_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יחזקאל הנביא

צבי פרץ חיות

לתוכן הענינים

 

הנביא יחזקאל, שאני רוצה לייחד עליו היום את הדיבור עד כמה שאפשר בקיצור.   נמנה גם הוא על נביאיו הגדולים של עמנו.   וב"גם" זה צפונה כל הטרגיקה שלו.   כשקוראים בשמותיהם של הנביאים הגדולים, ומזכירים אגב-כך גם את שמו של יחזקאל, עושים זאת תמיד מתוך הסתייגויות.   לא על נקלה מחליטים להעמידו בשורה אחת עם אישים כישעיהו, ירמיהו, עמוס, הושע.   הסתייגויות אלו אינן חדשות.   הן ידועות עוד מלפני אלפיים שנה כמעט.   שכן זמן קצר לאחר חורבנה השלם של ארצנו, היינו זמן-מה לאחר מפלת בר-כוכבא, כשניגשו חכמינו לחתום סופית את כתבי-הקודש, דנו בין שאר הספרים גם בספר יחזקאל (מסכת שבת י"ג ע"ב).   שורה שלימה של ספרים נתקדשה אז ללא ויכוח.   אבל ספר יחזקאל היה בין אלה שחז"ל ערערו על קדושתם, והיו בין החכמים האלה, שעסקו אז בחתימת כתבי-הקודש, שביקשו להוציא את יחזקאל מתוך כתבי-הקודש, והיו גם כאלה שהרחיקו-לכת מזה וביקשו לגונזו.   טעמי ההסתייגות שהשמיעום נגד יחזקאל לפני אלפיים שנה ואלה של ימינו הם אמנם שונים.   לא הרי טעמיהם ונימוקיהם של חז"ל מאמצע המאה השנייה, כהרי טעמיהם ונימוקיהם של חוקרי-המקרא בימינו.   רבותינו ביקשו לגנוז את ספר יחזקאל, משום שפרקיו האחרונים, העוסקים בחידוש המדינה ובבניין בית-המקדש שלעתיד, נקבעים חוקים מסוימים הסתורים את דברי התורה.

ואילו הטעמים והנימוקים של חוקרי-המקרא בזמננו הם ממין אחר ובמידת-מה אפילו בניגוד לראשונים.   יש חוקרי-מקרא האומרים, כי אין לבנות את יחזקאל בשורת הנביאים, על שום שהוא אורתודוכסי יותר מדי, ועל שום שעסק יתר על המידה בפרטי פרטים של החוקים, בעוד שהנביאים הגדולים – כך הם סבורים – לא דקדקו בהם כל-כך.   אולם טעמיהם אלה אינם מכריעים.   הם סבורים, כי יחזקאל עמד על רמה רוחנית ונפשית נמוכה קצת מזו של הנביאים הגדולים.   הם מעלים כנגדו את הטענה, שפרק הראשון הנודע כחזיון-מ"מרכבה" שלו, הוסיף על המושגים המצויים עוד מושגים מסוימים, הנוגדים כביכול את מהות היהדות, כעין הגשמה מסוימת של מושג היהדות על האלהות.   וכן הם מטיחים כנגדו, שבנאומיו הנבואיים השתמש באמצעים מסוימים, שהם מצויים היו אמנם גם אצל נביאים אחרים, אבל זעיר-פה זעיר-שם, ויש להניח שהנביאים הגדולים השתמשו בהם רק בעל-כורחם – אמצעים שהיו מכוונים להשפיע על ההמון הגדול – כגון שהנביא שוכב על צדו ומתחלה שבועות על שבועות, כדי להיות לאות לבני-ישראל ולומר להם: ככה ידוו בני-ישראל, או כדי להכין את לבם למצור על ירושלים – הוא משווה לנגדם מראה בדומה למצור.   גם הנביאים הגדולים השתמשו לסירוגין באמצעים דומים לאלה, אבל לעתים יותר נדירות מיחזקאל.

וטוענים כנגדו לבסוף, שבנבואות-התוכחה שלו הוא מדבר בלשון יותר מדי עממית, ולעיתים אפילו גסה; גם בכך היו שקדמו לו, אבל בדיוק אכזרי כזה, כמו למשל בפרק ט"ז, איננו מוצאים דוגמתו אצל נביאים אחרים.

עמדתי כאן רק על עיקרי הטענות שהביעו אותן כמה מחוקרי המקרא עד כדי כך, שהם אומרים כי יחזקאל לא היה נביא כלל.   אין בכוונתי לצאת להגנה על כבודו של יחזקאל, משום שאני סבור כי למעשה איננו זקוק לה.   אין הוא שייך לאנשים מסוגים של אגריפינה ונירון קיסר, שבעשרות השנים האחרונות ביקשו לטהר אותם במידת-מה.   רצוני להראות, שאפילו אם כמה מהטענות מוצדקות, נמנה יחזקאל על הגורמים המכריעים ביהדות, וברצוני להוכיח, שהוא חינך את האומה ותרם תרומתו לתחילתה של עובדה שקודמיו לא יכלו לחוללה.

לפיכך לא יהיה מתפקידי להציג לפניכם את יחזקאל.   לא אספר לכם על תוכנם של מ"ח פרקי הספר ואף לא שום דבר מחייו, פרט לכמה רעיונות-יסוד, שהיו מכריעים לגבי התפתחות היהדות בדורו ובדורנו; כוונתי לאותם רעיונות-היסוד, שאנו מוצאים אותם אצל יחזקאל בראשונה, או שאחרים רמזו עליהם ויחזקאל הרחיבם עד כדי-כך, שהיו לממשות בחיי העם היהודי.   יחזקאל סייע לחולל נס, שלעולם לא איעף ולא איגע מלהצביע עליו, משום שאין לו אח וריע בתולדות עמי-התרבות ועמנו.   הוא נמנה על האישים שאיפשרו את העובדה, שבמשך עשרות-שנים מועטות ובתנאים בלתי-נוחים, בגלות בבל, היה ישראל לעם מונותיאיסטי.   מה שלא עלה בידי קודמיו, לרבות ירמיהו, במשך מאות בשנים, עלה בידי יחזקאל ועוד כמה אנשים אחרים, ובתוכם "ישעיהו השני" – זה עלום-השם הגדול.   אולם יחזקאל היה הראשון.   אחדים מתלמידיו או מתלמידי-תלמידיו עלתה בידם לעשות במשך עשרות שנים מועטות את עם ישראל לעם מונותיאיסטי, בעוד שעד לתקופתו של יחזקאל דבק רק חוג קטן מאוד באמונת האחדות.   ורוצה אני לנסות להוכיח, על-יסוד כמה רעיונות יסודיים שאדגימם בזה, כיצד פעל הנביא לחולל מפנה גדול זה.   הוא אמנם השתמש לסירוגין באמצעים פרימיטיביים, אבל אין זה משנה ולא-כלום, כי הוא דווקא, בעמדו על הבסיס של קודמיו, חולל מפעל פלאים, שמחובתנו להחזיק לו כיום טובה מרובה עליו.   אלמלא הצליחה תמורה גדולה זו בימי הגלות, אינני יודע אם מאות-שנים היו מספיקות אחר-כך כדי לחולל אותה.

כבר אמרתי שאין בכוונתי לתת כאן תיאור ביוגראפי, אבל עלי לומר במלים אחדות, באילו תנאים חי הנביא שלנו.   ירושלים, בירת יהודה, נכבשה פעמיים בידי נבוכדנאצר.   בראשונה בימי יהויכין.   העיר לא נחרבה, פרט לחלק ממנה, גם בית-המקדש לא נחרב; בית-המלוכה לא בוטל, שכן צדקיהו, דודו של המלך המודח, נתמנה למלך הכפוף לבבל.   מבחינה חיצונית נשארה הממלכה בצורתה הישנה עם מלכה, בית-מקדשה וכוהנה הגדול.   אולם יחד עם יהויכין הגלה מלך בבל שורה שלימה של אישים מראשי יהודה.   בין גולי-בבל אלה היה גם יחזקאל נביאנו, שהיה אז, כפי הנראה, כבן עשרים וחמש – אדם במיטב שנותיו.   איננו יודעים, אם עוד לפני גלותו כבר הופיע כנביא בארץ-ישראל.   אחר-כך חלה הפסקה קצרה, ולאחריה תכפו ובאו הכיבוש הגמור וחורבן ירושלים ובית-מקדשה וביטול המלוכה, צדקיהו הסגיר את עצמו, והחורבן השני הזה בא על-יד כך, שהמלך החלש והבלתי-נבון מבחינה מדינית, שיחזקאל מלווהו בשנאה ובבוז וקורא לו תמיד רק "נשיא", משום שאיננו רואה אותו כמלך – מלך רפה-רוח זה, שהקשיב ללחישותיהם של כמה יועצים מדיניים שהיו נוגעים-בדבר, עשה חוזה חשאי עם מצרים, ומתוך תקווה לעזרתה הפר את שבועתו, דבר שירמיהו ויחזקאל חשבוהו לו לעוון גדול.   העזרה לא באה; הנביאים, שהיו גם מנהיגים מדיניים, ניבאו זאת מראש; ונבוכדנאצר עשה את חשבונו עם המלך.   גם בהזדמנות זו נהג נבוכדנאצר לחלוטין בהגינות, לא הטיל את האחריות למשוגותיו של חלק קטן מן העם על העם כולו, החריב את הבירה, אבל בכל זאת העניק לה אוטונומיה מסוימת עם נציב יהודי.   בשל מאורעות שאינם מעניינו כיום, נהרס גם שריד אחרון זה, בעטיו של קנאי בלתי-נבון.   ובתקופה זו, בין כיבושה הראשון והשני של ירושלים, מופיע יחזקאל.   הוא עוד חזה בעיניו את חורבנה השני, וגם פעל עוד לאחריו, אבל החלק העיקרי של פעולתו מתפשט בימים שבין הכיבוש הראשון והשני בימיו של צדקיהו.

כבר אמרתי בתחילת דברי, שיש מוצאים כי יחזקאל נוהג מנהג אחר ושונה מן הנביאים שקדמו לו ורק בקושי אפשר לראותו עוד כנביא.   מפני-מה אומרים כך? לאמיתו של דבר הרי לא יכול היה יחזקאל לעשות את פעולתו כישעיהו וירמיהו.   הללו יכולים היו לשאוב כביכול מן המקור המלא, לפניהם עדיין היה אורגאניזמוס חי, היה לפניהם העם, שהיו לו תוכניות, ויהיו אפילו כוזבות, אבל עם שהיו לו מלוכה, כהונה גדולה, חיים טבעיים, איכרים בעלי-מלאכה ועובדי-אדמה.   ואילו לנגד עיניו של יחזקאל היו חורבות.   היו אלה הגולים שהוגלו לבבל, שלא רוכזו כמובן במחנה; מחנות-אסירים כמו אלה של המלחמות האחרונות – לא השתמשו בהם בימים ההם.   בניגוד לכובשים שקדמו, לא הגלו הבבלים את כל היהודים לבבל, אלא רק חלק, את המסוכנים שבהם, את השכבה העליונה, כביכול, ואת החלק המזוין של העם.   הם לא ישבו במחנות-ריכוז, אבל גם לא בתוך הערים הבבליות, לפחות לא בזמן הראשון.   במשך הימים נהרו לעיר הבירה והיו שם לגורם חשוב.   הם היו משתכנים במקומות ישוב בשם תל-אביב, ואחד היישובים שם יכלו היהודים לחיות יחד נקרא בשם תל-אביב, (יחזקאל ג', ט"ו).   איננו יודעים אם ניתנה להם הרשות לבחור אומנות.   אבל הם נאלצו לחיות בתוך חוגם הצר, ולא יכלו להשתתף בחיי הערים, הרי ברוב שעות-היום היו חיים חיי בטלה; הווייה מדומה היתה זאת, בדומה לזו של הפליטים בימי המלחמה הזאת.   מלבד זה אם גם היישובים לא היו רחוקים זה מזה, הרי בכל זאת מן הנמנע היה לפי התנאים של הימים ההם להגיע אליהם כל-כך בנקל.   אנו יודעים, כי יחזקאל שהה בכמה מן הישובים האלה.   תנו דעתכם על כך, כי הנביאים הגדולים שקדמו לבן-בוזי, ישעיהו, ירמיהו ועמוס, אך יצאו אל הרחוב או נכנסו אל המקדש וכבר מצאו לפניהם קהל-אלפים ויכלו לדבר אליהם, בייחוד בימי חג, ואין חג אלא סוכות.   הם יכלו לדבר אל האנשים, לצודד לבם ברגע הנכון; ואילו יחזקאל ניטלה ממנו אפשרות כזאת, קהל-שומעיו לא היה מכונס יחד, עובדה היא, כי יחזקאל לא יכול היה להשפיע השפעה המונית כמו קודמיו.   בשתי נקודות אלו היתה ידו על התחתונה; לנגד עיניו לא היו אלא חורבות; וקהל אנשיו לא היה מכונס יחד.   מה עשה? הוא קרא אליו את מנהיגי הקבוצות הבודדות, את זקני יהודה.   והנה בזה, רואים אתם, כבר יש הבדל בין יחזקאל ובין קודמיו.   יחזקאל איננו נביא במובנו של נואם: להודיעך, נביא ודאי שהיה; אבל הוא גם רב ומורה, הוא מוכרח לדבר אל מתי-מעט, ולדבר אל מתי-מעט, ולדבר  אליהם כך, שיוכל על-ידם להשפיע על ההמונים.

תפקיד קשה הוא זה, שהנביא לא ידעוהו כלל, או רק לעתים נדירות, אנו יודעים, כי ישעיהו הראשון היה נתון במשך זמן מסוים במצב זה, ואז נאמר לו: "צור תעודה, חתום תורה בלימודי" ( ישעיה ח', ט"ו); ואילו אצל יחזקאל היה זה מצב טבעי, הוא יכול היה לדבר רק אל אנשים מועטים בלבד, והמועטים הללו צריכים היו לבוא אל ההמונים.   זהו ההבדל העיקרי, ובשל כך נראה לנו יחזקאל שונה משאר כל הנביאים.   הוא איננו נביא במובן המקובל, משום שלא היה לפניו עם, כי אם אנשים מספר בלבד, ועל-ידם  היה משפיע על אחרים.   ומטעם זה אנו מוצאים אצלו מה שאיננו מוצאים אצל הנביאים הקודמים.   הללו היו נואמים, והיו מדברים מתוך צורך השעה; עמוס בא אל המקדש, והנה הוא מלא אנשים, אז נחה עליו הרוח והתחיל מנבא.   ישעיהו יוצא אל מחוץ לעיר, ואחריו המון אנשים; לא הרחק משם ראה כרם, ונשא את משל-הכרם (ישעיהו ה').

יחזקאל היה נוסף לכך מורה, ומרה צריך להתכונן.   נואם יכול לשאוב מן המוכן, יחזקאל צריך היה להביא בחשבון; מה שאומַר לאנשים האלה הרי הבן יבינוהו רק בקושי, והם גם יצטרכו למסור אותו גם לאחרים, על-כן צריך אני לפשט את דברי ולסבר את אזנם של האנשים האלה.   יחזקאל היה אולי הנביא הראשון, שכתב את נאומיו ועיבד אותם.   אינני רוצה לומר בזה, כי נביאים אחרים לא העלו את נאומיהם על הכתב.   אשר לירמיהו אנו יודעים בבירור, כי העלה את נאומיו על הכתב.   ואצל ישעיהו ועמוס ברור לנו לחלוטין, כי נאומיהם נרשמו לאחר-מכן, אם בידי עצמם ואם בידי תלמידיהם.   אך יחזקאל עיבד את נאומיו.   במספר רב של דוגמאות אנו מוצאים שתי נוסחאות שונות, והן אינן סירוסים של מעתיקים מאוחרים, שלא ידעו לקרוא את הכתוב, אלא שתיהן מעשי-ידיו של הנביא הן.   הוא היסס.   יש לנו חמישים עד שישים דוגמאות מסוג זה.   אלה אינן שיבושי-נוסח, אלא ניסוחים שהנביא ניסחם לעצמו, בלי שהחליט עליהם החלטה סופית.   מכאן אתה למד, כי יחזקאל העלה את נאומיו על הכתב, כי מוכרח היה לשמור עליהם משיבושים.   שכן דבר דבוּר עלול לעיתים קרובות להתפרש בטעות, באי-הבנה, וכשהוא נתפס בטעות על-ידי אנשים הצריכים לשמש מורים, הרי עתיד להתחולל אסון.   לפיכך נטל עליו לערוך את נאומיו בכתב, ובשל כך הם הרבה פחות ספונטאניים משיכלו להיות נאומיהם של הנביאים הקודמים.   הללו רשאים היו לומר דבר שאחר-כך ביטלוהו, כפי שניתן לראות זאת אצל ירמיהו.

ועתה רצוני לומר לכם, מה הן הסכנות שבהן נלחם יחזקאל, ודרך אילו סכנות הוליך את בני-דורו וגם אותנו.   הסכנה הגדולה הראשונה היתה ירושלים, היא השארית שנשארה ביהודה.   רובי נאומיו של יחזקאל נוגעים לזמן שבין כיבושה הראשון והשני של ירושלים.   באותו זמן עדיין קיימת היתה בירושלים כעין מדינה, כביכול, עם כוהן גדול.   למדינה זו צפויה היתה סכנה, ובסכנה זו צריך היה להילחם.   ובשביל להילחם, כיהודי היושב בגולה, במדינה שעדיין היא קיימת, דרוש היה כוח גיבורים, צריך היה להראות, כי מן ההכרח הוא להתגבר על סכנת ירושלים; וכן צריך היה להראות, כי מן ההכרח הוא להתגבר על סכנת ירושלים; וכן צריך היה להבהיר זאת בעקיפין גם ליהודי ארץ-ישראל.   הסכנה השנייה סכנה מדינית היתה, שמא בשל אי-אילו אשליות תבגוד השארית שנשארה בירושלים בבבל, ותביא על-ידי כך לידי גלות שלימה.   בסכנה המדינית הזאת נוגע נביאנו הרבה פחות מירמיהו.

גדולה הרבה מזו היתה הסכנה המוסרית והדתית שהיתה צפונה ביהודה של אז, וכאן רצוני להאריך את הדיבור.   הפרקים י"א – י"ב הם כעין חליפת-מכתבים בין ארץ יהודה והגולה.   השרים שמשלו אז בארץ-ישראל, לא המלך כי אם יועציו, אמרו: "רחקו מעל ה', לנו היא ניתנה הארץ למורשה"; כי יהודים היושבים בגולה אינם קרויים יהודים, ודבר זה הוכיח ה' על-ידי כך שהגלה אותם בבלה, כי אלוהים שוכן בציון ורק השארית שנשארה בארץ הם בניו.   הלך-רוח זה צפן בקרבו סכנה גדולה.   יחזקאל רצה להפוך חורבות-אדם אלה שבבבל ליהודים, והנה הגיעה מן המרכז, ואולי מפי הכוהן הגדול ויועציו של צדקיהו, הסיסמה: "נגזרתם, אבדתם", והם יכלו להסתמך בזה על עשרת השבטים שאבדו.   כי רק עקבות קלושים קיימים היו אז מעשרת השבטים.   וכששמעו היהודים ממקור מהימן ומוסמך כביכול: אין לכם חלק ונחלה עוד בישראל, כי האלוהים הגלה אתכם מארצו ורק אנחנו הננו יהודים – הרי היתה זו סכנה גדולה.   הם יכלו לחשוב לעצמם: לא יושיענו אלוהים, אם נהיה טובים או רעים, אין אנו בניו.   איננו יהודים.   אולם אז היו הדברים משתלשלים כך, שהללו היו רואים את השארית שנשארה ביהודה כיהודים טובים, בעוד שאלה לא היו אלא רעים וחטאים.   בפרקים ח'-י' מראה לנו יחזקאל, כי יחד עם הברית שכרתו עם מצרים הם עובדים גם לאליליהם ומשתחווים לחיות שונות.   ואיך יתכן שאין אנו יהודים, ואילו ההם שנשארו ביהודה הם המה היהודים הטובים?

ונביאנו מתגבר על הסכנה באומרו לבני המרי: לא אתם תבנו את עתידו של עם ישראל, כי אם אנחנו, בני הגולה.   לא נכון כי אתם תשבו שם, כי ה' ישמור עליכם משום שאתם בחירי העם וירושלים היא עיר הבחירה ומקדשה הוא מכון שבתו.   אתם תאבדו, וכאן, מקרב גולי-בבל, יקום עתידו של ישראל.

בקשר לכך מתגלעה כאן מלחמה אחרת, מלחמה שאמנם לא הוא היה ראשון לוחמיה, אבל הוא ניהל אותה באמצעים תקיפים יותר – הלא היא מלחמתו נגד המושג המוטעה של רעיון הבחירה, שהתחיל להיות למפגע ולתקלה ממשית.   היהודים יושבי הארץ אמרו: ה' לא יחריב את מקדשו ואת ארצו.   ונגד הלך-דעות זה כבר מתקוממים נביאים אחרים, כגון עמוס, האומר: אם רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, הרי רק למען יעודכם בחרתי בכם; וירמיהו אומר: "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר: היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה" (ז').   אולם שום נביא לא דיבר בחריפות כמו יחזקאל, בייחוד בפרק ט"ז  – הפרק האכזרי – ובפרק ט"ו, שהוא יצירה אמנותית קטנה.

הפרק הקצר הזה כולל משל: מימים קדמונים נמשלו עם ישראל וארץ-ישראל לעץ-הגפן או לכרם, לפיכך אומרים ישראל בלבם: "היקח ממנו עץ לעשות למלאכה, אם יקחו ממנו יתד לתלות עליו כל כלי?" ויחזקאל משיבם לאמור: "הנה לאש ניתן לאכלה, את שני קצותיו אכלה האש ותוכו נחר, היצלח למלאכה? הנה בהיותו תמים לא יעשה למלאכה…" רצונו לומר: מה טיבו ומה ערכו של עץ-הגפן? הלא רק פריו.   ואם פרי אין בו, מה יש בו? העץ.   מה תועלת יש בעץ? הוא לא יצלח לכל דבר.   הוא ניתן לאש לאכלה.   וכך ייעשה בכם, שכן לא הגזע כשלעצמו הוא הנבחר, אלא פירותיו; ואם פרי אין בו, הרי זה לא יצלח לשום דבר וסופו לשריפה.   כזה היה המושג הכוזב של רעיון העם הנבחר: אנחנו הגזע, וגזענו הוא הנבחר, ולא חשוב אילו פירות הוא נותן.   ויחזקאל הורס אשליה זו: הואיל ואינכם פוריים עוד, לפיכך "אש תאכלכם".   זאת היא הפתיחה, המאופקת מאוד, אבל למעשה הרי פרק זה הוא יצירה אמנותית מושלמת בתכלית.

ועתה הנבואה הנוראה: בפרק ט"ז אומר הנביא אותם הדברים, אבל בבהירות אכזרית ובמשל של ילדה: אתם אומרים כי אצילי-יחש אתם.   דבר זה לא נכון כלל, שכן "אביך האמורי ואמך חתית", כלומר: "מכורותיך ומולדותיך מארץ הכנעני".   אולם ייתכן ששאר העמים, עמי כנען, היתה להם תרבות, אבל אתם הייתם שבט נודדים.   "ביום הולדת אותך לא כרת שרך, ובמים לא רוחצת למשעי, והמלח לא הוּמלחת והוּתחל לו חוּתלת", עזבוך לנפשך  – כמו באספארטה כך עזבו גם אצל עמי-שם את הבת לנפשה.   והעם הוא בבחינת אשה.   "לא חסה עליך עין לעשות לך אחת מאלה לחומלה עליך, ותושלכי אל פני השדה…" ותהיי ילדה מוזנחת, ואביך ואמך חיו כשאר שבטי העמים, עד שבאתי אנוכי ו"אעבור עליך"… "ואפרוש כנפי עליך", והואיל ושמתי עיני לטובה עליך, ותרבי ותגדלי.   והואיל ולא זכרת ימי-נעוריך ולא שמת לבך לשוב אלי, הרי נשארת כמקודם בת לאביך האמורי ולאמך החתית.   בדבריו אלה סתר להם הנביא את כל אשליותיהם: אתם כשלעצמכם אינכם שווים ולא כלום, בו ברגע שאינכם ממלאים את יעודכם, הרי דומים אתם לשאר שבטי העמים.

והרי זו רפאות קשה מאוד, אבל מועילה ומבריאה לחלוטין.   הדברים מכוונים היו יותר כלפי יהודי ארץ-ישראל: אין אתם צריכים לסמוך על-כך, שבזכות היותכם נבחרים יש לכם איזה יתרון שהוא.   עתה היה מן הצורך להראותם, שהוא דובר אמת.   מובן שהיו אחדים שאמרו את ההפך מדבריו, כגון: במלחמתנו בבבל אנו ננצח, ועם יהודי בבל לא יהיה לנו שום עניין.  ועתה חוזר הנביא ואומר: אתם בעצמכם תחזו זאת מבשרכם.   והם אמנם חזו זאת.   בעוד זמן קצר יקיץ הקץ על הממלכה, "ונותרה בה פליטה… הנם יוצאים אליכם וראיתם" – מה מאוד צדק ה' – "וניחמו אתכם ותראו את דרכם ואת עלילותם, וידעתם כי לא חינם עשיתי את כל אשר עשיתי בה".   בעלילותיהם של אנשים אלה תראו, כי יהודה אינה ראויה אלא לשריפה.   בדרך זו הביא הנביא את קהל הגולים לידי-כך, שהכירו כי גם הם יהודים, וכי רק בהם טמונה התקווה לעתיד הקרוב; וכי לא יהודי ארץ-ישראל הם הגורם המכריע.   והוא, יחזקאל, הוא שפתח בעבודת-חינוך זו.

רעיון-היסוד האחר רק נרמז בירמיה (ל"א, כ"ט), ובמקום שאולי אינו של ירמיהו, וייתכן שהוא רעיונו של יחזקאל בלבד.   בניגוד מסוים לתפיסות קודמות של הרעיון הזה, הוא חוזר עליו בארבעה פרקים, בשני נאומים ארוכים, החוזרים ונשנים כמעט מלה במלה.   זהו רעיון חדש ומכריע לחלוטין, שהוא צריך למוסרו באמצעותם של שומעים בלתי-מוסמכים, ולפיכך הוא חוזר עליו כמעט באותן המלים עצמן: " הן כל הנפשות לי הנה… הנפש החוטאת היא תמות"… "בן לא ישא בעוון האב, ואב לא ישא בעוון הבן, צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה".   שכן ישראל אמרו בלבם: "אבות אכלו בוסר, ושני הבנים תקהינה".   הם אמרו לעצמם" האם רשעים כל-כך גדולים אנחנו? לא! עוונות אבותינו סבלנו.   לפיכך היה זה חשוב מאוד בשביל נביאנו לסתור את הרעיון הזה, והוא חוזר ומדגיש, כמי שמשנן פרקו לילד קטן: "ואיש כי יהיה צדיק ועשה משפט וצדקה… צדיק הוא, חיה יחיה.   והוליד בן פריץ, שופך דם, לא יחיה… מות יומת.   והנה הוליד בן, וירא את כל חטאת אביו ולא יעשה כהן… משפטי עשה, בחוקותי הלך, הוא לא ימות בעוון אביו, חיה יחיה" (פרק י"ח).   זה היה רעיון מסוכן מאוד, ונגד תפיסה זו, האומרת חף אני מכל פשע, אלא אני סובל בעוון אבות, נלחם יחזקאל, לא מפני זה תיראו, כל עוונות אבותיכם לא ייזכרו, אבל מעשיהם הטובים גם הם לא ייזכרו להם.   בשתי סכנות אלו נלחם יחזקאל.   "והיו שלושת האנשים האלה בתוכה, נח דניאל ואיוב, המה בצדקתם ינצלו נפשם".   להודיעך: אילו חיו שלושת הצדיקים הללו בעיר מלאה רשעים, לא היו יכולים להציל אף אדם אחד, מכאן שאפילו אברהם ויצחק ויעקב לא יוכלו להציל אתכם.   ומצד שני – אם אתם סבורים שאין אתם יכולים להציל את נפשכם ואתם לוקים בעוון אבות, הרי גם זה לא נכון.   אם תיטיבו דרככם, ישוב ה' להצילכם.

רעיון יסודי זה חוזר בפרקים ג', י"ד, י"ח, ל"ג, כמעט מלה במלה, כדי לשנן את הדברים כמו לפני תינוקות של בית-רבן.   וזהו החידוש הגדול: אין להטיל על אדם את האחריות למעשי-אבות.   כל אחד אחראי לעצמו ולגורלו.   על כן, אם תרצו, תבואכם טובה; ואם תמאנו – רעה תקדמכם.

רעיון נוסף אחד, שהחקירה החדשה אסור לה שתזלזל בו, הוא זה: בפרק י"ד, בחלקו הראשון של הנאום, אין הנביא פונה כלל אל בני-אדם.   יחזקאל מסב את פניו, ונותן לזקני העם לשמוע שיחה שבינו ובין אלוהיו.   הם שומעים, כמובן, רק מה שהוא אומר בשם אלוהים: "בן אדם, האנשים האלה העלו גילוליהם על לבם, ומכשול עוונם נתנו נוכח פניהם, האידרש אדרש להם?" והקב"ה עונה לו: "אני ה' נעניתי לו", כלומר: אנוכי בכבודי ובעצמי ענה אענה להם במישרין.   כששומעים זקני העם דברים אלה, וַדאי הם שמחים עליהם, הלוא יהיו בחינת נביאים.   ושוב אומר ה' אל הנביא: " לכן אמור אל בית ישראל": – והפעם לא באמצעות מורים  – "כי איש איש מבית ישראל… ויעל גילוליו אל לבו, ומכשול עוונו ישים נוכח פניו, ובא אל הנביא לדרוש-לו בי.   אני ה' נענה לו בי.   ונתתי פני באיש ההוא, והשמותיהו… והכרתיו מתוך עמי".

שכן זאת היתה הסכנה הממשית והסלון הממאיר שבפעולת הנביאים, עד שבא יחזקאל וסילקם.   כי זאת לדעת, בימי ישעיהו, ירמיהו ועמוס עבדו האנשים את אלילי בבל, ויחד עם זאת עבדו גם לאלוהי ישראל, ולא ראו בכך שום סתירה, אף ראו עצמם יהודים טובים בתכלית.   הם היו באים אל המקדש, ומקריבים לסרוגין גם לעשתורת, למולך ולבעל.   הם אמנם האמינו, כי אלוהי ישראל הוא אל עליון, אבל גם שאר האלים יכולים להתקיים עמו.   סכנה גדולה זו קיימת היתה במשך כל תקופת הבית הראשון, ויחזקאל היה הראשון שהטיל את החרם על האנשים האלה, ואמר: אם יבוא איש כזה לדרוש אלי, ולא ידע לבחור, בל יידרש אליו הנביא; והיה כי יידרש לו, "ונשאו עונש, כעוון הדורש כעוון הנביא יהיה".   צורך היה בהם באנשים לבוא אצל יחזקאל.   אבל הם לא יכלו לתאר לעצמם, שאי-אפשר יחד עם זאת לפנות גם אל המולך; והנה בא נביאנו האכזרי ואומר: שום נביא הידרש לא יידרש לכם.   שום נביא מאלה שקדמו לו ליחזקאל לא היה לו אומץ-לב כזה.

וכאן נחתך גורלה של האומה.   שכן אחרת נבצר היה מיחזקאל מלעשות את ישראל לעם מונותיאיסטי.   הוא הבינם: "איש מבית ישראל אשר יעלה את גלוליו אל לבו… ובא אל הנביא, אני ה' נעניתי לו בה ברוב גילוליו".   זו היתה מלה מכרעת, הקץ לסינכרוניזם, הקץ לפסיחה על שתי הסעיפים: או שאתם כיהודים במצרים, שאמרו: נעבוד למלכת השמים, או שאתם רוצים להיות יהודים, ואתם חייבים לעקור מלבכם כל רעיון על אלוהים אחרים.   אמנם הדבר הזה ניתן לו ליחזקאל להשיגו אחרי החורבן על-נקלה יותר מאשר לנביאים האחרים, אך ההקלה הזאת אינה משנה את העובדה, שהוא הצליח בכך הודות לשיטתו, שאם כי אינה חדשה, הרי הוא ששיכלל אותה.   הוא שהביא את העם עד לידי-כך.

אחר-כך בא חורבן הבית.   ועתה יכול היה הנביא להשתמש באמצעים אחרים, שכן הוא ידע ידיעה ברורה: לא בגלות יהיה עתידו של עם ישראל.   בשביל הדור שיבוא, הרי אתם העתיד, אבל לאחר ארבעים שנה – אצל ירמיהו לאחר שבעים שנה – תשובו לארץ-ישראל.   ולא כצאתכם תהא שיבתכם.   הושע ראה את שיבת ציון כמסע במדבר.   כשם שהלכו ישראל, בצאתם ממצרים, ארבעים שנה במדבר, כך תלכו אחר חורבן ארצכם ארבעים שנה, "והבאתי אתכם אל מדבר העמים", ואז תבנו את הבית, שיהיה נהדר מן הראשון.   מפרק מ' ואילך מתאר הנביא את העבודה במקדש לעתיד, לכל פרטיה ודקדוקיה.   תיאור זה לא היה לא אמצעי טכני בלבד, כדי להראות לעם, כי קרוב הדבר עד מאוד: בזמן הקרוב ביותר ישוב סדר העבודה לירושלים.   הנביא מגולל לפנינו תוכנית מפורטת של כל פינה וזווית, ולא עוד, אלא הוא מרחיק לכת ואומר: "כי לא יהיו עוד לשני גויים, ולא ייחצו עוד לשתי ממלכות"; ואין הוא מצפה לשיבת עשרת השבטים, אלא השארית המצערה תתאחד לגוי אחד.   ולבסוף – חזונו על המלחמה האחרונה בגוג ומגוג, המלחמה במעצמה האדירה שבמעצמות-העולם.

מתחילה היתה ארץ-ישראל סכנה מוסרית, אולם לאט-לאט ובהדרגה חינך יחזקאל את העם על ידי כך, שסתר את אשליותיו.   אחר-כך הוא בונה את עתידו, עתיד קרוב, במהרה בימיו, ועתיד לאחרית הימים, עם תבוסת העריצים.   עבודת-חינוך אדירה זו, שבוצעה במשך שנים מועטות היתה מפעל-פלאים, שבא לנו בזכותו של יחזקאל.

וסבור אני כי לא אגזים אם אומר, כי יחזקאל הוא אחד הגורמים המכריעים ברוחו של עם ישראל.

תרפ"ה

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה