_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דיוּן גלוי

צבי פרץ חיות

לתוכן הענינים

 

הנה הגענו לסופו של מחזור החגים, שארך שלושה שבועות, ושוב אנו עומדים בפתח שנה חדשה של עבודה יהודית ודאגה יהודית.

סיום זה של מועדי הסתיו נודעת לו הפעם חשיבות יתירה בשבילי: שכן יש בו משום גמר של תקופת-הכנה ושל תחילת עבודתי האמיתית בתוקף כהונתי.

שבעת השבועות שחלפו מאז בואי לשבת בקהילתכם שימשו להיכּרותנו ההדדית.   אם מותר לי להשתמש בשביל היחס בינינו במשל הנישואים, הרי היתה זו העת, שבה בני הזוג, הנכנסים בדרך-כלל בקשר האינטימי כשני בני אדם זרים זה לזה, מבקשים ומוצאים בחיי-הזֶוֶג הקרובים את ההזדמנות להתחיות זה עם זה.   וכאן כמובן מן הנמנע היה בלי אי-אלו אי-הבנות, שכן עתה אין רואים עוד כמו בעת-הדודים והכלולות רק את הנעלה והמושך, אלא נתקלים גם במשהו מפריע וזר לחלוטין.   אולם במקום שמצויה בין שני הצדדים אהבת-אמת והשאיפה הכנה להקים נווה-אושר נאמן, שם מתגברים על ההשקפות והלכי-הרוח השונים, ובמקום אלה קמה ונוצרת שותפות במידה כזאת, שהיא דוחקת את היסוד המפריד, עד שהוא נעלם לבסוף קמעה קמעה.

אני על כל פנים הקילותי עליכם, ידיד וריעי, את הכרתכם אותי.   פתחתי לפניכם את לבי לרווחה ונתתי לכם להציץ ולהתבונן לתוך כל תאי נשמתי; ייתכן שבעיני פלוני ואלמוני ייראה אפילו, כי הייתי יותר מדי גלוי-לב וגלוי-פנים.   ואף-על-פי כן רשאים אתם, וזוהי זכותכם, להתבונן לאור דברי לתוך צפוני מוחי ולבי.   מחובתכם לדעת מיהו ומהו האיש, ששמתם בידו את הנהגת עדתכם.   לפיכך אין גם כל הצדקה באותה תלונה שהיו מלינים עלי ומטיחים כנגדי, כי נאומי כאילו יש בהם נגיעה אישית יתירה.   אין בידי אלא להעמיד לנגדכם את עצמוּת אישיותי בלבד.   לא זוהר העשירוּת ולא תמיכת נגידים עוטרים אותי, שום מפלגה חזקה אינה עומדת מאחורי ושום כיתה לא העמידתני על משמרתי זו, אלא אך ורק מה שבתוכי.   לפיכך מחובתי אני ומרשותכם אתם היא, שתכירוני הכּר היטב.   ותהא חשיבותה כשלעצמה מעטה או רבה, בשבילכם הן היא אישיותו של מנהיגכם.   ולא היה זה לא לכבודכם אתם ולא לכבוד מנהיגכם, אילו רצה לבוא אליכם בדרכי-עקיפין, או אילולא הוכיח לכם בגלוי, בדרך בני-אדם ישרים, ללא כל הערכה מופלגת אבל גם ללא הצטנעות כוזבת, בדיבור ובמעשה, מה שהוא עשוי להיות לכם ומה שהוא מסוגל לתת לכם.

אולם זוהי גם התשובה על תלונה אחרת, המגיעה לפרקים לאזני: שמעט מדי זהיר אני בדברי הפומביים, והם עשויים לגרום שיגלו בהם פנים שלא כהלכה.

אולם, אחי וריעי! אין אני מדבר מה שאני מתאווה לדבר, אלא מה שאני אנוס לדבר, מה שפנימיותי כופה עלי.   האמינו לי, יש ואני חושב ושוקל היטב ימים, ואפילו שבועות, איזה משפט ואפילו מלה אחת, ואני אומר לעצמי; כך אי-אתה יכול לאומרו, באופן זה עשויים המשפט או המלה לעורר בלב פלוני ואלמוני התנגדות, שיבינום שלא כמשמעם – ולבסוף אני אומרם כפי שעלו בלבי ובמוחי בהשראת הרגע הראשון.   מי שאזניים לו לשמוע מבין, שכל אחד מנאומי הוא וידוי-נפש, תוצאה של מאבקים קשים שנאבקתי עם עצמי.   באמנה, לא הקילותי על עצמי את התייהדותי הפנימית, והואיל ואני יודע, כי בתוך אלפים רבים מכם עדיין מנמנמות אותן הבעיות עצמן שעינו את נפשי וטרחתי ויגעתי, ועדיין אני טורח ויגע, למצוא להן תשובה, על-כן אני שואף לעורר שאלות ובעיות אלו בקרבכם.   אם אתם תמימי-דעה עם פתרונותי ואם לא – העובדה שאתם בכלל נוקטים עמדה כלפי הבעיות, כבר יש בה משום שכר לגבי יחסכם ליהדות.   אם פילוסופוס יווני קדמון אומר, כי התהייה היא השלב הראשון של ההתפלספות, הרי אומר אני, כי השאילה שלב ראשון הוא של ההתייהדות.   כל "שאינו יודע לשאול", שאינו רוצה או שאינו מסוגל עוד להעלות בעיות, הוא אבוד בשבילנו.

ועתה הנני בא – בדיוני הגלוי – את התלונה השלישית שמלינים עלי, שהבאתי את הציונות אל ההיכל, אל הדוכן, שאני מנעים לפניכם כביכול שיר פוליטי, ובכן, שיר סאוב וזהום.   אחי ואחיותי, אי-אפשר לפגוע בי פגיעה קשה יותר, ואי-אפשר שתהיה אי-הבנה גדולה יותר ביחס אלי, מזו כשאומרים, שאני עוסק בפוליטיקה מפלגתית.   אין אני נמנה עם שום מפלגה, שכּן להשתייך למפלגה פירושו להיות כפוף לדוֹגמות – ותהיינה אילו שתהיינה – שקבעו אותן אחרים; וכל כוחי הוא דווקא בזה, שאני שומר לי על אי-תלותי הרוחנית בכל הכיוונים.   אם אני מדבר אליכם על ארץ-ישראל, ועל מה שארץ ישראל הוֹוה ועתידה ומוכרחה להיות בשביל עתידנו, בשביל הגשמת יעודנו ההיסטורי, הריני נותן לכם בזה את השקפת-עולמי, שיצרתי לי אותה מתוך השקפת-עולמה של היהדות.   בימים האלה מצאתי רשימות, שהעליתין על-גבי הנייר בשנת השמונה-עשרה לחיי, בזמן שעדיין לא היתה ציונות מאורגנת קיימת, ואני חוזר ומוצא בהן, כמובן בצורה בלתי-בשלה כל צרכה, אותם הרעיונות שאני דוגל בהם כיום הזה בפומבי.   כבר אז הכרתי, כי שאלת-היהודים יכולה להיפתר בחלקה הגדול בגולה על-ידי שיווי-מעמדם הגמור של היהודים עם שאר כל האזרחים, על-ידי הריסת כל המחיצות החוצצות בינינו ובין העמים, אבל על-ידי כך לא תבוא עדיין על פתרונה שאלת היהדות.   כי שאלת היהדות אין פירושה למצוא את האמצעים והדרכים, כדי להמציא לכל אחד מאתנו בכל מדינה ומדינה את שיווי-הזכויות האזרחי, אלא פירושה בראש וראשונה למצוא את האמצעים והדרכים, כדי לאפשר למחשבה היהודית, להשקפת-העולם היהודית, להגשים ולהשלים את מסע-נצחונה ללא מעצור.

ואת הנצחון הזה אין אנו יכולים להשיג, כל זמן שהיהדות מפולגת לאלפי פלגות ובנות-פלגות, כל זמן שאין קיים מרכז משותף, מצבר שמתוכו יזרמו כוחות חדשים אל האיברים המדולדלים של גוף האומה שלנו.   הרעיון היהודי, התוכנית היהודית, אינם יכולים להתפתח במלוא חירותם במקום שבו אין החיים היהודיים יכולים להתפתח.   והאם אתם מאמינים, כי חיים יהודיים אמיתיים יכולים להתפתח, במקום שבו גם הטובים שבנו יכולים לחיות רק שעות מועטות בלבד במשך השנה בהתאם למצוותיה ודרישותיה של היהדות? במקום שבו שבתותינו ומועדינו הועם זיוום ואינם יכולים להשפיע כוח-קסמם, מקום שבו ילדינו גדלים בתוך סביבה עוינת להם ונעשים זרים לנו, במקום שבו משפחותינו – לפנים מבצרנו החזק ביותר – מתפוררות והולכות לאט-לאט בשל השפעות-נכר מבחוץ? הפזורה תוכל לעמוד ולהתקיים רק כשיזרום לתוך עורקיה דם חדש מלב עמנו, שיפעם מחדש בארץ התנ"ך.

יש אומרים: האם אין שאלות אחרות חשובות, הנוגעות לנו עד מאוד, למה איפוא אתה מעלה דווקא את הבעייה העשויה לגרום לפילוג ולהתפלגות, ולהוציא מבין שורותינו אחים, הדבקים בנו עדיין?

ודאי, יש גם שאלות אחרות חשובות, ואני באמת לא אזניחן.   אולם קלון בל יימחה יהיה זה, אם בשעה היסטורית זו, כשבעיית ארץ-ישראל מזעזעת את נפשם של יהודי כל העולם, אם דווקא עתה תרצה וינה היהודית לשתוק.   הרי גם במצרים העתיקה, בין בני-דורו של משה, היו מי שחפצו לראות במושיעם של ישראל בעל-דמיונות מסוכן, מדיח ומתעה את עמו, וראו בטמיעת ישראל בתוך המצרים את הפתרון הטוב והרצוי לשאלת-היהודים, ואמרו לו למשה: יש לנו עוד צרכים אחרים, לחבוש פצעים אחרים, דבּר אלינו על אלה האחרים! האם נרצה לחקות דוגמה זו? מ"חרפת מצרים" זו רצוני להרחיק את עדתי הגדולה.   אסור לי להרשות, כי דור יבוא ילעג ויבוז לנו, מפני שהיינו אדישים ודמומים לגבי חווייתה העמוקה ביותר של היהדות בזמן הזה.

אני חוזר ואומר, ידידי, אני מקל עליכם להכיר ולדעת אותי, אני פותח לפניכם את לבי לרווחה, אני מניח לכם להציץ בכל חדרי נפשי.

לא כל-כך על נקלה אוכל אני להכיר אתכם.   כל-כך הרבה שונה וגם מנוגד חי וקיים בזה על-יד זה בנפשה של העדה הגדולה הזאת, עד ששבועות אחדים לא יכלו להספיק לי כדי להמחיש לנגד עיני את הכוחות והאפשרויות הגנוזים בכם.   אולם מה שהספקתי להכיר ולדעת מוכיח לי, כי האופטימיות שהבאתיה עמי בבואי אליכם לא היתה בלתי-מוצדקת, וכי כאן רדומים כוחות הנותנים בי תקווה, שאם רק יעוררום, ינצלום ויאחדום, הם יסייעו לפריחה אדירה של קהילתנו וכי אצל רבים העומדים עדיין מן הצד קיים הרצון לשתף פעולה ולפעול יחד למען תקומתה של היהדות.

מי לד' אלי.   כולכם, בלא הבדל איזו מפלגה והשקפה אתם שייכים, אם רוצים אתם שהיהדות תתחזק, אם אתם רוצים שהיהדות תחיה, ולא חיי ניוון ובטלה, שתהיה לכוח ממשי ולא שריד-קדומים – יכולים אתם להתחבר אלי ולהתכנס סביבי.   לא נשבעתי אמונים לשום דוֹגמה כיתתית ומפלגתית.   חופשים-בדעותיהם ושלומי-אמונים, יוצאי-מזרח ובני-מערב, וגם כאלה המכוונים מעשיהם לצד ההגיוני או הדתי, כולכם יכולים אתם לבוא על שכרכם בעבודה היהודית המשותפת.   היהדות יש בה מקום בשביל כולכם.

האח, ידידי, אם רק תרצו, תוכל לקום בתוכנו יהדות גדולה וגאה, ונוכל גם במעציב שבכל הזמנים, למרות כל התלאות והצרות, לחזור על דברו של האדם האמיץ, של אוּלריך פון הוּטֶן, שאמר לפני ארבע מאות שנה, בעצם חבלי הלידה של הזמן החדש ושל הרוח החדשה: תענוג הוא לחיות!

שמיני עצרת תרע"ט

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה