מסתרי פאריז

אז'ן סי

תרגם מצרפתית: קלמן שולמאן

לתוכן הענינים

כרך שלישי

אל הקורא

הא לך,קורא יקר! גם החלק השלישי ממסתרי פאריז, ואתה שית לבך אל ניב שפתו ולשונו ואל נאֻמו והגיונו, ותמצא בו מעדנים לנפשך.

והנה לא אֶכלא מִתֵּת לפני המשכילים הישרים את דִברי פִי חכם חן אשר דִבר בעלי העִתים הנקובים בשם "מאַגאַזין ¯ פֿיר דיא ליטעראַטור דעס אוילאַנדעס" שנת 1858, נוממער 122, על אֹדות העתקתי זאת, וכה דבריו כלשונו: "אייזען סי אין העבראֶאישער שפראַכֿע. אַלס איינע ליטעראַרישע קוריאַזיטאֶט איזט דיא יעצט אין ווילנא ערשינענדע העבראֶאישע איבערזעצונג פֿאָן אייזען סיס "נעהיימניסע פֿאָן פאריז" צוא בעצייכנען. דער איבערזעצער העררן ק' שולמאן, האַט זיך בערייטס פֿריהער דורך אייניגע שריפֿטען אין העבראֶאישער שפראַכֿע, "איבער זינאַאִיטישע אינשריפֿטען", "צור געאָגראַפֿיע פֿאָן פאַלעסטינא" א, ז, וו, בעקאַנט געמאַכֿט. דער אונטער דער רעגירונג אלכסנדרס II געאיבטען מילדערען צענזור, איזט עס צו פֿערדאַנקען, דאס יעצט אין רוסלאַנד אויך ווערקע, וויא דיזעס, געדרוקט ווערדען דירפֿען. דיא העבראֶאישע בעאַרבייטונג דער "Mysteres de Paris" איזט פֿאָן דייטשע, שפראַכֿליכֿען אונד זאַכֿליכֿען אַנמערקונגען בעגלייטעט ‑ איין אומשטאַנד דער (וויא שטיינשניידערס "העבראֶאישע ביבליאָגראַפֿיע"[1]) וועלכֿער וויר דיא ערסטע קונדע פֿאָן דיזער ערשייגונג פֿערדאַנקען, מיט רעכֿט בעמערקט) פֿיר דיא געגענוואֶרטיגען שפראַכֿפֿערהאֶטניסע דער יודען אין רוסלאַנד בעאַכֿטונגסווערטה איזט. דיא איבערזעצונג, אָהנע שקלאַפֿיש צו זיין, שליסט זיך טרייא דעם אָריגינאַל אַן, דַאס זאָגאַר דורך העבראֶאיש-פֿראַנצאֶזישע אַסאָנאַנצען זעהר געשיקט רעפראָדוירצט ווירד, וויא שאָן דער טיטעל דעס ווערקעס בעזאַגט, אינדעם דאַס העבראֶאישע מִסְתְּרֵי ניכֿט בלאס דען זין, זאָנדערן אויך דען קלאַנג דעס וואָרטעס "Mysteres" ווידערגיבט. עבענזאָ איזט דער נאַמע "Fleur de Marie" זעהר גליקליך דורך פֶּרַח מֹר (דייטש: מירטהענבליטהע)" ווידערגעגעבען. דער געלעהרטע הערויסגעבער דער העבראֶאישען ביבליאָגראפֿיע איזט אינצווישען דער אַנזיכֿט, דאַס דיזע געוואַנדטע קעננטיניס אונד האַנדהאַבונג דער העבראֶאישען שפראַכֿע אויף אנדערע אונד ווירדיגערע שטאָפֿפֿע, אלס דען פֿאָרליגענדען, פֿערוואַנדט ווערדען זָאללטע." עד הנה דברי החכם הסופר ההוא, ולמלאותּ את דבריו אעתיק עוד בזה הדברים המעטים והנמרצים אשר כתב אלי אחד מגדולי חכמי דורנו על אֹדות העתקתי מ"פּ ויותר סְפָרַי, וז"ל: " הקנאה, הפתיות, הסִכלות וְהָעַוְלָה תִּקְפּוֹצְנָה פיהן ‑ והמשכיל המבקש האמת, ישבר דברי אמת ויאמר על סִפרך זה (מסתרי פאריז) ועל כל מחברותיך בכלל ובפרט כח כלולות הן בהדרן, עכ"ל.

ואתה אֵל רֳאִי המגביהי לָשֶׁבֶת ומשפילי לראות לַלֵבָב, אתה בָחנת לבי, בַּנְתָּה לְרֵעִי, וידעת כי כל ישעי וחפצי בכל עֲמָלִי רק לרומם קרן שפתנו, להרים סֻכּתה הנופלת ולעשות לה שֵם כשֵם השָׂפות היפות המתהלכות בארץ החיים, חזקני נא ואמצני! חזק ידי לבַצע מַעבדי, וְאַמֵץ רוחי להחיות רוח שפת עִברית העזובה והעלובה! תְּמוֹך אֲשֻׁרִי במעגלותיה, אל תטשני ואל תעזבני אֱלֹהי ישעי, כי אתה מְפַלְטִי ומִשגבי, צוּר עֻזִי וּמָעֻזִי!

כג

החלום

בחלום חזיון דמיונו ראה המורה שנית את רודאלף בביתו אשר באלוני בכות, החדר בו נִקרו עיני השודד, לא שֻנָה עוד ברב או במעט, רודאלף יושב על השלחן אשר עליו צבורים כִּתבי המורה, חניתו הַמְגֹאָלָה בדם, והקמיע אשר נתן ללילית חבֶרתו. פני רודאלף זועפים ונזעמים. על יד ימינו נצב דָוִד הרופא דומם ובלי-נוע, ועל שמאל יעמוד חרבונה ואותות שממון על פניו. המורה איננו עוד סְתוּם עינים ומֻכֶּה בְעִוָרוֹן, ובכל זאת לא יראה עוד בעיניו, רק חוֹרֵי עיניו מְמֻלָאִים בדם תחת עינים, ובעד הדם ההוא ישקיף המורה וְיֵרֶא את כל הדברים אשר סביב לו אדֻמים כדם, כְּעַיִט צָבוּעַ אשר בטרם יתנפל על טרפו, הוא מְרַחֵף ממעל לו ברוח, ובקסמים אשר בעיניו יאסור את טרפו לבל ימוש ממקומו וְיִמָלֵט; כן מרחפת תנשמת[2] גדולה מאד ממעל לראש המורה, וראשה הוא ראש האשה הלילית המרשעת, והיא לא תַסֵב את עינה המפיצה אש ירקרקת, מנגד פני השודד רגע קטן. כבאשון לַיִל, אשר אם יסכון האדם עִמוֹ, יכיר מעט מעט את אשר לפניו, ואשר לא התבונן בתחלה יודע לו; כן הכיר גם המורה כי ים אדום כדם יפריד בינו ובין השלחן אשר רודאלף יושב עליו, גם התבונן כי מרגע לרגע תִּגְבַּהּ קומת רודאלף וקומת חרבונה והרופא עד כי גדלו מאד כבני ענקים וְשִׂיאָם יעלה עד סִפּוּן הבית, וכאשר יוסיפו לְהִשְׂתָּרֵעַ מעלה מעלה, כן ישא גם הסִפוּן את ראשו ‑. ים האדום ההוא יֵרָגַע וישקוט, ופניו מבריקים כפני רְאִי אדום; המורה יביט בים הזה ויראה את צַלְמוֹ הנִבזה והנמאס. אך פתאם רֻתְּחוּ גַלֵי הים כסיר נפוח, וּבְשׂוֹא גליו נעלם צלם דמותו ולא נראה עוד. מן הים הַסוֹעֵר ההוא יעלה אֵד אשר מַראהו כמראה תכֵלת וכדמות שפתי מֵתים. הָאֵד עלה מעלה מעלה, וקומות רודאלף וחרבונה והרופא עָלוּ ממעל לו וראשיהם לָעָב יגיעו. בתוך הָאֵד יראה המורה פני מתים ורפאים המתבוססים בדמי פצעיהם. לראשונה ראה תמונת איש זקן, שפל קומה, דַל בשר וְקֵרֵחַ. האיש הזה יושב בחדר ביתו ומונה שִקלי זהב לאור המנורה, והמורה ראה בעד החלון את מעשהו ואת צִבֻּרֵי השקלים אשר לפניו. עיני המורה נוצצו כזיקי אש, ובחמס ידיו קרע את החלון, וַיְדַלֵג וַיְקַפֵּץ כאריה משחית, ויתנפל על האיש ההוא ויביא את להבת חניתו בלבו וימיתהו. הָרֶצַח הזה נעשה בידים מהירות מאד עד כי לא עָצַר הנרצח כחַ לאנוק גם נאקת מות, וכרגע נפל שדוד על כסאו. הרוצח חפץ לשלוף את חניתו מִגְוִיַת הנרצח, אך החנית מֻדְבָּק בַּגְוִיָה וְרֻתַּק בה כבזקים, וכל מאמצי כחַ הרוצח נִשארו מָעַל ‑ ויחפוץ לעזוב את החנית ולנוס ולהִמָלט, אך ידו דָבקה אל הַנִצָב[3] כַּלַהַב אל גְוִיַת הנִרצח ‑ וברגע ההוא שמע קול צעדי גבָרים וצִלצלי חרבות בחדר השני. בראותו כי אין בו כחַ לשלוף את החנית גם להשיב ידו מֵהַנִצָב, חפץ לקחת את נִבלת הַמֵת על שכמו ולנוס אִתָּהּ יחד, אך הַגְוִיָה הדלה והקלה ההיא, נֶהפכה למשא כָבֵד מאד ומחול ימים תִּכבד עליו, עד כי לא יכל להמיש אותה ממקומה. וקול הצעדים גם צִלצלי החרבות, הולכים וקרב אליו ‑ המפתח יִסוֹב בתוך המנעול הֵנָה וָהֵנָה ‑ הדלת נפתחה ‑ והחזיון גז חיש וַיֵעָלֵם כרגע ‑. אך התנשמת תניע את כנפיה השחורות ובקול מר אשר ישרוט בנפש השומע שרטת, תריע אף תצריח: "הזקן הזה הוא רִיכֿרְד אשר הרגת אותו ברחוב רילע ‑ זה הוא הָרֶצַח הראשון אשר רָצַחת וגם יָרַשְתָּ ‑ רוֹצֵחַ! רוֹצֵחַ!"

אֵד התכלת נהפך רגע קטן למראה שחור, אך עד ארגיעה שב ויהי שָקוּף[4] כבתחלה, ובעדו נִשקף חזיון שני:

השחר פרוש על ההרים, ועל פני הארץ שִכבת ערפל, והנה איש אשר לבוש כלבוש אחד הַנוֹקְדִים[5], שוכב מֵת ארצה. סגור לבו קרוע, וחמשה פצעים זבי דם יֵרָאוּ בִגְוִיָתוֹ ‑. הוא שוכב מת מתגולל בדמיו, אך בכל זאת ישרוק לְכַלְבּוֹ ויקרא לו כי יחיש לעזרתו ‑ אפס כי לא מפיהו יצא קול שריקותיו וקול קריאתו, כי אם מחמשת פצָעָיו הגדולים אשר הם נָעים כשפָתים דובבות ‑ קול מְחֻמָש[6] זה היוצא ברגע אחד מִפִּיוֹת חמשה פצעים ההם, איום ונורא הוא מאד מאד!! ‑ והתנשמת המרחפת תמיד ממעל להמורה, הניעה כנפיה שנית, ותשמיע קול אנקה כאנקת החלל לפני מותו, ואחרי כן הֵרימה קול שחוק מורה מאד, ותקרא חמש פעמים: "הלא זה הוא הַנוֹקֵד אשר לקחת נפשו ברחוב פאָיסי ‑ רוֹצֵחַ! רוֹצֵחַ! רוֹצֵחַ!." ומתחת-לארץ נשמע הֵד קול רעם דומה לקול שחוק התנשמת, ואחריו חָרְצוּ שני כלבים את לשונם על המורה, והכלבים גדולים ושחורים משחור, ועיניהם נוצצים כגחלי אש,-ובקול נורא הם נובחים וסובבים את המורה. הם נָגעו כמעט אל עצמו ואל בשרו, ובכל זאת נדמה לו כי קולם ישמע ממרחקים, והרוח ישאהו על כנפיו ‑. לאט לאט ברחו כַצֵל כל צלמי בלהות ההם, עד כי נָמוֹגוּ וַיֵעָלְמוּ בתוך הָאֵד הלָבן העולה למעלה.

פני הים האדום כֻּסוּ עוד הפעם באד גדול, אך כי בפעם הזאת הוא ירקרק וְשָקוּף ודמיונו כאפיק נחלים[7] ,בתחלה נראה על פני אפיק נחלים ההוא עבטיט וִיוֵן מצולה, אשר בו תרמוש כל רמש וכל שקץ ורבבות חַיות קטנות מאד, ואשר מרגע לרגע יגדלו כענקים ומראיהם מפיצים זְוָעָה נוראה, אחרי כן צָפוּ מֵי מַדְמֵנָה בתוך האפיק ההוא, ובמרוצתם ישטפו את הרפש והטיט, ואת נבלות החיות והבהמות אשר ישליכו יושבי העיר לתוכם. פתאם שמע המורה קול מַפלת גְוִיַת אדם אשר הָשלכה בתוך המים ההם, וכרגע נִראתה תמונת אשה הצוללת במצולה ומתאמצת להציל את נפשה ‑ והמורה ראה בתוך המים את דמותו ואת דמות לילית אשר ימהרו וינוסו מהאפיק ההוא עִם תֵּבה שחורה מעֻלפת במטפחת אדֻמה. אפס כי גם ברחקו מהמקום ההוא, בכל זאת תראינה עיניו את האשה ההיא אשר הוא ולילית השליכו אותה במֵי האפיק, ואשר היא יורדת במצולה מבלתי יכולת לְמַלֵט נפשה מהמים הזידונים, אחרי רֶדֶת האשה בפעם הראשונה במעמקי מים, ראה המורה והנה היא שָבה וַתַּעַל מהמצולה ופורשת זרועותיה כאיש אשר לא לֻמד לשחות. אחרי כן שמע קול צעקת שבר, ואחריו אנקת מות, והאשה נשקעה במים עזים. והתנשמת המרחפת תמיד ממעל לו, השמיעה קול כקול אנחת האשה לפני מותה, ואחרי כן שָחקה בקול פחָדים מַרגיז נפש השומע, והֵד קול שַחקה יִכָּפֵל בתחתיות ארץ, והאשה הצוללת במצולה אִמצה בפעם האחרונה את שאֵרית אונה לשאוף רוח, אך תחת שאוף רוח שאפה רק מֵי נַחל בליעל וַתֵּחָנֵק. פניה צָבו ובָצקו וַיֵהָפכו למראה תכֵלת. ערפלי עלטה אפפוה, ורבבות תולעים נוראים סבוה גם סבבוה. נבלתה צפה על פני המים, אך לרגעים תַּסֵב פניה מול פני המורה וביט בו בעינים חשֵכות ומפיצות זְוָעָה, ושפָתיה המֵתות נעות ‑. המורה ינוס מנוסת חרב וירחיק נדוד מאפיק נחלים ההוא, ובכל זאת תראינה עיניו את מַראה האשה ההיא. והתנשמת תניע בכנפיה ותקרא: "היא האשה אשר הִשלכת אותה המימה ‑ מרצח! ‑ מרצח! ‑ מרצח!" והֵד תחתיות ארץ יַען בקול את דברי התנשמת האלה, והקול הולך וקרב אליו, והמורה האמין כי הקול הזה יִשָמַע מקצה הארץ ועד קצה ‑.

החזיון הנורא הזה נעלם מנגד עיני המורה. ים האדום אשר בְּעָברוֹ השני יִרְאֶה המורה את רודאלף, הים ההוא הָחתל בערפלי חֹשך ועלטה, ואחרי כן שב למראה אדום, ולאחרונה נֶהפך לים שלהבת ואש מתלקחת אשר גליו יִנָשאו עד שחקים הים בּוֹעֵר כַּתּוֹפֶת ומשבריו כאש המָסים, והמורה נִצב כִּנְצִיב אבן וכעמוד ברזל, ומבלתי יְכוֹלֶת להסב עיניו מתהום להבת ומוקדי עולם ההם אשר יְלַהטו את עיניו עד כי תִמַקנה בחוריהן‑. על פני תהום לֹהֵט זה יראה המורה את מֻכָּיו וְנִרְצָחָיו נוסעים לאט לאט הֵנה והנה זה אחרי זה. "הוא מַראה דמות הַנוֹחַם ‑ הַנוֹחַם!" צעקה התנשמת בהניעה את כנפיה ובהרימה קול שחוק מַרגיז לב ונפש. לשוא התאמץ המורה להסב עיניו מהמראה הזה! כי יד החזקה ונסתרת הִכבידה עליו תִּגְרַת אַכְפָּהּ להביט תמיד על רפָאיו השוחים בים הזה‑. תקצורנה שִפתי נאמנים להביע את עֱנוּת נפשו בעת ההיא! עיני המורה הנטויות על ים שלהבת זה, ואשר הן רק נִטְפֵי דם, רֻתְּחוּ ולא דָמוּ, קָדחו וַיִמַסוּ וַיֵהפכו לגחלים ואֵפר‑. ואז אפפה אותו עוד הפעם אפֵלה וחשֵכה נצחת כבראשונה.

כאֵביו האנושים סָרו ממנו פתע פתאם באֹרח פלא. רוח צח, נחמד אף נעים נָגע עד חוֹרֵי עיניו הבוערים עוד באש פלָדות. הרוח ההוא בָלול בריח ניחוח משובב נפש, כרוח האביב הַמְנַשֵב מִשְּׂדֵה פרחים רטובים מאגלי טל בוקֶר. קול המון יִנְשוֹף וְיֵהוֹם באזני המורה, כקול רוח חרישית בין טַרְפֵּי עצי היער, ובקול מעין גנים כי יעבור על פני חדודי אבני חצץ. אלפי צפרים מצפצפות סביב סביב ומַנעימות זמירות-נפלאות מאד. ואחריהן ישירו נערים קטנים שירי יועַם ונגינות עדָנים כסוד שירי שַרפי קדש, אשר אין אֹמֶר ואין דברים בפי אדם לסַפר צוּף נועמם והוד חֶמדתם. רגשות עדינות התנוססו במשכיות לבב המורה, שִמחת-עולם ונעימות נצח רחפו בבתי נפשו, וכרגע הוֹעַל עָל עָל, ויֵרום עד לב השמים, ממעל לראש כוכבים, במרומים אין קץ ואין תִכלה ‑‑‑.

אחרי הִתְעַנְגוֹ רגעים מעטים על רוב שלום ונעימות אין חֵקר כאלה, הָשלך פתאם ארצה, וחֶשכת צלמות תשופנו כבתחלה, והנה הוא שב לאיתנו להיות שודד עִוֵר, ומרצח אֵין-עֵינַיִם אשר קצר קצרה ידו לעשות שֹד ולהרבות רֶצַח כְּאַוַת נפשו. והנה קול פחדים באזניו, קול אדיר וְחֹדֵר חדרי בטן, קול רודאלף הוא. המורה חָרד ופָחד במאד מאד, וקול רודאלף קורא אליו, אך לא בְרוֹגֶז וקצף, כי אם ביגון וחמלה, לאמר:

"הוי בן עונִי וגבר לא-יצלח! עוד לא נִרצה עונך, עוד לא נִרפאה משובתך, עוד לא לקחת מיד ה' ככל פשעיך כי התגברו! ‑ וכבל זאת מה רבו צרות נפשך ומה עָצֵמו חבֵריך, חברי גנבים ומרצחים כמוך, הם הם הַמַכִּים אותך מַכַּת בלתי סרה, מוסר אכזרי מאד ‑ ביד אשה רעה נִמכרת ממכרת עבד. היא תשַחֵק בך כצפור, תשמח לאידך, תגיל במַפלתך, ותועיל להוָתך ‑ נער קטן חֶלְאַת אדם ואין אונים, נוהג בך, ומֵצִיק לך עד מָוֶת. ואני בשפטי אותך משפט נורא כפי פשָעיך הנוראים, אני הגדתי לך מראשית אחרית כי כֹה תהי אחריתך. התזכור עוד את הדברים אשר דברתי אליך אז? הלא כֹה היו דְבָרַי: "עד היום הזה רָגזו גם גבורי כח מפני תנופת ידך, אך מהיום והלאה יִסוב גם עליך האופן, וחָרדת ופָחדת מקול עָלֶה נִדף ‑. אתה נטשת נְוֵה שאנן ונאות השלום אשר בס"ט מאַנדע, מֵאַנת לשֶבת שם ולהנָחם על חמס ידך ולשוב אל ה' בכל לבבך ובכל נפשך לטוב לך, ועתה ‑ עתה כי נכספה גם כלתה נפשך זה מעט לְהֵחָסוֹת במשכנות מבטחים וּנְוֵה הצדק בְבֵית שדה זה ‑ עתה כבר הֶעברת המועד ‑ כבר עָברה העת ‑ ובתגרת ידי מְעַוְלִים וחומסים תִּמָשֵׁך לָרֶדֶת בבור שָׁאוֹן ומערת פריצים אשר יוסיפו לְיַסְרָה אותך מוסר נורא באכזריות רֶצַח ‑. אתה יָקֹשְתָּ להאיש אשר נִקַר את עיניך לבל תַּרבה עוד חמס וָשֹׁד, יָקַשְׁתָּ לו, אך לא יָכוֹלְתָּ ‑ כי אף אם עודך עז כַּנָמֵר וגבור כארי וְצִחֵה צמא לדמי נקיים, בכל זאת הִנך אָסור באזיקים, ורגליך לנחֻשתים הֻגשו‑. זה מעט צָמאה נפשך הארורה לִדְמֵי אשת נעוריך ‑ והנה היא קרובה אליך פה בבית הזה, הנה היא בלי כל נֶשֶׁק וּמָגֵן, ובידך מאכלת חדה כתער הגלבים, ואין מַעצר לרוח זוגתך לכַלות בה את נקמתך ולהוריד אותה דומה ‑ אך ידיך אסורות, ורגלך בַסָד, והנך כגבר אין אֱיָל ‑. לוּ הקשבת למצותי, ושַׂמְתָּ לבך להחלום האיום הזה, וַתְמַלֵט נפשך מרֶדת שאול ואבדון ולהיות עדי אֹבֵד ‑. תעלומות החלום הזה, וסִתְרֵי המראות אשר הָרְאֵתָ, מוסר תוכחה הם הם לך‑. ים האדום כַּדָם אשר על פניו נראו הנרצחים אשר רָצַחת בזדונך, הוא הוא הדָמים הרבים אשר שָפכת ‑, תהֹם שלהבת אשר ראית תחת הים האדום ההוא, הוא מראה דמות הַנֹחַם אשר היה לך להנָחם על רֹעַ מעלליך, ולענות נפשך בצום ובכי ומספד ולשוב אֶל ה', עד אשר יחָנך וירחם עליך, וְיַראך את חסדיו אשר אין קץ למו בנָשאו את עונך כי רב הוא ‑. אך לא כן אתה עמדך! מצחך נחושה, לבבך אבן, וגיד ברזל עָרפך ‑ תחת הִנָחֵם על דרכיך הרעים, תוסיף עוד לטפול עונות חרב על עונותיך ‑ תחת שוב אֶל ה', תשוב להָרע ולהשחית ‑ נפשך תאוה תמיד תַאוה עזה לשפוך דמים, וקצר תִקְצַר ידך לבַצע את עוז תאוָתך, כּוֹסֶף נמרץ יציקך להשתרר על כל כאשר הַסכן הִסכנת לעשות עד כֹּה, ותגרת יד קְשִׁי יומך תאכף עליך לְהִכָּנע תחת ידי מְתֵי רֶשַע אשר עד כה היו חלשִים ורָפים ממך, ועתה הם תקיפים וחזקים ממך ‑ הוי בן עונִי וגבר לא-יצלח!"

רודאלף עָצר במלים מעט קט, והכָּרת פניו ענתה בו כי רגשי חמלה ורחמים מתנוססין בלבו על המורה האֹבד והאומלל. בשַר המורה סמר מפחד ‑ ומה עז מַכאובו בהתבוננו כי חמת רודאלף מציקו נֶהפכה לחמלה ורחמים!

"אחריתך ‑ הוסיף רודאלף לדבר ‑ "-אחריתך נוראה מאד, ולוּ היית כֶּבֶד עון יתר הרבה מכל בני האדם אשר תחת כל השמים, גם אז לא היתה אחריתך רעה נוראה כאשר תהיה מעתה ‑ אויה, אויה לך! עתה לֵך בְּאוּר אֶשך, ובזיקות בערת, מידך היתה זאת לָךְ…"

ברגע ההוא נשמה להמורה כי אור עיניו שב אליו ‑ וישא את עיניו וירא צלמי זלעפה מַרגיזי נפש ובלהות שחת ואבדון, עד כי אחזהו השָבץ ויתחלחל ויצעק צעקה גדולה ומרה, ומקול צעקתו הֵקיץ מחלומו האיום והנורא.

כד

הַמִּכְתָּב

מורה השעות השמיע את השעה התשיעית-בבוקר, ונעמי באה בלאט לחדר מרים, והנה היא ישֵנה עוד, אך שנָתה לא עָרבה לה, ובג\רגע בוא נעמי החדרה, הֵקיצה משנתה.

"השלום לך, בתי!" אמרה נעמי וַתִּשַׁק למרים.

"שלום גבירה!" ענתה הנערה.

"העָרבה שנָתך בבקר הזה ולא הֳקיצות בלי עת?‑."

"לא הקיצותי ‑."

"טוב הדבר –, הָעִוֵר האומלל ובנו, הלכו מזה כעלות השחר, ויראתי פן נדדה שנתך מקול שְאון השער בְהִפָּתְחוֹ."

"מדוע מהרו העניים המרודים ההם וישכימו בבקר ללכת לדרכם?"

"גם אנכי לא ידעתי. אמש אחרי כי שַׁבְתְּ מעט לאיתנך באתי בבית המבשלות ולא מצאתי שם עוד את העניים ההם, יען כי היו עיפים מאד וילכו לישון ולנוח בבית התחתון. הַסוֹכֵן הודיעני כי הָעִוֵר הוא איש נדהם ורוח רעה תבעתהו, וכל אנשי הבית התפלאו על בנו הקטן אשר יחָרֵף נפשו להיטיב לאביו הָאֹבֵד ולכלכל את שיבתו. ועתה, מרים, שבי נא היום בחדרך, ואל תצאי החוצה, כי אמש נודעו בך עקבות קדחת, ויראתי פן יבֻלע לך בלכתך אנה ואנה, וְהַקוֹר חזק שם בחוץ".

"סלחי נא, גבירה! אנכי הבטחתי אמש לבוא אל בית הכֹהן היום בשעה החמישית, ולא אוכל שַׁנוֹת את מוצא שפתי."

"לא בתי, אל תלכי היום, ומה גם כי פניך יתנו עֵדיהם כי שבעת נדודים בלילה הזה ושנתך נהיתה עליך ‑."

"כן דברת, גבירה! הה שבעתי נדודים כל הלילה ‑ חלומות נוראים חַתּוּנִי וַיְבַעֲתוּנִי! האשה לילית אשר מררה את חיי ילדותי, שָׁבה וַתִּתקפני בתגרת ידה ‑ הוי מה נורא החזיון הזה! ‑ אמנם רק רִפְיוֹנִי הוא ‑ וכל השומע הלא ישחק לי."

"ואנכי לא אשחק לרפיונך אשר יציק לך, בת עֹנִי!" אמרה נעמי ברגשי חמלה בראותה כי עיני מרים מְמֻלָאוֹת בִדְמָעוֹת. ומרים התרפקה על נעמי ותבך על צוארה מנהמת לבה.

"הה שמים! מה לך, בתי? הוי פלצות בעתתני!"

"מה רבו חסדיך אשר תַפליאי לי, גברתי, ולבבי יֶחרף על אשר אעלים ממך את סודִי אשר גליתי אמש להכֹהן ‑ מחר יגיד הוא לך את אשר דברתי …כי כָבד ממני הדבר לשוב ולדַבר-שנית את הדברים ההם ‑."

"הֵרָגְעִי נא, בתי; ונפשי יודעת מאד כי נָאוה לך אך תהִלה ולא תָהלה על כל הליכותיך ‑ אל נא תבכי נא, בתי! ואל תוסיפי להדאיב עוד את נפשי!"

"סלחי נא לי, גברתי! הוי, גם אנכי לא ידעתי מה זה היה לי? זה יומַים תתחולל רוח עצבת בקרבי, בלי רצוני נגרה עיני, ולבי יְנַבֵּא לי כי נכונו לי ימי חֹשֶׁך ‑ אויה אויה לנפשי!"

"מרים, מרים! נפשי ירעה לי מאד על אשר תִּבְרְִאי ברוח דמיונך מציקים ומחבלים להציק לך ולחַבל את נפשך, המעט ממנו צרות לבבנו בתבל כי נוסיף עוד לטפול עליה צרות רבות אשר ברוח הדמיון יְסוֹדָן?‑."

"כֵּנִים דבריך, גברתי! ואנכי לא אוסיף עוד לשוב לכסלה ‑ ." נעמי חפצה לנַחם את מרים בדברים טובים כמשפטה תמיד, והנה שפחתה באה החדרה ותאמר: "זבדי בא הֵנה בעגלה ומכתב בידו אליך מאת הגבירה דבורה."

נעמי קראה את המכתב, וכתוב בו הדברים האלה:

"אחלה פניך, גברתי, כי תעשי אִתִּי אות לטובה ותבואי אֵלַי מהרה קל בעגלה אשר שלחתי אליך. גם תקחי אתך את מרים, כי נכספה נפש אביגיל גם כלתה לשוב ולהתעלס אִתָּהּ בידידות. והנני מיחלת עליך ועל מרים, אני רְעוּתֵךְ הנאמנה דבורה."

"מה זה יַמְרִיצה כי שלחה אלי עגלת צב?" אמרה נעמי אל מרים, "אך דברי מכתבה יעידו כי לא אֻנה אליה רע ‑."

"הַאֶסַע גם אני אִתך, גבירה?" שאלה מרים.

"אם נפשך יודעת כי סרה מעליך הקדחת, אזי תִּסעי אִתי בדרך הקרובה הזאת, ועד השעה הרביעית אחר הצהרים נשובה הֵנה."

"ידעת… כי הדרך הזאת תועיל לי לגָרש את עצבוני ‑ ובשובנו הנה, אלכה לי אל הכהן כאשר הבטחתיו."

"לבשי נא בגדים חמים, כי הַקור חזק כַּיום." אמרה נעמי אל מרים, ואחרי רגעים מעטים ישבו שתיהן בעגלה.

כה

הַהַכָּרָה

נעמי ומרים הגיעו עד חֲצר בית האשה דבורה. הבית הזה גדול הוא ורחב ידים, ואותו נתן השר פֿאָן נאָירמונט שִלוחים[8] לבתו צאֶזאַרינאַ בבואה במָסורת הברית עִם ההערצאג פֿאָן לוצעניי. בעל האשה דבורה הוא הסוֹכֵן על הבית הזה, ודבורה צופיה גם היא הליכות הבית בחריצות כפיה, והיא כבת חמשים שנה, ופניה צוהלים ושמֵחִים תמיד כפני אביגיל בתה. ובראותה את פני נעמי, שָמחה שִמחה גדולה ותקבל את פניה בכל אותות אהבה, ואביגיל נפלה על צוארי מרים ותחַבק-ותנשק לה ברשפי אש ידידות.

"מה זה חרדת את כל החרדה הזאת לשלוח אלי עגלה?" שאלה נעמי את פי דבורה, "ובמה אוכל עֲזוֹר לך גבירה?"

שמעי נא, גבירה!" ענתה דבורה, "אַתְּ יודעת כי הבית הזה אשר אנכי ובעלי סוֹכְנִים עליו, הוא בית גבירה צאֶזאַרינאַ אשת ההערצאָג פֿאָן לוצעניי, אך אין שיח ואין שיג לנו עם ההערצאָג רק עִם אשתו הגבירה המפֹארה, אשר היא טובת לבב ויקרת רוח, ותַגדל חסדיה הנאמנים לי ולבעלי מיום שבתנו בזה. והנה אתמול לעת ערב שלחה הגבירה העדינה הזאת מכתב אלי, וכתבו בו כדברים האלה: "הנני מחלה פניך כי תיַפִּי את בֵית הגן בכל פאֵר וָיוֹפִי, תמשחי את רצפתו בששר, גם תשימי בו כסאות ומִטות, שֻלחנות ומנורות, מַראות צובאות וכלי חמדה, עד כי יהיה הבית ההוא כלול בהדָרו. כי ביום השלישי לִפנות ערב, יבוא איש נכבד ונשוא פנים אל הבית ההוא לָשֶבֶת בו ימים אחדים. וְאַתְּ כבדי נא אותו כאשר תכבדי אותי בסורי אליך, ותני לו הוד ויקר כיֵאות לשר ונכבד כמוהו." הנה כי כן כתבה אלי הגבירה פֿאָן לוצעניי בעלת הבית הזה, ואנכי לא אדע מה אעשה? כי בעלי הלך בדרך רחוקה, ומֵאַיִן אקח כסאות ומטות יקרות, מראות צובאות וכלי חמדה? הן כל אשר לי בבית, לא יֵאותו רק לבני כפרים כמונו, אך לא לפני שר וגדול ‑ כי על כן קראתי לך, נעמי רְעוּתִי הנאמנה, ואבקשה פניך כי תביאי עצה, תעשי פלילה ותוציאני ממבוכתי ‑."

"הלא דבר קטן הוא." ענתה נעמי בפנים צוהלים, "ומדוע תהי נבוכה, דבורה ידידות נפשי? הן אנכי יודעת איש עשיר בפאריז אשר בחנותו יִמָצְאו כל הכלים היקרים הדרושים לחָפצך לימים אחדים, ואנכי אשלח את אחד הנערים אליו, והוא יתן לך כל שאֵלתך בעד המחיר הקצוב אצלו ‑ ואחרי אשר יֵלֵךְ לו השר ההוא מהבית אשר ישֵב בו, תשיבי את כל החפצים ההם ליד בעליהם עם כסף המשכֹרת ‑."

"תשואות חן חן לך, גבירה, כי חִלַצְתְּ נפשי ממבוכה גדולה."

ברגע ההוא באה שפחת דבורה ותשם לחם על השלחן, ותאמר אל דבורה: " האשה המוכרת חלב באה הֵנה ‑."

"הוי אשה קשת רוח!" קראה דבורה באנחת לב.

"מי האשה ההיא?" שאלה נעמי.

"היא אשה אומללה", ענתה דבורה. "להאשה הזאת ארבע פָּרוֹת, ואת חֲלָבָן הובילה תמיד פאריזה, ובזה מצאה דֵי מחסורה. בעלה היה חרש ברזל, ולפני ימים לא כבירים נרצח ברחובות עיר. וזה פֵּשר הדבר: הוא נִדבר עִם אשתו כי תחַכה עליו עד בואו אל הרחוב אשר היא מוכרת שם את החָלב, ויהי בבואו שם וַיַרא כי אנשים בני בליעל והלומי יין שפכו בזדון לבבם את כַּדֵי החלב, ועוד ידם נטויה להכות גם את אשתו, ויקם לגָרש את הנָבלים ההם, אך הם הִתקוממו גם לו, וַיַכו אותו באגרוף רֶשַע מכּוֹת חדרי בטן, ובהתאמצו להבריחם מעל פניו, דקרהו אחד מהם בלהב חניתו וַיְרַצְחֵהוּ."

"שַמָה החזיקתני!" קראה נעמי. "ואיה הָרֹצֵחַ? הנתפש בכף?"

"הה, לא! כי הוא נמלט בתוך השאון והרעש אשר קם בעת ההיא. אך האלמנה העניה יודעת אותו מאד וְתַכִּירהו בשובה לראותו, כי היא רָאתה אותו פעמים רבות, בטרם רָצַח את בעלה ברחוב ההוא אשר היא מָכרה שם את חֲלָבָהּ. אחרי מות בעלה, סַבוה נושים רבים, עד כי מָכרה את פרותיה ותשַלם את נִשיה, ועתה היא באפס תִקוה ושלשה בניה עטופים ברעב. ואנכי בשָמעי את עָניה, ומִדַעתי כי אשה יקרה וישרה היא, סָפחתי אותה אל אחת העבודות בביתי, ועתה היא באה הנה ‑. אביגיל בתי! הואילי נא והביאי את האשה העניה היא אל הבית אשר יָעדתי לה."

"טוב הדבר" ענתה אביגיל, "וגם מרים תלך אתי."

אביגיל ומרים הלכו שלובי זרוע ושפחה הולכת אחריהן.

"איפה האשה ההיא?" שאלה אביגיל את השפחה.

"בחצר השני על יד הפועלים," ענתה השפחה, "שם היא נצבת עִם שלשה בניה ועִם העגלה הקטנה אשר לה."

"הוי מרים!" אמרה אביגיל, "לבי עלי דַוָי מִדֵי אראה את פני האלמנה ההיא אשר קֻמטו בלי עת וחמרמרו מבכי, ועל עפעפיה צלמות! בפעם האחרונה אשר היתה בחדר הורתי, נגעה צרתה עד לבי. פלגי מים ירדו עיניה בדברה על דְבַר בעלה הנרצח, אך פתאם עָצרה בְעֵינות עיניה, ופניה פני להבים מרוב קצף וחֵמה בזָכרה את הָרוֹצֵחַ, אז יראתי מגֶשֶת אליה ‑ אך צָדקה נפשה בחרות אפה בהמרצח העריץ ההוא ‑. צר לי מאד על האומללה הזאת! ונפשי יָרעה לי על מרירי יום כאלה..."

מרים נאנחה בשברון מתנים, ובלי רצונה הִתפלצה מאד ותאמר: "הוי ואבוי לִקְשֵי יום אשר תחת השמש!! ‑."

דומָם ושחוח עין הלכה מרים עד בואה להחצר ההוא, ופתאם לפתע הלבינו פניה והתפרדו כל עצמותיה, כי אשה מעֻלפת שחורים צָעקה צעקת שֶבֶר בראותה את פני מרים, והיא היתה האשה אשר מכרה חָלָב בתוך הסיטע, והזמירה קנתה מאתה חָלב בַּבּוֹקר בבוקר בהיותה עצורה בְּבֵית האשה עלוקה, בַּבַּיִת הנִקרא בשֵם "שפַן הַלָבָן."

כו

הַמֹּכֶרֶת חָלָב

הֶחָזוֹן אשר תחזינה עיניך, קורא נעים, בְּפֶרֶק הזה, היה בחצר השני אשר לבית האשה דבורה, חָצר אשר שם נִקבצו באו בעלי המלאכה, גם נשים רבות אשר שבו מעבודתן לאכול שם את לחם הצהרים.

בירכתי החצר תֵּרָאה עגָלה קטנה רתומה לחמור לָבָן, ובה צבורים כלי עץ וכל כלי בית האשה האלמנה המעֻלפת שחורים. נער כבן שתים עשרה שנה, עם שני אחיו הקטנים ממנו, הֵחֵלוּ להוריד את כליהם מהעגלה. האלמנה אשר מָכרה חלב בהסיטע, היא כבת ארבעים שנה, לחייה מסֻבלות בשר כאחת מבנות האכרים, פניה חזקים ומפיקים עֹז כפני גבר, ועיניה חכלילות מאד מִבֶּכִי. וכראותה את פני מרים, צעקה צעקת שבר מנהמת לבה, אך עד מהרה התלקחה שלהבת נקם בקרבה, ואש זעם נִשְׂקָה בה, ותתנפל על מרים ותחזיק אותה בידיה החזקות והגדולות, ותקרא אל העבדים ואל השפחות ואל הפועלים הרבים אשר בחצר, ותאמר: "זאת היא בת נעות המרדות היודעת את המרצח אשר רצח את נפש בעלי היקר; עיני ראו פעמים רבות כי היא נִדברה עם המרצח ההוא, כי בְמָכרי חָלָב בקצה הסיטע, באה בת בליעל הזאת בכל בקר לקנות חלב מני; והיא חבֵרה לכל השודדים והמרצחים אשר בתוך הסיטע… הוי בת שובבה! אל תדַמי בנפשך כי תמָלטי מידי!" קראה האלמנה אל מרים הרועדת והבּוֹכִיה ומתאמצת לנוס.

פחד פתאֹם נפל על אביגיל, ולשונה לחִכה דבֵקה. אך כאשר הוסיפה האלמנה להָרים במָרום קולה ולקלל קללות נמרצות את מרים, פתחה אביגיל את פיה ותאמר אל האלמנה: "גשי הלאה, משֻגעה! יגונך העז שִנה את טַעמךְ - שָגית ברואה ‑ שגית ‑."

"האנכי אשגה?" קראה האלמנה, "האנכי אשגה? לא, לא! לא שגיתי ברואה - הביטו נא וראו איך חָוְרו פני בת בליעל זאת! ראו נא איךְ תְצַלְצֵלְנָה שִׁנֶיהָ! - חכי נא, שובבה! אנכי אסגירך אל השופטים, והם יכבידו עליך אכפם להגיד להם מי הוא ואיפה הוא המרצח אשר רצח את בעלי היקר - ברגע זה אסחבך אל שר הפלך! - בואי, מַכאובי, ובחזקת היד סחב אסחבך אל השר …"

"הוי אשה מבישה!" קראה אביגיל בחֵמה שפוכה אל האלמנה, איכה תעיזי פניך לדבר דִברי בֶלַע על רְעוּתִי ואחותי מרים?"

"רְעוּתֵךְ ואחותֵךְ היא, גבירה!" אמרה האלמנה אל אביגיל, "מי יאמין כזאת? - אין זאת כי אם שִנִית אַתּ את טַעמך, גבירה! הוי, נערה שובבה הסובבת בחוצות הסיטע עם עדת מרצחים, ההיא אחותך? אחותך? -."

לדברים האלה הִשמיעו הפועלים קול תלונה דקה על מרים; כי לבם פּוֹנֶה אֶל האלמנה באשר גם היא מִדַלת העם כמוהם, גם רִגשי חמלה הִתנוססו בם בראותם את פני האלמנה האומללה ההיא. ושלשה בניה בשָמעם את צעקת-אִמָם, מִהרו ויגשו אליה וישאו קול בּוֹכִים ויבכו בכי תמרורים בטרם ידעו עוד מה נהיתה. ומראה הילדים המעֻלפים בגדי אֵבל כהורתם, גם קול בִּכְיָם ואנחות לבבם, הֵעִירו עוד את רִגשי לִבות הפועלים והעבדים והשפחות, ורִשפי חֵמָה על מרים.

ואביגיל אשר לבה חָרד על מרים, צִותה בקול גדול להעבדים לגרש את האשה ההיא עִם ילדיה מהחצר ההוא, אך הם לא שמעו בקולה. ומרים נִצבת דומָם ובלי-נועַ ובפנים זועפים במאד מאד, והיא אחוש\זה בידי האלמנה אשר החזיקה בה ולא רָפתה ממנה. אך אביגיל הֶאמינה כי רק מרוב פחד ובהלה, בושה וכלמה, נאלמה מרים ולבה סחרחר, ותוסף עוד לצַות את העבדים לאמר: "גָרשו נא את האשה הזאת מעל פני! האינכם שומעים? אנכי מצוה עליכם להַבריח את האשה המבישה הזאת ובגלל עזות פניה וזדון לבה! -." אך העבדים והפועלים לא שמעו בקולה גם הפעם, ואחד מהם הרהיב בנפשו עוז ויאמר אליה: "גבירה! הלא הנערה הזאת בת בליעל היא ועִם מרצחים חֶלקה, ומדוע לא נסגיר אותה אל שר הפלך עד כי תגיד לו מי הוא המרצח אשר רצח את בעל האשה האומללה הזאת?"

עוד הפעם אצַווה עליך", אמרה אביגיל אל האלמנה, "כי תעזבי כרגע את מרים ותחַלי פניה לסלוח לך על משובתך. ואם תמָאני, לא אתן לך מִדרך כף רגל בבית הורתי-."

"גרש תגָרשי אותי, גבירה!" אמרה האלמנה, "טוב הדבר! - בואו נא בָנַי הָאֹבְדִים והיתומים, בואו נא אֵלַי וְנֵלכה לבקש לנו פת לחם במקום אחר, וה' הטוב הוא אבי יתומים וְדַין אלמנות - אך בחזקת היד נסחוב את הנערה השובבה הזאת אל שר הפלך, והוא יוציא מלִבה מִלים להגיד לו מי הוא הרוצח נפש אביכם - וְאַתְּ גבירה!" אמרה האלמנה אל אביגיל, "אַתְּ הִנֵךְ עשירה ובת נדיבים, ורעותך ואחותך היא בת מרַצחת וִילִידַת מעָרת פריצים, ועל כן לא יפָלא בעיני כי לבך אבן ונפשך נחושה ולא תחמלי על אלמנה ויתומים אשר עורם כתנור נכמרו מפני זלעפות רעב -."

"צדקה האשה הזאת!" אמר אחד מהפועלים כי נִכמרו נִחומיו.

"הוי אלמנה אֹבֶדֶת!" אמר השני.

"בעלה נִרצח, ויש לה צדקה לדרוש את דמו!" אמר השלישי.

"מי זה יַעצור בעדה לבל תחַפש את הרוצח?" אמר הרביעי.

"עון פלילי הוא לגרש אותה מזה!" צעק החמישי.

"ההיא אשֵמה כי אביגיל אוהבת את בת בליעל זאת?" קרא הששי.

"מי שמע כזאת לגרש אשה אלמנה עִם שלשה בנים יתומים רעֵבים בגלל בת רוצַחַת כהנערה ההיא?" נתן השביעי בקולו.

קול ההמון הולך וחזק, ואביגיל קראה: "מהֻלל שֵם ה' כי אִמִי באה הֵנה!" וכרגע עצרו כל הפועלים במִלים.

"אביגיל ומרים קומנה לֵכנה לאכל לחם, כי בא מועד!" אמרה האשה דבורה בפנים צֹהלים.

"אויה לי אמי!" קראה אביגיל בקול בוכים, "הנה האשה הזידונה הזאת תִּטפול גדֻפים וקללות נוראות על מרים -" ובדברה קרצה בעיניה על האלמנה - "בשם ה', גרשי נא אותה מזה! גרשי נא אותה, כי נָגע עד שמים עונה וזדונה -."

"אך מה נִהיתה בזה?" שאלה דבורה בפנותה כֹה וכֹה ותרא כי האלמנה תופשת בידיה את מרים הָרוֹעֶדֶת והנִפעמת.

"גברתנו!" אמרו הפועלים אל דבורה, "ידענו נאמנה כי אַתְּ תוציאי כאור משפט האלמנה הזאת בלי מַשׂוֹא פנים -."

"הנה דבורה באה, והיא תשליכך מעל פניה" אמרה האלמנה אל מרים.

"אך מה זאת?" קראה דבורה (אל) האלמנה בזעם, "איך תעיזי פניךְ לנגוע במרים? - הזה הוא גמולי? עִזבי כרגע את הנערה, ואם אַיִן אודיעךְ את ידי, הוי נבלה ועזת מצח!"

"מאד נִכבדת בעינַי, גבירה כבודה!" אמרה האלמנה וַתִּרֶף ממרים, "אך בטרם תרשיעיני בהִשָפטי ותגרשי אותי ואת ילדי היתומים, שאלי נא את פי הנערה השובבה הזאת אם היא יודעת אותי…"

"השמעת מרים?" שאלה דבורה בשממון.

"הגידי," אמרה האלמנה אל מרים, "הגידי ואל תכחדי אם שְׁמֵךְ זְמִירָה? אִמרי אֱמוֹרִי!"

"הוא שמי -" ענתה מרים ברעדה, ,הוא שְמִי לְפָנִים -."

"ראי נא, גבירה!" קראו הפועלים בשָאון. "ראי נא, היא נָתנה תודה - נתנה תודה! -."

"היא נתנה תודה - אך מה עשתה? מה עשתה הנערה?" שאלה דבורה בחרדה.

"שאלי נא, גבירה!" אמרה האלמנה אל דבורה, "שלי נא את פי הנערה השובבה הזאת, והיא תִתֵּן עוד תודה כי היא היתה בבית מַרְזֵחַ ברחוב הפול אשר בהסיטע ובכל בֹקר קנתה ממני חָלב; גם תודה עוד כי פעמים רבות ראו עיני כי היא מַמתקת סוד עם המרצח אשר רצח את בעלי - היא יודעת אותו הֵיטֵב - הוא צעיר עוד לימים, פניו כַשׂיד יֶחורו, שערות ראשו ארוכות, וכלי המקטרת לא ימוש מפיו תמיד - היא יודעת גם את שמו - הדִברתי דִברי אמת? הגידי, הגידי!" שאלה האלמנה את פי מרים.

"יוכל היות כי דברתי עִם רוֹצֵחַ בעלך", השיבה מרים בפיק ברכים ובחלחלה, "כי מרצחים רבים עצורים בתוך הסיטע - אך לא אֵדע מי מהם הוא הָרוֹצֵחַ אשר רָצַח את נפש בעלךְ."

"אוי לי!" קראה האשה דבורה, "אהה עלי! מה זאת? היא דִבְּרָה עם מרצחים…"

ברגע ההוא החזיקה דבורה ביד אביגיל בתה, ותקרא: "מה רבה התועבה הזאת! - אביגיל, נוסי נא ואל תביטי פני הנערה הסוררה הזאת-. ועל הגבירה נעמי חרה אפי מאד כי עָרבה את לבה להביא תועבה גדולה אֶל ביתי וכי נתנה את בתי להתרועע את בת בליעל כזאת ‑ הוי, הוי! מה נורא הדבר! -. אך זאת אשיב אל לבי כי גם נעמי איננה יודעת מי היא הנבָלה הלזו, ובהִוָדע לה יהדפנה לאבדון…"

מחשבות אביגיל נבוכו, וכל עצמותיה רחפו ממגור. כי היא בטֹהר לבבה לא יכלה לדעת את האַשמה הגדולה העמוסה על נפש מרים אהובתה: רגשי יגון ועצב התרוצצו בקרבה, ואגלי דמעה נזלו עפעפיה בראותה כי מרים נִצבת דומם ונפעמת גם נכלמת כנפש החוטאת לפני כסא המשפט.

"קומי, קומי אביגיל ונלכה מִזה," אמרה דבורה אל בתה, ואחרי כן פנתה אל מרים ותאמר: "ואותך בת לא-רֻחמה! ותך יָרוֹעַ אֵל זועם בשבט עֶברתו על רוֹעַ מעלליך - ואיכה עָרבת את לבבך להתערב בין אנשים ישרים, ומה גם להתרועע עִם בתי תפארת בְּנוֹת הצֶדק, עד כי גָנַבְתְּ את לבבה, והיא קראה לך אחותי אַתְּ! אחותה - אַתְּ - אַתְּ חֶלאת כל מתֵי און, וזעומת ה' תחת השמש! הלא לך נכונו נחֻשתים ובית אסורים…"

"לבית אסורים תובל המרשעת הזאת!" קראו כל הפועלים בקול גדול. "לבית האסורים תּוּבָל - כי היא יודעת את הרוצח!"

"ומי יודע אם לא גם חֲבֶרְתּוֹ היא ברצח הזה?" קראו העבדים.

"הראית כי יש אלהים שופטים בארץ!" קראה האלמנה ותנופף את אגרופה על פני מרים.

וְאַתְּ אשה יקרה!" אמרה דבורה אל האלמנה, "אַתְּ תהי אצלי סוכֶנת בביתי ובשדמותי, ושכָרך הרבה על אשר הודעתני מי היא השובבה הזאת-."

"צָדקה גברתנו בדבריה!" קראו כל הפועלים קול אחד.

"נלכה, נלכה נא בתי!" אמרה דבורה אל אביגיל, "נלכה ונשאל את נעמי פֵּשר דָבר איך אָספה אל ביתה מִפְלֶצֶת כזאת?-."

"אהה אמי! אך הביטי נא את פני מרים האומללה -"

"תלך היא לדראון עולם! תרד שאול חיים! אל תוסיפי להביטה - כי חֶרפה היא לך וכלמת נצח לא תִשָכֵחַ…"

"אֵי שמים!" קראה אביגיל ותמאן לעזוב את מרים. "אֵי שמים! הן אנכי לא אדע מה עָוְתָה מרים - ולו גם פָעלה עַולה, הלא לך לחוס עליה, כי היא מתעלפת - יהמו נא רַחמיך, אִמי-"

"סלחי לי אביגיל גברתי." אמרה מרים בהביטה פני העלמה היקרה הלזו בעינים מפיקות תּוֹדָה, סלחי נא לי! - לַמרות רצוני שַמתי מַסוה על פני - וללבי יֶחרף תמיד על ככה -."

"אמי, האין עוד רחמים בלבבך?" קראה אביגיל ותפרש בידיה.

"רחמים! - עליה? על חרפת אדם ובזוית עם כמוה? לולי פני נעמי אני נושאת, כי עתה שִלחתי את הסוררה הזאת ביד פִשעה אל המהפכת ובור כלא!" ענתה דבורה באכזריות לבבה, ותמשוך אחריה את אביגיל. ואביגיל הביטה בפעם האחרונה את פני מרים ותאמר: ,מרים, אחותי היקרה, נפשי יודעת מאד כי חַפָּה אַתְּ מפשע, ואהבתי עזה אליךְ כמאז …"

"דומי, דומי!" אמרה דבורה אליה בשומה ידה על פיה, "דומי! ולבי יעלוץ כי כל הנצבים פֹה יתנו עֵדיהם כי לא התמהמהת אף רגע קטן עם הנערה החוטאת הלזו אחרי הִוָדְעֵך כי היא - האין זאת, פועלי צדק?"

"כן, כן הדבר," ענה אחד מהפועלים, "אנחנו עֵדים כי אביגיל לא דברה דבר עִם השובבה הזאת אשר שִׂיח לה עִם מרצחים-."

דבורה מָשכה את אביגיל בִתה וַתבִיאֶהָ הביתה ומרים נשארה לבדה בין בני האספסוף אשר סַבוהָ בקול פחדים. חִיל אחז את מרים, קרסֻליה מָעדו, בִרכיה פָקו, וַתִּשָעֵן עַל הַשֹׁקֶת אשר על יד הבאר בחצר ההוא, ואימות מָוֶת נפלו עליה. על יד ימינה נִצבה האשה האלמנה בפני לְהָבִים ובעינים מְזָרוֹת קצף נורא ונקמה איומה, ועל שמאלה יעמדו שלשת היתומים ומתבוננים על הנערה היודעת את הורג אביהם אשר היא גם חֲבֶרְתּוֹ ומַמְתֶּקֶת אִתו סוד, וכל הפועלים והעבדים יַחנו כַדור עליה, יסובבוה בפנים נזעמים ובעינים חוצבות להבת אש נקם. אך יותר מכֻלם התמרמרו הנשים - האמָהות והשפחות - עליה, כי הוד יְפִי תָארה ויפעת מַראיה הֵעירו בלבבן קנאה עזה ומשטֵמה בלי-מצָרים.

כּים שֹׁקֵט אשר גם רוח קטן יעיר בו שָׁאוֹן ורעש, ועליו יתנשאו בשצף קצף ויבלעו את כל הקרב אליהם; כן לב ההמון בני בלי לִמוּד האמונים בַכפרים. כל רוח קטן יעיר בקִרבם רוֹגֶז ורעש, ולבבם יסער בלי דומיה עד עשותם ועד הקימם את מזִמותיהם אשר יחַשבו אותן לצֶדק וָיֹשֶׁר. גם בני הכפרים אשר סַבּוּ את מִרים, לא עָצרו ברוח שאונם, וישאפו לבלעה ולהשחיתה כרגע.

"נִסחוב אותה אֶל שר הפלך" אמר האחד.

"כן, כן הדבר, ואם תהי סֹרֵבָה, נודיע אותה את יָדֵנו-" קרא השני.

"והיא עָרבה את לבה ללבוש בגדים כבנות הכפרים," אמרה אחת השפחות אשר צַלמה נִבזה מאד.

"והיא שָׂמה מַסְוֶה צדק על פניה -" הָמוּ כל השפָחוֹת בקול שאון.

"והיא אָרחה לחֶברה עִם בת נדיבים, וַתִּבֶז אותנו - " קראו הטבחות.

"הלא תגידי מי הוא הָרוֹצֵחַ!" צעקה האלמנה בקול נורא מאד, "הלא אַתְּ חֲבֶרְתּוֹ! - לשוא תבכי אחרי אשר נָפלת בידי - אני אני אקרע את סגור לבּךְ ואוציא משם מִלים! - דַבְּרִי, בת השחת! מי הוא רוֹצֵחַ בּעלי! דַבֵּרִי!!"

מרים כי רָאתה כי היא בתוך עדת אבירי לב וחִזקי מצח, ואין מושיע לה, נשאה עיניה למרום, ותאמר אל האלמנה בתחנונים: "אשה ישרה! זה שני חדשים אשר אני יושבת בכפר בוקעפֿאַל בבית הגבירה נעמי, ובכן לא אדע מי הוא הַמְרַצֵחַ ההוא-."

אך כל הנצבים עליה הרעימו בקולם עליה: "נסחוב אותה אל שר הפלך! אל שר הפלך! ושם תתן תודה-."

"נִסחבנה סָחוֹב והַשלך!" נתנו כל השפחות בקולן עליה.

כראות מרים כי האנשים האכזרים ההם הולכים הלוֹך וקרב אליה, התיפחה ותפָרש כפיה בלי רצונה, ותפן כֹה וכֹה כמבקשת עֶזרה.

"הוי עליך!" דִברה האלמנה אליה באַפה, "אם תפני הֵנה והֵנה אין מושיע לךְ, כי הגבירה אביגיל איננה עוד, וְאַתְּ לא תִנָצֵלִי!"

"הה אשה ישרה! אמרה מרים אל האלמנה ברעדה, "אחן את נפשי לברוח או לבקש מָעוֹז מִצָרַי; ואני אשיבה לך דָבר על כל אשר תשאלי ממני אם אך איטיבה לך בזה - אך מה עשיתי לכל האנשים האלה אשר ימיטו עלי פחדים ופלצות?"

"אַתְּ גָנבת את לב גברתנו וַתִתגאי עלינו אף כי יתר שאת לנו אלף פעמים עליךְ _ בזאת הרֵעות לעשות לנו!" קראו הַטַבָּחוֹת.

"ומדוע חָפצת כי תְגוֹרַשׁ האלמנה העניה עם שלשה בניה מִזֶה?"

"אנכי לא חפצתי זאת כי אם הגבירה אביגיל-" ענתה מרים.

"דומי!" שָאגו קולות רבים, אַתְּ לא חִלית את פני אביגיל בעד האלמנה ובניה, ותיטב בעיניך להכרית אֹכֶל מפיהם-."

"היא לא בִקשה בעד האלמנה ובניה-"

"היא רָעַת לב-."

"נפש נחושה לה!"

"אנכי נֶאלמתי מֵעוצֶם יד בלהות" השיבה מרים, "עד כי לא עצרתי כחַ לחַלות פני אביגיל בעד האלמנה."

"ומדוע לא נֶאלמת מִדַּבֵּר עִם מרצחים?"

מרגע לרגע השתובבו האנשים ההם, וחמתם הִתלקחה בם עד להשחית, ואלמנה הכְּתָה בשגעון מעזוז נִקמתה וחמתה. ומרים הנשענת על הַשֹׁקֶת אשר אצל הבאר, בראותה כי עדת מרֵעים ההם ירוצו אליה בעֶברתם, צעקה מנהמת לבה: "אהה! חוסו נא עלי! אל תִטרפו נפשי-." אך בקרוב אליה האלמנה בשצף קִצפה, יָראה מרים על נפשה פן תהדוף אותה אל תוך הבאר, ותצעק מרה" "בשם ה'! אל תקרבי נא אלי, ואל תהדפני אל הבאֵר -." ודבריה אלה הֵעירו מחשבה אכזריה בלבות האנשים ההם, וַיָחֵלוּ לשַחֵק בה שְׂחוֹק נורא מאד, כמשפט בני בלי בינה כָּהֵם אשר שַחקם הוא כמתלהלה היורה זקים חִצים וָמָוֶת -.

"נשליכה אותה המימה!" קרא אחד מהם.

"כן, כן! נַשליכנה אל הבאר," קרא השני.

"הוי, אַחַי! שָאוה והטילוה אל מצולת המים!" קרא השלישי.

"נִטבול אתה במֵי הבאר!" קראו כל ההמון בקול פחדים.

מרים הֶאמינה כי בא קִצה, שם תמות ושם תִּקָבֵר, ותמהר ותכרע על בִרכיה, ובעשתות שאנן הִפקידה רוחה ביד ה', ותפרוש כפיה השמימה, ושפתיה נעות.

האנשים ההם בראותם איך הִתְעַתְּדָה הנערה לָמות, איך היא כורעת על בִרכיה, ושפתיה תבענה תפִלה דומיה לֵאלהי הרוחות, נָזֹרוּ אחור ולא נועזו לבַצע את מחשבות אוֹנם. אך הנשים הצובאות שם, שָאגו בעֶברתן ותאמרנה: "שָׂאוּהָ והטילוה! למה תעמדו מרחוק? בּוּז לכם, נמוגי לב!‑." אז נִגשו שני אִכָּרִים אכזרים אל מרים - אך בשַלחם את ידם אליה, נשמע פתאֹם קול קורא בזעם: "הרפו!" וברגע ההוא נראתה הגבירה נעמי אשר בָּקְעָה בתוך ההמון ההוא ותתיצב על יד מרים ותאמר: "קומי בתי! קומי מכרוע על בִרכיך, כי לא יֵעשה כן בלתי אם לפני ה'".

פני נעמי התאדמו מרוב זעם, ובעינים מפיצות עֶברה וקצף הביטה על האנשים הקשים ההם, ותתן עליהם בקול עז ותאמר: "אוי לכם סכלים ופראים! איך נועזתם לשלוח ידכם אל הנערה האומללה הזאת? -."

"הלא היא…" עָנו האנשים, אך נעמי לא נתנה אותם לבַצע את דבריהם, ותוסף לדַבר בקול זעמה: "מה היא? היא בִתי! והכהן הישר באדם אשר בכפר הזה, הוא מָגֵן בעדה, הוא יַחְשְׁבֶהַ לו לבת וְיוֹקִיר אותה מאד, ומי זה יָעוֹז לצרור את הנפש אשר הוא מכַבד ומוקיר מִפָּז? - ואף אם היתה הנערה הזאת בת שובבה ועזובה מִכֹּל, גם אז לא היה לכם המשפט לְהָמִיט עליה רעה! על מה חפצתם לשלוח בה יד? מי שָׂמְכֶם לשרים ושופטים בארץ? הלא עָוֹן פלילי הוא וַעֲוֹן חרב לעשות כדבר הרע הזה אשר עשיתם! יְשַלַח בכם ה' חֲרוֹן אפו, הוי בנים סוררים ומשחיתים! -. קומי מרים בתי! נלכה ונשובה אל ביתנו, כי שם יכבדוך כל אנשי לב כאשר יאות לנערה יקרה וישרה כמוך, בתי החמודה!"

נעמי הֶחזיקה ביד מרים ללכת משם, וכל בני האספסוף נָסֹגו אחור בבושה וכלמה בהִודע להם עוָתָתם, אך האלמנה הרהיבה בנפשה עז ותִּגַשׁ אל נעמי ותאמר: "אנכי לא אתן את הנערה ללכת מזה, אך אתי היא תלך אל שר הפלך להגיד לו מי הוא הרוצח אשר רצח את בעלי! -."

"שמעי נא" אמרה נעמי אליה ותטמון זעמה בחֻבה, "שמעי נא אלי! ודעי כי אין לך משפט וצדקה להביא את הנערה אל השופט, רק אַתְּ לכי לך ואִמרי אליו כי הוא ישלח לקרוא לה, ואז - אם יראה השופט כי נכון לעשות כן - אז אבוא גם אני עִם הנערה לעמוד במשפט -. ואל תתברכי בלבבך כי הרעה הנוראה אשר באה עליךְ, היא תכַסה על הרעה אשר עשית לבתי היקרה הזאת לְסַכְסֵךְ בה נחשים צפעונים כאלה, אשר עוד מעט כִּלוּהָ בסכלותם ובפחזותם וזדון לבבם!! ועוד הפעם אודיעךְ כי העלמה הזאת יושבת בביתי אשר בכפר בוקעפֿאל, וְאַתְּ הגידי זאת להשופט, ואם יכשר הדבר בעיניו לקרוא להנערה, אזי ישלח אלי, וכל אשר יצוני אעשה."

דברי טעם כאלה הִשקיטו סערת חמת האלמנה, וַתֵּשב על יד הבאר וַתִּשַׁק לבָניה בבכי תמרורים.

אחרי רגעים מעטים באה עגלת צב, ונעמי ומרים ישבו בעגלה לשוב לביתן. בנסוע העגלה על פני בית דבורה, ראתה מרים כי אביגיל יושבת על יד החלון ועיניה יורדות דמעות, ובהביטה פני מרים הֵנִיעָה אליה בראשה באהבה עזה.

כז

נֶחָמָה

"הוי, גברתי, מה רבה כלמתי, ומה עז יגונך בגללי!" אמרה מרים אל נעמי בשובן אֶל בֵּית מוֹשָבָן. "לפי ראות עיני רַבְתְּ את ריב חרפתי עִם האשה דבורה, ולמעני תהי משטֵמה בינך ובינה כל הימים! הה, את אשר יגורתי בא לי! יַסֹר יִסְרַנִי יה על אשר רִמִיתִי את דבורה ובתה, ולא הִגדתי להן דְבַר אמת -"

"דבורה רְעוּתִי טובת מעללים היא, אך לא טובת שכל - וידעתי נאמנה כי היא תִנָחֵם מחר על הרעה אשר עשתה היום-."

"לא יזעף לבי עליה - כְּבוֹד בּתָּה יקר הוא בעיניה. והיטב חרה לה עד מות אחרי הִוָדְעָהּ כי ידידת בתה היא בת…"

נעמי לא מָצאה מענה על קשְׁטְ אמרי אמת כאלה, וַתִּדֹם, ומרים הוסיפה דַבֵּר: "ביום מחר יִגָלֶה קלוני בכל הפֶלך הזה - אך לא למעני, כי אם למען אביגיל, לבי עלי דַוָי פן תהי חרפה וגדֻפה על היותה רעיה ואָחות לנפש שפלה וזעומה כמוני…"

"הֵרָגְעִי נא, בתי!" אמרה נעמי אליה אחרי דומיה מְמֻשָׁכָה, הרגעי נא, בתי האהובה! וזִכרי נא כי אַתְּ - אַתְּ חַפָּה מפשע, ורק מְתֵי רֶשַׁע ההם אשר הִטביעו נפשך בַּבּוֹץ, רק הם יאשמו ‑. האדון הצדיק רודאלף יַחשבך לבת, ינַטלך וינַשאך באהבתו ובחֶמלתו, ולא ינוח ולא ישקוט עד כי ישיבך על גַפֵּי מרומי הָאֹשֶׁר, הכֹהן הישר באדם, סֵתר לך, ישמרך: כאישון בת עין, ובְצֵל צדקתו תמצאי מנוח וָיֵשַע, וגם אנכי לא אתן שנת לעיני, ולעפעפי תנומה, עד כי תאֻשרי בארץ -. והיום אשלח צִיר נאמן אל האדון רודאלף עִם מִכתב, וְאודיעה לו את המקרה הרע אשר קרך בחצר האשה דבורה, גם אבקשהו כי יבוא הֵנה, והוא עִם הכהן ימתיקו סוד וישימו עצה להיטיב לך ולשַלם נחומים לנפשך האבֵלה והישרה-."

כה נִחמה הגבירה נעמי את מרים, ותחבק אותה בזרועות אהבה וַתֵּבְךְּ על צוארה.

"עתה בתי!" הוסיפה נעמי לדַבר, "עתה לכי נא אֶל הכהן כאשר הבטחתיהו אמש, ואמרי לו כי אני מחַכה עליו פֹּה בבית, וגם הדון רודאלף יבוא הֵנה, וחדו נביאה עצה, נעשה פלילה - לכי לך בתי היקרה! אל תרגזי בדרך ואל תעצבי, כי חֶדְוַת ה' היא מעֻזך."

אחרי רגעים מעטים הֵרימה מרים את פעָמיה ללכת אל בית הכהן, ותעבור על יד המִשעול אשר שם הִסְתַּתְּרוּ המורה ולילי עם הַפִּסֵחַ הקטן כאשר נִדברו יחדו.

כח

הַפְּגִישָׁה

השמש ירדה במורד הרקיע באפסי ים, ודממה דקה חוֹנָה על פני הבִקעה.

מרים קרבה אל המשעול אשר לה לעבור בו למען הגיע אל בית הכהן, והנה מתוך המשעול ההוא עלה נער קטן ופִסֵחַ אשר פניו זועפים מאד, ובראותו את מרים מִהֵר וירץ לקראתה, ויאמר לה בקול בֹכִים: "חוסי נא, עלמה טובת לב! הוי, חוסי נא! -!"

"מה לך? מה לך, בן עֹני?" שאלה מרים ברגשי חמלה.

"הה, אִמי העניה והזקֵנה כשלה נפלה פֹה בתוך המשעול - אוי לי, לבי חָרֵד פן נשברה רגלה - ואנכי חלש ובאין אונים להקים אותה - ואם לא תחישי אַתְּ גברתי לעזרתה, אויה, אז תמות עלי אמי היקרה …"

"הן גם אני רְפַת ידים, אך בכל זאת אֵלך אֶל מְקום מפלת אמך, אולי אוכל הועיל לה," אמרה מרים.

"ה' הטוב יגמלך טובה תחת טובת לבבך, גברתי!" אמר הַפִּסֵחַ.

"האינך מילדי הפֶלך הזה?" שאלה מרים את פי הפסח בלכתה אִתו בחפזון.

"לא, גבירה!" ענה הפסח, "מעיר רחוקה אנחנו, ופָנינו מועדות לבַקֵר את בית הכֹהן היושב בהר הזה אשר הוא נודע לאמי -."

"גם אני הולכת אל הכֹהן הזה" אמרה מרים בלֶכתה הלאה.

"אמי! אמי!" קרא הפסח בן חֲמוּץ-זְרוֹעַ, "חכי נא אמי כמעט רגע, הנה עלמה נדיבת לב הולכת אִתִּי לעזור לך" ובדבריו אלה הודיע ללילית ולהמורה כי יחלצו חושים ויעמדו הָכֵן לאחוז את טַרפם.

"איפה נפלה אמך?" שאלה מרים.

"לא רחוק מזה, תחת אלה עבֻתה אשר שם במורד -."

פתאם עָמד הפסח מלֶכֶת, כי שעטות פרסות סוסים נשמעו בדרך ההיא.

"עוד הפעם נכזבה תוחלתנו!" אמר הפסח בלבו, וברגע ההוא נִגש פָּרָשׁ רוכב על סוס אביר ולבוש מחלצות כאחד השרים הגדולים, ואחריו בא עבדו הרוכב על סוס יקר גם הוא, ושניהם נִצבו על יד מרים והפסח. הפסח התבונן בפני השר ההוא ויכירהו כי הוא השר פֿאָן ס"ט רעמי אשר לפי דִברת ההמון הוא אוהב את ההערצאָגין פֿאָן לוצעניי -.

"בת נדיב", אמר השר פֿאָן ס"ט רעמי אל מרים, "בת נדיב! היטיבי נא והַרְאִינִי את הדרך אל בית האשה דבורה סֹכֶנֶת בית הגבירה פֿאָן לוצעניי."

מרים הִתפלצה לזֵכר שֵם האשה ההיא אשר בחצֵרה נפל עליה פחד פתאם, ותשפל עיניה וַתַּעַן ברעדה: "פְּנֵה לך היָמין עד בואכה ליער צומח עצים, ומשם תשמאיל וְתֵלך מהלך רגעים מעטים, ועפעפיך יַיְשִירו את בית האשה ההיא."

"אודך בכל לבב, היפה בעלמות! כי הודעתני את הדרך אשר אלך בה, לא כן האשה הזקנה השוכבת שם במורד תחת העץ, כי היא אך נאנחת ומיללת ולא השיבה לי דבר."

"אמי הזקנה היא!" נָאק הפסח בקול יְלֵל.

מרים זכרה את אשר צִותה ההערצאָגין פֿאָן לוצעניי את דבורה סֹכנת ביתה לפַנות בֵּית מושב בעד שר גדול ונכבד, ולא פסחה על שתי הסעִפים כי זה הוא השר הזה-.

השר ועבדו רכבו לדרכם, והדממה שבה לקדמותה. אז צהלו פני הפסח ויקרא: "אמי! אמי! הנני, הנני! ואִתי עלמה נדיבת לב להושיע לך-."

כמעט אשר קרבה מרים אל מְאוּרַת המשעול, אמרה לילית אל המורה בלאט: "קְרַב הֵנה, אישי!" והיא מִהרה ותתנער מעפר וַתִּקפוץ ממקומה וַתַּחזק בימינה את צוארי מרים, ואת שמאלה שמה על פיה, והפסח התיצב על כפות רגליה לבל תוכל למוש ממקומה. המעשה הזה נעשה בחפזון גדול מאד עד כי לא התבוננה עוד לילית בפני מרים, ולא ידעה עוד מי היא. אך עד אשר הֵגִיח המורה מן המארב ועד אשר מָשַש בידיו ויקרב אל חֲבֶרְתּוֹ, הביטה לילית את פני מרים וַתַּכֵּר אותה כי היא הנערה אשר כִלתה בה חִצֵי זדונה לפָנים.

"החולדה היא!" קראה לילית בשמחת לבב, וזיקי רֶצַח מֵעֵינָהּ הירקרקת התמלטו, "אַתְּ היא החולדה! השטן הסגירך עוד הפעם אֵלַי; זה גורלך לִנְפּוֹל בידי תמיד! בפעם הזאת אכַבּס את פניך ברעל הפיטריאָל אשר בצלחתי -. קום, אישי! החזיקי בה עד אשר נשליכנה אל העגלה. והשָמר לך לבל תנַשכך החולדה בשִניה."

המורה אָחז בידיו הגדולות והחזקות את מרים, ובטרם יכלה עוד להרים קולה, הִשליכה לילית את אדרתה על ראשה וַתִּצרור אותה כצרור כלי, עד כי לא עצרה כֹחַ להניע יד ורגל ולהשמיע קול.

"עתה, אישי, קח נא את הצרור הזה", אמרה לילית, "שָאהו והטילהו אל העגלה! ראי נא כי החולדה איננה כבֵדה כהאשה ההיא אשר נְשָׂאנוּהָ והשלכנוה הַמַיְמָה באפיק הנחל, האין זאת?"

לדבר הזה יחרד השודד חרדה גדולה. כי זָכר את החלום הנורא אשר ראה בליל אתמול, ולילית הוסיפה דַבֵּר: "מה לך, אישי, כי תרעד? מאז הבוקר תִפחדנה עצמותיך לרגעים וְשִנֶיך תצַלצלנה -. מַהֵר נא, אישי! וְשָׂא שֶבְיך - כן! כן!", הוסיפה עוד דבר בראותה כי המורה לקח את מרים על זרועותיו כיַלדה ישֵנה. "מהרה וָלֵך אל העגלה!".

"אך מי ינַהלני?" שאל המורה.

"מה עז כֹח זִכרונו!" אמרה לילית, ,הוא יזכור כל דבר קטן -." ובדַברה הורידה את צעיפה מעל ראשה, ותאמר אל המורה! פְּתַח פיך וקח את קְצֵה צעיפי בין שִנֶיך, הפסח יקח את קצהו השני בידו, ובכן ינהגך יביאך עד העגלה."

הפִסח לקח את קצה הצעיף בידו, ובשמחות וגיל נִהל את המורה, ולילית מִהרה וַתָּרָץ אל העגלון להגיד לו כי דרכם צָלֵחָה.

ואנחנו לא נְנַסֶה לְתָאֵר בזה את בַּלהות צלמות וזלעפות שְׁאוֹל אשר כִּתְּרוּ את מרים בנָפלה פתאם ביד לילית והמורה. נפשה התעלָפה, רוחה התעטָפה, וכל עוד נִשמתה בה.

אחרי רגעים מעטים הובאה מרים אֶל עגלת חצר-מות המחכה שם עליה, ולילית והמורה גם הפסח ישבו בעגלה, ויובילו את הנערה האֹבדת והמתעלפת ההיא אֶל בקעת ס"ט דעניש אשר שם מְצַפֶּה תָם אֲחִי שרה על בואה עליו.

כט

יְמִימָה הַהַרְוִילִית

יזכור נא הקורא כי יום אחד בטרם שֻדדה מרים על יד המורה ולילית - כאשר סִפּרנו בזה - מִלט רודאלף את יְמִימָה אשת השר פֿאָן הארווילע, מִפַּח יָקוּש אשר טָמנה שרה לרגליה בקִנאתה בה, ואשר גִלתה את אזני בעלה השר כי אשת נעוריו בָגדה בו ועָשתה חוֹזֶה עִם האיש קארל ראָבּערט - כאשר ידעת כבר קורא יקר -. ורודאלף שב מהבית אשר שָכר לו ברחוב ההיכל, אל היכל כבודו, ויַחשך את הֲלִיכָתו אשר חָשַב ללכת אֶל בית מאָרעל, ליום המָחרת, כי האמין כי הקל מעט את עֳני הֶעָנִי ההוא על יד צרור הכסף אשר נתן להגבירה האַרווילע לחַלק בביתו לבעבור יַחשוב השר פֿאָן הארווילע כי רק לתמוך ידי עניים שִחרה אשת נעוריו את הבית ההוא-. ורודאלף שכח בעת ההיא כי הַפִּסֵח בן חֲמוּץ-זְרוֹעַ גָנַב את צרור הכסף ההוא מיד הגבירה הארווילע - כמסֻפר כבר בזה -. בשעה הרביעית אחר הצהרים הגיע מכתב ליד רודאלף וכתוב בו כדברים האלה:

"אודך, הוד מַלכות! אודך בכל לבב כי חִלצת את נפשי מִמָוֶת, גם הָפכת את קלוני לכבוד - ונפשי אִוְתָה לָצֶקֶת לפניך עוד היום את תּוֹדָתי ואת בִרכתי - כי אולי ביום המחרת תשית הבושה מחסום למו פי -. ואם תגדיל חסדך עמדי לֵרָאות פָּנַי היום לפנות ערב, אזי תגמור בעדו את היום הזה במעשה הצדקה כאשר החלות - ואני מצַפה עליך, הוד מלכות! אני אמָתך ימימה פֿאָן הארווילע."

לעת ערב בא רודאלף לבית הגבירה ימימה, ובמרוצת הדברים אמר רודאלף אליה: "הידעת, גבירה! כי שרה הסוררה בקנאתה בך הדיחה אותך בשפת חלקות ולשון רמיה לעשות חוזֶה עִם קארל ראָבערט האויל והבליעל? הידעת זאת, גבירה?"

"הוי, כי כן נִחשתי גם אני זה ימים אחדים, אך לא חפצתי ללכת לקראת נחשים עד - עד כי כמעט שכנה דומה נפשי! - אך איככה נִגלה רָז הַלָז להדר כבוד מלכותך?"

"אמש בבית משתה הגבירה… בשִבתי בגן בחורף במִסתר, הטיתי אזני ושמעתי את דברי שרה אשר דִברה באזני תָם אחיה, וַיִוָדַע לי כי שוחה עמוקה היא כוֹרָה ללכדך בדבר החוזה הזה. ובשָמעי את דברי בָלע ההם, חשתי ולא הִתמהמהתי לבקשך ולגלות אזנך את מערכי לבב שרה, ולמורת רוחי לא מצאתיך אמש, והיום בבקר יראתי להודיעך זאת על ידי מכתב, מיראתי פן יִפּוֹל המכתב ליד בעלך אשר כבר עָברה עליו רוח קִנאה - ובחרתי לחַכות עליך בבית ההוא אשר ברחוב ההיכל להצילך מפח יקוש…"

"במה אִכַּף לאדני המלך, וַאֲקַדֵם להודך והדָרך על החסד הגדול הזה, כי חִלצת נפשי מֵעֲבור בַשֶלַח בחמת קִנאת בעלי, גם הָפכת קלוני לכבוד בעיניו, בתִתך אֹמֶן בלבבו כי לתמוך ידי משפחה עֲנִיָה עליתי על מדרֵגת הָעֲלִיָה ההיא…"

"אם יש את נפשך להשיב לי כעל כל תגמולי עליך, הַגֵד תגידי לי באמת ובתמים למה זה ועל מה זה רוח בעל נעוריך סרה כל הימים, ורוח רעה נוססה בו תמיד? וְאַתְּ יודעת מה עזה אהבתי אליו מנוֹעַר, ומה עָצמה תוגתי בְהֵעָלֵם ממני רוח יגונו מבלתי יְכוֹלֶת לבוא עד תכונתה ולגהות ממנו מָזור…"

"הוי! נאנחה ימימה במגִנת לב, הוי אדוני המלך כי הִקשית לשאול ממני - אך לעשות רצונך, אדוני, קֹדֶש הוא לי! אפס כי בטרם אגלה לך את דְבַר סֵתר זה, תואיל נא אדוני להטות אזנך ולשמוע את תולדות ימי חיי בימי ילדותי כי מהם היתה נסבה כי אֻסרתי במָסורת ברית עולם עִם בעלי השר. שמעני נא אדוני נְשִׂיא אלהים!

"בהיותי כבת שש עשרה שנה, מתה עלי אמי שרתי בִנְשֵי הַצֶדֶק וחותם כל בְּנוֹת נדיבים, היא אֲהֵבַתְנִי אהבה בלי-מְצָרִים, וָאֱהִי שעשועיה ונֶחמתה בימי יגונה ומרודיה, היא לא ישבה בסוד עליזים ככל רעותיה, כי לא היתה בריאה אולם, גם לא אִוְתָה בזה, וכל ישעה וחֶפצה היו רק לְלַמֵד אותי לָשון וספר ולחשוב חשבונות ומֶחקרי ארץ ודברי יְמות עולם כיד החכמה הטובה עליה. ויהי היום ויבוא אבי לחדר אמי ויגל את אזנה כי לוקח הוא לביתו אשה אלמנה צעירה לימים ובת נדיב, והיא תהי מוֹרָתִי תחת אמי הוֹרָתִי כי כשל כֹחָה. הבשורה הזאת נִחֲתָה כרעם מִתחולל בלב אמי ובלבבי, כי לבותינו נִבאו לנו כי נָכוֹנוּ לנו ימי חֹשך וצלמות לרגלי האשה הזרה ההיא, וַנִתְחַנֵן אל אבי לבל יביא את האשה לביתנו, ואנכי בכיתי והִתנפלתי אליו לבל יְבַצַע מזִמתו, אך הוא לא שָעה אלינו. ועוד ביום ההוא הֵביא לביתו את האשה רולַאנד…"

"רולאנד?" שאל רודאלף, ,הזאת היא האשה אשר לְקָחָהּ אביך לו לאשה אחרי כי באת אַתְּ במסורת החתונה עִם השר האַרווילע?"

"כן, הוד מלכות! היא האשה רולאַנד, אשה מבישה אשר גֵוָהּ מבלי חֶמדה וָיוֹפֵי, ונפשה מלֵאה מומים וָדוֹפִי, אשר שָמָה מַסוה צדק על פניה, ושבע תועבות בלבה, ואשר בפיה צוּף וָנוֹפֶת, ובקרבה שחת וָתוֹפֶת. האשה הזאת פרשה רשת האהבה לרגלי אבי, והוא נִלכד בשחת רִשתה. האשה הזאת היתה כעש בלבב אמי וכרקב בעצמותיה, ואין קץ לכל הרעות והתלאות הנוראות אשר הֵמִיטָה עליה, עד כי מעט מעט בִּלתה את שאֵרה וכִלתה את לבה וַתִּפּוֹל למִשכב. בעת ההיא מֵת הרופא אשר האמינה בו אמי תמיד, ולהאשה רולאנד היה רופא ואוהב נאמן יְלִיד איטאליע, ואבי לְקָחוֹ לרַפא אִמי מֵחָליה - אשר מֵתה בו -. הרופא ההוא היה שְׂנוּא נפשי בגלל האשה רולאנד בעלת סודו, אך הה לַיוֹם! כי אמי האמינה בחכמתו ובאמונתו, כי באמת רופא גדול היה הרופא פאָלידאָרי ההוא…"

לזֵכר שֵם פאלידארי שֻנו פני רודאלף, ויאמר בלבו: עתה נודע הדבר כי פאלידארי הוא בפאַריז, והוא האיש צאֶזאַר בראדאמנטי אשר ראיתי אתמול ואשר שנה את שמו -. אחרי כן שם רודאלף אל ימימה דִברתו, ויאמר: "הגידי נא לי, גבירה! כמו היו אז ימי שני חיי הרופא פאלידארי?"

"הוא היה אז כבן חמשים שנה., ענתה ימימה.

"ומה תארו ומראהו?"

"פניו זוֹעֲפִים תמיד ועל מצחו תִשכוֹן ענָנה - כל ימי חיי לא אשכח את צלם דמות תבניתו, את עיניו הלבָנות והחדרות חדרי לבב, ואת חוטמו הארוך והמעֻקל…"

"הוא האיש!" קרא רודאלף, ,הוא ולא אחר!" - ואולי תדעי לך אם האיש הזה עודנו בפאַריז?

"לא ידעתי, בשנה הראשונה אחרי קחת אבי את האשה רולאנד, עזב הרופא ההוא את פאַריז, ואחת מֵרֵעוַתי אשר הרופא ההוא היה רופאה לפָנים, היא ההערצאָגין פֿאָן לוצעניי ספרה לי…"

"ההערצאָגין פֿאָן לוצעניי?" שאל רודאלף בשממון, ,מה סִפרה לך האשה הזאת על אֹדות הרופא ההוא?"

"היא סִפרה לי כי הוא הלך בדרך רחוקה, וכתב אליה מכתבים רבים מלֵאים דברים נפלאים אשר ראה ואשר שמע בארצות רבות ואיים רחוקים. וזה כחדש ימים שאלתי את פי ההערצאָגין אם היא יודעת איה איפוא הרופא ההוא כָעת, והיא השיבתני ברוח נבוכה כי אין איש יודע מקום שִבתו, ורבים אומרים כי הוא כבר מֵת -."

"נפלאת היא בעיני," אמר רודאלף בזָכרו כי ההערצאָגין פֿאָן לוצעניי שִחרה זה מעט את פּאָלידאָרי בביתו.

"האתה יודע את האיש הזה?" שאלה ימימה את רודאלף.

,הה, מי יתן ולא ידעתיו! - . אך כַּלִי נא את סִפורך: ולאחרונה אגידה לך מי ומה הוא האיש פאלידארי הזה אשר הוא איש כֶּבֶד עון ומשחית לְחַבֵּל…"

"איש כֶּבֶד עון ומשחית לְחַבֵּל הוא הרופא פאלידארי!" קראה ימימה בתמהון לבב ובנפש נִבהלה, "והוא אוהב נאמן להאשה רולאנד, והוא היה רופא נפש אמי…הוי, אמי מֵתָה תחת ידו מִקֵץ שלשה ימים לבואו אל ביתה… אהה שמים! אם כן לא שקר נִבא לי לבי אז, ונאמן הוא הקול אשר קרא בקרבי כי הרופא הזה יַשִיא מָוֶת על אמי בעצת האשה רולאַנד לבעבור תירש היא את גברתה… אויה נא לי כי כאשר דמיתי כן היתה! … כל הימים אשר חָלתה אמי לא עזבתי את ערש דְוֹתָהּ רגע קטן, ורק פעם אחת יצאתי החוצה לשאוף רוח צח, ובשובי הביתה שמעתי אחורי הדלת קול מלחשים, וָאַט אזני ואשמע והנה האשה רולאנד ממתקת סוד עִם הרופא פאָלידאָרי, והוא יעננה בקול: "וביום השלישי יהיה האות הזה -." וביום השלישי מֵתה אִמי…"

"נעויתי משמוע!" צעק רודאלף מנהמת לבו.

"מני אז היה הרופא בעיני כאיש דמים, והאשה רולאנד כמאֵרת ה', אך זמותי לא עָברו פי, וָאֱהִי נאלמה, וכאֵב נעכר הָמָה בחֻבי, וסערת נקמתי עצורה בכליותי-. אחרי מוֹת אמי, לקח אבי את האשה רולאַנד להיות עינה צוֹפִיָה הֲלִיכות ביתו תחת אמי, פלגי מים ירדו עיני, אנָחות שִברו את לבבי, ובאש עֶברתי מִלאתי פי תוכחות חֵמה, והוכחתי את אבי על הביאו שנית אל ביתו את סֵמל הקִנאה הזאת, ואמרתי כי אבחר בַּמָוֶת מִשֶׁבֶת עִם האשה המבישה ההיא בבית אשר ישבה בו הורתי היקרה והישרה בנשים, אך אבי ענני במנוחת לבב כי התולים תצמיד לשון נערה קטנה כמוני, וכֻלם ישא רוח, יקח הבל, ועל אפי הביא את האשה רולאנד אל חדר הורתי. מהיום ההוא הִכעסתי את צרתי זאת גם כעס, אך כאשר הוספתי להכעיסה ולהרעימה, כן הוסיפה היא להראות אלי פנים שוחקים וכל אותות יְקָר וגדולה, ואבי בראותו כי היא מְשַׁלֶמֶת לי אהבה תחת שנאה וטובה תחת רעה, האמין בה כי היא נֶעלֶבת ואינה עוֹלֶבֶת, שומעת חרפתה ואינה משיבה, אֹהֶבת את אֹיַבְתָּהּ ומברכת את מקלליה, ובגלל אלה הוסיף להטות אליה חִנוֹ וחַסדו ואהבתו, ואותי היה עוֹיֵן כל הימים. פעמים רבות נתן עלי אבי בקול זעמו על השליכי עליה שִקֻצִים בכל שאט בנפש, אך היא חִלתה בכל פעם את פניו בשפת חלקות ובלשון רכה לבל יַחַר עלי אפו וישא לחטאות נעורים. אפס כי רק באזני אבי דברה בלשון רמיה כזאת, ובהיותי אִתּה לבדי בבית, הִבריקה עלי עיני זעם ותפחידני תמיד כי תפיל עלי הֹוָה לא אדע שַחרה, ותביא עלי שוֹאָה ממרחק לא אדע כַפרה. פעם אחת הֵריקה עלי מרירות רעל ותאמר: "הִשָמְרִי בנפשך, בת לא רֻחמה! פן אכריעך תחתי ולא תוסיפי קום-." "כאשר הִכְרַעְַּת את אמי?" השיבותי אמָרַי לה, "אך הרופא פאָלידאָרי איננו כָעֵת פֹה להבטיחך כי ביום השלישי יהיה האות הזה." כחִצים שנונים ירדו דברי אלה בלבה, אך היא נשאה בשרה בשניה, ותשמור לפיה מחסום, ויום נקם בלבה. ולבלתי הלאותך, הוד מלכות! בלהג הרבה אספר לך בדברים מעטים אחרית דבר, כי פעם אחת קרא אבי את שכֵניו הקרובים אליו לאכול אתו לחם, והאשה רולאנד שָתָה עליה את עֲדִי אמי, את שביסיה ואת נטיפותיה, את טבעותיה ואת לְחָשֶיהָ ואת כל חֶלְיָתָהּ, וַתֵּשב ראש על השלחן לימין אבי, ואני נשאתי את עיני על הקיר אשר עליו תְּלויות תמונות בני ביתנו המשוחות בַּשָשַר על גליונות, ואראה כי תמונת אמי נעדרה ואיננה שם, ותחתיה תמונת האשה רולאנד. בחמת רוחי דִברתי את אבי קשות, ואמרתי: "המעט ממך כי הוֹשַבְתָּ את צָרַת אמי בביתה בחייה, כי תוסיף עוד להושיב את תמונתה תחתיה במותה להאביד כל זֵכֶר לה! !" אבי היה כאיש אשר אין בפיו תוכחות וישם ידו לְמוֹ פיו, אך האשה רולאַנד העזה פניה וַתַּעַן עזות ותאמר: "אנכי הִשלכתי את התמונה הזאת אל בית המבשלות." אז עלתה חמתי באין מעצור, וצעקתי מרה: "הוי מְנַכֶּרֶת טובה! הזה הוא גמולך שֶגָמַלְתְּ לאמי גברתך אשר אָספה אותך לביתה בְתוֹר אֲסוּפת רעב! - הוי שִפחה כי תירש גברתה! !-." הדברים האלה שָׂמוּ שַמוֹת בבית, אבי נִבהל משמוע וַיְהִי כַהֲלוּם רעם, השכֵנים היושבים על השֻלחן הורידו לארץ ראשם, והאשה רולאַנד הֵגיחה מקירות לבבה אנָחה נוראה וַתִּפּוֹל מעל כִסאה אחורנית ותתעלף, ואנכי נסתי וחשתי מפלט לי בחדר המקֵרה …"

"ביום השני בא אבי אל חדר משכני, ויאמר אלי: "עתה באתי לבַשרך כי אחרי אשר יִשְלְמוּ ימי אֶבלי על אִמך, אקח לי את הגבירה רולאַנד לאשה, לבל תוסיפי עוד להבזותה בשם שֵפחה - אך מטעם מוּסָד וכָמוס עמדי אֶתְּנָה אותך לאיש בטרם אבוא אני במָסורת החתונה עִם הגבירה רולאנד. הירושה אשר נפלה לך מהורתך, רַבָּה היא, עד אלף אלפי שִקלי פֿראַנק, והיא לך לשִלוחים -. ומהיום עד יום חתונתך לא תעזי פניך לבוא עוד אל הבית הגדול אשר אנכי והגבירה רולאנד יושבים בו - השמעת את פקֻדתי? …" כֹּה דִבֵּר אתי אבי בזעם אפו, ויפן וילך לו. ומהיום ההוא ישבתי בדד, וחָייתי חיי יגון וצער, עד כי אִוִיתִי גם קויתי את היום אשר בו אֶלָקַח לאיש - יְהִי מי יֶהִי -. והאשה רולאַנד חָגרה חֵמוֹת וַתַּכְעיסני כל הימים, ותמַלא פני קלון מִרבה להכיל, עד כי קצתי בחיי ושִבחתי את המֵתים. ויהי היום בשִבתי בגִנת הביתן, הובא אלי מִכתב חתום בחותם אליעזר הסופר שכֵננו ומודע לאבי, וכתוב בו כדברים האלה: "דעי נא, בת נדיב! כי אביך חפץ להביא אותך במָסורת החתונה עִם שר גדול ונכבד אשר שמו מאַרקיז פֿאָן האַרווילע. השר הזה הוא איש צעיר לימים, עשיר גדול ובעל נכסים רבים, גם יפה תואר ומשכיל. אפס כי בכל אלה מֵאנו שְנֵי אָבוֹת לתת לו את בנותיהם מִקֵץ ימים מעטים אחרי אשר אֵרשׂ אותן השר הזה, אשה אחר רעותה - ואנכי אינני יודע מה חסרון ומום מצאו בו כי רחקו מעליו - וְאַתְ, בת נדיב! ראי והתחקי על שרש הדבר -." דברי המכתב הזה הִרעישו את מורשי לבבי, כי מעוֹדי לא שמעתי את שֵמע השר הארווילע, גם אבי לא נשא מעולם את שמו על שפתיו, ויגדל עוד פחדי בראותי כי בפתע פתאום נסעה האשה רולאנד מבית אבי - בית הקיץ הרחוק מהלך שלשה ימים מפאַריז - ואבי הודיעני כי רק למעני נסעה האשה ההיא פּאריזה. נִחשתי כי לבעבור קַשֵר אותי במעדנות עם השר הארווילע מגמת פניה - ולא לטובתי! -. מִקֵץ שמונת ימים שבה האשה רולאנד מפאַריז, ובעצם היום ההוא קראני אליו אבי החדרה, ויאמר אלי: " זה ימים רבים אני חושב מחשבות להצליחך ולהַשגיא אחריתך. בעוד חֹדֶש ימים ישלמו ימי אֵבל אִמך. מחר יבוא הֵנה השר מאַרקיז פֿאָן הארווילע, איש צעיר לימים, יפה אף נעים, רב אוצרות וחכם לבב אשר יש לאֵל ידו להושיבך על גפי מרומי קרת. הוא ראה אותך בהיותך בסוד עלמות משחקות, ונפשו חשקה בך, ואם ימצא הוא חן בעיניך, אז תהי עזר כנגדו לתקופת ששה שבועות. אולם אף אם תמאני בו ותפריעי עצָתי, ידוע תדעי כי בכל זאת אקח לי את הגבירה רולאנד לאשה כתָם ימי אֶבלי, ואז תתני לה כבוד וִיקָר כיֵאות לאשת אביך - ואם גם אז תוסיפי סרה, מרה תהיה באחרונה -." אז דִברתי במר נפשי: "חלילה לי להפריע עצתך, בדבר השר הארווילע, אך שָׁמוֹעַ שמעתי כי שתי פעמים אֵרַשׂ לו השר הזה בְּנוֹת נדיבים…" "ידעתי זאת" ענה אבי, "גם ידעתי נאמנה כי רק הוא לא אבה לקחת אותן בְּהִוָדַע לו כי יֶחבר להן כסף נֵדֶה, והן תִּלְטֹשְנָה עיניהן רק על כספו כי רב הוא ועצום -." מהיום ההוא צָהלו פני האשה רולאַנד בראותה כי עצָתה קמה ותתעודד כי היא בִמְזִמוֹתֶיהָ הרבות פרשה את הרשת הזאת לרגלי, וביָדעה את הנסִבה הנכונה אשר בעבורה מָאסו בו שתי העלמות אשר אֵרש לו תחִלה, הִתאמצה בכל עוז להפילני בחבלו למען קחת ממני נקמה נוראה מאד - . סוף דבר כי השר הארווילע בא אל בית אבי, וימצא חן בעיני בגלל תֻמוֹ וְיָשְׁרוֹ ובגלל נעימות דרכו והליכותיו. אך נִפלאתי מאד בהִתבונני כי האיש העשיר והשר הנכבד הזה, הוא נעצב תמיד, ותוגה חרישית צְפוּנָה בחדרי לבבו כל הימים. ימים אחדים אחרי בואו לבית אבי, בא השר לחדרו ויסגור הדלת בעדו, ויוסף משָרתו הֵנִיא את אבי מִבּוֹא אל אדונו לְבַקְרוֹ, באָמרו כי כאֵב ראש אחזָהו ולא יניח איש לגשת אליו. אחרי שני ימים שָב השר וַיֵרָא אלינו, אך לחָייו הִלבינו, ופניו נפלו עד מאד - פעמים רבות אִוְתָה נפשי לשאול את פיהו מדוע הוא ככה דל וְעָצֵב כל הימים? גם מדוע לא אבה התחתן את שתי העלמות אשר בָחר בהן בתחלה? אך בכל פעם בֹּשְׁתִּי גם לא עָרבתי את לבי לשאול ממנו את הדברים האלה-. שלשה ימים לפני חתונתי, באו שני שושביני השר פֿאן הארווילע, הלא הם: ההערצאג פֿאָן לוצעניי, והשר פֿאָן ס"ט רעמי, כצאתי מחֻפּתי נפל אבי על צוארי וַיִשָקֵנִי ויבך, וגם האשה רולאנד חִבקתני ונָשקה לי, ותדבר באזני לאמר: "זִכרי נא אותי בימי אָשְרֵךְ: כי אנכי הֲסִבֹּתִי בדבר חתונתך." דבריה אלה, אשר לא ידעתי אז אל מה ירמזון, ירעמו כעת באזני כרעם מִתחולל-. אחרי מִשתה הערב ישבנו במרכבה, אני ובעלי, וַנֵדֶא כעל כנפי נשרים ונבוא פאריזה."

פה עָצרה הגבירה ימימה במִלים, לְחָיֶיהָ הִתאַדְמוּ, ועיניה נִמלאו רסיסי דמעות ובכל זאת הִתחזקה ותוסף לסַפר:

"בֹּשֶׁת פָּנַי כִסתני, וסגור לבי יִקָרֵעַ ויָזוב דם - אך עֲצור במלים לא אוכל למען תדע ובָחנת דְרָכי ותתן לי צדק -. בבואי אל בית בעלי השר האַרווילע, נפלה עלי חֶרדת מָוֶת לא ידעתי שַחרה - בנשף בערב יום הובאתי אל חדר משכבי - אחרי כן בא הארווילע החדרה, ואֵימה חשֵכה ופלצה נצחת אחזוני - ופתע פתאם …הוי מחִתה וּזְוָעָה!! פתע פתאם הֶחזיקני בעלי בכל מַאמצי כֹחַ וַיֶאנק אֶנקת חָלל וַיִנְהַק נַהקת מָוֶת - לשוא הִתאמצתי לְהִמָלֵט על נפשי! כי הוא מחזיק אותי בזרועותיו החזָקות כמטילי ברזל, ואין מַצִיל! וכרגע עִוָה את פניו, עיניו הִתהפכו בְחוֹרֵיהֶן כלפידי אש, ומפיו יז קצף מָהוּל בַּדָם - וַיִפֹּל מלוא קומתו ארצה, ובנָפלו הִנִיחַ אותי חפשי, ואנכי נִצבתי נפעמת ושוממה בעת אשר פִּרְפְּרָהוּ חולי הַנִכְפָּה, וְשֵׁד השחת אָחַז בערפו ויפצפצהו…הה! זה הוא נשף חִשקי - וזאת היא נקמת האשה רולאנד!"

"פלצות בעתני!" קרא רודאלף, "מאֵרת ה' תחול על ראש המרשעת ההיא אשר ברשעתה וזדון לבה הֵמִיטָה עליך הֹוָה לא תדעי שַחרה!"

"הֹוָה על הֹוָה ושֹׁאָה על שֹׁאָה כתֻמן בָאוני וַיְבַלְעוני, כי בעלי הוֹרִיש את מחלתו הארורה גם לְבִתִּי היחידה, והרופאים החליטו פה אחד כי מחלתה זאת תמָאן לְהֵרָפֵא כל ימי חייה, יען כי מידי אביה מורָשָה היא לה - אויה, אויה נא לי!" צעקה ימימה במר נפשה ותספק כף וַתֵּבְך בכי תמרורים מנהמת לבה עד כי לא עָצרה כחַ לדַבר עוד, וגם רודאלף נאלם דומיה ויורד לארץ ראשו.

ל

רוּחַ נְדִיבָה

"עתה ידעתי," אמר רודאלף אחרי דומיה ממֻשכה, "עתה ידעתי למה זה יתנוסס יגון עז בלבב הארווילע תמיד, מדוע הוא ככה דל וַעֲצוב רוח כל הימים…"

"תן תודה, הוד מלכות! כי הארווילע חטא חטאה גדולה מאד במָשכו אותי אחריו בחבלי אהבה - אֵי שמים! הלא עֲוֹן חֶרב הוא אם איש כמוהו אשר מחלת הַנִכְפָּה קננה בו, יחטוף במָשכו ברִשתו כלמה יתומה כמוני, ויוריש עוד את מחלתו הנמִבזה והארורה גם לבתו אחריו!! - ובעיני מתים מחלד יכָבד עוד איש כזה וְיִנְחַל תהִלה ותפארת! -."

"לא אֶהדר גם פני ידיד נפשי כהארווילע, ואודה כי הוא חטא ואשם - אך חטאת האשה רולאנד כָּבְדָה שבעתים מחטאתו, כי הִדִיחה אותו לעשות כדבר הרע הזה למען קחת ממך נְקַם רֶצַח כזה - ואנכי אשר עד כה הייתי מאֻשר לנקום בכל עת נִקמת ה' מאנשי דמים ומִרמה, אקוה כי יבוא יום אשר אשיב נקם גם להאשה הזידונה רולאנד אשר נָגַע עד שמים עונה ושְאֹול חטָאה! -. אולם אַתְּ גברתי! אף כי לך הצדקה ולבעלך בֹשֶׁת הפנים כי הִפִּילֵך למשואות נצח, בכל זאת יֵאות לך לעורר גם רחמים על מֻכה אלהים ומעֻנה כמוהו, אשר מוקדי שְאוֹל יוקדים בחֻבו תמיד, וכל בלהות צלמות ידַכאו לארץ חיָתו - הלא תחוסי עליו גבירה בטובת לבבך, הלא תחמלי עליו ימימה, כי רוחך טובה ונפשך ענֻגה…"

"הה נְשִיא אלהים! לוּ יכוֹלת לשער