מסתרי פאריס
אז'ן סי
תרגם מצרפתית: קלמן שולמאן
|
כרך ראשון א בֵּית הַמַּרְזֵחַ בְּשֵׁם
"בֵּית מַרְזֵחַ" יכַנו השודדים והמרצחים את בית היין אשר יתגודדו בו
לחקור מִמְסָךְ. בַּעלי או
בַּעלוֹת בַּיִת כזה מַרביתם בני נָבָל גם בני בלי שֵם אשר לָקחו ענשם בפלילים
או בנות בליעל אשר נִמלאו להן ימי צבאן בבית האסורים והבאים בתוכו לסבוא יין,
בזויי עָם המה אשר תָּקִיא אותם חֶברת האדם מֳגֵוָה. אֲסֳירֵי-אֳנִי[1]
אשר נִרצה עונם, חַברי גַנָבים שודדי לַיִל ושופכי דמי נקיים. שֹׁד וָרֶצַח אם יהיה בעיר פאריז יפרשו
השופטים את רִשתם על בֵית פריצים זה, ובכל פעם יגורו בחרמס אֶת הנפש החוטאת אשר
הם מבקשים. מִמוֹצָא הדברים
המעטים האלה, יבין כל קורא משכיל כי מָראות נוראות תראינה עיניו בְּמִסְפַר
הסִפור הזה. מקומות זרים מְזַרֵי
זְוָעָה אשר על כל סביבם רשעים עריצים יתהלָכו וּכְשִרְצֵי בתי מָחראות ישרֹצו
שמה. הַסוֹפֵר הנפלא
קאָפער הִפליא מאד לסַפר הֲלִיכוֹת בני הוֹדוּ הפראים ועלילותיהם הנתעבות, שפתם
העמוקה המלאה לה בלָהוֹת עם יֹפִי, עָרמתם ומזִמתם הרבה לְהִמָלט כצבי מיד
יוקשיהם, ואכזריות עֶברתם בהשיגם את אויביהם. הקורא את דבריו, יֵעָוֶה משמוע, יִבָּהֵל מראוֹת, וידאג
לאֶחיו בני עַמוֹ המתבודדים בארץ נוראה ההיא מְאוּרַת צפעונים ומקום תנים. ואנחנו נְנַסֶּה
הפעם לספר תהלוכות פראי אדם אחרים אשר גם הם זרים לנו, בחֶברתנו לא יתערבו, ובקהל
עדתנו לא יִחַד מושבם, ורק בזאת אלה מאלה יִפָּרֵדוּ: כי הפראים אשר נדבר בם
אנחנו, לא רחוקים הם מאתנו, ובתוֹכנו הם יושבים, ואם נחָרף את נפשנו לבַקֵּר את
בתי היין אשר יֵערימו שם סוד ויתיעצו על דְבר שֹׁד ורצח, אז נוכל לראותם עין
בעין. להפראים האלה
מנהגים זרים, בגדים מוזרים, נשים נכריות, ובלשון אחרת איש אל אחיו ידברו, לשונם
מלאה תעלומות וסתרי מזמות
מבהילות, סַעֲפִים נוראים ודמיונות מַרגיזי נפש. כמוהם ככל הגוים הפראים יכַנו איש את
רֵעהו בשמות איומים אשר יתָארו את תכונות רוחם, את חֲמס ידיהם וחטאת נפשותיהם,
את עֶברת זדונם ואת רֹעַ מעלליהם. השמות ההם יקחו למו
מאת החזיונות הנוראים בארץ.
והדברים המשחיתים והמחבלים בתבל אשר ימַלאו את נפש האדם רעד וָרֹגֶז
–. ועתה הט אזנך, קורא יקר! ותשמע
חדשות ונצורות: בשנת 1838 בשלשה
עשר יום לחֹדש התשיעי בערב, בהתחולל רוח סערה, ומטר סֹחֵף נִתך ארצה, הּלֹך
הָלַךְ איש רם הקומה ולָבוש קרעים, וישם פעָמיו אל רֶבַע העיר פאריז הנקרא בשם
סִיטע. הרֶבַע הזה יִשְתָּרֵעַ
מבית המִשפט וְיִפְגַע בבית תפלת נאָטר-דאַם. ואף כי עיני השופטים משוטטות בו לילה ויום, הוא עצֶרת
בוגדים, רֵבֶץ מרצחים, מָנוֹס ומִקלט לכל זד ארור אשר תְּפַלֵט העיר
מקִרבה. נפלאת היא בעינינו כי רק
על יד בית המשפט יתקעו עדת מרעים ההם את יתדם' אף כי מִדֵי יום בּיום יִלָכְדו
ילכדו שם בידי שופטיהם וִיאֻסְפו אֲסֵפָת אסיר אֶל בּוֹר, או יובלו לְבָמַת
מַטְבֵּחַ ולמקום ההרֵגה –. בלילה ההוא נָשַׁף
רוח קַר בחוצות הסיטע, ושביבי אש העששית הכֵהה, הִתראו בְמֵי מַדְמֵנָה הצָפים
על מרצפות האבנים מרוב הגשם. בתי
צלמות הבנוים בלי סדרים, נשקפים על פני הישמון אשר ברֶבע העיר הזאת. להבתים הנִבזים ההם חלונים שקופים
אטומים אשר מסגרותיהם היו לִמְסֹס גֹסֵס מִזֹקֶן, וזכוכיותיהם שבורות מרוב
ימים. דרך נתיבוֹת חשֶךְ' יַעלו
גָרֵי חדרי מָוֶת האלה במַעלות צרות ואפֵלות המעלות צַחנה ובֶאשה, אל
מַעֲלוֹתֵיהם. שְלַבֵּי המעלות
זקופים מאד וגבוהים, עד כי בְחָזקה יָעפילו לעלות אֶל הבתים הַשְנִיִם בעֵזר חבל דק הנטוי
על פני הקירות הרטובים תמיד מזרם וממטר וְשֶפֶךְ מֵי הרחצה אשר ישפכו עליהם
יושבי חשֶך וצלמות ההם. בְּהַגִּיַע האיש
אשר זכרנו, אֶל רחוב הַפּוֹל[2]
אשר בתוך הסיטע, הָלַךְ רוֹמָה הָלֹךְ וְטָפוֹף, כי ידע כי על אדמת בני גִילו
תִצעדנה רגליו –. חשכת הלילה
פרושה על פני חוצות, מִטרות עֹז זֹרְמוּ עָבֵי שחקים, ורוח סֹעָה וסער דופק
בקול יְלֵל עֲלֵי דלת ושער. מורה
השעות אשר במִגדל בית המשפט ישמיע את השעה העשירית. נשים סָרוֹת טעם נצבות בְּמו אֹפֶל ומשוררות שירי עָם[3]. ולפי רְאוֹת עַיִן נודעה להאיש אשר
זכרנו נערה אחת המתגוררת בעיר בֶּהָלוֹת ההיא, כי הִתיצב אצלה בקול הָמוֹן
וַיַחזִיקה בימינה. והנערה
התחלחלה וותָּשֶב אחור ברעדה ותאמר: "שׁלום לך, חַרְבוֹנָה!"[4] –. בשֵם מַחריב ומשחית
הזה, יְכַנּוּהוּ גָרֵי הסיטע מיום צאתו לחפשי מִמִשְמַרְתּוֹ –. "הלא את היא
הזמירה!"[5],
הרעים עליה בן הענק בקוֹל פחדים,
"ועתה כַבְּסִי את גַרגרותי בדם ענָבים או במִשרפות המים[6] אם אין את נפשך לדעת את אגרוֹפי כי עָז! – ". "הכסף אָזל
מכיסי – " – השיבה הנערה ברעדה, כי האיש הזה נורא הוא על כל סביביו –. "אם אפס כסף,
תָאמין לך בַעלת בית המַרזח הין יין על דִּבְרָתֵךְ וְתֻמַּת מַראיך –
". "אהה! עוד לא
שלמתי לה גם בעד הבגדים אשר השאילה לי". "בת נַעות
המרדות!" נתן עליה השודד בקולו, ויהדוף את האומללה באגרוף רשע עד כי נפלה
ארצה ותזעק מנהמת לבה. "מה
לך כי נזעקת?" הוסיף השודד לדבר, עוד לא נִחתה ידי בך – חכי נא מעט
וְתֵלְכִי במָחול לקול מהלומות אגרופי – ". הנערה התנערה מעפר
ותמהר וַתָּנָס מפניו בנתיב חֹשֶךְ והוא רודף אחריה בחרי אף וצועק: "עִמדי
עמודי!... אודִיעָה אותך
דבר... עתה נִתְפַּשְׂתְּ עתה
הִנַךְ בידי – "ובדַברו תָפַשׂ בכַפו הגדולה והחזקה, כף יד קטנה רכה
וענֻגה, "עתה הִנְּך
בידי!" ענהו קול איש אַלְמוֹנִי[7].. "לא יד הזמירה
בכפי?" שאל השודד, "ומי זה אתה האיש? האם חֲמוּץ-זְרוֹעַ?[8]... אמור נא... הרף ממני...
אוי אוי... למה תְחַנֵק את
צַוארי?... הרפני נא... תחת כי באתי בצֵל קורת ביתך..." "אינני
חֲמוּץ-זְרוֹע!" ענהו האלמוני המַחזיק בצואר השודד. "לא מִמְתֵי
סוֹדֵנו אתה" דָמך בראשך! אך למי הכף הקטנה אשר תפשתי בכפי?" שאל
השודד. "לאיש ריבך!"
השיב האלמוני, ויוסף עוד להחזיק בצואר השודד בְּרַב כֹּחַ, כי עצָבים ועורקים
חזקים כמטילי ברזל לכף האיש הזר ההוא.
הנערה האומללה עלתה
מעלות אחדות במעלות בית חמוץ-זרוע – כי שם ביתו. – ותקרא מרחוק אֶל מושיעה, ותאמר: "רב תודות לך אדוני
כי הצלתני מיד חזק ממנו! אמנם עתה לא אֵחַת עוד מפניו, על כן הרף נא ממנו
וְהִמָלֵט על נפשך! הידעת כי חַרְבוֹנָה הוא? –." "ואני איש
זְרוֹעַ רמה!" ענה האלמוני אליה. כרגע נָדמו שני
האנשים, ורק קול נַחרת חֵמָה נשמע בְׁהֵאָבְקָם יחד. "החפץ מָוֶת
אתה?! צעק השודד, "אם לא תרפני כרגע, אסירה את חוטמך מעליך עד היסוד!" "חוטמי קטן
הוא, ופה בחשכה לא תראהו". "אם כן נלכה
לאור העששית"!. נֵלכה – ושם נִתראה
פנים, ענהו האלמוני ויסחבהו סָחֹב והשלך עד העששית. שם הִתאבקו בחֹזֶקת היד, עד כי נפל
השודד שדוד; אך כרגע קם הנופל ויתעודד, ויתנפל בזעם אפו על מִתקוממו המִתגאה
בְּחֹסֶן גבורַתו כארז אדיר, ואשר לא יֵאָמֵן כי רך וענוג כמוהו יהי כּבּיר כֹּח
ואמיץ לב, כזה לְשַבֵּר זרוע גבור חיל וגדל כֹּח כחרבונה. האלמוני הפיל עוד
הפעם את השודד ארצה, אך הוא מֵאן עוד לְהִכָנַע, ויתנער מעפר ויוסף עוד
לְהִלָחֵם. אז הפך האַלמוני את
ידיו, וַיַמְטֵר מהלומות אגרופיו על ראש השודד עד כי הֲמָמוֹ בתִגרת ידו. השודד נפל כשור פר ארצה, ובקול עֲנֹות
חלושה שָחָה מעפר אִמרתו, ויאמר "רב לי כעת – הנני נותן לך את תּוֹדָתִי[9]
כי עֲצַמְתָּ ממני – חֲזִיז ורעם! לך זרוע עם גבורה! – זרועך עזה כַמָּוֶת! ועתה
הניחה נא לי ככלות כּחִי – ".
"אם לא יוסיף
עוד לְהִלָחֵם, הניחה נא לו", אמרה הנערה אל האלמוני. "אך הגידה נא לי מי אתה? הלא בכל
יושבי הסיטע אין איש – זולת הַמּוֹרֶה[10] – אשר בְּאוֹנוֹ שָׂרָה את חַרבונה ויוכל לו!
– תשואות חן חן לך אדני כי הִצלתני מִכַּף העריץ הזה לבל יעשה אתי כָלָה! –
". האלמוני לא הֵשִיב
דָבָר, אך הִטָּה אזנו לקול הנערה, כי מעודו לא הֶאזינה זנו צִלצל קול נָעִים
כזה החודֵר חדרֵי לבבו, ויאבה להתבונן בה, אך חֶשכת הלילה עמדה לו לשטנה, ואור
העששית לא עָצַר כֹּח להאיר את הלילה.
השודד הניע ידיו
ורגליו אחרי שָכבו ארצה כאיש נִפעם רגעים אחדים, ויתנער ויקם מהארץ. "השמר לך
אדני! "הוסיפה הנערה לדַבר אל האלמוני, והשׁמר לך מפני חַרבונה! נוס מזה –
". הֵרָגְעִי נא
בתי!" אמר האלמוני אליה, "אם מעט לו, אוסיפה לו כהֵנה וכהֵנה –
". "רב לך כָעת –
ענה השודד – ועוד נִתראה פנים –" "התתאונן
עוד?" נתן עליו האלמוני בקולו. "לא אתאונן –
אך הנני נכנע תחתיך, כי עֹז בידך להרעים אבני רעם על ראש גבר!" ענהו השודד
ביראת הכָּבוֹד אשר הָטְבְּעָה בלבב כל בני גילו בְּהִכָּנְעָם תחת ידי תוקפיהם. "מהלומות אגרופיך כזרם ברד ואבני אלגביש הָלמו ומָחצוּ
ראשי – בזרוע עֻזך תִּטרוֹף זרוע אף קדקד – וזולת המּורֶה אשר ידו בַּכֹּל, לא
יתהלל המִתהלל כי שָׂם רגלו על צוארי – " "ומה חֶפצך
עוד?" שאלהו האלמוני. לא אחפוץ דבר רק
לגלות אזנך כי אותך שָׁת ה' למורה[11]
לי, וגם לך ישית מורה – כי זרוע רָמָה צוֹפִיָה על כל בעלי אגרוף – אמנם עתה כי חזקתני וַתוכל לי, עתה
יִוָדַע לך כי כל גָרֵי הסיטע ייראו מפניך. בעלי בָּתֵּי הַמַּרְזֵחַ יֵרַתּ ויחרדו מפני תנופת ידך,
וִימַלְאוּ גרונך מבחירי יינם, וכל העלָמות תְּשָרֵתְנָה אותך –. ועתה אחלה את פניך להודיעני מה שִמך
ומי אתה? כי שפתיך תבַּענה שְפַת מְתֵי סודנו כאחד זִקני הסיטע; אולם אם
מֵחַבְרֵי גנבים אתה, דבר אין לי אתך! אנכי זה דַרכי כֶסֶל לי לְהָנִיף את המאכלת
עת יָצוּפוּ דֱמֵי לבבי על עֵינָי, ובעבור זה הייתי אֲסִיר-אֳנִי חמש עשרה שנה,
אך בִּגְנֵבָה לא שלחתי ידי מעודי, וגם הזמירה יודעת זאת". "כֵּנִים
דבריו" ענתה הנערה. "אם כן הדבר –
אמר האלמוני אל חרבונה – אם כן הדבר כי כַפֶּיך לא נְגֹאֲלוּ בגנֵבה, לכה ונֵלכה
אֶל בית המרזח לשתות אשיש ענבים, בוא נא אתי ואל תירא!" "הֵיטבת דַבר,
גבור החיל! – עוד הפעם אתן לך תודה כי גבור מלחמה אתה – לְךָ אגרוף עם חזיזים! –
עוד תצלנה שתי אזני – חֲזִיז ורעם; אגרופיך
ככשיל וכילפות יהלומן, וכפטיש יפוצצו ראש סלע – למדני נא וחכמני איכה תפליא כֹה
את מַכוֹתיך". "אם תאבה,
אלמדך להועיל –". אך לא את רֹאשִי
תְלַמֵד – חֲזִיז ורעם! סערת אגרופיך על ראשי עוד תתחולל, ועל קדקדי עוד חמָסה
יֵרד –. עתה אחת אשאלך והודיעני
אם ידעת את חֲמוּץ הזרוע אשר היית בביתו?" "מי הוא זה
חמוץ הזרוע? ההוא לבדו יגור בבית הזה?" "הוא לבדו, כי
טעם כמוס לו לבלתי שֶבֶת עִם איש זר בבית אחד –". "לא ידעתי את
האיש ההוא מעודי – מפני זרם המטר באתי לחסות תחת קורת הבית הזה. ובראותי כי תַכֶּה את הנערה הזאת, ואָקום
להושיעה, זולת זה דבר אין לי בבית הזה". "אנכי לא
אחפוץ דעת את דרכיך – כי האיש אשר שׂיחַ ושיג לו עם חמוץ הזרוע לא יְגַלֶּה סודו
לאיש –". אחרי כן שׂם השודד
אל הזמירה פניו, ויאמר: "נִחַמְתִּי כי הניפותי ידי על נערה ישרה כמוך, ומה
מאד הֵיטַבְתְּ עֲשׂה בְמָנְעֵךְ ממני את זַעַם הוֹלֶם פעם זה, ולא יָסַפְתְּ
עוד לְגָרוֹת אותו בי ככלות כֹּחִי –.
עתה בואי נא גם אַתְּ אתנו לבית המרזח, והאדון הזה ישלם, כי יש כסף ל
אדון זה. "אדני!" הוסיף
חרבונה לדבר, נֵלכה נא לבית היין אשר יִקָרֵא בשם "שְפַן הַלָבָן"[12],
כי שם יִמָּצִא גם בשר למלאות הכֶּרס וגם יין לשמח לבב אנוש". "בואי גם
אַתְּ אתנו", אמר האלמוני אל הזמירה "זה מעט כרה
ממני תאות האֹכל" – ענתה הזמירה – כי כֹה משפטי מִדֵּי אראה מהלומות
תֵּזַהֵם חַיָתִי גם מאכל תאוה".
"תאות האֹכל
תשוב אליך בראותך את המטעמים" אמר השודד אליה. האלמוני, חרבונה,
והזמירה, הלכו שלשתם אל בית היין. בעת אשר התאבק
האלמוני עם השודד, עָמד איש רם קומה ובריא אולם הנושא פחָמים, באולם הבית אשר
נֹכַח פתח בית חֲמוּץ-זֱרוֹע ופניו נפלו מאד, אך לא התערב בין המתאבקים להיות
זרוע לאחד מהם. וּבְלֶכֶתשלשה
אנשים הנזכרים לבית היין, הלך גם הוא אחריהם. השודד והזמירה באו ראשונה הביתה, ונושא הפחָמים נִגַש אז אל
האלמוני וילאט באזניו בשפת בריטאנית לאמר: "הִשָׁמֶר נא, הוד מַלְכוּת!
–", אך האלמוני לא שָׁעָה אֵלָיו ואל דבריו, ויבוא הביתה גם הוא. ונושא הפחָמים לא מָשׁ מפתח הבית
ועיניו משוטטות בעד חור האשנב אשר בדלת, לראות מה יֵעָשֶה בתוך הבית. ב בַּעֲלַת הַבָּיִת
בֵּית היין אשר יכנוהו גרי הסיטע בשם "שְׁפַן הַלָבָן" בנוי הוא בתוך
רחוב הַפּוֹל, ומעלותיו גבוהות וזקופות מאד. על פתח האולם תתנודד עששית עגולה ועליה רשומים בַּשָׁשַׁר
כדברים האלה "פֹּה מֱלוֹן אֹרְחִים". הבית הזה שְׁפַל קומה הוא ורחב ידים, קורותיו מכֻסּוֹת
בערפלי קיטור, וקירותיו בפִיחַ ושְחוֹר.
מנורה אדמדמת בעלת ארבעה קנים, תאיר את פני הבית, על הקירות מְחֻקִים
טוטפות בכתב ולשון השודדים. רִצפת
הבית רטובה, וצחנָתה תַּעַל באף כל הבא הביתה. בארבע פִּנוֹת הבית רתֻקים ששה ששה שֻלחנות אל הקיר,
ולפנים כסאות עֵץ. פתח קטן
יֵרָאֶה בירכתי הבית ודרך שם תבוא בעלת הבית אל-בית המבשלות, מִיָמִין יֵרָאה
עוד פתח קטן אשר שם יבואו האֹרחים אל חדרי משכבם הדומים כמחִלות עפר; הנה זאת
תורת הבית. שֵׁם בעלת הבית
עֲלוּקָה, ושלשה המה מעשה ידיה: להַשכיר מְלון אֹרחים, למכור מאכל ומשתה,
וּלְהַלְות בגדי בעד בצע כסף לעניי עָם המתגוררים בהסיטע, והיא כבת רבעים
שנה. מִבְנֵה גְוִיָתָהּ איתן,
פניה מְאָדָּמִים, זָקָן צומח יִסֹב את לְחָיֶיהָ האדֻמוֹת. גָבְהָהּ כארז, וחסנה כאלון, קולה העב,
זרֹעותיה בריאות הבשר, וכַפוֹת ידיה הגדולות והרחָבוֹת יתנו עדיהן כי מבנות דַּלַּת העם היא. ממעל להשבכה אשר על ראשה, תתנוסס מטפחת
ישָׁנה אדמדמת
ירקרקת, ומעטפת עור שָפָן תַּעֲטוֹף שִית לה כל הימים. בגדי צמר לבושה, וסנדלי עץ מסֻבּלים
במסמרות רבות, תנעל על
רגליה. מרוב שָתֹה יין יתנוצצו
פניה כעין נחושת קלל. על השֻלחן
כַּדֵּי מים וכוסות. היין ההוא מָהוּל במים, ורק בכוס יתן
עֵינוֹ ביין מְאָדָּם. חתול גדול
ושחור עם עינים מפיצות אש ירקרקת, רובץ לרגלי בעלת הבית, וְדִמְיוֹנוֹ
כְּמִפְלֶצֶת שֵד הבית ההוא.
נפלאת היא בעינינו כי גם בת שובבה כבעלת הבית הזה, אשר ביתה בית מִקְלָט
לכל מְעַוֵל וְחוֹמס, גם היא העמידה צלמי קדשיה בביתה! – אין חֵקר לרוח בני
האדם! –. שני אנשים אשר
הכָּרת פניהם ענתה בם כי בנים משחיתים המה, יושבים ונוֹגעים לְאִטִי בכַדֵי היין
אשר לפניהם ולרגעים הם מִתלחשים ברעדה.
פני האחד כשלג ילבינו, מִצנפתו יורדת עד גַבּוֹת עיניו, וידו השמאלית
מְסֻתָּרָה תמיד תחת השלחן, והוא לבוש קרעים מכף רגל ועד ראש. על ידו יושב איש צעיר לימים, כבן שבע
עשרה שנה, פניו כסיד יחורו, לְחָיָיו צומקות וְרָזוֹת מאד, אור עיניו כהה
ושערותיו שחורות ופרועות בלי סדרים.
הנער הזה הוא צלם דמות חטאת נעורים. גבּוֹ יַסֵּב אֶל הקיר, יַדו יטמון בצלחת. ומקטרתו לא ימיש מפיהו כי אם בשַלחו
ידו אל כּוֹס. יתר האנשים הנמצאים
בבית, נמשלו כפראים במדבר, מקול מצהלותיהם תצלנה אזנים, כי כסוסים מְיֻזָנִים
יצהלו, ובעת כי ישתקו, נִדְמו כּבַהֲמות שדי –. אלה הם האנשים
השותים במזרקי יין בבית המרזח בעת אשר בא האלמוני עם חרבונה והזמירה אֶל
תּוֹכוֹ. שלשה האנשים האלה,
הם פִּנּוֹת הסִפּוּר הזה, על כן אטיף עליהם דברים מעטים לְתָאֵר את תכונות רוחם
והליכות דרכם: חרבונה הוא גְדָל קומה כאחד מילידי הענק, שערות ראשו כצמר צחר,
גבות עיניו ארוכות ושעירות, ופאת זקנו צהובה מאד. להט השמש, סבל המצוקות גם עבודת האניה, הפכו את עיניו לעין
נחושת קלל ככל אסירי-אני ואף כי יכֻנה בשם "מחריב וּמְנִיף חרב", בכל
זאת, גם עקבות החמלה על פניו נודעו, וְעֹז וגבורה באישון בת עינו ילינו. מעיל ירוק ומכנסי בד ילבש על בשרו,
ומרוב ימים לא נכרו עוד צִבְעֵי קַדְמָתָם. הזמירה היא כבת שבע
עשרה שנה. פניה כפני בת
נדיב. רוח תֹּם וָיֹשֶר מרחפת על
כל יְצוּרֵי גֵוָהּ. וחכלילות
הַבֹּשֶת על לְחָיֶיהָ תמיד. כל
אלה אותות נאמנים המה כי נפשה לא התגאלה עוד כל ימי שבתה בבית פריצים ההוא. שמֻרות עיניה כקורי מֶשִי,
ויורדות ומכסות את אישון בת עיניה
עד החֵצי, קְוֻצות תַּלְתַּליה תִּשְׂתָּרֵגְנָה וּתְסֻבֶּינָה את שוֹשַׁנֵי
לחָייה, ותעלינה וְתַקֵפְנָה את בְּדַל אזניה, ומשם תַּטֶינָה עקלקלותן עד
המטפחת האדמה אשר על ראשה, לִוְיַת אלמוגים על צוארה, וחמֹדת מִבְנֵה בַדֵי
עוֹרָהּ, נשקפת מעל הפתיגיל אשר עָליה.
נְעִים צִלצלי קולה, נָגַע בלב האלמוני, כי קולה כקול הַזָמִיר בּחֹדש
האביב, אשר על כן חָלו פניה בָּנוֹת רבות מֵבְּנות הסיטא כי תשמיע את קול זִמרתה
באזניהן, ותִּקראנה לה בשֵם "זמירה". אך עוד לה שֵם אחר, בפי גָרֵי הסיטע, הלא הוא
"פֶּרַח-מֹרִיה", פֶּרַח אשר הוא צלם דמות הטֹהר והצניעות וְיִשְרַת
לבב, הקורא המשכיל יתפלא בשָמעו כי זרע מרֵעים כיושבי הסיטע, ישאו על שפתם
הנוראה את השֵם הנעים הזה אשר יתאר את טהרת הנפש וענוה צדק יתר הרבה מאלף תארים
אחרים, ואשר דמיונו כשושנה חמודה אשר גם בגיא ההרֵגה לא תחדל מתֵּת ריח ניחוח
וּמְהַרְהִיב לבב אנוש ביפעת זָהֳרָהּ –. ובאמת יפלא זאת גם בעינינו איכה תרוממנה מזמות בני בליעל כאלה
להביע אֹמֶר במליצה נפלאה ונעימה כזאת! אין זאת כי אם נשמת האדם האוצרת בחֻבּה
רעיוני טֹהַר לפני רדתה פלָאים בחדרי בטן, היא תַּגִיהַּ עוד לפעמים אורה גם בלב
עִקֵש ורע מעללים, כשביבי אש אשר ישַלחו עוד ברקיהם גם בהיותם טמונים בסִתרי
שֶפֶךְ הדשן –. האלמוני – אשר מעתה
נקראהו בשם רודאלף – הוא בן שלשים שנה, גֵווֹ רך וענוג, יפה אף נעים, וכל רואהו לא יאמין
כי רב כֹּח הוא לְשַׁבֵּר את זרוע רָמָה כחרבונה אשר יתן חתיתו על כל בני שחץ,
לתכונות רוחו חליפות וצבא, ועל כן לא נוכל להטות עליהן קָו ולתָארן בכתב
אמת. פניו מלאים זיו ומפיקים
יֹפִי. לִבְנַת מראהו, עֵיניו
השחורות הַמְשֻבָּצוֹת בַּעֲגִיל תְּכֵלֶת, מַבָּטיו המפיצים צהלה ועצבת כאחת,
והוֹד גְאוֹן צַחקוֹ, יתנו עדיהם כי איש אפרתי מבני מרום עם הארץ הוא אשר מרוב
כּבוד עָשרו ויקר תפארת גדולתו רופפו מעט עמודי גְוִיָתוֹ – לפעמים רחפה על פניו
רוח עצבת, וזיקי אהבה וחמלה מִבָּבות עיניו התמלטו, ולפעמים הפיצו עיניו עֶברה וזעם ואכזריות חֵמה, וכל רואיו
אז לא יאמינו כי שביב חסד וידידות הופיע בקרבו מעודו. בַּהֲלָךְ הספור אשר לפנינו, תִגָלֶה
הַנְסִבָּה אשר הֵסַבָּה חליפות כאלה בתוכו. במלבושיו ובשפָתוֹ ובכל הליכותיו נדמה אז כאחד מיושבי
הסיטע. בצעדם שלשה צעדים
בבית המרזח, סָמַךְ השודד את ידו הגדולה על כתף רודאלף ויאמר: "יְחִי גבור
החיל אשר גָבַר בְכֹחוֹ על חַרְבוֹנָה! – שִמעו נא, רֵעים! האיש הזה הִגדיל עָלי
אגרוף – ומי יעמוד לפניו בנופפו אגרופיו לְחַלֵק מהלומות? – בו בטח לבי כי
יְשַבֵּר גם את זרוע המורה בל יוסיף עוד לערוץ ארץ! –." אז נִבהלו כל זקני
בית היין, אילי הסיטע שָרו שער, וביראה ורעדה נשאו את עיניהם על גבור מלחמה אשר
כזה בגבורות ימינו הִכְנִיַע גְאוֹן מלך כל בעלי אגרוף כחרבונה. אחדים פִּנוּ מהשלחן את כַּדֵּי יינם
הצִדה לתת מקום לְהַמְנַצֵחַ הגדול להזה, ואחרים נגשו אל חרבונה בחרדה, וישאלו
את פיהו מי הוא זה האיש הנורא הזה? גם על בעלת הבית נפל פחד רודאלף, ותקם ותעמוד
לכבודו, ותבָרכהו בשלום, גם שאלה ממנו מה הוא שואל מאתה. כבוד כזה לא נָתנה לכל שוחרי בית יינה,
וגם להמורה. אחד משני בנים
משחיתים אשר דברנו בם – אשר פניו כסיד, מצנפתו על עיניו, וידו השמאלית
מֻסְתָּרָה – פנה אל בעלת הבית וישאל בקול דממה דקה; "הֶהָיָה בזה המורה?
–. "לא היה פֹה היום!"
ענתה בעלת הבית.
"ואתמול?" הוסיף הנער לשאול. "אתמול היה בזה" השיבה לו. "עם צלעו החדשה?"[13]
הוסיף עוד לשאול –. "התתנני
לפני בת בליעל לגלות סוד אנשי שלומי? –.
נתנה בעלת הבית עליו בקול המון.
"שִׂיחַ וְשִׂיג לי בערב הזה עם המורה" הוסיף המשחית
לדבר. "ידעתי את שיחכם – אתם
זובחי אדם! – " אמרה בעלת הבית בתלונה. "זובחי אדם?" קרא הבליעל בזעם, הגידי לי מֵאַין
תביא לחמך אם לא מזובחי אדם? – ".
"התשים יד לפה?" "התשים יד לפה?" הִרעימה עליו בעלת
הבית בקול פחָדים ותנופף את כד היין על ראשו והוא נסוג אחור וַיֵשֶב על
מושבו. הזמירה הניעה בראשה
אל הנער השואף את מקטרתו תמיד, וחרבונה נגש אליו ויאמר: "הוֹי קַיִן"!
העוֹדך סֹבֵא יין וּמְקַטֵר עֲלַי מרורים?" פֹּתֶה ענהו הנער, טוב לי
נִקְיוֹן שנים וחֹסֶר מִנעלים מִמְנוֹעַ גרוני מיין שרף ומטאַבאַק", ובדברו
לא פנה אל חרבונה, ועתר עֲנן
הטאבאק עוַלה. שלום לך גברתי!
אמרה הזמירה אל עלוקה, בצעדה אל בית המרזח. ברוכה אַתְּ"
השיבה עלוקה במששה את בגדיה אשר הִשאילה לה. "לך נאוה ללכת בבגדי כי תִשמרי אותם לבל יכתמו – אני
ידעתיך מיום צאתך מבית האסורים, ידעתי כי אַתְ עָלִית על כל בנות הסיטע". תחת אשר דמתה עלוקה
לשמח בדבריה את לב הזמירה, הוסיפה עוד עצבת בלבה, וַתִּדֹם ותורד לארץ
ראשה. "יגער בי השטן
– אמר רודאלף אליה – אם נפשי יודעת למה לך צלמי קדשך בביתך? האתהלך בארצות
החיים כבת אֵל נֵכר? ענתה האשה הנוראה בתֹם לבב, ואחרי כן שָׂמה אל הזמירה פניה
ותאמר: "התשמיעי כעת את קול זמרתך?" "אחרי
אכלה!" אמר חרבונה. "מה אשים על
השֻלחן?" שאלה עלוקה את פי רודאלף. "שאלי את פי
חרבונה, כי הוא יאכל ואני אשלם". " מה תשאל
נפשך?" שאלה עלוקה את השודד, "דַבֵּר זְקַן בֵּית היין!". "שתי מִדּוֹת
משרפות מים, בְּלִיל אֹכִיל[14]
ושתי ככרות לחם חִטּים", ענה השודד וַיִפֶן אל הזמירה ויאמר: "התאכלי
גם אַתּ אתי לחם?" "לא, ענתה
הזמירה, כֹּסֶף האֹכֶל עזָבָני". "מה לך בתי? –
" הרעים פתאם השודד בקול שחקו על הנערה, מה לך כי לא תרהיבי בנפשך עֹז
להביט פני מְנַצְחִי היפה באנשים? –" לְחָיֵי הנערה התאדמו ותשפל את עיניה
וַתְּדֹם. אחרי רגעים אחדים הביאה
בעלת הבית את הארֻחה ותשם לפני חרבונה. ברגע ההוא בא איש
מוּזָר הביתה, ובבאו נִדמו כל המסֻבים ועיניהם נטויות על פני האיש ההוא; אך
בהתבוננם בו כי הֲלִיכות כל שְכֵן הסיטע לו, לא שמו עוד לבם אליו, וישובו וידבר
כבראשונה. האיש המוזר ההוא ישב
מול שני בנים משחיתים ההם אשר דִברנו בם זה פעמִַים, ולא גָרַע מהם עיניו, אך הם
לא שָעוּ אליו ולא שָתו לבם. "על
דִברתי" – אמר חרבונה אל רודאלף – על דברתי כי ישמח לבי על אשר נודעת לי אף
כי הודעתני גם את תגרת ידך. "ועל מה זה
ישמח לבך?" שאלהו רודאלף. כִי קנית לי בשר
ויין, גם איַחֵל כי תראני בשונאי, בהמורה, נקמה אחת אפָּיִם – העזאזל הזה
הִכַּני מכת בלתי סרה, על כן אֹבֶה כי תַראהו את נחת זְרֹעֲך הנטויה. התדמה בנפשך כי
לבעבור עשות לך שחוק אתנפל על המורה ככלב עז נפש?". ידעתי אדוני כי הוא
יתגר בך מלחמה אם ישמע את גבורת
ימינך". "אם גֵּווֹ
למהלומות יִשְאַל, אז אענהו –.
עתה נִקחה לנו צִנצנת יֵין צרפת מָהול בדבש והזמירה תשמיענו אחר זאת את
קול זמרתה". "יהי כן"
אמר השודד. "ולמען
הִתְוַדַע איש אל רעהו", אמר רודאלף אליו "נודיעה נא את שמותינו ואת
משלח ידנו": "הטרם תדע כי
שמי חרבונה בפי יושבי הסיטע. חמש
עשרה שנה הייתי אֲסִיר-אֳנִי, וזה כשלש שנים נרצה עוני. מלאכת ידי לחטוב עצים ולהמשות רפסודות
מהמים. בקיץ יַכֵּנִי שרב ושמש,
ובחֹרף יאכלני הקֹר והכפור. אלה
הם הליכות עוֹלָמִי!. אמר חרבונה
אל רודאלף בשומו את ידו השמאלית על מצנפתו כמנהג אנשי הצבא. ועתה הגידה נא לי מה שמך? מי אתה? ומה
מעשיך? כי בפעם הראשונה ראיתיך כעת – ואף כי לא יזעף לבי עליך, בכל זאת לא
אכַחֵד כי כאֵבי נצח מִמַּכותיך האנושות – חֲזִיז ורעם! אגרופך, זרם ברד עם אש
מִתלקחת. – הגידה נא לי היש לך
עוד מִשלח יד זולת מָחוץ את ראש חרבונה? – " "צַיָר
אנכי" ענה רודאלף. "צַיָר? על כן
ידיך ענוגות הן, אמנם אם כל רעיך גבורי כח הם כמוך, אַדמה כי עֹז וגבורה הם
פִּנּוֹת מלאכת הַצָיָרִים – ואתה אם כנים דבריך כי חָרָש צַירִים אתה[15]
וגם איש ישר – כאשר יעידו פניך –
למה זה תשחר את בית המרזח עצרת חברי גנבים ומרצחים? –". "יען כי אוהב
אני את קהל רֵעִים כאלה". "אין
זאת!" נָהם חרבונה ויגע בראשו.
אך מי יודע – מי יודע אם לא תֶארח לחֶברה עִם חמוץ זרוע אחרי אשר מצאתיך
באולם ביתו? – ". "התחדל לפגוע
אזני בשם הנָבל הזה?" "רב לנו
דַבֵּר אֹדות העזאזל ההוא! ואם יש את נפשך אסַפר לך תולדות חיי, ומשׂכֻּרתי תהיה
כי תלמדני איככה תַּפליא מאד את מגפות אגרופיך – ". "טוב הדבר –
ענה רודאלף – סַפֵּר נא תולדותיך וגם הזמירה תספר את תולדותיה". "אנכי
אספר", אמר חרבונה, "רוח סערה וגשם שוטף בחוץ, ומְרַגְלֵי בית המשפטלא
ישלחו כעת לרגל את הבית הזה.
ידעתי נאמנה כי תתענג לשמוע את תולדותי. וְאַתְּ, זמירה! התספרי גם אַתְּ את תולדותיך?". "אספר",
ענתה הנערה בשפה רפה. "אך גם אתה
אדוני הַמְנַצֵחַ! תספר את תולדותיך", אמר השודד אל רודאלף ביראת הכבוד. "אנכי אספר
לראשונה – ענהו רודאלף – "ציָר אנכי..." "מלאכתך מה
נָעַמָה!" אמרה הזימרה פתאֹם "כמה
תִּשְׂתַּכֵּר בכל יום?" שאלהו השודד. "בימי הקיץ
אשתכר שלשה או ארבעה שקלים בכל יום". התעשה משתה
תמיד"? "אם יִשָאֵר
כסף בצלַחתי אחרי שַלמי שֵש אגורות כסף בעד מְלוֹן לילה..." "הם! שש
אגורות כסף?!" שאלהו השודד בְּתִמָּהֹון וישם ידו על מצנפתו כאיש צבא,
ויאמר "יְחִי הוֹד מלכותו לעולם –!" באמרו את הדברים האחרונים האלה,
הופיע צְחוֹק נעים על שפתי רודאלף ויאמר: "בית מלוני רְחָב ידים הוא
וְנָקִי מאד, כי כן אהבתי". "אין זאת כי
אם שר וגדול אתה בפאריז, כסף כאֵפר תְּפַזֵר! שש אגורות בעד מְלוֹן לילה!!". "וארבע בעד
טאבאק", אמר רודאלף.
"שש וארבע הלא הן עשר אגורות, ארבע בעד ארֻחת הבקר, חמש עשרה בעד
משתה הצהרים, ואחת או שתים בעד יין צרוף, הלא הן כשלשים אגורות ליום. גם לא אעשה את מלאכתי תמיד, כי יום או
יומים בשבוע אקרא לי דרור". "היש לך אשה
ובנים?" שאלה הזמירה ותתאדם, "כֻּלם היו
טרף לְשִנֵי החלי-רע" ענה רודאלף. "ומה היתה
מלאכת אבותיך? הוסיפה הזמירה לשאול את פיהו. "הֵם סחרו
בִּבְלוֹאֵי סְחָבוֹת". "ההשאירו לך
ירושה?" שאל השודד. "בהיותי נער
קטן, מֵתוּ עלי אבותי, ובן מֶשֶׁק ביתם לקח לו את כל עמלם, ובהיותי לאיש נִשפטתי
אִתּוֹ, ויָשֶב לי מאה ושלשים שקלים. "ומה שם אדונך
אשר תעבוד בביתו?" "נָבל שמו,
וכשמו כן הוא, איש נבל ורע מעללים, ברעהו יעבוד חנם, יעשוק שכר שכיר, גם ישגה
תמיד באהבת יין, כי על כן עזבתיהו, ויצאתי בְּגַפִּי. בית גורי ברחוב היהודים, בחצר השלשי אשר מימין לרחוב, ושמי
רודאלף. אלה הם תולדות ימי
חיי". "עתה תספר
הזמירה", אמר השודד, ואני אחריה". ג תּוֹלְדוֹת
הַזְמִיָרה "סַפְּרִי נא
מראשית הדבר", אמר החרבונה אל הזמירה. "מי הם
אבותיך?, שאל רודאלף. "לא ידעתי
אותם", ענתה הנערה. "לא ידעת
אותם?" אמר השודד ויגע בראשו. "גם לא
ידעתים, גם לא שמעתי מהם דבר. עם
אבני השדה נולדתי –!. אם כן, אמר השודד,
אחותי אַתְּ, מצור אחד חֻצבנו – "הגם אתה,
חרבונה, לא ידעת את אבותיך?" גם אנכי, בִּתִּי,
גם אנכי אֲסוּף חוצות כמוך. "מי היו
אֹמְנַיִךְ?" שאל רואלף את פי הנערה "לא ידעתי גם
אותם. אך זאת אזכרה עוד כי בהיותי
ילדה קטנה כבת שבע או שמונה שנה, גִדְלַתְנִי אשה זקֵנה, אשת מדנים, סָרת טעם
וְעִוֶרֶת עָיִן אשר נקראה בשֵם לִילִית[16]
יען כי חטמה מעֻקל עינה הבריאה ירקרקת, ונִדמתה כלילית –". לִילִית! לילית! –
קרא השודד בצחוק – אֲדַמֵה כי
עַיִן בעין אֶראנה כעת –. "האשה
הזאת" הוסיפה הנערה לספר, "האשה הזאת שלחה אותי מידי יום ביומו על
המעבָרה החדָשה למכור שם לביבות! בש, בתחבולות עשתה זאת למען יחמלו עלי עובדי
המעברה וְיִָ ימוּ לי נדבות ידם.
ואם לא הֵבֵאתִי לה עשר אגורות, אז הִפליאה את מַּכּוֹתַי ולא נתנה לי פת
לחם". הידעת אֶל-נָכוֹן
כי היא לא אִמֵּךְ? שאל רודאלף. "אל-נכון!"
ענתה הנערה, יען כי פעמים רבות גדפה אותי בְּשֵׁם אֲסוּפַת-חוץ – ". הבכל פעם הכתה אותך אם לא הבאת לה עשר אגורות? שאל השודד. "בכל פעם –
ואחרי כן שכבתי עיפה ורעֵבה על שק תבן אשר הֵכִינה לי לילית, ועצמותי רָחפו
מצִנה וקרח, כי התבן לא יחם את בשר האדם". צָדַקְתְּ בתי! אמר
השודד, לְחַבּקֵ אשפתות יֵחַם מֵחַבֵּק את התבן – כל זה נסיתי בימי ילדותי. "לילית נתנה
לי בבֹקר בבֹקר את הארֻחה אשר נתנה לי בערב – הוסיפה הנערה לספר – ואחרי כן שלחה
אות אֶל מִגרש מאָנטפויקאָן לאסוף שם תולעים בעד הדַּיָגים המשלכים ביאור
חַכָּה, כי לילית נָתנה גן קְנֵי-חכה בעזבונה. לילדה קטנה רעבה וחשופת רגל כמוני, רב מאד הדרך מבית לילית
עד מאָטפויקאָן". "אל תתאונני
בתי על הדבר הזה – אמר השודד אליה – כי יען אשר הֵרְבֵּית לֶכֶת בכל יום, על כן
גָדַלְתְּ עד כי דמתה קומתך לְתָמר, ובדַברו חָצַב להבות אש לקטר את מקטרתו. "עיֵפה ורעֵבה
שבתי עם סל תולעים הביתה, ואז הושיטה לי לילית בצהרים פת חרֵבה, ויהי בפי כדבש
למתוק". "גם על זה אל
תתאונני בתי! – אמר השודד – כי יען אשר לא הִרבית לאכול, על כן מְחֻטָבָה
גְוִיָתֵךְ תבנית היכל".
ובדברו העלה עֲתַר עֲנַן הטאבאק.
אך מה לך אדוני ומנַצחי רודאלף? למה זה נפלו פתאֹם פניך? העל כי שמעת את
עֳני הזמירה? הלא כֻלנו יַלְדֵי עֹנִי ותלאה אנחנו? "הה
חרבוניה!" ענתה הנערה, "ימי עָנְיִי ומרורי כמו זר נחשבו לך – ". "האמיני לי
בתי! אמר השודד, כי כגבוה שמים מארץ כן גבהו תלאותי מתלאותיך – כי אַתְּ שכבת
בלילה על שק תבן ותחת קורת בית, ותאכלי לחם, ואנכי התגוללתי ככלב על מִשְרָפות
שׂיד מחוץ לעיר תחת השמים וְשָׁלַפְתִי עשב משרשי ירק להחיות ברעב נפשי, ופעמים
רבות שכבתי בחֹרף וישנת בין האבנים אשר בשפלה, מבלי מחסה חבקתי אשפתות –". "ובכל זאת –
ענתה הנערה – נקל הוא לגבר גְדָל כֹּח כמוך לסבול עֹנִי ולחץ, לא כן לילדה קטנה
רפת ידים וחסרת אונים כמוני" – אמנם בכל מצוקתי שָמנתי עָביתי אז... העוד לא שכחת זאת?
שאל השודד. "עוד אזכרה כי בכל פעם אשר השיבה
לילית את ידה עלי, נפלתי מתגרת המכה הראשונה ארצה, והיא רמסה אותי ברגליה ותאמר:
"החולדה הזוללת הלזו לא תעצר כֹּח לשאת מַהלומה אחת, ובכל זאת שׁמֵנה היא
ועָבה". ומני אז קראה לי בשם
חולדה. וזה שמי לעולם בפיה. תולדותינו מַתאימות
יחד" – אמר השודד ולא נְתׂנָה לבצע את דבריה – כי גם אנכי נקראתי בשמות רבים בימי ילדותי,
נפלאת היא בעיני איך תולדותינו במאזנים תשאנה יחד!" – "גם בעיני
יפָּלא זאת" – ענתה הזמירה ועיניה מוסבות תמיד אל חרבונה, כי גם בלי
הַכִּיר את הנסבה למה זה כִסתה כלמה פניה בהביטה פני רודאלף, לא יכלה שאת עין
עליו אף כי גם הוא נדמה לעינים בכל באי בית המרזח ההוא –. "ומה עשית בתי
אחרי כי אָסַפְתְּ את התולעים?" שאל השודד. אז הִצִיגַתְנִי
לילית אצל פִּנַת ביתה לשקוד על כסי נדיבים לתת לי נְדָבוֹת, ובשובי לִפְנוֹת
ערב הביתה אחרה לילית בנשף עד אשר נתנה לי לחם יבש, ואם ערבתי את לבי לבקש אֹכֶל
בטרם באה עת רצון מאתה, אז הָלמה ומחצה ראשי באגרוף ותאמר: "עשר אגורות לא
אספת כיום, ולחם עוד תשאלי?" ויהי בהרימי קול בּוֹכִים מזלעפות רעב ותגרת
מהלומות רֶצַח, אז שמה לילית את סל הלביבות על צוארי, ותשלחני אל המעברה החדשה,
שם ישבתי גם בכיתי בלילה, וכל עצמותי רָעדו מֵרָעָב –". "גם אותי אָחזה
רעדה בכל עת אשר רָעַבְתִּי – אמר השודד, לא יֵאַמֵן כי יסֻפּר, אך אמת הדבר כי
בִּרָעָב ירעד האדם כִּבְצִנַת קרה – " "כֹּה אֵחרתי
בלילה עם סל הלביבות עד השעה העשירית ועוברי אורח הֵעירו את לבבם לחֻמלה עלי,
ויתנו לי איש איש כנדבת ידו.
בשובי הביתה נתתי אל לילית את כל אשר קִבּצתי, ומני אז הוסִיפה להַכּוֹת
אותי בכל יום בין הערבים טרם שלָחתני אל המעברה החדשה, למכן אתן את קולי בבכי,
ועובר דרך יתנו לי נדבת כסף. אך
ברבות הימים הַסְכֵּן הסכנתי לסבול מכותיה, ולא יספתי עוד תת קול בֹּכִים
בהכוֹתה אותי, וַיֵרַע זאת ללילילת רעה גדולה – ולבַעבור הַרְעִיָמּה יותר,
מלאתי שחוק פי ולשוני רִנה בכל ערב במַכרי את הלביבות אף כי נפשי ברעב ובקרה
התמוגגה. שמעינא! אמר השודד
אליה, איך שַׂמְתְּ מַחסום לפיך לבלתי אכול את הלביבות בהיותך רעבה מאד?" "מגאוה וגֹדל
לבב מאנתי לנגוע בהן, וזה הי בעוכרי –.
ויהי היום בשובי מִמאָנטפויקאן עם סל תולעים, מצאוני הנערים השובבים
הסובבים בעיר, הִכּוּנִי, פְּצָעוני ויגזלו את סַלִי ממני, אז ידעתי כי נכון
בידי יום חֹשֶךְ! – כאשר דמיתי כן היתָה.
בבואי הביתה, הוסיפה לילית לְיַסְרָה אותי שבע על כל הימים, ולא נתנה לי
פת לחם. לעת ערב בטרם הלכתי למכור
את הלביבות, הוסיפה עוד לילית לענותני, הפליאה מאד את מכותי מכות חדרי בטן,
נָשכה בְשִנּיָהָ את בשרי, והִרבתה פצָעי עד שְפָךְ דם. אך אנכי מלאתי שחוק פי, ושפתי
תרועה,בעבור הַכעיסה, אז חרה אפה בי עד להשחית, וַתִּמְשׁוֹךְ וַתִּמְרוֹט ביד
חזקה את שערות ראשי, גם שערות דקותי.
במקומות אשר יגדל הכאב מאד". "חזיז
ורעם!" קרא השודד ויך באגרופו על השֻלחן, תֹּעֵבַה עשתה בת בליעל הזאת
לענות ילדה קטנה באכזריות חמה חִנָּם!!". רודאלף השתומם
למִשמע אזניו, ולמראה עיניו, כי עַיִר פֶּרא כחרבונה יתקצף על דבר הנבָלה אשר עשתה לילית להילדה, וישאלהו: מה לך
חרבונה! כי הִתְקַצַפְתָ כה פתאם? "מה לי?"
העוד תשאל? הלא שמעת? הנקלה זאת בעיניך להָרים אגרוף רֶצַח על ילדה קטנה רעֵבַה
וִיחֵפָה? "הגם לבבך מְטִיל
ברזל הוא כאגרופך? –". "סַפרי נא
אחרית דבר" אמר רודאלף להנערה בְּלִי פְנוֹת אל חרבונה. "אחרית הדבר,
כי כאשר הוסיפה לילית לענותי למען אתן את קולי בבכי לחֻמלה עלי ולתת לי נדבות
כסף, כן הוספתי להרעימה וּלְהָרים קוֹל זִמרה, ויצאתי מביתה עם סל הלביבות
הָלֹךְ ורֲנֵּן עד המעברה החדשה.
ולילית סְתוּמַת העין נִצבה אז על סיר הבשר אשר בתנור – כי בערב מכרה בשר
– ובכל רגע הפחידה אותי בתנופות אגרופיה לבעבור אריד בשיחי, אך אנכי הִרננתי
מוצאי ערב לַמרות רוחה ולהכעיסה.
ששה חדשים לא שלחתי את ידי לקחת לביבה אחת אל פי להשקיט רעבוני אך בערב
ההוא השיאוני כעסי ומכאובי וְרַעבון נפשי לאכול לביבה אחת". "טוב עשית,
בתי!" אמר השודד. "אחרי אָכְלִי
את הראשונה, לקחתי גם שְנִיָה".
"טוב
מאד!" אמר השודד. "אפס כי אשה
זקנה המוכרת תפוחים שם, ראתה זאת ותקרא: לילית! לילית! ראי נא כי החולדה הזוללת
אֹכֶלֶת את לביבות דבשך! –". "חֲזִיז
ורעם"! קרא השודד, איך חרד אז לבך וַיָתִּר ממקומו" "מה היתה
אחרית הדבר?" שאל רודאלף את הנערה אשר תולדותיה נָגעו אל לבו ואל נפשו. "חָזות קשה
הוגד לי אז" ענתה הנערה במנוחת לבב "סתמַת העין
נמלאה חֵמה וקצף גדול, אך לא יָכלה לעזוב "את סיר הבשר בתנור לבל יהיה
למאכולת אש". "הלא נִדמתה
לילית אז ככלב רע אָסור בחבל אשר יתקלסו בו נערים קטנים, והוא לא יוכל לָמוּש
ממקומו –". כֹּה דִבּר השודד
וימלא שחוק פיהו, והנערה שחקה גם היא ותוסף לספר. "בשומי על לבי
כי גם בעד שתי לביבות נָכונו לי שפטים נוראים כבעד שלש, לקחתי עוד שְלִישִיָה,
ובטרם שמתיה לְמוֹ פִי, הראיתיה ללילת וָאֹכַל לעיניה". "טוב עשית,
בתי!" אמר השודד, אות הוא כי עֹז בלבבך – אמנם לא אפונה כי אחרי כן
הִפְשִיטָה לילית את עוֹרֵך מעל בשָׂרך, האין זאת בתי?!". "ככלותה
לִצְלות את הבשר, נִגשה אלי, ואֵימה חשֵכה נפלה עלי. בחָזקת יד החזיקתני ותסחבני אחריה, עוד לא נמחו מלוח לבי
בַּלָהוֹת צלמות ההן אשר אפָפוני אז.
בין רגבי שלג וקרח סְחָבַתְנִי בזרוע עזה, רגלי היחפות התנגפו על אבני
סלע, עצמותי רָעדו מִקֶרח וּמִמְּחִתָּה, וְאֶגְלֵי זֵעַה קָרָה נָזלו ממצחי. חרדת נפשי הִתגברה לרגעים בהִתבונני כי לילית לא תַּשְמִיעַ קול
הָמוֹן, לא תְקַלֵּל ולא תִטְפּוֹל עלי גִדֻפִים כפעם בפעם, ורק קול תלונה
דַקָּה מתהלך בין שִנֶּיהָ – אחד מסנדלי נפל ארצה בין הרי שלג, ואנכי לא הרהבתי
בנפשי עֹז להרימו, וברגל חשופה התנודדתי לרוץ אחרי לילית, ובבואה אל מחוז חֶפצה,
ראיתי כי זרם דם נוזל מרגלי הפצועה". "הוי בת
מְרַצֵחַ!" צעק השודד ויסף להכות באגרופו על השלחן, נִשפך לארץ מְרֵרָתִי
בזָכרי איך סָחבה בַעלת אוֹב ההיא את הילדה העניה הזאת ברגל פצועה וְזָבַת דָם
–". לילית הֶעפילה
עֲלוֹת אִתִּי אֶל עֲלִיַת קיר קטנה.
אך לפני עלותה, שָתְתָה צנצנת גדולה מלֵאה יין שרף בבית המרזח אשר בתחתית
הָעֲלִיָה ההיא. בידה האחת
החזיקתני, ובידה השנית אחזה את הצנצנת הגדולה העמוקה והרחבה אשר במדה כזאת שתתה
תמיד בכל לילה. סוף דבר כי היא
הֶעלתני על העליה ההיא, ונפשי
יצאה ממני –. בדממה סגרה
את הדלת בעדי – אז התנפלתי לרגליה ארצה, בכיתי בכי תמרורים מנהמת לבי, התחננתי
במר רוחי, נָשקתי את נְעָלֶיהָ, וַעֲפַר רגליה לִחַכְתִּי – אך ערלת אזנה משמוע,
רק קול תלונה דקה בין פתחי פיה יִשָׁמַע: "מה אעשה לך, חולדה? מה אעשה לך
זוללה?" –וַתִּתְיַצֵב נֹכַח פָּנַי, וַתִּלְטוש לי את עֵינָהּ הירקרקת
הַמְפִיצָה שלהבת ומעופפת בְּחורָהּ כעין צפעוני, ואנכי נופלת עוד על פני ארצה
לרגליה. פתאֹם הלכה לה וַתִּקַח
מלֶקְחָיַםִ". "מלקחים?"
צעק השודד. "מלקחים?"
שאל רודאלף," מה אִוְתָה המרשעת לעשות בכלי רֶצַח זה?" "הֶחפצה
להַכות אותך בַּמֶּלקחים?" שאל השודד. "הלמרוט בם
שערות ראשך?" הוסיף רודאלף לשאול "לא!
לא!" ענתה הנערה. ומדוע זה לקחה את
המלקחים?" שאלו רודאלף והשודד כאחד. "לעקר בם שן
אחת ממתלעותי[17]",
השיבה הנערה במנוחת לבב. השודד הִרְעִים
בקול זעם נורא ובקללה נמרצה, ויספוק כף, וירקע ברעש גדול, עד כי נבהלו כל אנשי
בית המרזח, ויסבו את עיניהם על השודד. "מה לך,
חרבונה, כי חרה לך עד מות?!" שאלהו רודאלף. "העוד
תשאל?" ענה השודד בזעם אפו, ארורה היא לילית המרצחת! – לו נפלה בְיָדִי, כי עתה עשיתי אּתָּהּ
כָּלָה!!". ובדַברו נִמלאו
עֵינָיו דָם. רודאלף השתומם על
אכזריות לילית יותר מֵחרבונה, אף כי טָמַן בחֻבוֹ את רִגְשותיו, אך עוד יותר
השתומם בראותו כי פרא אדם כחרבונה יִתְרַגֵז ויתקצף כֹּה על הנבָלה אשר עָשתה
לילית –. "הגידי נא לי
אם עִקְרָה לילית את שִׁנֵּךְ בַּמֶּלקחים אשר לקחה?" שאל רודאלף. "עִקְּרָה –
עמתה הנערה – "אך לא בפעם אחת ולא ברגע קטן! – אי שמים! עשר פעמים גָּרְסָה
לילית את שִנָי בפי בהַחזיקה את ראשי בין בִּרכיה! אחרי כן עִקְּרָה את הַשֵׁן
במלקחים גם בעזר אצבעותיה, ותאמר: "מהיום והלאה אוסיף לְעַקֵּר מִידֵּי יום
ביומו שֵׁן אחת מִשִנַּיִךְ, ואחרי הָרְסִי כֻלָּן אשליך אותך היאורה, וְאתן את
נִבְלָתֵךְ מַאכל לדגי המים, למען יקחו מאתך נָקָם על דבר התולעים אשר אָסַפְתְּ
לבעבור עלותם בחַכה –".
הדברים האֵלה ירדו חדרי לבי, כי לִבִּי הִכֵּנִי מֵאָז על אֲסֵפַת
התולעים, כאִלו עשיתי עָוֶל לצורר נפשות –". "ארורה היא
המרצחת הזאת! מי שמע כזאת? מי ראה כְּרֶצַח הזה?" קרא השודד ושלהבת זעמו
מתלקחת. "ראו נא –
אמרה הנערה – "ראו אם עִקבות הַשֵן ההיא עוד נוֹדָעוּ? –" ובשחוק נעים
פָּתחה לאט את שושני שפתותיה ויוֹפִיעוּ שְׁנֵי טוּרֵי שִנֶיהּ הקטנות והקצובות
כחרוזי פנינים ורק אחת מהֵנה נעדָרה.
רודאלף התפלא מאד בהתבוננו כי רִשמי הזעם והקצף לא נראו על פני הנערה
בסַפרה את הדבר הנורא הזה, ושביבי נָקָם לא בָערו בה על לילית הארורה אשר מֵררה
את חייה בזדון לבה. "ביום המחרת
ברחתי מפני לילית – הוסיפה הנערה לספר – כי בחרתי להרחיק נדוד בתהֹוּ יְלֵל
ישימוּן, מִגּוּר בְּאֹהֶל לילית.
כל היום ההוא רַצְתִּי הֵנה והנה בחוצות צָרות וחשֵׁכות מלֵאות עניי עָם,
ולא ערבתי את לבי לבקש פת לחם, היום רק והכוכבים נִראו ברקיע השמים, ואנכי
חַשְתִּי מפלט לי בין שׂדֵרות עֲצֵי שרפה העמוסים בחצר גדול ורחב ידים, הרעב
הציק לי מאד וְנִסִּיתִי לְרַמּוֹת אותו באָכלי חשיפי העֵצים, אך הוא שונא רמיה,
ויוסף למֹץ את דּמֵי לבבי כעלוקה.
יד השֵנה חָזקה עלי, ואישן.
למחר בבקר שמעתי קול צעדים בחצר וָאֶזְחַל על גחוני לְהֵחָבֵא בין
העצים. שם חַמֹּתִי מעט, ולולא
הציקני הרעב, כי אז אִוִיתִי לשֶבת שם כל הימים. כל היום ההוא לא חֵרפתי את נפשי לצאת ממחבואי, כי האמנתי כי
לילית חופשת אותי לְשַׁבֵּר את שִׁנַּי ולהשליכני המימה. כֹה נפלה עלי אֵימת לילית! –". "שמעי
נא!" אמר השודד אליה, "אל תזכירי עוד את שם לילית, כי לִשְמָהּ יַעלו
דָמַי בארובות עיני –". "ביום השני
אכלתי עוד מחשפי עצי לבנה ולוז, וחבלי שֵנה נפלו על עיני. אני שכבתי ואישנה, והנה קול כלב נֹבֵחַ
עָלה באזני, ואיקץ. הקשבתי ואשמע
– והנה הכלב הולך ונֹבֵחַ, ומדי רגע יקרב אלי, פלצות אחזתני – ידעתי כי תלעג עלי
חרבונה! על אשר פָּחַדְתִּי מהכלב –. "חלילה לי
לשתות לעג – לא אלעג לך, בתי! כי נערה ישרה אַתְּ, ומאד מאד אֶנַּחֵם כי
הִכִּיתִיךְ –". "למה לא
תַכֵּנִי? הלא כל מצאי יהרגני! כי אין מגן בעדי תחת כל השמים –". "אנכי מְגֵן לך"
ענה רודאלף ועיניו הפיקו זיקי חֶמְלָה.
"רב תודות לך
אדוני! אך חרבונה לא ידע אז כי תהי עוזר לי, וגם אנכי לא ידעתי זאת". "סַפרי נא לי
מה היתה אחרית הדבר?" אמר רודאלף פתאֹם. "בהִסָתרי בין
גִזרי העֵצים שמעתי כי שני אנשים נדברו איש אל רעהו: "הנה כלבי נֹבֵחַ",
אמר האחר, "אין זאת כי אם אחד מחברי גנבים חתר בחשך בתוך החצר". כן אדַמהגם אני, השיבו השני. ושנהם הסיתו את הכלב לחפש בחצר. אז נגש הכלב אל מקום מחבואי – כל
עצמותי רחפו ממגור וָאָרִים קול בֹּכִים, "הַקשב!" אמר האחד,
"קול ילדה בֹכיה באזני".
ויעלו נֵר ויחפשו. בפיק
ברכים יצאתי מִמִּסְתָּרִי, והנה איש בריא ונערו לקראתי. מה לך פה? הרעים עלי הבריא בקולו. "אהה אדוני! – אמרתי אליו – מפני
לילית גברתי אנכי בֹרַחַת, וזה שני ימים אשר לא בא בפי לחם ומים, כי יגורתי צֵאת
החוצה מפני חמת לילית הסובבת ברחובות קריה לבקשני. היא עִקרה שֵן אחת ממלעותי במלקחים יש את נפשה להרוס את כל
שני בפי ולהשליכני אחרי כן היאורה, ועל כן נסתרת מפניה בין העצים אשר
בחצרך". "בת נעוַת
המרדות!" נתן עלי הבריא בקולו, מי שם בפיך דברי בְּלַע כאלה? הטרם אדע כי
לגנוב עצים חָתַרְתְּ בחצרי". "הוי ראש
חמור" קרא השודד, איך לא הבין כי נערה לא תוכל שׂאת אף כָּפִיס מֵעצָיו?
–". "בלי הַשׂכֵּל
דִבר הבריא", ענתה הנערה, "וגם נערו הוכיח כַחשו באָמרו: "הבת
שמונה כהילדה הזאת תעצר כֹחַ לְהָרִים עֵץ על שִכְמה?". "ידעתי ענה הבריא – ידעתי כי אין
בה כֹּח לעשות כן, אך הגנבים שלחוה לְרַגֵּל וּלְהִטָמֵן בזה עד הלילה ולפתוח
להם השער בחּשֶךְ, כי כּה משפטם תמיד.
לכן תובל השובבה הלזו לבית המשפט, שם תֵּאָסֵר וְתִוָסֵר על מִרְיָהּ
וכחשה". "הוי על ראש
כלב כזה!" אמר השודד. "בבואי לפני
שופט העיר, נתתי להם תּוֹדָה כי עֹטְיָה אני על שערי העיר, ואין לי אב
וָאֵם. השופטים שָׁמו עלי עֹנֶש
להִכּלא בית כֶּלֶא עד שש עשרה שנה לימי חיי. בדמעות גִיל בֵּרכתי את שופטי צדק ההם על החסד אשר עשו עמדי,
כי כָעֵדֶן נֶחשב בית כִּלְאִי בְּעֵינַי מול בית לילית, גם לא הייתי שם רעבה
ללחם, ולא עֻבַּד בי בפרך, אף לא עֻנֵּתִי חִנָּם כבבית לילית. בבית כִּלאי לָמדתי לתפור וְלִטְוות
ולארוג. אמנם העצלות היתה אז
בעוכרי, כי בָחרתי להרים קולי בשיר מלעבוד עבודתי. בכל מוֹצְאֵי בקר שרתי בשירים, ודמיתי בנפשי כי צִפּוֹר דרור
אנכי –". "אמנם
כן. צפור מזַמרת אַתְּ
מִלֵּדָה", אמר רודאלף אליה. "ומני אז
קֹרָא לי בשֵם "זמירה".
ויהי כאשר הקיפו ימי משמרתי וחֻפשה נתנה לי, פגשתי את בעלת בית היין הזאת
עם עוד נשים זקנוֹת, בצאתי מחצר הַמַּטָּרה. הנשים ההן שִחרו את פני פעמים רבות בהיותי עוד בבית כלאי,
ותדברנה על לבי כי יתנו לי מקום לְהִשְׂתּכַר כסף רב אם אצא לחפשי. בראותן אותי יוצאת מחצר המטרה, דברו
אתי שפת חלקות לאמור: ידידת נפשנו! עַלמה יקרה! בָּבת עיננו! היש את נפשך לָגור
אתנו? בשמחות וגיל תשבי בבית גדול ורחב ידים, שש ורִקמה תלבשי, וכל מַחסורך
עלינו –" אך אנכי לא הטיתי אֹזֶן לדבריהן, כי אמרתי בלבי: הקצר קצרה ידי
מֵהִשְׂתַּכֵּר כסף? גם אספתי כשלש מאות שקלים ממלאכת ידי בימי משמרתי, ועודני
צעירה לימים, ולמה זה לא אֶחְיֶה חַיֵי דרור אחרי היותי כלואה שמונה שנים? מדוע
לא אתענג על תפארת שדי חמד ונאות פרחים? ועד אשר יִתֹּם כַספי, אמצא עוד מקום
לעבוד עבודתי ולאסוף עוד כסף –.
אך אהה! הכסף אָזַל מכיסי, ועבודה לא חפשתי, וזאת היתה ראשית אסוני –
הוי, כן אחרית כל צעירי ימים אשר אין להם גואל ויועץ! –" ובדַברה נאנחה
בִמְגִנַּת לב. "ראש דבר
קניתי בכסף פרחים ושושנים לפָאר את בית מגורי, כי מעודי אהבתי את הפרחים, אחרי
כן קניתי לי מעטפות ומטפחות וחריטים.
ורכבתי על חמור לשוח במגרש זערמען". "לא אפונה כי
גם דוֹדֵך אשר אָהבת נִלוה אִתך אז?" שאל השודד. "אין זאת! כי
מעודי לא אהבתי – כי לא חפצתי למכור חֻפְשִי בידי איש – אך רכבתי אז בְלִוְיַת
נערה ישרה אשר נודעה לי בבית כִּלאי, ואשר גם היא אסופת חוץ כמוני, וזה שְׁמָהּ
אשר יקרא לה "יונת צחוק" יען כי היא צוחקת תמיד מטוב לב". "זאת הנערה לא
אכיר", אמר השודד. "אדַמה כי לא
תַכיר אותה – היא יִשְרַת לב ותמימת דרך, ידיה רב לה לתפור ולארוג עד להפליא,
וכעת היא משתכרת חמש ועשרים אגורות כסף ליום, בית מגורה יפה אף נעים, ואנכי לא
ארהיב בנפשי עֹז לְבַקר אותה בביתה – סוף דבר, כספי אָזל בימים מעטים, ולא נשאר
בידי כי אם שלשה וארבעים פראנקים". "ומה עשית
בכסף הנותר לך?" שאל השודד. "שמע נא. בעת ההיא הָרָה האשה הכובסת את
כָּתְנוֹתַי לָלַת, וכל ימי הֵרְיוֹנָהּ עומדות היו רגליה בַּנָהָר בשרה
כובס. בראותה כי נִמלאו ימיה
ללדת, התחננה לפני פקידי בית אספי דלים, לאסוף אותה הביתה, אך הבית ההוא היה מלא
אז חֹלים עד אפס מקום, ותָּשָב הכובסת ריקם ברוח נשברה. בנשף בערב יום, בלֶכתה על המעברה
החדשה, והנה אשת עַזְמָוֶת לקראתה.
האשה ההיא התחבאה במערה ארבעים יום מפני בעלה אשר בִּקש לְהָרְגָהּ בחרות
אפו בה, כל הימים ישבה במסתר, ורק בין הערבים יצאה לְהִצְטַיֵד דֵּי רעבון נפשה,
ויהי בשמעה את עֳנִי הכובסת, ותחמול עליה, ותאסוף אותה אל המערה אשר היא
מִסְתַּתָּרת שמה". "חכי נא מעט,
אמר השודד, אשת עַזְמָוֵת הלא היא הספרדית?" "כן
הדבר", ענתה הנערה, "היא אשת חיל, טובת שכל ונדיבת לב, כל אשר
בְכֹּחָהּ לעשות, עשתה להכובסת.
מִלַחמה הֶאכילה אותה, ועל יצועה הִשכיבתה עד אשר המליטה בן. הילד הָאֹבֵד ההוא שכב ארצה ערום ביום
הִוָלדו שלשה ימים ושלשה לילות, ותחמול עליו הספרדית ותשם נפשה בכפה ותצא
ממחבואה בצהרים, ותבוא אל אֹהֶל ביתי לבקש מידי עֵזר בעד הילד האומלל הזה, כי
הספרדית ידעה כי עוד נותר מעט כסף, וכי לב בשר לי. בצאתי מביתי לשוח, פגשתיה, ותסַפּר לי צָרת נפש הכובסת. אז חַשתי ואשוב הביתה, וָאקח כל אשר לי
בבית וְצָרְתִּים בצרור וָאשימם על כסף נושא סַבָּל, והלכתי אני והספרדית אל
המערה אשר היא מסתתרת... לו ראו
עיניך איך פָּחַד וְרָחַב אז לבב הכובסת בראותה את פני!... מני אז שֵרַתְנוּ אני והספרדית את
הכובסת ואת הילד היֻלָּד להּ, ועד שובה לאיתנה הייתי עוזר לה בכספי הנותר לי –
אפס כי יזעף לבי עליה על אשר תמאן מהיום ההוא לקחת מידי מַשְׂכֻּרְתָּהּ בעד
כתנותי אשר תכבס בעדי, ואם תוסיף עוד עשות כזאת, אתן את כתנותי לכובסת אחרת
–" "ומה היתה
אחרית הספרדית?" שאל השודד. "אחריתה מרה
כלענה! כי נפלה בידי עַזְמָוֶת בעלה אשר אָרַב לה ימים רבים ויהרוג
אותה". "העל כן נחרץ
עליו משפט מָוֶת?" הוסיף השודד לשאול. "על הרצח
הזה" ענתה הנערה. ומה עשית אחרי תם
כספך?" שאל אותה רודאלף. אז קמתי וַאסוֹבבה
בחוצות לבקש מלאכת יד, ולבי לא נתנני לדַבר שקר, וגליתי את אזני האנשים אשר
בקשתי עבודה בביתם, כי לפני שני ירחים יצאתי מבית האסורים, ועתה אחפוץ לאכול יגיע כפי. כל שומעי הדבר הזה החזיקו בי בזעם
וַיַרְאוּנִי את אחורי הדלת והמזוזה –.
כל היום ההוא כּתֹּתִי רגלי לבקש מלאכת יד על פִתחי נדיבים, אך בקשתי ולא
מצאתי! במר רוחי שַׁבְתִּי אל ביתי וָאֶפְגְשָׁה את עלוקה בעלת בית המרזח הזה
אשר מיום צאתי לחפשי תִּתְחַקֶה על שרשי רגלי – ובראותי כי אין עוזר לי, הלכתי
אחריה, והיא הביאתני אל בית היין, ותשקני יין שרף למכביר – ועתה – הָהּ! עתה
הנני ברעתי – כאשר עיניך רואות –". אדַמה כי תנחמי על
אשר סִפַּרְתְּ את תולדותיך!" אמר רודאלף אליה. כן אדוני! נפשי
יָדעה לי בזָכרי את ימי עניי ומצוקותי, השיבה הנערה ותאנח במרירות. "מדוע אַתְּ
נֶאנחת?" שאל העשוד'ד. "הה, מה טוב
ומה נעים לחיות חיי ישָרים!" אמרה הנערה באנחת לב. "הלמען תת
כבוד לאבותיך – אשר השליכוך מעל פניהם – הלמען זה תִכספי לְחַיֵי ישרים?"
שאל השודד בצחוק. "אויה אויה
לי!" הוסיפה הנערה דַּבֵּר, ואנחות רבות התפרצו מקירות לבה. אחרי כן הורידה לארץ ראשה, ותחשוב
מחשבות כנפעמה, ותאמר אל חרבונה: "האמינה נא לי כי מעודי לא דאגתי גם לא
הִתאוננתי על אבותי אשר השליכוני כנצר נתעב בחוצות, ובכל זאת נפשי עָלַי תאבל כי
רק עלי עברה כוס התרעלה הזאת, ורק בי נגעה יד האסון הנורא!! –". מה יחסר לך, בתי?!" שאל השודד הלא
יפה אַתְּ כלבָנה, קולך ערב כקול הזמיר, ושמך הלא הוא פֶּרַח מֹרִיָה! ומה לך
עוד כי תתאונני? הטוב לך הֳיוֹת כעלוקה בעלת הבית?—". "אנכי לא אזקן
ולא אבוא בימים כמוֹה – אמרה הנערה ותאנח. "הַאם
כָּרַתְּ את הילדות ברית לבל תִּזְרוֹק בך שֵׂיבָה? שאל השודד. "הה! קרובה
חליפתי לבוא – מַחלה עַזה שָׂמָה מוּעָקָה בלבבי, ועוד מעט וְתַצְעִידֵנִי למלך
בלָהות –". "הֲרוּחַ רעה
מְבַעָתֵּךְ, בתי?!" אמר השודד ברגשי חמלה, הֵרָגְעִי נא!" הגידי נא לי,
בתי!" אמר רודאלף אליה, היתנוססו רַעיונות כאלה תמיד בקרב לבבך?" "רק לְעִתִּים
– רק לעתים יפעמני רוח עצבת – ראה נא אדוני רודאלף! בבֹקר בבקר בצאתי לקנות לי
חָלָב, ואתבונן כי האשה המוכרת את החלב נוסעת לביתה, אז יתרוצצו רעיוני עצב
בקרבי, ובכל פעם אָשיחה עִם לבבי: האשה הלזו תשוב אל ביתה, אל גַּנָּהּ, אל בעל
נעוריה, ואל פרי בטנה אשר ישישו לקראת בואה, ואנכי – אנכי אשובה לשכון בערפל, להתגולל באשפתות בֵּית המרזח, בעלית
קיר קטנה מכֻסה בצלמות גם ביום בהיר –". "אם כן
הדבר", אמר השודד, "צְאִי לך מבית המרזח וְחָיִי חַיֵי ישרים כאשר
תאוה נפשך –". "אהה אלהים!
צעקה הנערה, איככה אוכל לצאת מבּוֹר שָאֹן זה? הלא בגדי שאולים מאת עלוקה, ועוד
לא שִלמתי לה גם בעד מְעוני וארֻחתי! ואם אצא מזה, הלא אז תאסרני בעלת הבית בבית
האסורים כגנב – אויה נא לי! בעד בגדי ערים וּפִתֵּי לחם יָבֵש קָנְתָה עלוקה את
רוחי ונשמתי כל ימי צבאי! –".
ובדברה את הדברים האלה, חָרדה חרדה גדולה מאד. "אם כן
הדבר", אמר השודד, שְׁבִע בָּזֶה ואל תקנאי באשת האִכר המוכרת חלב – אך
אמנם חֵי האגרוף כי לא ידעתי מה זה היה לך? האם הֻכֵּית בְּשִׁגָעוֹן כי חתולים
תצמיד לשונך? זכרי נא כי אַתְּ מתנוססת כאבן נֵזר בין כל העלָמות אשר בתוך
הסיטע, ולמה זה נִכספת להיות כאשת הָאִכָּר אשר תעמול לילה ויום לְבַקַּע עֲצֵי
שרֵיפה, לתת חָצִיר לַבְּהֵמָה, לְהַתִּיךְ חֲלֵב הפָּרות, להלביש ולהאכיל ולהשקות את ילדיה. לרדת הגנה לקטוף ראש מתלמי שָׂדָי,
ולהָכין את גֵוָהּ למהלומות חדשות ושונות מִידֵי בעלה בשובו מבית היין –". "הבה לי כוס
יין! אמרה הנערה פתאם אחרי דומיה ממֻשכה, הבה לי יין – אך לא יין! רק יין שרף,
יין שרף! – "יין
שרך?" אמר השודד, "טוב מאד! יְחִי היין השרף, הנה כי כן אהבתיך, בתי!
–" ויושט לה כוס יין שרף מבלי התבונן כי מרוב שִיחה וצָרות נפשה בִקשה זאת,
ומבלי ראות את פלגי המים אשר תרדנה עיניה. "רע עלי
המעשה", אמרה הנערה, "רע עלי המעשה, כי יין השרף לא ישמח לבב אנוש,
ורק יְחַמֵם את ראש האדם וְיַכֵּהו בתמהון ותרדמה –". ובדַברה הֶעמידה את הכוס אשר שתתה ממנו
בֱּגֹעַל נפשה. רודאלף התבונן בה
כי רק הָעֹני והתלאה ולא שרירות לבה הרע הִטביעוה בִּיוֵן מצולה ויחמול עליה
מאד. ד תּוֹלְדוֹת
חַרְבוֹנָה יזכור נא הקורא כי
שני בני בליעל ישבו בבית היין אשר הַכָּרַת פניהם ענתה בם כי ילדי פשע המה, ואחד
מהם צָנַף מִצנפתו עד גָּבּוֹת עיניו, ידו השמאלית הסתיר תחת השֻלחן, ובדאגה
דּרֹש דָּרַש את הַמֹרֶה שתי
פעמים. גם יזכור נא הקורא כי איש
זָר בא הביתה וַיֵשֶב נֹכַח פני זרע מרעים ההם, ובעינים פקוחות התבונן בהם תמיד
בלי חָשָׂךְ בעת אשר ספרה הזמירה את תולדותיה, התלחשו המרצחים ההם היושבים
רחוקים מהזמירה ודבריה לא הגיעו באזניהם.
ומדי רגע נשאו עיניהם אל עבר פני הפתח. הזר היושב ממולם, הוציא בתחבולותיו גליון קטן מכּוֹבָעו,
ובמהירות נמרצת התבונן בו ובשני המשחיתים ההם, וכרגע צהלו פניו כי מצא את אשר
הוא מבקש. ואז הפקיד את כד
יינו ביד בעלת הבית, ויצא החוצה. ברגע ההוא אשר פתח הזר את דלת הבית,
ראה רודאלף כי נושא הפחמים עומד עוד על משמרתו, וַיִרְמֹז לו רודאלף בעיניו כי
יִגָזֵר ממקומו. אך הוא לא שמע לו
ולא מש ממקום עמדתו. הזמירה יושבת
בפנים זועפים מאד, כי רוח היין הֵעיר בקרבה רוח עצבת ביתר עז מבתחלה, ותורד לארץ
ראשה, וכל הגיוני לבבה טֻבְּעו בים דאגה, פעמים רבות פָּגשו מַבָּטֶיהָ את
מַבָּטֵי רודאלף, אך בכל פעם נַחֲתוּ ארצה, כי לא יכלה נְשׂוא את מַבָּטֵי
רודאלף ואת הַקֶסֶם הַמִּסְתָּתֵּר בם –.
לא כן חַרְבוֹנָה! רוח היין הצהיל את פניו, ולבבו הָמָה וֱשָׂמַח כמו יין
שרף. הַתּוֹרָה אשר נתן לרודאלף
כי הִניף את חרבו לְפָנִים וַיַכְרִיעַ את מתקוממו לטבח, והתהלה אשר הִלֵּל את
נפשו כי בכל זאת לא אָרַח לחברה עם חַבְרי גנבים מעודו, גם שביבי הֶחמלה אשר
התלקחו בלבו בשָמעו את צָרת נפש הזמירה, כל אלה נָתני עֵדיהם כי עוד לא נשחתה
נפשו עד היסוד בה, וכי לו עוד תוחלת ותקוה לשוב מדרכיו ולהיות איש ישר. נִפלאת היא בעינינו
עד מָה גָברה תאות הכבוד בנפש האדם, עד כי גם רודאלף חִכָּה אל המורה למען
יִכָּבֵד בעיני הַשִׁכּוֹרִים הנִבזים אשר בבית היין בהַראותו להם את גבורתו
להכניע גאוֹן גבור חַיִל כהמורה! – אין חֵקר לרוח האדם –. אמנם לבל תִּמָשֵךְ העת בעיניו עד בוֹא
המורה, אמר אֶל חרבונה": "סַפֶּר נא את תולדות חייך!". השודד הניח את כוס
יינו אל פיו בפעם אחת, ויאמר לאמר: עתּה אַתְּ זמירה! עתה את תראי ובַחנת כי
אנכי עֻנֵּתִי שבעתים מאשר עֻנֵית אַתְּ, כי אַתְּ חָסית בימי ילדותך בקורת בית
לילית, ולרעבונך אכלת לחם, ואנכי הייתי מתגולל בימי ילדותי כפגר מובס ובדומן על
פני האדמה, ולא ישנת במטה עד מלאת לי תשע עשרה שנה אשר אז הִתְמַכַּרְתִּי
לעבודת הצבא". העָבדת את עבודת
הצבא בימי נעוריך?" שאלהו רודאלף. "שלש שנים
עבדתי את העבודה הזאת – אך זאת אספר לאחרונה". ומה היתה מלאכתך עד
העת ההיא" הוסיף רודאלף לשאול.
"זֵכֶר ימי
ילדותי כחלום הוא בעיני, וכל זאת עוד אזכרה כי בהיותי נער קטן הייתי משוטט
ברחובות קריה עם איש זקן אֹסֵף בלויי סחָבוֹת, אשר הִכַּנִי מכות חדרי בטן,
וַיָדָש את בשרי בשוטים ועקרבים, ועל כן קול דְמֵי נִקמתי צועקים אֵלַי מִדֵי
אראה איש חָמוש בשבטי אנשים, ובכל פעם תְּלַהֵט נפשי גחלים לֱהִנָּקֵם מִצָרִי
זה – אות הוא כי בימי ילדותי עֻנֵּיתִי מאד במקל חובלים ושוטים–. אחרי עָזבי את המשחית ההוא, עבדתי את
עבודת הסוחרים הקונים סוסים זקנים במאנטפויקאֶן, ועבודתי היתה לטבות את הסוסים
ההם ולהַפשיט את עוֹרָם מעליהם ואז הייתי כבן עשר או עשתי עשרה שנה. בשלשה ימים הראשונים הִכָּה אותי לבבי
אחרי זִבְחִי אתה הסוסים הזקנים ההם, אך מעט מעט הַסכן הסּכּנתי בזה. מקץ חֹדש ימים מצאה עבודתי חן
בעיני. המאכלת אשר בחרתי, נדמתה
כחרב פִּיפִיוֹת, ונפשי צָהלה ושמֵחה להתבונן בלהב המאכלת המתהפכת לטבוח –. ככלותי את מלאכתי, זָרקו לי בעלי
הסוסים נֵתח בשר מנבלת הסוס אשר מת בחָליו או במגֵפה, כי בשר הסוסים הבריאים אשר
שָחטתי, נִמכר לבתי המבשלות –.
בתפשי את נתח הבשר בכַפי, הייתי שָׁמֵחַ ומאֻשָׁר מאד, ולא קנאתי
אז בכל עשירי עָם הממלאים בתיהם כסף ומתענגים בבל תענוגות בני אדם. בשִמחת לבב רַצְתִּי אֶל הַמַלְבֵּן,
וברשיון בעלי הכבשן צליתי את הבשר על הגחלים. הבשר עודנו מְגֹאָל בדם, אכלתיו נָא, בעודו בכפי בלעתיו,
ויהי בפי כדבש למתוק". "מה היה שמך
אז?" שאל רודאלף. "לבן, גם
אדמוני, כי שערות ראשי הלבינו אז יותר מעתה, ועיני היו מְמֻלָּאות תמיד בּדָם,
גם נקראתי אז בּשֵׁם "איש המאכלת" יען כי אהַבתי את תנופת המַאכלת
–"? "ומי הם
אבותיך ומשפחתך?" הוסיף רודאלף לשאול. אבי ואמי השליכוני
ברחובות קריה, ולא ידעתי אותם מעודי". היזעף לבך
עליהם?" "מה מני יהלוך
אם אזעף עליהם? –אך רע עלי המעשה כי הביאוני לְחַיֵי הֶבל – מי בִקֵּש זאת מידם?
– וגם על זה לא התאוננתי אם הייתי כאבני השדה אשר לא יַכּוּם שָׁרָב וְקָרָה,
ולא יָחוּשו זלעפות רעב, כי אז לא הייתי בכל רע כהיום הזה –". הֲמִיָמֶיךָ לא
גָנַבְתָּ גם בהתעטף נפשך ברעב?" "חֵי ראשי כי
לא שלחתי בגנבה את יָדִי אף אם פעמים רבות התמודדה נפשי ברעב שלשה ימים ושלשה
לילות." "לא אפונה כי
מִיִרְאָתְך את בית האסורים לא גנבת –". "פֹּתה!"
ענהו השודד בשחוק. פֹּתֶה! העל כן
הייתי רעב ללחם יען כי יראתי פן אֶשׂבַּע לחם? – לו הואלתי לגנוב, הלא אז הייתי
שְבַע לחם בשבתי בבית האסורים! – אמנם על כן לא גנבתי, יען – יען – יען כי לא
חפצתי בגנבה –". "הַמַּעֲנֶה
הזה אשר תוכו רצוף אהבת יֹשֶר, ואש לא ידע הפֶרא הזה לְהַבִּיעו בְניב שפה
ברורה, הֵעִיר בלבב רודאלף רגשי ידידות לאיש הזה הבוחר לשאת חֶרְפת רעב
מִלִּגְנוֹב ולהיות שְׂבַע לחם – ויושט לו את ידו לְאות כי מצא חן בעיניו, אך
חרבונה לא נועז לָגַעַת בידי רודאלף כי ידע בנפשו כי רודאלף מְרוֹמָם עָלָיו
לבלי-חק. "לבב אנוש ורִגשי
כָּבוֹד יִמָּצאו בך!" אמר רודאלף אליו יחזק ביד ימינו. "חי ראשי,
עָנָה חרבונה אשר דברי רודאלף נגעו אל לבו. חי ראשי כי נעלם ממני עד כּה ולא ידעתי כי לבב אנוש לי ורגשי
כָבוד בקרבי! ועתה אדוני אחרי אשר הודעתני את תִּגרת ידך, וקנית לי בכסף יין
ובשר, גם השמעתני אמרי נֹעם כאלה; עתה יהי לבך נכון ובטוח כי אנכי אהיה עֵזֶר לך,
למענך אבוא באש ובמים –". רודאלף צָפַן בלבו
את רגשותיו המתנוססות בו בהאזינו את דברי חרבונה, וישאל את פיהו: כמה שָׁנִים
עָבַדְתָּ את זובחי הסוסים?" "מספר השנים
שכחתי, ורק זאת אזכרה עוד כי בתחלת ימי עבודתי, הָמו מֵעַי על הסוסים הזקנים אשר
הכרעתים לטבח, אך מקץ חֹדש ימים כצחוק היה בעיני לשפוך את דמיהם, ובהיותי כבן שש
עשרה שנה, נכספה גם כלתה נפשי אל העבודה ההיא, עד כי שכחתי מלאכול לחמי, ולא
נתתי שְׁנָת לעיני. רק שגיתי תמיד
באהבתה –. האח, לו ראיתני אז
אדוני! אז בעָמדי במִכנסי בד ובזרוע חשופה, ומאכלת חדה בידי, וחמשה עשר או עשרים
סוסים סביבי! חֲזִיז ורעם! כאשר החלותי לנופף את המאכלת, לא ידעתי מה היה לי,
עֶברה וזעם התלקחו בחֻבי, קול שריקות וצִלצלי שֶמַע באזני. כל מראה עיני נֶהפּך לֵדָּם, ואנכי –
טבחתי – טבחתי – וטבחתי עד כי דָבקּה כפּי בדם, והמאכלת נפלה מידי – חזיז ורעם!
מה רב הָעֹנֶג ההוא! אם נתן לי איש כל הון ביתו בָעֹנֶג הזה, בוז בזתי לו
–" אדמה כי זאת היתה
נסבה כי הסכן הסכנת לשפוך דמי אדם –". "יוכל היות
–. בהיותי כבן שבע עשרה שנה,
חָזקה עלי יד התאוה הזאת עד כי הייתי כגבר עֲבָרו יין וכמֻכה בשגעון בנופפי את המאכלת
לטבוח. וָאהִי מוליך ומביא, מעלה
ומוריד את להבת המאכלת עד אשר שׁתַתִּי את עורות הסוסים, ויגרשוני אדוני מעבוד
אותם, אז הלכתי אל בית המטבחים וחִליתי את פני הטבָחים כי יספחוני אל אחת
העבודות, אך הם בְּגֹבַהּ אפם תִּעבוני וירקו בפני. בראותי כי צר לי מאד, רַצְתִּי בשוָקים וברחובות
לבקש לי מִחְיָה, ולא מצאתי. ימים
רבים הייתי נודד ללחם אֵיו, עד כי אספוני חוצבי האבנים אליהם. לתקופת שתי שנים קצתי בחיי מעבודת פרך
הזאת, והתחננתי לאחד משָׂרֵי החיָלים לקחת אותי ולשימני בין אנשי חילו, והוא
בהתבוננו את גֹבהּ קומתי וגבורת ימיני, נֶעתר לי" –. "לו היתה
מלחמה בעת ההיא, כי אז הֻקמת עָל עַל אנשי החיל", אמר רודאלף. "גם אנוכי
קִויתִי כי תקראנה מלחמה, אַך חֲזִיז ורעם, שלום היה בארץ – וגם זאת לי לְמַפַּח
נפש, כי שָׂרֵי החילים יַכבידו את אֶכפם ואת תִּגרת ידם על אנשי חֵילָם –. ויהי היום וידבר אִתי שר האלף קשות כי אנכי מִתרפה במלאכתי –
והוא היה הצדיק – אך דבריו הקשים ירדו חדרי בטני, ועָניתי עזות. וַיִחַר אף השר בי וַיַכֵּנִי על הַלֶחִי
אז חַשְׁתִּי וְשִׁלַּמְתִּי אֶל שונאי על פניו, ונתתי לו מָנָה אחת אפים. ויוסף השר שנית ידו וַיָכֵּנִי באגרוף,
וגם אנכי לא טָמנתי את אגרופי בצלחתי – הקול נשמע בחצר המטרה. ושר חמשים וַחמִשיו נָסַבּוּ עלי
וַיָתקפוני – עֶברה וזעם הִתלקחו בלבי, וְדָמַי עָלוּ וַיָציפו על עֵיני, ואתפוש
מאכלת חדה – כי הייתי אז בבית המבשלות – ובזעף נורא והניפותי את להֶבֶת המאכלת,
ועיני הממֻלאות בַּדָם לא ראו בעופפי את הַלַהֶבֶת על כל סביבי כִּלְפָנִים בבית
מַטְבְּחֵי הסוסים – שר האלף נפל לפי המאכלת מתבוסס בדמו. והתעַותוּ גם אנשי החיל ולא נִזהרו,
ויפלו גם מהם שנים, ונהרי נחלי דם שטפו בַּבַּיִת כְבִשְדֵה קְטֶל –". פני חרבונה קִבצו
פארור, עיניו הָשָׁבוּ, ראשו הוריד ארצה וַיִּדֹּם, ולא יכול מלט נפשו מהמון
רעיוני עֶצֶב. "מה לך,
חרבונה! כי נֶעצבת כֹה פִּתאֹם?" שאל רודאלף. "אין דבר! אין
דבר! –"ענה השודד בחָפזה ויוסף לסַפר: "סוף דבר כי אנשי חיל הנותרים
הִתנפלו עלי בזעם אפם ויאסרוני בעבותים וישימוני בבית האסורים ומשפט מָוֶת נֶחתך
על ראשי –". "ואיך נמלטת?
הבָרחת מבית האסורים?" "לא! – אך תחת
משפט מָוֶת, נחרץ משפטי להיות אֲסִיר-אֳנִי חמש עשרה שנה. ושמע נא פֵשר הדבר: בהיותי איש צבא
הלכתי פעם על שפת הַיְאֹר ושמעתי קול המולה גדולה, כי שני אנשים נָפלו במצולות
המים הזידונים ואין מציל. אז
הרהבתי בנפשי עֹז והתנפלתי במִשברי מָוֶת ההם, ומָשיתי את שני אנשים ההם בציציות
ראשיהם. אחרי ימים מעטים הִתפרצה
תבערה נוראה בעיר ריען – אשר שם תקעו אנשי צבָאנו את אָהליהם אז – ובתי העיר
ההיא בתי עץ המה, ועל כן התלקחה השלהבת מרגע לרגע ותאחז בכל פִּנוֹת העיר. אנכי עם אחֻזת מרעי שֻלַחנו לכַבּוֹת
את האש, והנה קול נאקת מָוֶת באזני, פניתי כֹה וכֹה ואראה כי לְשׁוֹנֵי אֵש
סַבּוּ אשה זקנה בביתה ויסגרו בעדה – כמהר חֵץ למטרה מהרתי וקפצתי בתוך הבעֵרה,
והנה – חזיז ורעם! – נחלי לֶהָבות סביב שָתוּ עלי –. אז זכרתי מים מקדם בשִבתי על יד הכבשן בבית משרפות הַשִׂיד –
וָאתפוש ביד הזקנה והצלתיה מיד לֶהָבָה –. וְיַעַן כי הִצלתי שלש נפשות ממות, על כן חָתַר מְלִיצִי בכל
עֹז להסיר מעלי את מר המות, ובכל מאַמצי כֹחו פָּעַל ועשה כי אהי אֲסִיר-אֳנִי
ולא אמות לשחת – בעת ההיא התקצפתי מאד על מְלִיצִי זה, ובאש עֶברתי חפצתי
להורידו בדם שאולה –". "מדוע בחרת
מָוֶת מחיים? מי זה האיש החפץ מָוֶת?" "אני האיש,
הטרם תדע כי שופך דם אדם גם דמו יִשָׁפֵךַ ולא יועיל לו כל כֹּפֶר? הַגַּנָּב
משפטו לְהֵאָסֵר בבית האסורים, אך הָרוֹצֵחַ מוֹת יוּמָת, ומאד ימתק לו המות –
הה, לו יָדעו ולוּ הֵבינו זאת השופטים! –. לא אפונה כי הנֹחַם[18] הֵצִיק לך עד כי בחרת
במות". "לא – נֹחם
יִסָּתֵר מעיני – אך על כי חָזות קשה יְבַעתני מני אז בחלום חזיון לילה – כי
בהגיע תוֹר חצי הלילה, יֵרָאֶה אֵלַי שר האלף עם שני אנשי הצבא אשר הכרעתים
לטבח, ומראיהם כבלהות צלמות נורא מאד –.
ואף גם זאת – הוסיף השודד לסַפר ופלצות בעתתהו – ואף גם זאת כי לא הם
לבדם יֵרָאו אלי, אך לְמֵאוֹת, לאלפים ולרבבות יבואו אלי, כסופות יאתיון, תחת
שואה יתגלגלו, ובמערָכות סדָרים יתיצבו למו וִיחַכּוּ עד אזר אניף את להבת
המאכלת עליהם. ואז אתנשא פתאֹם
כארי טורף, ובשצף קצף אנכי טובח – טובח – וטובח עד אשר תִּדבק הַלַהֶבֶת בידי
וּנְהַרות דם ינהרו על כל סביבי – וכאשר אוסיף לטבוח, כן ירבו וכן יעצמו. אלה יכרעו ויפלו חללים, ואחרים יבואו
תחתם – ובעת אשר אשפוך את דמם, המה יביטו יראו בעינים טהורות ומפיקות חמלה
ויגון, עד כי אקלל את נפשי על שָׁפְכִי את דמי הנקיים, עד כי אקלל את נפשי על
שפכי את דמי הנקיים ובכל זאת לא אוכל להִתאפק מהורידם שאולה –. ועוד זאת, כי מעודי לא היו לי אַחִים
וְרֵעִים, ובחלומי יֵרָאו אלי חַללי חרבי כאחים מבטן וכֵרעים אהובים. אחים אשר נפשי קשורה בנפשם, ורעים אשר
יֵקַר דמם בעיני מִדְּמֵי לבבי –.
הה! הנה כי כן יִתִתֵּנִי החלום האיום והנורא הזה עד כי יִתֹּם כֹּחי
ואָקִיץ משנתי, ובשרי רֻטֲפַשׁ מזֵעה קָרה". "מה נורא
המראה הזה!!" אמר רודאלף. "הה, חרדת מות
תאחזני מִדֵּי דַברי בו! –. בשלש
שנים הראשונות אשר הייתי אֲסִיר-אֳנִי, חזקה עלי יד החזיון הזה, עד – עד כי
חפצתי לטרוף נפשי בכַפי – ונסיתי פעמַיִם לחַלץ אותה ממחִתּה נצחת כזאת: בפעם
הראשון שתיתי מי רוֹשׁ, ובפעם השני שַׂמְתִּי מַחנק לצוארי בשרשרת הברזל אשר
רֻתּקתי בה, אך בריא אולם אנכי כשור פר, והיתי חזק כחלמיש צוּר. מֵי רוֹשׁ לא לִהֲטוּ קְרָבַי, רק
הִרבו את צִמְאוני, והשרשרת גם היא לא עָצרה כֹּחַ להורידני דומה, רק השאירה
אחריה עגיל תכלת על צוארי –.
ברבות הימים גברה עלי חמדת החיים, והמחזה הנורא גם הוא לא בִעתני עוד,
בכל לילה כבימים הראשונים, ורק לעתים רחוקות יפעמני –". "לבבי יַחשוב
כי בין חַברי גנבים כהאסירים, יכלת לשַׂכֵּל ידיך בִגְנֵבה –". יכולתי עם חפצתי
בזאת – ופעמים רבות סַבּונִי עדת הגנבים ההם, וילעגו לי על אשר אֶשְׁתַּמֵר
מגנֵבה, אך אנכי גֵרשתים מעל פני בזעם אפי. בין אסירי-אֳנִי ההם נודע לי גם המורה – תן כָבוד לאגרופיו!
– והוא הִכַּנִי מַכּוֹת בלתי סָרוֹת, כי אגרופיו מאבני סלע כּוֹנְנוּ. "הגם לו קֹרָא
דרור"?. "לא אדוני! כי
משפטו לְהֵאָסֵּר באניה עד בוא חליפָתו, ורק הוא לבדו קרא לנפשו דרור –". "הוא בָּרַח
מהאניה – ומדוע לא יְסֻגַר אל השופטים?" "אנכי לא
אסגירהו, כי ידעתי את הַלְמות אגרופיו –". ואיך לא יכירוהו
השופטים? הלא שָׂמו לו אוֹת[19] על פניו! הוא הֵסיר את האות
ההוא מעל פניו בברחו ועתה גם בכור שָׂטָן לא יכירנו עוד"? "איככה הֵסִיר
את האות ההוא? כָּרַת את חוטמו,
ואת פניו השחית בְּרַעַל פיטריאָל –". נכסוף נִכספתי
לראות את פניו. "אם יבוא הֵנה
כמשפטו, אז תראהו, חוטמו אשר היה ארוך כחוטם הַדַּיָּה[20]. קצר הוא כעת וקלוט. שׂפָתיו עָבות מאד וּסְרֻחוֹת, וַחֲזות
פניו ירקרק שחרחר – סוף דבר כי משחת מאיש מראהו ויפץ פלָצות כְּשֵד לָיִל. זה כששה חדשים ברח מהאניה, ושופטי העיר
פגשוהו מאה פעמים ולא הכירוהו". "מדוע נחרץ
משפטו לְהֵאָסֵר כל ימי חייו באניה? "על כי עשה כל
תועבה, גָּנַב, שָׁדד, רָצַח, ושָפך דמים לרוב, אפס כי ידיו רב לו למשוך בעת
סופר ולחשוב חשבונות, על כן יִקָרֵא בשם "מוֹרֶה" –". המִפַּניו יחילו כל
גרי הסיטע? "כן אדוני! אך
אם יִפּל בידך, לא יוסיף עוד תֵּת פחדו –. חֲזִיז ורעם! נפשי אִותה כי יָחוש המורה וְיִטְעַם את
מהלומות אגרופיך. ומאין יביא טרף
לנפשו? "לשמע אזן
שמעתי כי הלל את נפשוכי הרג את אחד הנקדים[21]
לפני שלשה שבועות, וישדוד ממנו כסף רב מאד –". גם יומו יבוא
ונִספה. אם יש את לבבך
לְהַסְגִירוֹ לבית המשפט, הנני מגיד לך מראש כי יכבד עליך הדבר, ולא תוכל עשהו? מתחת לְמַדָּיו הוא
חמוש בברק חנית ולהב חרב פיפיות, ובעֶברת זדונו יכריע לטבח את כל הקרב אליו
לחפשו בכף. גם הוא אכזרי כנמר,
ואמיץ לב במרַצחים". ומה היתה מלאכתך
מעת צאתך מִמַּסְגֵר? "לחצוב עצים
ולהַמשות רפסודות, ובזאת אכלכל את נפשי". ומדוע אִוִּיתָ את
הסיטע למושב לך אם לא מחברי גנבים אתה? אנה אמצא בית אם לא
במגרש הזה? ומי יארח לחָברה אתי אם לא יושבי הסיטע? ואם אשב בדד תבעתני רוח רעה
– גם לא יחסר לי כֹל במקום הזה, כי שְכֵן הסיטע יגורו מפני, וירגזו מפני תנופת
אגרופי גם שר בית האסורים לא ימצא בי עון אשר חטא, זולתי מהלומות אגרוף אשר
אַחלק ברבים ואשר בגלל זאת אנהום לפעמים בבית כֶּלֶא מעת לעת –". וכמה תשתכר ליום? חמש ולשים אגורות –
אך כל זה עד אשר יגיעו ימי הרעה, ולעת זקנה ככלות כֹּחי אקח לי שלש הקִלשון
ואחבק אשפתות לאסוף בלויי סחבות ובלויי מלחים כאשר עשיתי בימי ילדותי". התתאונן על יד הזמן
כי קָשְתָה עליך? "לא! כי עיני
רואות בכל יום אנשים רבים אשר יֵרַע להם הזמן האכזר יותר ממני – ולולא נפעמתי
בִּמְחִתָּת החלום הנורא אשר סִפרתי לך, כי אז מַתִּי במנוחת לבב באחת פִּנּוֹת
העיר או בבית אספי דלים כיתר בני גילי, אך החלום – אויה לי! החלום הנורא
יְדַכְּאֵני בתגרת ידו וִיפַצְפִצֵנִי לרגעים!! –". הזמירה יושבת בפנים
זועפים מאד מבלי יְכֹלֶת מַלֵט נפשה מהמון רִגשי עצב המתרוצצים בקרבה, גם רודאלף
התעצב מאד וַיֵשֶב כאיש נדהם תפוש במזמותיו, כי שני הסיפורים ההם יָרדו חדרי
לבבו ויעירו מחשבות רבות ושונות בּחֻבו.
אך מִקְרֶה נורא מאד הזכיר
את שלשתם איפה הם יושבים, עד כי התנערו ממחשבותיהם העמוקות. ה הַשׁוֹטְרִים
הזר אשר יצא החוצה
ויפקיד את כַּד ייֵנו ביד עלוקה, שב הביתה ואתו איש בריא ורב כֹּחַ. "בוא נא אִתִּי ונשתה כוס
יין", אמר הזר אל הבריא.
וחרבונה לָאַט באזני רודאלף והזמירה, וַיִרְמוֹז בעיניו על שני האורחים
האלה, ויאמר: פה יֵעָשֶׂה דָבר – כי שוטרי בית המשפט הם אשר באו לְרַגֵל את
הבית. התבוננו נא! –". שני השודדים – אשר
אחד מהם הוריד את מצנפתו עד גבּות עיניו, אשר דרש את המורה קרצו בעיניהם איש אל
אחיו, ובפתע פתאּם התנשאו
ממקומם וירוצו בבהלה אל
הפתח, אך השוטרים מִהרו גם הם ויתנפלו עליהם בקול רעש גדול ובחֵמה שפוכה. כרגע נלחמו השודדים והשוטרים במלחמת
תנופה, והדלת נפתחה בהמולה גדולה, ושוטרים רבים התפרצו ויבואו הביתה, ולהבות
חרבות שלופות נראו מבעד הדלת בידי אנשי צבא העומדים בחוץ. נושא הפחמים – אשר
דברנו בו פעמים רבות – צָעַד על סף הבית בעת רעש ההוא, אך רודאלף נתן לו אות כי
יִסֹּג אחור מהבית, והוא שמע לקול האות ויצא החוצה ורודאלף מתבונן את אשר נעשה
בבית. השודד בעל המצנפת חרד חרדה גדולה מאד, וירם קול יללה, ויגעה כשור, חֲצִי גְוִיָתו נשענת על השֻלחן, ובר |