_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תוספת לענין "ניר"

אליעזר ליפא יפה

לתוכן הענינים

 

לעיני נמצא כל אשר נדפס ב"דבר" וב"קונטרס" כנגד מאמרי הראשון.  והנה נתקפתי מצדדים כה מרובים, ומכל צד הוכנסו גם סרוסים וכוונות זרות לדברי, עד אשר גליונות רבים מאוד ידרשו לי, כדי להשיב על כל פרט ופרט, ולהעמיד על כל סרוס וסילוף.  ואף אם הגליונות יוצעו לפני, אך הזמן הרב הנחוץ לכך מאין ימצא לי? – אי לזאת אכלול, ככל האפשר, את כל דברי יריבי בצירופי סעיפים ואנסה לפנות אותם, אחד לאחד, משטח הויכוח, עד אשר תבוארנה באר היטב כל ההנחות שבמאמרי הקודם.  כי לדאבוני לא הוכיחו לי אחרת.

וקודם כל על הנסיון של אחדים מיריבי לפסלני בעיני עצמי ובעיני ציבורנו, אם ע"י צרפם את שמי לשמות אנשים הנמצאים מחוץ למחננו העובד, ואם ע"י שימם אותי לתָהֳלה, כחותר תחת ההסתדרות, וכאילו יסתמו עלי כבר את הגולל.  אכן השימוש באמצעים אלה הנו מסוכן קצת, באשר אין הם מבארים מה למחשבה, אלא מכים על האינסטינקטים... ואולם גם אם יגרום הדבר הזה לפסלני עתה בעיני כל בני־ציבורנו, לא יוכיח לי זה כלום ולא אפסל בעיני עצמי, יען ידעתי את צדקתי בריבי זה, ואבטח בברור יבוא.

ולמותר, חושב אני, לי להרבות דברים, כדי להכחיש את העלילה אשר שמו עלי כי אויב אני לעובד העירוני; באשר ידוע למדי בקרב ציבורנו יחסי לכל אדם באשר הוא אדם, בלי שים לב אף למצבו בחברה.  ועדיין אינני מוחזק שוטה שאשנא דוקא את העובד שבעיר.  אמנם ישנו סוג אחד בבני אדם אשר אותו תשקץ נפשי, והוא כל מרביצי תורה ומתקני עולם בזרוע.  כי הם הריהם המשליטים את הזוהמה בנפש האדם.  בעקבותיהם ינהרו נחלי דם האדם אשר נשפך (ואשר ישפך עוד), ולולא היו המה משיבים, מדי פעם בפעם, את פני האדם אחורנית, כי עתה היה יתרון־מה לאדם מן בהמת העדר ומן חית־הטרף.

מוצא אני גם, שבמאמרי היה ברור למדי, כי התרָסָתי על המנהיגים לא היתה מכוּונת נגד המנהלים, כי אם נגד המנהלה.  וכאן צודקת היא, לדעתי, ההתרסה, באשר הן ישנו הבדל נפשי, עמוק מתהום, בין "האדם כי יחטא" לבין נשיא, בעמו או במעמדו, כי יחטא, שלא להנאתו הפרטית אלא לטובת צאן מרעיתו.  שהרי היחיד בחטאו, הוא יאכל את פרי מעלליו ולנפשו יחטא; ואולם נשיא כי יחטא וכוהן, ובא הקצף על כל העם בעבורו.  ולכן צריך היה לדייק עם המנהיג כחוט השערה, וכל עקמימות שאינה חשובה לגבי היחיד, צריכה היתה להיחשב כפשע לגבי המנהיג.  אכן נהפוך הוא דבר בני האדם, וכל מעשה ומחשבה אשר לגבי היחיד יחשבו לפשע ועוון פלילי, הריהם כשרים וישרים לגבי החברה ומנהיגיה.  וגם אדם אשר ביחידותו לא יגע בזבוב, הנו מוכן להתיז ראשי אנשים למען חברתו.  ועוד גם זאת אשר ליחיד, ואף לחוטא שבחוטאים, ישנם לו רגעים של קבלת השפעה טובה, ממחזות הטבע, ומנשמת האדם וסבלה, ואז יתעלה גם החוטא ויזדכך, וחזר אל עצמיותו האנושית, שהנה טובה מטבעה, ושב ורפא לו.  ואולם כל חברה, קולטת מכל חזיון ומכל מאורע אך את חלק הבהמה והחיה המוריד אותה למטה.  כי על כן ישנו הרהור תשובה ליחיד, וכל שערי תשובה פתוחים לפניו, ואין כל הרהור תשובה לשום חברה, אלא להיפך: השתרשות בחטא.  ואף כל סדק תשובה תסתום כל חברה בפני עצמה.  וחברת העובדים שלנו, השואפת אל פסגת הצדק והיושר האנושי, צריכה לשפוט קשה את מנהיגיה (קרי מנהלתה) על כל הטיה והטעאה קלה, אשר יגרמו, אף בשגגה ואף אם בכוונה רצויה.  כי על כן התרסתי.

ואשר ל"שיטתי הכלכלית "החדשה", המחלקת את המעמדות לכפר ועיר", אך אינה מכחישה ואינה מטשטשת את חלוקת המעמדות למנצלים בכלל ולמנוצלים בכלל, בין בעיר ובין בכפר, - הרי אינני נוטה כלל וכלל לחזור בי מחלוּקה זו, גם אחרי ההלצות שנכתבו על חשבון זה.  באשר קיים הוא הניצול של העיר, בכל צורותיו, את הכפר, בכל המובנים, למרות זה שעד היום עוד לא תיכנו את זה אנשי המדע החברתי בכרכים עבים, וטרם נדו והילילו משוררים כואבים על ענות בת הכפר.  יש ניצול ויש ניצול; וניצול הכפר עולה על כולהם.

ולא מחכמה הנו גם הלעג לאַחֲוַת המעמדות בעמנו, באשר רבות, עד לאין ספור, הנן נקודות השיתוף שביניהם: עבר, עתיד, ארץ, שפה, חורבנות, נחמות ועוד... והיות נרדף כל מעמדותינו ע"י כל המעמדות של כל העמים.  והח' ל., בכל אופן הן לא יכפור עדיין באחות כל מעמדותינו, ולמה ילעג לי על זה?

ואשר ישאל הח' ל.  לאמור "מדוע לא שמעו אותי, אף פעם, שאחרוק שן על הממשלה ועל כל יתר המנצלים?".  וכן יאמר החבר ש., כי רוחי מסתערת רק בנגעי ובגשתי אל ציבור הפועלים – הנימוקים לכך פשוּטים הם מאוד: א.  אדם צריך להיות קרוב אצל עצמו ואצל חברתו הכי קרובה לו, ולבקר קודם כל את עצמו ואת חברתו, כי ממעשה זה יכולה לצמוח תועלת; תיקון עצמי.  ב.  בקרתי על הממשלה ועל המנצלים הגדולים, יכולה להועיל לי ולחברתי כתלונותי על שלג הצפון.  ואין חלקי עם אלה המפנים את הבקורת מעצמם ומחברתם אל כל בוקי סרוקי.  יען כי פעולה כזו משקיטה לשוא את מרירות לבו של המנוצל והמשועבד, ומפנה את זעמו ותשומת לבו ממקום שיש בידו להועיל במשהו (בקורת עצמית ותיקון בסדרי החיים והעבודה, ועוד) אל מקום אשר כעסו וזעמו ינופצו אל הסלעים.  ג.  ואף חושב אני כי ישנה עוד ברכה בהתאפקות משפוך זעם אל כל צדי הדרכים ועל כל קוץ ודרדר, והיא: בעצירת נטפי המרירות האלה, שלא לבזבזם, אלא לעכלם עד כדי שאפשר יהיה להפכם לפעולות עצמיות פוריות ומחוסמות בפני שליטתם של כוחות מנצלים עליהם.  וטוב לחזור על זה: להפוך את נטפי המרירות – על הברקים והרעמים – לפעולות עצמיות פוריות, מחוסמות בפני השליטה של כוחות מנצלים עליהם.

ועוד לי מלים מעטות לאומים לי, כי רק באשר חרד אני על רכושי הפרטי בנהלל, חרדתי את כל החרדה הזאת.  והנה אם כדי לפסול אותי ודברי מעיקרם באתם, תיתי לכם; אך לעצם הענין אינני מאמין לכם, לכולכם אינני מאמין, כי באמונה תחשדוני בזאת.  וחושב אני שרק למען השיבני לתלם ה"ניר" תשתמשו באמצעי זה.  ואינני מאמין לכם שאתם חושדים אותי בזה, לא רק באשר תדעו את הגיני על שירת היחיד בניגוד לשירת המקהלה – ועל יצירת היחיד; אלא גם באשר יודעים אתם היטב, כי גם בעברי – אשר ל.  יזכרנו לי טוב – וגם היום וגם מחר, בכל צורות החיים שבארצנו, ואף בקבוצה, קטנה וגדולה, ובגדוד, יכלתי, יכול אני ואוכל לחיות, אני ומשפחתי, חיים קלים ונוחים יותר, ופחות משעבדים את זמני לעמל העבודה מאשר אחיה בנהלל.  והאמינו לי גם זה: כי לולא האמנתי בכל תום לבי ובכל מעמקי הרגשתי, אר חיים אלה שאני וחברי חושלים, הנם כבר כיום – ועוד ישגו באחריתם – צודקים יותר מכל צורות החיים והעבודה שיש לנו בארצנו כיום, לולא האמנתי בזה, כי עתה לא בחרתי בחיים אלה.  ואם היום או מחר איווכח כי שגיתי בבחירתי, הרי כולכם עדים – אתם מכירים אותי – שלא אשאר בחיים אלה, כי אם אעבור במהרה לצורת החיים והעבודה שיראו לי צודקים יותר.

ועוד זאת בקשה מכם, אל תחזיקו את המושבים ערבים לי ולדברי.  בזאת לא ניבחן.  את השקפותי הייתי מביע גם לו הייתי בדגניה, או לוּ הייתי כיום חבר פעיל במרכז החקלאי.

 

ב.

ואשר לטון הבוטה של מאמרי הקודם, אשר אוּלי גרם גם הוא לא מעט להתנגדות הנמרצה אשר התעוררה מכל צד כנגד מאמרי, הרי הסיבה הנה פשוטה מאוד: שנים רבות, מאז פרשתי מעסקי ציבורנו, אחרי האספה עם הגדודים בפתח־תקוה, התאפקתי בכל כוחי מהביע מה בשאלות אלה.  ואם נכשל כוח סבלי, והתפרצתי להשיח את אשר עם לבבי, לא יכלו דברי להיות רכים משמן.  כי אם רבים יזכרו את היום ההוא בפתח־תקוה בתרועת חג, ועוד לאחרים קטן־ערך הוא הדבר, אולם אני אזכור את הימים ההם בעצב רב ובחרדה.  כל החברים מאז הן יזכרו בודאי מה נמרצה היתה אז התנגדותי למעשה הפיכת ההסתדרות החקלאית (אשר רק כזאת התקיימה עד אז, וכל אירגון עירוני לא היה עוד) למפלגה כללית, ובעיקר עירונית.  ואז הן החלה לראשונה ההשתלטות של רוח העיר על רוח הכפר.  התנגדתי לזה, ובכל תוקף התנגדתי.  ואחרי זה רק פרשתי.  למרות נטיתי החזקה לעבוד לציבור, התאפקתי, ונתתי מצדי אני "פיר פלי" למפלגה שנוסדה, ואשר הכתירה את עצמה לא בשם מפלגה, אלא בזוהר של הסתדרות פועלי ארץ־ישראל הבלתי־מפלגתית.  בועידה בחיפה, אמנם פלטה המפלגה (אשר כבר הגדירה את עצמה בשם מפלגה) בחזרה את ההסתדרות החקלאית.  אך היא, המפלגה, הפכה אותה לדבר מה שאמנם אינו קורא לעצמו "מפלגה".  ואף מפלגות קיימות לצדו, ואולם אין זאת ההסתדרות החקלאית, בית נאמן ומועיל לכל עובד חקלאי, באשר עובד חקלאי הנהו, אלא זהו סניף להסתדרות הכללית (חברת־העובדים), שהנה מפלגה עירונית עם כל המושגים והנטיות־העירוניים.  והנה, ח' ל., מדוע לא יכלתי לזוז, מאותו חורף תרע"ט, אחרי "ההסתדרות, אשר זזה על פני והלאה, עד לחברת־העובדים המושלת".  כי נפשי אני תבחל בכל שלטון האדם והחברה באדם, ואף אם שלטון זה נמצא בידי חברת־עובדים מושלת.

והרי מימי הגדודים.   ואם תתפשוני שוב על איבה לבחורינו מארצנו, אמריקה ואנגליה, שהיו אז בגדודים, גם לא אשיבכם, יען כי יותר מהזרות שישנה בדברי־חשדכם עלי, הנני מרגיש זרות להצטדק על זה, ולהעיד על עצמי שהנני אוהב ולא אויב לחברי הגדודים ההם, ואך נגד "הגדודיות" (וכן נגד העירוניות) מכוּונת התרסתי.  הגדודיות ההיא, האינכם זוכרים אותה? זו שהפכה אז את בחורינו ובחורותינו (ואף את ילדינו) בארץ למחנה מהופנט וקנאי, שוללה ממנו את כל כוח השופט שלו.  אמנם, לא קל להבחין כאן בין הסיבה למסובב: אם הגדודיות היא שהפנטה, או שהיא הצליחה אז, יען שמצאה קרקע מוכן אצלנו לאמונה עיורת בסיסמאות חברתיות.

הגדודיות ההיא, אשר עקבותיה מאז, עקבות הנטיה להפנט, נחקקו עמוק בנפש מחננו עד היום הזה.  הגדודיות ההיא הנה תועבת נפשי אני, השואפת לופש ודרור מכל שעבוד רוחני.

ובכן מימי הגדודים, נמנו וגמרו להנחיל לנו כל רעיון וכל מוסד ברעש מלחמה קדושה - - וההגיון של ההיסטוריה, חבר ש., איננו ההגיון של חכמי ישראל הקדומים: שלא לגזור על הציבור גזרה שאינו יכול לעמוד בה.  ההגיון של ההיסטוריה ודרכה, הא להיות היסטוריה נעצבת על ידי פרעה או סנחריב, נפוליון או לנין, ולהלם או טרוצקי ונושאי כליהם המתנשאים על עדר אדם.  והם מצליחים להתנשא עליו באשר גם כוהניו ונביאיו יחנכוהו להיות עדר.  ואף כל חוקה ומסגרת משפטית אשר איננה מתאימה לחיים, הרי היא נקדשת ומתקיימת על אף הציבור.  ולא רק שאין "זכות להתקוממות ולמהפכה", ניתנת, אלא גם זכות לבקורת תשולל.  כי על כן הנני נגד כל הגשמה של שלטון בציבורנו, שהנו מוסרי למדי כדי לפעול צדק ומשפט, ואשר גם הוא יהיה ועל אָוון מחר כשיתבסס אך על מנהלה.

ואני אין לי כלום אל עצם העיר וגם אין לי כל ענין עכשיו, ח' ש., לנתח מה בין תל־אביב לפתח־תקוה.  כי אני רק מגן על ציבורנו (אני רואה לי זכות להימנות על ציבורנו העובד, באשר עובד אני, ואין לי ענינים אשר אינם חשובים לכל הציבור הזה ואין לציבור הזה ענינים אשר אינם נוגעים לנפשי ומאודי.  ולכן הנני מגן על עצמי, מגן על ציבורנו), בפני כל אלה האומרים שישנם ניגודים בין עניני הפרט ובין עניני הציבור.  ואם "אין הפרט ואין הקיבוץ חשוב ומענין", ח' ש., הרי זה אומר, שכל הציבור, שבהכרח אינו יותר מצירוף של פרטים וקיבוצים, אינו חשוב ואינו מענין.  ומה חשוב ומה מענין? האם איזה מושג "ציבור" מופשט הוא חשוב והוא מענין?

ומהי הדרך להקנית קנינים מוסריים חברתיים לציבור? איה בית־החרושת ליצירת קנינים מוסריים והקניתם לציבור? האם בביטול ערכו של הפרט תרימו את ערך הכלל? והאם זאת התורה המחזיקה את הפרט, את היחיד, למופקר ופסול ומחוסר אחריות, אינה עושה פלסתר את כל המוסריות האנושית? הגיון הפוך כזה, האומר לבנות חברה צודקת מאישים פסולים ונוטים לפשוע, אין אני יכול לקלוט בשום אופן.  אין בכלל אלא מה שבפרט.  ואם המצב הנו כדבריכם, כי כל היחידים ואף כל הקיבוצים הנם פסולים וחשודים, הרי כל ציבורכם אינו ולא יהיה יותר מחבר פושעים פסולים.  ולי, למשל, אין כל אֵמון שעשר מניות היסוד בידי מנהיגים אחדים יישרו ארחותינו, אף אם יקרה שהם כולם יהיו אישים "סמלים מוסריים גבוהים".  ומה גם שכידוע אין דרכם של ה"סמלים המוסריים" להרביץ דעותיהם ע"י מניות היסוד.  "ערבכם ערבא צריך"!

ולדידי אני אין צורך בכל ערבות, והערבות רק מעליבה את צלם האדם, ומשפילה את שיעור קומתו, וממילא הנה רק מקלקלת.  כי אתם, בתורת הערבות שלכם, הנכם שופכים רוח עקרוּת על צבורנו, והופכים אותו לבעל מוּם רוני, הנטוּל חוּש המחשבה וההרגשה העצמית, בעל מום רוחני הנוטה לפגל את "יחידיותו" (אינדיבידואליותו).  ה"יחידיות", אשר אני רואה אותה טהורה מכל טוהר, אחראית, לשמור על צלם האלהים שבאדם, מכל חברת אדם.  מוסרית – ואין מוסריות זולתה.  אוהבת – ואין אהבה בלתה.  סולחת – וכל סליחה אחרת אינה אלא חנף ועיוות משפט.  רחמנית עד להקרבה עצמית, ואין רחמים בשיתופה.

תורת הערבות וההזדיינות בחוקים ומשפטים כנגד זקנתנו אנו וכנגד הדור שיבוא אחרינו, הנה מופרכת מכל צד גם במהלך מחשבתכם ודבריכם אתם: אתם מאמינים בהתקדמות האדם והחברה בדרך המוסר, והנכם מכינים כאילו חוקת נצח בשביל בניכם, אשר לפי הגיונכם צריכים לעלות עליכם במוסריותם; אתם מודים שאנחנו, דור המדבר, כיום עושים את כל הטוב והישר בלי חוקים ובלי תקנות מאושרות, ויחד עם זה הנכם מרכיבים שלטון על ראשינו.  וכי אמנם עושים אנחנו כיום את הישר למרות זה שאין שלטון עלינו (ולפי גרסתי אני: מפני זה שאין שלטון מצוונו על זה, אנו עושים את זה.  אך כשיצוה השלטון, אזי נרמה אחד את השני: השלטון אותנו, ואנחנו את השלטון, וטוב לא נעשה), הרי אתם מעידים כולכם.  והח' ש.  מביא דוגמאות משנות המשבר, שנות המלחמה.  אך יזכור נא הח' ש.  עוד דוגמאות מן השנים ההן.  והן: הדאגה והמסירות הרבה של כל הגליל, לא רק "שלנו", אלא גם יבנאל ובית־גן, סג'רה ומסחה, לכל עניני הכלל.  מסחה ובית־גן, בלי "ניר" מאושרת ע"י הממשלה ובלי מנהלה של "חברת־עובדים", היו אז ערים ופעילים לכל עניני "הציבור", לא פחות מדגניה וכנרת הקבוצות ואת יוסף בוסל שלחו אז, להצלת המצב ביהודה, לא "אירגון הקבוצות" כי אם התאחדות הישובים בגליל.  ואת העזרה שהגישו אז (עגלות להעברת גולים וצידה לגולים) הגישו כולם, בלי חשבונות רבים ובלי פקודות מגבוה, ורק מתוך רגשות האדם העברי שבלב.  ולמה תבואו לערם שפך אפר של חוקים על ניצוץ האדם המהבהב בלבבות? הן רק תכבוהו בזה.  למה לכם להכניס את שכמנו, הנוטה מטבעו לשאת את כל הטוב, למה תכניסוהו בעול הכפיה?

 

ג.

בשאלת המעמד והעם וכל השאלות המתקשרות לזה: קשרים את האינטרנציונל, אירגון הפועל הפלשתינאי (או אולי אירגון כל פועלי סוריה, מצרים וערב...) ועוד ועוד, לא אתעכב כאן, יען כי יארכו הדברים עד למאוד.  ואם נגעתי בזה במאמרי הקודם, והבדלתי בין נושאי או (נאמר) מדגישי השקפת הלאום, לבין מדגישי השקפת המעמד לענין "ניר", עשיתי זאת רק כדי להראות שבעד "ניר" והחוזים המעבירים את משקינו לרשות המעמד, יכולים להרים יד רק בעלי ההשקפה של השלטת המעמד.  נסיתי לציין כי הפשטות הזאת אשר נגשו בה אצלנו לענין זה, איננה מובנת מאליה מתוך המהוּת של ציבורנו.  ומפליאני מאוד שגם בתשובות על דברי, נבאו כולם כמעט פה אחד (מלבד הח' כ.  המכחיש את עצם הענין) בפשטות מובנת מאליה על ענין זה.

וכאן גם תשובה לח' א.  האומר, כי "רק אחרי הודאה מצדי בעצם המטרה של הלאמת המשק החקלאי, הייתי רשאי להרשות לעצמי את הבקורת על "ניר" ודרכי הסתדרותנו".  ואם איני מודה בעצם הדבר, אין לי – כנראה לדעתו – רשות הדיבור בענין זה.  ואולם אני חושב כי היותי נמנה על חברת־העובדים, אינה מותנית בהודאה למפרע בכל מה שיחודש בה.  לדעתי אני, יכול אדם לראות את עצמו חבר נאמן לחברה, ובראותו את כוהניה מבריכים אותה לפני עגל־זהב, יסתער על האליל לנתצהו.  אין אני מודה,ש מותר לאדם לנת. אלילים של חברה, אשר הוא עצמו אינו חבר בה.

בנידון דידן אין אני שוקד כלל על תקנות "ניר" והצעות החוזים לנתחם ולשפרם (כאשר יעשה זאת הח' לט., וכאשר ינסה להודות בצורך הדבר הזה הח' ש., יען כי כל עצם הענין מופרך ופסול בעיני.  אך ההסתדרות, כמו שהיתה בטרם שנכפפה להסתדרות העירונית, ישרה בעיני.  למה לי כל ההתאמצות לגזור ולהטליא את תקנות "ניר", למען התאימן להיות לסד לרגליה של ההסתדרות החקלאית?

עוד באור מצדי להסברה שנתנו לי רבים, ואף הח' א., לאמור: עלינו להלאים את משקנו החקלאי לרשות ה"מעמד" שלנו, באשר "הלאום" שלנו הן יתנגד לעצם הענין.  אני רואה כקלוּת דעת וקלוּת ראש את הלאמת משקנו החקלאי אף לרשות הלאום.  חושב אני, שיש מקום להלאמה, אם לרשות הלאום וגם לרשות המעמד (כן, לרשות המעמד), בכל נכסי הלאום או המעמד, אשר יחידים וטרוסטים תופשים לידיהם ומנצלים ע"י כך גם את הלאום וגם את המעמד העובד וגם את כל יחיד ויחיד.  לדוגמה: הקרקע לכל ענין, המכרות לכל סוגיהן, ההובלה והנסיעה ביבשה ובים ויהי גם באויר, התעשיות הגדולות המעסיקות, בהכרח מהוּתן, עובדים מרוכזים לאלפים ורבבות, ואין לעובד היחיד כל מגע וכל אפשרות של תפיסה בהן.  או כנוסחתו של הח' ש.: "אוצרות הטבע ואמצעי התוצרת הכבירים והמרוכזים בידי שכבה קטנה, החיה על רנטה ועל ניצולו של העובד, בזכות אמצעי התוצרת, אשר הצליחה בדרכים שונות לרכז ביד" (אגב, איזו שייכות ישנה לנוסחה זו ולנידון שלנו, הלאמת המשק החקלאי שלנו?).  בנכסים כאלה שייכת ונחוצה הלאמה, יען כי כאן ישלוט ממילא האדם באדם, ונחוץ להמעיט את רעת השלטון והניצול שבהם עד למינימום.  הרי שאין בינינו כל חילוקי דעות בעצם הנחיצות בהלאמת נכסים כאלה.  אפשר רק שנהיה מחולקים בדעות על־דבר הדרך להגשמת הדבר הזה: אם לקחת בזרוע ובשלטון את באר המים מידי השולטים עליה ומונעים מי־שתיה מאתנו; או אולי יש דרך נכונה יותר, והיא אף הקלה והקצרה ביותר, והיא לחצוב באר עצמית שתספק לנו את מימינו, ואז ממילא לא יהיה שכר למנצלי הבארות הקודמים.  אולם הלאים (ללאום או למעמד, אחת היא) את המשק, אשר מטבעו יפרח בידי היחיד יותר מאשר בידי הציבור, ויותר פריחה הרי זה אומר יותר יצירה של ערכין, כלכליים בכל אופן, להלאים את המשק שהוא בבחינת יצירה של היחיד – רעיון כזה הנו אבסורד בעיני, לא פחות מאשר להלאים את השירה למשל! בכל פעם כשאני בא אל זה, יתקפני התמהון וההשתוממות לאנשינו שהגו והוגים ברעיון־ריק שכזה.  באשר לא זו היא הדרך לתיקון החברה האנושית.  ורק אנשינו, המתאמצים לרוץ לפני המרכבה הסוציאליסטית ושקוּעים תדיר בחיטוט וניקור אחרי גרגרים סוציאליסטיים, להלעיט בהם את ציבורנו, רק הם יכלו לנפול על "המציאה" ההפכפכה הזאת.

 

ד.

ועכשיו יכול אני לסכם בענין "ניר", ולמען היות ברור למדי לא אקמץ במלים, ולא אצטרך לשוב ולכתוב עוד פעם הסברות.  במאמרי הקודם הדגשתי בראש וראשונה ובעיקר את העובדה ש"ניר" המוסד בא לבלוע ולכלות את ההסתדרות החקלאית, האורגניזם החי של ציבור העובדים החקלאים שלנו (אגב, אף אחד מיריבי לא השיב על זה).  ואם נחוץ להוסיף באורים להבדל שבין הסתדרות ובין מוסד, עלי לעשות את זה כאן.  ההסתדרות לכל ציבור הריהי, במידה רבה, כמשפחה ליחיד.  וישנם אמנם מקרים, שבהסתדרות ישררו זמן מה יחסים מחודדים בין החברים כאשר יקרה ככה גם במשפחה, אולם שתיהן הן יצירות חיות בעלות שאר רוח להתקדם ולהתחדש, לפרוח ולתת פרי הילולים.  ולעומת זה הרי כל מוסד ומוסד, בלי יוצא מן הכלל, איננו יותר ממכשיר דומם לשימוש למי שהוא, אם למשפחה או לקיבוץ או להסתדרות.  ההבדל העצום שבין ההסתדרות ומוסדותיה בולט למדי.

והנה לאחרונה יסדו מוסד חדש "ניר", אשר בצורתו ותכנו היה צריך להיות דומה למוסד "סולל־בונה" אשר להסתדרות בעירונית בעיקר.  יכול להיות, שלוא גבשו את ניר בתבניתו ותכניתו של סולל־בונה, היה זה יכול להיות מוסד מועיל למאוד.  ואולם, כאן קרה כאילו כדבר אשר קרה לאחד האלים (באגדה היונית, כמדומני), אשר עמל ועמל ליצור דרקון (בודאי לשם התנקמות באלים אחרים), ולבסוף כשהשלים האל את פעלו, בלע הדרקון, יצור כפיו, אותו, את האל היוצר בעצמו.  וככה עם יצירת המוסד "ניר", חברת מניות בע"מ, נעלמת לגמרי היצירה החיה, הסתדרותנו החקלאית.  ושימו נא לב לזה, שרק את ההסתדרות החקלאית מגלגלים לתוך מוסד־מכשיר.  אולם בעיר נשארת ההסתדרות העירונית עם מועצותיה והבחירות הדמוקרטיות אליהן, ודרך ההחלטה הדמוקרטית לועידותיה.  והרי אורגניזם עירוני חי, ער ובלתי־מוגבל בזכויותיו, וביכלתו הגדולה להשתרר על הכפר, באמצעות המנהלה של "חברת העובדים", אשר לעיר השפעה מכריעה בה, ולוּא רק מתוך ריבוי מנינה.  ולמנהלה זו כל השלטון על הכפר באמצעות מניות היסוד של "ניר", השייכות כולן (עפ"י סימן י"ח בתקנות "ניר"), בהצבעתן כגוף אחד, לרוב המוחלט של חברי המנהלה בחברת־העובדים.  ברור, שיש כאן (אמנם לא התכונו לכך ורק מתוך החלקה שטחית על פני הענינים הביאו לכך) השתלטות העיר על הכפר.

ואסכם את זה בסעיפים מרוכזים: 1.  "ניר" עפ"י תקנותיה עכשיו (וכל תקנה לא תתקן אותה) היא מוסד־מכשיר דומם, הבא לבלוע את הסתדרותנו החקלאית, אשר לפי כל מהותה ותכנה ופעולותיה בעבר ובהוה ולעתיד (אם לא ימיתוה בידים) הנה אורגניזם חי; 2)[1] קיימת עכשיו הסתדרות עירונית, אורגניזם חי אחר, אשר איש מאתנו לא יניח אף לרגע כי היא יכולה לפי תכנה, רוחה ונטיותיה, למלא גם את מקום ההסתדרות החקלאית; 3.  את ההסתדרות העירונית אין מבליעים במוסד, אין מאבנים אותה, אלא להיפך מאדירים אותה; 4.  הועידות החקלאיות הדמוקרטיות, אם לא משפחתיות, מתבטלות ובמקומן תינתנה לציבורנו החקלאי ועידות "ניר", אשר בהן ההצבעה היא כמו בטרוסטים ובנקים עפ"י מספר המניות; 5.  לציבורנו החקלאי ובעלי־מניות החברים אין כל יכולת הכרעה בהצבעת ההחלטות, באשר לעשר מניות היסוד יש תמיד חמישים אחוז במשקל הקולות בכל החלטות הועידות; 6.  מניות היסוד תימצאנה תמיד ברשות 7 – 5 חברים של הרוב במנהלה של "חברת העובדים", ואין הן יכולות להתחלק.  יוצא שאם לא במקרה של התפלגות מוחלטת בין מניות היסוד ובין מניות החברים, תוחלטנה כל ההחלטות לפי רצונן של מניות היסוד: 5 – 7 אנשים יכריעו את האלפים; 7.  אם יקרה מקרה של התפלגות מוחלטת: בין כל הציבור החקלאי בועידת "ניר" לבין 5 – 7 האנשים בעלי מניות היסוד, אז יכריעו שנים משלושת החברים של מנהלת "ניר", אשר יש להם זכות ההצבעה בועידה גם אם לא נבחרו לה.

הדבר ברור למדי.

ואכן החבר כ.  (דבר קפ"ז) וא.  ב.  (קונטרס רמ"ו) נתנו ביאורים למה נחוצות לכל מוסד מניות יסוד בזכויותיהן המיוחדות.  וא.  ב.  מוסיף: "ואפילו כל הסתדרות מקצועית יש לה לעתים אינטרסים שאינם עולים בד־בבד, ויש גם שהם מתנגשים עם האינטרס של ציבור הפועלים כולו.  במקרים כאלה, אין זכות ההחלטה יכולה להיות מסורה אך בידי "המוסד" או ההסתדרות המקצועית וכו' וכו'.

ושימו־נא אל לב את הנחותיו של א.  ב.  האמורות, בנידון שלנו, בפירוש: כי גם ההסתדרות החקלאית כולה (מקצועית, לפי הגדרתו של א.  ב.  ) באלפי חבריה, אינה נאמנה על זה שהאינטרסים שלה לא יתנגשו עם האינטרס של ציבור הפועלים כולו (אמור: ציבור הפועלים העירוני).  לכן נחוצות מניות היסוד, הנמסרות להכרעתם המוחלטת של מנהלת חברת־העובדים.  ובדברים מפורשים (כי א.  ב.  מוחזק אצלנו למדייק בלשונו) הרי זה אומר, כי חמשת או שבעת החברים של הרוב במנהלת "חברת העובדים", נאמנים על יושר דרכה ל תנועתנו, יותר מכל אלפי (ובעתיד רבבות) החברים החקלאיים והעובדים בשדות ובגנים.  והדברים הנם מפורשים.  ההזדיינות בכוח מניות היסוד של "ניר", אינה מכוונת רק לזה שתהיה בידי הציבור ערבות על היחידים, שלא יחטאו חלילה נגד שאיפותיו של כל ציבור העובדים (ובנוסחת ש. : שלא יחתרו תחת חתירתנו לקראת התחדשות האדם ולקראת החברה החדשה), ואפילו לא רק לזה שתהיה ערבות בידי כל ציבורנו על נהלל בכללה ועל עין־חרוד בכללה ועל דגניה בכללה, באשר הם, מתוך רגש הבעלות שתפעמם, עלולים הם לחטוא, ולברככם על פניכם, כאשר רק תשלחו ידכם לנגוע אל עצמם ואל בשרם.  לא רק זה ולא רק זה, אלא אף כל ציבור העובדים החקלאיים אשר יתאסף – כדרכו קודם – לועדיה חקלאית כללית, וידון שם גם על נהלל וחבריה וגם על עין־חרוד ודגניה וחבריהן, הרי כל הציבור הזה בועידתו הכללית אינו נאמן ואינו ערב למדי.  ולעומתו נאמנים בהחלט, ערבים בהחלט בעד כל שאיפותינו ומגמותינו, הנם רק כחצי־התריסר חברי המנהלה של "חברת העובדים", שבידיהם עשר מניות היסוד של חברת־המניות "ניר" בערבון מוגבל!

 

ה.

ואחרון אחרון לח' מ.  ש.  (דבר קפ"ט).  אכן צעיר הנך לימים, ואני רואה את הבעתה הנשקפת מעיניך, מפחד "הריסת ההסתדרות ומוסדותיה, וגם ההסתדרות החקלאית בתוכה" ע"י א.  ל.  יפה.  אולם מ.  ש.  היקר, הרי אתה במאמרך מעיר לי (אני, הישן שנת "חוני המעגל"), כי הרוח המשפּחתית בין כל צורות ההתישבות נגוזה כבר, והבדל יסודי שורר ביניהם בהשקפותיהם, וכבר נראו ביניהם בקיעים.  ומדוע זה קרה כדבר הזה? אשאלך אני.  הן לא מאמרי גרם לכך, ואני גם לא הוצאתי הגה מפי עד כתבי את מאמרי ההוא.  ומאין זה נבעו הבקיעים, מ.  ש.  היקר? ומנין לך האמונה כי דרך ההסתדרות של עכשיו אינה לוחצת על כל צורות חיינו ועבודתנו, עד לעשות בקיעים? ועתה שמע נא, אתה וחבריך שמעו נא את דעי אני: הרי מודעים אתם כולכם (כי הרי אין להכחיש את העובדות), כי שלמותה ואחדותה של הסתדרותנו כיום קיימת רק על פני שטחה העליון.  ואולם בקרבה ישנה התרוצצות חזקה בין דעות והשקפות שנכלאו על כרחן בתוך ההסתדרות האחת, והן אינן מתמזגות (לדעתי אין גם צורך בהתמזגות).  ויש בקרבה גם התנגשות של ענינים, אשר אינם שוים לכל חלקי הציבור הרחב הזה אשר תכלול הסתדרותנו בתוכה.  ולשם הבראת המצב, ולשם השריית אחווה מוחלטת בין כל חלקי ציבורנו למן הכפר ועד לעיר, מוצא אני רק תקנה אחת, והיא:

ראשית כל: הבחנה בין ההסתדרויות ובין המוסדות; שנית: יחס אל כל ההסתדרויות והקיבוצים כאל אורגניזמים חיים אשר קומה להם וצלם להם, קומת אדם וצלם אלוהים לאדם.  ויחס אל כל המוסדות הקיימים ואשר יווסדו, כאל מכשירי חוּלין בהחלט, שכל תפקידם נמצא בשימושם לתועלת ההסתדרויות, הקיבוצים והחברים הבודדים; שלישית: כל הסתדרות מקיפה אך ורק את הענינים המשותפים לכל חבריה, ואינה מטפלת בעניני השקפות ודעות אשר אינן כמושכלות ראשונים לכל חבריה.  לדוגמה, הסתדרות החקלאית עוסקת: 1) בהתישבות כל קיבוץ וכל אירגון וביסוסם לפי צורת ההתישבות שבחרו לעצמם; 2) מנהלת ת הקניה והמכירה המשותפת לתועלת כל הישובים החקלאיים בלי הבדל צורה (אמנם נדמה לי, שיש כבר האומרים שגם בדבר הזה קיימים ענינים נפרדים לקבוצות למשל, אך אין גם להתעכב על זה); 3) מיסדת מוסדות לאחריות של ענפי המשק השונים; 4) בקופת חולים וכן בפעולת תרבות, בית־הספר וכדומה משותפת ההסתדרות החקלאית עם ההסתדרות העירונית.  הדוגמה, חושב אני, מספיקה ואין צורך שאמנה פה את כל פרטי התפקידים של כל הסתדרות ושל כל מוסד, באשר לא בעיבוד תקנות נעסוק כאן, אלא בשאלה מה בריא יותר ונכון יותר לציבורנו, אם שיטת הריכוז עד בלי די, הנהוגה כיום, או שיטת הפרדה (דצנטרליזציה) מוחלטת.  אנוכי הבעתי את דעתי עוד ביום פתח־תקוה, והנני חוזר על זה כיום: א) כי ככל שנגדיל את הריכוז, כן תרב העזובה בחלקים השונים, בהסתדרויות ובמוסדות, של פעולתנו, ועזובה זו תכוסה על־ידי הקדשת המוסדות והפעולות עד לאין בקורת ואין תיקון; ב) כל ריכוז מגביר את כוח השלטון הנמסר לידי בודדים, מפתח את רוח הביורוקרטיות במנהלות ובעושי דבריהן ומרגילם לעשות דין בלי משפט (משפטים אדמיניסטרטיביים), שזה צריך להיחשב כעוון פלילי בכל חברה ישרה; ג) הריכוז גורם להכנסת גוונים ומגמות פוליטיות להסתדרות בכללה, ולהשליטן על חלקים רבים מן הצבור באונס; ד) הריכוז, דרכי פעולתו מרגילים את הציבור לעצלות המחשבה והפוכים אותו לעדר.

וההבראה הגמורה – אחזור שוב על הדברים – וביסוס כל חלקי מחננו העובד, השריית אחווה מוחלטת ועזרה־הדדית הולמת ופוריה בין כל חלקי ציבורנו, יבואו אך ורק על־ידי הקטנת שטח הניגודים והחיכוכים שתוכו, עד שכל קיבוץ של עובדים אשר יש להם ענינים מיוחדים, מלבד עניניהם המשותפים לחלקים אחרים של ציבורנו, יסדרו את עניניהם אלה באופן אבטונומי גמור.  ורק בענינים משותפים לחוגים רחבים יותר, יתרחב חוג האירגון.  צריך להיות ברור, כי כל גוון ומגמה פוליטית אין להכניס ואסור להם להשתלט בכל הסתדרות המקיפה חוגים נושאי השקפות שונות, כי למה זה, למשל, יכריחו אותי שאכנס באינטרנציונל, בעת שכל הכרתי מתנגדת לכך, ולמה אפריע אני לאלה הרוצים להיכנס לשם? והן מלבד אי־הצד שבדבר, אין גם תועלת בזה, כי לא לעולם חוסן באונס, והבקיעים יתגלו סוף־סוף.  וכן אין כל הגיון ברתימת הכפר והעיר להסתדרות אחת.  ויהיו משותפים רק במוסדות שיש לשניהם ענינים משותפים בהם, כנ"ל.  באופן זה, מתוך חוסר כל לחץ של אי־התאמות, יהיו הקשרים, אף המעמדיים־אחוותיים, שבין שני חלקי ציבורנו אלה, נאמנים יותר ומועילים יותר.

ועוד לבקיעים בין צורות ההתישבות: כופר אני, בכל תוקף, במציאות ענינים נבדלים (מלבד ההגדרה העצמית) לקבוצה מן המושב או מן הקבוצה הגדולה.  כל הצורות הישוביות שלנו יכולות למצוא את כל סיפוקן הישובי, החקלאי, הכלכלי והתרבותי בהסתדרות החקלאית האחת וסמודותיה.  ושינויים מתאימים בהסתדרותנו ישמרו בפני הבקיעים.

 

שבט, תרפ"ו (1926).

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] כאן במקור בטעות סוגר במקום נקודה – נ.ר.