_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אנה: אישה במנוסה[1]

אנה פודגיצקי

לתוכן הענינים

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

 

תוכן העניינים

פתח דבר

בטרם סערה

הגרמנים באים

רעב

הם עברו, ונעלמו

הדלתות נסגרו

אל העולם המנוכר

בזהות בדויה בז'יטומיר

במלכודת

שוב בדרכים:  בכלא הרומני

חיזור גורלי

הסבל לא תם

הגרמנים נסוגים

בחזרה לקוריץ

אחות רחמנייה בחזית

ניצני אהבה

תלושה

האושר שאי אפשר לחוש בו

אחי

במדינת ישראל

בחזרה לקוריץ

אחרית דבר

לזכרם של הורי, וולף, ואידית רובינשטיין

אחי אפי, אחיותי נינה, רעיה, ליובה ובתיה,

וקרובי משפחתי,

שנרצחו בידי הגרמנים ב-1942.

הספר הוא מצבה לכבודם.

 

פתח דבר

אני כאן, לאחר שעברתי את השואה ולגמרי במקרה נשארתי בחיים.  עד היום אני חייבת להתמודד עם התוצאות הנוראות של החורבן הטוטאלי שהביאו עלינו הגרמנים.  מדובר במכה ועוד מכה אחת, ללא סוף,

מגיל צעיר הצטיינתי בזיכרון פנומנלי.  בבית-הספר ילדים רבים קינאו בי, שהכול בא לי בקלות בעזרת זיכרוני יוצא הדופן;  אבל הכיבוש הגרמני הפך את הכישרון הזה לקללה, כי אינני מסוגלת להשתחרר מן הזיכרונות הנוראים;  הזיכרון מתנקם בי ומתעלל בי בעצמה רבה.  לסבל אין רחמנות.  תמיד מופיעות לנגד עיני תמונות מזעזעות שלא נותנות לי מנוח ביום ובלילה.

לא נעים להודות שלפעמים אני מצטערת שנשארתי בחיים.  אני שואלת את עצמי, האם כדאי היה להיאבק כל-כך קשה למען חיים עלובים מלאי סבל ודמעות?  אבל באותם ימים שחורים, כאשר המוות היה חלק בלתי נפרד מאִתנו, חשבתי אחרת.  משום מה היה לי חשוב להוכיח לגרמנים ולעוזריהם שאי-אפשר להרוג את כל היהודים ושאין פשע מושלם, כי יש עדים!

הרבה שנים עברו מאז, ועדיין לא הצלחתי להירגע.  אי-אפשר לברוח מחורבן גדול כזה.  הרי לא מדובר בחיילים שנפלו בשדה הקרב, עם נשק ביד, בזמן מילוי תפקיד או בעקבות תאונה קטלנית שנגרמה בשל טעות אנוש.  את אחיותי ואת אחִי הרגו כשהיו תינוקות וילדים קטנים, שלא הבינו במה מאשימים אותם.  כל חטאם היה שנולדו יהודים.

 

בטרם סערה

אני אנה, בת וולף ואידית רובינשטיין שגרו בעיירה קוריץ באזור ווהלין.  אני אסירת תודה לאל שהייתי בת מזל, ונולדתי לאנשים צעירים, יפים וטובי-לב.  הייתי ילדה אהובה ומאושרת, וכל העולם שלי היה נפלא.  היה לי כל-כך טוב, שאפילו לא ידעתי שיכול להיות אחרת.

כאשר הגעתי לגיל שבו ילד מתחיל לזכור מאורעות ראשונים, קרה לי משהו מוזר.  היה זה סדר ראשון של פסח, ובדירה שלנו שררה אווירה חגיגית;  כולם היו שמחים.  כנראה שהתעייפתי ונרדמתי בזרועותיו החזקות של אבא, ואז ראיתי את החלום הראשון שלי שהבהיל אותי עד מוות.  היה מדובר בדוֹדי, האח הצעיר של אִמי, שהייתי מאוד קשורה אליו.  בחלום ראיתי דברים מפחידים שלא היה להם שום קשר למציאות.  התעוררתי בבכי וצעקתי בקול היסטרי, שאני לא רוצה להישאר יותר בבית שלנו, ולא היתה כל דרך להרגיע אותי.  להורים שלי לא היתה בררה, ובאמצע הלילה הביאו אותי לסבים מצד אמא.  נפל עלי פחד נורא שחלום זה עלול לחזור על עצמו, והדבר גרם לי מצב-רוח קשה.  סבתי טענה שאין לחלום כל משמעות, ובכלל אסור להאמין בדברים שאיננו יכולים לרדת לחקרם.

הקרובים שלי באמת לא האמינו בחלומות.  אף פעם לא הזדמן להם לשמוע שחלום הפך לתופעה בעייתית.  כילדה לא יכולתי לדעת שאני אחת מאלה שרואים את הנסתר.  עכשיו, לעת זקנה, אני יכולה להגיד בכל האחריות, שאותה תופעה מלווה אותי כל החיים, ואינני יכולה להשתחרר ממנה.

גרתי אצל הסבים שלי בערך שלוש שנים, והם התייחסו אלי כאילו הייתי ילדתם היחידה.  אי-אפשר היה להכריח אותי לבקר אצל ההורים שלי.  באותה תקופה היו אצל הסבים נכדים שהיו גדולים ממני, וכמובן שהסבים אהבו את כל הנכדים, אך יחסם אלי היה מיוחד במינו – בשבילי היתה זו תקופה מיוחדת ובלתי נשכחת.  הייתי רוצה לספר על הסבים שלי כי היתה להם השפעה גדולה על ההתפתחות שלי.

סבא וסבתא היו דומים זה לזו.  שערותיהם היו בגוון בלונד-אפור ועיניהם היו כחולות.  במשפחתם הגדולה כולם היו גבוהי-קומה, זקופים, ממש יפי-תואר ונשמה.  במשך כל חייהם הם היו טיפוסים עירוניים, אבל מאוד אהבו בעלי-חיים;  על כן החזיקו משק-חי, שגודלו השתנה בהתאם לתנאים.  אני זוכרת שכאשר גרתי אצלם היו להם זוג סוסים, שתי פרות הולנדיות וחתולה, ועוד הרבה חתלתולים עם סרטים צבעוניים על הצוואר.  בחצר היתה פינה מיוחדת לאווזים ותרנגולות.  היו שם גם כמה עצים מלאים פרי שהבשיל מוקדם.  לחלב מן המשק של סבא וסבתא היה ביקוש רב, אנשים היו מוכנים לשלם כל מחיר, ובשל כך הם עצמם ויתרו לחלוטין על צריכת דברי חלב.

סבתא שלי היתה אישה שקטה שמעולם לא נכנסה לדיונים בנושאים שברומו של עולם.  אף פעם לא היה לה זמן פנוי.  כאשר הלכתי אִתה לשדה כדי להוציא את הפרות למרעה, חיפשה סבתא צמחים שאפשר להשתמש בהם לייצור תרופות.  תמיד היו לה צנצנות עם מיני תרופות מתוצרת עצמית.  כל דבר שהיא עשתה היה בו טוב-טעם;  היה לה חשוב המראה החיצוני.  את הבגדים היפים שלה היא קיבלה מאחותה שהתגוררה בבוסטון.

לעולם לא אשכח את ביתם.  ממבט ראשון נדמה היה שגרים בו אנשים אמידים.  הרהיטים בבית היו מעשה ידיהם.  היתה ביניהם אהבה גדולה.

סבא עבד באותם הימים בתור וטרינר.  הוא מאוד אהב סוסים;  הוא היה גבה-קומה, זקוף וגאה,  בעל שפם מטופח ועיניים כחולות שהבחינו בכול.  מבטו היה חודר ונוקב.  גם לו היה חשוב המראה החיצוני.  נדמה היה לי שסבא אוהב היה את הטיפה המרה, אבל אף פעם לא ראיתי אותו שיכור.  כנראה שבנעוריו היה הרפתקן גדול.  מן הסיפורים השונים נודע לי שסבא טייל הרבה, וכך הכיר מקומות רבים ברוסיה.  הוא טייל בפולין, בגרמניה ומי יודע היכן עוד.  ידוע לי שזמן מסוים הוא התגורר בארצות-הברית, בבוסטון.  בשלב מסוים הוא רצה להביא את המשפחה שלו אליו ושלח מסמכים לאשתו ולילדיו הקטנים שגרו ברוסיה הצארית.  סבא התכוון ליצור עבורם תנאים מתאימים, והיה מאוד עסוק בכך;  אבל דווקא אז התחילו אצלו בעיות רפואיות.  הרופאים שטיפלו בו יעצו לו לקטוע את הרגל כל עוד לא מאוחר.  סבא נבהל.  הוא חשש שהוא עלול למות, ושבני משפחתו, העומדים להגיע מרוסיה, לא יסתדרו כמהגרים חדשים בארץ זרה.  ברוב יאושו החליט סבא לחזור למשפחתו ושם לעבור את הניתוח.

בסופו של דבר, כאשר שב סבא הביתה, נרפאה רגלו לגמרי, אבל ברוסיה התחילה מהפכה.[2]  מיד עצרו את סבא בטענה שהוא נשלח על-ידי קפיטליסטים למטרות ריגול, והשופטים גזרו עליו גזר-דין מוות.

משפחתו הגדולה הפכה עולמות כדי להצילו.  סבתא יצרה קשר עם פולני שהשתייך לקבוצה שעסקה בהברחת גבולות וסחורות שפעלה על גבול רוסיה-פולין, עבור סכום כסף מסוים הסכים הפולני לארגן קבוצת חברים שלו שיעזרו לסבא לברוח מן הכלא ולעבור את הגבול לפולין.  מבצע הבריחה הצליח.  מחוסר ברירה, נשארה המשפחה הגדולה בעיירה קוריץ, שנמצאה אז על גבול פולין-רוסיה.  בני המשפחה סבלו מרעב ומקור, ושניים מילדיהם מתו.  והנה, למרות הכול, הם הצליחו, בכוחות עצמם, לבנות בית ולארגן משק ששימש להם מקור פרנסה.  במשק הזה הם גידלו בעצמם סוסים, פָרות וגן עצי-פרי, שמפירותיו מכרו לשכנים.  סבא וסבתא היו מרוצים ממראה תוצאות עמלם הקשה, והחלו לתכנן את הגדלת המשק.   והנה לילה אחד הכול נשרף, ממש נמחק – ושוב נשארו הסבים שלי בחוסר כל, אבל היו מרוצים שהצליחו להינצל מן האש הקטלנית.  כל זה נודע לי מן הסיפורים שסיפר אחד האחים של אמא.

בני המשפחה השתדלו להיות אזרחים ישרים.   כל שרצו היה לבנות את הכול מחדש, בעבודה קשה וביושר.  בתקופה שבה גרתי אצלם, היו להם – כפי שסיפרתי קודם – בית חדש ומשק חי קטן.  זכורים לי היטב הטיולים עם סבא.  מאוד אהבתי את הטיולים הללו.  הוא נהג להושיב אותי לפניו על הסוס שלו.  סבא דאג לתת לי הרגשה של ביטחון, כך שגם אני החזקתי במושכות של הסוס וליטפתי ראשו וצווארו.  הסוסים הרתומים היו מקושטים, ועל צווארם היו תלויים פעמונים קטנים.  ישבתי בעגלת השלג, והרגשתי כמו נסיכה.  סבא כיסה אותי בפרוות כבש וכך נסענו למרחקים.  רציתי שהמסעות האלה לא ייגמרו לעולם.

לסבא היו הרבה מכרים בכפרים שבסביבה.  בחגים הנוצריים הזמינו אותו כמו אורח חשוב ורצוי.  הסבים שלי אהבו בני-אדם, וביקרו אצלם אנשים רבים.  על יד השולחן תמיד ישב אורח חשוב.  יחד עם זאת, הם הרגישו בודדים.  משום מה היתה להם הרגשה שהם זרים בפולין.  תמיד היו להם געגועים לרוסיה.  בהיותי ילדה קטנה, לא הייתי מסוגלת להבין את המשמעות של כל זה.

הזמן חלף מהר, והנה רשמו אותי לבית-ספר פולני.  הייתי זקוקה לתשומת-לב מיוחדת:  הייתי זקוקה לפינה משלי כדי להכין שיעורים;  התחילו לבקר אותי הרבה חברים חדשים שרצו לשחק עם חיות הבית.  כנראה שהפכתי למטרד גדול, אבל הסבים שלי המשיכו לפנק אותי.  רציתי להישאר שם תמיד – אבל לפתע קרה משהו בלתי צפוי שהשפיע על המעמד שלי בבית:  אשתו של אחד מן האחים של אמא נפטרה בזמן הלידה, והשאירה שתי יתומות.  את הילדות האלה הביאו מיד לסבים שלי, והבית המטופח נעשה אפוא בבת-אחת צפוף ולא נעים.  אימוץ שתי היתומות קרובות המשפחה, לא היה מקרה יחיד של מסירות אנושית בלתי-רגילה מצד הסבים שלי.

את הזיכרונות הטובים מהילדות לא אשכח לעולם.  בכל פעם אני נזכרת במאורע חדש...  למשל הטיפול האוהב שהעניקה סבתא לפרות ההולנדיות שלה.  היא תמיד השתדלה שאתלווה אליה בעת שטיפלה בהן.  כמובן שבמשך הזמן למדתי לעזור לה במידת האפשר.  כנראה שזו היתה הכוונה של סבתא, גם אם גרמתי יותר נזק מאשר תועלת, שכן תמיד נתכסיתי בבוץ ובלכלוך.  רצתי בשדה הירוק ברגליים יחפות, הרגשתי את רטיבות הדשא מטל הבוקר, והייתי כגדי פרא מאושר.  הסבים מאוד נהנו מצחוקי הילדותי שהתגלגל למרחקים.  איזו ילדה עירונית יודעת את האושר שבתחושת החופש כפי שהרגשתי אני?!

זכור לי היום שבו סבא וסבתא לחצו עלי ואמרו שהגיע הזמן לחזור לבית הורי.  כתוצאה מכך חליתי מאוד.  סבתי האומללה טיפלה בי במסירות יומם ולילה.  וכך, אט-אט, החל מצב בריאותי להשתפר.  סבא וסבתא מאוד הצטערו שלחצו עלי לעזוב;  הם היו בטוחים שזו הסיבה העיקרית למחלה שלי, והאשימו את עצמם בסבל שעבר עלי.  הם אמרו שלעולם לא יכריחו אותי עוד לחזור להורי.  למרבה הפלא, החלמתי מהמחלה חסרת השם, שהיתה גם, לכאורה, חסרת מרפא.

והנה, באחד הימים נעצרה על יד הבית עגלה יפה רתומה לסוסים מקושטים, ולבית נכנס דוֹדי, האח הצעיר של אִמי, וחבריו.  הם נראו עליזים, ושאלו אותי אם אני רוצה להצטרף אליהם לטיול.  קפצתי משמחה, ויצאנו מן הבית.  הסתובבנו באזור העיירה שלנו, ולבסוף נעצרה העגלה באיזו שכונה זרה.  הבחורים שאלו אותי, אם אני רוצה להיכנס אתם למכרים שלהם.  הסכמתי.  הבית לא היה מוכר לי ולא פגשנו איש.  נכנסנו למרפסת קטנה, סגורה בקירות זכוכית, ומשם פנינו לחדר גדול ויפה;  היה בו ריח של צבע טרי, והוא היה ריק מרהיטים.  היתה שם דלת שהובילה לחדר נוסף.  באותו רגע שמתי לב, שלא רחוק ממני עומדת עגלת ילדים מפוארת בעלת גלגלים גבוהים.  בעגלה שכב ילד יפהפה עם עיניים כחולות ומצח גבוה מאין כמוהו.  שׂערו היה ישר וסמיך וצבעו בלונד-אפור.  לא יכולתי להסיט את מבטי ממנו.  התקרבתי אליו, והוא תפס בשערות הארוכות שלי.  התאהבתי בו מבלי לדעת מי הוא.  הילד הסיח את דעתי, והמשכתי לשחק אִתו.  היה לנו טוב ביחד, וצחקנו.

לפתע הבחנתי שבחדר הגדול הזה נמצאים רק הילד ואני.  הייתי מבולבלת, רצתי לחדר הסמוך לחפש את דודי ואת חבריו שהכרתי.  והנה, להפתעתי הגדולה, מצאתי שם את הורי ואת אחותי, שהיתה צעירה ממני.  הם עקבו אחרי בדאגה.  רק אז הבנתי, כי ההורים שלי החליפו את דירתם במטרה להחזיר אותי הביתה.

לא עזרו להם סיפורים ותירוצים – לא רציתי לשמוע שום הצדקה למעשה.  הרגשתי שסידרו אותי, ושהַזמַנתי לטיול היתה מעשה רמאות.  הדבר גרם לי להרגיש מיותרת ולא רצויה אצל הסבים שלי, ובכיתי מרה;  כאבתי את המעבר החד והפתאומי.  חלף זמן רב עד שהתרגלתי למקום החדש.  כל מחשבותי היו קשורות עדיין לתקופה המאושרת מן הימים שגרתי אצל הסבים שלי.  רבות ביליתי בהתבודדות ובהרהורים על עבר קסום זה.

בתקופה הארוכה ההיא הספקתי להתרחק מן המשפחה שלי;  עד שהגעתי לבית הורי לא ידעתי אפילו שיש לי אח.  ההורים שלי היו כמובן מאושרים, שאחרי שתי בנות נולד להם הבן אפרים.  כאשר הייתי ילדה קטנה היו לי רגעים עצובים שבהם בכיתי, אבל אז באותם הימים מלאי האושר לא תיארתי לעצמי איזו ילדות אומללה מחכה לאחים הקטנים שלי.  אני חייבת לציין שהיצורים המסכנים האלה היו יותר חזקים מגיבורים מבוגרים.  קשה להאמין, אבל בזמן הכיבוש ילדים סבלו בשקט.

אהבתי את קוריץ ואת כל מה שהיה בה;  חשבתי שאין מקום יפה ממנה בעולם.  המשפחה שלי היתה לידי והורי יצרו למעני תנאים טובים.  חיי היו חסרי דאגות, כך שבמבט לאחור, גם מקום מגורים נתפס כמו גן עדן.

עד שנת 1939, העיירה קוריץ היתה על גבול פולין-רוסיה.  המשפחה שלי גרה בשטח שהיה שייך לפולין.  העיירה היתה מאוד נקייה וירוקה.  בסביבה הקרובה היו שדות מעובדים ויערות רחבי ידיים.  ליד העיירה זרם נהר בשם קורצ'יק שהיה רחב ועמוק ומימיו הרבים הקיפו את כל היישוב, וכל התושבים נהנו מהמים שהיו צלולים כמו קריסטל.

היו בקוריץ מנזרם וכנסיות.  גם ליהודים היו בתי-כנסת יפים ומסודרים.  אחד מהם היה בית-כנסת גדול, שהצטיין באדריכלות יפה במיוחד.  בתוך הבניין היו קישוטים יקרים והרבה דברי-ערך.  המקום המקודש הזה היה גאוה לכל יהודי מקומי.  עם הכיבוש, שרפו הגרמנים את בית-הכנסת הגדול והמפואר הזה והרסו אותו עד היסוד.  בהדרגה חיללו הגרמנים והרסו את כל בתי-הכנסת שהיו בעיירה.

בסביבה שלנו גרו פולנים, אוקראינים, גרמנים, צ'כים ויהודים.  ליהודים היו משפחות גדולות שהיו מלוכדות ומסורות.   היה בתכונות אלה משהו שהעניק ביטחון ונטע תקווה לעתיד.  המאבק לקיום יום-יומי התנהל בדרך ישרה ומכובדת, כי כל אחד ידע שמכירים אותו אישית.  זו הסיבה שהעיירה שלנו היתה נקייה מפשע.  לדעתי, המצב והתנאים יצרו תלות הדדית בין התושבים, יהודים ולא-יהודים ולרוב התושבים המקומיים היו ידידים יהודים.  כך זה היה במשך דורות.   כמובן שהיו גם תושבים אנטישמיים מובהקים.  אלה טענו שהיהודים צריכים לנסוע לפלשתינה כדי לחיות במדינה משלהם.  היו פולנים אנטישמיים שתלו מודעות הסתה בחלון הראוה של בית העסק שלהם.  הכול היה גלוי, אבל בלי אלימות פיזית.  לפעמים היהודי הרגיש כמו נטע זר, למרות שהיה אזרח נאמן;  אבל ככה זה, בכל מקום המיעוט מקופח וסובל.

גם לבני הלאומים האחרים היו בעיות.  האוקראינים התקוטטו ביניהם לעתים קרובות.  הדבר הוביל לפעולות נקם.  היו מקרים שדווקא היהודים באו להשכין ביניהם שלום, בעקבות פנייתו של אחד הצדדים.

אבי נולד בקוריץ, והיו לו הרבה קרובי משפחה שגרו במשך דורות באזור ווהלין.  אחדים מהם היו בעלי נכסים שונים ואדמות שעברו בירושה מדור לדור.  אִמו ואחיו הבכור גרו בארצות-הברית, שתי אחיותיו שהיו מבוגרות ממנו גרו עם משפחותיהן בארגנטינה.  עד שנת 1939 היתה לאבא שלי אפשרות להצטרף לקרובים הללו, ולהגר לארצות-הברית או לארגנטינה, שכן בתור מכונאי מצטיין היה מסתדר בכל מקום;  אבל כיהודי הוא חלם על מדינה משלו, ורק לארץ-ישראל היה מוכן להגר.  אבא היה פעיל בהסתדרות הפועלים היהודים, וקינא בכל אדם שקיבל רישיון לנסוע לפלשתינה.  באותן השנים הוא היה עדיין צעיר, בריא, מלא חיים ומרץ, והיתה לו תקווה גדולה שביום מן הימים תהיה גם לו אפשרות להגיע לארץ-ישראל, מה גם שמקצועו היה מקצוע נדרש בארץ.

כל חייו עסק אבא במכניקה, כי אהב את המקצוע הזה.  גם אביו היה מכונאי מצטיין.  אבא שלי המציא הרבה פטנטים, ואת האישורים הרשמיים שהעידו על כך תלה על הקירות בבית-המלאכה שלו.  בית-המלאכה והחנות הצמודה לו שכנו במרכז רחוב סטלינה, ממש על יד הכנסייה הגדולה, ניקוליבסקה.  היתה שם שורה שלמה של חנויות בבעלות של יהודים שהיו בנויות מלבנים אדומות.  עם הכיבוש הגרמני נהרסו כל החנויות ונעלמו כלא היו, שכן הן הסתירו את הכנסייה ששכנה מאחוריהן...

אבא שלי דאג למראה החיצוני שלו.  אני עדין זוכרת את החליפות היפהפיות שלבש, כולן בצבעים אופנתיים.  היה במה להתגנדר.  צלמים מקומיים באו אל אבי וביקשו לצלמו בשביל חלון הראווה שלהם, כי אבא באמת היה גבר נאה.

בעקבות העבודות היפות שביצע נפתחו בפניו הרבה דלתות למקומות שלא היתה בהם דריסת רגל ליהודים אחרים.  היו אצלנו, כאמור, אנטישמים מובהקים, שמפעם לפעם היו זקוקים לעבודה מיוחדת, שרק אבא ידע לעשות.  מאחר שלא מצאו לו תחליף ולא היתה להם בררה (כך אמרו בגילוי לב, כי ידעו שאבא הוא יהודי גאה שלא יסכים לעבוד עבורם אם לא יבואו בעצמם לבקש זאת ממנו), הם באו והסבירו שאין בכוונתם לגרום עוול ליהודי כמו אבא.  לא היתה עבודה שאבא התקשה לבצע.

לאבא לא היתה מנוחה בעולם הזה, היו מקרים שהוא היה חייב לעזור גם לקרובי-המשפחה שלנו, והוא סחב את העגלה הכבדה בלי תלונות.  יחד עם זאת, תמיד שאף לחסוך בעזרת עבודה עצמית.  ואכן, כמעט הכול אצלנו בבית היה מתוצרת עצמית.  היינו גאים על כך.  את הלחם היינו אופים בעצמנו;  איטריות ייצרנו במו ידינו;  ריבות שונות הכנו מראש לכל השנה;  לעונת החורף הכנו תמיד כמות גדולה של ירקות כבושים (היה להם טעם גן עדן), ואפילו תפוחי-עץ היינו כובשים.  כדי לנהל בית עשיר יש צורך ללמוד באוניברסיטה ולעבור הכשרה.  אבל לניהול בית עני חייבים לדעת את האמנות איך להיסתדר עם דלות ולא להגיעה להשפלות.  למזלי הטוב ההורים שלי היו מורים טובים בשני המקרים, ככה שמעולם לא היו לי בעיות בשטח הזה.

אנשים שהכירו את אמי אומרים שהיא היתה יפהפייה.  היו לה עיניים בגוון כחול-ירוק ושערות ארוכות מאוד בצבע בלונד-אפור.  בימינו היו אומרים עליה שהיתה בנויה כמו דוגמנית צמרת...  למעשה, כל בני משפחתה הצטיינו ביופיים.  על המשפחה הזו אמרו:   "כמו השורש – כך הענפים".

אמי נולדה להוריה לאחר חמישה בנים.  על כן היא עמדה במרכז תשומת-הלב, אמא סיפרה הרבה על הילדות.  היא למדה בבית-ספר רוסי, ובין השאר למדה גם בלט.   אבל לפתע פתאום, בהיותה נערה צעירה, התרחש מאורע – המהפכה הקומוניסטית – ששם קץ לכל חלומותיה.  בבת-אחת הפכה לפליטה והגיעה עם משפחתה לפולין בחוסר כל.  במשך תקופה ארוכה היא היתה רעבה ללחם וסבלה מאוד.  ייתכן שמשבר ראשון זה בחייה השפיע על אופיָה והתנהגותה בהמשך חייה.

הורי נישאו בגיל צעיר מאוד, ואף-על-פי כן נישואיהם הצליחו מאוד.  הם החליטו לגדל הרבה ילדים, שכן האמינו שמשפחה גדולה זו ערבות לעזרה הדדית בעת צורך.  שמונה ילדים הביאו לעולם, בזה אחר זה;  חמש בנות ושלושה בנים.  אני הייתי הילדה הבכורה;  אחרַי – אחותי נינה;  אחריה– אחי אפי;  אחריו – ליאון;  אחותי רעיה, אחותי ליובה.  ילדה נוספת נולדה על סף הכיבוש הגרמני.  היא היתה יפהפיה בלונדינית בשם בתיה.  מי חשב שתינוקת זו לא תזכה ליום בהיר אחד בחייה.  היה עוד בן אחד שנפטר בינקותו.  כל הילדים היו רצויים ואהובים.  היו אלה ילדים בריאים, יפים ומוצלחים מאין כמוהם.  ליאון ורעיה היו כהים, כמו אבינו, וכל יתר הילדים היו דומים לאמא – בלונדינים עם עיניים כחולות, גבות עיניהם וריסיהם שחורים.  כן, הם באמת היו מיוחדים מכל הבחינות.

הורי היו קפדנים מאוד בהשגחתם של שלום ילדיהם, ודרשו שגם הילד ישתדל לעזור בבית לפי יכולתו, ואכן, לא היה אח ורע למסירות שגילו הילדים כלפי משפחתם.  ההורים שלי ניהלו חיים יפים תוך כבוד הדדי.  היתה ביניהם מסירות בלתי רגילה.  אפילו בזמנים קשים ומלאי סכנות, היתה בהם נכונות להקרבה עצמית.

נשים רבות קינאו באמי ושאלו אותה מה צריך לעשות כדי לגדל ילדים טובים ומחונכים כאלה.  לאמא היה "מרשם של סבתא", שטענה שצריך להשקיע הרבה בילד הראשון, וכל יתר הילדים ילכו בדרכו.

הייתי גאה בהורי.  רציתי להיות דומה להם בכל.  הם ידעו איך לאחד את המשפחה, כדי ליצור אהבה הדדית שאין דוגמתה.  האמת והיושר היו בשבילם לחוק חיים.  באותם הימים לא יכולתי לדעת שזאת התקופה המאושרת ביותר בחיי.  אני מאוד מתגעגעת לזמנים ההם, נשארו רק זיכרונות שגורמים לי כאב.

היינו משפחה גדולה, ואף-על-פי-כן תמיד אירחנו שני בחורי ישיבה שבאו מליטא, כדי ללמוד בישיבה שבעיירה שלנו.  כאשר סיימו הבחורים האלה את הלימודים ועזבו את הבית שלנו – מיד נכנסו שני בחורי ישיבה אחרים במקומם.  מעולם לא הבנתי איך ההורים שלי מסוגלים לקחת אחריות גדולה כזאת.  הם טענו שמדובר ביתומים, ושזאת מצווה גדולה, ובזכות המעשה הזה הילדים שלהם לא יהיו יתומים.  לפעמים בא אורח מחוץ לעיר לבית-הכנסת שבו התפלל אבא, ואז היו מַפנים אותו אלינו.  אבא לא ידע איך אפשר לסרב להאכיל אדם רעב, והסכים להלין אותו בביתנו.

במשך כל השנים היו הילדים אצלנו שווי זכויות, והנה, בשלב מסוים, אני, בהיותי הבכורה, התחלתי לקבל יותר בגדים ונעליים מאלה שקיבלו שאר האחים והאחיות.  השינוי התבטא לא רק בכמות, אלא גם באיכות הבגדים, שהיו עשויים בטוב טעם.  פתאום אמא התחילה לדאוג שמא לא אסתדר בחיים, כיוון שנהגתי לוותר על הכול לטובת אחרים.  אמי מצאה זמן לומר לי שכל אדם צריך לחשוב גם על עצמו ושיש גבול לנתינה ולהקרבה.  אמא פחדה שאשאר מקופחת כל החיים.  פעמים רבות שמעתי מאמי שהילדים הם ילדיה ולא ילדי, ושהאחריות העיקרית עליהם מוטלת עליה בלבד.  מאופן דיבורה חשתי בנימת התנצלות.  באותן השנים לא יכולתי לדעת שיש לי אמא מיוחדת.  אמא אמרה כי לו הייתי חכמה יותר, הייתי דואגת לעצמי, כי אסור להפסיד הכול למען אחרים.  ייתכן מאוד שכל הטפות המוסר של אמא איחרו את המועד, או שתכונת ההקרבה פשוט טבועה בי.  מי יודע?  עובדה שלא השתניתי.

בשנת 1937 הגיעו ההורים שלנו למסקנה שהם חייבים לעשות מאמץ מיוחד כדי להגיע סוף-סוף לבית משלהם.  במרכז העיירה שלנו, בפינת מנַסְטירְסְקה-סטלינה, היה שטח ענק מגודר בגדר גבוהה.  במקום זה עמדו שלושה בתים חרבים, אשר לא התאימו עוד למגורים, כי היו מוזנחים מבפנים ומבחוץ.  תושבים רבים היו מעוניינים בשטח זה, אך איש לא ידע לאן לפנות.  אבי בדק למי שייך הרכוש וטיפל בנושא זה באינטנסיביות.  בהזדמנות הראשונה נסע לוורשה כדי לדבר עם בעל השטח וביצע את העסקה.

ההורים שלי היו מאושרים בצעד ראשון זה, והתחילו בהריסת הבתים הרעועים שקנו.  היו שם הרבה חפצי נחושת ששימשו לקישוט הבתים.  הכול היה עשוי בסגנון עתיק ואמנותי – למשל, ידיות החלונות והדלתות.  היו בעלי מלאכה שבאו במיוחד כדי לראות את חפצי הנחושת ולשכנע את אבא שלי למכור אותם.  משלא הצליחו, הם הודו שזאת עבודת יד נהדרת שאין דומה לה.  הנברשות הגדולות על התקרות וגם על הקירות היו יפות מאוד.  נודע לנו כי בבתים האלה גרו פעם אצילים פולנים.

נבנו בבית שתי יחידות דיור תחת קורת-גג אחת, כדי שאחת מהן תשמש בבוא העת למגורי הילדים.  בדירה אחת היו חמישה חדרים ענקיים, מטבח ופרוזדור ארוך שהפריד בין שתי הדירות;  עדיין לא הבהרתי עד כמה גבוה היה המחיר ששילמנו אנו, הילדים, עבור מבצע זה של בניית בית פרטי.  המחשבה על כך מייסרת אותי עד היום.  במהלך הבנייה המפרכת של הבית לא היה לנו כסף למחיה, פשוטו כמשמעו.  לא היו לנו אמצעים, ולכן הבנייה נמשכה שנים.  המצב הכלכלי היה נורא עד כדי כך, שהיו מקרים שהילדים שלנו התעלפו, כי היו רעבים והתמוטטו מרוב עבודה.  אבא היה אדם בעל כבוד עצמי, ולא רצה שהקרובים שלנו ידעו מה מתרחש אצלנו, מה גם שהיינו חייבים להם כסף.

יחד עם זאת, ולמרות הכול,מדי יום הסתכלנו בנחת-רוח על הבית הפרטי שלנו, והיינו מרוצים.  מי יכול היה לדעת שלא ירחק היום, והבית האהוב הזה יהפוך למלכודת מסוכנת, שתביא את המשפחה שלנו אלי קבר.

בקיץ של שנת 1939, לפנות בוקר, שמענו רעש של מטוסים.  במקום המגורים שלנו לא היו רגילים לתופעות כאלה.  התלבשתי בבהלה ומיהרתי להצטרף לאבא שכבר הספיק לצאת החוצה.  ראיתי שבשמים טסו מטוסים מעל לאזור שלנו, ולא מיהרו להסתלק.  עדיין היתה אפלה.  השכנים עמדו על יד קירות בתיהם ורעדו מפחד שמא כל רגע תתחיל הפצצה.  כולם ידעו שאבא שירת פעם בצבא, ושאלו אותו, "מה מתרחש פה?  לאיזו מטרה באו המטוסים?"

פתאום שמענו רעש מוזר של כלי-רכב שלא היה מוכר לנו.  אבא אמר שזה דומה למנוע של טנק, והרעש התגבר עם התקרבם של כלי-רכב.  אבא רץ לכביש הראשי, שהיה קרוב מאוד לביתנו.  רצתי אחריו למרות שהוא התנגד.  לידו תמיד הרגשתי ביטחון רב, ולא היו שום יריות.  עמדנו על המדרכה סמוך לכביש.  והנה הבחנתי ברכב צבאי שב מכיוון הגבול הרוסי.  תושבים מקומיים רבים באו בריצה כדי לראות במו עיניהם במה מדובר.

החיילים הסובייטים היו מאוד ידידותיים.  הם ברכו אותנו לשלום, ושאלו אם ורשה, הבירה הפולנית, קרובה לעיירה שלנו.  אפשר היה לחשוב שברית-המועצות רוצה להשתלט על כל פולין.  בהדרגה, בלי למהר, עברו על פנינו הרבה יחידות צבאיות.  הן המשיכו בדרכן מבלי לעצור.  הן חלפו בדומה למצעד צבאי חגיגי, שמח ורב רושם;  הכול היה מבריק ומאורגן בסדר מופתי.[3]

האווירה היתה ידידותית ונעימה והשפיעה מיד על האוכלוסייה המקומית שהיתה במצב-רוח מרומם.  לראשונה החלו התושבים לספר על קרובי-משפחתם שגרים ברוסיה.  במשך יום אחד התמלאה העיירה שלנו באנשים רבים שבאו ממרחק.  בכל פינה בעיר עמד איש צבא, וסיפר על "גן עדן קומוניסטי".  כולם היו מאושרים מכך שהמעבר משלטון אחד לאחֵר התרחש בלי שפיכות דמים וללא ייסורים.  היתה הרגשה כאילו נפתחו שעריו של בית-סוהר.  ממקום מרוחק ושכוח-אל הפכנו למרכז חשוב.  השלטון המקומי החדש פעל במהירות וארגן מוסדות חשובים בתחום הבריאות, החינוך, התרבות וכדומה;  נפתחה ספרייה עירונית בחינם;  לראשונה היה לנו בית-תרבות גדול ומפואר;  בחדרים המרווחים אורגנו ריקודים מלווים בנגינת תזמורת צבאית, ותמיד היו שם אנשי צבא רבים.  העיירה שלנו הפכה רועשת ותוססת ביום ובלילה.

השלטון הסובייטי פתח בתי-ספר חדשים.  בעבר לא היו אצלנו יותר משבע כיתות, אבל עתה הוחלט להוסיף כיתות לתלמידים שסיימו שבע שנות לימוד.  לפי כל הסימנים נדמה היה שיש אפשרות להתקדם בהשכלה כללית, והשמחה על כך היתה גדולה.   אמא שלי, שלמדה פעם בלט, אף החליטה שהגיע הזמן ללמד אותי לרקוד.  בזמן השלטון הפולני, הספקתי לסיים בית ספר עממי פולני, שרוב המורים בו היו מפולין המרכזית.  אחרי המהפך קיבלנו מורים חדשים.  משנת 1939 ועד 1941 למדתי בבית-ספר ערב.  הלימוד התנהל בשפה הרוסית, וגם את השפה הגרמנית למדו בצורה אינטנסיבית.  לא האמנתי שיש לי סיכוי להצליח, כי אף פעם לא היה לי הזמן הדרוש להכנת שיעורים.  למזלי הטוב היה לי זיכרון יוצא מן הכלל, אשר עזר לי לתמרן איכשהו ולהמשיך בלימודים.  אז, באותם הימים, הכול בא לי בקלות.  הצטיינתי בלימוד שפות וגיליתי כישרון מיוחד במבטא נכון.  לקח לי זמן להבין שיש לי משיכה לשפות זרות;  הגילוי גרם לשינוי בחיי.  הצלחות היו גם לשאר בני משפחתי.

תמורה משמעותית נוספת באו אלינו נציגים מטעם השלטון המקומי וערכו רשימה של כל הילדים בבית.  הפקידים הסבירו, שעל-פי החוק הסובייטי, זכאי כל בעל משפחה ברוכת ילדים לתמיכה כספית.  ואכן, כמו משפחות רבות אחרות, התחלנו לקבל קצבה חודשית.  בנוסף לכך הצליחו הורי, בעזרת ידידים ותיקים, לסדר עבורי הכשרה מקצועית בדואר המרכזי, בתחום הטלפון והטלגרף.

ההוצאות שלנו התנהלו על-פי ההכנסות.  בתקופה ההיא היו הילדים קטנים עדיין, ולימודיהם מומנו על-ידי השלטונות.  במצב עניינים זה נדמה היה כי הורי נכנסו לבהלת קניות.  הם מיהרו להניח אריחי חרסינה, לקנות רהיטים חדשים ויפים ולא ויתרו גם על קניית שעון-קיר גדול ונאה.  בכל החלונות, שהיו די גדולים, תלו הורי וילונות יפהפיים שגלשו עד לרצפה וחשוב מכל בעיניהם היה לקנות כלי-נגינה תוצרת חוץ.  סוף-סוף התגשם החלום של הורי, שכל אחד מילדיהם יבחר לעצמו כלי נגינה המתאים לו ואהוב עליו.

אמא דאגה למראה החיצוני שלי – אך עדיין אסור היה לנער כלשהו, שהכרתי מספסל הלימודים, ללוות אותי ברחוב.  אבא תמיד ראה הכול, ולא חשוב באיזה מרחק ממני צעד הנער.  במקרים כאלה ניגש אליו אבא ואמר לו:  "למה אתה מבזבז זמנך לריק?  היא לא בשבילך...".  התרגלתי לציית להורי, ולא כעסתי.  אפילו לא העזתי לבקש ללכת לבית-התרבות בזמן שנערכו שם ריקודים.  נכון שהייתי צעירה מכדי להשתתף בבילויים מסוג זה, אך מאוד רציתי להאזין לנגינת התזמורת.  לא קיבלתי רשות מאבא להסתובב מחוץ לבית בערבים.  על-פי המושגים של הורי, העצמאות והביטחון של הילד תלויים בכמות העבודה ובסוג העבודה שהילד מסוגל למלא, ולא בבילויים בגיל מוקדם.  מעולם אפוא לא זכיתי להתיידד עם איזשהו ילד, אבל היו לי מקרים רבים שאמהות של בנים יצאו מכליהן כדי למצוא חן בעיני ולקרב אותי לילדים שלהן.

חבל מאוד שלא ידעתי איך לנצל את תקופת הילדות והנעורים המוקדמים.  כמה עצוב שלא ידעתי איך ליהנות מכל רגע.  לפעמים אני נזכרת ברגעים המאושרים שבהם שיחקתי בחול הרטוב תחת גשם.  ממש כואב לי שלא הערכתי מספיק את האושר הגדול שהיה לי בתוך המשפחה הגדולה שלנו.  לכל אחד יש זיכרונות שנעים להיאחז בהם.  גם אני משתדלת להיות כמו כולם, כדי להוכיח שהייתי פעם צעירה.  למטרה זו אני מחפשת בחיים שלי מאורעות שאפשר לחשוב עליהם בלי לחוש כאב.

אני נזכרת, למשל, בבית-הספר שבו למדתי.  היה שם ילד מרגיז שאתו ישבתי על ספסל אחד במשך שנים – ילד בלונדיני עם עיניים כחולות בגוון אפור, ממש יפהפה.  הילד המפונק והשובב הזה היה גדול מכפי גילו.  היו לו כל התנאים כדי להיות מאושר, הוא היה מלא ביטחון עצמי, אמיץ ונועז.  שמו היה סיומַה דרָייזֶר, והכול בא לו בקלות.  הוא רצה להשתעשע ולבדר את הילדים שנמצאו בסביבה.  למטרה זו הוא בחר בי.  הילד הזה יצא מכליו כדי להמציא תחבולות חדשות, ואני, כשותפתו לספסל הלימודים, הייתי הקרבן למעשי העורמה שלו.  בכל הזדמנות הוא קשר את צמותי לספסל הלימודים או לחפץ אחר שהיה בשכנות.  כאשר הייתי צריכה לקום לפי דרישתו של מורה, אז משהו שבו הייתי קשורה סחב אותי לאחור והשׂער הארוך שלי נראה כמו חבל עבה ועליו תלויים כל מיני דברים.  התלמידים התפוצצו מצחוק, וגם המורה חייך בסתר מרוב הפתעה.  במקרים כאלה הייתי מתבלבלת, ולא ידעתי איך להגיב מרוב עלבון ובושה.  סבלתי מאוד, ולא היה לי חשק לבקר בבית-הספר.

למעשה לא הייתי היחידה ששמו אותה מטרה לצחוק.  למנהל בית-הספר שלנו היתה בת יחידה, שגם לה היו צמות ארוכות, ושתינו קיבלנו אותו "טיפול";  אבל זה לא הקל עלי את המצב.  בהפסקות, כאשר כל הילדים נמצאו בחצר ענקית שהיתה סגורה מכל הצדדים, דרייזר נהג להתגנב מאחורי גבי, לתפוס בזריזות את הצמות שלי ולצעוק בקול מחריש אוזניים:  "דיו, דיו, הסוסה שלי".  לצערי, תמיד חזרתי על אותן הטעויות, כי במקרים כאלה רציתי לברוח ממנו כמו מאש, ועזבתי בריצה את המקום מבלי להביט לאחור;  מהר מאוד התברר שהילד השובב רץ אחרי כשהוא מחזיק את הצמות שלי בשתי ידיו...  מעשה כזה תמיד זעזע אותי.  מרוב התרגשות, לא הבנתי שאני נוהגת בדיוק לפי כוונותיו וציפיותיו של הילד הזה.  דרייזר היה מאושר, ששוב הצליח לסדר אותי, וכל הילדים צחקו בהיסטריה.

סבלתי, ובסתר בכיתי מרה.  שנאתי את הילד הזה עד מוות.  אבל המורים שלנו לא התחשבו באיבה הזו, ותמיד, בכל מקום, השתדלו להושיב אותנו ביחד – לא עזרה לי שום התנגדות, ובזאת לא הסתיימה מסכת ההשפלה שגרם לי ילד זה.  לקראת צילום תמונת מחזור בבית-הספר, היתה למורים שלנו מלאכה רבה.  הם פעלו כמו אדריכלים.  אחרי שכל הילדים תפסו את המקום המיועד להם לפי התכנית והיו מוכנים להצטלם, הביאו המורים שולחן שהכינו למטרה זו, והעמידו אותו במרכז.  על שולחן זה הושיבו אותי יחד עם לא אחר מאשר הילד דרייזר השנוא, שכה פחדתי ממנו.  המורים התמוגגו מנחת מן המראה שלנו, והכריחו אותנו להתקרב זה לזה ככל האפשר.  לאחר מכן הצמידו את ראשינו יחד.  התביישתי כל-כך בפני התלמידים, ובכיתי, וכך צילמו ואתנו.

אחרי כמה שנים, כאשר קצת גדלנו, התחילה גברת דרייזר לתכנן פגישות "בלתי צפויות" אתי.  אמו של סיומה היתה גבוהה, אלגנטית ועדיין צעירה ויפה.  כאשר יצאתי מבית-הספר, עמדה גברת דרייזר בדרך שבה הייתי אמורה לעבור, והתחילה לפטפט אתי.  היא מאוד השתדלה להכניס אותי לבית שלה בכל מיני תירוצים.  בעלה ובתה הבכורה קיבלו אותי כאורחת חשובה ורצויה.  בתם היתה מבוגרת ממני בשלוש שנים, והיא התייחסה אלי כאילו הייתי חברתה הטובה.  כל פעם שביקרתי שם פחדתי לפגוש את הבן המאוס שלהם, כי עדיין הרגשתי איבה אליו.  למזלי, הוא לא היה בבית בזמן הביקורים שלי.  משום מה המשפחה הזאת השתדלה מאוד להפוך אותי לבת בית אצלם.

סיפרתי לאמי על הביקורים האלה, שהתנהלו בניגוד לרצוני.  ביקשתי עצה איך עלי לנהוג.  אמא הביטה הרחק מעל ראשי, ובשקט, כאילו מדברת אל עצמה היא אמרה:  "מוקדם, מוקדם".  אחרי הפסקה ממושכת היא התחילה ללטף את ראשי, ואמרה:  "מה יש פה להתייעץ, הרי האנשים האלה היו פעם שכנים שלנו".

הנה אפוא, גם בני משפחת דרייזר דאגו לעתיד הרחוק יותר ולא להווה;  אף הם לא חשדו שיכולה לפרוץ מלחמה שתביא לחורבן של כולנו.  מכל משפחת דרייזר לא נשאר זכר.  הם היו בין הקרבנות התמימים שהוצאו להורג בעירנו בחודש יוני 1942.

אחרי שגרמניה ורוסיה החליטו לחלק ביניהן את פולין,[4]   התחילו להגיע לעיירה שלנו פליטים רבים ממרכז פולין שחששו מהכיבוש הנאצי הצפוי.  זרם הפליטים גבר מיום ליום, והם סיפרו על דברים מחרידים שראו עיניהם.  אף-על-פי-כן עדיין היתה משפחתי בטוחה ש"לנו זה לא יקרה", כי אנחנו נמצאים תחת חסותה של מדינה גדולה וחזקה, שלא תוותר בקלות על השטחים שנמצאים ברשותה.

בינתיים החלו הפליטים להתיישב בכל הסביבה שלנו.  לא ראיתי ביניהם משפחות עם ילדים, והתחלתי להתעניין מהי הסיבה לכך.  ואז התברר לי, שמשפחות שיש להן ילדים – אין להן שום סיכוי לברוח מן הטריטוריה שכבשו הגרמנים.  כל הפליטים התלוננו על הסבל שהיה מנת חלקם, עד שהצליחו לחצות את הגבול ולעבור לצד הרוסי.  היו שמועות שכל הפליטים הם יהודים, כי רק להם צפויה סכנה תחת השלטון הגרמני.

גם אצלנו בבית גרו ארבעה גברים יהודים צעירים שנולדו בוורשה.  משפחותיהם נשארו שם, כדי לשמור, לדבריהם, על רכושן הרב.  המצב הכלכלי שלהם באמת היה טוב, כי הם היו פּרוֹפֶסוֹרים לרפואה.  הדיירים שלנו היו גבוהים, יפים ומלאי מרץ וביטחון עצמי.  הם עדיין קיוו שהכול יסתדר, וגם להם תהיה אפשרות לחזור הביתה.  הם הרבו לצאת לרחוב כדי לשמוע חדשות אחרונות.  לא היתה להם מנוחה, לא ביום ולא בלילה.  המתח אכל אותם מבפנים ללא הרף.  הם היו בין הראשונים שהחליטו לנסוע לרוסיה עוד לפני שפרצה המלחמה.

בעיירה שלנו התנהלו החיים כאילו דבר לא קרה;  רבים העריכו שלמקום שלנו לא יגיע שום כובש זר.  יחד עם זאת התנפלו התושבים על החנויות וקנו הרבה מוצאים מהמכולת, שכן כולם ידעו שיש לאגור מלאי מזון למקרה שתפרוץ מלחמה.  כך נהגו כל השכנים שלנו.  ובאמת, לא פלא שהורי הוציאו את כל כספם על קניית מזון, כי איך לוותר על מזון בסיסי כאשר יש משפחה גדולה?!

 

הגרמנים באים

ב-22 ביוני 1941 פרצה המלחמה בין ברית-המועצות וגרמניה הנאצית.  הנוער שלנו הסתובב ברחוב, כדי להיוודע בין אנשים יודעי דבר מה נשמע בעולם.  רק לאנשים מעטים היה מקלט רדיו.  אי-הוודאות יצרה תחושה קשה ומתח עצום.  בכביש הראשי היתה תנועה רבה יומם ולילה.  חיילים צעירים נסעו מערבה לחזית.  כמו בזמן כניסתם לעירנו שנתיים קודם לכן, הם היו נקיים ומצוחצחים, כאילו התכוננו למצעד חגיגי.  לא פעם נוצרו פקקי-תנועה בשל עומס כלי-רכב מכל הסוגים.  החיילים השתדלו לנצל מקרים כאלה, וחיפשו בקרב הקהל בנות מתאימות כדי להתיידד אתן, וכך הבטיחו לעצמם שיהיה להם עם מי להחליף מכתבים.  דבר כזה היה מקובל בגלל המצב המיוחד שנוצר.  כולם התייחסו לחיילים בחמלה.  רבים בכו מרה כי היה ידוע שגם אצלנו צפוי גיוס כללי של צעירים.  באותה תקופה, בחזית, התנהלו קרבות אכזריים, ואפשר היה לשער מה מחכה לחיילים האלה.  למעשה, גם אנשי צבא בכירים עדיין לא ידעו מה התרחש במציאות.  איש לא האמין שלרוסיה צפויה בקרוב מפלה קשה.

יותר מכולם דאגו היהודים, כי הם היו תמיד הראשונים שסבלו מכל זעזוע פוליטי.  אנחנו, הילדים, חשנו את עצמנו מוגנים על-ידי ההורים שלנו.  לא תיארנו לעצמנו שצפוי לנו עתיד מר.  ובכל זאת, סבלנו קשות מהאווירה הכללית ופחדנו מן הצפוי.  המצב המתוח והבלתי שגרתי גרם לתחושה קשה ביותר.  הסתכלנו בהתרגשות רבה איך התחילו הפליטים לעזוב את העיירה שלנו והמשיכו הלאה, ברגל, לכיוון רוסיה.  יש להבהיר שלאנשים אלה לא היתה כל תחבורה.  הם הלכו ברגל ודחפו לפניהם, בכוחותיהם הדלים, עגלות קטנות ומאוד פרימיטיביות.

המראה הטרגי השפיע עלי מאוד.  היה בזה משהו יותר חזק מעצב ומפחד.  לפיכך גם אני רציתי לברוח מהר יותר לכיוון רוסיה.  מרוב בהלה, התקוממתי נגד הורי, ודרשתי מהם לפנות את המשפחה שלנו, ומיד, כל עוד ישנה אפשרות כזאת.  יחד עם זאת, בתוך לבי קינן הספק;  לא הייתי בטוחה שאכן אני צודקת;  שאלתי את עצמי בלי סוף האם אני מבינה טוב יותר מאשר ההורים המנוסים שלי.  חשתי ייאוש רב, ונאבקתי עם עצמי יומם ולילה, פשוט לא ידעתי מה לעשות.

בצר לי, מצאתי אוזן קשבת אצל אחד ממכרי, נער אשר הכרתי בזמן לימודי בבית-הספר.  שמו היה אלי דוּנַיֶבסקִי.  הכרתי אותו כילד שקט וביישן.  בכל הזדמנות הוא עשה מאמץ רב כדי להתיידד אתי.  אחרי הלימודים המשיך לעמוד בחצר עד אשר יצאתי מן הכיתה, והשתדל ללכת לצדי.  הילד הזה פחד מאבי, ולא היה לו העוז להתקרב לביתי.  כבר תיארתי לעיל את הסתייגותו של אבי מחברי;  אינני יודעת מדוע לא רצה אבא שיהיה לי חבר קבוע.  ייתכן מאוד שהורי לא ידעו כלל על צורת חינוך אחרת.  כאשר החלה המלחמה, השתדל דוּנַיֶבסקִי לפגוש אותי ברחוב, למרות שגרנו באזורים שונים ורחוקים זה מזה.  אני לא הייתי מעזה להזמין הביתה ילד כלשהו, כי הורי פחדו שאני אתרגל לנער לא מתאים, וזה יהרוס את החיים שלי בעתיד.

שמחתי מאוד כאשר אלי דוּנַיֶבסקִי דיבר אתי על לבטיו בקשר למצב.  הנער הזה התעניין במיוחד מה חושבים ההורים שלי בקשר לפינוי מוחלט מן העיירה שלנו.  סיפרתי לו, שבעקבות המלחמה קיבלתי אומץ, והתחלתי לייעץ לאבא שלי מה עליו לעשות, למרות שאני בעצם תלויה בו.  דוּנַיֶבסקִי הכיר את ההורים שלי היטב, הוא ידע שמדובר באנשים שלא קל להשפיע עליהם.  בכל זאת הנער אמר שצריך להשתמש בתחבולות, כדי להשיג תוצאות רצויות.  דוּנַיֶבסקִי יעץ לי לעשות רושם שאני עוזבת את המשפחה שלי, במטרה להצטרף לזרם הפליטים.  הוא היה בטוח שבמקרה כזה הורי ירוצו אחרי.  משום מה, גם אני חשבתי כך.  היה נדמה לי שמצאתי פתרון לבעיה שלי.  בביטחון רב אפוא ניסיתי את השיטה, אבל לצער, לא הצלחתי להציל את המשפחה שלי.

אצל אלי דוּנַיֶבסקִי הכול היה אחרת.  ההורים שלו הצליחו לפנות את המשפחה שלהם מבעוד מועד.  בזמן שהם גרו ברוסיה, התנדב אלי דוּנַיֶבסקִי לצבא האדום.  אחרי המלחמה סיפרו לי שהנער היה טייס, ונהרג בזמן פעולה צבאית.

בעיירה שלנו כולם ידעו שאבא שלי חייל ותיק.  עוד לפני שהתחילה המלחמה קיבל אבא פקודה ממשרד המלחמה המקומי.  ציוו עליו לאמן בני-נוער וגם מבוגרים יותר.  כמובן שהכול היה על-פי רשימה שהוא קיבל.  האימונים הצבאיים נערכו בשטח ענק של ארמון ישן.  היו הרבה אגדות מפחידות על ארמון זה.  מעניין שהפקודה שאבא קיבל לא הפתיעה אף אחד.  רק אני הייתי מודאגת.  אמרתי לאמא שלי:  "מה זה יכול להיות?  האם אין כבר אנשים בצבא שעוסקים דרך קבע במקצוע הזה?  מה פתאום בחרו באבא?".  חששתי שעלולים לגייס אותו לצבא.

ביום שבו התחיל אבא לעבוד בהכשרת חיילים, קרה משהו במשפחה שלי.  היתה הרגשה כאילו סופה מתקרבת.  הזמן דחק והקרקע התחילה לבעור מתחת לרגלינו.  אי-אפשר היה להאט את מהירותו של גלגל הגורל לצורך קבלת החלטות נינוחה.

ואכן, יום אחד שמענו הכרזה רשמית על מלחמה המתנהלת בין רוסיה וגרמניה.  נכון שהמצב היה מתוח כבר הרבה זמן, ובכל זאת, החדשות האחרונות על מלחמה נפלו על היישוב היהודי כמו רעם נורא ביום בהיר.  מיד אחרי ההכרזה על המלחמה החל גיוס כללי.  הכול התנהל במהירות.  בהרבה בתים היה סבל ודמעות.  כולם דאגו וחששו לחייהם של קרובי משפחה שנשלחו לחזית.  באותו רגע, לא יכלו הגברים המגויסים לדעת שגורל ילדיהם הקטנים שנשארו בבית יהיה גרוע מזה של החייל הנמצא בחזית.

הפלישה הגרמנית עמדה בפתח ושררה בהלה גדולה.  יהודים רבים חיפשו אפשרויות להציל את עצמם, להגיע למקום בטוח שאפשר למצוא בו מחסה עד יעבור זעם.  בהלת הקניות התגברה, הלחץ על החנויות היה חזק והן התרוקנו במהירות.  הפליטים הרבים שבאו אלינו ממרחק המשיכו בנדודיהם, להם מילא לא היה מה להפסיד.  כל אחד ראה איך אנשים בורחים בבהלה מפני המפלצת הגרמנית.  גם הדיירים שלנו יצאו לדרך מזמן.  כולם הלכו לכיוון רוסיה.

כמו רוב הילדים, גם אני עמדתי בכביש הראשי, שהיה סואן והומה תושבים מקומיים.  עמדתי על יד אוקראינים שצחקו בקול רם.  הם השתעשעו ודיברו ביניהם כאילו היו לבד במקום הזה.  הזדמן לי לשמוע הרבה פעמים, שהצבא החזק של גרמניה מסוגל להשיג את כל אלה שבורחים מהם.  הסתכלתי על המתרחש מסביב, הרבה מחשבות התרוצצו במוחי.  היה לי קשה ועצוב.  חשבתי כך לראשונה, למרות שעדיין לא היו סיבות אישיות להרגשה כזאת.  היה ברור שמצב-רוחי הסוער קשור בכל המתרחש בסביבה.

החיילים היו מאוד צעירים.  לא קשה היה לנחש מה צפוי להם.  לא יכולתי להשלים עם העובדה שצעירים נשלחים אל מותם.   לא יכולתי לדעת אז על השואה הצפויה לעם היהודי, ולא שיערתי כמובן אילו מעשים בכלל מסוגלים הגרמנים לבצע.  לא תיארתי לעצמי שהתושבים המקומיים לא ירחמו אפילו על תינוקות, שלאיש לא יהיה אכפת מה עובר על יהודי.  הרי באותם הימים הייתי ילדה תמימה שלא יודעת ייסורים מהם.  בגלל זה היתה לי הרגשה שכל העולם, על הסבל שבו, נפל עלי.

רצתי מהר הביתה כדי לבקש עזרה מההורים.  היתה זו הפעם הראשונה בחיי שאמרתי לאבא דברים קשים.  פתאום קיבלתי אומץ, הייתי מאוד תקיפה.  עמדתי מול אבא ודרשתי ממנו שנברח גם אנחנו.  בכיתי.  היתה לי הרגשה לא טובה.  פשוט היה לי דחף פנימי שדרש ממני לפעול ללא דיחוי, כל עוד לא מאוחר.  העיירה שבה נולדתי לא נראתה לי בטוחה עוד.  בכאב הסתכלתי על הילדים הקטנים שלנו, שהיו חסרי ישע, עצם קיומם תלוי באחרים.  כאשר ראיתי שאבא מתייחס אלי כאל ילדה גחמנית לא ידעתי מה לעשות.  רציתי לשכנע את ההורים שלי שהם טועים.  השתמשתי בכל מיני הוכחות נחרצות שיבהירו שאני צודקת.  כל הזמן חשבתי לעצמי שאולי אני באמת לא מבינה.  אבל בכל זאת, היו לי נימוקים חשובים מדוע יהודי צריך לברוח מפני הפלישה הגרמנית, ונדמה היה לי שהדרישות שלי מוצדקות.  נאבקתי עם עצמי, כי אסור היה לזלזל, כאשר על הפרק עומדת הצלת החיים של המשפחה שלי.

בבית השכנים שלנו ממול היה רדיו משוכלל.  כך היתה לי אפשרות לשמוע חדשות ממקור ראשון, הישר מגרמניה.  הנאומים של השליטים הגרמנים היו תקיפים כל-כך; היו בהם אימה ומורא.  אחרי כל נאום כזה הרגשתי צמרמורת בכל גופי.  סיפרתי על כך להורי.  להפתעתי, בשבילם זה לא היה חדש.  ההורים שלי התעניינו כל הזמן במצב, הם ידעו מה מתרחש בגרמניה.  הם אמנם היו מודאגים מן האנטישמיות שפגעה קשות ביהודים, אבל משום מה אבא אמר, שבשנים האחרונות היהודים כבר התרגלו שגם פוליטיקאים משתמשים באנטישמיות, כי יש להם צורך לחפות על הליקוי האמיתי במפלגה שלהם; הוא טען שלתעמולה כזאת אין משמעות.  קל לתקוף את היהודים ולהאשים אותם בכל הצרות שבעולם אבל אי-אפשר להרוג את העם היהודי ככה סתם.  איך אפשר להרוג ילדים רק בגלל שהם נולדו אצל יהודים?!  אבא אמר בביטחון שכל זה שטות, רק מילים בזדון לצורך תועלת אישית.  יש לציין שלפני שאבי התחתן עם אמי הוא התגורר בגרמניה במשך זמן רב.  הוא גר אצל משפחה גרמנית, והיו ביניהם יחסים ידידותיים.  התקופה השאירה בו זיכרונות טובים.  הוא היה בטוח שאפשר להתקדם במדינה זו, למרות שהוא זר בה.  פתאום קרה משהו שאילץ אותו לחזור לעיר קוריץ שבה נולד.  אבי סיפר שהגרמנים הם אנשים טובים, המשתדלים לעזור לאחרים.  הוא היה משוכנע שהוא מכיר אותם היטב, ועל כך שילם ביוקר.  אבא חשב שבעולם הנאור, אנטישמים לא מסוגלים לעשות מה שמתחשק להם.  ובכלל, לפי דעתו של אבא, היהודים היו זקוקים לאנטישמים, כדי להוכיח שהגיע הזמן לחזור לארץ-ישראל.  אבא אמר: "ליהודים אסור לסמוך על עמים אחרים, ולכן אנו זקוקים למדינה, כי רק בה נוכל לדאוג לביטחוננו האישי".

בימים הקשים, כאשר היה צורך דחוף לקבל החלטה גורלית בקשר לפינוי המשפחה, דיבר אבא פתאום על דברים שהטרידו אותו במשך כל חייו.  אבא השתדל להשתמש בכל כישרון הביטוי שלו כדי לשכנע אותי שאינני מכירה אותו.  חשבתי שאולי הוא צודק.  כי הכול היה מסובך מדי בשבילי.  המשפחה שלנו היתה גדולה, כל האחריות עליה היתה מוטלת על אבא.  תמיד דרשנו רק ממנו כל מה שהיה נחוץ לנו.  אבא עבד בפרך כדי להבטיח למשפחה שלנו קיום מכובד, והנה, בקושי רב הצליח להגיע למשהו.  לראשונה בחיינו כמעט לא היו לנו דאגות כלכליות.  לא היה קל אפוא לקום ולעזוב בבת-אחת את העושר שצברנו בציפורניים במשך שנים.  אפילו לא הספקנו ליהנות ממנו.  ברוב טיפשותנו שמרנו הכול לעתיד.

בהלת הקניות שהתרחשה בעיר שלנו השפיעה גם על הורי.   למרות חוסר הוודאות לגבי המצב – ואולי דווקא בשל כך – הם בזבזו את כספם כדי לאגור מלאי מכל טוב.  הורי ידעו היטב, על-פי ניסיון העבר, שבזמן של אי-יציבות פוליטית – או מלחמה מאבד הכסף את ערכו, ולפעמים נשארים עם כסף ביד ואין כל אפשרות לקנות אוכל לילדים.  בשל שיקולים אלה, הכסף שהיה ברשות הורי הוצא על דברים יקרים, ושררה תחושת ביטחון שאנו נוהגים בחוכמה.  כולם חששו שבזמן מלחמה יהיה מחסור במצרכי יסוד ולכן השתדלו לאגור עוד ועוד, בהתאם לאמצעים שברשותם.   כעבור זמן לא רב נוכחנו כי מלאי האכל הפך למלכודת מוות עבור כל משפחתי.  ואכן, בין לילה השתנה המצב.  נוכחנו לדעת שלא היתה תועלת בקניות המוצלחות.  יותר מזה, אפשר אפילו להגיד שהרכוש שלנו הפך להיות למטרד מרגיז, מאחר שאי-אפשר היה לקחת אותו אתנו, ומצד שני – חבל היה להיפרד ממנו.

הנה כי כן, באותם ימים גורליים של מלחמה, צצו בפני אבא המסכן מכשולים בכל מקום, ואי-אפשר היה להתגבר עליהם.  פתאום הגענו למצב שהיה צורך לעזוב כל-כך הרבה מזון ורכוש יקר ולצאת לדרך רחוקה ובלתי ידועה.  בבת-אחת היינו אמורים להישאר חסרי כל וללא קורת-גג.  דבר אחד היה ברור:  מחכה לנו רעב.  זאת ועוד.  איך אפשר היה לקחת אתנו את כל מה שנחוץ לנו כאשר אין לנו רכב?  המרחק עד לרכבת היה 35 קילומטרים.  הילדים שלנו היו עדיין קטנים ולא היו מסוגלים ללכת בכוחות עצמם.  גם הסבתא שלי לא יכלה לעשות מרחק כזה ברגל.  ואם לא די בכל אלה, לאמי  היתה אחות צעירה שהיה לה תינוק, ובעלה היה מגויס בחזית – איך אפשר היה לנטוש אותה ברגעים קשים אלה?  במצב כזה, לא פלא שלהורי היה קשה לקבל החלטה גורלית כזאת.   רבצה עליהם אחריות למשפחה גדולה, שבעה ילדים קטנים, התלויים בהם בכל.  השאלה היתה איך יאכילו את כולם בדרך?  כל זה הפחיד את הורי יותר מאשר הכיבוש הגרמני.

התרגלתי למחשבה שאבא שלי חכם, אמיץ, כל-יכול, והאמנתי שרק הוא מסוגל למצוא מוצא מכל המקרים הקשים והמסובכים.  חשבתי שאין לי בררה.  כך חשבתי אז, זו היתה הטעות הגורלית שלי, ועבורה שילמתי ביוקר.  השגיאה הזאת לא נותנת לי מנוח במשך כל השנים מאז – אבל באותו זמן חשבתי שהדרך הטובה ביותר היא לרוץ אחרי אבא, וללחוץ עליו, כדי שהוא יתעורר ויתחיל לראות את כל המתרחש סביבנו כפי שאני רואה.  כל מה שרציתי מאבא היה שגם אנחנו נברח כמו שאר הפליטים.  ייתכן שאפשר היה להשפיע עליו, אבל אמא שלי עמדה מן הצד ושמעה את הוויכוח שלי עם אבא; בהתחלה היא היתה סבלנית, אחר-כך היא גערה בי:  "איך את מעזה לדבר אל אבא בצורה תקיפה כזאת?  איך את מעזה להעמיד לו דרישות?  בינתיים את תלויה בו".

שתקתי מרוב בושה, כי באמת הייתי תלויה בהורים שלי, עדיין הייתי תחת הכנפיים שלהם.  אף פעם לא הזדמן לי להיות לבד במקום כלשהו.  יתרה מזו, אפילו החלטות הקשורות רק בי לא הייתי מסוגלת לקבל לבד, והנה בבת-אחת אני בעצמי קיבלתי החלטה הקשורה לפינוי כל המשפחה.  חשבתי לעצמי שאמא שלי צודקת.  איזו זכות יש לי להכריח את ההורים שלי לוותר על כל רכושם כדי לברוח אתי.  הזמן היקר אזל במהירות, ואני שתקתי.

לא הבחנתי איפוא בשום שינוי במשפחה שלי.  אמא טיפלה בילדים, אבא עבד לפרנסתו, היה נדמה לי שרק אני סובלת בסתר.  אז לא ידעתי שגם אבא מאבד את מנוחתו.  הייתי צריכה לרוץ אחריו, לא לעזוב אותו, ללחוץ עליו;  לא ידעתי איך לנצל הזדמנויות שהיו לי.  אבא שלי אהב אותנו ללא גבול, הוא היה אדם מאוד טוב מיסודו, בכך לא היה כל ספק.  אני לא ניצלתי כל זאת, ובמקום לפעול באינטנסיביות – שתקתי, לא פניתי אליו כלל.  אינני יודעת מדוע ויתרתי על דרישותי.  הרי באותו זמן היו הוכחות שאני צודקת.  זאת היתה טרגדיה אנושית גדולה, אנשים חסרי כל המשיכו בצעידה ללא סוף.  רובם המשיכו בכוחותיהם האחרונים.  המשותף ביניהם היה שכולם שאפו להגיע למקום בטוח.  התנועה המסיבית התנהלה במשך ימים ולילות.  אנשים כמו נמלים הזדחלו בדרך.  כנראה שכל זה מאוד השפיע על אבא שלי, הבחנתי איך הוא רץ הביתה מפעם לפעם כדי לדבר עם אמא, אִתה היה לו תמיד קל ונעים.  אצלה הוא תמיד היה צודק.  אמא שלי תמיד היתה מוכנה ללכת אחרי אבא אפילו לגיהינום, היא מעולם לא אמרה לו מה עליו לעשות.  דווקא בזמן שאבא חיפש מישהו שידחוף אותו, שיכריח אותו לעזוב את כל הרכוש ולצאת לדרך, אמא התנהגה עמו תמיד בלי שום דרישות, בלי לחץ, העיקר לא ללכת נגד הרצון וההחלטות של אבא.

יכולתי להבין את ההורים שלי, ובעת ובעונה אחת לא הייתי מסוגלת להסכים אתם בכל הקשור לקבלת החלטות גורליות לשם הצלת חיים.

לאבא שלי לא היתה פרוטה במזומן, ובכל זאת הוא תכנן לקנות עגלה עם סוסים, עבורם רצה לשלם ברכוש שנמצא בחנות או בבית.  הפעולה הזאת דרשה זמן.  לצערי הרב, אבא התחיל לפעול מאוחר מדי.  חוץ מזה, כאמור, כל הדרכים המובילות לרוסיה היו עמוסות בני-אדם, גם הרכבות לא הצליחו לעמוד בלחץ שהופעל עליהן.

באחד הימים, באו אלי נערים מהשכונה שלנו.  הם הודיעו לי שעזבו את ביתם ואת משפחתם ומטרתם היא לברוח במהירות.  הם שאלו אותי, איזו החלטה קיבלה המשפחה שלי.  די היה במקרה זה כדי לדרבן אותי שוב לפעולה.  לאחר תקופה קצרה שבה החלטתי לסבול את לבטי ולשומרם בסתר, הנה שוב בכיתי, צעקתי ודרשתי מהורי לצאת לדרך עכשיו ומיד, לפני שיהיה מאוחר.  ואז קרה דבר שלא ציפיתי לו.  הייתי במרפסת, ולא רציתי להיכנס הביתה.  ההורים שלי יצאו אלי עם אופניים וחבילה ארוזה של בגדים ואוכל.  הם אמרו לי שהגיע הזמן להיות עצמאית ושעלי ללכת יחד עם הנוער שעוזב את עירנו.  הורי אמרו שאני מוכשרת ויודעת לעבוד, ולכן אוכל להסתדר בחיים.  אדם שאינו מפחד מעבודה מסוגל לפרנס את עצמו בכבוד.  אני הייתי המומה!  מי יכול היה להאמין שאצל הורים כמו שלי אפשר לקבל חופש מוחלט.  רתחתי מכעס, חשבתי לעצמי:  "אני אראה להם, עוד תרוצו אחרי באמצע הלילה יחפים..."

עליתי על אופני ונסעתי לאט, בכוונה, בתקווה שאבא בוודאי ישתדל להשיג אותי.  דיברתי עם עצמי, עדיין לא הייתי בטוחה האם אני באמת מבינה טוב יותר מאנשים מבוגרים שיש להם ניסיון חיים.  אחרי הכול, מה עשיתי?  כל היקר לי נשאר שם, בבית;  לראשונה אני בודדה, לגמרי לבד.  הייתי שקועה עמוק במחשבות, וכך הרחקתי עד הגבול הישן שהיה בתוקף עד שנת 1939.  עצרתי, הסתכלתי לכל הכיוונים ולכל הצדדים, וחשבתי:  לוּ רק אבא רצה לרוץ אחרי.  הרי יש לו אופניים משלו...  מזמן יכול היה להשיג אותי.

הייתי עצובה ובלי תקווה.  פתאום הבחנתי בהרבה פליטים שישבו משני צִדי הדרך.  בכביש שלפני עמדו גברים אוקראינים וסגרו את היציאה מהעיר בעזרת חבל.  הגברתנים טענו שהם פועלים לפי פקודה גרמנית.  הם הצדיקו את מעשיהם בכך שאמרו, כי בין כך ובין כך הגרמנים ירדפו אחרי קומוניסטים ואחרי יהודים.  האוקראינים השמיעו לא מעט איומים.  היתה בידי הבררה, יכולתי לחכות כמו שאר הפליטים עד שיגיע רכב עם אנשי צבא רוסים;  במקרים כאלה נעלמו האוקראינים הפחדנים, כי הם היו חזקים רק כנגד ילדים ואנשים חסרי כל.  אבל לאחר ששמעתי בעצמי שיחות שניהלו האוקראינים בינם לבין עצמם, נבהלתי – כי הבנתי שמצבנו גרוע בהרבה ממה שחשבתי.  כעסתי על עצמי שבזבזתי זמן יקר;   הבנתי שצריך בכל מחיר לברוח מהעיר הזאת.  היתה לי תקווה שאולי בכל זאת אצליח להוציא את הילדים הגדולים יותר, נסעתי הביתה במהירות, כל עוד רוחי בי.  הגעתי הביתה, והנה אבא בא מכיוון אחר.  נודע לי שמאז שעזבתי את הבית, המשיך אבא את המרוץ להשגת עגלה וסוסים במטרה לברוח מן העיר.  בכל מקום אבא קיבל רק הבטחות-שווא.  טענו בפניו שהסוסים נמצאים בשדה ושצריך סבלנות כדי לארגן נסיעה.

כולנו עמדנו ליד המרפסת ודיברנו.  טרם הספקנו להיכנס הביתה, והנה החלה הפצצה.  היתה הרגשה של התקפת מטוסים שמתנהלת רק מעל ביתנו, שנמצא כזכור במרכז העיר.  בשכנות אלינו נמצאו בניין בית המשפט, בית-מלון ומסעדה.  הפּצצה הראשונה נפלה הישר על בית-המלון.  היו הרוגים ופצועים.  הגג שלנו היה מנוקב כמו רשת מרוב יריות מהאוויר.  כל זה היה בלתי-צפוי.  הבלבול היה נורא.  ההורים וגם אני בתור הבת הבכורה, תפסנו את הילדים הקטנים, ורצנו עם זרם האנשים בבהלה גדולה.  כמובן שרצנו לכיוון הגנים והשדות שנמצאו ליד הנהר.  החשש להיפצע היה אף חמור יותר מאשר הפחד מהמוות.

אבי כאילו התעורר משינה.  רק עכשיו הוא הבין שאנחנו נמצאים במלכודת ושאין עוד דרך מילוט אל החופש.  כל ילד היה מסוגל להבין שהחזית מתקרבת אל עירנו במהירות רבה.  היתה סכנה להישאר בשטח פתוח.   גם הביתה לא יכולנו לחזור, כי היה מסוכן.  ביתנו עמד במקום בולט מאוד כאילו מזמין אורחים בלתי רצויים, הוא עמד חשוף מכל הכיוונים.  הקרב התנהל באכזריות על אחד מבתי-הקברות הנמצא בכניסה לעירנו.  ידענו שהקרב אבוד.  תפסנו מחסה בגן של מכרים פולנים, משפחה בשם ליז'בסקי.  היתה להם מכולת במרכז העיר.  הילדים שלנו לא אכלו במשך כל אותו היום.  הם היו יחפים וכמעט עירומים, הם היו עייפים ונרדמו על האדמה תחת עץ באחת הפינות המרוחקות של הגן.  הנחנו להם לישון כך, כדי לא להטריד את הבעלים של המקום.  לא קשה לתאר על מה חשבו ההורים המודאגים שהתיישבו על יד ילדיהם.

כל זה זכור לי כאילו קרה אתמול.  התרחקתי מכל בני משפחתי, התיישבתי לבד תחת עץ גדול שהיה בגן.  בגלל עובי הענפים וחשכת הלילה, לא ראיתי איש.  היה זה לילה שכולו אש ומוות, והכול התרחש כה קרוב למקום שבו הייתי.  בכל זאת רציתי  שזה יימשך ושהלילה לא ייגמר, כי פחדתי מאוד מהבוקר שלמחרת.  התעייפתי במשך כל היום, ולא יכולתי למצוא לי מנוח.  הרגשתי שהתבגרתי במשך היום האחרון.

ידעתי שיש לקבל ברצינות את האיומים שהשמיעו בזמן האחרון התושבים המקומיים, שהיו אוקראינים לאומניים, איומים בסגנון שלא ידענו לפני כן.  חיפשתי הוכחות לחששות שלי מפניהם.  נזכרתי בכל מיני סיפורים מזעזעים שהתרחשו בכפרים הסמוכים.

ישבתי בחושך וחיפשתי כל מיני זיכרונות הקשורים לעבר.  ניסיתי להעסיק את עצמי בכך, כדי לא לחשוב על העתיד המפחיד בעודנו שרויים באפלה.  אמא ניגשה אלי והתיישבה לידי.  דברנו על הילדים ועל מה שעבר עליהם במשך אותו היום.  לאמא שלי היו די צרות משלה, אבל הדאגה הגדולה שלה היתה כיצד למנוע ולוּ מעט סבל מאבא.  אמא סיפרה לי איזה ייסורים עבר אבא מרוב חרטה על שלא שמע בקולי.  הוא הצטער מאוד שלא היטה אוזן לדרישותי הצודקות.  אבא  אמר לאמא שהמצפון שלו הורס אותו מבפנים, הוא לא מסוגל להסתכל לי בעיניים.  אבא דיבר הרבה על דברים שהציקו לו ושלא היתה להם תקנה.   הוא הרגיש שחטא כנגד ילדיו התמימים וחסרי הישע, על שלא מילא את חובתו כדי להציל אותם בזמן.  אבא לא ידע מנוח כל אותו הלילה.  כמה פעמים הוא יצא ממקום מחבואנו, כדי לרגל בכביש הראשי ובשכונה שלנו.  אמא אמרה לי בעצב:  "הרי את מכירה את אבא שלך, מהיום עליך להימנע מכל פגישה אתו".  היא חששה שאבא מסוגל להתאבד.  שוב ושוב היא ביקשה ממני שלעולם לא אזכיר את הסכסוך שהיה בינינו. 

אמא הסתלקה במהירות, כאילו שנוכחותי בקִרבתה גורמת לה כאב.  דווקא עכשיו, ברגעים הקשים, ההורים שאהבתי מתרחקים ממני.  הייתי בודדה.

בגן שבו התחבאנו באותו לילה שמעתי תנועה;  התפוצצויות כבר כמעט פסקו, נשמעו יריות, ניגשתי אל הגדר והתאמצתי לראות מה מתרחש שם מעבר לנהר;  מים רבים זרמו בו לנגד עיני.  הבחנתי בדמוית מטושטשות שהתבהרו יותר ויותר ככל שחלף הזמן, עד שיכולתי לראות לגמרי בבירור טרגדיה אנושית שנפרשה לפני:  חיילים סובייטים הלכו לכל אורך הנהר בצִדו האחר, ממש מולי.   לא היה להם נשק, לאף אחד מהם לא היה כובע, בגדיהם היו קרועים ולא לכולם היו מגפיים.  לפצועים היו תחבושות שאולתרו מקרעי לבוש.  היו פצועים שנעזרו בחבריהם.  המשותף לכולם היה שהם בקושי סחבו את רגליהם.  חיפשתי ולא ראיתי אף תושב.  לאן הם נעלמו כולם?  איך ייתכן שכל זה התרחש באזור מגורים צפוף?  התושבים היו אמידים, בעלי שדות וגנים ברוכי פרי.  אף תושב לא הרגיש צורך להביא לחיילים מעט מהפרי שנשר מהעצים במשך הלילה;  בכל בית אפשר היה למצוא בגד ישן, לוּ רק רצו, או איזשהו סמרטוט לצורך תחבושת.

כאבתי את מצוקתם של בני-אדם זרים, כי לא תיארתי לעצמי איזה עתיד מחכה למשפחתי.  הילדים שישנו על מצע של טל התעוררו;  הם רעדו מקור והיו רעבים.  אבא אמר שברחוב הראשי ובשכונה שלנו עדיין לא רואים איש.  ההורים התווכחו ביניהם – כל אחד מהם רצה ללכת הביתה כדי להביא מה שנחוץ.  לבסוף הסכימה אמא שאני אלך אִתה.

הלכתי עם אמא ברחוב שבו לא היה כל סימן חיים.  בזהירות רבה התגנבנו ונכנסנו הביתה.  פחדנו, והאור בבית הפריע לנו;  נבהלנו מכמות החלונות ומגודלם.  מיד כיסינו אותם בכל מיני שמיכות ישנות;  סגרנו את כל הדלתות ואטמנו את הבית מבפנים;  בחיפזון הסתרנו חפצים שונים, עד כמה שהיה הדבר אפשרי;   ארזנו סלים עם אוכל ובגדים, ורצינו לברוח.  פתאום שמענו צעקות נוראות של בני-אדם.  רצנו לעליית-הגג, אולם לא ראינו כל תנועה מזווית זו.  הבחנתי בשני ילדים שהתחבאו מאחורי הבית, בפינת הרחובות סטַלִיֶנה-מנַסטִירקֶה.  זה היה כמעט מולנו.  מהבית הזה יצאו גרמנים צעירים ועליזים.  שמעתי אותם מחרפים ומגדפים.  הם הצטרפו לקבוצה גדולה של גרמנים אחרים, כנראה שאלה היו חיילים גרמנים ראשונים, שהתחילו את מסע הדמים.  הם לבשו בגדי עור.  הכל היה מאורגן מאוד.  היתה זאת הפגנת כוח מאיים ומפחיד.  כולם המשיכו ברחוב הראשי המוביל לגבול הרוסי הישן.  אפשר היה להתרשם שזוהי תחרות של בני נוער על אופנועיים משוכללים, שלא ראינו עד אז.  רק אחרי שעברו הרבה רוכבי אופנועיים בצורה לא מאורגנת, הגיעו כלי-רכב משוריינים מסוגים שונים.

מעלית-הגג עקבנו אחרי הילדים, שברגעים של סכנה התחבאו על יד קיר מחוץ לבית.  ברגע שהם החלו להתגנב לכיוון הבית שלנו, עמדנו אמא ואני בפנים מאחורי הדלת הסגורה, חיכינו עד שהזדמנה שעת כושר והכנסנו אותם במהירות הביתה.  התברר שהיו אלה הילדים של הד"ר שלוגילֵיט.   הם סיפרו לנו שאביהם לא חשב שכדאי להסיר את השלט מעל ביתו – שלט – שהיה קבוע בקיר הפונה לרחוב הראשי – וכך מצאו החיילים הגרמנים את הכתובת המתאימה, כדי להתעשר בבת-אחת.  הילדים סיפרו שהגרמנים נכנסו לבית המשפחה, ובאיומי סכין דרשו כסף, זהב ותכשיטים.  הם קיבלו את כל הרכוש ודרשו עוד, ובאותו זמן הרגו את האב, האם והסבתא.  באותו זמן הילדים הצליחו להתחמק בנס ממוות.  הם לא היו במצב שאפשר היה לדבר אִתם.  הלכנו כולנו יחד, ליווינו את הילדים האומללים, והגענו עד הבית של משפחת וֶרנִיק, גם הם שכנים שלנו.  הילדים התקבלו בבית זה.

מיהרנו לחזור לגן של הפולני ליז'רסקי, הרי שם נשאר אבא עם כל הילדים.  שמעתי איך אבא מספר לאמא שהוא עקב אחרי חיילים רוסים, כי היתה לו תקווה שיש להם מקום מפגש ביניהם.  אבא שלי לא ראה ולא ידע שהגרמנים כבר נמצאים בעירנו, והוא קיווה שיש לו סיכוי להצטרף לחיילים הסובייטים, שצעדו לכיוון הגבול הישן;  אבל כאשר הוא הגיע במעקבו אחריהם עד בית-החרושת לסוכר, שהיה יותר קרוב מהגבול, הוא הבחין מרחוק איך חיילים גרמנים אוספים במקום שבויים.

החלטתי לרוץ בין הסמטאות כדי להגיע למקום ההוא.  רחוק מהכביש הראשי, ישבו על האדמה שבויים סובייטים וביניהם פצועים רבים.  התחילו להגיע תושבים מכפרים סמוכים שלבשו בגדי חג.  הם עמדו משני הצדדים של הכביש הראשי, פיצחו גרעינים, ניהלו שיחות עליזות וסיפרו בדיחות.  כולם נהנו מיום יפה של חופשה;  אפשר היה להתרשם כאילו שהמון זה מחכה למצעד חגיגי.  גם אני עמדתי ביניהם, מסיבותי שלי.  היה לי צורך נפשי להיכנס לנשמה של המבוגרים הללו, שיודעים מה מתרחש.  רציתי לדעת על מה חושבים התושבים שבהם אני תלויה.  לא היה לי עוד לאן ללכת.  השתדלתי לשמוע על מה הם מדברים ביניהם.  בין ההמון הזה שהסתכל במחזה המחריד, לא ראיתי יהודים, כי כבר אז טעמנו את הטעם המר שבכיבוש הגרמני – כולם ידעו שזה מסוכן ליהודים לצאת אל הכביש.  אף יהודי לא היה מעז לחצות את הכביש הראשי.

ואף-על-פי-כן, היו גם אמיצים שהיו מוכנים להקריב את עצמם למען הכלל.  הנה ראיתי את הד"ר וולך רץ בכביש עם תיק מיוחד של רופאים בידו.  על זרועו היתה קשורה תחבושת לבנה ועליה צלב גדול בצבע אדום.   לידו צעדה אישה מבוגרת שלא הכרתי.  היא סחבה מזוודה וגם לה היתה תחבושת עם צלב אדום על המצח.  כולם הכירו את היהודי הזה, שהיה רופא עממי ושירת בנאמנות רבה את התושבים שבסביבת העיירה קוֹריץ.  אולי בגלל זה ההתעניינות בו היתה רבה.  כולם ידעו, כאמור, מה צפוי ליהודי שמעז לבוא למקום הזה, ולכן הם היו סקרנים לראות מה יקרה ברגעים אלה.  חיילים גרמנים מיהרו לצאת לקראת הרופא החצוף, המעז לצעוד כך באמצע הכביש, כדי שיבחינו בו.  הגרמנים לא ידעו שלפניהם יהודי, ובכל זאת הם רתחו מכעס וצעקו קללות איומות תוך כדי הנפת נשקם.  הם דחפו וגירשו את הרופא בגסות.  הרופא נעלם במהירות.  ידוע לי, שאחרי זמן-מה כלאו הגרמנים שבויים מעטים בבית של יהודים ברחוב הראשי.  היה זה מעין מחנה שבויים.  מפעם לפעם הזדמן לי לעבור במקום ההוא, שמעתי סיפורים לפיהם שילם הד"ר וולך סכום נאה לגרמנים שגרו בבית שלו, כדי לקבל רישיון לטפל בשבויים;  הוא באמת היה היחיד שטיפל בהם.

עבר עוד זמן-מה עד שהגרמנים הצליחו לגלות את היהודים והקומוניסטים שנמצאו בין השבויים, ובו במקום הרגו אותם.  בקהל לא חסרו צופים, שהיה להם משעמם מדי, והם אמרו:  "הרי ידענו שיום הדין יבוא ויחסל את הפושעים הקומוניסטים והיהודים...";  שמעתי קללות וכל מיני מילות גנאי כלפי השלטון הסובייטי שבו ראו את שורש הרע.

הגרמנם ציוו על השבויים לקום על רגליהם ולהסתדר שורות שורות.  ואז החלה הטרגדיה האמיתית שאותה לא צפינו.  החיילים הגרמנים התחילו להכות את השבויים, שלא היו מסוגלים לקום ולעמוד על רגליהם.  קצב ההריגה, ושורות השבויים הלכו והידלדלו והגרמנים היכו בכת הרובה את השבויים שתמכו בחבריהם.  הגרמנים הקיפו את השבויים, ובדקו בדייקנות גרמנית טיפוסית אם לא מסתתרים ביניהם פצועים או חלשים המתקשים ללכת.  אם מצאו כאלה הרגו אותם במקום.  כל השטח ההוא היה דומה לשדה קרב.  לאורך הכביש נשארו גוויות רבות, שבינתיים איש לא דאג לאסוף אותן.  עד אז לא הזדמן לי לראות מוות.  אפילו לא הבנתי שההורים ניסו לגדל אותי בחממה, כדי להגן עלי מכל רע.  והנה, לראשונה בחיי ראיתי בעצמי למה מסוגל בן-אנוש.

היתה לי הרגשה שהשמים נופלים עלי.  מפעם לפעם תפסתי את ראשי בשתי ידי מבלי שהיתה לי שליטה על כך.  נשכתי את שפתי, השתדלתי לשכנע את עצמי להתאפק, רק לא לצעוק.  ניסיתי לצבוט את עצמי כדי לא להתפרץ בבכי.  לא הבנתי איך אנשים בקהל מסוגלים להישאר אדישים.  במקום הדמים הזה ניהלו גברים שיחות.  להפתעתי שמעתי שלתושבים המקומיים יש הסבר המצדיק בעיניהם את מעשי הגרמנים;  הם ראו במעשיהם הגנה עצמית מפני המון מאיים של שבויים סובייטים.  התחלתי להכיר בני-אדם.  באותו יום נורא לא יכולתי לדעת שהגורל היהודי יהיה גרוע יותר מזה של השבויים הרוסים.

הצו הראשון שניתן ליהודים היה ענידת טלאי צהוב בשני מקומות בולטים – על החזה ועל הגב.  זה היה סימן היכר שעל-פיו ידעו הרוצחים להבחין בין יהודים ללא-יהודים.  כמו כן פקדו על יהודים לא להתהלך על המדרכה ובצִדי הכביש, כי אם באמצע הרחוב, כדי להקל על מלאכת המרצחים הגרמנים והאוקראינים אשר רצו להבחין ביהודים מרחוק.  לצאת לכביש היתה סכנת חיים.  אוי ליהודי שנתקל בדרכו בליסטים אוקראינים או בשליטים גרמנים.

בשנת 1939, אחרי שברית-המועצות נכנה לעיר שלנו, באו אזרחים סובייטים רבים כדי לעבוד ולהתגורר בה.  אמא שלי התיידדה עם אחת הנשים הרוסיות הללו, אישה צעירה ובודדה שהתחילה לעבוד בקוריץ.  כדאי להזכיר שאמא באה בעבר מרוסיה כפליטה, לאחר שלמדה שם בבית ספר.  אמא התחילה לעזור לה, כדי שתוכל להתחיל בחיים חדשים בעיר שלנו.  כעבור זמן-מה הכירה האישה גבר בן המקום, והם התחילו לבקר אצלנו יחדיו.  במיוחד באו כאשר היו זקוקים לעזרתם של הורי.  לזוג הצעיר לא היתה כל כוונה להתחתן, אבל זה לא הפריע להורים שלי לבקר אצלם.  והנה עם הכיבוש השתנו הזמנים.  היו אזרחים סובייטים שבכוונה העדיפו להישאר תחת הכיבוש הגרמני, למרות שקרוביהם גרו ברוסיה.  המצפון לא הטריד אותם.   הם הפכו לבוגדים.

עברו כמה ימים מאז הכיבוש הגרמני, והנה, לשמחתנו הרבה, באו לביתנו הידידה הרוסייה והגבר שלה.  עד מהרה התברר שהוא לא היה אמיץ כמוה – הוא נשאר בחוץ.  אני עמדתי באותה עת מחוץ לבית, והייתי הראשונה שהבחינה בו.   כמובן שרצתי אליו בשמחה.  אבל משום מה, בכל תנועה שעשה היה משהו מוזר שלא יכולתי להבין.  הוא היה נבוך, לא זז ממקומו ונעץ את עיניו בקרקע שלרגליו.  לא הייתי צריכה להתאמץ כדי לגלות את הסיבה להתנהגות זו.  על המרפסת שלנו הופיעה הרוסייה שצעקה אליו ודרשה ממנו להיכנס הביתה מיד.  הוא לא פצה את פיו.  הגבר הזה היה תושב מקומי, והכיר את הורי זמן רב, ובכל זאת עשה הכול על-פי פקודת המאהבת שלו.  אמא שלי עדיין לא הבינה במה המדובר, ולא חשדה במטרת הביקור;  היא רצה לקראת האורחים הרצויים, אף-על-פי שהיה משהו מזויף בהתנהגות שלהם.  הידידה הרוסייה של אמא אפילו לא זרקה מבט לעברנו.  היא פעלה במהירות, והתנהגה כאילו היתה בעלת-הבית הזה.  היא ניגשה היישר לחלונות, אך לא הצליחה להגיע לגובה הנחוץ.  על כן דרשה מהגבר שלה לעלות על השולחן, ולהסיר את הווילונות, שהיו מפוארות מהתקרה עד הריצפה.  היו לנו הרבה חלונות גדולים, אבל הידידים השודדים הסתדרו יפה.  הם הסירו את כל הווילונות שהיו בבית;  אחר-כך הורידו מהקיר את השעון הגדול והחדש.  הם פעלו במהירות, כי הרי היו בני-בית ועל כן לא היו צריכים לטרח ולחפש כדי למצוא דברי ערך.  במהירות רבה הם ארזו חבילות מכל השלל הרב.

היה לנו בית גדול מפואר, כל דבר בפנים היה עשוי בטוב טעם ווילונות ענקיים מהתיקרה עד ריצפה.

הורי הוכו בתדהמה;  הם היו נבוכים מאוד מההפתעה הזאת שהתרחשה כהרף עין.  בעודם עומדים מוכי הלם, אמרה אמא:  "איך זה ייתכן?  אחרי כל מה שעשינו בשבילך את באה לשדוד אותנו?!  אנחנו הטפשים היינו בטוחים שבאת כדי לעזור במילה טובה.  הרי הצלחתם לשכנע אותנו בידידות האמיתית שהיתה קיימת בינינו, האמנתי לכם.  מה קרה?  איפה שגיתי?  איך יכולנו לטעות עד כדי כך?"  ואז, הרוסייה, שפעם שיחקה תפקיד של ידידה שלנו, ניגשה לאמא קרוב קרוב, ואמרה:  "אידית, על מה את בוכה?  הגיע הזמן להתעורר מכל התמימות שלך.  על מה את מתלוננת?  הרי יהרגו אותך וגם את הילדים שלך.  לא יישאר זכר מכל המשפחה שלך.  את צריכה להיות שמחה שאת כל זה לוקחת הידידה שלך, ולא סתם שודדים שמגיעים מרחוק, ולי תהיה מזכרת מן הידידים שלי".  מיד לאחר מכן עזבו הידידים-שודדים את הבית שלנו בריצה.  משפחתי טרם הספיקה להתאושש מכל מה שקרה בבית, והנה התחילו לשדוד את החנות שלנו.  היהודים עדיין השתדלו לא להופיע בשום מקום, כדי לא להרגיז את השליטים החדשים.  אבא שלי פחד להיכנס לחנות שלו, והנה באו השכנים שלנו בריצה.  הם הודיעו להורי על השוד שמתרחש אצלנו בחנות.  שמה באמת היה הרבה רכוש יקר למכירה כמו גרמופונים, פטפונים, מכונות תפירה, מאזנים מכל גודל וסוג, הרבה מאד אופניים שונים, כמות רב של תקליטים שונים ויקרים.  חוץ מזה היתה לנו בית מלאכה משוכללת ומסגריה עם כל סוגים מכונות וכלי עבודה חדיש.  הם רצו כדי להציל מעט סחורה שהיתה לנו שם, הרי צריך לחיות ממשהו.  כמובן שגם אני רצתי אחריהם כדי למנוע אסון גדול יותר.  אני תמיד הייתי הילדה הטובה שהתרגלה לציית ולפעול על-פי דרישת ההורים – כעת הכול השתנה בבת-אחת.  רציתי לשכנע אותם שאין כל תועלת במרוץ הזה.  באותם הימם לא ידעתי שניחנתי ביכולת מהירה לנתח את המצב,  פעלתי בפשטות ולפי חוש טבעי.  נכון שאף פעם לא הייתי צריכה להתאמץ כדי לתת תשובה מהירה, אבל מי מתייחס ברצינות לכל מה שאומרת ילדה תמימה, שלא מכירה את החיים ונמצאת תחת חסותם של הוריה...  אמרתי להורי:  "עכשיו מצאתם זמן מתאים כדי להילחם להצלת הרכוש?!  התרחקו מן השודדים, כי הם מסוגלים להרוג כל מי שיעז לקום ולעמוד בדרכם!"

אבל מי רצה לשמוע אותי...  הורי המשיכו לרוץ, למרות שמרחוק שמענו את הצעקות והמריבות שהתרחשו בין המון האנשים המתפרע שהתנפל על החנות שלנו ברחוב הראשי.  בשכנות לחנות שלנו היתה שורת חנויות שלמה בבעלות של יהודים.  לכל חנות היו מדרגות גבוהות שהובילו אליה והחנות שלנו היתה הראשונה מן הפינה.  והנה, הגענו לחנות.  על המדרגות היו כל-כך הרבה אנשים שראינו רק ראשים של בני-אדם.  היו כאלה שעמדו על רגל אחת, והשאר היו תלויים באוויר.  המשותף לכולם היה שהם השתדלו בכל כוחם להיכנס אל תוך החנות שהיתה כבר מלאה בגברתנים.  אני עמדתי בצד המדרגות, וגם שם לא היו חסרים אנשים.  בכאב רב עקבתי אחר הורי המסכנים, שעדיין לא היו מסוגלים להבין שכל זה לא שייך להם עוד.  אפילו אני ראיתי בזה משהו טרגי-קומי.  הרי הכול היה אבוד.  אולם הורי המשיכו לדבר אל מצפונם של האנשים, שפעם היו ידידים שלהם.  כמובן שכולם צחקו להם.  היו נשים רבות שעמדו בחוץ וחיכו לבעלים שלהן, שכבר הצליחו להיכנס פנימה.   הן אמרו להורי:  "נו, אז מה אם היינו פעם ידידים שלכם, בגלל זה אנחנו צריכים לסבול ביחד אתכם?  הנה עוברים פה גרמנים רבים, אתם יכולים להתלונן.  בשביל מה אתם צריכים את הרכוש שלכם, הגרמנים אומרים שהשעות שלכם ספורות...";  היו גם אוקראינים עם סגנון דיבור אחר:  "מה, אתם חושבים אותנו לטיפשים, שאנחנו נרחם עליכם?!  אצלנו בכנסיות אנשים משכילים, והם מלמדים אותנו שכל היהודים הם קומוניסטים, אסור שיישאר זכר מהם, כי שוב אתם תביאו את הרוסים לפה...";  היו כאלה שאמרו:  "הרכוש שלכם שייך לנו, ולא לגרמנים הזרים.  עלינו לנצל את הזכויות שלנו, הרי גרתם אתנו ולא בגרמניה..." רק עתה הבינו הורי שצריך להסתלק במהירות.

חוץ מן הייסורים הבלתי נסבלים, שהיו חלק מן הטרגדיה היהודית, לא היה מי שיבוא לעזרתנו.  השלטון הגרמני, וכמובן שגם המשטרה האוקראינית, שיבחו את מעשי השוד.   בסופו של דבר גם השלטון המקומי היה עסוק במעשים כאלה, אף יותר מורכבים, ואנשיו חיפשו התעשרות בדרכים מתוחכמות יותר.  כך קרה שהשודדים עמדו על יד המסעדה הגדולה, והסתכלו סביב כדי לבחון מה עוד נשאר שעדיין לא נגעו בו.

הבית שלנו ניצב ראשון על יד המסעדה, היתה לנו חצר גדולה בשכנות לה.  השודדים פרצו בבת-אחת לבית שלנו, וגם למרתף.  לא הפריע להם שכולנו היינו בבית והכול היה נעול.  כמו בכל המקרים בעבר, גם פה, בבית שלנו, היתה ביניהם תחרות.  כל אחד מן השודדים רצה לתפוס הרבה יותר ממה שהוא היה מסוגל להחזיק.  לא עזרו הבכי, בקשות הרחמים שלנו ותחינותינו שישאירו משהו גם בשבילנו.  הרי גם התושבים המקומיים פעלו על-פי החוק החדש.  הם "שִחררו" אותנו מכל מלאי המזון שהיה אצלנו בבית ובמרתף.  הם מצאו בביתנו שישה שקי קמח, מלאי גדול של מזון מכולת, וכן דבש, ריבות וירקות בכמויות גדולות.

באותה שעה התרחש שוד אכזרי בכל הסביבה.  השודדים פרצו לכל בתי היהודים.  אלה שעסקו בשוד הפכו לחיות פרא, לא התחשבו בחולים ובתינוקות.  הם פעלו כבתוך שלהם ולקחו כל מה שרצו.  אנו, כשאר המשפחות היהודיות, נשארנו רעבים;  השודדים לא השאירו לנו אפילו פירור של מזון.

מי שלא ראה במו עיניו פרעות שהתרחשו בבתים של יהודים בזמן הכיבוש, לעולם לא יבין על מה אני מדברת.  זהו פחד איום שקשה לתארו.  גם החיילים הגרמנים פרצו בלילות לבתי יהודים בחיפוש אחר בנות.  בכל השכונות שלנו התבצעו מעשי אונס אכזריים.  צעקותיהן של הקרבנות היו מחרידות.  הצעקות היו לשווא, שכן אף אחד לא היה מעז לצאת מביתו, כי  פירוש הדבר היה מוות בטוח.  אחותי נינה היתה ילדה יפהפייה.  היא היתה בת 10, אבל המראה החיצוני שלה היה מבוגר מכפי שהיה באמת מצב שגרם להורי לא מעט "כאב ראש".  כולנו דאגנו להחביא אותה, כדי שלא יראו אותה מחוץ לבית.  למרות שהייתי בוגרת מאחותי, לא הבנתי כלל במה המדובר.  בלילות ישנו, אחותי ואני, במרתף או בעליית-הגג.  תמיד הצטרפו אלינו שכנות צעירות.  בילינו את הלילות בפחד ובחוסר שינה.

הגדר שהיתה מסביב לביתנו היתה טובה מדי עבור יהודים.  האוקראינים מהסביבה באו לבדוק איך להעביר אותה בשלמות.  הם התייעצו ביניהם, על יד ביתנו, כאילו שהגדר שייכת להם, ולנו אין כל חלק בה.  בוקר אחד עצרה ליד ביתנו עגלה רתומה לסוסים, ושלושה אוקראינים החלו לפרק את גדר-העץ הענקית, וכן את רשת הברזל ששימשה כגדר בחזית הבית.  אבא הביט דרך החלונות, ולא יצא החוצה.

אחרי השוד התבררה לנו חשיבותה הרבה של הגדר, והיעדרה הסב לנו סבל רב.  כל העוברים והשבים בכביש התנהגו כאילו היה להם נוח יותר להתקרב לקירות הבית.  מי מסוגל להבין באיזה פחד בילינו את לילותינו.  לא די שהיינו רעבים, מרוב פחד גם לא יכולנו לישון.  ידענו שכל העוברים בלילות ליד החלונות הם גרמנים ואנשי משטרה אוקראינים.  הם נתנו לנו את התחושה שהם עומדים לפרוץ פנימה.  עד היום לא הצלחתי עדיין להשתחרר ולשכוח את הצליל המפחיד של המגפיים הממוסמרות שדרכו על הכביש העשוי אבן.  בכל פעם חיכה לנו דבר חדש.  הגרמנים הסתובבו כל הזמן בשכונות היהודיות, ומפעם לפעם הם נכנסו לבתים שלנו לבדוק מה יש בפנים.  והנה, בוקר אחד זכינו גם אנו לביקור של גרמנים.  הם ציוו על אבא להסיר כל קישוט שהיה עשוי מנחושת ולמסור להם אותו מיד.

באחד מן הימים קיבלנו פקודה מהשליטים האוקראינים המקומיים, לאסוף ולהביא להם את הנחושת הנמצאת בבתי-היהודים.  היהודים מיהרו למסור כמות גדולה של נחושת שקיבלו בירושה ושהספיקו לצבור במשך דורות.  האוקראינים התלוצצו ואמרו ליהודים בלעג:  "אין לכם מה לדאוג, נחזיר לכם את הנחושת בצורה אחרת..." מבלי שהיהודים ביקשו, הם קיבלו הסבר לאיזו מטרה מיועד הרכוש שלהם:  אנשי משטרה אוקראינים שהיו בני המקום, סיפרו שקיבלו הוראה לשלוח את כל הנחושת שברשות היהודים לגרמניה, שם ייצרו ממנה כדורים כדי להרוג יהודונים.

גם אני הלכתי למסור כלים מנחושת שעדיין נותרו אצלנו בבית.  הגעתי למחסן אליו צוּוֵנו להביא את כל השלל.  היו שם רק אנשי משטרה, והם ציוו עלי למיין הכול על-פי סוג.  נאלצתי להישאר במקום במשך שעות נגד רצוני.

כבר בימים הראשונים לאחר הכיבוש, החלו להופיע בעיר שלנו קצינים גרמנים בכירים שלא היה להם כל קשר ישיר למקום.  לכל אחד מהם היתה שיטה משלו כדי לשדוד משהו מהיהודים.  זה קרה כאשר הם עברו כאן בדרכם לרוסיה והבחינו ביישוב יהודי מסודר הממוקם לאורך הכביש הראשי.  הרכוש היהודי, שהפך להיות הפקר, משך אליו את הרוצחים הגרמנים, למרות שפניהם היו לכיוון החזית, ולא לנשף...

בכל עיר היו גרמנים שבאו לנהל את האינטרסים של הממשל שלהם.  גם גרמנים כאלה, שלא היו בהכרח חיילים, פעלו בלחץ, כדי להספיק ו"לבקר" בכמה שיותר קהילות יהודיות בסביבה.  הלחץ שהופעל עלינו היה בלתי נסבל.  היהודים האומללים היו מוכנים למסור את כל רכושם בעבור חייהם.  אף פעם לא ידענו מה צפוי לנו.  כל אחד מן השודדים חשב שהוא היורש המתאים לרכושנו.  בקרב השליטים שלנו שררה שמחה גדולה, הכול בא להם בקלות ובחינם, עדיין היו עבדים יהודים.  לא פלא שגם אצל ראש העיר הגרמני נערכו שמחות, הגיעו אליו מכרים וקרובים כדי לחגוג ולבלות.  רק אנחנו ידענו כמה עולה ערב אחד של בילוי כזה.  ראש העיר הגרמני, שהיה יליד בווריה, דרש מן היהודים מתנות יקרות עבור כל אורחיו, הרי זאת היתה מטרת ביקורם אצלו.

כך נראו חיינו, לא ידענו מנוח, לא ביום ולא בלילה;  היהודים המבולבלים והמבוהלים עדיין לא הספיקו לאסוף את רכושם בהתאם לדרישות גרמנים מסוימים שעמדו עם נשק מולנו, וכבר היה צורך להוסיף עוד שלל על הכמות שכבר נאספה.  היה זה עבור גרמנים אחרים שזה מקרוב באו, ולא היה לכך סוף, כל עוד היו יהודים במקום.  אם כך נראו המשכילים והאינטליגנטים – אז מה יכולנו לצפות מחייל גרמני שהיה פועל פשוט או איכר...  לא פעם הזדמן לי לראות את נבחרי העם הגרמני, שהיו רברבנים ונפוחים מרוב יוהרה, אבל הדבר לא הפריע להם לעסוק בשוד בצורה מכוערת.

יום אחד פשטה שמועה, שלעיר שלנו הגיעו אנשי-צבא בכירים וחשובים.  הם אמרו שמטרת הביקור היא לברר מה גודל הקהילה היהודית.  אחר-כך הם ציוו על הרבנים שהיו בעירנו להתייצב אצלם באחד הבתים שבהם התמקמו.  הגרמנים לא חסכו במאמצים כדי להשפיל את הרבנים, שהיו ברובם מבוגרים.  הקצינים הבכירים גזזו במו-ידיהם את הזקנים של הרבנים, והעמידו אותם על ארבע ליד הדלת, תוך כדי צחוק פרוע של שיכורים.  כי הם לא הפסיקו לשתות לשכרה;  הם הכריחו את הרבנים להשמיע קולות נביחה והשתעשעו להנאתם, ותוך כדי לעג ובוז החלו להאיץ ברבנים המבוהלים לזחול על ארבע.

הגרמנים השתמשו בכוח הנשק כדי לבזות את היהודים, לדכאם ולאיים עליהם.  הם מיהרו להגיש את תביעותיהם.  כך קרה עם הרבנים.  הגרמנים הציעו עסקת חליפין להצלת חייהם של יהודים תמורת הון יהודי.  הם דרשו כמות מסוימת וסוגים מסוימים של יהלומים ופרוות ועוד דברי-ערך כגון אלה.  כדי למנוע כל טעות, הם מסרו לרבנים רשימה מפורטת, בדייקנות גרמנית, וציוו עליהם לספק כל הזמנה תוך 24 שעות

בקרב הקהילה היהודית שררה מתיחות נוראה מרוב דאגה.  בלית בררה, הכריזה קבוצה של גברים יהודים על עצמם כשליחים נבחרים של הקהילה היהודית.  תוך סיכון נפשות הם יצאו לקהילות אחרות שהיו סמוכות אלינו, כדי לגייס הון על-פי תביעות הגרמנים.

אחרי הפלישה הגרמנית, היתה ליהודים סיבה טובה להיות מדוכאים.  כולם דיברו על הכוח הצבאי הגרמני שעשה רושם כביר ומאיים.  אבי ידע שכל זה אינו מבשר תקווה ליהודים.  הוא סבל מאוד, ובכל זאת לא דיבר על הפחד שהטריד גם אותו.  הוא השתדל להאזין בסבלנות לכל דברי המרירות של היהודים, ואמר: "אל תמהרו לקבור את ברית-המועצות.  האם שכחתם שיש לה את הגנרל בוץ וגנרל חורף וכן יערות בלתי עבירים...  מה שאתם רואים עכשיו, על הכביש הראשי, זה בסך-הכול מצעד צבאי גרמני מפואר".

כמה ימים לאחר הפלישה של הצבא הגרמני לעיר שלנו, התחילו להגיע אליה גם אוקראינים ופולנים, עם משפחותיהם, למרות שמעולם לא גרו באזור הזה.  במשך כל חייהם התגוררו אנשים אלה מחוץ לגבולות פולין.  אחדים מאתם פשיסטים שבאו מגרמניה התאחדו עם האוקראינים המקומיים, וביחד ניהלו את העירייה המקומית, כי היה להם עניין משותף לבנות גשר ידידות בין הגרמנים והאוקראינים.  צריך לציין שבכל המפגשים המשותפים האלה הם מיהרו לתת תוקף חוקי לגזרות החדשות כנגד היהודים.  אנחנו עקבנו אחריהם בדאגה רבה, כי היינו תלויים בגרמנים וגם באוקראינים וכל אחד מהם השתמש בנו על-פי רצונו.

מיד לאחר הפלישה הגרמנית הופיעו אפוא בשכונות היהודיות שוטרים אוקראיניים במדים חדשים ומיוחדים.  הם עצמם סיפרו שאת כל זה הכינו עוד לפני הכיבוש הגרמני, כבר אז הם היו מאורגנים.  השוטרים, שהיו בני המקום, הכירו את כולם.  הם נכנסו לכל בית יהודי ואספו ילדים לעבודה.

תחת משמר של שוטרים אוקראינים היו מביאים לשדות הטבק ילדים יהודים רעבים, שאני הייתי בתוכם.  הורו לנו מה לעשות במשך זמן מסוים.  הצרה היתה שהם הגדירו את הזמן הדרוש לכל עבודה.  מאוד פחדנו מהם, ועבדנו כמו עבדים קטנים רק כדי שלא ירביצו לנו.  הצמחים המשכרים הגיעו לגובה של עמוד חשמל, והיינו חייבים לחזק אותם לעמודים עד למעלה.  כאשר טיפסנו על עמודים שהיו רקובים, פחדנו ובכינו, ואז השוטרים האוקראינים ליוו ואתנו בקללות וצחקו בהיסטריה.  הילדים היותר מבוגרים שבינינו היו היחידים שהבינו את המצב, וריחמו על הילדים הקטנים יותר.  קיבלנו החלטה שעליה הסכמנו כולנו, שאת כל העבודות הקשות, שיש בהן סכנות, חייבים המבוגרים מבינינו לבצע.  כך טיפסתי על עמודים גבוהים ורקובים למרות הפחד והדמעות.  בנוסף לכך, הוטל עלינו לנקות את העיר.  ילדים קטנים אספו את האבנים, שנשארו אחרי ההפצצה הגרמנית שקדמה לפלישה, כדי לשפר את המראה הכללי של העיר ולהסתיר את החורבות.  היה עלינו לבנות קירות לפי הפקודות שקיבלנו.

לגברים היהודים היה אזור אחר לביצוע עבודות קשות.  חילקו אותם לקבוצות ושלחו אותם לכל מיני מקומות על-פי דרישות הגרמנים או האוקראינים.  גברים יהודים עסקו בתיקון הכביש הראשי;  קבוצה גדולה של גברים עבדה בבית-החרושת לסוכר;  חלק גדול עסק בעבודות סבלות אצל הגרמנים, היה עליהם לפרק או להעמיס מטענים על משאיות;  לא פעם הכריחו הגרמנים את היהודים לרתום גברים אחדים לעגלות – במקום סוסים – כדי להעביר מטען למקום אחר.  הם עשו זאת כדי להתעלל ביהודים.

זה היה גיהינום מיוחד אותו יצרו רק עבור היהודים.  קשה לתאר את הרגשות והסבל הנורא, את הרעב והפחד.  כיצד עושים זאת, כיצד מתרגמים את הכאב הפנימי למילים פשוטות ויבשות?  האם ישנה דרך להעביר את הרגשות שחשנו במשך כל שעות היום והלילה?  איך אפשר להתמודד עם עולם עוין הפועל כולו נגדנו?

 

רעב

ברחוב שלנו שכן ביתה המפואר של משפחת צִקמָן.  בעבר, בזמן הכיבוש התגוררו בבית זה גרמנים, וגב' צקמן היתה מאושרת שהם אפשרו לה לשרת אותם.  בתקופה מסוימת התגוררו בבית שני קצינים, גברים צעירים ילידי העיר וינה שתפקידם היה לאסוף עבור הצבא הגרמני תפוחי־אדמה מכל האזור.  למטרה זו הם השתמשו במרתפים הרבים והענקיים שהיו ברחוב הראשי.  הייתי בין בני הנוער היהודים שהובאו למרתפים אלה לצורך עבודת־כפייה.  היה עלינו למיין את תפוחי־האדמה לפי סוגים.  היו ביניהם הרבה רקובים וקפואים, שיצרו במרתף ריח חריף ובלתי נסבל.  היה צורך להוציא את הרקובים אל מחוץ למרתף.  כולנו עבדנו מאוד קשה, מעבר לכוחותינו, כדי להעביר את השקים המלאים תפוחי־אדמה ממרתף אחד למרתף אחר.  כל הסחורה הזאת נשלחה במהירות לגרמניה.  יחד אתי עבדה רוזה ברוֹדֶר, שהיתה מבוגרת ממני בכמה שנים.  הגורל המשותף איחד אותנו עד מאוד, והיא היתה לי לחברת נפש, תמיד השתדלנו להיות יחד.  רוזה נשארה בודדה, והיתה זקוקה למישהו חזק ממנה.  תמיכה כזאת היא מצאה במשפחה הגדולה שלי.  בכל המקרים נהגה להתייעץ עם אבי.

   רוזה ואני ידענו שיש לנו הזדמנות לגנוב תפוחי־אדמה קפואים שננטשו מחוץ למרתפים, למרות שלא היו ראויים למאכל אדם, וכך עשינו.  הגרמנים הזהירו אותנו שלא לגעת בתפוחי־האדמה הרקובים הללו – גם זה היה חלק מן השיטות האכזריות שהפעילו עלינו במטרה להחליש ולהרוס אותנו.  הם רצו להרעיב את היהודים, גם כדי שלא יהיו מסוגלים להתקומם.  אולם הרעב שממנו סבלנו היה חזק מכל החששות מפני העונש הצפוי.  הילדים הקטנים והרעבים צהלו שאכלו תפוח־אדמה רקוב ומסריח, אשר קליפתו מכוסה בבוץ, כי לא יכלו לחכות עוד מעט...  למען האמת, לאף אחד מאתנו לא היתה סבלנות לחכות עד שתפוחי־האדמה יהיו בשלים, עבורנו הם היו כמו מטעמים משובחים.  הסתכלתי על כל אחד מבני משפחתי וחשבתי:  שום עונש לא יכול להפחיד אותי או לעצור בעדי.  המשכתי לגנוב את תפוחי־האדמה הקפואים.

   יום אחד קראו לי הקצינים הגרמנים אל משרדם, זה היה בלתי צפוי.  במוחי עברו כל מיני מחשבות מפחידות, הייתי בטוחה שהם גילו את הסוד הנורא – שלקחתי תפוחי־אדמה.  ידעתי מה צפוי לי במקרה כזה.  בלית בררה השלמתי עם הגורל ונכנסתי למשרד.  שני הקצינים הגרמנים הסתכלו זה על זה ולא מיהרו לדבר אתי.  הייתי מאוד מתוחה, וראיתי בזה סימן שהם יודעים הכול, הם מאשימים אותי בגניבה בלי מילים.  הדימיון שלי פעל במהירות, וכבר ראיתי את עצמי עומדת בחושך באחד מן המרתפים, והגרמנים יורים בי.  היה נדמה לי שהם מתכוננים למסור אותי למשטרה האוקראינית, עד שלפתע פתחו שני הקצינים את פיהם בבת־אחת, והתחילו לדבר אתי על מוות.  הם שאלו אותי אם אני פוחדת ממוות.  הם אמרו:  "בקרוב לא יישאר פה אף לא יהודי אחד, מכיוון שמתכוונים להרוג את כולם...".  הם סיפרו לי שכבר קיבלו מינוי למקום חדש שאין בו כבר יהודים.  הם הציעו לי לנסוע אִתם כדי להמשיך לעבוד אצלם במקום החדש.  חשתי כאב עז בגרוני, כאילו דחפו לי גחלים בוערות לתוכו, ומיד התחלף בקור.  לא יכולתי להוציא מילה.  יכול להיות שהגרמנים הבחינו במשהו, בשינויים שחלו בפני, כי הם אמרו שאין לי מה לדאוג – גם רוזה ברודר תהיה אתי והם יודעים שיש לי השפעה חזקה על רוזה, אין להם כל כוונה להפריד בינינו.  הייתי כמו אבן.  למשרד נכנסה רוזה.  הגרמנים החלו לשכנע אותה כי זוהי ההזדמנות היחידה שלנו להישאר בחיים.  בהתחלה התנהגה רוזה יפה, קשה היה לדעת מה היא חושבת, היתה זו עבורה שיחה רגילה.  אבל, במשך השיחה חל בה שינוי.  היא נשברה, החלה לבכות ואמרה דברים שלא ציפיתי.  היא אמרה שהיא מוכנה ללכת לכל מקום, בתנאי שגם אני אלך אתה.  כאילו שהכול היה תלוי רק בי. 

   ואני, אני לא רציתי וגם לא יכולתי להרשות לעצמי שחיים של מישהו אחר יהיו תלויים בי.  הייתי מלאה וגדושה במרירות, ובכל זאת היה לי מה לומר.  היו לי שאלות רבות.  הייתי ילדה ביישנית – שידעה לעבוד קשה בכל מיני עבודות, יכולתי להחזיק מעמד תחת סבל ולחץ, אך לא הייתי חכמה גדולה, עדיין הייתי תחת חסותם של הורי.  אף פעם לא נזדמן לי להיות במקום כלשהו לבדי.  חוץ מזה, ידעתי שזה לא בשבילי, כי תמיד הייתי מוכנה להקריב את עצמי למען משפחתי.  כיצד יכולתי לעזוב את כולם בזמן שקיימת סכנה לחייהם.  מתכוננים לרצוח את הילדים שגידלתי.  כמובן שרציתי למות ראשונה.  בוודאי שלא יכולתי לתאר לעצמי איזה מן חיים יהיו לי אם אני אשאר לבדי.  קשה לדעת מה היתה כוונתם האמיתית של שני הגרמנים.  אינני חושבת שאכן היתה להם אפשרות להציל שתי בנות יהודיות, בהיותם אנשי צבא שעוברים לעתים תכופות ממקום למקום.  זאת ועוד.  הגרמנים לא הוציאו לנו שום תעודות, איך אפוא יוכלו להסתיר אותנו?  לא פגשתי גרמנים שריחמו על יהודים, ובמצב שכזה היה לי חשוב לשמור על כבוד עצמי.  לא רציתי שהם יראו בי מסכנה הזקוקה לרחמים, זה לא יכול היה לעזור לי או למשפחתי.  בכל מקרה הייתי מספיק זהירה כדי לא להעליב או להרגיז אותם, רציתי להשאיר עליהם רושם טוב.  מבלי להודות להם על הצעתם הנדיבה להציל את חיי, אמרתי לגרמנים שעלי להתייעץ עם אבי.

   מאז הפלישה הגרמנית, התרחקתי מאבי כדי להימנע מכל קשר אתו, וזאת על־פי דרישתה של אמי.  היא האמינה שבכך תמנע ממנו מעט מן הייסורים, שלא היתה בהם תועלת.  אבא היה אדם רגיש מאוד, והאשים את עצמו בכל הטרגדיה המשפחתית, כי לפני הפלישה הגרמנית הוא לא שעה לדרישותי להתעורר ולברוח כל עוד אפשר.  בכל זאת אמרתי מה שאמרתי.

   הגרמנים הסכימו, והציעו שכולנו נלך אלי הביתה.  הם היו משוכנעים שרק הם מסוגלים להשפיע על אבי.  ואני, שהכרתי את אבי טוב יותר, לא יכולתי למנוע את הפגישה הזאת בין הגרמנים לבינו.  קיבלתי מתנה – כיכר לחם שלמה.  רוזה ואני הלכנו ראשונים, ואחרינו צעדו שני הקצינים הגרמנים הצעירים.  נכנסנו הביתה, והם ניגשו ישר לעניין:  "בקרוב לא יישאר כאן אף יהודי אחד, השלטונות מתכוננים להרוג את כל היהודים.  יש לך הזדמנות להציל ילד אחד, אנחנו מציעים להציל את הבת שלך.  אתה צריך להיות מאושר ולהסכים לזאת".

   עבור הורי היה זה ביקור בלתי צפוי, הם היו לגמרי המומים מהחדשות שקיבלו.  אמא אף פעם לא התערבה בשיחות שניהל אבא, בשבילה הוא היה הפוסק, אפילו במקרים שבהם חשבה אחרת.  אבא שלי אמר:  "אתם רואים כמה ילדים יש לי?  כולם יפים.  הסתכלו בעצמכם כמה סבלו הילדים שלי ולאיזה מצב הביאו אותם.  עכשיו באתם לומר לי שהגרמנים רוצים להרוג אותנו, מדוע?  ואם באמת אתם רוצים להציל ילד יהודי, מדוע בחרתם דווקא בבתי הגדולה?" הגרמנים עזבו את ביתנו ויותר לא ראינו אותם.

   אבי לא האמין אפוא להם ולהבטחותיהם.  כך ויתרתי על הזדמנות הצלה חד־פעמית, שהיתה לי.  גם רוזה ברודר לא הלכה עם המצילים הגרמנים, כי דעתו של אבי היתה חשובה לה.  היא לא רצתה ללכת לבדה למקום בלתי ידוע.  מפעם לפעם ביקרתי את אמהּ החולה של רוזה.  אישה זו היתה אסירת תודה להורי על שהתייחסו לרוזה כאל קרובת משפחה.  באותה תקופה היה לרוזה אח בכור, נשוי, שהיה אדם צעיר ומשכיל.  הוא עבד אז בקהילה היהודית.  משום מה, התרחקה ממנו רוזה, ולעומת זאת התיידדה מאוד עם הורי, אצלם היא חיפשה ומצאה תמיכה נפשית.

   בחצר שלנו התיישבו חיילים גרמנים שהתעסקו במטבח נייד.  מפעם לפעם הם נהגו לצאת עם המטבח, ולאחר זמן־מה חזרו.  הורי היו מזהירים אותנו פעמים רבות להישמר שלא להתקרב למקום הזה, וזאת כדי שהגרמנים לא ימצאו סיבה להאשים אותנו במשהו.  החיילים הגרמנים הביאו לנו הרבה כבסים כדי לכבסם – בחינם כמובן.  היינו צריכים להביא מים מהנהר הרחוק.  הנהר נמצא בעמק, מעבר להר התלול שעליו ישבה העיר.  בלית בררה לקחתי שקים גדולים מלאים בכבסים והלכתי.  סחבתי אותם אל הנהר במדרון התלול, כדי לכבס אותם שם, ואחר־כך היה עלי לטפס בחזרה אל ראש ההר, תוך שאני נאחזת בזיזים כדי לא להחליק.  הייתי תמיד עובדת טובה וזריזה, ובכל זאת היה עלי לעבוד עד הערב, עד צאת הלבנה, כדי לסיים את כל העבודה.  נרטבתי כולי מרוב מאמץ, לא הבחנתי באיש בכל הסביבה.  היה זה לא רחוק מהגשר שעל הכביש הראשי.  הנהר היה רחב ועמוק והמים היו צלולים כמראה.

   בעמק שבו נמצאתי התגוררו פעם יהודים, ועל חוף הנהר היו תמיד גינות גדולות ומטופחות שבהן צמחו ירקות ועצי פרי.  לפני הכיבוש הגרמני היה המקום שייך לדודי, בן־ציון רובינשטיין.  אחד משני הבתים שלו שכן על חוף הנהר.  במקום הזה נולד וגדל אבי, שהיה הצעיר בבני משפחתו.  והנה ראיתי בגינה, שהיתה שייכת פעם לדודי, הרבה כרוב לבן.  מישהו כנראה טיפל בגינה היפה.  לקחתי בפחד כמה עלי־כרוב ורצתי למים כדי לאכול אותם בסתר.  הייתי מאוד רעבה והדבר שִחרר אותי מעט מן הפחד.  יצאתי מן המים, הסתכלתי לכל הכיוונים, הפעם הייתי אמיצה יותר.  גנבתי ראש כרוב שלם ואכלתי אותו, אך עדיין נשארתי רעבה.  כל אותו הזמן חשבתי על אחי ואחיותי אשר סבלו מרעב.  היה לי רצון עז להאכיל גם אותם בכרוב הטעים והטרי.  הדבר הוסיף לי אומץ רב.  במשך היום השתדלתי לתלות את הלבנים על הגדר, עשיתי זאת מיד לאחר שסיימתי לכבסם.  אחר־כך קיפלתי את הכביסה בצורה מסודרת, כך שכמות הלבנים בחבילה נתמעטה.  בשק הגדול נשאר אפוא מרחב, כדי להכניס את הכרוב שבו חפצתי ושהיה נחוץ לי עד מאוד.  לרגע לא חשבתי על עצמי או על מה שצפוי לי אם מישהו יבחין בי.  זאת היתה משימה בלתי אפשרית מכל הבחינות.  כיצד אעלה עם מטען כזה על ההר התלול, שנראה כמו קיר אבנים?  אחרי חיפושים בסביבה מצאתי רשת ברזל, ששימשה בעבר כגדר, ועליה הנחתי את השק עם כל המטען.  השתדלתי למשוך בזהירות רבה כדי לא להשמיע קולות.  המאמץ הפיזי היה עצום, כמו גם המתח והעצבים.  לאחר שהצלחתי בקושי רב לעלות על ההר, החלה הסכנה האמיתית.  שם, על פסגת ההר, היו בתים שבהם התגוררו אוקראינים שהחזיקו כלבים.  אחרי שעברתי את המקום בשלום, עדיין נשאר לפני רחוב ארוך.  העייפות החלה להתפשט בכל גופי.  הייתי זקוקה למנוחה, כל מה שרציתי היה לשכב.  משפחתי המתינה לשובי בקוצר רוח, השעה היתה אחרי תשע בערב.  אף יהודי לא היה מעז לצאת מחוץ לביתו בשעה כזו.

   הגעתי הביתה.  הסתכלתי כיצד הילדים מתנפלים על הכרוב.  ידעתי כי מחר תופץ השמועה על גניבת הכרוב, ואז כל אחד ישמור על חלקת האדמה בה הוא מטפל.  הבנתי כי לא תהיה לי עוד הזדמנות, ואמרתי לעצמי – אחרי הכול, מה יש לי להפסיד?  לקחתי אפוא את השק הפנוי והריק.  אמא הבינה מיד את כוונתי.  היא חיבקה אותי והתחננה לפני שלא אלך.  היא בכתה ואמרה כי אני מחפשת את המוות.  כל הזמן אמרה שהיא יודעת שאני אהיה הקרבן הראשון במשפחה שלי.  אינני יודעת להסביר כיצד, אך הצלחתי להשיג את מבוקשי, והבאתי הביתה שק מלא כרוב.  עד כמה שידוע לי כל מה שקרה לנו התרחש גם אצל אחרים.  מהשלטונות לא קיבלנו שום פירור של מזון.  אף אחד לא חשב שצריך לדאוג לנו לאוכל.

   בזמן שסבלנו מחסור חמור במזון, עדיין היו לנו הרבה דברי ערך.  ההורים הצליחו להסתיר זאת במקום מחבוא שהגישה אליו היתה קשה.  בכל זאת ניסינו כמה פעמים להגיע לכפרים רחוקים כדי להחליף חפצים תמורת מזון.  עלי לציין שלכפריים שהתגוררו בכפרים הסמוכים היה מכל טוב, והם לא היו מעוניינים בחפצים תמורת תשלום, ולכן היה עלינו ללכת למרחקים.  למזלנו הרע, אף פעם לא הצלחנו בסחר כזה.  כל ילד קטן היה מסוגל להלשין עלינו.  די היה לתפוס יהודי ברחוב של נוצרים, ומיד ניסו לשדוד אותו מבלי שאיש יבוא לעזרתו.  אבא אמר שטוב יותר למות מרעב ולהניח לרכוש שלנו להירקב.  באותה תקופה כל מה שעשינו נגמר בכישלון, רק דמעות וכאב – זה היה מעגל הקסמים שעליו לא הצלחנו להתגבר.

   המשטרה האוקראינית ארגנה יום־יום, כל מיני עבודות, עבור האוכלוסייה היהודית.  הם ידעו כמה אנשים בדיוק יש בכל בית יהודי ומה כושר עבודתם.  לא היה קל להתחמק מהעבודות שארגנו השוטרים, ובכל זאת ניצלתי הזדמנויות שונות.  בכל יום פנוי הלכתי לכפרים סמוכים כדי לחפש עבודה.  היה זה הכרחי, כדי להרוויח מזון כלשהו.  במקרים כאלה לא ענדתי את הטלאי הצהוב,  למרות שהייתי חייבת לעשות כן.  אחרי הכול, לא היה לי מה להפסיד, כי בכל מקרה הייתי צפויה לעונש חמור.  אם היו תופסים אותי ולו רק פעם אחת מחוץ לשכונה שלי, שום תירוץ לא היה מצדיק זאת.  בכפרים שבהם עבדתי השתדלתי להפגין ביטחון עצמי והצגתי את עצמי כפועלת המסוגלת לבצע כל עבודה.  הם ידעו שאני יהודייה וידעו מיהו אבי.  אדם שחי בעיירה כמו קוריץ במשך שנים רבות, קשה לו לעבור ברחוב מבלי שיזהו אותו.

   במשך השנים התרגלתי למחשבה שהורי הִנם אנשים חרוצים, חזקים וחכמים.  הייתי גאה בהם, רציתי לחקות אותם כדי להיות דומה להם.  הקשבתי לחכמת החיים שלהם.  הורי אף פעם לא דיברו על ניצול או – על קיפוח, ותמיד דרשו מאתנו את האמת ורק האמת.  הם שוחחו אתנו על יושר, סיפרו על כך שכל אדם הוא יצור טוב ומלא רחמים.  בינתיים השתנו הזמנים.  אני גדלתי והתחלתי להבין שבחיים הכול אחרת.  חשבתי לעצמי, מאיזה כוכב לכת הגיעו הורי?  איזה מין חינוך קיבלנו?  איזה ילדים רצו הורי לגדל?  כעסתי עליהם על כך שתמיד האמינו באנשים אחרים וסמכו עליהם ללא בסיס מציאותי.  ההורים שלנו הביאו אותנו לתהום שאין ממנה יציאה.  הורי נחַנו באהבת האדם, ועבור זאת הם שילמו ביוקר.

   עבור עבודתי בכפרים ביקשתי תמיד כמה כוסות של תבואה.  נזדמן לי לעבוד בכפרים בכל מיני תקופות ומחזורים.  אני זוכרת תקופה שכל הנהר היה קפוא ומכוסה בקרח.  היה עלי לחפור בור בעזרת גרזן כדי להגיע למים שהיו מתחת לקרח.  הבעלים שאצלם עבדתי שלחו אותי לנהר כדי לכבס במי קרח את סיבי הפשתן, חומר גלם לבדים.  לפעמים הטילו עלי לבצע גם כביסות רגילות.  לא הבנתי מדוע הם מטפלים בפשתן בחורף.  סקרנותי גברה, וכששאלתי אותם, התשובה שניתנה לי, בין השאר, היתה:  "אין יותר עניים בינינו, המבקשים עבודה אצל מישהו מבחוץ.  עברו הזמנים שאנשים היו מוכנים לעבוד עבודה קשה אצל זרים.  בימינו קשה אפוא להשיג עזרה בחקלאות, במיוחד בעונה הבוערת".  לא היה בדבריהם חדש.  הרי ראינו זאת בעצמנו, הרגשנו זאת על בשרנו.  הפינוק וכל העושר של האוקראינים היה על חשבוננו.  אני עצמי הלכתי יחפה על השלג והקרח, וכך, יחפה, כיבסתי בבור של מי קרח, כי לא היה לי מה לנעול.  בהתחלה הרגשתי שאני דורכת על סיכות, אבל לאחר זמן־מה התחושה חלפה.  לא חליתי באותו זמן.  כלל לא חשבתי על מחלות.  בכל הטרגדיות אפשר היה למצוא משהו מצחיק.  האיכרים האוקראינים שעברו על ידי וראו אותי הולכת יחפה על השלג, התעכבו לידי והצטלבו.  בזמן שעבדתי בכפרים התייחסו אלי משפחות אוקראיניות כמו אל מת, כאילו שאינני קיימת, לגביהם כלל לא היה חשוב מה אני רואה או שומעת, הייתי אפילו פחות מסוס עבודה זמני.  כך קרה בזמן שעבדנו באינטנסיביות בשדה או כאשר טיפלנו בטבק.  בכל מקום המשיכו הסובבים אותי לנהל שיחות ביניהם כאילו הם שרויים לבדם.  כך התברר לי שהם שונאים את הגרמנים בדיוק כפי שמאסו בפולנים בזמנם ובזו להם.  כל מה שהם רצו באמת זו מולדת עצמאית משלהם.  הם היו בטוחים שהפעם באמת הצליחו להיפטר מהרוסים לתמיד.  למעשה הגרמנים התייחסו בזלזול לשותפיהם שלהם.  לא פעם שמענו התבטאויות של גרמנים שאמרו:  "החזירים האוקראינים".

  'האופטימיות היהודית' היתה חזקה, אפילו בתנאים כמו שלנו, גם אחרי שאמרו לנו שעומדים להרוג את כל היהודים;  לא יכולנו לעכל איך ייתכן הדבר;  לא חשבנו שאפשר להרוג את כל היהודים, כי איך אפשר לקבור עם שלם בבת־אחת?  היו יהודים שקיבלו עבודות קבע, בגלל הצורך של הגרמנים בכוח אדם לעבודות פיזיות קשות.  יהודים שהועסקו על־ידי הגרמנים קיבלו תעודות במקום העבודה, כדי למנוע מהשוטרים האוקראינים לתפוס אותם בדרך ולחטוף אותם לעבודות מזדמנות.  התעודה הזאת היתה נחוצה לצורך תנועה ברחוב, כדי להגיע לעבודה.  למרות כל זאת לא היה כל ביטחון לפועל היהודי.  חייו היו הפקר.  אף פעם לא ידענו מי מהפועלים יחזור בשלום הביתה לאחר העבודה.  מתח רב הורגש ברחוב היהודי מתחת לפני השטח, מרוב דאגה לאלה שיצאו לעבודה.  בחשאיות מוחלטת התנהל ריגול, כדי לברר שמא לא הצליח מישהו מן הפועלים היהודים לצאת בשלום מעבודה זו או אחרת.  הילדים עסקו בריגול, ביררו מה קורה והעבירו את החדשות מבית לבית.  בצורה כזאת ידענו תמיד על גורלם של היהודים.  לפעמים נעלמו קבוצות שלמות ולא חזרו הביתה אחרי העבודה.  למרות הכול, היתה תקווה שהגברים היהודים עדיין בחיים ושמנצלים אותם לצורך תיקון כביש כלשהו, כי זה היה גם ההסבר שהתקבל מהשוטרים האוקראינים...  אחרי הכול, מי מאתנו מסוגל לוותר על תקווה, ולו רק ליום אחד נוסף של חיים, אפילו עלובים הם אותם חיים...

   זכור לי – יום קיץ יפה, יום חג חשוב לאוקראינים – חג פרוצ'יסטה[5] של שנת 1941.  השכם בבוקר נכנסו הביתה שני גרמנים בליווי שוטרים אוקראינים וציוו על אבי ללכת אתם.  אחרי הכול, לא היה זה דבר חדש, השלטון ששלט בנו ובגורלנו, הרשה לעצמו להיכנס לבית יהודי ולתפוס יהודים לעבודה, לכך כבר התרגלנו.  הם נעלמו במהירות במשאית שהיתה מכוסה בברזנט.  לא הצלחנו להבחין מי עוד היה בתוך המשאית.  מרגע זה הסתובבתי ברחוב כדי לאסוף פרטים ולברר לאן נעלמה המשאית, ומי עוד נתפס באותו בוקר.  החלטתי לחזור הביתה.  על־אף הפחד ודפיקות הלב שהיו כרוכים במעקב זה, פגשתי בדרכי ילדים נוספים שעקבו אחר יקיריהם ושניסו, כמו תמיד, מה מתרחש במקומות[6] העבודה שבהם עבדו הגברים היהודים.  במעקבים שערכנו נהגנו ללכת תמיד בין הסמטאות, ליד קירות של בתים.  תמיד התגנבנו כך שלא ירגישו בנו, שלא יידעו שאנחנו קיימים.  אבל באותם הרגעים, קרה משהו בלתי רגיל ברחוב היהודי.  כאילו בבת־אחת השתנו כל הכללים.  זאת היתה התפרצות;  פתאום החל מרוץ מטורף לכל הכיוונים, כמו אש בשדה קוצים, כך התפשטה השמועה הנוראה.  מישהו צעק לעברי:  "יש מחסומים של שוטרים וגרמנים!"  מישהו אחר צעק:  "האוקראינים תופסים גברים יהודים!".  שמעתי בכי.  מישהו אמר:  "זה הסוף שלנו, היזהרו, הנה באים הגרמנים".

   היתה בי הרגשה כאילו דמי רותח בתוכי וראשי דופק כאילו היכו בו אלף פטישים, הכול החל להסתובב לפני.  הדמיון הפרוע השתלט עלי באותם רגעים.  חשבתי על אבא, שאולי נפל קרבן ראשון לידיהם של הרוצחים.  דיברתי אל עצמי:  "הכול אבוד, הכול אבוד".  עצרתי לרגע וחשבתי:  מה עלי לעשות?  לאן ללכת?  לאיזה כיוון?  נזכרתי:  הו, כן, מה עם הדוד שלי, אחיה של אמי, שעובד בבית־החרושת לסוכר?  הדוד הזה אהב אותי מאוד ותמיד שמח לכל סנטימטר נוסף שגדלתי...  ידעתי שהוא קיבל תעודה מהגרמנים כאחד שנחוץ להם לעבודה.  לא שלטתי בעצמי, ורצתי לרחוב הראשי לכיוון בית־החרושת לסוכר.  בין רגע, כאילו מתחת לאדמה, הופיעו שוטרים אוקראינים רבים בכל הרחובות, וכבר הספיקו לתפוס קרבנות.  לשוטרים ולעוזריהם היו חבלים רבים כדי לקשור את ידי הגברים היהודים.  אבל כאן ראיתי תופעה חדשה, אותה לא צפינו ולה לא ציפינו – בחורים אוקראינים צעירים שלא שירתו במשטרה פעלו במרץ רב.  אכזריותם עלתה על כל דמיון, ומכותיהם היו מכוונות להרוג.  הגרוע מכל היה ליפול לידיהם של צעירים אלה שעזרו לגרמנים.  הספקתי להגיע לפינה, בין הרחובות סטלינה וברזדובה.  בפינה עמד, בית־המרקחת הגדול.  כל זה התרחש על יד הכביש הראשי המוביל מרוסיה לפולין.  מרחוק הבחנתי בדודי;  הוא נמצא בין הפועלים היהודים, ידיהם היו קשורות זו לזו והם היו מוקפים על־ידי שוטרים רבים.  שוטרים אלה וסתם אוקראינים מהרחוב פעלו במרץ ובחריצות כדי להכניס את הקרבנות שלהם לסמטה שלפניהם.  לידי הופיעו ילדים נוספים שגם הם עקבו אחר יקיריהם;  החלטנו כולנו ללכת מסביב, כדי לראות לאן מובילים את הגברים היהודים ומה עושים להם.

  התברר לנו שמובילים אותם ברחוב הראשי, אל הבית שהיה שייך ליהודי עשיר, בעל אדמות רבות, בשם מאהלר.  בביתו השתכנה יחידה של המשטרה האוקראינית (לא המשטרה המרכזית).  בחצר שליד ביתו היה מחסן ענק, שנועד לאחסון תבואה.  אל תוך מחסן זה הכניסו את כל הקרבנות.  כמו ילדים אחרים, הסתובבתי מסביב למחסן שהיה סגור היטב.  חיפשתי חורים בקירות כדי לראות מי שם בפנים, אך הבניין היה שלם.  נצמדתי לקיר המחסן ושאלתי בקול רם, אם מישהו רואה את אבי בפנים.  שמעתי בבירור את התשובה, אף־כי נאמרה בקולות רבים בבת־אחת:  "אנחנו נחנקים מרוב צפיפות, ולא מסוגלים לראות זה את זה...".  הבית של מאהלר עמד במרחק מה מאתנו.  פתאום התנפלו עלינו שוטרים שיצאו מתחנת המשטרה, לאחר שהבחינו בנו מרחוק.  הם הספיקו לתפוס שני ילדים בני 12 ו־13, מבין אלה שהיו על ידי.  אני הייתי הבת היחידה ביניהם.  עכשיו גם הם הוכנסו לתוך המחסן.  תחילה חשבתי שאני יותר זריזה מאחרים –  ולכן הצלחתי לחמוק, אבל לאחר זמן התברר לי שניצלתי כי באותו יום לא היתה מטרתם לתפוס בנות.  הספקתי כבר לברוח – ומצאתי מחסה במרתף שמתחת לבית־המרקחת הגדול.  לא היה זה סתם מרתף, תמיד התגוררו בו יהודים.  כל מה שעניין אותי היה לראות במו עיני, מה יעלה בגורלם של הגברים היהודים הלכודים במחסן. 

   פתאום הבחנתי שמוציאים ומובילים את הגברים היהודים מהסמטה שבה עמד בניין המשטרה, היישר אל הכביש הראשי.  נוצר מצב שבו יכולתי להסתכל דרך החלון הנמוך והקטן אשר פנה אל הרחוב הראשי, ממש אל מול הקרבנות.  במקום עמדו גרמנים רבים ועוזריהם האוקראינים – אשר סידרו את היהודים בשורות, כאילו הם מתכוננים למצעד.  כל הגברים היו קשורים, שורות־שורות, אפילו הילדים שביניהם.  ראיתי את אחיה של אמא עומד בשורה הראשונה.  הוא היה גבוה, בנוי כמו אתלט, כמו פסל יפהפה.  כך הוא נשאר בזיכרוני לעולם.  כל אלה שעמדו בשורות הראשונות היו גברתנים גבוהים, שבאמת כדאי היה להיעזר בהם.  הם היו בנויים כך שאפשר היה להבחין בהם מרחוק.  חיפשתי את אבא שלי כמו מטורפת, ומרוב מאמץ זלגו דמעות מעיני.  הילדים הושמו בשורות האחרונות, והם בכו בכי מר מרוב פחד.  האם גם אבי נמצא ביניהם?  בחיפזון רב חיפשתי את אבא, רציתי לדעת אם גם הוא נמצא בגיהינום הזה.  החלטתי לרוץ אחריהם ויצאתי לאמצע הכביש.  רציתי להיות על יד אבי ברגעים אלה של סכנה.  הגברים האוקראינים שלא השתייכו למשטרה, גם הם היו עסוקים מאוד.  כולם החזיקו בידיהם מקלות שבעזרתם פעלו במרץ רב.  הם הרביצו ליהודים הלכודים, כדי למנוע התנגדות, וכל הזמן חיפשו קרבנות חדשים.  במשך כל אותו הזמן עקבתי אחר המתרחש, כלומר, מהרגע הראשון שבו החלה ההתרחשות עקבתי אחריה מקרוב, כל עוד הייתי מסוגלת.  ראיתי את ההתייעצות האין־סופית של השוטרים האוקראינים, שבאו סתם כדי לעזור.  מוזר וקשה להאמין, אבל כל זאת ראו עיני.  הרוצחים חשדו שהיהודים עדיין עלולים להתקומם.  המון פרוע, צמא דם יהודי, ניסה למנוע ולדכא את מה שהיה קיים למעשה רק בדמיונם;  אחרי הכול, איך יכול אדם קשור להתקומם?  היהודים היו עייפים, רעבים ומדוכאים לאחר יום של עבודת פרך;  הרי הפתיעו אותם ותפסו אותם בזמן שהם היו יחידים ולא בקבוצה, 550 קרבנות (על מספר זה שמעתי בגטו), תשושים וחלשים מול המון פרוע.  הספקת לראות את כל אשר התרחש מסביב, אבל לא הצלחתי להתקרב עוד אל הקרבנות, לא היתה לי הזדמנות לכך, כי השמירה עליהם היתה כבדה.  הם היו מוקפים בחגורה של רוצחים.  הגבר הראשון שהבחין בי היה בחור אוקראיני כבן 20 שהיה מכר ותיק שלנו.  במשך שנים, כמו בחורים אחרים מהעיירה שלנו, נהג גם הוא לבקר בחנות של אבא.  לא פעם השתמש באופניים של אבי.  עד למלחמה עבד בחור זה בדואר בתור שליח.  הופתעתי לראות אותו בין הרוצחים, מחזיק בידיו מקל ענק המשמש להפרדה בין הסוסים כשהם רתומים לעגלה...  הכול קרה באופן כל־כך פתאומי ובלתי צפוי – אחרי המכה הראשונה נפלתי על פני.  הבחור המשיך להכותני עד שאיבדתי את הכרתי.  כל הסובבים חשבו שמתתי, ולכן הניחו לי.  איני יודעת כמה זמן שכבתי שם על הכביש.  לאחר שהוכיתי והופלתי ארצה, לא ראיתי ולא שמעתי עוד דבר.

   כל אותו הזמן התחבאו היהודים בבתיהם, ולכן לא ידעו לאן נעלמו כל הגברים.  הם נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה.  כמובן שכל היישוב היהודי חיפש אחריהם.  אחרי בירורים והתייעצויות מצאו היהודים גבר אוקראיני, שעבור תשלום יפה הסכים לבצע חיפושים במקומות רחוקים.  הוא סיפר שכל הגברים היהודים עובדים תחת שמירה של גרמנים בתיקון הכביש הראשי המוביל לקייב.  הוא עצמו דיבר אתם מרחוק, והם, היהודים, ביקשו למסור ד"ש לקרוביהם.  הם התלוננו שקר להם בלילות ואמרו שאין להם בגדים.  בקיצור, אותו אוקראיני בא עם עגלה ואסף חבילות עבור הגברים היהודים.  כולם האמינו לגוי הזה, כי היו כבר מקרים בעבר, ששילמו לשוטרים אוקראינים כדי לקבל אינפורמציה.  באותו זמן סיפרו גם השוטרים בדיוק מה שסיפר אותו אוקראיני ששלחנו לברר.  יש לציין שהיהודים לא תפסו סתם גוי מהרחוב ושלחו אותו לבצע את החיפושים אחרי יקיריהם, לא כך היה הדבר.  ובכל זאת, כאשר אני מהרהרת בזיכרונות אלה, קשה לי להבין את היהודים שביניהם נולדתי וגדלתי.  הייתי אז ילדה קטנה, ועל כן אסור לי לשפוט אותם.  למען האמת, יהודים אלה היו תמימים כמו ילדים.  כולם האמינו שהגברים היהודים עדיין בחיים ועובדים בתיקון כבישים.  הרי זו לא היתה הפעם הראשונה שגברים נעלמו לאחר שהוצאו ממקום עבודתם.  אולם, בכל זאת היה הבדל בין שאר המקרים לבין מקרה זה.  זאת היתה קבוצה גדולה, והיו ביניהם גם ילדים.  המשותף לכל המקרים של היעלמות גברים היה תמיד ההסבר הדומה שסיפקו לכך השלטונות.  הם תמיד הבטיחו שבקרוב יחזרו הפועלים היהודים הביתה, לאחר שיסיימו את תיקון הכביש הראשי.  הם נתנו תחושה שהכול כאילו תלוי בפועלים, במהירות שבה יבצעו את עבודתם.  השלטונות ניסו להרגיע אותנו אחרי מקרים כאלה, ואף נכנסו לבתים בסביבה שלנו, כדי למשש את הדופק לגבי תחושותינו בנושא.

   יש לי הרגשה שאני דומה למכרה ישן ועזוב שאי־אפשר לגעת בו עוד.  אם יחפרו עמוק יותר הוא יתפורר וייהרס.  לעתים נדמה לי שהחומר של הזיכרונות נמצא עמוק בפנים, בתוך אברַי הפנימיים, כאילו שכל מה שעבר עלי כלוא שם.  הכאב והסבל עדיין קיימים בי, ולא נותנים לי להשתמש בזיכרונותי בחופשיות, כפי שהייתי רוצה...

   אחרי שקיבלתי את המכות ונפלתי על הכביש, נודע מפי אחרים את אשר קרה:  הרוצחים עזבו את המקום אחרי שהובילו משם את הגברים היהודים שנפלו לידיהם.  רק אני שכבתי באמצע הכביש.  סבתי גרה ברחוב ברזדובה, לא הרחק מן המקום.  מישהו רץ אליה כדי להודיע לה שהרגו אותי, ושיש צורך לקחת סדין ולמהר להביא אותי אליה הביתה.  התעוררתי לאחר כמה שעות והתאוששתי מהכאבים הנוראים.  תוך זמן קצר, להפתעת כולם, הייתי מסוגלת לקום על רגלי.  בכל מקום שפגשו אותי קיבלו אותי במילים "תחיית המתים".  כמובן שאז לא יכולתי לדעת שאחרי שנה אחת בדיוק, לגמרי במקרה, בגלל שטעיתי בדרך, אגיע לקבר אחים, קברם של היהודים שאותם חיפשו כל־כך ולא מצאו;  כעבור שנה, כאשר גיליתי את האמת, כבר לא היה מי שיבכה עליהם.  אספר על כך בהמשך.

   ובאשר לגורלו של אבי – מאוחר יותר נודע לי כי באותו בוקר מר ונמהר של החג האוקראיני, התברר שכל הקבוצה שנפלה קרבן למלכודת של הרוצחים, הועסקה בהעברת אבנים ממקום אחד למקום אחר, ללא כל תועלת.  אצל אבי עלתה הרגשה קשה שמשהו עומד לקרות, לא מצא חן בעיניו מה שהתרחש במקום.  הוא הבין שנפל לידי הרוצחים הגרמנים ועוזריהם האוקראינים, אבל היה כבר מאוחר;   שמרו עליהם היטב, ואי־אפשר היה להחליף מילה עם מישהו מהגברים היהודים האחרים.  אבא הבין כי הכול אבוד, ובלית בררה חיפש דרך להציל את עצמו.  אבא, שהיה פעם חייל מצטיין ונועז, ידע איך לתמרן במקרים קריטיים, כאשר חייו נתונים בסכנה.  עלה בידו להתחמק ממקום העבודה המדומָה, ואיכשהו הצליח להגיע הביתה.  כאן היה לנו מחבוא אמיתי – אמנם אין זה אומר שבכך יוכל להבטיח את הצלתו לאורך זמן, אבל בכל זאת, היה זה טוב מלא כלום.  באותו יום חג אוקראיני של שנת 1941, הצליח אפוא אבי להתחמק מבין אצבעותיהם של הרוצחים, ובנס ניצל ממוות בטוח.  העובדה היא, שאת כל יתר היהודים שעבדו עם אבא, הרגו עוד באותו יום.  נכון הוא שאבא הצליח להאריך את חייו, השאלה היא, האם היה כדאי לו לסבול עבור עוד מעט אוויר בעולם הזה?!

   בזמן הכיבוש הגרמני היה חייב כל יהודי לעבוד בכל יום, ולפעמים גם בלילות.  הם לא התחשבו בחולים שלא היו מסוגלים לעמוד על רגליהם.  כך קרה אצלי.  הייתי פצועה בעמוד השדרה וסבלתי כאבים נוראים.  הם הביאו אותי יחד עם נשים אחרות לאזור שבו היתה קנטינה גרמנית, והורו לנו לטאטא את הסביבה.  כל גופי כאב, דמעות כיסו את פני כמו גשם, אבל פחדתי מן המכות הצפויות, הרי לא היו לנו כל זכויות אנוש.

   אחרי שסיימנו את העבודה הזאת, הוציאו כמה נשים מהקבוצה, ואני ביניהן, והכניסו אותנו לחצר הענקית של הקנטינה.  שם הודיעו לנו שאנו חייבות לבוא כל יום לנקות את החצר, ובעיקר כדי לנקות את בתי־השימוש הרבים.  באותו יום עבדתי עם חברתי הטובה רוזה ברודר.

   על־פי פקודת הגרמנים, בנו גברים יהודים בחצר הקנטינה שורה ארוכה של בתי־שימוש חדשים.  המקום נמצא בסמוך מאוד לכביש הראשי שהוביל מפולין לרוסיה.  במשך יום ולילה היתה שם תנועה רבה של אנשי צבא וכל הגרמנים שהיתה להם זכות לבקר בקנטינה, השתמשו בשירותים שהיו בחצר.  רוזה ברודר ואני היינו אחראיות על ניקון שירותים אלה. 

   את הקנטינה ניהלה פולנייה בשם סטָנִישֶבסקָה, שהיתה גרושה עליזה מלאת חיים כבת 45.  במשך שנים, בזמן השלטון הפולני, התגוררה משפחתה בשכונה יהודית אצל יהודי.  בקונדיטוריה, שניהלה כמעט כל הלקוחות היו יהודים.  לשלושת בניה היו חברים יהודים.  אחרי הכיבוש התחילה סטָנישֶבסקָה לבלות עם גרמנים שהיו בדרכם לחזית.  לעתים היא בילתה עם גברים שהיו בגיל בניה.  בעזרת אנשי הצבא הגרמנים היא קיבלה את ניהול הקנטינה, וילה של יהודי, וכמובן את הרכוש הרב שהיה בתוך הבית.  לא קל היה לטפל בבית הזה, כי ערכו שם מסיבות ובילויים שונים ואין־סופיים.  שתי בנות יהודיות עבדו אצל סטָנישֶבסקָה בתור עוזרות בית.  שירתו אותה בנאמנות רבה וטרחו להשביע את רצונה, כי כולם פחדו מבניה של סטָנישֶבסקָה כמו ממוות.  שלושת הבנים, שבעבר נחשבו לפחדנים, הפכו בבת־אחת לבחורים מסוכנים שפגעו קשה בחבריהם ובמכריהם, רק משום שהיו יהודים.  הפולנים האלה היו מלשינים ושודדים יהודים באמרם:  "מה יש לנו לפחד מכם, הרי כולם יודעים שהגרמנים עומדים להרוג את כל היהודים, אז לשם מה אתם צריכים את הרכוש שלכם?".

   לפתע נכנסה קבוצה גדולה מאוד של גרמניות בתלבושת מיוחדת, שמלות רחבות וארוכות בצבע אפור.  חפתים וצווארון לבנים והסינר לבן וארוך.  לראשן כובע מיוחד, לבן אף הוא.  מישהו הציג אותן בתור ה"אחיות" (שוֶסטֶרס), אבל לא היה להן כל קשר לרפואה.  הגרמניות האלה באו בליווי אנשי צבא מבוגרים מאוד.  כולם דיברו ביחד בצעקות פרועות ובצחוק היסטרי.  הו, איזו המולה היתה שם, קשה לתאר את השמחה שלהם.  התלבושת לא התאימה להתנהגותן הפרועה והמוזרה.  כך הן עברו על פני כל החדרים הסמוכים והתפעלו מן האולמות המפוארים.  אחרי ביקור יסודי, הן עלו על הרכב המיוחד שלהן, שהמתין ליד הבניין, והסתלקו ברעש גדול.  נשארו רק שתי גרמניות שהסתובבו בין צוות הפועלים שעבד שם באופן קבוע.  הגרמניות השתדלו להכיר את כל העובדים בשמם הפרטי.  אחרי שסיימו להתוודע אל כולם, הצביעה סטָנישֶבסקָה באצבעה על רוזה ועלי, ואמרה שאנחנו יהודיות העובדות זמנית בניקיון בתי־השימוש שבחצר.  הגרמניות פנו אלינו והורו לנו לשטוף את הרצפות מדי יום ביומו, אך מעתה, כך ציוו, יהיה עלינו לבצע זאת בלילות, משעה שתיים בלילה, אחרי שהגברים השיכורים יעזבו.  הגרמנים השיכורים היו שקועים בדיונים סוערים לפני צאתם לחזית.  הם היו מלאי חרדה וכעס;  לעתים הם נרדמו על הכיסא.  לא פעם התנפלו עלינו בקללות ובכעס, על שאנחנו מפריעות להם.  רוזה ואני עבדנו תמיד תחת לחץ ופחד.  במשך היום היינו שפחות אישיות של הגרמניות.  כמובן שעבדנו גם במטבח.  בתחילה רק בניקיון ואחר־כך בקילוף תפוחי־אדמה. 

   עכשיו היו בבית שלוש נשים – הפולנייה סטָנִישֶבסקָה ושתי הגרמניות.  כל אחת מהן שאפה לקבוע כללים משלה.  כל אחת מהן היתה תחת חסותם של גברים גרמנים, והן הרגישו חזקות ומוגנות.  כך החלו להתרקם ביניהן מזימות, מריבות וריגול הדדי.  לצורך כך הן השתמשו בנו, היהודיות.  הגרמניות סיפרו לנו כי הן באו מברסלאו.  למרות שכבר לא היו צעירות, תפקידן היה לקבל את פניהם של הגרמנים המבקרים בקנטינה.  הן ניהלו שיחות עם כל האורחים, כאילו היה זה אירוע פרטי בין ידידים.  רוזה ואני היינו עדיין צעירות מאוד;  גדלנו תחת חסות ההורים ששמרו עלינו מכל רע, אף פעם לא הזדמן לנו לראות את העולם הגדול...  מי יבין מה עבר עלינו במקום ההוא.  הנשים הגרמניות קיבלו גברים בחדרים שלהן, והתעלמו מאתנו, הם לא התביישו, כי נחשבנו בעיניהם כמתות.

   באותם ימים אפלים של הכיבוש הנאצי ניצלו את היהודי כמו בהמת עבודה.  נכון שהיה הבדל בינינו – את הבהמה האכילו ושמרו עליה, ואילו אנו – דמנו היה הפקר, איש לא ריחם עלינו.  עדיין אינני מבינה איך יכולתי לבצע את העבודות הקשות כל־כך, הרבה מעבר לכוחי.  בזמן שעבדתי בקנטינה הגרמנית, כמעט ולא ישנתי;  אפילו לא אִפשרו לנו מנוחה או הפסקה קצרה.  אומרים שבגיל צעיר קל יותר להתגבר על צרות צרורות.  עבדתי עם חברתי רוזה ברודר, ותמכנו זו בזו.  שתינו היינו מתיישבות בפינה מרוחקת כלשהי, עוצמות את עינינו לזמן־מה, ושוב חוזרות לעבודה.

   הבית שלנו עמד מול הקנטינה, ממש מעבר לכביש, כך שמן החלונות אפשר היה לראות מה מתרחש בחצר הקנטינה.  המשפחה דאגה לי מאוד, אפילו הילדים הקטנים הבינו את המצב המסובך והטרגי שאליו נקלענו.  בני משפחתי עמדו על יד החלונות והסתכלו אל תוך החושך, בתקווה שאולי בכל זאת אחזור הביתה לשעות ספורות.  היו להם סיבות טובות לדאגה.  ילדה יהודייה שלא חלה עליה שום הגנה של חוק או מצפון;  אמי טיפסה בלילות על עמודי המרפסת, כדי להציץ דרך החלון אל המטבח ולראות שעודני בין החיים.  היא ידעה מה צפוי לה במקרה שמישהו יבחין במעשה זה.

   משפחתי רעבה.  יום יום התעלף מי מן הילדים.  אחותי נינה לא הפסיקה לבכות מרוב סבל.  היא סבלה מכאבים בגבה.  באוקראינה קר מאוד בחורף, אולם בין השנים 1941 ו־1942 היה החורף קר במיוחד.  לא היתה לנו כל הסקה והילדים הצטנפו והסתכלו במבט מתחנן על ההורים האומללים חסרי־הישע.  אם היה מישהו שהסתכן והעז ללכת בחשאי לכפר כלשהו להשיג מזון, הוא היה מועד להתנפלות של שודדים, שעלולים היו להכותו מכות רצח.  העניין היה מסובך ביותר. 

   כמה יהודים הצליחו להשיג מעט גרגרי תבואה, ופנו לאבא, אשר המציא מין מכשיר לטחינת הגרגרים.  עבור כל כוס קמח רצו לשלם במידה מסוימת של גרגרי תבואה.  זאת היתה הצעה נדיבה.  לאבא לא היו כלים, הכול נשדד;  אבל אדם רעב מגלה תושייה רבה.  בעזרת מסמר ואבן, יצר אבא שתי פומפיות עגולות וגסות בגודל של צנצנת המכילה ליטר.  במשך יום אחד ניתן היה לטחון בערך שלוש כוסות קמח.  היתה זו עבודת פרך.  עבודה זו היו צריכים לבצע ילדים קטנים ורעבים, שעבדו מעל ומעבר ליכולתם, וזאת כדי לא למות מרעב.  בני המשפחה המבוגרים היו חייבים לעבוד עבור הגרמנים או המשטרה המקומית, כך שהיינו עסוקים מחושך עד חושך תחת שמירה כבדה.  והנה פלאי פלאים, למרות אותם תנאים תת־אנושיים, בכל זאת הצליחה משפחתנו לעבור את החורף.  אבי הסתובב בין יהודים לברר למי יש כמה כוסות גרגרי תבואה כדי לטחון, ומזה הפריש לעצמו כתשלום.  במשך החורף אספו הורי שש כוסות קמח טחון בצורה פרימיטיבית.  עבורנו היה זה אוצר יקר.  הוחלט לשומרו במחבוא ולהחזיקו שם עד לחג השבועות.  מין כוח של אמונה ואורך רוח החזיק אותנו.  אבל לגורל חוקים משלו – כל תקוותינו היו לשווא.  אותו קמח נשדד מאתנו ביום הרה אסון.

   בינתיים פעל אבי באינטנסיביות רבה.  הוא חיפש דרכים להציל אותי.  למטרה זו הוא ביקר אצל מכרים ותיקים שהיו חייבים לו טובה.  אולם הזמנים השתנו, ויחד אתם האנשים המכובדים.  האכזבה הגדולה צרבה כמו מלח על פצע.  גם אנשים שהיו ידידים התרחקו מאתנו.

   אבא ביקר אצל הסנדלר שלו שהיה פולני, ושאותו הוא כיבד.  בני משפחתו של הסנדלר הבטיחו לאבי חגיגית שיש להם תכנית הצלה מתאימה עבורי.  הם רצו לשלוח אותי לקרובים שלהם שהתגוררו ביערות פולסיה;  הייתי אמורה להופיע אצלם בתור עוזרת פולנייה.  דיברתי פולנית כמו כל פולני, והיה לי מראה "ארי" אמיתי, לכן חשב הסנדלר שהתכנית שלו היא ממש רעיון מבריק ואפשר לבצעו מבלי לסבך איש.  הפולני קבע תאריך שבו הייתי צריכה להופיע אצלו בבית, לקבל ממנו את כל הדרוש, ולצאת לדרך הבלתי נודעת עבורי, שם אתחיל חיים חדשים.  הורי היו תמימים וכל חייהם הלכו בדרך הישר.  הם האמינו לסנדלר, שהוא אכן מעוניין לעזור להם, לא נשאר מה להפסיד.  יחד עם זאת, היתה לאמי בעיה קשה, כי לא קל היה לשכנע אותי שאסכים לעזוב את הילדים הקטנים מרצוני החופשי כדי להציל את עצמי;  לא חשבתי כלל שאני מסוגלת לחיות ללא משפחתי.  באותו זמן סבבו השיחות בביתנו סביב השינויים הצפויים לי.  קיבלתי כל מיני עצות מאמא איך אני צריכה להתנהג בין זרים.

   הורי ציפו בקוצר רוח לתאריך המוסכם.  כאשר הגיע היום, הם ניגבו את דמעותיהם, וציוו עלי ללכת אתם אל הסנדלר, כדי לקבל את הכתובת וכן מכתב המלצה עבור קרוביהם.  והנה התברר לנו שהסנדלר הספיק להתחרט.  אין צורך לתאר עד כמה השפיע הדבר על הורי שהפסידו זמן יקר, ולא חיפשו בינתיים מוצא אחר עבורי. 

   באביב של שנת 1942 התחזקו השמועות שבקרוב עומדים לחסל אותנו.  הבהלה והמהומה היו גדולות.  לא היה לנו לאן ללכת.  היהודים גייסו שליחים כדי לברר מה באמת מתרחש מאחורי גבנו.  נודע לנו כי הגרמנים החלו לגייס, בסוד גמור, את הגברים האוקראינים שהתגוררו בכפרים הסמוכים, בקרבת הכפר קוזאק.  סיפרו שעל יד כפר זה מצוי יער ושם החלו לחפור שלושה בורות ענקיים.  היהודים ידעו בדיוק את גודלם ועומקם של הבורות.  כל יום קיבלנו אינפורמציה על ההתקדמות שחלה בעבודה זו.  עברו כמעט שבועיים עד שנודע לנו שהבורות מוכנים ושלא נראים עוד פועלים בשטח.  לאחר חיפושים קדחתניים, מצאו היהודים דרך להגיע אל השליטים הגרמנים שגורלנו היה נתון בידיהם.  הם שאלו ישירות:  "מה צפוי לנו?  האם באמת מתכוונים לחסל אותנו כפי שמראים כל הסממנים והעבודות בשטח?"

   להפתעת השליחים היהודים, קיבלו את פניהם קצינים גרמנים בכירים, והתייחסו אליהם באדיבות רבה.  כל זה היה חדש עבורנו.  היהודים התייחסו לזה בחשדנות, והגרמנים השתדלו לשכנע את השליחים שאין כל קשר בין היהודים לבין הבורות שנחפרו ביער קוזאק.  הם הסבירו כי יש צורך באדמה הזאת כדי ליישר את הכביש.  הגרמנים היו מעוניינים מאוד לשמור את העניין בשקט.  לצורך כך השתמשו בתחבולות שונות ומשונות, וניסו להרגיע את האוכלוסייה היהודית.

   כמובן שגם הילדים היו שותפים מלאים לכל המתרחש באזור היהודי.  הילדים היו תמיד הראשונים שהפיצו כל ידיעה חדשה.  הם השתדלו להסתגל לדרישות הזמן הנורא.  בשעת הצורך ילדים היו לעוזרים נאמנים, במיוחד בימים האפלים שהיו רבים.  הילדים הבינו את המצב והתנהגו לפי מה שהכתיבו התנאים.  הם השתדלו שלא להוות מטרד להוריהם שהיו טרודים בדאגות אין־סופיות.  בכל הזדמנות התאספו ילדים אצל אחד השכנים;  הם לא שיחקו עוד;  פניהם היו רציניים ועצובים, מלאי דאגה, והם ניהלו שיחות כמו מבוגרים.  מי היה מאמין שילדים קטנים מסוגלים לדבר רק על מוות...  כך קרה שילדים הזהירו זה את זה, שכל לילה יש לצפות לרוצחים גרמנים המסוגלים לפרוץ לבתיהם.  כל ילדי השכונה קיבלו החלטה שלא לפשוט את בגדיהם, ולשכב לישון מתחת למיטה.  הפחד הנורא שבו היו הילדים נתונים הביא לתוצאות מידיות.  הילדים לא היו מסוגלים להירדם מרוב אימה וסבל, הם תמיד היו עייפים ובעלי פנים צהובים וחולים.  השינה שלהם היתה עצבנית.  הילדים צעקו מתוך שנתם, וכאשר התעוררו היו מבוהלים ופורצים בבכי מר.  הם הסתכלו אל כל הפינות באימה וחיפשו אם יש מישהו זר בביתם.

   אינני יודעת איזה ביטוי הולם אחת כמוני.  האם מותר לי להשתמש במילים כמו "למזלי נשארתי בחיים", או אולי דווקא להפך.  מניסיוני האישי אני יודעת כי ניצולים מסוימים דומים לפרי שרק קליפתו החיצונית נשארה שלמה.  אלה שנשארו במקרה בחיים מרגישים כאילו הם זרים בעולם הזה.  לא קל היה לי לחיות לבד ללא משפחה;  אני אישית הייתי אומללה מאוד.  הפחד מפני בני-אדם נשאר טבוע בי לכל החיים.  הכול נמצא אצלי עמוק מבלי יכולת להתגבר עליו או להשתחרר ממנו.  זאת הסיבה שגזרתי על עצמי בדידות קשה.  אני עדיין חיה את זיכרונות העבר.  זוהי ההזדמנות האחרונה שלי לאסוף כוח ולבנות, בעזרת הכתיבה, מצבת זיכרון לילדים שכה אהבתי. 

 

הם עברו, ונעלמו

הגרמנים לא הכינו את צבאם לחורף של שנת 1942, ולכן ספגו אבדות רבות.  היהודים ידעו על כך ועל כישלון הגרמנים בחזית.  לפעמים היו מפריזים בסיפורים על בעיות, לעתים מדומות, שהתרחשו בקרב הגרמנים.  בכל דבר חיפשו זיק של אור ואותו העבירו במהירות לכל היישוב.  היהודים תמכו זה בזה, וניסו למשוך זמן ולא לאבד תקווה כדי לשרוד יום נוסף.  היינו אומללים מאוד, אבל אי־אפשר היה לשדוד ולהרוג את תקוותנו הגדולה, היה צורך והכרח לשמור על האמונה ביום המחרת.  חשבנו שאולי, למרות הכול, נצליח להתגבר, רצינו לקוות שאיכשהו נסתדר כנגד כל האיבה והעוינות שכוּונה כלפינו.  מחשבות כאלה היו נחוצות עבורנו כאוויר לנשימה, כדי לשמור על קיומנו, אחרת אפשר היה להשתגע או להתאבד.  כך המשכנו עד אשר הגענו לנקודה שבה כבר לא היה מדובר באיומים בלבד לגבי גזרות.  אלה כבר הועמסו עלינו.  טעמנו גם טעמו של רצח, רצח של יקירינו, חלק מבני משפחתנו.  עכשיו כבר דיברו על השמדה סופית של כל היישוב היהודי, ובכלל זה על רצח של ילדים קטנים.

   לפיכך החלו לבנות בכל בית יהודי "בית־גנבים" מתוך הכרח להתחבא.  היו צורות שונות של בנייה, בכל פינה אפשרית של הבית.  המשותף לכל בנייה כזאת היה שכל אותם המחבואים היו קטנים וללא חלון או דלת.  יצרו פתח קטן כדי להיכנס לשם בזחילה, והוא נסגר יפה מבפנים.  בדרך־כלל היה שטחו של כל חדרון מטר על מטר, והיו אפילו חדרונים קטנים יותר.  היה צורך לבנות את החדרון בצורה כזאת שיהיה מוסתר ושיהיה בלתי־אפשרי לגלותו.  היום, אחרי כמה עשרות שנים, אני יכולה להעיד, שלא היה בזה תועלת רבה כדי להציל חיים.  זה עזר מעט להרגעה עצמית לזמן קצר, אבל אני חושבת שלוּ ידענו מלכתחילה מה מכין עבורנו הכיבוש ומה צפוי לנו – אפשר היה לבנות מחבוא מוקדם יותר, לשם הסתרת המזון שלנו.  תמיד כולם חכמים לאחר מעשה.

   ככל יתר האוכלוסייה היהודית, התחלנו גם אנו להשתמש במחבואים בתוך הבית, כדי לעבור את הלילה בפחות עצבנות.  נכנסנו אל תוך כלוב – תא המפלט היחיד שנותר לנו.  בזחילה הכנסנו את גופינו הרזים אל החדרון.  המחסה שלנו היה סגור מכל צדדיו, חשוך, ונתן הרגשה של קבר.  לא היה די מקום כדי להתיישב, לא היה די אוויר לנשימה.  לאחר כל לילה כזה היינו נתונים לסחרחורות וכאבי ראש, ולאחר זמן־מה התחלנו להרגיש שבריאותנו מתרופפת.

   הרחוב היהודי החל להיראות כאילו הכול רגוע.  לעת עתה עדיין לא באו לקחת מאתנו את הנשמה.  עדיין התגוררנו בבית שלנו, היו לנו מיטות וכל כלי המיטה הדרושים לתנאי שינה מינימליים;  חלמנו על שינה שקטה במיטה עם אפשרות ליישר את רגלינו.  הילדים החלו לבצע ניסויים איך זה להיות במיטה.  היה די בכך כדי להביא את ההורים לידי התרגשות;  הם הרגישו חסרי־ישע, והתפוצצו מרוב כאב בלתי נסבל בעוקבם אחר ילדיהם הקטנים שלא ביקשו אוכל;  כל מה שרצינו היה לישון.  לפיכך נכנעו הורינו לרגשותיהם, והחליטו שהלילה נישאר לישון במיטותינו. 

   באחד מימי חודש מאי או יוני בשנת 1942 חל חג השבועות.  בדיוק בערב החג, לפנות בוקר, כאשר שרר עדיין חושך בחוץ, הרגשנו שכאילו האדמה רוחשת מתחתינו.  בבת־אחת נשמעו קללות בשפות שונות – גרמנית, אוקראינית ורוסית, וגם ליטאים היו שם, שבדרך־כלל לא התגוררו באזור זה.  כולם צעקו בהיסטריה:  "יהודונים, החוצה, המוות מחכה לכם!".  הרוצחים ירו ללא הבחנה, ותוך רגעים שרר הרס נורא.  הרגשתי שהקיפו אותנו כל הרוצחים שבעולם.  עלתה בי מחשבה מהירה כברק שלא אראה עוד את אור השמש.  לא היה זה זמן מתאים להתלבש.  באותו לילה גורלי ישנתי עם אחותי נינה, שהיתה צעירה ממני ויפה יותר.  היא היתה בת 12.  בינינו שכבה אחותי ליוּבָּה שהיתה בת שלוש שנים.  מבטי נעצר לרגע, הסתכלתי על אחיותי היפהפיות, שתיהן בלונדיניות עם עיני תכלת גדולות;  עפעפיהן וגבות עיניהן שחורים כפחם, ממש כמו ציור של מלאכים מן האגדות.  את היופי הזה באו הרוצחים להשמיד באכזריות.  מרוב הלם לא זזו אחיותי ממקומן, פיותיהן היו פעורים והן לא יכלו להוציא הגה.  הן פחדו מן הצפוי.  הן הסתכלו עלי במבט מוזר שאי־אפשר לתארו, כאילו שהן רואות רק אותי ולא יותר.  חטפתי את ליובה הקטנה בידי, היא נדבקה אלי בחוזקה.  הקטנטונת הבינה במה מדובר, והיא חיפשה ביטחון והגנה.  את נינה אי־אפשר היה להזיז, היא קפאה במקומה כאילו היתה אבן.  דחפתי אותה קדימה אבל ללא הצלחה, ואז גררתי אותה כאילו היתה מין חפץ.  אינני יודעת מאין שאבתי כוחות אלה, הרי אני עצמי הייתי רק ילדה.  הכול התרחש במהירות, רצתי ליציאה האחורית של הבית שהובילה לחצר.  למרות ששמעתי שהבית מוקף ברוצחים, בכל זאת היו פני מועדות לעבור את הכביש ולהיכנס אל תוך הקנטינה ממול.  למען האמת, לרגע לא חשבתי שיש לי סיכוי כלשהו להישאר בחיים.  לא ראיתי גם כל סיכוי של הצלה לגבי בני משפחתי, פשוט חיפשתי דרך כדי להקל עלינו במקצת.  במצב שנוצר לא היה במה להיאחז, כי גם מעט התקווה שהיתה בנו נעלמה.  כל שרציתי היה למות כבן־אדם, מבלי לראות את הרוצחים, למנוע מעצמי עינויים מיותרים.  הייתי צריכה לעבור כמה חדרים עד שהגעתי לדלת המובילה למחסן.  עדיין חשבתי שאני היא הראשונה מבני המשפחה שעומדת בפני המוות.  לא היה חשוב לי מי הולך אחרי, פחות משני מטרים הפרידו ביני לבין הרוצחים שעמדו בחצר, ליד היציאה מן המחסן.  במרחק הקצר הזה עמדו בינינו עדיין שתי דלתות עד ליציאה.  הדלתות היו פתוחות, אולם הסתירו אותנו זמנית.  בתוך הבית היה חושך.  בחוץ החל לעלות השחר.  במקום שבו עמדתי, לפני היציאה למחסן, ראיתי שאבא הקדים אותי, והיו עמו שני אחי – אפי בן השמונה וליאון בן החמש, וכן אחותי רעיה בת הארבע.  אני הספקתי להבחין בצִלם שעה שיצאו מן המחסן.  הרוצחים הבחינו באבא ובילדים ביציאתם לחצר וחגגו בשמחת ניצחון.  שמעתי קללות עסיסיות ומטר של יריות.  הייתי בטוחה שהרגו כבר את אבא ואת הילדים בחצר שלנו.  היתה בי מעין קנאה, כי חשבתי שהם עברו כבר את הגרוע מכל במהירות.  מרוב בהלה, לא הבחנתי כלל בסולם שעמד בדרכי, ונתקלתי בו.  הבטתי למעלה וכאילו ראיתיו לראשונה, ואז הבנתי שאפשר להגיע לעליית־הגג בסולם הזה.  יש לציין שעל יד הסולם היו שני חלונות ענקיים שפנו לחצר שבה שהו הרוצחים.  ליתר דיוק, במקום שבו עמדתי היה חלק של מבנה בלתי גמור שבו תכננו הורי לבנות עבורי בית, מכיוון שהייתי הבכורה.

   איך בכלל יכולתי להבחין במשהו באותם רגעים קריטיים בחיינו?  התעכבתי מעט, ואז ראיתי את אמא הולכת אחרי, אוחזת בידיה את אחותי התינוקת, בתיה.  אמא שלי, בלונדינית, עיניה בצבע כחול־ירוק, שערה היה תמיד ארוך ומסודר יפה, אישה יפהפייה, שנראתה עכשיו מבולבלת.  ללא מילים נתתי לה פקודה, והכרחתי אותה לעלות על הסולם.  פחדתי שלא אוכל להסתדר עם אחותי נינה, כי כוחותיה עזבו אותה והיא לא היתה מסוגלת לעשות דבר, היא לא הבינה מדוע אחזתי בה כל־כך חזק.  סימנתי לה לטפס על הסולם למעלה, היא לא הגיבה.  דחפתי אותה, ואמא משכה אותה למעלה וטיפסה בזריזות למעלה כשאחותי נינה אחריה.  אחרי כולן טיפסתי אני, ואז שמענו קולות של צעדים מהירים וריצה.  עצרנו את נשימתנו עד שהכול השתתק.  לאחר מכן הצצתי בזהירות דרך החורים לכיוון החצר, לא ראיתי איש.  רצתי לצדו האחר של הגג שפנה לחזית הבית, שם אפשר לראות הכול, כמו ממצפה.  מהמקום שבו עמדנו בעליית־הגג ראיתי כל מה שהתרחש ברחובות ובסמטאות שהיו קרובים לביתנו, כל הרחבה היתה פרושה לפנינו כמו תמונה על במה ענקית.  הדבר הראשון שמשך את תשומת לבנו היה הרוצחים המובילים את אבא, בעוד הוא מחזיק בידיו את אחותי רעיה, ומשני צדדיו צועדים אחי אפי וליאון.  הם אחזו בגופייה של אבא והובלו לכיוון בניין העירייה האוקראינית, בניין שנמצא באזור שלנו, וכמובן היה שייך ליהודים.  יקירינו צעדו על הכביש ולאחר מכן נעלמו מעבר לעיקול הרחוב.  אבי, שהיה פעם חייל ותיק ומצטיין, אדם אמיץ לב ונועז ובעל ניסיון, שידע תמיד להיחלץ מכל מצב ומכל סכנה, הנה גיבור זה לא היה מסוגל להגן על ילדיו האהובים, שבהם ראה את יסוד קיומו.

   בכל הסביבה התרוצצו אנשים וקשה היה לתאר את האנדרלמוסיה.  הבנו שזה הסוף ושעלינו למות, אבל בינתיים היינו מסוגלים עדיין לחוש את הכאב הנורא, כאשר נגזר עלינו לראות איך מחסלים באכזריות את יקירינו.  בזמן ההפצצה הגרמנית על העיר, ניזוק גם ביתנו.  חלק מהרעפים נהרס, ולכן היתה האדמה בעליית־הגג רטובה מהגשמים, הינחתי את אחותי ליובה, שהיתה כמעט עירומה, על האדמה הבוצית.  התינוקות ישנו כאילו היו תחת השפעת חומר נרקוטי.  בזהירות רבה וללא מילים, התחלנו אמי ואני למשוך כלפי מעלה את הסולם הענק והכבד שהיה עשוי במיוחד לצורך בניית הבית.  באותו הזמן היו החלונות והדלתות בביתנו פתוחים עדיין.  אמא אמרה לי בלחש:  "לו רק היתה לך אפשרות להגיע לקנטינה, שם בטוח יותר".  היא חשבה ששם אוכל להציל את עצמי.  אני חשבתי אחרת;  ה"אחיות" הגרמניות אינן עובדות שם כדי להציל יהודים.  בשתי ידי תפסתי נסר־עץ שהחזיק את הרעפים.  היה כבר לפנות בוקר, ויכולתי לראות בבירור את כל מה שהתרחש בחוץ.  כל הרחובות והסמטאות היו מלאים בהרוגים, צעקות ובכי החרישו את האוזניים.  חיילים גרמנים רבים הסתובבו שם.  ראיתי המוני רוצחים במדי המשטרה האוקראינית.  היו שם הרבה צעירים מקומיים בלבוש אזרחי, על זרועם היה קשור סרט מיוחד.  חלק מאותם בוגדים הכרתי.  לאלה, שהיו מתנדבים מקומיים, לא היה נשק;  הם השתדלו להיצמד לשוטרים, ולפעמים קיבלו את הנשק של הרוצחים כדי להתאמן.  ראינו איך מוציאים מהבתים משפחות שלמות ומבוהלות.  אפילו עכשיו, אחרי כמה עשרות שנים, אני עדיין רואה את פניהם של האומללים;  אני זוכרת ילדים קטנים שנדבקו להוריהם בחפשם עזרה;  כולם עומדים לנגד עיני, השנים לא טשטשו דבר מזיכרוני.

   ביתנו עמד במרכז של כל ההתרחשויות באותו יום של השמדת היהודים בעירנו.  מכל הסביבה הובילו את הקרבנות החדשים, הם עברו על יד ביתנו.  לאחר כל מה שראיתי היה לי ברור יותר ויותר שהרוצחים התחילו את מסע השמדתם של היהודים בעירנו.

   הבחנתי במשהו יוצא דופן שמתרחש בבניין הקנטינה, לא יכולתי להבין מה קורה שם, אך לא נאלצתי לחכות הרבה כדי לקבל תשובה.  ראיתי בעצמי את כל אשר התרחש בקנטינה.  מן המטבח יצאו תריסר יהודיות, ראיתי ביניהן ילדות.  היו שם גם גברים, ואותם הובילו לכיוון אחר.  אני כמובן הכרתי את כולם, כי הם עבדו אתי בקנטינה, אבל להם אסור היה להיכנס למטבח.  כל הצעירות האלה עסקו בניקיון השירותים שבחצר, דאגו לניקיון החצר וסביבותיה וגם סיפקו עצים לתנורים.  מה שלא הבנתי זה, איך הם הצליחו להגיע לשם, הרי לא ייתכן שבאו לפנות בוקר, אחרי אירועי הדמים של הלילה, וקודם לכן לא היה לאף יהודי סיכוי לצאת מן הבית ולהגיע למקום כלשהו כדי להתחבא בו.  חשבתי והגעתי למסקנה פשוטה, הרי הכול היה מוכר לי, כי גם משפחתי העדיפה לבלות לילות רבים תחת כיפת השמים.  הייתי בטוחה אפוא שאותן עובדות יהודיות וילדיהן הסתתרו במשך הלילה בין הבניינים שהיו סמוכים לקנטינה.  הכיצד זה לא ידעו הקרבנות כי זה מסוכן להתחבא במקום שבו נמצאים גרמנים.

   ועתה אני רואה איך בעזרת מכות וקללות מוציאים את הקרבנות מן הקנטינה.  הילדים החלו לרעוד באימה ובבכי.  קולם היה צרוד ורוטט.  הגרמנייה פרידה, החזיקה בידה שוט שבעזרתו הצליפה בקרבנות ללא רחמים.  היא רצתה למצוא חן בעיני הרוצחים הגרמנים.  כל הצוות שעבד בקנטינה הקיף את היהודיות ואת הילדים והתעלל בהם ללא כל בושה, פשע נורא התרחש קבל עם ולאור יום ולא היה פוצה פה.  עקבתי אחר המתרחש בחצר הקנטינה עד שעזבו כולם את המקום.  הם הלכו לכיוון בניין העירייה האוקראינית, שם היה המגרש המרכזי לאיסוף היהודים ולרישומם לפני רציחתם.  באירוע זה היתה לי שוב ההזדמנות להיווכח, שהטורף הגדול ביותר והמסוכן ביותר הוא האדם.

   אחרי כל מה שראיתי התחלתי להבין שכנראה הפיצו בין התושבים אינפורמציה מוקדמת על זכויות וחובות.  נראה כאילו תושבי עירנו ידעו בדיוק מה מותר להם ואיך עליהם להתנהג.  הנה הם עמדו כל־כך קרוב למטרתם העיקרית, הרכוש היהודי המופקר משך אותם כמו מגנט, הם היו, קצרי רוח, ומבטיהם חיפשו כל העת בקדחתנות, ועקבו אחר השוטרים הזרים בתקווה להיפטר מהם, במיוחד הם פחדו מן הגרמנים. 

   בקצה הרחוב, מכיוון העירייה האוקראינית, החלו להופיע עגלות רבות.  הן התקרבו אל ביתנו.  על העגלות היו מוטלות גופות של הרוגים, זרוקות ללא סדר זו על גבי זו, כמו היו חפצים מיותרים שאין בהם כל חשיבות.  אין צורך לפרט מה הרגשנו, ולמרות זאת, הייתי מסוגלת להבחין בכל המתרחש ובכל הפרטים הקשורים לטרגדיה שנפרשה לנגד עיני.

   בעגלה הראשונה, מעל ערמת הגופות, ראיתי את גופתה של סבתי.  הרצח היה טרי.  לא היה כל קושי להכיר אותה.  על־פי מראיה יכולתי להבין מה עבר עליה במשך הלילה לפני שהרגו אותה.  כנראה שמרוב פחד מפני המוות הצפוי היא כלל לא התפשטה לפני לכתה לישון.  לסבתא היו שמלות מיוחדות, כולן היו ארוכות ובעלות כפתורים יפים לקישוט.  את כל אלה היא קיבלה תמיד בחבילות מאחותה שהתגוררה בארה"ב.  אחר העגלות נגררו – גברים יהודים קשורים קרוב מאוד אל ההרוגים.  גברים יהודים שסביב גופם קשורה שרשרת חלודה, מחוברים לעגלות הנושאות גופות שאולי יקיריהם נמצאים בתוכן.  הם חוברו אל השרשרת כך שבקושי יכלו לזוז או לנשום.  הכרתי יהודים רבים מבין אלה שהיו קשורים אל העגלות, את מבטי משך המראה הטרגי של שייקה צווייג.  הובילו אותו למוות, ואני ראיתי בו סמל יהודי, מין שמשון הגיבור.  לאן הובילה אותו אהבת בני־האדם והאמונה העיוורת בהם...  צווייג היה גבוה, בעל כתפיים רחבות, גבר אמיץ מאין כמוהו.  הוא היה גם משכיל שידע להפיק תועלת מהשכל שלו.

   אצל יהודים רבים, מסירות הנפש והמצפון היו מפותחים מעל ומעבר לכל פרופורציה.  יהודי לעולם לא מאמין לשמועות, הוא צריך לבדוק, להרגיש בעצמו.  אפילו במקרים של אנטישמיות, שוד, רצח ופוגרום קטן – כל עוד לא פגעו במשפחתו, היהודי אינו נבהל.  הוא מחפש עדיין את ההיגיון, פילוסופיה משלו האומרת שאין צורך להתרגש.  כאשר הגיעו שמועות על עוינותם של שונאי ישראל, יהודים אמרו:  לא כולם כאלה, ואי־אפשר להאשים את העם שממנו יצאו עבריינים, צריך קצת סבלנות והכול יסתדר, כי בדרך־כלל האדם הִנו יצור טוב...  כך גם אני, התרגלתי לחשיבה יהודית זו ולא ידעתי אחרת.  לפני מלחמת־העולם השנייה היו הזדמנויות רבות לשמוע ולדעת מה מתרחש בגרמניה.  לאחר מכן הגיעו פליטים שסיפרו על מעשי הזוועה, וביניהם היו כאלה שכבר הספיקו לטעום את הגיהינום הגרמני.  ליהודים שבעירנו היה די זמן לברוח.  היהודים אמרו:  איך אפשר להשמיד את כל היהודים?  מי מסוגל להרוג ילדים קטנים?

   למדתי בבית־הספר עם בתו של צווייג.  היו לי הזדמנויות רבות לבקר בביתם.  לשייקה צווייג היו במשך כל חייו עסקים משותפים עם גרמנים מקומיים שגרו בסביבה.  צחוק הגורל היה שמראהו החיצוני של היהודי צווייג היה יותר גרמני מאשר של שותפיו.  כך גם השפה הגרמנית שהיתה שגורה בפיו.  הוא נראה כמו ארי, וגרמנים רבים חלמו על מראה כזה.  אני עדיין זוכרת את חנותו של צווייג עם כל דברי החלב שסיפקו לו הגרמנים והצ'כים מכפרי הסביבה.  צווייג לא פחד, הוא מעולם לא חשב שיש לו שונאים.  הסתכלתי עליו וחשבתי:  לוּ רק היתה לו הזדמנות להילחם...  אבל כולנו ידענו שאיחרנו את המועד, וזה כאב יותר מאשר העינויים.  כמו היהודים האחרים – כך גם צווייג.  הוא היה קשור כך שהוא ממש נדבק אל ההרוגים.  לא היה כל מרחב בינו ובין העגלה.  קשרו אותו בשרשרת בצורה כזאת שראשו וכתפיו היו כפופים מעל ההרוגים שעל העגלה.  כל יתר גופו הענק נגרר אחר העגלה.  הוא לא היה מסוגל להרים את ראשו או לזוז סנטימטר מן העגלה.  הוא היה חי עדיין, אבל איזה סבל ועינויים היה עליו לעבור עד למותו.  אינני יודעת אם צווייג היה פצוע או שהיה זה דמם של ההרוגים,  ראיתי אותו שטוף דם כולו.  לא היה זה פשוט להשתחרר מכל אותם שדים ומפלצות ולהגיע למנוחת נצח.

   חיפשתי את אבי בין הגברים שהיו קשורים לעגלה, ולא מצאתי אותו.  לא היו לי סיכויים למצוא אותו בין ההרוגים הרבים שעל העגלות, מיד לאחריהן התחיל מצעד גדול.  אִמהות עם תינוקות על ידיהן וילדים אחרים אוחזים בשמלותיהן.  הם הובלו למוות תחת מכות וקריאות בוז.  ברגעים קריטיים כאלה בחיים, ילדים קטנים רבים הלכו לבדם ללא תמיכת מבוגרים, משום שהרוצחים הפרידו בכוונה בין משפחות.  בשתי ידי תפסתי נסר־עץ שהחזיק את הגג, השתמשתי בכל כוחי כדי להחזיקו חזק ולא ליפול.  היתה בי צעקה פנימית, והכול כאילו הסתחרר סביבי.  השתדלתי שלא לצעוק.  אסור היה לי להשמיע קול ולסכן את יתר הילדים.  הסתכלתי על שורות הנשים, הילדים והזקנים.  נזדמן לי לראות שכנים, מכרים וגם קרובי משפחה.  היכן אבי עם הילדים?

   למרות הכול הייתי בהכרה מלאה, וגם יכולתי להבין שאני לא מסוגלת לעזור להם.  הכול היה אבוד, ובכל זאת היה לי חשוב לראות אותם.  מי מסוגל להבין ולספר מה הרגיש ומה חשב ילד בודד בים של שנאה?  מה עבר על ילד בדרכו האחרונה, שהיתה כה ארוכה?  גם שם היה צריך לעמוד עירום בתור, כדי להיות מושלך לבור ענק מלא הרוגים ודם.  רוב בני המשפחות היהודיות לא הספיקו להתלבש בגלל הבהלה שנוצרה, כאשר במפתיע ובחיפזון הוציאו אותם ממיטותיהם.  השעה היתה כבר אחר־הצהריים, כך נדמה לי.  שעות ארוכות חלפו מאז הלילה בו החל מעשה חטיפת היהודים מכל הגילים, ועדיין לא באה אל פיהם טיפת מים.

   שורות­־שורות עברו על יד קירות ביתנו, ממש על ידִי הם עברו, ונעלמו.  אני עדיין נשארתי כדי לראות את כל המצעד, לפתע הבחנתי שבאחת מן השורות, באמצע, צועד אחי אפי, ומחזיק בידה של אחותי רעיה בת הארבע.  היא התקשתה ללכת, ואפי תמך בה.  כל פעם הוא חיבק אותה, הילד הזה השתדל לעשות הכול כדי להחליף את ההורים.  הילדים הלכו ברגליים יחפות, לבשו פיז'מות קיץ קצרות ללא שרוולים בגוון טורקיז.  הכביש היה בנוי מאבנים מיוחדות, מחוספסות, ולא קל היה לדרוך עליו, בפרט ברגליים יחפות.  אפי ורעיה הסתכלו על הבית שלנו כל הזמן, הם ודאי חשבו שלא נשאר איש ממשפחתנו הגדולה בחיים.  הילדים בכו מרה.  אמי, שכל העת עמדה על ידי, הסתכלה על התמונה המזעזעת וראתה כיצד מובילים את ילדיה למוות.  שנינו ידענו שלא נראה ילדים אלה שוב, ולא יכולנו להסב את מבטינו מהם.  אמא אמרה שאפי נולד בדצמבר, ושהוא בסך־הכול ילד קטן.  הוא עצמו היה זקוק לתמיכת הוריו, ולמרות זאת השתדל למלא תפקיד של מבוגר.  אמא אמרה שברגעים נוראים אלה היא עצמה צריכה להיות על יד הילדים הזקוקים לה, ובמקום זה היא מסתתרת ומסתכלת מן הצד...  אמא האשימה את עצמה עד אין־סוף. 

   היינו כאריה פצוע בכלוב.  לא ראינו כל מוצא.  באותו זמן היה הסבל גרוע ממוות.  עדיין השתדלנו לעצור את נשימותינו כי אסור היה שמישהו ירגיש בנו.  אמא לא רצתה לחיות עוד.  היא אמרה שמקומה ליד הילדים.  אמא חיבקה את רגלי, ביקשה ממני סליחה ומחילה על החטא הגדול שהעזה להביא לעולם הרבה ילדים, מבלי שתהיה מסוגלת להגן עליהם.

   שני התינוקות, ליובה ובתיה, התעוררו בבהלה לפנות בוקר מן היריות והצעקות.  הן שכבו עדיין על האפר שהיה רטוב.  הן לא בכו, לא ביקשו אוכל או מים.  כמה זמן אפשר כבר להחזיק תינוקות ללא אוכל, מים ובגדים?!  מצבה של אחותי נינה היה גרוע, ואפשר היה לצפות בכל רגע שהיא תתפרץ בצעקות.  במצב זה התאמצה אמא לשכנע אותי לקבל בהבנה את העול שהיא מטילה עלי, לשמור על הילדים ולטפל בהם.  היא התחננה לפני שאשחרר אותה.  השתדלתי להרגיע אותה, ואמרתי שאין בכך צורך, כי עד הלילה יהרגו גם אותנו.  כן, גם אני לא רציתי לחיות.  לא פחדתי עוד מהמוות.  כן, היה זה קל יותר למות.  החיים הפכו למטרד מיותר.  קינאנו במתים.  ידענו שגם זמננו מוגבל, שראינו את שיירות המובלים למוות, היה לנו ברור שלא היה לנו שום סיכוי, ללכת עם הילדים עד לסוף המר.

   לא קל היה לאמא לקבל את ההחלטה להוציא מהבית את שאר הילדים ולהוביל אותם לבור.  לא היתה שום אפשרות למישהי מאתנו – לאמא או לי – לצאת מהבית מבלי שיבחינו מאין יצאנו.  היו הורגים את כל שאר הילדים.  אינני יודעת איך היתה מסתיימת הדרמה שהתרחשה על עליית־הגג, אם יכלה אמא להחזיק מעמד עוד, אולם היא התמוטטה והתעלפה.  אני, שהייתי עסוקה עם עצמי, לא היה אכפת לי, אולי אפילו שמחתי.  אחותי נינה לקחה דלי עם מי גשמים, מים מלוכלכים שעמדו שם כל החורף ושפכה אותם על אמי, אך היא לא הגיבה כלל.  באותם רגעים חשבתי, הלוואי שאמא לא תתעורר יותר, שהיא תמות, כי אולי טוב יותר שהיא תסיים את חייה בצורה זו, שלא תתענה כמו שאר הקרבנות.  כך חשבתי על אמי היפהפייה והאהובה, שתמיד הייתי גאה בה.  הכול היה מבולבל כל־כך.  ביום קיץ יפה שטוף שמש הרגשתי כמו במנהרה ללא אור שאין ממנה מוצא.  היה לי קר מאוד.  ברגע שהבחנתי באחי, אפי ורעיה, הרגשתי שהשמים נופלים עלי והכול סביבי נעשה שחור.  עקבתי אחר הילדים.  הילדים תמכו זה בזה ובתנועותיהם ביטאו כל־כך הרבה הבנה ואהבה זה לזה.  ראיתי באיזה מבט הסתכלו הילדים על ביתנו – היתה זו פרידה ללא מילים.  הרגשתי שאני נקרעת מבפנים, הם ידעו כי אין עוד סיכוי לפגוש מישהו מבני המשפחה לפני מותם, והאשמתי ללא הרף את עצמי על שלא הלכתי אתם לסוף המר.  במקום זה, הנה אני, הבכורה מבין הילדים, עומדת מן הצד ומסתכלת.  נכון שהבלבול היה גדול, לא ידעתי כיצד עלי לפעול, מה לעשות.  במהירות הבזק הייתי צריכה לשקול צעדים בלתי אפשריים.  נאחזתי בציפורני בעץ כדי שאוכל לעמוד על רגלי שכשלו.  פתאום תפסתי את פני בציפורני, שרטתי אותם מעיני ומטה ותלשתי את העור.  הייתי זקוקה לכאב גופני כדי להתאפק ולא לצעוק.  הדם שפרץ מפני התערבב עם דמעותי.  חשתי שאני בוכה בדמעות דם, הכול השחיר והתכסה בענן שחור.  כוחותי נטשו אותי, ולא יכולתי להחזיק מעמד ולעמוד על רגלי.  עדיין לא ראיתי את אבי ואחי ליאון, עדיין לא ראיתי את אחותה של אמי עם התינוקת שלה.  אהבתי אותם מאוד, אך עיני בגדו בי, לא היה בכוחי להביט על מצעד הדמים.  בזהירות, כדי לא להקים רעש, נפלתי למטה, היכן שלא היתה רצפה אלא עפר ואדמה רטובה, וכך התאפשר לי לנעוץ את ציפורני באדמה, לא ראיתי עוד מה מתרחש בחוץ.

   באותם רגעים שמעתי קולות של מגפיים בבית, ומישהו צעק בגרמנית:  "לכו מפה, אני מסוגל להסתדר לבדי, השגיחו על היהודונים שלא יברחו".  מיד אחר־כך הבנתי שיש גם אוקראינים בבית, שמעתי מישהו אומר:  "אל תרגיז אותו, בוא נלך".  הייתי[7] בטוחה שמישהו שמע אותנו מבחוץ, אולם השתרר שקט.  נדמה היה שכל הסכנה חלפה.  לא עבר זמן רב, ושוב שמעתי קולות של הרבה זוגות רגליים מסתובבים בבית.  קשה לדעת כמה זמן זה נמשך, אולם עבורנו זה היה נצח.  פתאום קפץ מישהו במהירות על מדרגות המרפסת, שמעתי גברים במגפיים כבדים שעברו בכל פינות הבית.  קול גבר דיבר בשפה האוקראינית, וניסה לגרש המון בני-אדם שנמצאו בתוך הבית.  נשמעו קולות התנגדות.  ואז מישהו פנה אל השודדים בגסות, מבלי לחסוך בקללות.  היו לו טענות קשות כנגד השודדים, והוא הזכיר להם שזאת הפעם הראשונה בכל ההיסטוריה של אוקראינה שהם התעשרו בבת־אחת.  בין היתר אמר עוד:  "כמה שאנו משתדלים לתת וזה עדיין לא מספיק...".  אפשר היה להבין כאילו המשטרה מחלקת רכוש ששייך לה.  לאחר מכן היתה התייעצות בין הגברים לגבי השאלה האם הבדיקה בבית הזה היתה מספיק יעילה.  הם קיבלו החלטה לסגור את הבית באופן הרמטי.  אחרי שסגרו אותו ציוו על מישהו להדביק פתק על הדלת בכניסה המרכזית.  עוד לא הספקנו לנשום לרווחה, ושוב שמענו שמסתובבים בבית.  התאמצתי להאזין ביתר קשב.  שמעתי הלצות גסות של בני נוער.  הייתי בטוחה שהם באו להתגורר שם.  נדהמנו איך זה הופיעו לפנינו כל־כך הרבה בני נוער פולנים.  ההתנגשות הפתאומית במהירות כזאת היתה כל־כך בלתי צפויה.  הדבר השפיע בחוזקה רבה על הנוכחים משני הצדדים.  היה בזה משהו יותר מכל התנגשות אפשרית, כאשר פוגש רוצח את קרבנו. 

   היתה אפוא סיבה טובה לחפש בעליית-הגג.  לא פלא שבני הנוער הפולנים מיהרו לערוך בדיקות אחרונות בעליית־הגג.

   כמובן שהם לא ציפו לתמונה שנתגלתה לפניהם.  אמי שכבה בתוך הבוץ מבלי לזוז.  אחרי שהופיעו בני הנוער הפולנים, ניסתה אמא להתאושש בכל כוחה.  כל עולמה חרב עליה, ועדיין לא היה זה סוף פסוק.  הנה באו שוב להרוג את ילדיה שנותרו לפלֵטה.  בידיים רועדות היא תפסה את בתיה התינוקת, שישנה עדיין על האדמה, ולחצה אותה אל חזה החשוף.  היא לא דמתה עוד לאישה שאותה הכרתי, העיניים והפה, הכול השתנה, שערה הארוך היה פרוע והגיע עד לברכיה.  היא היתה כולה מכוסה בוץ.  ואני – באותו זמן יכולתי להפחיד אפילו שדים.  אחרי שמרוב כאב והלם פצעתי את עצמי וחפרתי בור באדמה, פני איבדו את תוויהם, וכוסו במסכת בוץ כבדה.  הידיים והמרפקים שלי היו גם הם מלאי בוץ מאדמה שחורה, ובגלל זה צמותי גם הן איבדו את צבען.  הנערים הפולנים היו בטוחים שלא נשאר עוד אף לא יהודי אחד.  לא פלא שהם נבהלו מאוד.  הם נפלו על ברכיהם, הצטלבו ואמרו תפילה.  אחר־כך קמו על רגליהם והתחילו לסגת אחורה לפינת הגג.  אנו לא זזנו ממקומנו במרכז הגג.  לא היו אלה בני נוער תמימים, אלא בנים ובנות בשנות העשרים לחייהם.  אני הכרתי את כולם במשך השנים, וגם הם הכירו אותנו, למרות שמעולם לא נוצר בינינו קשר כלשהו.  הבחנתי ביניהם בשלושת ילדיו של פַּפְלַבְסקי.  חשבתי שהבת שלו תתעלף מרוב פחד בהסתכלה עלינו.

   בשנת 1938 הצליח הפולני פפלבסקי לשכור חנות.  הוא כתב מודעות אנטישמיות והדביק אותן בחלון הראווה שלו.  דרש לנתק כל קשר מסחרי עם היהודים ולשלוח אותם לפלשתינה.  הזמנים השתנו, ולפפלבסקי באה ההזדמנות להעביר אליו את כל המכונות וכלי העבודה שהיו בחנותו של אבי.  כל מה שאבא אסף במשך חייו עבר אל פפלבסקי ביום אחד.

   והנה ילדיו הגיעו אל ביתנו, לא עבר זמן רב, והפולנים הצעירים התאוששו מן ההלם, ובמהירות רבה החלה התייעצות ביניהם.  חיינו היו תלויים בהם.  בקושי עמדנו על רגלינו, אמא ואני החזקנו את התינוקות בידינו, ועדיין לא בא כל דבר אוכל לפיהן ולפינו, אף לא מעט מים.  הילדות סבלו בשקט, וכל פעם יצאה אנחה מפיהן, כאילו היו זקנות.  השתדלנו להחזיק מעמד ולא ליפול עד אשר יינתן פסק דיננו.  שמעתי את הצעירים מנסים להשוות את המצב הכלכלי היחסי שהיה בתקופות שונות אל מול המצב שקיים בזמן הנוכחי, הודות לרכוש היהודי שהפך הפקר.  "נכון", הם אמרו, "כל זה כתוצאה מהשמדת היהודים, אבל אנו, הפולנים, איננו אשמים בכל האסונות שפקדו את העם היהודי".  לדבריהם, לא הם שהגו השמדה כזאת וביצעו אותה, כך שמצפונם צריך להיות נקי, ואין מה לדבר על חרטה.  הצעירים הסבירו לנו, בידידות ובשקט, שעלינו להבין שעל־פי החוק הגרמני אין לנו זכות להישאר בבית הזה, כי הוא אינו שייך לנו עוד.  עלינו לצאת החוצה לרחוב, שם מסתובבים כל העת אנשי חוק, ורק להם הזכות להחליט מה לעשות אתנו. 

   ירדנו מעליית-הגג.  אפשר לומר שאפילו שמחתי על כך שבא הקץ לכל הסבל והייסורים.  היינו שרויות במצב ללא מוצא וללא פתרון.  כל העת חשבתי, איפה הם היו במשך היום?  יכולנו כבר להיות מאחורי הגרוע מכל ולהשתחרר מן הפחד.  לשם מה למשוך את העינויים, מה התועלת?  כוחנו אזל והאדמה משכה כמו מגנט.  חשבתי שהלוואי ויכולתי לשכב בשקט, אולם גם זה לא היה כל־כך פשוט.

   אמא שכבה עם הילדות במרפסת ואני התיישבתי על המדרגות.  לא רחוק מאתנו שמענו צעקות של אישה.  יצאתי כדי לברר מה פשר הרעש.  באותם רגעים נפתח השער בחצר שהיתה שייכת למשפחת וילנר.  עוד לפנות בוקר ראיתי איך הוציאו הגרמנים את בני המשפחה הזאת מביתם.  הם ליוו אותם החוצה, כמו שהובילו יהודים אחרים.  זֶ'ניה ואחיה, ליובה, הורחקו במהירות מביתם בליווי שוטרים מקומיים.  אחריהם רצה אישה בבגדי חג יקרים, מקושטת בסוגים שונים של שרשראות ובאוסף של צמידים ואבנים יקרות.  הכול נצנץ אל מול השמש.  לאישה היה מראה מרשים כמו של עץ חג המולד.  היא החזיקה בידה מקל ארוך, מטאטא של חצר.  היא המשיכה להכות בראשיהם של ז'ניה וליובה, שבכו מרה.  האישה הזאת לא ידעה רחמים, היא המשיכה לאחוז בקרבנות, ולא נתנה להם להימלט ממכותיה, שהיו מלוּות בצעקות זעם נוראיות.  ידעתי שבאחת מן הדירות של משפחת וילנר התגוררה משפחתו של פשיסט אוקראיני, שהגיע לעירנו מחו"ל אחרי הכיבוש.  משפחה זו הפכה את החדרים של משפחת וילנר למחסנים מלאי רכוש יהודי גזול.  הבנות של וילנר היו משרתות אצלם.  התברר לי שבזמן שהוציאו הגרמנים את בני המשפחה הזאת מהבית, הצליחו ז'ניה ואחיה ליובה להיכנס אל מתחת למיטה של השכנים הפשיסטים.  אשתו של הפשיסט מצאה אותם.

   היינו עייפות, אדישות לכל המתרחש סביבנו.  כל מה שרצינו היה מנוחה.  בכל הסביבה הקרובה לרחוב שלנו לא נמצאו עוד יהודים.  השוטרים התחילו להריץ אותנו, כדי למהר ולהצטרף לקבוצות קטנות אחרות, שגם אותן המשיך ללוות משמר של שוטרים חמושים.  היינו דומים לעדר כבשים מפוחדים המוקף בכלבים מכל צדדיו.  יצאנו אל הרחוב הראשי, ושם פגשנו אישה צעירה בשם מטיה בוף.  הם הספיקו כבר להרוג את התינוקת שלה, בת השנתיים, וכן את כל המשפחה.  רק אמהּ נשארה עדיין בחיים, וגם אותה צירפו לקבוצה שלנו.  כולנו ידענו שזו דרכנו האחרונה, כי הרי לא היה זה סוד שמלווים אותנו אל הבורות כדי להורגנו.  במשך היום הספקנו לראות הרבה מוות.  אפילו למות בצורה מכובדת לא נתנו לנו.  הלכנו שמונה קילומטרים ברגל עד שהגענו ליער קוזאק, שעל יד כפר הנקרא באותו שֵם.  במקום ההוא ראיתי שלושה בורות ענקיים, מלאים בגופות אנשים מכל הגילים.  הרצח היה טרי עדיין, כי זה עתה סיימו את מלאכת הדמים.  אנשי הצבא הגרמנים עצמם הם שהרגו את היהודים.  עזרו להם שם אנשי המשטרה מהעיר ז'יטומיר, שניסו להתאמן בירי על הקרבנות.  היו שם שוטרים מליטא וכן שוטרים מקומיים שהשתדלו לבחור לעצמם קרבנות כראות עיניהם.  בזמן שהביאו אותנו פגשנו רוצחים אחדים בדרך, ועל יד הבורות הענקיים עדיין עמדו חיילים גרמנים, מאוד שיכורים.  הם אמרו לשוטרים המקומיים שהביאו אותנו, שהם הגרמנים, עבדו יותר ממה שתוכנן, ועכשיו הם צריכים להתכונן למסיבה שמכינים עבורם.[8]

      אני חייבת להסביר שאנשי המשטרה, שבאו מז'יטומיר ומליטא, וכן אנשי המשטרה המקומית, מותר היה להם להתעלל ביהודים, אפילו להרוג, אולם רצח המוני ביצעו הגרמנים בכוחות עצמם.  הם עשו את העבודה העיקרית.

   בעוד הקבוצה שלנו עומדת וממתינה ליד הבורות, היו הרוצחים המקומיים עליזים.  הם בקושי גררו את רגליהם מרוב שיכרות.  היו שוטרים שהתרוצצו בין ערמות הבגדים שהורידו מגופות קרבנותיהם לפני שרצחו אותם.  המבחר היה גדול, וקשה היה להם להחליט במה לבחור.  אנו מצדנו נעצנו מבטים בגופות ההרוגים;  ראינו בהם את עצמנו, עקבנו אחרי כל התנועות של המרצחים, ונדמה היה שהם מתכוננים לירות בנו מהמקום שבו הם עומדים.  עדיין איני יודעת מאיפה מצאנו את הכוח הדרוש כדי להאזין לאותן שיחות שניהלו הרוצחים.  התברר לנו שהם השתתפו בהשמדת יהודים על־פי הסכם מיוחד.  למרצחים היו טענות קשות נגד מפירי ההסכם, על כך ששוב הם מרכיבים אותם קבוצות קטנות, דבר המאלץ אותם לעבוד שעות נוספות, מעבר לזמן המוסכם.  לא היתה להם בררה, הם היו מוכרחים לחסל את כל אלה שהצליחו להתחבא במשך היום.  ואם לא די בזה, הנה שוב מנסים לעכב אותם עם קבוצה קטנה, שבה היינו אנו האחרונים.  את כל הקבוצות לפנינו הספיקו כבר לחסל.  הפעם התרגזו הרוצחים מאוד, כי נאלצו להתעכב עד השעה 16:00 – נדמה ששמעתי היטב את דבריהם.

כדאי להסביר איך קרה הדבר, מדוע אנשי הקבוצה שלנו המשיכו לחיות, בזמן שאנשי קבוצות אחרות, שהיה ממש לפנינו – נהרגו.  אנו היינו האחרונים.  היו סיבות רבות להתעכבותנו בדרך, וגם הרוצחים התעייפו ולא מיהרו כל־כך.  כל פעם הם המשיכו וצירפו עוד יהודים לקבוצה שלנו.  היו בינינו ילדים.  והיינו מלאי כאב על מר גורלם.  כך הכריחו אותנו – להמשיך בהליכה.  לא היתה לנו בררה אלא לציית, למרות שרגלינו סירבו לציית לנו.  כל אשר רצינו היה למות במקום, כדי לקצר את הדרך, לצמצם את הייסורים, גם המלווים שלנו חיפשו דרך להשתחרר מאתנו כמה שיותר מהר, ואכן, זמן־מה קודם לכן הם לא בזבזו את סבלנותם ואת זמנם על היהודים עייפים, הם פשוט הרגו אותם במקום.  בדיעבד התברר לנו מדוע נמנע מהם הפעם להיפטר גם מאתנו מאמצע הדרך.  בשלב מסוים הם קיבלו פקודה להפסיק את ההרג הספונטני ברחובות, כי לאורך כל הדרך היו מוטלות גופות רבות, והיה צורך לאסוף אותן.  בשל כך, ובגלל העיכובים בדרך, נשארנו בחיים. 

   הגרמנים היו מסודרים, גם כאשר היה מדובר ברצח.  הם ביצעו אותו בחריצות רבה.  רוצחים אחרים הגיעו אלינו מרחוק על־פי הזמנה ופקודה של הגרמנים, ועכשיו הספיקו להסתלק על־פי רשות הגרמנים.  על־פי מה שהתברר לנו אחר־כך, הכינו עבור המרצחים משתה־סעודה מכל טוב.  כל זה היה ביער, בזמן שאנו הגענו למקום ההוא, שם ביער קוזאק, נותרו במקום רוצחים מעטים בלבד.  הם התלוננו על כך שעיכבו אותם לצורך הרג של קבוצות קטנות אחרונות שעדיין המשיכו להביא אל המקום.  ייתכן כי הרוצחים האלה, שהיו בני המקום, נשארו שם מרצונם, בכוונה לחפש מציאות בין בגדי הנרצחים.  היינו סמוך מאוד אליהם, וכך הזדמן לנו לשמוע שיחות שניהלו ביניהם.  הם דיברו על מסיבות ובילויים שמתוכננים להם באותו ערב.  הם המשיכו לחטט בין ערמות הבגדים.  שמנו לב שהם החלו להרגיע את חסרי הסבלנות שביניהם לגבי הנוכחות שלנו שם.  היה להם זמן ללגלג עלינו, להתלוצץ על מראנו האומלל, אולי היו זקוקים לשיפור מצב רוחם.  ואני, עם פני הפצועים, סיפקתי להם את החומר שחיפשו כדי לצחוק.  הם התלוצצו על הקרבנות העירומים.

   עדיין לא ידענו מה מתכננים המרצחים לעשות לתינוקות שהיו עמנו.  ישבנו על יד הבורות והמשכנו ללטף את האדמה הרטובה מהדם הרב שנִספג בה.  המרצחים המשיכו לשוחח, זה נשמע בערך כך:  "צריך לצאת מפה, מספיק ליום אחד, תעזבו אותם, לשם מה למהר לחסל את הפשפשים האלה, הם ממילא גמורים, תנו להם לחפש את קרוביהם בבורות;  ליהודונים אלה אין לאן ללכת;  מה כבר יכול לקרות אם הם יישארו פה עוד כמה ימים ואחר־כך נהרוג אותם...".  מישהו מן הקבוצה שלנו הבחין שהמפלצות התפזרו.  לא נותר בנו כוח וגם לא רצון לזוז.  לא הרחק מן הבורות נמצאו ערמות הבגדים שהסירו מן הקרבנות לפני שהרגו אותם.  תושבי קוֹזאק יצאו באותו יום של דמים לקראת המובלים למוות, כדי לפגוש אותם לפני כניסתם ליער קוזאק.  הם התנפלו עליהם באכזריות, בדקו בבגדיהם ובנעליהם, ובצעקות הורידו מן האומללים המבוהלים את דברי הזהב.  היו שם תושבים מן הכפר, שעברו בין הקרבנות ובדקו את ידיהם כדי לגלות טבעות נישואין או אחרות.

   היה לנו קר והתחלנו ללכת מבלי לדעת לאן.  ביער פגשנו ניצול, שהיה עד לכל השחיטה.  הוא הצליח לחמוק אל בין השיחים וראה כל מה שהתרחש.  פגשנו בבעלי עגלות שבאו כדי לפנות את ערמות הבגדים.  אותו הניצול, שהיה עירום לגמרי, פחד לגשת לערמות הבגדים, בתוכן היו גם בגדיו שלו.  מראהו היה אומלל וקשה לתיאור.  הוא מיהר לספר לנו מה ראו עיניו במשך היום.  הוא סיפר שרק הוא הצליח להישאר בחיים, אחרי שנכח במקום ההשמדה של יקירינו וראה במו עיניו את כל הזוועה המדהימה בעצמתה.  שמו היה ישראל מלמד. 

   חובה עלי להסביר כי באותו זמן היינו בטוחים שבעולם הגדול לא יודעים על השמדת העם היהודי.  פחדנו שהזוועה הגדולה הזאת של הפושעים הגרמנים תישאר כסוד לעולמי עד.  על־פי מה שראינו היה לנו יסוד חזק לחשדות אלה.  הגרמנים עשו הכול כדי להסתיר את עקבות פשעיהם, והדבר הכאיב לנו מאוד.  בעצם מה רצו הגרמנים?  לא די שהרגו עם שלם ושדדו את רכושו, לאחר מכן עוד עשו הכול כדי למחוק כל סימן שבכלל היינו קיימים בעולם הזה!  רק בגלל זה עשינו מאמץ על־אנושי כדי להישאר בחיים, ולוּ לזמן קצר – כדי להספיק ולספר את אשר התרחש.  עשינו זאת בכוונה ברורה, שאולי בכל זאת מישהו יישאר ויספר.  החשש שמא לא ייוודע דבר הפשע שעוללו לנו הוא שדחף אותנו לכך.  רצינו לספר מה ראינו ושמענו בזמן ההשמדה.  רצינו שהעולם יֵדע מה עשו הגרמנים לעם היהודי.  רצינו שמישהו ינקום את דמנו מאותם פושעים אכזריים שאין להם אח ורע על פני כדור הארץ.  בינתיים ידענו שגם אנו חיים רק באופן זמני.

   בדרך הביתה התפזרנו, וכל אחד מאנשי הקבוצה פנה לכיוון אחר.  פחדנו להישאר יחד.  לא ראיתי איש מהם עוד.  ליובה וילנר, בחור כבן 20, הצליח להגיע אל הפרטיזנים ונהרג באחת הפעולות.  לאחותו, ז'ניה וילנר, שהיתה מעט יותר צעירה, היו הרבה ידידים לא־יהודים שבזמן הכיבוש ניתקו עמה את הקשר.  אינני יודעת כיצד הצליחה להשיג דרכון מזויף, גם אינני יודעת איזה מין דרכון היה זה.  עד כמה שידוע לי ז'ניה וילנר לא הצליחה להתרחק מעירנו;  היא נתפסה ונרצחה.  מטיה בוף, היתה כבת 20, נשארה עם אִמה, שהיתה עדיין אישה צעירה.  גם להן היו ידידים לא־יהודים רבים שניתקו את הקשר עמן.  אחת הידידות שמעה שהן עדיין בחיים והציעה להן מקלט בביתה – במזל כזה אסור היה לזלזל.  השכנה שלנו, הקרובה ביותר, היתה פולנייה בשם דַיוֹנוֹבָה.  היתה לנו גדר משותפת ותמיד היינו ביחסים טובים אִתה.  אבל בזמן הכיבוש היא התרחקה מאתנו, כמו שאר המכרים.  אותה דיונובה הציעה לשתי היהודיות מקלט.  האם ובתה החליטו להוציא מן המחבוא את כל רכושן של המשפחות הקרובות אליהן ולמסור אותו לה.  כך הצליחו שתי היהודיות להתגורר אצלה בבית.  אבל כאשר נערך מצוד שבמהלכו הרגו את כל הניצולים של אותו היום השחור, גירשה אותן מביתה.  הן עברו עינויים קשים עד אשר הרגו אותן. 

   אמא, אחותי נינה, שתי הילדות הקטנות, שאותן נשאנו, השתדלנו כולנו להגיע הביתה.  לכאורה, לא היה לנו לאן ללכת, כי, כזכור, בני נוער פולנים גירשו אותנו משם.  כמו חיות־בית החוזרות תמיד למקום המוכר להן, כך גם אנו הלכנו לכיוון ביתנו המוכר, ביתנו היה פתוח, ולא מצאנו בו איש.  כל הרחוב נראה כבית־קברות אחד גדול.  הכול מסביב היה שקט, וכמעט שלא פגשנו בני־אדם.  לא ידענו כמה יהודים נשארו בחיים ואם בכלל נשאר מישהו חוץ מאנשי הקבוצה שלנו. 

   בקושי עלינו על המרפסת.  עברנו את הפרוזדור ונכנסנו למטבח.  פה, במקום זה, על יד הדלת, נפלה אִמי.  מזמן היה אפשר להבחין שהיא עומדת ליפול, ובגלל זה הוצאתי את בתיה התינוקת מידיה.  למען האמת, אפילו לא היה אכפת לי, רציתי שהיא תמות מהר, שלא תסבול ייסורים מיותרים.  במשך כל אותו היום חשבתי, שהלוואי שכולנו נמות בזמן השינה.

   כל גופי כאב, אך הייתי הבכורה, מין אמא קטנה.  הרגשתי אחריות גדולה כלפי הילדות הקטנות שהיו תלויות בי.  במשך היום הזה הן ראו זוועות וסבלו בשקט.  הן פחדו להישאר לבד, וליוו אותי בעיניהן כל העת.  עיניהן דיברו.  לא היו דמעות, הן לא פצו פיהן, הן כאילו ביקשו רחמים, שלא אעזוב אותן לבדן.  אני הייתי חסרת אונים;  התביישתי והאשמתי את עצמי בלי סוף, בזה שאינני מביאה להן כל תועלת.  ערכתי חיפוש בכל הבית, ידעתי שהבית ריק, אבל באופן מכני המשכתי לחפש.  היינו מאוד זקוקות לבגדים, נעליים, מזון כדי להשקיט את הרעב, משהו לצורך קיום עלוב.  כמובן שלא מצאתי מאומה.  בתי השכנים עמדו כמו מצבות.  לא הייתי מסוגלת להיכנס אליהם ולראות מקרוב את החורבן הגדול.  לחדר השינה של הורי אי־אפשר היה להיכנס.  כל כסתות הפּוּך היו חתוכות, שמשות הזכוכית בחלונות הגדולים היו מנופצות, והדבר גרם לפוך ולנוצות להתפזר ברוח.  בפינה אחת בבית מצאתי שמלת ערב משיפון שחור, היתה זו שמלה שקיבלה אמא באחת מן החבילות מארצות־הברית, מתנותיה של סבתא שלי.  החלק העליון היה קרוע, כנראה שהתנהל קרב על השמלה הזאת.  השמלה היקרה הפכה לסמרטוט קרוע, השודדים לא רצו בה עוד, ועל כן היא הושלכה.  החצאית היתה ארוכה וגדולה, וכך יכולתי לעשות ממנה שני סוּדרים לכיסוי הראש והצוואר בשביל אמא ובשבילי.  לי לא היו נעליים ולא שמלה.  בכל זאת הצלחתי לעשות מטפחת בצבע שחור, בגודל המתאים לצורך הסתרת פני.  אלה התנפחו מאוד לאחר שפצעתי אותם. 

   יצאתי אל החצר, ושם מצאתי קליפות ישנות של תפוחי־אדמה.  נראה שהגרמנים השאירו אותם לפני שהסתלקו עם המטבח שהקימו להם שם.  עד כמה שזכור לי, הם עזבו את המקום יום לפני פעולת הרצח הגדול, ולא חזרו עוד.  את הקליפות בישלתי, ועשיתי מהן דייסה ממש דוחה במראה ובטעם.  לא היתה לי טיפת מלח כדי להוסיף לתבשיל המאוס הזה;  בכל זאת נתתי את המאכל הזה לילדות.  במשך שבוע ימים היתה אמי חולה מאוד וללא הכרה;  היא נשארה לשכב על הרצפה, כי לא היה מי שיעזור לי להרימה ולהעבירה למקום אחר.  היה לה חום גבוה.  אחותי נינה ישבה על ידה, והחליפה שוב ושוב סמרטוט רטוב על ראשה.  מפעם לפעם היא נשמה בכבדות, וחשבתי שהיא גוססת.  היה מאוד מרגש ועצוב כאשר הילדות הקטנות דיברו אל אמא בדמעות וביקשו ממנה לא להפקירן לבדן.  בבית שררה חשכה ולא הדלקנו אור.  אפילו את הדלתות לא סגרנו, כי בקלות אפשר היה להיכנס דרך החלונות הענקיים, הפרוצים.  הניסיון לימד אותי שאין כל טעם להתחבא.  למרות העייפות לא יכולתי להירדם.  חשבתי כל הזמן על הבורות הפתוחים שראיתי ביער קוזאק.  הייתי מדוכאת, מבולבלת, ולא ידעתי היכן להתחיל, לאן לפנות.  בפנים, בתוך תוכי, התחוללה סערה.  היה בי רצון לצעוק, רצון שקרע אותי לגזרים.  באותם ימים לא מצאתי לי מנוח, וחשבתי על דברים רבים הקשורים לטרגדיה שלנו. 

   עבר זמן מאז שחזרנו מן הבורות, ועדיין לא מצאתי מוצא על מנת לשפר את מצבנו החמור.  התייעצתי עם אחותי נינה, בת ה־12, איך להשיג אוכל לילדות הרעבות.  פתאום נזכרתי שבמיטה של הורי היה טמון תיק עם תכשיטים יקרים.  לפעמים, בלילות, ברחנו מן הבית והלכנו לחפש מקום בשדה, כדי להרגיע את הילדים שפחדו מן המוות הצפוי.  במקרים כאלה היתה אמא לוקחת עמה תיק זה על מנת להבטיח שכל התכשיטים יהיו על ידה.  מדובר באוצר גדול, שהיה בו כדי לפתור דאגות פרנסה לחיים שלמים – אולם גם בתקופות שבהן חיינו במצוקה כלכלית קשה, התייחסו הורי למטמון זה כאל קמע וסירבו לגעת בו.  על־פי מושגיהם, דברי ערך המתקבלים בירושה חייבים להישאר בתוך המשפחה, ואסור לסחור בהם.

   והנה, נכנסתי לחדר השינה של הורי שבו היו המיטות, שעמדו זו ליד זו כמו מיטה זוגית.  נוצות ופוך היו מפוזרים עליהן וכיסו אותן.  במרץ רב הפכתי את ערמת הנוצות, אך לא מצאתי כל תיק.  עמדתי מודאגת ליד המיטה, ולא יכולתי להבין מדוע חתכו השודדים את כסתות הפוך שהיו חדשות לגמרי, וכך גם את הכריות הגדולות, ואפילו לא לקחו את הציפות החדשות.  צריך לציין שאת כל אלה אמא הכינה בעצמה עבור הבנות שלה, כנדוניה לעתיד לבוא.  הגעתי למסקנה שלחדר השינה הגיע רוצח גרמני, שחיפש יהודים, ומצא את התיק עם התכשיטים.  הדבר דירבן אותו לחפש עוד, ולמטרה זו הוא חתך בחרבו את הכסתות והכריות.  בגלל פיזור הנוצות, לא נכנסו לחדר השינה שודדים מקומיים.  חשבתי שאם חשדותי אלה נכונים, אז עדיין יש סיכוי למצוא נעליים מתחת למיטה.  והנה, תוך כדי חיפוש מתחת לאחת המיטות, גיליתי את אחי ליאון בן החמש שוכב ללא הכרה.  אחרי שהתאושש, היה בהלם ולא דיבר.

   לא אוכל לתאר את תחושותי ברגעים ההם, שבהם מצאתי את אחי בִּמקום את אוצר התכשיטים.  בהדרגה התחיל לספר מה שהתרחש לאחר שאבא, רעיה ואפי עזבו את הבית.  ליאון ראה איך הרגו שכנים אחדים שלנו, ואיך ירו הגרמנים לכל עבר, כדי להפחיד את הקרבנות.  הבהלה היתה גדולה.  אחד מן הגרמנים ירה בראשו של אבא מאחור.  ליאון ראה שאבא נופל ומתגלגל מן ההר, את הילדים שלנו המשיכו הגרמנים להאיץ קדימה לכיוון בית העירייה.  התחילה סלקציה.  הפרידו בין בני משפחה והרחיקו את הצעירים המפוחדים מן המקום.  הבדילו בין גברים, נשים וזקנים.  ברגעים הקשים ביותר נשארו הילדים לבד, ללא מבוגרים.  בזמן שמלאך המוות השתולל בכל עוזו, נשארו הילדים בודדים.  הילד בן החמש ראה איך פצעו את הקרבנות ביריות.  אחי אפי בן השמונה, ליאון בן החמש ואחותי רעיה בת הארבע הלכו בשיירה.  בזמן שהובילו אותם הבחין ליאון מרחוק כי חלונות הבית והדלתות פתוחים.  הילד הצליח להתחמק מהשיירה, רץ הביתה, נכנס לחדר השינה והתחבא מתחת למיטה.  אחריו רץ גרמני שהבחין בו וגם שוטרים אוקראינים נכנסו הביתה.  אבל משום מה הגרמני גירש אותם.  ליאון שכב מתחת למיטה והסתכל על המגפיים של הגרמני שעמד ליד המיטה.  מרוב פחד איבד הילד את ההכרה, ואני מצאתי את אחי בזמן קריטי, כאשר חשבתי שהוא כלל לא בחיים.  הייתי מאושרת שבמקום התכשיטים קיבלתי אח.  ברגע שהילד התאושש הוא ישב על הרצפה על יד אמא, ודיבר אליה כאילו לא קרה דבר.  אמא עדיין היתה ללא הכרה, ולא הגיבה. 

 

הדלתות נסגרו

עברו כמה ימים, ואנחנו עדיין בבית שלנו מבלי שאיש יטריד אותנו.  נודע לי שנשארו בעיר 200 צעירות, שהשאירו אותן בחיים במיוחד לצורך עבודת פרך.  אחרי יום הרצח הגדול, כל הניצולים התייחדו עם סבלם, איש איש בפינתו.  לא היתה משפחה אחת שנשארה שלמה.  גם אלה שנשארו במקרה בחיים היו שבר כלי שחזר מסף המוות.  היתה קינאה במתים, וכולם חלמו על מוות קל, ללא עינויים.

   בינתיים כל ניצול היה חייב לדאוג לקיום עלוב.  לא קל היה להשיג מזון.  כמו בתחילת הכיבוש, כך גם אחרי ההשמדה הגדולה, אסור היה ליהודי להסתובב מחוץ למקום המגורים שלו.  הזהירו אותנו מפני הסכנה הצפויה למי שייתפס באזור הכפר.  אני עצמי הייתי מוכנה לכל עונש עבור מעט מזון, שכן הדריכה אותי רק המחשבה איך להשקיט את הרעב.  המצב היה קשה מאוד.  הכול נראה לי מסובך, הייתי אחראית על הילדים הקטנים שחיפשו תחליף להורים.  בזמן שהילדים הסתכלו עלי כעל מושיעתם, אני עצמי הייתי זקוקה לעזרה.  רוב הזמן ישבנו כולנו על הרצפה והסתכלנו על אמא הגוססת.  כל רחש קטן מחוץ לבית השפיע על כולנו.  הילדים שחיו במתח זמן ממושך הקשיבו ביום ובלילה לכל המתרחש בסביבה הקרובה.  הפכנו להיות חיות נרדפות, ולפיכך התנהגנו כמותן.  פחדתי להשאיר את הילדים לבדם, כי לא הייתי בטוחה שאראה אותם שוב.  מצד שני, הייתי מוכרחה להשיג מזון כלשהו כדי להרגיע את הרעב.  שתי הפעוטות הפכו אדישות, ואני חלמתי על מעט חלב עבורן;  לוּ רק היה הדבר תלוי בי, הייתי מוכנה לבצע כל עבודה כדי להרוויח כוס חלב.  מאז הכיבוש הגרמני לא ראו התינוקות חלב.

   ימים חלפו, ועדיין לא היה בבית פירור מזון.  יצאתי החוצה בלב שבור, והלכתי בסמטאות כדי להגיע לכפר.  לא ראיתי את השמש, לא הרגשתי את האדמה שעליה דרכתי.  היה עלי להאכיל את אלה שנשארו בחיים.  לרגע לא חשבתי מה יקרה אם יבחינו בי, לא היה אכפת לי שום דבר.  והנה, דווקא עכשיו, כאשר אספתי את שארית כוחותי על מנת להשיג מזון כלשהו, בכל מקום סגרו בפני את הדלתות;  הסתכלו עלי בסתר, כדי שלא אבחין במבטיהם, כאילו שאני בעלת קרניים.  שאלתי את עצמי ללא הרף במה אני שונה מהם, אפילו דיברתי במבטא נכון ויפה כמוהם.  ידעתי היטב את השפות של העמים האחרים שביניהם גרתי, כאילו הייתי אחת מהם, אבל כל זה היה חסר ערך, כי נולדתי יהודייה.  אי־אפשר היה להתגבר על האבל.  מה שעבר עלינו השאיר חותם חזק גם על המראה החיצוני שלנו.  ונוסף על כך, הלבוש שלי, בהשפעת הנסיבות, היה משונה – על ראשי היתה מטפחת שחורה שהסתירה את פני חוץ מאשר את עיני הנפוחות, שהיו כמעט סגורות.  אנשי הכפר הסתכלו עלי כאילו באתי להאשים אותם.  לא פלא שלא רצו אותי אפילו בחצר שלהם.  בכפרים חיפשו עבדים בזול, אבל הפעם לא מצאו עבורי כל עבודה, אפילו לא עבודה "שחורה".  ההורים שלנו תמיד דיברו על אמת, יושר, צדק.  לימדו אותנו שבני־אדם הם יצורים טובים, רחמנים.  במציאות הכול היה אחרת, וכל המחשבות על כך הוסיפו מלח על הפצעים.  כן, להורי היתה אמונה עיוורת בבני־אדם – רק בגלל זה הם נכנסו לגיהינום הגרמני.

   כל היהודים סבלו מרעב, ובלית בררה, התגנבו רבים מהם לכפרים למרות האיסור החמור;  זה היה כמו לחצות גבול מסוכן.  בכפרים התרגלו לנצל לרעה את המצב הקשה של היהודים, והעבידו אותם כמעט ללא כל תמורה.  אף אחד לא ביקש חלב או לחם תמורת עבודה קשה, יהודי הסתפק במה שנותנים לו.  היה צורך להסתגל למצב המיוחד שנוצר ושאותו יצרו רק עבור היהודים.  הבנתי שגם לי יש מה ללמוד מחכמת החיים של האחרים.  היהודים התנהגו בכפרים כאילו הכול אצלם בסדר.  היה הכרח להתגבר ולהסתיר את מצבנו הטרגי ואת האבל שהיינו שרויים בו, למרות שעדיין לא הספקנו לכסות את הבורות הענקיים הפתוחים.  הניצולים מן החורבן לימדו אותי להזדקף, לנסות ליצור חיוך בעיני הנפוחות ועל פני הפצועים.  עשינו הכול מעבר ליכולת אנושית כדי להרוויח איזשהו מזון.

   עברו כבר כמה וכמה ימים מאז הרצח הגדול בעירנו.  באחד הלילות שמעתי רחש קל ליד קירות ביתנו, כאילו מישהו מנסה להתגנב חרש.  הייתי בטוחה שזה הסוף שלנו, שהנה שוב באו לאסוף את הניצולים ולהרוג גם אותם.  הילדים, גם הם לא יכלו להירדם.  הגענו למצב שאפילו מתוך שינה היינו רגישים לכל רחש, וכל רשרוש קל גרם לנו לזקוף את אוזנינו.  הבחנתי שהילדים מתהפכים על משכבם בעצבנות;  הם הרימו את ראשיהם בחשדנות והתיישבו.  אספתי את כל כוחותי, ובמהירות רבה הלכתי לכיוון היציאה המרכזית.  פתחתי את שתי הדלתות לרווחה בבת־אחת, ויצאתי אל המרפסת הפתוחה למחצה.  באישון לילה עמדתי על המרפסת והבטתי אל תוך החושך של ליל קיץ יפה.  לא הבחנתי באיש, בכל הסביבה לא הבחנתי בתנועה כלשהי, ליתר ביטחון התחלתי לבדוק מסביב.  בינתיים היה צורך להרגיע את הילדים.  הספקתי להגיד שהכול בסדר.  פתאום, מתחת למרפסת – הופיע אבי, ובמהירות של רוח התייצב לפני. 

   כל אחד יכול לשער כיצד הרגישה ילדה בודדה באותם רגעים – הייתי מבוהלת עד מוות.  חשבתי שאני חולמת.  זו היתה תופעה חזקה מאוד ומרגשת, ומה הפלא שלא יכולתי להוציא הגה מפי, אף לא צעקה.  האם יש מישהו שהזדמן לו אי־פעם לפגוש אב אהוב שחזר מעולם האמת...  הרי עברו לא מעט ימים מאז האקציה הגדולה, כך, על־פי כל הסימנים, לא היה כל יסוד לתקווה שעוד מישהו מבני המשפחה ניצל.  אפילו לרגע לא חשבתי שגם לאבא היה סיכוי להישאר בחיים.  ראיתי במו עיני איך הוציאו אותו מהבית והובילו אותו יחד עם הילדים.  גם האח שלי, ליאון, שהיה כל הזמן על יד אבא, סיפר שראה איך פגעו בראשו של אבא מאחור ודם פרץ ממנו.  כתוצאה מכך נפל אבא והתגלגל במורד ההר שהוביל אל הנהר.  אט אט שבתי להכרתי, ורק אז הבחנתי שאבי פצוע – ובקושי עומד על רגליו.  הנה אבי, שאי־אפשר להכירו. 

   הנה מה שסיפר לי אבי:  באכזריות ובמכות הובילו אותו עם הילדים לכיוון המגרש, מקום שבו אספו את כל היהודים.  בדרך ירו בו מאחור.  בזמן הפציעה הבלתי צפויה, עמד אבא במדרון ההר.  הוא איבד את שיווי משקלו והתגלגל למטה, עד אשר הגיע לבוסתן ונתקל באחד העצים.  כך הצליח להיעצר ולהישאר לשכב במקום מסתור.  הוא היה בטוח שלא נשאר זכר מכל משפחתו הגדולה.  הוא נאלץ לאסוף את כוחותיו האחרונים כדי להסתלק מהמקום.  לא קל היה לו להתגבר על המעצורים הפיזיים והנפשיים.  בחסות החשֵכה ובעזרת מקל החל להתגנב לכיוון הבית.  הוא היה צריך להיזהר שהתושבים המקומיים לא יבחינו בו.  הוא הרגיש צורך לברר אם נשאר עוד יהודי כלשהו בחיים.  מה אפשר לספר על מפגש מפתיע שכזה, הרי היה זה כאילו אבא קם לתחייה.

   לא היה זה זמן מתאים לפינוקים, וצריך היה לטפל בפצעים הרבים.  למרות שנשארנו בחיים לגמרי במקרה, האבל היה כבד ביותר.  אצלנו בבית התרחשה טרגדיה גדולה, חוץ מקרובינו הרבים, הרגו שניים מילדי המשפחה – את אחי אפרים בן השמונה ואת אחותי רעיה בת הארבע. 

   יום אחד הופיעו אצלנו גרמנים בליווי אנשי המשטרה האוקראינית.  הם גירשו אותנו מן הבית והתנהגו כלפינו כאילו היינו אנו הפולשים ומפירי החוק.  בגסות ציוו עלינו לצאת מהבית מיד, ואמרו שמקומנו בגטו, וששם יש די בתים ריקים.  הזהירו אותנו שמי שייתפס מחוץ לגטו יומת.  כך עזבנו את הבית בידיים ריקות, בדיוק כפי שעמדנו בזמן שהתפרצו לביתנו נציגי החוק.  ידענו שזוהי הפעם האחרונה שאנו רואים את הבית.  לא הפסקנו להביט לאחור, כל עוד יכולנו לראות אותו.

   ביתה של סבתא עמד בסמוך לתחילת רחוב ברזדובה.  את הבית בנו בשנים האחרונות.  כל הבתים במקום זה היו בגבול הגטו.  כל הכביש הרחב והארוך שברחוב ברזדובה היה בנוי מאבן זוויתית – כאשר היו הגרמנים או השוטרים האוקראינים מסתובבים במגפיהם המסומרות, נשמע קול דפיקה מיוחדת שאוזנו של יהודי הפכה רגישה לו.  היה זה אות אזהרה, סימן של סכנה מתקרבת, המביא אתו את אויבינו.  קשה לתאר מה עבר במוחנו ואיזו הרגשת פחד מן הצפוי פקדה אותנו כאשר שמענו קול זה ביום ובלילה.  עד היום אני שומעת את הצליל של אותם המגפיים.  הקשר היחידי שהיה לנו היה עם דיירי הגטו, שהתגוררו בסמטאות הפנימיות.  שטחו של הגטו היה מצומצם מאוד.  הגרמנים עשו כך בכוונה, כדי שיוכלו להשגיח על המתרחש בתוכו.  השליטים הצליחו לבודד אותנו מכל יתר התושבים הלא־יהודים.  כמו בבתים יהודים אחרים, כך גם בביתה של סבתא הספיקו לשדוד הכול.  לא רק מבפנים השמידו והרסו, כי אם גם ברחוב השאירו עדות להסתערות ולפרעות.

   מצאנו ברחובות חורבן גדול שפשוט קשה לתאר, אנדרלמוסיה גדולה.  לא ידענו במה להתחיל, עדיין לא הספקנו לנקות מבפנים ומבחוץ, והנה כבר באו השוטרים האוקראינים לאסוף אותנו לעבודה.  הם התנהגו כלפינו כאילו היינו חיות בזויות, הובילו אותנו כמו שמובילים בהמות.  באותם הימים התרגלנו כבר לצורת דיבור המלאה גנאי ובוז.  לא רחוק משם, מחוץ לגטו, הכניסו אותנו לבית ענק שהיה שייך פעם ליהודי.  לא היו שם רהיטים או כלי בית אחרים.  בכל החדרים הרבים והגדולים עמדו בצמוד לקירות ארונות עץ מיוחדים.  האצטבאות הגדולות הגיעו עד לתקרה.  הבית היה נקי, בכל חדר היו ערמות בגדים מונחות על הרצפה, בגדים שהסירו מן הקרבנות לפני שרצחו אותם.  נשים רבות שעמדו על ידי נתפסו להיסטריה של בכי חנוק.  חלק מאתנו לא היו מסוגלים לזוז או להניע איבר כלשהו מרוב תדהמה.  הגוף הפך לאבן.  השוטרים כעסו מאוד, והתחילו לזרז אותנו.  הדבר לא עזר, ואז קיבלנו מכות.  השוטרים הבטיחו לנו שבקרוב גם בגדינו יגיעו למקום זה.  הם ציוו עלינו למיין את הבגדים על־פי סוג ומידה.  כך הפרדנו בין שמלות, מכנסיים, אדרות, נעליים, והנחנו אותם במקומות שנקבעו.  היתה מחלקה נפרדת לבגדי ילדים.  השוטרים האוקראינים לא הסתירו את העובדה שגם לניצולים צפוי מוות, אך לא הפריע להם לדרוש נאמנות.  הם דרשו מאתנו עבודה טובה ומדויקת, וכאשר זה לא עזר להם, ניסו השוטרים להסביר לנו שהם פועלים בהתאם לדרישת השלטון הגרמני, ושעד תאריך מסוים עליהם לשלוח את כל הבגדים לגרמניה;  כך שיש להם אחריות לספק את הבגדים בזמן.  פעמים רבות שמענו מהשוטרים שרכוש יהודי כולל בגדי נרצחים, נשלחים לגרמניה.

   השתמשנו בכל מיני תחבולות כדי לסרוק בעינינו את כל ערמות הבגדים.  עינינו פעלו במהירות מטורפת, כולנו חיפשנו משהו שהיה שייך לנו.  אולם, היה זה בלתי אפשרי להפוך את כל הערמות.  היו בהן גם הרבה בגדי חורף, למרות שהיתה זו עונת הקיץ;  חלק מהקרבנות היו לבושים בגדי חורף, הדבר היה תלוי בזמן שהיה להם להתכונן, לפני שגורשו אל מותם.  ידענו שאין בחיפוש שערכנו כל תועלת;  חוץ מאשר להוסיף עוד מלח על הפצעים הטריים.  כמובן שעבורנו לא היו אלה סתם ערמות בגדים.  במחשבה שלנו היה הכול מבולבל – המציאות והדמיון.  לפנינו עמדו דמויות של בני משפחותינו.  ליטפנו את הבגדים.  באותם סמרטוטים שהיו מונחים על הרצפה ראינו אלפי אנשים־יהודים שהשתמשו בהם.  והנה, לגמרי במקרה, תוך סידור הבגדים, מצאתי את הבגדים של הילדים שלנו!  אינני מבינה איך הגיעו בגדי אחי דווקא לערמה שבה טיפלתי אני.  מצאתי את הבגדים שהסירו מן הילדים האלה.  הכול היה קשור יחד בצרור מסודר, כאילו הוכן במיוחד כדי למוסרו כך לידי.  איבדתי את שיווי משקלי.  הנשים שהיו לידי הבחינו במתרחש, ומיד הבינו מה היה הגורם להתמוטטותי.  הן באו לעזרתי.  כך הצלחתי להסתיר על גופי את הבגדים של אחי הנרצחים.  לא הייתי היחידה שמצאה את בגדי בני משפחתה.

   היה עלי להמשיך בעבודתי, עשיתי הכול באופן מכַני, מבלי להסב תשומת־לב.  מחשבותי נדדו.  פתאום נדמה היה לי שאני שומעת קול־נקישה על הרצפה.  הסתכלתי בלי חשק.  לא הייתי צריכה לחפש הרבה, כי מיד הבחנתי שלרגלי מונח מטבע מבריק.  לא ידעתי בדיוק מה זה, אך היה לי חשוב שהוא לא יגיע לידי השוטרים.  מיד דרכתי על המטבע בכף רגלי;  הסתכלתי סביבי, לא ראיתי איש, ובאותו רגע דחפתי את המטבע אל תוך שובל שמלתי.

   לאחר שעברנו לגור בגטו, התחילו גשמים חזקים וברד, למרות שהיה זה קיץ.  עמדתי על יד החלון והסתכלתי על המים הרבים שזרמו בחוץ.  היה לי רע ובכיתי מרה.  אמי עמדה ליד חלון אחר באותו חדר.  לא היה על מה לדבר, כל אחת התייחדה בפינתה עם סבלה.  ידענו שתינו מה מתרחש עתה בבורות שבהם מוטלים היקרים לנו מכל.  לא היה ספק שהבורות התמלאו במים, כי הכול היה עדיין פתוח.  היהודים פעלו באינטנסיביות, אך עדיין לא הצליחו להשיג רישיון כדי לצאת ולהגיע למקום הרצח.  עבר זמן עד שסוף־סוף נודע לגברים היהודים למי צריך לשלם עבור הזכות לסגור את הבורות בקבר האחים היהודים.  אחרי ששילמו תשלום גדול, קיבלו את הרישיון הנדרש.  לאחר שנודע הדבר בגטו, היו יהודים שאמרו:  "מי יודע מה מכינים לנו הגרמנים שם, אין כל ביטחון שנחזור משם בשלום".  ואכן, שום הגנה לא יכולה להיות ליהודי, נחוצה היתה זהירות, העיקר היה לשמור על השקט בכל מקום.

   הרישיון ניתן לעשרה גברים, אבל קשה היה לאִמהות או לקרובי משפחה אחרים לוותר על ההליכה לבורות, היכן שנרצחו יקיריהם.  כל אחד הרגיש חובה לגשת בעצמו ולעשות משהו.  וכך, קבוצה גדולה של יהודים החליטה לצאת לדרך בלילה ולהתפזר ביער, כדי להגיע למקום ההוא מכיוונים שונים.  גם אני הצטרפתי אליהם, ורצתי אחרי הורי.

   לפנות בוקר הגענו לבורות הפתוחים שביער, ליד הכפר קוזאק.  מה שראיתי נחרט בזיכרוני לכל החיים.  בכל שלושת הבורות הענקיים שבהם שכבו יקירינו, וגם מסביב, התאספו חיות שיצאו מהיער.  החיות היו רבות וצפופות, כך שאי־אפשר היה להבחין בין גופות ההרוגים.  היינו כמאובנים.  היו שם עורבים במספר כה רב.  הם פשוט עמדו לצד החיות או התעופפו בגובה נמוך מעליהן.  גודלה של כל ציפור היה אגדי.  חשבתי שאני חולמת.  היה משהו משותף לכל בעלי־החיים שם, למרות ההבדלים במינם ובגודלם.  הם חיו בשלום ולא הפריעו זה לזה, כנראה משום שהיה שם די מזון לכולם.  כל בעלי־החיים התנפלו על יקירינו הרצוחים.  היו כמה גברים שהתגברו על רגשותיהם, וציוו על כל השאר, שהיו עדיין מבולבלים, להשיג ענפים מן העצים.  גם הנשים חזרו אט אט לעשתונותיהן ועשו את הנדרש;  כולם השתדלו להביא תועלת;  כולם התאמצו מעל יכולתם האנושית.  אולם החיות לא זזו ולא פינו את המקום.  הוחלט אפוא לכסות את הבורות באדמה, על החיות הרובצות בתוכם.  רק אז החלו יצורי הטרף לסגת אל היער הסמוך.  לא היו לנו כלי עבודה, כל המבצע היה פרי של רגע, מיד לאחר קבלת הרישיון.  לא היה זה פשוט להגיע לאמצע הבור ולכסות את הקבר כולו באדמה.  בכל מקום התעוררו בעיות.  בלית בררה דרכנו על המתים.  בזמן שאמרו קדיש, חזרו גם הנשים על המילים.  התיישבנו על יד הבורות שכבר הספקנו לכסות.  איש לא הוציא הגה מפיו.  כל אחד היה עסוק בעולמו הפנימי, דמעות כבר לא היו לנו.  השקט היה יכול להימשך לנצח, אבל פתאום, כאילו העירו אותנו משינה עמוקה, אמר מישהו:  "אחרינו כבר לא יישאר אף יהודי – כדי לכסות את הבור שלנו, מי יספר מה עבר על היהודים בני עירנו?"  מישהו אחר מהקבוצה אמר שבמשך הזמן גם על הבורות שלנו יצמח יער, ואמי הוסיפה: כן, כן, ואנשים יבואו לקטוף פטריות על הקבר שלנו, ואף אחד לא יידע ולא יאמין מה מסתתר מתחת לאדמה, מה באמת התרחש במקום הזה.  אז אמר אחד הגברים:  "אין צורך להעניש את עצמנו במחשבות מיותרות, אנו סובלים די והותר, לא יעזור לנו כלום, צריך למהר ולחזור לגטו".

   מאז הכיבוש סבלנו חרפת רעב, חוסר שינה, כולנו היינו עייפים.  בעודי מבולבלת ומלאת ייאוש היה לי חלום, כל אשר רציתי הוא להתרחץ במים חמים ובסבון, לישון בּבית ללא דאגות ופחדים מהמוות וליישר את רגלי כמו שצריך.  אבל ליהודי בגטו לא היה רגע מנוחה, האדמה לא הפסיקה לבעור מתחת לרגליו.  המתח הפך לחלק מחיינו.  ואולם, כל מה שעבר עלינו במשך יום ולילה, כנראה שלא היה מספיק.  כל יום הופיעו אורחים בלתי רצויים בגטו והפיצו שמועות שעומדים לחסל את הגטו.  אבי לא רצה עוד לחפש מקומות מסתור.  הוא עדיין נשאר גבר גאה, על כן התייסר והאשים את עצמו בכל הצרות שפקדו את משפחתו.  היה לו קשה לדבר על כך שהגענו למצב הזה בשל הטעות שלו.  אבא אמר:  "אם אינני מסוגל להאכיל את ילדי ולהגן על חייהם, אז אסור לי להיות בין בני משפחתי...  איזה מין גבר אני?"

   נכון שלא היה לנו לאן ללכת, אבל אמי אמרה שאין מה להפסיד, לעת עתה צריך לפחות לנסות ולהרגיע את הילדים ולהוציאם מחוץ לתחום הגטו.  בערב, כאשר ירדה החשֵכה, חיפשנו אפוא הזדמנות להתחמק מבלי שיבחינו בנו.  אמא ואני לקחנו את הילדים הקטנים על הידיים והתגנבנו אל תוך שדה מוזנח, לבית־קברות, למזבלה.  בדרך־כלל חיפשנו מקומות שבני־אדם לא נהגו להגיע אליהם.  במקרה הטוב, כאשר הכול עבר בשלום, היינו מאושרים, למרות שכל הלילה רעדנו מקור.  לפנות בוקר, עוד לפני שהופיעו אנשים הלכנו לנהר להתרחץ באבן גיר שהשגנו בדרך – בחומר זה השתמשנו במקום סבון.  אחרי כל מה שעברנו, עדיין היה לנו חשוב לשמור על צלם אנוש.  אני לא מאמינה שעם אחר היה מסוגל לספוג כל־כך הרבה מכות ולשמור על צלם אנוש.

   לא תמיד היה לנו מזל, היו מקרים שתפסו אותנו רחוק מן הגטו, ואז הפרידו בינינו בגסות ובקללות.  במקרים כאלה נפלתי על התינוקות, וניסיתי להגן עליהן בגופי.  כל הזמן נתנו לנו את ההרגשה שעומדים להרגנו, ובכל זאת המשיכו להוביל אותנו בנפרד לכיוון בלתי ידוע.  כאשר היינו בטוחים שזו דרכנו האחרונה, שחררו אותנו במפתיע – לא לפני שקיבלנו מכות כעונש וכאזהרה על מעשינו.

   בגלל הסבל והפחד התמידי סבלה אחותי נינה בת ה-12 מהתמוטטות עצבים.  הילדה לא היתה מסוגלת להתגבר על הזעזוע העמוק שפקד אותה ולהתמודד עם הידיעה שחיינו מוגבלים בזמן.  היא לא הפסיקה לשאול מדוע היא צריכה למות.  היא בכתה כל הזמן, אפילו מתוך שינה.  היא נשארה תמימה עד הסוף, וביקשה מההורים עזרה והגנה.

   אמי אמרה שבבית אחיה חייב להיות מקום מסתור.  הלכנו לראות מי מתגורר שם.  ידענו שמכל משפחתו הגדולה של דודי מנַשֶה, שהיה כבן 30, לא נשאר איש בחיים.  הגענו לקצה השני של הגטו, ונכנסנו לבית גדול ושומם.  בפנים היה הכול ריק.  כל מחשבותינו התרכזו במציאת מקום מסתור, עבורנו היה זה חשוב אף יותר מהמזון שתמיד חסר לנו.  בעבר ראינו כי להתחבא בבית יהודי זו אשליה.  השוטרים היו תושבי המקום, הם הכירו כל יהודי וידעו עליו כל פרט.  הם תמיד התערבו בחיינו הפרטיים והשתדלו לדעת כל מה שמתרחש בתוך בתינו פנימה.  בערב שבועות, בזמן ההשמדה הגדולה, לא הספיקו משפחות רבות להיכנס למקומות המסתור שהכינו לעצמן.

   לבנו פעם כמו פעמון, כל חלק מגופנו הגיב כמו ברומטר בעקבות כל חשד, כמין אות אזהרה מפני הסכנה הצפויה.  היה נדמה שכל רגע יפרוץ הלב החוצה מעוצמת פעימותיו.  במצב זה לא יכולנו לוותר על מקום מסתור, אפילו יהיה זמני.  מצאנו בביתו מקום מסתור טוב, על־פי המושגים שלנו אז.  בימים של מצוקה נפשית שמחנו לראות שמקום המסתור סגור מכל צדדיו, ממש כמו קבר חשוך ומחניק.  חוץ מאבא, שלא רצה להתחבא, כולנו נכנסנו לתא הקטן דרך חור.  לא ראינו זה את זה, אך שמענו את נשימותינו הכבדות.  אמא ואני החזקנו את הילדות הקטנות על הידיים, נינה וליאון עמדו לידינו.  כולנו הצטופפנו כמו סרדינים, ואפשר היה להתרחץ בזיעה שניגרה מאתנו.  היה זה מחיר כבד עבור שקט נפשי.

   באחד הלילות שמענו רעש בפנים ומחוץ לבית.  נדמה היה שאנשים נכנסים ויוצאים, הרגשנו שאנו לכודים במלכודת, ידענו על מקרים שבהם שרפו יהודים שהתחבאו, ובכל זאת פחדנו לצאת.  לא ידענו מה קורה, וכמה זמן אנו נמצאים בתא.  אחרי זמן ממושך השתרר שקט, ורק אז התחלתי להתגנב מפינה לפינה.  בבית ובחוץ היה שקט, כאילו דבר לא קרה.  על־פי סימן שלי יצאו כולם החוצה מן התא, ורק אז נשמנו לרווחה – אחרי עינוי כזה.  התיישבנו על הרצפה כדי לנוח, ובכל זאת, לא חשבנו לוותר על הקבר הזה.  הילדים המבוהלים כבר הגיעו לשלב שלא היה רחוק משיגעון.  היה צורך דחוף להרגיעם, וכן היה צורך ללכת לבית שנמצא בקצה האחר של הגטו, כדי להתרחץ ולתת לילדים משהו לאכול.  אמא אמרה:  "לפני שאנו עוזבים את הבית עלינו לברר מה קרה פה במשך הלילה".

   הלכתי אִתה כדי לערוך בדיקה יסודית.  מן המטבח היתה דלת נוספת שהובילה למחסן, ומשם לאורווה.  אמא הבחינה שמלאי גדול של עצי הסקה לבית נלקח.  פתאום עצרנו נשימתנו מרוב תדהמה:  באחת הפינות של האורווה היה בור ענק, כמה מטרים עומקו, ובפנים עמדו שתי חביות ברזל ענקיות, מכוסות וסגורות הרמטית.  על יד המקום היו מפוזרים כלי עבודה שונים.  אמא אמרה:  "הנה מקור הרעש שהיה במשך הלילה, קבוצת גברים עבדה פה, עד שמצאו את הבור ופתחו אותו.  אין ספק שהם חיפשו מחבואים בכל הבית.  השודדים עובדים בלילה בגלל המתחרים הרבים, אך יותר מכך הם מפחדים מן הגרמנים שלוקחים מהם את השלל שהצליחו להשיג".

   על־פי דרישתה של אמא, רצתי מהר הביתה והבאתי את אבא.  הוא עבד קשה עד אשר הצליח לפתוח את החביות, ולהוציא משם אוצר ממש.  היו שם כל מיני בדים בכמויות גדולות, נעליים אלגנטיות, מטפחות צמר יפהפיות בגודל של שמיכה, אדרות וחליפות לכל עונות השנה, סוגים שונים של כלי מיטה מסוג משובח, ועוד כהנה וכהנה.  אבא אמר:  "צריך למהר ולהסתלק, כי השודדים עלולים לחזור בכל רגע.  ייתכן שהגרמנים הבהילו אותם, ולכן עצרו ממלאכתם, אבל אין ספק שהם נמצאים לא רחוק מהבית, הם לא יוותרו על שלל כזה".

   כעת צצה בעיה חדשה, איך להסתיר את כל הרכוש הזה.  צריך היה לפעול במהירות ובשקט;  וכך, במקום להגיע לכפרים כדי להשיג מזון כלשהו לילדים האומללים, עבד אבי בפרך כדי לחפור בורות חדשים בחדר השינה, ולהסתיר שם את הרכוש שנפל לידינו במפתיע.

   באחד הימים, השכם בבוקר, הופיע בגטו אורח חשוב.  השמועה על הביקור עברה כמו אש בשדה קוצים ביום חמסין.  מורא ואימה נפלו על תושבי הגטו.  היה זה מפקד המשטרה האוקראינית, מיטקה זווירוחה, הוא בכבודו ובעצמו, בליווי פמליה של שוטרים כמובן.  היהודים ראו בזה סימן רע מאוד.  בכל בית המתינו במתח ורצו לדעת אילו צרות חדשות הוא מביא אתו, הרוצח הזה.  אבל מה אפשר כבר לעשות, איך להתגונן?  הרי אין לאן לברוח.  כולם יצאו החוצה, כדי לברר מה שוב רוצה מאתנו מיטקה זווירוחה בבואו לגטו שאורגן במקום על־פי המלצתו.  מאז היה ילד הוא הכיר היטב את כל הפינות באזור היישוב היהודי.  הרוצח הזה פעל רבות כדי להסוות את פשעיו המחפירים.  למעמדו רם המעלה הגיע בפתאומיות, ללא כל התחשבות בעברו וללא כל בושה במעשיו כנער שגנב, פושע שאיש לא רצה בו.  היה זה דווקא יהודי – אברהם ברדך – שהכניס אותו לביתו, לימד אותו מקצוע והתייחס אליו כשווה לכולם, וזאת בתקופתו הקשה, כאשר לנער הזה לא היתה כל תקווה לשיפור תנאי חייו בעתיד.  מיטקה, פעל באכזריות כנגד רוסים ויהודים, השכר עבור רצח היה גבוה ובלתי רשמי, הכול היה פשוט, תפוס ככל יכולתך, והוא ידע לתפוס.

   מטרתו העיקרית של מיטקה היתה להתעשר במהירות.  הוא הכיר כל יהודי בסביבה שלנו.  הוא ידע לנצל את תפקידו והחזיק את הקרבן העשיר במרתף משותף למשטרה האוקראינית ולגסטפו.  היו מקרים שבהם הקרבן שילם לו כופר נפש, ובכל זאת הוא לא יצא חי ממנו.  מיטקה דיבר יידיש באופן חופשי.  הביטוי השגור בפיו היה בערך כך:  "האם למנהל משטרה אוקראינית לא מגיע להיות עשיר?"  ועוד אמר:  "הגרמנים הם זרים שבאו מרחוק, הם מתכוונים להרוג את כולכם, היהודים, אבל נזהרים שלא להפסיד את רכושכם.  אין לכם מה לדאוג כל עוד לא הספיקו הגרמנים להעביר את כל הרכוש היהודי לגרמניה".  מיטקה לבש את המדים ונעל את המגפיים של המשטרה בגאווה, כי היה זה סמל של כוח והשפעה, בעזרתם השיג את כל משאלות לבו.

   והנה, אותו מיטקה זווירוחה הגיע לגטו, והסתכל בנחת על השינוי הבולט בכל הסביבה.  הוא התעכב על יד הבית של סבתא שלי, על גבול הגטו, באזור שבו עברנו לגור.  שוטר נכנס לבית הזה ויצא יחד עם אבי.  באותו זמן הייתי בין יהודים שעמדו ברחוב לא הרחק מביתנו.  ביום קיץ יפה מלא באור שמש הרגשתי קור וחושך.  רצתי לאבא ופחדתי לנגוע בו.  עמדתי קרוב אליו.  הכרתי את אבי, הבעת הגאווה הנסוכה על פניו היתה מוכרת לי.  כל־כך פחדתי שאבא מסוגל להגיד לרוצח כל מה שהוא חושב עליו.  לבי הלם בחוזקה.  הכול רקד והסתחרר סביבי.  באותו זמן היה מיטקה עצבני, והתקרב אל אבא כך שלא נשאר ביניהם כמעט מרחב.  משום מה, לא רצה מיטקה שמישהו ישמע במה מדובר.  היתה זו ההזדמנות הראשונה שלי במשך כל זמן הכיבוש, שיכולתי לשמוע את אבי מדבר בעצמו על הכאב הרב שהצטבר אצלו בפנים.  הוא לא רצה לחיות עוד.  שמעתי מפיו דברים שעליהם לא ידעתי, למרות שגרנו תחת קורת־גג אחת.  מרוב אהבה השתדל אבי שלא לראות אותי מקרוב במשך כל זמן הכיבוש.  הוא האשים עצמו במיוחד בסבלי.  אני שמעתי איך מיטקה אומר לאבי:  "ואלקוֹ,[9] אני מאוד זקוק לעבודה שלך, שלחתי את אנשי והתברר שאתה מסרב לעבוד עבורי, אתה הכרחת אותי לבוא בעצמי.  דע לך, ואלקו, שאתה משחק בחייך".  ואז ענה לו אבא, כשהוא צועק בקול מחריש אוזניים:  "הרגת את ילדי ואתה יכול גם להרוג אותי, אך אין לך שום כוח להכריח אותי לעבוד עבורך.  אתה, מיטקה, הנך עיוור ולא רוצה לחשוב מה יקרה לך בעתיד הקרוב.  אתה לא תתחמק מעונש חמוּר!".  כולם בעירנו ידעו שאבא אף פעם לא היה בשום מפלגה, אבל משום מה מיטקה אמר:  "ואלקו, שכח מן הקומוניסטים שלכם, כי הם לא קיימים יותר.  גורל הרוסים דומה לשלכם, הגרמנים רודפים אחריהם ללא הרף, עד שיעלה בידם לחנוק אותם.  עכשיו אני פה בעל הבית בעיר הזו, ואין אף כוח שיוכל לשנות זאת.  אתם כולכם נתונים בידי, ואני מצווה עליך לבצע את העבודה הדרושה לי!".  מסביב עמדו שוטרים.  כל הרחוב היה מלא ביהודים שחיכו לראות מה יקרה, איך ייגמר הדבר.  והנה, להפתעת כולם, צעק אבא:  "אתה יכול להרוג כל אחד מאתנו, אבל לא את האמת שתרדוף אותך בכל מקום.  איזה מין בעל בית אתה?!  האם באמת שכחת איך הציל אותך, נער פושע וגנב, אברהם ברדך?!  עכשיו התקדמת, אתה גם רוצח!".  באותם רגעים ראיתי איך מיטקה מזדעזע וצבע פניו משתנה.  גופו רעד, והוא קפץ לאחור כאילו נשפכו עליו מים רותחים.  בידיים רועדות שלף את אקדחו וכיוון אותו היישר אל פניו של אבא.  מיטקה צעק אל עבר אבי:  "נו, ואלקו!  עכשיו עברת את הגבול, עליך לשלם עבור זה...".  באותו זמן, במהירות הבזק, סובב מיטקה את ראשו לכל הצדדים, כאילו סוקר את המצב.  הוא הסתכל על היהודים שהיו ברחוב.  הם בוודאי שמעו את העלבון שהוטח כלפיו.  הגרוע מכל היה, שגם השוטרים שלו היו עדים למתרחש:  הם עדיין עמדו מסביב לאבא בציפייה לפקודה מן המפקד שלהם.  במשך כל הזמן הזה גם אני לא זזתי מאבי, כי ידעתי שהוא נועז ומסוגל למעשים בלתי צפויים.  אבל לא יכולתי לשנות דבר.  אני עדיין חושבת שאצל אדם אחראי כפי שהיה אבי, לא יכולה להתרחש פליטת־פה מקרית.  כאשר אמר בפומבי דברים קשים למיטקה, היו לו כוונות רבות.  את זה הבין מיטקה יפה בעצמו, ולא היתה שום תקנה לעלבון פומבי כזה.  ידעתי שהכול נגמר.  מרוב צער רציתי למות ראשונה, השתדלתי להסתיר את אבי בגופי הקטון והרזה.  במצב שנוצר, כל שיכולתי לעשות הוא לפרוש את ידי לצדדים, וכך עמדתי לפני אבי בתקווה ליפול ראשונה.  מהר מאוד השליך אותי אבא הצִדה בכעס, ואני עפתי כמו חפץ.  זה כאב לו יותר ממוות, העובדה שאני מנסה להסתיר אותו בגופי, איבדתי את השליטה העצמית, ומבלי שהרגשתי צעקתי כמו מטורפת.  הדקות חלפו, ולא הבנתי מדוע מתאפק מיטקה ולא יורה כפי שהתכוון לעשות.  אבא עמד זקוף מול מיטקה, קרע את חולצתו על יד חזהו, וצעק:  "מדוע אתה לא יורה, פושע?  הרי לא תברח מן החוק והצדק!".  גם מיטקה עצמו נדהם מכל המתרחש, והשתדל לשקול את המצב.  הוא אמר בשקט:  "ואלקו, זה מה שאתה רוצה, הלוויה גדולה?  אתה רוצה למות גיבור?  את זה לא תקבל!  אתך אני אעשה את החשבון במרתף!".  וכך הסתלק מיטקה בשקט, כאילו דבר לא קרה.  הוא לא הטריד עוד את אבי, כל עוד היו יהודים בגטו.

   בסופו של דבר קיים כמובן מיטקה את הבטחתו.  במשך כל חיי עולים בי רגשות אשמה.  לוּ הייתי מבינה, יכולתי לחסוך עינויים מיותרים מאבי.  זמן רב אחר־כך נודע לי כיצד הרג מיטקה את אבי.  אספר על כך בהמשך.

   לפני המלחמה למדתי בבית־ספר ערב, ועל ספסל הלימודים על ידי ישבו שני בחורים אוקראינים מבוגרים ממני.  הם השתייכו למשפחות עשירות ומכובדות.  הבחורים האלה התקשו בלימודים, במיוחד בשפה הגרמנית.  אני דווקא הצטיינתי בזה.  כמובן שעשיתי הכול כדי לעזור לשכני לספסל הלימודים.  התיידדתי אִתם, ושניהם חיפשו את נוכחותי בכל מקום.  היה בינינו יחס חברי יפה, אף־על־פי שידענו שיש בינינו גבול, ושלא נגיע לשידוך.  הבחורים האוקראינים שאלו אותי תמיד איזה מין יהודייה אני, הרי אין בינינו כל הבדל.  הם צחקו עד דמעות ואמרו, שאבותי הקדמונים היו כנראה ממוצא אוקראיני...  בזמן הכיבוש הגרמני, כאשר רעבתי, וחיי היו בסכנת השמדה, לאותם חברים כלל לא היה אכפת ממני.  הם אפילו לא באו לבקרני.  מה זה היה בשבילם מעט תפוחי־אדמה, אבל הם שכחו אותי.  אני ידעתי שאני הייתי מתנהגת אחרת לגמרי אילו חברים לא־יהודים היו זקוקים לעזרתי.

   בבית־הספר היסודי שבו למדתי היה לנו מורה לטבע שלימד את תורת הצמחים.  היו כאלה שאמרו עליו בלעג, "מה שהוא יודע יכול להספיק ללימוד הכיתות המתחילות, מקסימום אפשר ללמוד ממנו איך לטפל בגינה...".  שמו של המורה היה רוֹסטִיקוּס, והוא גר בין יהודים.  במשך כל השנים שבהם היכרתי אותו, התייחסתי אליו בכבוד רב.  היתה לי הרגשה שזה הדדי, כי הוא התייחס אלי יפה יותר מאשר לתלמידים אחרים.  המורה רוֹסטִיקוּס היה מבוגר מאבי, וגם לו היו הרבה ילדים.  ההורים שלי הכירו אותו היטב, הם אמרו שהוא מבין אותם ויודע כמה קשה לטפל במשפחה גדולה.  הוא תמיד הזמין אותי לבקר אצלו בבית, ואני לא ויתרתי על ביקורים אלה.  היה לי מעניין לבלות בין צמחי הירק ולצפות בצמיחתם.  היו שם עצי פרי וגם כוורת.  יכולתי להתבונן מקרוב בפעילות הדבורים עד לשלב האחרון שבו הכוורן רודה את הדבש.  רוֹסטִיקוּס מצא זמן עבורי והשתדל להסביר ולהדגים לי כל דבר שלמדנו בכיתה על הטבע.

   בזמן הכיבוש שמעתי סיפורים על פעילויותיו של רוֹסטִיקוּס.  הוא הפך לאדם חשוב, היה עסוק בכל מיני אסֵפות בתור נציג התושבים האוקראינים.  אמא השתדלה כל העת להזכיר לי, שכדאי לבקר אצל רוֹסטִיקוּס.  אני שתקתי.  חשבתי לעצמי, איפה הייתָ כאשר אפשר היה למנוע את כל הסבל הזה?  כעסתי על תמימותה של אמא ועל האמון שנתנה בבני־אדם.  אמא חיפשה עבורי קש בים הפתוח, כאשר כבר התחלתי לטבוע.  ידעתי שאיש לא מוכן לבוא לעזרה. 

   אחרי שעברנו לגטו ידענו ששעותינו ספורות.  אמי דרשה ממני לגשת למורה שלי לשעבר.  ואני שאלתי:  "נו־טוב, מה להגיד לו?"  אמא אמרה:  "מספיק שרוֹסטִיקוּס יראה אותך, תבקשי עזרה, אולי עצה, אין לך מה להפסיד".

   נכנסתי לחצר של משפחת רוֹסטִיקוּס, הבחנתי מרחוק איך בעל הבית חומק בין הירק, כאילו מנסה להסתתר.  אשתו עמדה ליד הבית והיתה במבוכה, לא ידעה כיצד לנהוג.  מרוב בלבול היא נכנסה במהירות לביתה.  עבורי זה לא היה מפתיע, כבר הספקתי להתרגל ליחס כזה.  היו מעשים גרועים יותר בזמן הכיבוש, והיו לי הזדמנויות רבות לגלות את פרצופיהם האמיתיים של אנשים, ללא המסכות.  הבנתי מיד את הרמז האילם, היה לי ברור שאינני רצויה בחצר של משפחת רוֹסטִיקוּס.  כעסתי על שכך השפלתי עצמי.  הגאווה והרגישות התעוררו בי ודחפו אותי לברוח.  למרות זאת, עמדתי בחצר ולא זזתי ממקומי.  חשבתי, מה כבר נשאר לי להפסיד...  האין זה מוגזם שבנוסף לכך עלי לסבול עד אז גם השפלה צורבת כל־כך?  מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד חיפשתי תשובות ברורות, לא הסתפקתי בניחוש.  אם כבר החלטתי לבוא עד לשם, עלי לחכות בסבלנות.  רציתי להיות בטוחה שעשיתי הכול, שלא תהיה סיבה להצטער.  מן הבית יצא אחד הבנים של המשפחה שהיה מבוגר ממני בכמה שנים.  משום מה, הוא לא הרים את ראשו, וכל הזמן נעץ מבטו באדמה.  כך, ללא רצון, התקרב אלי בהדרגה.  מבלי להרים אלי את עיניו, שאל הבחור לרצוני.  אמרתי שעלי לדבר עם אביו.  הבחור דרך במקום מבלי לדעת מה לעשות.  אחר־כך אמר שהוא הולך למסור את בקשתי.  הוא חזר ואמר:  "לאבא אין זמן, הוא עסוק".  לא ציפיתי לתשובה אחרת.  הייתי רגועה, ואמרתי:  "יש לי זמן כדי לחכות עד שיתפנה אביך".  הבחור היה במבוכה, כי לא ציפה ממני לחוצפה כזאת.  התברר לו שלא קל להשתחרר ממני.  הוא התלבט זמן רב, ולבסוף החליט לחזור לאביו כדי למסור לו שאני מחכה עדיין להיפגש עמו.  רק אז ניגש אלי רוֹסטִיקוּס בכבודו ובעצמו.  גם הוא השפיל מבטו לאדמה כל הזמן;  הוא לא שאל שאלות, אלא מיד אמר:  "אני יודע שאת לא מבינה מה מתרחש מסביב, אדם צריך להתנהג על־פי מה שמכתיב המצב שנוצר.  עכשיו זה לא סוד, ואין לי ממה לפחד.  האוקראינים הם עם חלש, אבל יודעים להשתמש בשכלם.  אנו לא היינו מסוגלים לצאת למלחמה כנגד מעצמות כמו פולין או ברית־המועצות.  כל השנים חיכינו להזדמנות שמדינה חזקה תעשה את המלאכה בשבילנו, והנה נוצר מצב שיכולנו לתקוע סכין בגב הרוסים.  בזמן שהם שלטו על אוקראינה, אני הייתי בין אלה שנפגשו עם מרגלים גרמנים, עזרנו להם בכל מה שדרשו.  על האוקראינים לשמור בנאמנות על הברית הזאת שכרתנו עם מעצמה חזקה, כל עוד הם עושים עבורנו עבודה חשובה.  זוהי הזדמנות היסטורית שאסור לנו להחמיצה.  בגלל זה אני הייתי בין המכובדים האוקראינים שקיבלו את הגרמנים בכבוד רב.  סוף־סוף השתחררנו מן הצ'ומה[10] האדומה לתמיד.  עכשיו כשאת יודעת עלי הכול, מה את יכולה להגיד..."

   לא התרשמתי מווידויו של רוֹסטִיקוּס.  בגטו כבר ידעו על בוגדנותם של התושבים המקומיים, כמובן שידעו גם על מעשיו של רוֹסטִיקוּס.  בזמן שהייתי אצל רוֹסטִיקוּס, עמדה בתו מאחורי אחת הפינות בבית והציצה בי בסתר.  אחרי שהבחינה שגם אני עוקבת אחריה ומסתכלת לכיוון שלה, רק אז ניגשה לכיסא שעמד לא רחוק ממני והתיישבה עליו, כדי לשמוע על מה מדברים.  אביה גמר את הסיפור על מעשיו, וחיכה בנימוס עד שאסתלק.  הסתכלתי בקנאה על בני המשפחה החיים בשלום ובשלווה.  לא יכולתי להבין מאיזה חומר מורכבים ובנויים הידידים המדומים שלנו.  הנה לפני דוגמא טובה.  משפחתו של רוֹסטִיקוּס שחיה בגן עדן לא הוטרדה מכך שמאחורי גדר ביתם הורגים את שכניהם ואת כל הילדים שלהם.  מחשבה זו השתלטה עלי בצורה חזקה כל־כך, והכריחה אותי לשאול את רוֹסטִיקוּס, האם באמת לא אכפת להם שעומדים להרוג אותי.  רוֹסטִיקוּס הכיר אותי במשך שנים, וידע שאני ילדה ביישנית שתמיד שומרת על נימוסיה.  הוא ודאי לא ציפה ממני לשאלה כזאת.  הוא הביט בי במבט חודר.  ואחר־כך אמר:  "כן, יש לי אפשרות להציל אותך, אבל זה לא פשוט.  האם את רוצה שאפעל נגד הכנסייה?  הרי שם דורשים מאתנו לא לרחם על אף יהודי.  הכנסייה רואה ביהודים שורש הרע שהתפשט בעולם כולו.  יהודים היו הראשונים שיצרו והפיצו את הקומוניזם, שכולו תורה נגד האלוהים והכנסייה.  הרי המנהיגים בכנסיות מזהירים אותנו שרק יהודים מסוגלים להחזיר את רוסיה הקומוניסטית לאוקראינה".

   יצאתי מן החצר של רוֹסטִיקוּס – ולא היה ביכולתי להזיז את רגלי, הן פשוט לא נשמעו לי.  הכול סביבי הסתחרר.  המשכתי לסחוב את רגלי בדרך אל הגטו.  הלכתי לגטו לקראת מוות.

   יש לציין שלאחר שחרור קוריץ, הרוסים אסרו את רוסטיקוס בתור פושע מלחמה.

   פעם בא לגטו מכר ותיק שלנו, פולני מבוגר.  לא נעים היה לו לראות את המצוקה שלנו מקרוב.  הוא ראה איך ילדים מביטים בו בסתר, ביישנים – אולם רעב ממושך עושה את שלו.  התעוררה בילדים תקווה שהזר הביא להם משהו לאכול.  הילדים לא הבינו שאין איש המרחם עלינו, ולא מעשה חסד מביא אותו אלינו.  מהר מאוד התברר שלאורח שלנו יש ידיד פשיסט שהגיע לעירנו לאחר הכיבוש.  היה זה צאצא של משפחת גולים, אשר בא לכאן לראשונה בחייו מחוץ לארץ כדי להתעשר במהירות.  הפשיסט הפולני היה זקוק מאוד לעוזרת־בית, הרי שום פשיסט לא רצה לוותר על עבד יהודי שהעסקתו אינה כרוכה בהוצאות.  אותו פשיסט פולני חיפש המלצה על נערה כלשהי שנמצאת בגטו.  המכר בא אפוא לספר לנו שהוא המליץ עלי.  הוא הציע לי להתייצב מיד במקום העבודה.  בכיתי מרוב עלבון, למרות שידעתי מזמן שהזרים אינם מתייחסים אלינו כאל בני־אדם.  המכר שלנו אמר שאני צריכה לשמוח, כי יהיה לי מה לאכול ומקום ללון תחת קורת־גג מחוץ לגטו.

   הפרידה מבני משפחתי היתה קשה מנשוא.  אמא היתה בטוחה שלא נתראה עוד בעולם הזה.  על כל מקרה, קיבלתי עצות רבות;  העיקרית שבהן – אמא ביקשה ממני לנצל את הזמן שאני נמצאת מחוץ לגטו, ולהתחיל להתרחק מעירנו לכיוון פולין.  אמי חשבה שבגלל שיש לי מראה "ארי" ואני יודעת את מנהגי העם, יהיה לי קל יותר להיות אחת מהם.  אמא התחננה בפני לא לחשוב על המשפחה, כי אין בכך כל תועלת.  אמא אמרה לי שאילו הייתי חכמה, יכולתי להבין איזו משמעות יש לכך שעֵד יהודי מהגטו יישאר בחיים.  צריך לספר לעולם מה עשו הגרמנים לעם היהודי.  הכרח הוא למנוע מן הרוצחים הגרמנים לטשטש את עקבות הפשעים שלהם.  אמא ידעה כמה אני קשורה לילדים הצעירים ממני.  היא ניסתה להשפיע ולשכנע בכל הדרכים שיכלה, שעלי לקבל משימה של שליחות.  היא לא ויתרה לי.  אמי אמרה שאין צורך לפחד משום שאחרים לא הצליחו, הרי אין מה להפסיד, אז לפחות צריך לנסות כל מה שאפשר.  אמא דרשה ממני לצעוד קדימה, כל עוד תהיה לי אפשרות; מרוב הסבל, התרגשות, הבכי, החיבוקים והנשיקות אמא התעלפה על סף הדלת הפתוחה.  השכנים עמדו כל הזמן מחוץ לביתנו, הם ראו ושמעו את כל הטרגדיה המתרחשת בעת הפרידה.  באותו זמן הבחנתי במשהו שהפתיע אותי;  תמיד ידעתי שהורי נישאו באהבה וחיו באהבה כמו באגדות.  כולם ידעו שהם זוג מאושר לדוגמא.  והנה, אמא שכבה מעולפת, ודווקא אבא המסור עמד מן הצד והסתכל בשקט כיצד זרים מטפלים באמא.  הוא עצמו לא מיהר לגשת לאשתו האהובה, שבמשך כל השנים לא היה מסוגל לחיות ללא נוכחותה.  זה מה שאמר אבי:  "הלוואי שהיא תמות ולא תסבול יותר".  מרוב כאב ומצוקה איבדה אמא את השליטה העצמית, ואמרה לילדים שאני עוזבת אותם לתמיד.  הפרידה הזאת השפיעה עליהם בצורה הרסנית.  לילדים האומללים כבר לא היה כוח לבכות, הם צעקו בקול צרוד ומוזר.  הרגשתי הלמות פטישים בראשי.  השכנים הוציאו אותי החוצה, וציוו עלי להתרחק מהגטו ולא לחזור עוד.  הם טענו שממילא אינני יכולה לעזור לאיש.  כולם ביקשו ממני לא לשכוח אותם.

   בגלל התנאים המיוחדים התבגרתי בבת־אחת והפכתי לאישה בוגרת.  אי־אפשר היה לזלזל בניסיון הרב שרכשתי בזמן הכיבוש.  אם להוסיף לכך את המראה החיצוני שלי ואת ידיעת השפות הזרות במבטא נכון, היתה קיימת התקווה שאולי בכל זאת יישאר עֵד מן הגטו שיספר את כל הזוועה שהתרחשה בו.  זאת היתה הסיבה שיהודים לחצו עלי להתרחק מן הגטו, כל עוד היתה לי אפשרות כזאת.  בגטו יעצו לי לנצל את ההזדמנות שפשיסט פולני בחר בי לשרת את משפחתו.  כל זאת קרה בזמן שהילדים שלנו היו זקוקים לי יותר מתמיד, ואמא היתה על סף מוות. 

   כך התחלתי לעבוד בתור משרתת במקום שהיה רחוק מן הגטו.  עבדתי קשה משחר עד לילה במטבח, בחצר, בניקיון.  הבית היה גדול, חלק משטח הבית הפכו למחסן עבור השלל היהודי שבזזו.  היה שם מכל טוב.  בעל הבית עבד אצל הגרמנים, והשתדל "לבקר" ביישובים יהודיים רחוקים.  כמו כל השודדים האחרים, גם הוא מיהר לנצל את נסיעותיו, כל עוד אפשר, על מנת להביא משם חבילות, מזוודות ואפילו רהיטים.

   התעייפתי מאוד מעבודת הפרך שהיה עלי לבצע, אך בסופו של דבר זו היתה המטרה שלשמה הביאו אותי לבית הזה.  יחד עם זאת, למזלי הרע, בעלת הבית לא חשבה שגם יהודייה שבאה מן הגטו זקוקה למזון כלשהו.  הרעב הציק לי כל הזמן ללא הפסקה.  סבלתי בשקט.  רק אחרי שחשתי סחרחורת והרגשתי שאני עומדת להתעלף, התמלאתי אומץ וביקשתי אוכל.  בעלת הבית משכה בכתפיה, היא חשבה לרגע, והלכה כדי להראות לי אוסף של לחם יבש שהיה בתוך תרמיל.  האם ליהודייה יכולות להיות דרישות מעבר לכך?!  אני באמת לא מפונקת.  בלית בררה הרטבתי את הלחם במים וזה היה מזוני.  על־פי פקודתה של בעלת הבית, נתתי חלק מהאוכל שלי לתרנגולות.  מה הפלא שמשפחה זו היתה כה מרוצה ממני...  ויחד עם זאת, היה ברור לי, שברגע שיתחיל חיסול הגטו – אני אהיה הראשונה שיבואו להרוג, למרות שהפשיסטים האלה היו זקוקים מאוד לעבודה שלי.  אני הרי שירתתי אותם כמו עבד, ללא זכויות, הכול בחינם.

   כעסתי והאשמתי את עצמי על התבוסתנות שאני מגלה ועל חוסר האומץ שבי, שכך אני ממשיכה לשרת את הרוצחים שלנו עד לרגע האחרון.  התאמצתי לספק את כל הדרישות.  הדאגות מילאו אותי ולא הניחו לי.  למרות שידעתי שאין פתרון שיביא לשיפור התנאים, לא נתן לי הדבר מנוח כל הזמן, גם בלילות.  לא הצלחתי להירדם.  לא יכולתי לשכוח את הפרידה מבני משפחתי, אותם השארתי בגטו.

   כל השכנים בסביבה של הפשיסט הפולני ידעו שאני יהודייה ואצל מי אני עובדת.  לא הבנתי מדוע עוקבים[11] אחרי כולם בסקרנות כאשר אני יוצאת לרחוב או עובדת בחצר.  סיפרתי זאת לבעלת הבית, והיא אמרה שהתושבים המקומיים עושים כל מה שדורשים מהם המשטרה והכנסיות, משם הם מקבלים הוראות מפורטות.  יש לעקוב אחר זרים המופיעים בשכונה.  אסור להכניס אותם לבתים ללא רישיון מתאים, בהתאם לדרישות השלטון המקומי.  ובעיקר יש צורך להודיע לאנשי המשטרה על כל מקרה חשוד.  מדברים אלה נוכחתי לדעת שליהודי אין כל אפשרות להופיע בדרכים ולהתרחק מעירנו.

   בלילות עמדתי על יד חלון המטבח שפנה אל הגינה הגדולה והירוקה.  לילה אחד הסתכלתי על מאורת כלב שעמדה בין העצים, ובמקום הכלב צץ לעיני ראש של ילדה.  הייתי רגילה למראות מסוג זה, ובכל זאת התרגשתי מאוד.  התאמצתי לברר אם אני רואה נכון, ולהפתעתי היתה זו הילדה של השכנים שלנו, שגרו מול ביתנו ברחוב מנסטירסקה.  היתה זו סִמטה שבה התגורר הספּר הטוב שבעירנו, שהיו לו הרבה ילדים.  אני ראיתי כיצד מובילים אותם למוות;  לא חשבתי שילדה זו מסוגלת להישאר בחיים.  בגטו איש לא ידע על כך, והנה היא מוציאה חצי גוף עליון מפתח המאורה.  היא היתה פרועה ומלוכלכת והיה פחד להסתכל עליה.  הרגשתי צמרמורת בכל גופי.  רק אני הייתי מסוגלת להכיר אותה, מכיוון שגדלנו בשכנות.  על ידה הופיע כלב שליקק אותה, והיא חיבקה אותו חזק.  לא היו חסרים לי פצעים משלי, אבל לא יכולתי לראות את המחזה הזה.  לא יכולתי להבין איך ילדה זו הצליחה להחזיק מעמד במשך חודשים.  מה היא אוכלת?  היכן היא מתחבאת במשך היום?  לא ידעתי כיצד עלי לנהוג.  רציתי לרוץ ולחבק אותה, אבל פחדתי שאני לא היחידה שאינה ישנה ומסתכלת דרך החלון.  חוץ מזה, אין לי מה להאכיל אותה ולא בגד חם לתת לה;  אי־אפשר לקחת אותה לגטו, כי פירושו של דבר הוא מוות בטוח, ועד למוות יש שלבים של רעב, סבל ומחלות.  אחרי המלחמה חיפשתי את הילדה הזאת, אבל לא נשאר איש בחיים מאלה שהיו אתי בגטו.

   חזרתי לגטו.  להורי היו טענות כלפי על כך שחזרתי.  יחד עם זאת יכולתי להבחין ללא כל קושי, שבסתר לבם חשו שמחה על ששוב זכינו להיפגש.  אצלנו בבית הגיע המתח לגבול הסיבולת האנושית.  אמא סיפרה לי על מאורע מסוים מסוג חדש שקרה בזמן האחרון.  לגטו הגיעו שלושה נערים ונערה אחת, יהודים מרוסיה, שהצליחו להימלט מהמוות ברגע האחרון.  הם מצאו דירה ריקה בשכנות, ממש על ידנו.  הבעלים הקודמים היו קרובי משפחה שלהם, אולם אותם כבר הספיקו להרוג.  לנערים הללו היתה תכנית.  בבית שבגטו הם הסתירו דרכונים מזויפים, נשק ועוד חפצים שונים.  הצעירים השתדלו לנסות להגיע ליערות, כדי לחפש קשר עם פרטיזנים או לאתר שטח מתאים על מנת לארגן קבוצה של פרטיזנים.  כנראה שלא ידעו שהסביבה שלנו לא מתאימה לארגון מחתרת.  בגטו ידעו כולם על הניצולים מרוסיה שבאו לגור בינינו.  הם התייחסו לנערים זרים אלה יפה, אבל הם לא ידעו על התכנית הסודית שהיתה להם.  תוך זמן קצר תפסו את הבחורים היהודים שהסתובבו רחוק מן הגטו, וכלאו אותם במרתף המשטרה.  קשה לתאר את העינויים שהם עברו.  השלטונות הגרמניים שבעיר רובנו הורו לקשור אותם בשרשראות ולהביאם בדחיפות לרובנו, מרחק 60 קילומטרים, כדי לארגן להם משפט ראווה.  הגרמנים רצו להרתיע בכך את התושבים בעיר ולהראות לכולם שהגרמנים מסוגלים לתפוס את הפרטיזנים בכל מקום.  את הנערים הכבולים הניחו בתוך משאית מוקפת בשוטרים מזוינים.  והנה קרה דבר שאיש לא הצליח להסביר.  בזמן שעברה המשאית על גשר רחב מאוד, אותם נערים, שהיו כמעט ללא רוח חיים, הצליחו לקפוץ לנהר ולהתרסק לסלעים.  יהודים מן הגטו היו עדי ראייה למקרה.

   עוד קודם לכן, מיד עם תפיסת בחורי המחתרת, הוזנקו כל אנשי המשטרה לגטו.  הם התפרצו לבתים וביצעו חיפושים.  הם מצאו שם דרכונים מזויפים ונשק.  כמובן שהם נכנסו גם לבית שלנו, וחיפשו אפילו באפר של התנורים.  למזלנו אמר אחד השוטרים לחברו, שחבל להפסיד זמן יקר, כי הרי כל החיפוש הוא חסר תועלת;  הוא בעצמו מכיר את אבי, ובטוח שהוא אינו מסוגל לנטוש את ילדיו הקטנים ולברוח עם דרכון מזויף.  השוטר אמר:  "בואו חבר'ה, מספיק, איפה ההיגיון שלכם, לכל הילדים הקטנים האלה לא יכול להיות נשק או דרכון מזויף".  הם עזבו את הבית. 

   אמא סיימה לספר את הסיפור הטרגי הזה, והביטה בי בעצב.  אחרי הפסקה קלה אמרה:  "אצלנו בבית דווקא יש דרכון עבורך, מזל שלא היית בבית.  השוטרים לא חשדו בנו מפני שבבית היו רק ילדים קטנים, וזו היתה הסיבה העיקרית לכך שהם החליטו להפסיק את החיפושים.  כל זה קרה ברגע האחרון, כאשר הם כמעט הגיעו למטרה.  הו, איזה אסון נמנע מאתנו".  במשך כל החיים המשותפים של הורי, לא פעלה אמא מבלי להתייעץ עם אבא.  הוא זה שנשא בעול האחריות למשפחה.  כך נודע לי לראשונה שיש לי תעודה מזויפת, אולם עדיין לא מיהרו להראות לי אותה.  הורי השתדלו שלא לערב את הילדים במעשיהם המסוכנים, כל עוד אפשר היה לדחות זאת.  התברר לי שיש אוקראינים העוסקים במכירת תעודות של נפטרים.  אולם עם דרכון כזה לא הצליח איש להגיע רחוק, כי תפסו אותו מיד.  לכן חשדו היהודים בסוחרים האוקראינים.  גם את הדרכון שלי השיג סוחר בזמן לוויה של צעירה שמתה משחפת.  היא היתה מבוגרת ממני בכעשר שנים.  ואם לא די בכך, החותמת על התעודה היתה מוטבעת בשלמות על התמונה.  במצב כזה היה ברור, שאחרי הסרת התמונה והדבקת אחרת במקומה, תחסר בה חותמת.  את כל זאת עשו בכוונה.  להורי היו סיבות רבות לא לשלוח אותי לדרך בלתי ידועה עם דרכון חסר תועלת, אפילו נקנה במחיר יקר.  הזיוף היה בולט לעין.  עוד אחזור לסיפור זה, כאשר במצב חסר תוחלת, ניסו הורי להשפיע עלי לצאת לדרך ללא חפצים וללא דרכון.

   יום אחד, כאשר עמד אבי על מפתן הדלת, ניגש אליו גבר פולני צעיר, ושאל אם יש בבית זה בנות הרוצות להרוויח מעט תפוחי־אדמה.  אבא אמר שאין כאלה כאן.  הגבר הזר מיהר להגיע לקצהו האחר של הגטו.  לא עבר זמן רב, והזר חזר.  הוא נכנס לביתנו.  באותו זמן יכול היה כל אחד לבוא לגטו בכל שעה שהיא, גם בלילה.  לזרים מותר היה להיכנס לכל בית יהודי, כאילו היה הפקר.  הפולני בא בטענות.  הוא אמר להורי:  "הרי יש לכם שתי בנות המתאימות לעבודה שלי, הילדות האלה מסוגלות לחפור ולהוציא מהאדמה תפוחי־אדמה, אז מדוע אתם מחזיקים אותן בבית?"  אחותי נינה היתה יפה מאוד, אבל היא היתה תמימה כתינוקת.  אמא השתדלה להרחיקה מכל מיני עבודות שהיינו חייבים לבצע.  במקרים שלא יכולנו למלא את מקומה ולא היתה כל בררה, אז אמא או אני יצאנו יחד אתה כדי להיות על ידה כל העת.  בגלל הסיבות שנוצרו, נינה אחותי הפכה להיות יותר ויותר תלויה בי.  למען האמת, אני עצמי שמחתי, והיה לי טוב לפעול על־פי הדרכתם והצעותיהם של הורי.  זה נתן לי הרגשה שדואגים לי.  זאת היתה הסיבה שעמדתי מאחורי גבו של אבי וחיכיתי להחלטתו.  הכול היה תלוי בתשובה שיתן אבי לגבר הכפרי הזה.  האם ישלח אותי לעבוד בכפר?  להפתעתי אמר אבי:  "הילדים שלי גמרו עם כל העבודות", ולא הוסיף דבר.  הוא פנה ללוות את הזר החוצה.  אבא עשה תמיד רושם שהוא רגוע, כאילו דבר לא נוגע לו.  ידעתי עד כמה הוא סובל, למרות עצבי הברזל שלו.  אחרי ההשמדה הגדולה שהתרחשה בעירנו, נזדמן לי לשמוע את אבא אומר לאמא:  "מדוע את בוכה על הילדים שכבר הרגו, עכשיו אפשר רק לקנא בהם שעברו את המעבר המפחיד, ואינם מרגישים עוד סבל.  במקום לבכות ולרחם על ההרוגים יש לגייס כוחות כדי לעשות משהו עבור אלה שעדיין חיים.  אנו חסרי תועלת, והילדים האומללים שלנו יצטרכו עוד לסבול הרבה עד אשר יגיעו למנוחתם הנצחית".

   בסיפור הזה על הגבר הפולני לא היה כל חידוש, אחרי הכול הוא לא היה הראשון שרצה לבנות את עצמו על חורבננו.  במשך הזמן התרגלנו לכך, ואפשר היה בכלל לא להזכירו.  אבל בכל זאת היה משהו שונה במקרה הזה, משהו שלא נותן לי מנוח כל חיי.  באותו יום שבו הגיע אותו פולני, לפנות ערב, הוא חזר אלינו שלוש פעמים במשך היום.  הוא נכנס בריצה לביתנו, התיישב, תפס את הראש בין הידיים ובכה ללא בושה, כאילו מישהו חותך בבשרו.  כולנו שתקנו.  והנה סיפורו של האורח:  להוריו היו הרבה ילדים.  לאחר שגדלו, לא היה להם די רכוש כדי לעזור לכולם, והם התפרנסו בכבוד אצל זרים.  באותו זמן גרו בכפרים יהודים בעלי קרקעות, שהתפרנסו מחקלאות.  כך התפרנסו הוא ואחיו במשך דורות מן האדמה.  בזמן הכיבוש השתנה הכול.  לאחר שהגרמנים הרגו את היהודים בעלי הקרקעות, נשארו אותן אדמות לא מעובדות.  הגבר הפולני הזה סיפר כיצד הצטרף לכפריים שהחליטו להשתמש באדמות אלה, שהיו עכשיו הפקר.

   היה זה סוף חודש יולי 1942, והנה יושב בביתנו גבר בריא, שלא יודע כיצד מרגיש יהודי נרדף.  הוא לא ידע רעב, פחד או המתנה למוות, ובכל זאת הרגיש מקופח.  הבטנו בו בהשתוממות, הוא בכה מרחמים עצמיים.  גם לו היו צרות ודאגות שבגללן טחו עיניו מלראות איך אנו הולכים ונפרדים מהעולם הזה.  כל שביקש מאתנו היה עזרה לאסוף את יבולו.  הגבר הפולני המיואש סיפר לאבי, שבאחוזה שלו יש תנאים המאפשרים להציל אותי ואת אחותי נינה.  שוב ושוב הוא הבטיח לאבא, שכוונתו להציל אותנו היא אמיתית, כי זרים אינם מגיעים לשדות.

   אמי הסתכלה על אבי בקוצר רוח, אבל הוא לא מיהר להשיב.  כולנו חיכינו לרגע שבו אבא יפתח את פיו.  הוא דיבר בשקט, כמו אדם חולה, וכך אמר לאורח:  "שמע ידידי, כל הנימוקים שלך נכונים.  כולנו יודעים ואין זה סוד עכשיו שאנשים כמוך השיגו מכל טוב בדרך קלה, ואין להם צורך לעבוד אצל זרים.  בכל זאת, אני סבור שיש תרופה לצרות שלך.  לא ייתכן שאי־אפשר להשיג פועלים, אם משלמים מחיר טוב.  בקשר לילדים שלי, הם סבלו כל־כך הרבה, שאינך מסוגל אפילו לתאר לעצמך.  אני אחראי להם, ואסור לי להוסיף עוד לסבלם, וכך יהיה אם יישארו לבדם לגמרי.  אני רוצה שילדי ימותו מהר, כדי לגמור עם העינויים אחת ולתמיד".  אבא בקושי עמד על רגליו.  הוא נכנס לחדר השינה וסגר את הדלת.

   עד לרגע האחרון היה לי חשוב לדעת מה דעתו של אבי ומה הוא אומר, בשבילי הוא היה אלוהים, מלך, מצווה.  ולמרות זאת, מקרה זה אינו נותן לי מנוח.  הצטערתי במשך כל חיי על שלא ניסיתי להציל את נינה אחותי, האשמתי את עצמי בחוסר אומץ.

   אחרי השואה הגדולה שהמיטו עלינו הגרמנים ועוזריהם ביוני 1942, ערב חג השבועות, לא רצה אבי לחיות עוד.  מה שהחזיק אותו בחיים היתה האחריות והדאגה לילדים הקטנים שעדיין הצליחו להחזיק מעמד.  אבי הפך עולמות כדי להציל מי מן הילדים.  הורי היו נואשים, הם לא ידעו איך להפיג את סבלם.  מובן מאליו שסבלנו מנדודי שינה, ואין זה משנה כמה עייפים היינו.  אפילו זבוב היה מסוגל להבהיל אותנו.  פיתחנו חושים של חיות.  כל רשרוש קטן היה מקפיץ אותנו על רגלינו. 

   יום אחד ניסו הורינו להעיר אותנו בזהירות רבה, כאשר היה עדיין חושך בחדר.  עוד בטרם הספיקה אמא לומר מילה, קפצו הילדים ורצו לחלון כדי לראות בעצמם, האם באו כבר להרוג אותנו.  היתה זו שעה מאוד מוקדמת, ולהפתעתי הבחנתי שעל יד ביתנו נעמדו שני סוסים יפים רתומים לעגלה כפרית ענקית המשמשת להעברת אלומות תבואה מן השדה.  על העגלה ישבה משפחה גדולה שלא הכרתי.  מסיבה זו הייתי חסרת סבלנות, ומתוך סקרנות ניסיתי בעצמי להבין מה מתרחש.  משום מה לא יצאו הורי החוצה כדי לפגוש את הכפריים.  הם היו מודאגים מאוד, והביטו דרך החלון הגדול של המטבח.

   למטבח נכנסו זוג אוקראינים, בערך בני 45.  אחריהם באו הבנות שלהם שנִראו בסביבות גיל 18.  עקבתי אחרי כולם בתקווה שהביאו לנו קצת תפוחי־אדמה.  אחרי כמה דקות נכנס הבן היחיד של המשפחה.  הוא היה בחור יפה בגיל 25 בערך.  אפשר היה לחוש את השפעתו הגדולה והחזקה על המשפחה שלו.  עד מהרה התברר שהם ידידים ותיקים של אבי, וכולם התנהגו כאילו לא קיימים ביניהם שום סודות.  משיחתם הבנתי שלבחור הצעיר היו קשרים עם אבא, והם נפגשו כבר כמה פעמים מאז הכיבוש.  התברר שאבא ביקר בביתם שבכפר הרחק מכאן.  שוב הופתעתי לשמוע איך המשפחה מבקשת סליחה על האיחור, ומביעה את צערה על כך שלא באו לפני חודשיים, כפי שהבטיחו לאבא.  כולם רצו לסיים מהר את הביקור, לפני שיתעוררו התושבים שבעיר.  יכולתי לראות שאצל אבא הכול היה מוכן.  הוא עזר להעמיס על העגלה מכל טוב, היו שם שלוש אדרות עבור הבנות, הרבה בדים מכל הסוגים, שמלות צמר ומשי מפוארות, חליפות לנשים ולגברים...  כל זה לא היה מתאים לאנשי כפר.  בחבילות שהעמיס אבא על העגלה היו כלי מיטה, עור עבור ייצור מגפיים – והכול חדש.  הכפריים הסתכלו בהתרגשות רבה על הכול.  בנות המשפחה הזו רקדו והתחבקו מרוב שמחה, ואף הזילו דמעות.  כולם היו מאושרים, ולא הבחינו מה עובר על הורי.  אמא החזיקה את אחי ליאון בידיה, ולא היתה מסוגלת להוציא מילה.  מי כמוני ידע כמה כאב נתקע בגרונה.  אחרי שהצליחה להתגבר על יגונה, פנתה לאישה הכפרית שהסכימה להציל את הילד היהודי, הילד הקטן שכבר טעם מהשואה הגדולה שהתרחשה לפני זמן־מה.  אמי אמרה בקול חנוק:  "את עצמך אישה ואם לילדים, רחמי על יתום שאין לו איש פרט למשפחה שלך.  אני מוסרת את חייו בידייך".  האישה האוקראינית השיבה מיד:  "נו־טוב, אני אישה שמבשלת יום־יום, אדאג להאכיל אותו, אבל הוא יצטרך לעבוד הרבה, כי יש לנו משק בית גדול".  רק עכשיו הבנתי מדוע החזיקו הורי את הילדים שלהם ברעב, בזמן שבבית היה רכוש שאפשר היה להמירו במזון.

   כאשר נאלצו הורי למסור את הילד הקטן לאנשים זרים, הם נאחזו בתקווה שילדם מסוגל לעמוד בתנאים קשים ולא יהווה נטל למשפחה שנתנה לו מחסה.  מטרתה היחידה של אותה משפחה היתה להפיק תועלת ממעשה זה.

   מועד מסירתו של ליאון התקרב, והורי דרשו ממני לשמור בזיכרוני פרטים חשובים למקרה הצורך.  הם סיפרו לי את כל הידוע להם על המשפחה הכפרית הזאת, שחייו של ליאון תלויים בה.  כך נודע לי בין היתר, כי בן המשפחה עובד כמתורגמן אצל ראש העיר שהיה פשיסט אוקראיני, והשתדל להיות מתווך בין הגרמנים לאוקראינים מקומיים.  ראש העיר הגיע אלינו מחוץ לארץ לאחר הכיבוש, כל יהודי הכיר אותו.  היה זה דווקא בנם של בעלי הבית הכפריים, שהבטיח ונשבע להציל את הילד היהודי בכל מחיר.  המתורגמן הצעיר הושיט את שתי ידיו לאבי ואמר בקול נרגש, שכל עוד הוא חי – גם הילד ימשיך לחיות.  במשך שנים לא ידעתי מה עלה בגורל אחי.  אספר את סיפורו המלא והלא־ייאמן בהמשך.

   לילה אחד בא אלינו שכן, ואמר:  "אל תפחדו, זה אני, יש לי חדשות חשובות, ואינני יכול להירדם".  באותם זמנים לא הדלקנו אור, היה עדיף ליהודי לחיות בחושך.  השכן היה מזועזע, וסיפר להורי חרש שרק עכשיו נכנסה לביתו בת־אחיו, תושבת העיר רובנו.  היא הצליחה להינצל ממוות, בזמן שכל התושבים היהודים בעיר הושמדו.  השכן שלנו אמר:  "עכשיו אתם מבינים שהתור שלנו מתקרב.  על־פי רוב הסימנים ימינו ספורים.  אין עוד יהודים בפולין, וגם לא ברוסיה הכבושה.  אנו נשארנו אחרונים.  לאבי היו קרובים רבים שגרו בעיר רוֹבנוֹ, עכשיו היה לו ברור שהרגו את כולם.  למרות שהוא ידע שגם לנו לא נשאר זמן רב לחיות, בכל זאת, אי־אפשר היה להקל על יגונו.  לא היתה מנוחה.  הורי התיישבו על מדרגות המרפסת.  לא היו עוד דמעות, לא היה על מה לדבר, המוח סירב לפעול.  השכן שלנו לא היה מסוגל להישאר במקומו, והוא הבטיח לחזור ולהגיד מתי אפשר יהיה לשוחח עם האורחת שלו. 

   לפנות בוקר העירה אותי אמי.  היא אמרה שהוזמנו לבקר את הנערה מרובנו אשר מתכוונת לעזוב את הגטו.  להפתעתנו, שכב שם בחור פולני שחיבק את הנערה.  השתררה מבוכה, ואמא מיהרה לסגור את הדלת;  אבל הצעיר צחק ואמר:  "בבקשה, הִכנסו הרי אנו בעצמנו הסכמנו להזמין אתכם".  הגבר הזה דיבר רק פולנית.  הנערה סיפרה על המצב הקשה, ובכלל, מה עבר על יהודי רובנו בזמן הכיבוש.  כדאי להזכיר שהרוצחים הגרמנים חשבו היטב כיצד להבטיח את עצמם, ומסיבה זו הרגו את הגברים היהודים בהדרגה.  הכוונה היתה ברורה – להשאיר את הילדים והנשים ללא הגנה ברגעים קריטיים ביותר.  כל שיכלו לעשות אומללים בודדים אלה היה להצית את בתיהם.  כך הבעירה גם משפחתה של הנערה את הבית ברגע האחרון.  כאשר באו הרוצחים להוציאם מבתיהם, הנערה הזאת, ממשפחת רַיְזבֶּרג, הספיקה לטפס לעליית־הגג.  בגלל השרפה הגדולה שהשתוללה באזור המגורים היהודי, לא חשד איש שיהודי מסוגל להתחבא בין להבות האש.  גדוד של מכבי־אש עשה ככל יכולתו כדי שהשרפה לא תתפשט בכל העיר.  אחד הכבאים עלה לעליית־הגג כדי לבדוק את המצב.  לתדהמתו של הכבאי, הוא הבחין בנערה המתחבאת באחת הפינות המרוחקות מתחת לגג.  היא ממש הפכה לכדור ושכבה בין שאריות המים והעשן.  אחרי שהצליחו לכבות את השרפה בבית זה, היתה היהודייה הצעירה, לבושה בכותונת־לילה, רטובה, מלוכלכת ורועדת מפחד.  היתה זו הזדמנות ראשונה של הפולני להיווכח מקרוב מהו פחד מוות, שאותו הרגישה היהודייה.  הכבאי הצעיר היה במבוכה, הוא לא ידע מה לעשות.  פתאום חש שזוהי הנערה שאותה חיפש תמיד.  דווקא עכשיו, במקום כזה, מצא הפולני את חברתו לחיים.  אושר גדול מילא אותו, למרות שלא ידע אפילו את שמה.  דבר אחד היה לו ברור, שהוא יצטרך להיאבק קשות על חייה של הנערה שלו, אולם הוא לא פחד מהקשיים.

   נכון, לגבר מאוהב יש שיטות משלו, אולם בזמנים ההם הצלת יהודייה לא היתה משימה פשוטה כלל ועיקר.  הפולני לחש לנערה שבלילה יבוא להצילהּ.  הוא הבין שהעיקר הוא להתרחק מחבריו וממשפחתו.  כל הקרובים ביותר הפכו לחשודים.  הכבאי השתמש בתירוצים שונים כדי לשכנע את חבריו לעבודה, שיש לנטוש את הבית, ולטפל בבתים אחרים הנמצאים בשכנות.  על עליית־הגג נשארה הנערה היקרה לו מכל, שבשבילה היה מוכן לכל דבר.

   הבחור הצעיר מיהר להגיע הביתה, וסיפר להוריו כי עליו לנסוע לשבועיים למקום רחוק.  לבחור הפולני היו אמצעים כלכליים, והוא לא היה צריך לדאוג.  בהיותו יליד רובנו, הוא הכיר את כל הסביבה, כך שבכוונה ברורה הגיע לכפר רחוק ונידח, שם הכיר כומר זקן.  לגבר המאוהב היה סיפור מוכן – הנערה האהובה עליו הרה, וסוד זה עדיין אסור לגלות להורים כי משני הצדדים מתנגדים לנישואיהם.  הכומר הנרגש הסכים מיד לחתן אותם.  כמובן שאותם צעירים רק חיכו להזדמנות לקבל תעודה מהכומר.  בינתיים מצא הזוג מקלט אצל הכומר.  החתן המאושר ניצל כל רגע כדי להכין תעודות נחוצות לאשתו היהודייה, והשניים מיהרו לכיוון רוסיה הכבושה.  הם הגיעו בלילה לקוֹריץ, אך לא מצאו רכב לנסוע לקייב.  וכך, עמוסים במזוודות רבות וגדולות – באותם הזמנים לא היתה בעיה לאסוף מזוודות עם בגדים אלגנטיים יקרים, וגם די כסף וזהב – הם מצאו את עצמם עומדים באמצע הכביש המרכזי המוביל מפולין לרוסיה, בדיוק על יד בית המרקחת בפינת רחוב ברזודובה, ליד ביתו של השכן.  היה עליהם לנוח.  הם נכנסו אפוא לבית הראשון בתחילת תחום הגטו, אותו בית גדול, שבו גרו פעם קרוביה של היהודייה מרובנו.

   לאמא שלי היו הרבה שאלות.  רק עכשיו הבנתי שהיא שמחה לפגוש את הפולני הזה ולהתייעץ אתו.  אמא סיפרה לו על תכניתה להציל אותי באמצעות שליחתי לכיוון מרכז פולין.  במשך זמן רב התייעצו, ולפעמים חשבתי גם אני, שאולי אכן כדאי הדבר, כי ידעתי פולנית וגם נראיתי פולנייה. 

   מן השיחה עם בני הזוג למדתי דברים חשובים.  לראשונה נודעו לי פרטים על יהודים אחרים שגרו בפולין באותה תקופה.  דבר מעניין הוא, שיהודים החלו לחשוב באופן דומה, למרות שלא ידעו זה על זה.  כך היה גם במקרים שבהם החליט מישהו לנסות ולהציל את עצמו.  כולם העריכו שחשוב ללכת למקום שבו קל יותר להסתדר, להתנהג כמו כולם ולהשתמש באותה שפה ובאותם מנהגים.  הבחור הפולני הכיר את המצב, מכיוון שנזדמן לו לראות מקרים ולשמוע על כל מיני אירועים בהם שוב ושוב נחשפו יהודים עם תעודות מזויפות ונלכדו – כל זאת למרות שהם ידעו להתנהג ולחקות את שאר התושבים הלא-יהודים.  הפולני כעס עלינו, על שעדיין לא למדנו לקח, ואנו מוכנים לחזור על טעויות של יהודים אחרים.  הבחור אמר:  "אחרי כל מה שעבר עליהם, בכל זאת יהודים מאמינים בבני־אדם...".  היה ידוע שבכל שטחה של פולין פועלת האוכלוסייה תחת השפעת הכנסיות, אבל מי יכול היה להאמין שדווקא משם תצא הקריאה להמונים לעזור לגרמנים?  לא פלא שבשנת 1942 עבור הסגרת יהודי אפשר היה לקבל קילוגרם מלח או סיגריות, כאשר היה מחסור במצרכים אלה.  גם ילדים עסקו בעבודה זו בגאווה מרובה.  הם חיפשו יהודים בכל מקום כדי למוכרם לגרמנים בעבור גפרורים.  הבחור הפולני אמר:  "אין כל סיכוי שבפולין יישאר זכר ליהודים".  בגלל סיבה זו הוא משתדל, כך אמר, להתרחק כמה שיותר לכיוון רוסיה, וכך להציל את אשתו היהודייה.  הבחור הסביר לאמי, שבכל מקום עולה חשד כאשר מופיע בו מישהו בודד וזר.  אדם נתון לכל מיני סכנות, וצריך להיזהר ולא להסתובב לבד עם מזוודה או כסף.  הפולני אמר:  "אתם היהודים דומים לילדים תמימים.  האם אתם לא מבינים שגם לשודד יש סיבות טובות לרצות להשתחרר מעֵד יהודי".  לדעתו, לצעיר יהודי לא נשאר מה להפסיד, כך שלמרות כל הקשיים והסיכונים, כדאי לנסות וללכת לכיוון רוסיה הכבושה, הוא אמר:  "זיכרו לא ללכת בכביש מרכזי, לא להתעכב בדרך ולא להיכנס לבתים".  עוד אמר:  "אין עוד יהודים בכל שטח הכיבוש הגרמני.  עכשיו גם הגטו שלכם מיועד להשמדה.  נשאלת השאלה, מה נשאר להפסיד?  בסופו של דבר, מה זה משנה איפה יהרגו אותךְ?  צאי לדרך, אולי תצליחי".  הפולני יעץ לי למהר כל עוד יש אפשרות, כי צריך לנצל כל הזדמנות.  הבחור חזר ואמר שעדיין לא מאוחר, אבל עלי להיות ערנית ולהיזהר.  עלי להתרחק מבני־אדם.  עלי לשאוף להגיע לעיר קייב, להתערות בתושבים, ולהיות אחת מני רבים.

   הפולני ואשתו מיהרו להתלבש כדי לצאת לדרך, הם פחדו להתעכב בגטו.  עוד לא הספקנו לסגור אחרינו את הדלת, ואמי אמרה:  "עכשיו את רואה שצדקתי, את מוכרחה להוכיח לרוצחים הגרמנים שאין רצח מושלם.  אי־אפשר להסתיר ולטשטש עקבות של רצח עם.  אני עצמי הייתי רוצה לחיות רק כדי לנקום את נקמתי על רצח הילדים שלי.  הו, כמה הייתי רוצה לראות את התושבים המקומיים אחרי המפלה הגרמנית...  כמה חבל שאנו לא נראה זאת, הרי המפלה שלהם קרובה!".

 

אל העולם המנוכר

בינתיים התקרבו שוב החגים של האוקראינים, הנקראים פרוצ'יסטה.  איש מאתנו לא שכח את המאורעות שהתרחשו ביום חג זה בשנה שעברה, ב־1941, שבה 550 גברים יהודים נעלמו מבלי להשאיר עקבות.  בין הגברים היו גם ילדים.  במשך שנה חיפשו אותם יהודי הגטו בכל מיני מקומות, למרות שבעצמנו היינו כמונחים על הגחלים הלוחשות של הגיהינום.  אי־הוודאות הותירה פצע פעור בכל בית יהודי.  כל חג אוקראיני השאיר רישום חזק על חיינו מאז תחילת הכיבוש.  אז יצאו אנשים מהתפילות בכנסיות מלאי שנאה אחרי הסתה ששמעו לגבי היהודים, והדבר נתן מיד את אותותיו.  השודדים עצמם סיפרו כי בכנסייה מלמדים אותם, שהרכוש היהודי שייך לתושבים המקומיים.  הם הגיעו לנקודה שלא היה אכפת להם להשתמש בבגד שהסירו מילד יהודי לפני שרצחו אותו.  היה לנו אפוא ניסיון מר וסיבות רבות לפחד מהחגים האוקראינים הקרבים ובאים – חגי הדמים – הרגשנו את האדמה בוערת מתחת לרגלינו.  התושבים האוקראינים היו עוברים בגטו כדי "לבשר" לנו שידוע להם שזהו הלילה האחרון שלנו.  לא היה לאן לברוח ולא היתה כל תועלת לנסות ולהסתתר, כי התושבים המקומיים ידעו על כך.  היינו חסרי אונים.  במצב כזה של המתנה למוות לא יכולנו לשבת בבית בין ארבעה קירות.  כולנו עמדנו ברחוב, ביום ובלילה, כך סתם, ללא תקווה, ובציפייה שהכול כבר ייגמר.  כל יום נמשך עבורנו כנצח.

   זכור לי הלילה האחרון שלי בגטו.  במשך כל הלילה עמדנו ברחוב.  השתדלנו לעמוד קרובים זה לזה ולנגוע זה בגופו של זה.  חיפשנו תמיכה, חום אנושי.  הרגשנו כיצד המוות מתקרב, שהוא כבר על ידנו, שלא נזכה לראות את אור הבוקר.  כולם איחלו לעצמם מעבר מהיר וללא עינויים, והעיקר שלא ישאירו אותנו פצועים בבור.  אחרי חצות הלילה ראינו המון אדם מסתובב סביב לגטו, ולכולם היו שקים מתחת לזרועותיהם.  היה זה סימן מובהק שהשוטרים האוקראינים הודיעו בכפרים שהגרמנים מתכוונים להרוג אותנו.  על־פי כל הסימנים היינו בטוחים שזה הסוף.  לא יכולנו להבין כיצד הספיקו כל האנשים האלה להגיע מהכפרים בשעת בוקר כה מוקדמת.  חוץ מזה, הרי חג גדול להם היום, איך זה קורה שבמקום ללכת לכנסייה הם מסתובבים כל הלילה על ידנו, אורבים לפתחנו כדי לשדוד אותנו?  האם אנשים כאלה מסוגלים בכלל להאמין במשהו?  עברו רק כמה חודשים מאותה "אקציה"  גדולה ונוראה שהתרחשה ערב שבועות ב־1942, וכבר הם מחכים שוב, מוכנים עם השקים לקבל את רכושנו ואת הבגדים שעל גופנו.  הנה הם שוב מחכים בקוצר רוח לחיסולם של ניצולים שנותרו לפלֵטה אחרי השחיטה הגדולה.  איפה היו הצדיקים כאשר חיפשנו אותם בנרות, בשעת צרה?

   התקנאתי בכל ציפור שעפה בשמים, חופשייה ואינה תלויה באחרים.  כל הזמן חשבתי אם כדאי היה בכלל לחיות את אותם החודשים אחרי ההשמדה הגדולה, לסבול כל־כך הרבה כאב ומצוקה.  כמה פעמים מסוגל אדם להתכונן למותו.  לשם מה למשוך את העינויים, איזו תועלת יש בכך?  לא נשארו עוד כוחות נפשיים ופיזיים להתכונן ולחשוב על המוות כל יום, לחכות בבית עד שיבואו הרוצחים וישכיבו אותנו כמו סרדינים – לפני שירצחו אותנו.  חשבתי הרבה איך להתגבר על העינויים עד שאזכה להגיע לשחרור המלא מן העולם הזה.  ההמתנה הזאת היתה עבורי בלתי נסבלת.  רציתי כבר להיפטר מהחיים העלובים.  הצטערתי מאוד שלא הרגו אותי בראשית הכיבוש או בזמן ההפצצה על עירנו, כשרבים נהרגו ליד ביתנו...  והנה, הלילה האחרון שלי בגטו נמשך עד אין סוף.  מוחי העייף פעל שעות נוספות בקדחתנות.

   כל הלילה הסתובבתי בין המבוגרים, כל פעם עברתי לקבוצה אחרת.  כדי להקל על עצמי הייתי מוכרחה להאזין ולדעת על מה כולם מדברים.  כל פעם שנכנסתי לתוך קבוצת אנשים והאזנתי לדבריהם, היתה בי תקווה שאולי מישהו יאמר שזה עדיין לא סופנו.  אולם זה לא קרה.  היו אלה שיחות של חשבון נפש, חרטה.  היהודים הבינו איך ניסו הגרמנים להטעות אותנו ואיך השתדלו לעשות זאת בדרכים מחוכמות, עד שנפלנו ברשתם ללא התנגדות.  איך להסביר את ההרגשה שהשתלטה עלינו?  היה זה צירוף מוזר:  מצד אחד – חיים קשים, דיכאון וסבל שאי־אפשר לשאתם עוד;  הכל נמאס.  ובאותו זמן ממש – כל אחד רצה לחיות, רק כדי לראות בעיניו את תבוסת הרוצחים הגרמנים.  כולם דיברו על נקמה, כי קשה למות מבלי להשאיר זכר אחריך.

   כל הלילה האחרון הייתי שקועה במחשבות שונות וריחמתי על עצמי.  אפילו לא הבחנתי שהורי אינם נמצאים בין היהודים שברחוב.  במשך הכיבוש התרגלתי לכך שאבי מתרחק ממני;  הוא עשה הכול כדי לא לפגוש בי, למרות שגרנו באותו בית.  היתה לו הרגשה שאני מסוגלת לצאת לעולם בלתי ידוע ולהילחם על חיי.  אבא הרי אהב אותי ללא גבול, למרות שלא דיבר אִתי.  ידעתי על מעשיו באמצעות אמי שפעלה במסירות כדי לשמור על הקשר בינינו.  אמא ניסתה להסביר לי את הרגשתו של אבא בכך שהוא חש כאילו שהוא חייב לי ואין לו במה לשלם, וכל כן הוא בורח ממני כל העת. 

   עם שחר החלו היהודים להתפזר לבתיהם.  לא רצינו שזרים יבחינו בתנועה הבלתי רגילה המתרחשת אצלנו בגטו.  אחרי ליל נדודים כזה הייתי עייפה מאוד.  כל שרציתי היה מנוחה.  הייתי מוכנה לשכב בכל פינה ברחוב, רק שלא יטרידו אותי.  אמא פתחה את דלת הכניסה לפרוזדור ארוך שהוביל למטבח.  היה לי הרושם שהיא עומדת על יד הדלת בציפייה, כדי להכניס אותי פנימה.  הבחנתי שאבי עומד על סולם המוביל לעליית־הגג, שם הוא התכופף והמשיך לעבוד על משהו.  באפלה, תחת אור חלש מאוד, כבר הספיקו לנתק כמה קרשים בחדר השינה ולפתוח את הרצפה.  מתחתיה היה בור שממנו הוציאו משהו מרכושנו בעת הצורך.  על־פי כל הסימנים הבנתי שהורי עבדו כל הלילה.  אמא ניגשה אלי וחיבקה אותי בחוזקה, אחר־כך נטלה את ראשי בין ידיה והביטה הישר לתוך עיני.  לא ידעתי מה היא מחפשת שם, ואז היא אמרה לי:  "אבא החליט שהגיע הזמן, ואת צריכה לעזוב את הגטו.  את עצמך יודעת שאסור לדחות זאת, האדמה בוערת מתחת רגלינו.  עלינו למהר כדי להספיק את כל ההכנות לדרך, חבל על כל רגע".  אמא הסתכלה מעל לראשי רחוק־רחוק, ולאחר הפסקה אמרה:  "הרי את יודעת כי עבור החזקת תעודות מזויפות צפוי עונש חמור, עינויים קשים עד מוות, אולם בכל זאת, אבא עומד בעליית־הגג ומנסה לתקן תעודה מזויפת עבורך.  זה כל העניין.  זכרי, את צריכה להשתדל שלא להשתמש בתעודת זהות זו, כל עוד יש לך אפשרות אחרת.  היזהרי מאוד כי אסור לך לטעות.  כל שגיאה עלולה לקרב את קִצך.  מותר לך להוציא את התעודה הזאת רק כאשר תרגישי שאין לך בררה ולא נשאר לך מה להפסיד".  אמא הגישה לי את תעודת הזהות מוכנה לאחר תיקון.  באותו זמן עמדו הורי האומללים מן הצד, מתוחים, מביטים בי לראות את תגובותי.  שתקתי.  מה יכולתי להגיד.  כולנו ידענו, אפילו תלמיד בית־ספר יכול להבחין בזיוף הגס במקום החותמת, זיוף שכה בלט לעין.

   תעודת זהות זו היתה שייכת לנערה אוקראינית שחיה באחד הכפרים הקרובים לסביבתנו.  שמה היה אוליטֵה נובקיבְסְקה.  היא היתה מבוגרת ממני בכעשר שנים.  בקיץ 1942 מתה אוליטה ממחלת השחפת.  אבי קפץ על המציאה, וקנה את תעודת הזהות במחיר יקר, למרות חששותיו.  הוא חשד בכל אותם מוכרי התעודות המזויפות, שהם בעצמם מלשינים.  וכפי שסיפרתי לעיל, אחרי שהוא הסיר את התמונה המקורית לא נשארה חותמת באותו מקום, והיו סימנים מהתמונה הקודמת;  אבל לא היה מה להפסיד, אבא הדביק את תמונתי, ועליה הוא עשה בעצמו חותמת מזויפת בעזרת בדל עיפרון, שני סנטימטרים אורכו, שמצא בפח האשפה לאחר חיפושים רבים.  למעשה היה זה דף נייר ישן ומקומט, שהחל להתפורר, עם תמונה מכוסה חותמת.  כך נראתה התעודה שאִתה הייתי צריכה להתחיל חיים חדשים.  אמי אמרה:  "בואי נצא לחצר, שם הכין אבא מים מן הבאר.  את חייבת להתרחץ במים קרים, כדי לרענן את עורך לאחר כל מה שעבר עלייך במשך הלילה".  באותו זמן שררה כזכור בהלה נוראה בגטו עקב הסימנים ל"אקציה"  העומדת להתרחש.  היהודים בגטו לא הבינו אפוא בשביל מה אני מתרחצת...  אבל כל הגטו נראה כמו בית משוגעים, אז חשבו שגם אני ירדתי מהפסים.

   אמא לא עזבה אותי לרגע.  היא הכינה עבורי שמלה, שאיראה כמו כל בנות הכפר שהסתובבו אז בכבישים.  תעודת הזהות ומטבע זהב אחד היו תפורים בתוך השמלה במומחיות ובכישרון רב.  היה זה אותו מטבע שמצאתי במקרה בזמן מיון הבגדים של קרובינו לאחר שנרצחו ביוני 1942.  אמי הכינה לי חבילה, עשתה ממנה צורה של כדור וקשרה אותה סביב עם חבל, כדי להקטין אותה, שתיראה כמשהו קטן ופשוט, שלא שווה הרבה.  בחבילה היו דברים יקרים ונהדרים כמו:  מטפחת צמר יפהפייה בגודל של שמיכה, עם משבצות גדולות בגוון מיוחד;  כמה סוגי בדים לשמלות, שני סדינים לבנים ענקיים בגימור של פסי כחול־בהיר, חליפת נשים יקרה וכמה שמלות ונעליים.  בקיצור, דברים מאוד אלגנטיים וחדשים.  אמא נתנה לי עוד כמה שטרות כסף ברובלים, כנראה שנשאר לה כסף עוד מימי השלטון הרוסי.  אמא אמרה:  "לפחות שיהיה לך משהו להתחלה, למכור ולאכול, עד שתשיגי עבודה".

   לא היתה זו הפעם הראשונה שהכינו עבורי צידה לדרך, חשתי כאילו שמנסים לגרש אותי.  בכל זאת, הפעם זה היה אחרת, כי היו גם זמנים שהכינו לי מזוודה עם כל טוב.  אז אמא אמרה שאני צריכה להתלבש יפה, כדי להיות אלגנטית ומסודרת.  היא לימדה אותי איך להגיע למרכז פולין, כדי להיות כאחד התושבים.  הפעם הכינה אותי אמא ביתר צניעות.  היתה לי חבילת תמונות משפחתיות שאותן אספתי אחרי השוד ביום ההשמדה ביוני 1942.  בזמן שהורי הכינו את יציאתי לדרך, הסתכלתי בתמונות האלה, כדי לבחור כמה מהן.  אמא ניגשה אלי, הוציאה את חבילת התמונות מידי, ואמרה:  "מספיק, גמרנו עם כל הזיכרונות, עכשיו את צריכה להתרגל לחיות לבד, אפילו ללא התמונות המשפחתיות.  זהו.  אין בררה ואין דרך אחרת.  ממשפחה גדולה כמו שלנו חייב להישאר זכר.  תנסי אולי בכל זאת להצליח".  אמא הסתכלה הרחק מעבר לראשי מבלי שראתה דבר, ואמרה עוד:  "בזבזנו זמן רב מדי בגלל שחשבתי שאולי נצליח לשכנע את אבא שלך, שגם הוא יֵצא לדרך, אך לא הצלחתי להשפיע עליו.  הרי את מכירה את אביך, הוא לא מסוגל להיות בלי הילדים שלו.  הוא החליט להישאר אתנו עד הסוף".

   הילדים שלנו היו קטנים.  הם הסתכלו בהשתוממות על המתרחש מסביב, במשך הזמן התרגלו הילדים שהלכתי וחזרתי מכל מקום שבו שהיתי.  אחותי נינה החלה להבין במה מדובר.  היא חיבקה את צווארי בידיה והתחננה שלא אנטוש אותה.  היא רצתה ללכת אתי כדי לברוח מן המוות הצפוי.  לא יכולתי עוד להסתדר עם המצפון שלי ולעזוב את הילדים שלנו ברגעים של סכנה.  אמרתי שאינני הולכת לשום מקום.  "אני נשארת אתכם עד לרגע האחרון שלי".  צריך היה לראות את אמי כדי להבין עד מה גדול היה סבלה.  מבטה השתנה בין רגע, כי היא הרגישה שכל מאמציה להציל אותי היו לשווא וכי נכשלה במשימתה.  אמא נגשה לאחותי נינה ושחררה אותי מידיה, כי היא נאחזה בי בחוזקה.  אמא חיבקה את אחותי ולחצה אותה לחזהּ כדי להרגיע את הילדה המבוהלת.  אמא אמרה בקול חנוק ורועד:  "ילדתי, השתדלי להבין, אחותך אינה הולכת לבקר קרובים.  ברגע שהיא עוזבת את הגטו היא לגמרי בודדה בעולם זר ומלא סכנות.  הדרך שלה גרועה יותר מיער עבות.  הרי אני מכירה את הסחורה שלי, אפילו במקרה שהיא תתגבר על מעצוריה, חייה יהיו גרועים ממוות".  אמא הסתכלה עלי כאילו ביקשה רחמים.  אחר־כך אמרה: "אילו רק ידעתי מה מחכה לילדי הייתי הורגת את עצמי לפני שהם נולדו.  לא חשבתי ולא ידעתי מה מסוגלים מרצחים בני תרבות לעולל.  רציתי משפחה גדולה, כדי שיהיו לך אחים בעת הצורך.  טעיתי ונכשלתי, סלחי לי.  השתדלי להבין ולא להאשים אותי, כי כוונתי היתה טובה".

   התנגדתי בכל כוחי לרעיון של הורי לשלוח אותי לדרך, אך אמא לא ויתרה לי.  היא ניגשה אלי והובילה אותי הצִדה, ואז אמרה:  "אין לנו זמן לוויכוחים.  זאת ההזדמנות האחרונה שלך לצאת מכאן.  הסתכלי איך השודדים מחכים מסביב לגטו".  עוד אמרה:  "הילדים אינם שלך, האחריות היא כולה שלי, ותביני פעם אחת ולתמיד שאינך מסוגלת לעזור.  לפיכך, השתדלי לעזור לעצמך.  הסתכלי על נינה, הרי זה כה בולט לעין איך השתלט הפחד עליה.  אפילו במבטה ניבט הפחד.  האם את חושבת ללכת אִתה, אין לך שמץ של סיכוי להגיע עד לכביש.  מרוב פחד היא תספר את האמת לשוטר הראשון שהיא תפגוש בדרך.  נו, מה תרוויחי בזה?!  אבל אם תלכי לבדך אני אמות במחשבה שאת עדיין בחיים.  עכשיו היכנסי לחדר השינה, אבא מחכה לך שם".  אמא הורידה מעלי את צעיף השיפון השחור והארוך שלבשתי.  הפצעים בפני החלו להירפא.

   בחדר השינה שרר חושך.  אבא היה רטוב מדמעות ומזיע.  התנפלנו זה על זה כאילו דבר לא קרה במשך כל הזמן.  אפשר היה לחשוב שלא התראינו מזה זמן רב.  אבא חיבק את גופי הרזה כאילו הייתי תינוקת שלו.  הוא הריח אותי ונשק לי בלי סוף.  רציתי להישאר על ידו לנצח.  חכיתי לפגישה מרגשת זו מזה זמן רב.  הנה הוא נתן לי את ההזדמנות להתקרב אליו, כמו בימים שבהם היינו מאושרים.  עדיין הייתי זקוקה מאוד לאבא ואהבתיו ללא גבול.  עבורי הוא היה הקרוב ביותר ולא היה לו תחליף.

   גם אבא לא היה מסוגל לשחרר אותי מחיבוקיו.  הדמעות שלו זלגו על פני.  כל זה נמשך למרות שאבא היה מוטרד, והצטער שעדיין לא יצאתי לדרך.  הוא אמר בקול צרוד ומוזר, כאילו שלא מן העולם הזה:  "אל תשכחי מי את.  תזכרי כל מה שראית ושמעת בזמן הכיבוש.  עכשיו אסור לך להתעכב.  אמא מחכה בקוצר רוח, היא רוצה ללוות אותך כדי להיות משוכנעת שעזבת את העיר שלנו".

   כל מה שרציתי להגיד לאבא לא התאים לאותו זמן.  פחדתי לזרות מלח על פצעיו.  הייתי בת מזל במיוחד להיוולד להורים כמו שלי, והכול חרב בבת־אחת.  הייתי צריכה לעזוב את בני משפחתי שהיו לי כה יקרים, יותר מאשר חיי עצמם.  הגטו היה כמרקחה.  כל הסימנים העידו שזהו יומם האחרון של תושבי הגטו.  שמועה נפוצה שכבר הגיעה המשטרה מז'יטומיר כדי לעזור לגרמנים לחסל את הגטו.  הנה, בבוקר שכזה, כאשר כל רגע עלול להיות האחרון, עזבה אמא את התינוקות שלה בבית והלכה אתי.  היא התלוותה אלי למרות שהיה זה מסוכן עבור יהודי לשהות מחוץ לגטו.  האוקראינים שגרו מסביב לגטו היו כה מסוכנים עבורנו, שהגרמנים לא נזקקו להציב עלינו משמר כלשהו.  הלכנו בין סמטאות, כדי להימנע מפגישות עם אנשים.  כל הדרך המשיכה אמא לתת לי עצות, ואמרה שבכל מקרה, להיות בודד זה לא פשוט.  עברנו כמה קילומטרים עד שיצאנו מתחום העיירה שלנו, והמשכנו לעבר הכביש הראשי המוביל לוורשה ולקייב.  אין צורך להסביר כמה מסוכן היה המקום עבור יהודי, ואילו עינויים היו צפויים לנו במקרה שניתפס. 

   היתה שעת בוקר מוקדמת, ולכן לא פגשנו אף אחד.  התפלאתי שלא היתה תנועה בכביש.  אינני יודעת איך קרה שלא הקפדנו על זהירות.  עצרנו באמצע הכביש, ושם החלה הפרידה שלנו.  איך אפשר לתאר את ההרגשה בזמן פרידה אחרונה של אם ובתה?  תמיד היתה לי הרגשה שיש לנו נשמה משותפת.  מה אומר, הרי נפרדנו לנצח.  לא מצאנו מילים מתאימות שבהן אפשר היה להשתמש במקרה כזה.  המשכנו לעמוד מחובקות חזק ונראינו כאנדרטה.  כל זאת התרחש באמצע הכביש הראשי, שתמיד היה סואן ורוגש ביום ובלילה.  ידעתי שלא יהיה סוף לפרידה אומללה ומלאת עצב זו.  אמא לא זזה וגם אני לא יכולתי ולא רציתי לעזוב אותה.  שוב התחלתי לפקפק אם כדאי להמשיך בדרכי.  ידעתי שלא אוכל לחיות ללא משפחתי;  אבל זה מה שהחליטו הורי ולבסוף לא יכולתי להתנגד לבקשתם האחרונה שלא לראות את סופי.  אחרי שכנוע הגעתי גם אני למסקנה שטוב יותר שנמות בנפרד.

  לא יכולתי לראות את ייסוריה של אמא יותר.  היא מעולם לא חשבה על עצמה, ראיתי את מסירותה עד לרגע האחרון.  הייתי משוכנעת שאמא לא תזוז מהמקום עד שתוודא שאני ממשיכה לבד בדרך.  הייתי חסרת אונים, והיתה לי הרגשה שגרוני בוער מגחלים לוהטות.  פתחתי את פי ולא יכולתי להוציא הגה, הרגשתי שאני מתמוטטת, ונבהלתי.  לא!  לא פה!  זעקתי מבפנים.  אז התחלתי לזוז קדימה בריצה, בכוחותי האחרונים ניסיתי להתרחק, אך רגלי רעדו וסירבו להישמע לי.  לא הייתי מסוגלת להמשיך, ידעתי כי אסור לי ליפול.  פניתי כדי להביט לאחור, עדיין הייתי קרובה לאמי, שטרם זזה ממקומה.  היתה בתוכי זעקה פנימית שרצתה להתפרץ, פחדתי לאבד את שליטתי העצמית.  רציתי לצעוק כל עוד אני נושמת.  באמצע הכביש עמדה דמות אצילית, מלאת חן, גבוהה, רזה ובלונדינית.  העיניים הירוקות שקעו פנימה אל תוך חוריהן, ויצרו מבט מיוחד.  צעיף השיפון השחור והארוך גלש מהראש לכתפיים.  שֵער ארוך ועבה, שבדרך־כלל היה מסורק כולו כלפי מעלה, התפזר לאורך הגב.  כל הלבוש היה תלוי עליה בצורה חופשית, כאילו בכוונה להבליט את יופיה.  היה זה מראה נדיר שאי־אפשר היה לראות בזמנים רגילים.  דווקא היגון, הסבל וחוסר האונים יצרו רושם של פסל יפהפה כמו מתוך מקדש תפילה.  המראה של אמי נשאר חרוט בזיכרוני לנצח.

   רציתי שהאדמה תבלע אותי, כדי שאמי לא תראה אותי עוד.  כמו חיה פצועה התאמצתי לבחון את כוחי להתרחק קצת יותר.  בראשי דפקו פטישים, בקושי החזקתי מעמד.  בצדו הימני של הכביש היתה תעלה עמוקה שהמשיכה לאורך הכביש.  אפשר לומר שהצלחתי להתגלגל למטה מן הכביש, ונפלתי אל תוך התעלה.  מצאתי את עצמי על יד עץ צעיר שהיה במקום.  חיבקתי את העץ בכל כוחי כאילו היה אמי.  בשיני ניסיתי לתפוס בגזעו של העץ כדי להשקיט את הסערה הפנימית שהיתה בתוכי והיכתה ללא רחמים.

   קשה לומר כמה זמן שכבתי שם בתעלה;  פתאום שמעתי מרחוק צעקות, דיבורים, צחוק ושירה.  על־פי כל הסימנים הבנתי שנשים רבות מתקרבות לכיוון שלי.  כאשר הגיעו למרחק מטרים ספורים ממני, רק אז יצאתי מן התעלה.  כל הבנות היו יחפות, וכך גם אני.  (עלי לציין, שבאזור שלנו חיה כל האוכלוסייה בתנאים טובים, והתושבים לא סבלו ממחסור בבגדים;  לפעמים חלצו הבנות הכפריות את נעליהן ונשאו אותן בידיים, כדי לחוש בנוח וכדי לגעת באדמה ברגליהן היחפות.)  הצטרפתי לקבוצה הגדולה והמאוחדת.  הבנות התנהגו כידידות לכל דבר.  היה זה קיץ 1942, יום החג האוקראיני פרוצ'יסטה.  הבנות היו מאוכזבות מכך שיהא עליהן לעבור את הלילה מחוץ לגטו – אחרי הכול, השקים שהביאו נותרו ריקים, ללא רכוש יהודי.  היו להן טענות שהפעם הצליחו לרמות אותן, והן אמרו בהתמרמרות:  "איך ייתכן דבר כזה, הרי בכל הכפרים הפיצו שמועה שביום החג הזה מתכננים להרוג את כל היהודים שעדיין נמצאו בגטו".  היתה לי הקלה, המשפחה שלי עדיין בחיים.  יחד עם זאת, בתוכי ידעתי שאין לכך משמעות, כי יכולים להרוג אותם בכל רגע.  הקשבתי בעניין רב לשיחותיהן של הבנות שאתן הלכתי, והייתי מזועזעת מכך שהן הצטערו על הביטול הזמני של השמדת היהודים.  כל זה לא בגלל שנאה אישית, הו, איזה עולם מוזר...  הנה על ידִי הולכות שודדות, שבמשך כל הלילה עמדו ליד הגטו ובקוצר רוח ציפו למותי, כדי לקבל את בגדי האחרונים.  והנה עכשיו הן לא יודעות מי אני, והן מקבלות אותי ברצון רב לקבוצתן כאילו הייתי אחת מהן.  הבנות היו חביבות אלי, וכל אחת מהן השתדלה לספר לי משהו על הצלחותיה.  חשבתי לי בלבי, ייתכן מאוד שצעירות אלה שדדו אצלנו בבית בזמן האקציה הגדולה.  הייתי זקוקה להן כדי להמשיך בדרכי.  התנועה היתה רבה, ובכל זאת הלכנו על הכביש, כי אף אחת מן הבנות לא רצתה לרדת לשוליו.  לא ראיתי כל סימן לכפריים בקרבת מקום.  במשך הזמן הבחנתי שלא רחוק מן הכביש מופיעים בהדרגה שבילים, והבנות התפזרו ביניהם מבלי להיפרד.  אפילו לא אמרו שלום.  הן פשוט נעלמו ללא כל אזהרה.  רק אז הבנתי שהן לא מכירות זו את זו, ולכן קיבלו אותי לקבוצתן.

   נשארתי אפוא לבדי, והתחלתי לחפש שבילים המובילים קדימה, לכיוון העיר נובוגרד וולינסק.  לשם זהירות הייתי חייבת להתרחק מן הכביש הראשי, כי החלה שם תנועה גדולה של אנשי צבא גרמניים.  כך קרה שנכנסתי יותר מדי אל תוך החורשה, היכן שהיו שבילים רבים, ותעיתי בדרך.  באמצע השדה עמד בית גדול שהעבירו ממקום אחר ועדיין לא הספיקו לחבר את כל חלקיו.  לבית בודד זה לא היתה אורווה ולא מחסן, וכל הבנייה לא התאימה לנוף של שדה רחב ידיים, אולם באותם הימים היה מאוד מקובל להעביר בתים של יהודים לכפרים או לכל מקום אחר, בהתאם לצורך של השודדים.  

   על יד הבית ראיתי שטח מעובד היטב שהיה גבוה בהרבה מהשדה שמסביב.  על חלקת האדמה גדל בצל שצבעו האדום בלט לעין, וגודלו היה בלתי רגיל.  תחילה חשבתי שזה כרוב אדום, כי הוא היה ענק, כאשכולית גדולה.  לראשונה בחיי ראיתי בצל אדום כזה וגדול כל־כך הצומח כירק על פני האדמה.  מצאתי עבורי מקום פנוי על הרמה.  התיישבתי וליטפתי את ראש הבצל.  סיקרן אותי איך הגיעו ליבול כזה.  לפתע יצא מן הבית גבר כבן 45 ואחריו משפחתו הגדולה.  הם כעסו עלי מאוד, ומיד דרשו הסבר מי אני ומדוע באתי למקום הזה.  מאז עזבתי את הגטו לפנות בוקר, הייתי שקועה בטרגדיה שהתרחשה במשפחתי, לא התכוננתי לשום חקירה אפשרית, ובגלל שרציתי להרוויח זמן לא מיהרתי להשיב.  הסתכלתי על כולם בקור רוח ושאלתי כמה שאלות טיפשיות.  כאשר ראיתי שבעל הבית רותח מכעס ודורך במקום בחוסר סבלנות בעודו מחכה לתשובה מידית – נבהלתי, והתחלתי לספר להם מבלי לחשוב.  אמרתי שאני תושבת ז'יטומיר ושביקרתי אצל הסבתא שלי שגרה בפולין, והנה חזרתי הביתה.  כדי להצדיק את הימצאותי שם אמרתי להם שאני משתדלת לנסוע בטרמפים, ולכן החלטתי להסתובב מעט בשדה.  טענתי שבדרך־כלל אני משתדלת שלא להתרחק מן הכביש, אבל הסביבה הזאת מאוד מצאה חן בעיני.  כמובן שהם מיד החלו לשאול שאלות על ז'יטומיר, על פולין, והתעניינו בכל מיני פרטים.  למרות שמעולם לא הייתי במקומות אלה, איכשהו הצלחתי לעבור את המבחן בשלום.  למזלי הגדול, המשפחה היתה מרוצה מן הסיפורים הדמיוניים שלי, ומיד שינתה את יחסה אלי.  הם היו מאושרים שהצליחו להשתחרר מן השלטון הקומוניסטי השנוא, והיללו את השלטון הפשיסטי החדש.  הם היו משוכנעים שבקרוב מאוד הגרמנים ייכנסו למוסקווה.  אני שתקתי, פחדתי להגיד מילה מיותרת.  הם שאלו אותי בקוצר רוח חשדני, איזה רושם עשתה עלי העצמה הצבאית הגרמנית, האם אפשר לזלזל בכוח כזה, ועוד שאלות פרובוקטיביות כאלה.  כולם חיכו לתשובתי, והייתי חייבת לומר משהו חיובי, אז אמרתי:  "כן, אתה צודק, התנועה בכביש חזקה מאוד".

   מצאתי חן בעיני המשפחה הזאת.  הם שאלו אותי שוב על אזרחים פולנים, ומה הם אומרים על המצב החדש.  כאשר אמרתי שבכל מקום האנשים שואפים לתנאים טובים, היה בעל הבית מרוצה מעצמו, וצחק בעונג.  הוא סיפר בגאווה על הצלחותיו.  ואז התחרו כל בני המשפחה ביניהם, כל אחד רצה לספר על המשפחה וכיצד הגיעו לגדל בצל שאין דומה לו בשום מקום.  כך נודע לי דבר שלא ייאמן.  הם סיפרו שהם הביאו אדמה, שהיתה ספוגה בדם יהודי, והשתמשו בה כבדשן לשדה!  לשמע הדברים התאבנתי במקומי.  הם הוסיפו וסיפרו לי בהתרברבות על טעמו המתוק של הבצל, ועל כך שהם שולחים אותו לגרמניה תמורת כסף רב.  בעל הבית הציע לי לטעום מן הבצל המיוחד, כדי להוכיח שיש לו טעם של פרי.

   המשפחה הזו שפגשתי בשדה ידעה אפוא את כל הפרטים על מה שעלה בגורלם של 550 הגברים היהודים, שעקבותיהם נעלמו לאחר שהגרמנים ועוזריהם האוקראינים אספו אותם בעיר קוריץ ביום החג האוקראיני, פרוצ'יסטה, בשנת 1941.  והנה, רק עכשיו, לגמרי במקרה, נודע לי היכן וכיצד הרגו אותם.  הרצח אירע לא הרחק מהשדה שבו הייתי, ביער סבוך בשם שיטניה.  בין הקרבנות האלה היה דוֹדי, אחיה של אמא שמאוד אהבתי.  מאז המאורע הזה התרחשו אצלנו טרגדיות יותר גדולות, אך למרות זאת, האינפורמציה שקיבלתי זה עתה גרמה לי צמרמורת, כמו דקירות חשמל בכל הגוף.  ייתכן שבני המשפחה האוקראינים שעמם שוחחתי בשדה הבחינו שמשהו לא בסדר אתי, כי הם התקרבו והסתכלו עלי במבט מלא חשדות.  הם ממש התאמצו לחדור למחשבותי ולגלות מי אני באמת.  הם התחילו לשים לב איך אני מגיבה לכל מילה שלהם.  צריך להדגיש שבכל האזור הזה התושבים היו חשדניים במיוחד בזמן הכיבוש.  רבים מהם עסקו בעבודה שחורה של הלשנה, שוד, רצח וכדומה.  בתוך תוכי ידעתי שעלי להסתלק משם כל עוד אפשר, בטרם יהיה מאוחר – אבל למען הביטחון האישי שלי הייתי חייבת לעשות רושם שזו פרידה נורמלית ולא חפוזה ומבוהלת.  עזבתי את המשפחה האוקראינית ויצאתי לדרך בלתי ידועה.

   המשכתי ללכת בשבילים מבלי להסתכל לאן.  לא היה לי לאן למהר, היה זה יום קיץ יפה, אבל עבורי הוא הפך להיות יום שחור וארוך לאין קץ.  פחדתי מאוד מן הלילה.  לא רציתי להישאר לבד, ללא מחסה, על הכביש הראשי.  לראשונה התרחקתי מן הגטו, והמרחק הלך וגדל.  למרות הגעגועים, הדאגה והכאב ידעתי כי הפעם עזבתי את משפחתי לתמיד, ושלעולם לא נתראה עוד בעולם הזה.  המשכתי, ללא תקווה, ללכת אל הלא־נודע.  חשבתי על המשמעות להישאר בחיים ולהוכיח לפושעים שאי־אפשר להרוג את כולם.  כה חפצתי לראות את המפלה הגרמנית, ולשם כך הייתי מוכנה לחיות ולסבול.

   הלכתי בשבילים, ולא היתה לי אפשרות לברר לאן מוביל אותי השביל שבו בחרתי.  כעבור זמן הבחנתי בסימנים של יישוב כפרי.  לראשונה קיבלתי הסבר איך להגיע לעיר נובוגרד וולינסק בשבילים צדדיים והרחק מן הכביש.  בערב הגעתי לגשר שאחריו התחיל כביש מבוא לעיר.  להפתעתי היה הגשר הרוס לגמרי.  בכל הסביבה שררה דממה, לא ראיתי כל סימן חיים.  לאן נעלמה התנועה?  היכן כלי־הרכב הצבאיים?  היה לי ברור שקיים גשר אחר, אולי בקרבת מקום, אבל איפה?  לאן ללכת, ימינה או שמאלה?  לא ראיתי כל סימן לדרך.  בינתיים החלה לרדת החשכה.  בלית בררה המשכתי ללכת על גדת הנהר, חיפשתי מקום מנוחה.  הנהר נראה כל־כך גדול, לא יכולתי לדעת אם רק החלק הזה של הנהר כל־כך רחב ועמוק.  בצדו השני ראיתי יער, ושוב קשה היה לי לשפוט מה גודלו.  הגדה שעליה עמדתי היתה גבוהה בהרבה מן המים, כמו קיר זקוף ותלול, אי־אפשר היה להגיע אל המים.  היה לי הרושם שאנשים אינם נוטים להגיע למקום זה.  הדשא מתחת לרגלי היה רטוב מאוד, לא ידעתי אם היה זה בגלל הכמות הגדולה של הטל, מכיוון שהמקום סמוך למים, או בגלל שירד גשם במשך היום.  נמצאתי במצב שהרטיבות לא הטרידה אותי.

    שכבתי על בטני.  עדיין לא יכולתי להרגיע את הסערה שהתחוללה בתוכי והתחלתי לחפור בידי את האדמה על יד גופי.  מכיוון שהכול היה רטוב, נמצאתי בתוך רפש.  אינני יודעת כמה זמן נאבקתי בייסורים שמילאו אותי.  נדמה היה לי ששמעתי קול מרחוק;  אחר־כך שמעתי צעקת גבר: א־ ו־ ה;  צליל של הד התגלגל באוויר.  לא חשבתי עדיין שמישהו מתכוון אלי, כי ידעתי שכך מקובל לצעוק ביער כאשר מישהו מאבד את דרכו.  אבל הקול התקרב לעברי יותר ויותר.  עשיתי מאמץ רב, אספתי כוח והרמתי את גופי הרצוץ.  השחר כבר החל לעלות.  בקושי עמדתי על רגלי שרעדו, הרגשתי סחרחורת.  רעדתי מקור, אך מוחי עדיין פעל.  הייתי מודאגת, כך שכל אחד יכול היה להבחין בזעזוע שהתרחש בי.  במים היתה סירה שהתקרבה לכיווני.  בסירה ישב זקן שהדריך אותי לאן ללכת, כדי להגיע אל המים.  הזקן העלה אותי לסירתו ללא שאלות.  הוא בכלל השתדל לא לדבר אלי.  ביער היה בית מעץ.  באמצע החדר היה תנור ברזל אדום ולוהט.  הופתעתי, כי נדמה היה שזה חודש ספטמבר.  אני הייתי רטובה, שיני נקשו והיו לי כל הסיבות בעולם לפחד.  הרגשתי שאין לי שליטה על התנהגותי.  הזקן ישב מולי, הוא עישן סיגריות מתוצרת עצמית בזו אחר זו.  זה לא הפריע לו להביט בי במבט חודר וחשדני מבלי להוציא מילה מפיו.  כל הזמן חשבתי שחיי בסכנה, עבר זמן רב עד שנרגעתי.  הסתכלתי לכיוון החלון, היה כבר לפנות בוקר.  בחוץ היה כל־כך ירוק ויפה.  ידעתי שאני שבויה ואסור לי למהר ולקום כל עוד לא ניתן לי סימן הסכמה מצד הזקן הזה.  למדתי שהסבלנות משתלמת.

   הזקן היה ערמומי, והתבונן בי בחשדנות.  הוא השתוקק לגלות רמז כלשהו, כדי להגיע לגרעין של אמת.  הוא השתדל ללמוד אותי על־פי המראה החיצוני שלי, כמו שקוראים מפה.  כנראה שלבסוף נמאסו עליו הניחושים, והוא התחיל לדבר רוסית.  הוא סיפר שבמקום זה נזדמן לו לראות אנשים בודדים רבים שחיפשו מחסה, אך סופם היה מר.  הוא שאל אותי בפיקחות מה הביא אותי דווקא למקום זה, ומדוע אני מסתובבת לבד בדרכים צדדיות.  לא היה לי מה לומר, כי הייתי במצב נפשי מבולבל.  עדיין לא הכנתי לעצמי סיפור חיים.

   לא כל צמח מצליח לגדול כאשר הוא מאבד את שורשיו.  אני הייתי צמח ללא שורשים, והייתי צריכה בבת־אחת להתחיל הכול מחדש, לצמוח.  הרי גדלתי על יושר ואמת, והנה פתאום היה עלי לבנות סיפור דימיוני שכולו שקר.  החלטתי בחיפזון – הרי סבתא כבר איננה, אז אולי אתחיל ממנה...  כך אמרתי:  "גרתי אצל סבתי, ולפני מותה היא ציוותה עלי ללכת לגור אצל דודי בז'יטומיר".  הזקן המשיך לשבת, כאילו לא שמע דבר, עיניו הביעו ערמומיות, הבחנתי אצלו בחיוך דק.  אחר־כך הוא הסתכל הרחק, מעל לראשי.  הוא התעמק במחשבות, ועשה רושם כאילו קיבל החלטה.  כאשר קם מכיסאו הייתי בטוחה שנפלתי למלכודת.  עקבתי אחריו בפחד, חשבתי בחרדה איזה מין מוות צפוי לי.  כל רגע היה עבורי נצח.  אחרי שקיבלתי קצת לחם וספל מים, ידעתי שכנראה חלפה הסכנה.  התנהגות הזקן השתנתה, והוא הפך להיות ידידותי.  רק עכשיו נודע לי שהוא עקב אחרי עוד מאתמול;  הוא הבחין בי כאשר ירדתי על יד הגשר.  הנה נודע לי שהזקן הוא צייד יהודים שהצליחו לברוח מהמוות ומחפשים מחסה באזור שומם.  הרוצח הזה לא ישן כל הלילה, כי חשד שאני מסוגלת להתחמק מהמקום מבלי שירגיש.  הזקן אמר בגאווה כי הוא בעל ניסיון רב.  תמיד הוא פועל על־פי השיטה שלו.  כמובן שגם לי היו הרבה שאלות, אבל חשבתי שטוב יותר לשתוק.  ניסיתי לבדוק האם כבר מותר לי ללכת.  אמרתי:  "הו, כמה זמן כבר בזבזתי, הרי אני צריכה למצוא טרמפ, לא רצוי להגיע לז'יטומיר בערב".  בהדרגה קרבתי אל דלת היציאה.  אמרתי לו שהמקום יפה וחבל לי לעזוב.  בהזדמנות ראשונה אשתדל לבוא לבקר. 

   יצאתי אל השביל שהוביל אל הדרך הראשית לז'יטומיר.  לא ראיתי את העיר נובוגרד וולינסק, כנראה שהלכתי בדרך עוקפת.  עד היום אינני יודעת איפה הייתי.  האם באמת הייתי ביער גדול, כפי שהתרשמתי?  אם זה נכון, מדוע שוטטו שם בשבילים אנשי משטרה מקומיים?  מה הם חיפשו שם?  הרי כבר לא היו יהודים באזור הזה!  התרחקתי יותר מ־40 קילומטרים מהעיר שלי, ועדיין קיים היה הסיכון שמישהו מסוגל להכיר אותי.  למרות החשש, החלטתי לא להתרחק עוד מן הכביש.  פועלים מהכפרים הקרובים ביותר עבדו בכביש.  כל הדרך הלכתי ברגליים יחפות.  בלית בררה דרכתי על חצץ ששימש לסלילת הכביש והיה מפוזר בכל מקום בכמויות גדולות.  היו זמנים שבהם הלכתי יחפה בשלג, אבל אז ידעתי כי מישהו קרוב מחכה ודואג לי.  היה לי בפני מי לשפוך את הצער.  עכשיו חרב עלי עולמי. 

   מהפועלים שפגשתי קיבלתי מידע, והתברר שהמרחק מז'יטומיר הִנו כ־20 קילומטרים.  הבחנתי שלא הרחק מן הכביש קיים צינור מים ארעי שהוקם עבור הפועלים.  שמחתי להזדמנות זו.  ניגשתי אל הצינור ומילאתי את בטני בהרבה מים, רחצתי את פני וכל חלק שאפשר היה.  רגלי היו נפוחות, דם זרם מהפצעים הרבים.  לא ידעתי מה לעשות.  הנה הגעתי כה קרוב לעיר, ולא יכולתי להשתמש בנעליים.  איך אני יכולה להסתובב יחפה ברחובות העיר ז'יטומיר?  החלטתי להתעכב עד כמה שהדבר אפשרי.  השתדלתי לעבור ממקום למקום, כדי לא למשוך תשומת־לב.  הייתי זקוקה לתכנית מסודרת ומוכנה לכל מקרה.  בינתיים היה צורך לשמור על המראה החיצוני.  כך, בניגוד לרצוני, התחלתי לטפל בשערי הארוך והעבה.  עשיתי הכול כדי שיהיה לי יותר שקט פנימי. 

   עמדתי עם הגב לכביש שהיה מרוחק ממני.  גבר זר ניגש אלי, ואמר שהוא נהג משאית העומדת לא רחוק מאתנו.  הוא הסביר שהוא אמור לספק חצץ, ובשל כך נזדמן לו לעקוב אחרי כבר זמן רב.  הוא אינו מסוגל להבין מה הבעיה שלי.  כל הזמן שמרתי על זהירות, ופתאום שכחתי הכול.  אני לא יודעת מדוע מיהרתי בתשובתי:  "יש לי קרובים בז'יטומיר, בדרך איבדתי את כספי.  בדרך־כלל אני אוהבת ללכת ברגל, אבל בגלל פצעי החלטתי לנוח מעט ולא למהר".  הנהג אמר בשמחה שהוא תושב ז'יטומיר, ואם אני מעוניינת, הוא ייקח אותי לשם אחרי העבודה.

   כך היה לי זמן רב להסתובב במקום.  לא היה כל מיוחד במקום הזה.  והנה הגיע הזמן, והנהג הזמין אותי לטפס על ארגז המשאית, למרות שבתוך התא הוא היה לבד.  עליתי למעלה והסתכלתי על כל הסביבה.  הנהג המשיך לשוחח עם מכרים שהיו במקום.  בסופו של דבר החלה המשאית לנוע.  היא נעה בזהירות רבה מכיוון שהכביש היה משובש, וכל פעם גלגל אחר שקע בבור. 

   והנה רואות עיני את השכן של סבתי צועד אחרי המשאית, הוא ולא אחר!  לא הבנתי מהיכן הוא הופיע, כמו צץ מתחת לאדמה.  נדהמתי, כי לא ראיתי אותו מאז תחילת הכיבוש.  מסיפורים שונים ששמעתי על ניצולים, ידעתי שביום ההשמדה הגדולה בחודש יוני 1942, היה גם בחור זה בין הגברים שרצו לעשות משהו, אך היה כבר מאוחר.  והנה הוא צועד באמצע הכביש.

   הוא עשה רושם כאילו הוא ממהר לנשף מסכות.  שמו היה אברהם אוק, כבן 30.  בחור גבוה ונאה.  בגדיו היו חדשים, ובידיו החזיק סל קש גדול.  מכנסיו היו קצרים מתחת לברכיים, היו לו גרביים גבוהות, סנדלי קש ועל ראשו כובע קש מוזר שלא התאים לאזור זה.  הוא היה מחופש לאוקראיני שחי ביערות באזור רוסיה הלבנה.  הכרתי אותו די כדי להבין שהדבר אופייני לו, כי היה שחקן מלידה.  אברהם אוק סימן לי בתנועות יד שהוא לא מכיר אותי, ודרש ממני לשתוק.  קל להגיד...  הרי אני הייתי הילדה שלראשונה עזבה את סינר אמה, סבלה ייסורים – ופתאום אני רואה אדם שהכיר אותי מאז שנולדתי!  מרוב כאב לא חשבתי על התוצאות, רציתי לקפוץ למטה ולגשת אל האיש שסבל כמוני.  התחלתי לדפוק בתא הנהג כמו מטורפת, התכופפתי לתא, וביקשתי מהנהג לעצור ולתת לי לרדת.  משום מה, הוא התעלם ממני ולא אמר מילה.  הייתי מאוד אומללה, ופחדתי לאבד אדם יחיד המבין אותי.  כך חשבתי.  אבל ראיתי כי הוא אינו רוצה בי.  בכאב הסתכלתי איך אברהם אוק נפרד ממני, ופונה ימינה לשביל הרחב הראשון שהיה במקום.  התרשמתי שיש לו תכנית והוא יודע לאן הוא הולך.  מבטי עקב אחריו בקינאה.

   אחרי המלחמה חיפשתי אותו, אך איש לא ראה אותו.  עברו 46 שנים מאז המקרה, והנה, יום אחד, התקשר אלי מכר, ושאל אותי אם אני מעוניינת להיפגש עם קרוב משפחה של אברהם אוק.  כמובן שמיד הסכמתי.  נסעתי במהירות לפגישה שהתקיימה בתל־אביב, ושם נודע לי שאברהם אוק הצליח לשרוד, אבל מיד אחרי שחרורו התנדב לצבא האדום, ונהרג בחזית הרוסית.

   בלב כבד מאוד נסעתי לראשונה לבדי למקום בלתי מוכר.  הפחד מן הצפוי לי שם אכל אותי מבפנים, מצד אחד הייתי זקוקה לאנשים, ובאותה שעה פחדתי מהיחס העוין, הבוגדני ומלא השנאה לזרים, ובמיוחד לבודדים.  לא רציתי להגיע לשם בחושך.

   לפנות ערב הגעתי על גבי המשאית לעיר הרחוקה והזרה.  כל אשר ידעתי על המקום הוא שמהעיר הזאת, ז'יטומיר, יצאה המשטרה המקומית לעיר שלי – משטרה רוסית ששוטריה היו עוזריהם העיקריים של הגרמנים בזמן השמדת היהודים בעירנו.  השוטרים שבאו מהעיר ז'יטומיר הם שליוו את אבי למוות.

   הזיכרונות היו טריים.  ידעתי שהרוצחים הרוסים באו מז'יטומיר.  הם הרי היו בחצר ביתי.  השוטרים שראיתי היו כולם צעירים ודיברו רק רוסית.  הכובש החזק סינוור גם את התושבים הרוסים, עד כדי כך שלא האמינו שרוסיה מסוגלת להתגבר על כל המפלות ולשחרר את האדמות מידי הכובש.

   לְמה יכולתי אפוא לצפות בעיר זו, כאשר תושבים רבים שיתפו פעולה עם הכובש האכזר והרגו את היהודים על מנת לרשת אותם.  לראשונה בחיי התרחקתי כל־כך מעירי, ועכשיו טעמתי את טעם הבדידות המוחלטת.  ידעתי שהלכתי לתמיד.  הבנתי שזהו זה, ואין דרך חזרה.

   בהתרגשות רבה הסתכלתי על השכונות הראשונות בכניסה לעיר.  עוד מעט אגיע למרכז העיר, המלא בגרמנים.  מי כמוני יודעת איך השוטרים המקומיים משוטטים בכל רחוב.  בודאי שגם בעיר הזאת יש מתנדבים למיניהם או סתם מלשינים הפועלים כדי להוכיח את מסירותם לשלטון החזק, ששחרר אותם מאימת הגיוס לצבא ומן הצורך להשתתף במלחמה אכזרית.  התאמצתי לחשוב מה עלי לעשות ולאן לפנות, והנה עצר פתאום הנהג את המשאית, ואמר:  "זהו המקום שאליו רצית להגיע, אני חייב לפנות למקום אחר".  הוא אפילו לא הסתכל עלי, ונעלם במהירות.

   עמדתי באמצע הכביש בתקווה לפגוש בני־אדם.  רציתי לברר מה גודלה של העיר, איפה המרכז החשוב והאם יש לי אפשרות לצאת לכביש הראשי המוביל לעיר קייב, מבלי להיכנס למרכזה של ז'יטומיר.  היה לי חשוב ללכת בדרכים צדדיות כדי להימנע ממפגש עם בני־אדם מסוכנים לי.  האנשים שאותם פגשתי ברחוב – לא יכלו להשיב לשאלותי, כי גם הם, לדבריהם, זרים בעיר.  כולם מיהרו להגיע למקום מסוים בגלל העוצר בלילות.  איזה ביש מזל.  לא יכולתי להבין איך זה קרה שפגשתי רק אנשי כפר.  חשבתי לעצמי, איך ייתכן שהם מסתובבים ברחובות ז'יטומיר מבלי לדעת על המקום?  האין זה מוזר?  לאן נעלמו התושבים המקומיים?  בינתיים החל להחשיך, והייתי מאוד מדוכאת ועייפה.  התחלתי להיכנס לבתים שהיו על יד הכביש.  ביקשתי מן הבעלים להרשות לי ללון רק במשך לילה אחד, תמורת תשלום כמובן.  בכל מקום אמרו לי כי ישנה הוראה חמורה של השלטון המקומי למסור להם על כל זר שנראה חשוד.  נשארתי ברחוב, כאשר גופי אינו מסוגל לציית לי.  פחדתי לאבד את הכרתי, אבל לא מצאתי כל מקום מתאים כדי לשכב.  עמדתי על הכביש מבלי לזוז.  הרגשתי כאילו נדבקתי למקומי.  ידעתי שעלי למהר.  האדמה פשוט משכה אותי אליה, ולא נותר בי עוד כוח להתנגד.  כמה מטרים עברתי בזחילה, ושכבתי על יד גדר עץ גבוהה.  כל חלקי גופי כאבו ורעדו מקור, שיני נקשו, ולא היתה לי שליטה על עצמי.  באותו זמן הייתי זקוקה למשהו כדי להתכסות.  בחבילה שלי היתה מטפחת גדולה כשמיכה, אבל הצרה היתה שהיה זה דבר יפה שעשוי היה למשוך את העין.  איך יכולתי להתיר את החבילה, אשר יש בה כל טוב, ובאותו זמן אני שוכבת ברחוב...  הרי בני־אדם לא טיפשים, והיה די בפתיחת החבילה לרווחה כדי להסגיר את המקום שממנו באתי.  התעוררתי בשעה מוקדמת.  והכול מסביב היה מעורפל.  המחשבה הראשונה שעלתה במוחי היתה על משפחתי.  התאמצתי לראות מי מבני משפחתי נמצא על ידי, אך מהר מאוד הבחנתי בסביבה הזרה, הלא מוכרת.  עדיין לא יכולתי להבין איך הגעתי למקום הזה.  אחרי שנזכרתי מה עבר עלי, נבהלתי – הרי מישהו מן התושבים המקומיים עלול לראות אותי במצבי זה ולהבין הכול.  אין צורך להיות חכם גדול, קל לראות מאין באתי ולדעת שאין לי זכות לישון תחת קורת־גג.  עכשיו ידעתי כי רק בגלל העוצר הצלחתי לעבור את הלילה בשלום.  ואולם, ייתכן כי מישהו עוקב אחרי דרך החלון.  חשבתי לעצמי שעלי למהר ולהסתלק מן המקום לפני שמתחילה תנועה ברחוב.  השתדלתי להתיישב כשגבי נשען על הגדר.  למעשה שכבתי על הגדר, אבל חשוב היה לי ליצור רושם כאילו התיישבתי כדי לנוח.

   נזכרתי שאצלנו בגטו שמעתי סיפורים על צעירים שניסו להציל את עצמם תוך לקיחת סיכון, כי לא היה כבר מה להפסיד.  הם יצאו לערים אחרות בתקווה להתחיל חיים חדשים.  אחרי ייסורים חזרו רובם לגטו כדי למות בו.  הם סיפרו על חוויות טרגיות שעברו, והגיעו למסקנה שאין כל סיכוי ליהודי להישאר בחיים.  עכשיו ראיתי בעצמי שאמת הדבר.  אך מה לעשות?  איך למשוך את הזמן?  חשבתי לעצמי שבכל מקרה כדאי ללכת לכביש המוביל לעיר קייב.  תמיד קל יותר לשכב בדרך מאשר בעיר.  לא היה לי לאן למהר.  הלכתי לכיוון המרכז.  אספתי מידע איפה בנייני המשטרה והעירייה.  הגעתי לשם כדי לבדוק מקרוב איך זה נראה.  עמדתי בחוץ והסתכלתי כיצד אנשים נכנסים ויוצאים.  חשבתי לעצמי שאם אכנס לשם אין לי כל סיכוי לצאת.  נתקפתי חרדה, והחלטתי שבשום מקרה לא אכנס לאף משרד ממשלתי.  הסתכלתי על הגרמנים ועל השוטרים המקומיים שעברו על ידי.  חשבתי לעצמי שאני צריכה למהר ולהסתלק ממקום מפחיד זה, כל עוד לא חושדים בי שאני זרה בעיר.  הו, כמה טוב שאין לי מזוודה.  החבילה שלי כבדה מאוד, אבל לפחות לא בולטת במיוחד.

   הסתובבתי ברחוב הראשי של ז'יטומיר, חיפשתי חלון זכוכית מתאים, כדי שאוכל להביט על עצמי.  מאז הכיבוש הגרמני לא בחנתי את עצמי במראה.  אצלנו בגטו פשוט לא היו מראות, בכלל לא חשבנו על דברים כאלה.  אולם עכשיו מעמדי שונה, חיי תלויים בכל טעות קטנה.  הבטתי על עצמי בתימהון, איך הזדקנתי!  האם נכון שזו אני?  כל מה שנשאר ממני היה שֵערי הארוך בגוון הבלונד.  תסרוקת של ילדה תמימה פשוט לא התאימה יותר לאחת הנראית כמוני.  ידעתי שיש צורך להתאים את התסרוקת למראה החיצוני הנוכחי שלי.  מיד עשיתי שתי צמות ארוכות ומהן יצרתי סלסלה.

   אחרי שביררתי דברים על ז'יטומיר הייתי בטוחה שאין לי יותר מה לחפש בה.  הלכתי לכיוון הכביש הראשי המוביל לעיר קייב.  נדמה היה שעזבתי את ז'יטומיר הרחק מאחורי.  הגעתי למקום שבו ראיתי כביש רחב מאוד וסואן.  תיארתי לעצמי שבמקום זה מתנהלת תמיד תנועה חזקה של צבא גרמני, אבל לא ציפיתי לצפיפות כזאת.  לא יכולתי להבין מאין הופיע ריכוז כה רב של כלי תובלה צבאיים מכל מיני סוגים.  התחלתי לחפש שבילים בצידי הכביש.  מצאתי לי מקום להתיישב.  היתה זו גדר מאבן שהפרידה בין שני מסלולי הנסיעה.  זמן רב לא זזתי מהמקום, עד שהבחנתי שכבר עומד להחשיך ועוד מעט יֵרד הלילה.  ידעתי שאסור לי להישאר עוד במקום זה.  הייתי מבוהלת מאוד, ובקושי קמתי וצעדתי שוב לכיוון ז'יטומיר כדי לחפש מחסה לפחות למשך הלילה.  הלכתי מבלי להביט.  דבר לא עניין אותי עוד.  פתאום הבחנתי שהגעתי לאותו מקום שבו ישנתי בלילה הקודם.  שוב העברתי את הלילה בשינה ליד הגדר.

   אחרי יומיים שבהם ישנתי ברחוב התחלתי לסייר בכל הסביבה כדי למצוא מקום מגורים זמני.  אנשים מהסביבה החלו להתעניין בי.  לא היו חסרים שטחי דיור, אולם כולם דרשו ממני מסמכים, כפי שדרש החוק הגרמני.  כל אשר יכולתי לעשות הוא לעבור לשכונה אחרת, שבה עדיין לא ידעו שאני זרה הגרה ברחוב.  לרוע מזלי החל לרדת גשם שוטף מלווה ברוח חזקה אך לא יכולתי למצוא לי כל מקום מסתור כדי להיחבא מפני מזג האוויר ולהרגיע את עצבי.  נרטבתי עד לשד עצמותי, רעדתי מקור ושיני נקשו, חשבתי שהנה הגיע סופי.  בכיתי מרה, ושוב היתה בי קנאה למתים.  היה זה אחד המקרים שבהם האדם מכיר בכך שחייו עלובים עד כדי כך שאין הוא מעוניין עוד להיאחז בהם.  במאמץ גדול השתדלתי להגיע לכביש הקרוב ביותר.  ישבתי באמצע הכביש.  חשבתי שבמזג אוויר כה סוער יעבור רכב וידרוס אותי, או שאתפס בידי רוצחים גרמנים ועוזריהם הסדיסטיים שישימו קץ לייסורי.  אך זה לא מה שקרה.

    הייתי אותה יהודייה שלפני שבוע ברחה בסתר מן הגטו – ובכל זאת השתנה משהו אצלי מאז.  לא היה עלי כל סימן שיכול היה להסגיר את העובדה שאני יהודייה.  די היה בכך כדי שאנשים ישנו את היחס העוין כלפי.  בכל דירה שנכנסתי אליה קיבלו אותי יפה, נתנו לי להרגיש שאני רצויה – כמובן שבסוף דרשו ממני תעודה עם רישיון מיוחד שמותר לי לשהות בעיר, אבל זה לא היה בגלל חשד כלשהו.  אילו היו באמת חושדים שאני יהודייה היו מיד משתמשים בכל האמצעים כדי להסגיר אותי לגרמנים ללא כל מוסר כליות.  לא היה לי רישיון כזה ועל כן נותרתי בחוץ.

   הייתי מאוד עייפה, לא זכור לי כמה זמן לא אכלתי, ובכלל לא חשבתי על כך, עד סוף חיי לא אשכח איך חלמתי לישון תחת קורת־גג.  הדבר הפך עבורי למעין דיבוק, היה לי רצון עז למצוא מחסה כלשהו, אפילו זמני, אפילו ללילה אחד, ולא חשוב מה יקרה לאחר מכן.  יחד עם זאת הבנתי שבעיר זו אין כל סיכוי שמישהו יכניס אותי לביתו ללא תעודה.  התהלכתי אפוא ברחובות ושקעתי במחשבות.  בעודי משוטטת כך, עברתי על יד בית גדול ובודד והבחנתי שחלונותיו פתוחים.  גם דלת הכניסה הראשית היתה פתוחה לרווחה.  חשתי התעוררות פתאומית והתחלתי להתעניין במה שמתרחש בבית פנימה.

   במרכז החדר הגדול ישבה אישה, והתבוננה החוצה.  היא נראתה מבוגרת מאמי.  ניצלתי את ההזדמנות ונכנסתי פנימה.  סיפרתי לה שבאתי מפולין בכוונה להגיע לקייב.  התעייפתי מן המסע, והחלטתי להתעכב בז'יטומיר כדי לנוח.  ממבט ראשון מצאתי חן בעיניה.  היא לא הסתירה את התרגשותה מפגישתנו הפתאומית.  להפתעתי הרבה, האישה הזאת ראתה בי מושיע שבא להקל על מצבה.  היא התייחסה אלי כאילו הייתי משען יחיד שהיא יכולה לסמוך עליו ולהאמין בו.  התברר לי שבתים רבים של יהודים עומדים עדיין ריקים ואיש לא מתגורר בהם.  היא עצמה תושבת כפר ולמשפחתה משק יפה.  מכיוון שרצו להבטיח את עתידם ועתיד ילדיהם, נסע בעלה לעיר ז'יטומיר, ובחר דירה מרוהטת.  על־פי מה שראו עיני בבית זה, הכול היה מוכן – רק להיכנס ולגור בעושר.  אבל ילדיה עדיין לא הסתגלו לחיים עצמאיים, ולכן עמד בית זה סגור.  מפעם לפעם בא מישהו מבני המשפחה לז'יטומיר, כדי להפגין נוכחות במקום משום שפחדו לאבד את הבעלות על הרכוש היהודי.  בגלל זה הם השתדלו בכל הזדמנות לפתוח חלונות ודלתות לרווחה.  האישה היתה מעוניינת שאגור אצלה באופן קבוע.  היא ניסתה לשכנע אותי להישאר בז'יטומיר ולהכיר את העיר.  היא אמרה לי שאין מה למהר לקייב, כי בזמן מלחמה יותר קל להסתדר במקום קטן שבו כולם מכירים זה את זה.  לדעתה כל מה שיש לעשות הוא ללכת למרכז העיר, להיכנס לעירייה, ושם לבקש מן הפקידים רישיון קטן, בסך־הכול כמה מילים הקובעות שמותר לי לגור בעיר הזו.  היא הביטה בי במבט חודר ואמרה:  "אין בעיות, כל אחד מקבל רישיון כזה".  היא אפילו הציעה ללוות אותי. 

   מה יכולתי להגיד באותו רגע על נדיבות כזאת.  ניצלתי את ההזדמנות וביקשתי את כל הנתונים, כמו שם משפחה וכתובת.  חשבתי שטוב להחזיק אצלי פרטים על תושב מקומי שמעוניין שאגור אצלו.  היה לי ברור שאי־אפשר להיכנס למשטרה או לעירייה כדי לבקש רישיון, מבלי להראות להם את תעודת הזהות המזויפת שלי.  התלבטתי קשות.  השתדלתי אפוא למשוך את הזמן.  עמדתי שוב על יד בניין העירייה והיבטתי בקנאה על האנשים הנכנסים ויוצאים.  ואני מסכנת את עצמי ללא תועלת.

   עבר עוד זמן רב עד אשר החלטתי לעלות במדרגות.  שם כבר לא היתה לי כל בררה אלא להיכנס פנימה.  חדר הקבלה היה גדול והיו בו הרבה אנשים.  התיישבתי על הספסל כדי לא למשוך את תשומת־לבם של הסובבים.  עקבתי אחר המתרחש במקום.  כנראה שישבתי שם יותר מדי זמן.  לפתע ניגש אלי אחד השוטרים שהיה במקום.  קפצתי על רגלי כנשוכת נחש.  ניסיתי לחייך, ואמרתי לשוטר:  "תודה, הכול בסדר...".  בלבי ידעתי שעכשיו אסור לי לברוח, מה שלא יהיה, אני חייבת לגשת לאחד הפקידים כדי ליצור רושם שבאתי מתוך עניין.  בלית בררה ניגשתי לצעירה שהיתה עסוקה בהדפסה במכונת־כתיבה.  היא היתה עמוסה בעבודה, לכן בחרתי דווקא בה.  שאלתי בשקט, מה נחוץ כדי לקבל רישיון לגור בז'יטומיר.  הרגע שבו דרשה את התעודה שלי היה עבורי רגע מכריע.  קשה היה לדעת מה יהיו התוצאות שאצטרך לעמוד בפניהן כשאמסור את התעודה.  לפתע פתאום ניגש אחד הפקידים אל המזכירה, ולחש לה משהו באוזן.  למרות שהתעודה המזויפת היתה עדיין בידי, בכל זאת קפאתי במקומי.  עמדתי כמו שתקעו לי מסמרים ברגלי.  המזכירה הביטה בי במבט חודר, מבלי להוציא הגה.  היה די בכך כדי להגביר את דמיוני הפרוע.  הייתי נותנת מחצית מחיי כדי לדעת מה היא חשבה באותו רגע.  עבר זמן־מה עד שהפקידים גמרו לשוחח, עבורי היה זה נצח.  סוף־סוף פנתה המזכירה אלי, ואמרה שצריך לבוא בבוקר, כאשר ראש העיר יהיה במשרדו.  עכשיו הוא בישיבה.

   יצאתי מבניין העירייה, והייתי רטובה מזיעה.  שקעתי במחשבות – כך זה היה קורה כאשר לא היתה לי שליטה לאיזה כיוון אני הולכת.  מצאתי את עצמי באותה שכונה שאליה הביא אותי נהג המשאית כמה ימים קודם לכן.  האין זה מוזר שלכל כיוון שהלכתי – תמיד חזרתי אל אותה נקודה...  עמדתי בצד הכביש ולא ידעתי מה לעשות.  לבסוף הגעתי למסקנה שיש רק מוצא אחד:  אני צריכה לגשת לבית האישה שהתעניינה בי ויש לי תירוץ לשוב אליה – אומר שבאתי לספר לה מה אמרו בעירייה.  בינתיים תהיה לי הזדמנות לבקש ממנה להרשות לי ללון אצלה לילה אחד.

   במבטי חיפשתי את ביתה.  פתאום הבחנתי מרחוק בקבוצה גדולה של בנות צעירות, שכולן היו לבושות יפה.  הן היו עליזות ושמחות וצחקו בקול רם.  הן עשו רושם כאילו זה עתה יצאו מבית־הספר.  ניגשתי לבנות ואמרתי שבאתי מפולין ובכוונתי להגיע לקייב, התעייפתי בדרך, ואני זקוקה למנוחה.  "אולי מישהי מכן יודעת איפה אפשר ללון לילה אחד?  לא חשוב לי כמה זה יעלה".  להפתעתי הרבה כולן רצו בי, אבל היתה ביניהן אחת, נערה מלאת ביטחון, שהכריזה בקול רם שאני חייבת ללכת רק אתה.  חשבתי בלבי, הכול פתאום נראה טוב ויפה, אבל בבית מחכה לה אבא שהיא עדיין תלויה בו, עוד נראה מה הוא יגיד.

   הנערה הזאת היתה מלאת חיים.  היה לה צורך נפשי לשוחח על העבר ועל ההווה.  היא פשוט היתה זקוקה למישהו שיקשיב לה.  ייתכן כי כל הצעירים מתנהגים כך.  אינני יכולה לשפוט, מכיוון שאין לי מושג איך מרגיש נוער בגיל כזה.  זכור לי רק שהיה לי טוב אִתה, כי היא לא הטרידה אותי בשאלות מיותרות.  בין־רגע הפכנו לידידות.  היה לנו טוב ביחד.  שמה היה ניוסיה גריגורביץ'.  היא אמרה שסוף־סוף הצליחה לפגוש חברה טובה.  מה יכולתי לומר לנערה כזאת?  מניסיוני המר ידעתי שבכל מקום קיבלו אותי ברצון, עד שהגיע הדבר להצגת התעודה הדרושה.  לגמרי לא האמנתי שהלילה הזה אוכל לישון תחת קורת־גג.

   הגענו כמעט למרכז העיר.  נכנסנו לסִמטה שבה כל בית עמד בנפרד ומסביבו גינה גדולה.  המקום הזה היה באמת יפה.  הגענו לאמצע הסמטה, נכנסנו לחצר סגורה, עלינו במדרגות.  עוד לפני שנכנסנו הביתה צעקה ניוסיה:  "בואו תראו את מי הבאתי אליכם.  אבל אל תשכחו שהיא שלי".  חשבתי לפתע שמשהו בשמיעה שלי לקוי.  כבר זמן רב אין לי תשובה לשאלה מדוע בני־אדם אוהבים או שונאים ככה סתם, ללא סיבה מיוחדת.  פחדתי מתגובתו של בעל הבית.  להפתעתי הרבה, יצאו לקראתי הרבה נשים צעירות שהיו לבושות יפה.  גם הבית היה נאה ונקי.  בבת־אחת רצו כולן לדעת עלי הכול.  ידעתי שבכל רגע הן עלולות לדרוש ממני את התעודה שלי.  בינתיים כל אחת מבנות המשפחה השתדלה להציג עצמה בפני.

   אִמן של הבנות היתה בעלת מראה צעיר, זריזה וחזקה, ועשתה רושם של אישה פקחית.  שמה היה אנסטסיה איבנובנה.  שם הבת הבכורה היה וֶרָה, והיא בהחלט דמתה לאמהּ.  לוֶרה היתה ילדה בת שש.  היא סיפרה שבעלה מהנדס, והם גרים אצל הוריו בעיר אַנַניֶב.  בשנת 1937 נכלא בעלה, ומאז נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.  ורה היתה בטוחה שהרוסים הרגו אותו, וייתכן כי זו היתה הסיבה שכל המשפחה הזאת שנאה את השלטון הסובייטי.  הם עצמם רוסים אשר גרים במשך דורות ברוסיה;  למרות זאת הם שיבחו את הגרמנים, שכן מאז הכיבוש שופרה רמת חייהם של בני המשפחה.  התברר שלא מזמן עברה המשפחה לגור בבית הזה, ורה התכוננה לעזוב את ז'יטומיר, ומתוך נימוס אמרה שהיא שמחה להכירני.  בזמן שהיא סיפרה על עצמה, אפילו לא חלמתי, שכעבור שנה, בנסיבות בלתי צפויות, אצטרך להגיע, נגד רצוני, לביתה של אישה זו שפגשתי אצל הקרובים שלה לגמרי במקרה...

   הבת השנייה במשפחה היתה נדיַה.  הצעירה מכולן היתה ניוסיה, הנערה שהביאה אותי למשפחה שלה.  היא לא עזבה אותי לרגע.  כולנו ישבנו סביב לשולחן.  עכשיו הבנתי שאין כלל גבר בבית זה, על אביהן הן כלל לא דיברו.

   פתאום הודיעו שאורחים מגיעים.  הבנות אמרו לי בשמחה:  "הנה משפחת קוך, הם קרובים שלנו.  בבקשה להכיר את הדוד יבגני וזאת הדודה דוסיה ובנה אנַטולי".

   בעלת הבית הגישה לי דייסה של דוחן בצלחת יפה ויקרה.  בבית היו כל מיני מערכות כלים.  כבר זמן רב שלא אכלתי, ובכל זאת לא הייתי רעבה, היבטתי בצלחת וראיתי בה את כל בני משפחתי, למען האמת הם היו אִתי כל העת.  חשבתי על אחיותי הקטנות, אילו רק יכולתי לתת להן את הדייסה הזאת.  פתאום שמעתי שכולם סביבי דואגים לי ומאיצים בי לאכול.  ניסיתי לטעום ממנה, אך היא נתקעה בגרוני.  בעזרת המזלג התחלתי לצייר על הדייסה.  כולם עקבו אחרי, ולכל אחד היה מה להעיר.  ואז אמרה דודה דוסיה:  "מה אתם חושבים, שכל אחד מסוגל לאכול מאכל כזה?  אתם רואים בעצמכם שהילדה עדינה כבדולח, היא לא כמוכם".

   באותו הלילה ישנתי על ספה גדולה שעמדה במטבח.  לא ידעתי דבר על סדר היום של המשפחה, לכן השתדלתי לקום בשעה מוקדמת בבוקר.  סידרתי את מקום משכבי, התיישבתי על המיטה, וכך המשכתי לישון.  התכוונתי לחכות עד שכל בני הבית ייכנסו למטבח, רציתי להיפרד מהם ולהודות להם על יחסם הטוב.  כמו תמיד, הכול קרה אחרת. 

   מהחדר האחר יצאה בעלת הבית.  היא התפלאה שאני כבר מוכנה לצאת לדרך.  היא באה במיוחד לדבר אתי, ולא ידעה איך להתחיל.  אפשר היה לחשוב שבעלת הבית זקוקה לחסדי.  אחרי היסוס היא אמרה לי שכל הבנות שלה מעוניינות מאוד שאשאר לגור אתן בבית, וביקשו שהאֵם תנסה להשפיע עלי ולשכנע אותי להישאר אצלן.  נוצר הרושם כאילו הכול כרגע תלוי אך ורק בי.  הייתי המומה ואמרתי שגם אני מעוניינת ורוצה מאוד לחיות בקרבת בני המשפחה, אבל הדבר אינו תלוי בי.  הבטחתי לנסות להבהיר דברים מספר, ורק אז אדע מה לעשות.  בינתיים התקרבו אלינו כל הבנות, ונדמה היה שהן מחכות בקוצר רוח לשמוע את החלטתי.  הן יעצו לי לדחות את נסיעתי לעיר קייב.  לא ידעתי להסביר את ההתנהגות של המשפחה, אבל בגלל ניסיוני המר לא היו לי אשליות.  מיד אחרי הפרידה יצאתי לדרך.

   הגעתי שוב למקום שהיה מוכר לי.  היה זה מחוץ לעיר, באמצע הכביש המהיר לעיר קייב.  היתה שם מחיצה לאורך מבנה מיוחד בנוי מברזל ומלט.  התיישבתי במקום המסוכן הזה, כדי לעשות חשבון נפש.  גם הפעם היתה תנועה רבה בכביש, והיא חלפה על פני בלי שהבחינו בי.  הרעש היה בלתי נסבל, ובכל זאת היה עלי להתרכז ולהחליט מה עלי לעשות?  לא היה צריך להיות חכם גדול, הכול היה ברור לגמרי, ובכל זאת לא הגעתי לידי החלטה.  אם אשאר אצל המשפחה, או אצל כל אחד אחר, אין זה משנה, כי כל אחד ידרוש ממני תעודות – זהו הבסיס שעליו אוכל לקבל בית למגורים ומקום עבודה.  כך זה בכל מקום ודבר לא יעזור.  ידעתי שהבנות שזה עתה הכרתי הן משכילות, ולא היה לי כל ספק שממבט ראשון בתעודתי הן תגלנה מי אני באמת, כיוון שאפילו עיוור מסוגל להבחין בזיוף הגס.  היה לי ברור שאיש לא ירחם עלי.  אם אחליט ללכת לעיר קייב, אולי אצליח למשוך את חיי עוד שבוע במקרה הטוב.  במשך זמן זה אצטרך לסבול הרבה, ומה אחר־כך?!  לאן אפנה?  ובעצם, לשם מה כל זאת?  כך או אחרת אין פתרון למצבי.  איך שלא אתנהג, כל הדרכים מובילות לעבר הסוף.  אך מה לעשות עכשיו?  אחרי הכול, אני צריכה להכיר בעובדה, שלא כל יום אפשר לפגוש משפחה שמתעניינת בי ואוהבת אותי מהרגע הראשון.  הייתי שקועה במחשבות, כאשר לפתע שמעתי מישהו פונה אלי ושואל אותי, מדוע בחרתי לשבת במקום כה מסוכן?  ובכלל, הוסיף, אסור לשבת פה!  נבהלתי והרמתי את ראשי.  הייתי בטוחה שנפש חיה לא מגיעה למקום כזה, והנה עומד לידי גבר צעיר, ומשום מה דואג לשלומי.

   הסתכלתי עליו בסקרנות, אבל לא אמרתי דבר.  ייתכן שהבחור הבחין שאני מופתעת, ואמר שיש לו חנות ברחוב הסמוך, ואחרי העבודה הוא בא להיפגש עם חברים לא הרחק מן המקום שבו ישבתי.  אותם גברים הבחינו בנערה צעירה שעשתה רושם כאילו היא רוצה להתאבד, והם החליטו לברר מה קורה לי.  הודיתי לו, והסברתי שלא ידעתי שהמקום מסוכן.  לא היתה לי בררה, החלטתי לחזור לבית המכּרות החדשות.

   לא ידעתי את שם הרחוב, ובכל זאת מצאתי מיד את המקום.  הסתובבתי מחוץ לבית, ולא היה לי האומץ להיכנס פנימה.  בסופו של דבר אזרתי אומץ, נכנסתי, ואמרתי לבעלת הבית שעדיין לא החלטתי סופית, אבל אני חושבת שכדאי לי לנצל את ההזדמנות ולהישאר בז'יטומיר לזמן־מה.  בקשר לתשלום עבור הלינה, לא יהיו לנו בעיות.  אני מקווה שהמשפחה שלה לא תצטער שנשארתי ללון אצלה.  כולם הביטו בי מרוצים ושמחים, ואמרו:  "כן, בסדר!  אנחנו בהחלט מבינים שהיה לך יום קשה ואת זקוקה למנוחה מיד!  אבל יש צורך בתעודה שלך, ועל סמך זה נרשום אותך בעירייה.  מיהרתי להגיד:  "כן!  כן!  ודאי, אתן צודקות, אני יודעת, אבל נעשה זאת מחר, כפי שצריך ועל־פי החוק".  בכוחותי האחרונים השתדלתי לחייך, כך חִייב המצב.

   איך אפשר לתאר את אותו הלילה...  הייתי בטוחה שזהו הלילה האחרון בחיי.  בבוקר מסרתי את התעודה שלי לבעלת הבית.  היה לי קשה ועצוב, לא יכולתי לשבת בבית ולחכות עד שתבוא המשטרה לקחת אותי.  יצאתי החוצה, כדי לראות את שם הרחוב, להכיר את הסביבה ולהתוודע אליה.  היה לי צורך נפשי לברוח מעצמי.  כך הסתובבתי כל עוד היה בי כוח.  חזרתי לבית בהרגשה ששם ממתינים לי בקוצר רוח, כאילו שאני פושעת מסוכנת, והם ודאי חושבים שברחתי.

   באמצע הסלון עמדה בעלת הבית עם כל בנותיה, כל אחת השתדלה לראות בעצמה איך נראית התעודה שלי.  עבר זמן־מה עד שהן הבחינו בי, ואז קפאו במקומן;  הן היו מופתעות כי לא ציפו שעדיין אהיה בסביבה.  כולן הסתכלו עלי בחשד ובעניין רב, כאילו היו לי קרניים.  היתה דממה.  אחרי זמן־מה סיפרה בעלת הבית שהבנות ביקרו בעירייה, כדי לסדר את הדרוש עבורי.  היא סיפרה שראש העיר התעניין במקרה מוזר זה, ורשם אצלו את כל הפרטים עלי.  הוא אמר שעל יסוד תעודה כשלי לא נותנים רישיון לגור בעיר ז'יטומיר.  לבסוף, כך אמרה, ציווה ראש העיר שהיום אחר־הצהריים אני עצמי חייבת להתייצב במשרדו.  אמרתי:  "טוב, אין בעיות, אהיה שם בזמן".  בתוכי כמובן רעדתי.

   הייתי זקוקה לזמן על מנת להיות לבד.  ביקשתי ספר והתיישבתי בחצר.  כעסתי על עצמי שאני כה חלשה ומשתדלת להיאחז בחיים בציפורני;  התביישתי בפני עצמי.  חשבתי:  "מה יש לי לפחד, האם אני ילדה מפונקת?  הגיע הזמן להתבגר.  במה אני טובה יותר מאחיותי הקטנות?  אילו הייתי אמיצה לא הייתי עוזבת אותן".

   עמדתי ליד שולחן הכתיבה של ראש העיר הגרמני, שאפילו לא הרגיש שמישהו עומד לידו, עד כדי כך היה שקוע בניירות הרבים שהיו על שולחנו.  בחדר הסתובב שוטר, הייתי חסרת סבלנות, בתוכי התחוללה סערה שרצתה להתפרץ בצעקה:  מהר, מספיק כבר!!!  סוף־סוף הרים ראש העיר את ראשו אלי.  מיהרתי להניח את התעודה המזויפת לפניו, ואמרתי לו שהגעתי לז'יטומיר כדי לבקר מכרים שלי, והייתי רוצה להישאר אצלם.  אני זקוקה לכרטיס מזונות, ועל כן באתי אליו לבקש את עזרתו.  הוא הסתכל עלי בסקרנות, העביר את מבטו ממני ואל התעודה מספר פעמים, עיוות את פניו, ובעֵט שאחז בידו גירד באפו ומאחורי אוזניו.  היה לו קשה להחליט.  ייתכן כי לא זכר שכבר ראה תעודה זו בבוקר, ואולי כן זכר.  הסתכלתי בפחד בתנועות פניו – תנועות מוזרות, כאילו דיבר אל עצמו.  אחר־כך עשה תנועה בכתפיו ובראשו, ובמהירות החל לכתוב.  הוא הושיט לי מסמך, ואמר שעלי לפנות למחלקת הדרכונים הנמצאת במשטרה, שם יידעו הפקידים מה לעשות.  על־פי הכתוב, קיבלתי רשות לשהות בעיר חודש ימים.

   יצאתי החוצה ונשמתי בכבדות, קיבלתי מסמך עבור כרטיס מזונות, כלומר, הארכתי את חיי למשך חודש אחד לפחות.  יש במסמך הזה כדי לענות על דרישותיה של בעלת הבית, היא הרי לא דרשה יותר מאשר רישיון מהעירייה.  כך יכולתי להעמיד פנים שהכול בסדר אצלי. 

   מרוב הרהורים לא הבחנתי לאן אני הולכת, והגעתי לסביבה בלתי מוכרת לי.  כעסתי על עצמי ואמרתי:  די!  מספיק להתענות!  שום מחשבה על העבר או העתיד לא יעזרו לי!  הרי לכל ייצור חי, אפילו שחייו קצרים, יש צרכים.  מה שלא יהיה, אני זקוקה לעבודה באופן מידי.  הייתי זקוקה לניירות על שמי החדש, וכן למעביד גרמני.

   למעשה עניין העבודה היה מסובך מאוד.  הגרמנים לא כבשו ארצות זרות כדי להשקיע, לבנות ולפתח בהן מקומות עבודה לתועלת האוכלוסייה הכבושה.  מטרתם היתה ניצול התושבים המקומיים לטובתם-הם.  מיד אחרי הכיבוש השתלטו הגרמנים על מפעלי התעשייה ועל מערכת המסחר של המדינה הכבושה, בקיצור – על כל אמצעי הייצור, אוצרות הטבע והנכסים למיניהם.  בכל מקום היו המנהלים גרמנים, והם פעלו באינטנסיביות בעזרתם של בוגדים מקומיים.  הם החלו לייצר סוגים שונים של סחורות מחומרי גלם מקומיים, ואת התוצרת הגמורה שלחו לגרמניה ולחזית.  הגרמנים השגיחו היטב ששום דבר לא ילך לאיבוד.  התושבים המקומיים שעבדו אצל הגרמנים קיבלו שכר זעום.

   כל מה שהיה דרוש לי זו עצה פשוטה לאן עלי לפנות כדי לבקש כל עבודה אפשרית.  תכננתי לברר את הפרטים אצל משפחת גריגורביץ', אולם התברר לי שאף אחת מבנות המשפחה הזו אינה עובדת.  הבנות נולדו וגרו בעיר, ולא ידעו דבר וחצי דבר על התעשייה המקומית.

   חשבתי שהדרך הטובה ביותר להכיר את העיר זה פשוט ללכת למקומות ציבוריים שבהם נמצאים אנשים היושבים על ספסלים ומחכים לבן־שיח כדי לספר לו על צרותיהם.  גם אני יכולתי לשבת שם ולברר את כל הדרוש לי.  במצב כמו שלי לא יכולתי להרשות לעצמי להתבטל מבלי לעבוד, מה גם שהייתי זקוקה לניירות ממקום העבודה.  בדרך־כלל אני לא מתאימה להיכרות מקרית ברחוב;  למען האמת, במשך כל חיי קשה היה להתיידד אתי.  אולם אז לא היתה לי בררה ופעלתי מתוך ייאוש.

   חזרתי הביתה במצב רוח נוגה.  כמו תמיד, השתדלתי להסתיר את רגשותי.  בסלון, מתחת לשולחן, שיחקו ילדים שהיה להם כל טוב והם חיו בעושר ואושר.  הבת הבכורה של בעלת הבית התכוננה לצאת לדרך.  מאז שעזבתי את הגטו לא נמצאתי ליד ילדים, והיה לי קשה לשאת את נוכחותם.  הייתי במבוכה, רצתי החוצה לאחר זמן, אפילו לא ידעתי איפה אני נמצאת.  חיפשתי את מספר הבית של משפחת גריגורביץ'.  אבל בינתיים נעשה מאוחר ולא נתקלתי באיש.  אסור היה להסתובב ברחוב בלילות בגלל העוצר.  מרוב ייאוש התחלתי להיכנס לבתים הקרובים, והאנשים לא ידעו כיצד לעזור לי.  הם פשוט אמרו שזה קורה לכולם, עד שמתרגלים למקום חדש.  חיפשתי ולא מצאתי מחסה להעביר בו את הלילה.  הייתי נבוכה מאוד, וכבר לא היה לי נעים להמשיך ולהטריד אנשים בשעה כה מאוחרת.  בלית בררה וללא רצון המשכתי להטריד את האנשים שגרו ברחוב הזה.  באחד הבתים היו הרבה ילדים, וכולם יצאו לקראתי כדי לברר מה קורה.  בלא כל תשובה עמדתי לעזוב גם את הבית הזה, אך לפתע ניגש אלי ילד כבן עשר ואמר:  "לא פלא שרוב התושבים לא יודעים איך לעזור לך, הם עצמם באו מהכפרים, אבל יש לי חבר טוב שגם הוא גר ברחוב הזה, ומשפחתו היא מן הוותיקים הבודדים".  כך התברר שישנה גם סמטת גונצ'רנה, ושם נמצא הבית שבו אני מתגוררת.

   קשה לשכוח את המקרה הזה, כי עברתי לאורך כל הרחוב, שלא היה רחוב קצר, וקשה היה למצוא בו תושב ותיק.  מתיישבים חדשים נכנסו לבתי היהודים אשר עדיין היו בהם כל חפציהם של היהודים, למעשה הם בנו את אושרם על גוויות היהודים הנרצחים.

 

בזהות בדויה בז'יטומיר

בני הזוג קוך ובנם, קרובי משפחת גריגורביץ', באו לבקר כל ערב, ולא יכולתי לדעת שהם עושים זאת בגללי.  הם ניסו להתקרב אלי ולהשיג את אמוני.  לאחר זמן מה נודע לי, על־פי סיפורים משני הצדדים, שהקרובים לא חיו בשלום ביניהם, אבל משהופעתי אני – הפכתי למוקד התעניינות.  כולם רצו לדעת עלי הכול.  ימים מספר לאחר שבאתי לגור אצלם התחילו לחקור אותי, איך ומתי הגעתי לז'יטומיר.  היה זה כאילו שמישהו עקב אחרי.  היה זה מקרה מסובך עבור נערה שכל חייה חונכה לומר אמת ולהיות ישרה.  אבל איך להגיב עכשיו כאשר כל תשובה יכולה לשמש נגדי?  התבלבלתי ושתקתי.  כולם חיכו בקוצר רוח לתשובה.  בעלת הבית דרשה שאספר לה את מי חיפשתי בסביבה הזאת.  נדמה היה שמשפחת גריגורביץ' מנסה להכשיל אותי, הם כבר שאלו אותי כמה פעמים מה חיפשתי אחרי שהגעתי לז'יטומיר.  לא הבנתי כלל מה מסתתר מאחורי כל זאת.  על־פי השאלות שלהן התחלתי ללמוד כיצד להגן על עצמי.  אמרתי שהגעתי לז'יטומיר בכוונה לגור אצל דודי, הסברתי שבגלל נסיבות מיוחדות לא נזדמן לי להכירו אישית, ולצערי עד כה לא מצאתי אותו, ואנשים ראו אותו בקייב.

   הייתי בסך־הכול ילדה תמימה, והנה בבת־אחת יצאתי לחיים עצמאיים.  הסיפור הזה הגביר את התעניינותם, במיוחד בדוֹדי.  מיד דרשו ממני פרטים על הדוד, כאילו נגע הדבר להם אישית.  המשפחה דרשה ממני את שמו המלא, גילו, מקצועו ומקום עבודתו של הדוד, וכל הקשור אליו.  מצאתי את עצמי יושבת בקרב משפחה גדולה מאוד, שלוחצת עלי מכל הכיוונים, כל־כך הרבה עיניים עקבו אחר התנהגותי, הייתי לגמרי במבוכה.  כך אירע שאמרתי דברים רבים, שלא היה בהם כל היגיון, אך הבנתי זאת כשהיה כבר מאוחר.  נתתי תיאור מלא של דודי, וכל בני המשפחה הסתכלו זה על זה בהשתוממות, כי לא הכירו אדם כזה, ומעולם לא שמעו עליו.  היתה הפסקה, וכל אחד מהם היה שקוע במחשבות, מבלי להפנות את מבטם ממני.  הנה התברר לי שהשכנים הוותיקים כבר הספיקו לספר להם על נערה זרה הנראית בדיוק כמוני, אין פה טעות, הנערה הסתובבה במשך ימים בשכונות בכניסה לעיר, ונראה כאילו היא מחפשת מישהו.  הרגשתי שאני נחנקת מרוב הפתעה, כי עד כה לא חשדתי אפילו שמישהו מסוגל לדעת איך ומתי הגעתי לז'יטומיר.  הנה התברר לי כי הם יודעים עלי יותר מדי.  לא מצאתי תירוצים כדי להגן על עצמי.  חששתי שלא קשה יהיה להגיע אל האמת שלי.  תמיד, בכל מקום, השתדלתי אפוא שלא ירגישו בנוכחותי, כאילו שאינני קיימת.

   באחד הימים בשעות הבוקר, עמדתי בפינה, כדי לא להפריע.  התחלתי לסרק את שערותי, ובאותו זמן יצאו מחדר השינה בנות המשפחה.  מיד ניגשו אלי כולן, והתחילו להתפעל משערותי היפות.  בבת־אחת רצו כל האחיות לטפל בשערי.  הייתי נערה מאוד ביישנית וצנועה, התסרוקת שיצרתי לאחרונה התאימה לאופי שלי, לא רציתי בשינוי.  אבל אסור היה להתנגד ולהרגיז את הבנות.  ישבתי כבובת עץ מבלי לזוז ולהפריע לאחרים.  הן גילו שיש לי שער שיבה, והן הגיבו בהיסטריה מבלי יכולת להבין איך ילדה צעירה כמוני יכולה להיות עם שער שיבה כמו זקנה.  בזמן שטיפלו בשערי, התפארה כל אחת, שהיא יכולה לעשות תסרוקת יפה ביותר.  בסוף עשו לי מגדל על הראש, וציוו עלי לא לנגוע ביופי הזה.  הסתכלתי על עצמי במראה וחשבתי, הנה איך אפשר לשנות מראה של בני־אדם.  מילדה־תלמידה הפכתי לאישה מגונדרת, שאפילו אמי לא היתה מצליחה להכירני.  אבל ניוסיה גריגורביץ' רקדה מרוב נחת;  בכל הזדמנות היא הכריזה שתוציא את העיניים לכל מי שיעז לפגוע בי.  גם אמהּ אמרה לי כמה פעמים שניוסיה אוהבת אותי עד שיגעון, והיא מקנאה כאשר מישהו אחר מדבר אתי.  ידעתי שזה נכון, ופחדתי מן התוצאות, הרי כל המשפחה אהבה אותי – כל עוד לא ידעו מי אני ומאין באתי.  במיוחד היתה לניוסיה סיבה להיות מרוצה ממני, לראשונה בחייה היתה לה חברה פרטית משלה, רק לעצמה.  הייתי כמעט בת גילה, כך שהיתה לה ידידת אמת, שתמיד נמצאה על ידה והיתה מוכנה לשמוע אותה ללא הגבלה.

   פתאום נזכרה בעלת הבית שעלי ללכת למרכז העיר, למקום שבו נמצא המשרד לכרטיסי המזון, כי אני חייבת ללכת בעצמי לחתום שם.  בעלת הבית אמרה שבאותה הזדמנות צריך להיכנס לחנות ולקבל מנות מזון המגיעות לי לשבוע ימים.  ניוסיה שמחה להזדמנות הזו להסתובב אתי במרכז העיר.  היה עדיין מוקדם, ורק אנשים מעטים הסתובבו ברחוב.  זאת היתה הסיבה שיכולתי להבחין מרחוק שעל יד הכניסה לקנטינה הגרמנית עומדת קבוצה של צעירים וצעירות.  כולם היו בבגדים חגיגיים ושוחחו ביניהם כידידים ותיקים.  מפעם לפעם צחקו בקול רם.  נדמה לי שהגעתי לשער המשטרה המקומית שהיתה מול הקנטינה הגרמנית.  עכשיו עמדתי בדיוק מול אותם צעירים שהתקבצו מעבר לכביש.  ברחוב לא היתה תנועה.  פתאום עצרתי מרוב הפתעה, כי היה נדמה לי שבקרב חבורת הצעירים אני רואה זוג צעיר שהכרתי בעיר שלי.  נזכרתי שבעבר לא ראיתי אותם אף פעם יחד, ואפילו חשבתי שאינם מכירים זה את זה, כי השתייכו לחברה אחרת.  הם גרו באזור שונה, ולא היה ביניהם קשר בכלל.

   איך בכלל ייתכן דבר כזה שיהודים מן הגטו שלנו קמו לתחייה ובאו למרכז העיר ז'יטומיר כדי לבלות בין חברים...  היכן מצאו יהודים צעירים אלה כל־כך הרבה ידידים?!  האם אלה הם באמת אותם יהודים או שרק נדמה לי?

   זה היה כנראה בחודש ספטמבר 1942.  בז'יטומיר כבר לא היה זכר ליהודים.  כך, שלא היה זה פלא שמרוב התרגשות התחיל לבי לפעום בחוזקה.  בנשימה כבדה ובפה פעור התבוננתי בכל אחד מהם בהתעניינות רבה.  גם הם הביטו בנו בחשד מה.  הנערה היתה דומה לנערה יהודייה שהכרתי בגטו, אשר נולדה בעיר רובנו, ובזמן הכיבוש ברחה משם ובאה לגור אצל קרוביה.  שמה היה קרנצנברג, היא היתה יפהפייה, בעלת שער בלונדיני.  ראיתי אותה בערב שבועות 1942, בזמן הטבח הגדול שערכו הגרמנים בעירנו.

   לא עזבתי את המקום עד שהחלו הצעירים להתפזר ולהיעלם לכיוונים שונים.  בכל הזדמנות רצתי למרכז העיר בתקווה שאראה אותם שוב, אך לא ראיתים עוד.  כעבור הרבה שנים, נודע לי לגמרי במקרה, שהבחור אלמן הצליח להגיע לפרטיזנים שהתארגנו בזמן הכיבוש ולחם עמם.  לאחר השחרור החלו בעיות עם כנופיות אוקראינים, עוזריהם של הגרמנים.  אוקראינים רבים ברחו ליערות, כי היו מבוקשים על־ידי הרוסים.  הם לחמו על חייהם.  כל יום היו הרוגים רבים מבין החיילים הרוסים.  אלמן היה פרטיזן ותיק שהסתובב במשך שנים ביערות והכיר כל מקום באוקראינה.  לכן דרשה המפלגה הקומוניסטית ממנו להוביל את החיילים הרוסים במלחמתם בכנופיות.  כך קרה שבאחת מאותן פעולות אלמן נהרג.  לימים התברר שהיה נשוי לנערה היפהפייה קרנצנברג, ונולד להם ילד.

   מסיפוריהם של בני משפחת קוך – נודע לי שאדון קוך מנהל בז'יטומיר מאפייה, שאופה לחם עבור הצבא הגרמני.  מיד חשבתי שזוהי הזדמנות בשבילי להשיג עבודה אצל הגרמנים.  הייתי מוכנה לשטוף רצפות, לטאטא רחובות, רק כדי להרוויח את לחמי.  הייתי בטוחה שאדון קוך יתן לי עבודה שחורה ופשוטה.  כל שהיה דרוש לי היתה תעודה ממקום העבודה, וזאת קיבל כל פועל.  ניסיתי לשכנע את מנהל המאפייה שכדאי לו לקבל אותי לעבודה, כי ממני אפשר להפיק תועלת רבה – אינני מפחדת משום עבודה.  ניסיתי ליצור רושם שאני מעוניינת לעבוד במאפייה רק בגלל שבינתיים אני פנויה, וחוץ מזה אני סקרנית לדעת איך עושים לחם.  יבגני קוך הכריז מיד כי הוא מצטער לאכזבני, אבל בלתי אפשרי לתת לי עבודה שלגמרי לא מתאימה לי.  הבנתי שתכניתי נכשלה, אבל בגלל המצב הקשה לא רציתי לוותר על העבודה היחידה הזאת.

   והנה עבר עוד יום, ושוב באו בני משפחת קוך לבקר את קרוביהם.  הפעם הכול היה אחרת.  יבגני קוך רץ לקראתי ואמר שיש לו חדשות טובות עבורי.  מיד הבנתי שהוא משתדל למצוא עבורי עבודה מתאימה.  הופתעתי, לא האמנתי שיש גם אנשים המבקשים לעשות טובה כך סתם.  בינתיים סיפר לי אדון קוך שהוא ביקר אצל מכרה שלו שהגיעה מברלין לגור בז'יטומיר, והתברר שהיא זקוקה מאוד לעוזרת בית.  שתקתי מרוב פליאה.  מיד יצאנו לדרך.  בקושי הצלחתי לחנוק את דמעות ההתרגשות, רציתי לקפוץ מרוב שמחה.

   הגרמנייה היתה בגיל אמי, ומצאתי חן בעיניה ממבט ראשון.  אישה זו היתה זקוקה לי בדיוק כפי שאני הייתי זקוקה לעבודה.  היא ניסתה לברר עד כמה אני מבינה גרמנית, כדי ליצור קשר בינינו.  אבל אני עדיין שתקתי ולא ידעתי איך להתנהג עם האויב שלי.  לפני שעזבתי את הגטו קיבלתי מאמי עצות רבות.  היא הזהירה אותי שלא לדבר גרמנית עם איש.  בהתחלה ניסיתי באמת ליצור רושם שאינני מבינה גרמנית, אבל היה עלי להרוויח את לחמי, ולא יכולתי לוותר על העבודה היחידה הזאת אצל האויב הגרמני.  היה ברור לי שבלי השפה הגרמנית לא אתקבל לעבודה.  אמרתי:  "אני מבינה קצת גרמנית, אבל אני מקווה שבזמן שאעבוד אצל משפחה גרמנית תהיה לי אפשרות ללמוד את השפה טוב יותר".

   הבית היה מוזנח, לכן התחלתי לעבוד מיד.  הבחנתי שבבית הגדול הזה גרו פעם יהודים.  בכל פעם מצאתי הוכחה נוספת.  כל יום שפשפתי את רצפות העץ הפשוט.  הגרמנייה שלי עבדה בלשכת ראש העיר בתפקיד חשוב.  היא חסכה מאוד בכל מה שקשור להוצאות הבית.  אילו אפשר היה לחסוך באוויר, היתה עושה זאת ברצון רב.  כמות האוכל שהיא נתנה לי לא הספיקה, אלא כדי להתקיים בקושי.  בכל זאת היה לי חשוב שהיא תמשיך להעסיק אותי ושיהיה לי מקום עבודה.  היא נתנה לי תעודה שאני עובדת אצלה, תעודה בחותמת ובחתימתו של ראש העיר.  ידעתי להעריך זאת, כי הייתי זקוקה מאוד לניירות עם זהותי החדשה – אוליטה נובקיבסקה, אוקראינית.  לא היתה זו כמובן תעודת זהות – אבל גם אישור העבודה הזמני הזה היה עבורי בעל חשיבות עליונה.

   למען האמת, הגרמנייה התייחסה אלי בכבוד רב.  היא אהבה מאוד את המזון שבישלתי.  בכל הזדמנות השתדלה להלל את החינוך שקיבלתי.  היא אהבה כל מה שהיה בי וכל מה שעשיתי בקשר לניהול הבית.  האוכל שבישלתי היה כמובן על־פי מתכונים שלמדתי מאמי, ושהיו נהוגים בבית היהודי שממנו באתי.

   אותה גרמנייה שנאה יהודים.  לא פעם חשבתי שאילו היתה יודעת שאני יהודייה היתה לבטח הורגת אותי.  היא השתדלה בכל הזדמנות להודות לאדון קוך עבור עוזרת הבית המוצלחת, וגם יבגני קוך מיהר לספר לכל מכריו על הנחת שיש לו ממני.  בסתר לבי הייתי אסירת תודה למר קוך על העבודה שמצא עבורי ועל יחסו הטוב אלי.

   לפעמים היתה בי תקווה, אולי אצליח לעבוד אצל הגרמנייה שלי עד סוף הכיבוש.  חיפשתי משהו כדי לחזק את ביטחוני.  היו לי סיבות טובות לפחד מן הגרמנים ומן השלטון המקומי.  על כן השתדלתי להיות בבית אפילו כאשר לא היה צורך בזה, כי שם הרגשתי מוגנת.  במשך הזמן התחלתי להבין שהגרמנייה שלי לא באה לז'יטומיר כדי לעבוד.  נודע לי כי הגיעה לרוסיה הכבושה לפני שהרגו את היהודים.  מטרתה היתה לשים יד על רכוש יהודי.  הכרתי היטב את השיטה, וזה לא היה לי חדש, שהגרמנים הגיעו כדי לשדוד.  כבר נזדמן לי לראות יותר מגרמני אחד המושך אחרים בעקבותיו, כדי שגם הם יתעשרו במהירות.  בגטו שלנו היה ידוע שגרמנים באים לרוסיה הכבושה כדי לחפש כסף, זהב, יהלומים ופרוות מכל מיני סוגים.

   מאז שהגעתי לז'יטומיר עבר חודש, ועדיין לא ביקרתי במשטרה המקומית, כפי שציווה עלי ראש העיר הגרמני בביקורי אצלו.  ידעתי שאני חייבת לטפל בעניין כדי לקבל תעודת זהות עם שמי החדש.  יום אחד באתי הביתה, ובעלת הבית שאלה אותי בכעס, מדוע לא הבאתי לה עדיין אישור מן המשטרה, שמותר לי לגור בז'יטומיר.  גם כרטיס המזון שלי נגמר, ובמשרד דרשו ממני רישיון מן המשטרה שמותר לתת לי כרטיס מזון חדש.  הגעתי למצב שבו לא יכולתי עוד לדחות את העניין בתירוצים שונים.  היה לי מר ועצוב, כי ידעתי מה צפוי לי.  במשטרה סיפרתי שלא יכולתי לבקר אצלם בגלל שבמשך כל היום אני עובדת אצל גרמנים, שהבטיחו לי לטפל בכל הבעיות שלי.  למזלי היתה בידי תעודה שאני עובדת אצל גרמנים, וניצלתי זאת עד הסוף.  כך, בעזרת שקרים שונים, הצלחתי לקבל אישור זמני לגור בז'יטומיר.  את התעודה המזויפת שלי סגרו בכספת שלהם, ואמרו לי שעלי לבוא כעבור שלושה ימים.  הדבר חזר על עצמו כמה פעמים, והיה ברור שהם חושדים בי.  הם ראו שהתעודה לא בסדר, אבל מצד שני, היתה לי תעודה עם חותמת וחתימה של ראש העיר הגרמני, ובה היה אישור שאני עובדת, וגם סיפרתי שאני גרה אצל מכרים.  כבר התרגלתי לכך שפעמיים בשבוע עלי להופיע במשטרה, וכל פעם לתת להם דין וחשבון על חיי בז'יטומיר.  בכל פעם כשנכנסתי למשטרה הייתי בטוחה שלא אצא משם בשלום, שזהו סוף דרכי.  היה צורך בעצבי ברזל כדי להחזיק מעמד מול הלחץ הפסיכולוגי שהתנהל נגדי במשטרה המקומית. 

   והנה, באותם ימים קשים, סיפרה לי הגרמנייה שבכוונתה לחזור לברלין.  היא התייחסה אלי בנימוס ובאדיבות רבה.  משום מה היא הציעה לי את כל בגדיה.  ביקשתי ממנה לחזור שוב על דבריה, כי חשבתי שאולי לא שמעתי היטב.  לא ציפיתי לרוחב לב כזה.  אמרתי שזה יותר מדי, ושאסור לי לנצל לרעה את טוב לִבה.  לאחר מכן התברר לי שהיה עליה לפנות מקום במזוודות שלה כדי לארוז בהן את הרכוש היהודי, שהיה יקר בהרבה מבגדיה...  כך קיבלתי את כל הבגדים של הגרמנייה.  קיבלתי ממנה גם כסף.  ולמרות זאת היה מצב רוחי ירוד.  שוב הייתי צריכה לחפש עבודה, ובכל מקרה, הייתי אמורה לשמור על יחסים טובים עם משפחת גריגורביץ', שאצלה גרתי.  נתתי אפוא לאם המשפחה את הכסף והבגדים שקיבלתי.  לקחתי לעצמי רק חצאית וחולצה כדי להתלבש, ולא יותר מזה.  את כל הבגדים נתתי לאנסטסיה איבנובנה, כדי שהיא עצמה תחלק אותם בין בנותיה.  היה לי חשוב שכולן ייהנו מן המתנות שלי.  כולן אמרו שאני מאוד אצילה, הדבר השפיע לטובה על מצב רוחן.

   המשכתי לעבוד אצל הגרמנייה שלי, מדי פעם היא שוחחה עמי בידידות, אמרתי שבזמן מלחמה לא חשוב איפה עובדים, העיקר להרוויח בכבוד.  היא הסכימה אתי, ואז אמרה:  "נו־טוב, אם את באמת רוצה לעבוד כעוזרת בית אני יכולה להציג אותך בפני חברתי, גם היא מברלין.  אני מקווה שיהיה לך טוב אצלה!".  כמובן שהסכמתי מיד.  הרגשתי הקלת־מה, ירד ממני משא כבד.

   הלכנו יחד למרכז העיר, ונכנסנו לקנטינה גרמנית.  מעל הקנטינה היתה דירה קטנה, שם גרה מנהלת הקנטינה, מעבידתי החדשה היתה שמנה ומלאת חיים וצחוקה נשמע למרחוק.  היא היתה גם פיקחית וסקרנית, וביקשה לדעת הכול על משפחתי.  סיפרתי לה שיש לי אמא חולה ואחיות גדולות ממני, שיש להן משפחות משלהן, ועל כן הן אינן יכולות לעזור לי.  למעבידה החדשה שלי היה מראה מרשים, היו לה שמלות יקרות והרבה טבעות יהלומים על אצבעותיה, וגם צמידים מכל הסוגים.  היא השתמשה בהרבה תכשיטים.  היא גרה עם בתה, בחורה כבת 20.

   קיבלתי מסמך שאני עובדת בקנטינה גרמנית.  עבורי היתה תעודה זו חשובה אף יותר מאוכל כי בה היו תלויים חיי.  בבוקר קיבלתי תכנית עבודה לכל היום.  התחלתי את יום העבודה בניקיון ביתה של המעבידה.  כל יום היתה מעט כביסה ועבודות גיהוץ.  כמעט תמיד היו תיקוני תפירה ולפעמים היה צורך בתפירה של משהו חדש.  עשיתי כל שנדרש ממני.  כאשר היה לי מעט פנאי, הלכתי לעזור במטבח הקנטינה.  את האוכל קיבלתי במטבח של הקנטינה.  לא לקחתי לעצמי ולוּ טיפת מים.  הסתפקתי במה שנתנה לי הטבחית, שהיתה אישה קשה מאוד.  למען האמת, ארוחת הצהריים שקיבלתי היתה מלאה:  מרק עם כל התוספות, ואפילו קינוח היה.  למרות שהיתה זו הארוחה היחידה שקיבלתי במשך כל היום, ביקשתי רשות לקחת הביתה את ארוחתי.  רק את המרק אכלתי שם.  ביוזמתי ויתרתי על ארוחתי היחידה, והבאתי אותה בערב למשפחה שאצלה גרתי.  אני לגמרי לא בטוחה אם הבינו את מעשי, אבל כך התרגלתי במשפחתי – להתחלק באוכל עם כל בני המשפחה – ולא יכולתי אחרת.  תמיד ויתרתי למען האחרים, וכך היה הדבר גם עכשיו.

   יום אחד נודע לי כי בתה של מעבידתי אמורה להתארס עם קצין צעיר בצבא הגרמני.  אילו הכנות היו לחגיגה זו!  כולם שמחו מאוד, והיה אפשר להרגיש זאת בכל הבית הגדול.  לקראת הטקס המעבידה אמרה לי שאני חייבת להיות בין המלצרים, כדי להגיש לשולחנות.  פחדתי שבין האורחים הגרמנים הרבים עלול להיות גרמני שראה אותי בקנטינה בעיר שלי קוריץ, כאשר עבדתי שם בעבודות כפייה.

   כצפוי, התקיימה החגיגה בסלון הגדול של הקנטינה הגרמנית.  אורחים רבים באו ממרחקים.  היה צורך ברישיון מיוחד כדי להיכנס למסיבה, כי היו שם אנשי צבא חשובים.  עמדתי באחת הפינות והסתכלתי בפחד לכל הכיוונים.  כל פעם שמישהו הביט בי, חששתי שהוא מזהה אותי ויודע מי אני.  פתאום ניגש אלי קצין בכיר, והזמין אותי לרקוד.  דמי געש בעורקי והיכה ברקותי;  רק זה היה חסר לי.  חשבתי לעצמי, אילו רק ידע מי אני, מה היו עושים לי כל אותם הג'נטלמנים...  אמרתי לקצין הגרמני שמעולם לא רקדתי, ובכלל, זה לא בשבילי.  הקצין הגרמני לא ויתר, הוא אמר שזו כלל אינה בעיה, וכי יש לי הזדמנות ללמוד לרקוד, הוא מוכן להיות המורה שלי.  אמרתי לו:  "הרי אתה קצין בכיר בצבא הגרמני, וגם בעל הופעה מושכת, באולם יש הרבה בנות שתשמחנה לרקוד אתך, מדוע בחרת דווקא בי – עוזרת בית, כאשר יש לך מבחר של בנות גרמניות?".  הוא השיב לי, כי אין זה חשוב איפה עובדת נערה, העיקר הוא ערכה בהשוואה לבנות אחרות.  האין זה אבסורד – אני, יהודייה, קרבן של אכזריות גרמנית, משתתפת בחגיגה זו, ועוד יש לי ערך...  אמרתי לקצין:  "סלח לי, אבל אני מאוד עסוקה, אני בסך־הכול משרתת ואסור לי לדבר עם האורחים, הרי עלולים לפטר אותי.  אם באמת אכפת לך ממני, בבקשה אל תפריע".  כנראה שדברי אלה רק הגבירו את התעניינותו, כי לא הצלחתי להשתחרר ממנו, והוא הלך אחרי לכל מקום.  לאחר מכן הוא עמד בפינה כדי להיות קרוב לשולחן שבו עבדתי.  הקצין חיפש כל הזדמנות לדבר אתי.  הוא סיפר לי שיש לו משק בית גדול, ושהוא רוצה שאני אנהל לו את הבית בעיר נובוגרד וולינסק שבאוקראינה (לא רחוק ממקום הולדתי).  שם הוא מנהל של מפעל גדול למוצרי עץ שאת תוצרתו שולחים לגרמניה.  התברר שהקצין הגרמני הוא ידיד ותיק של מעבידתי, ועל כן הגיע למסיבה זו.  הגרמני הבטיח לי תנאים טובים, והפציר בי לבוא לעבוד אצלו.  שוב ושוב ניסה לשכנע אותי שלא אמצא מקום טוב יותר.  חשבתי לעצמי, איזו תועלת תצמח לי ממה שהוא מציע?  ראשית, אני לא אלך לנהל ביתו של גבר, למה לחפש צרות מיותרות?  שנית, הוא גר כ־30 קילומטרים מהמקום שממנו ברחתי כדי להציל את נפשי.  הרי ברחתי מציפורני הרוצחים והגעתי לז'יטומיר אחרי תלאות רבות כל־כך, איך אוכל לחזור לנובוגרד וולינסק כדי לשרת אותו?!  היה ידוע שבמפעל העץ עובדים פועלים מן העיר שלי – האם מותר לי להסתכן ולפגוש בני עירי היכולים להעיד שאני יהודייה?

   הגרמני התייחס אלי בכבוד רב, ועל כן הייתי חייבת למצוא כל מיני תירוצים כדי להסביר מדוע אינני יכולה לעבוד אצלו.  אמרתי לו שהוא נראה לי מעביד טוב ורבים ישמחו לעבוד אצלו בבית, אבל אני אינני יכולה.  יש לי צרות במשפחתי הגרה בז'יטומיר, אמי אישה חולה, ואני משתדלת לעזור בכל מה שנחוץ.  גם האחיות שלי זקוקות לי.  הקצין אמר שהוא רוצה לבוא אתי עכשיו ולהכיר את משפחתי.  הגרמני לא ויתר.  כנראה שבאמת רצה להכיר את משפחתי.  על־פי בקשתי, קיבלתי רשות ממעבידתי, ואספתי שאריות של אוכל, כדי לקחת הביתה.  הגרמני עקב אחרי כל הזמן.  משהבחין שאני פנויה ומתכוונת ללכת הביתה, מיהר להציע לקחת אותי ברכב שלו שחנה ליד הקנטינה.  יש לציין שבאותו זמן היה אסור לתושבים מקומיים לצאת לרחוב בלילות ללא רישיון מיוחד של השלטון הגרמני.  למרות זאת, לא רציתי שמישהו מן הגרמנים ילווה אותי.  בלית בררה ישבתי בג'יפ על יד הגרמני.  החזקתי בידי את חבילות האוכל, וחשבתי איך למנוע פגישה עם בנות גריגורביץ'.  הייתי בטוחה שמחכים לי שם בקוצר רוח, בגלל שתמיד הבאתי משהו הביתה.  ידעתי גם שכל הבנות תשמחנה לארח גבר גרמני יפה וצעיר.  הרי בבית זה חיפשו אורחים כאלה, כדי לקנות ידידים.  הייתי בטוחה שמיד יסכימו לנסוע אליו הביתה.  כל זאת לא היה אכפת לי, אך היתה לי סיבה לפחד.  אסור היה שהגרמני ידע היכן אני גרה.

   ישבתי על ידו בג'יפ ואימצתי את מוחי במחשבה איך עלי לפעול.  עברנו בשכונה של וילות שלא הכרתי, לא נזדמן לי להיות שם קודם.  בכל זאת ביקשתי לעצור את הג'יפ.  הגרמני ניסה ללוות אותי, אך אמרתי לו שאשתדל להזמינו בפעם אחרת.  נכנסתי לחצר זרה, והפחד כירסם בי בכל פה, אולי יש כלבים בחצר זו...  חשבתי, מה עלי להגיד אם יֵצא מישהו מדיירי הבית.  לא הייתי גיבורה גדולה, פחדתי מאנשים זרים.  אחרי שהג'יפ זז התחלתי לרוץ, לא ידעתי היכן אני נמצאת, היה חשוך ושקט, אפילו כלב לא נראה בחוץ.  כך שוטטתי ברחובות ז'יטומיר, ורק לפנות בוקר הגעתי הביתה.  היה עלי לספר לבנות המשפחה איך הגרמנים חוגגים.  סקרנותן היתה גדולה.  כמובן שכולן שמחו שהבאתי להן מאכלים טובים מהחגיגה.  פחדתי לפגוש שוב את הקצין הגרמני.

   חזרתי לעבודה בקנטינה.  המעבידה ציוותה עלי לארוז את המזוודות שלה ושל בתהּ – הן נוסעות בדחיפות לברלין.  היא אמרה לי להישאר בדירתה ולעזור לטבחית בקנטינה.  כל מה שהטבחית רצתה שאעשה עשיתי בקפדנות ובחריצות, כדי שתהיה מרוצה ממני.  כך קיבלתי כל יום את ארוחת הצהריים שלי.  הטבחית דיברה רוסית וגרמנית, חשבתי שהיא גרמנייה מקומית.  במשך היום הייתי במטבח, כמובן שידעתי כל מה שהתרחש שם.  כל יום באו אנשים מבחוץ, היו עושים עִסקה עם הטבחית.  כשהיו יוצאים מן המטבח היתה נותנת להם מצרכי מזון בכמויות גדולות:  סוכר, בשר, חמאה.  השתדלתי לא לראות ולא לשמוע, כדי לא להיות עדה.  אולם הייתי סקרנית מאוד לדעת אם המעבידה שלי יודעת על כך;  חשבתי שלא ייתכן שהיא מסכימה לעסקאות כאלה, למרות שהטבחית היתה ידידה טובה של המעבידה, וגם להן היו סודות משותפים.  אין צורך לחפש צרות, הן תמיד באות מהכיוון הבלתי צפוי.  כך קרה לי.

   יום אחד עבדתי כרגיל במטבח, ופתאום האשימה אותי הטבחית שאני מרגלת אחריה.  אמרתי בשקט שאינני בנויה כלל כדי להזיק למישהו.  אז ניגשה אלי הטבחית ואמרה בכעס:  "את חושבת את עצמך לחכמה גדולה, שאם תספרי למעבידה כל מיני סיפורים היא תכף תאמין לך.  אם אני רק ארצה – את לא תעבדי פה עוד!".  שתקתי כי ליהודייה שמבקרת פעמיים בשבוע במשטרה אסור להתווכח.  לא יכולתי להבין מדוע דווקא אני נפלתי קרבן מבלי שכלל חטאתי.  לרגע לא חשבתי באותו זמן, שהיא עשתה זאת כדי להכניס את קרובת משפחתה לעבודה במקומי.

   המעבידה שלי חזרה מברלין במצב רוח מרומם.  את רוב הזמן שלה בילתה עם הטבחית בשיחות, כי כאמור, תמיד היו להן סודות רבים.  יום אחד יצאתי מדירת המעבידה שבקומה השנייה, מעל לקנטינה.  התכוננתי להיכנס למטבח.  בעודי סוגרת את הדלת, שמעתי את שתי הנשים משוחחות.  התברר לי שהטבחית ביקשה לקבל את הנכדנית שלה לעבודה במקומי.  מרוב הלם קפאתי במקומי.  המעבידה אמרה שאין כל צורך להביא מישהי אחרת במקומי, ואז סיפרה הטבחית למעבידה סיפור דמיוני, כאילו שבזמן שהיא היתה בברלין, השתמשתי בפודרה שלה ובדברי הקוסמטיקה שלה במטרה למצוא לי חתן גרמני, ושזאת גם הסיבה בגללה באתי לעבוד בקנטינה.  המעבידה שלי צחקה בהיסטריה, היא היתה אישה חכמה, והבינה שאני לא זקוקה לקוסמטיקה שלה, כי הרי יש אנשים שהטבע חנן אותם בצבעים הדרושים.  למזלי, הטבע חנן אותי בכל מה שאישה יכולה לרצות.  היום, לעת זקנה, אני יכולה לומר בפה מלא, שבמשך כל חיי לא היה נחוץ לי כל צבע איפור.  כעבור זמן סיפרה לי המעבידה על החתונה המפוארת שהיא עומדת לערוך לבתה.  בגלל שאורחים רבים גרים בגרמניה, תיערך החתונה בברלין.  היה זה רמז לכך שהיא עומדת לעזוב את ז'יטומיר, ועל כן אינה זקוקה לי עוד.  היה עלי להשיג עבודה חדשה כמה שיותר מהר. 

   בני משפחת קוך השתדלו לעשות כל מה שאפשר כדי להתיידד אתי.  תחילה לא ייחסתי חשיבות רבה ליחס המיוחד שקיבלתי מהם.  כאשר התחלתי לעבוד, בהמלצתו של מר קוך, הוא ליווה אותי לעבודה בכל יום.  למען האמת, זה לא כל־כך מצא חן בעיני, ואז סיפר לי יבגני קוך, שבעיר ז'יטומיר תופסים בני נוער ושולחים אותם לגרמניה כדי להכריחם לעבוד שם.  הוא אמר עוד, שאם הוא נמצא לידי ברחוב, לא יאונה לי כל רע.  כך הוא הופיע בכל בוקר בבית שבו גרתי, כדי ללוות אותי לעבודה.  למעשה היה זה אדם מבוגר שעבד בעצמו קשה והיה לו תפקיד אחראי.  לא היה לי נעים לנצל לתועלתי אדם מכובד וטוב אלי.  לא ידעתי כיצד להודות לו.  משום מה אמר יבגני קוך שזה לו כבוד גדול לשרתני, כאילו הייתי בתו.  היתה זו הפתעה עבורי;  היה לי מה להגיד בעניין, אך שתקתי.  לא רציתי לגרום כל עוגמת נפש לאדון מסור זה. 

   הגיע החורף, ירדו גשמים, ופעמים רבות היתה הדרך חלקלקה.  למרות הכול, יבגני קוך המשיך להופיע בכל בוקר כדי ללוותני לעבודה.  לפעמים ביקש ממני לאחוז בזרועו.  הייתי מאוד ביישנית, ולא ידעתי כיצד לנהוג.  שאלתי אותו מדוע הוא מטריח עצמו בגללי?  ואז אמר, שיש לו שני בנים שעליו לדאוג להם, והוא מקווה שאני אבחר באחד הבנים, ואז אהיה לו כמו בת.  הדבר נראה לי מוזר מאוד.  חשבתי בלבי, מה מקשקש הזקן הזה?  על־פי מיטב ידיעתי אחד הבנים שלו עדיין בצבא הרוסי, בחזית.  בני משפחת קוך לא ידעו כלל מה קורה לבנם הבכור, אך הדבר לא הפריע להם לחפש עבורו כלה...  בקשר לבנו הצעיר, אנטולי, היו שמועות שהיתה לו ארוסה יפה, ומאז שהגעתי לקרובים שלו – עזב אנטולי את ארוסתו.  רק זה היה חסר לי.  נזהרתי מאוד כדי לא לתת להם כל סיבה להגיד בפירוש שאנטולי עזב את ארוסתו בגללי, אך כולם ידעו שכך הדבר.  באותה שעה אף פחדתי לומר שאינני מעוניינת כלל באנטולי, כי במצבי אסור היה שיהיו לי שונאים.  בזמן שלא הייתי בבית, היה אנטולי קוך מביא מתנות יקרות ומניח אותן עבורי על השולחן.  הוא לא העז לתת לי משהו באופן אישי.  היו שם תקליטים רבים, פטיפון ומצלמה יקרה.  הבנות שאצל גרתי רקדו משמחה, אך כאשר נודע לי העניין כעסתי מאוד.  אמרתי לכולן במשפחה לא לקבל עבורי דבר, איימתי שבגלל כל מיני מתנות אצטרך לחפש מקום מגורים אחר.

   גם דוסיה קוך דאגה לי מאוד למן הרגע שפגשה בי.  כל יום היא הביאה לי ארוחת צהריים.  באותם הימים אפילו לא חלמתי על אוכל כזה.  בעלת הבית סיפרה לי שגברת קוך מביאה לי אוכל, אולם אני לא נגעתי בו.  את הכול אכלו הבנות האחרות.  היה זה ברור שמי שנותן לי מאכלים טובים, מצפה לקבל תמורה כלשהי.  לא רציתי להיות חייבת לאיש המחפש כלה לבניו.  מאוד רציתי להתרחק מבני משפחת קוך – אך זה לא היה כל־כך פשוט.  בכל הזדמנות האשימו בני משפחת קוך את הקרובים שלהם, שהם מנצלים את תמימותי ולוקחים ממני כל מה שיש לי.  השתדלתי לשתוק, לא להתווכח, ולשמור על יחסים טובים עם כולם.  הודות למשפחת קוך – נודע לי שבמפעל לחמאה צריך פועלות.  הלכתי לשם, והם קיבלו אותי לעבודה. 

   במפעל ייצרו חמאה, גבינות קשות וגבינות צהובות.  תפקידי היה לעמוד ליד המאזניים ולשקול חמאה.  את החמאה ארזו בחבילות יפות בנייר מיוחד.  בכל חבילה קילוגרם אחד חמאה.  ביום הראשון לעבודתי נכנסתי דרך עמדת הביקורת לחצר בית־החרושת.  היו שם כבר פועלות רבות ששוחחו ביניהן, ומרחוק הבחנתי ברכבת בעלת קרונות רבים, עמוסי סחורה.  הרכבת נעצרה ליד המחסנים, שם עבדו שבויים רוסים בפריקת המטען.  הם עבדו כסבלים תחת שמירה כבדה של חיילים גרמנים.  פתאום התרחש משהו בין השבויים, מין התקהלות של כל הסבלים.  מיד הבחנתי בשני שבויים הרצים לכיוון שלי, אחד מהם היה גבוה ושחרחר והשני נמוך ובלונדיני.  הם צעקו ובכו בדמעות.  מאחוריהם רצו חיילים גרמנים עם נשק בידם, וצעקו:  "עִמדו!  עִמדו!".  תחילה לא הבנתי מה מתרחש.  הסתכלתי לכל הכיוונים וגם לאחור, כדי להבין לאן כולם רצים.  להפתעתי הגדולה התנפלו עלי שני השבויים בנשיקות וצעקו:  "אחותי אולגה!"  אפילו הגרמנים היו נבוכים, והסתכלו עלי כעל יצור שלא מן העולם הזה.  לא יכולתי להוציא הגה מפי.  חשבתי לעצמי:  הרי אני לא היחידה בחצר זו, מדוע התנפלו דווקא עלי?  השבויים מיהרו להסביר לי שהם עובדים כל היום במחסנים שבחצר, הם פורקים מהרכבות סחורות כמו סוכר וקמח.  אחרי העבודה מובילים את הסבלים למחנה שבויים.

   גורלם של השבויים היה מוכר לי.  ריחמתי עליהם.  השבויים התלוננו בפני שמאז נפילתם בשבי לא קיבלו טבק, והדבר מגביר את סבלם.  הם אמרו לי כי הם מוכנים לכל עונש עבור סיגריה אחת.  הם ביקשו שאביא להם טבק ונייר תמורת סוכר וקמח בכמות גדולה.  צמרמורת אחזה בכל גופי.  אני, יהודייה, עם תעודת זהות מזויפת שנמצאת בכספת המשטרה, פעמיים בשבוע צריכה להתייצב במשטרה כדי לתת דוח על מעשַי, והנה מציעים לי סחורה גנובה מהצבא הגרמני!  להתיידד עם שבויים לא היה כבוד גדול, ולא הסכמתי לסכן את חיי.  אמרתי להם אפוא שאני זרה שגרה אצל משפחה מקומית, ואין לי כל אפשרות להשיג טבק.  השבויים נאנחו באכזבה, הגברים בכו כילדים, ואמרו לי שאני תקוותם היחידה, מאוד ריחמתי עליהם, ובסופו של דבר הסכמתי לבצע עבורם את המשימה המסוכנת, מבלי לחשוב על ביטחוני האישי.  כעסתי על עצמי, מצד אחד, ברחתי מהמוות, והנה פה, בקלות כה רבה אני מכניסה את עצמי למלכודת כה מסוכנת... 

   השבויים לימדו אותי איך להוציא את הסחורה מהחצר ואיך לבצע את העסקה כולה.  בתום יום העבודה במפעל הייתי נפגשת עם השבויים, שהיו מביאים לי כמות די גדולה של סוכר וקמח.  כל זאת הייתי מניחה על גדר האבן הפונה אל הרחוב.  היה זה רחוק מעמדת הביקורת, כך שעברתי אותה בלי החבילות.  אחר־כך הייתי ניגשת לצד השני של הגדר הגבוהה ומורידה ממנה את החבילות.  למחרת הייתי מביאה את הטבק והנייר.  הכול היה עטוף בכמה שקיות, כדי שישמשו אחר־כך לאריזת הסחורה החדשה. 

   גם בבית שבו גרתי שמחו מאוד שאני מביאה סוכר וקמח בכמויות גדולות.  הכול הן קיבלו בחינם, מבלי להסתכן.  המשפחה התאימה לי ערדליים – נעלי גומי מיוחדות, שנועלים על הנעליים הרגילות כדי לשמרן מפני מי הגשם או השלוליות.  הדריכו אותי איך לעשות סוליות מחבילות חמאה, שאותן הכנסתי אל תוך הערדליים שנעלתי.  באופן זה יכולתי להביא הביתה יום־יום יותר ממחצית הקילוגרם חמאה – בהתאם לדרישות שהיו בבית.  למרות כל זאת, לא אכלתי אצל משפחת גריגורביץ', כי בנות הבית לא נתנו לי דבר.  כאב לי לראות איך הן מנצלות אותי בצורה מכוערת, אך לא היתה לי בררה.  היו פעמים שעבדתי בלילות.  הלכתי לעבודה בלי פת לחם.  לפעמים ריחמו עלי הפועלות, ונתנו לי תפוח־אדמה אחד.  מזה חייתי, אכלתי רק כדי לשרוד, לא למות מרעב, ובאותו זמן גרמתי שמחה לאנשים רבים.

   בימים שבהם לא יצאתי לעבודה, ביקרתי אצל שכנתנו, אלֶנה ניקולייבנה, והשתדלתי לעזור לה בעבודות הבית בעבור מעט אוכל.  הסתפקתי בכך שיכולתי לישון בתוך בית ולהתרחץ במים ובסבון, מה עוד נחוץ ליהודייה כדי לחוש כבן־אדם...

   יום אחד הגעתי לעבודה, ולתדהמתי ראיתי את כל הפועלות יושבות בחצר ומביטות בעצבנות לכל הכיוונים.  במקום היו גרמנים רבים.  הם דיברו ביניהם בשקט, למרות המהומה שהתחוללה במקום.  נודע לי כי המחסנים במפעל היו מלאים בסחורה, והכול היה מוכן למשלוח לגרמניה, והנה הגיעו הגרמנים במשאיות גדולות, ומהר מאוד הוציאו את כל הסחורה מן המחסנים.  הם העמיסו אותה על המשאיות ונעלמו.  שוב הגיעו קצינים גרמנים במשאיות, וגם הם דרשו את הסחורה שהיה צריך לשלוח לגרמניה.  התחילו לברר מה קרה.  התברר שהמשאיות הראשונות היו של פרטיזנים רוסים, והם לקחו את כל הסחורה ולא השאירו פירור.  הבהלה היתה גדולה, ומיד הגיעו חוקרים וגם חיילי ס"ס כדי לחקור כיצד קרה דבר שכזה. 

   השבויים שעבדו במפעל הוצאו מיד והובלו למקום בלתי ידוע.  גם לנו, הפועלות, אסור היה להתפזר כל זמן שנמשכת החקירה.  בלית בררה ישבנו כולנו בחצר המפעל.  הבנות היו מקומיות, הכירו זו את זו, ושוחחו ביניהן.  רק אני הייתי זרה, ופחדתי לפתוח את פי.  אימצתי את מחשבתי, מה אגיד כשיגיע תורי להיחקר.  התנחמתי שיש אנשים שאינם נותנים מנוח לגרמנים ולוחמים בהם בכל שיטה אפשרית.  בעיר ז'יטומיר הסתובבו גרמנים רבים, ולך תדע מי מביניהם פרטיזנים. 

   הרגשתי זרה ובודדה ואומללה.  למעשה היה לי דבר משותף אחד עם הפועלות – כולנו חיכינו לחקירה מבלי שהיינו אשמות.  הייתי שקועה במחשבות כאשר הודיעו לנו שמותר לנו ללכת הביתה;  יחד עם זאת הזהירו אותנו לבל נעזוב את העיר ללא רשות, כי החקירה עדיין נמשכת. 

   היו אפוא סיבות רבות למצב רוחי הקודר מאז הבוקר.  הייתי טרודה ומותשת.  יצאתי מחצר המפעל, והסתובבתי ברחוב מבלי לחשוב לאן מועדות פני.  הייתי שקועה במחשבות, דיברתי אל עצמי, ואפילו לא הרגשתי כאשר מישהו תפס לפתע בזרועי.  היה זה אנַטולי קוך, קרוב המשפחה של המשפחה אצלה גרתי.

   הוא היה עצוב ומופתע על כך שהייתי בהלם, ואכן, לא ציפיתי לפגוש אותו במקום זה.  בבת־אחת התעוררתי מן הזיכרונות שאחזו בי.  מהיום הראשון שאנטולי פגש בי אצל קרוביו הוא היה סקרן לדעת עלי הכול.  לשם כך עקב אחרי בסתר בכל הזדמנות.  היה זה שיגעון של בחור צעיר.  והנה הצרות שלי היו כה גדולות, שאפילו לא היה לי מושג איך זה להיות צעירה כמו בנות אחרות בגילי.  אנטולי סיפר לי, שמאז שהתחלתי לעבוד בעיר ז'יטומיר, הוא מלווה אותי בכל יום אחרי העבודה.  הדבר נודע לי עתה לראשונה.  התברר שהוא תמיד הלך בצִדה השני של המדרכה;  פעמים רבות הוא עבר על ידִי ממול, וגם אז לא ראיתי אותו, כי הייתי שקועה בתוך סבלי.  אנטולי הביט בי מקרוב, ומיד אמר כי הוא משוכנע יותר מתמיד שקרה לי אסון גדול שעליו קשה לי להתגבר.  הוא סיפר לי כי מאז שיצאתי מבית־החרושת הוא עוקב אחרי.  כמו תמיד, תחילה הוא הלך על המדרכה הסמוכה בצדו השני של הכביש;  אחר־כך עבר לצד שלי וצעד אחרי.  האזנתי לדבריו, ונבהלתי, כי הוא ידע עלי יותר מדי, והדבר היה מסוכן מאוד.  השתדלתי למחוק את הרושם שעשיתי עליו, וניסיתי הכול כדי להתאושש ולחזור לחיים הרגילים.  לא יכולתי למצוא מילים או סיפורים שיתאימו למצבי.  הסתכלתי סביבי כדי לדעת היכן אני נמצאת.  פתאום נזכרתי שבאותו יום היה עלי להתייצב במשטרה, והנה כבר מאוחר!

   היה כבר לפנות ערב, במשרדים כבר סיימו את העבודה, ואני עצמי הייתי בטוחה שכבר מזמן נסגרה מחלקת התעודות במשטרה.  ידעתי בלבי, שאם לא אופיע בזמן, יכולים השוטרים להגיע לבית משפחת גריגורביץ' לחפשני, ואז יהיה מצבי גרוע ביותר.  בלית בררה אמרתי לאנטולי, שאני מחפשת את המשטרה, כי יש לי סידורים לעשות שם.  אמרתי לו בגסות שהוא מפריע לי.  אנטולי רק צחק ואמר:  "הרי את עומדת על יד המשטרה!  אם באמת רצית לבקר פה, למה לא נכנסת לפני שעות?".  אזרתי אומץ, ובמהירות רבה נכנסתי פנימה.  התברר שמנהל המחלקה עדיין נמצא במשרד, וחוץ ממנו אין שם איש.  כמו בעבר, כך גם עכשיו, מנהל מחלקת התעודות שלף מיד את תעודתי המזויפת והחל לשאול שאלות.  ברגע שבו הייתי בטוחה שגורלי נחרץ, אמר לי המנהל, לתדהמתי, שמותר לי ללכת הביתה עד לביקור הבא.  יצאתי משם החוצה כמו מבית מרחץ, רטובה כולי.  לא ציפיתי שאנטולי קוך עדיין יהיה שם, מחכה על יד השער.

   הלכנו הביתה.  כל שרציתי הוא להיות לבד.  אנטולי חסם בפני את הדרך ולא נתן לי לזוז.  היה לו משהו חשוב ודחוף לספר לי.  מצד אחד פחדתי לריב אתו, ומצד שני הייתי במצב קשה, שאפילו לא הייתי מסוגלת להקשיב לו.  הייתי עייפה מאוד.  היה לי קר.  כל מה שרציתי היה לנוח.  הייתי מוכנה לשכב בכל מקום.  כך הגענו אל הבית, ואז חסם אנטולי את דרכי לפני הכניסה.  הוא התיישב על קצה הגדר ואמר שאני לא גרה פה, ושיש לי טעות בכתובת, המקום שלי הוא בביתו. 

   ידעתי מזמן שגם הוריו של אנטולי מחכים בקוצר רוח שאבוא לגור אצלם.  התחננתי בפני אנטולי, ביקשתי ממנו שיתן לי להיכנס, אך דבר לא עזר לי, ואז אמרתי לו, שאלך למחרת לחפש לי מגורים חדשים.  אינני יודעת מה גרם לו לפנות את הדרך ולתת לי סוף־סוף להיכנס הביתה.

   נשכבתי בבגדי על הספה.  בעלת הבית והבנות היו כבר במיטה, רק אירה גריגורביץ' היתה עסוקה מאוד בכתיבת מכתבים.  הייתי בטוחה אפוא שאיש לא ראה אותי.  יש לציין שהייתי אשת סודן של כל בנות הבית, ולעת הצורך שימשתי גם כשליחה נאמנה.  כל אחת מהן היתה משוכנעת שאני משרתת רק את ענייניה.  אירה היתה מאוד זקוקה לעזרתי, היא רצתה שאתעורר כל עוד כולם ישנים.  בדרך־כלל הייתי צריכה לטפל במכתביה ולהביאם לכתובת הרצויה, וכן להוסיף בעל־פה כל מיני דברים על־פי רצונה.  ואולם, הפעם היא לא הצליחה להעיר אותי, כנראה שאיבדתי את הכרתי.  אירה חשה שאני קרה כקרח ואינני נושמת, ונבהלה מאוד.  היא צעקה כמטורפת והעירה את כל בנות הבית.  בלילה ההוא היה עוצר חמור, כי במשך היום העלו הגרמנים על עמוד התלייה 50 גברים חפים מפשע.  הם שילמו בחייהם מכיוון שמישהו הרג חייל גרמני ברחוב.  לא היו עוד יהודים, ועל כן תלו רוסים.  היה זה ליל בלהות – ובכל זאת רצו הבנות כדי להזעיק עבורי רופא.  הרופא ושתי בנותיו שעזרו לו סייעו לי להתעורר.

   הייתי מטושטשת ועייפה, ואפילו לא הרגשתי שמטפלים בי ולא הבחנתי באנשים הסובבים אותי.  בבוקר סיפרו לי שהיה לי התקף־לב ושאסור לי לקום מהמיטה.  הצטערתי מאוד שלא נתנו לי למות בשקט מוות טבעי.  דאגתי, איך אסתדר בתנאים אלה.  כל־כך רציתי למות בלי לסבול, וגם זאת לא יכולתי להשיג.  התברר שלא כל־כך פשוט למות מוות נורמלי.  ברגע שיכולתי לקום מהספה ציוו עלי הבנות ללכת לד"ר ויסנֶבסקי, על־פי דרישת הרופא.  הוא בדק אותי, נתן לי תרופות, ואמר שעלי לבצע בדיקה דחופה, כי יש לי בעיות לב.  ידעתי להעריך את הטיפול המסור של הרופא, אך התברר לי שזה עוד לא הכול, ואני חייבת להיות תחת השגחתו.  בלית בררה ויתרתי על גאוותי, ואמרתי לד"ר ויסנֶבסקי שאני בסך־הכול עוזרת בית ועובדת אצל הגרמנים בשכר נמוך, ולכן אין לי אפשרות לשלם לו.  השתדלתי להודות לרופא המסור על כל אשר עשה למעני.  אבל הרופא לא התרשם מהווידוי שלי;  הוא אמר שאין לי מה לדאוג, כי הוא עצמו מעוניין לטפל בי עד שהכול יהיה בסדר.

   ישבתי אצלו במרפאה, והוא סיפר לי סיפורים שונים.  להפתעתי נודע לי שמצאתי חן בעיני בני משפחתו מן הרגע הראשון שבו ראו אותי.  הם החליטו שאהיה ידידה למשפחתם, ולא חולה רגילה.  אלוהים אדירים, איך עלי להבין אותם?!  משפחת הרופא התעניינה בי.  הם התייחסו אלי תמיד בידידות, ובכל הזדמנות הזמינו אותי לבקר בביתם.  תמיד ידעתי כיצד לשלם עבור האהבה שקיבלתי.

   בעלת הבית אמרה שהיא מכירה את הד"ר ויסנבסקי כבר שנים רבות.  שאלתי אותה איזה מין אדם הוא, הרופא הזה, המתייחס אלי כמו מלאך.  אנסטסיה איבנובנה הביטה בי בחשדנות, וחייכה דומם.  אחר־כך אמרה:  "מה יש פה לספר, כולם יודעים שזאת משפחה סגורה.  הם חיים בשביל עצמם".  הדבר הרגיז אותי, ואמרתי:  "איך ייתכן?  הנה, תראו איך הם מתנהגים אלי...",  אז בעלת הבית אמרה שהיא מופתעת מאוד שמשפחת ויסנבסקי מתייחסת אלי בצורה מיוחדת.  פתאום נכנס מר קוך.  כנראה שהוא שמע על מה שוחחנו, ומיד אמר:  "אוי, אתן מדברות על הד"ר ויסנבסקי, הרי כולם מכירים אותו עם האנטישמיות שלו.  אפילו עכשיו, כאשר אין כבר יהודים, בכל זאת משפחתו אינה מסוגלת להירפא מן האנטישמיות שלה".  אנסטסיה איבנובנה התערבה ואמרה:  "נו־טוב, מה זה חשוב, ידוע שהמשפחה הזאת שונאת גם את השלטון הסובייטי.  תראו איך משפחת ויסנבסקי חוגגת את המפלה הרוסית.  הרופא הקטן הזה מלא שנאה, תמיד הוא מוצא מה לשנוא".

   בכל פעם שהתייצבתי במשטרה, כדי לקבל סוף־סוף את התעודה שלי, היו חקירות.  בחדר ישבו שני גברים מלבד המנהל, וכן אישה מבוגרת אחת.  היא היתה הגרועה מכולם.  פעם הגעתי הביתה בזמן שלא ציפו לי.  הכול היה בלתי צפוי.  הבחנתי שהאישה הזאת משוחחת עם בעלת הבית שלי.  דמי קפא בעורקי מרוב פחד, אבל התנהגתי כאילו הדבר כלל לא נוגע לי.  כנראה שהאישה הנוראה הזאת לא סיפרה שהיא עובדת במשטרה, כי לפי כל הסימנים לא ידעו בבית שאני מבקרת במשטרה פעמיים בשבוע.  אילו ידעו היו זורקים אותי לכלבים כדי להיטרף.  בכל הביקורים שלי במשטרה, חזרו השאלות על עצמן, הם השתמשו בשיטה של בלבול.  אחד לא הספיק לגמור את השאלה, והשני כבר החל את השאלה הבאה או זרק משהו שכבר עניתי עליו.  אינני מבינה איך הצלחתי לעמוד בלחץ הכבד שהופעל עלי.  הם כבר מזמן הרגו את כל היהודים, ועדיין חיפשו יהודים בזכוכית מגדלת כדי לא להשאיר להם זכר.  היה לי ברור שכל אלה שאוהבים אותי.  אילו רק ידעו שאני יהודייה היו הורגים אותי מבלי להניד עפעף.

   באחת הפעמים, כאשר הייתי צריכה להתייצב שוב במשטרה, באתי בכוונה אחרי שעות העבודה במשרדים.  למזלי, היה המנהל לבדו.  כנראה שמשהו הטריד את מנוחתו, והוא עמד ליד החלון שפנה לחצר הפנימית והביט החוצה אל החושך.  אי־אפשר היה לראות דבר בחצר.  באותו זמן התאוששתי ממחלתי, ועדיין לא היתה לי עבודה.  אסור היה לו לדעת על כך, ועל כן אמרתי שרק עכשיו סיימתי את עבודתי אצל הגרמנים ועל כן איחרתי.  ביקשתי סליחה על האיחור, הוצאתי את הבקבוק עם הספירט, ונתתי למנהל מחלקת הדרכונים.  אמרתי לו שזוהי מתנה עבור הטירדה שאני גורמת לו.  הוא חייך בערמומיות, ומיהר לסגור את הבקבוק בארון.  אחר־כך ניגש אלי קרוב, והתבונן בי, כאילו מנסה ללמוד את פני.  היה נדמה לי שהוא מתלבט מה לעשות אתי.  פחדתי נורא, אך לא זזתי ממקומי.  הבטתי היישר בעיניו.  עבורי זה נמשך כנצח, עד שפתח את פיו, וציווה עלי לבוא בבוקר, כאשר כולם יהיו במשרד.  יצאתי משם, ולא ידעתי אם הספירט עזר או רק החמיר את המצב.  חיכיתי במתח לביקור הבא.  התייצבתי בזמן, והנה החלו השאלות מהתחלה, דבר לא השתנה.  בינתיים לא יכולתי לקבל עבודה ללא התעודה.  מה לעשות?  היה לי ברור שזה משחק עצבים.  בלית בררה עזבתי את בניין המשטרה.

   לאט לאט יצאתי משער המשטרה, הייתי מתוחה, הייתי בטוחה, יותר מתמיד, שלא נותר לי כל סיכוי להישאר בחיים.  ניסיתי כבר הכול, מעבר ליכולתי, וללא הצלחה.  לפתע היה נדמה לי שמישהו אוחז בחוזקה במרפקי.  לא הגבתי, כי הייתי שקועה במחשבותי, והנה שוב, חשתי שמישהו מנסה לכרוך ידו סביב צווארי.  הרמתי ראשי.  על ידי עמדה אירה ויסנבסקה, בתו של הרופא שטיפל בי במסירות.  חשבתי לעצמי:  רק היא חסרה לי עכשיו, אולי גם היא יצאה מהמשטרה?  ניסיתי להסתיר את מצב רוחי ככל האפשר, למרות שבתוכי התחוללה סערת רגשות שמחתה כל חשק לחיות.  השתדלתי שהיא לא תבחין מה עובר עלי.  מהר מאוד נודע לי כי אירה יצאה מן העבודה, כדי ליהנות ממזג האוויר היפה.

   אירה ויסנבסקה עבדה אצל ראש העיר הגרמני בתפקיד חשוב.  היא שמחה מאוד לראותני, וחיבקה אותי בידידות.  היא רצתה לדעת הכול.  סיפרתי לה שעכשיו יצאתי מהמשטרה, כי יש צורך להחליף את תעודת הזהות שלי, לכן לא הלכתי היום לעבודה.  אירה התנהגה כאילו אני חברתה הוותיקה.  היא סיפרה לי שאצלה בבית מדברים עלי רבות, ושאני תמיד אורחת רצויה אצלם.  אירה סיפרה כי אביה דואג לי ומאוד הופתע מכך שהפסקתי לבקר אותו, הרי אני חייבת להיות תחת השגחת רופא.  נודע לי שאירה סיימה שלוש שנות לימודי רפואה.  היא רצתה להיות רופאה כמו אביה, ובינתיים עבדה במקום טוב.  אירה הכירה את כולם.  ידעתי שהיא מסוגלת לעזור לי לקבל תעודת זהות וגם עבודה במפעל כלשהו.  אבל איך יכולתי להעז ולספר לה את צרותי, הרי מיד תבין מי אני.  ללא רחמנות היתה מוסרת אותי לידי הגרמנים.

טיילנו ברחוב הראשי של ז'יטומיר, היה יום יפה.  לא היו חסרים גרמנים בדרגות גבוהות שטיילו ברחוב.  גברים רבים הסירו כובעיהם בפני אירה.  כולם הכירו אותה, ובירכו אותה לשלום.  אירה הרוסייה, שגרה בעיר מולדתה, הרגישה שלא נוח לה לדבר רוסית.  היא ביקשה ממני לדבר אתה גרמנית.  בדרך־כלל השתמשתי בגרמנית רק כאשר הייתי מוכרחה, למשל בעבודה, כדי שהמעבידות יבינו אותי.  אירה היתה פקחית, והבינה שאם אינני יודעת גרמנית אז לא ייתכן שעבדתי אצל גרמניות.  היא העמידה אותי במבחן, ודרשה ממני לדבר גרמנית.  לא יכולתי להתחמק, כי לא רציתי שהיא תחשוד במשהו.  אירה אמרה לי שעם גרמנית כמו שלי אפשר להיות גרמנייה.  בו־במקום אמרה לי שלא ייתכן שחברה טובה שלה תעבוד כעוזרת בית.  לדבריה, אני חייבת לעבוד במקום מכובד יותר, כי לזה אני ראויה מכל הבחינות.  סיפרתי לאירה שיש לי תכניות ללמוד, אך בינתיים, בזמן של מלחמה, אין זה חשוב היכן עובדים.  כל עבודה מכבדת את בעליה אם היא נעשית ביושר, ואין בזה כל בושה.  בזהירות רמזתי לה, שאילו היה לי אפשרות לבחור עבודה, הייתי רוצה לעבוד בבית־חרושת.  היא אמרה לי שעכשיו היא יודעת איזה סוג עבודה מתאים לי, והבטיחה כבר שתדאג לזה, שאני יכולה לסמוך על כך.

 

במלכודת

עבר רק יום אחד מאז הפגישה המקרית עם אירה ויסנבסקה, והנה קיבלתי הזמנה לבוא למשרד בית־החרושת "וולקניזציה", לייצור ותיקון צמיגים.  שם הציעו לי לעבוד במשרדם כמתורגמנית רוסית־גרמנית.  לא שמחתי, למרות שהיתה זו העבודה היחידה שהציעו לי עד כה.  בזהירות רבה השתדלתי להשתמש בתירוצים שונים, ורציתי לקבל עבודה פשוטה יותר במפעל.  הגרמנים שניהלו את המפעל היו מופתעים.  הם הסבירו לי בסבלנות שיש להם די פועלים, כל מה שדרוש להם זו מתורגמנית.  לא היתה לי כל בררה, התחלתי אפוא לעבוד מיד.  למזלי הטוב, לא דרש ממני המנהל הגרמני תעודות כלשהן.  הגרמנים שהיו אחראים שם בכלל לא התעניינו בחיים הפרטיים שלי, כולם התייחסו אלי בכבוד ובהבנה, כאילו שהם יודעים עלי הכול.  היה לי ברור שכל זה בא כתוצאה מעזרתה של אירה ויסנבסקה; ולמרות הכול, לא היה לי כל ספק, שאילו אירה היתה חושדת בי שאני יהודייה, היא היתה מוסרת אותי לרוצחים הגרמנים מבלי להתלבט.

   בינתיים היתה אירה גאה בי מאוד.  המשרד ובית־החרושת היו בבניין אחד.  במשך היום הסתובבתי בין המשרד למפעל.  השתדלתי להביא להם תועלת – אולם החשוב לי מכל היה להכין תעודות עבורי.  על הטפסים המוכנים עם חותמת הדפסתי בעצמי כל מיני תעודות.  בכל הזדמנות דאגתי שיהיו לי תמונות יחד עם המעבידים הגרמנים.  השתדלתי להצטלם על יד השלט של בית־החרושת.  כנראה שהעבודה הזו נתנה לי ביטחון, אומץ ושקט נפשי – אך רק למראית עין.  לא חיכיתי עד לתאריך שבו היה עלי להופיע במשטרה, אלא ביזמתי הלכתי לבקר במחלקת הדרכונים.  כמו תמיד, סיפרתי להם על מעשי ועל עבודתי, ובכוונה ברורה התפארתי בהצלחותי.  פניתי אל המנהל של מחלקת הדרכונים, וטענתי בפניו, כאילו המנהל הגרמני במפעל מבקש לדעת, מהן דרישותיה של המשטרה הרוסית לצורך מתן תעודת זהות.

   מרוב התרגשות לא שלטתי במילים שיצאו מפי.  לא הבנתי איך העזתי לומר משפטי אִיוּם שמהם השתמע כאילו המנהל הגרמני שלי אמר שהוא עצמו מוכן להתלונן על מחלקת הדרכונים.  בפחד חיכיתי לתוצאות החמורות.  להפתעתי, מיד קיבלתי תעודת זהות חוקית.

   ידעתי שצרותי לא תמו בכך.  הטרידה אותי מאוד העובדה שהתעודה המזויפת שלי נשארה בכספת של המשטרה.  חשבתי בדאגה, מי יודע לאילו ידיים התעודה הזאת יכולה להגיע.  היה ברור לי שלמען ביטחוני אני חייבת להימלט מן העיר ז'יטומיר.  בפחד חשבתי שכדאי למהר כל עוד אפשר.  היה לי חשוב שאיש לא יוכל למצוא אותי, אבל איך עושים דבר בצורה כל־כך פתאומית?!  לא קל היה לקום ולברוח, מה גם שהיה לי הרבה להפסיד.  הייתי חולה, וקיבלתי טיפול חינם;  לרגע לא שכחתי את הסבל שעבר עלי עד שמצאתי פינה לגור בה;  ידעתי להעריך את העבודה שקיבלתי לאחר ייסורים כה רבים;  הצלחתי להגיע למצב שבו יכולתי להרוויח את לחמי בכבוד.  לאחר מחשבה, החלטתי שלעת עתה כדאי לי להתאפק ולהישאר לעבוד במפעל לצמיגים.

   ובכל זאת התגנבו אלי מחשבות מפחידות שלא נתנו לי מנוח.  כל הזמן חשבתי איך להתחיל בחיים חדשים במקום אחר.  התעודה המזויפת שלי היתה על שם אוּלִיטָה נוֹבַקִיבסקָה, אוקראינית.  בתעודה החוקית שלי הצלחתי לשנות מעט את השם ללִידָה נוֹבַקוֹבסקָה, פולנייה.  בתעודה הייתי מבוגרת בהרבה מגילי האמיתי, ולא יכולתי לעשות דבר כדי לתקן זאת.  עדיין לא ידעתי לאן לפנות, היכן קל יותר להסתדר, בעיר או בכפר.  העיר קייב, שמעולם לא ביקרתי בה, נראתה לי מקום אידאלי.  זוהי עיר גדולה, שבה לא מכירים את כולם.  כך חשבתי, אם כי ידעתי כי אותם גרמנים נמצאים גם שם, כך שמבחינה זו המצב שם דומה.

   בקוצר רוח חיכיתי למשכורת הראשונה.  קשה היה לדעת מה תהיה תגובת בעלת הבית, כאשר תקבל רק מחצית ממשכורתי.  היא התרגלה שתמיד נתתי לה כל מה שהיה לי.  אבל הפעם הייתי חייבת להיות חזקה ולדאוג לעצמי, הייתי זקוקה למעט כסף לנסיעה.

   בפועל היה הכול אחרת.  היום המאושר שבו קיבלתי את משכורתי הגיע סוף־סוף – אולם באותה תקופה היתה בתה של בעלת הבית, אירה, חולה מאוד.  כספי היה נחוץ אפוא לתשלום עבור רופא ועבור הפלה לאירה, כך הבנתי.  אסור היה להיות סקרנית.  לא היה זה אפוא הזמן הנכון לעזוב את בנות המשפחה, הן היו זקוקות לעזרתי.

   יום אחד חזרתי מן העבודה מדוכאת, ורציתי להיות לבד.  כבר בחצר פגשתי את בעלת הבית, שחיכתה לי בקוצר רוח.  היא סיפרה לי שבמשך היום היה לה ויכוח קשה עם בתה נדיה.  היא חשדה שהיא אינה עובדת אלא מבלה את זמנה במקום בלתי ידוע, והנה, שוב היא מתכוננת ללכת לבילוי לילי.  אנסטסיה איבנובנה ביקשה ממני לעקוב אחרי נדיה, ולא לעזוב אותה לרגע.  היה עלי לברר את כל הפרטים על המקום שבו מבקרת בתה.  ניסיתי להתנגד, אולם בעלת הבית דרשה ממני לרגל אחרי נדיה ולדווח לה על כל הפרטים.  ידעתי שאסור לי להיות המלשינה של המשפחה;  הייתי אפוא במצב עדין מאוד.  תמיד השתדלתי להיות ביחסים טובים עם כולם, רציתי להיות נייטרלית בין בנות המשפחה אצלן גרתי;  פחדתי שמישהי מהן תכעס עלי.  כל הדרך ניסתה נדיה להיפטר ממני, פעמים אף בגסות.  היא התייחסה אלי כאל ילדה קטנה, שאינה מסוגלת להבין אותה;  היא טענה שמקום הבילוי אינו מתאים עבורי, וכעסה על שאני מפריעה לה במקום לעזור לה בשעת הצורך.  בסופו של דבר, מאסתי בתפקיד השמירה על אדם מבוגר ממני, שאינו רוצה בי.  החלטתי אפוא לספר לנדיה בגילוי לב, שאמה היא שציוותה עלי ללוות אותה לכל מקום.  אמרתי לה בצער, שאינני יודעת איך להתנהג כדי להשביע את רצון כל הנשים במשפחתה.  נדיה נרגעה, והחלה להתנהג כלפי בידידות.  שוחחנו כל הדרך הארוכה, עד שהגענו לשכונת וילות.

   נכנסנו לחצר של בית מפואר.  בכניסה קיבלה אותנו מנהלת הבית, אישה גדולה ושמנה.  היא הכירה את נדיה מביקוריה הקודמים, ואמרה בגרמנית בכעס רב:  "מדוע לקח לך כל־כך הרבה זמן, בעל הבית מחכה לך בקוצר רוח.  הוא כועס עלייך מאוד".  להפתעתי, החלה נדיה להצטדק בצורה מבוהלת, כאילו היתה שִפחה עלובה וכל חייה תלויים בנכה הגרמני הזה.  נדיה הציגה אותי במבוכה כאחותה, ובטון מלא אשָם ביקשה להשאיר אותי עִמה עד הבוקר.  מנהלת הבית התייחסה לנדיה בזלזול ובבוז בולט, ואמרה שכדאי לה למהר לחדר השינה, ולא להרגיז את האדון הנכבד.  הייתי המומה מכל מה ששמעתי.  פתאום הבחנתי בגרמני שהיה מנהל מפעל הבשר.  הוא היה לבוש בפיז'מה, ועמד בכניסה לחדר השינה, כנראה יצא לראות מי בא עם נדיה.  הוא הביט בי בתמיהה, כי הכיר אותי מהביקורים שלו אצל נדיה.  כאשר נשארתי לבד בפרוזדור, הִכניסה אותי מנהלת הבית לחדר שינה המיועד לאורחים.  הייתי עייפה מאוד, ושמחתי שסוף־סוף אוכל להישאר לבדי.  אחרי חצות, בעודי ישנה שינה עמוקה, באה אלי נדיה לבושה בכותנת לילה יפה ויקרה, שלא היתה שייכת לה.  היא העירה אותי ואמרה:  "קומי, קומי!  את חייבת ללכת הביתה.  תגידי לאמי שבילינו אצל חברים ותיקים שלי.  זכרי היטב, אף מילה על הגרמני הזה.  אל תשכחי לומר שכל הזמן את ואני היינו יחד".  נדיה נתנה לי חצי חפיסת שוקולד, וציוותה עלי לאכול אותה בדרך.

   נדיה ידעה שאפשר לסמוך עלי שאשמור סוד.  אחרי שחרור העיר על־ידי הסובייטים, נדיה היתה חייבת לברוח מז'יטומיר, כי רבים ידעו על מעשיה בזמן הכיבוש הנאצי.  קיבלתי ממנה מכתבים שבהם סיפרה לי שהיא גרה כעת עם בעלה בעיר בטומי ומסתדרת יפה.  היא כתבה שזאת עיר מאוסה, אבל שם עבד בעלה בתור מהנדס נפט.  משום מה, התלוננה נדיה על בעלה כל העת, וקבלה על כי אינו יודע להעריך אותה;  היא הרי גידלה את בנם גריק לבדה בזמן שבעלה היה בצבא.  אחרי הכול, כתבה נדיה בגאווה, כל אדם מסוגל לכוון את גורלו, האושר תלוי בחוכמתו של האדם, והוא צריך לדעת איך לתפוס את המזל בזמן.

   היתה זו שנת 1943.  בעיר ז'יטומיר האמינו המקומיים שהכיבוש יימשך לנצח.  אותי אכל הפחד התמידי.  לא פלא שבמשך הזמן סיגלתי לעצמי עירנות מופרזת, שנמשכה כל שעות היום והלילה.  הספה שעליה ישנתי ניצבה ליד החלון הפונה לרחוב.  היו לילות שביליתי ליד חלון זה בהמתנה ארוכה לאור הראשון של הבוקר.  באחד הלילות קרה דבר מיוחד ובלתי נשכח.  היה זה לילה שבו לא יכולתי להירדם.  מבלי משים הסתכלתי מפעם לפעם אל מעבר לחלון.  בחוץ שררו חושך ודממה.  והנה, נדמה היה לי שאני שומעת רעשים ברחוב.  עצרתי את נשימתי כדי להקשיב בתשומת־לב, אך השתרר שקט.  עבר זמן־מה, ושמעתי צעדים זהירים של הרבה זוגות מגפיים מסביב לבית.  קולות מאיימים אלה השתמרו בזיכרוני מאז השואה שהתרחשה בעירי.  מאז הכיבוש היו לי זיכרונות הקשורים למגפיים צבאיות.  גם כאשר היינו בגטו הקשבנו בדאגה ובמתח לצליל שבישר רע.  עבורנו היה זה סימן לסכנה מתקרבת.  במשך שנים רבות לא הצלחתי להשתחרר מהצליל הנורא, שרדף אותי ימים ולילות.

   פתאום שמעתי קולות גברים מדברים בלחש כדי לא להעיר את דיירי הבית.  עכשיו הייתי בטוחה שהבית מוקף מכל עבריו.  נתקפתי בהלה.  לא היתה לי כל אפשרות לברוח, כי בבית היתה רק דלת כניסה אחת.  הייתי בטוחה שזה הסוף שלי, כי לא היה לי ספק את מי רוצים לתפוס באמצע הלילה.  הרי בבית זה כל הדיירים הם תושבים מקומיים שהסתדרו יפה עם הפולש הגרמני;  רק אני הייתי הזרה והחשודה.  בכספת המשטרה נשארה עדיין התעודה המזויפת שלי!  עברה מחשבה מחרידה בראשי.  איזה ביש מזל!  עברתי שבעה מדורי גיהינום כדי לקבל תעודת זהות, והנה גילו את הזיוף ובאו לקחת אותי!  העמדתי פני ישנה.  שמעתי שדיירי הבית התעוררו.  בחדר השינה הסמוך החלו בנות גריגורביץ' להתלחש.  להפתעתי הופיעה בעלת הבית עם אחת מבנותיה כדי להעיר אותי משנתי.  הן היו זהירות ופחדו לדבר, וסימנו לי לבוא אחריהן.  אנסטסיה איבנובנה פתחה את אחת הדלתות, הכניסה אותי פנימה וסגרה את הדלת במהירות.  בתוך החדר היו כבר כל בנותיה, שמשום מה התחבאו וציוו גם עלי להתחבא.

  נדהמתי ממה שראיתי.  החדר המוזר הזכיר לי מאין באתי ומי אני.  המקום הזה היה עדות אילמת וברורה לטרגדיה שהתרחשה בו.  לא ידעתי שבבית הזה קיים חדר מסתור.  אף פעם לא פתחתי את הדלת המסתורית, כדי לבדוק לאן היא מובילה.  ועתה, בדרך מקרה ניתנה לי האפשרות להיווכח אישית, שגם בעיר ז'יטומיר השתמשו היהודים במקומות מסתור שונים כדי לברוח מן המוות.  ראיתי שחדר המסתור היה פעם קיר כפול, ששימש למחסה.  היו שם עוד מקומות מסתור, והקשר ביניהם היה תנור האפייה, הממוקם מעבר לקיר, הוא חיבר בין כולם.  על־פי כל הסימנים אפשר היה להבין שהסתתרה שם משפחה גדולה.  חלק מן המבנה היה הרוס.  ייתכן מאוד שהרוצחים הגרמנים הרסו אותו בזמן שהוציאו את הקרבנות ממחבואם.

   ישבתי בחורבת מסתור יחד עם הבנות של בעלת הבית.  קשה היה להבין מה מתרחש פה.  הרי לבנות נראַה הכיבוש כגן עדן, היו להן מאהבים גרמנים, כך שהיה לי קשה לנחש ממה הן פוחדות.  הייתי לגמרי מבולבלת ומודאגת.  היה לי ברור שהבית מוקף בגרמנים או בשוטרים מהמשטרה המקומית.  הבנתי שבעלת הבית נשארה במטבח כדי לפתוח להם את הדלת.  נדמה היה שקבוצת גברים התפרצה פנימה.  הם צעדו במגפיים כבדות  והתפזרו בכל החדרים;  שמעתי קולות גברים.  ידעתי שסכנה גדולה מאיימת על חיי ושאסור ליהודייה כמוני להיקלע לחקירה כלשהי.  הייתי חייבת לעשות הכול כדי למנוע מרוצחים אלה לחטט בעברי.

   בסופו של דבר, גם הפעם היה לי מזל, והכול עבר בשלום.  הרגשתי הקלה כאשר הגיע הזמן לצאת מהמסתור.  יחד עם זאת, עדיין לא העזתי לשאול שאלות, רק הבטתי בסקרנות בפניהן של בנות המשפחה במבט שדרש הסבר מפורט.  הייתי חייבת להיוודע מה קרה פה.  האם גם אני מעורבת בכך?  רציתי לברר מה המשותף ביני ובין הבנות, אולם העניין היה משום מה סודי;  בנות המשפחה הסתכלו זו על זו במבט מוזר, כאילו התלבטו איך לנהוג בי.  נראה היה כי הן מתביישות לספר את האמת.  אחרי התלבטויות, אישרה אנסטסיה איבנובנה לבנות לתת בי אמון, כי למעשה ידעתי כבר הרבה סודות משפחתיים.  הנה מה שסיפרה לי בעלת הבית:  לאחר הכיבוש הגרמני, אחת הבנות, אירה, התיידדה עם שוטר רוסי ששירת את הנאצים.  אירה היתה זקוקה לתמיכה ממנו, כדי להשיג רכוש יהודי שהפך הפקר.  ואכן, בעזרת אותו שוטר קיבלה אירה מן היהודים כל מה שדרשה.  אולם גם לשוטר היה אינטרס בפרשה, ובהזדמנות זו ביקש מאירה להינשא לו.  היא הסכימה מיד, והבטיחה לו נאמנות ומסירות.  בני הזוג היו מאושרים, אך לא מיהרו להתחתן.  במשך הזמן הרגו את היהודים, והרכוש שאפשר היה להשיג בקלות – פשוט נגמר.  לא היה עוד ממי לשדוד, ועל כן אי־אפשר היה עוד להפיק כל תועלת מן השוטר ששירת במשטרה המקומית.  אירה עזבה אותו.  את ההמשך ראיתי במו עיני בזמן שגרתי שם.

   אירה היתה מלאת חיים והשתדלה ליהנות מכל רגע ולהתנסות בכל תענוג אפשרי בעולם הזה.  למטרה זו היו לה גברים גרמנים ורוסים.  השוטר הרוסי עקב אחריה וקינא.  בכעסו הרב, גייס כמה חברים, ביניהם חברים ששירתו אתו במשטרה המקומית, והחליט לנקום באירה ובאחיותיה, שהיו יקרות לה.  בסופו של דבר התברר לי, כי בנות משפחת גריגורביץ' ידעו מראש שאנשי המשטרה מתכוננים לבוא בלילה כדי לתפוס אותן ולשלוח אותן למחנה עבודה, ועל כן הן התחבאו, וגם אותי הכניסו ביניהן.

   היה זה בוקר יום ראשון.  אירה גריגורביץ' התעוררה במצב רוח מרומם.  היא הבחינה שאני חיוורת והחלה במסע שכנוע שנצא לטייל ברגל.  הסכמתי.  כעסתי על עצמי שתמיד אני חייבת לעשות הכול על־פי דרישת הבנות.  הלכתי ללא כל חשק.  השפלתי מבטי לאדמה כל הזמן, וכמו תמיד חשבתי על משפחתי האומללה.  דרשתי בהתמדה שנחזור הביתה מיד, שכן טיילנו די למשך יום אחד.  אירה הסכימה אתי, אך הסבירה שיש אפשרות לחזור בדרך העוברת בשכונות שאותן עדיין לא ראינו.

   בדרך פגשנו את עובדי הרכבת שגרו במקום, ואז הבנתי שאנו נמצאות ברובע פועלי הרכבת.  עדיין לא היתה כל סיבה לחשוד.  פתאום, עצרה אירה ליד אחד הבתים, פתחה את השער, ואמרה בצחוק:  "בואי ניכנס ונגיד שלום למכרים שלנו".  ביקשתי לחזור הביתה לבד, לא עזרו לי הוויכוחים.  נכנסתי אתה לחצר נקייה ומלאה בפרחים.  אחד מחלונות הבית היה פתוח, אירה נכנסה דרך החלון לבית, ואחרי זמן־מה שמעתי אותה צוחקת בקול רם.  לבסוף נזכרה שאני בחוץ.  ואז פתחה את הדלת והזמינה אותי להיכנס ולהגיד שלום למכרים שלה.

   חשבתי שאני חולמת, או רואה מהרהורי לבי.  ראיתי שני קצינים גרמנים שאותם ראיתי לא פעם בבית שבו גרתי.  הם היו גבוהים, אחד מהם היה בלונדיני צעיר בשם הרמן, שהיה חבר של אירה;  השני, השחרחר, היה חבר של אחותה, נדיה.  הגרמנים היו עדיין במיטות, אירה העירה אותם משנתם.  מיטתו של הרמן היתה ליד החלון, כך שאירה נכנסה היישר למיטתו.  הקצין השני התעורר מקול צחוקה של אירה, ומיהר להסתלק בטענה שיש לו עבודה דחופה.  רק עכשיו נודע לי שהם אחראים על הרכבת, כי הם גרים קרוב למקום עבודתם.  כמובן שהם היו מאושרים שאין הם צריכים ללכת להילחם בחזית;  הם ניהלו חיים משוגעים, כאילו אין מלחמה בעולם.

   כעבור זמן־מה יצאנו כולנו לחצר, התכוונתי להסתלק משם במהירות בעזרת תכסיס.  להפתעתי, הסתובב שם גנרל הונגרי שדיבר עם כמה חיילים.  בפעם הראשונה ראיתי את מדיהם.  חשבתי בלבי:  מה הם מחפשים ברוסיה הכבושה?  לא הבנתי מדוע מוכנים הונגרים אלה להקריב את חייהם לשווא.  הרגשתי בחילה, לאן הגעתי?!  הרגשתי שיש לי צורך לרוץ ולהתרחק מן החברה הזו שהביאה אסון על משפחתי.

   לא עזרו לי תירוצים, ולא הצלחתי להשתחרר מן האנשים הללו.  שנאתי אותם.  הסכמתי להיכנס בחזרה לבית כדי לטעום שוקולד.  הם הושיבו אותי בצורה כזאת שלא אוכל לברוח.  הגנרל ההונגרי נתן פקודה לעוזריו להביא אוכל ומשקה.  במשך כל היום הזה לא נכנס פירור מזון לפי, עוד לא שתיתי מים – ובכל זאת לא נגעתי בכלום.  מרירות רבה הצטברה בגרוני, עד שחשתי מחנק.  כל העת חשבתי איך להסתלק משם.

   עד מהרה החלו כל הנוכחים, בעת ובעונה אחת, לשיר.  מצב הרוח היה מרומם, וכולם צחקו בקול רם.  לפתע הבחנתי שאירה והגנרל ההונגרי מסתודדים ביניהם בלבביות שלא היתה מובנת לי.  הסקרנות הביאה אותי להאזין לשיחתם, בניסיון לזהות את השפה שבה הם מדברים.  נדהמתי לגלות שהם מנהלים מסחר מזעזע.  לא יכולתי להאמין שאירה גריגורביץ' מסוגלת למכור אותי לגנרל כמו חפץ כלשהו.  הוא לא התווכח כלל על המחיר, והיה מוכן לשלם בכל מחסני המכולת, וגם לתת לה את הכסף המזומן שיישאר לו.  אבל אירה דרשה דמי קדימה.  בינתיים היא רצתה משאית מלאה כל מיני מעדנים, כדי לשולחם הביתה מיד, וכן סכום כסף גדול כדי למסור לאמה.  זה עדיין לא היה הכול;  על־פי ההסכם, אירה התכוננה שאחר־כך היא בעצמה תבקר במחסנים של הצבא ההונגרי, ותקבל שם תשלום סופי על־פי המגיע לה.

   הבנתי שהופלתי במלכודת ואין איש שיוכל לעזור לי.  הייתי שרויה בבהלה, ואמרתי לאירה בקול רוטט וכבד:  "התעוררי אירה מן המשחק הזה, את הבאת אותי לבית זה במרמה ובתחבולה, אני דורשת ממך לחלץ אותי מפה מיד!".  אירה טענה בתגובה שאני טיפשונת ומתנהגת כמי שגדלה ביער ואינה מכירה את החיים.  אחר־כך היא שאלה אותי ברצינות:  "מי עוד מסוגל להרוויח סכום כסף אגדי כזה?"  היא הוסיפה ואמרה שהיא יודעת שאני עובדת קשה, ושלא פעם סיכנתי את עצמי כדי להרוויח יותר, כי אני אוהבת ודואגת למשפחה הגדולה שלה.  עובדה היא שנתתי להם כל מה שהיה לי.  על כן היא בטוחה, שגם עכשיו אני רוצה להביא הביתה מצרכים חיוניים עבור המשפחה;  הרי זו הזדמנות טובה כדי להביא למשפחה מוצרי מזון שיספיקו לשנה.  הדמעות חנקו את גרוני.  היה ברור שאירה זוכרת ומבינה מה שעשיתי למען המשפחה, והנה, למרות כל זאת, באיזו צורה היא גומלת לי?!

   מוחי פעל בקדחתנות בחיפוש אחר מוצא והצלה.  ואולם, למי אפנה, ניגשתי לקצין הגרמני, הרמן, שעמד באמצע החדר ועישן סיגריה.  התחננתי בפניו שיעזור לי לצאת מהבית שלו.  במקום לענות לי, הוא חייך ונשף עשן סמיך אל התקרה.  לא יכולתי לשלוט בעצבַי.  בין־רגע תפסתי בצווארון המעיל הצבאי שלבש הגרמני, ומשכתי את ראשו כלפי מטה.  אינני יודעת מאיפה אזרתי כל־כך הרבה כוח בשתי ידי.  אמרתי לגרמני בשנאה בולטת:  "הרי אתה קצין גרמני גאה, איפה הכבוד שלך?  אתה לא מתבייש במה שמתרחש בבית שלך?  איזה מין גבר אתה שמסרב להגן על נערה חלשה וחסרת מגן?  הרי אני אורחת שלך!  המעבידים הגרמנים בעבודה שלי לא יסלחו לך על המעשה הזה".  הגרמני הרמן ידע בדיוק היכן אני עובדת בתור מתורגמנית.  הוא שקע במחשבות, והסתכל רחוק מעבר לראשי.  קשה היה לדעת מה מתרחש אצל הגרמני הזה בפְנים.  חיכיתי במתח, לא ידעתי איך לפרש את השינוי שחל בו, האם זה לטובתי או לרעתי.  מבטו התמלא כעס, והוא השליך את הסיגריה בזעם.  מבלי להסתכל עלי, אמר הרמן שיש לו תכנית איך לשחרר אותי מחבורת ההונגרים השיכורים שעקבו אחרי.  לשם כך התכונן הגרמני להמשיך במשתה ולמשוך לשיחה את אירה וההונגרים, כדי להסיח את דעתם.  באותו זמן אני הייתי צריכה ליצור רושם כאילו אני נכנסת לבית־השימוש.  הקצין הגרמני אמר שבמטבח שלו יש יציאה המובילה לשדה.  הוא יעץ לי למהר ולהתרחק מן הבית, לפני שהגנרל ההונגרי יבחין שנעלמתי.

   רצתי כמשוגעת מבלי לדעת מה צפוי לי בדרך הבלתי ידועה.  הספקתי לצאת אל השדה, ושמעתי ברקע קולות ירי.  הייתי בטוחה שהגנרל ההונגרי הרג את אירה.  היה זה באביב מוקדם וקר של שנת 1943.  האדמה בשדה היתה חרושה וספוגה במים רבים.  פשוט קשה לדמיין לאיזה בוץ נכנסתי, ולא יכולתי לזוז.  נפלתי על פני ולא יכולתי להוציא יד או רגל;  הפכתי לכדור בוץ.  בכל הסביבה לא היתה נפש חיה לשמוע את צעקותי.  ראיתי לפני רק שדה רחב־ידיים שכולו בוץ.  לא יכולתי למצוא סימן לאן עלי לפנות, והרגשתי פחד ואימה.  התעייפתי מאוד, רגלי היו כבדות כמו פלדה.  הבוץ שנדבק בי הכפיל את כובד משקלי, מפעם לפעם נפלתי והייתי צריכה להשתמש בכל מיני תרגילים כדי לקום.  התנדנדתי כשיכורה.  בכל היום שחלף לא אכלתי ולא שתיתי.  אימצתי את כוחותי האחרונים, כי כל מה שרציתי הוא להגיע הביתה ולחמם מעט את גופי הרטוב והרועד.

   רק אחרי חצות הצלחתי להגיע לחצר הבית שבו גרתי.  בכל הסביבה כבר ישנו כולם מזמן.  מרחוק הבחנתי באירה ובקצין הגרמני מגיעים ממקום כלשהו.  הם עמדו מחובקים וצחקו.  כאשר הבחינו בי, נבהלו מהמראה שלי;  הם אמרו שאני דומה לפסל עשוי בוץ, אסור שמישהו יראה אותי כך.  הייתי זקוקה למקום חם, ועל כן לא היתה לי בררה – הורדתי את בגדי בחוץ והתרחצתי במי קרח.

   במפעל לצמיגים, שבו עבדתי בתור מתורגמנית, היתה עבודה רבה.  המבקרים העיקריים שם היו אנשי צבא ומשטרה שבאו ממרחקים.  כל פעם שנכנס ג'יפ צבאי ובו מבקרים רועשים ושמחים, רעדתי מפחד. 

   בזמן העבודה השתדלתי להתבודד עד כמה שאפשר.  בין הפועלים במפעל נפוצה שמועה, כי אני פולנייה שנולדה בעיר ורשה ובאה לחפש קרובים.  לא היה לי מושג מאיפה הגיעה אינפורמציה זו, אבל עובדה היא שמיד היו לכך תוצאות מסוכנות.  פעם אחת נכנסתי למפעל, והנה רצים לקראתי שני בחורים שעבדו במקום.  הם ממש זרחו מאושר, והציגו עצמם כיָאנֶק ופרנק.  צעירים אלה הודיעו לי חגיגית שהם בני עירי, כי גם הם נולדו בוורשה בדיוק כמוני.  הם היו בודדים בעיר ז'יטומיר.  מסיבה זו הם החלו לתאם אתי פגישות, על אף שהייתי צעירה מהם.  הם בטוחים, כך אמרו, שיש לנו זיכרונות משותפים מהתקופה שלפני המלחמה, כאשר פולין היתה עצמאית וחופשית.  הפולנים ניסו לשכנע אותי שאנו זקוקים זה לזה כדי לבלות את הזמן הפנוי יחד.  הם הזמינו אותי לכל מיני מקומות וגם לכנסייה.  לא היה לי קל להמציא תירוצים אין־סופיים על מנת להתחמק מהם, שכן – עבדנו באותו מפעל.  מניסיוני ידעתי שבדרך־כלל אנשים מתייחסים בחשדנות לבודדים.  במצב שנוצר היה מסוכן לשחק בסיפורים דמיוניים.  חשבתי בלבי שעדיף לשתוק במקום לספר מעשיות על עברי.  נכון שידעתי את השפה ואת ההיסטוריה הפולנית, אך כל זה עדיין לא הספיק כדי לשחק תפקיד של בן עיר.  בכל פגישה עם הפולנים במפעל, טענתי שאני עמוסה בעבודה.  עשיתי הכול כדי להתרחק מצעירים אלה.  התנהגותי העליבה והרגיזה אותם, והם כעסו עלי מאוד.  הם החלו לפתח חשדות כלפי.  לרוע מזלי, סקרנותם גברה במידה כזאת, שהם החלו לרגל אחרי.

   לא ידעתי מה מתרחש מאחורי גבי.  באותו זמן אנטולי קוך, הנכדן של בעלת הבית, ריגל אחרי בסתר.  למעשה, הוא רדף אחרי מהיום בו פגש בי אצל קרוביו.  לא פלא שלא הבנתי את המשמעות של רגש האהבה אצל צעירים שיש להם חיים נורמליים.  ייתכן שאנטולי באמת סבל מקנאת אוהבים, ועל כן חיפש דרכים להכיר את הפועלים מפולין שאתם עבדתי.  הוא התיידד אתם, וסיפר להם כל מה שידע עלי, והוא ידע לא מעט.

   שלושת הצעירים הללו נפגשו מדי יום ביומו כדי לשוחח עלי.  מהר מאוד הם הגיעו למסקנה, שרק יהודייה יכולה להתנהג כמוני ולחיות בבדידות כזאת.  למזלי, היו ביניהם חילוקי דעות, כי הם עדיין לא היו בטוחים.  לכן, הם החליטו להמתין ולבדוק.  לאנטולי לא היתה סבלנות, והוא מיהר לספר לבעלת הבית שאני יהודייה.  הוא אפילו איים לפנות למשטרה.

   המשפחה שאצלה גרתי היתה ספוגה באנטישמיות, אך לא האמינה שנערה אמיצה ומלאת ביטחון כמוני יכולה להיות יהודייה.  כל בנות משפחת גריגורביץ' היו זקוקות לי, בגלל התועלת שהפיקו ממני.  על כן בעלת הבית חשבה שדבריו של אנטולי אינם אלא תחבולה שמטרתה לגרום לה לגרש אותי כדי שמשפחת קוך תנצל זאת ותקבל אותי בשמחה לביתם.  אנסטסיה איבנובנה אמרה בכעס, שהיא לא טיפשה להאמין שאני יהודייה.

   הקשבתי בדאגה רבה והיה לי מר ועצוב.  והנה עכשיו כבר מאוחר לברוח, כי מעשה זה רק יאשר שאני באמת יהודייה, ידעתי שכך או אחרת, אין אני יכולה לשנות את המצב שנוצר.  התנהגתי אפוא כאילו הדבר אינו נוגע לי.

   במפעל עבדה פולנייה צעירה כבת 16.  היא היתה נוצרייה אדוקה, ואני התיידדתי עמה.  לפעמים חשבתי שידידות כזאת תעזור למחוק את הרושם שנוצר עלי בעבודה ובבית שבו גרתי, שם האשימו אותי שאני פוחדת מבני־אדם ונוטה להתבודד.  בכל הזדמנות הלכתי לבקר את חברתי החדשה.  הנערה הזאת גרה בכפר, לא רחוק מהעיר ז'יטומיר, ותוך זמן קצר רכשתי לי שם מכרים רבים.  באחד הביקורים שלי בכפר הפולני קיבלתי מתנה מאמהּ של חברתי.  היה זה ספר קודש עתיק ויפה, בעל עטיפה מעור חום, עם מסגרת נחושת בגוון מוזהב.  היתה זו עבודת יד נהדרת.  בתחילה סירבתי לקחת דבר כל־כך יקר.  האֵם חשדה שאינני יודעת לקרוא פולנית, על כן ביקשו ממני לקרוא בקול רם את הכתוב שם.  להפתעתי, התפלאו כל הנוכחים מהפולנית שלי.  היחס הידידותי השפיע עלי, ולאות הכרת טובה השתדלתי ללמוד את הפסוקים בעל־פה מאותו ספר קודש.  מעשה זה שימח את ידידי.  הם ביקשו ממני ללכת אתם לקוסטיול (כנסייה קטנה), שהיה לא רחוק מביתם.  הבטחתי לבוא לשם בזמן שקבעו, אך במהלך השיחה התברר לי שהם מתכוונים להציג אותי בפני הכומר שלהם.  היה לי מוסר כליות על כי לא יכולתי להיות גלויה עם אנשים אלה שאהבו אותי ממבט ראשון.  חשבתי שיהיה טוב יותר להתרחק מידידי החדשים ללא כל הסבר.

   באותם הימים שבהם עבדתי כמתרגמת אצל הגרמנים הייתי מסודרת לא רע.  היה לי היכן לגור, הרווחתי למחייתי, הייתי דייקנית והגרמנים היו מרוצים ממני.  כל שהיה דרוש לי הוא מנוחה נפשית.  חלומי היה למשוך את הזמן כך עד לשחרור מהכיבוש הגרמני.

   היה זה בוקר יפה של סוף חורף 1943.  במשרד עדיין לא היו מבקרים, ואני ישבתי ליד שולחן הכתיבה.  בכל הזדמנות השתדלתי לנצל את הזמן הפנוי כדי להתאמן בכתיבה במכונת כתיבה.  באותה שעה שבה ניהלתי שיחה עם המנהל שלי שעבד ליד שולחנו, נכנסה לפתע למשרד נערה רוסייה, מלאת חן, גופה היה בנוי יפה ובגדיה נאים וצנועים.  היא ביקשה עבודה כמתרגמנית.  היה נדמה לי שהיא לוטשת עיניִים למשׂרתי ומעוניינת לקחת אותה ממני בכל מחיר.  הסתכלתי בקנאה על כל התעודות הרבות שהביאה אתה.  היו לה גם המלצות מאנשים חשובים.  היא היתה ילידת ז'יטומיר, תושבת המקום, וגרה במרכז העיר, לא רחוק מהמפעל.  כמובן שהיו לה יותר סיכויים מאשר לי להצליח בכל מקום.  לא פלא שהיא התקבלה לעבודה ללא כל בעיות.  חשבתי לעצמי בדאגה, איך אחת כמוני, שברחה מן הגטו, מסוגלת להתחרות עם נערה שיש לה הכול בשפע.  חיכיתי במתח שכל רגע יגידו לי שאני מפוטרת, אולם להפתעתי אמר המנהל שיש די עבודה עבור שתינו.

   בזמן ההפסקה השתדלה הנערה להתקרב אלי.  היא חיבקה אותי בכל הזדמנות, וקבעה עמי פגישות אחרי העבודה.  הנערה הזו היתה נקייה ומסודרת.  שמה היה זוֹיָה שפִיגֶל.  לפני המלחמה היא הספיקה ללמוד שלוש שנים רפואה באוניברסיטה.  היא למדה לנגן בפסנתר עוד בטרם החלה ללמוד בבית־הספר.  זויה הביאה אותי לביתה כדי לנגן עבורי.  היתה זו דירה גדולה ומרוהטת אך קיבלתי רושם שהכול מוזנח ומלוכלך.  בבית היתה רק סבתה, מצד אמה.  אביה של זויה היה יליד ז'יטומיר, ועבד בתור רופא באחד מבתי־החולים.  הוא היה יהודי ממשפחה מכובדת, שהתאהב בנערה רוסייה פשוטה והתחתן אתה למרות התנגדות משפחתו וידידיו.  עם פרוץ המלחמה החליטה רעייתו שאין צורך לברוח מפני הגרמנים, שהתקדמו לעבר העיר ז'יטומיר.  כידוע, מיד אחרי הכיבוש היה גורל היהודים רע ומר.  הד"ר שפיגל הביט בכאב גדול על האסון שפקד את העם היהודי, והבין שהוא עצמו חלק ממנו.  אדם זה כאילו התעורר משינה, אך הגלגל כבר התהפך, והיה מאוחר מדי לשנות את המצב. 

   אשתו, שבמשך שנים עשה בעלה היהודי עבורה רבות, התייחסה אליו באכזריות.  כשהתחילה ה"אקציה" הגדולה בז'יטומיר, גורש מן הבית ונמסר לידי הגרמנים.  כולם ידעו שמובילים את היהודים למוות.  זויה הרגישה שעולמה נהרס ומתמוטט.  היא רצה אחרי אביה האהוב, אבל אמה רצה אחרי זויה, כדי להציל אותה.  זויה הביאה אותי אל המגרש כדי לספר לי על הטרגדיה היהודית.  פה, על יד הגדר, נשבעה זויה לאביה והבטיחה לו שלא תשכח ולא תשקוט, עד שתצליח לנקום באמה. 

   הנה אנו, שתי יהודיות העובדות במפעל גרמני אחרי שהרגו את כל היהודים באוקראינה, ובכל זאת לא יכולתי לסמוך אפילו על זויה;  השתדלתי לעשות רושם שאצלי הכול בסדר.  חיי היו בסכנה מתמדת, כך שלא יכולתי לספר על הגורל היהודי שלי.  זויה לא ידעה שום דבר אודותי, וזו הסיבה שהיא קינאה בי מאוד ורצתה להידמות לי בכל.  אחרי שסיפרה לי את כל צרותיה, רציתי לעזור לה.  אינני זוכרת כמה זמן נמשכה ידידותנו.  בחיי תמיד התרחשו מקרים בלתי צפויים, ואי־אפשר היה לתכנן;  תמיד נוצרו נסיבות שלא יכולתי לצפות אותן, ואף פעם לא ידעתי מה יביא עמו המחר.  כל יום, כאשר נפרדתי מזויה, חשבתי שלא נתראה עוד.

   נודע לי שאצל משפחת קוך שחטו חזיר.  כולם ידעו לספר שמשפחת קוך עושה את החגיגה הזאת לכבודי.  כל הזמן הם ניסו להתקרב אלי בכל מיני דרכים, כדי לחתן אותי עם אחד מבניהם.  לא היה לי נעים שאני הסיבה למסיבה.  הם אמרו שיש לי סיבות רבות לשמוח.  ראשית, קרה נס והחלמתי מהמחלה שלי;  שנית, קיבלתי עבודה טובה אצל הגרמנים, ובכלל יש לי מזל בלתי רגיל שכולם אוהבים אותי.  לא היה לי מה לומר, אז שתקתי.  לאחת כמוני אסור בכלל להתווכח או להרגיז מישהו.

   יום אחד, כאשר חזרתי מהעבודה, לא היה איש בבית, כולם היו אצל משפחת קוך לעזור בעריכת השולחנות.  עמדתי באמצע הסלון, שקועה במחשבות.  היתה לי דילמה קשה, לא ידעתי איך עלי לנהוג.  אנטולי קוך ביקר כבר פעמיים כדי להזכיר לי שכולם מחכים לי אצלו בבית כדי להתחיל בסעודה.  לא היה לי נעים.  נאבקתי עם עצמי, כי לא רציתי ללכת לסעודה שמכינים עבורי.  לא הייתי זקוקה לחתנים.  באותו זמן ידעתי להעריך את פועלם והנה הגעתי לנקודה ששום תירוץ לא יכול היה לעזור לי.  ידעתי שאצל משפחת קוך לא יתחילו לחגוג עד אשר אגיע.  אסור לי להופכם לשונאי.  לא ידעתי כיצד לפתור את הבעיה בדרך של שלום ומבלי לגרום להחרפת היחסים בינינו.  פתאום נפתחה הדלת במטבח, ונכנסה אירה, הבת של בעלת הבית.  היא צחקה בקול רם ובאושר, וצעקה מרחוק – "הנה בא בחור במיוחד לראות אותך, אבל אל תשכחי שאני קנאית".  לתדהמתי, הלך אחריה גבר לא מבוגר כבן 28, לבוש בבגדים חגיגיים וחדשים – חליפה, מעיל ונעליים, הכול בצבע שחור.  מיד עברה בי מחשבה מלאה חשדות, מי יכול להיות הבחור הזה?  הרי אלה בגדים של יהודים עשירים, אולי הוא מישהו מן הבולשת המקומית...

   הגבר שזה עתה נכנס התנהג בפשטות ובחופשיות, הוא הוריד מעליו מיד את המעיל, וניגש אלי.  הדבר הגביר עוד יותר את חששותי ממנו.  הוא היה גבר יפה ואלגנטי, כבן 30, מבוגר ממני בהרבה.  יכול להיות שהבחין שמשהו עובר עלי בפנים.  במקום לשאול אותי שאלות, הוא החל לספר על עצמו.  שמו היה וַלֵרי בוּלַבין.  הוא היה רופא מנתח.  כאשר פרצה המלחמה הוא גויס לצבא האדום ונפל בשבי.  לבסוף הובא לבית־הסוהר בעיר ז'יטומיר, ששם היתה מרפאה מקומית והעסיקו אותו בתור רופא מנתח.  התנאים היו פרימיטיביים, ותמיד היו חולים רבים.  התברר שהגרמנים הביאו עבורו בגדים כגמול על עבודתו הטובה.  הד"ר בולבין בילה את היום החופשי הזה אצל מכרים, ושם הוא פגש את אירה.  עקבתי אחר כל תנועה של הגבר הזה.  עדיין חששתי ממנו, מכיוון שהוא התעניין בי יותר מדי.  הייתי זהירה מאוד בדיבורי.  אז הבחנתי אצל הד"ר בולבין בחיוך מלא כאב שהביע יותר מכל מילה.  הדקות חלפו, ולא שמתי לב שאירה נעלמה מהבית.  היא הלכה למשפחת קוך, אל המאהב הגרמני שלה.

   דלת המטבח נפתחה, ואנטולי קוך רץ אל חדר השינה, שבו היו מונחים מעילי הקצינים הגרמנים שחגגו אצל קוך.  פתאום נשמעה ירייה.  הייתי בטוחה שאנטולי התאבד.  רעדתי מפחד.  רציתי לרוץ אל חדר השינה, אך הד"ר בולבין תפס אותי חזק במרפקי וציווה עלי לא לזוז ממקומי.  הוא דרש ממני להסתכל עליו ולנסות לחייך, כאילו אנו שקועים בעצמנו.  הגרמנים אצל משפחת קוך שמעו את הירייה, ומיד הבינו מה קרה.  אסור היה להם להפקיר את הנשק האישי שלהם.  נוצר מצב שכל אחד דאג לעצמו.  למזלי, עבר מקרה זה בשלום;  כנראה שאנטולי קוך פחד והתרגש מפני המוות ורעד כולו, על כן הוא פגע רק באוזנו ולא בראשו, כפי שתכנן.  בסופו של דבר, לכולנו היתה סיבה טובה לשמוח ולחגוג. 

   הד"ר בולבין ואני באנו אחרונים לסעודה, והושיבו אותנו ליד השולחן ביחד.  הקצינים הגרמנים שישבו מולנו, מעבר לשולחן, הרימו את הכוסיות עם המשקה.  הם היו במצב רוח טוב, וניסו להתיידד עם הד"ר בולבין, למרות שלא ידעו עליו דבר.  האיש התעלם מן הגרמנים, בטענה שהוא לא מבין גרמנית.  חשבתי לעצמי, הרי לא ייתכן שהוא לא למד גרמנית.  הד"ר בולבין לא הסתכל עלי, ואמר לי בלחש כי הוא בא למסיבה רק בגללי.  בסוף אזרתי עוז ושאלתי אותו מה משותף בינינו.  פתאום ניגשה אלי גב' קוך, ובאדיבות הכריחה אותי להיכנס לחדר הסמוך, כדי למדוד את בגדיה היפים.

   זמן מה עוד הייתי צריכה להמשיך ולהחליף בגדים להנאת הסובבים אותי, כאשר הד"ר בולבין אמר בלחש כי הגיע הזמן, ועליו להסתלק, אולם הוא חייב לדבר אתי בדחיפות לפני שילך.  בולבין דרש ממני להתלוות אליו החוצה מיד.  הייתי בדילמה קשה, ובכל זאת החלטתי ללכת אתו כדי לשמוע סוף־סוף מה יש לו לומר.  הוא לקח אותי תחת זרועו, ולחש לי באוזן משהו על כך שאין לנו כל סיכוי לברוח מאנשים אלה.  בולבין האט את ההליכה והביט ברצפה.  ראיתי שמתחולל בו מאבק פנימי קשה, והוא אינו מסוגל לקבל החלטה חשובה.  הוא התכופף ולחש באוזני:  "אין לנו בררה, לא הצלחנו.  חייך בסכנה.  הצילי את עצמך.  רוצי מפה כל עוד לא מאוחר".  הד"ר בולבין מיהר לעזוב את הבית מבלי להגיד שלום.

   עמדתי כממוסמרת לרצפה, הייתי בהלם.  האורח המקרי הזה הטריד את מחשבתי, ולא יכולתי להתרכז.  כל הלילה לא היתה לי מנוחה.  בבוקר קמתי מעונה וחולה.  והנה, להפתעתי, התברר שיש תשובה לשאלה מיהו ד"ר בולבין.  בעיתון וברדיו הודיעו ללא הרף, ששבוי רוסי בשם בולבין ברח!  סיפרו שהרופא הכיר אנשים מן המחתרת המקומית;  אלה עזרו לו להצטרף לפלוגה של פרטיזנים, שהיתה זקוקה מאוד למנתח מנוסה.  הגרמנים השתוללו מכעס, והצטערו שנתנו אמון בשבוי הזה והירשו לו לצאת מדי פעם מבית־הכלא – כי הנה הערים עליהם הפושע, וחמק מידיהם.  מרוב זעם הבטיחו הגרמנים סכום כסף גדול למי שיסגיר את הד"ר בולבין.

   קינאתי מאוד באנשים אלה, שהיתה להם האפשרות להגשים את שאיפותיהם.  בזמן הכיבוש רציתי גם אני להצטרף לפלוגה של פרטיזנים, אך לא פשוט היה למצוא אותם.  היה לי קשר עם אנשים שידעו כל מיני חדשות עליהם, שדיברו אתי בגלוי על כך, אך לא שמעתי שקיימת איזושהי מחתרת מקומית.  הגרמנים היו מאוד ערים לעניין הזה, ופעלו ביד ברזל.  במתח רב עקבתי אחר כל החדשות.  משהו אכל אותי מבפנים, ולא יכולתי להבין מדוע בולבין אמר לי שהוא בא לדבר אתי על עניין חשוב.  מה הוא בכלל ידע עלי? מדוע התעניין בנערה זרה שמעולם לא ראה? האם הצליח לפענח את סודי הכמוס על מוצאי ורצה לקחת אותי אתו לפרטיזנים?  היתה לי סיבה טובה להיות מודאגת. 

   שבועיים לפני פגישתי עם בולבין חלמתי חלום.  בחלום דפקה אמי על הכיסא שעמד ליד הספה שעליה ישנתי, וצעקה בקול גבוה: "ילדתי! רוצי והצילי את עצמך, כי חייך בסכנה".  ניסיתי להרגיע את עצמי שזהו רק חלום, והנה מגיע אלי אדם זר כבולבין ואומר לי את אותן המילים! ידעתי שהוא צודק, ושעלי לעזוב את ז'יטומיר; אך העניין לא היה כה פשוט.  חיכיתי להזדמנות מתאימה, כי אסור היה לי להרגיז את משפחת גריגורביץ' ואת קרוביהם, משפחת קוך, שאחזו בי כאילו הייתי רכושם הפרטי.  הבריחה שלי מהעיר ז'יטומיר דרשה סודיות גמורה.  תכננתי לנדוד בכפרים ולחפש מחתרת או פרטיזנים.

   בשנת 1943 נודע לי שבאזור ז'יטומיר יש פרטיזנים רבים, אך הם לא פעלו בעיר עצמה.  היו כמה מקרים שבהם הרגו הפרטיזנים גרמני כלשהו, ואז הטילו הגרמנים עונש חמור – הם פשוט הוציאו להורג גברים שנמצאו בסביבה.  זכור לי מקרה שבו אספו הגרמנים 50 גברים חפים מפשע והרגו אותם בתלייה, בגלל שברחוב שבו גרו הרגו הפרטיזנים חייל גרמני אחד.  הגרמנים השתדלו להפחיד את האוכלוסייה.

 

שוב בדרכים:  בכלא הרומני

היתה זו ראשית קיץ 1943, ואני עדיין עבדתי כמתורגמנית במפעל לייצור צמיגים.  את העבודה השוטפת במשרד עשיתי יחד עם זויה שפיגל.  זויה ואני היינו ביחסים טובים מאוד.  אני אהבתי אותה, אך לא יכולתי להרשות לעצמי למסור את חיי בידיה, כך שזויה לא ידעה דבר על סודי הכמוס, על כך שאני יהודייה שברחה מן הגטו.  היא קינאה מאוד בגורלי המוצלח.

   חזרתי הביתה במצב רוח מרומם, למרות שהייתי עייפה ורעבה.  אירה גריגורביץ' הציעה שאקח את תעודותי, ואלך אתה העירה.  בתקופה ההיא לא יצאו מן הבית ללא תעודות.  היתה לי חבילה שלמה של כל מיני מסמכים שאותם הצלחתי להשיג.  מאז שהגעתי לז'יטומיר השתדלתי להצטלם עם מעבידי הגרמנים ולאסוף את התמונות.

   טיילנו ברחוב הראשי של העיר, ולאחר מכן התעכבנו על יד בית־קולנוע, הייתי בטוחה שאירה הביאה אותי לכאן כדי לצפות בסרט.  פחדתי מאוד להשתתף בבילויים כאלה, ובכלל, לא ראיתי צורך להסתכן בכך שאשב סתם כך בין אנשי צבא גרמנים ועוזריהם המקומיים.  אבל אסור היה להתווכח עם אירה – ופחדתי לעורר חשדות.  לפתע נעצר לידנו ג'יפ צבאי, ובתוכו ישב השכן שלנו, בוריס, אחד ממאהביה של אירה.  בני הזוג התנהגו כמאוהבים ומאושרים, ואני עמדתי מולם בפה פעור.  הם צחקו, וציוו עלי להיכנס לג'יפ.

   הייתי בטוחה שנוסעים הביתה, אך שוב טעיתי.  הג'יפ נסע במהירות רבה.  לבסוף הורידו אותי במקום שומם ובלתי מוכר לי, ואמרו לי לחכות ולא לזוז.  הייתי כמו ילדה ביישנית ותמימה, וחשבתי שהם רוצים לשוחח ביניהם.  למעשה, הם נעלמו מבלי להשאיר עקבות.  האמנתי שאירה תבוא לקחת אותי, כדי שתהיה לה עדה בפני אמה.  לא ראיתי איש בסביבה, ולא יכולתי לברר איך לצאת לכביש המוביל למרכז ז'יטומיר.  מאוד פחדתי, הלילה החל לרדת והייתי ממש מיואשת.  התחלתי ללכת אל מעבר לחורשה הסמוכה.  ראיתי לפני שדות אין־סופיים ומסילת ברזל.  כעסתי על טיפשותי, ולא ידעתי מה לעשות.  כל שרציתי הוא לעבור את הכיבוש הגרמני בשלום, אך כנראה שלכל דבר יש גבול.  הנה עתה הגעתי למצב שנמאס לי לשחק תפקיד של חירשת־אילמת, שמנצלים אותה ללא רחמים.  החלטתי לנסוע בהזדמנות הראשונה לאן שרק אפשר, אבל השעות חלפו, ושום רכבת לא עברה במקום.  מרוב דאגות וקור עז התעייפתי, התיישבתי כפופה כדי להתחמם קצת, והתאמצתי שלא להירדם.  היה כבר אחרי חצות, ועדיין השתדלתי לשכנע את עצמי להתאזר מעט בסבלנות.  הנה, החלו להגיע אנשים.  הבנתי שבזמן הקרוב תהיה תנועה של רכבות ונוסעים.  עדיין לא היה לי מושג איך אסתדר ללא כרטיס.  פחדתי ששטות כזאת עלולה להביא אותי לחקירה רצינית אצל הגרמנים, אך מה לעשות ואני חסרת כל.  לפתע, הופיעה לידי אירה, שיכורה ועייפה, ובקושי עמדה על רגליה.  היא ניגשה לברז המים, התרחצה, אחר־כך הושיטה לי יד רפויה, ומלמלה בכבדות בלשונה שסירבה לציית לה:  "בואי נלך מפה".

   הלכתי אחריה, כי לא היה לי מה להפסיד.  גשם זלעפות ירד ורוח קרה נשבה.  היה חושך, ועל כן אי־אפשר היה לראות דבר אפילו במרחק של מטר אחד.  בלילה שכזה עמדנו תחת כיפת השמים, כדי להיות קרוב למסילת הברזל.  סוף־סוף הגיעה רכבת ועצרה על ידנו.  כנראה מזג האוויר עזר לאירה להתפכח מעט, והיא ציוותה עלי לעשות כמוה.  על־פי פקודתה, התחלנו לטפס על קרון פתוח מלא פחם.  התיישבנו ממש בתוך פחם.  נדמה היה לי שאירה עשתה זאת בכוונה, כדי שלא יבחינו בנו.  חשבתי שאנו היחידות בכל רכבת־המשא הזאת.  התאמצתי לראות מה מתרחש סביבי, ולהפתעתי ראיתי אנשים רבים, שכאילו צצו מתחת לאדמה, וכהרף עין טיפסו ועלו על קרונות הפחם הפתוחים.  תהיתי לאן מועדות פנינו, אך לא היה את מי לשאול.  אירה נרדמה.  כל הבגדים שלי נשארו בבית משפחתה, והריני נוסעת חסרת־כל ליעד בלתי ידוע! חשבתי שאתפוצץ מרוב זעם שנצבר בי בפנים.  הייתי רטובה כולי, כאילו יצאתי ממקלחת, ושיני נקשו זו בזו.  לצערי לא היה בידי אף בגד כדי לכסות את גופי.

   במשך קרוב לשנה גרתי בעיר ז'יטומיר, היתה לי עבודה וקיבלתי עבורה שכר כמו כל התושבים, וכך לא היה לי צורך למכור חפצים אלה.  השתדלתי לשמור אותם למקרה של מחסור.  והנה עכשיו, נשארתי חסרת כל, רק שמלת קיץ דקיקה לגופי.  למזלי הרע, הגשם לא פסק לרגע, והרעב הציק לי מאוד.  לו רק היתה בידי כוס מים חמים! עדיין לא היה לי כל מושג לאן נוסעים.  בהדרגה הפכתי להיות אדישה, כי לא היתה לי שליטה על מצבי וגורלי.  הצטנפתי ככדור כדי להקל על עצמי את סבל הקור, רציתי להירדם ולא לסבול עוד.  חשבתי על הייסורים שעברתי בזמן הכיבוש.  לפתע נשמעו צעקות איומות של אישה.  היא צעקה שגבר נפל מתחת לגלגלי הרכבת.  הייתי בהלם.  לא חשבתי שעדיין נותרו בי רגשות ושאכפת לי מאחרים, אך משהו בכל זאת התרחש בתוכי, ואפילו אירה הבחינה בכך.  היא השתדלה להרגיע אותי.  נודע לי שבאזור זה יש כפרים הנמצאים לא הרחק ממסילת הברזל, ולפיכך מגבירה הרכבת את מהירותה בכוונה, כדי שאנשים לא יצליחו לטפס על הקרון.

   שאלתי – היכן אנו נמצאים כעת, ואירה ענתה שאנו במרחק שלושה קילומטרים מעיר בשם ויניצָה.  הרכבת חלפה מבלי לעצור.  באותו זמן לא היה יסוד להאמין שאחרי שלוש שנים עדיין אהיה בחיים, ולא יכולתי לדעת שבשנים 1946־1947 אהיה תושבת עיר זו...  בינתיים ישבתי בקרון מלא פחם.  היה זה לילה נורא ואפל.  אירה ידעה כל העת היכן אנו נמצאים, והכריזה על כל יישוב שעברנו בדרך.  היא הרגישה כמו בבית.  איך קרה שעד כה לא הבחנתי שהיא לובשת בגדים חמים מתחת לאדרת שלה, ולא אכפת לה ממני.  עדיין היינו בשדה, כאשר נודע לי שהרכבת מתקרבת לתחנה גדולה בשם זִ'מֶרִינקָה.  היה לי הרושם שאירה נוסעת הרבה בדרכים אלה.  נגד רצוני התחלתי לקנא באישה זו, שהיתה נועזת, בעלת ביטחון עצמי מופרז ומלאת חוצפה.  נוצר הרושם שהיא מסוגלת למלא כל משימה, ואפילו היא בלתי אפשרית.  חשבתי בלבי, שלוּ הייתי דומה לה, ייתכן שהיה עולה בידי להציל את הילדים ואת כל משפחתי.

   בבוקר עצרה הרכבת בשדה, ואירה אמרה:  "בואי נצא מפה מהר, צריך להתחמם ולייבש את הבגדים שלך".  הייתי בטוחה שזאת הלצה, אך שכחתי שיש לי עניין עם אישה מעשית.  אירה תפסה אותי חזק בכתפיים, וציוותה עליי ללכת אִתה לקרון הסגור היחיד שהיה בכל הרכבת.  בדרך התעכבה לראות היכן אפשר לשטוף ידיים ופנים.  אירה צחקה עד דמעות, ואחר־כך אמרה שזה פחד להביט בי, כי אני מאוד מפויחת.  גם בגדי היו כמו סמרטוטים מלוכלכים ומקומטים.  התביישתי להופיע כך בין אנשים, ויחד עם זאת חשבתי שזו עבֵרה גדולה להיכנס לקרון הסגור היחיד בכל הרכבת.  בתוך הקרון היה נקי וחם, במרכזו עמד תנור מלובן מאש, והיו שם שולחנות קטנים וספסלים לזוגות.  ראיתי אנשי צבא גרמנים משוחחים עם עובדי רכבת במדים.  היתה התרוצצות של חיילים ממשמר הגבולות.  לא היה צריך להיות חכם גדול כדי להבין שאנו נמצאים באזור הגבול הגרמני־רומני.  על־פי פקודה של אירה, התיישבתי על יד החלון.  היא הזהירה אותי שלא אפתח את פי.  בינתיים שמחתי שיש לי אפשרות להתחמם.  חיכיתי במתח לראות מה יקרה.  עבר זמן רב עד שהגיעו אנשי ביקורת הגבולות.  הם ניגשו אלינו ודרשו דרכונים מיוחדים עם ויזה של שגרירות רומניה, שנמצאה אז בעיר קייב.  חוץ מזה היה צורך בכרטיסים מתאימים ובמסמכים בהתאם לחוקי רומניה.  מזמן ידעתי שאירה מסוגלת להפתיע יותר מכל אדם אחר, ובכל זאת הרגשתי בלבול גמור כאשר הגישה אירה לאנשי הביקורת את כל המסמכים הדרושים.  משום מה, היא הסבירה להם שאני אחותה הקטנה.  מהמקום שבו ישבתי לא יכולתי לראות איזה מין תעודות היא הושיטה.  כנראה שהכול היה כשורה, כי לא נשמעו כל טענות.  הבטתי באירה בהשתוממות ובפה פעור, לא האמנתי למראה עיני.  עדיין לא הבנתי מדוע סבלה אירה כל הלילה בקרון פתוח, פרוץ לגשם ולרוח? מדוע היא לקחה אותי אתה למסע זה?  בזמן שגרתי בז'יטומיר היה לי הרושם שאני יודעת על אירה הרבה יותר ממה שיודעת עליה משפחתה, והנה התברר שטעיתי.  אישה זו היתה תעלומה גמורה עבורי.

   בסופו של דבר הגענו לעיר בשם טרוֹיֶצק.  יצאנו מהקרון בליווי עובדי הביקורת, והגענו לבניין של המכס.  גם שם היתה ביקורת מסמכים.  הכול עבר בשלום, ואז נזכרתי בקצין הגרמני – הרמן.  היה לו תפקיד חשוב בניהול הרכבת ברוסיה הכבושה, והוא הרי היה אחד המאהבים של אירה.  אותו קצין נתן לאירה כרטיסים ומסמכים שהיתה זקוקה להם.  בהתרגשות גדולה חשבתי על המצב החדש שנוצר עבורי – עולם חדש ושפה בלתי מובנת לי.  שוב הייתי צריכה להתחיל חיים חדשים. 

   אירה הביאה אותי למרכז העיר טרויצק.  התיישבנו על הדשא למנוחה, ומיד היא אמרה שיש לה פגישה כדי לסדר עניין חשוב.  היא עזבה אותי ברחוב והלכה.  ראיתי שהיא אינה זרה בעיר, וגם פה מישהו מחכה לה.  הנה עבר כבר זמן רב מאז הסתלקה, ועדיין אין לי שמץ של מושג לאן היא נעלמה.  הדבר הדאיג אותי.  יותר מכל הייתי זקוקה למקלט כדי לישון בו בלילה כשגג לראשי.  חשבתי שאני חייבת להשיג עבודה מיד, כל עוד אני מסוגלת לתפקד, אך בינתיים לא ידעתי לאן לפנות.  אינני יודעת כמה זמן ישבתי כך, עייפה וחלשה, עד כי אפילו לא הבחנתי שאירה חזרה.

   אירה היתה שתויה, אך למרות זאת הביטה בי וראתה שאני סובלת חרש.  היא הביאה לי מעט לחם ומשמש, שעונתו החלה.  לראשונה בחיי ראיתי פרי כזה.  אירה דיברה ורמזה על תכניותיה.  לצערי לא הייתי צלולה דיִי כדי להבין במה מדובר.  כנראה שהיו לה סיבות חשובות להסתובב במשך היום בעיר טרויצק.  כדי לעודד אותי היא אמרה שיש לה תכנית עבורי, ואין לי צורך לדאוג לעבודה או למגורים.  לפי דעתה של אירה, נוכל להסתדר תוך יום.  אחר־כך נודע לי שהיא עצמה היתה במצב מסובך.  בהדרגה גילתה לי אירה את סודה.  היא זקוקה לכסף באופן דחוף, להרבה כסף, חייה ואושרה תלויים בהון.  במשך הכיבוש שמעתי וראיתי הרבה דברים שלא הייתי מסוגלת להבין, אז שתקתי.  כך גם עתה.  החלטתי לתת לאירה את מטבע הזהב שהיה תפור לשולי השמלה שלבשתי.  ציפיתי לשמוע ממנה שזה יעזור לפתור את בעיותיה.  אירה הבינה מיד איזה סכום כסף הגיע לרשותה, ולא אמרה מילה.  מבטה וחיוכה אמרו יותר ממילים.  אירה חשדה שיש לי מכרה סודי של מטבעות זהב.

   אירה קמה בבת־אחת, והודיעה שעלינו למהר, ואולי נספיק להשיג תחבורה לכפר מָאיוֹבקָה.

   למקום היה מראה של עיירה יפה.  הגענו לביתה של משפחה רוסית גדולה ואמידה.  המשפחה קיבלה אותנו יפה מאוד, כי בת המשפחה, מאיה, היא חברה טובה של אירה.  הן למדו יחד באוניברסיטה בעיר אודסה.  להפתעתי, ביקשה אירה את הסכמת המכרים שאשהה אצלם עד לשובה.  אירה אמרה שאין לי מה לדאוג, היא תשלם להם, והכול יהיה בסדר.  היא הזהירה אותי פעמים רבות שלא אעזוב את הבית, כי היא זקוקה לי.  אירה לא רצתה לומר לי לאן היא הולכת ומה תכניותיה.

   למשפחה היה שדה גדול, ויום־יום השכם בבוקר יצאתי אתם לעבודה; אך למעשה חיכיתי בקוצר רוח להזדמנות הראשונה לחזור הביתה, כי ניהלתי מאבק קשה כדי להתקיים.  בכל הזדמנות חיפשתי עבודה בסביבה הקרובה.  פעלתי בלחץ של זמן, כי הייתי משוכנעת שאירה נסעה בחזרה לז'יטומיר.  השתדלתי ליצור תנאים לכך שתהיה לי אפשרות לעזוב את המשפחה.

   יום אחד התעוררתי בשעה מוקדמת, בעלי הבית עדיין ישנו, כי היה זה יום ראשון.  חשבתי על ההבטחה שניתנה לי שלמחרת אקבל עבודה.  תקווה זו הוסיפה לי עידוד, שהנה אהיה מסוגלת להרוויח את לחמי.  חשבתי שכדאי לנסות את מזלי, ועל כן תכננתי להגיע לעיר טרויצק ולהסתובב שם בשכונות של אנשים אמידים – אולי עוד מישהו יקבל אותי לעבודה.  עמדתי כבר ליד הדלת בכוונה לצאת, וברגע האחרון נזכרתי שלא אמרתי לבעלת הבית לאן אני הולכת.  היה צורך להגיד משהו למען הנימוס.  עמדתי שוב לצאת, והנה ראיתי שעל יד הבית עומדת עגלה עם סוסים.  שני גברים פנו אלי ברוסית, ודרשו את תעודותי.  לא היה לי דרכון עם ויזה להימצא על אדמת רומניה.  לא ידעתי מי הם אותם גברים, ומדוע באו דווקא אלי, אך הם ציוו עלי לנסוע אתם, והביאו אותי היישר לבית־הסוהר של טרויצק.

   במשך יומיים הוחזקתי בבית־הסוהר בעיר טרויצק.  יש לציין שלא קיבלתי דבר לאכול.  באותה תקופה שטח זה היה שייך לרומניה, וכנראה שהחוקר הרומני החליט לחקור אותי בצורה יסודית.  למעשה היתה תעודת הזהות שלי חוקית, קיבלתי אותה לאחר ייסורים רבים בעיר ז'יטומיר, על יסוד התעודה המזויפת שלי שנשארה בכספת המשטרה.  על־פי התעודה הייתי מבוגרת כמעט בעשר שנים מגילי האמיתי, והיתה לכך משמעות חשובה.  החוקרים רצו לדעת איך זה שגילי אינו מתאים למראה שלי.  זה ממש הזדקר לעיניים.  הם שאלו אותי איך הצלחתי לעבור את הגבול ללא ויזה? מדוע הגעתי למקום שבו אין לי מכרים? לחוקרים היה חשד שמשהו אינו כשורה, אך לא גילו את הסוד האמיתי.  למזלי, היו לי די מסמכים שאישרו כי עבדתי אצל גרמנים, השתמשתי בתמונות שהכנתי בכוונה.  היו לי תצלומים עם גרמנים במדים, והשתדלתי להוכיח שהם מכרים שלי.  מצב זה יצר סיבוך ובלבל את חוקרי.  לפיכך, מנהל בית־הסוהר החליט לשלוח אותי למשטרה המקומית.

   הובילו אותי תחת משמר מזוין, כמו שמובילים פושע.  אפילו את מסמכי האישיים העבירו כמו תיק פלילי.  המשטרה היתה ממוקמת בשני בתים סמוכים זה לזה.  בינתיים סגרו אותי בחדר עלוב ומזוהם.  בחדר לא היה כלום מלבד חלון שפנה לחצר צרה וארוכה.  כנראה שאנשי המשטרה שכחו מקיומי, אך עדיין הייתי זקוקה למשהו לאכול ולשירותים, שהיו בחוץ.  בלית בררה ישבתי על הרצפה, מעונה, והרעב הציק לי ללא הרף.

   היה לי יסוד להאמין שהרגו את כל היהודים שנשארו תחת הכיבוש.  הייתי משוכנעת שאני היחידה שנותרתי בחיים, והנה גם אני נפלתי לידי מרצחים.  היה לי עצוב, רציתי לברוח מן הבדידות, והרהרתי בעבר הרחוק.  לפתע שמעתי גברים מדברים יידיש.  חשבתי לעצמי שבוודאי שקעתי בהזיות.  כך ישבתי על הרצפה זמן רב מבלי לזוז, עד ששמעתי שוב קול אישה המדברת עם גבר, ואומרת ביידיש שיש למהר ולגמור את העבודה לפני שיבואו השדים.  הייתי זקוקה להוכחה, כדי לשכנע את עצמי שאני הוזה, כי האמנתי שהיידיש נעלמה לתמיד, יחד עם הקרבנות היהודים.  עמדתי אפוא ליד החלון וחיכיתי מלאת מתח להופעת השוטרים.  פתאום הבחנתי בנערה הסוחבת עמה כל מיני ארגזים.  בחצר שוטטו שוטרים, אך הסקרנות היתה חזקה ממני, לא יכולתי להתאפק.  שאלתי את הנערה, כמה יהודים יש בעיר טרויצק, הנערה היתה מופתעת ביותר.  אט־אט התאוששה וניגשה אלי קרוב יותר, כדי להסתכל דרך החלון ולראות מי עוד נמצא בחדר.  ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי בחיפזון, שאני מאוד מעוניינת לשוחח אתה על האסון הגדול שהתרחש אצלנו, אבל יש לי תעודה של נוצרייה, ואני מפחדת לסכן את עצמי, כי אין לי כוח לעינויים.

   כך קרה שבמשך שבוע ימים היה לי קשר עם יהודים שהיו אז בעיר טרויצק.  כמובן שהנושא העיקרי בשיחותינו היה הטרגדיה היהודית.  אצלנו היה זה נושא כאוב ביותר.  בשנת 1943 בחודש יוני בעיר טרויצק היו עשר נפשות שניצלו בנס ממוות, כי גם במקום הזה התרחש טבח יהודים.  הם אמרו לי שאין לאן לברוח.  בינתיים הם עבדו קשה, פשוט ניצלו אותם כסוסי עבודה.  השוטרים הובילו את היהודים לעבודה, ודרשו מהם לבצע כל מה שדרוש להם.  נודע לי שאנשי המשטרה ארגנו לעצמם מסעדה מאוד טובה, בה הכול הוגש בחינם, ובמקום עבדו יהודים.  הכרתי את הניצולים במקרה, ובכל זאת הם סיכנו את חייהם כדי לספק לי אוכל דרך החלון.  ליהודים אומללים אלה היה ידוע שאין להם כל סיכוי להישאר בחיים, ולמרות הכול הם ניסו להשפיע עלי ולעודדני שיש להיאבק עד הסוף.  לדעתם, יהודי חייב להוכיח שאי־אפשר להרוג את כולם.  יהודים אלה האמינו שאני אשאר בחיים, והם ציוו עלי לספר לעולם מה שקרה.

   בהיותי במעצר התרגלתי לכך שבכל לילה ולילה מוביל אותי שוטר לחקירה.  בפעם האחרונה הכול היה שונה.  בכניסה למשרד הבחנתי שמשהו מתרחש.  באמצע החדר עמד חייל מזוין עם תרמיל ושמיכה מגולגלת על גבו, כאילו מוכן לפעולה צבאית.  הוא הסתכל עלי בעניין רב.  החוקר ניגש אלי ואמר שעכשיו עלי ללכת עם החייל.

   אחרי חצות יצאתי אפוא לדרך בלתי ידועה.  היתה לי הרגשה שלא אראה עוד את עלות השחר.  גם הפעם הייתי חייבת להשלים עם המצב שנוצר, כי לא היתה לי בררה אחרת.  ידעתי שהחייל לא יעזור לי, אך חיפשתי מילה טובה להרגיע את חשדותי.  שאלתי את החייל לאן אנו הולכים.  הוא ענה ברוסית עילגת שאסור לו לדבר אתי.  הבנתי שהבחור הזה דובר רק רומנית.  משום מה, ניסיתי לשכנע אותו שגם אני אדם ישר, ולא גרמתי שום נזק לאיש.  לא קיבלתי כל מענה, וראיתי בכך סימן רע.  הלכתי בחושך דרך שדות לא מעובדים.  אינני יודעת כמה זמן הלכנו ברגל, אבל עבורי זה היה נצח.  לבסוף הבחנתי כי אנו מתקרבים למקום מואר באור חלוש.  הופתעתי כאשר הגענו אל תחנת הרכבת.  שעות רבות נסענו ברכבת מלוכלכת שהיתה מלאה וגדושה באנשים.  הצפיפות היתה מעל ומעבר, ואפילו הפרוזדור היה מלא אנשים.  היה כבר מאוחר בבוקר כאשר ראיתי שכולם משתדלים להגיע ליציאה.  החייל ציווה עלי להתקדם.

   שמחתי להיות בחוץ ולנשום אוויר קר.  קיוויתי שזה יעזור לי להתגבר על הסחרחורת, עבר זמן־מה עד שהצלחתי לקום על רגלי החלשות והיה לי מאוד קר.  החייל היה סבלני.  נדמה היה שהוא מרחם עלי.

   הגענו לאזור של שכונות, הבתים היו יפים.  הסתכלתי בסקרנות על העיר הזרה, שהיתה טבולה בירק.  השקט והשלווה הרגיעו אותי.  החייל הביא אותי לבית גדול וישן, שהיו בו רק משרדים.  כולם דיברו רומנית.  החייל מיהר לעשות סידורים כלשהם, ואחר־כך עזב אותי והלך.  עבר זמן עד שהכניסו אותי לחדר אחר.  ליד שולחן כתיבה ישב גבר מבוגר.  לא ידעתי כיצד לפרש את תחושתי, אבל אדם זה מצא חן בעיני ממבט ראשון.  עדיין לא ידעתי היכן אני נמצאת.  על־פי כל הסימנים נדמה היה כי זהו אדם חשוב, וכל גורלי תלוי בו.  עברו ימים מספר עד שנודע לי כי הוא תובע ראשי.  הייתי אצלו רק פעם אחת.  הוא רצה לשמוע ממני את כל הסיפור, איך הגעתי למצב כזה.  התובע הרומני התעניין איך הצלחתי לעבור את הגבול ללא המסמכים הדרושים על־פי החוק.  הוא שאל מדוע באתי למקום שאני לא מבינה בו את השפה.  שוב ושוב הוא רצה לדעת על הקרובים והמכרים שלי.  הוא גם שאל מה אני יודעת על רומניה.  חשבתי בלבי, הו איזו טיפשה אני, האנשים האלה משתדלים לעזור, ובעצמם מלמדים אותי מה להגיד, אז מדוע שלא אספר להם סיפורים שיביאו תועלת, כמו למשל על דוד דמיוני שגר בעייר טִירָספּוֹל, אפשר גם על אחות בכורה הגרה בעיר אַנַניֶב...  האם אחרי כל מה שעבר עלי עדיין לא למדתי איך להתנהג?!  הרי ללא מידה מסוימת של חוצפה אלך לאיבוד!  כל מה שדרוש הוא להמשיך עם השקרים.

   בזמן שגרתי בז'יטומיר, הכירו לי במקרה משפחה גדולה, מולדווים שגרו כל חייהם בעיר טירָספול.  לפני הכיבוש הגיעו אנשים אלה לז'יטומיר, כדי לבקר את קרוביהם.  בינתיים פלשו הגרמנים לרוסיה ונוצר גבול חדש בין גרמניה לרומניה.  המולדווים סיפרו לי שיש להם קשיים לחזור לביתם.  העולם הוא מוזר ומלא הפתעות.  הנה הגיע הרגע שהייתי זקוקה לסיפור, כאילו שיש לי קרובים הגרים בשטח רומניה.  למזלי, זיכרוני לא בגד בי.  ידעתי את שם המשפחה והכתובת של אותם אנשים מטירספול.  לא הייתי צריכה להיות גאון כדי לבנות סיפור על קרובַי כביכול, וללא מאמץ המשכתי לספר לתובע על קרובים נוספים.  במשרד התובע היה עלי לעבור משולחן לשולחן, עד שכל הפקידים מילאו לי טפסים.

   בהזדמנות הראשונה ניסיתי לברר היכן אני נמצאת.  נודע לי שהחייל הביא אותי לעיר גוּלטָה, ושם הכניס אותי למחנה מיוחד לאנשים שעברו את הגבול באופן בלתי חוקי.  רק אחרי שסידרו את כל המסמכים הדרושים, הכניסו אותי בלוויית חיילים לחצר גדולה, ליד המשרדים.  בשער עמד חייל רומני שדיבר רוסית.  מסביב לחצר היתה גדר גבוהה, ומעליה תיל דוקרני.

      הייתי עייפה מאוד, וכל הזמן חשבתי רק על אוכל.  הסתכלתי בעצבנות בשער, בתקווה שמישהו יבוא לחלק מזון, אך זה לא קרה.  השתדלתי לשכנע את עצמי שבתחילה יכולה להיווצר אי־הבנה, כי לא ייתכן שיחזיקו אותי במעצר ללא אוכל.  גם הפעם טעיתי.  רק אחרי ימים מספר הבנתי שהאחראים על המחנה לא חשבו שאני זקוקה לאוכל.  בינתיים שמחתי שניתנה לי אפשרות לנוח תחת שמים כחולים ולנשום אוויר צח.  מהר מאוד התברר כי שכבתי במקום הטוב ביותר שאפשר היה למצוא.  במשך כל הזמן שהחזיקו אותי במחנה זה שכבתי בחצר גם בלילות, למרות שרעדתי מקור, כמו אחוזת קדחת.  סבלתי מאוד ובכיתי בשקט, הייתי שרויה במתח, ולא יכולתי לישון.

  חשבתי רבות על הבגדים שנשארו אצל בעלת הבית בז'יטומיר.  הייתי מאוד זקוקה למשהו כדי לחמם את גופי.  היה לי עצוב, הייתי מסורה לאנשים שאצלם גרתי.  השתדלתי להגן על בנות המשפחה – והנה עתה, אני חשה כעס על האנשים שהיו יקרים לי.  הייתי במבוכה;  באיזשהו מקום הרגשתי שאני עדיין קשורה למשפחה הזו.  לוּ יכולתי, הייתי עוזרת להן שוב.

   במחנה היו שני חדרים גדולים אשר שימשו למגורים בשביל העצירים.  מלבד ארבעה קירות לא היה בהם דבר;  גם בלתי־אפשרי היה להכניס אליהם רהיט כלשהו, בגלל הצפיפות הגדולה.  תמיד שרר בחדרים ריח של זיעה ושתן.  חוץ מזה, שרצו בהם פשפשים לרוב והגרוע מכל היו הכינים שמהן מאוד חששתי.  נזהרתי מאוד לא להידבק בכינמת, כי לא היו שם כל תנאים כדי לטפל בשער ארוך כמו שלי.  אפילו סבון או מסרק לא היו לי.  קיבלתי צמרמורת כשראיתי איך עמלות הנשים על מנת להיפטר מן הכינים הטורדניות; הן שרצו בכל מקום: בגוף, בראש ובבגדים.  למחנה זה הגיעו אנשים בלילות, כנראה שעצרו אותם ברכבות פחם או ברכבי־משא אחרים.  כולם היו צעירים, בריאים ומלאי חיים.  לא היו ביניהם ילדים.  היו שם מולדווים, רומנים, רוסים – בליל שפות נשמע מסביב, על רקע צעקות ובכי.  הרעש היה בלתי נסבל.

   העצירים סיפרו שכל רצונם הוא להגיע לעיר אודסה כדי להתאחד עם משפחותיהם.  חשבתי בדאגה, לְמה כבר אחת כמוני יכולה לצפות, אם השלטון הרומני מערים קשיים על אלה המצפים לאיחוד משפחות...  לא יכולתי להבין מה באמת מתרחש פה.  איך זה ייתכן שלא נותנים לפליטים מסכנים להגיע למקום שבו יש להם קרובים ומכרים?!  היה לי הרושם שמדובר בתושבים רומנים.  החייל הרומני שעמד על יד השער אמר לי, להפתעתי, שאין מה לרחם על העצירים במחנה הזה.  ככל הידוע לו, האנשים האלה נוהגים לנדוד ממקום למקום במטרה להתעשר בקלות.  כולם הולכים למקומות שבהם הרגו יהודים, כדי לתפוס מהר ככל האפשר את הרכוש שלהם.  למשל, עכשיו כולם שואפים להגיע לאודסה, כי שמעו ששם יש רכוש יהודי רב.

   במחנה שלנו סיפרו שהגרמנים באודסה נעלו בתים של יהודים שבהם היה רכוש רב, ואוצרות רבים מונחים בבתים אלה ללא כל שמירה.  ואכן, בחודש יוני־יולי ראיתי זרם אנשים שעשו את דרכם לאודסה בדרך הקשה ביותר.  לכלואים במחנה שלנו היה כסף רב ותכשיטים יקרים; מפה לאוזן עברה השמועה – למי יש לשלם שוחד, כדי לקבל רישיון להגיע לאודסה.  עבור מסמך כזה היו מוכנים לשלם כל מחיר.  על נושאים אלה דיברו מבוקר עד ערב.

   גם בעיר ז'יטומיר שמעתי על כך.  בנות משפחת גריגורביץ' התכוננו לנסוע עם בני משפחת קוך לעיר אודסה, כדי להספיק ולתפוס את הרכוש היהודי גם שם.  למען האמת, כבר התרגלתי לכך שבכל מקום אנשים רואים את עצמם כיורשיהם החוקיים של היהודים, רק משום שגרו עמם על אותה אדמה ארורה.

   מהר מאוד הבחנתי שאין שוויון בין העצירים.  הכול היה תלוי בכמות הכסף או הזהב שהיה   באמתחתו של כל אחד.  לפליאתי נודע לי, שברומניה מקובל לשלם שוחד עבור כל דבר.  אמרו לי בגלוי כי אי־אפשר אחרת.  עקבתי אחר המתרחש במקום זה בסקרנות רבה, כי עבורי היה זה עולם מושגים חדש.  רבים מן העצירים ידעו להסתדר – עבור תשלום נאה הם קיבלו רישיון והתיישבו בעיר גולטה.  הם באו לבקרנו כל אימת שהתחשק להם.  במחנה היו גם כאלה שקיבלו מבחוץ סלים מלאים כל טוב מן השוק השחור.  לכל אחד מן העצירים היה מקור הספקה של מזון;  אני הייתי היחידה שלא היה לה כלום, איש לא התעניין ממה אני מתקיימת.  הייתי נערה צעירה, ולא הייתי זקוקה להרבה אוכל, אך בכל זאת סבלתי מאוד מרעב.  הייתי ביחסים טובים עם החייל שעמד בשער, אך לא העזתי להתאונן על משהו.  הוא בעצמו ראה את מצבו של כל אחד מאתנו, וכנראה שהוא ריחם עלי, כי פעם ביום קיבלתי ממנו פרוסת לחם יבשה כמו סוליה, ולפעמים הוא הוסיף לכך מעט שומן חזיר.  מאז עברו שנים רבות, וטרם שכחתי את טעמו של הרעב.  לפעמים אני חושבת שייתכן שהשוער קיבל אוכל עבורי, אך לא נתן לי אותו.  מדובר בשנת 1943, כאשר היה מחסור במזון.

   ארגנו קבוצה של נשים, ואני ביניהן, לעבודה בניקיון משרדים בעיר.  בכל יום הובילו אותנו לעבודה.  לא התעניינתי מי הוא זה שיזם את הפעולה הזו, אבל חשבתי שזהו רעיון טוב.  ראשית, כולנו היינו צעירות ובריאות והיינו מסוגלות לעבוד.  שנית, ראיתי שכולן שמחות להזדמנות ללכת ברגל ולהביט מסביב.  בעבודה זו היתה לי הזדמנות להתיידד עם העצירים האחרים.  הם תמיד ידעו חדשות.

   התעניינתי לדעת איזה גורל מחכה לאנשים במחנה.  אמרו לי שבדרך־כלל, רבים מהם מקבלים רישיון להתגורר במקום שבו יש להם משפחה, אולם יש גם מקרים שבהם הם מגורשים לצד הגרמני.  העיר גולטה היתה בצד הרומני, וממנה הוביל גשר אל עיר סמוכה, בשם פֶירבוֹמַיִסק, שהיתה בשלטון גרמני.  במקרים מסוימים הביאו הרומנים את העצירים עד אמצע הגשר ומסרו אותם לחסדיהם של הגרמנים.  אפשר לומר ששמחתי שהעניין נמשך ושלא התקבלה בינתיים החלטה מה לעשות אתי.  שקלתי כל מיני תכניות בראשי, הייתי מוכנה לסבול ולמות, רק שלא ימסרו אותי לגרמנים שמעבר לגבול.  לאחת כמוני, יהודייה עם תעודות מזויפות, אסור היה ללכת לחקירות של גרמנים.  פחדתי מאוד מעינויים, ועל כן סבלתי ושתקתי.  במתח רב חיכיתי לנס, למרות שידעתי שאין לי כל סיכוי לקבל רישיון שיאפשר לי לגור ברומניה.

   לעתים רציתי לברוח מן הרעש ששרר בחצר המחנה, ואז הייתי מטפסת על גדר העץ, העשויה חומר גס ובלתי מעובד, ומביטה על הסביבה היפה, השקטה והנינוחה.  מעבר לרחוב היו שכונות שהובילו לכיוון הנהר.  הסתכלתי מרחוק על הנהר שהיה רחב ועמוק.  תמיד אהבתי נוף כזה, ולכן ניצלתי כל הזדמנות כדי לצפות בשינויים המתרחשים במים.  הדבר עשה עלי רושם עצום, ולימים נודע לי ששֵם הנהר הוא בּוּג הדרומי.

   פעם, כאשר עמדתי על הגדר, ראיתי אישה גדולה ולא צעירה יוצאת ממשרד התובע הראשי.  אם לשפוט על־פי המראה החיצוני ובגדיה, היה נדמה שהיא אישיות חשובה.  הסתכלתי בעניין רב, כי נזכרתי שראיתי אותה כבר בעבר, בימים הראשונים לאחר שהביאו אותי למחנה.  בהיותי מדוכאת, התיישבתי אז על הספסל בחוץ, והרהרתי במצב החדש שנקלעתי אליו.  פתאום ראיתי שלחצר נכנסת גברת בבגדים יפים, בליווי השוער שלנו.  הם דיברו ביניהם, ואחר־כך היא התעכבה והסתכלה עלי במשך זמן ממושך.  היא הבחינה שאני עומדת על הגדר, ומיהרה לגשת אלי.  היא נראתה מבוגרת מגילה של אמי, והיה משהו לבבי בחיוכה ובמבטה.  זמן רב עמדה כך מול הגדר מבלי לזוז, וכל אותו הזמן הסתכלה עלי במבט חודר.  לא הרגשתי נוח, והשתדלתי לנחש על מה היא חושבת.  היה לי הרושם שאני מזכירה לה מישהו יקר לה.  בהזדמנות הראשונה שאלתי את השוער אודותיה, והתברר שהיא אשתו של התובע הראשי.  מאז היא באה לבקר אותי בכל יום אחר־הצהריים; תמיד עמדה על יד הגדר והסתכלה עלי מבלי לומר מילה.  אפשר להגיד שהתרגלתי להופעה המוזרה הזאת.

   יום אחד ניגש אלי חייל, וציווה עלי להתלוות אליו.  הגענו לשכונה של וילות וכאשר נכנסנו לאחת מהן, הבנתי שזה ביתו של התובע הראשי.  הופתעתי כאשר אשתו קיבלה את פנינו בסלון שלהם.  היא דיברה על משהו עם החייל הרומני, ועל־פי הסימנים הבנתי שהיא עצמה ביקשה מן החייל להביא אותי לביתם בשעה מסוימת.  ראיתי שבמרפסת יושב גבר מבוגר.  הוא היה גבוה עם שפם מטופח ושער שיבה.  על־אף גילו המבוגר היה האדון יפה תואר.  אחרי שהבחין בנו קם מכיסאו, והתחיל לצעוד בסלון בעצבנות.  קשה היה להבין מה מתרחש פה, מדוע פתאום התחילו לדבר בצורה סוערת ובכעס? משום מה, אשתו של התובע היכתה באגרופה על השולחן, וצעקה כאילו יש לה תביעות למישהו.  הסתכלתי איך האדון המבוגר מסכים לכל מילה שלה.  לא ידעתי איך לפרש את כל מה שראיתי, אך היה לי הרושם שהגברת הזאת משתדלת להיות הפרקליט שלי.  עמדתי בסלון כמו בול עץ, כי לא ידעתי רומנית, בקושי הבנתי כמה מילים שאותן הספקתי ללמוד במחנה.  כך נמשך הדבר עד אשר הם אמרו לחייל, שמותר לנו ללכת.  פתאום קיבלתי אומץ, וניצלתי את ההזדמנות – ביקשתי רשות להתרחץ בנהר בוג, שהיה לא הרחק מן הבית.  אשתו של התובע ניגשה אלי קרוב קרוב, הסתכלה בי במבט לבבי ומלא רחמים.  עברו כמה דקות עד שאמרה בחיפזון, כאילו התעוררה, "הו, כן־כן, בבקשה, כמה שאת רוצה".

   באותו רגע שכחתי הכול, הרגשתי מאושרת, רציתי לעוף כפרפר וליהנות מן החופש בסביבה היפה מלאת הירק, הפרחים והמים שאותם כה אהבתי.  הנה סוף־סוף יש לי אפשרות לחפוף את שערי העבה והארוך מאוד.  שמחתי, אם כי לא היו ברשותי דברים הכרחיים כמו סבון, מגבת ומסרק.  החייל הרומני לא עזב אותי לרגע.  בהסכמתו הלכתי לחפש מקום מסתור, כי הייתי חייבת לכבס את הבגדים שהיו עלי.  רצתי אל חוף הנהר ברגליים יחפות, כששערי הבלונדיני החלק מתנופף ברוח.  הייתי רזה וקלה, והרגשתי כמו נוצה המתעופפת ברוח.

   אינני זוכרת כמה זמן שהיתי במחנה, אך לא אשכח את ימי האחרונים שם.  מדי יום התקיימה התכנסות של עצירים רבים בחצר המחנה.  הגיעו גם אלה שגרו בעיר גולטה על־פי רישיון מיוחד, והצטרפו אליהם אנשים חדשים.  היתה זו התכנסות של אנשים בעלי גורל דומה שהשתדלו להיות יחד.  המשותף לכולנו היה הפחד הנורא ממה שצפוי לנו.  כל יום הזכירו לעצירים הנוכחים בהתכנסות שיום הדין שלהם קרב ובא.

   באותם ימים נודע לי, שאספו 70 שופטים ועוזריהם, והביאו אותם לעיר גולטה.  אמרו לי שעכשיו גורלנו תלוי בשופטים.  חשבתי לעצמי, לשם מה נחוץ למחנה כמו שלנו מספר גדול כזה של שופטים, הרי לא מדובר במשפט של פושעים מסוכנים.  אין בינינו מורדים או מרגלים המסכנים את שלום המדינה.  בסופו של דבר התברר שבפועל היו אף יותר מ־70 שופטים.  הם הגיעו מכל רומניה לשפוט ולקבוע למי מגיע רישיון לגור ברומניה ולמי לא.  כל הסימנים העידו שהשלטון הרומני מתייחס למחנה שלנו ברצינות.

   בין העצירים היו בעלי ניסיון, והם היו משוכנעים שכל אחד מאתנו כבר שילם שוחד עבור הרישיון הדרוש.  אנשים השתדלו לעזור לי ולימדו אותי שבתוך מעטפה עם בקשה מיוחדת חייבים להכניס סכום כסף גדול.  במקרה שאין כסף נותנים כל מיני תכשיטים.  הם אמרו שהעיקר שיהיה זה חפץ יקר ערך מזהב.  העצירים סיפרו שהם כבר נתנו כל מה שהיה להם לפקיד מסוים שעוסק בזה, אשר יש לו קשר עם מנהל המחנה.  אני לא האמנתי שפקיד זריז או מושחת ככל שיהיה יכול להיות מושיע ולעזור במשהו.  בכל זאת, אחרי ששמעתי סיפורים אלה, חשבתי שאני בצרות, שאין לי כל סיכוי לקבל רישיון, וכפי שמקובל במוסד הזה – הם ימסרו אותי לידיים של הגרמנים.

   הזמן רץ, והנה הגיע יום המשפט שממנו כולנו פחדנו.  על־פי פקודה מהמשרד הצטופפו כל דיירי המחנה בחצר.  היה מתח עצום, אני הייתי היחידה ללא תקווה, וזה היה קשה.  התיישבתי בפינה כדי לא לראות איש ואפילו לא שמעתי כאשר קראו בשמי.  התברר שהייתי בין הראשונים שהוזמנו להיכנס למשרד.  ראיתי שלושה חדרים ובהם עומדים שולחנות מיוחדים, צרים וארוכים;  כך נוצרו שורות רבות של שולחנות מקיר לקיר.  השופטים ישבו בצפיפות, עוזריהם הרבים התרוצצו סביבם.  ממני דרשו לעבור לאט בין השורות, כך שכל שופט יוכל להסתכל עלי.

   אחרי שעברתי על פני השולחנות לכל אורכם, ציוו עלי להיכנס לחדר אחר.  הגבר שישב בחדר היה כנראה שופט ראשי.  הוא בדק את הניירות שהביאו לו, וחתם עליהם בלי חיפזון.  משסיים, הגיש לי מעטפה גדולה עם הרבה מסמכים בתוכה, ואמר שעכשיו אני יכולה לנסוע לאן שאני רוצה.  אדם זה היה עסוק מאוד, ובכל זאת התייחס אלי בסבלנות.  הוא המתין לשמוע מה יש לי לומר.  אני עמדתי דום, בפה פעור מתימהון.  הייתי בטוחה שאני היהודייה היחידה שזכתה בחופש מלא, אני יכולה לגור ברומניה באופן חוקי!  ייתכן שהגבר הבחין בהתרגשותי, הוא הסביר לי שבמעטפה הזו יש כל מה שדרוש כדי להיות אזרח רומניה.  הוא הוסיף שאת המסמכים האלה אני צריכה למסור למשטרה ברגע שיהיה לי מקום מגורים קבוע.

   דלתותיה של המדינה הזאת נפתחו בפני.  הייתי מבולבלת, ופעלתי כסהרורית.  אפילו לא הרגשתי איך עבר היום.  עמדתי באמצע הרחוב, חסרת כל, רעבה מאוד ועייפה, ולא ידעתי לאן אפנה.  האין זה מוזר?!  הרי יצאתי לחופשי, דבר שאותו רציתי יותר מכל, כדי לחיות כמו כולם, והנה שוב אני אומללה ומיוסרת.  הכרתי את החיים בכפרים שבאוקראינה.  בזמן המלחמה המצב הכלכלי שלהם היה טוב יותר מאשר בערים, ועל כן החלטתי ללכת לכפרים ולחפש עבודה. 

   בשמלה קיצית ללא שרוולים נדדתי בכפרים עלובים ועניים.  חשבתי שאולי זהו חוסר מזל, כי לא ייתכן שכל הכפרים במצב כה רע.  עלי להמשיך בדרך עד שאמצא משהו מתאים, אך בינתיים הייתי חייבת להשקיט את התחושה הנוראה של הרעב, שלא נתן לי מנוח.  היו לי כאבים באזור הכבד, ומפעם לפעם חשתי סחרחורת.  חשבתי שייתכן שזה כתוצאה מהרעב.

   הבחנתי שבצִדי הדרך עומדות נשים ומנהלות שיחת רעים.  החלטתי לנצל את ההזדמנות.  ניגשתי אליהן, וללא בושה אמרתי שאני רעבה, והתחננתי בפניהן שיתנו לי עבודה כלשהי בבית או בשדה.  אחת מן הנשים אמרה ללא היסוס שיש לה עבורי עבודה זמנית.  לאחר מכן התברר שהיא לגמרי בודדה, ועל כן קיבלה אותי בשמחה לביתה.  אכלתי דייסה חמה מקמח תירס, היה זה עבורי מעדן מלכים.  ידעתי להעריך עזרתו של אדם בזמנים קשים, ועל כן חשבתי שעלי לעשות משהו, כדי שאישה זו לא תצטער על המעשה הטוב שעשתה.  התחלתי לעבוד בגינה הגדולה שלה, שהיתה מוזנחת.  לא יכולתי להבין מדוע אין פה סימן של ירק, הרי היו שם די מים כדי לגדל ירקות.  רציתי לגרום לשינוי במקום, כדי שבעלת הבית תרגיש טוב, ועל כן עבדתי מעלות השחר עד רדת החשכה, למרות שאיש לא דרש ממני לבצע עבודה כה קשה.  כעבור כמה ימים אפשר היה לראות תוצאות יפות לעבודתי המאומצת. 

   בעלת הבית ישנה על האח, למרות שהמקום היה מוסק בחום גבוה.  נכון שהמקום היה רחב ונקי, אך בכל זאת – זה היה החלק העליון של תנור האפייה שבו השתמשו כל היום כדי לבשל אוכל דל.  בעלת הבית הזמינה אותי להצטרף אליה, אך אני ביקשתי רשות לישון על ספסל העץ על יד הקיר.

   באחד הימים פקחתי את עיני, והכול היה מטושטש.  ביקשתי מים, אך הדיבור שבפי היה משובש, איש לא הבין אותי, אפילו הלשון בפי לא היתה מסוגלת לעזור לי, כי היתה כל־כך יבשה.  הייתי מאוד חלשה, והרגשתי כאילו סוחטים ממני את כל הנוזלים שבי.  תחילה לא ידעתי היכן אני, אחר־כך הבחנתי בנשים רבות שהצטלבו, התלחשו והלכו.  בעלת הבית וחברתה לא עזבו אותי לרגע, הן שמחו מאוד שאני חיה.  אחרי שהצלחתי להתאושש, נודע לי ששכבתי יומיים ללא הכרה, היה לי חום גבוה, וכל הזמן דיברתי בשפה שאיש מן הסובבים לא הבין.  בלי סוף צעקתי "מאמא", וסיפרתי לה משהו.  מרוב בהלה הביאה בעלת הבית את השכנים שגם הם היו משוכנעים שאני גוססת.  אז הודיעה בעלת הבית שהיא חייבת לתת לי כבוד אחרון, ומישהו הלך לקרוא לכומר, למרות שהיה זה רחוק מאוד.

   אט־אט החל מצבי להשתפר, אך עדיין לא הייתי מסוגלת לעבוד.  חשבתי בדאגה, כמה זמן יכולה אישה זו להאכיל אותי?

   בתוך תוכי ידעתי שאין לי בררה אלא לפנות לוֶרה גריגורביץ', המתגוררת באננייב הסמוכה, ולבקש ממנה עזרה.  אבל איך אעשה דבר שהיה כה משפיל בעיני?  כל מה שנשאר לי זה כבוד עצמי וגאווה, ואם אוותר על תחושת ערך אנושי, לא יישאר לי בשביל מה לחיות.  למעשה, לא היתה בידי הכתובת של ורה, ואפילו לא ידעתי מה שם משפחתה לפי בעלה, שמזמן לא היה בחיים.  ורה סיפרה לי על אננייב, וממנה למדתי כי מדובר בעיירה ירוקה ויפה, ובה בוסתנים, ושדות ושפע של פֵּרות וירקות, ממש גן עדן.  והנה, רצה הגורל, והכפר שבו הייתי שכן לא הרחק מהעיירה אננייב.  החלטתי שכדאי לי אפוא ללכת לכיוון העיירה הזאת, אולי אצליח להסתדר שם.  כל מה שהיה נחוץ לי זו המלצה לאן לפנות כדי לקבל עבודה כפועלת או כעוזרת בית.

   הגעתי ברגל לעיירה אננייב, והלכתי הישר אל השוק.  במקום ההוא ראיתי שפע של פֵּרות וירקות, ממש גן עדן.  מיד תפסתי מיהו האחראי על השוק, והייתי מוכנה לטאטא את הרחוב, לרחוץ חלונות, לשטוף רצפות, הכול – כדי להרוויח עבור אוכל, עד אשר אמצא עבודה אחרת.  החלטתי לגשת לדוכן הראשון ולעבור בכל הדוכנים שבשורה עד הסוף, ולבקש עבודה, אך ללא הועיל.  הייתי מדוכאת ועייפה מאוד.  לידי עומד דוכן עם פירמידות של פֵּרות, ומאחוריו יושבות ורה גריגורביץ' ואחותה ליובה!  הן היו שקועות בספירת כסף, כנראה ממכירת פֵּרות.  לא האמנתי למראה עיני! הרי ליובה נשארה בז'יטומיר כשאני יצאתי משם...  כהרף עין הבזיקה במוחי המחשבה, שכבר אז התכוננו האחיות גריגורביץ' לנסוע לאודסה, כדי להשתלט על רכוש יהודי.

   חיש קל קיבלו אותי האחיות כאחת מהן, ודיברו בינן לבין עצמן שאני נראית חולה והחליטו ביניהן, שעליהן לעזוב את השוק ולהביא אותי מהר הביתה.  הייתי מאושרת שברגעים קשים מצאתי ידידים, זה נתן לי אומץ ותקווה.

   בהזדמנות הראשונה אמרתי לאחיות גריגורביץ', שהעיירה הזאת מוצאת חן בעיני, ושיש לי כוונה לחפש עבודה במקום.  לא היתה כל בעיה למצוא מקום מגורים, אבל הבחנתי שוורה לא מרוצה מהרעיון.  היא טענה שבעיירה זו אין כל עבודה המתאימה לצעירים.  קיבלתי הכול בהבנה, ידעתי שהיא לא יכולה להרשות לעצמה שיהיה עֵד חי למעשיה במקום המגורים שלה.  היא פשוט פחדה שמא תהיה לי פליטת־פה.

   עכשיו, אחרי שנים, כאשר אני חושבת על המקרה הזה, ברור לי שוורה היתה מסוגלת למנוע ממני הרבה סבל ודמעות.  הרי היתה לי אפשרות להסתדר בכוחות עצמי ולהישאר זמנית בעיר אננייב ולחיות שם בשלווה עד השחרור המיוחל מן השלטון הגרמני.  אולם לא העליתי בדעתי מעולם לפעול בניגוד לרצונה של ורה.  יום אחד איבדתי שליטה, ושאלתי את ניוסיה גריגורביץ' ישירות:  "האם גם אנטולי שודד יהודים?"  – פליטת־הפה הזאת גרמה לי נזק רב, שכן מיד התחילו להתלחש שצריך להיזהר ממני.  כמה חבל שוורה לא ידעה כל מה שנוגע לאופיִי.  למעשה הייתי אסירת תודה על שהיא אפשרה לי לגור בביתה במשך כמה ימים.  אפשר לומר שקמתי לתחייה.  ורה נתנה לי דברים רבים, כמו:  מזוודה קטנה מאוד וישנה, ובתוכה היו מגבת גדולה, תחתונים, חזייה וגם שמלה לבנה קיצית שהתאימה לי בדיוק.  אהבתי שמלה זו, הבד והתפירה היו בטוב טעם.  כל מה שקיבלתי היה נקי ובמצב טוב.  שמחתי על היחס הטוב שזכיתי לו.  יחד עם זאת ידעתי שעלי להסתלק משם כל עוד אני אורחת רצויה ומתייחסים אלי בכבוד.

   עכשיו כבר ידעתי אילו חיים עלובים יש בכפרים, ועל כן החלטתי ללכת ולנסות מזלי בעיר גדולה.  אולי שם יהיה לי יותר קל להסתדר.  לשם הנימוס, הייתי צריכה לספר לוורה על תכניתי.  אמרתי אפוא שיש לי קרובים בעיר טירַספול, ועל כן החלטתי להגיע לשם.

   היה זה בשלהי הקיץ של שנת 1943, יום חם מאוד.  הסתובבתי ברחובות העיר טירספול.  הייתי זקוקה לעבודה באופן מידי, כי לא היתה בכיסי פרוטה.  חיפשתי אנשים ברחוב כדי לברר את המצב בעיר.  עדיין היתה בי תקווה שבמשך הזמן הכול יסתדר, צריך רק סבלנות.  בינתיים החלטתי לחפש את ביתה של המשפחה המולדווית שהכרתי בעיר ז'יטומיר.  הלכתי על־פי הכתובת שזכרתי בעל־פה, לאחר שזרקתי כבר לפני שנה את הפתק שבו היא היתה רשומה.  מהר מאוד הסתבר לי שהבית שוכן במרכז העיר.

   הידידים המולדווים קיבלו אותי בשמחה.  ממבט ראשון היה נדמה שהכול יסתדר יפה וטוב, אך למעשה הכול היה מסובך.  חיפשתי עבודה בקדחתנות, אך ללא הצלחה.  היה לי מוסר כליות שקשה לתארו.  הנה אני באה לאנשים זרים, ואוכלת מלחמם ללא תמורה.  הרי אנשים אלה אינם קרובי, כמה זמן אני יכולה להישאר אצלם?!  לצערי לא היתה לי בררה, ושוב חיכיתי ליום חדש, אולי מחר תבוא הישועה.

   לטירספול היה מראה של עיר רפאים.  בכל מקום שהלכתי בו ראיתי בתים יפים וסגורים.  הם עמדו עזובים, כאנדרטאות לזכר הקרבנות היהודים שגרו בהם ונרצחו.  בהדרגה הבחנתי שגם בסביבה שבה גרתי כמעט ולא היו שכנים.  הנה הגעתי לטירספול כתושבת חוקית, על־פי כל הכללים; היתה לי גם הזכות להיכנס למשטרה ולבקש דירה לחיות בה, כפי שעשו תושבים אחרים שביקשו לשפר את רמת חייהן.  באותם ימים חשבתי שאני שריד יחיד לחללי השואה, ועל כן אסור לי לגור בבית כזה, שכן עלול הדבר להעלות בקרבי זיכרונות הקשורים להשמדת היהודים.  חששתי שאם אכנס לגור בבית יהודי, אשתגע תוך זמן קצר, זו היתה הסיבה שנשארתי לגור אצל מכרי המולדווים שהתייחסו אלי יפה.  במשך כמה ימים פעלתי במרץ רב כדי לברר לאן עלי לפנות כדי להשיג עבודה, אך נדמה היה שכל העולם נסגר בפני.

   הגעתי לשטח פתוח מחוץ לעיר.  במשך כל הזמן הסתכלתי לכל הכיוונים בתקווה לפגוש מישהו, אך לא ראיתי איש.  פתאום, ראיתי לפני נהר שלא ידעתי קודם על קיומו.  שסועה ועייפה ישבתי על יד המים, צעקתי צעקה רמה, ונכנסתי למים.  חיפשתי את המקום העמוק ביותר, כדי שלא יהיה טעם בשום הרהורי חרטה.  רציתי לגמור מהר ולהצטרף למשפחתי.  מחשבתי היתה נתונה לעולם שכולו טוב.  היה לי חשוב להשתחרר מן היגון, העצב והגעגועים...

   אך לא כן היה.  לפתע תמהתי למצוא את עצמי על חוף הנהר.  לא יכולתי לדבר, הייתי בהלם.  על ידי ישב בחור צעיר, והסתכל עלי ברחמנות.  הוא התנהג כלפי בזהירות ובעדינות.  כעבור זמן־מה, הושיט לי יד, ואני הלכתי אתו מבלי לומר מילה, למרות שמעשה כזה היה בניגוד גמור לחינוך שקיבלתי.  המציל שלי, בחור שראיתיו עתה לראשונה, הביא אותי אל גבעה סמוכה.  הוא הושיב אותי על האדמה, ואמר:  "תראי איזה בוטנים גדולים, תנסי לקטוף אותם בעצמך".  בהדרגה התחלתי להבחין שכל ההר מכוסה בצפיפות בצמח ירוק.  לראשונה בחיי ראיתי איך מגדלים בוטנים.  עד עכשיו חשבתי שבוטנים צומחים על עצים, כמו אגוזים.  חשבתי לעצמי, איך מצא אותי בחור זה במים?  הרי אין פה איש בסביבה.  הוא היה צעיר יפה תואר, אולי סטודנט.  כאשר הבחין שהתחלתי להתאושש, אמר:  "הסתכלי למטה על כל הנוף הזה, ותיווכחי לדעת כמה העולם הזה יפה".  כן, נכון, מלמעלה זה נראה אחרת.  הסתכלתי באדישות על חוף הנהר, ששמו דנייֶסטֶר, וראיתי לפני חוף שבו היו אנשים רבים, שמחים ומלאי חיים.  הם באו להשתזף, להתרחץ וליהנות מן החיים הטובים.  רק עכשיו הבחנתי שהמים אינם זורמים בקו ישר, אלא בעקלתון – היו בנהר כמה פיתולים לאורך שני קילומטרים בערך מן המקום שבו בחרתי להיגאל מן העולם האכזר, כך שאין זה פלא שלא ראיתי אנשים אלה קודם לכן.  התברר שהבחור עקב אחרי מן הגבעה הזו.

   המציל שלי ביקש לדעת מה הביא אותי למצב כה נואש.  אמרתי לו שלא יכולתי למצוא עבודה.  על כך ענה, שאין זו כלל בעיה – מחוץ לעיר טירספול יש מפעל גדול המייצר שימורים, והוא פועל במשך כל השנה ללא הפסק.  המציל שלי אמר שאצטרך לחכות עוד יומיים, כי בימי שבת וראשון המנהלים לא נמצאים במפעל; לפי דעתו, אין לי מה למהר עד יום שני.  משום מה, הוא היה בטוח שאני מסוגלת להסתדר ללא שום קושי.

   עבר עלי יום קשה, המציל שלי חשב שאני זקוקה לחברה, ועל כן לא עזב אותי לרגע.  לא עזרו לי שום תירוצים ודברי שכנוע, לא עלה בידי להיפרד ממנו בצורה יפה.  הוא הביא אותי הביתה, ומיד התיידד עם בעל הבית.  הם דיברו מולדווית.  שפה שאותה לא הכרתי.  יחד עם זאת, לא היה קשה לנחש שהמציל שלי התעניין מה יודע עלי המארח שלי.  למזלי, משפחה זו הכירה אותי עוד בשנת 1942, כאשר גרו בז'יטומיר.  באותה תקופה אמרה להם אירה גריגורביץ' שאני אחותה, כי זה התאים לענייניה.  ועכשיו, סטודנט זר שלא ידעתי עליו דבר, הפך להיות חבר שלי.  ראיתי שהבחור מוצא חן בעיני המשפחה.  הם קיבלו אותו ברצון ובשמחה, והוא ידע לנצל זאת.  באותו זמן לא ידעתי שהוא בא ממשפחה אמידה וגר באחת הווילות באזור מפואר.  הוא הזמין אותי להצגה.  לא ציפיתי שבעל הבית ינסה לשכנע אותי שזה רעיון טוב, אך משום מה הוא היה מעוניין שאלך לבלות עם המציל שלי.  כל פעם, בשובנו הביתה, עמד בעל הבית בפתח השער, כדי לפגוש אותנו ולשוחח עם הבחור שהיה מעוניין בי.

   תמיד ידעתי איך להעריך יחס אנושי, ודאגתי שלא אהיה חייבת בגלל זה.  נדמה היה שהנה סוף־סוף יש לי סיכוי להתחיל בחיים נורמליים, אולם הצרה היתה שבזמן הכיבוש איבדתי אמון באנשים ופחדתי מהם מאוד.  אחרי מה שעבר עלי לא האמנתי שקיים דבר כזה – ידיד אמת.  הייתי מלאה וגדושה בזיכרונות של הרס מזעזע, פרי מעשיהם של בני־אדם, ודי היה בזה כדי להשפיע על דרך התנהגותי ואורח חיי.  על כן אין זה מוזר שבהזדמנות הראשונה ניתקתי את הקשר עם המציל שלי – למרות שהייתי זקוקה למישהו מקרב התושבים המקומיים שיהיה מסוגל לעזור לי בשעת הצורך.  אפילו עכשיו, אחרי הרבה שנים, אני עדיין חושבת שיכולתי להקל על עצמי ולמנוע סבל רב, לוּ רק היה לי ידיד אמיתי.  אבל באותם ימים, כאשר נשקפה סכנה לחיי, רציתי להיות לבד.  לא היה לי צורך בחברים, כי בשום מקרה אסור היה לי לדבר על הטרגדיה הגדולה שהתרחשה במשפחתי.   

   כעבור זמן, באביב 1944, יומיים לפני שחרור טירספול, פגשתי שוב, לגמרי במקרה, את המציל שלי.  היה זה מפגש מביך ביותר, אולם אספר על כך מאוחר יותר.

 

חיזור גורלי

בשעה שהגעתי למפעל השימורים הבחנתי מרחוק שעל יד השער המרכזי עומדת אישה צעירה; היא הביטה בעצבנות לכל עבר.  שאלתי את האישה היכן המשרד, ולמי עלי לפנות כדי לקבל עבודה, אבל התברר שהיא גרמנייה, בלית בררה התחלתי לדבר גרמנית.  אמרתי לה שבאתי מפולין כדי לבקר קרובים.  הייתי מתוחה, הרי באתי לסדר עניין חשוב.  כאשר הבחינה הגרמנייה שאי-אפשר לעכב אותי עוד, ניסתה להרגיע אותי ואמרה שאין מה לדאוג, הזמן שאני נמצאת אתה ירשם כזמן עבודה.  הייתי בטוחה שזו הלצה, ושתינו צחקנו.  בכל זאת היה צורך לומר משהו לפני שאני עוזבת אותה.  אמרתי לה, כמה חבל שאין לה השפעה במחלקת כוח אדם...  בתגובה היא אחזה בי מתחת למרפק, כאילו הייתי חברה ואמרה ברצינות, שהיא באמת מנהלת כוח האדם, וגם מנהלת עבודה בתוך המחלקות, כך שאין לי מה לדאוג – הכול יהיה בסדר.  היא הבטיחה שמהיום אני עובדת במפעל, ולא הסתירה עוד את שמחתה על כך שפגשה אותי.  בשלב זה היא דרשה ממני לדבר אתה פולנית.

במשך שעות עמדנו על יד השער ושמעתי דברים חשובים.  ריכרד ריכטר, תושב ברלין, היה תעשיין.  אחרי כיבוש פולין שלחו אותו לקרקוב כדי לנהל מפעל לשוקולד.  ריכטר לקח אתו את המאהבת שלו, רוֹזָליָה רוֹזנבֶּרג, והזוג חי בעושר.  גם רוזליה ידעה איך לנצל תקופה זו בסתר.  היא התאהבה בגבר פולני, שלימד אותה לדבר פולנית.  נשארו לה זיכרונות בלתי נשכחים, אך לכל דבר יש סוף.  אחרי כיבוש רוסיה הגיע ריכטר עם רוזליה לטירספול, שם הוא מנהל את המפעל לשימורים.  באותה עת הוא גם אחראי על מפעלים אחרים.  תפקידו העיקרי הוא לשלוח סחורה מוכנה לגרמניה.

על פי בקשתי קיבלתי מגורים בשטח המפעל.  היה זה בית גדול בן כמה קומות, שהיה מיועד רק לגרמנים.  למעשה היה חדרי משותף לעוד כמה בנות, שעדיין לא ראיתי אותן.  החדר היה ענק ויפה, מלא אור.  היו אלה מגורים נקיים מאוד.  קיבלנו מטבח מצויד בכלים ובכל האביזרים.  כל אחת מאתנו קיבלה מיטה מסודרת.  הדירה נראתה לי כגן עדן.  מהר מאוד נודע לי כי בחדר שלנו גרות רק גרמניות שנולדו ברוסיה, כי היתה להן זכות מיוחדת.  צעירות אלה באו מאזור אודסה, והתברר כי הן מכירות זו את זו, והיו חברות ותיקות.  התייחסתי לכך בהבנה, ולא נעלבתי מעולם על שהבנות מתרחקות ממני, היה זה טבעי שיש להן סודות משלהן.  גם לי היה עולם פנימי וסודי משלי שעליו לא יכולתי לדבר עם איש.  אולם מה שחשוב היה לי ביותר הוא שסוף-סוף אני מסוגלת להרוויח כסף, כדי לקיים את עצמי ולנוח אחרי הנדודים.

היה לי יסוד להאמין שלא אצטרך עוד לנדוד כבעבר.  בסתר לבי חשבתי שאוכל לגור ולעבוד במפעל זה עד לשחרור המיוחל.  בינתיים הייתי אסירת תודה לרוזליה, ועשיתי כל שדרשה ממני.  הדפסתי במכונת כתיבה כל מיני תוויות שהדביקו על קופסאות השימורים, ואם היה צורך, עבדתי גם במחלקות.  השתדלתי להצטיין בכל אשר עשיתי.

יום אחד, כאשר הייתי בעבודה, ניגשה אלי אישה לא צעירה, גדולה ושמנה.  היא הודיעה לי שמנהל המפעל שלח אותה להביא אותי למשרדו.  דבר זה לא בישר טובות.  בלב כבד הלכתי לראות במה מאשימים אותי.  הובילו אותי למשרד אחר, שלא ידעתי על קיומו.  על יד השולחן ישב גבר צעיר, גבוה ויפה, שלא ראיתיו קודם.  הוא אמר שהוא יודע עלי די.  התברר לי, שהגרמנים מינו תושב מקומי, כדי שישרת את ענייניהם כמו שצריך.  בקוצר רוח חיכיתי לשמוע מה רוצה ממני מנהל מקומי זה.  שמו היה וָלֶרִי לוּנָיוֹב.  הוא טען שהבנות הגרמניות שאתן אני גרה בחדר משותף עוסקות בזנות.  על-פי פקודתו של לוניוב הלכה אתי אחת מעוזרותיו, כדי להראות לי מגורים חדשים.  כמובן שהייתי אסירת תודה לאדם זה, שהשתדל לעזור לי, אך באותה שעה הדאיג אותי היחס המיוחד שקיבלתי מגבר צעיר, המעוניין להדגיש את תלותי בו.  לא צריך להיות חכמה גדולה כדי להבין שמצאתי חן בעיני לוניוב.  חשבתי לעצמי, יהיה מה שיהיה – מהיום אסור לי לבקש כל טובה שהיא מהמנהל הזה, כדי לא להיות חייבת לו.

במרכז חצר המפעל, עמד בית דו-משפחתי בודד.  בבית זה קיבלתי חדר קטן מאוד, מטר וחצי על מטר וחצי שטחו.  היה בו חלון גדול שפנה למרכז החצר, החדר היה נקי.  הייתי מאושרת באותם רגעים.  עדיין לא היתה לי פרוטה.  במצב רוח מרומם הלכתי לאורווה כדי לבקש שק עם קש, כדי שלא איאלץ לישון על הרצפה.  למזלי, היו שם אנשים טובים שהשתדלו לעזור אף יותר משביקשתי.  להפתעתי, הבחורים מן האורווה הביאו לי מיטה קטנה.  גם המזרן היה עשוי משק נקי.  עכשיו הייתי זקוקה לכלי מיטה, כי בלילות היה קריר, ולא היה לי במה לכסות את גופי הרזה.  למעשה היתה לי אפשרות לפתור בעיה זו בעזרת הגרמנייה רוזליה ריכטר, שהיתה אתי ביחסים טובים, אך העניין דרש משנה זהירות.  פחדתי להכעיס את המנהל לוניוב, כי אסור היה לי לתת לו את ההרגשה שאני מתעלמת ממנו לאחר מה שעשה עבורי, הוא הרי דאג לי למגורים והתייחס אלי יוצא מן הכלל.  לוניוב אמר בפירוש שהוא ישמח לעזור לי בכל מקרה והציע לי לפנות אליו אישית בשעת הצורך.  לפיכך ישנתי ללא כיסוי, וסבלתי מקור כל הלילה.  הייתי מתעוררת כמה פעמים ומחפשת מה עוד אוכל ללבוש כדי להתחמם.  בדרך-כלל השתמשתי במגבת היחידה שלי כסדין, כדי לכסות את שק הקש לפחות בחלקו, אולם באמצע הלילה הפכה המגבת לכיסוי שלי.  בחוסר סבלנות חיכיתי שתהיה לי אפשרות לקנות שמיכה ולישון בשקט כמו שצריך.

באותם הימים היה מחסו במצרכים רבים, כי הגרמנים כלל לא סיפקו סחורה, אך בשוק השחור היה מכל טוב.  על-פי-רוב מכרו דברים ששדדו מן היהודים.  מי שהיה לו סכום כסף מתאים, יכול היה להשיג כל דבר שרצה.  להפתעתי נזדמן לי לראות שגם אנשי צבא עוסקים במסחר כזה ללא כל בושה.  לא יכולתי להבין איך זה קורה שקצינים גרמנים שבתחילת הכיבוש היו כה יהירים, נראים בשנת 1943 בטירספול כשהם סוחרים בשוק השחור לגמרי בגלוי.  הם החזיקו בידיהם סחורה מכל המינים, והציעו אותה לכל עובר ושב.  אולם בינתיים לא היתה הפרוטה מצויה בכיסי, בינתיים לא דרשו ממני שכר דירה.  מזה חודשים לא בא אל פי לחם או משהו דומה, ואפילו כוס תה לא טעמתי.  כמעט בכל יום הביאו למפעל פֵּרות או מירקות העונה.  היה עלי לאכול זאת בסתר, כדי שלא יבחינו, אך זה לא היה נורא, הצלחתי להסתדר.

ממשכורתי הראשונה קניתי לי מחייל גרמני שמיכה אפורה.  מיד תפרתי ממנה מעיל יפה ומודרני.  רוזליה ריכטר נתנה לי את מגזין האופנה שקיבלה מברלין.  המעיל היה ללא ביטנה, ובכל זאת עשה רושם טוב ונראה יקר.  השתמשתי במעיל זה גם ככיסוי בלילה.  ממשכורתי השנייה קניתי לי סוודר.  הסוודר היה חדש וגדול, והיה סרוג מצמר באיכות משובחת.  איכשהו הצלחתי לאלתר שתי מסרגות מגלגל אופניים ישן, וכך פרמתי את הסוודר, וסרגתי לי חליפה יפהפייה על-פי אותו מגזין אופנה.  מפעם לפעם השתדלתי להחליף איזשהו קישוט שהתאים לחליפה, כי הדבר עשה רושם עצום.  נשים הסתכלו עלי בקינאה, ושאלו איך אני משיגה בגדים כה יפים.  לאחר זמן-מה השתדלתי לצבוע מחדש את החליפה בגוון שונה, כדי להופיע שוב בבגד חדש.

משפחה גדולה בשם מרציאנו הגיעה מבוקרשט.  ראיתי שליד הבית משחקים ילדים קטנים.  הבנתי שגם הם גרים בבית, אף שלא הזדמן לי לראותם פנים אל פנים.  לבי נקרע מכאב כשראיתי יצורים קטנים אלה, שהיו מאושרים עד אין-סוף.  הילדים היו עסוקים בעצמם.  חשבתי שאין זה משנה באיזו שפה מדברים, למעשה כולם דומים.  הם הזכירו לי את אחי ואחיותי הקטנים.  כנראה שאִמם של הילדים הבחינה בי.  היא יצאה מן הבית, והזמינה אותי להצטרף לאורחיה.  באותו רגע שמחתי שיש לי שכנה כזאת.  האישה היתה נעימה ועליזה, אך מהר מאוד התברר שהיא דוברת רק רומנית.  היא חיבקה אותי חזק, והצטערה שאין לנו שפה משותפת.  יחד עם זאת, שמחתי שיש לנו כניסות נפרדות לדירות, כי לא יכולתי לשאת את מראה הילדים.

לא כל-כך נעים לישון לגמרי לבד בבית גדול וריק מאנשים.  במשך היום הייתי עסוקה מאוד בעבודה.  השתדלתי להצטיין בכל אשר דרשו ממני, ולחדרי חזרתי רק בערב.  אפשר לומר שהתרגלתי לאורח חיים זה.  באחד הלילות יצאתי מחדרי כדי להיכנס לשירותים, ופתאום הבחנתי שבמסדרון עומד ולרי לוניוב.  הוא היה לבוש בחלוק ובנעלי בית, וחייך אלי כידיד ותיק.  עבורי היתה זו מכה שלא ציפיתי לה.  נכנסתי מהר בחזרה לחדרי, כשלבי פועם חזק כמו לאחר ריצה.  חשתי בהלה לקראת מה שצפוי לי.  לא יכולתי להירדם עוד, ועמדתי ליד החלון כל הלילה, עד הבוקר.  לא היה לי כל ספק שדירה זו שייכת למנהל המפעל לוניוב.  הבנתי שאני תלויה בו יותר משחשבתי, ואם רק ירצה – יזרוק אותי לרחוב.  מה לעשות?  איך לנהוג?  הרי אין לי עוד כוח להתחיל הכול מחדש, שוב לנדוד.  התחלתי לרגל אחר לוניוב כדי לברר באילו שעות הוא נמצא בביתו.  נודע לי ששכנִי, מרציאנו, הִנו חברו הטוב ביותר של לוניוב, והוא בא לבקרו בכל ערב.  כך השתדלתי להתרחץ ולעשות כל מה שנחוץ בשעות שבהן לוניוב לא נמצא בביתו.  כל פעם שהייתי צריכה לצאת מחדרי, עמדתי במתח על יד הדלת כדי לשמוע אם לוניוב נמצא במסדרון.  השתדלתי מאוד שלא לבלוט בשטח.

פעם אחת, כשחזרתי מהעבודה, הבחנתי שבמטבח נמצאת אישה צעירה כפרית עם ילד כבן חמש.  היתה זו העוזרת הרוסייה של לוניוב שחזרה מביקור בכפר.  באותו זמן היה בעלה בחזית הרוסית.  שם האישה היה מרוּסיָה ובנה קוֹליָה.  הסתכלתי בקנאה כיצד הסתגלה מרוסיה לחיים נורמליים מבלי להתאמץ, הרי זוהי תקופה קשה של מלחמה.  בכל זאת, אצל מרוסיה היה תמיד מכל טוב.  האישה היתה זריזה ונועזת וידעה לנצל לטובתה את כל האפשרויות שעמדו לרשותה במפעל או בכפר שבו ביקרה מדי פעם.  לא יכולתי להבין מה אילץ אותה להישאר בדירה שלנו.  אפילו בזמן שחרור טירספול, כאשר בכל האזור לא היה שלטון כלשהו, מרוסיה היתה היחידה שנשארה בכל המפעל, כאשר כל השערים היו פתוחים לרווחה.  אני צריכה להודות שהייתי מאושרת כאשר פגשתי את מרוסיה לראשונה במטבח שלנו.  באותם ימים שמחתי שיש עוד אישה בדירה.  קיוויתי שמעכשיו הכול יסתדר, ואוכל לחיות בנחת.

לצערי לא כך היה הדבר.  לוניוב המשיך לעקוב אחרי כמו ילד מבית-ספר.  בוקר אחד, כאשר התכוננתי לצאת מחדרי בדרכי לעבודה, ראיתי להפתעתי הרבה את לוניוב עומד על יד הדלת שלי, וממתין לי בסבלנות, כאילו הייתי בעלת הבית.  הוא החזיק בידו צנצנת גדולה, שבדרך-כלל נהוג להשתמש בה עבור יין.  הוא פנה אלי באדיבות, וביקש ממני להביא עבורו יין ממחלקת היין במפעל שבו עבדתי, מיד הבנתי שלוניוב מחפש עילה.  מרוסיה עקבה אחרינו כל הזמן; לפתע היא יצאה למסדרון, והודיעה שלמעשה זהו תפקידהּ, והרי היא זו שמביאה לו את היין כל יום, ועל כן אין להטריח אותי בדברים כאלה.  לוניוב כעס מאוד על כך שהיא מעזה להתערב בענייניו האישיים.  אחר-כך אמר שהגיע הזמן שאתרגל אליו, ואפסיק להסתתר ממנו.  לוניוב אמר כי הוא מוכרח לדבר אתי על משהו חשוב וציווה עלי להיכנס לסלון שלו לאחר העבודה.  מזה חששתי כל הזמן.  ידעתי שאני תלויה בגבר שהתאהב בי עוד לפני שידע עלי דבר.  היה לי קשה להתרגל למחשבה, שהנה אני עלולה לאבד את חדרי ואת עבודתי, אשר הישגתי בקושי כה רב.  אך הזמן טס, ולא היה לי למי לספר איזו סערה מתחוללת בתוכי.

בערב נכנסתי לסלון של לוניוב, ובידי היין שביקש.  עמדתי ליד הדלת ולא רציתי להיכנס פנימה ולשבת, כפי שדרש.  הבחנתי בפניו חיוך של ניצחון.  חשבתי לעצמי שאולי אינו מאמין שאני מסוגלת להיכנס לדירתו של גבר רווק, אך לא היתה לי כל בררה – הייתי חייבת להיכנס ולמסור לו את היין שדרש, הרי הוא המנהל שלי ובו אני תלויה.  אמרתי בקול רציני: "מהי הסיבה שאתה, אדון מנהל, הזמנת אותי לסלון שלך?  הרי יש לך משרד".  אך לוניוב העדיף שלא לענות.  הוא ניגש למזנון והוציא משם שוקולד, עוגיות, ליקרים שונים ועוד כל מיני דברים טובים שמזמן שכחתי על קיומם ולגמרי לא הייתי זקוקה להם.  לוניוב האשים אותי שאני מתחמקת ממנו ואיני נותנת לו הזדמנות להסביר את כוונותיו הרציניות.  שמחתי לשמוע שמשום מה הוא חושב שאני גרמנייה שנולדה ברוסיה.  לוניוב היה בטוח אני ידידה טובה של הזוג ריכטר.  הוא דרש ממני בעקשנות שאספר לו כל הידוע לי על אנשים מסוימים שאתם עבדתי.  השתדלתי להגן על כל אחד מהם ולשבח אותו, כי הייתי במתח נורא, וקשה לצפות כיצד היה נגמר ביקור זה, אלמלא שמע השכן מרציאנו שאני נמצאת אצל לוניוב, ובא לעזור לי להשתחרר ממנו בצורה יפה.

מרציאנו היה גבר מלא חיים, שאהב לבלות בכל הזדמנות, למרות שהיו לו ארבעה ילדים.  הוא היה אחראי על כל המכונות במפעל.  כנראה שהיה אדם טוב, משום שהשתדל לעזור לי ברגעים קשים.  הוא עשה דברים בלא מילים מיותרות.  השכן מרציאנו היה תקוותי היחידה, ורציתי שהוא ירחיק את לוניוב ממני.  על כן סיפרתי על חבר גרמני דמיוני.  הייתי זהירה מאוד, והשתדלתי שלא לבלוט בסביבה.  למרות כל מאמצי, התברר בסופו של דבר, שלוניוב היה פחדן ארסי, שחיכה להזדמנות הראשונה כדי לנקום בי, ובאכזריות.

מרוב מצוקה ודאגות לאין ספור, לא יכולתי לישון.  התחלתי לקרוא ספרים בלילות, עד שהבנתי שאינני מסוגלת להתרכז כי מיד שקעתי לתוך עולם אחר, עם משפחתי.  כך עברו עלי לילות ללא שינה.  למזלי הייתי נערה בריאה וחסונה, המסוגלת להסתגל לכל תנאי.  פעם אחת, כאשר שכבתי במיטתי והבטתי בחלון, היה נדמה לי שמישהו מסתובב בקרבת מקום.  היה זה כבר לפנות בוקר.  היה חשוב לי לוודא שבשעה כה מוקדמת אין איש בחצר.  קמתי כדי לראות מה מתרחש סביב.  לא הייתי צריכה לחכות זמן רב – לחלון ניגשה נערה בעלת שער בלונדיני ועיניים כחולות, ממש יפהפייה.  היא רעדה מקור ועשתה כל מיני תנועות כדי להתחמם.  היתה עליה חצאית קצרה מבד פרחוני דק וחולצה חשופה שקופה, ללא שרוולים.  הסתכלתי בעניין על הגוף היפה, שהיה כמעט עירום ורעד כמו עלה נידף.  הצעירה, שראיתיה כאן לראשונה, ביקשה ממני להכניס אותה לחדרי, כדי להתחמם מעט.  הייתי במבוכה, משהו התרחש בי פנימה.  היה זה מעין מאבק.  נכון שלא מצאו חן בעיני בגדיה המוזרים של הנערה, אך כבר נזדמן לי לראות נערות עירומות בורחות ממוות.  הדילמה היתה, איך אכניס זרה, שלגמרי אינני מכירה, לדירה שאינה שייכת לי?  אסור היה לי להסתכן.  פחדתי שלוניוב יתעורר ויזרוק אותי החוצה בלא רחמנות, יחד עם האורחת שלי; אך בעת ובעונה אחת ריחמתי על האומללה הסובלת.  על-פי מראיה הייתי בטוחה שלפני צעירה בודדה, רעבה ועייפה שהגיעה בכוחות אחרונים כדי לחפש עבודה במפעל.  בשקט, על קצות האצבעות, יצאתי החוצה כדי להכניסה, בזהירות, שאיש בבית לא ישמע.  לא היה לי בגד עבורה, וגם לא משהו לאכול.  הכנסתי אותה למיטתי הקטנה, שהיתה כמו כורסה, וכיסיתי אותה באדרת שלי, שתפרתי מהשמיכה.  אמרתי לה שעכשיו היא יכולה לנוח עד הבוקר.  חשבתי לעצמי, מי יודע איזו טרגדיה מסתתרת בחייה של יפהפייה זו!

ואולם, העולם מלא הפתעות.  דבר ראשון שאמרה לי הוא, שאני אשמה בכל צרותיה.  לצערי, התברר לי שהאורחת שלי כלל אינה ילדה תמימה כפי שחשבתי.  היא הכירה את כל התושבים בעיר, וכולם הכירו אותה בכינויה וָאלקָה.  גם במפעל שלנו היא הרגישה כדג במים.  שמה היה ואליה וולקוֹבְסקה, רוסייה בת 17.  היא היתה בת יחידה להורים אמידים שגרו בווילה מפוארת בעיר טירספול.  לנערה זו היה תמיד מכל טוב.  כאשר פגשה בלוניוב, מיד החליטה שהוא מוכרח להיות שלה.  לשם כך נכנסה דרך החלון הפתוח הישר למיטתו, ושם חיכתה לו עד שחזר מבילוי.  כן, הוא ניסה לגרש אותה, אך זה לא היה פשוט.  ואליה סיפרה בקול ניצחון, שלא היתה לו בררה.  לוניוב סיפר לה, שבאחד החדרים בדירתו גרה נערה שהוא אוהב, וכל שערורייה תשים קץ לתקווה שלו.  הסתבר שהוא התכוון אלי.  היה זה הנושא הכאוב ביותר עבור לוניוב, הוא הרגיש מושפל ודחוי.  ואליה סיפרה בקינאה שלוניוב רואה אותי לפניו כל העת, וכי עבורו אני חכמה ויפהפייה שאין דומה לי.  בכל זאת המשיכה ואליה לחפש הזדמנויות להיכנס דרך החלון למיטתו של לוניוב, והוא היה זורק אותה באמצע הלילה החוצה דרך החלון; הוא התנהג כלפיה באכזריות וללא רחמנות, אך ואליה לא כעסה עליו, כי כך נהגו כלפיה גם גברים אחרים.  ואליה היתה ערמומית ובעלת ניסיון רב.  תכניתה היתה לעזור ללוניוב, בכך שתספר לי על האהבה הגדולה שלו אלי, ולשם כך באה אלי...  בסופו של דבר היא הבינה שאינני מעוניינת בלוניוב ושאשמח אם תשחרר אותו ממני.

השתדלתי אפוא להתנהג בידידות עם הנערה, קיוויתי שלוניוב יניח לי.  לשם כך אמרתי לנערה, שכל אחת חולמת על גבר כמו לוניוב, ואני – יש לי חבר גרמני המחכה להזדמנות הראשונה כדי להתחתן אתי.  אמרתי שהחבר שלי הוא גבר בלתי רגיל, שיש בו כל מה שאפשר לבקש בבחור.  הוא קנאי לי ומסוגל להרוג כל מי שינסה לחזר אחרי.  אחרי הסיפור הדמיוני הזה אמרתי לה בידידות, שעכשיו היא רואה שלכל אחת מאתנו יש סוד, שלא כדאי לדבר עליו.  חיכיתי בקוצר רוח לראות איך תשפיע תחבולה זו על לוניוב.

מקרה אחר שהשפיע על יחסו של לוניוב אלי אירע יום אחד, כאשר לוניוב ראה אותה בחצר בחברת קצינים גרמנים שעבדו במפקדה של הס"ד.  התיישבנו בג'יפים צבאיים, ועזבנו את שטח המפעל בצעקות שמחה גלויות.  צריך לציין שהיתה זו הפסקת צהריים, והדבר עשה רושם רב על הפועלים שנמצאו באותה עת בחצר.  לא באתי לעבודה במשך כמה ימים.  כמובן שלוניוב ידע בדיוק כמה זמן לא הייתי בבית, הרי גרתי בדירתו.  אפשר לשער איך פעל הדמיון שלו, אבל למעשה רק אני ידעתי שגם הפעם שיחק לי מזלי בצורה יוצאת דופן.  שוב נשארתי בחיים.  סבלתי בשקט.  לשמחתי הבנתי שאירוע זה עם הקצינים הגרמנים אכן השפיע על לוניוב.  ייתכן שעשה את חשבון הנפש שלו, והגיע למסקנה שלא כדאי לו להרגיז אותי, כי זה עלול להיות מסוכן.  הרגשתי הקלה.  כאמור, לא חשדתי שיום יבוא, ולוניוב ינקום בי.

במשך הזמן שבו עבדתי במפעל לשימורים, התרגלתי לתלונותיה של רוזליה ריכטר על שעמום.  לשם כך דרשה ממני שלא אתרחק ממנה.  מכל הפועלות הייתי היחידה שאליה התייחסה רוזליה בידידות גלויה והשתדלה שלא לאבד אותי.

בינתיים, אצלנו בעבודה היה יום חופשי.  עשיתי תכניות מראש כיצד לנצל את הזמן הפנוי.  מהבוקר חיכיתי עד שכל אחד בדירתנו, ובמיוחד לוניוב, יגמור להתרחץ באמבטיה ויעזוב את הבית.  החלטתי לכבס כל "נכס" שהיה לי.  לפתע פתאום הגיעה אורחת, שהייתי בטוחה שהיא עסוקה בבילוי.  רוזליה ריכטר הביאה אתה פטיפון ותקליטים חדשים שקיבלה מברלין.  איזה צחוק הגורל הוא, גרמנייה מפונקת המרגישה טוב בחברת יהודייה שברחה ממוות...  התיישבנו בשמחה על מיטתי הקטנה, בעוד הפטיפון מונח על שרפרף, והאזנו למוסיקה.

רוזליה דיברה על תקופה נהדרת, כאשר הגרמנים החלו לכבוש ארצות אחרות.  באותם הימים, ימים של נצחונות אדירים, כולם הסתכלו על הגרמנים ברחשי כבוד וקיבלו אותם כגיבורים.  נדמה היה שהצבא הגרמני הנו באמת כל יכול.  והנה, בבת-אחת השתנה המצב, והצבא הגרמני החל לנחול תבוסות ולסגת מן החזית.  רוזליה המשיכה לספר על כך שבעקבות זאת החלו אנשים רבים לשנות את יחסם הטוב לגרמנים, ועכשיו הם מנסים לחבל בהצלחתה של גרמניה ולפגוע בעניינה החשוב בכל דרך אפשרית.  בכפרים כבר אי-אפשר לאסוף תוצרת חקלאית, למרות שעושים זאת בכוח הנשק.  הנה, בימים אלה הגיעה למפעל סחורה מבולגריה.  הסתבר כי רוב מצרכי המזון שבורים או מקולקלים.  רוזליה לא הסתירה את העובדה שבזמן האחרון יש לריכטרים קושי רב לשלוח קרונות מזון לגרמניה.

היתה זו הפעם הראשונה שבה ביקרתי בבניין המפואר והחדש, שעליו לא ידעתי קודם לכן.  בתוכו היו מחסני הקירור.  היו שם כל מיני נתחים של בשר עוף ובקר, הרבה מזונות מעושנים, דגים מבושלים בכל מיני אופנים וגבינות מיוחדות, שאותן ראיתי לראשונה בחיי.  הסתכלתי בתימהון על הארגזים הרבים שהיו מלאים בביצים, לפתנים, קונפיטורות מכל הסוגים, כל זאת בתקופת מלחמה נוראה וממושכת.  הסתובבתי במחסנים, הסתכלתי על כל המעדנים שבעולם, וחשבתי שאני בתוך חלום.  באחד המחסנים היו שלוליות של ביצים שבורות.  בכאב חשבתי לעצמי, אילו זה היה בגטו שלנו, היו הילדים מלקקים את הנוזלים האלה כמו שמלקקים גלידה...

בזמן העבודה היתה מחשבתי נתונה לטרגדיה שהתרחשה במשפחתי.  והנה, לפתע נדמה היה לי שאני שומעת שמדברים יידיש!  לא ייתכן שבמפעל זה עובדי יהודים.  היה זה סוף הקיץ של שנת 1943, והיו לי די סיבות להיות בטוחה שלא נותרו עוד יהודים תחת הכיבוש הגרמני.  אולם בכל זאת, אוזני המשיכו לקלוט שיחות ביידיש מן האזור שמסביב למחסני הקירור!  החלטתי ללכת ולברר מה מתרחש שם.  אחרי חיפוש דקדקני הגעתי למקום מיוחד, שהיה סגור בדלת פלדה.  היו שם מסיקים שהבעירו אש.  הגברים הסתכלו עלי בפחד, ושאלו זה את זה, מה רוצה הגרמנייה הזאת מאתנו?

יכולתי להבין את האנשים האלה, שפחדו מבני-אדם, הרי לא שכחתי מאין באתי.  שמחתי מאוד לגלות שעדיין יש יהודים שאיכשהו הצליחו לחמוק מהמוות.  כנראה שההתרגשות שאחזה בי היתה חזקה ממני, ועשיתי מעשה טיפשי ומסוכן שלא היתה בו שום תועלת, מה עוד שהתוצאה היתה עלולה להיות קטלנית.  נכנסתי לתא שבו עבדו היהודים האומללים.

ראיתי לפני אנשים צעירים, בעלי מבט נפחד ומלא עצב.  המראה היה מוכר לי, ושבר את לבי.  רציתי להגיד להם שגם אני יהודייה החיה בפחד, אך התברר לי שאין לנו כל שפה משותפת חוץ מיידיש.  בקול רועד ובחיפזון שאלתי: "כמה יהודים נשארו בחיים?  איפה אתם גרים?  מאין אתם?" הגברים התאבנו במקומם והביטו זה בזה במבוכה.  אחרי שהבינו מי אני, פרצו בבכי.  הם רצו לנגוע בי ולא העזו, על כן הקיפו אותי במעגל צפוף, כך שלא יכולתי לצאת משם.  נבהלתי, ביקשתי מהם שישחררו אותי.  פחדתי, משום שבכל רגע עלולים היו האנשים שהשגיחו על היהודים להיכנס.  מה אעשה אם יוודע להם שגם אני יהודייה?  באותם הימים היה די בחשד קל כדי להרוג מישהו.

הספקתי להיוודע שבעיר טירספול, ברחוב הראשי, קיים גטו, ושם גרים 35 ניצולים.  לבי היה עמם, ולא מצאתי מנוח.  הרי היה ברור שבכל יום עלולים להרוג אותם.  בלילה לא ישנתי.  כעבור יום הלכתי שוב לחפש את היהודים.  הם עבדו במפעל בכל מיני עבודות קשות ומלוכלכות.  שאלתי אותם מה לעשות ואיך לשמור עמם על קשר מבלי לסכן את עצמי.  הם אמרו לי לקחת זוג נעליים ביד ולבוא לגטו בטענה שאני מחפשת סנדלר, ושם, בתוך הגטו, היהודים יסדרו כל מה שדרוש.

חיפשתי מהו מספר הבית שבו שוכן הגטו.  התברר לי שהוא קיים בשכנות למשפחה המולדווית שאצלה גרתי כאשר הגעתי לטירספול בפעם הראשונה.  באזור זה כל הבתים היו בני קומה אחת.  בכניסה לגטו פגש אותי חייל רומני מזוין, שהתייחס אלי בכבוד.  בפרוזדור הסתובבו הבחורים שכבר פגשתי קודם במפעל.  הבחנתי שהניצולים המתינו לביקורי בקוצר רוח.  בבית היו בסך-הכל שלושה חדרים, החלונות והדלת היו סגורים ומסוגרים, למרות שבחוץ היה מזג אוויר חם.  לדיירים לא היתה אפשרות לראות מה נעשה בחוץ, הם היו כמו בקבר.  כל היהודים בגטו היו בודדים, אלה שנשארו בחיים לגמרי במקרה.  מישהו עמד בפרוזדור והכניס אותי בזריזות לחדר קטן.  שם פגשה אותי אישה, שהיתה המבוגרת מכל בני הקבוצה.  היא היתה שם לבד.  מיד התחבקנו חזק, כמו אם ובת שלא ראו זו את זו זמן רב.  במשך הכיבוש הצטבר בנו כאב כה רב, והנה הכול פרץ החוצה; בכינו בכי מר על חורבננו.  סיפרתי לה בקיצור על השמדת היהודים באוקראינה ועל הנסיבות שבהן ניצלתי.  גם לי היו שאלות רבות, אך לא היה די זמן לשוחח כפי שרצינו.

מסיפורי הניצולים נודע לי שהאנשים הנמצאים בגטו בטירספול נולדו והתגוררו במשך כל חייהם בבוקרשט.  לפני המלחמה היתה לכל אחד מהם סיבה אישית כלשהי, שבעטיה נאלץ לנסוע יחד עם משפחתו לעיר יאסי לזמן מוגבל.  בדיוק באותה תקופה כבשו הגרמנים שטח כלשהו ברומניה במהירות בלתי צפויה.  ליהודים שבדרך לא היתה אפוא אפשרות לחזור הביתה.  בעיר יאסי התייחסו ליהודים באכזריות, וריכזו אותם בגטו, והשלטון המקומי הכריח אותם לעבוד כבנאים במחצבה שבאזור.  כך נמשך הדבר, עד שהגרמנים הוציאו מן הגטו את הגברים הצעירים.  יום אחד אספו את כל שאר היהודים והרגו גם אותם.  גברת אברמוב, שהיתה תושבת בוקרשט, סיפרה לי שבעלה וילדיה היו בין הקרבנות היהודים שרצחו הגרמנים בעיר יאסי.  בגטו של טירספול סיפרו לי על החלטתו של הממונה על הגטו לשלוח את היהודים לעומק רומניה.  נהגתי להיפגש עם יהודים אלה, עד אשר נעלמו.  התעניינתי בהם וחיפשתי אותם, אך לא הצלחתי להיוודע מה עלה בגורלם.

בסוף קיץ 1943 התגוררו בשטח מפעל השימורים אנשים ספורים שהכירו זה את זה.  יום אחד הבחנתי לראשונה בשני גברים צעירים שלא הכרתי.  נודע לי שהם עובדים בתור מהנדסים.  אחרי העבודה הם נשארו בחצר המפעל, וכל פעם ראיתי אותם יושבים על ספסל מבלי לזוז.  התנהגות זו עדיין לא היתה סיבה מספקת לחשדות, מה עוד שהיו להם מסמכים על-פי כל הדרוש.  הבחורים השתדלו למשוך אותי לשיחה עמם וזה נראה לי טבעי שהם מחפשים חברה במקום חדש.  המהנדסים החדשים ידעו שפות שונות, אך אִתי הם דיברו רוסית.  אחד מהם היה בלונדיני עם עיניים כחולות, והשני כהה, ושמו ויקטור.  הם סיפרו כי הגיעו מהעיר לבוב, שהיתה פעם תחת שלטון פולני.  נודע לי אף שיש להם דירה בטירספול.  לא שאלתי שאלות, אך שמתי לב לשם המשפחה שלהם, שהיה אוקראיני טיפוסי.  פחדתי, והשתדלתי להתחמק מהם מבלי לפגוע בהם.

עבר כחודש, והנה קרה דבר מוזר, ולא הבנתי במה העניין, אלא לאחר מעשה.  יום אחד, לאחר העבודה, הלכתי, כדרכי, לבקר את היהודים שהיו בגטו.  והנה פתאום פגשתי מכרים ממקום העבודה.  הייתי עייפה ומזועזעת נפשית, אבל בכל זאת התעכבתי ושוחחתי עמם מעט, כדי לטשטש את העקבות.  כאשר הגעתי למקום מגורי, ליד השער המרכזי של המפעל, כבר כמעט ירד הערב.  כל שרציתי הוא להגיע למיטתי.  הבחנתי שעל אחד הספסלים שוכב גבר, וכל פלג גופו העליון מכוסה בעיתונים.  הגעתי עד לספסל, ואז התברר שזהו ויקטור המהנדס.  מבלי להסיר את העיתונים, שאל אותי ויקטור מה מתרחש מעבר לשער, מחוץ למפעל.  הוא התחנן שלא אעזוב אותו לבד, כי זה יהיה סופו.  התעכבתי, ואז החל ויקטור לשאול אותי כל מיני שאלות: היכן הייתי?  מי ליווה אותי?  את מי פגשתי בדרך הביתה?  מי מטייל בחצר?  ועוד שאלות רבות, שלא הבנתי את משמעותן.  חשבתי בלבי, איך הוא מעז לחקור אותי.

לא הרחק מאתנו התהלכו שתי נשים, אחת מהן גרמנייה מקומית מאודסה, שעבדה במשרדנו כפקידה.  היא היתה אישה צעירה שהכירוה בכינוי "הגורילה".  האישה השנייה היתה רומנייה מבוקרשט.  היא היתה מבוגרת.  ידעתי כי היא עובדת כאחת במרפאת המפעל.  לא היתה לי כל סיבה לחשוד בנשים אומללות אלה, אף כי כולם התרחקו מהן.  לי אישית נראה הדבר טבעי שנשים אלה מטיילות בקרבת מקום מגוריהן, הרי לא יכולתי לדעת שהפקידה הגרמנייה והאחות הרומנייה עוסקות בציד יהודים על-פי פקודת השלטונות.  הן כבר מזמן מרגלות אחרי המהנדסים החדשים במטרה להסגיר אותם לידי אנשי הס"ס למשל – אולם זאת לא ידעתי באותה עת, אלא רק בדיעבד.

הודעתי לויקטור מי מסתובב על ידנו, והוא נתקף בבהלה ורעד כעלה נידף.  יעצתי לו להיכנס למיטה.  ויקטור התיישב במהירות, וביקש ממני להתיישב על ידו, בטענה שהוא מוכרח לדבר אתי על משהו חשוב.  ייתכן שרצה למשוך זמן עד שיֵרד החושך.  הוא הניח יד אחת על מעקה הספסל, בדיוק מאחורי גבי, כנראה שרצה ליצור רושם שמותר לו לחבק אותי.  הוא מלמל משהו, לא הבנתי את משמעותו, משהו על כך שאני היחידה המסוגלת לעזור לו.  שאלתי איפה החבר שלו.  הוא אמר שברח, ומיד התחיל לדבר על נושא אחר.  הוא טען שיש לו התלבטות קשה, האם כדאי לו לספר לי על סבלו הגדול.  כל הזמן חשבתי, על מה מקשקש הבחור?  האם מדובר על מחזר חדש המאיים להתאבד?  אמרתי שאינני זקוקה לחברים.  היה כבר מאוחר, ורציתי לקום כדי ללכת הביתה.  אולם ויקטור התחנן לפני וביקש ממני להישאר לשבת על הספסל עוד זמן-מה, עד שהוא יֵצא מן החצר.

הרהרתי רבות בהתנהגותו המוזרה של ויקטור.  בלילה התעוררתי כמה פעמים, כי סבלתי מרגשי אשמה, לא יכולתי לסלוח לעצמי על שסירבתי לשמוע את וידויו של ויקטור.  בבוקר דיברו כולם על שני מהנדסים יהודים, שברגע האחרון הצליחו לברוח מציפורניהם של הרוצחים...  אנשים התפלאו שעדיין יש יהודים המחזיקים מעמד.  בכאב רב חשבתי לעצמי, שכנראה אין זו הפעם הראשונה שבחורים אלה נאלצים לברוח בחיפזון, ידעתי יפה מאוד כיצד מרגישים במקרים כאלה, כאשר האדמה מזדעזעת מתחת לרגליים.  מאז לא שמעתי דבר על גורלם, אבל פרשה זו הביאה על אסון חדש ובלתי צפוי, ושוב ריחף איום גדול מעל ראשי.

אחרי שהתגלתה בריחתם של היהודים, הגיעו למפעל אנשי המשטרה החשאית שהסתובבו בכל מקום.  אפשר היה לחשוב שמדובר במחתרת חזקה המסכנת את קיומו של השלטון...  אותי עצרו מיד בתחילת החקירה.  הם רצו לדעת לאן ברחו הבחורים היהודים.  החוקרים אמרו שידוע להם שאני באתי למפעל הזה – כדי להכין מקום עבודה ליהודים אחרים.  הם טענו שיש עדים שבעצמם ראו שהייתי ביחסים קרובים מאוד עם המהנדסים היהודים.  החוקרים אמרו שעכשיו הם יודעים שגם אני יהודייה שברחה מפולין.  הם הבטיחו לפשוט את עורי מעלי.

בבת-אחת נפלו עלי כל-כך הרבה האשמות שבלבלו אותי לגמרי.  פשוט לא ידעתי מה להגיד, השתדלתי לשמור על שלווה ועל חזקות חיצונית של קור רוח.  אספתי את כל כוחותי כדי לשבת זקופה, ואיכשהו להסתיר את הצמרמורת שאחזה בי.  כנראה ששתיקתי הרגיזה את החוקרים והם סיפרו איזה עינויים אצטרך לעבור אחרי שימסרו אותי לידי הס"ס.  משהו בתוכי התקומם ודרש להיאבק על חיי.

אמרתי לחוקרים שיש אפשרות לבדוק שלמעשה הגעתי לטירספול מהעיר גולטה.  התנהגתי כפי שדרש החוק, הלכתי וקיבלתי מסמכים אחרי שחתמו עליהם שופטים מכובדים של רומניה.  כך שיש לי זכות מלאה לחיות בכל מקום שארצה.  אפילו פה, בטירספול, ישנם תושבים מקומיים מולדווים, המכירים אותי מז'יטומיר.  כמובן שמיד דרשו ממני את הכתובת.  עוד אמרתי: "חוץ מזה, יש לי חדשות עבורכם, המשפחה שלי החליטה שהיא רוצה לגור באודסה, מקום מגוריה לפני המלחמה, כך שבזמן הקרוב אסע לאודסה כדי להיות יחד עם משפחתי, כי אין זה קל להיות לבד".  היו להם עוד שאלות פרובוקטיביות שזעזעו אותי קשות.  אז אמרתי: "איך בכלל אתם מעזים להאשים אותי שהייתי ביחסים קרובים עם גברים שברחו?!  במשך כל חיי לא התיידדתי עם גבר".  באותו יום הביאו אלי שני רופאים, כדי לבדוק שבאמת לא היו גברים בחיי.  הדבר היה משפיל יותר ממוות.  החקירה נמשכה שלושה ימים, ואז הודיעו לי שמותר לי לעבוד ולגור במפעל בתנאי שלא אצא מן החצר.

שחררו אותי אפוא לאחר חקירה ממושכת, ובכל זאת הוסיפו הפקידה הגרמנייה והאחות הרומנייה לרדוף אותי מבוקר עד ערב.  בכל הזדמנות אמרו לי שאני לא אצליח להימלט מהן.  פעם אף הודיעו לי שהן מטפלות בענייני, ועלי לדעת שנשארו לי ימים ספורים לחיות.  על-פי דרישתה של רוזליה ריכטר, עבדתי באותם ימים במשרד.  הייתי היחידה שהדפיסה במכונת הכתיבה את התוויות שהדביקו על קופסאות השימורים.

בזמן הפסקת הצהריים יצאתי גם אני מן המשרד, והנה הבחנתי מרחוק, שעל יד ביתו של ריכרד ריכטר עומדת רוזליה ולידה קצינים גרמנים רבים.  על ידם הסתובבו הפקידה הגרמנייה והאחות הרומנייה והסתכלו עלי במבט שלא אשכח כל חיי.  אנשים אלה השגיחו עלי וחיכו לראות לאן אפנה מתוך בהלה ופחד.  כל שרציתי הוא לברוח מהסכנה המאיימת על חיי, אך ידעתי שטמנו לי מלכודת שאין ממנה מוצא.  קשה היה להשלים עם המחשבה שזה הסוף שלי, ובכל זאת אמרתי לעצמי: הירגעי, לא להשתולל.  במה את טובה יותר מהאחים שלך?  הרי אין בררה אחרת, צריך ללכת לקראת המוות.  אפילו ברגעים אלה היה לי חשוב לא לאבד צלם אנוש.  הרגשתי סחוטה, בקושי סחבתי את רגלי.  וכך הלכתי בשביל המוביל לביתו של ריכטר.

על מדרגות ביתו עמדה העוזרת שלו, בשם נדיה שֶבצ'וּק.  בדרך התפללתי שיהרגו אותי מיד וללא עינויים.  ניגשתי לרוזליה וחיבקתי אותה בשמחה, כאילו דבר לא אירע.  ברכתי את כולם לשלום, ואמרתי שנורא משעמם פה.  ואז אמרה רוזליה שעכשיו יש לי הזדמנות לקבל עבודה מעניינת – הנה הבחורים שעובדים במפקדה של הס"ד, אצלם תמיד שמח.  הקצינים צחקו, וכל אחד השתדל לספר משהו[12].  רוזליה חיבקה אותי, ואמרה לי בשקט: "תראי איך האחות הזאת מסתובבת על ידנו, היא רוצה לשמוע על מה אנחנו מדברות.  איזו אישה איומה, כמה אני שונאת אותה.  והנה גם החברה שלה מרגלת אחרינו".  מיד הבנתי שרוזליה לא יודעת מכל מה שהתרחש במפעל בימים האחרונים, כי היא היתה באודסה.

זמן רב עמדנו במרכז החצר ודיברנו על דא ועל הא; אחר-כך הציעו לי הקצינים הגרמנים לנסוע אתם כדי לראות אם העבודה שהם מציעים מתאימה עבורי.

לא האמנתי שיהודייה תהיה מסוגלת להישאר בחיים בתוך מפקדה של אנשי ס"ד והייתי בטוחה שהפעם אני באמת נמצאת עם שתי הרגליים בתוך הקבר.  בינתיים הייתי חייבת ליצור רושם כאילו יש לי חברים טובים במפקדה, למרות מעצר הבית שהוטל עלי על-ידי אנשי הבולשת.  שמחתי שבחצר נמצאים פועלים רבים שיצאו להפסקת הצהריים.  התיישבנו בג'יפים הצבאיים.  לא היה די מקום לכולם, ועל כן כמה קצינים ישבו כשרגליהם מחוץ לג'יפ.  הקצינים הגרמנים היו עליזים וצחקו בקול רם.  ברעש עצום יצאנו מן השער, ונסענו במהירות.  אחר-כך שמעתי שעברנו 60 קילומטרים, והגענו לפתח העיירה דוֹבָא סָרָא.  הסתכלתי על החורבן הגדול ששרר במקום זה, והבנתי שפעם התגוררו כאן רק יהודים.  הג'יפים נעצרו רחוק משם, בחלק אחר של העיר, אשר נראה חדש, ירוק ויפה, ובו הרבה בתים.  היו שם גרמנים רבים, ואפשר היה לחשוב שזאת עיירה קטנה בגרמניה.  גבר כבן 30 לבוש בבגדים אזרחיים בא לקראתנו.  הקצינים אמרו שהביאו אתם אורחת, וצריך לדאוג לה לכל הדרוש.  כולם התפזרו.

נכנסתי לבית גדול שנראה כמו בית מלון, ושם קיבלתי חדר.  הייתי כל-כך עייפה, עד שלא יכולתי לזוז.  היתה לי הרגשה שזוהי רק התחלה של ייסורים חדשים.  ידעתי היטב היכן אני נמצאת.  במקום התגוררו רק גרמנים שהכירו זה את זה.  איש זר לא העז להתקרב.  היה ברור שאנשי הס"ד לא יקבלו אותי ללא בדיקה יסודית.  הלכתי לחפש את השירותים.  יצאתי מהחדר, והבחנתי שהבחור בלבוש האזרחי לא עוזב אותי לרגע, הוא אפילו ליווה אותי לחדר השירותים.  היו שם תאים רבים שהעידו על כמות האנשים המבקרים שם, אך הדלתות של חדרים רבים היו סגורות.  רציתי להתעכב במסדרון ולראות לאן פונים החלונות, אך פחדתי להסתבך.  נכנסתי אל חדרי ועמדתי ליד החלון עד שהחשיך.  במשך כל היום לא אכלתי, ולא שתיתי אפילו טיפת מים.  מאוד קשה לחיות באי-ודאות.

פתאום, כרוח סערה, נכנסה בריצה לחדרי נערה צעירה ויפה, מיד אמרה לי את שמה, ובעליזות קפצה למיטה.  היא סיפרה שחדר זה היה שלה, אבל לפני כחודש היא נסעה לגרמניה לבקר את קרוביה, ובהזדמנות זו היא גם היתה בארצות אחרות.  הנה זה עתה היא חזרה, ובאה מיד לחדר שלה.  את החבילות והמזוודות השאירה במחסן.  הנערה אמרה שטוב שבאתי לחדר שלה, כי היא שונאת להיות לבד.  היה ברור שהיא עושה כל מה שאומרים לה אנשים מנוסים ממנה.  הנערה דיברה מבלי לעצור, לכל הסיפורים שלה לא היתה כל חשיבות, וכאשר מצאתי את הרגע המתאים, אמרתי לה שאני רוצה לישון.  רק אז היא הודיעה לי שצריך למהר כדי להגיע בזמן למסיבה המפוארת.  התברר שלמנהל המחלקה שלה יש יום הולדת, ותהיה שם סעודה חגיגית מיוחדת!  רק זה היה חסר לי באותו יום נורא.  ניסיתי להסביר שאני עייפה מהדרך, הרי באתי הנה לגמרי במקרה ולאחר יום עבודה, כך שלא הבאתי אתי דבר, איך אלך למסיבה בבגדים כשלי?  לא עזרו לי כל התירוצים.

במסיבה קיבלו אותי כאורחת רצויה.  אדם מבוגר במדים של גנרל הושיט לי את ידו, ואמר: "אנו שמחים שאת משתתפת במסיבת יום ההולדת שלי".  על ידו עמדה יפהפייה צעירה.  הייתי בטוחה שזאת בתו.  היא הניחה ידה על כתפי, קירבה את פניה לשלי, ושאלה מהו שמי הפרטי.  מיד הופיעו עוזרים על ידה, וליוו אותי לשולחן.  בכבוד רב הושיבו אותי בין שני קציני ס"ד ליד הצלחת שלי התנוסס כרטיס יפה עם שמי.

ארוחת הערב היתה באמת מיוחדת.  היו שם מעדנים שהובאו מארצות שונות.  על כל מאכל מלכים כזה קיבלנו הסבר מפורט.  אחר-כך החלה תצוגה של כל מיני עוגות שהגיעו בקופסאות מיוחדות מגרמניה.  אפשר היה לראות איך הקרובים הרבים של בעל השמחה מתחרים ביניהם.  לא שכחתי שאני נמצאת בגוב אריות.  הנערה שגרה אתי בחדר היתה חביבה מאוד והתייחסה אלי יפה.  היא רצתה לדעת עלי הכול.  היא שאלה אותי כמה פעמים איך יכולתי לעזוב משפחה ולנסוע למקום שאין לי בו קרובים.  ואז סיפרתי לה, שתמיד רציתי לגור במקום כמו טירספול.  דיברתי על ירקות ופֵּרות שיש פה בשפע, על העבודה הטובה שקיבלתי במפעל, וכאילו שיש לי מכרים טובים המוכנים לעזור לי.  על-פי דרישת הגרמנייה שגרה אתי בחדר, סיפרתי לה על משפחתי.  אמרתי לה שיש לי אפשרות בלתי רגילה להביא את משפחתי לטירספול ולחיות בנחת, אך אחיותי החליטו שטוב יותר לגור בעיר גדולה כאודסה.  מסיבה זו עלי לנסוע לשם, כדי לברר אם מישהו מהמשפחה שלי הגיע.  אמרתי בידידות: "עכשיו את רואה כמה בעיות יש לי...".  באותה הזדמנות שאלתי, אולי היא יכולה למצוא לי תחבורה, כי אני ממהרת להגיע לטירספול.  הנערה הבטיחה לברר.  הייתי בטוחה שכל מילה שלי תגיע היישר לאלה ששלחו אותה לרגל אחרי.

במתח רב חיכיתי לסימן כלשהו שמותר לי להסתלק.  במחלקה צבאית זו הייתי במשך כמה ימים.  הביאו אותי לאחד המשרדים שבו עבדו רק קצינים.  הם שאלו אותי אם באמת אני רוצה להישאר ולעבוד אתם.  אמרתי שאני זקוקה לזמן כדי להתייעץ עם אחיותי.  באותה שעה חשבתי איך להימלט מהר, אך במשרד אמרו לי – שאין להם כל תחבורה, ואני אצטרך לחכות להזדמנות מתאימה.  חשדתי שזוהי תחבולה.

לבסוף עלה בידי לחזור למפעל, והשתדלתי לספר לריכטרים איך ביליתי את הזמן אצל ידידיהם.  אמרתי לרוזליה שהודות לעזרתה הכרתי אנשים טובים שהציעו לי עבודה, אולם בגלל בעיות משפחתיות אני מוכרחה לנסוע לאודסה.  רוזליה אמרה לי שהם מבקרים שם כל שבוע, והיא תיקח אותי ברצון.

הגיע הזמן שנקבע לנסיעה, נסעתי עם ריכרד ריכטר ונהגו האישי.  רוזליה יצאה ללוות אותנו.  משום מה, התעכבנו זמן רב על יד[13] המכונית המפוארת, וראיתי איך האנשים שעבדו שם מביטים בי – בקינאה, בחושבם שאני ידידה טובה של הגרמנים, שיש להם השפעה בכל מקום.  באותו זמן נאבקתי בעצם על חיי, ולא חשבתי שיבוא יום ואצטרך לשלם עבור הרושם הכוזב שיצרתי בעצמי כדי לשרוד.

הגענו לאודסה, וריכטר דרש ממני את הכתובת של קרובי.  הוא טען שהוא רוצה להביא אותי הישר הביתה, ועל כן אמרתי לו לאן אני רוצה להגיע.  מסרתי כתובת שקיבלתי מזוג ערירי שהכרתי במפעל, בעלי אזרחות יוונית.  אנשים נפלאים אלה נתנו לי כתובת של קרוביהם הגרים באודסה.  עדיין היתה בי תקווה גדולה שהוד רוממותו לא ישפיל את עצמו ולא ייכנס לבית של אנשים פשוטים שהוא אינו מכיר, אך טעיתי.  כל הזמן חשבתי על הסיבות המוזרות שהביאו אותי לאודסה.  הסתכלתי על העיר ששמעתי עליה רבות.  הנה, שמתי לב לאחת השכונות שנראתה לי יפה ושקטה.  לפתע עצרה המכונית שלנו ליד בית שבו גרה משפחה אחת בלבד.  הנהג אמר לי בעליזות, "הנה הגענו לקרובים שלך!".  היה לי ידוע שהקרובים של ידידי הם אנשים פשוטים ועניים.  בינתיים הייתי צריכה לנסות ולהשתחרר מהגרמנים, כדי שלא יהיו לי עדים מיותרים לכך שבאתי לאנשים זרים שאותם לא ראיתי מעולם.  כך התעכבתי על יד הבית, עד שיצאה לקראתי אישה נעימה כבת 37, אשר דמתה מאוד לאחותה שגרה בטירספול.  הצגתי את עצמי, ואמרתי שאני ידידה טובה של הקרובים שלה, ואנו גרים בשכנות.  מסרתי לה את המכתב שכתבה לה אחותה בשפה הרומנית.  הייתי נערה ביישנית, ולא העזתי להגיד לה לשם מה באמת באתי אליה, ושלמעשה הייתי זקוקה למקום ללון בו.  דרכתי במקום בקוצר רוח בתקווה שהיא תקרא את המכתב מיד, ואז היא תבין אותי ללא מילים.  בינתיים הבחנתי שריכטר ונהגו הספיקו לערוך סיור בכל הבית, ואפילו לא שמו לב לבעלים שהיה במבוכה.  הסתכלתי בצער על יחסם המזלזל של הגרמנים לאנשים הזרים, לא הספקתי להתאושש מרוב בושה, והנה ניגש אלי ריכטר והודיע לי, שהוא החליט להישאר בבית הזה עד שיסדר את ענייניו.

הרגשתי נורא בשל חוצפתו של האדם הזה, תעשיין ותיק ומכובד.  שמעתי שהוא אדם אמיד; אם כך מתנהג אדם משכיל, אז מה כבר אפשר לדרוש מגרמנים פשוטים...  לא ידעתי איך להצטדק, האשמתי את עצמי על שהבאתי את הגרמנים לביתם של אנשים זרים שאני כלל לא מכירה.  בעלת הבית רצתה לדעת מה מתרחש.  כאשר ריכטר הבין שבעלי הבית כועסים, הוא אמר: "נו-טוב, הנהג יכול לגור בבית מלון מיוחד לגרמנים".  שמעתי שריכטר מלמד את הנהג מה צריך לעשות כדי לסדר עניינים, כי הוא רצה להיות פנוי.  משום מה, לא עזב אותי האיש לרגע.

היתה לי הזדמנות בלתי רגילה לעקוב מן הצד אחר התנהגותו המחפירה – של אדם ערמומי זה, ולהתבונן איך הוא נראה כשהוא מסיר את המסכה מעל פניו.  הוא ממש התקומם על כך שאנשים עניים ופשוטים – גם הם הצליחו להתעשר על יסוד מדיניות ממשלתו הגזענית.  על-פי תפיסתו של ריכטר, כל הרכוש היהודי שייך רק לגרמנים כמוהו.  קשה היה לו לראות איך "זרים" בני האוכלוסייה המקומית, מנצלים את מפלת הגרמנים בחזית ושודדים מהם את הרכוש היהודי.  במשך כל שנות הכיבוש באזור זה עבד ריכטר כתעשיין מצליח, הוא תמיד עטה על ידיו כפפות יקרות, כי חשב שבכך הוא מבטא את רוממותו של גרמני משכיל.  והנה, נתגלה שמתחת לבגדים האלגנטיים שלבש מצוי לא אחר מאשר בריון נאצי זריז, מלא מרץ וחוצפה.

למעשה באתי לאודסה מכיוון שהיה עלי ליצור רושם כאילו יש לי קרובים בעיר זו, והנה ריכטר שיבש את כל התכניות.  בסופו של דבר הוא הבין שהבאתי אותו אל אנשים זרים לי, וחשבתי בדאגה מה יהיה אתי.  לפנות בוקר יצאתי החוצה על קצות האצבעות, כדי לא להעיר את דיירי הבית.  חיפשתי את התחנה של החשמלית, כי רציתי לנסוע סביב אודסה, להתרשם מיופיה של העיר.  התיישבתי במקום נוח בחשמלית, והבטתי דרך החלון ברחובות החולפים על פני.  הייתי מרותקת למראות החדשים שאותם אני רואה בפעם הראשונה בחיי, ולכן התעלמתי מכל המתרחש סביבי; פתאום הרגשתי שמישהו מחבק אותי חזק מאחור ומכסה אותי בנשיקות ובדמעות; ראש זר נשען על ראשי, כך שלא יכולתי לזוז כדי לברר מי בוכה מרה כל-כך מזיל דמעותיו על פני.  חשבתי שמישהו טעה.  אמרתי: "מספיק עם השטויות..." ולהפתעתי הופיעה לפני אירה גריגורביץ'!

בעבר, כזכור, העבירה אותי אירה את הגבול הגרמני-רומני בעיר טרויצק, ועזבה אותי אצל מכריה – בכפר מאיובקה.  חשבתי שדרכינו נפרדו לתמיד.  והנה, לגמרי במקרה, שוב נפגשו.  אירה השתנתה, וקשה היה להכירה, פשוט נבהלתי מהמראה שלה.  היא זַקנה.  בעבר היו מקרים שבהם סבלתי מאוד בגלל אישה זו, אך כפי שכבר ציינתי, אהבתי אותה.  צעקתי: "הוי, אלוהים אדירים!" התחבקנו ובכינו בלי בושה, כל אחת מסיבותיה היא.  היו לה כל-כך הרבה שאלות.  אירה לא רצתה לספר דבר על עצמה, אני הייתי עבורה עדיין הנערה התמימה.  אפילו לא הבנתי במה היא עוסקת, למרות מראה משפיל דוחה מזוהם[14].  בדרך הודיעה אירה שאנו נוסעות הביתה.

הגענו לאזור שכל הבתים שבו נראו כמעט חדשים.  אירה החזיקה צרור גדול של מפתחות, ונכנסנו לחדר המדרגות שכולו עשוי שיש.  הדירה של אירה היתה מפוארת מכל הבחינות.  היו שם חדרים רבים, גדולים ומסודרים, ועל כל החלונות היו תלויים וילונות יפים.  נדמה היה שגם הרהיטים עומדים בדיוק כפי שהשאירו אותם בעליהם.  קערת בדולח גדולה היתה מלאה בשעוני יד מכל הסוגים.  אירה הבחינה במבטי הארוך והוציאה שעון והושיטה לי.  לי אישית לא היה אכפת, כי מאז שהחריבו הגרמנים את העולם שלי לא הייתי זקוקה כלל לשעון.  מה שבאמת היה חשוב הוא לשמור על יחסים טובים עם אנשים שהכרתי.  אירה הסתכלה עלי במבט חודר והבחינה באדישות שבה אני מגיבה על המתנה שלה.  אחר-כך פנתה אלי בערמומיות דוחה, ואמרה לי: "את זוכרת, כאשר נתת לי מטבע זהב, אמרת שהוא היה מיועד לקניית שעון עבורך.  הנה, קיבלת שעון עבור המטבע שלך".  שתקתי.  אירה היתה מרוצה מעצמה, וצחקה על כך שגם הפעם הצליחה לטפל בי בחוכמה.  לפתע הבחנתי בשמלות ובחולצות העשויות מהבדים שהשארתי בז'יטומיר אצל משפחתה של אירה אמרתי לה שיש לה בגדים יפים מאוד.  אירה הרגישה שלא בנוח, ואחרי מחשבה קצרה הציעה לי חולצה משומשת שהיתה תפורה מאחד מבדי.

לא יכולתי להבין לשם מה היה נחוץ לה המשחק הזה, הרי אירה לא יכלה למחוק את כל אשר עשיתי עבורה ועבור משפחתה.  האמנתי שהמשפחה הזו לא תשכח את מעשי הטובים.  מעולם לא חשבתי שאירה תשדוד אותי ללא כל מוסר כליות.  החיים אמנם לימדוני שיהיה זה טיפשי להתרגז בגלל רכוש כלשהו ששדדו ממני.  לא יכולתי לשכוח כיצד לקחה אותי עמה לנסיעה ההיא, כאשר ידעה שלשם כך יש צורך בבגד חם!  לא יכולתי לשכוח כמה סבלתי מקור.  והנה, נראה כי גם מעשה זה לא השפיע על יחסי אליה, כי עובדה שבעומק לבי שמחתי לפגוש בה.

אירה הלכה להתרחץ ולהחליף בגדים, כך שנשארתי לבדי בסלון עם מחשבותי העצובות.  והנה, כמו מתחת לאדמה, הופיעה לפני גברת דוסיה קוך, מטופחת כמו תמיד.  הסתבר שגם הדודה הצליחה לתפוס דירה מפוארת עם כל הרכוש הרב שבה.  ידעתי שהיא דואגת לשני בניה.  בעלה, יבגני, נשאר לשמור על הרכוש ששדדו בז'יטומיר, גם שם היה להם בית בודד עם גינה.

נזכרתי בימים הקשים ביותר שבהם התחלתי לבנות חיים חדשים בעיר ז'יטומיר.  כזכור, במשך כמעט שנה עשו בני הזוג קוך הכול כדי להפוך אותי לאחת ממשפחתם.  בפעם הראשונה שבה ראו אותי, החליטו שאני שייכת להם וזהו.  בכל הזדמנות דיברו אתי על הבנים שלהם והציעו לי לבחור אחד מהם כבעל.  דוסיה ויבגני קוך פעלו כדי לא לאבד אותי, וניסו לשכנע אותי לחיות על חשבונם כל עוד שורר מחסור במצרכי מזון.  מצבם הכלכלי באמת היה טוב.  במצב שבו הייתי נתונה הייתי צריכה לשמוח שיש לי אפשרות ללכת לגור אצל משפחת קוך, ולוּ באופן זמני.  אבל חשבתי שזה לא מתאים לי, וּויתרתי על הסיכוי להישאר בחיים.  האם זה הגיוני?  הרי היתה לי אפשרות לשחק תפקיד של כלה.  כל מה שהיה דרוש הוא לדבר על עתיד משותף אחרי המלחמה.  בינתיים הייתי יכולה להשתמש במשפחת קוך לתועלתי האישית, למשוך את הזמן עד השחרור, ולאחר מכן להיעלם לתמיד והנה, ברגע זה מתקיימת פגישה מקרית ביני לבין דוסיה, היושבת מולי.

היא עדיין כעסה, ואני נוכחתי לדעת שמשפחת קוך לעולם לא תסלח לי על כך שהתרחקתי מהם.  גברת קוך הסתכלה עלי במבט חודר, כי רצתה לדעת עלי הרבה יותר ממה שסיפרתי.  כאב לה שאני נראית טוב.  משום מה, רציתי להראות לה שטוב לי, ושיש לי אפשרות להסתדר בכל מקום, ועל כן אמרתי שכאילו יש לי מכרים גרמנים בעלי השפעה שרוצים לעזור לי.  גברת קוך ואירה קפצו משמחה, שכן תמיד רצו להכיר אנשים שאפשר לנצל אותם לתועלתן.  אירה אמרה שאודסה אינה מקום טוב עבורי, ושלא כדאי לי להסתובב לבדי.  על כן היא נטלה אותי עמה, כדי להראות לי את העיר.  לראשונה בחיי ראיתי את הים.  מאוחר בערב הביאה אותי אירה למכרים שלי.

בעלת הבית סיפרה לי שבמשך היום עמד ריכרד ריכטר ליד החלון וחיכה לי בקוצר רוח.  לא יכולתי להבין התנהגות זו של הגרמני.  ניגשתי לריכטר וסיפרתי לו שבמשך כל היום ביליתי עם משפחתי, ואחר-כך אמרתי בעליזות שיש לו הזדמנות להכיר את אחותי הבכורה, אירה.  ריכטר מדד אותה במבטו מלמעלה עד למטה.  על-פי המבטים והתנועות שלו הבנתי שאירה אינה מוצאת חן בעיניו.  חשבתי בלבי שאין זה חשוב מה הוא חושב עליה, העיקר שעכשיו יהיה לי עֵד גרמני מכובד, שיכול לאשר שיש לי בעיר אודסה קרובים ומכרים.

חזרתי לטירספול מרוצה מן הנסיעה המוצלחת.  עכשיו איש לא יעז להטריד אותי.  המכרים שלי, שגרו במפעל והיו בעלי אזרחות יוונית, פגשו אותי בשמחה ובהקלה, כי חששו שמא אשאר באודסה לתמיד.  אנשים אלה היו מרוצים שקרוביהם קיבלו אותי יפה, ואמרו שהגיע הזמן לדבר אתי על דברים שלא העזו קודם.

התברר שהגבר היווני בא ממשפחה גדולה המתגוררת ביוון מדורי דורות.  הוא עצמו היה גבוה, רחב כתפיים, ממש יפהפה.  אחרי שהתחתן עם נערה רומנייה, הם החליטו לא להביא ילדים לעולם ולחיות רק למען עצמם.  הם קנו סוס ועגלה ויצאו לדרך, כדי לראות עולם.  כך נדדו ממקום למקום, ביקרו בארצות זרות וחיו בחיק הטבע, כמו צוענים.  כל פעם שחסרו להם אמצעים, חיפשו מפעל שבו אפשר לגור ולעבוד במשך זמן מסוים.  הזוג הזה היה מאושר ולא רצה לשנות את אורח חייו.

פגשתי את האנשים הנפלאים האלה בקיץ 1943.  חשבתי אז שכדאי לברר כמה שערים יש בחצר המפעל, ולאן מוביל כל שער.  כך הגעתי לכל מיני פינות שלא ידעתי על קיומן, וכך גם פגשתי את בני הזוג.  הם היו בערך בני 40.  אנשים אלה ידעו תמיד מה מתרחש בסביבה.  התחלתי לבקר אותם מפעם לפעם, והנה הסתבר לי שההיכרות המקרית בינינו השפיעה על חייהם – בפעם הראשונה הצטערו שאין להם בת כמוני.  הם החליטו לחזור ליוון, מולדתו של הגבר, כדי להתיישב במקום קבוע ולהבטיח את ימי זקנתם.  כנראה שבאמת התרגלו אלי, והיה להם קשה להיפרד ממני; הם ממש התחננו לפני שאצטרף אליהם ואסע עמם ליוון; הם סיפרו לי על קרובי משפחה משכילים שמסוגלים לעזור לי; הם ראו בי מטרה שלמענה כדאי לחיות, והבטיחו לי הרבה.  ניסיתי להסביר שזה בלתי אפשרי.  בני הזוג דחו אפוא את נסיעתם לעת עתה, כדי להוסיף ולנסות לשכנע אותי.  היתה לי הרגשה טובה שבינתיים יש לי מכרים שאכפת להם, והם משתדלים לעזור לי.

במפעל שלנו חגגו את השנה החדשה 1944.  סוף-סוף הגיע היום המרגש, שכל הפועלים ציפו לו בקוצר רוח.  כבר מזמן היו שמועות על מסיבה שיהיו בה משקאות חריפים רבים.  על כן חשבתי שחגיגה כזו אינה בשבילי.  פשוט פחדתי מצרות חדשות.  המכרים שלי לא הבינו איך אפשר לוותר בקלות על הזדמנות יחידה לאכול ארוחת צהריים חגיגית ולטעום משקאות מסוגים שונים.  הם טענו שאפשר להימלט לפני שאנשים יספיקו להשתכר.  כך הצליחו לשכנע אותי להצטרף אליהם.

המסיבה התקיימה בבניין שהיה ממש סמוך למקום מגורי, כך שלא הייתי תלויה באף אחד כדי לחזור לחדרי.  נכנסנו לאולמות ענקיים המיועדים לאירועים מיוחדים.  המסיבה היתה מפוארת, כאילו אין מלחמה בעולם.  כצפוי, באו אורחים רבים שכלל לא עבדו במפעל.  הרבה אנשי צבא גרמנים הסתובבו באולם והתנפלו על המשקאות החריפים שהוגשו ללא הג