_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מרדכי עמנואל נח

צבי פרץ חיות

לתוכן הענינים

 

השם הזה בוודאי אינו ידוע לקוראי השבועון הזה, ואמנם ראוי להכיר אותו, כי הוא שמו של אחד מן היהודים האצילים ביותר, שניסה להרים את קרן עמו בהתלהבות ובמרץ אף כי בדרך כלל לא שיחק לו מזלו.

נח נולד בשנת 1785 למשפחה שמוצאה פורטוגיזי בפילדלפיה, שהיתה בימים ההם עיר-הבירה של הקהיליה הצעירה של ארצות-הברית.  אביו ואבי-אמו נמנו על קבוצת הפאטריוטים האמריקניים הנלהבים, שהתלכדו מסביב למי שבּיירוֹן כינה בתואר "הטהור שבגיבורי ההיסטוריה" ושהעניק את החופש המדיני למולדתו.  בחתונת הוריו של נח שלנו נכח ג'ורג' ווֹשינגטון בעצמו ובכבודו.  אחרי שעסק נח בימי בכרותו בעבודות שונות, התמסר לספרות, לעיתונות ולכתיבת מחזות, ואחרי זמן קצר נכנס לשירות הדיפלומטי.  בשנת 1812 רצתה ממשלתו לשלוח אותו למלא תפקיד של קונסול בריגה שברוסיה, אבל הוא העדיף לייצג את ארצו בצפון-אפריקה, וכך שוגר לתוניס וניתן לו כתב-מינוי בעל תוקף גם באלג'יר.  נח, שנפשו מלאת הזכרונות ההיסטוריים הכבירים המתקשרים בארצות ההן, שבהן נשפך דם רומי, התמסר לחקירת שרידי העבר ההוא, ואף לא התעלם מן היסודות שהיו עלולים לעזור בחקר תולדות העם היהודי.  מה גדול היה מספר יהודי קירנייקה, למשל, אנו למדים מן העובדה, שהאזור הזה היה המרכז החשוב ביותר של המרד העברי נגד הקיסרות הרומית בסוף ימי מלכותו של טריינוס.

בתוניס זכה נח לחשיבות רבה בתוך הסגל הדיפלומטי, אף-על-פי שלא הסתיר כלל את דתו, והצליח לעשות טובות חשובות לכמה חברים.  אבל מהלומה בלתי-צפויה הוטלה עליו דוקא על-ידי ממשלתו הוא.  מיניסטריון החוץ האמריקני לא נחה דעתו – שלא בצדק, כמו שהוכח בזמן מאוחר יותר – מתשלום מסוים ששילם נח לפדיון אזרחים מסוימים של הקהיליה, ובשנת 1815 פיטר אותו פתאום המזכיר לענייני-חוץ, ג'מס מונרו (אותו מונרו שנתפרסם בגלל "תורתו" הידועה, שלפיה אסור לאירופה להתערב במאבקיה הפנימיים של היבשת החדשה) במכתב קצר, בו פגע בנח הן בתורת פקיד והן בתורת יהודי: מונרו כתב שלא ידע בשעה שמינה את נח לנציג אמריקני בתוניס, כי דתו תמנע ממנו למלא את חובתו במידה שלימה.

כשחזר למולדתו, נאבק נח בכל כוחו להגן על מעשיו בשירות הדיפלומטי וזכה במאבק זה להצלחה גמורה.  אבל עזב, כמובן, לנצח את הדיפלומטיה ושוב התמסר לעיתונות.  בשנת 1822 נתמנה שריף של ניו-יורק, ובשעת מילוי תפקידו זה הוטל עליו לטפל בתיקון בתי-הסוהר במדינה ההיא.  הוא מת ביום 22 במרס 1851.

ועתה אנו רוצים לדבר על אותו חלק מחייו, שהוקדש לפתרון הבעיה היהודית.  במשך נסיעותיו הארוכות בארצות-תבל שונות, שעליהן מסר דין-וחשבון בספר מיוחד, הזדמן לו לראות את מצבם הרע של בני דתו במדינות רבות, והוא הסיק מזה כי דבר דחוף הוא להעביר את אחיו האומללים לסביבות אחרות.  כמו שנראה להלן, הכיר אף הוא, כהרצל בזמן מאוחר יותר, כי הפתרון הסופי של הבעיה היהודית הוא שיבת היהודים לארץ-ישראל; אבל הציע תרופת-ביניים, והיא הקמת מרכז יהודי אחד באמריקה החפשית.  בשנת 1825 קנה אחוזות רחבות-ידים במדינת ניו-יורק (גרן-אירלנד) והחליטו לבנות בהן עיר, אררט, שבה יוכלו היהודים למצוא מחסה בטוח בתוך המבול האנטישמי.  בכרוז שפנה בו אל כל יהודי העולם זירז אותם לעזור לו בעבודתו, המכוּונת לחדש את חיי האומה היהודית, ולהשתתף בביצוע התכנית על-ידי תרומה של דולר אחד לנפש (אתם רואים איפוא, כי תרומה זו הקדימה את השקל הציוני).  על ביצוע התוכנית הזאת צריכה היתה לפקח ועדה אירופית, שהוזמנו להשתתף בה בין השאר הרב הראשי אברהם די-קולוניאה, שהיה אז ראש איגוד הקהילות הצרפתיות ובזמן מאוחר יותר רבה של טריאֶסטי, וסוחר מליווֹרנוֹ.  ב-30 בספטמבר 1825 הוחגה בטכס אזרחי ודתי גדול חנוכת המושבה העברית באררט; אולם כעבור זמן קצר נאלץ נח עצמו לנטוש את המושבה הזאת, בראש וראשונה, בגלל אדישותם של יהודי אירופה, שלא היו עדיין מבוגרים במידה מספקת לתוכנית מסוג זה.

אבל בגלל זאת לא ויתר נח על רעיונו להרים את קרן אחיו הנרדפים, והוא חזר אל החלום הישן של עמו, לחזות בבניין האומה היהודית בארץ הקודש.  בשנת 1844 ניסה, על-ידי נאומים ומאמרים, להעיר באמריקה הנוצרית התעניינות פעילה בתוכניתו, בהזכירו לפרוטסטאנטים כי אף לפי האמונה הנוצרית יחזור משיחם רק כשמצב הדברים בארץ-ישראל יהיה בדיוק כמו בזמן מותו.  ומעניינת העובדה, שבימינו אנו חזרו כמה ידידים אנגליים של הציונות לטענה זו, וביניהם למשל הכוהן המכובד הֶכלֶר, שעד לפני ימים מספר היה כומר הצירות הבריטית בווינה, ובדמותו המעוררת יראת-כבוד משך אל עצמו את תשומת-לב הרבים בקונגרסים הציוניים.  אבל נח הסתמך על נימוקים פחות מטאפיסיים כדי להציל את אחיו הנרדפים; הוא דיבר על חובת האומה החופשית לעזור לקרבנות הרדיפה הפראית-ביותר, ועל הערך הרב שיהיה נודע למדינה היהודית במולדתה העתיקה ביחס להתפתחות התרבות והמסחר בחלק ההוא של אסיה.

משנשאל אם לאחר שיקבלו את הרשות להשתקע בארץ אבותיהם ירצו באמת כל היהודים לעזוב את מולדותיהם הנוכחיות, ענה נח: לא כולם.  אנו, החיים בארצות חופשיות, נוסיף לשבת בהן; אבל הנרדפים, שהם רוב בני עמנו, ינהרו בהמוניהם לארץ-ישראל.  ולא ייאמר – כך טוען נח – שאין תוכניתי בת ביצוע: ההפך מזה.  יספיק שהשולטן ירשה ליהודים, לפי בקשת אמריקה, לקנות אדמות ובתים בארץ-הקודש ובסוריה; השאר יבוא מעצמו.

קריאתו של נח נשארה ללא הד.  אבל בגלל זאת אין לשכוח את האיש, שנתן כל-כך הרבה מעצמו לטובת-בני-עמו.

2 ביולי 1910

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה