_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מרגלים או גיבורי המולדת? – הריגול העברי בחזית הארצי-ישראלית

יעקב יערי-פולסקין

לתוכן הענינים

מדברי אהרן אהרונסון על האנגלים

– –  ובוש אני שבאנו בדברים אתם.  לא נתתי לאיש להתיחס לי וליקרים לי באדישות, בחוסר כבוד כמו שמרשים להם ההם, לא מרשעת לב, אלא מפני שדעותיהם,  מדותיהם ומנהגיהם כל כך שונים משלנו.

אולי מפני שאין להם יותר צורך בנו, לכן הם מתיחסים אלינו ככה, או שאינם יודעים להכיר עד כמה מסורים אנחנו להם ואינם יודעים להשתמש בנו – – –  

ידידינו בראותם פנינים חושבים שהן אבנים – – –  

(ממכתב אהרן אהרונסון לאחד מעוזריו בעבודה).

 

הקדמה

בליל תשעה באב שנת תרע״ד הגיע למושבה זכרון יעקב פרש מחיפה והביא לבני המושבה, שהיו מסובים אותה שעה בבית הכנסת ושקועים באמירת ״איכה״, את הידיעה בדבר התפרצות מלחמת העולם והשתתפותה העתידה של ממשלת תורקיה במלחמה.  כרעם הממה הידיעה הזאת את בני זכרון.  פחד ורעדה אחזו את כולם.  כענן כבד עטה צעיף העצבות את כל הפרצופים.  הבריקה האימה:  האין חלילה צפויה סכנה להישוב העברי בשעת־חירום זו מרשעות הפראים שבערבים, הלוטשים תמיד עין זעומה על היהודים?  והלא הרשות התורכית לא תהיה, מחוסר יכולת או מהעדר רצון, מגן ליהודים בשעת צרה זו, המתרגשת ובאה עליה!  השפעתם של צירי המעצמות הזרות, שתחת חסותן נמצא אז רוב מנינו של הישוב הארצי ישראלי, עתידה בודאי להֵחָלש או להבטל כליל.  אף ה״בקשיש״ הידוע, שעמד עד עכשיו לעזרתו של הישוב העברי, עבר ובטל כעת, מאחר שאזלה פרוטה מן הכיס.

מצב דכדוך־נפש זה גבר ביחוד על התושבים מתוך המחשבה כי הישוב היהודי, המצוי עכשיו במושבות הנהו בעיקרו מסוג האנשים הבאים בימים או זקנים גמורים, שכן באותם הימים היו צעירי המושבות נוהגים לעזוב את מכורתם ולנדוד לכרכי הימים בחוץ לארץ.  ולא היתה משום כן כל אפשרות לכאורה לארגן הגנה על כל התנפלות שלא תבוא.

כאלה וכאלה היו הרעיונות המעציבים, שזקני המושבה זכרון יעקב הביעו זה לזה באותו ליל תשעה באב מר, משיצאו מבית הכנסת אל הרחוב הראשי, הנשקף לקראת הים, לאור הירח.  ובתוך קבוצת המשוחחים עמדו אותה שעה גם פישל ארונסון וארבעה בניו אהרון, שמואל, צבי ואלכסנדר.

פקודת הגיוס הכללי, שהוכרזה מטעם הממשלה התורכית בכל הארץ מדן ועד באר שבע, הכתה מכה רבה את הישוב העברי.  נקרא לצבא כל בחור וטוב;  הוחרמו סוסים, עגלות, גמלים;  אף היבול לא הוכנס הגרנה;  ורבים לא קצרו את הקמה.  מלבד זאת הטילה הממשלה על התושבים מסים וארנוניות למכביר.  המושבות העבריות, שהיו בימים ההם מלאים פועלים זרים, נתרוקנו מהידים העובדות, מאחר שכמעט כל הפועלים נקראו לגיוס.  אכן, מראה חורבן היה שפוך בכל.

רב מכל היה הצער על זה, שבגלל מלחמת־הדמים ניתק כל קשר בין הארץ ובין ארצות הגולה, וממילא פסקה גם היניקה החמרית, שארץ ישראל הקטנה היתה מקבלת לפני כן מארצות הגולה.  ואולם גם האימה מפני התנפלות פראים תקפה מיום ליום על הישוב העברי ועל בני המושבות העבריות ביחוד, שנראו לעצמם כמופקרים לבדידותם המוחלטה, ללא גואל ומשגיח.  גדול מאוד היה דכאון הרוחות בימים ההם.

ובני ישראל טכסו עצות, כנהוג, והחליטו לכפר את פני התקיפים במנחה.  ועד התאחדות האכרים למושבות יהודה אסף סכום עשרת אלפים פרנק זהב והביא שי לפשה בירושלים, בשביל אוירון בשם ״ישראל״ ובקש אגב מאת הפשה הגנה על המושבות העבריות.  המנחה נתקבלה, אמנם, ברצון, ואולם אוירון תורקי לא נוסף על ידי כך.  ובמקומו נשלח למושבות מטעם הפשה חצי מנין של חיילים ערביים בעלי־מום.  משראו זאת הצעירים שבמושבות התחילו לטכס עצות ולבדוק את שיירי כלי־הזין הגנוזים בבתי האכרים ולהתכונן על כל צרה שלא תבוא.

ובינתים והשנאה להישוב היהודי מצד הפראים שבבני ערב כבר נתנה את אותותיה, הגייסות, העוברים דרך הארץ, ביניהם בידואים רבים, בכיוון לתעלת סואץ, תחת המפקדה של קצינים גרמנים, כבר שלחו לא פעם את ידם בביזה.  אויר הארץ הקטנה ספוג פחדים.  חיי הישוב העברי, רכושו וכבודו הפקר.

ובלבות כמה מצעירי בני ישראל צצו תכניות נועזות, אם כי לא ברורות למדי.  ברי היה להם, כי עתידה אנגליה למגר את שלטונה של תורכיה, וכי עתיד טוב יותר נשקף להישוב העברי בארץ תחת שלטונה של אנגליה הנאורה, והואיל והדבר כבר נחרץ ממילא וסופו לבוא, הרי טוב להחיש בעזרתם את בואו ולהיות שותפים למפעל, על מנת שיוכלו להביא לאחר כך את המולדת על שכרה כתגמול בעד סיועם הממשי לצבאות ההסכמה.

השמועה אמרה:

הנה האנגלים הולכים.  הנה הם באים.  עוד ימים.  עוד שבועות.  והצי האדיר של בריטניה המעצמה ירעיש את הארץ.  לעתים ראו עשנו של הצי האדיר של בריטניה קרב והולך לחופי הארץ.

באותם הימים נוסדה מטעם חבורת צעירים וצעירות אגודה חשאית בשם ״נילי״, ראשי תיבות: נצח ישראל לא ישקר.

תפקיד האגודה הזאת היה כפול:

א) להתגנב למחנה האנגלים, בשביל להורות להם את הדרכים.

ב) לחדש את הקשרים עם העולם היהודי הגדול, על מנת להביא משם עזרה חמרית לישוב.

אבשלום פינברג היה הראשון באמיצי־הלב, שסכן את עצמו והתגנב, לאחר כמה נפתולים רבים וקשים, – והגיע אל האנגלים במצרים.  ואולם ההצלחה לא האירה לו פנים.  לא על נקלה, עלה בידו לשכנע את האנגלים המתונים והזהירים להכנס עמו בדברים כעם איש־ברית, הואיל והם לא יכלו להשלים עם הרעיון, כי דבר המרד, שאבשלום פינברג מציע להם, יכול לצאת לפועל.  אין זאת אלא, שיערו האנגלים המתונים, שליח־חרש הנהו בר־נש זה מטעם התורכים.

אולם אחרי מאמצי רבים הצליח אבשלום פינברג, בן המושבה חדרה, ועלה בידו להטות את האנגלים להאמין בכוונות הטובות.

אותה שעה התחילה שירות־הריגול מצד בני ״נילי״ לטובת אנגליה, שבה היתה, לפי דעתם, צרורה גם טובת הישוב העברי.

תחילת השירות היתה לכאורה מצערה ובלתי מאורגנת כהוגן.  לעתים מזומנות נגשת אניה למקום מסוים בחוף ים התיכון, לפי סימנים ידועים.  ואולם כעבור זמן־מה משתרבבת טעות בסימנים והשירות נפגעת.  ורק אהרון אהרונסון נתן לאחר כך לענין אופי יותר מסודר ומאורגן, אחרי שהוא מצליח להגיע ללונדון ומשם למצרים.

אגודת ״נילי״ מסתעפת ומרחיבה את חוג פעולתה.  מלבד השירות לאנגלים היא מביאה תועלת מרובה להישוב העברי על ידי סדור לשכת־מודיעין חשאית, הממציאה לעולם היהודי הגדול ידיעות על מצבו של הישוב העברי בארץ ועל כל קורותיו.  כעבור עשרים וארבע שעות לגירוש יפו ותל־אביב עפות ידיעות על כך לכל קצוי תבל.  ועל ידי זה נתנה האפשרות לאחוז באמצעים הדרושים ואף לסדר עזרה כספית לבני הישוב, הנמצאים בחוסר־כל.

עד כמה גדל לאחר כך אימונם של השלטונות האנגליים בבני ״נילי״ יש לדון על פי זה, שבקרוב הממשלה האנגלית פרסמה הודעה, כי אפשר להעביר על ידה כספים לבני ארץ ישראל.

בבני האגודה הזאת האנגלים נעזרו הרבה בזמן כבוש ארץ ישראל, כפי שיסופר בפרקים הבאים.  ואולם הם עצמם, המרגלים או גבורי המולדת, כמעט כולם נשמדו:  מהם מתו בבית־הסוהר בנצרת ומהם נפלו חללים מכדור בדואי במדבר;  מהם עלו על עץ־התליה, שהוקם להם על ידי המשפט הצבאי התורכי ומהם שמו בעצמם קץ לחייהם בשל ענויים, שנגרמו להם על ידי חייליו של חסן־בק העריץ, שהביא את הישוב העברי עד דכא.  אהרן ארונסון, הרוח החיה בפעולה הזאת, נהרג באוירון צבאי, שנפל לתוך הלמנש, במעופו בשליחות ציונית חשובה מלונדון לועידת־השלום בפריז.  ומי יודע אם נפילה זו היתה רק מקרית בלבד.

אכן, ערפל אגדי עוטה את כל הפרשה המסתורית הזאת, ועד היום קשה להוציא עליה פסק־דין ברור ומוחלט.  ואף הדעות עליה נחלקות במאוד.  ובדרך כלל אין בני הישוב נגשים ברצון להארתה של פרשה זו, מפני טעמים ונימוקים בלתי מובנים לכאורה.  וכמו כן לא נקבע עד היום שם־התואר לבני הקבוצה הזאת.  יש גורסים:  מרגלים!  ויש אומרים:  לא, כי אם גבורי המולדת.  ואולם צריך להודות, כי רוב הדעות נוטה יותר לחומרא מלקולא.

אבל יש גם רבים בציונות ובישוב (ביניהם נשיא ההסתדרות הציונית הד״ר חיים ויצמן, א. בן־יהודה, זאב ז׳בוטינסקי ואחרים), המתיחסים בחבה ואף בהערצה לקבוצה שומרונית זו, שעזרה בהרבה להאנגלים לכבוש את ארץ ישראל ולפרק מעל הישוב העברי את עול הזדון הקשה של התורכים בימים, שבהם כבר עמד הישוב על סף הכליון ממש.  ואהרון ושרה אהרונסון, אבשלום פינברג וכמה מעוזריהם הנאמנים, נחשבים לגבורים בעיניהם.

יש עור צד שלישי, לא־יהודי, אבל חשוב לנו מאוד לדעת גם את דעתו.  הלה התייחס בחיוב גמור להקבוצה השומרונית ולפעולותיה כמורי־דרך בכבוש ארץ ישראל.  בצד השלישי מופיעים שני ה״טימס״ים, הלונדוני והניורקי, המנצ׳סטר גרדיאן, הגנרל אלנבי, סיר גילברט קליטון, גנרל דידס, גנרל מוניי בזיל טומפסון ועוד רבים מהאנגלים, קולונל הוז, יועצו הנאמן של הנשיא וילסון, ואמריקנים רבים, והסופרים הצרפתים האחים טרו בהספור הארצי־ישראלי שלהם ״לשנה הבאה בירושלים״.

תפקידנו בחבור זה לא לשפוט את האנשים האלה ולא להוציא עליהם פסק־דין.  עתידה ההיסטוריה להוציא עליהם את גזר־דינה בלי משוא־פנים.  אנו מתכוונים רק לחקור את הענין החשוב הזה לפרטיו.  נשתדל להרצות את הדברים כהויתם לפי תעודות חשובות ועובדות נאמנות, לפי יומנים ומכתבים, שנכתבו על ידי גבורי המאורעות לא לשם פרסום.  ועל־פי עדי־ראיה שהיו קרובים מאוד לחבר האנשים האלה.  וביחד עם זה נביא בחשבון גם את דברי עדי־ראיה ממתנגדיהם.

מתחילה ניתן רשות־הדבור לדעות השוללים.  משה סמילנסקי בכרך הראשון של זכרונותיו, בפרק על שרה ״האשה״ ״נר לנשמת שרה אהרונסון״, כותב על האשה הזאת, שהצטיינה יותר מכל בני הקבוצה בגבורתה:

"מי ידע את שמה?

מלבד חוגים מצומצמים לא הכירוה בני הישוב.

מה דבר השם הזה ללבבות?

לא כלום.

אבל הנה באו ימים, אשר יכתבו בדם ואש בספר חיינו, ומתוך חשכת הימים האלה עלה השם הזה, וזיו של הוד מרחף עליו.  מדן ועד באר־שבע ספרו עליו אבות לבנים מתוך לחש של קודש.

ואנכי, שלא ידעתי ולא הכרתי את האשה הזאת, רואה אותה בחזון יום, יום, ובמשך כל החדשים הארוכים האחרונים אני רואה את תמונתה בכל קהל ובכל אספה;  אני רואה אותה מרחפת בתכלת הערפל המכסה את הרי יהודה...  ולעולם לא אשכח את הטרגדיה של זכרון יעקב.

לא הייתי עד־ראיה למעשי־הדמים.  רק מפי עד־ראיה שמעתיו, והנה רואה אנכי יום יום את ענוייה, שומע אנכי את דבריה, את צעקותיה של האשה הקדושה, המנסרות ונשאות בין הסלעים של הרי אפרים.

מה מקור קדושתה?...

היכן המעין, שממנו שאבה את גבורתה?

ידעתי את סביבתה, המלאה מנוחה ושובע, הרוויה הכנעה;  הכרתי גם את בית הספר של אותה פנה.

לא אלה זרעו את גרעיני הקדושה על תלמי לבבה.

מי יצר?...  מי זרע?...

אולי רוח ההרים, אשר עליהם מטפסים ועולים לילה צללי הקדושים...  אולי האגדה על עשרה הרוגי מלכות, אשר שמעה מפי סבתא?...  ואולי קסריה – מרכז הדמים ומקור השעבוד למולדת – מצד אחד, ועתליט – עריסת האגדה של ביתר – מצד שני.  אלה שתי הנקודות אשר ביניהן עברו עליה ימי ילדותה, – אולי אלה הן שיצקו בה את רוח המרד?

לאלהי ציון פתרונים.

אנכי את הפתרון לא מצאתי, ולא איכפת לי:  אל לבי מדברת החידה יותר מן הפתרון״

ולאחר שסמילנסקי נותן תאור מזעזע על ענויי שרה במשך שלשת הימים והלילות, עד שהיא בידה הפסיקה את פתיל חייה, ולאחר שהוא מתאר את הלויתה, שבה השתתפו גם התלינים התורכיים.  הוא אומר:  ״אם אמת בפי האומרים שיש עולם־הבא, ובעולם הבא יש שני מדורים:  אחר לגן־עדן ואחד לגיהנום;  ואם על פי איזה מקרה עוד יזכו חבריה הגברים לגן־עדן – יהיה חלקה בגיהנום ואל תפגש עמהם!...״

בכרך א׳ מזכרונותיו הרי סמילנסקי איננו מכנה עדיין את הגברים בשם מרגלים.  דומה, כאילו יחסו אליהם עדיין אינו ברור למדי.  ואולם בכרך ג׳ של זכרונותיו הריהו מקדיש להמורדים האלה פרק גדול בשם ה״מרד״, ששם הוא מדבר עליהם דברים מפורשים ואומר:  ״יחסי, כיחס הרבים של הישוב, היה שלילי בהחלט לחזיון הזה, שמצא מקום בחיינו, ולא רק מפחד לגורלו של הישוב, כי אם גם מתוך רגש תועבה למלאכה זו.  אמנם, אין אנו תמימים עד כדי אי־הבנה, שהריגול, עם כל אי־המוסריות הכרוכה בו, חזיון הכרחי הוא בכל מלחמה.  אין החייל, ואפילו לא חבר ההגנה, יכול ללכת לקראת האש, אם אין מרגלי־חרש מסייעים לו מאחוריו ומלפניו, אבל במה דברים אמורים:  בעם או בחבר אנשים, ההולכים להלחם או להגן על עצמם, אלה אנוסים לקבל עליהם גם את תפקיד הריגול.  לא כן, אם עם או חבר אנשים מקבל עליו את תפקיד הריגול לבד, מבלי להשתתף בגופו גם במלחמה״...  עד כאן דברי הקדמתו של סמילנסקי להפרק ה״מרד״ שבהם הוא פותח בדברי שלילה.  ואולם בפנים הפרק מביע סמילנסקי לא מעט דברים חמים לעבודתם של בני האכרים מזכרון־יעקב וחדרה.  וגם ברשימתו על ״מתולה״ אנו מוצאים יחס טוב לאחד מהגבורים הראשיים של ה״מרד״:  ליוסף לישנסקי.

ומבלי להתוכח עם מר סמילנסקי כדאי רק להעיר, כי לפעמים הנושאים תפקידי הריגול במלחמה אינם חייבים דוקא להשתתף במלחמה עצמה, שהרי החזית שלהם היא לפעמים הרבה יותר מסוכנת מחזית המלחמה.  נציין פה רק את העובדה, שמה שעשו אהרון אהרונסון וחבריו למען שחרור ארצנו, עשו גם אחרים, ולאו דוקא בחזית המלחמה, כגון יוזף פילסודסקי גואל פולניה ונשיא צ׳יחוסלובקיה ההומניסטן טומס מסריק, הואיל והם ראו בפעולתם זו עובדה מוסרית מפאת התועלת שבה לשחרור ארצם ועמם.

נביא פה עוד דברי אחד מהשוללים.  מרדכי בן הלל הכהן, המספר גם כן בזכרונותיו כמה פרטים על המרגלים והריגול בחוברת הראשונה של ״השלוח״ המחודש בארץ ישראל, ואף הוא מביע שם את יחסו השלילי להופעה זו.  ובכרך ג׳ של ה״יומן״ ״מלחמת העמים״, מיום כ׳׳ו אדר תרע״ז, הנהו מספר ״על אודותם״ כי ״גם היום היתה מועצה בביתו של מר בריל (פקיד הברון ביהודה) על אודות המעשים הזרים של האיש, אשר עליו מספר הכתוב, כי הרים יד במלך.  לנו עסק עם טפוס לא נורמלי, סורר ומורה, שאינו מקבל מרות, והנהו נכון להפקיר גם את עצמו גם את כל סביבו.  בן־ממר זה אינו משגיח, אין לבו אל הישוב העברי, הנתון בסכנה לרגלי מעשיו־תעתועיו, אחת היא לו, אם ירע לכל העם העברי בארץ ישראל בעבורו.  זדון לבו לו לקו, ורצונו הפרא לו למשקולת.  והאיש, שהוא לו לנביא ולאלהים, ואשר עמו אסור היה אולי לבוא בדברים, נסע, נדד, נמלט ויושב לו שאנן בצל האויב, וכפי הנראה גם ידו במעל.  ונמשכים זעיר־שם זעיר שם צעירים ברשת המסוכנת הזו.  מה לעשות?  מה לעשות?  ואם נזעק תשיגנו רעה.  ואם נחשה ומצאנו עון.  אבדה עצה ממנו ובכל עסקנינו לא מצאנו גם הפעם תרופה נכונה בכל המועצה, החלטנו להשתדל, עד כמה שאפשר, ולהבדיל את הצעירים מהשפעת העדה הרעה הזאת, ולשמור בכל זאת את עקבי הפרא, שאין מעצור לרוחו.  את איש בריתו ראו בשבוע שעבר בירושלים במלון הגרמני. – כל זה לא לפי האמצעים של צעיר פועל, – ואחות איש האלהים בשומרון ונביא הבלוף האמריקאי, – סובבת על ידו.  כל זה חשוד מאד...  נורא מאד.  הרת חמרים מפוצצים, – ומה לעשות?״...

מרדכי בן הלל הכהן איננו רואה אפילו צורך לקרוא אותם בשמותיהם וכותב רק ״על אודותם״ ולא ידוע לנו כלפי מי הוא מתכוון בדברו על האיש ״אשר עליו מספר הרחוב, כי הרים יד במלך, הסורר ומורה, הבן־ממר?״  האם זהו אבשלום פינברג?  או מי שהוא אחר מהקבוצה השומרונית?

״והאיש אשר הוא לו לנביא ולאלהים שיושב לו שאנן בצל האויב.  נביא הבלוף האמריקאי".  בזה בעל ״הזכרונות״ מרמז, כנראה, כלפי אהרן אהרונסון.  עד כמה ישב האיש הזה, שהקריב את חייו בעד עמו וארצו, שאנן בצל האויב בתקופה זו.  יתברר להלן בכמה פרקים מהספר.  ו״אחות איש האלהים בשומרון״, כאן הכתוב מדבר בשרה אהרנסון, שהקריבה באופן כל כך טרגי את חייה הצעירים על מזבח הבית הלאומי לישראל בארץ ישראל.  עד כאן משפטו הקשה של מרדכי בן הלל ביחס להקבוצה השומרונית.

בפרקים על ״הגדוד העברי״ בקונטרס, אב תרפ״ח, מספר גם א. גולומב בפרק ג׳ על ״קבוצת הריגול ורדיפות התורכים״ והוא אומר: ״בתקופה זו של הנסיונות הציוניים הדיפלומטיים לרכוש את אהדתה ותמיכתה של אנגליה ושל נסיונות יצירת הכוח העברי בתוך צבא ההסכמה, נסתדרה בארץ ישראל קבוצת אנשים אשר אמרה לקנות את לבה של אנגליה לשאיפות הציוניות של העם העברי על ידי סדור שירות של ריגול בארץ ישראל לטובת הצבא הבריטי.  בחירת הריגול לשדה־הפעולה שלה לא היתה לגמרי מקרית בשביל קבוצה זו.  היא הורכבה כמעט כולה מילידי הארץ ונתבססה בעיקר על ״הגדעונים״, אבות ״בני בנימין״ של ימינו.  האנשים האלה לא האמינו ולא רצו בתנועה ציונית רחבה של המוני העם העברי.  הם התנגשו לעתים עם התנועה לכבוש העבודה והשמירה העברית במושבות וראו בתנועת הפועלים כוח הבא לדחוק רגליהם בארץ.  לעזרתם הומצאה גם בידי חברים אחדים שלהם תיאוריה שלימה (בין המיטיבים להסביר תאוריה זו היה המנוח אבשלום פינברג, שנהרג באחד מסיורי הריגול במדבר בין ארץ ישראל ומצרים, בנו של אחד מחלוצי הביל״ויים, הידוע בשם לוליק).  התיאוריה הזאת אמרה, כי ארץ ישראל תגאל רק בידי ילידי הארץ, אשר השתחררו כבר ממסורת הגולה.  אלה יהיו מסוגלים לכבוש להם בארץ עמדה שליטה בכוח הונם ושכלם.  העליה החדשה ״הרוסית״, הפונה לעבודות הראויות לערבים, מורידה לעומת זה את הערך היהודי ומזיקה לשאיפת השלטת הישוב העברי בארץ.  קבוצה זו לא יכלה כמובן להצטרף לחלום של פעולה ציונית המונית וגם בזמן של שגשוג החלומות המדיניים וחלומות הגדודים העברים היא חפשה לה דרך של פעולה על ידי היחידים – ילידי הארץ – ומצאה את דרך הריגול.

בראש הקבוצה של הריגול עמד ה׳ אהרן אהרונסון, אגרונום ואיש מדע חשוב, ממציאה של אם־החטה בארץ.  בכשרונותיו הרבים עלה בידו לרכוש עמדה חזקה וקשרים חשובים בין השליטים התורכים.  הוא הועמד בראש המלחמה נגד הארבה שעלה על הארץ בשנת 1915 ובידו נמסר כוח רב להשתמש בפלוגות צבא וגם לשחרר אנשים מן הצבא לצרכי עבודתו.  תחנת־הנסיונות החקלאית שלו בעתליט קבלה פריביליגיות שונות והוא השתמש בכל אלה לסידור הריגול ולהפיכת תחנת הנסיונות לתחנה של מסירת ידיעות לאנגלים.

קבוצת הריגול הצליחה למשוך לעבודתה בכוח הערת הפטריוטיזם של יליד הארץ גם אחד מחברי השומר יוסף לישנסקי, מילידי הארץ.  על ידו נתארגנה גם קבוצת פועלים ״המגן״, שקבלה את השמירה ברוחמה ובקסטינה ועזרה לקבוצת הריגול בעבודתה.  הקבוצה ניסתה לרכוש גם את נטית עסקני הישוב בארץ לפעולתה והיא הביאה סכום כסף הגון (שלושת אלפים לירות זהב שבאותה שעה היה להם ערך רב מאוד) להקלת המשבר והרעב ששרר בתקופת המלחמה, וביחוד אחר גירוש יפו ות״א בארץ.  מתוך הנסיונות האלה למשוך עוד אישים וחוגים לעבודתם, או לכה״פ לרכוש את האהדה לפעולה שלהם, נתגלה קיום הקבוצה הזאת בתוך חוגים שונים של הישוב העברי.  שמע הפעולה ״המדינית״ שלהם עורר התנגדות והתרגזות רבה כמעט בכל החוגים.  את הכסף שהם הביאו לא קבלו עסקני הישוב (או יותר נכון קבלו והחזירו) למרות כל קושי המצב[i]).  ובמקומות אחדים נשמעו גם דעות על הצורך להפסיק בכוח את פעולת הקבוצה הזאת.  ההתנגדות וההתרגזות לא נבעו אך מן המקור של פחד הישוב על נפשו.  גם יצירת הגדוד שנלחם בחזית גליפולי סיכן את היחס של שלטונות תורכיה לישוב העברי, ואעפ״י כן נתקבלו הידיעות על יצירת גדודים עבריים בהלמות לב של תקוה כבירה.  כאן היתה גם ההכרה, כי הדרך הזאת אינה הדרך המתאימה, הנאה והמועילה לתנועת שחרור לאומית.  רק בודדים נמצאו, שחשבו, כי טוב בכ״ז לנצל את קבוצת הריגול, להשתמש בכסף שהם הביאו ולקבל גם את ההצעה על סדור משלחת מא״י לאי קפריסין למען התראות שם עם השלטונות האנגלים, לברר את המצב המדיני, ולקשור דרך שם קשרים עם היהדות בחו״ל״.

הבאנו קטעים מדבריהם של משוללי הקבוצה השומרונית על מנת שהקורא יכיר גם את עמדתו השלילית של חלק הגון מהישוב ואת נמוקיו לכך.  כעת נשמע מה בפי הצד שכנגד, הרואה בפעולותיה של הקבוצה השומרונית מפעל לאומי.

ראש המחייבים הוא נשיא ההסתדרות הציונית, ד״ר חיים וייצמן.  ותמימי־דעים עמו הם רבים מהעסקנים והסופרים.  א. בן־יהודה במאמרו על ״אהרן אהרונסון״ מספר:  כשבא הנה לא״י פרופ' ח. ויצמן בפעם הראשונה בשנה זו וסחתי אתו על הפעולה הגדולה, אשר פעל לעמנו, בתתו לו את הצהרת בלפור, אמר לי בדברים מפורשים לאמר:  ״מלבד עבודתו של חברי האדון סוקולוב עלי להכיר טובה רבה בעד חלק מהצלחתי לאהרן אהרונסון.  בעזרתו להצבא האנגלי בימי המלחמה קנה לו אהרונסון אהדה רבה בעולמות העליונים של הממשלה ובעבודתו לטובת עניני אנגליה, גם לאחר כך נהיה אחד מהמעטים בתוכנו, שדבריו היו חשובים בעולמות הרשמיים, שהאמינו בו אמונה שלמה.

ועבודה גדולה עבד האיש הזה לטובתנו כל הימים שהיה אתנו, עבד בכוח, עבד בלי הרף, לא ידע פחד, הלך למקום שנשלח אפילו בתוך הסכנה היותר גדולה, וכל תפקיד שנתתי לו והטלתי עליו מלא על הצד היותר טוב״.  כך דבר על אודותיו פרופ׳ ויצמן ועדות זו בלבדה מספיקה לנו.  ואנו יכולים עוד להוסיף, עד כמה שידוע לנו ממקורות רבים, שהצהרתו של בלפור עצמה היתה לא מעט תוצאת פעולתו של אהרן אהרונסון, שנעשתה בידיעתו המלאה של ויצמן, ואולי גם בהסכמתו של נשיא ההסתדרות הציונית, שהכיר היטב את חשיבותה בעיני האנגלים ולעתים קרובות היה שוֹלח מברקים לראש ״המרגלים״ במצרים, לאהרן אהרונסון, בנוסח זה: ״חזק ואמץ והמשך את העבודה הקדושה״.

א. לודויפול, במאמרו על אהרן אהרנסון ב״השלח״ (כרך ל״ז חוב' ד'־ה' תר״פ), אומר עליו ועל תקופת הריגול בחייו כך:  ״באה המלחמה.  כהרבה והרבה מאנשי המדע בחוץ לארץ נמשך גם אהרנסון בזרם.  הוא כמעט עזב את עבודתו המדעית ונכנס כולו לעבודה מדינית.  הוא היה מצד ההסכמה ועשה מה שעשה על דעת עצמו בלי להתועץ עם איש.  כל המעשים האלה שייכים להיסטוריה של המלחמה.  והיסטוריה זו אינה נכתבת ואינה יכולה עוד להכתב.  דבר אחר צריך בכל זאת להאמר:  הכוונה היתה בלי שום ספק טובה.  היו חכוכים בינו ובין אחדים מחברי ההסתדרות הציונית.  אבל הוא לא חדל לעבוד בשביל התגשמות רעיוננו. ועבודתו היתה פוריה.  ביחד עם בן־יהודה יכול גם אני להגיד, שסח לי ויצמן על התועלת הכבירה, שהביא אהרונסון לכל העבודה הציונית קודם הכרזת בלפור ולאחריה.  השפעתו בלונדון וגם בחוגים האמריקניים היתה מן הבלתי־מצויות.  ואהרונסון מלא את פקודותיהם של מנהיגי הציונות בלי למרות את פיהם.  פעם היו בינו ובינם חלוקי דעות, שהביאו אותו לידי רצון להפר את המשמעת, אבל חיש מהר חזר בו מדעתו, בא ונכנע ועשה את רצון המנהיג״.

עד כמה ויצמן החשיב את פעולת אהרונסון ועד כמה עמד עמו בקשר מתמיד בעבודה הציונית בלונדון תעיד לנו העובדה, שבאותו האוירון, המוכן לפורעניות, שאהרן אהרונסון עף בו בשליחות ציונית חשובה מלונדון לפריז ומצא בו את מותו, באוירון זה יחד עם אהרנסון עומד היה לעוף גם נשיא ההסתדרות הציונית.  אבל ההשגחה רצתה, כי ברגע האחרון ישנה ויצמן את כיוונו, והוא נסע לפריז בדרך הרגילה.

ויצמן התאבל מאד על אהרן אהרונסון, שהיה יד ימינו ועוזרו הנאמן אצל האנגלים, מה שויצמן היה מדגיש בכל הזדמנות לקרוביו וידידיו, כדברי הד״ר אידר.  וכאשר נשיא ההסתדרות הציונית בא בראש ועד־הצירים בפעם הראשונה לארץ ישראל, שאהרן אהרונסון היה גם אחד מחשובי חבריו, וראה את היחס השלילי, שהגיעה כמעט עד כדי שנאה כבושה מצד חלקים שונים בארץ לאהרונסון, השתומם על כך מאוד.  ופעם אחת אמר ויצמן למזכירו: ״אינני מבין על שום מה מתיחסים אליו כך, הלא אהרונסון פעל בעדנו עבודה כבירה, והוא איש בעל כשרונות יוצאים מן הכלל.  קשה לי להבין את השוללים אותו״.

ואף בן־יהודה אומר במאמרו הנ״ל:

״ואני מעיד עדות נאמנה, כי מיד בתחילת המלחמה התחיל אהרן אהרונסון לחשוב מחשבות במה לעזור לגאולת הארץ ובביתי דבר אתי על זה פעמים אחדות.  ואת זממו, זה שאני מעיר עליו שהיה בכונה טהורה, אך ורק לשם תחית עמנו, בצע אחר כך במעשים הידועים.  אין רצוני להכנס כאן בוכוחים, אם הדרכים, שהוא בחר בהם, כדי להגיע למטרה הגדולה, היו כולם ישרים ונאותים.  אין ספק בדבר, כי מעשיו אלו הביאו אסון על יחידים רבים, בפרט מבני המושבות, ובשעת הצרה גדל הזעם עליו בארץ ושמו נהיה לקללה בפי כל.  אך אפילו אם טעה במקצת ונכשל באנשים שאינם מהוגנים, בדבר אחד אין ספק, כי כונתו היתה רצויה ודברי הימים ידונוהו לכף זכות״.

זאב ז׳בוטינסקי, שהכיר מקרוב את אהרן אהרונסון וידע יותר מרבים על ערך עבודתו, שעשה לטובת האנגלים ולטובת הציוניות הפוליטית באנגליה, אומר בספרו ״תולדות הגדוד העברי״ על אהרן ושרה ועוזריהם:

״איש תקיף ורב־הכשרון, מצוין במעלות גדולות ובחסרונות גדולים, ארגן הסתדרות חשאית, על מנת לשרת את האנגלים בידיעות חשובות בדבר מצבם של הארץ וחיילותיה של תורכיה.  הוא יצר קשרים בין המרכז שלו בארץ ישראל ובין המפקדות הראשיות במצרים.  כמה פעמים העברו סירות אנגליות את סוכניו לפורט־סעיד וחזרה.  האנגלים אומרים, כי הסתדרות זו עזרה להם הרבה בכבוש ארץ פלשתינה.  ואולם בני הישוב ברובם מתיחסים אליהם בשלילה גמורה ואף בשאט־נפש.  איני שופט בווכוח זה.  ואולם יודע אני שני דברים:  א) שבין המשתתפים בהסתדרות זו היו אישים בעלי אפייים תקיפים, מוכנים להסתכנות ולהקרבה עצמית.  ואני מקוה כי עוד יקום פייטן, אשר יתאר את התקופה ההיא ואת האישים הפועלים בה על כל חטאיהם השחורים ומעשי גבורתם, על קלות־דעתם ועוז רוחם.  ב) יודע אני, עד כמה הללו חרפו את נפשם על קדושת רעיונם.  שרה אהרונסון סבלה במשך יומים ענויי לא־אנוש בידי התורכים האכזריים, עד ששלחה לעיניהם כדור ללבה מבלי שגילתה אף אחד משמות המשתתפים עמה״.

ובמקום אחר אומר ז׳בוטינסקי:

״זו היא התחלה של אגדה חדשה.  הרצל, טרומפלדור – שתי אגדות, שאין חולק עליהן, שרה אהרונסון – אישיות מורכבת וטרגית מזכרון יעקב הנה עדיין שנויה לפי שעה במחלוקת.  הטרגדיה שלה נתרקמה לאור ארגמן של הרפתקאה נועזה ואיומה.  הלא זהו ״הריגול״, שהביא כל כך הרבה תועלת לאנגלים והמיט אסונות על הישוב העברי.  בשרה אהרונסון שימשו בערבוביה האורות והצללים.  אולם גם יומה יבוא״.

גנרל אלנבי מפקד הגייסות האנגליים בארץ ישראל, משהגיעה אליו השמועה על מותו של אהרונסון, אמר:

״מות אהרן אהרונסון שלל ממני ידיד יקר וקצין השטב שאין להחליפו.

הוא היה האיש העיקרי, אשר ארגן את ״הסתדרות בולשת השדה״ מאחורי החזית התורכית:  את העבודה הזאת עשה בחריצות רבה על אף הקשיים והסכנות.

התמסרותו לעניננו גרמה לפגעים קשים מידי אויבנו לכל הקרובים אליו והיקרים לו.  מר אהרונסון היה איש בעל מרץ ללא גבול, בעל אופי חזק, ציוני ותיק וארץ־ישראלי.  לשכניו הלא־יהודים התיחס בסימפטיה רחבה, אשר עזרה באופן ממשי להנהלתי בארץ ישראל.  אני חייב לו הרבה בעד עצותיו המחוכמות, מתינותו ופקחותו.

מותו היא אבדה לאימפריה הבריטית ולציונות, אבל פעולתו אשר פעל לא תמות לעולם.״

גנרל קלייטון, הקצין הראשי הפוליטי של Exped. Force Egyptian אמר:

״כבר־סמכא יכול אני לדבר על העזרה שהוא נתן לענין הממלכות המאוחדות. במשך כל התנועה הצבאית במצרים ובארץ ישראל מסר אהרן אהרנסון לפקודת ההנהלה הצבאית שלנו את כל ידיעותיו החשובות ואת נסיונו ועשה שירות שאין להעריכה על אף הסכנות התכופות ליהרג או להתפס בשבי״.

מדברי גנרל מוניי:

״הוא היה איש, אשר יכול היה להצטיין בכל ארץ ובודאי יכול היה למלא תפקיד שאין להעריכו בארץ־ישראל לכל הנהלה, אשר עליה הוטל סדור הארץ.

אני מאמין, שהשירות, שנעשתה על ידו לצבא הבריטי ולארצו, לא תשכח וזכרונו לא ימוש מלבם של אלה, אשר עבדו אתו״.

ידידו ויועצו של הנשיא וילסון, המפקד הוז, אמר:  ״אלמלא אהרונסון לא היתה אמריקה מעריכה כראוי את ערך הבית־הלאומי העברי ולא היתה מחישה את תמיכתה הכבירה אצל הממשלה האנגלית ובועידת השלום״.

ה״טימס״ הלונדוני הקדיש מאמר ראשי מלא הערצה לאהרן אהרונסון ולפעולותיו לטובת כבוש ארץ ישראל.

אף ה״טימס״ הניו־יורקי כתב לאחרי מות אהרונסון, כי האיש הזה, שהיה מכובד על הנשיא רוזולט כמו על וילסון ועל יתר גדולי אמריקה, השפיע בהרבה להרים את ערכו של הבית הלאומי העברי בארץ ישראל.

 

פרק א: אהרן אהרונסון

קודם שאנו נגשים להרצאתם של מאורעות הריגול, כפי שהם התפתחו דרגה אחרי דרגה עד שהגיעו להתרתם הטרגית ביותר, עלינו לשפוך מעט אור על תולדותיהם של הגבורים הראשיים, שפעלו בעלילה ההיא.  אכן, כמעט כולם היו אנשים בעלי אופי בלתי שכיח, ומהם, אהרן אהרונסון איש המדע ורב הכשרונות ביחוד, היו אישים מופלאים בכל הליכותיהם ובקורות חייהם כשלעצמם.  דומה, כאילו הם קורצו מאותו החומר, שממנו נעשים אישים רבי־פעלים.  וכך אנו פותחים מתולדותיו של הארי שבחבורה, הוא:

אהרן אהרונסון נולד ברומניה בשנת 1876 להוריו העניים, שעלו לארץ ישראל בשנת 1882, בראשית העליה הראשונה, יחד עם קבוצת חלוצים מיוצאי רומניה.  מילדותו ניכר אהרון בעוז־רוחו, בשקידתו על למודיו ובאהבתו לטבע.  הוא אהב את הרכיבה על סוס אביר בין הרי שומרון, אהב לחקור את משפחות הפרחים והצמחים ביפי הנוף השומרוני.  הוא היה ממש כיליד הארץ ואת מכורתו בגולה שכח כליל.  בחיק הטבע שאף רוחו אל על והתרפק על מרחבי החורן.

 

אביו הישיש, פישל אהרונסון, זקן החלוצים מעולי רומניה מהתקופה ההיא, מספר על בנו הקטן אהרן:  ״כשבאנו הנה וטפסנו על ההר הזה נקרנו בצפרני אצבעותינו את האדמה שבין סלעי ההר וטרשיו עד שעשינו אותה לכרם.  והנער אהרן, שעבד אתי ביחד את עמדת הסקול, עדר, נטע ונכש.  הנער התהלך כחולם חלומות בהקיץ ואחרי כל עבודה בשר לי בשורה חדשה: מצאתי עשב כזה וכזה ומצאתי אח שמו פה ושם, בתנ״ך או במדרש.  היום היה לו לעבודת פרך והלילה – ללימוד.  ואחרי שנים, כשהתחיל לחפש את מיני הקוצים וסוגיהם – לא נתן תנומה לעפעפיו, יען לא מצא עוד את ה״דררר״.  ״דרדר״ זה היה לו למשא־נפש הגוזל את מנוחתו.  ולא נתקררה דעתו עד שהתערב בגויים, עד שהלך אל הערביים שבכל הסביבה וחפש ביניהם את הדרדר הפלאי, עד שמצא שבט ערבי קטן אחד ו״דרדר״ שמו.  השיך של שבט זה קבל אותו באהבה והראה לו בשמחה את צמח הסרק ההוא, שזה מאות שנים הוא משמש לשבט ההוא סמל משפחה – ומי יתאר את שמחתו של העלם, בשובו הביתה ובשורת הדרדר בפיו, ובידו גזע הדרדר״.  – את השפה העברית רכש באופן נפלא בהיותו עוד צעיר לימים במושבה זו, שהרוח הצרפתי השתלט בה על העברי ושלשפה העברית התיחסו הפקידים כאל לשון חורגת.

ובהיותו בן 14-15 אנו מוצאים כבר ב״המליץ״ משנת תרנ״א את מכתביו מזכרון יעקב המענינים מאד הן בסגנונם והן בתכנם להכרת חיי המושבה בימים ההם.

בקצור תולדות חייו, הכתובות בידיו בתשובה על שאלון, שניתן לו מטעם המפקדה הראשית של האנגלים בשנת 1916, מספר הוא על תקופה זו בחייו:  ״משחרות עלומי קשרתי את עצמי לעבודה חקלאית בארץ ישראל.  בן שבע־עשרה הייתי סגן־מנהל של מפעל חקלאי רחב בארץ ישראל, שהעסיק כאלפים פועל יום יום, והמנהל שלי היה נוהג, לעזוב את העבודה ואת כל האחריות על שכמי הצעירות במשך חדשים רצופים.  וכך ניתנה לי האפשרות להתרגל מימי נעורי לנהל ולפקד, וניתנה לי גם כן ההזדמנות ללמוד את הארץ ואת טבע יושביה.  עבודה זו עבודה חלוצית היתה, עבודת כיבוש;  יש שצריך היה להגן בנשק על הנפש ועל הרכוש.

אחרי למוד במשך כמה שנים בקולג׳ הצרפתי בגריניון שבתי לארץ ישראל, ותיכף נמסרו לידי היצירה והנהול של מושבה יהודית חדשה בגליל העליון.  הנהול היה מטריד מאד, כי מלבד הקושיים הטכניים, מן ההכרח היה להתגבר גם על המכשולים האדמיניסטרטייבים והממשלתיים.  כמו שאמרתי לעיל היו לי במשך עבודתי הזדמנויות רבות לעמוד על ידן על הטבע האנושי ברוב צורותיו השונות.  אני חייתי בתוך עמי, עם היהודים.  והיות שארץ ישראל היא עכשיו מין קבוץ גלויות בשביל עם ישראל, יכולתי לבוא במשא ומתן עם כל באי כוחם של כל חלקי היהדות;  אחר כך למדתי לדעת מקרוב את הנוצרים הסורים, את המטואלים, את הדרוזים (עם אלה היינו מוכרחים לערוך קרבות מזמן לזמן) עם הפקידים התורכים ועוד, ועוד.  כשהרגשתי, שעבודתי האדמיניסטרטיבית גוזלת ממני כל זמני מבלי להשאיר לי פנאי לחקירותי החקלאיות, האהובות עלי, הסתלקתי ממשרתי והתישבתי באנטוליה (בוָלית איזמיר) ונהלתי שם נחלאות גדולות במשך אי־אלה שנים, כשאני מעסיק מאות פועלים יונים, תורכים וארמנים.  העבודה האנטולית היתה כר נרחב בשביל נסיונותי המדעיים, ועבודה זו חסכה לי סכום כסף הגון, שנתן לי את האפשרות לשוב לארץ ישראל ולהתעסק שם בחקירותי על חשבוני אני״.

על הסבות שהביאוהו לעזוב את פקידות הברון ואת מתולה, מספר לנו כמה עובדות חשובות ידידו ומעריצו ליודויפול שעמד אתו בקשרי־ידידות במשך שנים רבות, באזכרתו לשנת מותו ב״השלח״, כרך ל״ז, חוב' ד–ה תר״פ.

״אורות וצללים שמשו בערבוביה באהרן אהרונסון, שמת מיתה משונה ועדיין לא נספד כהלכה.  אבל מעלותיו וחסרונותיו גם יחד ציינו אישיות גדולה, בלתי מצויה, שהיתה בכל המובנים משכמה ומעלה גבוהה מכל סביבתה.

כשרונות בלתי־מצויים, שאיפה לגדולות, תפיסה טהורה, מבט חד, כח מפליא בעבודה גופנית ושכלית, התמדה עקשנית בהשגת המטרה, רצון ברזל בלתי־נשבר, שהגיע עד לידי עריצות;  מזג חם ומתרגש בנקל, אופי תקיף ובלתי נכנע, – כזה היה אהרונסון, ובזה רכש לו אויבים ומעריצים.  את מעריציו רכש לו על פי רוב בחוץ לארץ ואת אויביו – פה בארץ.

קשיות המזג ותקיפות־האופי עשוהו לאיש ריב ומדון לכל עסקני הארץ.  הוא שנא תכלית שנאה את העסקנים ואת הגמישות בעסקנות, כי הוא היה מאלה, שהחיים יכולים לשבר אותם אבל לא לכוף את קומתם.

מראשית דרכו על שדה החיים הראה את תקיפות אפיו.  כשגמר את חוק למודיו בבית הספר לחקלאות בגריניון, בקרבת פריז, שלחהו הברון רוטשילד לסדר ולנהל את מושבת־מתולה, שנתיסדה אז.  אהרונסון הצעיר, שלא הגיע אז לשנת העשרים לימי חייו, נגש לעבודה – ונכשל תיכף ומיד.  הוא חבר תכניות רחבות, שהפקידות הביטה עליהן בעין לא טובה.  הוא ראה את כל הרקבון שבשיטת הפקידות.  ובהיותו חביב הברון חשב, שדי יהיה לו לכתוב לברון כדי לשים קץ לכל הנעשה.  אבל הוא נפל ברשת הנרגנות, ששמו לרגליו פקידי הברון והפקיד הראשי של הברון, שייד, בראשם.

וכשראה, שאין בידו לתקן כלום ושהוא יהיה רק כלי שרת בידי הפקידות ויתנַון מהר, לא חשב הרבה והגיש את התפטרותו.  הוא מסר את מתולה לידי פקידי הברון, רכב על סוסו והלך לשוט בארץ לארכה ולרחבה.  ומאז מתחילה חקירת הארץ שלו.

איש לא אהב את ארץ ישראל כמוהו.  פעמים אחדות בשנה היה עובר אותה לארכה ולרכבה, מעבר לחרמון צפונה ועד דרומה לים המלח, מן המדבר הגדול מזרחה ועד הים הגדול מערבה.  יחיד או בלוית משרתו הערבי מילידי הארץ חדר לכל הפנות הנדחות, לכל נקיק סלע, עלה על כל ההרים והגבעות וירד לכל עמקי־העמקים, למד להכיר את כל החריצים ואת כל הנחלים.  הוא גלה מסתרי הדומם והצומח שבארץ.  אוסף העשבים והצמחים שלו, שאסף בעצמו, הגיע ליותר מעשרים אלף אכסמפלרים..  על הקולקציה הגיאולוגית שלו היה רגיל בלאנקהורן (חוקר גרמני, שהוא ידוע בחקירותיו הגיאולוגיות בארצנו, ביחד עם אהרונסון ועם הזואולוג אהרוני השתתף באכספדיציה מדעית לים המלח וסביבותיו) להגיד, שיש בה כדי להספיק חומר לעשרים או יותר דיסרטציות״.

על אפיו של אהרון אהרנסון והתחלת עבודתו המדעית עד הגלוי המדעי של אם־החטה הפראית על רמות הר־הכנען מספר לנו דברים מענינים ידידו ד׳׳ר ז. סוסקין:

״אהרונסון ידע לאהוב וגם לשנוא.  אהב את מי שהוא, היה מסור לו בכל לבו וכל קרבן לא היה יקר בעיניו להיות לו מועיל ונעים בכל המובנים.  אלא אם שנא את מישהוא, נתן הוא לו להרגיש את זה.  בלעגו השנון לא התחשב עם שום דבר.  הוא לא שם מחסום לפיו.  הוא לא שקר.  ובזה מובן המספר הגדול של שונאיו ומתנגדיו.  הוא שעמד ברשות עצמו, בעל הכשרונות והיכולת, לא סבל את האפסים, שיחסו לעצמם חשיבות וערך.  הוא היה גדול מדי בשביל סביבתו הקרובה, ואת זה לא יכלו לסלוח לו״.

״איך עבר אהרונסון?  – הוא ישן רק מעט, 4–5 שעות הספיקו לו.  חוסר־שנה הוא, מלבד זאת, זכותה הבלתי נעימה של הזקנה.  אהרונסון לא היה זקוק למרות בחרותו – הוא היה אז כבן עשרים וחמש שנה – לשינה.  רוחו הסוער לא סבל מנוחה.  בשעה ארבע בבוקר, לכל היותר בחמש, היה קורא ככר בתוך ספרי גיאולוגיה ובוטניקח, או היה הולך לטיולים מדעיים, והיה מאחר לשבת בלילות.  הוא עבד לא מתוך אונס, אלא מתוך שאיפה למדע בלבד.  אהרונסון אהב והבין לתור את הארץ.  בין יתר הדברים רכשתי לי מידידותנו ידיעות הארץ.  עסקנינו ופקידנו ידעו אז בדרך כלל רק את ארץ ישראל העברית, זאת אומרת, ידעו את הדרך שבין מושבה למושבה, טיילו בין אחת לשניה, לא ראו הרבה סביבתם ו״ידעו״ את הארץ.  אנו לעומת זה תרנו גם את ארץ ישראל הערבית.  סוס הרכיבה שמש לנו אמצעי נסיעה ובאופן כזה יכולנו להגיע בתיורינו, שנמשכו באופן רגיל 5–8 ימים, לכל הפנות הנדחות שם״.

ואיך אהרן אהרונסון גלה את אם־החטה שבגלל תגלית מדעית זו נתפרסם בכל העולם המדעי הבוטני – על זה מספר לנו לודויפול:

״עשרות בשנים התחבטו החוקרים בשאלת המולדת של החטה.  במוזיאון בוינה היתה מונחת עשרות שנים שבולת של החטה המדברית, שהביא עמו מנסיעותיו בארץ־ ישראל, ביחוד מסביבות החרמון, חוקר אחד, קאוצ׳ו שמו.  ומאז לא יכלו למצוא אותה עוד פעם.

הפרופיסור לבוטניקה והעסקן הציוני הידוע, אוטו ורבורג, פנה לאהרן אהרונסון, שיתעסק בזה.  אהרן אהרונסון נגש לענין ברצינות, שציינה את כל שאר עבודתו.  ומה גדלה שמחתו כשמצא חטה מדברית זו על רמות הר־כנען שבקרבת ראש פנה.  בן אכר מזכרון יעקב הצליח למצוא עד מהרה מה שחוקרים ונוסעים לא יכלו למצוא במשך עשרות בשנים!...  ולא דק שמחתו גדלה.  שמחו כל הבוטנאים לתגלית זו.  אהרונסון הלך בעקבות החטה מהר־כנען עד לראשי החרמון, עד המקומות, ששם הצומח מתחיל להיות אלפיני.  לכל אורך הדרך מצא אהרונסון את החטה בכל צדי־הדרכים, הוא ראה, שהיא גדלה בקרקעות היותר רעים, בזבורית, במקום שכמות הלחות מגעת למדה היותר פחותה אהרונסון שם לב ביחוד לסגולה מיוחדת זו של החטה המדברית וראה בה הרת תקופה חדשה לגידול החטה על פני כדור־הארץ.

הוא ידע שהחטה של זמננו, החטה התרבותית, זו שהשתלשלה במשך מאות דורות ונעשתה מחטה מדברית חטה תרבותית, דורשת את הקרקעות היותר משובחים, את העידית.  ״קרקע של חטה״ – שם זה נעשה שם־נרדף לקרקע היותר טוב.

איך התפתחה החטה ושנתה את כל סגולותיה הטבעיות, עד שמצמח המסתפק במעוט שבמעוט של לחות, נהפך לצמח שדורש את הכמות הגדולה של לחות וחמרי־מזון?  שאלה זו הביאה אותו לידי רעיון טבעי, שצריך לקחת את החטה המדברית ולהתחיל בה שורה של נסיונות, על ידי זווגים ועל ידי הרכבה, כדי למצוא את האפשרות לגדלה על פי סגולותיה הקדומות, כלומר, להביאה לידי מצב של חטה תרבותית וביחד עם זה – לשמור על סגולותיה הטבעיות הקדומות.  מכאן – אפשרויות בלתי מוגבלות בשביל האנושיות.  עכשיו רוב הקרקעות של כדור הארץ הם חרבים ואינם מסוגלים לגידול חטה.  אם אפשר להביא את אֵם־החטה לידי כך שתעשה חטה תרבותית ולשמור על סגולותיה המיוחדות, אפשר יהיה להפוך מיליונים ומיליונים קילומטרים של קרקעות, שעכשיו אינם מסוגלים לגידול חטה, לקרקעות של חטה.

מלבד זאת, עם תגלית זו נפתחה תקופה חדשה לחקירות כל תולדות הציויליזציה האנושית.  מולדת החטה נחשבת בצדק למולדת הציויליזציה כולה.  אדמת ישראל נעשית על ידי תגלית זו למולדת הציויליזציה.  בן האכר מזכרון יעקב, שחוג קטן של מכירים ידעו להוקיר אותו ואת כשרונותיו הגדולים, נתפרסם מהר על ידי תגלית זו בעולם הבוטנאים.  אמריקה, שבחקלאות היא הולכת בראש כל העמים, התחילה להתענין בתגלית זו ביחוד מצדה המעשי.  על ידי השתדלותו של הפרופסור ורבורג נשלח אהרונסון לאמריקה הצפונית כדי לקשר שם קשרים ישרים עם גדולי המדע הבוטני והחקלאי, העיוני והמעשי.

לאחר שעבד אהרן אהרונסון בקליפורניה כשנה ומחצה הציעה לו הממשלה האמריקנית קתדרה לחקירת החטה המדברית ולנסיונות עיוניים ומעשיים, אבל אהרן אהרונסון דחה את ההצעה.  על ידי יחוסיו עם גדולי המדע והממשלה הצליח לעורר אחדים מעשירי היהודים באמריקה שייסדו תחנה לנסיונות דוקא בארץ ישראל.  היהודים אשר באמריקה נתנו את הכסף לשם אמריקה, להראות בעמים ובשרים את פטריוטיותם.  אבל מחשבתו של אהרונסון היתה אחרת.  הוא רצה לתת לארץ ישראל, לישובנו, תחנה לנסיונות לא רק לשם חקירה מדעית טהורה בענין החטה, אלא בכלל לשם הפתוח החקלאי של הארץ.

אחר הנסיונות בחטה הציג לו אהרונסון למטרה להראות לארץ את הדרכים החדשות לפתוח־החקלאות.

אהרונסון ראה והבין, מראשית עבודתו החקלאית בארץ, את השגיאה היסודית של כל החקלאות הארצי־ישראלית, של האירופים, הגרמנים והיהודים.  הוא הסתכל בחקלאות המקומית של הערביים וראה, שהערבי המקומי מצליח הרבה פעמים יותר מן האירופי.  הוא ראה שאפילו הגרמני, החקלאי מלידה, אינו יודע לנצל את הסגולות המיוחדות של הקרקע מפני שאינו מכירן.  לא העבודה האירופית עיקר.  ההסתכלות בסגולותיו המיוחדות של הקרקע הארצי־ישראלי, מצד אחד, וההסתכלות באפני עבוד־הקרקע של הערבי המקומי מצד שני, הביאוהו לידי הכרה, שלא אפני העבוד האירופי העיקר, שהעבוד הפרימיטיבי של המקומי יותר מתאים לסגולותיו של קרקע ארצנו או העבוד המוכתר בשם ״עבוד אירופי״.

אהרן אהרונסון מספר באוטוביוגרפיה שלו על תגליתו זו בעניוות רבה.  הוא אומר:  ״משנת 1900 הקדשתי את מרצי לנסיונותי המדעיים, ולפני עיני עמדה המטרה האחרונה:  יסוד מכון מדעי לחקירת סוריה וא״י.  בשביל גישום המטרה הזאת היה צורך בחקירות גיאולוגיות ובוטניות יסודיות.  כוונתי משום כך את עבודתי בשני הקוים האלה, מבלי להסיח דעת מהשאלות האקונומיות והאטנולוגיות.

ההצלחה האירה לי פנים ואני מצאתי מהרגע הראשון סיוע מדעי בעל משקל, וביחוד מצד העולם המדעי שבגרמניה.  הפרופיסור שוינפורט, המפורסם מאד בקרב חוקרי מצרים, נתן לי את ידו לעודדני ולחזקני.  נסעתי לעתים תכופות לגרמניה לשאוב שם ממעיני הדעת, לעבוד שם במעבדות ולהשתמש בבתי הנכאת.  סדרתי גם משלחת של אנשי מדע גרמנים לסביבות ים המלח, ערב, עבר־הירדן ועוד.

בשנת 1906, כשנתפרסם גלוי החטה הפראית (אם החטה הזרועה כיום בידינו) התחיל יורד עלי שפע של כבוד ותהלה מכל הצדדים, ונתבצר לי מקום קטן בעולם המדע.

בכדי להעשיר את ידיעותי ולהרחיב את אופק־הראיה הייתי עושה נסיונות מדעיים ארוכים על פני אירופה, ביחוד מסביב לים התיכון.  מעונין ראשי ורובי בפרובלימות התישבות ובתרבותם של המושלמים, הייתי עושה ירחים שלמים במושבות הצרפתיות של צפון אפריקה, והייתי מסתכל ומתבונן שם להמוסדות הצרפתיים.  בשביל המטרות האלה הייתי מבלה זמן רב גם במצרים.

בשנת 1909 נעניתי להצעה, שקבלתי ממנהל הדפרטמנט לחקלאות באמריקה ונסעתי לבקר את ארצות הברית.  בקרתי את ארצות הברית ״מאוקינוס לאוקינוס״, בהקדישי את רוב זמני לחקירת האזורים היבשים, לגמרי או למחצה, והדומים באקלימם לא׳׳י.  ויורשה נא לי לציין כאן, שאף שלא הבינותי אנגלית בבואי לאמריקה, הייתי מרצה הרצאות אנגליות באוניברסיטאות שבאמריקה אחרי שעשיתי בארץ ארבעה חדשים וחצי.  בסרבי לקבל את ההצעה המקסימה והמדיחה של משרת פרופיסור באוניברסיטה הקליפורנית, עלה בידי במקום זה (הודות לסיועם של הדיפרטמנט הממשלתי האמריקאי לחקלאות ואנשי־מדע שונים) לענין חבורה ידועה של אנשי יכולת יהודים ביסוד ״תחנה יהודית לנסיונות אגריקולטוריים״ בא״י.  המטרה שלי היתה:  חקירה מדעית והפצת ידיעות אגרי־קולטוריות טהורות מכל מדיניות ושאלות לאומיות.  התחנה המרכזית של המכון נמצאת בזכרון יעקב, מקום הנסיונות חות עתליט.  לא הספיקה עוד השעה הקצרה לתחנת־הנסיון כדי להגיע בשלמות למטרה.  אבל היא הספיקה להתפרסם ולהביא תועלת.  אפילו השלטונות התורכים הכירו בחשיבות המוסד ולא הניחו מכשולים בדרך עבודתו – המכסימום שפקידים תורכים היו מסוגלים לעשות בשביל מוסד מדעי...

יצירת המכון המדעי נתנה לי את האפשרות להזמין ולקשור לעבודתי מספר ידוע של אנשי מדע, שהיו עושים את מעשיהם בהתמסרות ובהתמדה.  להמכון שלנו יש מעבדות, אספי־גיאולוגיה ובוטניקה עשירים וספריה עשירה שמספר ספריה במדעי הטבע בלבד מגיע לעשרים ושלשה אלפים.

ב־1912 הוזמנתי לאמריקה ועשיתי שם שנה שלמה.  הדפרטמנט החקלאי של ארצות הברית מסר לידי מלאכות מדעית למצרים העליונה ולעוזרים נתנו לי את ה״ה תומס ברוין, דודג׳ון ועוד״.

לפעולותיו של אהרן אהרונסון באמריקה היה לפיכך צביון משולש:  הוא פרסם את א׳׳י בתור איש־המדע, הוא השפיע על גדולי היהדות את החבה לציון באישיותו הכבירה והמשוללת כל סימן של גלות, ומתוך כל זה ובגלל זה הצליח ג״כ לקרב את אמריקה הרשמית לדרישותיה של הציונות.

בשל גלוי החטה זכה אהרן אהרונסון לקבל את התואר ״יועץ למחלקה האגריקולטורית של ארצות הברית״.  זכה לשבחים ולתהלות מגדולי המדע באמריקה, זכה להתידד עם רוזולט ועם וילסון;  זבה ג״כ לראות בחייו הקצרים את התחלת המהפכה הגדולה, שהגלוי שלו הכניס בחקלאות האמריקאית.  ויחד עם הגלוי המדעי הזה באה לידי גלוי ולידי בליטה גם אהבתו של אהרונסון לעמו ולארצו.  כשנתבררה לפני הממשלה האמריקאית חשיבותו של הגלוי המדעי, הציעה לפניו להתישב באמריקה ישיבת־קבע ולעבוד שם בשביל התוצאות וההתפתחות של הרכבת החטה הקדמונית.  בהצעה זו היה צפון גם עושר וגם כבוד.  ואהרן אהרונסון סרב ולא קבל.  הוא רצה דוקא שהגלוי יהיה גלוי ארץ־ישראלי והמגלה יהודי ארץ־ישראלי.

וראוי גם לציין את השפעתו הגדולה של אהרן אהרונסון באמריקה, שהיתה לתועלת רבה גם בענין אשור הבית הלאומי מצד אמריקה.  דיה לכך עדותו של הקולונל הוז, בא־כחו המיוחד של הנשיא וילסון בועידת השלום.  הקולונל הוז אומר:  ״אלמלא אהרן אהרונסון בידיעותיו הרחבות בכל מה שנוגע לא״י, אלמלא בקוריו של אהרונסון זה באמריקה, לא היתה ממשלת אמריקה מבינה כל כך בנקל את חשיבותו של ״הבית הלאומי״.  אלמלא הוא, לא היתה אמריקה מזדרזת כל כך לתת את ידה החזקה לדבר זה״.

וכך מציין סופר אחד את אהרן אהרונסון:

״כליל־מדות, שלל סגולות, עושר של כשרונות, שפע של מאויים, מהירות תנועה של כסף־חי, חוסן של אלון, חבה לעם ולארץ עד כלות־הנפש ויחד עם זה בריחוק־מקום גדול מבטלנות ומהערצת ״אתה בחרתנו״ עורת ונלעגה – כזה היה אהרן אהרונסון, שהגורל האכזרי גזלו מאתנו באופן כל כך טרגי בארבעה עשר בחודש מאי שנת 1919.

ולעתים קרובות יושב אני ומהרהר:  נטע אקזוטי זה, שאין להכניסו בשום נוסח ואין לצרפו לשום משפחה, איזהו מקור, ששרשיו החזקים ינקו הימנו?

הוא היה בראש וראשונה איש־מדע.  זה מקובל ומובן.  בשביל אלה שאינם בני־מקצוע מספיקה גם עדותם של פוירצ׳ילד, ורבורג, בלנקנהורן ועוד.  הוא חקר, תר, חטט ונפשו לא ידעה מנוחה, אבל מהיכן לו לאיש־המדה אותה גמישות המחשבה ואותו פיוט השפה וגם ששון החיים המופרז וכשרון הדבור השוטף?  כיצד התמזגה באיש הזה הדיקנות היבשה של המדע עם האהבה הגדולה לשכספיר, לאנטול פראנס ולביאליק?

הוא היה ארץ־ישואלי עד קפולי נשמתו הנסתרים ביותר.  לא היה דומה לו באהבתו לארץ, לא היה דומה לו גם בידיעתו את הארץ, ויחד עם זה היה ״בן בית״ גמור בכל שביליהן וסמטאותיהן של אירופה ואמריקה, ושום דבר אנושי גם בפוליטיקה וגם באמנות לא היה נסתר ממנו.

הוא היה ספורטסמן ממדרגה ראשונה.  מעטים היו שידעו לרכב על סוס כמוהו;  מעטים היו, שידעו להשתמש ברובה כמוהו.  ולא עבר עליו יום בלי טיול ברגל במרחק עשרים קילומטר.  והוא לא חשש להפסיק מגירסתו בשביל ניר נאה ואפילו בשביל סוסה נאה.  והזמן הספיק לו בכל זאת להקנות לעצמו הרבה ידיעות והרבה שפות.  הזמן הספיק לו אפילו בכדי להכנס בוכוח מקיף עם שאול טשרניחובסקי בדבר שמות הצמחים. (ב״השלח׳׳ כרך כו.)

מגדולי הארץ היה, בן למשפחת אכרים בזכרון־יעקב, לא ברון ולא בן ברון, ומהיכן בא לו אותו הכח ואותו הקסם להדביר ולהכניע שרים ורוזנים – את אלנבי ואת דידס, את שיף ואת מרשל?  ומהיכן באו לו אותו הבטחון ואותה השלוה, שהקסימו את קהל־שומעיו בכל נאום ובכל הרצאה – בין בהרצאותיו באוניברסיטה הוינאית ובין בהרצאותיו לפני גדולי המדע באמריקה ובין בהרצאותיו בפני מאות המורים העברי בזכרוךיעקב?

הגנרל הודסון ואורמסבי־גור מבכים את מות אהרנסון כאבדה פוליטית; פוירצ׳ילד ואחרים – כאבדה מדעית;  הנרייטה סולד ואחרים – כאבדה לאומית, וכולם צדקו, כולם.  לכל אחד יש סמוכין לדבריו.  אבל היכן היתה הנקודה המרכזית של אישיות עשירה זו?

לאהרן אהרונסון היו הרבה חסידים והרבה מתנגדים.  היו לו חסידים ומעריצים בקרב ההמון, בין צעירי המושבות, שהיו נכונים להשליך נפשם לכל פקודה שלו, והיו לו חסידים ומעריצים גם בין האפרתים, בין חוגי הרוזנולדים והשיפים והברנדסים, והיו לו גם מתנגדים רבים – מתנגדים מחמת קטנות־המוחין, מחמת קנאה, מחמת הכרת אפסותם לגביה.

ולהתנגדות זו עזר אהרן אהרונסון באפיו הרותח.  תקיף היה יותר מדי, גלוי־לב יותר מדי, הוא לא הכיר בשום פשרות;  הוא לא הודה בשום מעשה ובשום דבור של אבק־זיוף, בדור־חנף נחשבת מדה כזו לחסרון גדול״.

ועוד נאמר עליו:

״והאיש הזה, שהיה מוצא בנקל עשרות אלפים פרנקים בשביל תחנת־הנסיונות שלו, חי כל ימיו בפשטות ובצמצום, ואפילו בית לא הקים, ואפילו חמדת־בשרים לא ידע, וכשמת – יותר מהספריה ואוסף הצמחים לא השאיר אחריו כלום.

הוא היה עריץ.  אבל קודם כל לגבי עצמו.  אלה שעבדו תחת ידו בתחנת־הנסיונות לא ראו אותו אף פעם בטל מעבודה.

 

פרק ב: אבשלום פיינברג

הוא היה ראש המרד השומרוני.  הוא, אשר הרה והגה בחובו את הרעיון המופלא להעשות שותף לכבוש הארץ מיד התורכים והוא, אשר היה רוח החיה בכל הפעולה הזאת.

אבשלום היה מילדותו בן־חיל, רודף הרפתקאות, אוהב חירות.  הוא היה טפוס היהודי החדש, כפי שחזוהו אנשי הלאומיות הקיצונית.  בחור כהלכה, אמיץ שרירים, שש אלי קרב. בן לאביו ישראל פינברג, מבני הבילו״יים המכונה לוּליק פיינברג, שהיה גם כן מפורסם בין היהודים ובין הערבים כגבור חיל.  אבשלום נתחנך בחדרה – מקום מגורי הוריו – גדרה, ראשון לציון וחדרה.  ואולם שמו היה הולך לפניו בכל הארץ, ואף מעבר לגבולות הארץ הגיע שמעו.  בן פורת אבשלום, אף שר בשירים.  ספג בקרבו את רוח הפראות והדרור אשר לטבע הארצי־ישראלי.

וכך מתארת חמדה בן יהודה את תולדות אבשלום.

״במושבה גדרה, בבית העומד על ראש ההר, התגוררה משפחה צעירה:  ישראל פיינברג, או, כמו שקראו לו בשם החבה ״לוליק״, אשתו פניה ובתם שושנה.

לוליק פינברג היה אחד מחברי ביל״ו ונודע בכוחו וגבורתו, אף התכבד על הערבים השכנים.  פניה לבית בלקינד היתה אחת משלוש הצעירות אשר נספחו אל גדוד הבילו״יים, בעלותם לארץ, בת ישראל יקרה, בעלת חן, בת דעת ועקרת הבית, אכרה מופתית להישוב המתהווה.

מה היום מיומים?  כבר עלה השחר, האיר הבוקר. ופניה אינה נראית בחצר, אינה מאכילה את תרנגלותיה, אינה חולבת את פרתה ומלאכתה נעשית על ירי אחרים.

פניה חולה ועל משפחתה נוספה נפש אחת:  אבשלום נולד.

לוליק עומד אצל מטתה ומביט על הילד השוכב לצדה.  על שפתותיה צחוק מתוק, בעיניה – אושר.

– פניה, שמשי, בן נולד לנו!  אל לנו לפנקו ולעשותו לרך הלבב כי תעודתו בחיים – מלחמה!  לכשיגדל אקחהו אתי לכל מקום שאלך. יכיר את ארצנו, את יהודה והגליל, יצא ויבוא בין עם הארץ וידע לדבר בלשונו, ויתחבב על שכנינו, וכשיהיה לאיש יגור בתוכם ויהיה שיך ותגדל השפעתו על הסביבה.  השנאה בינינו ובין שכנינו תהפך לאהבה ותביא קץ להריבות בין הערבים ובין היהודים.

הנער גדל, השנים חלפו, ואבשלום רץ מבית לבית ויהי לילד־שעשועים של כל המושבה.  יפה, נחמד היה הנער:  גבה קומה, דל־בשר, אולם אמיץ־כוח.  פניו היו שזופי־שמש ושתי עיניו הגדולות והשחורות בערו באש קדושה כנר תמיד.  תנועותיו היו פזיזות.  לבו חם ומלא גאוה לאומית.

אף משה סמילנסקי מוסר בזכרונותיו כרך ג׳ כמה פרטים מחיי אבשלום.

״את העלם הזה ידעתי היטב עוד מימי ילדותו, הוא היה בנו של לוליק פינברג הידוע, אחד ממיסדי ראשון־לציון, שנתפרסם בתחבולותיו לשבור את התנפלות הבדואים שוכני החול.  הוא היה גם ממיסדיה של חדרה, ובנו, הנער אבשלום, גדל בין ערבות חדרה ובין הבדואים השוכנים בבצותיה ועל חול הים.  הבדואים היו חבריו במציאות, וחבריו בדמיון היו גבורי ישראל מימי הנביאים הראשונים ומתקופת המרד.  הוא היה נער עֵר, בעל דמיון חי, ומאביו ירש כוח, מרץ ורוח גבורה.  לאחר התנ״ך ו״תולדות מלחמת היהודים״ המשיך דמיונו לבקש לו מזון ברומנים הצרפתים וגם עשה בצרפת זמן מה בימי עלומיו.

כשהיה ל״איש״ ונכנס לפני ולפנים של משק אביו (אשר חלה מחלה אנושה שמת בה) ולפני ולפנים של חיי הצבור במושבתו, לא ידע להסתפק בקטנות ובעסקי חול בלבד, ויבקש ״ענין גדול״ לענות בו, וכשלא מצא הסתבך בסכסוכי המושבה, שחדרה היתה עשירה בהם תמיד וב״מלחמות״ הכתות.  ויהי בקרוב ראש המדברים בכת האחת ושנוא נפשה של הכת השניה.  וב״מלחמתו״ זו בעניני המושבה לא הסתפק באמצעי מלחמה רגילים אלא תקף בכח את ה״ועד״, ״כבש״ את ספר הפרטי־כלים.  עשה בו ״שנויים״ כהבנתו, והדברים הובאו לידי משפטים צבוריים.  באחד המשפטים האלה הייתי גם אני אחד השופטים, והנער הזה – הוא היה אז כבן עשרים – העסקן הצבורי, היושב על ספסל הנאשמים, וכל זקני המושבה מביטים עליו כעל פושע מבטן, משך את לבי...  וחשבתי:  ״חבל שכוח זה מוּצָא לבטלה״...  השתדלתי עד כמה שיכולתי להקל במקצת את אשמתו ולמצוא דרך אל הפנה הנסתרת שבלבו...  וחשוב חשבתי, כי כדאי הוא הנער הזה להתעסק בו לאחר המשפט...  אבל הטרדות הפרטיות והצבוריות השכיחו עד מהרה מלבי את המשפט ואת הנער בן חדרה״...

עוד בנערותו כבר כבשה תאוה חזקה אחת את לבו, היא תאות הנדודים.  הוא עבר ברגל וברכיבה על סוסו כמעט את כל שטחה של הארץ, ואף לעבר הירדן הגיע ובחורן היה בן־בית.  נדמה היה לו, כי אף הארץ צרה לו.  הוא שאף לעבור את כל כדור הארץ, לראות הכל.  הוא יוצא לתורכיה, שוהה זמן־מה במצרים, בא למטרופולין של צרפת.

הסופרים הצרפתיים, שני האחים טַרו, שעשו את אבשלום נפש פועלת אחת ברומַנם הידוע, על יסוד החומר, שנאסף על ידם, מספרים לנו במקום אחד על אבשלום:  ״הוא היה בעל מרץ רב, שדרש לשוא לעצמו מוצא;  שאל פתרונים לשאלות החיים;  חבב ספרות;  חפש אלהים״.

הוא לא שהה הרבה בפריז, תקפוהו געגועים על מולדתו והוא שב לארץ ישראל.  אהרן אהרונסון ספחהו לעבודה בתחנת־נסיונותיו בעתליט.  בו בפרק זמן הוא נכנס בברית אהבה עם רבקה אחות אהרונסון.  ואולם רוחו, השואפת לעלילות, לא מצאה לה גם פה מרגוע.

מידי האנשים, אשר הכירו את אבשלום מקרוב, נשארו לנו תאורים של כמה שרטוטים חשובים מאפיו של אבשלום, כפי שנגלה באותם הימים.

מעטים הם האנשים - אומר אלכסנדר אהרונסון בספרו ב״מערכה״ – בארץ ישראל, שלא הכירו או שלא שמעו על אודות אבשלום פינברג.  בלילות חושך וסער כאשר נשמעו שעטות סוס דוהר במושבות יהודה ושומרון, ידעו התושבים שאבשלום עובר.  בקטטות עם שכנים שרצו לפרוץ את גבולות מושבותינו, מצאו תמיד בראש הלוחמים את אבשלום.  בנשפים ובריקודים צלצל צחוקו יותר מצחוקם של יתר המתענגים.  מדן ועד באר־שבע הכירו את אבשלום.  ולא רק היהודים בערים ובמושבות, כי אם גם הערבים בכל הארץ דברו על אודות ״סלים״ בהדרת כבוד.  ופעם, אחרי נאום חם ומרומם, שנאם אבשלום בערבית לפני שיך אבו־רבח המפורסם וקהל גדול ממעריציו, קפץ פתאום השיך וישם את ידיו על ראש היהודי הצעיר, ויפנה אל הערבים ויאמר להם:  מהיום הזה והלאה אל תקראו לו סלים – כי אם ״שיך סלים״ יהיה שמו.  ובשם זה נקרא עד יום מותו.

ד״ר מגנס, שהכיר את אבשלום בארץ ישראל הזכירו באחד מנאומיו באמריקה כטפוס היהודי החדש.  ואמנם, טפוס יהודי חדש במלוא משמעתה של מלה זו, היה אבשלום פינברג.  בן ארץ־ישראל שעמד לעינינו כדוגמה למה שיכולים אנו לקוות מארץ־ישראל.  גוף בריא ויפה, פנים צנומים אך אופיים, עינים בוערות מלאות מרץ ועצב גם יחד;  פרש וקולע באקדח מפורסם, מכיר את הארץ בכל פנותיה, איש־מעשה, חולם ומשורר גם יחד.  מזרחי, אם תרצו, אבל במובנה הכי יפה של מלה זו.  את החום ואת הפיוט הרגשני של המזרח ינק בארץ־ישראל, אבל גם הקולטורה האירופית הטביעה את חותמה עליו, הודות לשנות למודיו בפריז.  שם התחבב הצעיר ארץ הישראלי על חברת הסופרים הצרפתים החדישים.  שרל פגי וזשק מריטן נבאו לו גדולות בקראם את שיריו וספוריו שנכתבו צרפתית.

בניגוד לחיצוניותו העליזה ואהבת החיים שבו קונן בלבו צער עמוק, שמצא את ביטויו בסערת רעננות, בעבודה גופנית.  ורק ברגעי בדידות, בין חורשות האקליפ­טוסים בחדרה, או על גבעות זכרון־יעקב, היה מביע את עצבותו בשורות שהיה זורקן לאחר כך.

הנה אחד משיריו:

את השעות נושאים העננים הזעומים,

והרוח בסבך שר ביליל שירים איומים,

ובקול תיק־תק השעון קובר את חיינו.

ועוברים אנו כענן, כאיד המתפזר,

ושירתנו מתה ברוח ההומה ואינו חוזר,

ולא נפנה אנה ואנה והיינו כלא היינו...

 

ולשירת האביב בלאט מקיצים גבעולים,

וחדשים ורכים בעדנה מתפתחים העלים,

ולשמש ולאורה בגילה יקרצו עין

ובשמים משתפכים מחֻכָּם בשירה נהדרה

ואבקת אהבתם מתפזרת, רוגשת ומהירה.

ובנכאים הם חיים ומאפס ומאין...

 

וקטף עצבונו בדרכו ילדות ופרחים

ובריאותנו נשאפם אל החזה ומריחים

פתרון החיים וסוד המות.

וכלו הנערות ומהר תשכחנה מלב

והפרחים יקמלו וחדלו מלבב

ומלבנו לא יפוקו יגון ועצבת...

 

ונטל השנים יכפפנו והלכנו שחוח,

וחדש לא נלמד וישן לא נשכח שכוח

וחפשנו בלי תועלת את תהום הרזים

ולא נוכל עזור, כי כמוץ לפני רוח

כן גם אנו נעבור ורק...

.   .   .   .   .   .   .   .   .   .   .   .   .   .

 

תקופה חדשה בחיי אבשלום התחילה מפגישתו הראשונה עם אהרן אהרונסון.  בכל חום נשמתו הסוערת נמסר אבשלום לאהרונסון איש המדע והמפעל.  אף אהרונסון אהבו כאח וכמורה.  יחדיו סיירו לעתים את הארץ, חלמו חלומות עבודה והכינו תכניות לעתיד, ובין כה וכה והנה פרצה המלחמה העולמית, הפותחת תקופת חיים ומות לאבשלום חולם המרד.

בחוברת ״ספור אביב״, ראשון לציון י״ד אדר אתתמ״א, שנשארה אחריו בכתובים, שופך אבשלום בן שש העשרה את צקון לחשה של נשמתו הפיוטית ואומר:

״מי יתן והאמנתי ויכולתי להתפלל ורווח לי.

״מי יתן והתפללתי, ופניתי אל האלהים:

״אלהי הטוב והאהבה!  עשני חזק ואמיץ!  שאוכל הרבה לסבול, הרבה לסלוח, הרבה לשכוח, הרבה לאהוב, הרבה להקריב, הרבה לוותר, הרבה לחמול!  עשה שהשנאה והאיבה והקנאה והמשטמה והנקמה והנטירה תשמדנה מן הארץ, ולא ישאר בלב האנשים כל זֵכר, ותביא ממלכת הטוב על כל הארץ, בכל לבי, אמן!״

שהדברים האלה לא היו רק דברי מליצה ושיר לאבשלום מעידים כל קורות חייו הבאים.

 

פרק ג: שרה אהרונסון

שרה אהרונסון נולדה בזכרון יעקב בכסלו תר״ן וגמרה את חוק למודיה בבית־הספר במושבה.  מוריה העידו עליה, כי היא אהבה את הקריאה בתנ״ך ובדברי ימי גבורי ישראל;  התפעלה ביחוד מהספור על שמשון ומשירת דבורה.  בהשגחת אהרן אחיה נכנסה לחיי עבודה ומשמעת ועזרה על ידו בעבודותיו המדעיות.  היא היתה בחורה יפת־מראה, אמיצה;  אהבה רכיבה על סוס וחיי־טבע.  כעבריה בת־קדומים חגרה חרב, התעופפה בין ההרים.  היתה אהובה על אנשי המושבה ומכובדה גם על בני עם הארץ בעוז רוחה ובהליכותיה היפות.  מה יפה היתה שרה – מעיד עליה אחד מרואיה – ברכבה על הסוסה האבירה והצוהלת בשמחות ובהתחרויות עם שכנינו הערבים.  שרה היתה, אולי, מהנשים העבריות הראשונות בארץ, שהוכיחה להבדואים האמיצים, כי לא יחידים הם בארץ לגבורה ולמרוץ בסוסים ואפילו בהתנפלויות על אורחת גמלים באישון הלילה.  לא למען שוד עשתה זאת שרה, כמובן, אלא על מנת להטיל את אימתה על הערבים והבדואים מקרוב ומרחוק למען ידעו, כי לא ״ולד־אל־מות״ היהודי בארץ.

חמדה בן יהודה, שהכירה מקרוב את שרה אומרת:

״שרה אהרונסון גודלה וחונכה מלוטפת אהבתם הרבה של הוריה ואחיה, מילדותה הצטיינה בשכלה הצח והצלול ותפליא את רואיה ופה אחד נבאו לה כולם גדולות.

אבותיה הנחילוה נועם וזוהר, אחיה המשכילים למדוה וחנכוה ותהי שרה לעמוד־התוך של המשפחה ותקח חלק בכל עבודה ממשק הבית עד השדה והכרם.  אף בחקירתו המדעית של אחיה המלומד השתתפה ובכל אשר שלחה ידיה הצליחה.

הבית הנחמד, מוקף אילנות ופרחים, היה למרכז של חכמה ומדע, לקן של עבודה חרוצה.

הבחרות חננה את שרה ביופי וחן ותהי כגפן רעננה ובגוף היפה והבריא היתה גם נפש עשירה ורוח גדולה״.

פעם אחת בליל חשון אפל אחד – מספר אחד מפועלי תחנת הנסיון בעתליט – הופיע אלי שרה לפתע לאחר חצות הלילה רכובה על סוסה, לבושה כבדואי, סוערת־דוהרת ומכריזה בקול:

– הא, בחור, קומה משנתך, חגור את חרבך וקח את הסוסה שלך וטוס עמי בדרך להרי הכרמל!

נפחדתי מאד.  האם לא התנפלות שודדים?  – הבריק במוחי.  ואולם שרה מצוה, ואין להרבות בשאלות.  אנו טסים על סוסינו בחשכת הלילה.  עוד מעט והליל יגוז ויאיר השחר.  והנה קול ענבלים בלילה. אורחת גמלים, שרה מצעידה את סוסתה בעקבות הגמלים ואני אחריה.  ולפתע שלפה שרה את חרבה ושסעה בה את החבל, המקשר את הגמלים, הפרישה מהשיירה כששה גמלים טעונים שקי חטה והובילה אותם למחבוא החורשה.  ומשהרגישו בכך הבדואים הרימו קול יללה בלילה.  וכבר לא זזו ממקומם עד שהעיר השחר, ואנחנו הבאנו להם חזרה את רכושם.  ומשנגשנו אל הגנבים פתחה שרה ואמרה:

״האזינו ושמעו, אחים.  אנחנו לקחנו מכם הלילה את המלקוח, ולא למען הביזה, אלא בשביל שתדעו, כי אף אנחנו היהודים מוכשרים להתנפל עליכם ולגזול מכם את רכושכם, ועליכם להזהר להבא מלהתנפל על מושבינו״.

הערבים הקשיבו לדבריה הנלהבים של האשה הגבורה ופתחו לפניה בדברי הלל ושבח כיד המליצה הטובה עליהם.  ואכן, למושבה זכרון היתה מאז הרוחה.

ספור מעשה זה הנהו אחד מהמון העלילות, שבהן נשתבחה שרה, שעוז־רוח גבורי הפעימה מילדותה.

אין פלא אם שרה בת־הטבע היתה דבקה בנפשה בשומרון מולדתה.  שאת אויר הריה הנשגבים נשמה מילדותה.  ומששלחוה הוריה לשוייץ להשתלמות גברו עליה געגועיה על ארץ מולדתה והיא שבה אליה לפני תום מועד השתלמותה.

נשואיה של שרה הם פרק סתום בתולדות חייה.  בהיותה בת כ״ג התחתנה עם יהודי ספרדי עתיר נכסים, שלא מתוך אהבה גמורה, ובעיקר בהשפעת הוריה, שאמרו לזיווג טוב.  הלכה אחרי בעלה לקושטה וישבה שם עד השנה השניה של המלחמה.  ישיבתה עם בעלה בכפיפה אחת הוכיחה לה, כי ידע לבה מה שנבא לה קודם, וכי אין העשיר הקמצן הזה, הרחוק מחיי־החופש, שהיא נתחנכה בהם תחת שמי שומרון, מתאים לחלוטין להלך־רוחה ולחלומות־נעוריה.  אכן, היא היתה עוזבת אותו משכבר אילולא חסה על צערם של הוריה.  ומשפרצה המלחמה ניתנה לה הזדמנות לשוב לבית הוריה, כפי שיבואר להלן לרגל הרצאת קורותיה.

 

פרק ד: יוסף לישנסקי

אחד מהפעילים ביותר בה״מרד״ של הקבוצה השומרונית.

לא ידוע בדיוק מקום הולדתו.

יש אומרים כי הוא נולד בבסרביה ועבר בינקותו עם הוריו לארץ ישראל.  ואולם, לפי דברי מ. סמילנסקי בזכרונותיו, הוא בן מתולה.  ובדברי הודוי שלו (יוסף נידון לתליה), שסח לאסיר אחד, שכנו בכלא, כמה ימים לפני מותו, נאמר שהוא נולד בצפת.  ועוד בהיותו נער מאס בחיי העיר והלך למתולה ששמשה אז מקום־קרבות בין אכרי המושבה ובין גכורי הדרוזים בשל סכסוך קרקעי.  יוסף הנער נמשך אחרי הקרב.  לא היו ימים מרובים, ויוסף נתפרסם כגבור מלחמה.  בפרק זמן מה אחרי זה הנהו מהפעילים ביותר בהסתדרות ה״שומר״.

אנו יודעים גם כן, כי יוסף ישב זמן מה על ספסל הלמודים בהסמינר העברי בבית הספר למל בירושלים.  ואולם הוא לא גמר את חוק למודו באסכולה זו.  נפשו לא חשקה, כנראה, בתורה.  הוא היה מעשרה הראשונים, שהוו את הסתדרות ״השומר״, שנתפרסמה בעלילותיה הגבוריות.  בחור יפה־תלתלים.  אמיץ ותקיף.  לא פעם סכן את נפשו במערכה פנים אל פנים עם שודדים וגונבי לילה.  הוא היה מטובי הקלעים;  מגבורי החיל של ה״שומר״:  מפורסם לתהלה בין הערבים.  ועוד לפני המלחמה נשפט על ידי השלטונות התורכיים שלא בפניו למאסר שלש שנים בעד מעשה הגנה נועז.  בזמן התפרצות המלחמה היה יוסף שומר בבן שמן.

וכך מתאר עתונאי אחד את יוסף לישנסקי:

״צהוב־בהיר, בעל תלתלים;  בת־צחוק ילדותית;  בעיני־התכלת שלו היה משהו, שצד מיד את לב הרואה אותו.  אי אפשר היה להבין בשום אופן, מנין לנער זה שם־התהלה של גבור?  פניו לא הפיקו כל גבוריות;  טוב־לב ואדישות נשקפו ממראהו.  ואולי כזהו הגבור לעולם!  ילד חזק מחייך.  מראיה ראשונה דבקתי לאהבה אותו.  הוא היה לבוש כתונת ערבית, יחף.

עלית־הגג שלו היתה מקושטה בעורות צפרים וחיות שהומתו על ידו ביריה.  התנהגותו היתה ברחבות מזרחית ובבטחון מכניע.  פרחי ערבים היו מבאי עליתו.  מהם היו אורחים קבועים במעונו;  ובמשך שעות רצופות היה ממתיק עמהם שיחה על נשים, סוסים וכבשים, אגב עישון הנרגילה.  הוא היה בעיניהם כאחד מאנשי שלומם.  והוא היה יהודי בלב ונפש.  ואוי לו לערבי, שנתפס על ידי יוסף במעשי גנבה.  יוסף טוב הלב נהפך לנמר בכעסו.״

מפני אי־אלו טעמים הוצא יוסף מהסתדרות ה״שומר״ על ידי חבריו לשעבר, ומשום כן יסד הסתדרות שומרים חדשה בשם ה״נוטר״.

 

פרק ה: נעמן בלקינד

נעמן, בן המושבה ראשון־לציון, נתן גם כן את ידו לאבשלום, שאר בשרו, לא היה כאבשלום שואף לגדולות ולא נוצר מאותו החומר שממנו נעשים גבורי העלילה והמפעל.  אולם משהסתפח אל חבריו בעבודה, עבד במרץ רב, בלי ליאות ובמסירת נפש ממש עד שקבל את מותו.

בתולדותיו אין כל דבר מפתיע.  נעמן בלקינד, שאר בשרו של אבשלום, נולד להוריו הבילו״יים בגדרה בי״ב טבת תרנ״ט.  בהיותו בן שנתים עברו הוריו לגור ל״ראשון״.  בהיותו בן שש נכנס לבית־הספר המקומי.  בן ט׳ הוא תלמיד האסכולה העברית הראשונה, שנוסדה ביפו על ידי זקנו מאיר בלקינד ודודו ישראל בלקינד, אחד ממיסדי הבילו״יים.  כעבור זמן מה עבר נעמן לבית־הספר ״כל ישראל חברים״ בירושלים.

חמדה בן־יהודה, שבקרה פעם בבית הורי נעמן ב״ראשון״, נותנת לנו תאור זה על המשפחה הזאת, בהולד להם בנם.

בבית קטן ב״ראשון לציון״ ישבה אם בחוּרה ויפה, פנינה שמה, וכבדולח טהור לבה.  היא גונחת מעל העריסה שבתוכה מוטל תינוק חולה – נעמן בלקינד.  בחוץ שפע אור וחום, האויר מלא בושם תפוחי־הזהב, אך פני האם קודרים מדאגה לבנה החולה.

כל אם דואגת לבנה ופנינה על אחת כמה וכמה.  כשנולד הילד היה המאורע לזבח־משפחה.  הבית נמלא ששון ושמחה:  נראו ניצני הדור החדש בארץ!  אביו נשק לו באמרו:  ״תהיה בן נאמן לעמך!״  האם חבקתהו ולחשה ״תזכה לגאול את ארצנו״.  האב הזקן ברכהו:  ״תהיה אמיץ רוח וישר הגו״.  הדוד אמר:  ״תריב ריב עמך״.  כל קרוב ומכר הביאו לתוך העריסה איש איש וברכתו.

המחלה עברה, נעמן הקטן גדל בכפר מולדתו.  שגשג ופרח כתמרים וכברושים, שנטעו באותו פרק בגן ויהי רחב־כתפים, בריא ורענן, עובד אדמתו.

בהיות נעמן בגיל חמש עשרה הוא הולך לבירות לחפש לו שם מעמד־עבודה.  שם עבד זמן־מה בבית־חרושת לסיגרות.  לאחר כך הוא בא למצרים.  ואולם בקרוב תקפוהו הגעגועים למולדתו והוא שב לארץ.  בשובו ל״ראשון״ קבל משרה ביקב;  בקרוב הוא מתחתן.  לאשה נשא את עדינה שמילדותה שחקה אתו בכרמו ובן נחמד נולד להם, ומשפחה עבריה נוספה בּארץ.  את בנו בכורו הוא קורא בשם ״עוזי״.

משפרצה המלחמה, אין נעמן משתמט מהגיוס ואף אינו משלם כופר נפשו, אלא נכנס לצבא התורכי.  שם התידד עם קצין הגדוד, איזט־ביי, שעזר לאחר כך לקבוצה השומרונית, משנתפס אבשלום  פיינברג לרשות, כפי שיסופר להלן.

 

פרק ו: אליהו רוניא מזיא

אליהו רוניא, או כמו שנקרא בקצור, רֶנֶה מזיא, בנו יחידו של הרופא והבלשן הידוע ד״ר מזיא מירושלים, נולד בז׳ ניסן תרנ״ו בראשון לציון, שאביו שמש שם רופא ראשי במושבות יהודה.  ד״ר מזיא, שהקדיש את בנו לעבודה חקלאית, קרא אותו משום כן רוניא, על שם התנא ״רוניא שתלא דרבינא״, שהבלשן מצא את זכרו במסכתא בבא מציעא דף ק״ט, לאמר:  בחור זה קודש הוא לחקלאות.  ואף על פי שבנער ניכרו מילדותו כשרונות לנגינה מנעו בכל זאת הוריו ממנו את העיון בחכמה זו והדריכוהו בכיוון המקצוע החקלאי.  את השכלתו התיכונית קבל רנה בקולדזש בג׳נבה בשוייץ;  משם הוא הולך להשתלם בחקלאות במונפליה ובאוניברסיטה בנַנסי;  שם קבל תואר מוסמך למדעי הטבע.

בראשית המלחמה שב לארץ ישראל, התמכר לעבודה עיונית ומעשית, בפרדסו של אביו בפתח תקוה.  משנתגייס נעשה רֶנֶה פקיד לחקלאות אצל מפקד המדבר ״בהג׳ת־ביי״, בחזית תעלת־סואץ;  רֶנֶה משמש גם בתפקיד צנזור.  באופן כזה הגיעו אליו כמה מכתבים ותעודות סודיים וחשודים ונודעו לו הרבה סודות צבאיים, הנוגעים למצב החזית.

ובכדי למצוא מפתח־מה להבין את הלך־רוחו של רֶנֶה בתקופת בחרותו, נציין, כי רֶנֶה אהב מאד לקרוא בספרים מספרות היפה הצרפתית, המדברים בשבח המולדת וגבורי המולדת, המחרפים את נפשם בזמן המלחמה, כגון בספורי מופסן ודודֶה ואחרים.  ופעם הראה לי אביו מחברת שנשארה לו זכרון קודש מבנו.  וכשעיינתי בה מצאתי שם ספור קצר מתורגם על ידי רֶנֶה מצרפתית לעברית.  תוכן הספור הוא מעשה משנת 1870 בילד אלזסי רועה־צאן בקרבת נהר, שמפקד       גרמני דרש ממנו לגלות לו את מקום המעבר על הנהר.  ואולם הילד סרב לגלות לו, וענה לו בגאון:  הנני בן אלזס, את צרפת מולדתי אוהב ולא אבגוד במולדתי!  ובסרובו זה עמד הילד גם לאחר שהמפקד הגרמני איים עליו באקדחו.  שלש פעמים איים עליו המפקד.  ואולם הנער חשף למפקד את חזו וקרא בקול:  תחי צרפת!

והנה ספור פטריוטי קטן זה, שהילד העברי מירושלים בישבו על ספסל בית־ספר צרפתי בג׳ניבה, תרגם אותו לשפת עבר, מי יודע אם לא הצמיח בצנעה מצד אחד את נבט האהבה למולדת בכיוון ידוע ואת נבט השנאה לגייס הגרמני מצר שני.

ואף הוא היה מהצעירים האלה, שנספחו לאהרן אהרונסון בעבודתו להשמדת הארבה ולמעשה המרד של אבשלום ואהרן.

 

פרק ז: חלום המרד של אבשלום

     התפרצות המלחמה העולמית, שהמיטה ממש שואה על הישוב העברי בארץ וגרמה לדכדוך וגררה אחריה המון פגעים וגזרות רעות מצד שלטונות הרשעה של התורכים כלפי הישוב העברי בארץ, הצמיחה גם כנפים לחולמי חלומות ולאבשלום, חולם המרד, בתוכם.

     מראשית המלחמה לא ידע אבשלום שלום בנפשו.  רוח סערה בקרבו ללא הפוגות.  הוא רכב על כנפי דמיונו;  רקם מזימות;  טפח בלבו את המזימה האחת, שפחד מלכתחילה לגלותו לפיו.  היה ברור לו, כי צריך להחיש את בואה של גאולת הישוב העברי;  צריך להביאה בידים ממש.  ואולם כיצד יתכן הדבר, כי מפנתו הנדחה בעתליט יצא אבשלום ויעשה שותף לכוחות הגדולים, הרועשים עכשיו בעולם ומשנים את מערכות העמים והארצות?  משהו מכבשוני הלב האלה, אשר הסעירו את אבשלום, מגלה לנו מ. סמילנסקי בתאורו הידוע של המרד השומרוני:

     "בשנה הראשונה למלחמה העולמית הגדולה, בסוף קיץ שנת 1914, יצאה חבורה של צעירי חדרה ובתוכם אבשלום פינברג – לגור בסוכות ליד חוף הים, להיות קרובים למקום הרחצה.  ושם בסוכות ליד הים היו לנים גם בלילות.  בלילות שטו בים אניות המלחמה של האויב (של האנגלים ושל הצרפתים), ויש אשר היו מאירים גם את החוף, ובאור נופל על הסוכות של החבורה החדרתית הצעירה.  ולפעמים בלילות-החושך, כשנראה על פני הים אור של אחת האניות השטות, האיר רופא המושבה, שנמצא אף הוא בתוך החבורה, את פני הים באור הפנס האלקטרי אשר בידו...  והחבורה לא הרגישה,  כי הבדואים החונים בחולות הים מביטים בעיני חשד אליהם, אל סוכותיהם וביחוד אל אוֹר הפנס, שהם שולחים כלפי הים...  ואור הפנס הזה הוא ששמש יסוד ראשון לשטנה, שהגיש אחד השיכים מהכפרים השכנים אל הממשלה על בני חדרה והעיד, כי יד להם עם האויב...  השטנה נגעה גם באורחות הגמלים, שהיו יוצאות מן המושבה, או עוברות דרך המושבה, עמוסים חטים לתל-אביב ולמושבות הדרום...  המשטינים חשבו, שהחטים האלה נועדו לאניות האויב העוברות בלילות ליד החוף...  השטנה הזאת גרמה לכך, שביום שבת אחד שם הקימקם של ג'נין מצור על המושבה ויאסור את כל הצעירים ויאשימם במחשבות מרד, ולולא העזרה התכופה, שבאה מאת המושל שבשכם, היתה המושבה בכל רע.

     המעשה הזה, התעללות במושבה היקרה לאבשלום מנפשו, החשד במרד, העירו את חמתו וגם את דמיונו, ומחשבה של מרד נגד מלכות הרשעה נתקעה כמסמר במוחו.  על ההתעללות הוסיפה נופך תחילה ההתנגשות בין בני המושבה ושכניה על אודות כברת אדמה, שבקשו השכנים לגזול מאת המושבה, ואחרי כן חפושי הנשק, שערכה המשטרה ביהודה, בפתח-תקוה, בשומרון ובזכרון יעקב.  הממשלה והמשטרה גופה כאילו הגישו לדמיונו של אבשלום הצעות של מרד עם נשק ביד.  ואבשלום קבל את ההצעה הזאת בכל חום לבו.  בזכרון יעקב חיתה בימים ההם חבורה של בחורים עם הלך רוח "פשיסטי" לפני היות "הפשיזם" בעולם, שמם "גדעונים", ובראשם מפקדם, אחד הבנים לבית אהרונסון אלכס.  תעודת החבורה הזאת כפולה:  האחת שלילית – להלחם ב"שמאל";  הבטוי השמאלי נתנו, כמובן, הפועלים;  והשניה – החיובית ליצור גרעין של "צבא" עברי.  גם רעיון ה"צבא" הזה בא במובן ידוע מתוך מחשבות מלחמה בשמאל;  לשמאל היה "השומר", היה איפה צורך בארגון, אשר יביא מעין שווי משקל.  אבשלום היה אחד ה"גדעונים".  הרי גדעון היה אחד מגבורי דמיונו ועוד מימי ילדותו...  ולראש הגדעונים אחות עם עיני-אש, אשר לבו של אבשלום חרד להן בסתר.  והאחות גופה, שהוריה השיאו אותה לספרדי עשיר בקושטא, מתגעגעת בקושטא לבן האכר מחדרה.  ובדמיונו של אבשלום נקבעה החלטה גמורה:  "מרד!"...  חילי המרד יהיו כמובן הגדעונים.  שרי המרד:  הוא ואלכס,  וגם "דבורה" להם:  אחותו של אלכס, אשר יביאוה מקושטא...  העובדה ששמה דוקא שרה לא שנתה את פני הדברים.

     וכך היתה צריכה להיות פרשת "המרד":  לקשור תחילה קשרים עם האנגלים, להשיג מידם מעט נשק וביחוד מכונות יריה;  לבחור אחר כך מקום-מבצר על חוף הים, הכי טוב;  חורבות עתלית, והרי יש סברה[ii], שבמקומות האלה נרקם גם המרד של בר-כוכבא...  לקרוא "אל תחת דגל" את ה"גדעונים" להתחבר  במקום הזה ולהרים את נס המרד...  היתה גם סברה[iii] "לרכוש" את קיסריה – הרי שם רק גדוד קטן של שוטרים – ולהניף את דגל המרד, את דגל הממשלה העברית הקמה לתחיה, בו במקום ששלטון הרומאים  הורידהו...  והמורדים הנלחמים בתורכים יקראו  לעזרה את אנגליה...  יבוא דֵסַנט ממצרים וירד אל המורדים...  ו"הממשלות המאוחדות", האנגלית  והעברית, יכו את התורכים שוק על ירך... 

     ההצעה "החדרתית" מצאה מהלכים בלבו של "המפקד" הזכרוני והוחלט, כי אבשלום ואלכס ירדו מצרימה, באחת האניות ההולכות מיפו לאלכסנדריה, לקשור קשרים עם האנגלים ולשוב אל הארץ להקים את ה"מרד".

     "בחוש בריא של יהודים וארץ-ישראליים – אומר אלכס.  אהרונסון, חבר הקבוצה השומרונית – הבינו המורה ותלמידיו, שנצחון גרמניה יהיה חורבן האנושיות בכלל, וחורבן שאיפתינו היהודית בפרט.  אולם אף רגע אחד לא חדלו מהאמין אמונה עמוקה  בנצחון בעלות ההסכמה.  וקשה, קשה היה להם לראות את תורכיה נספחת אל הגרמנים.  אז התחילו  ימים שחורים לנו הארצי-ישראלים.  רגש החובה  פקד להיות נאמנים לתורכים, והרגש היהודי והאנושי נטה אל אלה שנגדם נלחמה תורכיה.  אבל הנהגתה של הממשלה התורכית עם היהודים בארץ ישראל הגיע עד למדרגה כזאת, שמלחמת רגש החובה נגד הרגש האנושי והיהודי בטלה מעצמה.   התחילו הרדיפות הידועות.  החפושים לתוים ציוניים ותמונות הרצל, גלות היהודים הרוסים מיפו, גלות המנהיגים, חפושים של נשק, תעלולי בהא אל דין וחסן בק ביהודים, אשמות ובלבולים יום יום;  לקיחת הנשק מהיהודים שבצבא התורכי ושליחתם לגדודי העבודה, ועוד, ועוד.  השודד אבו הנטש  מקקון התנפל ביום שבת אחד על חדרה ויערוך שם כעין פוגרום, האשים את יהודי חדרה בבגידה בממשלה, ובהספקת חטה לאניות מלחמה של  האנגלים העוגנות על חוף חדרה.  ובאשמה טפשית זו נאסרו שלושה עשר אנשים מחדרה, ועל פי  פקודת פון בק פשה הובאו ירושלימה למשפט צבאי.  אז אמר פון לודר, שלישו של בק פשה, שאת כל  היהודים ילחצו אל הקיר בכדי שירות לגרמנים ולתורכים.  ובין שלושה עשר הנאשמים היה גם  אבשלום.  בעין קרה ולועגת הביט אבשלום על  המאשימים, ובלבו התלקחה אש קנאה ליהדות.  הודות להשפעה עליונה, הוצאו הנאשמים לחפשי.   אך הרדיפות לא חדלו, ויום יום נרמס כבוד היהודי ברגל.  יום יום איימו על היהודי לעשות אתו מה שעושים בארמנים.  ואנחה חרישית התגנבה אז אל לבות הארצי-ישראלים, ותפלה חרישית לגאולה וגואלים היתה משתפכת בחדרי חדרים.  ובעבור אניה על פני הים הכחול והיפה, הים הארצי-ישראלי, הביטו אליה אלפי עינים מתגעגעות, והלב חרד וקוה!  אולי הם באים, סוף סוף באים!  וצעיר אחד היה אז בארץ ישראל שלא יכול לסבול בדומיה את כל החורבן החמרי והמוסרי של ישובנו, הוא אבשלום ששר: 

               לו עשר בחרות לי נתת,  

               נשמתי זוללת חיים עוד לא השבעת.

               לו מאה לבבות בחזי שמת,

               תאותי לרגשות עוד לא הספקת....

 

   לו באלפי עיני-כוכבים ילדות חמד חוננות

               תאוות אור ואהבה בי עוד לא השתקת.

               ולבי ירחש חלום-מרד, חלום-פלאים,

               לעלות ולהבקיע עד לב השמים.

               שמימה נעלה!  והדלקנו בשמש אבוקת עזוזנו

               והיו רוחב שבע-רקיע ספיר מלכותנו!

 

               ופתחנו שם כל מעינות זוהר ואור

               ומתו בארץ לנצח שנאה חרף וקור,

               ולו גם תתן לבנו טרף לעיט ולעורב

               השחור, המקונן בהר חורב –

 

               ולעגנו לכעסך, אל זקן, סכל חביב

               כי מלא תמלא הארץ זוהר אביב.

               ומתנו בשחוק-להג, בנשיקה מלאת זיו,

               ומלאה הארץ לנצח אהבה ואביב...

     ובעל "חלום המרד" לא יכול להסתפק באנחות, תפלות ותקוות.  הרבה לילות בלה עם מורו אהרונסון בהכנת תכנית עבודה מעשית ומידית.  והוא קבל עליו להוציא לפועל את ההחלטה כי מוכרחים יהיו לסדר קשר עם העולם החיצוני, בכדי  להודיע לו מהנעשה בארץ ישראל, ובעת הצורך לקרוא לעזרה, וגם לעזור לאנגלים בכל האמצעים בגאולת ארץ ישראל מידי התורכים והגרמנים. 

     אבשלום הצליח למרות ההסגר על ארץ ישראל מבחוץ ומבפנים לעבור למצרים ושם התיצב לפני מפקדי הצבא האנגלי, ובכח דבורו הכביר, ובשטף אמונתו העמוקה, השפיע על הבריטים הזהירים שיסכימו לסדר קשר תמידי עם ארץ ישראל, על ידי אניות שתבואנה בלילות-חושך אל חוף עטלית, מקום תחנת הנסיונות של המנוח אהרונסון.  באניה  הראשונה שהתחילה בעבודה זו שב אבשלום לארץ ישראל, ובפיו בשורת נחמה, קריאה להתעודדות.  בחשק עז התחיל לעבוד, לקבל ידיעות, ולהכין  רפורטים על המצב.  בתזכיר מפורט של 300 דפים  ספר את הנעשה בארץ.  ישראל בכלל, וביהודים  בפרט.

     הרפורט הזה נשלח לאמריקה, ומשקראוהו השופט ברנדיס, זשוליאן מֶק, הפרופ' פרנקפורטר והגברת סולד ואמרו שזהו הדוקומנט ההיסטורי החשוב ביותר שנפל בגורלם לקרוא.  תזכיר זה עורר  בפועל ממש את ציוני אמריקה לפעולה ממשית לטובת הישוב העברי.

 

פרק ח: המצב בחזית ארץ-ישראל – מצרים

     כיצד היה המצב בחזית בין תורכיה ואנגליה בארץ-ישראל ובמצרים בזמן שאבשלום הביא את הצעתו על המרד העברי לפני האנגלים?  הנה תאור יפה ומדויק, ההולם את התקופה ההיא מפי עד-ראיה.

     הצבא התורכי בהנהלת ג'מל פחה והמפקדה הגרמנית התכוננו במרץ רב לתקוף את מצרים על יד תעלת הסועץ, מבלי שאנגליה ידעה זאת.

     סיר ז'והן מקסוויל, הנציב הצבאי במצרים ושומר התעלה, הכריז לשם זהירות מצב מלחמה, אבל הודיע ללונדון, שאין לחשוש שאויבים ירדו אל חופי ארץ-ישראל וסוריה.  ואולם לאחר ימים מועטים התחילה מתגשמת תכנית גרמנית זו.  ב-21 לנובמבר 1914 נתועדו בקסרקטין הגדול של חידר פחה שבקושטא כל יועציו של אנוויר ביי.  נפוליאון הקטן הזה של המזרח בא להפרד מן הרזרביסטים האנאטוליים, אשר שמו את פניהם כבר כלפי ארחות הנגב לכבוש מצרים.

     תזמרות, דגלים ירוקים, הוך!  הוך!  של  הקצינים הגרמנים, הכל מסביב לדיוקנו הצבאי והרציני של מצביא הגדודים המצרים:  אחמד ג'מל  פחה.  ואנגליה שסמכה על תזכירו של סיר ז'הן מקסוויל לא האמינה עדיין.

     ולא האמינה גם לאחר ש"המודיעים", החבויים בקמטי הלבנון, התחילו לדייק בידיעות:  שלושים וחמשה אלף ערבים נתקהלו בסוריה והוכנסו ללגיון השמיני;  עוד עשרים אלף ערבים ירדו ממוסול.  האנגלים שמו את כל מבטחם במחסום הטבע של הישימון.  הם האמינו, שאין לעבור את מדבר "את-תיעה" הוא מדבר התועים, מדבר האש, זו חמת הסלעים האיומה אשר כינוה no man`s land לאמור ארץ שאין לה בעלים, אשר רק אשורי אסורדחון והפרסים של קאמביזיס והתורכים של סלים הראשון האיום יכלו לעברה.  זו היתה שגיאה מסוכנת:  היא הביאה את התורכים עד חופי התעלה.

     ב-30 לדצמבר שוררת אופטימיות במטה הראשי שבקהיר.  סיר ז'הן מקסוויל מסב לשולחן עבודתו,  ומסביביו קציני הצבא שלו הצעירים;  הוא משפשף ידיו בנחת ומביט בהנאה במפה של עבודות ההגנה, אשר הכין לאורך כל התעלה.  הוא אומר בבטחה:  "מודיעי האוירונים רואים חלומות.  הם מחליפים שדרות תמרים בשדרות בני-אדם.  ואשר למרגלינו  בלבנון כל כונתם היא רק להריק את קופתנו...  זהו הכל".

     והנה מופיע לפני סוד המצביאים כומר, המבקש ראיון.  האנגלים מביטים עליו בסקרנות.  הוא גבוה, רזה, מגולח.  הוא אבא דומיניקני ז'וסן, החי זה שנים ושנים בהרי הלבנון.  יודע על בורים את כל הדיאלקטים של כל השבטים.  הוא מחונן בכח פיזי  גדול.  הוא עבר רכוב על גבי פרדו כמעט את כל אזורי ארץ-ישראל וסוריה.  הוא אהוב על כל התושבים, בלי הבדל דת וגזע.  הערבים הדרוזים והפלחים  קוראים לו "האדם הקדוש".

     הקצינים האנגלים סוקרים אותו בקצת אירוניה של ביטול.  והקולונל אומר שהוא בא "ללמד את בריטניה הגדולה איך לעשות מלחמה".  אבא ז'וסן מחריש, מסתפק בתנועת כתף קלה ומסיים:  "אדוני, עוד לא יתמו ימי פברואר ותזכו לראות בקרוב את  הגדודים התורכים-ערבים פה פנים אל פנים מול התעלה".

     סיר ז'והן מקסוויל אינו מחייך יותר, הוא מזמין את הכומר לשבת.  באטיות מיוחדת ובדיוק רב מוסר אבא ז'וסן את כל פרטי התנועה.  מירושלים  ומדמשק אלפי חיילים ערבים, לבושים בלויי סחבות, אבל מזוינים, נשלחים יום יום כלפי הנגב;   מתקדמים בלילה ונחים ביום, משתטחים על הקרקע ואין להכירם בתוך חולות המדבר;  הצופים המועטים של האוירונים האנגלים, המעיזים לחדור לפנים הישימון, אינם חשים במציאותם.  כבודתם מכוסה בענפי עץ יבשים, ומתחתם חבויים פחי הברזל למעבר התעלה. 

     במדה שהכומר ממשיך את תאוריו בה במדה מקדירים פני הקצינים.  ובגמרו שלח סיר ז'והן מקסוויל את ידיו, לוקח טופס של טלגרמה ו"מודיע" ללונדון.

     בינתים, כל רחובות סוריה וארץ-ישראל מאחורי הפרגוד הסודי והדומם, אשר המלחמה טבעה על פניהם של בני מזרח, נמשכת התרכזות הצבא התורכי-הערבי.

     החיילים צועדים מתוך סבלנות-אימים.  לחמם צר ומימיהם לחץ.  מפרק לפרק יזנק גדוד פרשים וידהר בדהרות אבירים מן הקצה האחד ועד הקצה השני של הגדודים, יתבונן בהם, יעודדם וישוב למקומו.  הכל נושאים את עיניהם אל דיוקנו האגדי של ג'מל פחה.  גנרל הברזל:  זקוף הוא על גבי גמלו, זקנו הבהיר מתנופף ברוח, משקפתו בימינו ותרבושו חבוש לקדקדו:  הוא בא אל אנשיו לאוששם ולנחמם...  אתם צבאות האישלם!  הגידו לכם, שספינות בריטניה אורבות לכם על סף מצרים, שקר!  רק שלטון האלימאנים – ישמרהו אללה!  שולט על כל הימים.  אליכם אפנה מתנדבי בירות וירושלים, חיפה ונבלוס, להתעודד!  עבור נעבור את המדבר, ונוכל לו, כי עמנו אל.  ג'מל אוחז ברסן הגמל ונעלם בקו האופק;  לוהט הוא, לא ייעף ועשוי לבלי חת.

 

   בסוף ימי ינואר 1915.  האנגלים אינם שוגים יותר באילוזיות.  אנגלים אלה זמן רב דרוש להם עד שהם תופסים את המצב כהויתו, אבל מאחר שתפסוהו, הם פועלים מיד בתוקף ובמהירות;  זהו סוד כבושם הקולונילי.  ממימי תעלת סואץ,  נוכח השממה של הישימון האסיתי, רובצים תותחי מעצמות הברית.  בקנטרה עוגנת "סויטשור" ועל תרנה הנישא מרפרף דגל האדמירל פיירסי!  באגם תימסה רובצת "הארדינג";  ובקרבת הקילומטר 140 שטה לה ה"הימלייה";  ולמטה קצת צפות ה"ריקין" וה"אינרקסטו" הצרפתיות.  הספינות עוברות את התעלה, מכסות את יציעי רב החובלים בשקי עפר, יראות הן את היריות התועות הבאות מחופי אסיה.  וסיר ז'והן מקסוויל יודע – סוף סוף!  שהערבים מתקדמים בצל הלילה.  מדי ערב בערב מרגלים עשרות פרוז'קטורים את האזור עד גבולות האופק.  והנה כבר השני לפברואר 1915.  לפני טומסון נשמעה ירית רובים איומה;  כלבי הכפר מיללים בתוגה;  צפירות הספינות אשר באגם תימסה מודיעות על המצב.  מחפירות ההגנה האנגליות, יורים בחשכת הלילה, בלי כל מטרה.  מחופי אסיה גולשים גושי צללים מחרישים אל התעלה.  חבילות הפח האפורות ניגשות לחופי אפריקה.  הלבנה עומדת לשקוע, והשחר עלה.  רם ונישא הוא קול ענות הגבורה שבמחנה הערבים:  "אללה אכבר"!  הערבים של הפלוגה ה-25, מתנדבי מלחמת הקודש ה"מוחדיז'ין" צועדים לעומת קיר התעלה:  כדורי האנגלים עושים בהם שמות.  הם רובצים ארצה ביאוש ונאחזים בציצי העשב הדל.  הנה הם לפני התעלה ועומדים פנים אל פנים מול חיילי הצבא ההודי של גדודי ההגנה הבריטיים.  מאות חיילים נלחמים רק בחרב בלבד.

     במרחק קילומטרים אחדים מן התעלה נצב לו ג'מל פחה מוקף קצינים ומאזין בכליון נפש לצלילי ההדים הרבים אשר הרוח מביא מגדות התעלה.  רץ דוהר נגש אליו:  שני גדודים של הפלוגה ה-74, אשר בהנהלתו של קולונל סרווט-ביי דרכו על אדמת אפריקה!  מצרים הבריטית חוללה!"

     ואולם לא עברה שעה קלה והמון בורחים בלי נשק הפכו פניהם מזרחה:  בורחים.  ג'מל פחה מביט בהם ורועד. 

     והשחר של השלישי בפברואר עלה.  רוח המדבר קמה:  מערבלי חול אדום מכים כל פנים בסנוורים.  הד נשימתו של סיני מכריע את הלוחמים.  אולם  התותח מרעים לאורך כל התעלה.  על איסמעליה, על טומסון נמטרים הרמונים התורכים:  התורכים-ערבים – אשר סיר ז'והן מקסוויל לא האמין לבואם – הארטילריה הקשה שלהם עושה פלאות, יורים בלי הרף ובעקשנות רבה על המטרות הקבועות של הספינות הבריטיות-צרפתיות.  ומפליא שכדורי הענק של הספינות המשורינות אינם פוגעים בשורות האויב, קשה לגלותם במדבר.  הישימון הוא ידיד ערבי.  הוא שומר אותו בחובו.

     על היציע העליון של "הארדינג" מתחוללת אפיזודה הרואית:  ז'ורז' קרין, אירלנדי, מפקח התעלה, ממאן להתחבא מאחורי שקי העפר;  הוא עומד כולו גלוי וברצונו להעמיד ביתר בטחון את ספינתו הגדולה.  כדור ענק טורקי מתפוצץ על היציע;  מפיל ארובה, מפיל עשרים חיילים בריטיים ומנפץ גם את רגלו.  שיניו חורקות מכעס ומכאב.  ומיד הוא מבקש את רופא האניה לכרות לו את רגלו ולחבוש במהרה את הנותר;  אחר כך הוא מבקש להובילו אל יציעו, ומשם הוא מנהל עד רגעו האחרון את המערכה. 

     אפילוג:  ג'מל פחה רותח מחימה ומחליט להשליך לתוך הקלחת גם את שארית הפליטה.  לתוך רעמי הגיהנום של הארטילריה האנגלית, הרועמת לאורך כל התעלה, שלח הגנרל התורכי את פלוגות 23 ,25 ופניהם מול טומסון וסרפיאום, הם חיילי תימן וחג'ס, בשר התותחים של האימפריום.  ג'מל  ושרי הצבאות הגרמנים שומרים עדיין על הפלוגה העשרים האנאטולית, זו אשר תתפרץ כנראה לברוח כלפי דרום מזרח.

     בארבע אחרי חצות נסתיים הכל.  הערבים מפוזרים בכל מקום;  התקפתם אינה מצליחה להדוף לאחור את סערת הכדורים העפים בלי הרף מלועות תותחי הספינות הגדולות.  מצרים נושעה;  אולם  צבאותיו של ג'מל פונים כלפי "כטאיב אל כיל" בלי שפלוגות המהריסטים הבריטיים יפריעו את תסוגתם.

 

     אחד ההיסטוריונים האובייקטיביים ביותר של מלחמת הים, פאול צ'ק, כתב על יסוד דבריהם של עדי ראיה את השיחה הדרמתית אשר נתפתחה אור לשלישי בפברואר.  מאחורי גבעה שבקרבת "דיל תריטה" עומד ג'מל פחה בסוד מקורביו:  לימינו נצב הקולונל הגרמני פון פרנקברג, ראש הצבאות, ועל ידיו עלי פואד ביי מצביא הגוף השמיני, מרסינלי ג'מל והקולונל קרס פון קרסנשטין.  מעל לראשם עפים עדיין הכדורים האחרונים של המצליבים האנגלים, דנים על הסגתם;  אבל קרס פון קרסנשטין מבקש את רשות הדבור:  דבורו קשה, מכווץ, הנסיגה אחורנית – אומר הוא – חרפה היא,  המטרה העיקרית של פעולותינו הושגה כבר, הגדודים התורכים-ערבים נמצאים כבר בגדוד התעלה וביכולתם לעצור כל תנועה;  הפלוגה העשירית עודנה בשלמותה ורעננה:  הכבוד הצבאי דורש להשתמש בה לנסיון נועז.

     ג'מל פחה מביט בפני הגרמני בעיני הפלדה;  אחרי כן הוא שואלו בנחת, הסובר הוא, שאפשר להשתיק את קולות התותחים הגדולים של ספינות המלחמה במעט נשק-השדה שברשותם?  הגרמנים הכינו אמנם את תכנית ההתקפה וארגנו אותה, אבל התכנית נכשלה.  הכבוד הצבאי אינו מחייב גנרל תורכי להשמיד ולאבד לשוא את גוף הצבא האנטולי. 

     קרס מרכין את ראשו;  ג'מל פחה רומז לאחד מקציניו ומכתיב לו את סדר היום לצבאותיו:  האקספידיציה מטרתה היתה להכיר את התעלה בלבד, למען הכן התקפה נועזה בקרב הימים.   האופירציה הצליחה לאין שעור.  ברכות לצבאות על רצונם הטוב וגבורתם הנועזה".

     כזו היא בקויה היסודיים הסכנה אשר רחפה על ראשי האנגלים במצרים בזמן הליכתו של ג'מל פחה עם צבאו על מנת לעבור את התעלה.  ההיסטוריה מלמדתנו, כי אילו התמהמהו האנגלים קצת יותר ולא האמינו לדברי עדותו של הדומיניקני כי אז היו ארבעים וחמשה אלף ערבים ותורכים צועדים בגאון על אדמת הנילוס.

     זה היה אז מצב החזית הארצי-ישראלית בין תורכיה ואנגליה, ואנחנו ראינו עד כמה אי-ידיעתם של האנגלים בדבר הנעשה בחזית הארצי-ישראלית היתה יכולה להביא את התורכים למצרים.  ואף על פי כן, משבאו אבשלום וחבריו למפקדה האנגלית במצרים לא רצו האנגלים לקבל אותם, והתיחסו אליהם בחשד.  ואולם דבריו הנלהבים של אבשלום פלסו להם סוף-סוף נתיבות ללבותיהם הקרים של האנגלים.  הוא דבר צרפתית שוטפת ומליצית;  והאנגלים נפתעו ביחוד, משדחה אבשלום בשאט-נפש את השאלה על התנאים הכספיים והודיע בגאון,  כי לא אל הכסף ישאו את עיניהם כי אם אל המרד העברי...  לפני חברי הקבוצה השומרונית נפתחו דלתות אל הספירות הגבוהות...  האנגלים לא הלכו, אמנם, אחרי מחשבות ה"מרד העברי", אבל בקשו לנצל את הגבורים העברים לתועלתם.  בארץ-ישראל ובסוריה כבר נשזרו חוטי ריגול על ידי ערבים, ועזרתם של אנשים משכילים מבני הארץ היתה יכולה להביא תועלת רבה.  החברים חלקו ביניהם את התפקידים:  האחד, אלכס, הלך לאמריקה לעשות לבבות לרעיון "המרד", ואבשלום חזר לארץ-ישראל להכין ולסדר את העבודה במקום.  וסימנים בידו מאת אחת האניות, אשר על פיהן תדברנה האניות אליו והוא אליהן.  בשנה השניה למלחמה, בשנת 1915,  בא אבשלום באנית מלחמה אנגלית בליל אופל עד חוף עתליט, ובסירה קטנה הפליג עד החוף...  ומשם מצא לו בן הארץ את דרכו בין השיחים והסלעים אל מחוז חפצו, אל תחנת  הנסיונות של אהרונסון בעתליט.  לא ברור, אם דבר ה"מרד" היה ידוע לאח הגדול לבית אהרונסון עוד לפני שחבריו הלכו מצרימה, או שהדבר נודע לו רק מששב אבשלום לארץ.  אהרן דחה את מחשבת המרד.  יש יסוד לשער, כי אהרנסון לא התיחס ברצינות אל רעיון המרד, ואולם כנגד זה נכנס ללבו דבר הריגול, כמעשה העלול להביא תועלת להישוב העברי.

 

פרק ט: הארבה והתחלת הריגול

     עוד אהרן אהרונסון חוכך בלבו ומהסס בדעתו אם להכנס לתוך ענין הריגול, ולפתע סבב המקרה את פני הדברים לצד הפעולה.  ומעשה שהיה כך היה.  כי הנה פשט הארבה בארץ.  המושבות העבריות קראו לעזרתו של אהרן אהרונסון,  החקלאי המובהק ואיש המדע.  ואף ג'מל פחה, מפקד המחנה הרביעי, השליט התקיף, סמך את ידו על אהרן אהרונסון.  הארבה הופיע ובא מהמדבר שבדרום הארץ, ולמדבר, מקור הרעה, נשלח  אהרונסון להתחלת הפעולה נגד הארבה האויב.  אכן, ההשגחה עצמה כוונה את פניו אל המקום הנכסף, החוצץ בינו לבין המחנה האנגלי ושאפשר להכנס שם בקשרים עם הבדואים במדבר.  ומשבא לשם אהרונסון ועמד על המצב נתבררו לו כמה וכמה דברים, בעלי חשיבות מרובה, שבהם תלויה הצלחתו של מפעל הריגול, ובתוכם נודע לו גם כן, כי המרגלים הערביים, שותפיו של אבשלום למעשה-הריגול, בגדו באבשלום, אם מפחד ואם מחוסר-אימון, ולא הודיעו לו את השינוי בסדר-הסימנים, שהאנגלים מסרו בידם בשביל אבשלום.  וכבר לא הבין אבשלום את שפת הסימנים, אשר ניתנו לו בלילות על ידי מזרקורים מצד אניות הבריטים.

     מעכשיו טכסו שניהם, אהרן ואבשלום, עצות כיצד להתקשר עם האנגלים בלי שתוף הבדואים, שבגדו בהם.

     בשנת 1916, משעברה סכנת הארבה מהארץ, החליט אבשלום לחצות בלבדו את המדבר ולבוא אל האנגלים בדרך היבשה.

     הוא רכב על הגמל לבדו, בלי עזרת כל מורה-דרך.  ואולם עם כל בקיאותו בשבילי הארץ נשתבשה עליו הדרך בחולות והוא נפל...  בידי גדוד תורכי משוטט בלב המדבר...  אבשלום נאסר והובל לבאר שבע והושם בבית-הסוהר עד בירור משפטו.

     מדברי חברו אלכס.  אהרונסון נודעו לנו עוד כמה פרטים בנוסח שונה מהנ"ל בדבר מאסרו.  "אחרי קשריו עם האנגלים ובגידת הערבים המרגלים בו, מפני אי-הבנה בסימנים, נפסק הקשר עם מצרים על ידי האניות.  אבשלום סכן את חייו מדי לילה בלילה על חוף ים עתליט וחכה לבוא האניה.  אולם בראותו, כי תוחלתו נכזבה, עבר שוב את החזית התורכית ואת המדבר להגיע מצרימה.  רכוב על גמל הצליח אבשלום להגיע לבדו עד קטיה, ושם נתפס על ידי המשמר התורכי והובא לבאר-שבע לבית-הסוהר שם, שבו עוּנה ימים רבים בענויים קשים, וחייו היו תלויים לו מנגד.  וכשידידיו הציעו לו לסדר את בריחתו מהכלא בחשאי ענה להם בפתקה:  "איני אוכל מלחם זה.  לנוס ואחרים ינקו אחרי?  לא!  רק את זה לא אעשה".  אחרי כל הענויים הנוראים, לא הצליחו התורכים והגרמנים להוציא מפיו מלה.  על כל המכות שקבל ענה תמיד בקרירות:  "האמת היא אחת והיא אינה משתנית".  ומפאת דעתו הצלולה ותשובותיו הפקחיות ואומץ לבו המפליא לא הוציאו ממנו שום דבר.

     על תאור אפיו האמיץ של אבשלום יש להוסיף גם את העובדה, שבזמן שבתו בכלא נודע לו, שאוירון אנגלי נפל בסביבה, והבדואים הרגו את המעופף ביריה מאחורי גבו.  ועם כל היותו חשוד על ידי השלטונות בחטא איום, הנענש במות, לא עצר ברוחו וחבר בכלא שיר צרפתי, מוקדש למעופף האנגלי".

     ומכל הדברים האלה, שנעשו אז בחזית הארצי-ישראלית, לא ידעו האנגלים כלום, כמעט כלום, מלבד הידיעות שהיו מקבלים על ידי המרגלים הבדואים, שאי-אפשר היה לסמוך על הגוזמאות שלהם ומלבד האוירונים האנגלים שלא יכלו לדייק במספר הגייסות ומקומותיהם ותכניותיהם. 

                                         

פרק י: הקשרים הולכים ומתהדקים

     כי אבשלום היה הראשון לחולמי "המרד" כבר נתברר לנו מהפרקים הקודמים.  ואולם לא ברור לנו עד היום איך ומאימתי נצטרפו לעבודת הריגול אהרן אהרונסון מצד אחד ויוסף לישנסקי מצד שני.

     כבר ספרנו בפרק הקודם, שהרשות התורכית מינתה את אהרונסון כמנצח על עבודת ההשמדה של הארבה, שפשט באותו פרק-זמן בארץ.  ולתכלית זאת ניתנו לאהרונסון אמצעים כספיים רבים ואף גדוד אנשים – יש אומרים, כי הגדוד הגיע עד כדי עשרת אלפים איש – העמידה לרשותו.  יתכן, כי אהרונסון נטל מלכתחילה על עצמו עבודה זו, על מנת להתקרב על ידי כך לדרומה של הארץ, בקרבת המקום, המוביל לחזית התורכית-האנגלית בדרך היבשה לתעלת-סואץ.  ויתכן, כי רק לאחר שאהרונסון נתקרב אל הסביבה ההיא נולד בלבו רעיון הריגול.  ובין כה וכה והוא שיתף במלחמה עם הארבה את הבחורים המקורבים אליו מפלוגת ה"גדעונים", שהיו נוטים בכלל לסערות קרב.  אבשלום פיינברג היה אחד מראשי ה"גדעונים".  ומשנאסר והובל לבאר-שבע נזדרז אהרונסון להשתמש בכל כח השפעתו אצל הרשות התורכית בכלל,  וג'מל פחה בפרט, לשחרר את ידידו הצעיר אבשלום מבית-הסוהר.

     ואולם בו בזמן עצמו אנו רואים לפי התעודות, הנתונות בידינו, כי יוסף לישנסקי נכנס בעובי הענין להציל את אבשלום מבית-הסוהר, ואף הציע להנאסר לשחררו בגנבה.  אלא שאבשלום לא הסכים לכך.  ובכן, האם יש לבנות על יסוד זה את ההשערה, כי אף ידו של יוסף לישנסקי כבר היתה בתקופה זו עם בעלי המרד? 

     קשה להכריע בדבר.  אמנם לאחר כך נעשה לישנסקי אחד מהפעילים ביותר "בעבודה".  ואולם בתקופה זו, שבה נאסר אבשלום בפעם ראשונה, עדיין היה לישנסקי שומר ברוחמה, המושבה האחרונה, הסמוכה ביותר אל חזית המלחמה.  הלהסיק מכך מסקנה, כי בכוונה בחר לישנסקי את השמירה בנקודה זו, על מנת שיהא קרוב אל החזית?  – אף השערה זו אינה רחוקה מן הדעת.  על כל פנים, מבחינה אובייקטיבית, היה לישנסקי כבר קרוב אל הקבוצה השומרונית, כי בשל רוחו הסוער ותעלוליו הנועזים הוצא מהסתדרות "השומר" והוא הקים לעצמו הסתדרות "הנוטר", שעמדה בקשרי-התנגדות עם הסתדרות "השומר".  ואף ה"גדעונים" היו בעלי-פלוגתה של השומר מנימוקים מעמדיים.  ומתוך כך נתקרבו כנראה זה לזה שני יריביו של השומר – "הנוטר" ו"הגבעונים".

     והנה תעודה מענינת, השופכת אור חשוב על פרטי העבודה של האנשים, הנעשים לאחר כך פעילים ביותר בריגול – אבשלום ולישנסקי – הלא זהו מכתבו של לישנסקי אל נעמן בלקינד – אף הוא חבר הריגול – בדבר פרטי מאסרו של אבשלום.  מכאן אנו למדים גם על קשיות אפיו ועוז-רוחו של אבשלום, ששמר על שלותו הפנימית גם בשעת סכנה רבה.

     מכתב זה, שנכתב על ידי יוסף לישנסקי בכ"ח טבת תרע"ו ונשלח מרוחמה הסמוכה לבאר-שבע על גבול המדבר, על שם נעמן בלקינד, ניצל באורח פלא מתוך שהושם יחד עם חבילת מכתבים לתוך התנור והתורכים, שערכו את החפוש בבית נעמן בלקינד, לא גילו את מקומם.

דברי אבשלום מבית-הסוהר בבאר שבע במכתבו של לישנסקי מרוחמה לנעמן בלקינד בראשון לציון.

      מר נעמן, חביבי!

    אנכי מילאתי בדיוק את המוטל עלי.  ביום הראשון בצהריים הייתי בב"ש.  ומצאתי שלא כדי שאתראה את א.פ. זה לא יועיל ובטח יקלקל עוד את הענין שיפיל חשד. 

     ובהיות שמסודרת פוסטה תמידית שאפשר לבוא אתו במו"מ.  לכן עשיתי את זה גם אנכי והעמדתי לו שורות של שאלות ומתשובותיו תבינו בדיוק מה ששאלתי אותו.  ולכן:

     1)  הייתי בב"ש, חן-יוניס.  שייך זויד, עריש, מַזַר, ביר-עַבְד וְקַטְוָה.

     2)  תפשו אצלי אקדח קטן (מוזר) האחרים נגנבו.  משקפת אחת (זיס), חרב, רומח, רשימותי המדעיות ושל נסיעה, מכתב מאשה אחת אלי חתום M.P., קוראן, ספר גרמני ובגדי.

     3)  בטרוש לא שאלו כלום.

     4)  אין אצלי חליפת צבא.  יש רק אותו הבגד אשר עבדתי בו בארבה.  טרוֹמָר פשה צוה אז להסיר את הפלטים שהיו על הכתף והסרתי, את הכפתורים לא צוו ולא מצאתי לנחוץ להוריד.

     5)  מה ששאלו ועניתי בב"ש לא קל לזכור ולרשום שאלה בשאלה.  בקצור:  עשיתי נסיעת-תיור לראות אם הארבה בא ממדברנו (אשר אז ימות מקור ורטיבות) או מעבר לגבול.  הנני עובד בתחנה, מקבל 250 פר' לחודש והוספות לנסיעות.  הנני מתענין בשפה הערבית ובאשלם, ולכן יש לי קוראן.  את זה קנה בשבילי ביפו נעמן (כך היה נחוץ בבאורים אח"כ).  אפרים כהן עגלון, מחיפה או מיפו, אינני יודע, קבל 6 פר' ליום, חוץ מזה סוס והוצאות.  ביפו אמר לי קרוזה שעל שורת ב"ש – דיר-חסן יש "פקידי חקלאות" לכן לא מצאתי לנחוץ לעשות שורה זו והלכתי לצד השני.

     6)  אינני זקוק לפי שעה לכסף.

     7)  צריך לראות את מדחת (פחת ירושלים), להזכירו שאמר לי שבסנדג'ק שלו יכול אני לנסוע בכל מקום וש"ע השגתי הוסיקה דמשק חלב, או גם למחות בפני ג'מל פשה בעצמו.

     8)  אני אראה פה את פון-קרעס.

     9)  הדבר היחידי שהוכיחו אותי עליו הוא שלא לקחתי וסיקה ועל חטא זה הודיתי.

     10)  מפני קריאת רשימותי אינני ירא – להפך!

     11)  אם יובילוני ירושלימה שיבוא אח"כ אהרן לשם עד אז לא נחוץ.  אם אפטר פה אסע ישר לראשון.

     12)  טלגרמה לא קבלתי.

     13)  להודיעני אם שרה באה באמת.  מה באור המלה צמר.  התרגום באנגלית .C.Z.W.

     14)  את שם האשה יודע אפרים כהן M.P..  מכתב לא נכבד כלל, בשום אופן לא להטריח אותה כחוט השערה.  היא גם לא צריכה לדעת כלום.

     15)  שאפרים כהן יתחבא.

     16) אם רק אפשר להוציאני באחריות לימים אחדים צריך.  בהיות שנכבד מאד שאדבר את אהרן.

     17)  אינני חולה כלל.  צריך לי כאב בטן בשביל הקורספונדנציה. 

     18)  הַכַּתֶב מעריש נתן לי צידה לדרך.  חשדוהו בלקיחת שוחד ממני.  עדותנו התאימה ממש.

     19)  בסכנה לא אהיה.  אבל אם גם אהיה לא אנוס בשום אופן.  הלא גם אהרן גם אתה מבינים שאינני אוכל מלחם זה???  (זה לא הבנתי, יוסף) הנני כבר ידוע להם וגם ידידי.  ז"א לנוס ושאחרים ינקו את ה.....  אחרי, לא!

     20)  יש לי לע"ע די כסף.  אחת מן השתים.  או אצא ואז הכל למותר.  או אשאר וכספי יכול להספיק לשבועות.

     21)  אודות מניה שוחט לא שאלו כלום.  כשישאלו יאבדו זמנם.  לא מכיר ולא יודע.

     22)  נ. ב.  יכל אפילו לשרף את הקוראן שיקנה.  העיקר שהמוכר ראה אותו ויעיד שמכר בעת הצורך.  עד שיקראו שישב במנוחה.

     23)  לבקש באורים מאהרן על עבודתי (C.Z.W.)  צר לי שהעבודה סובלת.  לשאול אם כבר יש Contact  (קוּנטַקְטְ).

     24)  להגיד לאהרן שאת המכה היחידה קבלתי בהודעי ששרה שבה.  ובלעדי זאת קר אני ככפור, שקט.  דעתי צלולה כבשנים הטובות, שאת האנקיטה הובלתי כאיש והנני כותב חרוזים צרפתים.  נורא רק הלכלוך.  כן הכל מצוין. 

     25)  על אמי אינני ירא.  היא הצעירה והאמיצה שבכולם.  כמובן לא לצערה חנם.  אבל כשיצטרך יבאר לה אהרן בפרוטרוט.  העיקר לשמר על סוניה בלקינד ואחותי שושנה שהן לא תדענה.

     26)  כשאני כותב סימן שאפשר, והאמצעים רבים.  אל תדאגו.

     27)  נגדי כנראה רק שַעֶבָן.  היותר לא נכבדים.  גם סַמִי בֶק כנראה לא מידידי.

     28)  כמובן טוב עשית מה שכתבת לוילב...  שישוב תכף.  הוא יכל לקלקל הכל.

     29)  ההערה לא לערבב אנשים מיותרה.  את שם וילב' ונ.ב.  הכרחתי להגיד יען שלנתי אצלם.  בלעדם ובלעדי אהרן לא יופיע איש בדברי האנקיטה.

     30)  הקמיקם שלח תלגרמה הנה?  אם כן אז טוב.  את הקופיה לא קבלתי.  לדורשים רפורט לענות (אהרן) שהעבודה היא אי-אפשרית היות שמתנהגים כך עם העובדים ולהזיז סו"ס את מדחת.  שיתלגרם גם הוא הנה.

     31)  מה שנוגע לדאגות בלאטע.  אפילו לא שמץ דואג, רק ללבות ה"נשים" המסכנות.  במה שנוגע לחזק ואמץ, יש אצלי עוד למכור, להלוות או לתת במתנה.

     32)  אתה לך לשלום!  בכל אופן אם לפני לכתך יודע לך שהייתי אצל פ.ק. שלח לי תֵּה וחכה לידיעות אף שאינני מקוה הרבה ממנו.  כל מסמר הענין הוא עכשיו:  לדעת להשתמש בבקשת הרפורט מקושטא לטובת עניננו.  לעבד בנחת.  לא לדאג אם אאסר עוד שבוע ולהוציא מתוך הקלפים שיש בידנו מקסימום תועלת.

     33) לסדר (שאם אצא?) שאשיג תכף עגלה מוכנה.

     34)  להביא לי פרטים על כל שאלותי לעתים קרובים.

     35)  בשובך.  בבקשה להודיעני אל נכון:  מצב עבודתנו בתחנה ותרגום:  C.Z.W. מה אתו?  שלחתי מעריש (בלכתי ובשובי) תלגרמות אודות הארבה.  הנתקבלו?

     מפה שלחתי תלגרמה לאהרן ותלגרמה לקמיקם מחיפה.  הנתקבלו?

     ההצליחו להסתיר דבר מאסרי מסוניה ושושנה?

     מה עם הקרואים לצבא החדשים מחיפה?

 

תוספת לדברי אבשלום מאת יוסף לישנסקי.

     עכשו אודיעכם מכל מה שנודע לי מהחוץ:

     1)  אפשר מאד שלא ישלחוהו ירושלימה.

     2)  שעבן-בֵּי התבטא שאפשר כי באלה הימים יוציאו אותו לחפשי (עד כמה שיש לסמך על הדברים האלה אינני יודע.)

     3)  נמצא אצל א.פ. חוץ מהבגד שלבש בעת שהיה מעמוּר ג'רד או תלבושת בדוית.

     4)  הוא רק חרף את הקמנדר של עריש אבל לא השתמש בנשק נגדו.

     5)  דהוד אפנדי של המרכז קמנדר מתיחס אליו לא רע (אף כי הנהו הקטגור שלו).

     6)  בהג'ת-בי דבר אליו דברים כבושים.

     7)  מזרחי הפרֶנְק אמר כי איננו מכיר אותו.

     8)  מכרו את הגמל שלו ואת הכסף שמסרו לו ואב.  החביא את זה אצל דהוד אפנדי.

     9)  למזרחי השיבו ממחיר הגמל את 2 הלי"פ שאב.  הלוה ממנו.

     10)  בשיחה פרטית שהיתה בין (מזרחי ובהג'ת) שאלהו בהג'ת למה לא בא אבש.  לקחת ממנו וסיקה.  ענה לו מזרחי כי כל זה הוא עסק של שַטָרָה.  הנה למשל לפני איזה זמן אמרו כי אבשלום עלה על אניה אנגלית למצרים ולסוף שב הביתה דרך דמשק, (בכל הדברים האלה אינני בטוח בהיות שלא שמעתי אותם ישר מפי מזרחי).  כאשר אנכי שאלתי את מזרחי מה ענית כאשר שאלו אותך אודות אבשלום ענה לי:  כל מה שידעתי אודותיו אמרתי לממשלה.

     11)  ממקור נאמן נודע לי,  כי אצל אבש.  היתה איזה קבלה על כסף ממקוב מרחובות ווינוגרדוב.  עליהם להודע אצל מקוב אם זה נכון, אזי ידע מה לענות.  (אבשלום כאשר שאלתיו אודות זה אמר לי כי איננו יודע מכלום).

     12)  את הַכֲתב מעריש אסרו בחשד שאב.  שחד אותו אבל מזה לא יצא שום קלקול לאבשלום.

     13)  אנשים שלחו פה טלגרמה לוי. ב.  בירוש.  כי יבא לב"ש, אנכי צויתי בב"ש לאמר לויל. ב.  בשם איש לא ידוע מצד אבש.  שתכף ישוב לירושלים ולא יעשה פה כלום.

     14)  פון-קרעס השתמט ולא דבר את אבשלום.  אף כי הבטיח לו מקודם.

     15)  מזרחי אמר כי בשעת החקירה הוא אבש.  שקט מאד.

     16)  כבר חקרו אותו איזה פעמים.

     17)  מצבו רציני מאד כמדומה לי.  אף כי הממשלה מתיחסת אליו על המקום לא רע.

     לעשות בשבילו כמעט שלא יכלתי.  חפצתי להוציאו באחריות אבל זה לא הצליח.  דעתי שאדון אהרן צריך תכף ומיד לנסע ירושלימה אל מדחת ולדבר אתו וכמו כן את ג'מל-פשה.  משם להוציא רשיון לבא לב"ש ולדבר פה אל פה את אבש.  אנכי נכון פה לעשות כל מה שתצווני וכן מה שאמצא לנחוץ ולמועיל בשביל הענין.

     אם אדון אהרן צריך אותי בירוש.  תיכף להודיעני בשליח מיוחד ואבא.

     השארתי במקום בטוח 5 ליא.  בשביל אבש.  אף כי אמר כי איננו צריך כסף, את יתר הכסף השארתי אצלי.  בטח יהיה נחוץ.  אם הנכם זקוקים לו תיכף להודיעני ואשלח לכם.

     נא לענות תיכף על כל השאלות שאבשלום שואל.  בהיות שבודאי אהיה מוכרח לנסוע השבוע עוד הפעם לב"ש ובפרט להודיעני מה עלי לעשות הלאה.  בבקשה לדבר עם אדון הירשפלד כי ירשה לי לנסע לב"ש על הוצאותיכם, מתי שאמצא לנחוץ.  להזהר לא להודיע להירשפלד מכל הכתוב במכתבים שלכם.

     הצעתי לפני אבשלום להוציאו בגניבה ממאסרו כשיהיה צרך (זה קל מאד) והוא לא מסכים.  בכל זאת אם יהיה נחוץ אז נכריח אותו לעשות את זה.  את התשובה בשבילי לא למסר להירשפלד ורק לאדם בטוח.

     נא לאמר לאדון אהרן שיכתב לי הכל באופן מובן ולא לפחד (מיוסף בן-יעקב) בכדי שלא יהיה עכוב בעבודתי ובכדי שאבשלום יאמין לי יותר.  יש לאב.  איזה יומן, מספרים וראשי תבות שלא מובנים לי.  את זה החבאתי אצלי.  בהיות שהוא דרש להחביא את זה.

     אם אדון אהרן יסע לב"ש להודיעני קודם למען שאבא גם אנכי לב"ש.

     יותר אין לי לפי שעה לכתב.

     שלום                                                  בכבוד הראוי

                                                                          י. בן-יעקב. 

כ"ח טבת תרע"ו רחמה. 

 

     שני שירים צרפתים אנכי שולח רצוף במכתבי להיות בהם זהיר מאד.  בהיות שאבשלום הודיעני שמסוכן אם יתפשו או ימצאו.

 

הערות למכתבים

     שני השירים הנזכרים, הזקוקים לזהירות, נכתבו על ידו לרגלי מאורע זה.  בהיות אבשלום אסור בבאר-שבע נודע לו שאוירון אנגלי נפל בסביבה וקצין האוירון, הוא קרובו של בונר-לו, ראש השמרנים בימים ההם, נהרג ע"י הבדואים שירו בו מאחוריו.  ועל אף הסכנה הגדולה שרחפה על האסיר – כתב אבשלום את שני השירים, שהקדישם למעופף האנגלי, קרבן הבידואים.

     נעמן בלקינד פעל במרץ רב לטובת שחרורו של אבשלום מבית-הסוהר בבאר-שבע.

     במשך שבתו של אבשלום במאסר בא אהרן אהרונסון לראשון-לציון לנעמן בלקינד לטכס עצה בדבר שחרורו של אבשלום.

     נעמן בלקינד סבור היה מתחילה, שאהרון אהרונסון מפאת ידידותו עם ג'מל פחה יוכל בנקל לשחררו.  ואולם אהרן אהרונסון, שאהב מאד את אבשלום עוזרו הנאמן, השתמט בכל זאת מלכתחילה לפעול בענין זה ולהמליץ על אבשלום בפני ג'מל-פחה, בהיותו פקיד ממשלתי, איש כמעט רשמי.  והלא הוא, אהרון אהרונסון, שהמליץ על אבשלום לקבלת רשיון לשם סיור מדעי במדבר לחפש שם את החסיל...

     אהרן אהרונסון הציע על כן לנעמן בלקינד, שעמד בקשרי ידידות עם קצינים רבים מהצבא התורכי, לטפל באופן רשמי בשחרור אבשלום.  נעמן בלקינד עשה זאת.  יוסף לישנסקי, השומר ברוחמה, היה רק המתווך, המוביל את חליפת-המכתבים בין אבשלום בבית-הסוהר לנעמן בראשון-לציון.

     כפי שאמרנו כבר, בהיות נעמן בלקינד בצבא התורכי בהתחלת המלחמה, נשא מאד חן בעיני הקצין התורכי איזט-ביי, שתחת פקודתו שרת בצבא.  קרוב למאסרו של אבשלום הועבר קצין זה מיפו לבאר-שבע.  נעמן בלקינד הפציר בידידו הקצין לעזור לו בשחרורו של שאר בשרו אבשלום שנאסר בטעות.   הקצין התורכי האמין לדברי נעמן ודרש ממנו להבטיח לו בהן צדקו, כי אבשלום הנהו חף מפשע.  הקצין המליץ על אבשלום בפני רבי-ההשפעה ואף אהרן אהרונסון השתדל לאחר כך לטובת הנאסר ואבשלום שוחרר.

     מה שהיה אחרי זה, כעבור זמן קצר, לתקופה זו, לאחר בואה של שרה הביתה לארץ-ישראל ועל תנאי עבודתה, מוסר לנו סמילנסקי בספר זכרונותיו כרך ג' בפרק ה"מרד"  כך:

     "והיחסים בין האנגלים במצרים ובין המרגלים בארץ לא סודרו עדיין כהוגן, אחרי שהופסקו.  ובחור ארץ-ישראלי אשר הוגלה מיפו למצרים בימי הגירושים הידועים ואשר עבד הרבה שנים בתור עגלון בארץ-ישראל ידע היטב את כל פנות הסביבה הזאת, התנדב להביא מכתב מאת המפקדה האנגלית במצרים למרגלים בארץ.  אנית מלחמה אנגלית הביאה אותו בליל חושך אל מול עתליט, והורידה אותו בסירה אל החוף.  הם נדברו, כי האניה תבוא בעוד שלשה ימים, בלילה, לקחתו בחזרה.  על בטנו זחל הבחור בין השיחים והסלעים שבדרך, מן החוף אל תחנת הנסיונות, למצוא שם איש ולמסור את דבריו למרגלים.  והתחנה היא מעבר לדרך המלך העוברת מחיפה לזכרון-יעקב ובבואו מן הים עליו לחצות את הדרך הזאת.  ומה גדל פחדו ותמהונו כשהרגיש עוד מרחוק שבדרך המלך עוברת כבודה רבה של צבא תורכי, בלכתם מחיפה לצד זכרון-יעקב.  ויסוג על עקב בואו, אל השיחים אשר על שפת הים ויתחבא ביניהם לחכות עד עבור המחנה. אבל המחנה לא פסק מלכת עד אור השמש, ולאור השמש לא הסתכן לצאת ממחבואו וללכת אל התחנה, ויחליט לחכות עד הלילה השני.  ובידו לא היו כי אם בקבוק מים קטן ומספר ביסקוויטים.  ויהי כאשר פרש הלילה את כנפיו על פני הארץ ויצא ממחבואו והנה שוב הגיע לאזניו קול משק הסוסים והעגלות של הצבא התורכי...  וגם הפעם המשיך הצבא ללכת כל הלילה עד אור הבוקר, וגם הפעם עבר עליו יום שלם ברעב וצמאון למחצה...  והלילה השלישי הגיע, הלילה אשר בו עליו לשוב אל האניה,  ויסכן את נפשו ויצא ממחבואו ללכת אל חצר התחנה וגם הצליח לבוא אליה מבלי שהכיר בו איש.  אבל השעה כבר היתה מאוחרת מאד והבית והאורוות אשר בחצר היו סגורים ומסוגרים ואין ניצוץ של אור בהם ואין קול של איש ואין קשב, ולא מצא לראוי לדפוק על הדלת, כי מי יודע מי נמצא עכשיו בבית ומי הם גריו ואם אין אורחים מאנשי הממשלה בביתו של אהרן אהרונסון...  ומן הים הגיעו אליו סימני אור של האניה ההולכת ובאה...  ויקח את המכתב אשר בידו ויקשרו אל היצול של מכונת-הזריעה אשר נמצאה בחצר וישב על עקב בואו...  בחוף כבר חכתה לו הסירה. 

     בבוקר,  כשקם אהרן אהרונסון ויצא אל החצר, מצא את המכתב.  ומן המכתב ידע ברור, שיד מי שהוא היתה במעל ועל כן נתבלבלו להם סימני האניות ולא ידעו עוד את לשונם ולא ידעו לענות להן על שאלותיהן.  על כן החליט בלבו ללכת בעצמו מצרימה ויהי מה.  וישלח לקושטא לאבשלום ולאחותו שרה לשוב אל הארץ, כי בה שם את מבטחו, כי תדע לכלכל את העבודה במקום המעשה".

     ובקרוב אנו רואים כבר את אהרן בדרך למצרים ואת שרה ואבשלום בשובם מקושטא.

 

פרק י"א: שרה אהרונסון בעבודתה

בעלה של שרה נסע בתחלת תרע"ה לברלין.  ושרה נשארה גלמודה בקושטא הסואנת והמלאה גייסות.  מה שהעיק בעיקר על לבה היתה דאגתה לשלום ארץ ישראל.  בטול "הקפיטולציות", החפושים של בהא-על-דין בתל-אביב, גזירת מות של ג'מל פשה על כל המחזיק בביתו בול ציוני – כל זה לא הבטיח טובות ליהודי ארץ ישראל.  ולבוא בחליפת מכתבים באופן גלוי אי אפשר היה מאימת הצנזורה.

"מה עשתה שרה?  היא כתבה מכתב לאחותה רבקה בלשון זו: "יודעת אני שאת מתענינת בפרחים, ובכן הריני מודיעה לך, שהכינותי בשבילך קולקציה יפה מתחת הבול".  האחות לא הבינה תחילה את הכונה הכמוסה.  אך כעבור זמן מה נצנץ הרעיון במוחה להסיר את הבולים ממכתבה של שרה, והנה – תגלית.  בכתב דק מודיעה שרה מכל הנעשה בקושטא ובסביבה, והיא מבקשת שיכתבו לה בדרך זו מכל המתרחש בארץ ישראל.  האחות כתבה פעם אחת ולא הוסיפה.  הדבר היה בחזקת סכנה מרובה.  אז קמה שרה וצררה את חפציה ונסעה לארץ ישראל.  עצם הנסיעה הזאת היתה מעשה גבורה – נסיעה של חודש בקרונות מלאים גייסות גסי-רוח, רפש וסחי.

בדרך התבוננה בהתנהגותם הפראית של הגייסות התורכיים ובהתעללותם בארמנים.  שנאתה לתורכיה ולסדריה גברה והלכה.

על גדודי-הצבא, אשר זרמו לארץ, נלותה האשה הצעירה ותעש דרכה המסוכנת, בהלחמה עם החיים הפראים מסביבה, עם המגפה וחלליה.  שאיפה אחת היתה לה: לעוף חיש למולדתה.  ושאיפתה נתמלאה.

הנה היא תשוב הביתה המלא אורה.  אמה אינה בחיים, אך אביה הטוב, יהיה לה גם לאם.  אחיה יקבלוה בזרועות פתוחות ואף כל מכריה ומיודעיה.  והנה היא שוב שולטת בבית הוריה, עמלה, הוגה מחשבות וחוזה עתידות לארצה ולעמה.  ידיה מלאות עבודה ולבה עובר על גדותיו מרוב אושר וגיל על הגאולה הקרובה.

שרה נצטרפה להקבוצה השומרונית והיא עשתה את העבודה בכשרון רב.  היא לא היתה יפת-תואר, אבל בעלת חן מיוחד: עליזה, זריזה ומלאת חיים, מדברת צחות צרפתית וערבית.

מפאת קסמה המיוחד סללה לה את הדרך לידידות עם קציני הצבא הגרמנים והמעופפים.  באופן בלתי ניכר, אגב שיחות של קלות-ראש, מתוך רמזים בודדים בשעת הרקודים בנשפים, הוציאה מפיהם כל מיני ידיעות חשובות, שרשמה לה בפנקסה.  רק למעטים מעוזריה התיחסה שרה באמון, ואולם ברבים מהם נהגה חשדנות, והילכך עשתה את עיקר העבודה בעצמה ולא על ידי שליח.  שרה היתה כעוטיה, מחיפה לירושלים, ומירושלים לבאר־שבע, ומבאר שבע לרמלה, ובכל מקום מצאה דרכים לבצע את מזימותיח.

כיצר התיחסה לעבודתה זו?  הנה קטעים ממכתביה ומיומנה.

בחליפת המכתבים הקבועה, שהיתה בינה ובין אהרן במצרים במשך העבודה.  מציע לה אחיה לבוא למצרים לנוח שם, להרגיע את עצביה ולהתרפא (היא קדחה הרבה).  והיא עונה במכתבה מיום 23 באוגוסט (חדשים לפני מותה):

״... ללכת כליל אין בי החשק, יען כי דוקא במקום הסכנה ובזמן הסכנה רוצה אני להיות יחד, ואני לא אעזוב את עבודתי ואת העובדים דוקא בשעה חמורה.  אני רוצה להיות האחרונה ולא הראשונה.  לראות את לל[iv] אלך בלי ספק.  אבל בתנאי אחד, יקירי, שאשוב אחר כך לעבודה.  ואני רוצה את דברתך הקדושה.  אל תחשוב, יקירי, שהעבודה אינה מסודרת, ולכן איני רוצה לעזבה.  להפך, יותר שהעבודה מסתדרת ומתפשטת יותר היא מקשרת אותי, ואני רוצה כאן.  אם אני מביאה הרבה תועלת או מעט, אבל ספוק יש לי, ולכן רוצה אני להשאר על שדה המלחמה והעבודה פה.  במצרים אמנם ינעם לי יותר, כי אהיה בחברתכם, אחי יקירי, ופה החבריה אינה מנעימה לי ביותר את החיים, זה ידוע לך, וגם מאליך תבין, ובכל זאת טוב לי פה בארץ ישראל החביבה שלי.  – – רוצה אני שמצפוני לא יסבול.  בל יאמרו:  כל זמן שהיה טוב היתה פה, ובשעה חמורה עמדה וברחה.  אתה תבין, אהרעלע, שלא אעשה זאת, אפילו אם אגרום לי על ידי זה כל מיני פורעניות...״

אכן.  בתוך האימה ודכדוך הרוח, שהיהדות הארץ־ישראלית היתה נתונה בהם בימים ההם, נחוץ היה אומץ־רוח יוצא מן הכלל לסדר שרות־ספינות קבועה בין מצרים וארץ ישראל.  הספינות של ההסכמה היו באות סמוך לאחד החופים באחד מלילות החושך ו״המרגלים הנבזים״ היו שמים נפשם בכפם והיו שחים בים במרחק רב ועולים על האניה.  מוסרים לשם את הידיעות הנחוצות, מקבלים משם כל אחד מה שנחוץ ובשעת הצורך היו הולכים ובאים בספינות האלה למצרים וחזרה.  הסכנה הגדולה ביותר היתה איפוא בהתקרבות אל החוף, שגם שרה השתתפה בה.  אהרן נזף בה בגלל זה באחד ממכתביו, ועל כך באה תשובתה:

״...מצחיק אותי, אהרלע, כשהנך כותב, שצריך למרוט את לחיי על לכתי לקראת האורחים מעבר לים.  הגם אתה חושב זה לי לגבורה?  זאת עשיתי מפני שיוסף לא היה אז, אבל הוא לא מרשני יותר לעשות זה״.

באחת הספינות נשלח לה על ידי אהרן מעט אורז, סבון ועוד כמה צרכי־אוכל.  היא ממהרת תיכף להודיע לשם לבל יעשו כזאת להבא.  האנשים אינם צריכים לחרף את נפשם ולשאת על גבם ״עניני מותרות כאלה״.  העבודה היא קדושה ואין לטפל בקטנות.  אבל יש לה בקשה אחרת לאהרן.  באחד ממכתביה כותבת היא:

״..,יודע אתה, אהרלע, מה שהייתי רוצה ממך?  תקנה לי, אם רק אפשר, איזה נשק טוב עבורי, פה אני משתמשת באקדח קטן.  אבל זה צחוק, למה ימָצא בכיסי אקדח של ילד קטן.  מה דעתך?  אם תמצא איזה דבר מתאים עבורי, טוב, ולא – אללה כרים.  ואשתדל למצוא פה״.

ויש שרעיונות נוגים צפים בלבה ומטילים טפה מרה לתוך עוז־רוחה.  במכתבה מיום 14 בספטמבר, חודש לפני מותה כותבת שרה:

״... המצב אינו מזהיר ואין אנו יודעים מה שעומד מאחרי גבינו.  קשה לשער שמוחו של הקימקם כל כך יבש שאינו מרגיש כלום.  ואפשר שזה יגיע בקרוב גם לאזני ג׳מל פשה ואז יתחיל גם הוא בודאי להתענין בענין.  אמנם אנחנו לא נסוג אחור ואנו נחזיק בגודל רוחני במשוט.  אבל השאלה המנקרת במוחי זוהי:  האם כדאי כל הדבר?  היקבל עמנו איזה דבר ממשי בעד חיינו שאנו מסכנים בכדי לעזור לאנגלים?  הלא עליך לדעת שאנו מסכנים הרבה ראשים, ולא רק שלנו, אלא במדה ידועה גם של הישוב?״

אבל היא מגרשת תיכף את הרעיונות המרים ומתעודדת.  היא רק מבקשת את אהרן שיזרז את ״השותפים שלנו״ למהר ולבוא, כי כל הארץ לפניהם.  ועוד אחת היא מבקשת:  שיהיו דיקנים במשלוח הספינות ושלא יסכנו את האנשים חנם.  ביחס לזה מוצאים אנו תאור יפה באחד ממכתביה:

״... זה הלילה החמישי שאנשינו יוצאים ערב ערב ומחכים עד שעה שתים בלי כל תוצאה.  אנשינו שבים נרגזים ובלי כל תקוה, כי להסתכן חנם קשה כפלים.  צריך לבוא בשעה המיועדה.  פה מוציאים אנו הון־כסף והרבה כוח ומרץ כדי לאסוף את הידיעות לזמן הידוע, והם אינם שומרים על הזמן.  ההליכה אל המים לא כל כך קלה, כידוע לך, תמיד מסתכנים, ולמה זה לסכן חנם?  הם אינם עושים את זה בנוגע לאנשיהם.  כשהם מורידים סירה אל החוף, הם ממהרים, אצים, רצים בכדי להפטר מהר מהר ולברוח.  ובה בשעה נשארים שם אנשינו בסכנה גדולה.  אני כל כך נרגזה בראותי את השבים בלי כלום, זה מרגיז גם אותם.  מפני שהם פשוט התעיפו לשכב ולצפות חמש שעות רצופות מבלי להניע ביד או ברגל...״

אבל לנסוע לנוח במצרים אין היא רוצה בכל זאת.  במכתבה מעשרים בספטמבר כותבת היא:

״... הפעם כפי שתראה אין אני נכונה לבוא:  א) יש לי רגל חולה;  ב) ערב ראש השנה היום ואין אני רוצה לעזוב את אבא לבדו.  הנה לך שני טעמים.  אבל הטעם העיקרי הוא, שלא נעים לי לשמור על נשמתי יותר מעל נשמות אחרים, וגם סקרנית אני לראות את סוף המלחמה דוקא בארץ ישראל.

– – – אבא בריא ודורש בשלומך.  המסכן הזה אץ ורץ ועוזר כמה שיש בידו.  לו ראית בכמה עוז ואומץ בלה האיש את שני הימים עד עבור הזעם.  אבל את הכסף ששלחת לו אין הוא רוצה לקבל.  כולנו משתוממים עליו וכל אחד מתפעל ממסירותו וחריצותו והרי הוא סוף סוף אדם פשוט הוא.  אדם פשוט וישר״.

מכתביה של שרה אוצרים בתוכם חומר חשוב לעמוד בעזרתו על אפיה של אשה זו, ואף להכיר את טיבה של ״העבודה״ – שרה אינה מסתפקת במסירת דו״ח על העבודה בלבד!  מוחה נתון לכל.  לבה כואב על המסים והארנוניות שהממשלה התורכית מטילה על הישוב, והיא דואגת לכל פרט חשוב ולא־חשוב, המעסיק את הקרובים והמכרים.  על הכל היא מודיעה ואת הכל רוצה היא לדעת.

והנה גם שורות פיוטיות מיומנה של שרה, המעידות על הלך־נפש רגשני ושואף לעלילה:

״... בהעיפנו עין על הכרמל נזכור תמיד, כי פה התגושש אליהו הנביא עם נביאי השקר, שהיו בודאי גבורים כמו התורכים שלנו.  ובשעה שאני יושבת בחוץ ומקשיבה לקול הסערה, הנני מהרהרת בכך, כי בודאי גם אז התחוללה סופה, כשעבר פה אליהו, בברחו משומרון להתחבא במערות הכרמל.  למעלה ישבו מלכי יהודה בכרמיהם ובארמנות־הקיץ אשר להם.  הנני משתאה רק, כיצד השכיל מאפו שלנו להשקיף מרחוק על הסביבה הזאת ולתארה כמות שהיא, בהביאו הנה את אמנון, כאילו אף מחבר ״אהבת ציון״ ישב כמוני בליל אחד והרגיש את הרגשותי...

...פה בסביבה הזאת רבצו לפנים גורי יהודה וחלמו חלומות.  ועד כמה שונה עכשיו כל המראה!  חורבות על כל צעד!  הבה נקוה כי לא ינקופו ימים רבים ונבנה את החורבות האלו, וניטע פה יערות, והרי הכרמל יכוסו דשא עשב וההר ״עין חוט״ הירוק שוב לא יהא בן־יחיד.

הדכאון שורר עכשיו בכל.  בול ציוני הוא עוון פלילי.  יהודים רבים כבר שלח מפה ג׳מל פשה הצורר, ואולם אני מקוה כי אנגליה תדע להעריך את עמלנו והיא תשלם לנו בעד מסירותנו לה...״

 

פרק י־ב: אהרן אהרונסון ממציא מים להצבא הבריטי במדבר ע״פ...  יוסף פלביוס

לאחר שאהרן אהרונסון קבל רשיון מאת ג׳מל פחה לעזוב את הארץ לזמן־מה, על מנת לבוא לגרמניה לשם חקירה מדעית, התחיל להתכונן לנסיעה דרך גרמניה למקום אחר לגמרי.  בלוית אהרונסון נסע גם ש. מחדרה.  ביולי 1916 עזבו אהרונסון ובן־לויתו את הארץ והלכו לקושטא.  מקושטא נסע אהרונסון לבדו לגרמניה בתקוה לצאת משם דרך מדינה ניטרלית למצרים.  ואף ש. השתדל לעבור דרך רומניה, שהיתה עדיין במצב ניטרלי, למצרים.  ואולם רק אהרונסון הצליח להפיק את זממו.  באניה סקנדינבית יצא לאמריקה, ואולם עוד בים הבלטי נתפסה האניה בשבי ע״י האנגלים, כחשודה בהובלת מטען אסור.  ובינתים נתפס גם אהרונסון ונאסר כנתין מדינה אויבת.  האסיר נשלח ללונדון...  ושם גלה את ענין הקבוצה השומרונית לפני בזיל טומפסון הידוע, ראש הבולשת הצבאית באנגליה.

בעתון ״אינגליש לאיף״ נתפרסם בין שאר זכרונותיו של סיר בזיל טומפסון, מי שעמד בראש הבולשת החשאית בלונדון, הפרק המענין הבא על אהרונסון:

״בבוקר יום אחד הוגד לי שאדם מסתורי אחד מבקש ראיון אתי.  הוא סרב לספר לזולתי משהו בדבר אישיותו או ענינו אלי ואמר, שאם לא אקבלהו ילך לו כלעומת שבא.  מה מראהו?  יש לחשוב שהוא יהודי;  שערותיו אדמדמות ופניו שזופים ביותר.  הוא עושה רושם לא טוב ביותר.  מזוין?  לא, נראה, שאיננו מזוין.  צויתי להביאו לפני.

התיאור היה נכון.  יהודי קצר קומה ובשרני, בעל שער אדמדם ומסולסל, נכנס לחדר מתוך בטחון ושלוה, ובקש בעיניו מקום לשבת.  הראיתי לו על כסא־הסבה של עור, נמוך קצת מן הכסא שלי והוא ישב על קצהו בלי היסוס כל שהוא.  תארו לא היה מושך את הלב, אולם משפתח בשיחה הוארו פניו והוברר לי, שזהו אדם בעל השכלה ואישיות.  את קורותיו ספר בגלוי לב ובלי להחסיר דבר.  הוא בא ישר מירושלים, שעדיין שלט בה אז ג׳מל פחה וקורפוס הצבא התורכי התשיעי ביחד עם כוח־צבא אוסטרי.  מובן ששאלתיו תיכף היאך נמלט משם.  הוא ספר לי, שהיה עומד ביחסים טובים עם ג׳מל פחה, שהזמינו כמה פעמים לפת שחרית על מנת להתיעץ אתו בעניני הישוב היהודי.  ג׳מל פחה הכירו כאגרונום שרכש לו את השכלתו החקלאית בגרמניה, ואולם הסבה האמתית להזמנותיו היתה שאיפתו לשמוע מפי אהרונסון את חדשות העולם הגדול ועל התקדמות הגרמנים בחזית המערבית.  ג׳מל לא היה בטוח, כפי הנראה, שיוכל להגן על ירושלים במשך שבועות מרובים.  אהרונסון השתמש באמון, שרכש לו ג׳מל ובקש מאתו רשות לצאת לגרמניה על מנת להמשיך את למודיו בחקלאות.  לתמהונו לא התנגד ג׳מל לכך כל עיקר.  הוא רמז שישמח לקבל מאת אהרונסון ידיעות מפורטות על מצבה של גרמניה, בהקדם האפשרי.  אהרונסון קבל עליו את השליחות ברצון, וג׳מל נתן פקודה לצבא להעבירו בשלום את הגבול.  המומחה החקלאי לא פחד מן ההוראות החשאיות שנשלחו בנוגע אליו לברלין.  אהרונסון בא בשלום לברלין ומשמצא את אנשי בית־הספר החקלאי עסוקים בענינים אחרים החליט לצאת לקופנהאגן על מנת להמשיך את למודיו.  התעודה שניתנה לו מאת ג׳מל פחה פתחה לפניו את כל השערים.  ויזה ניתנה לו לדנמרק ומכיון שעבר את הגבול היה אדם חפשי.

עד כמה שהיו כל הפרטים האלה חשודים בעיני, היה משהו באדם זה, שנטע בי אמון אליו.  הוא מסר לי פרטים על חיל המצב התורכי בא״י, שפסקה בה המשמעת ורבו בו הבורחים מתוך שורותיו, ועל שני אופיצרים בריטים שהומתו באכזריות בידי אנשיו של ג׳מל פחה.  את שמותיהם לא זכר.

למה בא אלי?  כאן היו דבריו ברורים ומפורשים.  הוא ציוני וצופה אל אנגליה, שהוא בטוח בנצחונה שתנחל בארץ ישראל, שתשחרר את עמו ותשיב לו את חירותו המדינית.  עוד בראשית המלחמה החליט לסייע בידי אנגליה בכבוש הארץ, ולשם כך הסתיר את רגשותיו האמתיים ונעשה לאיש סודו של ג׳מל פחה על מנת להביא תועלת לצבא הבריטי.

״שמעתי שאתם מביאים את מימיכם לצבא ברכבת מקהיר.  מובן שדבר זה מעכב את התקדמותכם בהרבה.  ואולם מתחת לאדמה שצבאותיכם דורכים עליה, יש מים!״

״מהיכן הוא יודע זאת?״

״ראשית כל מדבריו של יוסיפוס פלביוס.  בכתביו נאמר שמחומת קיסריה היה אדם יכול לעבור מהלך יום אחד - הוי אומר כשמונה שעות הליכה, או עשרים וארבע פרסאות - דרך גנים פורחים.  עכשיו חול המדבר מגיע עד ראש החומות.  אי־אפשר שהיו שם גנים, אלא אם כן היו מים להשקאה.  היכן המים האלה עכשיו?  בתור מומחה חקלאי היתה לי הזדמנות לחקור את הגיאולוגיה של ארץ ישראל, ומשכבת הסלעים למד אני, שיש שם די מים בעומק של שלש מאות רגל.  יודע אני, שהשקאה הגונה יכולה להצמיח חטה בכל העמקים ועל צלעי ההרים בא״י.  ולא רק בא״י, גם את כל מדבר סיני אפשר להפוך לשדמת־חטה אחת פורחת באמצעות השקאה.  יש מים, המחכים רק לצנורות שיעלו אותם למעלה״.

״ומה יש ביכלתו לעשות?״

״אילו הייתי עם הצבא הבריטי, יכול הייתי להראות למהנדסים, היכן לעשות נסיונות של קדיחה, ואני אחראי לכך, שימצאו די מים לצבא מבלי שתבוא אף טפה אחת מקהיר״.

שלחתיו אל מיניסטריון המלחמה. וזה שלחו לארץ־ישראל.  שם לא מצא אזנים קשובות ביותר להצעותיו בדבר קדיחת הקרקע ״על סמך עדותו של יוסיפוס פלביוס״, ואולם עקשנותו הנמרצה של אהרונסון עמדו לו להסיר את כל המכשולים, ואמנם כן.  בעומק של שלש מאות רגל, נמצאו מים חיים בכמות מספיקה לצבא!

לאחר שאהרן אהרונסון הצליח למצוא מים בשביל הצבא האנגלי במדבר בדרך לא״י עלתה מאד חשיבותו בעיני מפקדי הצבא האנגליים במצרים.  לידיעתו העמוקה את הארץ, על הריה ועמקיה וסלעיה, יחסו חשיבות רבה במטה הראשי של הצבא במצרים והתחילו להשתמש בידיעותיו.  והמטה הצבאי האנגלי במצרים העמיד אותו בה״אינטלג׳נס״ כאחד מהמומחים החשובים בעניני א״י.

 

פרק י״ג: מות אבשלום במדבר

אהרן אהרונסון ישב במצרים והקבוצה השומרונית בא״י עשתה את עבודתה במסירות ובהתמדה; אבשלום ושרה בראש הקבוצה.  וכולם מצפים בהסתכנות לאותות האניות, המאחרים לבוא, ויש שהם גם משתבשים ומטעים ומגדילים את הסבך והתוחלת הממושכה.  כך עברו כמה חדשים.  אולם אבשלום הנהו עז־רוח ובעל מוח נלהב.  קשתה עליו הצפיה;  קשו עליו ימים לאין־מעשה.  הוא החליט בלבו לסכן שנית את חייו ולהתגנב בדרך המדבר לקו־ההגנה האנגלי ולהחיש את הפעולה.  שכן העבודה מעבר מזה לקו־ההגנה של התורכים כבר נמסרה לפקוחה הנאמן של שרה, שרכזה בידה את כל החוטים.

אמנם, ידידי אבשלום ושרה בראשם (אבשלום היה חתנה של רבקה, אחות שרה, שנעצרה מפאת המלחמה בלונדון) הזהירוהו מפני הצעד המסוכן הזה.  ואולם אבשלום לא היה מימיו מן הנרתעים מפחד.  ועכשיו נלוה אליו בדרך גם יוסף לישנסקי, שכבר היה עובד פעיל בקבוצה השומרונית, ארצישראלי מובהק, בקי ורגיל בכל שבילי הארץ, מדבר כאבשלום צחות בשפת ערב;  ושלישי נלוה אליהם בדואי אחד, איש־סודו של אבשלום, שותף להם בכל הענינים והוא  משמש להם יועץ ומורה דרך.

מלכתחילה שחקה להם השעה.  עוד באותו יום הגיעו לבאר־שבע, שלשתם בלבושי בדואים.  ״קשה היה גם לבקי ומנוסה - אומר מ. סמילנסקי - להכיר באלה השלשה מי מהם מבני יצחק ומי בן ישמעאל״.  שלשתם פרשים טובים וקלעים מצויינים.  ואולם...  בקרוב התחולל האסון, זה האסון, שעד היום לא ידוע בדיוק כיצד התחולל.  יש אומרים, כי הבדואי, בן־לויתם, בגד בהם ומסרם לפלוגת בדואים;  ויש משערים, כי בטעות נטה הבדואי מהדרך והם נפלו בידי פלוגה תורכית מרגלת.  שלשת הפרשים כבר היו קרובים לקו־החזית האנגלי והנה לפתע השתערה עליהם פלוגת אנשים מזוינים והתחילה להמטיר עליהם כדורים.  הבדואי המלווה ניסה להתחמק בבריחה.  ואולם אבשלום ירה בו והרגו בו במקום.  אבשלום ויוסף עמדו על נפשם במשך שעות־מה, עד שאבשלום נפל חלל ויוסף נפצע.  ברם, גם מצד המתקיפים נפלו חללים.  לבסוף שדדו הבדואים את הגמלים ואת הנשק ועזבו את המקום.  יוסף לישנסקי פקח את עיניו, זחל בידיו וברגליו עד שנזדמנה למקום פלוגת חיילים אנגליים ולקחה בשבי את הבדואי, שנראה להם כמרגל תורכי והביאוהו לפורט־סעיד.  אהרונסון פדה את השבוי הזה ורץ מהר להביא את אבשלום.  ואולם חולות המדבר כסו אח גופו של אבשלום ולא נודע איהו.

חברו אלכס מספר על מותו כך:

״מתוך יאוש החליט לעשות שוב את הצעד המסוכן לעבור את החזית התורכית ואת המדבר.  עם חברו יוסף לישנסקי, שניהם לבושים כבדואים, עזב אבשלום את רוחמה, הנקודה היהודית האחרונה בא״י, ובחשכת הליל התגנבו בלאט לתוך החזית התורכית, עברו בהצלחה את כל חפירות ההגנה ומשמרות התורכים ויגיעו עד לשיך זיביד, כמעט בחזית האנגלית.  ועם דמדומי השחר נפגשו שם בלהקת בדואים שודדים ומלחמה נוראה התלקחה ביניהם.  במרירות נפש נוראה נלחמו שני היהודים עם שלשים בדואים מזוינים, ואבשלום פינברג הלוחם נפל מתבוסס בדמו...

       ולו גם תתן לבנו טרף לעיט ולעורב

       השחור, המקונן בהר חורב; 

       ולעגנו לכעסך, אל זקן, סכל חביב

       כי מלא תמלא הארץ זהב אביב.

       ומתנו בשחוק־לעג, בנשיקה מלאת־זיו

       ומלאה הארץ לנצח אהבה ואביב...

כאילו נזרקה נבואה מפיו.  ניתן לבו של הגבור הצעיר טרף לעיט ולעורב השחור, אשר במדבר־סיני – ואיש לא ירע קבורתו עד היום.

ככה נפסקו חייו של היהודי החדש, בן נאמן לארץ ישראל החדשה.  בשנת הכ״ו לימי חייו נפל חלל אבשלום פינברג ב־21 לחודש ינואר 1917, ביום שבו הגיע המנוח אהרונסון באנית מלחמה להפגש עם תלמידו על חוף עטלית – אבל תלמידו התבוסס אז בדמו בחולות המדבר...

ושרה אמרה במכתבה לאחיה:

קשה לי, יקירי גם להזכיר בשורותי אלה את אסוננו הגדול.  כה איום הוא ונורא, ונחמה אין.  רק דבר אחד אגיד לך, כי חזקה אני מברזל ומאובנת מאד־־מאד.  לא פללתי שימָצאו בי כוחות כאלה.  יש רגעים, שאני חושבת את עצמי לאיזה דבר שאין בו רוח חיים, כי מדוע אוכל להבליג על קרבן גדול שכזה?  אפשר שיש לבקש את הסבה בעבודה המוטלת עלי, כי רוצה אני להמשיך את אשר התחיל היקר לנו.  כן, רק להמשיך רוצה אני ונקמה – נקמה גדולה, הן בפראים של המדבר והן באלה שבהרים – –״

ובמכתבה לאלכסנדר ורבקה אהרונסון, שהיו עוד באותו הזמן באמריקה, כותבת היא:

״... רוצה אני להתחיל באבשלום היקר.  רוצה אני לספר לכם מה שקרה אותו בפרוטרוט, כי כפי שאני רואה אין אתם יודעים את הפרטים אודות חביבנו המת.  קשה לספר, כי הלב נקרע לגזרים והצער איום וגדול מאד מאד.  יקירי!  את אבשלום הכרתם למדי ואתם יודעים כמה עמל וטרח הנער הזה בכדי לבוא במו״מ עם האנגלים לטובת עניני היהודים וא״י.  ידועה לכם הלא הצלחתו להגיע מצרימה ולשכנע את האנגלים.  והנה בשובו לא״י בתקוות טובות ומצליחות נפסק פתאום הקשר,  מבלי שידע איש את הסבה.  החביב סבל מאד מזה והתחיל לחפש דרכים להגיע מצרימה דרך היבשה.  הוא התקרב בשביל זה למדבר, חפש דרכים, הלך גם לקושטא, ואת הדרכים הכי מסוכנים בחר.  ואם גם העיזו להעיר לו על זה היה כועס ומתמרמר, ביום אחר הוחלט, שאהרן יסע לקושטא וישתדל שם לצאת הלאה.  וכך היה.  וכפי שאתם יודעים הצליח אהרן להגיע למחוז חפצו, אבל רק כעבור זמן של שבעה חדשים.  אבל בינתים אבדה לחביבנו כל סבלנות, והוא התחיל שוב לחפש לו דרכים מסוכנים.  כמה שדברו על לבו, כמה שהתחננתי לפניו – הכל לא הועיל.  אני ראיתי מראש, כי ראשו יפול בדרכו זה, והראיתי לו זה, אבל לא היתה כל אפשרות להניעו ממחשבתו, יקירי, קשה לשאת את האסון שלנו.  הוא חזק ועמוק מאד.

חביבנו יצא לדרך עם עוד ידיד אחד (דוקא בעל משפחה) האוהב להסתכן ולא להתחשב עם כל.  הם שמו פעמיהם לדרך, ובמדבר נפגשו עם פטרול של בדואים ותורכים,  שירו עליהם ורדפו אחריהם, והיקר נפל חלל.  השני רק נפצע בשלשה מקומות וברוב עמל הגיע עד התחנה האנגלית ויעבירוהו מצרימה.  שם נפגש עם אהרן, שכב בבית החולים, ואחר שהבריא שלחו אהרן הנה לעבוד ולהמשיך את עבודת הקודש שלנו, ששפך את דמו ונתן את חייו הצעירים עבור רעיון שהיה קדוש לו מאד.  הקרבן גדול יותר מדי.  ואם גם נצליח בעבודתנו וישועת־ישראל תבוא על ידי הקרבן שהבאנו, גם אז, יקירי, לא אמצא נוחם.  כנראה כך הוא מזלם של כל השואפים והעובדים לטובת עמם וארצם!  – – –

– – – אני פה לוקחת חלק גדול בעבודה ואין אני חוששת לסכנה.  העבודה חשובה ויקרה לי.  הה, לו זכה יקירנו לשמוע את הבשורה הטובה, שלנו הבטיחו את ארץ־ישראל!  מה לא היה עושה מרוב אושר!  ואנחנו זכינו לזה עבור רעיונו וראשון שסכן, – – –״

 

פרק י״ד: שרה ואהרן בעבודתם

לאחר מות אבשלום במדבר, שדכא את שרה באופן איום, מתחילים לשרה חיים מלאי רוגז ומסירות־נפש.  מעכשיו התמכרה בכל מאדה להמשיך ביתר מרץ וביתר שאת את חלום מפעלו של אבשלום ולהתנקם ברוצחיו.  ״אני לוקחת פה חבל גדול בעבודה – כותבת היא בתקופה זו במכתבה – ואין אני יראה מפני הסכנה ואני מרגישה את עצמי מוכשרה להתנגדות יותר מן הברזל ומן הצור.  לפרקים שאני מביטה על עצמי כעל כח בלתי אורגני.  באופן אחר כלום הייתי יכולה לעמוד ביסורים שכאלה?...

ויוסף לישנסקי עוזרה הנאמן של שרה בתקופה זו הובא על ידי אהרן לבית־החולים בקהיר, ומשהבריא קצת הפליג באנית־צבא אנגלית לחופיה של ארץ ישראל וירד במפרץ ימה של עתליט.  ומיד נגש עם שרה להמשך העבודה.  בלילה היתה באה אניה אנגלית, משלשלת סירה והשליחים מעתליט, המחכים בין הסלעים, מוסרים למלחים את הידיעות הנחוצות, שנאספו על ידי שרה ויוסף ועוזריהם.  אבל לפעמים לא היתה האניה באה במועד הקבוע, ואז היתה שרה מתיאשת ואובדת עצות.  ״הנה זה הלילה החמישי – כותבת היא לאחיה – שאנשינו יוצאים בלילה, והנה מצפים עד אור הבוקר, הם שבים מרוּמים בצפיותיהם, נרגזים ורפי־ידים.  קשה לסכן את החיים, אבל נורא פי שנים לסכן את החיים לריק. אנחנו מבזבזים כאן אנרגיה רבה וכסף רב כדי לאסוף ידיעות, ואתם – אינכם דייקנים, לבוא הנה דרך הים – לא קל ביותר. כפי שאתה יודע – פירושו הוא לעמור במקום סכנה. והאנגלים אמנם אינם באים, בפחדם להעמיד את אנשיהם בסכנה. וכשהיו שולחים הנה סירה, כמעט שאינם נוגעים בחוף היבשה, תיכף הם מצילים את חייהם, ואנחנו – במשך לילות ארוכים ושלמים הרינו מסכנים את חיינו...  רעיון זה, נוקב וקודח את מוחי.  האמנם יקבל עמנו מה שהוא בעד חיינו שאנו מסכנים אותם בעזרנו להאנגלים?  דע לך, כי אנחנו מחיבים למלכות ראשים רבים – ולא רק שלנו כי אם גם של הישוב כולו״...

והימים נמשכים.  והחיל האנגלי, השוכן על יד עזה, אינו עובר במשך חדשים להתקפה, על אף קריאתה של שרה, הרואה את המחנה התורכי פרוע ומדולדל לחלוטין, ללא כל כוח התנגדות בפני התקפה.  המצב בעתליט הורע מיום ליום.  ג׳מל פחה ידע, כי עבודת־ריגול נעשית בארץ לטובת אנגליה ואף איים על היהודים, כי יכריע את כל הישוב העברי לטבח.  הישוב העברי בארץ שרוי בפחדים גדולים.  הכל יודעים, כי בית אהרונסון בזכרון משמש מרכז הריגול האנגלי.  ומבית זה עתידה חלילה להפתח הרעה, ולישוב העברי בארץ צפויה שואה רבה.

אמנם, עצם הריגול זקוק להערכה מיוחדת ומחכה להסטוריון אוביקטיבי, שישקול את צדדיו החיוביים והשליליים, אבל ליחסיו של ג׳מל־פחה לישוב היהודי הביא זה בודאי הפסד גדול.  המשטינים שבין הפקידים התורכים, שהיו נושכים שפתיהם ושותקים למראה החבה שג׳מל פחה היה מראה להיהודים, הרימו שוב ראש לאחר שנגלתה בגידתם של היהודים.  השלטונות רצו לעשות מריגול זה ענין יהודי כללי ולהטילו על כל הישוב, ובתי־הסוהר שבנצרת ובדמשק נתמלאו יהודים – לא יהודים המשתמטים מעבודת הצבא, אלא יהודים ״בוגדים״, יהודים חשודים.  ביחוד כלתה הרעה לדיזנגוף. לרגלי ענין זה התחילו מביטים עליו בחשד והתחילו גם עוקבים את צעדיו מצד הבולשת.  הגיעו הדברים לידי כך, שכשבא דיזנגוף ובקש להתקבל לראיון אצל ג׳מל פחה, נשלחה לו תשובה על ידי השליש, שהוד מעלתו עסוק.  ומי יודע מה היה עולה לו להישוב היהודי, אלמלא היה דיזנגוף משליך את נפשו מנגד ולא היה מפציר ומתחנן בדבר ראיון זה.  דיזנגוף שלח להודיע לג׳מל פחה בפירוש שהוא רוצה לדבר אתו על דבר הריגול, וכשנתקבל סוף־סוף, התנפל עליו ג׳מל פחה כחיה טורפת.  הוא רץ על פני החדר וצעק:  ״מנין אני יודע שלפני לא עומד איש כאהרונסון?  מאין יש לי הבטחון שגם אתה אינך שייך לחבורת המרגלים?  הלא אני כל כך האמנתי באהרן אהרונסון.  כל כך כבדתיו וכל כך הערצתי אותו.  אפילו סודות המלחמה גליתי לו והוא בגד בנו באופן כל כך פתאומי״.

שרה ידעה, כי שנאה כבושה מקיפה אותה מסביב וכי בכל רגע צפויה היא להמסר לידיהם של התורכים.  אמת, האנגלים כבר התכוננו להתקפה, אבל כלום יספיקו לבוא בעוד מועד?  ״חלילה לאבד יותר אפילו רגעי אחד לבטלה״ – כותבת היא לאחיה – יבואו נא עד יום העשרים ושבעה לספטמבר, ומי יודע אם גם אז ימצאו אותי בין החיים?  המצב הולך הלוך ורע מרגע לרגע, היהודים שלנו מביאים אותנו בידי ג׳מל פחה.  חוסו נא עלינו, בואו, אל תעזבונו לנפשותינו״...  

באחד הלילות החשכים – מסופר אצל סמילנסקי – עברה אנית מלחמה לא רחוק מהחוף של עתליט.  ושרה שעמדה על המצפה קראה מפורש מעל האניה מלים של אש ״כהן״...  ותחרד נפשה, ויתכנסו היא וחבריה אל הבית בתחנה ויצפו לאות אשר יבוא.  ובים קמה סערה.  הימים ימי החורף והגשמים והם נואשו לקבל עוד איזו ידיעה מהאניה.  והנה קול צעדים בחצר ובעוד רגעי מספר התפרץ אל הבית איש כיום הולדו...  הוא בא בשחיה אל החוף ומשם אל התחנה.  זה היה ידידם ב–ן, אחד מחלוצי הגדוד העברי מגליפולי;  הוא הודיע כי באניה נמצא אהרן והוא קורא אליו את ש. החדרתי.  וילכו ש. החדרתי ואחד מעוזריו של אהרנסון בתחנה, שורץ, אל החוף, אבל הסערה התגברה מאד והסירה אשר חתרה לבוא אל החוף לקחת את ש. לא יכלה לבוא וב–ן חזר שוב בשחיה לעומת שבא.

לאחר שלשה שבועות עברה שוב אניה מול חוף עתליט ובשעה מאוחרת דפק יוסף על דלתות הבית בחות עתליט...  ויקרא עמו את ש. מחדרה אל החוף ושם חכה לו בסירה אהרן.  ש. נסע עם אהרן ויוסף נשאר בארץ.  בפברואר 1917 בא ש. למצרים ומני אז סודר הקשר התמידי עם המרגלים בארץ.  פעם אחת בשלשה שבועות היה בא ש. בלילה באנית מלחמה אשר מול חוף עתליט, יורד בסירה אל החוף ומקבל שם את הידיעות מחבריו וחוזר למצרים.  לאחר כל נסיעה כזאת היה ש. נקרא למשרד ראש המטה הצבאי ובקשוהו כי ינקוב להם את שכרו, וכאשר מאן לקבל כסף, היו מתפלאים מאד ולא ידעו אם נכונה רוחו בו...

והידיעות אשר הביא ש. היו חשובות מאד.  עד אז לא היו לאנגלים מושגים ברורים ומדויקים על הכוחות הצבאיים של האויב וביחוד על סוגי הנשק השונים אשר להם.  ולא לחנם אמרו הגרמנים בשנת 1917, כי הידיעות אשר בידי האנגלים באות אליהם לא מידי ערבים כי אם מידי אנשים אינטלגנטים...  ויחשדו את היהודים במעל.

יחד עם הידיעות הצבאיות הודיעו המרגלים לחוץ־לארץ את כל הידיעות האזרחיות על המצב בכלל ועל מצב הישוב בפרט, וכן הביאו ממצרים אל הארץ מכתבים פרטיים וצבוריים וגם כסף לאנשים ולמוסדות. מחוץ לידיעות על ידי האניות סדרו המרגלים גם פוסטה קבועה על ידי יונים, שנשלחו מהכא להתם ומהתם להכא.  ביחוד עבדו המרגלים עבורה תכופה ונמרצה בימי גירוש יפו ואילך.  שתי שעות וחצי, לאחר שנתפרסמה הגזירה על גירוש יפו, כבר ידעוה במצרים ומשם פרסמוה בכל העולם העברי.

בימי הגירוש הביאו המרגלים כסף לצרכי הגולים.  מלכתחלה היו חכוחים בין אהרונסון ובין המטה הראשי על העבודה היהודית המיוחדה, שקבלו עליהם המרגלים, אבל לאחר כך הסכימו לו.  אהרן אהרונסון חשב לסדר פגישה בינו ובין ראשי הישוב, לטכס עצה מה לעשות לישוב בשעה המכרעת, אבל מחשבתו לא נתקיימה.  לא רק בארץ, כי אם גם במצרים היה מצד העסקנים הארצי ישראליים, שהוגלו לשם יחס שלילי לאהרן אהרונסון ולמפעלו מתוך רגש של איסטניסות ומפחד לגורל הישוב.  לאחר כך יעץ א. אהרונסון, כי ברגע המכריע, אם תקום גזרת כליון מאת הממשלה התורכית על כל הישוב, ישתדלו אלה להתאסף ולהתרכז בכל המוקדם על יד אחת הפנות שעל חוף הים ולשם תבואנה אניות אנגליות להצילם.  במטה הראשי הסכימו למחשבה זו...  ברם, לאשרו של הישוב לא הגיעו הדברים לידי כך...

כל הקיץ, שנת 1917, עבדו בני הקבוצה עבודה נמרצה, אבל ידיהם של שרה ויוסף, שנשארו יחידים בראש העבודה הקשה והאחראית, קצרו לכלכל בסדר טוב את העבודה.  חבריהם היו מלכתחלה לא ״מהמשובחים״ וביחוד בזמן האחרון.  מאז נתך על ראשיהם גשם של זהב נוספו עליהם נערים קלי־דעת וקלי־לב, אשר רק הזהב העויר את עיניהם וגם בין שרה ויוסף לא היה שלום אמתי בזמן האחרון.  יש משערים, כי אף יוסף אהב את שרה ויקנא באהבתה לחברו המנוח אבשלום.  התהלכה שמועה, כי שרה מצאה פעם אצל יוסף את טבעתה שהיתה שומה על אצבעו של אבשלום במתנה ממנה.  ובין כה וכה והמשמעת בקבוצת המרגלים רפתה מאד.  רבים מהנספחים החדשים לא ידעו לשמור סוד ואף לא להזהר במעשיהם.

ובפרק־זמן זה קרה מקרה מעציב במאד.  וזה הדבר, נעמן בלקינד, שאר בשרו של אבשלום ורעו מהילדות, קם לפתע ושם פעמיו בדרך המדבר אל החזית האנגלית, מבלי שקבל על כך את הסכמתה של המפקדה הראשית אשר לקבוצה השומרונית.  אכן, זה היה משגה קשה ומבהיל בתוצאותיו, כי הלא כל העינים כבר היו צופיות על בני הקבוצה הזאת, ואף הרשות הצבאית התחקתה אחריהם.  וכך היה.  נעמן בלקינד נתפס בדרך.  ומשהגיעה הבשורה הרעה הזאת פרצה בצעקה נואשה:

״אויה, אבדנו!״

ואולם על צאתו של נעמן בלקינד למדבר לחפש שם את עקבותיו של אבשלום ידובר בפרק מיוחד.

 

פרק ט״ו: נעמן בלקינד ויוני הריגול

שני לפינברג בחריצות העבודה היה נעמן בלקינד, שאר בשרו של אבשלום, הקשור עמו באהבה וברעות משנות הילדות.

אמנם יש הרבה לתמוה על זה, שנעמן בלקינד, אדם בעל אופי שקול מטבעו, אוהב את משפחתו וממלא את כהונתו ביקב באמונה, נסתפח על הקבוצה השומרונית, שהעמידה את חייה מדי יום בסכנה.  ואולם יש לשער, שהוא עשה זאת תחת השפעתו של אבשלום האהוב עליו.  לא מעט פעל עליו גם בית אהרונסון בכיוון זה.  בגלל שירותו בצבא וידיעתו ערבית וצרפתית היה נעמן מעורב עם הקצינים התורכיים.  ואף עובדה זו שימשה, כנראה, גורם חשוב להכניס את נעמן בעבודה נועזת זו.  וכך הצליח נעמן להוציא מפי הקצינים התורכיים ידיעות צבאיות חשובות ולהמציאן באמצעות אבשלום, שרה ולישנסקי להמפקדה האנגלית.  וכפי שנודע לי מפי בקיאים בדבר נתרכז במשך זמן־מה עיקר העבודה בביתו של נעמן, שכן הצבא התורכי חנה ברובו בימים ההם במושבות יהודה.  אומרים, כי פעם עלה בידי נעמן להושיב את אחיו בחדר זה, בה בשעה, שהמועצה הראשית של המפקדה התורכית ניהלה שם אחת מישיבותיה החשאיות.

פעולה איומה פעלה על נעמן השמועה על התעלמותו הפתאומית של אבשלום רעו האהוב, מבלי שנודע הדבר אם נהרג בדרכו או שניצול והנהו חי.

מקורביו מספרים, כי מאותה שעה תקפתו מרה־שחורה קשה, שלא יכול להשתחרר ממנה.  וכשנטפלו אליו בני ביתו ושאלוהו לסבת יגונו השיב:

– כל זמן שלא יודע לי אל נכון מקרה אבשלום אם חי הוא או מת, אין חיי חיים.

מתוך כך נשתקע נעמן עוד יותר בעבודת הריגול, על מנת להחיש את כניסתם של האנגלים לארץ־ישראל ולהודע מפיהם לקורות אבשלום.

בימים ההם רכזו התורכים את מרבית חילם בסביבות עזה ואף בנו שם חפירות.  ראו זאת האנגלים וכוונו את עיקר התקפתם כלפי החזית הזאת.  וליתר תוקף הובא הגנרל אלנבי המהולל לחזית עזה, על מנת להבקיע שם את גייסות האויב.  משערים, כי כחמשים אלף איש נפלו בקרב זה משני הצדדים.  ואילו הכניסה לארץ דרך באר־שבע היתה פתוחה למדי.  סוד זה, שהיה ידוע לקבוצה השומרונית, לא נתן לה דמי.  לא נתן דמי גם לנעמן.

בו בפרק־זמן התידד נעמן עם הקצין בהא־אדין, חבר סוד המועצה של המפקדה התורכית, אלבַּני, שקבל את חנוכו בצרפת ואביו נהרג בשעת המהפכה, שנתחוללה בשנת 1907 ע״י התורכים הצעירים.  בה־אדין הגה רגשי־חבה לצרפת, ונעמן השתדל להטותו לטובת ממשלות ההסכמה ואף הבטיח להצילו מידי התורכים ולהעבירו בהקדם אל האנגלים, באם יתן לו העתקה ממפת החזית באר־שבע.  הקצין נאות לכך, ואף הביא לעליתו של נעמן בראשון את ההעתקה, הרשומה לכל פרטיה.  ובשכר זה דרש מאת נעמן להעבירו עם המפה אל האנגלים.  ואמנם, נעמן הבטיח לו לעשות זאת.  ומשום כן הלך להתיעץ על כך עם חברי הקבוצה השומרונית.  והנה להצעה זו התנגדו שרה אהרונסון ויוסף לישנסקי.  את העתקת המפה קבלו לידם ואף העבירוה למקום הראוי, ואולם את הקצין התורכי לא נתנו בנקל לעבור, כפי שהובטח לו על ידי נעמן בלקינד.

זה היה, כנראה, הסכסוך הראשון, שפרץ בין נעמן בלקינד ובין חברי הקבוצה השומרונית, ומשום כן, אולי, או משום טעמים אחרים, החליט נעמן לעבור בעצמו בדרך המדבר, בכיוון הדרך, שהלך בה אבשלום רעו, אל מעבר לחזית האנגלית.  רבות מחשבות היו בלב נעמן.  להפגש פנים אל פנים עם אהרונסון;  למסור לו את פרטי המפה ולהתחקות שם על עקבות אבשלום רעו, האהוב עליו כנפשו.

משלווה נעמן את ידידו הקצין בליל אופל אל האניה פרש מהחבורה השומרונית ויצא לדרכו בכיוון המדבר.  שני ימים עשה את דרכו במדבר ברכיבה על סוס בלוית בדואי אחד...  עד שנפל כאבשלום בידי בדואים, שמסרוהו לידי הרשות.

לאסונו נמצאו בכיסיו שני מכתבים מהקצין התורכי ש. ר. ופנקס קטן בו היו רשומות ידיעות בצרפתית ובעברית על מצב החזית.  כמו כן נמצאו שם רשומים שמותיהם של יוסף לישנסקי ושרה אהרונסון.  אמנם, קשה לנו להניח את הסברה, כי בלקינד היה בלתי־נזהר עד כדי כך.  ואולם, מן הצד שני הרי פרטי הדברים, כפי שהם נשתלשלו ממאסרו של בלקינד ואילך, מעולפים סודיות רבה, ואי אפשר לנו לעמוד עליהם כדבעי.

מ. סמילנסקי מספר על זה:

בשלהי קיץ 1917, שני חדשים לפני בוא האנגלים אל הארץ, נתפש ב. כשבקש לעבור את המדבר ונאסר.  כסף תועפות לא חסר למרגלים, ומלכתחילה היתה תקוה לשחרר את ב. כאשר שוחררו אחרים שנאסרו לפניו.  אבל לבסוף נהפך הגלגל לרע.  לב. היה ״ידיד״ אופיצר תורכי, אשר התרועע עמו מאוד כאשר חנה האופיצר עם גדודו במושבתו.  והאופיצר קרא אותו אליו לאהלו ויודיעהו כי שוחרר ממאסרו ויעש לו משתה, וכטוב לבו של ב. ביין לא עמד בפני הפצרת ״ידידו״ ויגל לפניו את כל לבו ואת כל חלומותיו וסודותיו.  ובאותם הימים עצמם נתפשה בקיסריה יונה אשר טעתה בדרכה ואת המכתב אשר בין צפרניה לא הביאה למקום המיועד לב. בעתליט, כי אם למשטרה התורכית בקיסריה.  ודבר המכתב הכביד והחמיר עוד יותר את המצב.  ב. הובא מבאר שבע לנצרת ומהומת חפוש המרגלים קמה בארץ.

בענין היונה יש עור גירסה אחרת:  כשנתפס בלקינד הלך יוסף לישנסקי עם חברו ר. מחדרה לראשון־לציון ובאותו יום התנהגו שניהם בחוסר זהירות עד כדי כך, ששלחו טלגרמה לשרה מרמלה.  והטלגרמה הזאת הביאה אסון על המושבה, כי מתוכה נודע הדבר שיוסף לישנסקי היה במושבה.  מראשוךלציון הלך לישנסקי לרוחמה על יד באר־שבע לפקח על עבודת ההצלה של בלקינד.  משם שב לעתליט ושלח ע״י יונה מלומדה להודיע למצרים את דבר האסון.  היונה כבר עשתה סבוב זה כמה פעמים וכבר התמחתה כשליח נאמן, ואולם גרם הדבר, שבפעם זו שכחו להשקות את היונה.  ובהיותה צמאה למים עמדה לעוף ושכנה על יד ברכת מים בקסריה ולא חפצה לזוז משם במשך שהות מרובה.   הממשלה, שכבר התחקתה אחרי עקבות הרגול בארץ, תפסה את היונה עם הפתקא הקשורה לרגלה בנוצת אוז.  כשנודע ליוסף כשלון יונה צבר את כל הניירות וזרקם לתנור־אש ואת שאר היונות המלומדות שחט וקברן והעביר מחרשה על גויותיהן עד שלא נשאר כל זכר מהן.

 

פרק ט״ז: שירותה של שרה אהרונסון למפקדה האנגלית

כפי שנודע לנו מפי יודעי־דבר פעלה שרה אהרונסון פעולות־שירות חשובות לאין־ערוך לטובת המפקדה האנגלית במצרים.  אומרים שמסרה לאנגלים ענינים סודיים חשובים, שבהם, לפי ההשערה, בו השתמשה המפקדה הראשית לצבא התורכים בהודעותיה הצבאיות.  והיא שהמציאה לאנגלים את כל הידיעות, הנוגעות לצבא התורכי־גרמני ועל החכוכים והסכסוכים, שפרצו בין הקצינים התורכים ובין הקצינים הגרמנים בחזית עזה.  כמו כן הודיעה לאנגלים מספרים נכונים ומדוייקים על מספר הגייסות התורכיים ועל סכום הנשק, הנמצא אצלם במזומן.  קצורו של דבר, שרה אהרונסון המציאה להרשות האנגלית ידיעות בעלות אופי חשוב כזה, ששום מרגלת אחרת לא הספיקה לשום ממשלה בעד תשלומים גדולים.  הלא שרה לא היתה מרגלת סתם, על מנת לקבל פרס.  אלא היא עשתה מה שעשתה בשל מגמה אידיאלית, על מנת לקבל בשכר ריגולה את שחרור עמה ומולדתה.

רק פעמים מעטות דברה שרה פנים אל פנים עם באי־כה המפקדה האנגלית.

עוד באמצע שגת 1917 נתגנבה שרה (אמנם לא בפעם הראשונה) ובאה באניה אנגלית למצרים והביאה למועצה הצבאית האנגלית סוד צבאי ממדרגה ראשונה, עד ששוֹמעה נדהם מגודל חשיבות הדברים ופתח ואמר לה:

– גברת, הידיעה הזאת היא בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה, והנני מודה לך באהדה רבה מטעם ממשלת הוד מלכותו.  גברת, עולה את בשירותך על כל המרגלות, העומדות לשרותנו.  ומאוד נשמח אם תואילי לקבל את התשורה הזאת, הניתנת לך.  ואולם עיקר התשלום בוא יבוא.

וכששרה עמדה להפרד מאת ראש המפקדה, על מנת לשוב לארץ ישראל, גזר עליה הלה בכל תוקף לבלי לשוב לשם, כי סכנה ודאית צפויה כעת לחייה.  ואולם שרה קמה ואמרה בסערת־קצף:

– מסור נא, אדוני, לממשלת הוד מלכותו, כי לא עבדתי לשם קבלת פרס.  ולא עשיתי מה שעשיתי אלא למען עמי וארצי.  ואני דורשת להשיבני למולדתי.  שם מקומי ועלי להמשיך שם את עבודתי, שבה התחלתי.

בסוף יוני שבה שרה לארץ ישראל מבלי שנודע לאיש על דרך שובה.

מר פ. פסקל, ידידו של אהרן אהרונסון, שהשתתף גם כן בה״ועד המיוחד״ לעניני ארץ ישראל בעזרתו לאהרן אהרונסון, מספר על בקורה של שרה בקהיר ועל שיחתה עם קצין המפקדה האנגלית את הדברים האלה: ״שרה בקרה את קהיר פעמים אחדות.  בבקורה האחרון נראה לנו המצב מסוכן כל כך, שהחלטנו, אהרן ואנכי, לבלי להרשות לה לשוב לארץ ישראל.  חברנו בארץ ישראל לא נזהרו ועקבותיהם נודעו לממשלה התורכית.  ראינו מראש כי תבוא עליהם שואה, וחשבנו כי הגיעה השעה להפסיק לפחות לזמן־מה את עבודת הריגול...

ערב אחד כשנזדמנתי במלון קונטיננטל עם אהרן ושרה נגש אלינו קצין ושמו אד.  נוכחותי לא מצאה חן בעיניו, כנראה, אך אהרן אמר לו:

– אדוני אד. יוכל לדבר בנוכחותו של פסקל.  הוא משלנו ואין לנו סודות בפניו.  פתח אד. בצרפתית ואמר:

״ – גברתי – פנה לשרה בדבריו – שולחי, הפקידים העליונים, מביאים בזה את רגשי תודתם לה עבור השרות ששרתה את אנגליה.  ואולם, דוקא מפני זה מוצאים הם לנחוץ להזהיר את גברתי וליעץ לה לא לשוב ארצה־ישראל.  מצרים פתוחה לפניה.  תוכל להשאר כאן כאות־נפשה.  מה שעשתה עד כה מספיק לנו לגמרי״.

שרה ענתה:

– הגד למפקדך, כי מכירה אני להם טובה רבה עבור רגשותיהם ואולם מטרתי האחת היא להציל את אחי ואחיותי העברים אשר בארץ ישראל.  מבלעדי עברים אלה איככה הייתי באה אליכם?  על אף הסכנות החלטתי לשוב, ואם נעשו שגיאות ונתגלו סודות, הרי אני האחראית עבורם ודמי על ראשי יחול, ולא על אחרים...  אם מכירים אתם לי טובה המציאו לי אמצעים לחזור.  אם לא תמציאום לי אבקשם בעצמי, ואם למרות כל לא יעלה בידי למצאם – אשלח יד בנפשי.

רעד עבר בנו לשמוע דבריה אלה.  לעצור בעדה?  להכריחה להשאר?  ההיה כח בעולם שיכול לה אז?

 

פרק י״ז: מות שרה

מאליה מתבקשת ההשואה בין בת־ישראל זו מזכרון יעקב לבין העלמה מאורלָאַן בהבדל זה, שבניה של האומה הצרפתית ידעו להוקיר את פעלה של הגבורה הלאומית שלהם וקשרו לה כתר־זוהר, ואילו אנחנו כסינו את שמה של שרה במשאון.

ואולם הנה סדר המאורעות, שנשתלשלו מכאן ואילך במהירות מדהימה עד שהמיטו את האסון על בית אהרונסון.

משנודע דבר מאסרו של נעמן בלקינד במצרים מהרו האחים אהרן ואלכסנדר לבוא באניה אנגלית אל חוף עתליט להציל את שרה, ואולם בת אהרונסון לא נאותה לעזוב את חבריה בשעה המסוכנה ביותר ולא עלתה על האניה, אף על פי שלבה כבר נבא לה את אסונה, כפי שאפשר לראות מדבריה במכתב לאהרן כמה ימים לפני מותה.

היא כותבת:  ...השתדל בלי דחוי שיבואו אלינו ביום 27 (בספטמבר), כי מי יודע אם עוד תמצאנו;  כי מרגע לרגע המצב מתקשה.  וגם מצד יהודינו סובלים אנו נוראות.  כולם מבוהלים. ואפשר שהם נכונים גם למסור אותנו לידי הממשלה.  מי יודע?  ולכן דאגו עבורנו.  צריך שנהיה מוכנים ושאתם תבואו. אנו מחכים עד שלא יתלונו״.

האסון התחולל במוצאי יום הראשון של חג־הסוכות, תרע״ז.  צעירי המושבה ישבו במסבה עליזה.  לפתע באו והודיעו, שגדוד פרשים הקיף את המושבה והוא הולך ומתקרב.  קמה בהלה רבה והצעירים, שאימת הגיוס הפחידתם, ברחו והתחבאו.  שרה אמרה בקול שקט:  ״הנה הם באים כבר אחרי נשמתי״.  מפי אחרים מסופר לנו, כי שרה עמדה אותה שעה לפני פתח ביתה ושוחחה עם כמה עלמות.  היא ידעה לשם־מה כאן הפרשים, ובכל זאת, כפי שמעידות בנות־שיחתה, נשארה שקטה ובת־צחוקה לא מש.  להפך, השתדלה להרגיע את הבורחים.

כעבור כמה שעות, לאחר שהמושבה היתה כבר מסוגרת מכל הצדדים, באו הפרשים בלוית הקימקם מנצרת והקיפו את בית אהרונסון.  הם חפשו בבית.  דרשו להסגיר לידם את יוסף לישנסקי, התחילו להכות ולענות את הזקן, את אבי האהרונסונים.  קשרו את ידיו ואת רגליו לשני רובים, את האחד נתנו בירי שרה ואת השני בידי האח הגדול צבי, לאמר:  יראו הבנים כיצד מכים את אביהם ויפתחו את פיהם.  במשך כל הלילה דשו בשוטים את בשר הזקן.  והלז לא הוציא מפיו יותר מהמלים ״שמע ישראל״.

וכאן פרט אחד, המפיץ אור גם על האב וגם על הבת.  כשענו את הזקן ופניו התעותו מיסורים נוראים.  פחדה שרה, שמא לא יעמוד בנסיון ויפתח את פיו.  פנתה אליו ואמרה:

– אבא, זכור, שבין כך וכך לא נשארו לך אלא שנים ספורות לחיות.  מות איפוא בכבוד.

התקצף האב וענה:

– שקצה!  אותי את מזהירה?

לפנות בוקר הרפו מהזקן, ושרה השכיבה אותו במטה ושמה עליו תחבשות.  אך למחרת התחילו לענות את שרה.  הענויים הראשונים היו באמצע הרחוב.  הוציאוה לפני פתח הבית ושם דשו את בשרה.  ואחר כך נמשכו המלקות והענויים כמעט בלי הפסק במשך ארבעה ימים.  בית מיוחד ייחדו לעצמם התורכים בשביל הענויים האלה, ולשם היו מביאים את שרה יום־יום, ואחרי שכל גופה היה זב דם היו משיבים אותה הביתה מוקפה משמר חיילים.

ביום החמישי, כשקשרוה לדלת והתחילו מצליפים על גופה, נכמרו עליה רחמי אחד החיילים, ובגנבה נתק את החבלים כדי שתצנח ארצה.

וככל שגדלו ענויי שרה כן גדל אומץ רוחה.  לאביה אמרה:

– חזק ואמץ, אבא.  אל יפול רוחך.  כל ימיך חיית כאדם ישר, מת נא מות גבורים!  

ולמעניה, אשר צבטו את בשרה במלקחים, הטיחה דברים קשים כמדקרות, לאמר:

– ענוני, הכוני, ככל אשר תאוה נפשכם. לשוא.  כל דבר לא תצילו מפי.  הלא יומכם האחרון כבר בא.  סבורים אתם, כי הואיל ואשה אני, אהיה חלשה ברוח, ואפיל לפניכם תחנונים.  את צחוקי אני מגלגלת עליכם.  בוזי לכם.  לא היו לי כל שותפים בפעולתי.  אני לבדי עשיתי את העבודה וכריתי קבר למענכם.  הקבר כבר פעור למענכם.  מחר יבוא יום הגאולה.  בוא יבוא.  ואתם תפלו בבור אשר חפרתי לכם.  ולמה עשיתי זאת?  יען כי בעיני ראיתי איך שפכתם את דמם של הארמנים.  בעיני ראיתי כיצד כנסתם מחנה ארמנים מחוסרי־מגן בין פסי הרכבת והשלחתם עליהם את גלגלי הרכבת!  – דושו, דושו את בשרי.

מ. סמילנסקי מספר בזכרונותיו על מות שרה את הדברים האלה:

בראשון לסוכות הקיפה את זכרון־יעקב פלוגה של שוטרים וחיילים.  בראשה היה הקימקם של חיפה והקומנדנט הצבאי של נצרת.  הם סגרו על המושבה, לא לבוא ולא לצאת.  ויבהילו את המוכתרים לבוא אליהם.  מאת המוכתרים דרשו למסור לידם את בני ביתו של אהרנסון, את י. לישנסקי, את שורץ ועוד מספר צעירים מזכרון ומחדרה.

בבית אהרנסון היו מוכנים לחיפוש.  כל הניירות החשודים בעתליט ובזכרון יעקב נשמדו.  רק המרגלים עצמם לא נמלטו.  הם קוו, כנראה, שהכסף יענה את הכל והדבר יחנק בראשיתו.  אמנם, ברגע האחרון נמלטו י. ל. ועוזריו הגברים.  נשארה על המשמרת רק האשה שרה.  נשאר עמה גם אביה הזקן.  אז שמו מצור על הבית.  תפשו את האב, את הבת ואת השפחה.  בקשו מידי המוכתרים את החסרים וכשאלה לא יכלו לתתם התחילו מענים אותם.  באמצע הרחוב השכיבו את המוכתרים ועמם אחדים מזקני המושבה, התחילו מענים אותם, וקולותיהם נשמעו בכל המושבה.  כל בני המושבה חרדו לצעקות המעונים, הזקנים בקשו את נפשם למות.  אבל השוט התורקי אינו יודע רחמים, ואינו מבדיל בין זקן ונער, בין צדיק ורשע.  אחד הזקנים, חותנו של שורץ, הסתתר בין נקיקי הסלעים שמסביב המושבה.  קולות המעונים באו והגיעו עד לאזניו ויצא ממחבואו וימסור את עצמו בידי הרשות.  עוד אחד מחבריו נמסר על דעת עצמו.  ואת ר. מחדרה תפשו נשי המושבה וימסרוהו לרשות ואז חדלו מענות את הזקנים.  ורק אסור אסרו אותם עד שימצא י. ל. וסדר הענויים של האסירים התחיל.  הגורל הכי קשה מצא את שרה אהרנסון.  מפיה בקשו את סודות הריגול ואת מקום מחבואו של לישנסקי.  ראש המענים היה הקימקם של חיפה.  אמרו כי הוא עצמו ידו היתה עם המרגלים ולכן הציק להם כל כך, כדי לעוור את עיני השופטים ולהיות כמקנא קנאת תורכיה.  הענויים, אשר עברו על האשה, במשך שלשת הימים, אינם בגבול ההשגה האנושית, ומרום כל השגה היה כח סבלנותה ועוז רוחה.  כקדושה עמדה בנסיון הענויים וכקדושה מתה.  על כל שאלותיהם ודרישותיהם של מעניה ענתה בשתיקה מתה או בצחוק ובהיתול מר.  וכשהציקו לה מאוד חרפה וגדפה את מעניה ותגד בפניהם את כל כזבם ותרמיתם.  הכו אותה על כפות ידיה ורגליה, הכו על כל אחת לחוד.  ואחר כך על כולן בבת אחת, כשקשרו את הידים ואת הרגלים ביחד.  הכו וענו אותה בסתר וגלוי.  שמו אבנים מלובנות מתחת לבית־שחיה, העמידוה על גחלים לוחשות, כשרגליה פצועות.  לחצו את קצות אצבעותיה בצבת.  כל בשרה נעשה שחור מרוב ענויים היא שותקת.  וכשתקצר רוחה, היא מתחילה לנבא לתורקים.  שממשלת הזדון והרקבון את יום מפלתם...

לנגד עיניה ענו והכו את אביה הזקן.  וגם זה הזקן שתק ולא הוציא מלים מפיו.  רק בכה וצעק מרוב כאב.  והיא, הבת, ראתה בענוי האב ועוז רוחה לא עזבה ותאמץ אותו בדברים ותאמר לו, כי כך נאה למי שאבותיהם מתו מות קדושים.

השפחה ספרה מפחד הענויים, כי לישנסקי היה בביתם ערב יום ההתנפלות.  בזה הכבידה את עוון הזקן, אשר לפני זה התכחש ויאמר כי לא ראה את ל. בביתו אף פעם.  אז פנתה הבת אל המענים ותאמר.  כי ל. היה אהובה והדבר לא נודע לזקן, רק במסתרים היה בא אל ביתם...

רק ביום האחרון, כשענו את שרה בדלתים סגורות, אבד עוז רוחה, וצעקותיה המרות ובכיה הקיפו את כל המושבה ותחרשנה את כל האזנים, והאנשים היו סוגרים את הדלתות ואת החלונות ואוטמים את אזניהם שלא לשמוע.  וענוייה לא פסקו עד הסוף.  לבסוף, אחרי שכל הענויים לא הצילו מפי שרה אף מלה אחת, החליטו לקחתה לנצרת יחד עם כל האסירים.  והיא מבקשת על נפשה בפעם הראשונה ומתחננת לתת לה אפשרות להחליף את בגדיה בחדרה לפני לכתה.  ובקשתה נתמלאה.  בלוית שוטר הלכה אל חדרה.  השוטר התמים נשאר מחכה לה מעבר לדלת, והיא הוציאה מארונה אקדוח ותור אל פיה להנצל פעם אחת מכל ענוייה.  ידה חרדה כנראה מרוב ענוים ותחטיא את המטרה והפצע אשר נפצעה לא היה פצע מות.  על פי פקודת המענה הראשי החזיר לה הרופא המקומי את נשמתה, אבל הענויים הקשים כבר החלישו את כחותיה.

נוסחה אחרת אומרת:

״ביום בהיר אחד בראשון לחג האסיף, הכתירו את מושבתה של שרה ואת בית אביה פלוגה של שוטרים תורכים.  חבריה הגברים נמלטו על נפשם.  בידי נכדיהם של היַנִיצַרים נשארה רק האשה.  והם התחילו במלאכתם, מלאכת הענויים, אשר בה התמחו מיום היותם לעם על פני הארץ.  כלי הענויים היו הפלקה, צבת־התופת ואבנים מלובנות.  מטרת הענויים להוציא את הסודות ושמות החברים.  אבל הפעם טעו התורכים בחשבונם:  הם נתקלו בחוטר מגזע עשרת הרוגי מלכות.

שלשה ימים רצופים נמשכו ענוייה.  ברבים, בגלוי, ביחידות, בסתר.  כל ״הקולטורה״ של הענויים התורכיים הראתה את כוחה.  הפלקה של היום השתעשעה על הפצעים של אתמול;  על כפות הידים, על כפות הרגלים וגם על כולן בבת אחת:  למטרה זו קשרו את הידים והרגלים ביחד...  מה שהחסירה הפלקה באה למלא צבת־התפת שהושמה על האצבעות.  ומה שהחסירה הצבת מלאו האבנים המלוכנות מתחת לבית־השחי...

ומי יודע, מה המציאה עוד הגאוניות התורכית בסתר החדרים?  וילדי השחת נתקלו במבצר של בוז אשר על פני העבריה, נכדת הקולטורה העתיקה, בת הרוגי המלכות, אחות אנוסי האינקויזיציה.

על כל הענויים היתה תשובה אחת:  בוז.

על כל השאלות והחקירות:  שתיקה.

וכלי הזין של התורכים לא הצליחו למבצר הזה.

אמנם ידעה המעונה גם לדבר מתוך ענוייה.

את אביה הזקן הכו וענו לעיניה, כדי לרכך את לבה.  והיא חזקה את ידיו:

״אל יפול לבך, אבא.  התגאה.  ככה עשו גם לאבותיך הקדושים״.

– מי הם עוזריך? – לא פסקו המענים מצעוק באזניה.

– אין עוזרים לי, רק אנכי, רק אנכי הכינותי לכם את האבדון.  כי שנאתיכם, אדוני הפלקה, הבקשיש, המרמה והשקר.  כי בזיתי לכם, הנקלים והנרפים.  כל מי אשר תענו בלעדי – דם נקיים הוא.  איש בלעדי לא עשה כלום.  איש בלעדי לא ידע דבר.  רק אנכי ידעתי.  וממני – את הנשמה תוציאו, אבל לא את הדברים.  תפשו את הרוח בשדה!...

שוב הכו.  שוב ענו.

– הגידי את האמת, ואם לאו מות לך!

– המות?..  בוז לכם ולמות!..  בוז לכם – המאה, המענים אותי – את האחת...  הכו!  ענו!  על כל שערה משערות ראשי שתפול ארצה תתנו את הדין.  יש מי שינקום את נקמתי.  הכו!  ענו!  את ממשלת הזדון של הפלקה והבקשיש לא תצילו:  הגיע סופה!..

אפילו השוטרים הפראים והאכזרים – חיל ורעדה אחזתם.  אף הם נרתעו למראה הקדושה, אשר הופיעה לעיניהם.  ידיהם המשיכו את מעשי הענוי ולבם בל עמם.  ורק המפקד הראשי. השטן בצורת ״תורכי צעיר״, דמו רתח בזעם למראה הקדושה והמציא ענויים חדשים מיום ליום ומשעה לשעה.

עבודת השטן הצליחה סוף סוף.  לא להוציא מלים מפי האשה.  לא!  עד לידי כך לא הגיעה.  הכוח הגס לא הכניע ולא שבר את הרוח.  הצליחו רק לשבור את כח ההתנגדות של הגוף:  לא ברזל האדם ולא אבן.  ב״מעת לעת״ האחרון הקיפו והחרידו צעקותיה של המעונה את כל הסביבה.  היללה לא פסקה ביום ובלילה, ותפול אל כל גיא ועל כל גבעה.  היא קרעה כל אוזן ותזעזע כל נפש.  מה עשו לה בחשכת החדר?!..

גם נימי הלבבות של הקהל נזדעזעו.  בני המושבה הסתתרו בבתים ויאטמו את האזנים שלא להשתגע מצער.  הרחובות נתרוקנו.  המושבה כאילו מתה כולה.

– אתה, – אמרה להתורכי העריץ – רק את גופי יכול אתה לרמוס, אך בנפשי לא תשלוט לעולם.

– אני בזה לך ולממשלתך הזדונית, אני בת העם העתיק שנתן לעולם את האמונה הטהורה ואת הנביאים.

– אתם, התורכים, זמנכם עבר.  הארץ הזאת מולדתנו היא ושלנו תהיה.

ואל האב המעונה:

– עמוד בנסיון, אבא.  זכור שאחד מצאצאי המכבים אתה.

ואנחנו שומעים ונפשנו עלינו תאבל״.

״...והיא הרי יכולה היתה להמלט – מוסיף המספר.  – הפצירו בה, התחננו לפניה, והיא באחת:  רק מוגי־לב בורחים...  מי שפוטר את עצמו מהאחריות ראוי לחמלה ולבוז...

ואנו שומעים ולבנו מתרחב מגאון״. 

 

ממכתבה האחרון לחבריה:

– ״אם ישאירו התורכים את פועלי התחנה חפשים לנפשם השתדל, כי המה ימשיכו את העבודה.  אמר לאחי, כי ינקמו את נקמת דמי.  אין רחמים בדין לנבלים אלה.  הם לא ידעו רחם גם אותי.  אין בי עוד כח לשאת ולסבול את כל היסורים והענויים, שהם גורמים לי.  אני בוחרת במות, מלתת את נפשי להיות לטרף בידיהם המסואבות.  הם רוצים לשלחני לדמשק.  שם ודאי יוקיעוני.  לאשרי, יש בידי אקדח קטן.  (כנראה, זהו אותו, שהיא בקשה מאחיה).  איני רוצה, שהם יתעוללו בגופי.  ביחוד נורא צערי בשעה שאני רואה, היאך הם מכים את אבי.  אבל לחנם הם מנסים אותנו בכל אכזרויותיהם.  אנחנו מאום לא נגלה.  זכרו, כי אנחנו מתנו כאנשי לבב, ומאום לא גלינו.  אין דבר!  אנחנו הקרבנו את עצמנו, אבל הצלנו את חיי אחינו וגם קראנו דרור לארצנו.  אל תבואו בחשבון עם הבריות המנוולים וההולכים רכיל.  רק רצון אחד יש לי: להיטיב את מצב בני עמי.  תיכף לכשילכו החיילים, השתדל להמלט לבין ההרים.  מצא את פלוני ואמר לו:  הרוג את עצמך, רק אל תכנע.  זהו הכל...  יותר איני יכולה לכתוב״...

 

דבריה האחרונים

(קטעים ממכתבה האחרון של שרה, עשרים רגע לפני מותה).

״אם הממשלה תעזוב את פועלי התחנה חפשים, אז ראה שימשיכו את העבודה בתחנה, יתפרנסו מהחטה והשעורה הנמצאת בתחנה, ויקבלו שלשים פרנק לחודש.  אם תאסור הממשלה עליהם לעבוד בתחנה, או תן להם לכל פועל חמשים פרנק ״אואנס״ וילכו לחפש עבודה.

––––––

ראיתי כשהמודיר מסר לקומנדאן שלשה שמות א. פ. מ. אלה ספרו להם על אודות עבודתנו.  הם פשוט מסרו עלינו, וכמובן שאנו כעת במצב נורא מאוד, ואני עוד יותר מכולם, כי לקחתי עלי את כל האשמה.

קבלתי מכות רצח, ענויים נוראים, אסרוני בכבלי ברזל.  זכור לספר את צרותינו וסבלנו לאלה שיבואו אחרינו – אני אינני מאמינה שנחיה עוד אחרי שמסרו והגידו עלינו את הכל. –

בטוחני שבקרוב ינצחו ידידינו, ואת אחי תראה, תספר להם את הכל ואמור להם:  שרה הטילה עליכם לנקום את דמה – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – לא לרחם, כמו שלא רחמו עלינו.

אין לי כבר כח לסבול, הענויים הם נוראים.  טוב לי להמית את עצמי מאשר להענות עוד בידיהם המגואלות.  הם אומרים שישלחוני לדמשק ושמה בודאי יתלו אותי, אני יש לי נשק קטן, אני אינני רוצה שהם יתעללו בגופי.  צרותי עוד יותר נוראות מפני שאני רואה את אבא סובל נוראות.  אבל לא, לא נדבר!  לשוא הם מנסים את כל מיני הענויים, אנו לא מדברים, וזכרו אתם, כגבורים הומתנו ולא הודינו – – – – – – – – – – – – – – – – –

אין דבר, אנו הקרבנו את עצמנו אבל הצלנו את העם, גאלנו את הארץ!  אל תתחשבי עם דברי מנולים ומלשינים, אני שאפתי לעמי ולהטבת עמי, ואם עמי...

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

השתדל ללכת אל ההרים אחרי לכת הצבא ולמצוא את י. ואמור לו: אל תמסור עצמך לעולם, המת עצמך אבל אל תמָסר!

באו, ואיני יכולה עוד לכתוב...

––––––

מתוך ספור עד־ראיה.

באו שוב המענים.  עלה לה לשרה, שישחררו אותה לרגע לשם צרכיה.  היא סגרה אחריה את הדלת, ותיכף נשמע קול יריה ואחריו קול מפל גויה.  שברו את הדלת.  היא עוד נשמה.  הכדור נכנס אל הפה ועבר דרך הקדקוד.

הביאו את רופא המושבה, ידידה הישן של משפחת אהרונסון:  שרה התרפסה לפניו, שיתן לה למות.  נרעשים מגבורתה הבטיחו האופיצירים התורכים, כי יותר לא יענו אותה.

הגסיסה ארכה שלשה ימים.  אבריה כולם נשתתקו, אבל הכרתה נשארה בלתי פגומה.  הדבר היחידי, שממנו פחדה, זהו - פן תפליט בשעת הזיה שמות אחדים... היא בקשה את המות, ובהרגישה את קרבתו קראה בקול: – ״אך זה טוב. עכשיו אין לי לפחד יותר״...

היא מתה ביום האחרון של סוכות.

החייל, שעמר בחוץ וחכה לה, מהר להכנס ומצָאָה מתבוססת בדמיה.  הכדור היה נעוץ בגבה.  נשתתקו כל אבריה.  רק בראשה יכלה להניע.  הבהילו רופא שבדקה ומצא, שאין תקוה לחייה.  שתי אחיות מבית החולים הגרמני בחיפה עמדו למראשותיה.  אחרי שלשה ימים של יסורים נוראים מתה שרה.

– חיי מאה איש הייתי נותן כופר חייה, – אמר הגנרל הדריאו בי, אשר עזר בחקירת האסירים.

ואפילו האכזר הידוע, הקימקם של חיפה, שהצטיין באכזריותו נגד הארמנים, נרעש ממות הגבורים של שרה.

הפקידים הגבוהים נזדרזו ובאו בתקוה להציל דבר־מה מפי הגוססת.

בהתאמצות אחרונה פתחה את פיה להוכיח את מעניה.

״הלאה רוצחים, אל תעיזו לגשת הנה״ – ואתה אסמן, (רב האינקויזיטרים) מפלצת הפראות, הפעם התגברתי עליך.  אין לי פחד ממך, אין ביכלתך להרע לי, פחדן, ״גבור״ להלחם עם נשים״.

– לעולם לא אשכח את דבריה האחרונים אלי לפני המאורעות, כשהיינו בעתלית – מספר מ. שניאורסון עד ראיה אחר.

״בידיה היה רובה קטן ובשחקה בו שאלה אותי בחיוך:  ״לאיזה מקום בגוף צריכים לקלוע על מנת להבטיח מות תכוף?״  עניתי לה גם כן בחיוך: – יורים לתוך הפה״.  לא עלה אותו רגע על דעתי, כי לה היתה זו שאלת מות ממש, וכי תעשה כאשר יעצתיה ביום הזועות ותשיש לקראת המות כאשר חייכה אז – קהל אנשים נהר אחרי ארונה, אף על פי שכולם היו שרויים באימת־מות.

כולנו לוינו את שרה אמיצת הלב.

רהיטי הבית ויתר החפצים בבית אהרנסון נשדדו בידי החיילים ומפקדיהם.  גם בתחנת הנסיון עשו הרס.

גירסה אחרת מפי איש, ששהה באותו זמן בנצרת:  ״עדיל בק המנתח שב אתמול מזכרון וספר לחבריו הרופאים והקצינים על גבורת היהודיה שרה:  ״נסינו להשיבה לחיים, והיא התחננה:  הרפו ממני, תנוני למות:  כי גם אם אוסיף לחיות ואם תחרשו את ענוייכם לא תצילו מפי מאומה!

 

פרק י״ח: ראובן שורץ

בין גבורי המולדת, שסכנו את נפשם לטובת שחרורה המהיר של הארץ, ראוי גם להזכר הצעיר, בן האכר מזכרון יעקב, ראובן שורץ, שמת בבית־הסוהר בנצרת.

הוא היה יליד זכרון יעקב ותלמידו הנאמן והמסור של אהרן אהרונסון בעבודתו בתחנה.

ממכתביו של אהרן אהרונסון ממצרים לשרה יש לראות, שגם בזמן המלחמה לא הזניח הצעיר הזה את עבודתו בתחנת הנסיון.

שורץ הצטיין בעבודת הריגול מתוך שידע ערבית על בוריה ואף היה איש רב המרץ.  בשעת ההתנפלות בזכרון יעקב על בית אהרונסון נתפס גם ראובן שורץ, לאחר שכבר חפשוהו תחילה בחפוש רב בכל המושבה, במחבואיה ובין הריה וסלעיה.  בהודע לשורץ, כי אורבים לו בכל המושבה ובמעברי הבקעות, התחפש ונמלט מידי רודפיו.  הלכו השלטונות ואסרו את אביו של ראובן ודרשו ממנו על ידי ענויים לגלות להם את מחבוא בנו.  וכשלא ידע האב לגלות את מקום בנו הכוהו מכות רצח, סחבוהו בחוצות המושבה, עד שקול צווחותיו הגיע לאזני בנו, שנמצא לא רחוק במקום מחבוא.  הבן, גבור החיל, לא יכול להתאפק, הגיח ממקומו ומסר את עצמו בידי השלטונות.  אז הובילוהו יחד עם כל האסורים ואת הזקן אהרונסון לנצרת לענותם שם.

מזכרון יעקב הלכו לחדרה, שנסגרה גם כן מכל עבריה.  לאחר שאספו את כל הגברים למקום אחד דרשו מהם למסור את האחים שניאורסון ולגלות את עקבות לישנסקי.  ש. והאחרים כבר ברחו מהמושבה.

זכרון יעקב וחדרה חרדו לגורל זקניהם ושלחו שליחים בלוית חיילים לבקש את לישנסקי דרומה וצפונה, ואולם ראובן שורץ כבר נתפס והובל באזיקים לנצרת.  שם שרפו את בשרו בברזל אש, שמו תחת זרועותיו ביצים רתוחות.  צעקותיו המרות נסרו יום ולילה, עד שמצאוהו תלוי על החלון.  התורכים הודיעו, כי הוא אבד את עצמו לדעת, ואולם סימנים רבים העידו, כי השלטונות תלוהו משמת תחת יד מעניו.

יהי זכרו של הצעיר שורץ אמיץ הלב גם כן בין האמיצים, כי הוא עשה את עבודתו באמונה לא לשם בצע.

 

פרק י״ט: ויוסף לישנסקי איננו...

הממשלה הצבאית והממשלה האזרחית וגם חלק מהתושבים היהודים חפשו את לישנסקי הבורח:  ויוסף לישנסקי איננו.

בשעת ההתנפלות על זכרון יעקב לן יוסף במושבה.  כשהצבא התורכי הקיף את המושבה ראה זאת יוסף והתבונן ממקום מחבואו.  כגבור מנוסה התפרץ לתוך המהומה בין השוטרים וברח מהמושבה והתחבא בין הרי אם־איל־גמל בשומרון.  עם בריחתו נתנה לו שרה שמונים לירות זהב, בקבוק קטן מי קולון ומטפחת משי, באמרה אליו!  ״לך בשם ד׳ ואתה תציל גם אותנו״.  אחד מחבריו היה מביא לו מדי לילה לחם ומים.  הצעיר הזה נלאה לאחרונה לסכן את נפשו ומסר את עצמו לרשות:

וככה מספר לנו כותב דברי הימים ההם:  ״ובו בזמן שהפחה הירושלמי עשה שפטים ביהודה, והקימקם העכואי עוזר על ידו, פשט על הגליל את ידו רופא צבאי אחד חסן־בק שמו, שנשלח בראש אכספדיציה צבאית להתחקות על עקבות יוסף לישנסקי.  וזה הגדיל לעשות.  כל הענויים שמצאו את בני יהודה היה כצחוק תמים כלפי הענויים הקשים שהתענו בהם אנשי הגליל.  שמה שרה ה״פַלַקה״ את שירת הברבור שלה.  הכו זקן ונער, גבר ואשה, צדיק ורשע.  בכנרת הכו מכות קשות את חנה מיזל, מנהלת החוה החקלאית, את מ. חנקין הלקו המשים מלקות.  המכים היו שלשה וכל אחד קיים מצות חמשים.  היתה התעללות פראית, שלא שבעה מ״תענוגי״ הענויים.  בטבריה אסרו ליום אחד את כל הגברים שבעיר ויכלאום באורוות סוסים.  פחד מות נפל על כל הגליל.  ויש אשר חשבו כי כלו כל הקצין.  מטרת כל הענויים היתה לגלות את עקבות לישנסקי.

מעכשיו נתרכז כל מרץ המשטרה        לבקש את ל. לשם כך נשלחו לכל קצוי הארץ משלחות צבאיות, ולכל מקום בואן היתה המלה הראשונה בפיהם:  ״יוסף לישנסקי!...  תנוהו!...  ואם לאו...״  צעקו בקצף על פיהם...  והוא איננו.  כל מרצו הכביר התעורר בו להנצל מדי רודפיו.  בריחתו היתה טרגית ומלאה רוח גבורה.  בו ביום שהתנפלו על זכרון יעקב ועל ביתו של א. נמלט מהמושבה ויסתתר בין הסלעים המרובים שבסביבתה.  וכשמסביבו המו המחפשים והמרגלים כדבורים בכורת, נמלט הוא ממקום מחבואו ויברח על נפשו.  עם חושך בא לכרכור.  בואו הפיל פחד על המושב הקטן וירתעו מעליו.  ורק באיימו עליהם באקדח הכריחם לתת לו מקום מנוחה ואוכל.  כחיה רעה ישב שעה קלה בין האנשים החרדים.

עד כמה גם היהודים חפשו את עקבות יוסף לישנסקי על מנת למסרו בידי הרשות ולהציל אולי על ידי כך את הישוב, מספר לנו סמילנסקי בה״אנרכיסט״ שלו את הדברים האלה:

״הציד על המרגלים, השומרים ועל ה״פירר״ עמד בעצם תקפו.  ועדים נכלאו במאסר, מוכתרי המושבות נלקחו לדמשק.  על ראשי עסקנים חשובים רחפה החרב.  בכל יום נתפסו עשרות אנשים צעירים בבתים וברחובות ועל הדרכים.  נתפשו כארנבות.  נקשרו בחבלים ונשלחו לבתי אסורים.  לילה, לילה לנו הגברים מבני שש עשרה ועד חמשים בכל מקום ורק לא במטותיהם...

כל הישוב היה אז כמוכה שגעון מפחד הענויים, אשר התחילו בזכרון יעקב והתפשטו לכל עבר הגליל.  צעקת המוכים והמעונים מנצרת כאילו נשמעה מדן ועד באר־שבע.  על צוארו של כל הקהל העברי היתה תלויה כקולר פקודת המלכות:  ״אותו – את המרגל הראשי (יוסף לישנסקי) או את כולכם׳׳  ואז בא אלי (האנרכיסט) והציע:  תרשוני ואלך להביא אותו חי או מת.

– התמצא כח והחלטה בלבך לעשות את זאת?

– בלי כל פקפוק.  היחיד והישוב – הישוב עדיף.

אבל את יוסף לישנסקי טרם מצאו, ויוסף איננו.

כקין הוא נודד ללא מקום מנוחה בשום מקום ובשום מושבה עברית.

בכרכור נח קצת והמשיך את דרכו הלאה.  שמע משק עגלה העוברת בדרך מיפו.  זיק של תקוה נתעורר בו, תפס אקדחו, רץ לדרך, העמיד את העגלה״...  והעגלה היתה ״עגלה טריפה״ בה הביאו חברי ״השומר״ נשק מן הדרום אל מושבות הצפון.  בעגלה ישבו שנים מי שהיו לשעבר חבריו.  בקש מהם יוסף לשכוח את העבר ולהצילו ברגע הסכנה.  אחד – אדם בעל אופי חזק – מאן למלא את בקשתו, בידעו כמה מסוכן הדבר לא לו בלבד, אלא גם לכל הצבור היהודי.  ואולם השני לא יכול לעמוד בפני בקשת הרחמים והכניסו לתוך העגלה.  עגלת־הקסם עשתה את דרכה בלילה והובילה בתוכה ראש קבוצת המרגלים, אשר בשלה רגזה הארץ ואת נשק ההגנה.  ואילו נפלה בידי התורכים שארבו על כל הדרכים...  אבל היא לא נפלה בידם ובאה בשלום לתל־עדש אשר בעמק יזרעאל.  שם הסתירו את הבורח ויתיעצו מה לעשות בו.  יש שחשבו למסרו לרשות.  ויש אמרו לשים קץ לחייו, מפחד שמא יפול חי בידי הרשות וימסור גם את חבריו המגינים.  חפשו כמו כן אמצעים להצילו מסכנת מות, להוציאהו מהגליל התחתון ולהעבירהו לקו הצפון – למתולה, קוו כי משם יברח אל הדרוזים, אשר מהלכים לו ביניהם מימי נעוריו.  ואולם במצב רוחו של הגבור לישנסקי בא לפתע שנוי נמרץ.  רוחו נפלה והפחד הממוהו.  מצב רוחו זה לא נשתנה גם כשהובא למתולה.

ברשימה ״מתולה״ מספר סמילנסקי על רגעיו הנוראים ביותר של לישנסקי, במחבואו במתולה:

״בשעה שג׳מל פחה הקים את כל הארץ לבקש את לישנסקי בכל מחיר, והכריז ברבים, כי אם המושבות לא תמסורנה אותו לידו ותחרב עד היסוד המושבה, אשר ימצא בה, בשעה שהועדים של המושבות והמוכתרים ורבים מן הצעירים הובלו כאסירים, נחבא לישנסקי במתולה מבלי אשר ידעה המושבה ומבלי אשר ידע הישוב.  לישנסקי רקם מחשבה לברוח אל אויבי התורכים מני אז, אל הדרוזים...  מחשבתו לא נתקיימה.  אחד מחבריו ל״השומר״, אשר שמר אז במתולה ואשר אצלו הסתתר לישנסקי, חרד לשלום המושבה ולשלום הישוב ויחליט למסרו לידי הרשות, אבל מת ולא חי, שלא יענוהו...  וגם מחשבתו לא נתקיימה.  כשירה בלישנסקי חרדה ידו ורק פצוע פצע אותו בזרועו והרוג לא הרגוהו״.

לפי ודויו של יוסף לישנסקי כמה ימים לפני תליתו בדמשק מסופר לנו מאורע זה בנוסחה אחרת לגמרי.  היכן האמת?  קשה לנו להכריע.  (אולי כשאותו השומר שירה בו יפרסם את זכרונותיו, נדע בבירור את המאורע כהויתו).

יוסף מספר, כאשר ברח מזכרון יעקב ובא לכרכור לא נתנו לו התושבים היהודים לשהות שם הרבה.  פגש בעגלה שהובילה כמה חברים מ״השומר״, לקחוהו והובילוהו לתל ערש.  משם העבירוהו לכפר סמוך לטבריה, ולאחר כך למתולה.  חברים אחרים מ״השומר׳׳ שללו ממנו את שעון הזהב וחלק מכספו, הכריחוהו לגלות להם כמה דברים ומקום מחבואו של מטמון הזהב להוצאות ה״ריגול״.

במתולה היה נחבא זמן קצר, ובאחד הלילות הוציאוהו משם, העלוהו על סלע מחוץ למושבה, ואמרו לו שיחכה לבוא העגלה, שתעבירהו למקום אחר.  על הסלע הוציא אחד השומרים את אקדחו וירה בו.  יוסף נפל לתוך בור מעבר לסלע.  הללו סבורים היו כי יוסף כבר נהרג.  ואמנם העגלה באה לקחת את גויתו לקבורה, אבל בבואה לשם, לא נמצאה גוית יוסף...

והמעשה היה כך:  הכדור לא המיתו, רק עבר דרך הכתף השמאלית.  יוסף הגבור שהיה רגיל בפצעים, בעל הגוף האיתן, התאמץ וחבש בידיו את שני פצעיו במטפחת המשי, שהרטיבה במי קולון. שקבל במתנה מאת שרה בבריחתו מזכרון.  לאחר שחבש את פצעיו ברח שוב אל ההרים, אל סלעי החרמון והלבנון.  למחרת הלילה, כשהרעב התחיל להציק לו, שב בלאט אל המושבה בחצות לילה וגנב ככר לחם ומשם ברח אל אשר נשאוהו עיניו.  ביום היה נח ובלילה מהלך בשדות ובכרמים, עד שהגיע לסביבות שומרון בקרבת המושבה זכרון יעקב.  פסח על המושבה ובא לכרכור, קנה שם סוס לבן ופנה דרומה, במקום אשר שם רבו אורביו, עבר דרך הרי נפתלי, דרך העמק והרי אפרים...  ליד הצבא התורכי בג׳נין, בתול כרם, עד שבא לפתח־תקוה, לאשת חברו בעבודה, להגברת .M. P בבואו לגבול המושבה עזב את סוסו לנפשו, נכנס בלאט בלילה אל בית מ. פ. בעלת הבית האמיצה סכנה ממש אח חייה ואת חיי המושבה והחביאה בביתה את האיש, אשר לשמעו חרדה כל הארץ.  חבשה את פצעיו, נתנה לו אוכל ומשקה בסודי־סודות, מבלי שנתגלה הדבר אף לאיש מבני הבית.

בינתים ראו בקרבת המושבה סוס לבן רץ לבדו בלי בעלים ונתעורר החשד ונודע הדבר לרשות והתחילו החפושים בבתים, וכבר לא יכלה האשה מ. פ. להצפין את האדם המסוכן.

בחצות הלילה ברח יוסף לישנסקי בסימטאות אפלות, ימינה, שמאלה, מזרחה, צפונה, עד שבא ליד נחל רובין.  שם כשלה בו רוחו.  עוד עיניו היו צופיות לחוף הים הסמוך ולאניות האנגליות, המופיעות לפעמים בקרבת החוף.  דומה הדבר, כאילו משם, מהאניה, נשקף גם כן מי־שהוא ומחפש את עקבות יוסף להצילו.  וכך הסתובב האיש כחיה נרדפה במחבואים ובנקיקים במשך כמה ימים עד ש...  נתפס בידי מחפשיו.  והמעשה כך היה.  מרוב נדנודים ופחדים ורעב וכאב פצעיו הרגיש אפיסת כחותיו.  והנה ראה גמל רועה בשדה, נאחז בחבל וטפס ועלה עליו.  ולפתע הרגיש בו ילד ערבי ופרץ בצעקה.  לקול הזעקה באו ערבים לתפוס את הגנב, שתמונתו כבר היתה מפורסמת בערים ובכפרים הגנב הובא תחת מטר מהלומות לרמלה.  עכשיו לא נסה הגבור לעמוד על נפשו.  הוא היה רפה־אונים כילד, שמסרוהו בידי מחפשיו.

השמועה על תפיסת המרגל המסוכן פשטה מיד בכל הארץ.  הפחה הירושלמי בא לרמלה ברכבת מיוחדה לראות עין בעין את ראש הבריונים והוביל עמו את השבוי ירושלימה.

 

פרק כ: יוסף, נעמן ואחרים בכלא בדמשק

לאחר שגם יוסף לישנסקי נתפס והושם בכלא דמשק פגה ממנו לחלוטין רוח גבורתו.  אין אנו בקיאים כל צרכנו בהשתלשלות הדברים, ואולם עובדה היא, כי הגבור הזה, משתש כחו הגופני התנדפה גם עזיזותו המוסרית והוא מסר בפיו כמה מחבריו לעבודה.  ואף טפל עלילות דברים על אנשים חפים מפשע, כגון על חברי השומר, שבקש להתנקם בהם בגלל התנהגותו עמו בזמן בריחתו.  על פי מקרה נשארה בידינו תעודה חשובה מאד, המודיעה לנו פרטים רבים על ימיהם האחרונים של נעמן ויוסף בכלא בדמשק ועל התנהגותם בזמן המשפט.  התעודה הזאת כתובה בידי רופא יהודי, שהיה גם כן כחשוד על הרגול אסור בכלא.  חשובה היא תעודה זו גם לפי שהיא שופכת אור על המצב בכללו בישוב בימים ההם, וגם לפי שכותבה מרצה לנו בסגנון התמים של בעלי ״מגילות הפורעניות״          בכל הזמנים.  ולכן ניתן אותה בלשונה.  ואגב אנו רואים בה מקצת מהנפשות הפועלות בריגול גם מהן, שאינן בנות־ברית.

א

בראש השנה שנת תרע״ח, ואני אז בפתח תקוה ובכפר סבא רופא למהגרים, נתפשטה השמועה שנעמן בלקינד נתפס בחזית חַפִיר בחפצו לעבור את הגבול;  בחוגים שונים התלחשו כבר מזמן על אודות אגודה נסתרה של מרגלים יהודים העובדים לטובת אנגליה, אשר בראשה עומדים הגברת שרה אברהם (אהרונסון) ומר יוסף לישנסקי.  ספרו מעשיות על דבר אניה הבאה לפרקים לחוף עתליט, ושם ידובר אתה על ידי להבי אש, או תלגרף אלחוטי, גם יורדים מצרימה ושבים הנה.  יש שהאמינו בספורים אלו, אך רבים קבלום כאגדות בדויות, חלומות נעימים, תוצאות מועקת המלחמה.

מאורע בלקינד הוכיח, שאמנם ישנם יורדי מצרים, דרך מדבר סיני, וכי לא לבדו הוא, כי עוד צעירי המושבות חשים ורצים לעזרתו, ואתם אוצר כסף.  כנראה, חברים הם לדעה, והעם הביט עליהם בבוז.  פוי!  מרגלים, המוכרים את מולדתם – תורכיה בעד בצע כסף, – ופתח תקוה אז אם ערי המקלט לישראל, לכל פושע, פַרַר, או מהגר אשר אסורה עליו הישיבה בסנגַ׳ק ירושלים ויפו.  מספר הנפשות הגיע לערך 6000.  פה לא סבלנו ממלשינים, ופחד מוכתרים וז׳נדרמים לא היה לנו, כי מוכתר פתח תקוה, בכל נאמנותו לממשלה כפקיד שלה, ידע למלא גם חובתו האנושית כלפי אחיו האומללים, שרבצו תחת עול עַסכריה, סוּחרה והגירה.  לפעמים רחוקות נתכבדנו בבקור של מוכתר ירושלמי, שבא לחפש פַרַרִים, אך תקעו לו בידו דמי ״לא יחרץ״ נתינה אחת גדולה, או משכורת חדשית בעד שתיקה, – וחסל.  והפליטים ישבו לבטח איש באורוותו ומרתפו, ישנו במנוחה, צפופים כדגים, על רצפת חצר בית הכנסת.

הצמאים לחדשות היו מתאספים על יד חנותו של ר׳ דוד בק או על הגורן ודברו בהתענינות על דבר בלקינד.  יש שראו אותו בתחנת עפולה עד דרכו דמשקה, והוא הפך את פניו, כי בוש להביט בפני איש.  אחרים ספרו שבקסריה תפסה הממשלה יונה ומצאו קשורה לרגלה נוצת אוז, ובתוכה פתקה קטנה, עם כתובת בלתי מובנה, – ויהי הדבר לחידה.

לאט לאט אזל אוצר החדשות, ונשכח את היונה ואת בלקינד, ופררים ומהגרים פרו ורבו.

א׳ דסוכות, ט״ו תשרי תרע״ח.  החלו הפרעות בזכרון יעקב.  יבואו נא אלה, שעברו דרך שבעת מדורי הגיהנום – זכרון, נצרת, חיפה, ודמשק.  ויספרו את תלאותיהם, ואני אמסור כאן רק הרושם בפתח תקוה, והשמועות שהיו מגיעות אלינו יום יום.

הממשלה התנפלה על המושבה בגדוד חילים ופקידי צבא ודרשה על פי רשימת מפורטה מספר אנשים שנאשמו ברגול;  היא פנתה, כמובן בדרישתה אל המוכתר, אבל באופן פראי מאד.  קשרו את רגליו למוט של עץ, הפכו את ראשו למטה ורגליו למעלה, ולקו ברצועה רטובה במים על כפות רגליו היחפות מלקות כדבעי, – לזה קוראים ״פַלַקות״, – אחרי כן הוציאוהו אל הרחוב שיראה להם את בתי האנשים המבוקשים.  את כולם מצאו מלבד יוסף לישנסקי שברח.

באישון לילה, התנפלו פתאום על בית אהרונסון;  את שרה אברהם סחבו ממטתה, בחלקם לה מכות ומהלומות וישימו משמר עליה ועל אביה הישיש.  בית אהרונסון נהפך לבית סוהר ולמזבח אינקויזיציה.  את המרגלים העבירו לשם וכולם עונו באופן אכזרי מאד.  אך יותר מכולם סבלה שרה;  מלבד הפלקות הרגילות שמו תחת זרועותיה ביצים שהוחמו עד נקודת הרתיחה, את כפות ידיה הדקו בין המשקוף והדלת, ומעבר הפתח הלקוה ברצועות ברזל, שנאדמו באש.  הנערה צעקה בפנים החדר, אך קולה לא נשמע מבחוץ.  העמידוה על אבנים חמות כאש ובתוך חפני ידיה שמו אבן עגולה והכו על הידים העדינות, שאחזו את האבן בתוכן.  כל גופה היה מנומר מפסי השוט וכל עורה נעשה טריה אחת מפצעיה שהעלו מוגלא וריח רע, – בשעת הענויים היה קימקם חיפאי חמיד ביי – ראש האינקויזיציה – טוען וקורא, ״הודו נא על הכל״ איה יוסף לישנסקי!  והיא באחת:  ״אינני יודעת מאומה, ואינני אשמה״.

לעיניה עוּנה אביה הזקן תחת מטר מלקות, היה קורא ״שמע ישראל״ והיא קראה אליו:  ״חזק ואמץ, אבי, ואל תדבר דבר, כי הלא זקנת, ואין לך עוד ענין לחיים״.  רגלי הישיש צבו מרוב מכות והיה מוטל חולה מסוכן ירחים אחדים בבית החולים הצבאי בנצרת.

מנצרת באה פקודה להעביר את המרגלים לשם, ולשרה נתנה הרשות לרחוץ את גופה טרם לכתה.  היא נכנסה לחדר הרחיצה בביתה ופתחה את צנורי המים ובתוך רעש זרם המים התגנבה אל המקום אשר חבוי שם קנה־רובה קטן, ותיכף ירתה בעצמה דרך פיה, אך החטיאה את המטרה ולא מתה כרגע, כי הכדור נשאר עומד בין חוליות הצואר.

אז נשלח חסן־בק ראש הרופאים מנצרת לראות את שרה ולרפאותה.  ויבוא הוא ואחדים מעוזריו לזכרון יעקב.  למכות שרה לא הביא כל מזור.  היא נפחה נשמתה אחרי שלשה ימים של יסודי מות, ותמת בגבורה ואומץ, מבלי להמתיח חשד על אחיה ועל עמה.  – וחסן־בק לקח עליו את הובלת המרגלים לנצרת, ואתם גם את חברי ועד המושבה וחמשה עשר מזקני העדה, בתור משכון בעד יוסף לישנסקי.

הוא תלגרף רפּורט לג׳מל פחה הקטן.  ופקודה באה שיקח תחת ידו את הנהלת המשפט.

בענין המרגלים מצא חסן־בק כר נרחב לרגשותיו הסדומיים.  חבה יתרה היתה לו לענות את קרבנותיו בחצי הלילה, ובעת שהאסירים כבר היו נרדמים על הרצפה הקרה, עיפים מתלאות היום, והנה הופרעו ממנוחתם זו, כביכול, ויובאו לפני טורקבמדה הרופא, בשעת שתית הארַק, לחקירה ודרישה.  הוא היה מתנועע כשכור וצועק: ״לַא וֶריטֶה!  הודו לי על האמת!״  ובידו החזקה שבר מטה אחר מטה ושוט אחר שוט על כפות חלליו.

הצעיר שורץ לא יכול עוד נשוא את הענויים ואבד עצמו לדעת על ידי תליה.  מאז נאסר על האסירים לסגור דלתות חדריהם בלילה, ושומר הופקד על כל חדר וחדר לשמור מפני אבוד לדעת.  הממשלה הצטערה על מות שורץ, בחשבה שבו נאבד לה מקוד נכבד לידיעות, ופקודה באה מדמשק לחדול מסגופים ולנהל את המשפטים באופן אירופי.

בין האסירים בנצרת היו גם נשים, ועלי להעיר על האמת, שגרמו להן אמנם סגופים כלגברים, אבל לא חללו את כבודן, ובנדון זה התנהגו האכזרים בנמוס גדול.

––––––

ויוסף לישנסקי איננו.

הממשלה הצבאית והאזרחית כמו עזבה את כל עניניה ותתן מקום בראש לענין הריגול.  כפי שספרו אחרי כן הצהיר הגנרל פון־קרסס כי בגלל המרגלים היהודים אבד את חזית עזה.  מובן, איפוא, כמה נחוץ היה להם למצוא את אויביהם המסוכנים – יוסף לישנסקי וחבריו.  אז ארגנו הסתדרות שלמה של Contre-espionnage תחת הנהלת המודיר פוליס ג׳לל ביי, שספח אליו ערב רב של ערבים, יהודים, עניים ועשירים, מנכבדים ומאספסוף העם.  נשים וילדים קטנים חזרו על הפתחים לבקש נדבות ואלה היו מרגלי חרש בכל בית ובית.  מרגל מסוג זה היה נראה לנו הספרדי מסלוניק יעקב עזריה. לפי דבריו ירד מאוירון אנגלי לרגל לטובת אנגליה.  הוא היה מחזר על הפתחים ומבקר תמידי באמבולטוריום של ועד הגירה.  פעם התקוטט עם הקוטשיק־זביט דוד כהן, וזה האחרון נתן לו מכת לחי, אחר כן נעלם יעקב מן המושבה ונשכח מלב כאילו לא היה.

ג׳לל ביי בא לראשון־לציון ויפיל חתיתו על כל סביביו.  בתור אמתלא לחפוש מרגלים חפש גם פררים, מהגרים ובעלי פספורטים מזויפים.  נאסרו משפחת בלקינד, חברי ועד המושבה ופקידי היקב.  בבית בלקינד נעשו חפושים ושם מצאו כתבים שהמיטו אסון על אנשים אחדים. כל תושב ראשון נהיה כחשוד למרגל בעיני כל, ואם בא אכר ראשון לירושלים לא אסף איש אותו אל ביתו או מלונו, כי פחד ממרגלים.

בחול המועד סוכות קבע גלל ביי את מושבו בפתח־תקוה במלון גיסין, ותהי מהומה.  ומבוכה, החלו לרוץ ולברוח מבלי לדעת לאן.  חוצות המושבה, אשר היו תמיד הומיות עד הצי הלילה, נעשו ריק מאדם, ורצפת חצר בית הכנסת נקיה מכף רגל פְרֵר.  מי שההין לצאת החוצה בלילה היה יכול לשמוע קול מהלומות פטיש וקרדום.  זאת היתה עבודת הכנה למחבואים, וכשרונות רבים הראו בזה הפליטים, בהכינם לעצמם מקומות מחבוא במרתפים ועל הגגות באופן בלתי ניכר לעין איש.  יש שבחרו להם את צנורות המים להסתתר שם ויש שעשו להם חפירות סמוך למושבה.  בשכנותי עבדו כשלושים סנדלרים יהודים, כולם פרֵרים כשרים, הם הכינו להם חפירה גדולה וארוכה לשעת הצורך.

– ״ומה תעשו, שאלתי אותם, אם יבואו הז׳נדרמים עד פה?״

– ״אז נהיה מוכרחים לסגת אחור״ השיבו לי בסגנון איסטרטגים.

רבים ברחו להפרדסים, לעין־גנים, וההתנפלות הראשונה היתה דוקא על המושבות האלו;  וברשת החיילים שפרשו עלו דגים מכל המינים:  פררים, מרגלים, פספורטים מזויפים ומהגרים בלתי כשרים, אבל מה בצע בעבודתם, אם את יוסף לישנסקי לא מצאו.  הוא היה עתה גבור היום ורק אודותיו דברו והתוכחו:  הנה ראו אותו במתולה, והנה הוא פתאום בראשון לציון, מראה את עצמו ונעלם, וכאילו מתלוצץ בנו.

מותסריף ירושלים נשא נאום ברמלה לפני הערבים, ואמר להם:  ״עלינו ללחום נגד אויבינו הפנימים, הם היהודים, כי כולם מרגלים״, והבטיח פרס גדול למי שימצא את לישנסקי.

המוכתר מפתח־תקוה הכריז בבית הכנסת, שכל מי שיש לו איזו ידיעה על אודות לישנסקי ימהר להודיע זאת להממשלה, כי בזכרון יעקב נשפך דם כמים, וכל זמן שלא נמציאהו להממשלה לא תרפה את ידה להציק בנו.

ג׳ חשון נתפס יוסף לישנסקי ב״נבי ראובן״ סמוך לראשון לציון והובא לרמלה.  מותסריף ירושלים בא תיכף ויקחנו אתו באוטומוביל שלו ירושלימה.  אחרי כן הוציאו שמועה, שקפץ מן האוטומוביל באמצע הדרך וברח.  זאת היתה ערמת הממשלה כדי שישבו חבריו לבטח ולא יתחבאו.

ערף ביי בא לפתח תקוה לעזור לג׳לל ביי.  מפני גודל המושבה ופרדסיה לא יכלו להקיפה בהסגר, כאשר עשו בזכרון, אבל איימו בכל יום בחפושי בתים פרטים ופרדסים.  הפעם קבל הדבר צורה של מגפה, ופה ושם פרץ הנגף, זה נתפס וזה נאסר.

הנפגע הראשון היה אברהם שפירא שנקרא לרמלה מבלי לדעת לשם מה, ומשם נשלח ישר לדמשק.

באחד הלילות בא קימקם מיפו לפתח תקוה ואתו הספרדי יעקב עזריה.  הלכו ישר אל מלונו של ניימרק והוציאו ממטתם את דוד כהן, ששהה אז במושבה לרגלי איזו מחלה, ואת ניימרק הצעיר, וישלחום לזכרון יעקב.  המאורע הזה עשה רושם עגום על כולנו, בראותנו שאין איש בטוח על משכבו.

הנגף התפשט ויכה נערים וזקנים.  נאסרו נחמני וחפץ, דנקנר הזקן וגיסין האכר, האחים שלוש, וזקני העדה חברי ועד המושבה וועד ההגירה.  ערף ביי דרש בחוזק יד את ארבעים הצעירים שהתנפלו על הועד במוצאי החג, אולי הם שומרים, וכל השומרים מסוכנים למולדת.  שלשה עשר צעירים, נתינים אוסטריים, התנדבו להופיע במקום הארבעים.  אלה קבלו פלקות ונשארו קשורים בעבותות בבית הסוהר אשר בהוטל גיסין.

המצב המדוכא של המושבה היה מורגש בכל פנה ובית, וזה היה ניכר אפילו מתוך המודעות אשר על קיר בית הכנסת: – מודעה מהרב:  להתפלל בכל יום תפילת ״אבינו מלכנו״ עד יעבור זעם.  מודעה מהמוכתר:  שלא יהין שום איש לנסוע ממושבה למושבה מבלי ויסיקה מיוחדה, את הויסיקות מקבלים בבית הפוסטה.  מודעה גדולה וארוכה מועד ההגירה.  כל המהגרים יתכוננו לעזוב את פתח תקוה עד יום א' י״ב חשון וכל המשתמט אחת דתו להמית.

בערב שבת י׳ חשון עוד הספקתי לראות לפני הפוסטה מהגרים עם כלי גולה שלהם, כלים ורהיטים עמוסים על עגלות, מתכוננים ללכת לתחנת ראש־אל־עין, בשביל לנסוע לגליל או לדמשק.  העסקן הצבורי ר׳ בצלאל לפין עבד בחריצות בסדור הנסיעה, וועד הגירה עשה יום כלילה לדאוג לגולים לכל הנצרך להם לדרך.

 

ב.

בי״ד חשון באתי הביתה בשעה מאוחרת בלילה ומצאתי מכתב הזמנה לבקר את הקומנדן החולה במלון גיסין.  מהרתי אל המלון ומצאתיו דוקא בריא, ועוד ידו נטויה לפַלֵק את הצעירים שעמדו במקום ארבעים הפועלים.

– ״מה אעשה, אמר לי, אינם מדברים ומוכרח אני להוציא מהם דברים על ידי מלקות״.  בשביל כבודי הרפה מהם והרשה להם לאכול, ולי אמר בנמוס גדול, שאמנם אינו חולה כלל, אבל על פי הפקודה אני אסיר שלו, ולמחר עלי ללכה ליפו.

בעברי בבוקר על העגלה דרך המושבה דרשתי בשלום אלה שפגשתי, ושום איש לא ענה לי;  אוהבי ורעי מרחוק עמדו, ויניעו ראשם כעל מוחרם ומובדל.

ביפו סגר אותי הקימקם במשרד הקומיסר שוקרי אפנדי, ויצו אל הז׳נדרמים לשמרני היטב.  לבל אברח דרך החלונות.  נשאלתי אם אני מכיר את דוד פיש ואת פִלְוֶונט, ועניתי שלא הכרתים מעודי.  בהאסרי נתפגשתי עם שלוש, שהיה סמוך לחדרי, ומהקומה העליונה שלחו לי האסירים דנקנר וגיסין כוס טה למען אדע שהנם פה.  למטה ישבו רובינשטין ומשפחתו, אשה וילדים קטנים, אסורים כנתינים יוָנים ומוכנים להגלות לחמת.  הז’נדרמים היו ערבים זקנים, שהראו לנו פנים של רחמנות והטיפו לנו גם דברי תנחומים:

״היֹה היה יום לארמנים, אמר אחד, והיום הגיע תור היהודים.  אבל גם אתכם יעזור ד׳״.

בט״ז חשון עזבנו את יפו.  אני יחידי בעגלה, ומאחורי תשעה יהודים בשתי עגלות, ואתנו שוטרים אחדים יחד עם הקומיסר שוקרי אפנדי.  הקאימקם בכבודו ובעצמו עמד על המשמר לסדר את הנסיעה.

ברמלה סרנו למלון אפרים גולדברג, ועל פני בעל המלון הכרנו כמה סבל האיש מן האורחים האחרונים, כי כל האסירים ממושבות יהודה עברו דרך ביתו;  דרשנו ממנו תה ולחם, והוא כחרש ואלם, אינו שומע ואינו מדבר, אף ירא מלהביט בפנינו.

על יד המושבה מוצא נפלה העגלה שלי לתוך העמק, ונפצעתי בראשי וכל אברי נרסקו.  השוטרים לא השגיחו על זה ובמקום להובילני לבית חולים הביאוני ישר אל המותסרפיה בירושלים.

שם נגלה לעיני מחזה של עולם האמת, – למעלה על הגג עמדו אנשים צפופים, ראש על גבי ראש, כנשמות נדחות המחכות לדינן.  ערבוב של סוגים שונים.  עשיר ורש, אמיד ובטלן, ואחד בעל פאות ארוכות, עם זקן מגודל וכובע צילינדר שחור על ראשו השלים את רבוי הגונים השונים.  למטה היתה גם כן החצר מלאה יהודים שטיילו הנה והנה.  בבואנו נתקבלנו ב״שלום עליכם״ רחב מדרי מעלה ודרי מטה, וקול כאוֹב מארץ הגיע לאזנינו:  מה הנכם, מרגלים או פררים?״

באנו לדמשק בכ״ב חשון והלכנו ישר אל הוטל סרור.  פה נודע לי מפקידים תורכים, שכל בתי הסוהר מלאים יהודים, ופקודה באה היום להכין ב״חמידיה״ עוד מאתים מקומות בשביל אסירים.

חג׳ חליל מסר אותנו אל ה״נַזַרָה״ ומשם הובילו אותנו שלשה שוטרים אל ה״מרכז״.  בדרך פגשתי את מר ספקטור מחיפה, העומד ומביט עלי בסקרנות ובעצבה, אבל מבלי שום תנועה של דרישת שלום.

באנו לבית הסוהר "חאן־אל־בשה״ אשר בשוק הירקות.  בשער הגדול נפתחה דלת קטנה שנסגרה מיד אחרי בואנו פנימה.  וַנִשאר עומדים במבוא אפל וחשוך וממתינים לקבלת פנים של שר בית הסוהר.

– ״כנראה שהענין רציני, אמר שוקרי בפנים מרים, מי יודע לאן יורידוני עוד״, ורגלינו כשלו תחתינו מפחד והרהורים רעים.

אחרי עבור רגעים אחדים, שנראו לנו ארוכים, באה ה"קנין־שויש״, הוא השוטר הצבאי הממונה על האסירים, שנושא פח נחושת על חזהו – חושן ואפוד של הקנון ויובלני אל חדר קטן בקומה העליונה.  ״זה הדרך – אמר לי – והנה למעלה בחלון זכוכית שבורה, יהיה לך משם די אויר לנשימה״.  ובצאתו נעל מאחריו את הדלת.

התבוננתי מסביב במעוני החדש – חדר ריק וצר, זרת ארכו וזרת רחבו, דלת נעולה ושני חלונות משוחים במשיחה לבנה למען לא אוכל להביט החוצה.  ישבתי על הרצפה על יד החלון להנפש. ובלי משים נשאתי את ידי אל הזכוכית לפצל בצפרני פצלות מן הצבע הלבן וחלק מן החצר נראה לעיני.  העזתי להרים את החלון לערך שני טפחים - ומה בכך אם אגנוב מעט אויר?  – והנה מצר דרום חדר גדול מלא נוצרים מנצרת.  וביניהם גם מכירי האחים מנסיר, סוחרים נכבדים מנצרת.  באופן אינסטינקטיבי נכנסנו בשיחה, בלשון אלמים וברמיזה:

– מה אתך?  – רמז לי.

– ד׳ יודע, היתלו אותנו?

– לא, דברים בטלים, אין כלום.

תיכף קם ממקומו ויתחיל לטייל בחצר על יד חדרי הנה ושוב.  ובכל פעם עברו על יד חלוני לחש לי:  אל תפחד, אל תפחד!״

כחצי שעה אחרי בואי הביאו לי את תרמילי מבית המלון, והשויש אמר לי, שיכול אני לשלוח אחד החיילים השומרים להביא לי שרפרף, נרות, כד למים וכל מה שנצרך לי.  רק לצרכי אוכל יש שליח מיוחד, ״פוסתה״ והוא יביא לי אוכל מן השוק.

בערב באו שני שוישים לבדקני.  אחרי הצטדקותם על שמוכרחים למלא תפקידם הנמסר להם חפשו בכל כיסי וחפצי ולקחו ממני כל מה שמביא תועלת לאיש חפשי החי בין החברה:  סכין, עפרון, ניירות, תנ״ך, קוניאק, מודד־חום, וכו׳, ואת כספי, וישאירו לי לוח שנתי, לירות אחדות, וגם ותרו משלהם על כוס קוניאק.  כסף הבטיחו לתת לי לירה אחת ליום.  ושאר הדברים ישיבו לי לכשאצא זכאי במשפט, אינשאללה, ויצאו ויסגרו הדלת מאחריהם. 

שטחתי את עצמי על הרצפה, אך שנתי נדדה מקול צלצול וקשקוש שרשרות ברזל שבא מכל צד.  תארתי לי איך התפוסים האומללים מתהפכים על משכבם ומוכרחים לסחוב הכבלים עם כל תנועות גופם.

בבוקר השכם דפקתי על הדלת שיפתחו לי בשביל דבר נחוץ, הדלת נפתחה ואון־בשי נתן לי רשות לרדת למטה בכל פעם שיהיה לי צורך בדבר.

בצאתי לפעם הראשונה מחדרי ראיתי שממולי עוד חדר קטן.  ומחלוני נשקף אלי צעיר בעל זקן בלתי עשוי.  הוא רמז לי בעיניו ולא ידעתי מה, ובין חדרו לחדרי עומד שומר בתפקיד לשמור על שנינו.  באתי אל המוסד האנושי היחידי שבבית הסוהר – האַבְדֶסְט־חַנָה, והנה גם שם שומר לשמור על מבקרי המוסד, אשר בלעדיו אי אפשר להם להתקיים אפילו שעה אחת, כי במקום הזה יש לאסירים ההזדמנות לבוא במגע ומשא איש את רעהו, ואגב אורחא לשאוף גם מעט אויר צח כביכול, בשעת המתנת איש לתורו.  ההמתנה היא הכרחית, כי המבקרים רבים הם ולאבדסט רק שני חדרים.

וגם אני בין המחכים לתור, והנה עוד צל אדם מרמז לי מתוך אפלה של חדר ונעלם, מתראה שוב ושוחק אלי ונעלם עוד הפעם.  רמזתי לו שיגש הנה.  הכרתי את הצעיר, ידיד מירושלים.

אני בחדר אחר והוא בחדר השני, דברתי אתו דרך הקיר החוצץ ביננו:

– ״מה אשמתך?״ – היש לפחד?  אני חושב שעסקנים כקלוריסקי ובריל עובדים בעדנו״.

והנה קריאת "יַסַק״ מהשומר הפסיקה שיחתנו ובבהלה שבנו למקום מנוחתנו.

שתיתי כוס טה שעלה לי בחצי לירה ניר, שכר טרחה להנובטשי (חייל־שומר), אבל בכסף הזה קניתי גם לבו.  בקשתיו שיביא לי אוכל מהוטל לדיער.  מגמתי היתה שיודע שם על אודותי, ואולי גם ספקטור מתאכסן שם, אבל הנובטשי לא ידע מבית מלון הזה, ונשארתי בלי אוכל יושב דומם בחדר כלאי.  לא ארכה השעה והשויש הפריעני מרגשותי והרהורי להזמין אותי אל בית־המשפט.  שני חיילים מזוינים לווני על דרכי עד שהופעתי לפני השולחן הירוק של בית משפט הצבא.

השופטים היו שלשה תורכים פקידי צבא, חוקר ודורש ומזכיר ערבי ציווילי.  החקירה והדרישה התנהלה בשפה הערבית שהבנתי יותר מתורכית;  צרפתית לא נתנו לדבר.

אחרי השאלות הרגילות:  מה שמך, שנותיך, עבודתך, וכמה שפות אתה יודע, הגיעו אל הענין:

ש. היית רופא צבא בתחנת עפולה ושם סעדו אצלך שלשה אופיצירים אנגלים?

ת. כן.

ש. הם ספרו לך ע״ד המלחמה בעזה ואתה הודעת דבריהם במכתב לשרה אהרנסון?

ת. שקר וכזב.  שבויים אנגלים העבירו דרך עפולה והקומנדן בקשני לקבלם בביתי על ארוחת הצהרים מפני שאני מדבר בשפתם.  חדרי היה מלא אנשים סקרנים לראות את השבויים, ועל ידי זה נודע בכל מקום דבר בואם אלי, אולם הם לא ספרו מאומה מן המלחמה ואני לא כתבתי לשום איש אודותם.

ש. ומה תעשה אם נראה לך מכתבך בחתימת ידך שכתבת לשרה אהרנסון?

ת. אז אקבל עלי משפט מרגל, אבל בבקשה להראות לי את המכתב טרם תוציאו משפט.

ש. ומה תחשוב?  הכל כך בנקל מראים מכתב כזה?  אנחנו מיעצים לך להודות רק על האמת ולא – רע גורלך, התכיר את יוסף לישנסקי?

ת. לא.

ש. אולי תכיר את יוסף טובין.  טאווין, הוא לישנסקי.  המעולם לא שמעת את השם הזה?

ת. טובין לא שמעתי, אודות לישנסקי דברו הרבה אחרי מאורע בלקינד, אבל מעודי לא ראיתיו.

ש. הנפגשת את שרה אהרנסון או שרה אברהם?

ת. לא.

ש. ומה תאמר כשנוכיח לך, שיוסף ושרה בקרוך פעמים אחדות?

ת. שקר.

ש. התכיר את נעמן בלקינד, צבי ואהרן אהרנסון?

ת. לא, רק אהרן אהרנסון, הוא איש מפורסם וידוע בעולם המדעים וכל איש מלומד מכירו.

ש. את מי תכיר מפתח תקוה?

ת. בתור רופא אכיר את רוב התושבים.

ש. וגברת מ. פ.?  שאל החוקר ודורש בטון חריף.

ת. אותה אינני מכיר.

ש. עוד פעם שמע לעצתנו והודה על האמת ואז מה טוב לך, ואם לאו דע לך, כי רעה נגד פניך.

על פי בקשתי הקריאו לפני עוד הפעם כל ,,האסטנטק״ (חו״ד), חתמתי את שמי ועזבתי את בית המשפט.

שבתי לבית האסירים והשויש בא לדרוש בשלומי.  הכרתי בו, שהוא בא לקרוא בהכרת פני את הרושם שעשה עלי ה״אסטנטק״.  אולי גם זאת תפקידו, כמרגל חרש מבית המשפט.

אחרי לכתו מאתי בא און־בשי ויאמר לי שהצעיר היושב ממולי שמו יוסף לישנסקי.  הוא גוע מרעב ומבקש ממני מעט כסף.  עניתיו שאינני מכיר את האיש הזה וגם כסף אין לי, וילך לו.

נשארתי עוד הפעם בדד ועזוב לשטף מחשבותי, עד שתקפני השעמום ונתעוררתי לכל שאון קל הבא מן החוץ.  קפצתי אל החלון, אל הפתח ושוב אל החלון לראות דרך הסדקים. הנה מביאים אורחים חדשים, והנה מובילים ״תושבים״ אל בית המשפט ומבית המשפט הנה.  ובחצר בית הסוהר החיים סואנים.  אסירים, שכבר גמרו משפטם מטיילים פה ושם, מתאספים לחבורה, משוחחים ומתוכחים, גם קוראים עתונים ועפ״י הרוב מספרים חלומות.  כנראה שזוהי מחלת אסירים לספר חלומות, והפתרון הוא תמיד – סימן לחופש ודרור.

נלאיתי מהבדידות והלכתי לטייל – לאבדסט־חנה.  אמתלא אחרת אין לי בשביל לצאת מן החדר.  יוסף לישנסקי מרמז לי לרדת דרך המדרגות הסמוכות לחדרו, כדי להפליט לי איזו מלה, ואני בוחר דוקא להשתמש במדרגות שמעבר החצר, כי שם יותר חיים.  שם עובר אני דרך החדרים של מנדל חנקין, שבתי לוי וד״ר סמסנוב.  מנדל חנקין נושא שרשרת עבה על רגלו הימנית, אבל קצרה ומגיעה רק עד חגורתו, בשעה ששרשרת לישנסקי מגיעה עד כתפיו וכורכת פעמים אחדות את צוארו.  מרחוק מביטים עלי שלשה פרצופים מחלון אחד.  כמה מאושר החוט המשולש, כי טוב להם מן האחד, אך כבר הכרתים – שלשה מוכתרים ממושבות יהודה.

ברדתי מן המדרגות פגשתי בשלשה צעירים, קבצני בית הסוהר, המחזרים אחר נדבות באבדסט־חנה.  שאלתי לשמותיהם.  האחד הוא יעקב עזריה – הספרדי שבא לפתח־תקוה עם קאימקם חיפה לחפש מרגלים, השנים האחרים הם חבריו מרדכי ורחמים, כולם כבולים בשרשרות ברזל.  עוד עושה אני פה הכרה עם ידידים חדשים, אחים לצרה.  בשעת ההמתנה אני שומע שמבפנים מתלחשים שנים בשיחה זו:

– לכמה ישפטו אותך?

– למאסר עולמי אם לא לתליה, ואותך?

– לשבע שנים או לחמש.

והנה בא צעיר אחר עם שרשרת על רגלו, – מדוע כבלוך בברזל?  שאלתיו, – – הטעם הוא פשוט, ענה לי, מפני שעברתי דרך נצרת.  אתה כנראה לא היית שם, מפני זה רגליך חפשיות.

 

ג

קראתי את ה״פוסתה״ שיביא לי אוכל.  הוא בא מיד וביראת כבוד מעושה שאלני במה יוכל לשרתני, ואגב נכנס עמי בדברים:  הוא ״פוסתה״ באופן עראי עד שיבוא פקידו בהבי ביי, שר בית הסוהר, המוטל עתה חולה בבית החולים, ישוב הוא על כנו להיות משרת אצלו, וגם השויש יחדול מלהיות השליט היחידי.  מתרעם הוא על הממשלה על אשר שמה בבור אפנדים טובים כאלה ומביע את חפצו לעשות בשבילנו כל מה שאפשר.

– שמע בני, אמרתי לו, תלך להביא לי אוכל מאיזה הוטל יהודי, אבל בעיקר חפץ אני שתפרסם שם שאני נמצא פה.

– טוב אפנדי, בש־איסטנה, אני כבר מבין.

לא עברה חצי שעה ויביא לי מלוא הסל אוכל ומעדנים. והנה בתוכו גם פתקא קטנה!

״אכול בתיאבון והודיע לי מה אתך, ספקטור״.

– אני אקח ממך גם תשובה, אמר לי, אבל כתוב בזהירות רבה כי זה מסוכן.

מהמד אגא הביא לי סיגרה, שבה מודיעים לי כי כל האסירים יצאו לחפשי מלבד שנים:  יוסף ונעמן מפני שהם הודו על עצמם, והוראת בעל דין כמאה עדים דמי.

בערב העזתי לצאת צעדים אחדים לפני דלת חדרי.

בראות אותי יוסף לישנסקי התחיל לשיר שיר עברי, אך הדברים היו מכוונים אלי לאמר:  חפץ הוא לעשות אתי הכרה.  הדלקתי גפרור בשביל סיגרה ואגב רמזתי לו לרדת אל, האבדסט־חנה.  שם התאונן לפני שגווע הוא מרעב, ובה בשעה שכל האסירים אוכלים לשובע עליו להסתפק בשתי ככרות הטַעִין ליום.

יעצתי או לבקש מאת השויש לקבל בעדו נדבה מבין האסירים.  ואחרי שידעו הפקידים שיש לו מעט כסף נוכל על חשבון זה להוסיף לו כל יום דבר מן הצד.

השויש הביא לו מטליקים מלוא החופן ומאז שלחתי לו מזמן לזמן ככר לחם.  ובתוך הלחם חבוי צרור ממון.

פעם ספר לי בנגון ״הגידו לי״, שג׳מל פחה הגדול הבטיח לו סליחה גמורה אם אך יודה באיזה דרך בא הכסף מחוץ לארץ לועד־ההגירה.  והרי איפוא אמצעי להציל את חייו.  נכנסתי מיד לחדרי והחלותי במזמורי תהלים בקול רם שהגיע עד אזני יוסף, והסברתי לו שאם יהין לשים עלילות על ועד ההגירה, רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר.  והוא יאבד ושמו ישאר לדראון.

– שמעתי דבריך, ענה לי, לא עלה כלל על דעתי להמיט אסון על מי שהוא, רק ספרתי לך כי יש לי דרך להציל את חיי, אולם בוחר אני לנפול קרבן תחתיכם.

הקנון־שויש בא למחר אלי להוכיח אותי על החשד שיש לו, שאני מדבר ע״י שירה עם האסיר בעל השרשרת הארוכה היושב ממולי.  ״הזהר והזהר, אמר לי, האיש הזה נדון למיתה״.

הפסקנו את השירה ונמציא אמצעי יותר נוח, – בכל ערב נתתי להנובַטשי ככר לחם ויתן לנו לדבר באופן חפשי.

באחד הבוקר שמעתי את יוסף קורא מחלונו החוצה:

״מי יכתוב לי מכתב בקשה לג׳מל פחה, יש לי סודות נכבדים לגלות מהפוליטיקה של סוריה ופלשתינה״.  אחרי שתי שעות בא פקיד צעיר מבית המשפט, ויקרא את יוסף לחדר הזביט בהבי ביי.  ושם ישבו כשלש שעות.  השקפתי דרך החלון וארא איך יוסף מדבר והפקיד כותב.  בערב שאלתיו לבאר לי את הנסתרות, ויאמר לי:  ״מגלה אני להם תכנית מלחמה של האנגלים בנוגע לכבוש ארץ ישראל וסוריה, אך חי ג׳מל פחה אם מסרתי להם אף שמץ של אמת.  על פתחו של גיהנום עוד אוליכם שולל למען תמות נפשי עם פלשתים, ובסופי ימצאו גם התורכים קץ לחייהם״.

ובדברו פרץ בבכי כתינוק, וקול בכיתו נתערב עם קול שירה נעימה שבאה מלמטה ומלאה את האויר.  זה היה קול יעקב עזריה או יעקב המשוגע, שהיה יושב תמיד על יד שבכות הברזל של חלונו ומשורר שירים תורכים.

בט״ז כסלו נקראתי עוד הפעם לבית משפט הצבא ועמדתי לפני השולחן האדום.  על ספסל הנאשמים ישבו: יוסף לישנסקי, נעמן בלקינד, צבי אהרנסון, יצחק הלפרין, ואני על כסא מיוחד.

בהתיחסותם הפעם לחקירה ודרישה, היתה ניכרת הרבה השפעת השוחד על השופטים, שלא הכבידו בשאלות ולא נתנו להנאשמים לפטפט הרבה להצטדקותם כדי שלא יכשלו בלשונם.  ראיתי שיוסף לישנסקי התאמץ להצדיק ולהגן על מי שיכול, וגם נעמן הראה צביון סניגור באמרו:  איננו מאשים את כולם למרגלים.

לאחר שנגמרה החקירה והדרישה בקש יוסף רשות לדבר מלים אחדות, ויאמר:  ״עד הנה לא מצאתם הוכחה להאשימני בריגול.  זכרו איפוא טרם תחרצו משפט כי אב למשפחה אני.  יש לי ילדים קטנים״.

– ״טוב, טוב.״  ענה ראש השופטים.

גם נעמן בלקינד בקש רשות הדבור ויאמר:

– ״הנה נתתי לכם דבר שלם, לא          העלמתי דבר מכל אשר ידעתי, מסרתי לכם מה שהיה ידוע לי ועד כמה שהדברים היו ידועים לי על מצב החזית.  עתה עליכם למלא את אשר הבטחתם לי״  ובדברו הראה על השרשרת בתנועה שהביעה בקשה לשחררו ממוטות הברזל.

– ״בודאי, בטח, ענה הראש, אל תדאג, בני, אבל חושבני שעדיין לא גלית את הכל.  ישנם עוד אי אלו אנשים שהסתרת״.

יצאנו מבית המשפט, עם הרושם שיוסף נדון למיתה, ונעמן יקבל סליחה.

שבנו לבית האסירים בשעה מאוחרת בלילה.  כל אחד הובל לחדרו, והשויש עשה לי הנחה בערב ההוא להניח את הדלת פתוחה עוד איזו שעות.  במאסר שרר שקט גמור, ומתוך דממת הליל הגיעו לאזני אנחות יוסף.  יצאתי החוצה לנחמו בדברים.  הוא כבר נוכח כי קצו בא, ובקש ממני סם מות – ״בתבל אין לי פה מקום, אמר בקול עצור בבכי, ואני נשבעתי שבועה לאבד עצמי לדעת במקרה של אסון, ולא לתת להנבלים להתעלל בי״.  הוא בקש ממני שאשלח לו בתוך ככר לחם נייר ועפרון לכתוב צואה שעלי למסרה להאדון אהרן אהרנסון.  הכרתי בו סמנים של שגעון הגדלות וחלשות הרוח, ולכן לא נתתי לו את הדברים אשר בקש כדי שלא לשים את נפשי בסכנה.  אמרתי לו איפוא שימסור לי את דבריו בעל פה ואני כבר ארשום הכל אצלי.

עפ״י דבריו שספר לי במשך ערבים אחדים אני מוסר בזה את דברי ימי חייו בקצרה ואת ענין בלקינד, וגם קורותיהם במאסר.

 

ד

יוסף לישנסקי נולד בצפת להוריו יעקב ואֶטיל ונתחנך בירושלים בבית הספר למל.  בבחרותו נסתפח אל ״השומר״ והצטיין בתפקידו, כמה פעמים שם את נפשו בכפו והציל רכוש ונפש.  ביריה – מעולם לא החטיא את המטרה.  ומעולם לא פגע בו חץ של הערבים וכאילו נעשה צוארו שיש היה תמיד יוצא שלם ממטר החצים.  הממשלה חפשה אותו ושפטוהו שלא בפניו למאסר שלוש שנים.

מקץ השנה הראשונה למלחמה העולמית נתפס אבשלום פיינברג במדבר סיני בחפצו לעבור אל האויב.  לישנסקי הצליח להגיע אליו לבית האסורים בבאר־ שבע.  והחליף אתו מכתבים ודברים שעזרו הרבה להצלתו.  פיינברג יצא זכאי מבית משפט הצבא בירושלים, ולישנסקי עזב את חברת השומר ונספח אל עבודת הריגול.  הוא עשה לו פספורט ספרדי מזויף תחת השם יוסף טובין.  ובשם הזה סבב את הארץ לארכה ולרחבה באופן חפשי לרגל את הצבא התורכי וגם עלה בידו להשיג סודות חשובים ממשרד הצבא העליון.

הוא וחבריו לא עבדו בעד בצע כסף כי אם בשביל אידיאל נשגב:  אנחנו היהודים מקוים להשיג מהממשלה האנגלית זכויות עם, כמו הפולנים והארמנים;  והנה אלה שפכו את דמם ולקחו חלק במלחמה בתור עם, אבל אנחנו מה עשינו?  ואיזה דין וחשבון נוכל להגיש על השולחן הירוק של כנסית השלום שיתן לנו פתחון פה לתביעות לאומיות?  לכן אם אין בידינו לשפוך את דמינו על שדה הקטל, עלינו לעזור להסכמה על שדה הרגול בתור יהודים ולא בתור אנשים פרטים.

פרטי פעולת הרגול היה נזהר מלמסור לי, אך היה בטוח שהביא תועלת רבה להצבא האנגלי.

כאשר נתפס בלקינד, הלך יוסף להמושבה רחמה אשר אצל באר שבע לפקח על עבודת ההצלה של בלקינד.  שב לעתליט ושלח על ידי יונה מלומדה להודיע למצרים על דבר האסון;  היונה הזאת כבר עשתה עפיפה כזו פעמים אחדות וכבר התמחתה לשליח נאמן.  כאילו המזל הרע גרם עמדה הפעם היונה על סלע אצל חוף קיסריה ולא חפצה לזוז משם.  הממשלה תפסה אותה עם פתקה קשורה לרגלה בנוצת אוז;  כשנודע ליוסף על דבר אסון היונה, צבר כל הניירות אל תוך התנור ובין רגע היה לתל אפר, לא השאיר אף סימן של נייר או כתב.  ושאר היונות המלומדות שהיו לו שחטן וקברן והעביר מחרשה על גויותיהן עד שלא נשאר כל זכר מהן.

הוא הרגיש שכל זמן שלא נשתחרר בלקינד סכנה צפויה לו ולחבריו.  ובכל זאת לא רצה להשתמש בהזדמנות שהיתה לו לברוח דרך הים ובחר לו להשאר על תפקידו עד הרגע האחרון.  עוד קוה לסובב את ארץ ישראל תחת שם מזויף שלישי.

בשעת ההתנפלות על זכרון יעקב התפרץ בתוך המהומה מבין השומרים וברח אל מחוץ למושבה והתחבא בין הרי אום־אל־ג׳מל;  בברחו נתנה לו שרה שמונים לירות זהב, בקבוק קטן מי קולון ומטפחת משי, באמרה אליו:  ״לך בשם ד׳ ואתה תציל גם אותנו״.  אחד מחבריו, צעיר חרוץ וגבור, היה מביא לו בכל לילה לחם ומים.  הצעיר הזה נלאה לאחרונה לסכן את נפשו ומסר את עצמו לרשות.  ולישנסקי ברח לכרכור.  שם פגש בעגלה שנסעו בה חברים אחדים מהשומר.  הם לקחוהו אתם והובילוהו לתל־עדש, משם העבירוהו לכפר סמוך לטבריה, ואחר כן למתולה.  לאחרונה נתפס ויביאהו לרמלה.

מודיר רמלה קבל אותו במכת לחי, ומיד הודיע בטלגרף לירושלים, כי צד את הארי.  לא עברו שתי שעות ומותסרף ירושלים בא יחד עם קאימקם יפו לראות בעיניהם את המרגל המסוכן.  קאימקם יפו חלק לו איזה מכות אגרוף, והמודיר הביא שוט עבה לפלקות.

– ״אל תכה, אני אומר לך, עד אשר תדע פשר דבר״ – אמר לו יוסף בטון חריף.  אזהרתו המשונה במצב כזה עשתה פעולה, וירפו ממנו.

אחרי הוכחת הזהות על ידי תמונות ועל פי הודאת עצמו, שהוא הוא יוסף לישנסקי, הוא יוסף טובין, שאלו אותו מי הם מכיריו וידידיו.  על זה ענה שחבריו הם חברי ״השומר״.

פקיד אחר ממשרד המותסרפיה התימר בתור ידידו של יוסף, וכמשיח לפי תומו היה מוסר לו תוכן הטלגרמות מדמשק לפיהן דן שנעמן בלקינד גלה לממשלה הרבה.

בא במבוכה. מצד אחד לא חפץ להמיט אסון על הישוב ועל אנשים פרטים, מאידך גיסא נטה להתראות כדובר אמת, בחשבו שבזה יציל את נפשו.  התאמץ בכל האפשר לכסות על רוב דברים, אבל כדי שדבריו יתאימו עם דברי בלקינד הודה במקצת על דברים אחדים.  באופן זה היה להממשלה שני עדים, אחד בדמשק ואחד בירושלים, אשר דבריהם היו פחות או יותר מתאימים, ועל יסוד זה כבר היו יכולים לדון את הנאשמים על ידיהם לכף חובה, – למיתה.

בי״ז חשון הובל לדמשק כבול בשרשרות ברזל.  שבעה שוטרים שמרו עליו, ונסע בעגלה מיוחדה, שחלונותיה היו סגורים כל הדרך.  בדמשק עמד פעמים אחדות לפני ג׳מל פחה הגדול.  ואחרי כן החל משפט הצבא לטפל בו בהתמדה.  לרוב היה יושב על ספסל הנאשמים יחד עם נעמן בלקינד, ועל הרבה דברים חתמו שני עדים אלו יחד.

החקירה והדרישה שלו לקחה זמן רב והפרטוקול שלו מלא יותר ממאה גליונות.  ממה שמסר לי רק פרטים אחדים:  הוא הודה שאמנם ירד מצרימה שתי פעמים דרך המדבר לא לשם ריגול צבאי אלא בשביל ענינים פרטיים השייכים ליהודים כמו:  לעשות סטטיסטיקה מכל היהודים הנמצאים בשדה המלחמה וכדומה.

שאלו אותו אם אמת הדבר.  שהביא 16 אלף לירות זהב בשביל המהגרים.  על זה ענה:  ״איך תתארו לעצמכם, שהאויב אשר ערך עליכם מלחמת הרעבה, ישלח כסף וזהב לתוך ארצכם?״

השופטים קבלו את דבריו כתרוץ מספיק, אולם רק למראית עין.  בכלל חלקו לו מחמאות שהוא פקח, שהוא אדם גדול, כדי להוציא מפיו מלים.

מבין הנאשמים היו אחדים שהכחיש את אשמתם לגמרי.  על אחרים הודה במקצת, אבל הלשין באופן נורא על ״השומר״, על חברים של אותה האגודה שהתנקשו בחייו.  ועל האגודה בכלל אמר, שהיא חברה סודית מסוכנה למולדת.  לכל חבר ישנו תפקיד מיוחד, ואחד אינו יודע מתפקיד חברו, מתכוננים להתקוממות, ולמטרה זו כבר מוכן אצלם הרבה נשק וחמרי שרפה.

ידוע ידע שהנהו הולך למות.  בכל זאת היה מפעם ברוחו זיק של תקוה לחיים.  הוא האמין שהאנגלים יעשו כל האפשר להצילו, יתבעו אותו מן התורכים בחלוף שבוי תורכי אחר, או יתנפלו למענו על דמשק בגדוד צבא.  אף חלם תמיד אודות סליחה כללית.  החלום הנעים הזה חזו כמעט כל האסירים.  בפרט ששוקרי פחה שהיה אסור אתנו יחד, היה מזמן לזמן מפיץ שמועה ״ממקור נאמן״ אודות סליחה כללית.

בכל זאת חפש תחבולות להמלט.  פעם אמר לי:  ״רופאי, אני החלטתי לברוח, עזור לי בכסף״.  הוא השתווה עם און־בשי ושני חיילים בעד 20 לירות זהב לפתוח לו את השער בלילה.  אך כסף מאין?  שום אסיר לא חפץ לסכן את נפשו ולתת פרוטה למטרה זו, פן יתפס עוד הפעם ויורה על שם עוזרו.  בקושי גדול הצליח בכל זאת לאסוף 5 לירות זהב.

בראותו שלא בכסף יגאל מצא תחבולה אחרת.  – בעד בקשיש העבירו השויש לחדר סמוך להזביט, שר בית הסוהר.  חדר הזביט היה נשאר פתוח גם בלילה, ושם גזוזטרה היוצאת אל הרחוב, אחד מחבריו הבטיח לו להסיר את המנעול בלילה.  ובנפול תרדמה על השומר, יעבור יחף דרך חדר הזביט.  את השרשרת היה יכול להסיר בנקל, ובעזרת עמוד הטלגרף יֵרד ישר אל הרחוב.

אך לזאת היתה נחוצה לו גם עזרה מבחוץ – איזה בית להסתתר שם עד יעבור זעם וזה היה מן הנמנע, כי נפל פחד המרגלים על כל היהודים.  וישאר במאסר בחיים של תקוה ופחד שלא ארכו הרבה.

 

נעמן בלקינד.  בן למשפחה נכבדה בראשון־לציון, יהודי טוב, ובעל כשרונות, ועשה את עבודתו באמונה ביקב.  הוא נכנס לחברת המרגלים עוד לפני לישנסקי, ויחד עם כל החברים עבד שלא על מנת לקבל פרס.  במשך הזמן נפל חכוך בין יוסף ונעמן שבא לרגלי קנאה ושנאה, ומבלי פקודה ובלי רשות ירד נעמן מצרימה, הוא בחר ללכת בדרך מזרח לבאר־שבע, מדבר ציה וחרב, שלרגלי חוסר המים לא יכול הצבא משני הצדדים להמצא שם.  בבואו לפני חפיר התנפלו עליו ערבים וישדדו ממנו את סוסו וימסרוהו אל הממשלה התורכית.  המפקד שלחהו לבאר שבע רתוק בשתי שרשרות ברזל, ובו ביום הכינו תליה בשבילו.

הוריו פנו אז אל האדונים אברהם ברד ואליהו מזרחי להחיש לו עזרה.  לאלה השנים היתה זכות הישיבה באזור המלחמתי.  הראשון בתור עגלון לצבא, והשני אגרונום המדבר.  איני יודע עד כמה הועילה השתדלותם ואם הצליחו לקנות את לב הפקידים בשוחד כסף ובקוניַק.  אבל עובדה היא שהתליה הורסה והכבלים הוסרו מעל רגליו ונמסרה הצהרה רשמית שהוא מעכשיו חפשי ועל סמך זה כתב מכתב הביתה שיחכו לבואו.

יש אומרים כי מיור גרמני טֶלֶר ביי בא באמצע לבאר שבע ואמר:  ״הכזה תולים בלי חקירה, הלא ממנו יכולים להודע דברים נשגבים ומועילים״, ועל פי פקודתו הרסו את התליה.

עד השעה ההיא עמד נעמן כגבור על מעמדו.  לא האשים שום איש ולא הודה דבר.  אבל נכשל בדבר אחד, שמגמת נסיעתו היתה לבקר את ידידו הנאמן עלי פואד ביי מפקד בהוג׳ במדבר.

מבאר שבע טלפנו את דבריו לאותו המפקד, וזה נתן את הפקודה שבלקינד יופיע תיכף ומיד.

בהוג׳ קבלו הקומנדן בסבר פנים יפות והחזיק אותו בביתו ימים אחדים, ובערמה התיחס בידידות רבה לאורחו החשוב הזה.  בינתים נמצאו מלבושי בלקינד ובתוכם פנקס קטן.  בפנקס הזה מצאו רשימות בצרפתית ובעברית אודות מעמד החזית התורכית ואודות הכנות מרד בממשלה באיזה כפרים.  גם מצאו שם השמות יוסף ושרה וסימנים שונים.  למשל:  אם יבוא איש ויראה לו אצבע בידוע שהוא משלנו ועוד כאלה.  הפנקס נשלח לעלי פואד ביי.

בלילה ההוא עשה הקומנדן משתה יין לכבוד בלקינד, וכטוב לבו ביין ורוחו התרומם נסה להשפיע על עלי־פואד להעבירו אל האנגלים. זה האחרון הראה את עצמו כאילו הוא נפתה להצעתו, וישתדל למשוך דברים מפיו.

בה בשעה היתה מן הצד יד כותבת וטלגרף מקשקש וכל הממשלה הצבאית והאזרחית עשתה אזנה כאפרכסת לקול הטלפון והטלגרף.

בדמשק במשפט הצבא דברו אתו רכות ויפתוהו בדברים, שאם רק יודה על הכל תנתן לו סליחה גמורה ומשרה גדולה כיאות לאיש כמוהו.  ברגעים האלו היתה מגמתו היחידה להציל נפשו ממות, ולזאת נמשך לבו אחרי הבטחת הרשות, בתקוה אולי ימצא מפלט בצרת הרבים.

מענין הדבר, שעל קרוביו הגן בכל תוקף, רק בחקירה ודרישה אודות אחיו הקטן נכשלה לשונו ואמר עליו, שהיתה לו ידיעה מחברת מרגלים.  לרגלי זאת נחרץ משפט מות על אחיו הקטן, אך ניצל הודות לפעולות העזרה של ועד ההגירה.

מלבד ענין הריגול גלה להממשלה את ענין הפספורטים המזויפים, על ידי זה סבך את כל פקידי הממשלה בארץ ישראל, אחרי שכולם לקחו חלק בתעשית פספורטים וויסיקות.

כאשר ראה את שוקרי אפנדי קומיסר יפו בבית הסוהר, קרא נעמן:  ״גם האיש הזה הנהו פה.  דיה מלה אחת של חשד מפי להביא הנה את מי שהוא״.

ענין הפספורטים היה כל כך מסובך עד שבית המשפט היה נאלץ להסיר את השאלה לגמרי מעל הפרק, כי לולא זאת היו צריכים לשים במאסר את כל הממשלה האזרחית.

בכ״ו כסלו הביאו צלם וצלמו את כל האסירים מחן־אל־בשה, וגם האסירים שנמצאו במאסר השני אשר ממולנו באו אלינו להצטלם.  התמונות סודרו בקבוצות של 4-5 אנשים על פי מדרגתם בחברה, רופאים לחוד, פועלים לחוד וכדומה.  התמונות נשלחו אחרי כן אל משרד המחנה הרביעית, אולי במטרה לפרסם דין וחשבון אודות ענין המרגלים.  אך עד עתה לא שמעתי מדין וחשבון מצד הממשלה התורכית על אודותינו.

בכ״ד כסלו הסירו את השרשרות מכל האסירים, מלבד מנעמן ויוסף.  זאת העיר אצלם רגש של קנאה מעורב בפחד מות.  ויכתבו מכתבי בקשה לבית המשפט לשחרר גם אותם מכבלי הברזל.  על זה ענו להם שבקשתם נמסרה לג׳מל פחה ומחכים לתשובה.

בא׳ טבת באשמורת הבוקר הוציאו את יוסף לישנסקי ואת נעמן בלקינד להריגה.

בדרך התקוטטו זה עם זה.  אך בבואם לפני העץ על המרג׳ נתנו יד איש לרעהו ויפלו איש על צואר, חברו.  נעמן כתב צוואה לפני תליתו שנמסרה להחכם־בשי ואת ראש השופטים שאל: ״איה איפוא ה־parole d‘honneur שלך שהבטחתני סליחה.  השופט לא ענה לו כלום.  ״חכם״ אחד נגש אליהם שיתודו לפניו, וידחקו אותו מעל פניהם.  את נעמן סחבו בעל כרחו אל התליה, ויוסף קפץ בעצמוֹ אל השולחן ופשט את צוארו אל התלין לשים לו את החבל, ובצעקות גדולות כיוצא מדעתו ״שרה! שרה!״  נפח נשמתו בבת צחוק על פניו – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

 

ה

ויהי אחרי מות יוסף ונעמן ותשקוט הארץ, ורוח של דרור החל לנשוב בבית האסורים.  דלתי החדרים נפתחו והאסירים יצאו מחוריהם לשאוף אויר וליהנות מזיו השמש, שהיה שולח את קרניו על שטח של אמה ברוחב, סביב המעקה של החצר.  האבדסט־חנה אבד את ערכו של משרד לידיעות, ונתאסף בפומבי לבלות את הזמן בקריאה, בשחוק ובשיחת מרעים.  גם בתוך החדרים היתה לנו הרוחה.  אחרי שהרשו לנו לגור שנים שלשה בחדר אחר, וגם הותר לנו להדליק אש ולחמם תה.  ביום היינו כמעט חפשים – בחצר.

עשינו הכרה זה עם זה, ואתודע ביחוד על אודות אנשים ידועים, גבורי בית הסוהר, שאני מוסר פה אודותם פרטים אחדים:

יעקב עזריה.  ספרדי מסלוניק, עבד בצבא התורכי, וברח מחזית באר שבע יחד עם שני חבריו מרדכי ורחמים, ויתערבו בין הפֶרַרַים במושבות.

במושבת גדרה קבלו עזרה מן התושבים וביחוד מהמוכתר משה פרץ, וטרם עזבם את המושבה גנבו מכל אשר מצאו, כסף, חפצים וישימו בכליהם, וילכו לפתח תקוה.  פה חזרו על הפתחים והכירו ביחוד את המוכתר אברהם שפירא, את הזביט־הפרר דוד כהן ואת ניימרק הצעיר, התקוטטו עמם וילכו לחדרה.  שם שהה בחופש החייל היהודי משה יוסף קסטל, שהיה משרתו של הד״ר סמסונוב, רופא בהמות בצבא בדמשק.  התאכסנו אצלו וגנבו ממנו את הויסיקה ואת הג׳וסדן (פנקס צבאי).  משם הלכו זכרונה.  בדרך נפלה מריבה בין יעקב עזריה ובין חברו מרדכי בגלל חלוקת הגנבות.  באמצע המריבה פגשם קאימקם חיפה על דרכו לחפש אחרי יוסף לישנסקי.  הקאימקם העמידם לדרוש מהם ויסיקות, ויספר לו יעקב שהוא מרגל, אשר ירד מאוירון אנגלי והראה לו על מרדכי, שגם הוא זה עתה מחדש ירד מאוירון לרגל את הארץ, ואם לא יכו אותו יראה לו את כל שותפיו בריגול.  הקאימקם לקח אותו אל העגלה שלו ויסעו יחד בכל המושבות ובירושלים לאסוף מרגלים.  הוא הלשין על כל אלה, שאך ידע את שמותיהם, ואלו היו דוקא האנשים שנתנו לו לאכול ולשתות.  כולם נקבצו אל ,חאן־אל־בשה״ ויקראו להם ״בית ־יעקב״.

נג׳יב נצר עורך ״הכרמל׳׳ היה נאשם בעוון השתתפות בשאלת הערבים.  והיה נחבא כשנתים.  בחודש תשרי תרע״ח פרסמה הממשלה בעתונים סליחה כללית לכל אלה שלקחו הלק בהסתדרות הדצנטרליזציה, אם יופיעו בעצמם.  על סמך זה לא נג׳יב נצר ויושב במאסר עד צאת משפטו ב"חאן־איל־בשה״ אכל מלחמנו וקבל מנתו בעין יפה מדי יום ביום מה״קרזנה״ שלנו.  הוא נחשב לבעל תשובה והודיע לי שפה למד את טוב לב היהודים ומתחרט הוא על כל אשר נלחם נגדנו בעתונו, ומעתה הוא ידידנו לנצח״.  ועד כמה הוא קיים את הבטחתו זו במשך כל השנים מזמן צאתו ממאסרו ובימי מאורעות הדמים בחודש אב תרפ״ט ידוע לנו – היטב...

 

פרק כא: מות יוסף ונעמן על התליה

והנה שורה של עובדות, שאושרו גם ממקורות אחרים:

כשבוע לפני מותם, בכ״ג כסלו תרע״ח, הביאה הממשלה התורכית צַלָם, שצִלם את כל האסירים מבית הסוהר הדמשקאי ״חאן־איל־באשא״ וגם את האסירים, שנמצאו במאסר ממול בית־סוהר זה הביאו להצטלם.  התמונות סודרו בקבוצות של  45 אנשים על פי מדרגתם בחברה, רופאים לחוד, פועלים לחוד וכדומה. התמונות נשלחו לאחר כך אל משרד המחנה הרביעי, על מנת לפרסם, כנראה, דין וחשבון אודות ענין המרגלים.  ואכן, כעבור זמן־מה הופיע ספרו של ג׳מל־פחה בצרפתית בשם ״האמת על החזית הארץ־ישראלית״, שם הובאו גם תמונותיהם של יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד, כשהם אסורים באזיקים.

בכ״ד כסלו הסירו את השלשלאות מעל ידי האסירים, מלבד נעמן ויוסף.  דבר זה עורר בקרבם הרגשת קנאה מעורבת בפחד מות.  פנו במכתבי־בקשה לבית המשפט לשחרר גם אותם מכבליהם;  ועל זה נענו, שבקשתם נמסרה לג׳מל פחה.

ביום א׳ לחודש טבת, בהנץ הבקר, הוצאו יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד לתליה.  יוסף קרא:  ״שלום, יהודים, זהו יומי האחרון!  הנני הולך למות״!  וכשאמר לו השויש, שמגרשים אותו לחלב, גער בו יוסף במרירות:  ״העודך מהתל בי?  התחשוב כי אשה אני?״  בדרך לתליה התקוטטו יוסף ונעמן זה עם זה. יוסף כעס מאד על שום שנעמן היה כמעט כל הזמן ברוגז עליו בבית הסוהר ולא דבר עמו מפאת שחשדו בהרג אבשלום.  הרגעים האחרונים לפני מותו פנה אליו יוסף ואמר:  ״נתפייס נעמן לפני מותנו״ ונעמן, שהלך גם כן למות, רצה לדעת את סוד מותו של אבשלום, שלא נתן לו מנוח כל הזמן.  ענה נעמן ואמר:  ״אם תגיד לי, יוסף, איך ואיפה נהרג אבשלום, אתפייס עמך.  על זה השיב לו יוסף:  אם נשאר בחיים אגלה לך אח האמת, ואם גורלנו למות אקח סוד זה לקברי.  ובלי פיוס עלו על עץ התליה.

היהודי היחידי, עד־ראיה לתליתם, היה נתנאל הכהן תראב (חכם ספרדי) מורה לעברית בבית הספר של האליאנס בדמשק.  ואלה הדברים נערכו על ידו מיד לאחר המעשה:

״במוש״ק, ר״ח טבת תרע״ח, לקחו אותי בחזקה קרוב לחצי הלילה אל מעון הפוליציה להיות נוכח בשעת תלית שני האשכנזים ר״ל שיתודו לפני כדרך המומתים וימסרו לי מה שיש להם לצוות.  רועד כולי מהמקרה עמדתי שם ויען יראתי פן אתבלבל בהשאלות והתשובות כתבתי על הנייר שאלות אחדות ולבסוף סיימתי:  ״אשריכם, מה צפון לכם על אשר מסרתם גופכם ונשמתכם לאהבת ה׳ ולאהבת ארצו.  תהיא מנוחתכם כבוד תחת כסא כבודו יתברך״.

ויהי טרם עלות השחר והנה הופיע שר הטבחים בלוית גדוד חיילים שהיו מכודנים מפה ומפה ויצו להביא את שני האשכנזים.  אך אימת מות לא הבעיתה אותם.  על פניהם לא נראו שום סימני תוגה.  כאילו הולכים לטייל:  אחרי שהסירו את השלשלאות מהם אמר השר להנשפטים:  התחפצו לעשן סיגרה?  – לאו!  – ענו.

מיד פנה שר הטבחים אלי ואמר:  הצע להם שאלות והקרא לפניהם ודוי.  בחיל וברעדה שאלתי לשמם, לשם אבותם ומולדתם ואם יש להם נשים, ילדים ונכסים.  את תשובותיהם רשמתי בצד השאלות.  אחר כך שאלתים, אולי רוצים הם לצוות לביתם.  אחד מהם חפץ לכתוב גט לאשתו, אבל השר גער בו ואמר:  אין עת גרושים עכשיו!  אחר הקראתי לפניהם ״קריאת שמע״ ו״אנא בכח גדולת ימינך״ והם קראו אחרי מלה במלה.  אחד משני הנתלים, והוא הבריא והגבוה בהם (בלקינד), שלח ידו ודפק שתי דפיקות על שכמי דרך חבה ואמר בקול רם:  עתה ידעתיך, שהנך יהודי טוב באמת:  הבה לי ידך.  בתתי לו ידי אמר לי:  שלום לך, ותן שלום לכל אחי היהודים!

כאשר כליתי מעשי הפניתי שכמי ללכת לבלי לראותם בהתלותם, והנה קול אדיר קורא אלי, והקול קול שר הטבחים:  אנה אתה הולך?  עמוד!  הייתי מוכרח להשאר.  ארכובותי דא לדא נקשן.  השר דרש ממני את הנייר שרשמתי עליו את התשובות ואמר לי:  בטח אתה תהיה הנתלה השלישי!  ובשעה שהיו עסוקים בתלבושת הנתלים כבה האור ומצאתי שעת בושר לברוח, משום שחושך היה לפני עלות השחר.  בבואי אל החכם־בשי וספרתי לו מכל המאורע התרעם עלי על אשר מסרתי להשר את הנייר.  עניתי לו, כי הדבר לא היה תלוי בי.  השר לא נח ולא שקט עד ששלשה יהודים תרגמו את התשובות לפניו בדיוק.  תהלה לאל לא יצא מזה שום מכשול לאחרים.  מאז נפעמתי ונחליתי ברגלי ואחוש כאב״.

והואיל והתליה טרם היתה מוכנה צעק לישנסקי בקול: טורקים נרפים ועצלים!  אפילו תליה בזמנה אינכם מסוגלים להכין!  משנגשו לעץ־התליה, על המרג׳, הושיטו יד איש לרעהו ונפלו איש על צוארי חברו.

רגעים אחדים לפני התליה כתב נעמן צואה, שנשלחה להחכם־באשי על מנת למסרה למשפחתו.  נעמן שאל את ראש השופטים:  הלא הבטחת לי בהן צדקך סליחה!  השופט לא ענה לו כלום.  את נעמן סחבו בעל כרחו אל התליה ויוסף קפץ בעצמו ועלה על השולחן ופשט את צוארו אל התלין לשים עליו את החבל, ובצעקות גדולות קרא:  שרה!  שרה!  ונפח נשמתו בחיוך.  אחריו צעק נעמן את צעקתו האחרונה:  ״לשנה הבאה בירושלים״.

עם כניסת האנגלים קבלה משפחת בלקינד את צואתו של נעמן מאת החכם בשי מדמשק בצירוף מכתב זה:

לכבוד החכם בשי בדמשק!

אדוני, הנני שולח לכבודו רצוף בזה את הצואה שכתב נעמן בלקינד, שנשפט לתליה.  את הצואה הזאת כתב בכתב ידו בצרפתית בשעת הוצאת גזר־דינו ובבקשה לעשות הראוי בזה.

בכבוד מ״מ הקימקם

שר קינג׳י בהג׳ית.

הַצַוָאָה:

15 דצמבר 1917.

״יקירי.  אבא, אמא, ימימה, ישי, איתן, מאירה, מאיר ושפרה.  יקירי ומאד יקירי רַיַה ועוזי!

הנני כרבע שעה לפני מותי, מול המות, והנני חושב עליכם, והנני מחבק אתכם והנני מאחל לכם רק כל מה שבן, בעל, אב ואח יכול לאחל לאלה שהוא אוהב אהבה חזקה.

רַיַה אהובתי!  לפני כולם אני צריך לבקש את סליחתך על ששברתי את חייך.  את נשארת האם של עוזי בלקינד, ער כמה שאהבתך בשבילי לא תכבה ולא תתמעט.  אבל אני מבקשך לעשות כל מה שיהיה ביכלתך בזה.  אך יבוא יום ואת תהיי מוכרחה להנשא שוב, לא לשכוח אותי ולא לשכוח את בננו, ואת שנינו יחד.

ה־40 דונם כרם־שקדים בראשון לציון הנני נותן לך, רַיַה אשתי, יקירתי, ולבני עוזי.  ואת יכולה רַיַצקה לעשות בהם כרצונך.  לכם, הורי היקרים, אחי ואחיותי, אין לי בלתי אם אהבתי לתת לכם.  היו שקטים ותחשבו עלי.  יש לי עשרים אלף פרנק באחריות.  הסכום הזה יושם בבנק אחד על שם בני עד שנות בגרותו, ולאחר כך הרשות בידו לעשות בזה כל מה שירצה.  אם חברת האחריות לא תסכים לשלם את הסכום צריך גם כן לעשות באיזה אופן שהוא שתשתדלו לחנך אותו בלמודים למען יוכל באופן מכובד להחזיק מעמד בחיים ולתמוך באמו.

אני אומר לכם שלום ואני מחבק אתכם מאוד מאד.  ואותך בני עוזי אני מבקש להיות בן טוב ולא לשכוח את אביך ולאהוב את אמך ובפרט להיות יהודי לאומי טוב (חמש המלים האלו מחוקות על ידי הצנזורה התורכית) (הפזור וההערה שלי – י. פ.) שלום!  אני מנשק אותכם, את כל המשפחה.  שלום לכם ולכל המשפחה.

S..P אלה שיש להם איזה כעס נגדי, שיסלחו לי, כשם שסולח אני כעת לכל אלה שברצונם ובלי רצונם עשו לי רע.  ואני מבקש אותכם שביום יבוא אל תשכחו להעביר את עצמותי מדמשק לראשון לציון.

עוזי ורַיַה יקירי!  הנני מאחל לכם חיים מאושרים וארוכים.  זכרוני ואל תשכחוני.

ישראל, אולגה, סוניה, פניה, אבשלום,[v]) שושנה, אני מנשק את כולכם.  אהבוני וזכרוני וסלחו לי.  וכל מה שיש באהבת אב ובן הנני מוסר לכם במלים שלפני המות אחרונות אלו.  הנני מנשק אתכם ומחבק אתכם אלף אלפי פעמים, בנכם, אחיכם, בעל ואב.

אה!  רַיַה!  עוזי!  לכל הפחות רק פעם אחת לחבקכם.״

נעמן בלקינד.

את שמו חתם בצרפתית ובעברית.

 

יוסף לישנסקי לא כתב כל צואה, אלא התודה לפני חברו במאסר כמה ימים לפני מותו.  ובין שאר דבריו אמר:  ״אני וחברי לא עבדנו בעד בצע כסף, אלא לשם אידיאל נשגב.  אנחנו היהודים מקוים להשיג מהממשלה האנגלית זכויות על ארצנו, כמו הפולנים והצ׳כים.  והנה אלה שפכו את דמם והשתתפו במלחמה.  אבל אנחנו מה עשינו?  ואיזה דין וחשבון נוכל להגיש אל השולחן הירוק של כנסית השלום, שיתן לנו פתחון פה לתביעת זכויות לאומיות על ארצנו.  ולכן אם אין בידינו לשפוך את דמינו על שדה־הקטל[vi]) חובה היתה עלינו לעזור לממשלות ההסכמה על שדה הרגול כיהודים לאומיים ולא כאנשים פרטיים.״

 

פרק כ״ב: המשך פעולותיו של אהרן אהרונסון

מיד לאחר כבוש יהודה ע״י האנגלים והכרזת בלפור נשלח אהרונסון מטעם ההנהלה הציונית בשליחות חשובה לאמריקה, במקום שהיו לו הרבה קשרים רחבים עם יהודים עשירים ואף מהלכים בספירות הממשלה.  כחודש לאחר הצהרת בלפור הגיע לאמריקה ונאם שם בהאספה העממית הגדולה, שנערכה באולם קרנג׳י לכבוד שחרור יהודה והכרזת בלפור, הנחשבת לאחת האספות החשובות ביותר של הימים ההם.

הנואם הודה לממשלת אמריקה, שנתנה את הסכמתה להכרזה וליהודי אמריקה בעד מתן העזר ליהודי ארץ־ישראל.  והנה קרה כך, שבאותו הערב ובאותו אולם ממש נפוצו אותה שעה גליונות העתונים, שבהם נתפרסמו תאורים על ענוייה של שרה ועל מאסר המרגלים העברים בלקינד, לישנסקי וחבריהם ועל הרס תחנת־הנסיונות שלו, שעלתה לו בעמל כה רב.  ואף על פי שהידיעה הזאת הגיעה לאהרונסון רק עכשיו לא זע האיש האמיץ הזה והמשיך את השתתפותו באספה הזאת בכל מרצו.

לאחר כך השתתף אהרונסון גם במועצה הציונית בבלטימור, שחלה בדצמבר.  ובראשית שנת 1918 שב ללונדון ונכנס לפי הצעת ח. ווייצמן כחבר בועד־הצירים שנתארגן על ידי נשיא ההסתדרות הציונית, על מנת למלא את מקומה של ממשלה זמנית עברית בא״י.

בדרכו לארץ־ישראל השתתף אהרונסון בישיבה הראשונה של ועד הצירים, שנתכנסה ברומא  בנשיאותו של ויצמן ובהשתתפותם של בא־כח ממשלת בריטניה.  משם יצא ועד הצירים, ואהרונסון בכללו, למצרים, ומשם לארץ־ישראל ברכבת דרך המדבר.

אחד מהנוסעים בחברת אהרונסון מספר, כי ברכבת זו, שכבר הגיעה קרוב לגבולות הארץ, נערכה ישיבה תכופה של ועד הצירים; ומשעברה הרכבת בקרבת המקום, ששם נהרג לפי ההשערה אבשלום פינברג, שרבב אהרונסון את ראשו דרך החלון וקרא באזני ויצמן בקול רועד: 

– במקום הזה נהרגה הנפש, שהיתה יקרה לי מכל, תלמידי המובהק ורעי לעבודה, איש הכשרונות הגדולים, אבשלום פינברג.

וי ליופי זה הבלה בחולות המדבר, ואף קברו לא נודע, לעולם לא אשכחהו!

בשוב אהרונסון לארץ־ישראל המשיך את עבודת הריגול לטובת האנגלים, שכן הגליל היה עדיין בידי התורכים.  עד שנשברה החזית בפעם השניה ואף שומרון והגליל עברו לידי האנגלים.  באגף השמאלי עבר לפני חיל הפרשים הצעיר י. ב. מסיעת אהרונסון ובמרכז הלך בראש הצבא הצעיר ד–קי ועל פי עצותיהם והוראותיהם נקבעה חזית האויב.

אכן, גדולה היתה חשיבותו של אהרן אהרונסון בעיני הרשות הצבאית, שהיא היתה בימים ההם המושלת בכפה.  גדולה היתה חשיבותו אצל השלטונות המקומיים ואצל המפקדה הראשית באנגליה.

ואם כי יש לנו הרבה ראיות לכך כדאי עוד להביא זכר לזה גם מפי האדון בזיל תומפסון, ראש המפקדה לבלשות באנגליה, שהנהו אגב רחוק מאוד מרחשי־ידידות ליהודים.  והנה מה שהוא מספר לנו בזכרונותיו:

״המאורעות של שנת 1918 מחו כמעט את אהרונסון מזכרוני.  כשפגשתיו באולם המקושט של מלון ״מזיסטיק״, שבו התאכסנו ראש ממשלת אנגליה לויד ג׳ורג׳ ובני־לויתו וטפלו בדקלרציה האנגלית לועידת השלום, הוגד לי, כי ראש הממשלה הבריטית סועד באולם הקונצרטים למטה.  במעלה המדרגות עמדו כמה ציונים ואתם אהרונסון.  היה להם דבר חשוב ביותר למסור לה׳ לויד ג׳ורג׳ והיו ממתינים לתפסו ברגע שיעלה במדרגות.  והנה עלה ה׳ לויד ג׳ורג׳, כשראשו מלא עוד נגינות המנגנים למטה והוא מוכן להסכים לכל דבר שבעולם.  אהרונסון בא לקראתו לשם לחיצת־יד.  הם החליפו כחצי תריסר מלים.  ראש הממשלה הניע בראשו לאות הסכמה, וגורלה של אומה(!) או גורלה של תעודה – אינני יודע מה היה הענין הנדון – נחתם.  אהרונסון חזר אל חברי משלחתו, שמהרו, מתוך עליצות מרובה, לעשות את ההכנות למעופו הפאטאלי של אהרונסון לאנגליה, שבו טבע בתעלת לאמאנש.  בשביל העתונים היה זה מקרה קל ערך:  ציוני אחד פחות בעולם.  כי לא ידעו את קורותיו של אדם סוער זה, שידע להשתמש בספרי יוסיפוס פלויוס לצרכי מאה העשרים, ושום אנגלי לא התענין עוד בשאלה הציונית אחרי שנוצח האויב״...  (הפזור שלי – י. פ.)

 

פרק כ״ג: הרפתקאותיו של רוניא מזיא ומותו

לאחר מאסרו של נעמן ויוסף נתפס גם רוניא מזיא בידי הרשות התורכית בחשד ריגול.  אכן, במשך שלש שנים שהה רוניא בחזית המדבר כאחר מעוזריו של המפקד ״בהגת־ביי״ ורבים מסודות החזית ההיא היו ידועים לו.

מבית אביו הד״ר מזיא בירושלים, ששם נתפס רוניא בשעת החפוש, הובל כבול בשלשלאות לבית־הסוהר ״חן־בשא״ הידוע בדמשק.  ואף הוא היה צפוי, כנעמן ויוסף, לתליה, ואולם עמדה לו זכות אביו המכובד גם על הרשות ותחת עונש המות נידון רק לחמש עשרה שנות עבודת פרך, ואחר כך החליפו עונש זה לשלש שנים.

מקץ שנה לשבתו בכלא, משקרבו האנגלים לגבול דמשק, החליטו השלטונות התורכים להסוג לאנגורה ולהוביל עמהם גם את השבויים והאסירים.  ואף רוניא מזיא היה בין הגולים האלה.

בהגיעם לראיק בין סוריה ובין אנטוליה נתרגשו עליהם אוירונים אנגליים, שהתחילו להמטיר עליהם פצצות.  ואחד מהאסירים ספר לאחר כך, כי באזניו שמע כיצד קצין גרמני הציע לקצין תורכי להשמיד את ״הטפילים״ האלה – השבויים והאסירים – ולהקל מעל עצמם את המשא המיותר.  רק ע״י מתן שוחד הצליחו ״הנידונים״ להציל לפי שעה את חייהם.  ומשתכפו פצצותיהם של האוירונים האנגלים, שנזרקו על הראשים, פרצה מהומה בשורות הגולים והתחילה מנוסה כללית.  קבוצת אסירים, ורונא מזיא בתוכה, ברחה לבין הרי סוריה ואנטוליה.  בין ההרים התנפלו על חברי הקבוצה שודדים ופשטו מעליהם את בגדיהם ושדדו מהם את כל אשר להם.  עכשיו היו פניהם מועדות לגבולות ארץ־ישראל, שנכבשה כבר, כפי שהגיעה אליהם השמועה, ע״י האנגלים.

בליל־חורף אחד נתפסו כמעט בדרכם ע״י פלוגה תורכית אחת.  ואולם הם נזדרזו וקפצו לתוך נהר ליטניה והתחבאו בקרבתו במשך כל הלילה.

אותו לילה נזרקה צנה בגופו החלש של רוניא מזיא, ומנדודיו התמוטטה בריאותו לחלוטין.  משבאו לבירות נזדרזו בני הקבוצה להפליג בסירת־מפרש ליפו.  קשה עד בלתי נשוא היתה לרוניא הנסיעה הזאת.  ומשתקפה סערה היה כפשע בין השטים ובין האבדן.

בראשית שנת 1918 הגיע ליפו.  רצוץ וחולה אנוש בא לבית הוריו.  ואף על פי כן נדמה היה לכתחילה כי בעזר הטפול המיוחד מצד אביו הרופא והשגחתם של כל בני הבית השביח במקצת מצב בריאותו ורוניא עוד ישוב לראות חיים.  ולא עוד אלא שרוניא התחיל להתעסק שוב כפי יכלתו בחקלאות ואף יצא לפרדס אביו לפתח־תקוה.

ואם אמנם נמנע מלדבר עם מי שהוא, ואף עם בני משפחתו, על פעולתו בחוג הקבוצה השומרונית, אמר בכל זאת פעם: ״והנני מאושר מאוד, כי אף ידי היתה עם אלה, שפעלו לטובת עמם ומולדתם!״

ואולם מחלתו הקשה צעדה קדימה, לאחר מחלה ממושכה יצאה נשמתו בכ״ד תשרי תר״פ.

מות הבן היחיד האהוב החשיך על ד״ר מזיא, הרופא והמלומד, את עולמו, ולא פעם קבל האב ואמר:  עכשיו שוב חיי אינם חיים!

על מצבתו של רוניא בהר הזיתים חקוק לאמר:

פ״נ

הבחור המשכיל הנעלה שהקריב את נפשו בעד שחרור ארצו מר אליהו רוניא ז״ל שתלא מוסמך, בן הד״ר אהרן מאיר מזיא נ״י.  נולד ז׳ ניסן התרנ״ו ונלב״ע כ״ד תשרי תר״פ, אחרי מחלה ממושכת, שתקפתו בשביה בעת המלחמה. תנצב״ה.

 

פרק כ״ד: מות אהרן אהרונסון

בן־אבי מספר:

״בפריז היה הדבר, למחרת המלחמה העולמית, עם התאסף צירי המעצמות כולן לכנסית השלום בוורסליה הצרפתית.  אהרן לבית אהרונסון, הגדול בבניה הצעירים, היה יושב במלון המדינאים, מלון ״מרים״ עם מותרותיו.  אחדים מבני ציון השוקקים, ובתוכם גם אני, היו בין מבקריו שלפנות ערב ביום ההוא.  האולם הזהיר בחשמלו המלא ובסאון אורותיו למאות, לאלפים, הכל דברו בדרישות איטליה לפיומה, בתשובת הנמר, קלימאנסו, להצעת גרמניה, בהכנות ויצמן וסוקולוב לשם ראיון מחודש עם לויד ג׳ורג'.  ציון חדלה להיות רק חלום.  ירושלים נראתה שוב באפקים כבירת מדינה עברית.  מעיני אהרונסון המאושר נתזו ניצוצות של חדוה:

– התראו, – קרא לנו האיש ומפה אנגלית על ברכיו, – התראו את גבולות הארץ שתנתן לנו כאן על־ידי האנגלים?  מהלבנון עד לעציון־גבר, מים התיכון ועד למדבר הגדול, עם נהר פרת במרחקו, כבימי אברהם לפנים, כבימי שלמה ודוד...

האזנו כמסוהררים.

אז יקפל את מפתו ויהפכנה על פניה כליל.  בצדה השני נתגלה לעינינו קו אדום כדם, מלונדון בבריטניה הגדולה, עד ירושלים בארץ־ישראל המזרחית:

– והתראו את זאת?  – הוסיף דוברנו פתאום, – זהו הקו, אשר קבעתי אנכי למעופי הגדול ציונה...  כן, ידידים, כן...  גם לארצנו הגיעה שעת המעשים בהתחרות העמים הגדולים.  הנה זה רק ימים מעטים חזרתי מלונדון פאריזה בנסיונותי לתעופה עברית לאומית.  אך מהו מעוף קצר ואפסי זה בפני אותו המעוף שהנני הוגה בו לילה ויום ממש?  מה שאומר אנכי לעשות הוא זה: יחד עם נהגי האנגלי אצא באחד הימים את לונדון האנגלית, נותנת ההצהרה הבלפורית, בדרכי לירושלים הרחוקה, בירת התנ״ך העברי.  את זאת אעשה בקרוב ולא יאמר אז בתבל, כי רק ליהודה במדינת העולם אין בנים היודעים העזה, אין חיילים המוכנים לקרבנות בכבוש האויר ותוצאותיו הכבירות לעולם הנאור...

אם מסוהררים היינו לפני כך, נדהמים נשארנו אז.  לא ידענו מה.  החמד לו איש־שיחנו לצון, או אולי היו דבריו אלה רק דברי נבואה לעתיד של יובלות ויובלות?

ואולם, מי שידע את אהרן כמו שידעתיו אנכי, מי שחדר לנימי נשמתו ביום־יום העבודה אתו, כאשר עשיתי פעמים כה רבות, נוכח עוד בו בערב, כי לא דמיון כוזב הרחיף האיש לפני עינינו המורהבות.  הן זה היה האיש, שלורד אלנבי הורה עליו בעצמו, כי אלמלא הוא, אי־אפשריים היו מאמצי האנגלים ממדברות סיני ועד לבאר־שבע ועזה, במלחמתם עם התורכים.  הוא הוא האיש, שהתוה לגדודי המעצמות את דרכם קדימה לאורך אותם השבילים, מימי משה ויהושע במימיהם המספיקים וב״מנם״ השמימי...  ואיש כזה אם יגיד דבר, עמוד יעמוד לבטח בדבורו ויוציאנו אל הפועל ויהי מה.

לא יפלא, איפוא, שבגעגועי אין גבול עקבנו אנחנו – אותם המעטים אשר להם גילה את סודו – צעד אחר צעד את הכנותיו למעוף הגדול.  ולכשהגיע סוף־סוף היום, אשר ידענוהו קט, שבו יחל את התעופה מסביבות קרוידון בלונדון לירושלים בארץ ישראל, מה חרדים היינו אנחנו, בציון, לידיעות ממרחקים.  ליל־נדודים היה לנו הלילה שלאחריו.  ולכשמסרה לנו המברקה את המעטפה, אשר אליה יחלנו, מעטפת הידיעה המברקית – מה חשכו עינינו למקרא בשורתה המעציבה, שאהרן הנערץ, אחינו הטוב והיקר, נפל, יחד עם נהגו האנגלי, במכונתו האוירית לתוך מימיו של ים לה־מאנש הגועש.  כיצד קרה הדבר?  מה היתה הסבה לאסון הארור?  עד היום נשאר הענין לוט בערפל הסודיות.  רק דבר אחד ידענוהו למדי והוא – שהיפה אשר לחלומות העברים במוחו של האמיץ אשר לחולמי ארץ־ישראל – התנדף בן־רגע ויהי לאין...

לאין ?״

*

מיד בהודע דבר האסון בעולם.  נזדעזע העולם הציוני וגם העולם המדיני שבממשלות האדירות, ורבים מגדולי המדינה ובראשם שר המצביאים אלנבי ונשיא ההסתדרות הציונית ח. ויצמן, הביעו בדברים חמים ונלהבים את גודל צערם על האבדה הנוראה שאבדה להם ולנו במותו של אהרן אהרונסון, ואת הכרת טובתם לאיש הגדול הזה שעזר להם ושהשתתף עמהם בפועל בעבודתם הכבירה בעד א׳׳י.  וגם בארץ־ישראל ערכה קבוצת ידידים אזכרה לאהרונסון לזכר מלאת שנה לאחר פטירתו.

בן־יהודה דבר בשבחו של המת והבליט בדבריו ההגיונים את גודל מעשיו של אהרונסון שעשה לטובת הארץ בכונה טהורה, ואת ערך פעולותיו במשך המלחמה הראויות להכרת טובה מצד העם העברי.  דבר גם ה ד״ר אידר בשם ועד־הצירים ובדברים קצרים ונמרצים ציין את ערכו של המנוח.

יצחק אפשטיין כתב מאמר־אזכרה ב״הארץ״ המחודש בא״י תיכף אחרי מותו.

״בזמן הטוות חוטי עתידו של העם העברי נפל גבור, נגדע אלון מראשית בכוריהם של שתילי אומתנו על אדמת אבותיה בתקופה זו.

הרי שומרון גדלוהו, רכסי הכרמל וחוף הים רוממוהו, כרמי זכרון חנכוהו וייף וישגשג וירם.

בעודנו נער נכרו בו כשרונות מצוינים למדע ולכשרון המעשה כאחד, מחשבה ועלילה התלכדו בו יחדו – יושב אהל ואיש שדה, הוגה בספרים ותופש מעדר ומזמרה, אוזן ופה של בלשן ונואם ועין אכר וצייד, נטיה לחקירה מדעית ואהבה לאדמה, למקנה ולסוס...

בשתי שנים, שבלה בבית־המדרש חעליון לחקלאות בצרפת, רכש מה שאין אחרים משיגים בעשר שנים.  בעודנו עלם נתמנה למנהל המושבה מטולה בהוסדה, ויהי למופת ברוב ידיעותיו בכל מקצעות החקלאות.

וברוב כשרונותיו גדלה שאיפתו לחדוש, לגדולות; עיניו היו נשואות למרום, בקש נצורות ויבז לקטנות.

ואת הארץ ידע, מאין כמוהו, לכל פרטיה ומכל צדדיה.  ביחוד מיום הספחו אל החוקר בלנקהורן בחקירות הגיאולוגיות.  מאז מצאו את החטה הראשונית נתפרסם בין אנשי המדע בארצות שונות.

בנועם מדברותיו בלשונות רבות ובזוהר ידיעותיו כבש את הלבבות וימצא לו מהלכים בחוגי המלומדים ורבי המדינות, ויצליח ליסד את התחנה לנסיונות חקלאיים בעתלית.  מורי ארץ־ישראל זכר יזכרו את הרצאותיו המזהירות בתורת־הצמחים בשעורי הקיץ.

אפס כי דבר אחד חסר האיש הזה.  ממרום מעופו לא ידע לרדת אל ההמונים, אל אותו העם שאהב בלי מצרים ואשר לו הקדיש את מיטב סגולתיו ואת מבחר כשרונותיו; לא ידע ולא יכול...

לא מעטו בארץ־ישראל המתנגדים לאהרונסון ולאופן עבודתו, אך רבים ורבים ידעו להעריך את גודל האבדה אשר אבדה לנו במות אהרונסון, שאפשר היה לקוות ממנו לגדולות ולנשגבות בכל מקצעות העבודה הלאומית.

וכחייו כן מותו.  עמוס ענינים כבירים וטעון רעיונות עצומים התעופף במרום שחקים ויצלול בעמקי תהום האוקינוס.

כה איתן ומזהיר אבד לעם ולארץ בשעה שדלות הכחות ניכרת בכל צעד.

תהי נשמתו צרורה בצרור הנשמות החרותות על לוח גאולת הארץ״.

 

בר־דרורא כתב ביום 14 במאי 1919 :

– – – ״מדרש פליאה״ היה אהרן אהרונסון גם בחייו.  עלוי, פינומן, עריץ, איש המדע, איש המרץ, עקשן, מטיל־מרה – בכל אופן לא היה אדם זה מהולכי־נמושות שברשות הרבים.

מגידולי הקרקע שבזכרון־יעקב היה, חסון, זקוף, איש־השדה, ובכל זאת נכנס לפני ולפנים הטרקלין של גדולי הרוח.  שום חדר של המחשבה האנושית לא היה סגור בפניו.

״בעל מלאכה אחת״ היה, ולהאגרונומיה הקדיש את חייו, ומוניטין יצאו לו בעולם במקצוע זה.  אבל בה בשעה מצא בו בן־שיחה אנציקלופדיה חיה:  שום דבר אנושי לא היה זר לו.

מחניכי זכרון־יעקב היה.  אותה המושבה שפגרה מהלך ת״ק פרסה בנוגע לדבור העברי ובנוגע ליחס לדבור העברי – כמה מבני הישוב יכלו להדמות לאהרן אהרונסון בידיעת השפה ובהברת השפה?

המורים העברים ודאי שלא שכחו עדיין את השעורים המומחיים והרעננים שלו,

וגדול היה ביחוד בכשרון ההשפעה.

יהודי ארצישראלי זה ידע מאין כמוהו להדביר תחת מרותו ורצונו שרים ורוזנים ואילי־הממון.  יעקב שיף, רוזנולד, פליכס פרנקפורטר, האחים שטרויס, ומאידך גיסא ג׳מל־פחה התורכי, פון־קרס הגרמני, קונגריב ואלנבי ודידס האנגלים – את כל אלה, ועוד כמה וכמה בדומה לאלה, היה אהרן אהרונסון יודע לקשור אליו ולעשותם כלי־שרת לחפצו.  

וחפצו זה מה היה טיבו?

מתחת לכל הקלפות והלבושים היה חפץ זה סוף־סוף ברור: בנין הישוב וטפוחו של המדע הארצי־ישראלי.

הוא היה עריץ, אבל קודם כל לגבי עצמו.  אלה שעבדו תחת ידו בתחנת הנסיונות לא ראו אותו אף פעם בטל מעבודה.

את הפרק האחרון שבחייו, לא אזכיר כאן. אהרן אהרונסון המדיני קובע ספר בפני עצמו, ספר שלם, שיכניסו לשם את כל הזכרונות שלו ואת כל חבילת־המכתבים עם רבי המדינות.  אם תופענה פעם כל התעודות־המרגליות האלה – ששמשו יסוד להצהרה הבלפורית – קל יהיה להוכח ״כמה צלולה היתה מדיניותו וכמה עמוקה היתה אהבתו לעם ישראל ולארץ־ישראל" – אם להשתמש בדברי הספדו של אורמסבי־גור״.

 

מכתב הרב קוק

אברהם יצחק הכהן קוק כתב במכתבו לאזכרת אהרן אהרונסון בירושלים, שבה השתתפו באי־כח ועד הצירים, מנהלי בתי הספר העברים ומוריהם וכמה מחשובי העסקנים, כמו בן־יהודה, ד״ר לוי, ד״ר ויץ ואחרים:  ״קבלו נא, אלופי היקרים, את רגשי השתתפותי בהוקרת שמו וזכרו של המנוח הנעלה, העובד החרוץ, אשר לא ידע לאות בעבודת בנין ארצנו הקדושה, ואשר מותו הטרגי פצע את לב כל אוהב עמו וארצו בישראל, פצע אנוש ועמוק מאד.  יהי זכרו ברוך ושאיפותיו הנעלות והקדושות לבנין ישראל על אדמתו, תהיינה נחלת דור דורים, בעת אשר מצהרים יקום חלדנו ושמו הטוב לזכרון עולם יהיה בקרב בית ישראל ההולך ומתכונן על אדמת ישראל ונשמתו תהא צרורה בצרור החיים, ויעמוד לגורלו בקץ הימין.

ברגשי צער ונחומים, בתוך כל מכבדי שמו של המנוח היקר ז״ל, הנני חותם בנחמת ציון וירושלים.

אברהם יצחק הכהן קוק״.

 

פרק כ״ה: ויעבירו את עצמות נעמן ויוסף...

משכבשו האנגלים את ארץ ישראל ויהודה ושומרון נשתחררו, ואף דמשק פרקה מעליה את עול התורכים, ניתנה הרשות להעביר את עצמותיהם של נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי לארץ ישראל.

ביום ששי, א׳ דר״ח חשון תר״פ, הובאו ללוד עצמות נעמן ויוסף, שהיו טמונים בקבר אחד.  את גויתו של לישנסקי הכירו על פי שני־הזהב שלו, ועל ירי כך ניתנה האפשרות להפריד בין שתי הגויות ולקברן בארונות מיוחדים.  ולפי שרוב בני המושבה לא רצו להשתתף בהלויתיהם של מרגלים לא זכו נעמן ויוסף להלויה הגונה אף לאחר שהגיעו לקבר ישראל.  עובדה זו עוררה את התמרמרותו של המורה הזקן ישראל הלוי טלר, שהיה מורו ומחנכו של רוניא מזיא והבין ללבות הצעירים האלה, אשר מסרו את נפשם בעד עמם.  טלר הישיש קרא על זה תגר במאמר, הנקוב בשם:

״זכר נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי לברכה״

אני הייתי בראשון כאשר הביאו מדמשק את עצמות המומתים על קדוש השם, אשר העלו לקרבן על מזבח אהבת עמם וארצם ה״ה נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי ויקברו אותם שם.  ראיתי את הדמעות, שמעתי את הצעקות מפיות קרוביהם ושמעתי את ההספד המר, אשר נשא עליהם מר שמשון בלקינד, אבי נעמן.  אך לא כל זה עוררני לדבר בקהל ועדה, כי אם המאמר אשר בא בעתון ״חדשות הארץ״, אשר מסופר בו כל המעשה הזה ועובר בשתיקה על המראה אשר הרעיד כל עצמותי, כי לא יצאו אנשי ראשון לציון מפתח ביתם לתת להמומתים האלה את הכבוד האחרון, ללותם בבואם עתה אל קבר ישראל בארץ הקודש!!  לא על מות שתי הנפשות האלה נאנחתי מרה, בעת אשר אלפים ורבבות אחינו נהרגים ונרצחים יום יום בארצות אויבינו ומנדינו, כי אם על אחינו אנשי המושבה הזאת התעוררתי, אשר לא חשו ולא הרגישו את חובתם ללכת אחרי מטות האומללים האלה!  צר לי מאד להרשיע את הקהלה המצוינת הזאת, כי כשמה כן הוא ״ראשון לציון״, בדעתי את יושביה, כי רובם ככולם שלומי אמוני ישראל, זקניה וצעיריה, החרדים והנאורים יחד...  העוד יראים הם חמת המציק ומפני פחד הנוגש, אשר כבר נשבר מטה זעמו, התחבאו, שלא יחשדו אותם, כי ציונים הם?...  העוד לא נוכחתם, כי תורכיה נפלה ולא תקום עוד, כי ״אפס המוץ כלה שוד, תמו רומס מן הארץ!״...  הממשלה הנדיבה, ממשלת אנגליה, אשר כבשה את הארץ, היא עתה משתדלת לתקן ככל אשר לאל ידה את אשר קלקלה תורכיה.  את המתים לא תוכל להחיות, אבל את כבודם יודעת היא להשיב.  ועל פיה ועל הוצאותיה הוצאו עצמות המוקעים מקברם והובאו אל ארץ הקודש, אל מקום מולדתם בלוית פקיד אחד מן הצבא לאות כבוד.

רחובות                                                                   ישראל הלוי טלר

ובירחון ״המקלט״ משנת 1919 בהוצאת שטיבל, ניו־יורק, בסקירה מחודש לחודש נאמר:

״התבערה הגדולה בחוץ והקרח הנורא בפנים.  מחוץ – חרב ורעב ודבר וענויים וציד־נפשות ומכות וגזירות ושחוק לאיד; ומבית – קטנות, פחדנות, אהבת קנטור, יצר הריסה, וחלול הקודש מתוך הרחבה וטמטום הלב.  וכשאתה מבקש לנפשך מפלט מכל אלה, אין לך אלא לפנות אל העמים שעתידים לחיות, אלה שאמרו לעמם:  בדמנו חיה!

מדמשק הובאו לראשון לציון עצמותיהם של שני צעירים, שנתלו בימי ממשלת ג׳מל פחה ובפקודתו – נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי.  הרב המסיח לפי תומו, שהקריא לפניהם את הודוי, מוסר לנו, כיצד נתעלו מתליה לתחיה:  ״תן שלום לכל אחי היהודים״ אמר לו האחד במנוחת־נחת; וכשניתן החבל על צוארם, קראו:  ״לשנה הבאה בירושלים!

והסוקר ש. ב. מקסימון, גמר את דבריו:

״יהי חלקנו עמכם!״

כך יצא, כי הצעירים הללו, שנחשבו לרבים מקרובים ותושבי־המקום כבזויים, נשקפו לאחינו הרחוקים כשביבי־אור וכקרבנות על מזבח עמם למען התחיה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i]  פה עלי להעיר, שכפי ששמעתי מפי עסקני הישוב, ממר דיזנגוף וממר בצלאל יפה, טועה קצת מר א. גולומב.  את הכסף קבלו לא פעם מידיהם ואף פעם לא החזירו אותו. י.פ

[ii] "סברא" במקור המודפס, צ"ל סברה – הערת פב"י.

[iii] "סברא" במקור המודפס, צ"ל סברה – הערת פב"י.

[iv]  כנוי משפחתי לאלכסנדר.  הוא בא אז מאמריקה למצרים.

[v]  הכונה הוא לידיד נפשו אבשלום פינברג, שהיה עוד לפני מחשבתו בחיים.

[vi]  הגדודים העברים לשם כבוש א״י טרם נוצרו אז.    י.פ.