_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שמו היה פרידריך[1]

האנס פטר ריכטר

תרגמה רות גורן

לתוכן הענינים

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

בטרם (1925)

מישהו כינה אותו פוליקארפ.  ושם זה דבק בו כל-עוד שלט על גינת-הבית שלנו.

פוליקארפ היה לבוש מכנסים ירוקים ואפודה אדומה ולראשו מצנפת כחולה.  ידו השמאלית תחובה הייתה בכיס מכנסיו, ידו הימנית אחזה במקטרת ארוכה.  כך עמד באמצע המדשאה והביט בגינת-הבית בדומה לאיש הנהנה ממנוחה לאחר יום עבודה.

מעולם לא עזב פוליקארפ את מקומו.  כשגבה העשב ומנע ממנו לצפות בדליות שליד גדר הגינה, הייתה אשת בעל הבית זוחלת על ברכיה ומכסחת את העשבים במספרי דשא עד לגובה של גפרור.

את בעל הבית, את מר רֶש, ניתן היה לראות בחגים הגדולים בלבד, כשמזג האוויר היה נאה.  אז צעד אט-אט עד אמצעיתה של גינת-הבית.  אשתו מיהרה אחריו, כיסא בידה, ובנושמו בכבדות ישב לו ליד פוליקארפ, גמד-הגינה שלו.

שעה אחת בדיוק נהג מר רש השמן לשבת על כיסאו.  הוא היה מביט ברחוב, משקיף לעבר העוברים והשבים.  לבסוף היה קם ממקומו, מקיף הקפה אחת את פוליקארפ ומתנשם ומתנשף חוזר לביתו.  בין חג לחג סוקר את פיליקארפ, את גינת-הבית ואת הרחוב רק מבעד לחלונו.

מר רש לא היה בעל בית בלבד.  הוא התחיל את עסקיו כסוכן של בגדי-ים.  עם הזמן הצליח לעלות לדרגה של סיטונאי.  מעתה נתן לאחרים לעבוד עבורו.  הוא עצמו ישב ליד הטלפון ומשם ניהל את מסחרו.  סוף סוף היה ביכולתו לשלוט – וזאת אמנם הרגישו כל הבאים במגע עימו.  ביתו הפך לממלכתו, הסוכנים והדיירים לנתיניו.

אנו גרנו בקומה הראשונה.  נכון יותר, הורי גרו אז בקומה הראשונה.  אבא היה מחוסר-עבודה וכבר עמד לפנות למר רש כדי שיחליף את דירתנו בקטנה יותר, בדיוק אז בישרתי אני על בואי.

בשנת 1925 התרוששו רוב הגרמנים מנכסיהם.  פיחות המטבע שרק עתה עבר עליהם אכל את כל חסכונותיהם והסיכויים למצוא בקרוב עבודה מכניסה היו אפסיים.  המצוקה וחוסר-העבודה הלכו  והחמירו.

כך רבו עוד יותר דאגות הוריי בשעה שנולדתי אני;  שכן גם אני רציתי לאכול וגם אותי צריכים היו להלביש.

שבוע ימים בדיוק לאחר הולדתי, נולד פרידריך שניידר.  השניידרים גרו באותו הבית, קומה אחת מעלינו.  מר שניידר היה פקיד דואר.  הורי הכירוהו אך מעט.  הוא נהג תמיד לברך באדיבות עת הלך בבוקר למקום עבודתו, וכזאת הייתה גם ברכתו בחוזרו הביתה עם ערב.   רק לעתים רחוקות החליפו הורינו ביניהם יותר ממלים ספורות.

את גברת שניידר, אישה נמוכת קומה, בעלת שיער כהה, ניתן היה לראות עוד פחות.  היא יצאה לקניות, או ניקתה את המדרגות ומיד לאחר מכן שבה ונעלמה בדירתה.  היא חייכה אל כל מי שנקרה בדרכה, אבל מעולם לא התעכבה ברחוב.  רק אחר שפרידריך ואני באנו לעולם, בזה אחר זה, הלכו והתקרבו הורינו.

 

לביבות תפוחי-אדמה (1929)

אמא ואני אכלנו עדיין ארוחת-בוקר כאשר צלצלה גברת שניידר בפעמון הדלת:  חייבת היא לגשת לבית העירייה ואינה רוצה להשאיר למשך זמן כה ממושך את פרידריך לבדו בדירה, היא גם אינה חפצה לקחתו עימה.  היא שאלה האם מותר לו לבוא אלינו. "הביאי אותו הנה," אמרה אמי,  "השניים יוכלו לשחק בצוותא."

כעבור חצי שעה עמד פרידריך ליד הדלת.  היכרנו קודם ואף רבנו זה עם זה.  אולם למרות שמזה ארבע שנים גר פרידריך מעלינו, מעולם לא ביקר בדירתנו.

בפישוק רגליים עמדתי ליד הדלת בו היו צעצועיי.  לא הואילו דברי התוכחה של אמא.  אני לא משתי ממקומי.  באיבה היבטתי בפרידריך:  את צעצועיי לא רציתי לחלק עימו.

פרידריך הסתכל בי, אחר כך התיישב לו כשגבו אל דלת הדירה.  מתוך כיס מכנסיו העלה קנה קצר.  "אבא היה ביער השחור," אמר, "משם הביא לי את החליל.  זה חליל קוקייה!"  פרידריך הגיש את החליל לשפתיו, השמיע פעם אחת "קוקו", והוציא את החליל מפיו.  אז צחק אלי חזר על משחק זה.

עם כל "קוקו" שהשמיע פרידריך, התקרבתי אליו צעד אחד.  עד שלבסוף עמדתי סמוך מאוד אליו.

פרידריך צחק שוב ודחף את חליל הקוקיה לתוך ידי.

בתחילה לא הבנתי.  נעצתי עיניים מטופשות בפרידריך, ואז תפסתי סוף סוף, ללא מלה  אחזתי בשרוולו, משכתיו לאורך הפרוזדור ודחפתיו בעד הדלת עד לצעצועיי.  "אתה יכול לשחק אתם,", אמרתי.  רק את הדובי שלי היצלתי וביחד עימו התחבאתי בפינה ליד מיטתי. שם התחלתי לחלל "קוקו," שוב ושוב "קוקו."

בראשונה החל פרידריך מרוקן את ארגז הקוביות שלי.  הוא ניסה לבנות מגדל מכל הקוביות.  אולם המגדל התמוטט פעם אחר פעם.  תחילה שעשע אותו המשחק והוא צחק בקול רם.  אך לאחר מכן התרגז והחל מגדף את הקוביות.  לבסוף הפיל את הכול וחיפש אחר צעצוע חדש.  הוא גילה את המשאית שלי והחל עורם את הקוביות על משטח הטעינה ועל הגוררת ואת כלי הרכב העמוסים לעייפה דחף לכל אורך החדר.

עתה נמאסו עליי כבר קולות ה"קוקו," ומן הנשיפות הממושכות חשתי גם כאב בשפתיי ובלסת התחתונה.  הינחתי את החליל בצד והוצאתי מארון הצעצועים את הרכבת שלי.

פרידריך הגיש לי את הפסים ואני הרכבתים.  אחר מכן הצבנו את הקרונות.

הרשיתי לפרידריך לכונן את הקטר.  היה זה קטר שהופעל על ידי קפיץ.

הרכבת החלה לנוע.

כדי לעצור את הרכבת צריך היה לזחול אחריה על הבטן ולהפעיל מנוף בביתן התחנה.  אך לרוב נעצרה הרכבת מעצמה לאחר שהקפיץ השתחרר כולו.  תחילה שיחקנו ב"רכבת-משא" והעמסנו ערמונים יבשים על הקרונות.  אחר כך הדגמתי לפני פרידריך איך להוריד את הרכבת מהפסים ולעשות "תאונת-רכבת."

לבסוף עייפנו.  גחונים על הרצפה בהינו אל המנורה.  סביבנו קוביות, פסים, ערמונים, קרונות, סמרטוטים וקרעי-ניר שכיסו את כל החדר.  רק הדובי שלי ישב לו זקוף בפינתו והשקיף על התוהו והובו.

והנה נכנסה אמא לחדר.  היא הציעה לנו לטגן ביחד עימה לביבות תפוחי-אדמה.  לביבות תפוחי-אדמה אכלו אצלנו רק בהזדמנויות מיוחדות.  הן היו המאכל האהוב ביותר על אבא.  כאשר אמא הייתה מכינה לביבות תפוחי-אדמה, היינו עוזרים כולנו:  אבא, בדרך כלל, ריסק את תפוחי-האדמה ואני קצצתי את הבצל עד שדמעו עיניי.

משום שאבא לא היה בבית, תחבתי אני את תפוחי-האדמה המקולפים לתוך המטחנה, ופרידריך סובב את הידית.  אמא קצצה את הבצל, כי פחדה פן נפגע מהסכין החד.  כפיצוי הרשתה לנו לזרות קמח על הבלילה ולהוסיף קמצוץ מלח.  מה גאים היינו במעשינו!  אמא העמידה את המחבת עם השמן על האש.  התקרבנו ועמדנו סמוך לכיריים, כדי לראות היטב היטב.  השמן הרותח רחש, בשעה שנשפכה בלילת תפוחי-האדמה לתוכו, השמיע קולות פצפוץ.  המטבח נתמלא עשן סמיך וריח טוב החל מתפשט לכל עבר.  אמא הפכה את הלביבה כדי שתטוגן גם מצדה השני.  שולי הלביבה הלכו והשחימו.  קרוב יותר למרכז היה צבעה חום בהיר ובאמצעיתה אפור-ירקרק – היא מוכנה!

פרידריך קיבל את הלביבה הראשונה.

"היא חמה מאוד!" הזהירה אמא.

פרידריך זרק את הלביבה מיד ליד.

אז, חטפתי אותה מידו.

פרידריך משך אותה שוב אליו.

התקוטטנו.

אמא כעסה.

השמן במחבת המשיך לרחוש.

הלביבה נחתה על הרצפה.

אז השלמנו.  פרידריך נגס בצד אחד, אני בצד האחר.  וכך זללנו את כל הלביבות.

איזו חגיגה!  לבסוף נשענו עייפים ושבעים אל הקיר ליד הכיריים.

"ולאבא לא השארתם אפילו לביבה אחת?"  שאלה אמא.  "חבל!"  היא הסירה את המחבת מהאש וסקרה אותנו במבטה.  "איך שאתם נראים!"  אמרה.  "לכו מיד לאמבטיה!"  המשך דבריה אבד בצהלות השמחה שלנו.

באמבטיה צללנו, צווחנו, בקבקנו, שכשכנו, התזנו והתפוצצנו מצחוק.

אמא היתה צריכה לרוץ, מטלית בידה, מקצה אמבטיה אחד למשנהו, כדי לנגב את המים שניתזו על הרצפה.

רק כאשר דפקו בתקרה שמתחתינו נרגענו.

אמא ניצלה את ההזדמנות כדי לסבן אותנו.  סיבון אחד לא הספיק.  רק כאשר נשטפנו בפעם השלישית מהקצף ניתן היה להבחין שוב בצבע העור הטבעי שלנו.

בעוד אני משתכשך באמבטיה טיפלה אמא בפרידריך.  כאשר ניגבה אותו אמרה צוחקת:  "הה פריצכן!  אתה נראה לי כיהודי קטן!"

 

שלג (1929)

"אמא!  אמרתי,  "יורד שלג.  יופי של שלג.  אני רוצה לצאת החוצה!"

מהמטבח השיבה אמא:  "אני מאמינה לך.  אסיים את העבודה, בני, אחר כך נצא לשלג.

גינת-הבית הייתה קבורה תחת השלג.  רק קצה מצנפתו הכחולה של פוליקארפ הזדקר מתוך השמיכה הלבנה.  על המדרכה המרוצפת, מהכניסה לבית ועד לפשפש בגדר הגינה הבהיק שלג צחור.

על אף פתיתי-השלג שירדו חרש ובהתמדה, יצאה גברת רש אל גינת-הבית.  באת שבידה גרפה את השלג מהרצפות ודחפה אותו הצידה, למקום בו עמדו שיחי הוורדים הגזומים.  היא ניקתה את כל המדרכה בסלקה את השלג אל הערוגה, עד אשר התרומם תל מאורך מהכניסה לבית עד לפשפש.  אחר כך חזרה אל דירתה.

"אמא," קראתי, גברת רש סילקה את כל השלג!"

אמא צחקה:  "אל תדאג!  עוד ירד הרבה שלג!"

דלת הבית נטרקה.  פרידריך רץ עד לפשפש ובבת אחת קפץ בשתי רגליו אל תוך השלג.  אחר פסע פסיעה גדולה, הסתובב, התכופף, הביט בעקבות שהשאירו נעליו והזדקף שוב.  הסב ראשו לאחור עד כמה שיכול, פער את פיו ונתן לשלג להיכנס לתוכו.  אפילו את לשונו הושיט, כדי לתפוס את פתיתי-השלג.  כך עמד שעה קלה ובלע שלג.  לאחר מכן הביט על העקבות שהשאיר.  ואז צץ בראשו רעיון חדש.  כשהוא דורך ומדשדש בשלג, פילס לעצמו מסלול.  עתה החל גולש במסלול שפינה, כשמאחוריו מרקדים ענני שלג נהדרים.

"אמא", אמרתי, "פרידריך משחק כבר בשלג.  זה יקח עוד הרבה זמן?"

ןאמא:  "עליך ללמוד לחכות, קצת סבלנות בני!"

בשקט בשקט סגרה גברת שניידר את דלת הכניסה.  כאשר גילתה את פרידריך ליד הבית השכן, התקרבה אליו מאחור בצעדים חרישים, ולפני שהצליח פרידריך להבחין באמו זרקה היא, בשתי ידיה, שלג על ראשו.

פרידריך צעק והתנער.  פנה כה וכה.  אולם אמו המשיכה לזרוק עליו עוד ועוד שלג, הוא צחק, התכופף והגן על פניו בכפות ידיו.  קפיצה אחת, והוא נעמד מול אמו.  הסתיר את ראשו תחת מעילה והתרפק עליה כדי למצוא מפלט מפתיתי-השלג היורדים.

גברת שניידר ישבה לה בשלג.  היא צחקה, חיבקה את פרידריך חזק חזק וניערה את השלג ממעילו.  עתה אחזה בכתפיו ורקדה עימו בתוך השלג.

"אמא," הפצרתי, "עכשיו גם גברת שניידר עם פרידריך בשלג.  בואי, בואי, נצא גם אנחנו!"

אמא נאנחה:  "אל תציק לי, בני, הרי אני מזדרשת מאוד מאוד!"

משפת המדרכה הביטה גברת שניידר שמאלה וימינה כדי להיווכח אם הכביש פנוי.  ואז – בזינוק קצר – התגלשה באלכסון על הכביש.  כך חזרה, שלוש, ארבע פעמים, עד שנראו בברור סימניו של מסלול גלישה.  היא צעדה כמה צעדים קטנים, קיפצה על המסלול, הושיטה שתי ידיה לצדדים וגלשה בבטחה על השלג הקפוא.  מפניה אפשר היה לקרוא עד מה גדולה היתה הנאתה.  פעם אחת, בעת שגלשה, מעדה ואיבדה את שיווי משקלה.  רגליה קרסו תחתיה.  טרח!  והיא צנחה לתוך השלג.  צוחקת בקול רם נשארה יושבת ועל רגליה נעמדה רק כאשר ניסה פרידריך להקימה.  גם לפרידריך  נתנה גברת שניידר להחליק.  אולם הוא הצליח פחות ממנה.  בשעה שהחליק הציב את רגליו כשהן צמודות ולא בזו אחר זו.  לכן פרפרו זרועותיו בחוסר יציבות.  אבל כל פעם שעמד ליפול מיהרה אמו לתפוס אותו בזרועותיו.

"אמא" התחננתי, "השניידרים מתגלשים.  בואי כבר!"

אמא ענתה מרוגזת:  "אגמור להדיח את הכלים לפני שנצא.  השלג לא יפשיר במהרה".

פרידריך צר עתה כדורים קטנים מהשלג הצח.  הידק אותם היטב עד כמה שיכול.  את הכדורים המוכנים ערם ליד הפשפש שלנו.

גם גברת שניידר צרה כדורי שלג.  היא אספה את ערימתה על המדרכה ממול. 

כיוון שעבדה מהר מפרידריך, עזרה לו.

ואז התחילו השניים בקרב כדורי שלג.  פרידריך עמד על המדרכה שלנו.  ומשום שלא הצליח להגיע עם כדוריו עד לאמו, התקרבה היא ונעמדה באמצע הכביש.  כדורי השלג עפו הלוך וחזור.  פרידריך פגע ראשון – כאשר התכופפה אמו כדי להצטייד בכדורים נוספים, התנפץ כדורו של פרידריך על גבה.  אולם כתם לבן על בטנו של פרידריך גילה מיד את המקום בו פגע כדורה של אמו.  פניהם של השניים האדימו מרוב כפיפות, קפיצות וזריקות.  הם שמחו והשתובבו.  "אמא," אמרתי עצוב, "הם עורכים קרב של כדורי שלג.  אני נורא רוצה להיות אתם."

אמא ניחמה אותי:  "תיכף אגמור, בני, ואז נלך סוף סוף."

אמא של פרידריך חיפשה מקום בו נערם השלג לגובה רב.  משם החלה לצור כדור שלג.  בזהירות גלגלה אותו הלוך וגלול בתוך השלג הצח.  הכדור הקטן הלך ותפח במהרה.  מדי פעם הפסיקה גברת שניידר את מלאכת הגלגול והידקה את הכדור בטפיחות.

תחילה עמד פרידריך ליד אמו והביט בה בסקרנות.  ואז פתח פתאום בריצה.  גם הוא חיפש מקום בו היה השלג צח ורענן.  בדומה לאמו החל מגלגל כדור קטן כדי לעשותו לגוש גדול.

גברת שניידר סיימה ראשונה.  כדורה היה הגדול יותר.  בכל כוחה הציבה אותו על המדרכה ליד ביתנו.  כדי לישר את חלקו העליון פשוט התיישבה עליו.  ואז נטלה את כדורו של פרידריך, העמידה אותו על שלה ואת המרווחים בין שני הכדורים מילאה בשלג.  בטפיחות קלות יישרה ועיגלה הכול.

"אמא," צעקתי, "הם בונים איש-שלג!'

אמא הרגיעה אותי:  "כן, אני כבר באה!"  היא הביאה את נעלי החרף החמות שלי ואת מעילי.  בשעה שעזרה לי להתלבש, השקיפה ביחד עימי בעד לחלון.

גברת שניידר ופרידריך גללו כעת שני גלילי-שלג שישמשו כזרועות לאיש-השלג.  פרידריך מסר את הזרועות המוכנות לאמו.  גברת שניידר הדביקה אותן תחת חזהו של איש-השלג.  כנראה שלא הייתה זו מלאכה קלה, כי שוב ושוב נשברו הזרועות.

"הבט,"  אמרה אמא, "עדיין יורד שלג,"היא כרכה את סוּדר הצמר סביב צווארי ומשכה את כובע הפרווה מעל לאוזני.  בפעם הראשונה לבשתי את הכפפות שאמא סרגה לי.  אמא סקרה אותי רגלי עד לקודקודי.  "טוב," הנהנה, "אחליף בגדיי – וישר לשלג!"

בשעה שפרידריך גלגל כדור עבור ראשו של איש-השלג, חיטטה גברת שניידר בפח-האשפה שלנו.  היא מצאה כמה גרוטאות, קליפות תפוחי-אדמה ובקבוק בירה שבור.  פרידריך גלגל את כדורו לרגליה של אמו, והיא הניחה אותו כראש לאיש-השלג.  את צוואר הבקבוק תקעה לפרצופו כחוטם, מחתיכות הפחם עשתה לו עיניים ומקליפות תפוחי-האדמה אוזניים חומות ומצחיקות.

אמי עמדה מאחוריי.  "אני מוכנה, נוכל לצאת,"  היא השקיפה על הרחוב.  "יופי של איש-שלג!"  פסקה.  "רק כובע חסר לו."

נראה שגם גברת שניידר לא הייתה מרוצה עדיין מהגולם.  היא בחנה אותו מכל עבריו ואז ניענעה בראשה, שלפה את המפתחות מכיסה ונכנסה הביתה.

פרידריך שיפץ עדיין פה ושם את איש-השלג.  החליק את צדו האחד וחיזק את זרועו הימנית.  ואז הביט אל פתח הבית ואט אט הלך בעקבות אמו.

 בגינת-הבית ראה את גל-השלג שניצב לצידה של המדרכה המרוצפת.  הוא טיפס עליו, שקע בתוכו ובחיוך על שפתיו דשדש בשלג הגבוה בכיוון הבית.

ברגע זה שמענו קול חלון הנקרע בכוח בקומה מתחתנו.  מר רש צווח בכל עצמת גרונו:  "עזוב את הוורדים שלי, יהודון מלוכלך שכמוך!"

אמי סבה לאחוריה.  "בוא," אמרה לי, "בוא, נתרחק מהחלון!"

 

סבא (1930)

סבא שלי, אביה של אמי, היה עובד רכבת.  תכופות נסע.  לעתים, כשעבר את עירנו ויכול היה לעשות הפסקה בנסיעתו, בא לבקרנו.  על ביקורו היה מודיע מראש בגלויה.

מרגע שהודיע סבא על ביקורו, החלה אמא מסדרת את הדירה בעצבנות.  מסירה אבק בלתי נראה ומוציאה את שארית כספה כדי לקנות קפה אמיתי עבורו.

את ידיי שפשפה אמא במברשת גסה עד שכאבו כל כך שלא יכולתי עוד לאחוז בשום דבר.  ואת שערותיי הרטיבה במים כדי שלא יזדקאו פרועות כתמיד.

כך, לבוש בחליפת-השבת שלי, חיכיתי בשעה המיועדת לסבא מאחורי דלת דירתנו.  הפעמון צלצל, ואני פתחתי בחופזה את הדלת.  קדתי קידה עמוקה וברכתיו:  "שלום לך, סבא חביב!  ברוך בואך אלינו!"

מבלי להוציא הגה מפיו, חלף סבא על פניי.  הוא הלך במהירות לאורכה של הדירה כשהוא מציץ לכל החדרים.  רק בחדר המגורים עצר.

עתה היינו רשאים להושיט לו יד.  היה עליי להציג את ידיי.  הן היו נקיות.  לאחר מכן היה עליי להסתובב ולהרים את שתי רגליי זו אחר זו.  סבא רצה לבחון האם גם הסוליה והעקב צוחצחו במשחת נעליים.  כיוון שהיכרנו היטב את שגעונותיו לא נמצאו לו טענות.

ואז התיישב לו סבא במקומו – תמיד באותו המקום – ליד השולחן של חדר המגורים.  ישב זקוף עד מאוד.  אבא התיישב מולו.  אמא נשארה עומדת מאחורי כיסאו של סבא – כדי לא להחמיץ אף לא אחת מבקשותיו.

אני ישבתי שקט בפינה כשידיי, האדומות מרוב שפשוף, על ברכיי.  כל פעם שזעתי קלות שלחה בי אמא מבט מזהיר ושמה את ידה על פיה, כדי להזכיר לי שעליי לשתוק.

כרגיל, רגז סבא על אבא וטען שאינו עושה די מאמצים על מנת למצוא מקום עבודה.  ואבא הקשיב לו בראש מורכן.  הרי ידע כיצד תסתיים השיחה.  שכן היא התפתחה תמיד באותו האופן.  וסבא היה מסיים תמיד:  "לו הלכת לעבוד ברכבת כמוני, לא היית מביא מצוקה כזאת על משפחתך."

אבא הנהן בהכנעה.

"אבל הילד," הוסיף ואמר סבא, "הילד יעבוד ברכבת.  אני אדאג לכך.  אני רוצה שעתידו יהיה מובטח וגם זכותו לקצבת זקנה!"

אבא הסכים עם סבא בכל.  כי הרי סבא היה תומך בנו.  כל זמן שנאלצנו לחיות ממענקו של אבא כמחוסר-עבודה, היה סבא שולח לנו מדי חודש בחודשו סכום כסף.  כסף זה נכנס לקופת משק הבית.  ללא סיועו היינו סובלים מרעב כבד הרבה יותר.  משום כך נהג אבא להסכים תמיד עם סבא.

לפתע נשמעו דפיקות מלמעלה, דפיקות חזקות עד שהמנורה ריקדה.

  "זה היה פרידריך," אמרתי בחשיבות.

סבא הביט בי בחומרה ושאל את אבא:  "מי זה פרידריך?"

אבא הסביר ברצון:  "מעלינו גרה משפחה יהודייה בשם שניידר.  בנם, שמו פרידריך.  שני הילדים הם בני אותו הגיל וידידים"?

סבא כעכע.  "משפחה יהודייה?"

"כן," אמר אבא, "אנשים נעימים,"

סבא שתק שעה קלה והידק את שפתיו.  ואז פתח ואמר:  "פעם היה ממונה עליי יועץ סתרים בשם כהן.  יהודי היה.  איש מאתנו לא חיבבו.  תמיד חייך, גם כאשר ביקר את מעשינו.  אם שגית, ביקש יועץ הסתרים באדיבות מעושה שתבוא לחדר העבודה שלו.  שם היה מסביר לך היכן שגית, כאילו היית תלמיד בית-ספר.  ותמיד באדיבות מופגנת.  פעם, בקיץ, ראיתי שהוא לובש תחת חולצתו מטלית מרובעת, על בטנו ועל גבו – מפת תפילה עם גדילים.  אפילו בחדרו לא הסיר את כובעו.  לא, כלל וכלל לא נעים לי להיזכר באותו יועץ הסתרים כהן."

הן אבא והן אמא לא הגיבו על סיפורו של סבא.

סבא הביט בנו ואמר:  "נוצרים אנו, ועלינו לזכור כי היהודים צלבו את ישו אדוננו."

כאן קפץ אבא:  "אבל הרי לא השניידרים עשו זאת!"

אמא החווירה.

סבא    קם מכיסאו.  באגרופיו נשען על השולחן.  ובקול בוטה עד כדי צריחה ציווה:  "אינני רוצה שהילד יתחבר עם היהודון הזה!" ובאותה הפתאומיות שבה קם, חזר לשבת.

אבא ואמא ישבו מפוחדים.  דומייה, דומייה כבדה עמדה בחדר המגורים.

לתוך הדומייה הזאת פרץ במפתיע צלצול הפעמון.

אמא רצה לדלת.

מבחוץ נשמע קולו של פרידריך:  "...  מותר לו לעלות אלינו,  בבקשה?"

אמא לחשה:  "... לא בא בחשבון...  סבא ישנו."

היא סגרה את הדלת וחזרה אל חדר המגורים.

"מי היה שם?"  שאל סבא בקול תקיף.

"ילד שכן,"  ענתה אמא.

אולי תשתה ספל קפה?"

 

ליל שבת (1939)

אמי יצאה לכבס אצל אנשים אחרים.  אבל לאיש אסור היה לדעת זאת משום שהתביישה בכך.  אבא יצא לחפש עבודה, ואני שיחקתי עם פרידריך בדירתם של השניידרים.

"איזו מן צינורית קבועה שם במשקוף הדלת?"  שאלתי את פרידריך.

גברת שניידר נכנסה אלינו לחדר.  היא ענתה במקום פרידריך.  "זאת המזוזה שלנו," אמרה, "ברכת ביתנו."  היא תמנע מאיתנו לשכוח את אלוהינו ואת מצוותיו."

היא הושיטה לי יד.  כשיצאנו את החדר, מיששה בידה הימנית את המזוזה ונשקה לאצבעות שנגעו בה.

"אולי תתבונן קצת מבעד לחלון" ביקשה אותי.  "על פרידריך להחליף בגדיו, כי מיד יבוא אביו."

לפני שיצאה הוסיפה פחם לתנור.  היא מלאה את התנור באופן כזה שהאש בו נשארה נמוכה.

עמדתי לבדי בחדר המגורים.  אמא תתחיל רק מחר בניקוי הדירה, ואילו אמו של פרידריך כבר סיימה.  לוח השולחן הבהיק בניקיונו.  גרגר של אבק לא נמצא על הרהיטים.  שמשות הארונות הבהיקו אף הן.

עודני מתפלא על כך ופרידריך נכנס לחדר, לבוש חולצה לבנה בחליפתו הטובה ביותר.  גברת שניידר קירבה לנו שני כסאות אל החלון, וחרש היבטנו בעדו החוצה.

בחוץ ירד הערב.  כמעט לא יכולנו להבחין בין הדשא לבין מצנפתו של פוליקארפ.  בדירות אחדות הועלו כבר אורות.  זה אחר זה ניצתו הלהבות בפנסי הגז.  ורק אנשים מעטים התנהלו ברחוב.  הכל היה שקט.

גם חדר המגורים של השניידרים נראה לי חגיגי ושקט.  גברת שניידר פרשה מפה לבנה על השולחן, מפה כה צחורה עד שהבהיקה ממש בחדר החשוך.  היא הוציאה שני פמוטים עם נרות חדשים מהארון והעמידה אותם על השולחן.  מהמטבח הביאה שתי כיכרות-לחם קטנות, מאפה ידיה.  גם את כיכרות-הלחם הניחה על השולחן, בין הפמוטים ובין כיסאו של מר שניידר.

כבר מזמן חדלתי להביט מבעד לחלון והתבוננתי בהכנותיה של גברת שניידר.

"מה קורה אצלכם?"  לחשתי לפרידריך.

"שבת!"  ענה לי פרידריך, אף הוא בלחישה.

פס צר ואדום מעל גג שניצב בקצה הרחוב הצביע על המקום בו שקעה השמש.

הכול טבל בפז.

גברת שניידר פשטה את חלוקה.  נטלה גביע גדול של כסף מהארון והעמידה אותו ליד מקומו של מר שניידר.  לצידו הניחה ספר תפילות.  אחר הדליקה את שני הנרות, ובפנותה לקיר שהזהיב בעקבות שקיעות החמה, מלמלה לעצמה.

עוד גברת שניידר מתפללת, שמענו את מר שניידר פותח את דלת הדירה.

כעבור שעה קלה נכנס לחדר המגורים, לבוש חליפה כהה ולראשו כיפה זעירה רקומה.

פרידריך פסע לקראת אביו.  מר מאייר הניח ידו האחת על ראשו וברך אותו:  "ישמך אלוהים כאפרים וכמנשה.  יברכך ה' וישמרך: יאר ה' פניו אליו ויחונך:  ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום:"

ואז פתח את ספר התפילות וקרא משהו בעברית.

חרש ובראש מורכן הקשיבה גברת שניידר לתפילתו.

תמה נעצתי עיניי באור הנרות ולא הבנתי את פשר הדברים שהתרחשו לנגד עיניי.  מר שניידר נטל את הגביע ומילאהו ביין.  אחז בשתי ידיו ואמר ברכה.

אחר כך לגמנו כולנו מהגביע, קודם מר שניידר, אחריו גברת שניידר, אחריה פרידריך ולבסוף אני.

מר שניידר יצא את החדר על מנת ליטול את ידיו.

כשחזר בירך על הלחם:  "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ".

ואז בצע חלה אחת וחילק ממנה לכל אחד מאתנו.

אכלנו חרש.

למטה בדירתנו פתח מישהו את ברז המים.  "אמא שלך חזרה הביתה,"  אמרה גברת שניידר בקול שקט.  "אם תרצה, תוכל להביא לה כמה אגסים.  הם עלולים להירקב אצלנו.  הסלסלה בפרוזדור."

אמרתי ערב טוב, הודיתי, וירדתי אל אמי כשסל האגסים בידי.

מתוך שנתי שמעתי את השניידרים שרים בצוותא שירים שקטים ועצובים.

 

יום הלימודים הראשון (1931)

הרשו לנו, לפרידריך ולי, לשבת זה ליד זה על אותו הספסל בכיתה.  המורה סיפר לנו סיפור.  אחר כך שרנו ביחד "האנס הקטן... " ובכך הסתיים יום הלימודים הראשון שלנו.

ליד שער בית הספר חיכו הורינו.  אבא ממילא היה מחוסר עבודה ומר שניידר לקח לו חופשה לכבוד ראשית הלימודים.

פרידריך ואני קיבלנו, כל אחד מהוריו, שקית גדולה ומחודדת – פרידריך שקית אדומה, אני שקית כחולה.  השקית הכחולה שלי הייתה קטנה במקצת מהאדומה של פרידריך.

פרידריך פתח מיד את השקית שלו והציע לי מן הממתקים.  את חפיסת השוקולד חילק לקוביות וכיבד בה את כולם.

כאשר עמדתי להתיר את הסרט מהשקית שלי, רמזה לי אמא בראשה לבל אעשה זאת.  היא משכה אותי הצידה ואמרה שעליי להמתין עד שנהיה בבית.  לא הבנתי למה – אולם שמעתי בקולה.

ליד פינת הרחוב שאל מר שניידר בקול רם:  "ולאן עכשיו?" ובבת צחוק הסתכל בנו.

אבא הגניב מבט נפחד אל אמא.

פרידריך ענה על השאלה.  בצהלה קרא:  "ללונה-פארק!"

ושוב הביט אבא באמא.  הפעם הביעו עיניו דאגה.

אמא אמרה אל מר שניידר:  "חבל, באמת חבל שלא נוכל לבוא אתכם.  מבין אתה – בבית מחכה לי עבודה רבה כל כך וגם את ארוחת הצהריים טרם הכינותי."

אני הפצרתי:  "אמא,  אני רוצה כל כך ללכת ללונה-פארק."

אבא הניח ידו על ראשי:  "לא נוכל, בני.  שמע בקול אמא."

אולם מר שניידר אחז בזרועה של אמי, גברת שניידר שלבה זרועה בזרועו של אבא.  "היום אין שום אמתלות!"  הכריז מר שניידר.  ביום הראשון ללימודים אנו הולכים ללונה-פארק."

אבא ואמא נראו מדוכדכים מאוד.  אף על פי כן הצטרפו.

פרידריך תחב שלוש קוביות שוקולוד לתוך פי לאחר מכן הלכנו גם אנו שלובי זרוע.  כשהשקיות בידינו רצנו וחלפנו על פני הורינו.

בתוך היריד אחזו האבות בידינו.  מבלי לעורר תשומת לב התקרב אבא אל אמא:  "את מוכרחה להלוות לי חמישה מארקים,"  לחש באזנה.

אין לי כסף," לחשה אמא, "מלבד שני המארקים מקופת משק הבית."

אבא נאנח ואמר:  "תני לי אותם!  בכיסי נשארו בדיוק שבעים פרוטות."

אמא חיטטה בארנקה כאילו מחפשת היא את הממחטה.  אבל בסתר דחפה את שני המארקים לתוך ידו של אבא.

אבא נראה אומלל מאוד וכבר התחרטתי על שביקשתי לבקר ביריד.  משפחת שניידר צעדה קדימה, אנו נסחבנו אחריהם ללא שמחה בלב.

ליד סחרחרת-הסוסים נעצרו והתבוננו כיצד היא מסתובבת.  לפתע דחף פרידריך כרטיס לידי.  כאשר נעצרה הסחרחרה השארנו את השקיות בידי האמהות וטיפסנו על הסוסים.  שם הסוסה שלי היה "בֶּלה."  על אוכף הסוס של פרידריך כתוב היה "שועל."  תענוג היה לרכב ולרכב סחור-סחור.  נפנפנו, קפצנו, צעקנו, דרבנו את סוסינו עד שהסחרחרה נעצרה.

מר שניידר נתן לנו כרטיסים חדשים והורשינו לרכב פעם נוספת.

כשהסחרחרה נעצרה שוב הצטרפו אלינו גם ההורים.  הם רכבו על הסוסים שמאחורינו.

אחרי הנסיעה בסחרחרה קנתה גברת שניידר לכל אחד מאתנו צמר גפן מתוק על מקל.

בשעה שליקקנו את צמר הגפן חישב אבא האומלל, ליד כל דוכן, אם כספו יספיק לכבד את כולנו במשהו.  "מה עלי לעשות?"  לחש לאמא.

אמא משכה כתפיה בייאוש.

מר שניידר כיבד את כולנו בלחמנייה שבתוכה נקניקייה מרוחה בחרדל.

אבא המסכן בלע אותה בקושי.

ידעתי שאמא אוהבת מאוד נקניקיות מאלה שמוכרים ביריד, אך עתה ראיתי שהנקניקיה לא ערבה לחיכה משום שהיתה מודאגת כל כך.

פתאום נעלם אבא.  כשחזר אלינו הביא עימו שישה מקלות של שוּש.[2]

גברת שניידר שמחה עם השוּש כאילו לא קיבלה מעולם מתנה יפה יותר.  מיד מצצנו, גם ההורים.

אבא נשם לרווחה.

 הרשו לנו, לילדים, להסתחרר גם במכוניות של כבאים.

ואחרי כן הסתכלנו כיצד ההורים, מר שניידר עם אמא ואבא עם גברת שניידר, התנדנדו בסירות.

פרידריך פיהק, וגם אני הייתי עייף.

"מספיק להיום!"  אמר מר שניידר ופנה ליציאה.

הנה, בקצה היריד מצא אבא סוף סוף את הדוכן שחיפש.

     תצלומים לזיכרון

     גלויה אחת – 1 מארק

     שתי גלויות – 1.50 מארק

היה כתוב עליו.  אבא הלך ישר אל בעל הדוכן.  "צלם אותנו!"  אמר לו כשאבן נגולה מעל לבו.  "אנו ניקח שתי גלויות."

בעל הדוכן קד קידה.  "בבקשה רבותי," מלמל.  "אנא היכנסו!"

על הקיר האחורי הייתה מצוירת תמונה של נוף הררי.  על רקע הנוף עמד סוס-עץ מנומר.

"הואילו נא לשבת!"  אמר בעל הדוכן.

"איפוא?"  שאל אבא.

"על הסוס," ענה האיש.

"אבל הוא יספיק בקושי לשני אנשים!"  העיר אבא.

"רגע אחד!"  אמר האיש ותפס את זנב הסוס כאילו רצה לתלוש אותו.  הוא כרך את הזנב סביב כתפו, משך ומשך.

והנה – התמתח סוס-העץ, נתארך ונתארך – עד אשר עשרה מבוגרים יכלו לרכב עליו בנוחיות.

כאשר ראה את מר שניידר, החל צוחק כמו שלא שמעתיו צוחק מעולם.

גאה עלה אבא על הסוס הארוך-ארוך.  בעל הדוכן הביא שרפרף קטן ועזר לנשים לטפס על הסוס.  לבסוף העלה אותנו, הילדים, על גבו של המנומר.

בשעה שמר שניידר טיפס למעלה הוא כמעט ונפל אל הצד השני, עד כדי כך אחוז צחוק היה.

סוף-סוף ישבנו כולנו על סוס-העץ – זה אחר זה.  אמהותינו החזיקו בנו היטב, אחרת היינו מתגלגלים למטה ביחד עם השקיות שבידינו – כה עייפים היינו.  אבא הניח ידו על המותן.  גאה ישב באמצע הסוס, זקוף עד מאוד.  ומר שניידר צחק – צחק וצחק על הסוס המתארך – והדביק בצחוקו את כולנו.  אפילו אבא חייך, מעט אומנם, כדי לשמור על כבוד הפרש.

בעל הדוכן נעלם מאחורי הבד השחור שכיסה את מצלמתו.  רק ידיו נראו מתנפנפות מתוכו.  הוא נתן התראות שאיש מאיתנו לא הבינן.  לבסוף החליף את מחיצת המיקוד בזכוכית הצילום.  ניצב ליד המצלמה ונהם:  "שימו לב!"  לחץ על כדור גומי אדום.

ישבנו ללא תנועה, כבשנו את צחוקנו ונעצנו מבטינו במצלמה עד שהאיש אמר "תודה!"

בשעה שנעלם עם זכוכית הצילום בחדר האפל קפצנו כולנו מהסוס.

מיד החל מר שניידר מושך בזנבו של הסוס.  והנה!  התארך עוד ועוד.  מר שניידר חזר ומשך עד שהסוס נגע בקירות.  ואז כאשר התבוננו בסוס הארוך-ארוך על רקע הנוף ההררי, פרץ אפילו אבא בצחוק.

וכבר הביא לנו בעל הדוכן את שתי הגלויות.  אבא שילם לו בנדיבות מכיס מעילו.  גלויה אחת הגיש בקידה לגברת שניידר.

בצילום ישבתי אני הראשון.  סוס-העץ נראה נושא את שקית בית-הספר שלי בין אוזניו.  מאחוריי רכבה אמא.  היא נראתה כאילו בלעה צפרדע.  אבא ישב מלא הוד באמצע (מי שהסתכל בתמונה יכול היה לחשוב כאילו הוא היה בעל הסוס).  פרידריך אחז מעילו של אבא.  השקית שלו חלשה על כל פסגות ההרים וסייעה כנראה לתמוך בעננים.  גברת שניידר הקטנה אחזה בצווארונו של פרידריך.  היא נראתה חמודה מאוד.  מר שניידר חיבק אותה בעליזות מאחור.

בדרך הביתה צחקנו וצחקנו על תמונת הזיכרון.  רק אבא התבייש מעט משום שהרגיש את עצמו כה חשוב על גבי סוס-העץ.

כאשר חזרנו הביתה מעדתי מרוב עייפות בפרוזדור.  מיהרתי להשליך את ילקוטי החדש לפינה והתרתי את הסרט מהשקית שלי.  בפנים היו רק כמה צנימים מצופים סוכר והרבה, הרבה מאוד, נייר עתון מעוך.

אמא ליטפה את ראשי, "הרי אתה יודע, בני, שאנו עניים." אמרה.

אבא רחץ את ידיו ושאל:  "מה נאכל לארוחת-הצהרים?"

אמא נאנחה.  "גלויות זיכרון!"  ענתה.  "את הכסף למזון בזבזנו ביריד."

 

בדרך מבית-הספר (1933)

שבת, 1 באפריל 1933.  היינו בדרכנו חזרה מבית הספר.  "שמע נא," אמר פרידריך, "אמי סחבה אותי אתמול אחרי-הצהרים לרופא.  רצתה שישטוף לי את אוזניי.  אבל הוא לא עשה זאת!"

"למה לא?"  שאלתי אני.

פרידריך צחק:  "אמר שאין צורך.  שקודם כל עליי לקבל תרופת חיזוק.  הוא רשם לי תרופה מתוקה מאוד.  אם אשתה שלוש כפות ממנה, אמר, אהיה חזק כל כך שיוכלו להוציא לי את הלכלוך גם בלי שטיפה."

בסקרנות הבטתי בפרידריך:  "ומה?"

פרידריך משך בכתפיו:  "שתיתי חמש כפות, כל כך טעים היה."

מכיוון שפרידריך עדיין לא נתן לי את התשובה הנכונה, חזרתי ושאלתי:  "ואוזניך?"

פרידריך נשך את שפתו התחתונה ואמר:  "אמש ניקתה אמא את אוזני."

לא הסתפקתי בתשובתו:  "צרחת?"

פרידריך הרכין ראשו:  "קצת, באמת רק קצת!"

שותקים הלכנו זה ליד זה.  הייתה שבת ככל השבתות.  התחבורה זרמה בשקט.  נשים יצאו לקניות סופשבוע.  לנו היו רק מעט שיעורי בית.

לאיזה רופא אתם הולכים?"  שאלתי את פרידריך.

"מיד נעבור על יד ביתו",  ענה, ורמז באצבעו על בית מגורים רב קומות.  "הנה." אמר, "שם השלט שלו!"

ליד כניסת הבית היה קבוע שלט לבן.  עליו היה כתוב באותיות שחורות מעוגלות:

     ד"ר יעקב אשכנזי

     מומחה למחלות ילדים

     מורשה לעבוד בכל המרפאות הציבוריות

קבלת קהל משעה 9–12 לפנה"צ

ומשעה 15–17 אחה"צ

כל יום מלבד שבת.

 

באלכסון על גבי השלט כולו מרח מישהו בצבע אדום את המלה "יהודי."

פרידריך נענע ראשו:  "מי יכול היה לעשות דבר כזה?"  מישש באצבע את הצבע:  "טרי לגמרי!"

פרידריך הסתכל סביב סביב.  "בוא עימי!"  ביקש.  הוא ניגש לכניסת הבית ולחץ על פעמון שליד השלט הקטן "ד"ר אשכנזי."

חיכינו.

"היום אין קבלת קהל," אמרתי. אולי אינו בבית."

וכבר רצינו להסתלק כאשר נשמע זמזום.  פרידריך דחף בחזקה את הדלת בגבו עד שזו נפתחה.  עלינו במדרגות מספר ונעמדנו ליד הדלת בה היה קבוע שלט הרופא.

אדם בגיל העמידה לבוש חליפה כהה הופיע.  על ראשו כיפה קטנה.  כאשר ראה את פרידריך חייך ושאל:  "הו פרידריך, כבר צומחים פרחים מתוך אוזניך?"

פרידריך הסמיק.  ובקול חרישי ענה:  לא, אמא ניקתה אמש את אוזניי."

הרופא הנהן:  "אתה רואה, ידעתי שהתרופה הזאת תשפיע עליך לטובה.  או אולי אין היא טעימה לך?"

"כן, כן,"  אמר פרידריך וליקק את שפתיו.  "זהו ידידי,"  הוסיף ואמר, "גם בשבילו אתה צריך לרשום את הטיפות הטעימות."

ד"ר אשכנזי הושיט לי יד.  "אם כן, עליך לבוא אליי פעם ביחד עם אמך!"  אמר.  אחר המשיך ושאל:  הרי לא בגלל זה באתם אלי?  אתה הרי יודע, פרידריך, שהיום אין קבלת קהל."

פרידריך נראה נבוך.  "רצינו למסור לך ש... " פתח, אך לא סיים את המשפט.

 "שמישהו מרח למטה על השלט שלך, את המלה יהודי," המשכתי אני.

"אני יודע!"  אמר הרופא.  "ראיתי.  אל תדאגו, מחר אנקה אותו."

ד"ר אשכנזי הרצין.  הושיט לנו יד.  "אני מודה לכם שבאתם אליי.  ועתה רוצו מהר הביתה?"  הנהן עוד פעם, אך לא חייך.  ואז סגר את הדלת מאחורינו.

כאשר יצאנו את הבית ראינו שבפינת הרחוב מתרכזים אנשים רבים.

"תאונה!"  שיער פרידריך.

הסרנו ילקוטינו מכתפינו ונשאנו אותם תחת בית השחי.

אני רצתי קדימה.  בפינה הייתה חנות קטנה למכשירי כתיבה.  עד להיכנס לחנות, צריך היה לרדת בכמה מדרגות.  מלבד דיו, דפדפות ציור ונייר צבעוני אפשר יה לקנות שם גם ממתקים, קוביות שוקולדה שעלו 5 פרוטות או מקלות שוש ב-2 פרוטות.  בעל החנות היה ישיש נמוך ולו זקן מחודד.  היינו קונים אצלו את המחברות שלנו.  הזקן היה תמיד אדיב.  לא פעם ששילמנו נתן הנחה של פרוטה והוסיף לנו עוד שתי סוכריות.

לעתים התבדחנו על הישיש ועל קול התיש שלו.  פועים היינו יורדים במדרגות שהובילו לחנותו.  אולם הזקן מעולם לא כעס עלינו.  לפעמים נראה לנו שהוא פועה חזק במיוחד כדי לשמח אותנו.

בדיוק עתה התאספו האנשים ליד חנותו.  הם עמדו כה צפופים עד שלא יכולנו לראות מה מתרחש שם.  אחדים צעקו ולעגו, אחרים עמדו מרצינים.

נדחקנו בין ההמון עד לשורה הקדמית – כדי להיטיב ולראות.  לא הפריעו לנו לעבור.  אישה צעירה אף סייעה לי להתקדם.

מתחת לשלט "אברהם רוזנטל, מכשירי כתיבה" ניצב בפישוק רגליים איש לבוש מכנסי רכיבה אפורים וחסם את דלת הכניסה לחנותו.  חותלות היו כרוכות לרגליו ברשלנות.  מעל השרוול השמאלי של חולצתו הצהובה נשא סרט ועליו צלב הקרס.  בידו הימנית החזיק מקל מטאטא פשוט.  על המקל התנוסס שלט קרטון ועליו נכתב באותיות מגושמות:  "אל תקנו אצל יהודים!"

זקנה, סל קניות מטולא בידה, ניגשה סמוך לשלט.  מכיס מעילה שלפה זוג משקפיים שאחת מזרועותיהם היתה חסרה.  כשהיא מקרבת את המשקפיים אל עיניה, ניסתה לקרוא את הכתוב.

נושא השלט העמיד פנים כאילו לא ראה מאומה.  באדישות העביר מבטו מעל לאישה ולסקרנים.  האישה החזירה משקפיה לכיס מעילה.  מבקשת משהו התהלכה הנה והנה ליד בעל הסרט.  לבסוף נעצרה מולו ואמרה בשקט:  "תן לי בבקשה לעבור!"

מבלי נוע ומבלי להביט באישה דיקלם הזקיף בחדגוניות:  "אל תקנו אצל יהודים!"

"אבל אני בכל זאת רוצה!"  עמדה הזקנה על שלה.  כאשר הזקיף לא מש ממקומו, נדחקה בינו ובין קיר הבית וחמקה במורד המדרגות לתוך החנות.

העומדים מסביב העלו חיוך מעושה.  בשורות האחוריות צחקו אחדים בקול רם.

בעל השלט לא הניד עפעף.  רק ידו השמאלית, שאגודלה היה תקוע בתוך אבזם החגורה, התקמצה לאגרוף.

כעבור שעה קלה טיפסה הזקנה גונחת במעלה המדרגות.  מתוך סל הקניות שלה הציץ גליל נייר-עטיפה כחול לספרי לימוד.  בבת צחוק על פניה נדחקה האישה מאחורי גבו של הזקיף ויצאה מתוך הכניסה.

תוך הנהון אמרה לאיש במכנסי הרכיבה:  "רוב תודות, אדון צעיר."  בראש מורם, גליל נייר העטיפה בסלה, חלפה על פני ציבור הסקרנים.  היא החזיקה את סל הקניות כך שכל אחד יכול היה לראות מה נמצא בתוכו.  קצרת ראייה חייכה לעבר כולם והלכה לה.

בעקבות הזקנה יצא אברהם רוזנטל מדלת חנות-המרתף שלו.  בפנים רציניים הביט מבעד לרגליים המחותלות במתקהלים סביב חנותו.  גם בנו הביט.

פרידריך בירך באדיבות את הגוץ בעל זקן התיש.  הוא עשה כן בהבלטה רבה נוכח כל ההמון.

אני בירכתיו בתנועת ראש בלבד.

הגוץ במרתף ענה בקידה קלה.

בשפתים הדוקות גער בנו בעל השלט:  "התנדפו מכאן!"

פרידריך סקר אותו מכף רגל ועד ראש ואמר:  "כל זמן שאתה עומד כאן, גם לנו מותר!"

נושא שלט הקרטון נשך את שפתו התחתונה.  נשם עמוקות.  שלף את ידו השמאלית מתוך חגורתו.  התקדם צעד אחד ובקול מאיים אמר:  "סתום פיך, זב חוטם חצוף שכמוך!"

אחדים מהצופים הסתלקו.  הנותרים נסוגו לאחור.

פתאום השתררה דומייה.  איש לא דיבר, איש לא צחק.

אנו עמדנו לבדנו.  האיש נשם ונשף.  שלט הקרטון רעד בידו.

ראיתי יד נוגעת בכתפו של פרידריך.  ובו ברגע הרגשתי שמישהו נוגע גם בכתפי.

הסתובבנו.

מאחורינו עמד אביו של פרידריך.  "בואו!"  אמר, והוליך אותנו הביתה.

 

העניבה (1933)

ירדתי בריצה במדרגות.  למטה, ליד הכניסה לבית, לחצתי על פעמונם של השניידרים.  שלוש פעמים קצר, פעם אחת ארוך – זה היה האות שלנו.  הלכתי לי אט אט דרך גינת הבית, על פניו של פוליקארפ, עד פינת הרחוב.

מיד הגיע גם פרידריך.  "תודה רבה רבה," אמר, עדיין נושם ונושף.  "תודה רבה שהסכמת לקחת אותי,"

צעדנו זה לצד זה לעבר הגן הציבורי.  היה מוקדם ויכולנו ללכת ללא חיפזון.

"אני כל כך שמח!"  חזר ואמר פרידריך.  "אני כל כך שמח!" – אבל אל תגלה דבר לאבי.  הוא לא יסכים שאלך לשם.  אתה יודע, ראיתי אתכם צועדים דרך העיר, נושאים דגלכם ושרים.  כל כך מצא חן בעיניי.  מאוד הייתי רוצה להצטרף אליכם.  – אבל אבא לא ירשה!  – אחכה מעט, אולי עוד ישנה את דעתו."

חצינו את הפארק.  מבעד לעצים יכולנו להבחין בגגות הרעפים החומים של המצודה העתיקה.

"מה אתם מתכוננים לעשות היום?"  שאל פרידריך.  "שוב משחקי שדה?"

הנדתי ראשי:  "לא!  יום שלישי הוא ערב במועדון.  ילדים חדשים מותר לנו להביא רק לערב זה.  – אבל שמע, אל תאמר שאתה יהודי."

פרידריך חיבק את כתפי ומלמל:  "אני כל כך שמח!"

"ראש הגדוד הוא בחור לעניין," סיפרתי, "כבר מזמן הצטרף לתנועה.  על קיר במועדון תוכל לראות את העניבה שלו.  באמצע העניבה יש חתך.  הוא ענד אותה בשעת תגרה.  קומוניסט אחד רצה לדקור אותו למוות.  אבל למזלו ננעצה הסכין בעניבה וראש הגדוד שלנו נשאר בריא ושלם."

פתאום חיטט פרידריך בכיס מכנסיו.  "כמעט שכחתי!" קרא ושלף מכיסו מטפחת משולשת שחורה.  "סחבתי אותה מ'העזרה הראשונה' של אמא," הסביר לי מחייך.

ליד הספסל הקרוב נעצרנו.  הראיתי לפרידריך איך לקפל את המטפחת בהתאם להוראות.  הנחתי אותה מתחת לצווארון חולצתו הלבנה כך שרק הקצה המשולש הציץ על הגב.  כבר עמדתי לקשור את העניבה כאשר הוציא פרידריך מתוך כיס מכנסיו לולאת עור.  הייתה זאת לולאה חומה ובה מוטבע צלב קרס.  לולאה כזאת לא הייתה אף לראש הגדוד שלנו.

בגאווה השחיל פרידריך את הקצוות המקופלים של העניבה לתוך הלולאה.  כאשר ראה את קינאתי שמח עוד יותר.  הוא הזדקף, התאים את צעדו לשלי ובקצב אחיד צעדנו, שנינו, דרך שער המצודה העתיקה אל חצר המיסדרים.

הילדים כבר השתוללו בחצר, וכלל וכלל לא שמו לבם אלינו.  רובם היו לבושים מכנסיים קצרים וחולצה מפוספסת או משובצת.  לבודדים בלבד הייתה חולצה חומה אמיתית, בעצם אף לא אחד מהם היה במדים.

המשותף לכולם הייתה המטפחת המשולשת שחודה בלט מתחת לצווארון החולצה.

עיניו של פרידריך הבהיקו בשעה שנשען לצדי אל החומה.  "אני כל כך שמח שמותר לי להיות אתכם," אמר ומישש את לולאת העניבה שלו.

סוף סוף הגיע המדריך שלי.  הוא היה בן חמש-עשרה ולבוש מדים לפי ההוראות, מדים שכל כך היינו רוצים גם אנו.

הודעת לו שהבאתי אתי ילד חדש.  "בסדר!"  אמר.  "אבל עכשיו אין לי פנאי.  נסדיר זאת מאוחר יותר!"  הוא פקד עלינו להסתדר בשורה.

הסתדרנו.

את פרידריך דחפתי לצדי בשורה האחרונה.

"ימינה פנה!"  "קדימה צעד!"

נוצרה ערבוביה קלה משום שפרידריך לא ידע בדיוק איך צועדים.  הוא ספג כמה דחיפות, אבל הצליח לעלות אחריי במדרגות הלוליניות הצרות.

המועדון שלנו היה אולם חסר חלונות בתוך המצודה העתיקה.  מהתקרה השתלשלה נורה חזקה.  כבר בכניסה הזדקרה לעיניי כל תמונת היטלר התלויה על הקיר ממול.  מתחת לתמונה הייתה פרושה לכל רוחב העניבה המפורסמת של ראש הגדוד.  האצבעות הרבות שנגעו ביראת כבוד בחתך האגדי, הרחיבו אותו במשך הזמן לחור בגודל ראש.

על הקיר הימני היו תלויים שני מוטות מצולבים, שבקצותיהם, מחוברים בסיכות, התנוססו הנסים שחורים, וביניהם גם אות הניצחון רקום בלבן.

על הקיר ליד הדלת ניסה אחד המדריכים את כוחו בציור סיסמאות.  "היה יותר מכפי שהינך."  היה כתוב שם, ועוד "אם בחיים חפצת, הילחם!"

כאשר התיישב פרידריך לידי על ספסל העץ לחש אלי:  "נהדר!  אני כה שמח!  גם אני אהיה חניך."  רק ישבנו והמדריך קרא "הקשב!"  כולם קפצו לדום ופנו לעבר תמונת היטלר.  המדריך מסר את המיפקד לראש הגדול.

בצעדים כבדים צעד ראש הגדוד לעבר התמונה.  הרים את ידו.  "זיג הייל, נערים!"  קרא לעברנו.  "זיג הייל, ראש הגדוד,"  ענינו.

פרידריך התלהב עד כדי כך שקולו לא נשמע לו עוד.

"לשבת!" פקד ראש הגדוד.  בשעה שצנחנו ברעש גדול על הספסלים, נשא הוא את דבריו:  "נערים, לערב מועדון זה הבאתי אליכם אורח.  זהו שליח מיוחד מטעם הנהגת המחוז והוא רוצה לשוחח עמכם על נושא חשוב עד מאוד."

זה עתה גיליתי את האיש הגיבן שניצב לידו.  משום קומתו הנמוכה לא בלט מבין הנערים.  לבוש היה בחום מכף רגל ועד ראש.  אף נעליו חומות היו.  מצחייה הצלה על פניו.

הגיבן צעד קדימה.  אולם לא היה ביכולתו לסקור את כל הנאספים.  לבסוף הביא המדריך ארגז ריק.  הגיבן טיפס עליו ופתח בהרצאתו. 

"נערי הפיהרר שלנו!"  קולו היה חד וצורמני.  "הטילו עליי לדבר אליכם היום על היהודים.  כולכם מכירים יהודים.  אולם אין אתם יודעים מספיק עליהם.  הדבר ישתנה בעוד שעה:  בעוד שעה תדעו כולכם, מה גדולה הסכנה האורבת לנו ולאומה מהיהודים."

פרידריך ישב שפוף מעט לידי על הספסל, מבטו נעוץ בנואם.  בפה פעור בלע כל מלה ומלה.

כנראה שהגיבן הרגיש בכך, ובמהרה הופנו דבריו, כביכול, אל פרידריך לבדו.  הרצאתו כבשה אותנו.  הוא ידע לתאר דברים, כך שראינו אותם ממש לנגד עינינו:

"בסכין רחב, בסכין ארוך כאורך זרועי, פונה הכוהן לעבר הפרה האומללה.  אט אט מרים את המאכלת.  הבהמה מרגישה במוות המתקרב.  היא גועה, היא מנסה להשתחרר.  אבל היהודי אין רחמים בלבו.  במהירות הבזק הוא מחדיר את המאכלת לתוך צווארה של הפרה.  הדם ניגר, הוא מטנף את הכול.  הבהמה גועה בקולי קולות.  עיניה יוצאות מחוריהן.  אבל היהודי אינו יודע רחמים.  היהודי אינו מקצר את סבל הבהמה.  הוא נהנה מכאבה.  הוא מבקש את דמה.  הוא עומד ומתבונן כיצד מתבוססת הבהמה בדמה, הולכת וגוועת.  – פעולה זאת נקראת בפיהם שחיטה!  – מצווה אלוהי היהודים!"

פרידריך הלך והשתופף עד שחששתי פן יפול מהספסל.  פניו החווירו, הוא נשם בכבדות, ידיו ננעצו בחוזקה בברכיו.

הגיבן המשיך וסיפר על ילדים נוצרים שנרצחו, על פשעי היהודים, על מלחמות.

תוך האזנה עברה צמרמורת בגופי.

לבסוף סיים הנואם: "משפט אחד, משפט אחד ויחידי רוצה אני שייחרת היטב במוחכם.  אחזור ואחזור עליו עד שיהיה לכם לזרא:  היהודים הם אסוננו!  ועוד פעם:  היהודים הם אסוננו! ועוד פעם:  היהודים הם אסוננו!"

 מזיע וחסר כוחות עמד השליח המיוחד על הארגז.  הוא שתק.  דומייה עמוקה עמדה באולם.

ואז הצביע הגיבן על פרידריך.  "מה הוא המשפט?"  שאל אותו.  פרידריך לא זע ולא נע.

"מה הוא המשפט?"  חזר ושאל הנואם בקול בוטה.

פרידריך ישב לידי על הספסל כשגופו נוקשה ורכון קדימה.

"מה הוא המשפט?"  קולו של השליח המיוחד חרק.  הוא קפץ מהארגז ובאצבע מושטת פסע לעבר פרידריך.

פרידריך בלע את רוקו.

עתה עמד הגיבן סמוך מאוד אליו.  עיניו נעוצות היו בפרידריך.  הוא אחז בעניבה שלו ושלף ממנה אט אט את הלולאה.

"מה הוא המשפט?"  שאג.

בלחש אמר פרידריך:  "היהודים הם אסוננו!"  בחוזקה משך הגיבן את פרידריך מהספסל.  "קום, כשאני מדבר אליך!" צווח ישר לתוך פרצופו.  "הואל בטובך לענות בקול רם!"

פרידריך הזדקף.  עדיין חיוור מאוד. ובקול רם הכריז:  "היהודים הם – אסונכם!"

כל רחש לא נשמע.  פרידריך פנה אחורה. הלולאה, הלולאה החדשה, נשארה בידו של הגיבן.  פרידריך יצא מן המועדון מבלי שאיש יעכבו.

אני נשארתי תקוע במקומי.

 

הכדור (1933)

שנינו רצנו לאורך הרחוב.  פרידריך סמוך לקירות הבתים, ואני בשולי המדרכה.  שיחקתי בכדור הגומי הקטן שניתן לי במתנה בחנות הנעליים.  כדורי קיפץ לגובה באמצע המדרכה ועף לעבר פרידריך.  הוא תפס אותו והחזירו אליי.

אבא יחזור מיד הביתה!"  קרא פרידריך.  עלי למהר ולשוב.  אנו יוצאים היום לקניות גדולות.  אולי יתן גם לי מישהו כדור במתנה.

הנהנתי וקפצתי מעל מכסה הביוב.  הפסקתי לזרוק שכן לקראתנו פסע הולך רגל.  אך עבר האיש, ואני שוב זרקתי את כדורי לעבר פרידריך.

פרידריך לא השגיח.

והנה נשמע קול נפץ.  רסיסי זכוכית התפזרו.

הכדור התמים התגלגל על פני המדרכה וחזר אליי.

בפה פעור נעץ פרידריך את מבטו בחלון הראווה המנופץ.

התכופפתי כד לתפוס את הכדור ולא הבנתי עדיין את אשר ארע.

ופתאום עמדה אישה לפנינו.  תפסה את פרידריך בזרועו והחלה צווחת.

בעקבות צעקותיה נפתחו דלתות וחלונות בסביבה.  סקרנים התאספו.

גנבים!  פורצים!  צעקה האישה.

בעלה עמד ליד דלת החנות, ידיו בכיסי מכנסיו.  בשלווה עישן את מקטרתו.

"היהודון הזה ניפץ את חלון-הראווה שלי," הכריזה האישה בפני קהל הסקרנים.  "הוא רצה לגנוב את הסחורה שלי."  ובפנותה אל פרידריך:  "לא הלך לך הפעם, מה?  הרי עמדתי על משמרתי.  אותך אני מכירה, אתה לא תברח לי.  אתכם צריך להשמיד, אספסוף של יהודים.  תחילה הם הורסים לנו את העסק עם חנויות כל-בו שלהם, אחר כך הם גוזלים את רכושנו.  חכו, חכו היטלר עוד יראה לכם!"  ובזעם טלטלה את פרידריך חזור וטלטל.

אבל לא הוא עשה זאת!  קטעתי את דבריה.  "אני זרקתי את הכדור.  אני שיברתי את השמשה.  לא רצינו לגנוב!"

האישה לטשה בי את עיניה הבולטות והמטופשות.  נטולת דיבור פערה פיה.

בינתיים טאטאה בעלה את הרסיסים לעבר הסמטה.  הוא הוציא את סלילי החוטים, הגדולים והקטנים, את הכוכבים על חוטיהם השחורים והלבנים, ואת פקעות חוטי הרקמה הצבעוניים מחלון-הראווה והעבירם אל החנות.  לפתע הצטמצמו עיניה של האישה.  "מה אתה מתערב בכלל?  מה אתה מחפש פה?  הסתלק לך מפה!  משום שאתם גרים באותו בית, סבור אתה כי עליך להגן על היהודון הזה?  התנדף מפה!"  גערה בי.

"אבל אני הוא זה שזרק את הכדור לתוך חלון-הראווה!"  ניסיתי פעם נוספת.

האישה הרימה את ידה לאות איום מבלי להרפות מפרידריך.  פרידריך בכה.  בשרוולו החופשי מחה את דמעותיו ולכלך את כל פרצופו.  ואני שתקתי.

מישהו קרא למשטרה.

נושף מיוזע הופיע שוטר רכוב על אופניים וביקש מהאישה שתספר מה שקרה.

והיא חזרה וסיפרה את המעשייה על ניסיון הפריצה.  משכתי בשרוולו של השוטר.  "אדוני רב הסמל" אמרתי, "הוא לא עשה זאת.  אני הוא זה שניפץ את השמשה בכדורי."

האישה נתנה בי מבט מאיים.  "אל תאמין לו, אדוני רב הסמל!"  העלתה קצף מרוב כעס.  "הוא רוצה להגן על היהודון.  אל תאמין לו.  הוא סבור שהיהודון הוא חברו, משום ששניהם גרים באותו הבית".

השוטר רכן מעליי.  "אתה אינך יכול להבין זאת עדיין, אתה עוד קטן מדי,"  הסביר לי.  "אתה חושב שהנך עושה לו שירות טוב כאשר אתה מגן עליו.  הרי אתה יודע:  הוא יהודי.  האמן לי: אנו, המבוגרים, לנו יש ניסיון עם היהודים.  אי אפשר לסמוך עליהם.  הם בוגדים ורמאים.  איש מלבד האישה לא ראה מה היהודון עשה שם... "

אבל היא בכלל לא ראתה!"  שיסעתי אותו.  "רק אני הייתי עימו.  אני, אני עשיתי זאת!

רב הסמל קימט את מצחו:  "הרי אינך רוצה לטעון שהאישה הזאת משקרת?"

רציתי להוסיף ולומר דבר מה, אבל השוטר לא התן לי.

הוא תפס את פרידריך בפרק ידו.  ומלווה תהלוכה ארוכה של סקרנים, כאשר בראשה צועדת האישה, הוליך את פרידריך לעבר ביתנו.

גם אני הצטרפתי אליהם.

בדרך נפגשנו עם מר שניידר.

"אבא!"  התייפח פרידריך.

תמה הביט מר שניידר בתהלוכה.  התקרב, בירך לשלום והעביר מבטו מאחד לשני.

"בנך?"  פתח רב הסמל.

אבל האישה קטעה את דבריו.  בשטף חזרה וסיפרה את סיפורה, וויתרה רק על השמצותיה לגבי היהודים.

מר שניידר הקשיב בסבלנות.  כאשר סיימה האישה, אחז בסנטרו של פרידריך והרים את ראשו כדי להביט לתוך עיניו.  "פרידריך," הרצין ושאל, "האם ניפצת את חלון-הראווה בכוונה?"

פרידריך נענע בראשו והתייפח.

"אני עשיתי זאת, מר שניידר.  אני זרקתי את הכדור, אבל לא בכוונה!"  אמרתי והראיתי לו את כדור הגומי הקטן שלי.

פרידריך אישר בתנועת ראש.

מר שניידר נשם עמוקות:  "האם את מוכנה לאשר בשבועה את הסיפור שסיפרת לי זה עתה," אמר לאישה, "הגישי תביעה נגדי.  הרי את מכירה אותי ויודעת את מקום מגוריי!"

האישה לא השיבה מאומה.

מר שניידר שלף את ארנקו.  "ועתה, אדוני הרב-סמל, הואל נא לשחרר את בני!"  אמר בקול רם.  "אני משלם בו במקום עבור הנזק."

 

שיחה בחדר המדרגות (1933)

מר שניידר ופרידריך ירדו במדרגות.

נאנק שירך מר רש את רגליו במעלה המדרגות כשהוא נאחז במעקה.  במשטח שליד דלת דירתנו התאושש.

ופה נפגשנו.

מר שניידר בירכו לשלום ועמד להמשיך בדרכו.

מר רש לא השיב לברכתו.  הוא חסם את הדרך בפני מר שניידר.  נשם בכבדות ופניו נתאדמו.  לבסוף פלט:  "רציתי לדבר אתך."

"בבקשה," אמר מר שניידר, קד קלות לעבר מר רש ושלף את המפתח מכיסו.  "האוכל להזמינך פנימה, מר רש?  נראה לי כי עדיף לשוחח בחדר המגורים מאשר פה בחדר המדרגות."  ובתנועת יד הזמינו להכנס.

מר רש סירב:  "רגלי לא תדרוך עוד על מפתן דירתך.  נוח לי מאוד שמצאתיך פה.  את הדבר שעלינו לברר, נוכל לברר פה."

מר שניידר כעכע, שב וקד קלות:  "כרצונך מר רש!"

מר רש לא נחפז.  התקדם לעבר הדלת שלנו ולחץ על כפתור הפעמון.

אבא פתח את הדלת.

אני הסתכלתי מבעד לכתפיו לעבר המדרגות.

הואל נא להקשיב לי," ביקש מר רש מאבי, "אתה נחוץ לי כעד."

אבא נשאר עומד ליד הדלת מבלי להוציא הגה מפיו.  בתימהון נדדו עיניו ממר רש למר שניידר.

מר שניידר הביט באבי ומשך בכתפיו.

פרידריך המבוהל נאחז במעקה.

מר רש נשם נשימה עמוקה וארוכה, השתעל, חזר ונשם עמוקות:  "אני מוציא נגדך צו פינוי דירתך עד לאחד בחודש!"  הפליט לבסוף. 

איש לא אמר מלה, רק קול נשימותיו העצבניות והכבדות של מר רש נשמע.  עיניהם של אבא ושל מר שניידר נפגשו.  מר רש הרכין ראשו.  פרידריך נעץ עיניו במנורות שבחדר המדרגות, ואני לא הבנתי מאומה.

"בבקשה, מה אמרת, מר רש?"  שאל מר שניידר.

אני מוציא נגדך צו פינוי לאחד בחודש."  הודיע מר רש.

מר שניידר חייך כאשר אמר:  "הרי אינך מתכוון ברצינות, מר רש!"

עתה התערב גם אבי בשיחה:  "הרי זה אינו בא בחשבון, מר רש," העיר אבא.  "מר שניידר נהנה מחוק הגנת הדייר."

מר רש ירה מבט עוין לעבר אבי.  "לא ביקשתי ממך בשום פנים להגן על האדון הזה!"  נזף בו.  "עליך להיות עד – ותו לא!"

אבי כעכע:  "אינך יכול לאסור עלי לדבר, מר רש.  עליך לוותר על עדותי."  ולאחר המלים האלה דחף אותי פנימה וטרק את הדלת בקול.

אך, נשארנו, שנינו, לעמוד מאחורי הדלת כדי לשמוע מה עוד יש בפיו של מר רש אל מר שניידר.

באדיבות פתח מר שניידר:  "הרי בלתי אפשרי הדבר שתבטל את חוזה דירתי באופן כה פתאומי, מר רש."

מר רש השתעל קלות ואמר:  "עוד תראה שזה אפשרי!"

ומר שניידר:  "מותר לי לשאול, מר רש, מה הסיבה לביטול החוזה? 

עתה צווח מר רש עד שקולו הדהד בכל הבית:  "משום שאתה יהודי!"  וכשהוא פונה לאחור, שמענו אותו יורד בכבדות במדרגות.

 

מר שניידר (1933)

ישבנו על שפת המדרכה ליד ביתנו.

פרידריך הסביר לי את שיעורי-הבית בחשבון.

קודם לא הקשבתי למורה ועתה לא הקשבתי לפרידריך.  ברגלי בעטתי באבן שלפני במדרכה.

פרידריך היה כה מרוכז בחישוביו שלא הרגיש כלל שכמעט ואיני מקשיב לו.  רק כאשר בעטתי באבן בעיטה חזקה, נחרד.  הוא עקב אחרי האבן.

"סליחה," אמרתי.

אך פרידריך לא שם לב להתנצלותי.  הוא הגן בידו על עיניו והתאמץ לעקוב אחר מעופה של האבן.

דבר לא נראה.  הרחוב היה ריק.  רק בקצהו  צעד אדם בודד אשר התקרב אט אט.

"האם זה אבי?"  שאל פרידריך חרש.

שבתי והתבוננתי באיש.  "לא," פסקתי.  "אביך נוהג ללכת מהר יותר.  וחוץ מזה עוד מוקדם מדי.  הוא לא סיים עדיין את עבודתו."

פרידריך שתק.  עיניו תרו אחר כל תנועה מתנועותיו של האדם המתקרב.

האיש נשא את תיקו ברצועה.  ראשו היה מורכן.  כובעו הצל על פניו.  תשוש גרר את רגליו.  מדי פעם השתהה.  לפתע הפנה צעדיו אל הגדר של אחת מגינות הבית.  פסע פסיעה קטנה ובסמוך לגדר מעד.  שב ופנה לאמצע המדרכה.

"הרי הוא שיכור!"  אמרתי.

"זה בכל זאת אבי!"  קרא פרידריך.  קפץ ממקומו ורץ לקראת האדם הכושל

נשארתי תקוע במקומי, כי לא בטחתי באבחנתו של פרידריך.  ראיתי שפרידריך נרתע בהגיעו סמוך לאיש.  לבסוף אחז בזרועו מבלי שהלה יגביה את ראשו.  פרידריך תמך בו.  כאשר התקרבו היכרתי גם אני את מר שניידר.

כשהוא אוחז את אביו בשרוולו, כיוון אותו פרידריך לעבר המדרכה. הוא הוליך אותו באופן כזה שמנע ממני לראות את פניו של אביו. וכשגבו מופנה אלי,  העביר את אביו על פניי, אל תוך גינת הבית.

מר שניידר מעולם לא שכח לברך לשלום.  הפעם היה ראשו מורכן.  דמעות זלגו על לחיו.  מר שניידר בכה.  הוא לא מחה את הדמעות מעל פניו.  הן טפטפו על מקטרונו והשאירו שם כתמים לחים.  בכיו החרישי של מר שניידר הגיע אף אל אוזניי.

מר שניידר בכה!  מעולם לא ראיתי גבר בוכה.

פרידריך ואביו נעלמו בתוך הבית.

עמדתי עדיין בקצה המדרכה, ורק כאשר שיערתי שפרידריך ואביו הגיעו כבר לדירתם, עליתי אל אמי.

סיפרתי לה על מר שניידר הבוכה.

אמא אמרה:  "נהיה שקטים.  בוודאי אירע למר שניידר דבר חמור.  לא נפריע לו."

ישבתי לי במטבח וניסיתי לקרוא.  אך לאמיתו של דבר הרהרתי במר שניידר.

לפנות ערב ירדה גברת שניידר אלינו, חיוורת מהרגיל ושערה סתור.  מבוהלת הסתכלה כה וכה.

אמי הייתה עסוקה ליד הכיריים.  "מה עם בעלך, גברת שניידר?" שאלה בשקט מבלי להביט בה.  האם הוא בצרה?"

שותקת הנהנה גברת שניידר בראשה.  לפתע צנחה על הכיסא.  הפילה זרועותיה על לוח השולחן, הניחה עליהן את פניה ובכתה בקול רם, בכתה כולה מזועזעת.  כל גופה רטט מעוצם ההתייפחות.  שוב ושוב גמגמה:  "אני כל כך מפחדת!  אני כל כך מפחדת!"  בקושי ניתן היה להבין את דבריה.

מבוהלת הפנתה אמא את ראשה כאשר התמוטטה גברת שניידר על שולחן המטבח שלנו.  עתה לא שאלה ולא אמרה עוד דבר.  מתוך הפינה המרוחקת ביותר של ארון המטבח נטלה את קופסת הקפה, השמור בדרך כלל בקפדנות.  טחנה את פולי המוקה ושמה שש כפיות גדושות קפה טחון לתוך קנקן המכיל שלושה ספלים בלבד, אותו שטפה לפני כן במים רותחים.

גברת שניידר, זרועותיה עדיין על שולחן המטבח, התייפחה, נאנקה ונאנחה.  דמעותיה ניקוו לשלוליות קטנות על גבי מפת השעוונית.

אמא חלטה את הקפה, בשעה שהמתינה שיצטלל, הלכה והביאה בקבוק קוניאק.  קוניאק זה היה שמור לפי דרישתו של אבא, למקרי מחלה חמורים בלבד.  אמא מזגה את הקפה, פתחה את הבקבוק והוסיפה מעט קוניאק.

גברת שניידר לא הבחינה כלל במתרחש.  השולחן רעד מעוויתות הבכי שלה.  ומבעד לאנחות נשמעו מדי פעם קרעי מלים.

אמא קירבה כיסא וישבה סמוך לגברת שניידר.  היא הרימה את ראשה ומחתה את פניה.  אחרי כן הגישה לה בזהירות את הקפה החריף והמהביל מסוך בקוניאק.

שעה ארוכה ארוכה חלפה עד שגברת שניידר נרגעה.  לבסוף התאוששה.  מגבת לחה, שהגישה לה אמא, ציננה את עיניה האדומות מבכי.  "סליחה," לחשה.  "אינני יכולה עוד!"  אמא הנידה בראשה.  בעדינות ליטפה את ראשה של גברת שניידר.  "אמרי משהו!"  ביקשה מן האישה האומללה, "דברי, זה יקל עליך."

גברת שניידר הנהנה.  דמעות הוסיפו לזלוג מעיניה.  שוב התייפחה.  כעבור שעה קלה לחשה בקול כה חרישי עד שרק בקושי ניתן היה לשמוע את דבריה:  "בעלי פוטר!"

אמי הביטה בגברת שניידר ולא תפסה.

גברת שניידר לא הביטה באמא.  היא נעצה עיניה במפת השעוונית.

"הרי בעלך פקיד, לא כן?"  שאלה אמא.

גברת שניידר ענתה בחיוב.

חשבתי שפקידים אי אפשר לפטר."  העירה אמא.

גברת שניידר לא השיבה.

אולי – חס וחלילה – הוא עשה איזו שטות... "  חקרה אמא.

גברת שניידר הנידה ראשה.  שוב זלגו דמעות מעיניה.

"כפו עליו לצאת לפנסיה... "  אמרה לבסוף.  "בגיל שלושים ושתיים!"

אבל מדוע?"  שאלה אמא.

גברת שניידר הרימה ראשה.  בעיניה האדומות מבכי הביטה ארוכות באמא והחרישה.  כעבור זמן רב ענתה בהדגישה כל מלה ומלה:  "הרי אנו יהודים!"

 

המשפט (1933)

היושב ראש אחז בתיק חדש.  "רש נגד שניידר" קרא לתוך חלל בית-המשפט.  אחר כך שיקע עצמו בתזכירים המונחים לפניו.

עורך-דין בגלימתו הרחבה פתח את הדלת הקבועה בדוכן העדים.  בעיניו רמז למר רש שישב באולם לגשת אל ספסל העדים.

מר שניידר ניגש לבדו אל שולחן השופט וחיכה.  מי שלא התבונן באצבעותיו ששיחקו בלי הרף, יכול היה לחשוב שהוא שליו ובטוח. 

פרקליטו של מר רש ניצב מול מר שניידר.

היושב-ראש הרים ראשו והורה למזכיר בית-המשפט את שעליו לרשום.  לאחר מכן פנה אל הפרקליט:  "אדוני הפרקליט, בכתב התביעה שהוגש על ידך חסרה ההנמקה המשפטית.  הנך תובע מהנתבע לפנות את הדירה בה הוא גר מחמת ההטרדה שהוא גורם לנתבע.  אולם אינך מציין מה פישרה של הטרדה זאת."

הפרקליט קד אל השופט.  ידיו אחזו בגלימתו והידקוה מעל חזהו, וכשפלג גופו העליון נטוי לאחור, החל לנאום:  "אדוני היושב-ראש!  בתביעתנו לפינוי הדירה, מדובר בפרשה מיוחדת במינה – שכן נושא התביעה הינו חד משמעי.  התובע דורש זכות שיש להעניקה כיום לכל אזרח גרמני.  אנו, התובע ואני המלמד זכות עליו, מוּדעים לעובדה שכף רגלינו דורכת על קרקע-משפטית-בתולה.  כבר בחוק הרומי העתיק... "

השופט כעכע.  נוצרה הפסקה קצרה, ואז קטע השופט את הנואם:  "רגע, בבקשה אדוני הפרקליט.  בהתאם לחוק האזרחי אנו חייבים לשפוט את העניין השנוי במחלוקת באופן המהיר ביותר.  אם תתחקה אחר המקורות, חושש אני, כי נצטרך לכמה ימי דיון.  אבקשך, אם כן, למסור בקיצור את העובדות."

כמו מקבל עליו את הדין הרכין הפרקליט ראשו עד כי סנטרו נגע בחזהו.  ואז שב והיטה לאחור את פלג גופו העליון, משך בגלימתו והחל שנית.

במתיחות נעצתי עיניי בדיינים.  מעולם לא ישבתי קודם לכן באולם בית-המשפט.  אמא אחזה בידי בחוזקה.  גם עבורה היתה זאת הפעם הראשונה.  מר שניידר ביקש מאיתנו ללוות אותו "על כל מקרה שלא יבוא."

שפופה ישבה גברת שניידר לידינו.  רעד אחז את כל גופה ובהתרגשותה החלה משהקת.  פרידריך התרפק אליה כשהוא תולה עיניים קרועות מאימה, פעם באביו, פעם בשופט ופעם בפרקליט.

"שולחי," פתח הפרקליט, "התובע, הינו מזה שנה חבר המפלגה הנציונאל-סוציאליסטית של הקאנצלר שלנו, אדולף היטלר, רם המעלה."  באומרו מלים אלו קפץ הפרקליט לדום והקיש בעקביו.  ומיד חזר לעמידתו הרגילה על מנת להמשיך בדבריו.

התובע מאמין בכל נפשו ומאודו ברעיונות של המפלגה הזאת והוא משוכנע באמיתות האידיאולוגיה שלה.

הפרקליט פסע פסיעה לאחור, ידיו הרפו מגלימתו והוא הרים את אצבעו הימנית באיום לעבר התקרה של אולם בית-המשפט.  בדומה לכלב מכשכש בזנבו, התנופפה ידו באוויר.

"הבסיס האיתן של האידיאולוגיה הנאציונאל-סוציאליסטית הינו פסילת היהדות – אדוני היושב-ראש!"

בתנועה של סייף העמיד רגל לפני רגל והצביע על מר שניידר, בקול רם אמר:  "אדוני השופט, הנאשם הוא יהודי!"

ואז נעצר בדיבורו.

היושב-ראש תלה עיניים שואלות תחילה בפרקליט, אחר במר שניידר ולבסוף בציבור שבאולם.

לאחר הפסקה קלה המשיך הפרקליט את נאומו.  בדומה למטיף צווח לתוך אולם בית-המשפט כשקולו עומד להישבר:  "האם אפשר לדרוש משולחי להחזיק בביתו דייר אשר מהווה, לפי עקרונותיה של מפלגתו, אסון לאומי, סכנה מתמדת ומאיימת?  עבור שולחי נוכחותו של יהודי בביתו הינה הטרדה מתמדת בהתאם לחוק הגנת הדייר.  מתוך נימוק זה אנו דורשים לחייב את הנאשם...  "

היושב-ראש זקר את אצבעו.  "את הנתבע, בבקשה, אדוני הפרקליט!"  היושב-ראש.  את הנתבע!"

כמי שחוזר בדבריו אמר הפרקליט:  "כמובן, אדוני היושב-ראש, כמובן – הנתבע.  אני מבקש סליחה."  הוא נשם עמוקות והגביר את קולו:  "אנו תובעים לחייב את הנתבע בפינוי מיידי של הדירה ובכיסוי הוצאות המשפט."

היושב-ראש רמז לרשם.  אחר פנה למר שניידר:  "מה יש לך להשיב?"  גברת שניידר זעה על מושבה לכאן ולכאן.  לצדה הזדקף פרידריך על מקומו במתיחות.  מאחורינו התלחשו אנשים.  אמא לחצה את ידי חזק חזק.

בקול בטוח ענה מר שניידר:  אני דורש לדחות את התביעה.  התובע ידע מאז ומתמיד שאני יהודי.  עד לפני זמן קצר לא היו לו כל תלונות נגדי בעניין זה."

היושב-ראש הרכין ראשו קלות:  "כמה זמן אתה גר בבית התובע?"

"כעשר שנים!"  השיב מר שניידר.

בפנותו לפרקליט ביקש היושב-ראש לדעת:  "האם נכונים דבריו של הנתבע?"

הפרקליט פנה למר רש.  "האם נכון הדבר?"  שאל.

תוך כדי התנשפות קם מר רש מספסל העדים.  ובנושמו בכבדות התקדם אט אט.  "רש," הציג את עצמו בפני היושב-ראש.  "אני התובע."

הרשם כתב את שמו בתיק.

מה יש לך להעיר לעניין?"  שאל היושב-ראש.

מר רש הצמיד ידיו לחזהו, נשם עמוקות ופתח:  "אני נאציונאל-סוציאליסט נאמן, אדוני השופט.  ברצוני לתרום את חלקי להגשמת המטרות הנעלות של הנאציונאל-סוציאליזם.  היהודי שניידר מונע זאת ממני.  נוכחותו תרתיע את חבריי למפלגה מלבוא ולבקר אצלי.  ולא חבריי למפלגה בלבד, אלא גם עמיתיי לעסקים יתרחקו ממני.  אדוני היושב-ראש, יהודי זה, שליח היהדות הבינלאומית, יהרוס את עסקיי.  כל הקורא את עיתון "השטירמר,"  לומד על ההרס הנורא שנגרם לחיי הכלכלה הגרמניים בגין היהודים...  "

היושב-ראש קטע את מר רש:  "רק רגע בבקשה, אבקשך להימנע מהשמעת נאומים פוליטיים כאן.  דבר לעניין.  לא השבת על שאלתי:  האם הנתבע גר מזה עשר שנים בביתך וידעת תמיד שהוא יהודי?"

מר רש התקרב אל שולחן השופט:  "כן, אבל לפני כן היה המצב שונה.  הזמנים השתנו בינתיים.  לא אסבול עוד יהודי בביתי!"

היושב-ראש רמז בידו למר רש להפסיק ואמר:  "מאז הנך חבר המפלגה הנאצית אינך יכול לסבול עוד יהודי בביתך.  היכול הנך להבטיח לי שלא תצטרף בקרוב למפלגה שהיא נגד קאתולים, או נגד טבעונים?  אם אעתר היום לתביעתך, תעמוד פה בשנה הבאה, או בזאת שלאחריה, בתביעת פסק-דין נגד דייר אחר משום שהוא קאתולי או טבעוני."

מר רש הניד בראשו:  "אבל זה משהו אחר לגמרי...  "

ואז ניגש הפרקליט, אחז בשרוולו ומשכו הצידה.  השניים התלחשו.

מר רש נפנף בידיו, והפרקליט השתדל להרגיעו שוב ושוב.

היושב-ראש השקיף מבעד לחלון.

בקהל התגבר הרעש.  גברת שניידר מחתה אגלי זיעה ממצחה.  פרידריך ליטף את זרועה.

לבסוף התקרב הפרקליט, ומר רש יצא את בית-המשפט.  "שולחי הטיל עליי לבטל את התביעה,"  הכריז.

בזעם סגר היושב-ראש את התיק.  הוא שלף מהערימה שלפניו תיק חדש על מנת לקרוא לשני בעלי דין חדשים.

מר שניידר קד אל היושב-ראש.

פתע פרץ פרידריך בבכי מר.  גברת שניידר הניחה ידה על פיו.

כל האנשים באולם הסתכלו עלינו.  עיניי היושב-ראש הופנו לעבר הקהל "מי זה?" שאל.

"בני!"  השיב מר שניידר.

"בוא אליי, נערי!"  קרא היושב-ראש.

מר שניידר ניגש לספסלנו והוליך את פרידריך אל דוכן השופט.

"מדוע אתה בוכה?"  שאל השופט בקול ידידותי.  "אל תדאג.  כל רע לא יאונה לכם.  הרי אני עומד פה כדי לשמור על דין צדק."

פרידריך מחה את הדמעות מעל פניו ואמר:  "אתה, כן!"

 

בחנות הכל-בו (1933)

פרידריך לבש חליפה חדשה.  בדומה לרקדנית הסתובב סביבי כדי להראות את עצמו.

אפילו חליפת השבת שלי לא הייתה כה מהודרת.  "מאין לך?" שאלתי.

פרידריך צחק, אחז בידי והוליך אותי לאורך הרחוב.

"לאן אתה רוצה ללכת?"  ביקשתי לדעת ושחררתי את ידי מידו.

"בוא אתי!"  הזמין אותי פרידריך.  "אראה לך משהו!  תופתע!"  מתוף סקרנות הלכתי עימו.

חצינו את הרינגשטראסה, הלכנו לאורך סמטה צרה ומפותלת והגענו לכיכר השוק.  פרידריך רץ קדימה.  לא הניח לי אפילו להציץ בחלונות הראווה.  דרך שורת הקשתות עזבנו את הכיכר ופנינו לעבר הרחוב הראשי.

בחיוך בירך פרידריך את האיש שעמד על המשמר ליד בניין המועצה המחוזית ב"הייל היטלר!"

בקופצו לדום השיב האיש על הברכה.

ואז נכנסנו דרך הכניסה הראשית לחנות הכל-בו "הרשל מאייר."

אדם גבה קומה, במעיל וכובע כחולים, ששרוכי כסף רבים משתלשלים מכתפיו, פתח לפנינו את הדלת וקד עמוקות.

אורות הנברשת הענקית בקומת הקרקע השתקפו פעמים אין ספור במראות שמסביב לקירות.  בכל מקום שעברנו בו, קמו הזבניות מסבירות הפנים ממקומותיהן.

פרידריך לא התבלבל, דבק במשימתו פנה לכיוון המדרגות הנעות.  זינוק אחד – וכבר הוא עומד על המדרגות העולות ברומזו אליי לבוא אחריו.

אני היצבתי את רגלי בזהירות יתרה.  וכשמצאתי אחיזה בטוחה, טיפסתי אחריו.  אולם עוד לפני שהשגתיו כבר עלה פרידריך על גרם המעלות הבא.

מתחת לשלט "קומה ב – צעצועים" חיכה לי.  אחז בידי והוליכני למקום ממנו יכולתי להשקיף על המחלקה כולה.

"ובכן, מה אתה רואה?"  שאל בגאווה.

פניתי כה וכה.  מסביב ראיתי דוכנים מלאי צעצועים.  היו בהם קוביות, סוסים, תופים, בובות, מחליקיים ואופניים.  בין כל אלה עמדו הזבניות.  לקוחות אחדים טיילו להם בין הדוכנים, אחרים עמדו וקנו.  גבר במעיל  עליון שחור ומכנסיים אפורים מפוספסים הסתובב לו בנחת:  פה הדריך זבנית, שם יישר צעצוע כלשהו.

"אינני יודע"  עניתי לפרידריך.

הוא עודד אותי:  "בוא, אעזור לך."  אחז בכתפי והוליך אותי.  עברנו ליד עגלות-בובות, חישוקים וספינות מתכת ונעצרנו סמוך מאוד אל האדון בעל המקטורן השחור.

משהו באותו אדון נראה לי מוכר.

פתאום השתעל פרידריך בקול רם.

בשקט הפנה האדון את ראשו.

מר שניידר!

מר שניידר צחק, תפס את פרידריך והניפו מעלה מעלה.  אחר כך בירך אותי.  "הגד, מי מוצא חן בעיניך יותר," שאל אותי, "פקיד הדואר או ראש המחלקה?"

 היססתי ואמרתי:  "אתה נראה כל כך מרשים!"

ושוב צחק מר שניידר.  "השינוי הזה מוצא חן בעיני."  הכריז וחיכך יד ביד.  ואז אחז אותי בידו הימנית ואת פרידריך בידו השמאלית והעביר אותנו בין הדוכנים עד שהגענו לבימה ענקית.

על הבימה נבנתה רכבת שפסיה נמתחו בין הרים ועמקים.  רכבות אחדות יכלו לנסוע בו בזמן ולעצור, אחד אחרי חברתה, בתחנת הרכבת.

מר שניידר הסביר לנו את מערכת החשמל והרשה לנו לשחק ברכבת.  הוא עמד לידינו והתבונן בנו.  פרידריך פיקד על רכבות המשא, אני על הרכבות המהירות.  כמעט וקרתה תאונה.  מר שניידר מנע אותה ברגע האחרון.

בשעה שחיברתי קרון לרכבת שאל אותי מר שניידר באופן בלתי צפוי:  "מה נשמע ביונגפולק?"[3]

 הבטתי בפרידריך.

"פרידריך סיפר לי הכול," אמר מר שניידר.

"מוצא חן בעיניי מאוד שם," עניתי לו.  "בקרוב נצא למסע אמיתי.  אולי ירשו לי להשתתף.  אני חוסך כבר כסף.  יהיה נהדר!  נישן באוהלים ונבשל בעצמנו.  חבל שפרידריך לא יכול להיות עימנו."  מבטו של שניידר נדד מאיתנו והלאה.  עיניו שהו אי שם במרחקים.  הוא הניד קלות ראשו.  "חבל," לחש, "אבל יותר טוב כך."

חרש המשכנו לשחק.

מאחורינו פסע לו מר שניידר הלוך וחזור פתאום שב ושאל:  "ומה בעצם אומר אביך על תנועת-הנוער?"

פניתי אליו:  "אבא שמח שאני אוהב את התנועה.  הוא מאוד מקפיד שאלך לשם בקביעות ובדייקנות.  בעיקר מאז שהוא חבר המפלגה."

מר שניידר תלה בי עיניים מבוהלות:  "אם כן, גם אביך במפלגה?"

הנדתי ראשי לאות הן:  "כן, הוא סבור שזה רק יכול לעזור לנו."

מר שניידר נאנח והסב פניו.  כעבור שה קלה קרא:  "גברת אוורט, בואי הנה, בבקשה!"

זבנית צעירה מיהרה אליו.

"שני האדונים הצעירים האלה," אמר מר שניידר, "שני הלקוחות שלנו, גברת אוורט, רוצים לראות את תערוכת הצעצועים שלנו.  הראי בבקשה לשניהם כל מה שברצונם לראות והסבירי להם כראוי.  עם גמר הביקור יכול כל אחד מהם לבחור לו צעצוע בשווי של מארק אחד, של מארק אחד בלבד.  את החשבון אשלם אני.  בבקשה גברת אוורט, הוליכי את האדונים."

גברת אוורט חיכה והנידה ראשה.

מר שניידר הושיט לנו יד.  "להתראות, נערים, גילוי נעים!"  אט אט התרחק.  מאחורי הדוכן הרביעי הסב פניו אלינו ונפנף אלינו בידו, אולם פניו לא חייכו עוד.

 

המורה (1934)

פעמון בית-הספר צלצל.

עם הצליל האחרון סגר המורה ניידורף את הספר וקם ממקומו.  שקוע בהרהוריו פסע לאיטו אלינו.  תחילה כעכע, אחר אמר:  "השיעור אומנם הסתיים, אולם אבקשכם להישאר לשעה קלה.  רוצה אני לומר לכם דבר-מה, כל מי שאינו מעוניין לשמוע רשאי ללכת הביתה."

תלינו עיניים שואלות זה בזה.

המורה ניידורף ניגש לחלון.  הוא הפנה לנו עורף.  שלף מתוך כיס מעילו את מקטרתו, ובשעה שפיטמה בטבק, השקיף על העצים שבחצר בית-הספר.

ברעש אספנו את חפצינו.  ארזנו תיקים וילקוטים.  אולם אף אחד לא יצא מן הכיתה.  מי שהיה מוכן, חיכה.

בקפדנות הצית המורה את מקטרתו.  בהנאה פלט את העשן לעבר החלון.  עתה פנה אלינו.  מבטו עבר על שורות הספסלים.  וכאשר ראה שכל הילדים יושבים עדיין, הנהן וחייך.

עיניי כולנו היו מופנות אל המורה ניידורף.  דממנו.  מהפרוזדור נשמעו  רעש והמולה של יתר הכיתות.  בספסלים האחוריים רקע ילד ברגליו.

המורה ניידורף ניגש עד לשורה הקדמית.  הוא התיישב לו על אחד השולחנות של הכיתה ומקטרתו הבוערת בפיו.  בעודו נושף ממקטרתו סקר אותנו בזה אחר זה.  את העשן פלט מעל ראשינו לעבר החלון.

אנו, התלמידים, נעצנו עינינו במורה בציפייה ובהתרגשות.

סוף סוף החל מדבר בקול שקט:  "בוודאי שמעתם בזמן האחרון רבות על היהודים, לא כן?  היום יש גם לי סיבה לשוחח אתכם עליהם."

רכנו קדימה כדי להקשיב טוב יותר.  כמה מהילדים השעינו סנטרם על ילקוטיהם.

דומייה עמדה בכיתה.

המורה פלט ענן עשן כחול ריחני לעבר התקרה.  ולאחר הפסקה שב ופתח:  "לפני אלפיים שנה חיו כל היהודים בארץ ששמה היום פאלשתינה.  היהודים קוראים לה ארץ-ישראל.

הרומאים משלו בארץ בעזרת נציבים ושרי מחוז.  אולם היהודים סירבו להיכנע לשלטון זה.  הם מרדו ברומאים.  הרומאים דיכאו את המרד והרסו, בשנת 70 לספירה, את בית המקדש בירושלים והגלו את המורדים לספרד או לארץ הריין.  כעבור דור העזו היהודים למרוד שנית.  הפעם החריבו הרומאים את ירושלים עד היסוד.  היהודים ברחו או גורשו, ונפוצו בעולם כולו.

במרוצת השנים הגיעו יהודים רבים לעושר ונחלה עד אשר הוכרז על מסעות הצלב.

ארץ הקודש הייתה אז בידי המוסלמים והם מנעו את הגישה למקומו הקדושים לנוצרים.  מטיפים חוצבי להבות תבעו את שחרורו של הקבר הקדוש.  רבבות של נוצרים נלהבים התגייסו למסעי הצלב.

אולם היו שטענו:  "מה תועלת יש במלחמה כנגד המוסלמים כל עוד חיים בינינו כופרים!"

מכאן החלו רדיפות היהודים.  במקומות רבים קיבצו אותם, רצחום או שרפום.  בכוח גררו אותם לטבילה.  מי שהתנגד לטבילה עונה קשות.

יהודים למאות איבדו עצמם לדעת כדי להינצל מהטבח.  כל מי שיכול היה לברוח, ברח.

כאשר תמו הרדיפות כלאו נסיכים שירדו מנכסיהם את אזרחיהם היהודים בבתי-הסוהר והוציאום להורג ללא משפט, כדי להתעשר מרכושם.

ושוב נמלטו יהודים רבים.  הפעם מזרחה.  בפולין וברוסיה מצאו להם קורת-גג.  אך במאה הקודמת התחילו גם שם לענותם ולרדפם.

היהודים חויבו לגור בגטאות – בסמטאות היהודים.  נאסר עליהם לעסוק במקצועות "הגונים", לעבוד ולייצר.  נשללה מהם זכות הבעלות על בתים וקרקעות.  רק במסחר ובבנקאות הורשו לעסוק."

המורה ניידורף הניח את מקטרתו הכבויה על השולחן בתוך חריץ המיועד לעטים ולעפרונות.  חרש ירד מהשולחן.  מהורהר שוטט לאורך הכיתה.  לפני שהמשיך הבריק את משקפיו.

התנ"ך הוא הספר הקדוש ליהודים.  הם קוראים לו 'התורה.'  בתורה כתובות הדיברות אותן ציווה אלוהים למשה.  מחשבה רבה השקיעו היהודים בתורה ובמצוותיה, ואת פירושיהם לחוקי התורה כתבו ביצירה אחרת, גדולה מאוד – התלמוד.

היהודים המאמינים חיים עוד היום על-פי חוקי התורה.  ולא קל הדבר, משום שחוקים אלה אוסרים, למשל, להדליק אש בשבת או לאכול מבשרן של חיות טרפות כמו חזיר.

בתורה נקבע מראש גורלם של היהודים.  אם יפרו את החוקים הקדושים, ירדפו ויגלו אותם.  אך הם מאמינים שהמשיח ישיבם לארצם הקדושה ושם יקים בתוכם את ממלכתו.

משום שהיהודים לא האמינו שישו הוא המשיח האמיתי, משום שחשבוהו לנוכל, כפי שהיו כבר אחרים לפניו, משום כך הם צלבו אותו.  את זאת לא סלחו להם עד היום הזה.  יש המאמינים בדברים הבלתי הגיוניים ביותר המופצים על היהודים.  ויש הממתינים ליום בו יוכלו לשוב לרדוף ולענות את היהודים.

רבים הם האנשים שאינם מחבבים יהודים.  היהודים נראים בעיניהם זרים ומאיימים.  רק משום שאינם מכירים אותם היטב הם סבורים שהיהודים מסוגלים לכל רע."

בקשב רב האזנו לדבריו.  דממה עמוקה שררה בכיתה עד כי שמענו את חריקת סוליות נעליו של המורה.  עיניי כל היו תלויות בו.  רק פרידריך נעץ עיניו בידיו.

מאשימים את היהודים שהם ערמומיים מרושעים, ואיך לא יהיו:  אדם, הפוחד בכל עת, פן יענו אותו וירדפוהו, חייב להיות חזק מאוד בנפשו כדי להישאר גם בנסיבות אלה אדם הגון.

טוענים שהיהודים רודפי בצע הם ורמאים!  היש פלא בכך? 

שוב ושוב שדדו אותם והחרימו את רכושם.  כל פעם מחדש נאלצים היו לוותר על נכסיהם.  הם למדו לדעת שהכסף הוא האמצעי היחיד שבעזרתו יוכלו לשמור על חייהם ועל ביטחונם.

אך עם עובדה אחת חייבים להסכים אף אויביהם המושבעים ביותר:  היהודים אנשים מוכשרים הם!

רק בן לעם הנרדף למעלה מאלפיים שנה, בן לעם נבחר, ימצא עוז בנפשו להמשיך ולהתקיים.  בזכות הישגיהם, שהיו על פי רוב מעל למקובל בסביבתם, הצליחו היהודים לרכוש תמיד מחדש מעמד ויוקרה.  אנשי מדע רבים ואמנים דגולים היו והינם יהודים.

אם תראו היום או מחר שבזים ליהודים, זיכרו:  היהודים הם בני אדם, בני אדם כמונו!"

מבלי להביט בנו אחז המורה ניידורף במקטרתו.  גרד את האפר מראשה והצית אותה מחדש.  לאחר נשיפות אחדות שאל:  "ודאי תרצו לדעת מדוע סיפרתי לכם כל זאת?"

הוא ניצב ליד פרידריך והניח ידו על כתפו.

אחד מכם עומד לעזוב את בית-הספר שלנו.  על פרידריך שניידר נאסר לבקר עוד בבית-ספרנו.  הוא יאלץ לעבור לבית-ספר יהודי, מפני שיהודי הוא.

אם פרידריך חייב לבקר בבית-ספר יהודי, אזי אין זה עונש, אלא רק שינוי.  אני רוצה לקוות שתבינו זאת ותישארו ידידיו, כפי שגם אני אשאר ידידו, גם אם אינו מבקר עוד בכיתתי.  יכול להיות שבעתיד יזדקק פרידריך לידידים טובים."

המורה ניידורף אחז בכתפיו של פרידריך והישיר מבטו אליו.

אני מאחל לך כל טוב, פרידריך!"  אמר המורה, ולהתראות!"

פרידריך הרכין ראשו.  חרש ענה : להתראות!"

המורה ניידורף פסע פסיעות מהירות קדימה ובעומדו מול הכיתה הרים את זרועו הימנית לגובה עיניו ובירך:  "הייל היטלר!"

קפצנו ממקומותינו והשבנו לברכתו באותה הדרך.

 

העוזרת (1935)

מאז שמר שניידר התמנה למנהל מחלקת הצעצועים בחנות הכל-בו "הרשל מאייר", באה אליהם, פעמיים בשבוע, גברת פֶּנק ועזרה לגברת שניידר בעבודות הבית השונות.

לאחר שאבי מצא מקום עבודה וכחבר המפלגה קיבל אף העלאה בדרגה, עזרה גברת פנק גם לאמי.

גברת פנק היתה חרוצה מאוד, ולפיכך אפשר היה להמליץ עליה בלי היסוס לאחרים.  היא קיבלה על עצמה מקומות עבודה ככל שרק הספיק לה זמנה, והעדיפה בדרך כלל משפחות עם ילדים, כי היתה בעצמה חשוכת בנים.  היות שבעלה היה חוזר רק מאוחר בערב מבית-החרושת והיא השתעממה לבדה בבית, ובעיקר, משום שאהבה לקנות לעצמה את כל האפשרי והבלתי אפשרי, הלכה גברת פנק לעבוד כעוזרת אצל אחרים.

היה זה יום רביעי אחד בשלהי סתיו 1935.  הכנתי שיעורי-בית, וגברת פנק צחצחה את השמשות.  והנה נשמע צלצול בפעמון הדירה.  שמעתי את אמא הולכת לדלת.  בחוץ ביקשה גברת שניידר לדבר עם גברת פנק.

גם גברת פנק שמעה אותה.  היא הניחה את המטלית מידה וכבר עמדה לגשת אל הדלת, כאשר אמא, גברת שניידר ופרידריך נכנסו לחדר.

"רציתי לבוא אליך," אמרה גברת שניידר והושיטה ידה לגברת פנק.  "רציתי לבקש ממך לא לבוא מוקדם ביום שישי, כי עליי ללכת עם פרידריך לרופא."  ולבסוף שאלה אותה:  "האם זה בסדר, גברת פנק?"

גברת פנק עמדה נבוכה .  מכיס סינורה שלפה ממחטה ומוללה אותה בין אצבעותיה, משפילה מבטה אל הממחטה.  כעבור שעה קלה פתחה בביישנות:  "רציתי לעלות אליך אחר כך.  על כל פנים רציתי לשוחח אתך, גברת שניידר."  היא הפסיקה לרגע קל הביטה בגברת שניידר ואחר אמרה: "את יודעת, גברת שניידר, עליך להבין זאת... בעלי חושב... אני באמת אהבתי לעבוד אצלך... הרי אני כל כך אוהבת את פרידריך..."

גברת שניידר הסמיקה, ועתה הייתה זאת היא שהרכינה ראשה.  ידיה שיחקו בעצבנות בכפתורי מעילה.  נשימתה הייתה קצרה ומהירה. 

אמי תלת עיניים שואלות, תחילה בגברת פנק , אחר כך בגברת שניידר.

גברת פנק משכה את פרידריך אליה, כרכה ידה האחת סביב צווארו וחיבקה אותו בחוזקה.  בידה השמאלית החליקה בלי הרף את סינורה.  פרידריך העביר מבטו מאמו אל גברת פנק ולא הבין מאומה.

ואז זקפה גברת שניידר את ראשה, כעכעה ואמרה:  "זה בסדר, גברת פנק.  אני מבינה אותך.  איני כועסת עליך.  אני  מודה לך על שעזרת לנו זמן רב ובצורה כה יפה.  אני מאחלת לך כל טוב!"  והושיטה את ידה לגברת פנק.  "בוא פרידריך!"  אמרה.  ובצעדים מהירים עזבה את דירתנו.

בהיכנסה שוב לחדר משכה אמא בכתפיה.  "אני, אינני מבינה עוד שום דבר!"  אמרה.

גברת פנק עמדה עדיין באותו המקום ומעכה את ממחטתה.

"האם רבת עם גברת שניידר?"  רצתה אמא לדעת.  "מה קרה פה?  איך את מוותרת על משפחה כזאת?"

גברת פנק הפנתה את גבה לאמא.  היא חזה במטלית ותוך ניקוי מסגרת החלון אמרה כשפניה לקיר:  "מה עלי לעשות?  האמיני לי שלא בשמחה החלטתי על כך.  אבל סוף סוף אני רק בת שלושים ושמונה."

אמא תלתה בגברת פנק מבט כאילו זאת חדה לה חידה: "אבל מה בין החלטתך ובין העובדה שאת רק בת שלושים ושמונה?"

תמהה הביטה גברת פנק מעל כתפיה באמא.

ואמא נעמדה למול עיניה התמהות.

גברת פנק הפסיקה לנקות.  "האם לא שמעת על החוק החדש של הנאצים?"  חקרה את אמא, כשצליל של התנשאות נשמע בקולה.

"לא!"

"אסור ליהודים להתחתן עם לא-יהודים," הסבירה גברת פנק.  "כל הנישואים בין יהודים לבין לא-יהודים בטלים.  ולנשים לא-יהודיות, מתחת לגיל ארבעים וחמש, אסור לעבוד בבתי יהודים."

"ריבונו של עולם!"  נאנחה אמא.

"בשבוע שעבר ראיתי איך הוליכו אישה צעירה ברחובות העיר,"  סיפרה גברת פנק.  "סביב צווארה תלו שלט ועליו כתוב:

מכות רצח הן עונשי

כי יהודי אוהבת נפשי!"

אמא כבשה את עיניה בידיה:  "הרי זה איום ונורא!"

"הסבורה את שגם אני רוצה להיות מוצגת כך בעיר, או אולי לסיים בבית-הסוהר?"  נענעה גברת פנק ראשה.

לאיטה פסעה אמא אל הדלת.  לפני שיצאה את החדר נעצרה.  "ומה אומר על כך בעלך, גברת פנק?"  שאלה.

גברת פנק קיפלה את המטלית שבידה.  "מבינה את," השיבה בשקט, אני הייתי כבר יודעת איך להסתדר .  אבל בעלי היה לפני כן קומוניסט, והוא חושב שעלינו להיזהר ושאסור לנו לעשות דבר בניגוד לחוק."

 

נימוקים  (1936)

אבא חזר מאוחר מאספת המפלגה.  עייף הביט בשעון ואמר לאמא:  "אינני רוצה לאכול עכשיו."

אמא נענעה ראשה בתמיהה והורידה את הסיר מעל האש.  אבא לקח כיסא והעמידו בפרוזדור סמוך לדלת חדר המגורים.  שם, לאור מנורת המסדרון קרא את עיתונו.

אמא התבוננה בו מבעד לדלת המטבח.  באנחה עמוקה חזרה לעבודתה.

בפיזור נפש עבר אבא על  דפי העיתון.  כל פעם שנשמע בבית רחש כלשהו, פתח את הדלת כדי סדק והאזין לקולות שבחוץ.

כבר מזמן חדלתי לשחק.  ממקומי בחדר המגורים התבוננתי בהתנהגותו המוזרה של אבא והרהרתי מה פשר הדבר.

כאשר שמע אבא את מר שניידר עולה המדרגות, פתח את דלת הדירה , השליך את עיתונו לרצפה ויצא אל חדר המדרגות כדי לפגוש אותו.

אט אט טיפס מר שניידר במעלה המדרגות.  פרידריך ליווה אותו כשהוא נושא את תיקו של אביו.

מופתעים הביטו השניים באבי שחסם בפניהם את הדרך.

"מר שניידר," לחש אבא, "התסכים להיכנס רגע אלינו?"

ומר שניידר שאל: "האם יכול גם פרידריך לבוא?"

אבא הסכים.  הוליך את השניים לחדר המגורים שלנו והציע למר שניידר כיסא ליד החלון.  את פרידריך הפנה אליי.

פירדריך ואני שיחקנו בשקט בדומינו, בפינה ליד התנור.

אבא כיבד את מר שניידר באחד מסיגרי-השבת שלו.  הוא עצמו הצית לו סיגריה, והם עישנו בשקט שעה ארוכה.

"קשה לי מאוד לדבר, מר שניידר," מלמל אבא.  אחר הרים קולו מעט: "המותר לי לשוחח עימך באופן גלוי וכן?"

תוך כך זקף עיניו במר שניידר.

פניו של מר שניידר הרצינו.  תחילה היסס.  "הריני מבקש ממך,"  אמר לבסוף.  ידו שאחזה בסיגר, רעדה קלות ואפר נפל על מכנסיו ועל הרצפה.

בהבעת אשמה הרכין אבא ראשו.  בלחש גילה למר שניידר:  "הצטרפתי למפלגה."

מעט מאוכזב השיב מר שניידר: "אני יודע!"

מופתע זקף אבא ראשו.

"בנך גילה לי!" הוסיף מר שניידר, וקולו מלא עצב.  "אך יכולתי לתאר לעצמי גם בלאו הכי."

אבא נתן בי מבט מוכיח.  בהתרגשות מצץ את הסיגריה שלו, ואחר המשיך חרש. "עליך להבין זאת, מר שניידר.  זמן רב הייתי מחוסר עבודה.  מאז שהיטלר עלה לשלטון אני שוב עובד, בעבודה טובה אפילו מזאת שיכולתי לצפות לה.  מצבנו כיום טוב."

מר שניידר ניסה להרגיע את אבא: "אין צורך שתתנצל, באמת שלא."

אבא רמז בידו שזה בסדר והמשיך: "השנה נוכל כולנו לנסוע יחד בפעם הראשונה לחופשת קיץ בעזרת סוכנות הנסיעות של המפלגה.  ובינתיים הוצע לי מקום עבודה טוב עוד יותר.  וכל זה משום שאני חבר מפלגה.  מר שניידר, הצטרפתי  למפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית כי אני מאמין שהדבר טוב למשפחתי וטוב לי."

מר שניידר קטע את אבי:  "אני מבין אותך היטב.  אילולא יהודי אני – אולי גם אני הייתי נוהג כמוך.  אבל אני יהודי."

אבא הצית לו סיגריה חדשה:  "אינני מסכים עם המפלגה בכול תביעותיה או מעשיה.  אולם מר שניידר, האם יש מפלגה או הנהגה כלשהי ללא צללים?"

מר שניידר חייך בצער:  "אכן, לדאבוני הרב, אני הוא זה העומד הפעם בצל."

"משום כך ביקשתיך להיכנס אלינו, מר שניידר,"  פתח שוב אבא.  "על נושא זה רציתי לשוחח עימך."

מר שניידר שתק והישיר מבט אל פני אבא.  הפחד שוב לא היה בעיניו.  ידיו לא רעדו עוד.  עתה נשם עמוקות, ובהנאה עישן את הסיגר שלו.

פרידריך הניח זה מכבר את משחק הדומינו הצידה.  הוא הקשיב לשיחת המבוגרים.  עיניו נראו לי עצומות וכאילו נודדות אי שם בחלל.  ממני התעלם כליל.  גם אני האזנתי לשיחת המבוגרים.  ואם גם לא הבנתי הכול, התרשמתי עמוקות מרצינות שיחתם.

"דע לך, מר שניידר," פתח אבי מחדש, "נכחתי אחר-הצהריים באספת המפלגה.  באספה שכזאת נודעים לך עניינים לא מעטים.

אתה שומע על תכניות ועל כוונות המפלגה.  ואם אתה מיטיב להאזין, תוכל לדמיין לך את השאר.

רוצה אני לשאול אותך, מר שניידר:  מדוע אתם, אתה ומשפחתך, נשארים פה?"

מופתע חייך מר שניידר.

אבל אבא המשיך ואמר:  "רבים מבני עמך עזבו כבר את גרמניה משום שחייהם הפכו קשים מנשוא.  לא יהיה לדבר סוף, להיפך, המצב עוד יילך ויורע.  חשוב על משפחתך, מר שניידר.  מוטב שתעזבו!"

מר שניידר הושיט ידו לאבי.  "אני מודה לך על כנותך," אמר, אדע להעריך זאת.  ראה , גם אני הרהרתי האם לא עדיף לברוח מגרמניה?  אך שני נימוקים מדברים נגד התוכנית."

בהתרגשות שיסע אבי את דבריו: "הכול, הכול מצביע על כך שמוטב ללכת היום מאשר לדחות למחר.  האינך מבין זאת, מר שניידר?"  אבי הצית לו הסיגריה השלישית.  בדך כלל אינו מעשן יותר מחמש סיגריות ליום.

"הקשב לנימוקיי," המשיך מר שניידר: " אני גרמני, אשתי גרמנייה, בני גרמני, כל קרובי משפחתנו הם גרמנים.  מה יש לנו לחפש בארץ אחרת?  האם יקבלונו?  הסבור אתה באמת ובתמים שבמקום אחר אוהבים אותנו, את היהודים, יותר מאשר פה?  ועוד – במשך הזמן יירגעו הרוחות.  מאז תחילת השנה האולימפית כמעט ולא מטרידים אותנו.  הלא כן?"

כאשר הקיש אבא בסיגריה במאפרה, היא נשברה בידו.  מיד נטל אחרת מהקופסה.  באי-הסכמה הקשיב לדברי מר שניידר: "אל תבטח בשקט, מר שניידר."

"מזה אלפיים שנה קיים משפט קודם נגדנו,"  הסביר מר שניידר.  "איש אינו יכול לצפות שבמשך חצי מאה של דו-קיום בשלום, ייעלם משפט קדום זה.  בימי הביניים סיכן משפט זה את חיינו.  בינתיים, כך נראה לי, נעשו בני האדם נבונים יותר."

אבא קימט את מצחו:" מר שניידר, אתה מדבר כאילו היה עליך לפחד מפני איזו חבורה ממורמרת של שונאי-יהודים, אך מולך עומדת מדינה!"  אבא גלגל את הסיגריה שלו בין אצבעותיו ונשף במהירות.

"הרי זה מזלנו!"  השיב מר שניידר.  "יגבילו אולי את חירותנו, אולי לא ינהגו בנו באופן הוגן, אך אין לתאר כי המוני עם משתוללים ירצחו אותנו ללא חמלה."

אבא משך בכתפיו: "ואתה עומד להשלים עם הגבלת חירות ואי צדק?"

מר שניידר הרכין ראשו.  הוא דיבר בשקט ובביטחון: "אלוהים הטיל עלינו יעוד ועלינו להגשימו.  שוב ושוב, מאז גלינו מעל אדמתנו, נרדפנו וגורשנו, בזמן האחרון הרביתי להרהר בכך.  אולי נצליח הפעם לשים קץ לנדודים בכך שלא נברח עוד, בכך שנלמד לסבול, בכך שנחזיק מעמד במקום בו אנו נמצאים."

אבא כיבה את הסיגריה שלו: "אני מעריך מאוד את אמונתך, מר שניידר,"  אמר, "אולם לא אוכל לתמוך בה.  לא אוכל לעשות עבורך יותר מאשר להזהירך: עזוב את גרמניה!"

מר שניידר נעתק ממקומו:  "מה שאתה מעלה בדמיונך, לא יכול להתרחש.  לא במאה העשרים!  אבל אני מודה לך על כנותך ועל דאגתך לנו."  ושוב לחץ מר שניידר את ידו של אבא.

אבא ליווה אותו לדלת.

מר שניידר רמז לפרידריך לגשת.  בפרוזדור נעצרו רקע קט.  "ואם בכל זאת יתברר שהצדק היה עימך," מר שניידר דיבר בקול חרישי, "האם מותר לי לבקש ממך דבר?"

אבא הנהן בשתיקה.

"אם יקרה לי משהו"  מלמל, "אנא דאג לאשתי ולבני!"

אבא לחץ בחוזקה את ידו של  מר שניידר.

 

בבריכת-השחייה (1938)

היה זה יום חם.  כל מי שלא נאלץ לצאת מביתו, לא יצא.  רק אנשים מעטים הזדחלו להם מזיעים מצל אל צל.

קבענו פגישה בעיבורה של העיר, במקום בו מתחיל היער, כדי לנסוע ביחד לבריכה.  אמא השאילה לי את אופניה.  הם לא היו יפים  באופן מיוחד, אבל עדיין שירתו היטב את הרוכב עליהם.  פרידריך הגיע רכוב על אופניו הכחולים והחדשים אותם צחצח עד שהבריקו כראי.

בדרך לבריכה שביער שרנו:  "שמחת היער... ו"לנדוד, לנדוד..."  פרידריך הסיר ידיו מהכידון.  בסיבובים הגדולים נטלטל מקצהו האחד של השביל למשנהו.

לפתע בא לקראתנו אדם רכוב על אופני-כסף שזוהרם בשמש היה רב כל כך עד שאופניו של פרידריך לא יכלו להתחרות עימם. 

על אף החום הגדול נראה היה שאצה מאוד דרכו של הרוכב שכן בעודו במרחק רב צלצל, כי פרידריך עדיין נטלטל מצד אל צד לאורך השביל.  פרידריך שב ואחז בכידון, אך יותר לא שם לבו למתקרב, ולפיכך נאלץ היה הלה להיעצר בפתאומיות, תוך שהוא ממטיר קללות נמרצות על פרידריך, שרק ברגע האחרון פינה לו את הדרך. 

מגדף לחץ האיש על הדוושות.  פרידריך שרק אחריו מבעד לאצבעותיו.  מבלי להסב פניו, דרך הזר בחוזקה על הדוושות וטס במשעול היער.

כעבור רבע שעה הגענו לבריכת-השחייה.  את אופנינו חיברנו בשרשרת לעץ.  התפשטנו ומסרנו את בגדינו למלתחה וקיבלנו רצועה עם תווית ממוספרת.  פרידריך קשר את הרצועה סביב קרסולו וקפץ למים.  הוא הטיב לשחות ממני וידע לצלול מצוין.

אני התקלחתי קודם. אחר כך ירדתי בזהירות במדרגות אל תוך המים הקרים ושחיתי אחרי פרידריך.

עד לשעות המאוחרות של אחר-הצהריים השתוללנו במים או השתזפנו בשמש.  כאשר היבטתי בשעון הגדול מעל הכניסה, נוכחתי לדעת שכבר מזמן היינו צריכים לשוב הביתה.  עמדנו לקחת את בגדינו – והנה גילה פרידריך כי תוויתו אבדה לו.

הוא חזר וצלל למעמקי הבריכה, אך את תוויתו לא מצא.  מושך בכתפיו נעמד בתור האנשים המחכים לבגדיהם.

העניינים ליד המלתחה התנהלו בעצלתיים.  למלתחן היתה עבודה רבה.

אני קיבלתי הראשון את קולבי עם נעליי, מכנסיי ויתר חפציי.  התלבשתי במהירות .  כאשר יצאתי את התא, מסורק למשעי, עמד עדיין פרידריך בתור .  סחטתי את מכנסי השחייה שלי ועטפתים במגבת.

סוף סוף פנה המלתחן גם לפרידריך.  נזף בו כאשר שמע את אשר אירע.  בכל זאת הרשה לו לעבור אל תוך המלתחה .  רועד מקור ומלווה על ידי המלתחן הרוטן, חיפש פרידריך הרטוב את בגדיו בין הקולבים.

כאשר רצה כבר המלתחן לנטוש אותו, כדי לשרת את שאר הלקוחות, קרא פרידריך: "הנה הם!"  האיש לקח את הקולב, נשאו אל המלתחה ושם תלה אותו.  את פרידריך שלח לצד השני.

"מה שמך?"  שאל אותו.

"פרידריך שניידר," השיב פרידריך.

"היכן תעודת הזהות שלך?" ביקש המלתחן לדעת.

"בכיס הימני האחורי של המכנסיים. הכפתור קצת רפוי," הסביר פרידריך.

האיש חיפש את הכיס, התיר את הכפתור ושלף מתוכו נרתיק עם תעודה.  אחז בתעודה ובחן אותה.

פרידריך עמד עדיין ליד המלתחה ושיניו נקשו.  הוא כבש את עיניו בקרקע ונראה נבוך.

לפתע שרק המלתחן שריקה חזקה מבין שיניו.

מהצד השני באה בריצה מלתחנית.

"הסתכלי," אמר המלתחן, "בקרוב לא תראי עוד דבר שכזה." כולם הקשיבו להסבריו שנאמרו בקול רם: "זאת תעודת זהות של יהודי.  המנוול שיקר לי.  אמר ששמו פרידריך שניידר.  הוא חייב לקרוא לעצמו פרידריך ישראל שניידר – הוא יהודי!  בושה וכלימה!  יהודי בבריכת-השחייה שלנו!"  פניו הביעו תיעוב.

כל אלה שחיכו עדיין לבגדיהם תלו עיניהם בפרידריך.  בתיעוב השליך המלתחן את תעודת הזהות מעבר למלתחה.  "חפצי יהודים בין בגדים של אנשים הגונים!"  צרח.  והשליך גם את הקולב עם בגדיו של פרידריך החוצה, כך שהתפזרו לכל עבר.

עוד פרידריך אוסף את חפציו והאיש הודיע:  "טפו!  עליי לרחוץ את ידיי לפני שאמשיך לשרת אתכם!"  ובשעה שיצא את המלתחה בעט ברגלו באחת מנעליו של  פרידריך, וזו עפה לתוך כיור נמוך ומזוהם.

בטרם הספיק פרידריך לאסוף את חפציו המפוזרים חזר המלתחן:  "מצא לך מקום להתלבש,"  גער בפרידריך.  "לתאים שלנו לא תיכנס."

רטוב וחסר אונים תר פרידריך אחר מקום להתנגב ולהתלבש בו.  וכאשר לא מצא פינה מתאימה, התגנב איכשהו ולבש את מכנסיו מעל בגד הים הרטוב שלו.  כשהמים נוטפים מבגדיו, עזב פרידריך את שטח הבריכה.

המלתחן עוד שאג אחריו דבר מה.  אבל לא שמענו מה אמר.

כבר היתרתי את האופניים שלנו.

פרידריך סידר את חפציו על הסַבָּל ומבלי שיעז להביט בעיניי אמר חרש:  ביער אתלבש כמו שצריך."

והנה נשמע קול המולה מאחורינו.  "כאן הם עמדו!"  אמר נער מגודל. "אני בטוח במאה אחוז.  במקום הזה נעלתי אותם.  חיפשתי וחיפשתי, והם אינם.  אופניים כסופים לגמרי.  בדיוק היום הברקתי אותם".

סקרנים רבים התקהלו סביב לנער.  הם יעצו עצות טובות: "חפש אחר העקבות!"   "קרא מיד למשטרה!"

פרידריך הקשיב.  עזב את אופניו והצטרף למעגל סביב הנשדד.

"שמע נא," אמר פרידריך, "אני יודע, מי גנב את אופניך.  ראיתי את האיש ואוכל לתאר אותו במדויק."

כולם הביטו  בפרידריך.  המעגל בינו לבין הנשדד התרחב.

הנער פסע לקראת פרידריך.  "אמור,"  שאל, "אתה – אינך במקרה היהודי שעמד שם?"

פרידריך הסמיק וכבש עיניו בקרקע.  "אתה מתאר לך,"  המשיך הנער, "אתה מתאר לך באמת ובתמים שהמשטרה תאמין לדבריך?"

 

החגיגה (1938)

נפגשתי עם פרידריך ברחוב.  "בוא," אמר תראה משהו מיוחד במינו."  סקרנותי גברה.

הלכתי אתו אף על פי שאבא הפציר בי רק שבוע ימים קודם לכן:  "אל תראה את עצמך ברחוב כה תכופות עם הבן של שניידר.  זה עלול לגרום לי צרות".  ועתה עמדנו באולם הגדול של בית-הכנסת, מר שניידר, פרידריך ואני.  פרידריך ואביו בחליפותיהם הטובות ביותר.  אני בבגדי החול שלי.

אט אט נתמלא הספסל שלפנינו בגברים, שכובעיהם על ראשם.  הם הושיטו לנו יד ובירכונו ב"שבת שלום."  כל אחד מהם מצא מלה טובה לומר לפרידריך , או שטפח לו על כתפיו.

זה אחר זה הרימו הנוכחים את מושבי הספסלים.  מתחתיהם היו תאים קטנים.

פרידריך נטל מתאו מעטה לבן גדול, ספר תפילות וכיפה קטנה.  במקום אלה  אחסן בתא את כובעו.  את המעטה בעל הציציות הארוכות הגיש לשפתיו ואחר התעטף בו.

"הטלית שלי, " לחש אליי.

אדם חבוש כובע מחודד, שגלימתו הארוכה והשחורה הגיעה עד לקרסוליו, ירד במדרגות אל אמצע האולם.  ניגש למעמד מכוסה מפה, דפדף בספר עבה מימין לשמאל והחל להתפלל תוך ניגון.  "הרב שלנו!"  הסביר לי פרידריך בשקט, וגם הוא פתח את ספר התפילות שלו והתפלל בעברית.  מדי פעם קטע את ניגונו של הרב בקריאה, או שפתח בתפילה שלכאורה הייתה שונה מזאת של הרב. 

התפלאתי .  מאין יודע פרידריך עברית?  מעולם לא גילה לי זאת.  בעיניי דומה היה כאחד המבוגרים הרבים שמסביבנו.  לפעמים הגביה עיניו מספר התפילות שלו והנהן לעברי.

הרב התפלל כשפניו מזרחה.  בעומדו נוכח הקיר המזרחי המכוסה מסך אדום, קד ללא הרף קידות קלות קדימה ואחורה.

על המסך רקומות היו אותיות עבריות בזהב.  לא ראיתי באולם אף תמונה, אף קישוט, רק מנורות גדולות בעלות קנים רבים ובהם נרות.  מיציע צדדי התבוננו הנשים במתפללים שבאולם למטה.

עוד אני תוהה סביבי וקולות הקהילה התמזגו עם קולו של הרב.

השירה התגברה ונעשתה אחידה.

הרב צעד בכובד ראש לעבר המסך.

שמש הסיט את מסך הקטיפה האדום הצידה.

מאחוריו נראתה דלתית בקיר.

הרב פתח את הדלתית, ולעינינו נתגלתה פנים התיבה.

"ספר התורה,"  הסביר לי  פרידריך.

ספר התורה היה עטוף ומקושט בכתר ובמגן של כסף.

הרב נטל אותו מהתיבה, ובהקפה חגיגית נשא את הגלילים הכבדים לאורכו של האולם.  בכל מקום בו עבר, עזבו המתפללים את מושביהם.  הם הגישו את טליתותיהם לספר התורה ולאחר מכן לשפתותיהם.

"עתה תבוא ההפתעה!"  גילה לי  פרידריך.  נראה היה נרגש מאוד.  מר שניידר חיבקו כדי להרגיעו, טפח לו על כתפיו וליטף את ראשו. 

ליד התיבה הסירו את הכתר, את המגן ואת המעיל של ספר התורה והניחו את מגילת הקלף הכבדה, הכתובה בכתב יד, על השולחן.  בזה אחר זה קרא הרב לשבעה גברים מהקהל.  האחרון בהם היה פרידריך.

מר שניידר שם את שתי ידיו על כתפיו של פרידריך.  בגאווה הביט לתוך עיני בנו.  לאחר מכן שלח אותו אל הרב.

גם הרב בירך את פרידריך בחגיגיות.

"זאת קריאתו הראשונה בתורה," אמר לי מר שניידר.  "הוא יקרא את פרשת השבוע ואחר כך פרק מהנביאים."

כקודמיו, הניח גם פרידריך את טליתו על הקלף במקום עליו הצביע הרב, ולאחר מכן נשק לטליתו.  ואז פתח בניגון.  בניגוד לקודמיו שקראו את הפסוקים ביחד עם הרב, אחז פרידריך בשרביט של כסף, העבירו לאורך השורות מימין לשמאל ושר לבדו את פרשת השבוע. 

לאחר שסיים פרידריך בקריאת הפרק שלו בקצב ובביטחון, הגיש שוב את טליתו לספר התורה ואחר אל פיו.

בעודם עוטפים ומקשטים את ספר התורה מחדש, החל פרידריך קורא פרק בנביאים מתוך ספר עבה.  אחר כך חזר אלינו.  וכמו בראשית התפילה חזר הרב ואימץ בין זרועותיו את ספר התורה והקיף עימו את האולם.  והמתפללים שבו ונדחקו אל המגילה הקדושה.

הרב החזיר עתה את ספר התורה לתיבה, התפלל לפניה וסגר את הדלתית.

משסיים ניצב מול הקבילה ודרש דרשה קצרה.  בפעם הראשונה מאז נכנסתי לבית-הכנסת, שמעתיו מדבר גרמנית.  הדרשה הייתה מכוונת אל פרידריך ורק אליו.

שוב ושוב הביטו האנשים בפרידריך, הנידו ראשיהם בחיוך ובירכוהו.

"היום , שבוע ימים לאחר יום הולדתך השלושה עשר,"  פתח הרב, "נקראת בפעם הראשונה לעלות לתורה, כדי לקרוא בפני הקהילה פרשה מהתורה.  הקריאה בתורה היא כבוד גדול לכל יהודי.  אבל היום בו קוראים לראשונה, יום מיוחד הוא.  ביום זה מתחיל פרק חדש בחייך.  מהיום אתה, ורק אתה, אחראי בפני האלוהים על מעשיך.  עד עתה נשא אביך באחריות זאת.  מהיום, אתה חבר שווה-ערך בקהילתנו.  זכור זאת היטב!

ציית לדברי האל!  אם תחטא להם, רק בך יהיה האשם.

בימים קשים אתה מקבל על עצמך עול כבד.  בנו בחר האל כדי שהמשיח יחזירנו למולדתנו על מנת שנבנה שם את מלכותו.  אולם האל הטיל עלינו גם גורל קשה – להיות נרדפים עד עצם היום הזה. 

השכם והערב עלינו לזכור שאלוהים הוא שקבע לנו גורל זה.  אין לנו, לא הזכות ולא היכולת להימלט מגורל זה, גם כאשר נדמה לנו שנכרע תחתיו.  זיכרו, התורה הקדושה  מצווה..." ובמשפט בשפה העברית סיים הרב את דרשתו.

שירה רמה חתמה את עבודת הקודש.

חיכיתי יחד עם פרידריך ואביו ליד בית-הכנסת.  מה מאוד רציתי לשאול שאלות.  אך לא ניתנה לי ההזדמנות לכך.  כל האנשים שיצאו את בית-הכנסת ניגשו אלינו ובירכו את פרידריך.  יכולתי להכיר בפניו עד כמה גאה היה.

לאחר שגם הנשים יצאו את בית-הכנסת, שבנו הביתה, מלווים קרובים ומכרים רבים.

גברת שניידר אצה קדימה.  היא קיבלה אותנו ליד הכניסה לדירה והוליכה אותנו אל חדר המגורים.  שם חיכתה לנו סעודה חגיגית לכבוד השבת.  השולחן היה מלא כל טוב.

לפני שהתחילו בסעודה נאם פרידריך בכובד ראש של מבוגר:  "אבי היקר, אמי היקרה, קרוביי ומכריי היקרים!"  פתח.  "ה' ציוונו:  כבד את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך.  אני מבקש סליחה אם לא מילאתי כחובתי דיברה זאת.

שלוש-עשרה שנים, הורי היקרים, בזמנים טובים ובזמנים קשים, טיפלתם בי.  חינכתם אותי בדברי האלוהים.  לכם, ולכל אלה שסייעו לכם, אני מודה על שנתקבלתי היום לקהילה.  אנסה להיות ראוי לכבוד ולמעמד זה , במחשבותיי ובמעשיי.

יהי רצון שתזכו, הוריי וקרוביי היקרים, לחיי בריאות ואושר עד מאה ועשרים, למען אוכל להחזיר לכם את האושר שאני חב לכם..."

מעיניה של גברת שניידר זלגו דמעות.

מר שניידר כבש את עיניו בקרקע.  בפיזור נפש חיטט בכיס מקטרונו.

כאשר סיים פרידריך, מחאו לו הכול כף.

אביו הגיש לו שעון יד, וגם האחרים הביאו מתנות.

"אמור לי,"  לחשתי לפרידריך , "מאין אתה יודע את כל זה – העברית והנאום?

פרידריך חייך בגאווה:  "למדתי!  שלושה חודשים שיננתי את פרשת השבוע ואת הנאום."

הייתי מלא התפעלות.

פרידריך נהנה מהתפעלותי.  "להגיד לך איך אומרים פרידריך בעברית?" שאל.

הנדתי ראשי.

"שלמה!" השיב צוחק.

עודנו סועדים, והנה נשמע צלצול בדלת.

"מי יכול לבוא עכשיו?"  שאלה גברת שניידר מבוהלת.  היא הלכה ופתחה את הדלת.

לחדר נכנס המורה ניידורף.  הוא איחל לפרידריך כל טוב לחגו, והגיש לו במתנה עט נובע.  על המכסה חרוט היה באותיות זהב: פרידריך.

 

פגישה (1938)

שוּסטר היה שמו של מורה הספורט שלנו.  הוא היה גם מפקד בס"א,[4]ובמלחמה של 1918-1914 שירת בדרגת סרן.  מי שהכירו, פחד מפני קפדנותו.  תלמיד אשר סירב לציית לו, או שהיה איטי מדי בהחלפת בגדיו, נצטווה לעשות כפיפות ברכיים עד שהתמוטט.  אנו, התלמידים, התחמקנו ממנו אם רק הצלחנו לגלותו בזמן.  אימוני הספורט עם המורה שוסטר היו מורכבים בעיקרם ממסעות למיניהם:  מסע מזורז, מסע "פילים" וכל שאר המסעות הקיימים.

יום בהיר אחד הופיע עוד לפני תחילת שיעור ההתעמלות, היה זה שיעור כפול, בכיתתנו.  "אין הפסקה היום!"  הכריז.  "היום תנשמו אוויר צח די והותר.  אנחנו יוצאים למסע מפרך."

פנינו נפלו, אך איש לא העז להמרות את פיו.  אף לא קארל מייזן, אשר נקע רגל בשיעור ההתעמלות האחרון, בשעה שקפץ קפיצת אומץ.

"כולם לרוקן תיקים וילקוטים!"  ציווה המורה שוסטר.  "מחברות וספרים – תחת השולחן!"

בצייתנות רוקנו את ילקוטינו וארזנו את חפצינו כפי שציווה עלינו. 

"להסתדר בחצר בשורה אחת, האחרון יעמוד שלושה צעדים מעץ הערמון.  לקחת תיקים וילקוטים .  קדימה, קדימה!"  הדהדו פקודותיו בחלל הכיתה.

נטלנו את התיקים והילקוטים, ובמהירות זינקנו וגלשנו במדרגות מחשש פן נאחר, חס וחלילה.

המורה שוסטר כבר עמד למטה.

חיפשנו מקום בשורה.

"להסתדר אמרתי!"  נזף בנו.  "עמוד דום!" הוא נשם עמוקות:  כולם אל החומה, קדימה, קדימה!"

הסתערנו לעבר החומה.  אך עוד לא הספקנו להגיע אליה כשנשמעה הפקודה "עצור!"  שוב הצטרכנו להסתדר בשורה, שוב לרוץ אל עבר החומה ושוב להסתדר.  לבסוף צעדנו לעבר הכניסה של אולם הספורט.

ליד האולם היו מונחות לבנים שקבלן בניין אחד שכח פעם.  את הלבנים האלו דחף לנו המורה שוסטר לילקוטים ולתיקים.

"התיק שלי גדול מאלה של האחרים,"  הודיע פראנץ שוּלטן, "האחרים קיבלו רק שתי לבנים!" התאונן כאשר המורה שוסטר הכניס לו שלוש.

המורה שוסטר הוסיף לו לבנה נוספת.

בכל ימות השנה היו בעלי התיקים מביטים בבוז בנושאי הילקוטים. 

היום קינאו הם בכל אחד שיכול היה לשאת את ילקוטו על שכמו.

עתה הסתדרנו בטור, וקדימה צעד.

באזור בית-הספר, בו היו הורינו עשויים להבחין בנו, ציווה עלינו המורה שוסטר לשיר.  את השיר בחר בעצמו:  "שם במזרח...בית שני!"

כאשר האחרון בטור צעק "דרך השדות,"  צווחה החבורה הקדמית "שלוש – ארבע!"

"שנים רבות חלפו, עברו,

העם עשוק ומרומה.

בוגדים ויהודים רווחים צברו,

דרשו קרבנות בליגיונות.

מקרב העם

פיהרר לנו קם.

אמון ותקווה

לגרמניה ותקווה

לגרמניה ציווה.

העם לנשק!  העם לנשק!"

הלבנים הכבדות והשירה נטלו מאתנו את נשימתנו.  זה אך יצאנו את אזור בית-הספר, וכבר היה עלינו להתחיל ולצעוד צעדה מואצת. 

הקפנו בצעידה את מחצית העיר.

כעבור שעה ורבע גררנו את עצמנו נושמים ונושפים בחזרה לאזור בית-הספר שלנו.  רצועת תיקו של פראנץ שולטן נקרעה, ופראנץ נאלץ היה לשאת את תיקו מלא הלבנים על שכמו.  מעילו היה רווי זיעה.

קארל מייזן, בעל הנקע, נשאר מוטל ב"שדה הקרב" בוכה.  ואילו אנו, האחרים, יכולנו רק בקושי לצעוד ישר.

רק המורה שוסטר צעד זקוף וקליל לידינו , וכל אימת שהבחין באחד מאיתנו צולע עלה על פניו חיוך מלגלג.

והנה פגשנו כיתה אחרת.

תחילה לא זיהינו את האחרים.  לפתע גילינו את פרידריך.  הייתה זאת כיתה מבית-ספר יהודי.

גם המורה שוסטר הכיר את פרידריך.  "נערים!"  אמר בקול נמרץ, "אתה נראה לאלה שם, נערים גרמנים מה הם ולמה הם מסוגלים.  הרי לא תעשו בושות בפני נחותי דרגה אלה.  אני מצפה שתוכיחו עצמכם!  בנתם?"

הוא סקר את הטור ודחף את העייפים.

אזרנו את שארית כוחותינו והזדקפנו.

המורה שוסטר ציווה עלינו לשיר.

בעיניים בוהות נוכחה, עמוסי לבנים, אך זקופים, צעדנו לעבר התלמידים היהודים ורעמנו:

" יהודים עקומים, אנה ואנה נודדים.

דרך ים-סוף הם עוברים,

הגלים שוטפים אותם,

ושלום על העולם."

 

הפוגרום (1938)

סמוך לשעה אחת חזרתי מבית-הספר.

ליד דלתו של ד"ר אשכנזי מונח היה שלטו, מכופף.  מסגרות החלונות של חדר הטיפולים נטלטלו על רצועות התריסים שמעל אשנב המרתף.  מישהו השליך את מכשיריו לרחוב.  סרחון, שעלה מתוך בקבוקי התרופות השבורים, עמד בכל הסביבה.  בביוב היה מוטל מקלט רדיו מרוסק.

עוד מרחוק יכולתי לראות שאצל החנות של אברהם רוזנטל, היהודי הגוף בעל זקן התיש, נפוצו רסיסי זכוכית עד לאמצע הכביש.

על המדרכה נערמו דוכן המכירות ואצטבות שבורות – כאילו היו גל אשפה.

הרוח העיפה גיליונות נייר מלוכלכים לעבר קיר הבית.

אנשים אחדים חיטטו ברגליהם בתוך החפצים.  מדי פעם התכופפו כדי לתחוב משהו לכיסיהם.

נעצתי עיניי בחנות הקטנה שבמרתף.  טפטים תלושים התנפנפו מעל הקירות.  הרצפה הייתה זרועה עד גובה הברכיים בניירות צבעוניים קרועים, במחברות מושחתות, בסלילי סרטים צבעוניים שהותרו, בפנקסי חשבונות מעולעלים , בתמונות מעוכות, בגיליונות גזירה מטונפים, בסוכריות על מקל ובמקלות שוש שחורים.

סמוך לפינה פגשתי בחבורה בת חמישה גברים ושלוש נשים שהיו מזוינים במוטות פריצה.  לראשיהם חבשו מצחיות ומטפחות ראש.  שותקים צעדו לעבר מעון יהודי לשוליות.

המון סקרנים הלך בעקבותיהם.

"הגיע הזמן לדפוק פעם את אלה,"  אמר איש גוף בעל משקפיים.  "צריך היה להראות להם עוד לפני שנים.  מגיע להם!  הלוואי שלא יפסחו על אף אחד מהם!"

גם אני הצטרפתי לחבורה.

"ובכן נערי,"  אמר הגוץ, "היום תחזנה עיניך במראה שתוכל לספר עליו אפילו לנכדיך!"  ליד מעון השוליות היהודי עצרה החבורה.  תחילה נראה היה כאילו כולם מסתובבים סתם.  אחר החלו מתלחשים ומתייעצים, ולבסוף פסע אחד הגברים צעד אחד קדימה.

"לפתוח!"  צווח לעבר הקומות העליונות של המעון.

דבר לא נע ולא זע.  אף חלון לא נפתח, אף וילון לא התנועע.  דממת מוות.

פעם נוספת צווח האיש את פקודתו לעבר החלונות הנעולים.

בהתרגשות נעצנו כולנו עינינו בבניין.

דבר לא קרה!

אחת הנשים קיללה וגידפה את בית היהודים.

משום קולה הצורמני לא הבנתי את פשר דבריה.

ראש הקבוצה לא שם לבו לצווחותיה.  בפסיעות גסות פסע לעבר הדלת.  הוא לחץ על הידית – אולם דלת-האלון העצומה הייתה נעולה.

האיש נסוג לאחור, שלושה , ארבעה צעדים – ובזינוק קצר – הטיל את עצמו בגבו אל עבר הדלת.  לאחר מכן חזר על נסיונו בזינוק גדול יותר.

דבר לא קרה!

עתה הצטרפו אליו גברים אחדים מהחבורה.  תחילה זינק כל אחד מהם לבדו.  אחר הסתערו במשותף אל עבר הדלת.

גם הנשים הצטרפו.

האישה שלא מכבר קיללה, נשארה עומדת על מקומה.  בתחילה שילהבה את האחרים בדיבוריה.  אחר הדהדו קריאותיה "הך  - דחוף, הך – דחוף" בחלל הרחוב כולו.

ולקצב קריאותיה הסתערו גברים ונשים על הדלת.

יותר ויותר אנשים מבין קהל הסקרנים שהתגודד במקום הצטרפו למסתערים.  משולהבים על ידי האישה צעקו בצוותא "הך – דחוף." 

פתאום תפסתי שגם אני צועק  "הך – דחוף".  ועם כל צעקה התקרבתי מעט יותר אל עושי המלאכה.  עתה דחפתי גם אני.  לא ידעתי איך הגעתי לשם.  גיליתי שאיש לא עמד עוד מהצד.

הכול לקחו חבל במלאכה.

אט אט התרופפה הדלת.  לבסוף נפרצה, בדיוק ברגע שאיש לא ציפה לזאת.

הראשונים נהדפו לתוך הבית.  הבאים אחריהם דלגו מעל עיי המפולת.  הנותרים דחפו ודחקו.

גם אני נסחפתי.  כאשר  עצרתי בפעם הראשונה בתוך הבית והיבטתי סביבי כבר שמעתי קולות ניפוצים וריסוקים מכל עבר.  עודני עולה במדרגות, ילקוטי על שכמי, כשלידי במורד המדרגות גלשו ארונות לילה והתרסקו למטה.

הכול היה מרגש באופן מוזר ביותר.

איש לא מנע את ההרס.  דיירי הבית לא נראו;  רק מסדרונות ואולמות ריקים.  באחד מחדרי השינה ישבה האישה המגדפת.  בסכין מטבח רטשה מזרונים.  היא חייכה אליי מתוך ענני האבק:  "האינך מכיר אותי?"  שאלה בקול שורקני.

חשבתי מעט ועניתי לה בשלילה.

היא פרצה בצחוק: "הרי בוקר בוקר אני מביאה לכם את העיתון!"  בגב ידה מחתה את פניה.  ואז טלטלה את המזרון השסוע מבעד לחלון.  "בוא, עזור לי!"  ביקשה ממני.

איש בא בימים גילה ארון כלים ותחב כלים מכלים שונים לתוך כיסו.  הוא דחק פטיש ליד, פטיש חדש לגמרי.

תחילה רק שיחקתי בפטיש.    בהיסח הדעת הינפתיו אנה ואנה.

במקום כלשהו נתקלתי – שמשה התנפצה לרסיסים, שמשה של ארון ספרים הרוס.

נבהלתי!  אך מיד התעוררה סקרנותי.  דפקתי קלות על שמשה סדוקה, והיא נשמטה ממסגרתה בקול שקשוק.

עתה החל הדבר לשעשעני.  בשמשה השלישית הלמתי כה חזק עד שרסיסיה נתזו לכל עבר.

מעכשיו פיניתי לי דרך בעזרת פטישי – כל מה שחסם את דרכי, חטף מכה, והועף הצידה:  רגלי כיסאות, ארונות הפוכים, זכוכית.  הו כמה חזק הרגשתי את עצמי!  התחשק לי לשיר, הייתי שיכור מהתענוג להלום בפטיש.

לפתע גיליתי דלת לכיתה קטנה שאיש כנראה לא פתח אותי לפניי.  בסקרנות התבוננתי סביבי.  רציתי לצרוח ולצווח בכל כוחי.

כאשר הסתובבתי נתקל ילקוטי בסרגל.  הוא נפל מהשולחן .  לא השגחתי בו ודרכתי עליו.  רעש הניפוץ דמה לקול ירייה.

נרתעתי.

לאורך הקיר היו תלויים סרגלים רבים.  גדולים וקטנים.

נטלתי אחד וחזרתי על פעולת הניפוץ.

הפעם היה גוון הצליל נמוך יותר.

כפפתי סרגל אחר סרגל עד שנשברו.  ואני התענגתי כולי, כי כל אחד השמיע בהישברו צליל שונה.

כאשר לא מצאתי עוד סרגלים, נטלתי שוב את פטישי היקשתי עימו על שולחנות וחיטטתי בכל הארונות, המגירות והתאים שבכיתה.

לצערי לא גיליתי עוד דבר שהיה יכול ליפול קרבן ליצר ההרס שפיעם בקרבי.

מאוכזב עמדתי לצאת את הכיתה.  ליד הדלת חזרתי והסתכלתי פעם נוספת סביבי.  ליד הקיר שממול ניצב לוח שחור וגדול.  הנפתי ידי והשלכתי את פטישי לעבר הלוח.  הוא פגע במרכזו וראשו נשאר תקוע בלוח.  הידית הבהירה בלטה כעין קולב מעל המשטח השחור.  לפתע הרגשתי את עצמי עייף ומאוס.  על המדרגות מצאתי שברי מראה הבטתי בעצמי ואז רצתי הביתה.

אמא כבר חיכתה לי.  נעצה בי עיניים , אך לא אמרה דבר.

לא גיליתי לה היכן שוטטתי.

אמא הגישה את המרק לשולחן.

התחלתי לאכול.

באותו רגע נשמעו צריחות ליד ביתנו.

ברעש גדול נפרצה דלת הכניסה.

מר רש צרח וצווח.

בהמולה עלו אנשים רבים במדרגות, עברו ליד דירתנו ופנו לקומה שמעלינו.

דלת דירתה של משפחת שניידר נפרצה ברעם.

"מה זה?" שאלה אמא חיוורת ומזועזעת.

שמענו זעקה – גברת שניידר!

"עלינו לקרוא למשטרה!"

בקול עמום נפל משהו לרצפה.

"המשטרה אינה עושה דבר, רק צופה במחזה." עניתי.

גבר קילל.

פרידריך צעק, אחר בכה מיואש.

זרקתי את הכף שבידי ורצתי לעבר הדלת.

"הישאר פה!"  התחננה אמא.

אני כבר דילגתי למעלה במדרגות.

דלת השניידרים נטלטלה על ציר אחד וזכוכיתה נופצה לרסיסים.  על רצפת המטבח שכבה גברת שניידר, שפתיה כחולות והיא נושמת בכבדות.

על מצחו של פרידריך הייתה חבורה.  הוא רכן מעל אמו ובקול חרישי דיבר אליה.  אותי לא ראה כלל.

גבר דרך על רגליה של גברת שניידר מבלי להסתכל .  הוא השליך מבעד לחלון תיבה גדולה עם סכינים ומזלגות.

בחדר המגורים ניפצה אישה צלחות חרסינה.

"תוצרת מייזן," אמרה בבקיאות, כאשר ראתה אותי.

אישה אחרת קרעה לגזרים את כל התמונות שבדירה בעזרת סכין המכתבים של מר שניידר.

ליד ארון הספרים של השניידרים ניצב איש ענק בעל שער כהה.  הוא שלף מהמדפים ספר אחר ספר, אחז בכריכתם ושיסעם לשניים.  "נסה לעשות זאת כמוני!"  צחק מתרברב.

בחדרו של פרידריך עמד אדם שניסה לדחוף מבעד לחלון את מיטתו של ידידי.  "בוא"  הזמין אותי, "בוא עזור לי!"

חמקתי למטה.

רועדת עקבה אמא אחריי מבעד לסדק הדלת.  היא משכה אותי פנימה ודחפה אותי אל חדר המגורים.

ניצבנו ליד החלון והשקפנו אל הרחוב.

מעלינו השתוללו ודרסו עדיין.

"יהודים התפגרו!"  צווחה אישה ברחוב.  הייתה זאת מחלקת העיתונים שלנו.

כורסה אחת חלפה ליד חלוננו ונפלה בחבטה לתוך שיח הוורדים שבגינת הבית.

עתה פרצה אמא בבכי מר.

גם אני בכיתי.

 

המוות (1938)

אמא התעוררה פתאום.  גם אני התעוררתי.  "הקשב!" אמרה והעירה את אבא.

אבא פיהק מנומנם.  "מה קרה?"  שאל.

"מישהו הקיש על הדלת שלנו,"  אמרה מבוהלת.

"לבטח חלמת?" אבא ניסה להרגיעה והסב פניו לקיר.

"לא, בשום אופן לא," עמדה אמא על שלה, שמעתי דפיקות ברורות ביותר.

עוד לפני שאבא הספיק לענות, חזרו ונשנו דפיקות מהססות על דלת דירתנו.

אבא קפץ מיד ממיטתו:  "הה!  מה השעה?"  אמא הביטה בשעון המעורר: "אחת וחצי".

אבא נעל את נעלי הבית שלו, התעטף במעילו וניגש לדלת.  מבלי להעלות אור, פתח מעט.

בחדר המדרגות עמד מר שניידר, לבוש כולו. "סלח לי,"  לחש, "מצבה של אשתי חמור עד מאוד.  אין לנו חשמל.  הנר שהדלקנו חלש מדי.  התוכל להשאיל לנו מנורת שולחן?"

עתה פתח אבא את הדלת לרווחה.  "מובן מאליו, מר שניידר,"  אמר.  נטל את מנורת השולחן מחדר המגורים ומסר אותה למר שניידר.

 מר שניידר הודה לאבא.  "אני מצטער מאוד שהיה עלי להפריע לך באישון הלילה."

אבא נענע בראשו.  "זה בסדר!"  אמר.  בשקט נעל את הדלת מאחוריו וחזר למיטתו.

"כמה נורא," שמעתי את אמא ממלמלת.  "אולי הייתי צריכה ללכת ולטפל בגברת שניידר?"  אולם לאחר מכן חזרה למשכבה. 

רק נרדמתי ושוב נשמעה דפיקה על הדלת.

הפעם קם אבא מיד כדי לפתוח.

עם מר שניידר בא אדם נוסף, "זה ד"ר לוי!  הציג אותו.  יש לנו בקשה אליך."

ואז דיבר הרופא:  "עליי להזריק לגברת שניידר.  אך את המזרק הזה מצאתי רק אחר-הצהריים בתוך הרפש וטרם הספקתי להרתיחו.  אצל השניידרים אין עוד כיריים."

במהירות לבשה אמא שמלה.  גם אני התלבשתי.

במטבח, בסיר בישול גדול, הרתיחה אמא את המזרק הישן.

הרופא חייך מבויש, ובהצביעו על המזרק אמר:  "זה היחיד שנשאר שלם."  בראותו כי המים לא רתחו עדיין, פנה לאמא:  "הרשי לי ללכת בינתיים אל החולה שלי."

אמא הנהנה.  כאשר רתחו המים, הרחיקה את הסיר מעל האש.  "אתה תיקח את התנור החשמלי," ביקשה ממני, בעזרת מטליות  נשאה את הסיר החם למעלה, לדירת השניידרים.

הלכתי אחריה כשהתנור בידיי.

הדלת ההרוסה נשענה אל הקיר, כך שאפשר היה להיכנס לדירה באופן חופשי.  בפנים שררה חשכה.  צריך היה לגשש בצעדים זהירים.  רק מחדר השינה נשלחה קרן אור חלושה לעבר שאר החדרים.

מר שניידר בא לקראתה והוליכה אל חדר השינה.

בדירה שרר תוהו ובוהו.  חלקים מרוסקים של מה-שהייתה-פעם מיטה, נערמו על ארון הבגדים.  הארון עצמו היה חסר דלתות, אך הן היו מיותרות בלאו הכי, כי כל מה שהיה בו הוצא.  עיי מפולת הושענו אל הקירות.  את הרצפה הפנויה טאטאו השניידרים.  על הארץ, על גבי משכב עשוי סמרטוטים, גיזרי וילונות, קרעי שמיכות וללא מצעים, שכבה גברת שניידר.  מנורת השולחן עמדה לידה.  היא האירה באור עמום את פניה המעוותים מכאב.

"אבל זה בלתי אפשרי!"  קראה אמא מזועזעת.  "בוא, מר שניידר, ניקח את אשתך אל דירתנו!"

"מאוחר מדי!"  מלמל ד"ר לוי, בעודו מכין את הזריקה.

מר שניידר עמד בצל, ולא ניתן היה להבחין בתווי פניו.  פרידריך רכן מעל אמו וטפטף אל פיה משהו מתוך ספל שבור.

הרוח שנשבה מבעד לחלונות המנופצים הנידה קלות את הבד הקרוע של אחת התמונות.

אמא רמזה לי להפעיל את התנור החשמלי.  אולם השקע היחידי שנותר בדירה, שימש את מנורת השולחן.  בשעה שהזריקו לגברת שניידר את הזריקה , הלכתי לדירתנו ולקחתי תקע כפול.

כאשר חזרתי לחדר השינה הייתה עדיין גברת שניידר בהכרה.

"מוטב שתאמרי וידוי בפני בעלך,"  הציע לה ד"ר לוי.

"הקלי על עצמך,"  הפציר בה מר שניידר.

גברת שניידר הנהנה בחולשה.

הרופא הוליך את פרידריך ואותי מהחדר.

אמא יצאה בעקבותינו.

הספקתי עוד לראות את מר שניידר רוכן מעל אשתו.

"דוקטור, פרידריך!"  שמענו את גברת שניידר מפצירה כעבור רגע.

מיד מיהרו שניהם אליה.

אמא ואני הלכנו אט אט בעקבותיהם.

מבעד לדלת השקפתי על החדר.  ד"ר לוי שכב על בטנו ליד גברת שניידר.  הוא התרומם בזהירות וחיפש אחר כובעו.  מיד כשמצאו חבש אותו לראשו.

פניה של גברת שניידר כהו.  היא נשמה נשימות קצרות והתפתלה על משכבה כשראשה מטלטל אנה ואנה.  נאנחה וגנחה וידיה התעוותו מעל ללבה.

בניגון מוזר החל ד"ר לוי מתפלל לפתע:

"שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד:".

אמא הצמידה ידיה בתפילה.

מר שניידר ופרידריך כיסו ראשיהם, והצטרפו גם הם לתפילה:

"ברוך ה' המבורך לעולם ועד!

ברוך ה' המבורך לעולם ועד!

ברוך ה' המבורך לעולם ועד!"

לבסוף המשיך מר שניידר המיואש להתפלל לבדו:

"ה' אלוהינו מלך העולם

ה' אלוהינו מלך העולם."

ושוב ושוב מלמל חרש:

"ה' אלוהינו מלך העולם."

גברת שניידר שכבה שוב במנוחה.

ד"ר לוי רכן מעליה.

כאשר התרומם משך בכתפיו.  יחד עם מר שניידר ופרידריך התפלל:

"ברוך דיין אמת!"

ברגע זה כרע מר שניידר על ברכיו ליד אשתו.  בשתי ידיו אחז בצווארונו וקרע את חולצתו.  תוך שהוא פורץ בבכי, התמוטט.

גם פרידריך קרע את חולצתו.  בבכי רכן מעל אמו.

ד"ר לוי שלף נר מתוך כיסו והדליקו ליד הנפטרת.

 

מנורות (1939)

מר שניידר תיקן את הדלת ההרוסה של דירתו.  כל ההוצאות היו על חשבונו.  אפילו את הנזק שנגרם לשיחי הוורדים בגינת הבית של מר רש, היה עליו לשלם.  הוורדים ניזוקו מאוד מן המגירות מלאות החפצים שהושלכו עליהם מלמעלה.

צלצלתי בפעמון הדלת.

 רגליים נגררות קרבו.  בחשדנות פתח מר שניידר את הדלת כדי סדק.  כאשר הכיר אותי, הטה אוזן לעבר חדר המדרגות, פתח את הדלת במהירות הבזק ומשך אותי לתוך הדירה.  רק בפנים, לאחר שנעל את הדלת מאחורי, בירך אותי לשלום.

"רציתי למסור לך מכתב שהגיע אלינו בטעות,"  אמרתי.

מר שניידר הנהן חרש.  כאשר נטל את המכתב רעדו ידיו.  הן היו מלוכלכות, ומר שניידר , משראה את מבטי משתהה עליהן, ניגבן בסינור הפרחוני שהיה חגור למותניו.  ה"תודה" שלו נשמע בקושי.

מהססים עמדנו שנינו בפרוזדור.  מר שניידר הביט במכתב שבידו, אך לא פתחו.  עד מה רציתי לצאת כבר מדירתם!

"פרידריך לא בבית?"  ביקשתי לדעת.

"הוא עובד,"  השיב מר שניידר ורמז לכיוון המטבח.  בצעדים כושלים הוליך אותי לשם.  את המכתב החזיק עדיין בידו.

המטבח היה נראה כחנות מנורות.  בכל מקום היו מונחות, עומדות ותלויות מנורות.  בצד אחד מנורות מלוכלכות, מכופפות ושבורות;  ובצד האחר מבריקות, יציבות, שעשו רושם כאילו הן חדשות.

בין כל אלה ישב לו פרידריך ליד שולחן המטבח.  לפניו ערוכים בסדר ומוכנים לעבודה:  סלילי חוט ברזל, דבק, צבע, חומרי ניקוי ונורות בעוצמה שונה.  מכיס סינורו הציצו מברגים אחדים, צבתות וסכינים.  כמו אביו חגר גם פרידריך סינור למותניו.

"מה אתה עושה?" שאלתי בטפשות.

"הרי אתה רואה, אנו מתקנים מנורות,"  חייך פרידריך.

גם מר שניידר חזר וישב לו ליד השולחן.  בעזרת מטלית החל להבריק את אחת המנורות החלודות.  בשעה ששוחחתי עם פרידריך, ישב הוא רכון מעל עבודתו מבלי להרים ראש.  "כיוון שאבא שוב אינו רשאי לעבוד, הרי עליי לדאוג לשנינו.  אבא אוסף מנורות ישנות אצל מכרינו, ופה אנו מתקנים אותן."

ישבתי תוהה ומבולבל.

בתנועות מעטות פירק פרידריך מנורת שולחן אחת.  במומחיות בדק את הכבל ואת החיבורים, חיזק בורג קטן, הרכיב שוב את כל החלקים, הבריג נורה חדשה, הדליקה לניסיון, הנהן מרוצה ושם את המנורה הצידה.  מנורת קיר אחת החזיר לאביו.  "נקה אותה עוד קצת, אבא!"  ביקש ממנו באדיבות.

"לקוחותינו דורשים עבודה טובה,"  הסביר פרידריך בפנותו אליי.

אם הם יהיו מרוצים מעבודתנו ימליצו עלינו.  ככל שנקבל יותר מנורות, כן ייטב לנו."  לאחר הפסקה שאל אותי: "אולי ידוע לך על מישהו שנוכל לעבוד עבורו?  אנו עובדים בזול."

"אשתדל להתעניין,"  הבטחתי לו.

לא הרגשתי את עצמי בנוח במטבח הקר.  הוא היה ריק כל כך.  גם מר שניידר ופרידריך נראו עתה שונים בעיניי.   את פרידריך הזה לא היכרתי כלל וכלל.  עמדתי לצאת, והנה דרכתי על המכתב.  עדיין לא פתחוהו.

" מר שניידר , מכתבך!"  הזכרתי והגשתי לו את המכתב.

"תן אותו לי!"  תבע פרידריך.

ומשום שמר שניידר לא לקח את המכתב, השארתי אותו לפרידריך. 

הוא קרע את המעטפה.  באצבעותיו המשומנות שלף מתוכה את הגיליון וקראהו.  לפתע נפלו פניו.  בעיניים קרועות לרווחה וחסרות ישע הביט באביו ואמר:  "מר רש דורש מאתנו לפנות את הדירה." 

מר שניידר קם ממקומו.  חיבק את פרידריך וליטף את ראשו.  "קשה, קשה, נערי,"  ניחם אותו, "אך אל תדאג.  עד שמר רש לא ימצא עבורנו דירה אחרת, שום רע לא יאונה לנו."

כאילו היה ילד קטן ישב פרידריך בן הארבע-עשרה ליד שולחן המטבח ובכה.

מר שניידר אחז בכתפי והוליך אותי אל הדלת.  לפני שנתן לי לצאת, האזין שוב לנעשה בחדר המדרגות, ואז הושיט לי יד ורמז לי ללכת.  כבר עמדתי לרדת במדרגות כאשר ראיתי שמר שניידר בא חרש בעקבותיי.  "בוא לבקר אותנו בקרוב!"  לחש.  וכמעט ללא קול הפציר בי:  "אל תמסור על מעשינו, וָלא, יקחו מאתנו את הכול."

 

הסרט (1940)

"היהודי זיס" היה כתוב באותיות ענקיות מעל הכניסה.  ומשני צדי הכותרת תמונות ראשי יהודים על זקניהם ופיאותיהם.  הסרט הוצג זה השבוע השמיני.  כיתות מבתי-הספר ויחידות משטרה צעדו בסך לבית הקולנוע.  כל אחד חייב היה לראות אותו.  כיוון שבשל המלחמה נסגרו רוב בתי השעשועים, נשאר הקולנוע הבידור החשוב ביותר.  וסרט זה שעליו דיברו וכתבו כה הרבה, משך את כולם.

פרידריך חיכה לי ליד חלון הראווה של חנות הסבון הקטנה.  פעם נזפו בי ב"היטלר-יונגד"[5] על כך שאני מתיידד עם יהודי.  מאז היינו נפגשים במקומות שבהם לא הייתה צפויה סכנה שיזהונו מכרים.

"הסתכלתי בתמונות,"  אמר פרידריך.  "אני שמח שאתה לוקח אותי עימך.  לבדי לא הייתי מעז ללכת."

בשעה שפרידריך קרא את הביקורות שהיו תלויות בחלונות הראווה, ניגשתי אני לקופה.  ליד לוח המחירים היה קבוע שלט מואר:

"לצעירים מתחת לגיל 14 הכניסה אסורה."

קניתי שני כרטיסים.  לפעמים היה צורך להציג את תעודת הזהות כבר בקופה, ולנוער מתחת לגיל 14 לא הרשו כלל להיכנס לאולם.  אך היום איש לא דרש ממני את תעודת הזהות.  ודווקא מפני זה חרד פרידריך כל כך.  אומנם  שנינו היינו כבר בני חמש-עשרה, אבל לפרידריך הייתה רק "תעודת-יהודי".

"קיבלת?"  שאל פרידריך חרש ופנה כה וכה.

הנהנתי.  כששני הכרטיסים בידי, הלכתי לי אט אט, בביטחון מופגן לעבר הכניסה.

פרידריך הלך מאחוריי, כשהוא מוודא כל העת שאני, בגופי, מסתיר  אותו מפני הסדרנית שבדקה את הכרטיסים.  היא אף לא הביטה בנו.  באדישות לחשה "שמאלה בבקשה,"  ונתנה לנו להיכנס.

באולם הכניסה נשם פרידריך לרווחה.  "אני סולד מפני הרמאות הטיפשית הזאת, אבל סרט זה חשוב לי מאוד.

נכנסנו לאולם האפלולי.  סדרנית אחרת הוליכה אותנו למקומנו.

פרידריך הודה לה בנימוס.

הסדרנית חייכה בלבביות.

היה מוקדם עדיין, ואנו מצאנו מקום טוב באמצע, מול המסך.  ביתר השורות ישבו צופים מעטים בלבד.

פרידריך פנה כה וכה לפני שישב לו על הכיסא המתקפל.  ואז פשט את רגליו והתענג על הכיסא נוח.  "ריפוד,"  אמר בשמחה ומישש את הבד.  בינתיים נכנסה סדרנית חדשה, מבוגרת, לאולם וקיבלה את האחריות על הכניסה שדרכה נכנסנו.  הסדרנית הצעירה עברה עכשיו לחלק השני של האולם כשהיא צועדת דרך השורה שלנו.  פרידריך קפץ ממקומו כדי לפנות לה את המעבר.

שוב היא חייכה והנידה ראשה בתודה.

"היום אראה סרט בפעם הראשונה מאז שאמא מתה,"  לחש פרידריך.  "ואיזה סרט!  – מה טוב שאמא לא הייתה צריכה לעבור את המאורעות של השנתיים האחרונות.  המצב בבית רע מאוד, ולא רק בגלל המלחמה."

אט אט התמלא האולם.  משמאלנו ומימיננו נתפסו המקומות.  בשעה מוקדמת זו של אחר-הצהריים ביקרו צעירים רבים בקולנוע.  הסדרניות סגרו את הדלתות.  הכול ציפו לכבוי האורות.

והנה לפתע הועלו כל האורות באולם, והרמקול הודיע:  "אנו מבקשים מכל הצעירים להכין את תעודות הזהות שלהם".

שתי הסדרניות החלו לעבור בין השורות, אחת מלפנים והשנייה מאחור.  הן העיפו מבט בתעודות.  שניים, שלושה מהצעירים הוצאו מהאולם.  הכול התנהל במהירות ובשקט.

פרידריך החוויר.  בעצבנות זז על מושבו הנה והנה.  הוא התבונן בסדרנית ועקב אחרי הנעשה בשורתנו.

"מדוע אתה כה עצבני?"  ניסיתי להרגיע אותו.  "הרי הן בודקות רק אם אנחנו בני ארבע-עשרה.  סמוך עליי!  לא תצטרך להראות את תעודתך."

אבל התנהגותו המוזרה של פרידריך הלכה והתבלטה.

היושבים סביבנו הביטו בנו תוהים.

הדבר הביך אותי מאוד.

לבסוף הסב פרידריך ראשו אליי וכמו ילדה קטנה לחש על אוזני:  "העלמתי ממך דבר חשוב.  לנו, ליהודים, אין מרשים עוד לראות סרטים, אסור לנו!  אם יגלו אותי, ישלחו אותי למחנה.  אני מוכרח לברוח.  עזור לי!"

הסדרנית המבוגרת עברה לאורך השורה שלנו.

פרידריך היסס עדיין.

הסדרנית התקרבה אלינו.

עתה זינק פרידריך ממקומו.

"עמוד!"  צעקה הסדרנית.

פרידריך ניסה לפלס לו דרך.

רגלי השכנים שלנו הפריעו לו.

הסדרנית השיגה אותו.  "אה, אני מכירה את זה!"  צעקה.  "בשעת בדיקת התעודות מסתתרים ואחר כך כאשר מעמעמים את האורות חוזרים שוב לאולם!"

התייצבתי ליד פרידריך.

"בוא, הצג את תעודת הזהות שלך!"  דרשה הסדרנית מפרידריך.  "אחר כך תוכל ללכת לאן שתרצה!"

"הנה היא!"  אמרתי והגשתי לה את תעודתי.

"לא דיברתי אתך,"  סירבה הסדרנית, "התכוונתי אליו."

"אנו ביחד, "  פלטתי ומיד התחרטתי.

הסדרנית לא הקשיבה לי.

פרידריך רעד.  כשפניו סמוקים גמגם:  "אני...אני שכחתי..."

בינתיים הגיעה אלינו גם הסדרנית הצעירה שבדקה את השורות האחוריות.

"הניחי לנער הזה!"  אמרה לחברתה.  "אל תקימי מהומה כזאת!  כבר מאוחר!"

פרידריך הפציר:  "תני לי לצאת, בבקשה, אלך מרצוני החופשי."  כשחיוך על פניה, סמכה הסדרנית את ידיה על מותניה ואמרה: "משהו אינן כשורה כאן!"

"הכול כשורה!"  אמר פרידריך.

במהירות הבזק תפסה הסדרנית את דש מעילו של פרידריך.  היא תחבה ידה לתוך כיסו.  "ומה זה?"  לגלגה ושלפה את הנרתיק עם תעודת הזהות.

"תני לי את התעודה שלי!"  צרח פרידריך.  "אני רוצה את התעודה שלי!"  והוא ניסה לחטוף מידה את הנרתיק.

אך היא נשענה לאחור בצחוק, ופרידריך לא היה יכול להשיג את  התעודה.

הוא התנהג כאילו יצא מדעתו.

הסדרנית הצעירה השתדלה להרגיע אותו.

בינתיים סקרה הסדרנית המבוגרת את התעודה.  מיד הרצינו פניה.  בלי היסוס החזירה לפרידריך את תעודתו .  "בוא!"  ציוותה עליו.

פרידריך נדחק לאורך השורה בכיוון למעבר הצדדי.

אני המשכתי ללכת אחריו.

עיניי כולם עקבו אחרינו.

במעבר הצדדי אחזה הסדרנית המבוגרת בזרועו של פרידריך והוציאה אותו מהאולם.  בקול מוכיח אמרה: "נמאסו עליך כנראה החיים?  אתה רוצה להישלח למחנה ריכוז?" 

מאחורינו כבו האורות.  ותרועת הניצחון  של יומן השבוע נשמעה.

 

ספסלים (1940)

במפתיע הופיע פרידריך במרכז העיר.

"יש לך קצת פנאי בשבילי?  הייתי רוצה לספר לך משהו.  אבא אינו מסוגל להבין זאת וגם אינו מוכן לשמוע.  אני מוכרח לספר זאת למישהו, אחרת אשתגע.  זה לא יארך זמן רב, באמת שלא!"  מבלי לחכות לתשובתי, הלך לצדי.  "זה התחיל לפני כארבעה שבועות.  היה עליי לקבל ק"ג איטריות  שהובטח לנו על ידי מכר בפרבר העיר. 

עברתי על פני הכנסייה העתיקה והלכתי בין העצים לאורך השדרה עד למקום שבו פונה החשמלית שמאלה.  היו אלה עצי תרזה שעמדו בפריחתם והפיצו ריח עז.

הגעתי כבר עד לבניין הלבנים האדומות.  הלכתי לי לתומי כשאני מתבונן ברגליי.  לפתע ראיתי לפניי נערה.  רגליה היו זעירות.  שעה ארוכה הלכתי בעקבותיה והתבוננתי בצעדיה ובדרך בה נשאה את סל הקניות הכבד שלה.  בסל היו תפוח עץ, מצומקים כאלה – אך עד מה רציתי אחד מהם.  אם יפול תפוח, הרהרתי, אחטוף אותו.  עוד אני מדמיין לי זאת והנה השמיע סל הקניות שלה "טרח", וכל התפוחים התפזרו על המדרכה.

הנערה  הסתובבה, ספקה כפיים ואמרה: "איזה סל-מלחמה-מזופת!"  עזרתי לה לאסוף את התפוחים.  החזרתי אותם לתוך הסל, אך את הסל לא הצלחנו לתקן.  ואז נשאנו אותו ביחד עד לביתה.

שמה הֶלגה. אביה חייל.  היא עובדת בגן-ילדים.  ביום המנוחה שלה נסעה לכפר ושם החליפה מטליות שסרגה במו ידיה.  תמורת התפוחים. 

כאשר הגענו לדלת ביתה הביטה בי בחיבה ואמרה 'תודה רבה!  ולהתראות!'  היא נתנה לי גם תפוח במתנה.  אבל אני לא אכלתי אותו.  אני שומר אותו עדיין – לזיכרון.

נחפז הלכתי אל מכרנו וביקשתי ממנו את האיטריות.  בדרך הביתה עברתי ליד גן-הילדים ושאלתי באיזו שעה מסתיימת שם העבודה.

מאז ניצבתי ערב ערב ליד הגן וחיכיתי.  כאשר יצאה הלגה, הלכתי כך , שהיא הייתה חייבת לראות אותי.  וכאשר הביטה בי, ברכתיה.

בערב הראשון פקחה זוג עיניים, וברגע זה הייתה יפה עוד יותר.  בלילות חלמתי רק על הלגה.

כעבור שבוע ימים הרשתה לי ללוותה בערב עד לדלת ביתה.  לא אוכל לתאר לך עד מה שמח הייתי!  כמעט ולא שוחחנו בינינו.  היה נהדר רק להתהלך זה בצד זו, כשמדי פעם מעיפה בי הלגה מבט מהצד.

אבל הלגה ידע רק ששמי הוא פרידריך שניידר ותו לא.  גם לא יכולתי לספר לה יותר, אחרת לא הייתה מרשה לי עוד ללוותה.

בפעם הראשונה קבענו פגישה בשבת שלפני האחרונה.  נדברנו להיפגש בגן העירוני.  אבא תמה כל העת – מה הם מעשיי בשעות הערב בחוץ, וכאשר ראה אותי מתגנדר, נענע ראשו ואמר:  "חשוב היטב מה אתה עושה, פרידריך."  ולא הוסיף עוד.  בשקט הסב את פניו ממני.  אף על פי כן הלכתי לי.

מזג האוויר היה נהדר.  הוורדים לבלבו .  הגן העירוני היה ריק למדי, להוציא אמהות אחדות שדחפו עגלות-ילדים.

הלגה לבשה שמלה בצבע אדום כהה שהתאימה לשערותיה השחורות ולעיניה האפורות.  כשהתבוננתי בה, עבר רעד בגופי.

הבאתי להלגה ספרון קטן עם שירים.  וכה גדולה הייתה שמחתה, עד כי נבוכותי ממש.

טיילנו לנו בגן העירוני כשהלגה מצטטת בעל פה שירים רבים.

תרתי אחרי שבילים צדדיים על מנת לא לפגוש באנשים .  כעבור זמן מה ביקשה הלגה לשבת.

לא ידעתי מה לעשות.  לסרב לא יכולתי.  עוד אני מחפש אחר מוצא, והנה אנו עוברים ליד אחד הספסלים הירוקים, והלגה פשוט התיישבה לה.

אני עמדתי לי לפני הספסל והעברתי את משקל גופי מרגל אחת לשנייה.  לא העזתי לשבת.  בלי הרף שלחתי מבטים חרדים פן יופיע מישהו.

'מדוע אינך יושב?' שאלה הלגה.  לא העלתי על הדעת שום אמתלה.  וכאשר אמרה 'שב לך,' ישבתי לי באמת.

אבל הייתי חסר מנוחה – ומה, אם יעבור פה איזה מכר?  לא יכולתי לשבת בשקט.

הדבר משך את תשומת לבה של הלגה.  היא שלפה מכיסה חפיסת שוקולדה קטנה וכיבדה אותי.

כבר זמן רב שלא אכלתי שוקולדה.  אך היא לא טעמה לחיכי.  הייתי כה עצבני עד ששכחתי להודות לה.

ספרון השירים היה מונח בחיקה.  היא לא קראה.  רק נעצה בי עיניים מדי פעם שאלה אותי דבר מה.

מרוב פחד על שהעזתי לשבת על הספסל הירוק, אינני זוכר עוד מה השבתי לה.

לפתע קמה הלגה מהספסל.  היא אחזה בזרועי ומשכה אותי הלאה.  כעבור צעדים אחדים הגענו לספסל צהוב שבו קבוע היה שלט:   'ליהודים בלבד'.

הלגה עצרה ליד הספסל ושאלה אותי:  'תהיה רגוע יותר אם נשב כאן?'

נדהמתי!  'מאין את יודעת?'

הלגה ישבה על הספסל הצהוב ואמרה:  'תיארתי לי!'  כה פשוט ומובן מאליו אמרה זאת.

אבל הרי לא יכולתי לשבת עם הנערה על ספסל היהודים.  הקמתי את הלגה והחזרתי אותה הביתה.  ביקשתי לבכות מרוב אכזבה.  השבת היפה!  הייתי נרגש מדי מכדי להמשיך וללכת עימה יד ביד ולשוחח.  אומנם במשך כל הדרך העמידה הלגה פנים כאילו דבר מובן מאליו הוא לטייל עם יהודי.  היא סיפרה על ביתה, על הילדים בגן ועל ימי חופשתה ואחזה בידי חזק חזק.

ליד דלת ביתה עצרה.  הביטה בי ארוכות ואמרה:  'בשבת הבאה ניפגש שוב.  אבל לא נלך לגן העירוני.  נצא את העיר, ניסע ליער, שם אין ספסלים צהובים.'

רציתי לשכנע אותה שלא נצא, והנה שאני מדבר, נעלמה ונכנסה לביתה.

כל הערב ומחצית הלילה שוטטתי בחוצות העיר.  זמן רב אחרי שעת העוצר חזרתי הביתה.  למזלי לא תפסו אותי.  אבל אבא גער בי כהוגן.

במשך כל השבוע הרהרתי האם לבוא למפגש או לא.  ובשבת – לא הלכתי.  הרי אינני יכול.  אם יתפסו אותה מטיילת אתי ישלחו את הנערה למחנה-ריכוז."

 

הרב (1941)

אחת מדודותי נתנה לנו במתנה שק תפוחי-אדמה קטן.

בערב עזרתי לאמי לחלק את האוצר.  סלסלה אחת מלאת תפוחי-אדמה שמרנו עבור השניידרים.

אמא האזינה.  כאשר שמענו צעדים מלמעלה, שלחה אותי להביא את הסלסלה אליהם.

עליתי במדרגות, צלצלתי בפעמון וחיכיתי.  כיוון שאיש לא פתח, צלצלתי שנית.

אולם בפנים הדירה דבר לא נע.

"הייתי בטוחה שהם בבית!"  אמרה אמא.

"אם נשמע מישהו עולה במדרגות, תנסה שוב.  אולי אינם רוצים שנפריע להם."

כעבור שעה קלה עלה פרידריך במדרגות.  היכרתי את צעדיו.  הזדרזתי ואחזתי בסלסלה כדי להשיגו בעודו מטפס.  אולם עוד לפני שהגעתי אליו, נסגרה דלת דירתם מעליי.  עליתי אחריו, שוב לחצתי על כפתור הפעמון ושוב – לא הייתה שתשובה.  לאחר הצלצול השלישי העמדתי את הסלסלה לידי והיקשתי בדלת, כי הרי ידעתי שמישהו נמצא בדירה.  "פרידריך! "  קראתי, "פרידריך!"

סוף סוף נפתחה הדלת.  אולם לא פרידריך הוא שעמד לפני אלא מר שניידר.  הביט בי ברוגז ומשך אותי פנימה במהירות רבה כל כך עד שהסלסלה נשארה בחוץ.

יצאתי שוב כדי לקחת את הסלסלה ובחוזרי אמרתי:  "באתי בגלל תפוחי-האדמה שרצינו למסור לכם."

פניו של מר שניידר היו עדיין בלתי ידידותיים.  "ובגלל זה כל המהומה?"

"צלצלתי אולי עשר פעמים, ואיש לא פתח את הדלת ולמרות ששמעתי שמישהו נמצא בפנים,"  הגנתי על עצמי. " ואז פשוט היקשתי על הדלת."

עתה הופיע גם פרידריך בפרוזדור.  הוא הנהן לעברי ונטל את הסלסלה.  "מדוע אתה נוזף בו?"  שאל את אביו.  "הֱיֶה אסיר תודה על שהביא לנו תפוחי-אדמה.  אתה יודע היטב עד כמה אנו זקוקים להם."

מר שניידר הפנה לי עורף.  "אין לך זכות לדבר עימי בטון כזה!"  נהם אל פרידריך.  "איך אתה מרשה לעצמך!"

אך פרידריך לא שתק:  "במה אשמתי שאתה מאבד את עשתונותיך בשעה שמבקשים ממך דבר כלשהו?"

עתה הרים מר שניידר את קולו: "לא אני הוא זה שיצאתי מדעתי,  אלא אתה.  אחרת לא היית מדבר כך אל אביך!"  הוא נשם חפוזות ונרגשות.  "אילו היית נבון, לא היית צווח כך!"  השיב פרידריך.  "לך, עמוד ליד החלון וצעד לעבר הרחוב מדוע אתה יוצא מכליך."

נרגש וקרוב לבכי ענה מר שניידר:  "מה עליי לעשות, אני כל כך מתוח וירא.  אני פוחד פחד מוות!"

ופרידריך שאל בבוז:  "אולי בגלל זה תגרש אותו לרחוב?  אולי תקריב אותו למען שלוות נפשך?  אוף! "  אביו של פרידריך פרץ בבכי.

בכעס ובעצב נעץ בו פרידריך את עיניו.

אותי כנראה שכחו לחלוטין.

והנה נפתחה חרש דלת חדר המגורים.  ישיש מזוקן הציץ, כאשר ראה אותי עומד בפרוזדור, נבהל.  אולם מיד התאושש.  בקול שקט אמר:  "אין צורך לריב בגללי, ואיש גם אינו צריך לפחד בגללי.  אני הולך."

"לא!" צעקו פרידריך ואביו בו בזמן.

מר שניידר ניצב ליד דלת הדירה כשזרועותיו פשוטות.  "לא, אתה נשאר כאן!"  קרא.

הזקן נענע קלות את ראשו: "עתה כבר מאוחר.  הוא ראה אותי!"  ובמלים אלו הצביע עליי.  פרידריך התייצב לידי:  "אני ערב לו!"  אמר.  "הוא לא יגלה דבר."

אבל הישיש לא שוכנע:  "יותר מדי יודעי סוד סביבנו, לא טוב הדבר.  מדוע אסכן אני את כולם?  זקן אני ואדע לשאת את רוע הגזרה.  והקדוש ברוך הוא, יעזרני."

מר שניידר התאושש.  דחק את הזקן, את פרידריך ואותי לחדר המגורים.  בהיותנו בפנים פתח: "האדון הזה הוא רב מפורסם".

הרב רמז בידו כי אין לכך חשיבות כעת ואמר:  "מחפשים אותי.  כאן, אצל השניידרים התחבאתי, אך לא לזמן רב.  ידידים נאותו לעזור לי."  - הוא ניצב מולי וסקר אותי.  "יודע אתה מה יעלה בגורלי אם יתפסו אותי?  אם ירחם עליי האל – מוות, ואם לאו, ייסורים לאין קץ!  אולם לא עליי בלבד מאיימת סכנה זאת, היא מאיימת גם על אלה שנתנו לי קורת גג והסתירוני."

"אני יודע גם,"  המשיך הרב, "מה יאונה לך, אם לא תסגיר אותנו.

הדבר יהיה קשה מנשוא עבורך, ולנו לא תוכל להועיל עוד.  אתה ורק אתה צריך להחליט בדבר גורלי.  אם יקשה עליך לשאת את המועקה, אמרו לי, כדי שנציל לפחות את פרידריך ואת אביו.  לא אאשים אותך אם תאמר לי ללכת."

מר שניידר, הרב ופרידריך הביטו בי.  הם המתינו לגזר דיני.  לא ידעתי את נפשי.  עבורי היה הרב אדם זר.  ואמי ואבי?  האם אינם קרובים לי יותר מהיהודי הזה?  האם מותר לי לסכן את הוריי בגלל  איזה יהודי זר?  האם אהיה חזק מתמיד ולא אגלה?  האם אשמור עימי תמיד את הסוד, או אולי אסבול בגללו כמו שסובל מר שניידר?

ככל שבוששה תשובתי לבוא, כך הפכו מבטיהם מלאי המצוקה מפצירים, יותר ויותר.

"אינני יודע מה עליי לעשות!"  אמרתי חרש.  "אינני יודע!"

 

מגן-דוד צהוב (1941)

אפלה עמדה בחדר המדרגות.  חרש היקשתי את האות המוסכם בינינו:  פעם אחת – הפסקה ארוכה – פעמיים – הפסקה קצרה – שלוש פעמים.

בפנים נשמע רשרוש הססני.  מישהו פתח דלת.  עדיין חשוך היה.  המנעול חרק.  בין המשקוף והדלת הלך והתרחב סדק שחור.

רק לאחר שלחשתי את שמי, נפתחה הדלת יותר.  התגנבתי פנימה וניצבתי בפרוזדור האפל עד שהדלת נסגרה בשקט מאחוריי.

ידי אחת מיששה את שרוולי, אחזה בי ומשכה אותי אחריה.

זיהיתי אותו:  זה היה הרב.

התקדמנו מגששים עד לדלת חדר המגורים.

הרב מישש את לוח הדלת ופתחה בדחיפה.

גם חדר המגורים היה אפל.

רק לאחר שהרב ואני עמדנו בחדר, הובער מצית והודלק נר.

חדר המגורים היה שומם, כל החלונות הוסוו היטב.  כתמים בהירים על הקירות הצביעו על המקומות בהם עמדו לפני כן הרהיטים.  על הרצפה מוכן היה מצע מאולתר משמיכות ישנות, ממזרונים ומסמרטוטים.  השולחן שבאמצע החדר נראה בעיניי הרהיט היחיד .  ועל השולחן, בתוך מנורת השבת של כסף התהדר לו נר.

"איפה פרידריך?"  שאלתי.

מר שניידר שישב ליד השולחן משך בכתפיו.

"הלך למכרים!"  השיב.  "כנראה הפתיע אותנו העוצר, והוא ייאלץ להישאר שם עד הבוקר."

הרב חזר וישב אל השולחן.  נטל מהרצפה מעיל ישן.  "הנך מיטיב לראות ממני.  התוכל להשחיל חוט לתוך המחט?"  שאל אותי והגיש לי מחט וחוט שחור.

בשעה שהתאמצתי להשחיל את החוט פתח הרב:  "שוב הגיעה השעה.  שוב עלינו לענוד מגן-דוד צהוב, "  והוא רמז לעבר חבילה של מגיני-דוד צהובים שהיו מונחים לפניו על השולחן.

את מגן-הדוד הצהוב, שגודלו כגודל צלחית וסביבו מסגרת שחורה, חייבים היו לתפור על הבגד בצדו השמאלי.  באמצעיתו של הסמל הייתה רקומה, באותיות הדומות לאותיות עבריות, המלה "יהודי".

מר שניידר קם מהשולחן.  כאילו היה עומד על במה, השתחווה לפניי.  הסיר את הסוּדר שלו ותלה אותו על הכיסא.  בידו הימנית הצביע על צדו השמאלי של מעילו – מגן-דוד צהוב!  עתה התיר את כפתורי מעילו.  על מקטרונו – מגן-דוד צהוב!  פתח את מקטרונו.  על החזייה – מגן-דוד צהוב!

"לפנים נאלצו היהודים לחבוש כובע צהוב ומחודד!"  לגלג.  "הפעם זה מגן-דוד צהוב – חזרנו לימי הביניים!"

"ובקרוב,"  השלים הרב, "בקרוב – אולי ישרופונו – כמו בימי הביניים!"

"אבל מדוע?"  שאלתי אני.

"מדוע?"  חזר הרב חרש על שאלתי.  "מדוע?  בשמים קובעים מי יוּרם ומי יושפל!  הקדוש ברוך הוא שבחר בנו מכל העמים.  משום שאנו שונים, רק משום שאנו שונים, רודפים והורגים אותנו."

מר שניידר חזר וישב לו ליד השולחן.  בתנועת יד הורה לי לעבר ארגז שעליו נהג פרידריך לשבת.

בשקט ליטף הרב את מגן-הדוד אותו סיים זה עתה לתפור.  הוא הניח את המחט בצד והסיר את משקפיו.  עיניו הביטו באור הנר המהבהב ובהו אל תוך אפלת החדר.  חרש החל מספר:

 

שלמה

 "לפני שנים רבות באו יועצי המלך ובפיהם הודעה:  'אדוננו,' פתחו, 'זה זמן רב שחייליך משרתים אותך ושכרם דל, כי לא במלחמה ולא במרד יכלו לבוז בז.  בחוסר מעש ממתינים הם וזוממים זממם!  מצא להם, מלכנו, אויב, לבל ייאלצו להציק לבני עמנו.'

בקפידה שקל המלך את דברו ופתח:  'אם דרושים להם מעשי תועבה, אזי מתיר אני להם לרדוף את היהודים.  יבחרו נא את אחת הערים שבארצנו ויטהרו אותה מיהודים.  שליש השלל למלך יהיה, והשאר להם.'

בעיר שנבחרה היו שלושה יהודים יראי שמים.  שמו של האב היה שלוימה, ושם אשתו גיטל.  לבן קראו השניים שלמה.  והשלושה עבדו את הבורא ושמרו את מצוותיו.  השמועה על תוכניות המלך הגיעה לאוזניי הזקנים.

שלוימה האב קרא לגיטל האם וכך אמר לה: 'שנינו זקנים אנו.  אם כן, מה תועלת תצמח לנו מבריחתנו.  הרחק לא נגיע.  צוררינו יתפסונו וירצחונו.  והיה אם נצליח בבריחתנו, עוני ודלות יהיו מנת חלקנו.  מוטב שנמכור את כל רכושנו ובעזרת כספנו ירכוש לו שלמה קורת גג.  ארץ אחרת תהיה לו לבית חדש, וברכת אלוהים תלווה אותו.'

וגיטל האם הרכינה ראשה בהכנעה ואמרה בצייתנות:  'עשה כרצונך.  אדוני אלוהינו לעולם ועד ומי יידע את דרכיו.'

שלוימה וגיטל מכרו את כל רכושם, את תיבת העץ על לבניה ואף את מיטתם.  ובכספם ציידו את שלמה למסעו.

אך עוד טרם נפרד שלמה מהוריו, ושכירי המלך הופיעו בעיר.  בהלה וחלחלה פשטו בכל עבר.

בהמולה ובשאון מילאו החיילים את חוצות העיר.

כשברכיהם נוגעות בארץ התחננו היהודים על חייהם.

אולם התאווה לשלל החניקה בלב שכירי החרב כל רגשי חמלה.  הם נכנסו לבתים, טבחו כל נפש, חיללו את כבוד המתים, שדדו את גביעי הכסף, את הפרות מתוך הרפתות.  חפצים שלא מצאו בהם כל תועלת, החריבו או שרפו.

כאשר שמעו שלוימה וגיטל את החיילים מתקרבים, החביאו את שלמה הרחק מכל סכנה, ובמטרה להגן על בנם צעדו השניים לקראת חייל המלך.

השכירים צמאי השלל ציוו על שלוימה להראות להם את חדרי הבית.

שלוימה הוליכם דרך כל הבית – מהמסד עד הטפחות.  הכול הראה להם לבד מן המחבוא.  'זקנים עניים אנו,' הסביר להם, 'כל רכושנו, הבית הזה ותו לא.'

החיילים לא האמינו לדבריו.  חיפשו וחיפשו.  ומשלא מצאו דבר, הרגישו עצמם מרומים.  בכעסם פצעו את שלוימה ואילו את גיטל, רעייתו, דקרו בחרבותיהם.  לאחר מכן נחפזו הלאה, פן יחמיצו הזדמנות כלשהי.

ושלוימה, שותת דם, גרר את גיטל הגונחת אל מפתן הדלת ואמר בקול חנוק:  'רק פה מותר לנו למות, רק פה!  ובמותינו נגן על שלמה!'  וגיטל נאנחה ונאנקה.  כבשה את פניה בידיה המגואלות בדם והחלה מתפללת:  'חנון ורחום ה', ארך אפיים וגדל חסד'  ובמלמלה את המלים האלה הוציאה את נשמתה.  גם שלוימה הרגיש כי שעתו קרבה.  שכב ליד רעייתו על מפתן הבית וחסם את הכניסה בפני כנופיות השודדים.  ובשעה שהדם ניגר מגופו, התפלל בדמעות:

                 'אלי אלי למה עזבתני?

                 רחוק מישועתי דברי שאגתי!

                 אלוהי אקרא יומם ולא תענה

                 ולילה ולא דומייה לי:

                 ואתה קדוש

                 יושב תהילות ישראל:

                 בך בטחו אבותינו

                 בטחו וַתְפַלְטֵמוֹ.

                 אליך זעקו ונמלטו

                 בך בטחו ולא-בושו:

                 ואני תולעת ולא-איש...

לבסוף נפח גם הוא את נשמתו.  דמו השותת זרם והתאחד בשלולית עם דמה של גיטל.

שכירי החרב, צמאי השלל, ירקו על המתים, אך לא העזו לדרוך על מפתן הבית שבו נחו גוויותיהם של שלוימה וגיטל.

שלמה נשאר במחבואו, ועיניי החיילים לא גילוהו.  במותם הגנו ההורים על בנם.

שני ימים ושני לילות השתוללו האימה והמוות בעיר.  עיי מפולת עשנים וערימות של גוויות הצביעו על הדרך שבה עברו שכירי המלך. 

כעבור יומיים גילה הבן את גופות הוריו.  הוא הכיר בגודל הקורבן, ובמעשה הנעלה שעשו הוריו במוסרם את חייהם על מנת להצילו.  בלב דואב כרה במו ידיו קבר להוריו.  ועל פי ציווי התורה ישב שבעה, בכבדו את זכר הוריו.  לבסוף ברח ממולדתו.  למרחקים ברח כדי למצוא שם שלום ושלווה.

ובמחנותיהם ציפו עתה שכירי החרב לפקודות חדשות של המלך שיתירו להם להחריב עיר נוספת."

 

הביקור (1941)

כבר שכבנו כולנו לישון כאשר שמענו רעש והמולה עולים מפתח הבית.

כמה אנשים עלו במדרגות עד לקומה השנייה.  הם צלצלו בדלת ומשום שאיש לא פתח, הלמו באגרופיהם וצעקו:  "לפתוח מיד, משטרה!"

בדירת השניידרים לא נע ולא זע דבר.

אבא ואמא הטילו על עצמם את מעיליהם ופנו אל הפרוזדור.

הלכתי בעקבותיהם.

רועדים עמדנו מאחוריי הדלת והקשבנו.

"רגע אחד, בבקשה!"  שמענו מלמטה את קולו של מר רש.  "אל תפרצו את הדלת!  יש לי מפתח לדירה!  אני אפתח לכם!"  נושם ונושף שירך מר רש רגליו למעלה כשהוא נעזר במעקה המדרגות. 

"חזיר שכמותו!"  הפליט אבי.

שמענו כיצד נפתחת הדלת למעלה ומוטחת בחבטה עזה אל הקיר.

"הרם ידיים!"  צעק מישהו.

ולאחר מכן השתרר שקט.  צעדים כבדים רעמו מעל לראשינו.

"נצא החוצה!"  אמר אבא.  שלושתנו ניצבנו על גרם המעלות.

כעבור שעה קלה הופיע הראשון, לבוש מעיל גשם ומצחייה לראשו.

"התנדפו מפה!"  גער בנו.  אבא אחז באמא ובי.  נשארנו במקומותינו.

בעקבותיו הופיע הרב, אסור באזיקים.  איש צעיר הוליכו וחייך לעברנו.

הרב העביר מבטו מאבא אליי והרכין ראשו.

לבסוף ירד מר שניידר.

איש גוץ נעול מגפיים הלך לצידו והחזיקו כבול באזיקים.

כאשר גילה מר שניידר את אבי, אמר בקול רם:  "צדקת, מר... וברגע זה הלם אגרופו של הגוץ בפניו והוא מעד.

מר שניידר שתק.  דם כיסה את שפתו התחתונה.  פעם נוספת הביט בכולנו.  משך את כתפיו בהכנעה ונתן לגוץ לגרור אותו הלאה.  למעלה ננעלה הדלת.

"חסר אחד!"  צווח מר רש.  "שכחתם אחד!"

"גם אותו נתפוס!"  השיב קול מהדהד, ואיש דק גו ירד במדרגות.  בידו החזיק תיק אדום.  כאשר ראה אותנו עומדים על גרם המדרגות, רמז באגודלו על דלת דירתנו "היעלמו מיד!"  הוכיח אותנו.

משתם הכול ירד מר רש גונח במדרגות .  לבוש היה פיז'מה.  בחיוך חיכך יד ביד ואמר לאבא:  "נפטרנו מהדייר הטרדני!  ובנוסף עליו תפסו עוד ציפור חמודה!"

אבא הפנה לו עורף.  דחף אותנו לתוך הדירה וטרק את הדלת עד שרעדו השמשות.

 

נָבָל (1941)

איש מאתנו לא עצם עין כל אותו לילה.  אבא התהפך מצד אל צד, אמא בכתה, ואני הרהרתי במר שניידר.  למרות שלא היינו צריכים לצאת לשום מקום, השכמנו כולנו קום בבוקר המחרת.

"עלינו לתפוס את פרידריך בשעה שיחזור הביתה!"  אמרה אמא.  "אסור שיכנס לדירה!"

אבא הסכים עימה:  "עלינו להזהיר אותו!"

אמא לא יכלה לבלוע דבר בעת ארוחת הבוקר.

אבא שתה קפה בלבד.

עליי הוטלה המשימה לשבת מאחורי הדלת ולהשגיח על העולים בחדר המדרגות.  את ארוחת הבוקר הביאו לי למקום שבתי.  בשעה שאכלתי הקשבתי לקולות הבאים מחדר המדרגות.

מבחוץ נשמעו רעש והמולה.  דלתות נטרקו.  שמעתי צעדים.

אך לא היו אלה צעדיו של פרידריך.

כאשר סיימתי את ארוחתי הבאתי את הכלים אל המטבח.

ובדיוק ברגע זה דילג פרידריך במעלה המדרגות.

"פרידריך!"  לחשה אמא בעיניים נפחדות והייתה כמשותקת מרוב בהלה.

נרגש חיפשתי מקום לכלים שבידי.  לבסוף דחקתים לידי אמא.

"רוץ!"  אמרה אמא חסרת נשימה.

רצתי אל חדר המדרגות בעקבות פרידריך.

כנראה שהיה כבר בדירה.

הדלת הייתה פתוחה.

פרידריך עמד בחדר המגורים.  ברגליים פשוקות חסם את הכניסה.  כמאובן נעץ עיניו במר רש.  הלה כרע על רצפת החדר.  חיוור כסיד הביט בפרידריך.  ידו הימנית הייתה תחובה בתוך המזרון.  את ידו השמאלית הרים כדי להגן על עצמו.  הוא רבץ שם כאילו היה פסל.  ורק אצבעותיו רעדו קלות.

על הרצפה מונח היה סל הקניות של גברת רש.  הוא היה מלא בספריו של מר שניידר.  שתי מנורות ביצבצו מתוכו.  אחת השמיכות של השניידרים הסתירה את היתר.  גם את מנורת השבת, העשוייה כסף, היה ניתן לראות משום שבלטה מהסל.

רצפת החדר הייתה מכוסה ניירות, תמונות ומכתבים.  מישהו ערך חיפוש ופיזר אותם.

אחת מתיבות החפצים של משפחת שניידר עמדה ליד הדלת, מלאה וגדושה בכלי בית.  ארגז הכלים הקטן של מר שניידר היה מונח מעליה. 

כל רחש לא נשמע בחדר,  אף לא נשימה.

בחוץ, ברחוב, שוחחו בני אדם.

דממה מאיימת עמדה בחדר.

מכונית עברה בחוץ.

לבי הלם בחוזקה.  חשתי שאני עומד להתעלף.  לא העזתי לנוע.

נצח נצחים חלף.

ברגע זה ירק פרידריך לתוך פרצופו של מר רש.

"נבל!"  צעק, "נבל!"

הרוק ניגר אט אט מלחיו של מר רש לעבר פיו.

הוא מחה אותו בשרוולו.  נשם ונשף.  סומק כיסה את פניו.  רטט עבר בגופו.  ידו המגששת החטיאה את מנורת השבת.  בניסיון שני הצליח לאחוז בה.

פרידריך עמד עדיין ליד הדלת, לא זע ולא נע.

בעמל רב התרומם מר רש.  נושם בכבדות פסע פסיעות כושלות לעבר פרידריך, מנורת השבת בידו המאיימת.

פרידריך לא זז.

"הצילו!"  הדהד קולו של מר רש בחלל הבית.  "רצח!"

פרידריך הסתובב בשקט וללא חיפזון.  עתה גילה אותי.  רציתי לסמן לו.

"יהודי!  יהודי! – תיפסו אותו!  -- משטרה!"  צווח מר רש.

פרידריך הביט לעברי, זינק אל המדרגות – ונעלם מהבית.

 

התצלום (1942)

"גברת אדאמק זו פוסעת לה למעלה כמו פילה!"  אמר אבא.  אי אפשר להאמין שבני אדם מסוגלים להקים רעש שכזה."

אמא הנהנה מבלי להרים מבטה מסריגתה.

אבא נטל את עיתונו , הביט בשעונו ואמר:  "בעוד שעה הם יהיו פה!"

שלוש מזוודות קטנות ובהן חפצינו הנחוצים ביותר, עמדו מוכנות ליד הדלת.  מעילינו היו תלויים על הכיסא.

"לא תרצה לנוח מעט לפני כן?"  שאלה אמא.

" לא ," השיב אבא, "אנוח אחר כך."

שוב השתררה דומייה.  נשמע רק תקתוק השעון.

המשכתי לקרוא בספרי.

לפתע נשמע בחוץ רשרוש הססני וזהיר מאוד.

האזנתי.  מלבדי לא הרגיש בו כנראה איש.

והנה שנית:  דפיקה עדינה.

עתה הרים גם אבא את ראשו מעל העיתון.

"מישהו מקיש על הדלת שלנו,"  אמרתי.

עצרנו את נשימתנו והקשבנו.

והנה נשנה הדבר פעם נוספת:  נקישות רפות, כל כך רפות, שרק בקושי ניתן היה לשומען.

"זה האות של פרידריך,"  אמרתי וקפצתי ממקומי.

"שקט!  הישאר במקומך!"  ציווה אבא ודחף אותי לכיסאי.  "אמא תלך לראות מה קורה."

ללא קול נעלמה אמא.  כאשר חזרה אלינו, הביאה עימה את פרידריך.

צווארון מעילו היה מורם.  המעיל מכוסה זוהמה.  אט אט ניגש לשולחן והושיט יד לאבא ולי.  גם ידו הייתה מלוכלכת.  מבוהל סקר אותנו ואת החדר.  ואז לחש:  "אלך מיד."

"ראשית כל שב לך,"  החליט אבא.

אך פרידריך סירב.  גם את מעילו לא רצה לפשוט.  כאשר הסכים לבסוף לפושטו, ראיתי שרידי בוץ גם על מכנסיו.  הוא היה ללא חולצה.  רעד עבר בגופו בשעה שאמא יצאה את החדר.

אבא לא אמר ולא שאל דבר.  במבטיו עודד את פירדריך לדבר.

כעבור שעה ארוכה פתח פרידריך בהיסוס:  "אני חי במחבוא, אבל לא אגלה היכן."

"אין צורך שתגלה,"  הרגיעו אבא.

"זה איום ונורא.  כל הזמן לבד!  אני חוזר ומהרהר במה שהיה – אבל שכחתי כל כך הרבה!  את אבא ואת אמא לא אוכל לתאר לי עוד.  לא נשאר לי דבר שיכול להזכיר לי אותם .  את השעון עליי למכור.  רק זה עוד נותר לי!"

ומכיסו הפנימי שלף את מכסה העט הנובע שעליו היה חרוט שמו.  המורה ניידורף הוא שנתן לו את העט, מתנה ליום הולדתו השלושה-עשר.

"חלקו השני אבד לי,"  הסביר פרידריך.  "כנראה נפל מכיסי." 

בחיבה ליטף את המכסה הקטן.  כאשר פתחה אמא חרש את הדלת נחרד שוב.

אמא הגישה לו כריך ממולא וגדוש.  בציפייה נעמדה לידו. וכשראתה באיזו תאווה הוא אוכל חזרה למטבח.  פרידריך בלע את הלחם בנגיסות מהירות.  הוא שכח אפילו להודות.  ולא ראה עוד דבר מלבד הכריך.  לאחר שבלע את שאריתו, לקט את הפרורים שנותרו בצלחת. 

אמא הגישה לו שני כריכים נוספים, וגם הם נעלמו באותה המהירות.

רק לאחר מכן המשיך פרידריך לדבר: "נחוצה לי תמונה של אבא ואמא.  ורק משום שיודע אני שאצלך ישנו תצלום כזה, באתי הנה.  אז – זוכר אתה?  ביום הלימודים הראשון שלנו, על הסוס הארוך.  יודע אני שתמונה זו מצויה בידך.  האם יכול אני לקבלה?"

פרידריך החריש.

אבא הרהר.

"התצלום יכול להיות רק בקופסה הגדולה!"  אמרה אמא.  היא הלכה לארון ונטלה את קופסת השוקולדה הענקית, שאבא נתן לה במתנה ליום חתונתם העשירי.  וזה מפני שזמן קצר לפני כן מצא שוב עבודה.  אמא פתחה את הקופסה והתמונות העליונות גלשו על השולחן.

"אני אעבור עליהן,"  אמר אבא והניח במהירות תמונה אחר תמונה לתוך מכסה הקופסה.

"ובינתיים אתה בא עימי,"  פנתה אמא אל פרידריך .  בחדר האמבטיה הכינה עבורות מים חמים ולבנים נקיים.

תחילה סירב פרידריך .  אחר כך נשמע לאמי.

בקופסה היו מאות תצלומים.  גלויות וכרטיסי ברכה.  אבא ואני חיפשנו במשותף.  עדיין לא עברנו אפילו על מחצית התמונות, כאשר החלו הצופרים לילל.

המום יצא פרידריך מחדר האמבטיה.  "מה אעשה עתה?"  שאל מבוהל.

"קודם כל גמור להתלבש!"  השיב אבא .

פרידריך ציית ורכס את החולצה הנקייה.  בידיים רועדות הסתרק. 

"ניקח אותו אתנו למקלט,"  הציעה אמא.

"לא בא בחשבון!"  חלק אבא על דבריה.  "רש ישלח אותנו לבית –הסוהר."

"אבל לא נוכל לשלוח אותו עכשיו אל הרחוב!"  העירה אמא.  "הבט, איך הנער נראה."

"הכי טוב שישאר כאן בדירה!"  הביע אבא את דעתו.  "יש לשער שלא יקרה מאומה.

הוא יכול לחכות כאן עד שההפצצה תסתיים.  ואז נמשיך לחפש את התמונה".

פרידריך קיבל את ההחלטה בהכנעה.

"אך אל תעלה אור!"  הזהירו אבא.

נטלנו את מזוודותינו הקטנות ופנינו למקלט.

פרידריך הביט אחרינו בפחד גדול.

בחוץ רעמו כבר התותחים נגד מטוסים.  זרקורים ריצדו על פני השמים.  רעש אווירונים מילא את האוויר ורסיסי פגזים נתזו ארצה. 

לפתע הוארו השמים על ידי שני זיקוקים אדירים שדמו לעצי חג המולד.

 

במקלט (1942)

הדלת למקלט הציבורי הייתה כבר נעולה.  אבא העמיד את המזוודות שבידו וסובב את בריח הברזל.  כאשר לא הצליח , הלם בדלת הפלדה.  מר רש פתח לנו.  הוא חבש קסדה וענד סרט שרוול שזיהה אותו בתפקיד של פקח.  "סוף סוף!"  המהם.

אבא לא השיב דבר.

בכניסה למקלט בירכנו ב"הייל היטלר!"

איש לא ענה.

בעיניים עצומות ישבו נשים וזקנים על פני כל החדר.  היו ששכבו על ספסלים.  איש איש וציודו לידו.  שתי אמהות עם תינוקותיהן ישבו שפופות בפינה חשוכה.  התינוקות יבבו.  בפינה אחרת התמקם זוג נאהבים והתנשק.  האיש היה רב-סמל.

אנו ישבנו ליד משאבת האוויר.  שם היה מקומנו הקבוע.  את ציודנו העמדנו בין רגלינו.

אבא נשען אל הקיר הלבן והלח ועצם את עיניו.

"כך לא תיפטר לעולם מהשיעול שלך,"  אמרה אמא.

אבא חזר והתיישר.  "בלאו הכי לא אוכל לישון,"  התאונן.

"אני מאמינה לך,"  השיבה אמא.

מר רש, בתפקידו כפקח, חצה את המקלט.  "הה חבר, בחופשה?"  פנה אל הרב-סמל.

הרב-סמל התרומם והזדקף.  "כן, אדוני הפקח!"  אישר.

"היום נראה להם שם למעלה!"  התרברב מר רש.  "הקראת?  אמש הופלו שלושים וחמישה מפציצים של האויב."

הרב-סמל חייך:  "במקומם יופיעו היום שלוש מאות וחמישים חדשים – ואִתם עוד אלף."

מר רש כעכע.  ללא מלה הפנה לו עורף וחזר לדלת המקלט.

הרב-סמל שב וחיבק את נערתו.

בחוץ גבר הרעש.  כנקישות בכלי נבוב, כך הדהדו מטחי תותחינו.  לא היה סוף לירי, שהשתולל מעל לראשינו כסופת רעמים.  בתוך מטחי התותחים התערבב קול ההפצצות.  תחילה בודדות, ולאחר מכן תכופות יותר ולבסוף מבול של הפצצות.  רעש מחריש אוזניים מילא את המקלט.

"הנער המסכן,"  נאנחה אמא חרש.

אבא רק המהם.

מר רש נסוג מן הדלת אל המקלט פנימה.  הוא נעל על בריח גם את הדלת השנייה.

ושוב התפוצצות בחוץ.  הפעם קרוב יותר, כה קרוב עד שקירות המקלט הזדעזעו.

מישהו תופף על הדלת מבחוץ.

"מי יכול לבוא כה מאוחר?"  שאל מר רש ופנה כה וכה.

"פתח, אדוני הפקח!"  קרא הרב-סמל מתוך פינתו.

מר רש פתח את הדלת השנייה.

מישהו ייבב ליד המקלט:  "בבקשה, בבקשה, תנו לי להיכנס!  בבקשה , בבקשה!"

"פרידריך"  פלטה אמא.  פיה היה פעור ועיניה קורעות מבהלה.

"פתחו!  פתחו! "  קרא קולו מלא האימה מבתחוץ.  "אנא פתחו!"

מר רש פתח את דלת הפלדה.

ליד הדלת כרע פרידריך על ברכיו וידיו צמודות:  "אני מפחד!  מפחד!  מפחד!  על  ארבעותיו זחל ונכנס לפתח המקלט.

מבעד לדלת הפתוחה שמענו את הגיהנום שהשתולל בחוץ .  מהדף האוויר של התפוצצות חדשה נטרקה הדלת.

"החוצה!"  צווח מר רש. "הסתלק מפה!  אולי סבור אתה שנרשה לך להיכנס למקלט שלנו!"  נושם ונושף צעק שנית:  "החוצה!  לך לכל הרוחות!"

הרב-סמל קם ממקומו וניגש אל דלת המקלט.  "היצאת מדעתך?  הרי לא תוכל לגרש את הנער בהפצצה שכזאת!"

"היודע אתה מי הוא?"  הגן מר רש על עצמו.  "זהו יהודי!"

"אז מה?"  תמה הרב-סמל.  "אפילו כלב שוטה היית מכניס פנימה עד תום ההפצצה!"  גם יתר יושבי  המקלט התערבו עתה.  "שישאיר את הנער כאן!"  קראו מכל עבר.

"מה קרה לך?"  גער מר רש ברב-סמל.  "באיזו רשות אתה מתערב בעניינים שלי?  מי כאן הפקח, אתה או אני?  עליך לציית להוראותיי, הבנת!  ולא, אמסור אותך למשטרה."

מהסס עמד הרב-סמל והביט ארוכות בפרידריך.  כולם החרישו.  ורק השאון שבחוץ חדר פנימה.

פרידריך עמד עדיין בכניסה למקלט חיוור כולו, אך מאושש קמעה. 

"לך נערי!  לך מרצונך אתה!"  אמר הרב-סמל חרש.  "אחרת תהיה פה שערורייה!"

ללא מלה יצא פרידריך מן המקלט.

מטחי תותחים והתפוצציות רעמו בחוץ בלי הרף.  אפשר היה לשמוע את קול שריקתן של הפצצות הנופלות ואת קולות ההתפרצות של פצצות התבערה.

אמא נשענה מתייפחת על כתפו של אבא.

"התאוששי!"  הפציר בה אבא.  את עלולה להמיט אסון על כולנו!"

 

הסוף (1942)

בחוץ קיבלונו אבק וחום.  השמים להטו באודם עז.  להבות פרצו מעליות גג וממסגרות החלונות.  עיי מפולת העלו עשן.  שברי זכוכית ורעפים כיסו את הרחוב.  ובין כל אלה היו מונחים חלקי פצצות תבערה שהחטיאו את מטרתן.

נשים מיואשות בכו נוכח תלי החרבות שמעליהם  רחפו עדיין עננים כבדים של אבק.  ליד גדר של גינה מונח היה הרוג.  מישהו כיסה את פניו בתחתונית קרועה.

תומכים באמא יצאנו בדרכינו הביתה.

מר רש ורעיתו הצטרפו אלינו.

ליד ביתנו נפער ברחוב בור עמוק.  אבל ביתנו עמד עדיין על תלו.  רק הגג נשאר בחלקו ללא רעפים, וכל החלונות ללא שמשות.

נכנסנו לגינת הבית.

מר רש פנה מיד לעבר המדשאה.  הרים את פוליקארפ, גמדו, ונטלו לידיו.  רסיס חדר את חוד מצנפתו.  מר רש חיפש אחר החוד.  כאשר גילה אותי לאורה האדמדם של השרפה, אמר לאבי:  "חבל, חבל!  אשתדל להדביק אותו שוב.

מבוהלת תרו עיניה של אמא אחרי פרידריך.

פרידריך ישב שפוף בצל כניסת הבית.  עיניו היו עצמות ופניו חיוורים מאוד.

"היצאת מדעתך?" נפלט מפי אבא.

והנה ראה גם מר רש את הדמות.

אבא נעמד מהסס על המדרכה המרוצפת ובעיניו השאלה :  "מה לעשות?"

מר רש דחף את אשתו הצידה והתקרב.  על זרוועתיו נשא את פוליקארפ, גמד הגינה שלו.

"התנדף מפה!"  גער בפרידריך.  "הסבור אתה שבגלל התהו ובוהו שנוצר אחר ההפצצה לא יתפסו אותך?"

אמא צווחה: "האינך רואה?  הרי הוא התעלף!"

בחיוך לגלגני הביט מר רש באמא: "אסלק מהר מאוד את עלפונו.  אך עליי לומר, שמשתומם אני על התחשבותך ביהודים! – אתְּ, רעייתו של חבר המפלגה?!"

אבא משך את אמא בשרוולה.

אמא הליטה את פניה בידיה.

מר רש הרים את רגלו ובעט בפרידריך.

פרידריך התגלגל מכניסת הבית המוגנת אל המדרכה.  זרם דם ניגר מרקתו הימנית לתוך צווארונו.

ידיי לפתו בחוזקה את שיחי הוורדים הדוקרניים.

"מזלו שכך נגמר,"  אמר מר רש.

 

על המחבר

האנס פטר ריכטר נולד בקלן שבגרמניה בשנת 1925.  תקופת ילדותו עברה עליו בימי ההתעצמות של המפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית ועלייתה לשלטון.

לאחר המלחמה למד פסיכולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטאות בגרמניה וזכה לתואר דוקטור.

במקצועו כסוציולוג פרסם עבודות מחקר רבות בתחום מדעי-החברה.

לצד עבודתו המדעית כתב עד כה יותר מעשרים ספרים לילדים ולנוער.  ספרו "שמו היה פרידריך" זיכה אותו בפרסים ספרותיים רבים.

ריכטר חי בגרמניה והוא מעורב בפעילות תרבותית ובדיונים על מאורעות אקטואליים והשתקפותם בכתיבה הספרותית וההיסטורית-חברתית.

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] ירושלים: יד ושם, תשמ"א [הדפסה שלישית 1996]

[2] סוכריות ליקריץ (ליקוריס).

[3] יונגפולק – תנועת-הנוער של המפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית לצעירים עד גיל 14.

[4] פלוגות הסער של המפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית.

[5] תנועת הנוער הנאציונאל-סוציאליסטית של בני 14 ומעלה.