_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

זרע המכבים

צבי פרץ חיות

לתוכן הענינים

 

בין כל מוועדי ישראל, שהרקע שלהם הוא רקע לאומי בלבד, אין לך חג, חוץ מזה של חנוכה, שיספר לנו בשבחו של איזה אירוע-מלחמה.  אולם גם ביחס לחגנו זה, המעלה בזכרוננו את מאבק-הגבורה של עם-ישראל עם הפולש היהיר למען חירותו, החג שקבעוהו זכר לעלילות-הצבא החשובות של החשמונאים, לרוח-גבורתם היחידה-במינה של צבאותיהם – גם כאן ביקשה המסורת המאוחרת שלנו – ולא בלי הצלחה – לסרס את מהותו ותוכנו האמיתיים של החג ולהעמידו בראש וראשונה על נס, שביחס אליו יש למצוא סתירות אפילו באותה מסורת עצמה, ושנתרחש כביכול במנורת-השמן שבבית המקדש, לאחר שהמכבים חנכוהו וטיהרוהו מחדש.

רבים היו הטעמים, שגרמו לסירוסו של החג הזה; האיבה שאחרוני הנשיאים של בית-החשמונאי ידעו להגדילה וללבותה ברוחו של העם ודבּריו המוסמכים, איבה שכמעט האפילה על מעשי-הגבורה של מפלסי-דרכה הגדולים של תחייתנו, ושלא נרתעה אפילו מלהשיא עצה לבטל חגים, שהיו קשורים בזכר תהילתם של המשחררים הגדולים; כגון יום-ניקנור – חג לזכר נצחונו הגדול של יהודה המכבי על אחד מאויביו האדירים והאכזריים של ישראל, החג שחז"ל החליפוהו ועשוהו תענית-אסתר.  מלבד זאת הרי גרמה לכך גם העובדה, כי עתה, לאחר מאות שנים רבות כל-כך, היינו: מאז מרד בר-כוכבא הנפלא והאומלל כאחד, לא יכלה עוד האומה היהודית בתורת אומה לקחת נשק ביד, כדי להגן על מולדת מוצאנו והווייתנו כעם – מה שרופף בהכרח את זיקתם של אבותינו לימי-זכרון צבאיים מן העבר שלנו.

זכותו הבלתי-מעורערת היא זו של דורנו, שהחזיר לחג-החנוכה את עטרת קדמותו וחשיבותו האמיתי, שהשיב לפועלם של בני-מתתיהו את מקומו החשוב והראוי לו בדברי-ימי היהדות.  כעת, כשאנו לא רק חולמים על תחיית העם והארץ, אלא גם מקדישים לו לחזוננו זה ממיטב מרצנו וכוחנו, הרינו רואים באחינו הגיבורים את אבותיה הרוחניים של התנועה בזמננו, אנו מתחממים לאור אִשם והתלהבותם, שכן הנר שהם העלוהו מאיר לנו ומוליכנו בדרך המעקשים והחתחתים, שהגורל כפה עלינו לעבור בה.

אולם בימים אלה קמים להם למכבים בנים ויורשים ממקומות שהללו לא פיללו כלל לראותם שם, בנים שאפילו משפחת-הסגולה ממודיעין היתה מתפלאה לראותם בתוכה; "ואמרת בלבבך: מי ילד לי את אלה?" (ישעיה מ"ט, כ"א).  שכן רבים בתוכנו, ששללו שלילה נמרצת את האידיאלים שעל נצחונם הקריבו המכבים את כל כוחם, סבורים עתה שהם ממשיכים כביכול את מורשת פועלם של אלה.  כשמספרים בשבחם של מעשי-הגבורה העילאיים, הנעשים כיום בידי אחינו בכל מערכות-הדמים של מלחמת-העולם הקטלנית שבזמננו, באים גם אלה מנציגי דעת-הקהל היהודית שלנו, שעד עתה כפרו ולא הודו בקיומו של עם יהודי אחד ומאוחד, אלא נשאו את מדברותיהם על גרמנים, צרפתים, אנגלים, איטלקים, וכדי שלא להחסיר דבר, גם על רוסים "בני דת משה", באים ומעלים עתה על נס את גיבורי דורנו, כיורשיהם האמיתיים של דור המכבים; עתה הם מעוררים את התלהבותו המלחמתית של הנוער שלנו על-ידי זכר דוגמתם המפוארת של גבורינו מימי קדם.  אולם בדברם כך, הרי הם מוכיחים, כי יחד עם זה הם מודים בטעות היסודית שבתפיסתם את היהדות, שהגנו עליה עד עתה בכל מרצם וכוחם.  שכן בעל כורחם עליהם להודות, כי המכבים לא היו יכולים לראות כיורשיהם יהודים, שהיו רוצים לצמצם את היהדות אך ורק בבית-הכנסת ובישיבות של הגופים המנהלתיים שלנו, כדי לצאת בזה יד חובתם ולהתעלם, כאדם המנער את חצנו, מכל החיים הציבוריים והפרטיים, כפי שהם באים לידי גילוי בכל שטחי התרבות המודרנית.  להיות נין ונכד למכבים אין פירושו, וגם לא ייתכן שיהיה פירושו, להתנהג כגיבור רק במלחמות, שכן כדי להדגיש זאת מן הראוי היה לכנות את גיבורי-החיל שלנו לפי נתינותו המדינית של כל אחד ואחד מהם: זרעו של נאפוליון ומולטקה, של נלסון וראדצקי, של גאריבּאלדי וסובירוף.  כנגד זה להיות בנם ויורשם של המכבים פירושו: להיות מוכן ולזכור תמיד, בכל מצבי-החיים, את החובות כלפי העם היהודי ולפי כל האידיאלים שלו, להיות מוכן בכל עת ובכל שעה להקריב עצמו למען שאיפותיו של ישראל.  כתוב אחד בתהילים, שנתחבר בימי יהודה המכבי ואחיו, מספר לנו עליהם לאמור: "רוממת אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, לעשות נקמה בגויים" (תהילים קמ"ט, ו').  כלומר, חרב הפלאות שנוצצה בידם שימשה לנצחון דבר-האלוהים, דברו של ישראל; והם לא דימו שהשיגו אותו נצחון על-ידי כך, שהבטיחו את עבודת האלוהים המקובלת בידם מדורי-דורות, אלא אך ורק על-ידי הבטחת התפתחותו הטבעית של אופי-האומה, על-ידי כינון תרבותה על אושיות מוצקים, ועל-ידי תחיית לשונה.  בזכות פועלם של המכבים בא אביב חדש לספרותנו, והתחדשות זיקתם של כל חלקי האומה להיסטוריה שלה וליעודה בעולם.

ואף-על-פי-כן, אחי ורעי, רשאים אנו לדבר במובן מסוים על אחינו, המשתתפים בתבערה האירופית, כעל יורשיהם, ממשיכי מאמציהם ופועלם הנעלים של בני חשמונאי.  וכאן ברצוני להעיר את תשומת-לבכם על עובדה אחת, שיש עם לבי לציינה כמעשה רב-חשיבות, כמאורע-של-תקופה בשביל עמנו.

בפעם הראשונה בהיסטוריה אנו משתתפים במלחמת-עולם זו כנציגיו ובאי-כוחו של העניין היהודי, המוכר במפורש, פחות או יותר, לא רק על-ידי היהודים בלבד, אלא אפילו על-ידי הממשלות השונות.  היהודים במונארכיה שלנו, בגרמניה ובתורכיה, כלומר שלוש הקיסרויות העומדות במלחמה נגד העריצות המוסקוביטית, מודים פחות או יותר בגלוי ובמפורש, כי מלבד חובת-האזרח הפאטריוטית שלהם גם חובתם כיהודים מאיצה בהם ודוחפתם לסייע בכל כוחם בידי צבאות-הגיבורים, המנסים להרעיש את מעוזה האיום ביותר של הריאקציה האכזרית באירופה – מולדת המשטמה הפראית לישראל.  וזכות זו, להגן על נקודת-עמדתנו זו, ניתנת לנו על-ידי השלטונות העליונים של מעצמות-המרכז, המזכירים בכרוז, בלשון העברית, ליהודי פולין את חובתם לסייע ולעזור ככל האפשר למפלתו של אויבם הקשה של ישראל.  אולם גם באנגליה, מקום שם אחינו בני ישראל צריכים לצערנו להושיט את עזרתם – אם כי רק באורח בלתי-ישיר – לעניין המוסקוביטי, הודיעו מנהיגי היהודים לממשלתם, כי הם מבקשים ממנה הצהרה מפורשת, שלפיה תשתדל אנגליה ככל האפשר להביא את בעלת-הברית רוסיה ליד-כך, שתנהג מנהג אנושי ביהודים; ואמנם, רק בגלל הבטחה ממין זה מטועם המיניסטריון, שיהודי בריטניה האמינו בו בבטחה יתירה, החליטה דעת-הקהל בקרב הציבור היהודי בממלכה המאוחדת לבוא לעזרת המולדת המדינית.

זהו איפוא חזיון חדש, ששום אדם לא יוכל להתעלם מערכו הפנימי הגדול.  השלטונות הרשמיים מודים בזכותו של עם ישראל לפרש את האינטרסים שלו – שהם סוף-סוף חופפים על אלה של האנשות – ברגע היסטורי זה, שבו עתיד אולי לקום עולם חדש.  לפיכך אנו סבורים שלא נטעה אם נאמר, כי בין קרבנותיה המרובים של המלחמה הנוכחית יהיה גם קרבן אחד, שוודאי לא נוריד עליו דמעה אחת של צער: בין חללי החרב ימצאו גם את פגרה של אותה השקפה מפלצתית משונה, שכבר הכרנוה למעלה, הכורה תהום עמוקה בין העבר וההוֹוה שלנו, המתכחשת למורשת-הדם הנצחית, מורשת בת אלפי שנה של קדושים ומעונים ומלחמות, והדוחקות אותנו לתוך גיטו חדש של בית-כנסת ואולם-ישיבות; השקפה שיצאה לאור העולם בלא כושר-חיים, שיכלה להתפרנס רק בדוחק בדרך מלאכותית, בזכות זריקות ממושכות של מליצות חסרות-תוכן.  בכתוב שמוצאו כנראה אף הוא מימי משחררינו הבלתי-נשכחים, אומרים אנחנו: "לא המתים יהללו-יה" (תהלים קט"ו, י"ז).  צל כגון זה של היהדות, בר-מינן חי מעין זה, אין בכוחו לסמל ולהדגים בנו את תפארתו של האלוהי.  "ואנחנו נברך יה" (שם).  רק אנחנו, שכל עברו של ישראל הוא חלק חיוני ומהותי של ההוֹוה שלנו, אלה שההוֹוה הוא בשבילם הגשר המחבר את העבר עם העתיד, רק אנחנו, השומעים והנותנים את דעתנו על קולו של עם ישראל, ולא רק קולם של יהודים בודדים, גם בבתי-הכנסיות וגם ברחובות, בצאתם ובאוהלם, בקיצור, בכל גילויי התרבות המודרנית; רק לנו ישנה הזכות להודות לאלוהים על כוחות-הנצח, שחונן בהם את עמו; רק אנו יכולים וגם מצווים להפעיל כוחות אלה, שחוללו נפלאות ונצורות בימי המכבים, ולעשות בהם גם בימינו גדולות וגבורות; רק אנחנו יכולים ומצוּוים לעורר כוחות אלה לחיים, כדי להפרותם ולצווֹתם לדורות הבאים לנצח נצחים.

נר ראשון של חנוכה תרע"ה

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה