_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מושבה צבאית יהודית בזמן העתיק

צבי פרץ חיות

לתוכן הענינים

 

גאוותנו היא, שאנו יכולים לומר, כי מעולם לא היינו בהיסטוריה צבאיים לפי מהותנו.   ודאי, אנחנו היהודים ידענו כעם ראשון בעולם העתיק, ואולי כעם היחיד, את חובת-הצבא הכללית.   כל שקרא בספר דברים יודע, כי כל אדם מישראל צריך היה להיות מוכן להעמיד את כוחו בעת הסכנה לרשות מולדתו, פרט למקרים מועטים שהיו בימים ההם מוצדקים בהחלט וגם כיום היו מוצדקים, כגון: איש שארש אשה ולא לקחה, או שנטע כרם ולא חיללו – פטורים היו מעבודת הצבא.   אולם חובת-הצבא קיימת היתה אך ורק לשעת-חירום בלבד.

מה שאנוסים היו לעשות גם עתה העמים שלא ידעו בדרך-כלל חובת-הצבא, האנגלים והאמריקאים, דבר זה כבר ידעה אותו היהדות המקראית עוד בזמן העתיק ביותר.   אולם מלבד זה הרי גאוותנו היא זאת שלא רצינו לדעת ולא כלום מן הצבאיות, שאפילו בזמן שהיתה ההזדמנות בידנו להרחיב את תחומי ארצנו על-ידי כיבושים, הידרנו עצמנו מכך במידה שרצון העם יכול היה להכריע בזה.   במקרים המועטים הידועים לנו מימי המכבים, כששני מלכים מבית-החשמונאים ניסו לספח לארצם מדינות זרות, התקומם לכך רצונו של העם, וכפי שמוסר יוסף בן-מתתיהו, מיאן העם, פשוטו כמשמעו, להעמיד את בניו לרשות מלכיו, ושני הנשיאים מבית החשמונאים אנוסים היו לשכור להם חיל-שכירים נכרי.

בשים לב אל עובדה זו, הרי זה מתמיה לכאורה, שאף-על-פי כן כבר קיימות היו בזמן הקדום, ורשאים אנו לומר עוד באחרית התקופה המקראית, מושבות צבאיות של יהודים מחוצה לה לארץ-ישראל, כלומר, חיילים יהודיים במלוא משמעותה של מלה זו, חיילים שכירים מישראל ששירתו במדינה זרה.   על תופעה מוזרה זו, שהגיעה לידיעתנו רק זה מקרוב, לפני שנים מועטות, רצוני לדבר אליכם היום.

המושבות הצבאיות שאנו מדברים בהן עתה כבר קיימות היו במאה השישית לפני ספה"נ על גבול מצרים ונוּבּיה.  קרוב לוודאי שהן נוסדו בשנת 594 בערך ונשארו קיימות שם לפחות עד לשנת 407 לפני ספה"נ.   אני אומר "לפחות", משום שהתעודה האחרונה משנת 407 מוצאה.

איך בכלל נתגלתה לפנינו התופעה המוזרה והמופלאה הזאת? בערך משנת 1901 ואילך נתגלו בסוֵנֵה וביֵב פאפירוסים ארמיים.   כל מי שמכיר את מצרים, אם מסיור בה ואם מקריאה בספרים, יודע כי סונה היא תחנתם האחרונה של נוסעי מצרים.

סונה היא הגבול בין מצרים ונובּיה העתיקה.   מעבר מזה שוכנת סונה, ובסמוך לה אי-הפילים – יֵב (אֶלֶפאנטינה בלעז).   אדמת מצרים מוכשרת ביתר הכשר לשמור על תעודות עתיקות כאלו; שכן במידת יבושת כזו יכולות תעודות להישאר במשך מאות ואפילו אלפי שנים כמעט שלימות כל צרכן.

תעודות אלו מצאוּן במערות, ובייחוד בתוך כלי-חרס.   אי-אלו מהן נשתמרו כל-כך יפה, עד שלא תחסר בן אף מלה אחת.   אולם יש ביניהן גם כאלו שנפגמו במידה רבה.   בעוד זמן מה יוכל פלוני או אלמוני מכם לנסוע לברלין, שם תוכלו לראות במו עיניכם מספר גדול של פאפירוסים אלה, ולהיווכח מה מאוד ברור ומדויק הוא הכתב, עד שכל היודע את הכתב-והלשון – הכתב הוא שמי עתיק והלשון ארמית מעורבת קצת בניבים עבריים – יוכל לקרוא את כל העמוד ללא קושי כלשהו.   החפירות שם נמשכו משנת 1901 עד 1907 בערך.

מתחילה היתה זאת משלחת אנגלית.   עשר התעודות הראשונות נקנו בידי יהודי אנגלי מפורסם, סיר אלפרד מוֹנד, המכהן עתה כמיניסטר בממשלת בריטניה, והוא נתן אותן מתנה למוזיאון בקאהיר, ותעודה אחת ניתנה למוזיאון הבריטי.   לאחר מכן הגיעה לשם משלחת גרמנית; בראשה של זו עמד גם-כן יהודי, והוא הביא תעודות רבות וחשובות מאוד, החשובות ביותר למעשה, השמורות בברלין ופורסמו על-ידי פרופסור זאכאוּ.   התעודות הראשונות פורסמו על-יד שני מלומדים אנגליים קאולי (Cowley) וסיפּ (Seep).

כשנגלתה התעודה הראשונה – היא נמצאת בשטראסבורג והיא ידועה גם ככתב-יד שטראסבורג – לא ידעו כלל אם מדובר בה ביהודים.  מדובר בה על מבצר יב, שמה המצרי של אלפאנטינה, מקום שם התמרדה האוכלוסייה המצרית נגד חיל-המצב הפרסי, ו"הנאמנים", – כלומר הפרסים, כך היו סבורים– מתלוננים אצל השלטונות על מרד זה, ובייחוד על-כך שהשלטונות הפרסיים אינם נותנים לנתיניהם הנאמנים את החסות וההגנה הראויה.   רצוני לומר לכם כאן מיד, כי מצרים היתה אז נתונה תחת העול הפרסי, שכן בשנת 525 כבש אותה קמבּיזס בנו של כורש הגדול.   בתעודה זו לא נזכר כלל השם יהודי.   אולם מוציאו ומהדירו הראשון של הפאפירוס הזה, פרופסור אויטינג משטראסבורג, כבר העיר, כי שמות אחדים נשמעים כיהודיים.   אלה היו שמות שנצטרף להם שם האלהים "יה".   הערה זו לא היתה אלא השערה בלבד, שום אדם לא העלה על דעתו, כי ייתכן שהיה בזמן ההוא חיל-מצב יהודי-פרסי במצרים.

התעודות המאוחרות יותר, שנתגלו ונמצאו על-ידי הוועדה האנגלית, כבר דובר בהן בבהירות שאינה משתמעת לשתי פנים על אודות יהודים; אולם אלו היו תעודות פרטיות, שטר-מקנה וכתובה.   כאן כבר היה מדובר ביהודים במצודה.   שיערו אמנם, כי יש לנו כאן עסק עם מושבה צבאית יהודית ממשית, אבל חכמי הנוצרים דחו השערה זו בשתי ידים, משום שלא יכלו להעלות על דעתם, כי ייתכן שהיו חיילים יהודיים, חיל-מצב שכור של יהודים, בשירות הפרסים.   הם טענו: סוחרים ותגרים מישראל ייתכן מאוד שהיו – שכן שם דובר על סֵפּק המצודה; אבל במושבה צבאית יהודית לא רצו בשום אופן להאמין.   והנה עתה הגיעו לידינו התעודות האחרונות והחשובות ביותר, שהביא עמו פרופיסור זאכאוּ לאירופה, והללו אינן משאירות עוד ספק כלשהו: המדובר הוא במושבה צבאית ממשית של יהודים, ששימשה חיל-מצב של אזורי-ספר אלה, משמר-הגבול נגד נוּבּיה ברשותה ובשירותה של ממלכת פרס.

אולם לפני שניכנס בפרטי פרטיה של שאלה הזו, רצוני להשיב קודם על שתי שאלות שייתכן ותשאלון.   ראשית: למה התנדבו היהודים מרצונם לשירות בצבא הפרסי? שנית: אימתי הגיעו היהודים לשם?

מדוע היהודים שירתו מרצון את האינטרס הפרסי, דבר זה מובן בהחלט, כשיודעים את יחסם של מלכי פרס, ובייחוד של מלכי פרס הראשונים מבית כורש, אל היהודים.   אתם יודעים, כי כורש נתן ליהודים את הרשיון, או יותר נכון, דרש מהם שישובו לארץ-ישראל.   אילו לא ידענו דבר וחצי דבר מיחסם של מלכי פרס ליהודים, ורק תעודה יחידה זו בלבד, אותו נשתוון מפורסם שהכתוב מספר לנו עליו, היה די בו בלבד להסביר לנו, מפני מה הגו היהודים רחשי תודה לפרסים.

אולם אנו יודעים עוד הרבה יותר מזה.   אנו יודעים כי בימי כורש, אבל גם עוד יותר מאוחר, בימי דריוש ומלכים אחרים, גברה במידה יתירה השפעת הרוח היהודית בקרב הממלכה הפרסית.   דווקא בשנים האחרונות נתגלו תעודות וכתובות, השמורות כעת בלוּבר, המראות בעליל מה מאוד השפיעה אמונת האחדות של ישראל על בחיריה ואציליה של ממלכת פרס.   אם אתה מעיין באי-אלו תעודות, אינך מאמין פשוט שיש לך כאן תעודות של עכו"ם.   כאן מצויים ביטויים בדומה לאלה, שאנו מוצאים בכתבי היהודים מאותו דור; כשמדובר בהן באלוהות, משתמשים מחבריהן בביטוי: אלהי השמים כלשונם של סופרי ישראל באותו דור כירמיהו, ישעיהו השני ועוד.   אולם גם לאחר כורש הכירו הפרסים באוטונומיה היהודית בארץ-ישראל.   הפחה הראשון שלה היה איש יהודי, הפחוֹת והסגנים המאוחרים היו פרסים, אבל בדרך כלל- פרט לאי-אלה סכסוכים וגירושים של יהודים במאה הרביעית – שמרו על האוטונומיה הפנימית של מדינת ישראל.

לפיכך אין בכך משום פלא, שהיהודים עמדו בשירות העניין הפרסי דווקא במקום המסוכן ביותר והיו החיילים הנאמנים והמהימנים ביותר.

מלבד על הפרסים לא יכלה ממשלת פרס במצרים לסמוך אלא אך ורק על היהודים בעיקר; שכן האוכלוסייה המצרית התנגדה כמובן לשלטון-הזרים הפרסי.   הם היו חסרים גם את הרגש הצבאי – מלכי-מצרים הקדמונים היו להם חילות-שכירים – ולא היה להם גם הכשרון להתקומם לשלטון הפרסי.   התמרדויות קטנות היו אמנם תמיד, אבל מרד מלוכד ומאורגן כהלכה לא יכול לפרוץ.   ממשלת פרס לא יכלה אם כן לסמוך על האוכלוסייה המצרית.   מלבד הפרסים היו בעיקר היהודים משענת לשלטונם במצרים.   זוהי התשובה על השאלה הראשונה.

ועתה השאלה השניה: אימתי נוסדה המושבה הצבאית הזאת?

אומר לכם כאן באופן חלקי ובאובייקטיביות, מה שיוצא באורח ישיר מתוך התעודות; ובמקצת אומר גם את דעתי שלי, שהסכימו לה אחר-כך גם מלומדים אחרים.   המושבה הצבאית היהודית בדרומה שלמצרים לא נוסדה אך בתקופת הפרסים – היא רק התפתחה אחר-כך למושבה צבאית ממשית – אבל ראשוני החיילים היהודיים הקדימו לבוא למצרים הדרומית הרבה יותר לפני זה.

העובדה, שעוד לפני שלטון הפרסים כבר היו חיילים יהודיים במצרים, מתבררת ברור ומפורש מתוך התעודות עצמן; שכן באי-אילו תעודות, והן אולי החשובות ביותר, היינו באותה תעודה שבה קובלים היהודים על הריסת מקדשם ביב, נאמר מפורש: "אנחנו כבר היינו בארץ בעת שמלכי פרס באו אליה, ובעת שקמביזס החריב את כל מקדש האלילים לא נגע בשלנו לרעה".   מכאן ראייה חותכת ומוכחת, שעוד לפני הופעתם של הפרסים, עוד לפני שנת 525, כבר היו, כפי שנראה זאת להלן, יהודים וחיילים יהודיים ביב ובסונה.

אימתי הגיעו היהודים האלה לשם? שאחר-כך התנדבו יהודים לשירות צבאי במצרים הפרסית – דבר זה מתקבל עוד על הדעת; אבל שעוד לפני-כן, אולי מאה שנה קודם לכן, שירתו יהודים בצבא המצרי – דבר מעין זה מתקבל פחות על הדעת.   וגם לכך אפשר למצוא הסבר.   מי שיודע את ההיסטוריה המקראית, ובייחוד את עשרות השנים האחרונות של דברי-ימי ממלכת יהודה, לא נעלם הימנו, כי מאז ומתמיד היו סכסוכים חריפים בין אשור-בבל ובין מצרים בדבר ארץ-ישראל.   בעשרות השנים האחרונות היתה כמובן בבל אויבתה של יהודה.   מלכי בבל הרי גם כבשו את ירושלים והחריבו את מקדשה.   בעת צרה כזו נשענה המפלגה הלאומית על מצרים נגד בבל.   היא אמנם נחלה אכזבה.   שכן מצרים לא היה לאל ידה, או שלא רצתה, להגן על היהודים בפני בבל.   אבל עד הרגע האחרון – כך נאמר גם בספר ירמיהו וגם במלכים – ואפילו גם לאחר שחרבה ירושלים קיימת היתה מפלגה, מפלגת המלך, נאמני החצר, שחיכתה עדיין לעזרתה של מצרים, ויצאה את הארץ כדי שלא לחיות תחת עול שלטונה של בבל, והיא לא התייאשה מתקוותה שיעלה בידה להניע את מצרים לנקוט עמדה נגד בבל.   וכך מתקבל על הדעת, כי יהודים עמדו לרשותה של מצרים.   דבר דומה לכך בערך אתם רואים כיום בלגיון היהודי, שנוסד בימינו בארץ-ישראל.

יש בידנו שני מקורות, שעד עתה עדיין לא השגיחו בהם במידה מספקת ושהם עשויים, לפי דעתי, להודיע לנו במפורש ובכל הדיוק את תאריך בואם של ראשוני החיילים היהודיים למצרים הדרומית.   לפני כמה עשרות שנים נמצאה בקרבת יב מצבת-זכרון, כוונתי לזו של אבּוּ סימבֶּל.   היא מכילה כתובת בשלוש לשונות, במצרית ביוונית ובפיניקית.   כתובת זו מוצאה קרוב לוודאי מימי שלטונו של פסמֶתיך השני, מלכם הלאומי האחרון של המצרים, הנסיך האחרון, שניסה עוד להרים את קרנה של מצרים.   הוא חי בערך בשנת 594, שנים מועטות לפני חורבן ירושלים בידי נבוכדנאצר.   בכתובת זו הוא מספר, כי בשביל לשמור על ארצו מפני פלישת הנובים, הוא עבר עם הצבא – ומצרים כידוע לא היה לה צבא משלה, הוא עבר איפוא עם חילות-שכירים – את הגבול, ולזכר המאורע הזה, שעבר את הגבול והבטיח את גבולה של מצרים, הקים מצבה זו.   הצבא הזה היה מורכב מקצתו ממצרים, ומכאן הנוסח המצרי של הכתובת, ומקצתו מיוונים ומכאן הנוסח היווני, ומקצתו מבני אומות ולשונות אחרות, כפי שנאמר בנוסח היווני של הכתובת.   בין בני הלאומים והלשונות האחרים היו גם יהודים.   הנוסח הפיניקי כולל רשימה של המשתתפים, ואלה הם ודאי שמותיהם של ראשי הצבאות הפיניקיים והיהודים.   אני סבור, כי העובדה שגם יהודים היו בין החיילים, מקבלת אישור וחיזוק על-ידי הערה אחת, המצויה בחיבור יהודי-יווני.   ב"איגרת אריסטיאס", שנתחברה באלכסנדריה במאה השנייה או השלישית שלפני ספה"נ.   איגרת זו שיגר אותה יהודי ממצרים לכוהן גדול בירושלים,ובה הידיעה על מצב היהודים שם ועל עמדתם הטובה והחשובה שזכו לה בימי התלמיים.

איגרת זו אין לראותה כמובן כדיוקה מלה במלה; אין זו עובדה היסטורית.   אולם זה מקרוב, רק בשנים האחרונות, למדנו להוקיר את החומר ההיסטורי הכלול באיגרת זו.   באיגרת מספר היהודי המצרי לחברו שבירושלים על בואם של היהודים למצרים: אתה הרי יודע שהמלך אלכסנדר הגדול חפץ מיד עם ייסודו את אלכסנדריה ביהודים כמתיישבים, והעניק להם גם זכות אזרח.   אבל עוד קודם לכן באו יהודים למדינה זו, זה היה בימי הפרסים בשנת 525, כשבא קמביזס והביא עמו יהודים כמבטח ומעוז לשלטונו, אבל עוד לפני כן הגיעו לכאן בימי מלכותו של פסַמתיך.   בצאתו למלחמה נגד הנובים, הביא יהודים לארצו.

ידיעה זו, שנחשבה בדרך כלל כסיפור-בדיה, מוצאת לה אישור בכתובת של אבּו-סימבּל.   בין חיילי צבאותיו שנלחמו בנובים היו גם יהודים – בשנת 594, שמונה שנים לפני חורבן ירושלים.   יהודים אלו התנדבו אז מרצונם.   הם יצאו את ארצם מלחץ הבבלים, וקיוו למצוא במצרים עזרה וסעד נגד האויב, משעבד הארץ והחופש.

זוהי, כך סבור אני, ראשיתה ותחילתה של המושבה הצבאית הזאת.   חיילים יהודיים תחת שלטון מצרי הגיעו אז לנוביה ונשארו בסונה וביב.   אחר-כך, בשל ההשפעה הפרסית ועם הפרסים, באו בעקבותיהם של הקודמים יהודים נוספים, וכך אפשר היה שתתהווינה שתי מושבות צבאיות, אחת בסונה ואחת ביב הסמוכה.

עם קריאה בתעודות אנו מוצאים, כי חיל-המצב היה אמנם מורכב רובו, ואולי כולו, מיהודים בלבד, אבל מפקדיהם היו פרסים.   שכן אם באחת מן התעודות, לא חשוב באיזו מהן, כגון בשטר-מקנה פשוט, נזכר שמו של בעל הבית – נאמר עליו, למשל, ידוניה – כמעט כולם קרויים בשמות עבריים – מדגל בייסאראק, היינו הנמנה על גדודו של פרסי זה.   כל יהודי הנזכר שם שייך או נמנה על דגל, הווה אומר: גדוד מסוים; וכן נזכר תמיד מפקדו של הגדוד, והלה היה תמיד פרסי.   בדרך כלל רשאים אנו להניח הנחה קבועה ועומדת, כי חיל המצב היה כולו יהודי, שכן גם בתעודות הראויות לתשומת-לב, השמורות בעיקר באוסף הברליני, יש לנו שורה שלימה של שמות פרטיים, יתכן רשימות סטאטיסטיות, שמות אנשים ונשים, ורובם של אלה יהודיים הם, ורק חלק מועט מאוד מן השמות שברשימה זו הם לא-יהודיים.   ואלה ניכרים בזה, שהם כוללים שמות של אלילים – מלבד מקרים אלה הרי לא תמיד ניתן לקבוע זאת בוודאות.   אולם אם אתה מוצא שֵם, הכולל בתוכו אלהות מצרית או פיניקית, יש להניח בוודאות שאין לנו כאן עניין עם יהודי.   רוב הרשימות, חמש או שש במספר, כוללות שמות יהודיים, נמצא שחיל-המצב רובו ככולו יהודי היה, ואילו המפקדים היו תמיד פרסים.

היהודים מכונים שם ארמים או יהודים.   יש תעודות שבהן הם מופיעים כארמים, ומהן – כיהודים; לפעמים מכונה אותו איש עצמו ארמי ויהודי כאחד.   וחזיון מוזר זה אפשר לבארו כפל ביאור.   הביאור הוודאי והקרוב יותר לאמת הוא זה: ארמי פירושו בפשיטות מי שמוצאו מאסיה הקטנה.   שכן "ארמִיִי" נודעה לו באותה תקופה, בערך למן המאה השביעית או השמינית ועד לחמישית שלפני ספה"נ, אותה משמעות כמעט כמו בימינו "אפרנגי" ("אירופי") בארצות המזרח, בליבאנט; כל אירופי נחשב שם אפרנגי, ולא חשוב כלל אם צרפתי, גרמני או אנגלי הוא; התורכים קוראים לו פראנקי.   בדומה לכך קראו בזמן העתיק למי שבא מן החלקים ההם של אסיה "ארמי", מבלי להתחשב במקום בואו ומוצאו.   זהו הצד האחד, הוודאי יותר, של הביאור.

והנה יש עוד צד אחד לביאור, שהיה יכול להיות מעניין יותר, אילו ראינוהו מאושר ומאומת.   ביאור זה נתחדש בבית-מדרשו של ר' ב.  ז.  באכר.   הוא סבור, שבין חיילי המושבה היהודיים שישבו בדרומה של מצרים היו שני מעמדות, יהודים שמוצאם היה מממלכת הצפון, כלומר מעשרת השבטים, ויהודים שמוצאם היה מממלכת הדרום, מיהודה.   והיהודים שבאו מממלכת אפרים מכונים היו, לפי דעתו, ארמים.   אתם הרי יודעים, כי ממלכת הצפון גבלה עם סוריה, ובזמן העתיק קראו לסוריה בשם ארם; "סורים" לא היו מעולם, ואין זאת אלא טעות של היוונים, שהחליפו את הסורים באשורים.   יושבי סוריה נקראו תמיד ארמים, וכיוון שהיו שכני-הגבול של שבטי ישראל הצפוניים, מכונים היו גם הם בשם זה, בעוד שבשם "יהודי" כונו רק יהודים ממלכת יהודה הדרומית.

זאת היא איפוא תפיסתו של באכר, המוצאת לה סמוכין ברשימות השמות; שכן הוא מוצא שורה שלימה של שמות, שרובם ככולם מקובלים היו אצל היהודים מעשרת השבטים.   זוהי אמנם סברה נאה ויפה, אבל אין לראותה עדיין מאושרת ומאומתת, ואנו יכולים להחזיק עדיין בהנחה הראשונה כקרובה יותר לאמת.

והנה היהודים שבמושבה הצבאית הזאת לא הסתפקו בכך בלבד שחיו כיהודים, אלא הם ייסדו גם מרכז יהודי עם מקדש יהודי משלהם.   תעודה אחת, אולי החשובה שבכל אוסף התעודות כולם, היא איגרת ששיגרה הקהילה ביב – שם מנהיגה היה ידוניה, הוא היה כוהן-גדול, אל הכוהן הגדול בירושלים ואל הפחה, הנציב של שומרון.

איגרת זו מוצאה משנת 407 והיא אחת התעודות האחרונות.   ובאיגרת נאמר: "לפני שנים מספר פרצה הפיכה ביב.   האוכלוסיה המצרית המקומית התנפלה על המקדש שלנו, החריבה אותו והרגה הרג רב באנשים שלנו, ומאותו יום אנו שרויים באבל והיינו כאלמנה, משום שאין לאל ידנו לערוך את עבודת הקודש במקדש, כמנהגנו מאז.   רבים מאתנו – הדברים אינם אמורים במפורש, אבל הם עולים מבין השיטין – נשדדו והומתו בשירות הפרסי.   למה אין דואגים לכך, שהפורעים יבואו על עונשם וייעשה דין צדק? הנציב הפרסי אַרכּסאנס נעדר מן המקום, ועושי-דברו אינם שועים אלינו ואינם דואגים לנו.

האנשים שחוללו פרעות אלה – כלשון ימינו – מתהלכים עדיין חופשיים, מקדשנו נחרב ואין נותנים לנו רשות לבנותו מחדש".

הם מבקשים איפוא שני דברים: הם מבקשים את האמצעים להקים את המקדש מחדש, ואת הענשת האשמים.   באיגרת זו הם כותבים: "כבר פנינו אליכם, אל הכוהן הגדול בירושלים, אבל עד עתה עדיין לא קיבלנו תשובה".   הם גם מתארים כאן את מקדשם, ואנו למדים מתיאור זה כי המדובר הוא בבניין די גדול וניכר, בניין עם חמש כניסות ועם כלי זהב וכסף – שכן הם מדברים שם גם על כלי זהב וכסף שנשדדו מהם – ומבקשים לבסוף על הקמת מקדשם מחדש. 

את כל זאת צריך להביא בקשר עם כתב-יד שטראסבורג הנזכר, שגם בו מדובר במרד המצרים – בשתי התעודות נאמר מפורש: בהדרכת הכמורה שלהם – בחורבן המקדש ובבקשת העזרה.

למה החריבו הפורעים את המקדש? ולמה בהנהגתה ובהדרכתה של הכמורה? כי הפורעים ביקשו לנצל את הזדמנות היעדרו של הנציב, כדי להחליש את הממשלה הפרסית, וכי בהזדמנות זו עצמה ניסו להחליש גם את היהודים, שהיו משענם של הפרסים, כל זה מתקבל על הדעת.   אולם מה היתה הסיבה, כי דווקא הכמורה, הכוהנים, גרמו לכך? שכן בפרק זמן זה שאנו עומדים בו, היינו בתקופה העתיקה, לא ייתכן כלל לדבר על אנטישמיות דתית, או שהכוהנים כאילו הסיתו את צאן מרעיתם במאמינים בדת אחרת, כפי שהדבר מצוי בימינו.   ולמה איפוא יצאה התנועה מן הכמורה? ולמה החריבו בראש וראשונה את המקדש דווקא? מן הנמנע הוא, שמדובר כאן בפשטות באיזו התפרצות של פאטריוטיזם, שכן במקדשי הפרסים שבמדינה לא נגעו לרעה.   ומדוע איפוא לא נהגו כך ביחס למקדש היהודי ביב?

התשובה על כך היא כנראה כדלהלן: ביב עמד ודאי המקדש הגדול של האל המצרי חנום.   בתעודה נאמר במפורש, שכוהני מקדשו של חנום חוללו התפרעות זו.   חנום היה אליל בעל ראש של איל – לפיכך היו לו בהמות אלו קדושות ואסורות היו במגע, והיהודים הרי הקריבו קרבנות במקדשיהם.   ודבר זה הוא שפגע בהם, ולא העובדה שהיה קיים שם מקדש יהודי.

מקדשי הפרסים, היינו של הכובשים, נשמרו ולא נגעו בהם לרעה, אבל ביב, עיר מקדשו העליון של האל בעל ראש-האיל, לא חפצו לסבול שיקריבו קרבנות-בהמה.   לפיכך התנגדו לו למקדש והחריבוהו.

כי ההסבר הזה הוא הנכון, יוצא מתוך האמור להלן: התעודות שנמצאו עתה הן תעודות של המושבה הצבאית היהודית, תעודות ארכיוניות, שנתגלו בגנזך הקהילה.   מיד לאחר התעודות האלה ישנה הערה קטנה בפינקס הקהילה.   כותרתן של שתי תעודות אלו היא: דוכרן, כלומר: לזכרון.   ובערה שנרשמה בפינקס הקהילה נאמר: "לאחר שתי קובלנות אלו באה פקודה מטעם הפחה הפרסי והנציב בשומרון, כי מעוררי הפרעות נגד היהודים יבואו על עונשם, כי המקדש יוקם מחדש וכי היהודים יהיו רשאים להעלות במקדשם "מנחה ולבונה", אבל לא בהמות.   מכאן אנו למדים, כי הממשלה הפרסית לא רצתה בכל זאת לפגוע פגיעה יתירה ברגשותיה של האוכלוסיה המצרית.   כשראתה כי הסיבה העיקרית להסתערות על המקדש והקהילה היהודית היתה יותר הקרבת בהמות מאשר רגשותיהם הפרסיים של היהודים, הרשתה אמנם הממשלה את חידושו של המקדש, אבל קבעה תנאי: אסור להעלות עוד קרבנות-בהמה, ורק מנחות ולבונה.ועתה תשאלו אותי: התעודות הן משנת 410 בערך, מן התקופה שבה כבר היה קיים בית-המקדש בירושלים.   אם כן, איך אפשר היה שעל-יד המקדש הזה יהיה עוד מקדש במצרים עם כל סדרי העבודה, לרבות עבודת הקרבנות?

על כך הנני להשיב לכם: המקדש במצרים הרי הוקם בזמן שבארץ-ישראל עדיין לא היה וגם לא יכול היה להיות קיים בית-מקדש.   כבר אמרתי, שעוד לפני תקופת הפרסים היו יהודים ביב, ודווקא בתעודה שבה הם מדברים על החרבת מקדשם הם טוענים כי עוד קמבּיזס לא נגע לרעה במקדשם בזמן שכבש את מצרים.   היהודים שבאו למצרים זמן קצר לפני חורבן הבית, ונשארו שם לאחר חורבנו, בנו להם, לאחר שבית-המקדש בירושלים נחרב, תמורתו מקדש ביב, ואחר-כך לא רצו עוד לוותר עליו.

חזיון בדומה לזה אנו רואים בתקופת החשמונאים.   בהזדמנות אחרת כבר דיברתי על מקדש חוֹניוֹ שבעיר-החרס (הליוֹפּוליס) הסמוכה לאלכסנדריה.   בימי השמד של אנטיוכוס נמלט חוניו, בנו של הכוהן הגדול האחרון, מארץ-ישראל למצרים, ובנה שם מקדש דוגמת בית-המקדש שבירושלים.   וכשחנכו לאחר נצחונות החשמונאים את בית-המקדש בירושלים, אף-על-פי כן לא חפצו יהודי מצרים לוותר על מקדשם שלהם.   המקדש הזה עוד האריך ימים אחרי בית-המקדש שבירושלים, ונחרב בידי אספסיינוס רק בשנת 73, שלוש שנים לאחר חורבן בית-המקדש בירושלים.   וחזיון כזה יש לפנינו כאן.   אולם מן הראוי להעיר, כי יהודי ארץ-ישראל לא נחה דעתם מן המקדש במצרים, כשם שגם אחר-כך לא חפצו כוהני ירושלים להכיר בחוקיותו של מקדש חוֹניוֹ.

דבר זה אנו למדים מתוך כך, שבקשת-העזרה הופנתה לכוהן גדול בירושלים, לפחה בשומרון ולנציב הפרסי בירושלים, אבל בדוכרן הקהילה נאמר במפורש: הפקודה להקים מחדש את המקדש ניתנה בהתערבותם של הנציב הפרסי בירושלים והפחה בשומרון.   על התערבות מצד הכוהן הגדול בירושלים אין מדובר כאן כלל.   מכאן אנו למדים שהשלטונות בארץ-ישראל לא נחה דעתם מהמשך קיומו של המקדש במצרים.

ועתה רצוני לייחד עוד את הדיבור על החיים הפנימיים של היהודים האלה.   רמזים על-כך אנו מוצאים בתעודות הפרטיות, היינו: שטרי המקח והממכר.   ליד כל בית רשום כאן בדיוק מי ומי הוא הגר בסמוך למקום.   על בית אחד נאמר, שהוא גובל עם מקדש האלוהים, ומכאן כבר הסיקו את המסקנה, עוד לפני שנתגלתה התעודה בענין המקדש, שכאן קיים היה בית אלוהים; ברור אמנם שלא יכלו להעלות על הדעת, שמדובר במקדש ממש עם כל עבודת הקרבנות.   אולם בין התעודות האלה היתה גם תעודת-נישואין של בת-ישראל לבן-נכר, מבני המצרים.   האשה נזכרת ברבות מן התעודות, משום שכמעט כל תעודות אלו נוגעות לאדם אחד, שאמרתי עליו כי הוא היה הספק של המושבה הצבאית, והוא היה אדם עשיר, כפי שיש לראות מן הנדוניה והסבלונות שנתן לבתו.

בתעודה המעידה על נשואיה של מבטחיה נאמר, כי חתנה מבני הנכר היה.   ואם כי לא נאמר שם במפורש שהלה התגייר, הרי אנו למדים זאת מן התעודות המאוחרות יותר.   דבר זה ניתן לראותו מתוך כך, שתעודות מאוחרות יותר, שמדובר בהן על בניו, כבר פורשות בשמו העברי של אביהם, בעוד שבכתובה מכונה האיש בשם מצרי-אלילי.   בתעודות המאוחרות יותר הוא מכונה בשם נתן, שהוא קיצור של "נתניה", כלומר "מתנת אלוהים", או "מתנה ליה", וכך כנראה קרו להם לגרים.   מכאן אנו למדים, שהוא התגייר וקיבל על עצמו את אמונת היהדות.

בתעודה מדובר גם על גירושין; במקרה של גירושין חייב הבעל לשים לב לנאמר שם; הגט יינתן לה "בעדה".   נוסח הכתובה כתוב אמנם בארמית, אבל הוא מכיל שורה שלימה של ביטויים, שאין אנו יכולים אלא לראותם כעבריים.   ייתכן שהמכוּון היה ל"עדה" בעברית.  כלומר אין לתת את הגט אלא בפומבי, לפני קהל ועדה.   ומכאן ראָיה לאותה תקנה הנוהגת בימינו, שאין גירושין אלא בפני עשרה, שכן לפי דיני ישראל עשרה איש הם עדה.   כשם שגם בית-הכנסת זקוק ל"מניין" של עשרה.   אותה תעודת-נישואין מכילה נוסחאות הדומות לאלו שבכתובה שלנו.   הכתובה של ימינו, שלעתים קרובות אין קורין אותה כולה, יסודתה בימים מקדם.   עוד לפני 2500 שנה כבר נוסחו אותן הנוסחאות ההלכיות, שאנו מחזיקים בהן עד היום.

תעודה אחת, שבצדה של זו הנוגעת למקדש היא החשובה מכולן עניינה חג הפסח.   כאן כבר יש לנו בכללו של דבר עניין עם יהדות עשירה.   תנו דעתכם על כך, אנו נמצאים במאה החמישית שלפני ספה"נ, בתוך סביבה אלילית יותר משאר כל המקומות האליליים.   ואף-על-פי כן אין אנו רואים סימן כלשהו של השפעה עכו"מית על הפולחן היהודי.   שכן אם מצויים גם שמות של עכו"ם, הרי לא רק יהודים היו בתוך חיל-המצב, אלא גם מיעוט של עמי-נכר.   השפעות אליליות אלו יש לראותן כלא-יהודיות.   בתוך תוכה של העדה היהודית נשתמרה אחדות האלוהים הצרופה.   רק פעם אחת מסופר על מבטחיה זו, שנתחייבה להישבע לפני בית-דין גם בשם עבודה-זרה מצרית.   אולם הדבר הזה לא נעשה ודאי מרצונה הטוב, אלא זה היה בלי ספק נוסח-השבועה המצרי.   התעודה בעניין הפסח נשתמרה לנו, לצערנו, רק במקוטע.   אולם אחד מחכמי ישראל המובהקים בברלין, ידידי ורעי פרופסור מיטווֹך, הכיר ראשון, ועתה הכול מניחים כן, שהתעודה נוגעת לעניין הפסח.

וזה הדבר: חנניה, כנראה אחיו של נחמיה הנזכר בכתבי הקודש, מקימה ומחדשה של מדינת ישראל בשעתו, שלח מטעם המלך מכתב לחיל-המצב היהודי ביב.   כאן נאמר מפורש: "לחליא יהודאי" ביב.   במכתב הזה הוא מעיר את תשומת-לבם, כי חג-הפסח הוא מיום י"ד בניסן עד כ"א בו, ומייעץ להם שלא לשתות שכר מין בּירה שהיתה במצרים העתיקה – על שום איסור חמץ בפסח, ולשבת בימים האלה בתוך חדריהם המיוחדים.   כיוון שאי-אפשר היה להם להגעיל את כליהם, כמות שנוהגים לעשות כן בימינו, היו להם לחג הפסח חדריהם המיוחדים ויכלו לנהוג כמנהג ישראל.   מכתב כזה נשלח לחיל-המצב היהודי במאה החמישית לפני ספה"נ!

וכאן נשאלת השאלה: למה הוא כותב זאת בשם המלך? הדבר הזה הרי אינו אלא עניין יהודי פנימי, ומה זה מעניין את המלך ואת השלטון הפרסי, כיצד צריכים היהודים לנהוג בפסח?

והנה הדבר הזה יהיה פחות מתמיה מכפי שנראה ברגע הראשון, אם תתנו דעתכם על כך, שמדובר כאן בחיילי המלכות.   כל פקודה, שהגיעה אל החיילים היהודיים, יצאה מטעם המלך.   והמלך היה לו בא-כוח, חנניה הנזכר, שהיה יועצו בעניינים דתיים.   ואם המדובר הוא במלך אין הכוונה דווקא אליו בכבודו ובעצמו, אלא לרשות הפרסית, והפקודה ניתנת רק בשם המלך; וכיון שאלה היו חיילים בשירות הפרסי, מסתבר שהפקודה ניתנה בשם המלך.

אולם גם ההסבר הבא אפשרי הוא: כבר אמרתי, שמפקדי הגדודים היו פרסים והיהודים כפופים היו למרותם.   והנה ייתכן מאוד, שהשלטונות הפרסיים או שלא שיחררו את היהודים בימי חגיהם, או שלא רצו להכיר בצרכיהם הדתיים.   לפיכך ניתנה מטעם המלך באורח רשמי פקודה מלכותית, שבה נקבעו ימי החג האלה, וכן נאמר גם מה הם הדברים שהיהודים מצווים לעשות בחגים האלה.   וכן ייתכן גם, שהממשלה סיפקה פעם ליהודים את מצרכי-המזון, ועתה מן ההכרח היה לומר במפורש, כי מצרכים אלה ואלה מן הנמנע הוא לספקם.   תעודה זו לא נשתמרה לצערנו בשלימותה וחסרים לנו פרטים.

מה שאנו רואים בירור הוא רק האיסור שלא לאכול חמץ מיום י"ד עד כ"א בניסן והחובה לישב בחדריהם.   יתכן כי מתוך שהחיילים היהודיים ישבו בתוך קסרקטינים, כלומר בתוך בניינים ממשלתיים, נזדקקו לחדרים מיוחדים משל עצמם, שבהם יוכלו לחוג את חגיהם כמנהגם.

מה היו שאר המלאכות שהאנשים האלה עסקו בהן? בראש וראשונה עמדו הללו לרשותם של השלטונות הצבאיים.   אולם כבר אמרתי, שהיה שם ביניהם אחד סַפּק, מי שעשה עושר במלחמה.   רואים כי אביה של מבטחיה עשיר גדול היה; רואים זאת מן הבתים שמכבר, ומן הנדוניה שנתן לבתו.   מלבד זה היו ביניהם, מה שמעניין אותנו ביותר, בוני ספינות, שכן נשתמרה בידנו תעודה, שבה ניתנת ההוראה לבנות ספינה גדולה.   ומצא שהיתה שם מספנה בהנהלה יהודית.

כיום לא ייאָמן כי יסופר: יהודים יורדי ים או בוני אוניות! אולם ראה זה פלא, עוד מימים קדמונים אנו מוצאים אצל יהודים התעניינות מיוחדת בענייני ספינות וספנות.   ודבר זה אמנם מתקבל על הדעת, שכן הם ישבו לחוף ימים.   שלמה המלך כבר הקים בשעתו צי מסחרי גדול, אלא שיורשיו לא ידעו לשכללו כראוי.

בטוחני בטחון גמור, כי גם המכבים נתנו דעתם על הקמתו של צי ישראלי.   וסמוכין לכך יש למצוא במסופר בספר החשמונאים על המצבה של משפחת המכבים, של מתתיהו, אשתו וחמשת בניו.   שם נאמר: המצבה, תיבה זו, היו בה נשק משיש או ברזל ודגמי-אניות.   כתוב זה מוכיח לפי דעתי הוכחה ברורה כל צרכה, שהחשמונאים הראשונים כבר היו להם האניות הישראליות הראשונות.   לאחר מכן, בזמן העתיק ובימי הביניים, מצויים היו יהודים, כפי שאנו למדים מפי אבות-הכנסיה וסופרים יווניים, בתורת ימאים וספנים בצי הכולל של אסיה הקטנה.   האניות שהיו משמשות לצרכי נסיעות מאסיה הקטנה לקושטא כל עיקרו של הצוות שלהן היה של יהודים.   אחד מאבות-הכנסיה מספר באיגרתו לידידו מן המאה הרביעית או החמישית – ואז עדיין לא נמנה כמובן עם אבות-הכנסיה והיה עדיין מעובדי עבודת-אלילים – כי בדרכו לקושטא הופתע על-ידי סערה שהתחוללה בים, והוא אומר שם: היינו ביום השישי בדרך; רוב הצוות באנייתנו היו יהודים.   גם רב החובל היה יהודי, וכשהחשיך היום לא רצה להמשיך בדרכו.   אולם כשהתחוללה סערה וחיינו היו תלויים לנו מנגד, אמר רב-החובל: עתה יכולני לנסוע, משום פיקוח-נפש.   סיפורים כאלה, משל סופרים קדמונים מן הזמן העתיק ומן ימי-הבינים הראשונים, וכן גם מתקופת התלמוד, יש לנו למכביר.   הנה כי כן יש לנו שוב ידיעה על בוני-אניות יהודים.

גם מלבד אלה יש עניין רב בחליפת האיגרות.   קהילה אחת, למשל, מודיעה לאחותה על התפרעות ביהודים, או שנאמר שם: להווי ידוע לכם, כי במקום פלוני ברח גנב, או עבד התחמק והוא קרב ובא למדינתכם, היזהרו מפניו! איגרות מעין אלו, שנשלחו מקהילה אחת לשנייה, נשתמרו לנו בגניזה הזאת.

מלבד זאת נתגלתה שם רשימה של משלמי-מסים; היא כוללת ארבעה או חמישה טורים של אנשים ונשים שהיו מסלקים מסים, ותמיד נקוב שיעור התרומה.   המדובר הוא בתרומה למקדש, כפי שהכותרת תרומות למקדש מוכיחה.   והנה אין אנו יודעים בבירור, אם היתה זו תרומה שנתית.   אתם הרי יודעים, כי עוד בימי המקדש מצוּוים היו בני ישראל על חובת התרומה: מחצית השקל.   כל איש מישראל, מעשיר כעני, מצוּוה היה להרים תרומה זו, העשיר לא הרבה והדל לא המעיט.   העשירים יכלו כמובן להוסיף, אחר כך על תרומתם זו נדבות נוספות מרצונם, אבל התרומה שווה היתה בשביל כולם.   מכאן מקור מוצאו של השקל הציוני, שגם הוא שווה ואחד הוא בשביל עשיר ועני כאחד.

מתוך אותה רשימה של יהודי מצרים אין אנו יכולים לדעת בבירור, את הכוונה היא לתרומת-המקדש הקבועה, או לתרומה חד פעמית, לטובת הקמתו מחדש של מקדשם.   אולם הסכומים אינם גדולים עד כדי-כך, שנוכל להניח כי הכוונה היא לתרומה למען הקמת המקדש מחדש; ובייחוד מאחר שאנו יודעים, כי בדרך כלל הממשלה הפרסית דאגה לכך.   נראה איפוא, כי מדובר כאן בתרומה שנתית.

נוסף על אלה נשתמרו שם גם תרגילי-כתיבה.   אלה הם פאפירוסים של תינוקות של בית-רבן, או אולי של מבוגרים שלמדו את מלאכת הכתיבה.   שכן אותן התיבות והמלות עצמן חזרו ונשנו שם שמונה ועשר פעמים.

וכך מצאו שם לבסוף ספרות שלימה של רומאנים וסיפורים; עובדה זו באה להוכיח, מה גדולה היתה הרמה התרבותית בקרב היהודים במאה החמישית שלפני ספה"נ.   כאן נתגלה ספר אחיקר בארמית, שנשתמר בנוסחאות שונות באשורית, בערבית וגם ביוונית ומוצאו מן המאה השמינית שלפני ספה"נ.   זו היתה ספרות השעשועים והבידור.

קטעים מכתבי-הקודש לא נתגלו לצערנו.   בכמה מן התעודות ניתן להכיר ולראות ראייה ברורה למדי את השפעתם של כתבי הקודש, אולם בעוד שיש בידנו רומאן של עכו"ם בתרגום ארמי, אין לנו אף סימן כלשהו של איזה טכסט מקראי.   הארכיאולוג הצרפתי קלרמוֹן-גאנו צייד מיד עם פירסומן הראשון של כתובות אלו משלחת צרפתית, כדי לחפש שם אחר טופס מקראי.   והרי זהו צערנו הגדול: בעוד שהנוצרים כבר יש בידם כתבי-יד של תרגומים יווניים של הברית החדשה עוד מן המאות הראשונות של הנצרות, ושורה שלימה מהם נמצאה גם במצרים – כגון "הביבליה של הכפר" מן המאה הרביעית או החמישית – עדיין לא מצאו עד עתה שום כתבי-יד מקראיים, ולו רק בצורת קטעים.   כתבי-יד יש לנו; אחד גדול הוא זה הנקרא קוֹדכּס פטרופוליטאנוס, הנמצא בפטרבורג, והוא מן המאה העשירית לספירה – כלומר, מתקופה שאין לה כמעט כל ערך עוד בשבילנו לגבי כתב-יד.   חוקר-העתיקות הצרפתי הזה סבור היה, שימצא בתוך חורבותיו של כפר-העברים בסונה גם קטעים מכתבי-הקודש.   לצערנו חזרה המשלחת הזאת ללא כל תוצאות.   הוא לא יכול למצוא דבר.

עתה נשאל נא את עצמנו את השאלה: האם אותה מושבה יהודית ביב חלפה עברה מן העולם ללא זכר כלשהו.  הנחה כזאת היתה נוגדת להשקפה על כל ההיסטוריה שלנו, המוכיחה לנו, כי עד עתה, במשך כל אלפי השנים, לא עבר שום קיבוץ יהודי מן העולם לחלוטין.   גם קיבוץ זה לא עבר כליל מן העולם.

אנו מניחים הנה ודאית וללא ספק, שיהודי חבש של עכשיו הם זרעם וזרע-זרעם של חיילי המושבה הצבאית הזאת.   יהודי חבש נשארו זה אלפיים שנה בערך ללא כל מגע עמנו; גם עתה יש בהם עדיין סימנים של מידות ומנהגים, שאנו איננו יודעים אותם עוד ושמוצאם עוד מן הימים לפני חורבן הבית השני בידי טיטוס.   מאותו זמן ואילך לא היה להם עוד ליהודים האלה כל מגע עם שאר כל היהודים.   עתה אין זו אומדנה בלבד, שהחיילים המתיישבים האלה, שהיו בנוביה מיעוט קטן, התערבו קמעה קמעה עם העממים המקומיים.   העממים האלה קיבלו עליהם אמנם את עול היהדות, אבל יחד עם זאת נתנו מדמם למיעוט היהודי.   לפי זה מסתבר אם כן על נקלה, על שום מה יהודי חבש לפי טיפוסם הם חבשים יותר מיהודים.   ד"ר מ.  נורדאו, כשבאה לידו ההזדמנות לראות שני יהודים פלשים, דימה למצוא בהם גם מסימני-הגוף של הגזע היהודי.   סימנים פסיכולוגיים גם אני מצאתי בהם.   אם מישהו שאינו מומחה, אם מישהו מכם רואה את יהודי חבש – אני ראיתי שלושה טיפוסים שונים בני קהילות שונות – יהיה סבור ללא כל ספק, כי לפי צבע עורם וכל חיצוניותם חבשים הם.   דבר זה מתקבל על הדעת.   שכן היתה זו מושבה קטנה, בת כמה מאות יהודים, בתוך ממלכה גדולה.   עממי הנכר הצטרפו ונלוו עליהם אמנם, אבל הדם לא נשאר בטהרתו בלתי טמוע ומעוֹרב.   וכך דרכם של ישראל; אין בו דבר שיאבד ויעבור מן העולם.   וזה של היום קשור קשר פנימי עם זה שלפני שלושת אלפי שנים.   דבר מעין זה אין אתם מוצאים אצל שום אומה אחרת בעולם, ואף לא אצל העם הסיני, הדבק בנאמנות רבה כל-כך במסורת שלו, וזה אלפי שנים לא עזב את ארצו ונשאר תמיד במגע מתמיד עם תרבותו שלו.

איזה ערך אישי – פרט לקונפוציוס האחד והיחיד – יש לו לאיזה מלך שחי לפני 3000 שנים בעיני הסיני של ימינו? אולם לגבי יהודי של ימינו דויד המלך הוא בחינת אדם שהוא מדבר ומשוחח עמו; כללו של דבר – דויד המלך חי ושוכן בנשמתו של עם ישראל.   אילו חזהו כיום יהודי במו עיניו, לא היה מתפלא כל כך; הוא היה סבור, כי הכר יכירנו.   שכן חסידים ואנשי-מעשה עדיין רואים את אליהו הנביא, אם כי חי עוד לפני יותר מג' אלפי שנים! מה שהיה חי לפני ד' אלפי שנים עודנו חי גם כיום בנשמתו של עמנו.

כך גם מתיישבת העובדה, שעוד לא היתה דוגמתה –ואנו תקוה, כי היה תהיה לעובדה – שנקבל עתה, לאחר אלפיים שנה, את ארץ-ישראל.   חזיון שאין למצוא דוגמתו בתולדותיה של שום אומה היה אצלנו לדבר טבעי בהחלט.   אבותינו שהיו בגלות בבל, משניתן להם לאחר שבעים או מאה שנה לשוב לארצם, אמרו: היינו כחולמים.   אולם בשבילנו יהא בשיבת-ציון משום דבר המובן מאליו.   שכן אנחנו מחשבתנו נתונה משך אלפּיים שנה בכל יום ובכל עת ובכל שעה לארץ-ישראל, ואף יום אחד לא חדלנו מלקוות לחזותה בעינינו.   לפני ק"ה שנה הכרנו ראשונה את היהודים הפלשים, ואנו מוצאים בהם יהודים שחיו שם לפי 2500 שנה.   אכן, אומה יחידה ומופלאה במינה אנחנו.

13 בפברואר 1919

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה