_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בעבור נעלים

י"ל גורדון

לתוכן העניינים

 

 המונים המונים לבית הכנסת, כי חזן יתפלל בבית הכנסת ! ימים רבים לבלטרימנץ ללא חזן אמת יפה קול ומיטיב נגן. אחד היה ר' גרונם אשר הרנין לב שומעיו בנגוּנו וירעיש  ה ע ו ל ם  בשאגתו. סוּלם היה מוּצב בגרונו וקולות אלוהים עולים ויורדים בו, מקול ענוֹת גבורה חזק מאד עד קול ענוֹת חלוּשה ודממה דקה מן הדקה. והיה כאשר ירים ר' גרונם את בוהן ידו הימנית ויתקעה בפיקה שבגרונו וירעם בקול גאונו והאופנים ברעש גדול מתנשׂאים והתרוּעות והשברים יוצאים צנוּפים ודחוּפים, אז שומעיו יאמרו לו: "קול רעם בגלגל" ! וכי ישפּיל שאגתו עם אָרבות ידיו והיה קולו כקול יונה מנהמת, צפצפה שׂמוֹ, ושמע השומע ואמר: "עוף השמים יוליך את הקול" !

כל ישׂראל יש להם חלק בחזנות ולכל אחד ואחד אם רב ואם מעט נטיה טבעית וכשרון לזמרה ונגינה. כהרבה תכונות אחרות שבני ישׂראל מצוינין בהן נקבעה גם התכונה הזאת בנפשם בימי צר ומצוק, לרגלי הקורות אשר העיקו עליהם בקורות בית הבד. צא ולמד, מפני מה בני ישׂראל מברכין מאה ברכות בכל יום ומתפללין יותר משאר בני אדם ? מפני שכיון שראו יד האומות הולכת ומתגברת וידם הולכת ומתמוטטת וראו ההיכל חרב ולאומה אין תקומה מפני הצר הצורר, הסיחו דעתם מהיכל האבנים ההרוּס ויעזבו את אבניו ואת עפרו וינצלו את קדושתו, וישׂאוּה בלבם בכל המקומות אשר באו שם ובכל הגויים אשר נפוצו בהם. ובכן בנה כל אחד ואחד מישׂראל במה בעצמו ומקדש מעט בבתי נפשו, שמה לא יבואו זרים ולא יעדו עליו פריצים וחללוהו, ובאשר יבוא שם הוא נושׂא את מקדשו אתו – וזו כוחו לאלהוֹ ! ומפני מה בני ישׂראל אוהדים זמרה ורצים לבית-הכנסת לשמוע קול חזן ומשוררים יותר משאר בני אדם ? מפני שכּשם שעשׂוּ להיכלם כך עשׂוּ לשירוֹת ההיכל ולזמירות ישׂראל. מיום שנשתתקו הלויים בדוכנם ונדמו שירוֹת ההיכל ונתּקו המיתרים על הכנורות ונתלו הכנורות על הערבים, מיום אשר "שאֵלוּנו שוֹבינו דברי שיר על אדמת נכר", למן היום ההוא שׂמנוּ את שירותינו בלוענו ונתקען עמוק עמוק בגרוננו לבלי ישמעו מעל לגבול ישׂראל, וככה חדרו ונקבעו השיר והזמרה בנפשם ובאו לחלבם ודמם; ועל כן כל אחד ואחד מישׂראל יש לו חלק בחזנות, ואם אין כוחו בפיו לנגן מאליו אזנו עשׂויה כאפרכסת לשמוע קול חזן משורר בבית-הכנסת, והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה'.

איו לאיש ישׂראל בעולמו אלא ד' אמות של בית-הכנסת. במקום צר זה ימצא בן האשה הישׂראלית את כל צרכי החיים ותענוגות בני האדם אשר יבקשו וימצאו בני עם אחר על ארץ רבה. למיום ידע הנער קרוֹא אבי ואמי עד שמעוֹ שם "אבי זקני" מפי יוצאי חלציו בני שלשים ובני רבּעים. חצר בית-הכנסת הוא המקום הממציא לו כל צרכיו וכל חפציו. בחצר הקטורה ההיא ישׂחק הילד ב"סוסים" באחזו בכנף בגד חברו ו בציצית הכנף וינשׂא על כנפי רוח, מדלג על ערמת הזבל ומקפץ בבצאת מי-שופכין, הלוך ודלג וקצה חלוּקו סרוּח לו מאחוריו כזנב מבעד לחריץ מכנסיו הפתוחים לכל עת מצוא, בין לעת שנצרך הוא לנקביו או שנצרך להם רבּוֹ כדי להכותו שוט על ירך. בחצר ההיא יתגדל ויתחנך בן האיש הישׂראלי וילמד את כל תורתו: שם במרחץ אשר בחצר בית-הכנסת ירחץ בשׂרו ובמקוה אשר שמה יטבול ; בבית מחראות הקהל ינקה את עצמו ובצנורות המים המקלחין שם ירחץ את ידיו לברך ברכת "אשר יצר". על ערמת האשפה הצבוּרה בטבּוּר חצר בית-הכנסת יעמוד החתן תחת החוּפה ויקדש לו כדת משה וישׂראל את בת-זוגו המיועדת לו מ' יום קודם יצירתו ; שם ילמד האב המטוּפל את ידיו לקרב בצאתו לטרוף בדי גוּרותיו ולהילחם על נפשו ונפשות בני ביתו, ושמה יוּבא, אם יזכה לכך, כשוך חמת המלחמה והוא יבוא שלום וינוח על משכּבו מנוחת עולמים. בית-הכנסת הוא בית האוסף וחדר העצרה ליום מועד ומקרא העדה. בית-הכנסת הוא התיאטרון אשר אליו ינהרו העם ביום מועד ושבת לשמוע מנגינות חזן נוסע עם להקת משורריו. בית-הכנסת הוא הכּלוּבּ ובית-המרזח, שמה יכינו סעודות המצוָה ביום סיום והתחלה, ביום חג כל חברה וחברה. בית-הכנסת הוא הזירה אשר בה נכנסין האַטליטין, הם טובי העיר ותקיפי הקהלה, להתגושש ולהאבק ברדפם אחרי כבודם כבוד, כבוד המקום אשר שם ישבו לפני האלהים, כבוד עליָתם לתורה מוקדם או מאוחר, כבוד קריאתם פסוק ב"אתה הראֵית" ופתיחת הארון וכדומה. –  אין לו לישׂראל בעולמו אלא ד' אמות של בית-הכנסת!

אמת כי בימים האחרונים נתקלקלו הדורות ונתמעטה הדמות, עתה ילחכו הקהל מפינכי ההשׂכלה המדומה כלחוֹך השור וילמדו אל דרך הגויים אשר סביבותיהם לעשׂות כמקולקלים שבהם. עתה התיאטראות והקרקסאות מלאים כילק בני אברהם יצחק ויעקב אשר אמרו נואש לקניגיא של לויתן ולא יוסיפו לחמוד להביטו ; חבוּרות חבוּרות יטיילו בגנות ופרדסים לראות בבנות הארץ המחוללות בכרמים, יסתכלו  ב ק נ ק ן  ובמה שיש בו וישמו קול באשה ערוָה ועגבים מפי בנות הערלים ; חבוּרות חבוּרות יאחרו בנשף בבתי הכּלוּבּ המלאים משׂחקים ומשׂחקות, אשר אנשים ונשים יושבים שם בערבוביא, ומשׂחקים שקלפים ובקוביא, וימהרו משם לבתי המחול אשר הבאים שמה שׂמים כלי גבר על אשה ושׂמלת אשה על גבר ומתחפשׂים באֲפֵר ובמסוה עד דלא ידעו בין ארור המן לארורה זרש. אוי לדור שכּך עלתה בימיו ! כי מן העת ההיא גלה כבוד מבתי-כנסיות ובתי-מדרשים ; בחצרות בית-הכנסת יעלו עשׂבים מאין עובר ושב, ובין כתלי בית-המדרש בת קול יוצאת ומנהמת כיונה : אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם !

ואולם בימים הראשונים ובשנים קדמוניות בטרם פשׂה הנגע בקירות בית ישׂראל לא היו ימים טובים לישׂראל  בבלטרימנץ כימים הטובים אשר היה ר' גרונם עובר בהם לפני התיבה. בית-הכנסת היה מלא מפה לפה פעם בפעם וכל קהל ישׂראל עומד ופיו פתוח ורירו נוטף מרוב מתיקות והתפעלות הנפש. וגם משאר בתי-התפילות הגדולים עם הקטנים נהרו העם לשמוע איזה ניגוּן נתחדש היום בבית-הכנסת. הזריזין היו מקדימין להתפלל כותיקין וסעדו לבם, אחר יעבוֹרוּ בסך רב וימהרו להקדים לבוא אל הרנה ואל התפלה אשר ר' גרונם נושׂא בעדם, לבלתי יִדח מהם נדח ולבלי יפול מנגוּניו צרור ארצה. שם שמעו שיר וזמרה כנפשם שׂבעם וגם שׂמוּ בכליהם, כי בצאתם למדו לנגן אחרי ר' גרונם את נגוּניו איש כאשר יוכל, החנוָני בחנוּתו והעגלון על סוסו, הסנדלר על סדנו והחייט על שולחנו.

ומשמת ר' גרונם ערבה כל שׂמחה בבלטרימנץ וקדרוּ המאוֹרות. כי כמות כל אדם מבני אוּמנתו מת גם ר' גרונם בחצי ימיו לא מיתה דחופה ולא מיתה חטופה כי אם מיתת כל אדם כמותו, חציה מחמת לקוי הריאָה וחציה – מחמת רעב. וזה הדבר אשר מת ר ' גרונם בשני מיני מיתות : ראשי עדת ישׂראל בבלטרימנץ, אשר נפש ר' גרונם וסגוּלתו הנפלאה יקרו בעיניהם, יראו פן יאכל ר' גרונם לשׂבעה ויאַבּד לב מתנה אשר חננו ה' ופן ישמן ויעשׂה פימה עלי כסל ואז יֵעשה גם קולו גס ועב, על כן נתנו לו פרנסתו רק בצמצום ולא בריוַח, בצער ולא בנחת ; כי שלשת השקלים אשר שקלו לו מדי שבת בשבתו מקוּפת הקהל לא הספּיקו רק להאכיל את חצי בשׂרו ובשׂר נפשות ביתו ; ולא עמדו לו לר' גרונם להציל אותו ואת כל ביתו מחסר וכפן גם עשׂרה הנערים השובבים אשר היו באים לביתו לקחת לקח מפיו ; ושתי האוּמנוּיות הנקיות, החזנות והמלמדות, גם יחד לא נתנו לר' גרונם לחם לשׂבעה.אמת כי חפץ פרנסי הקהל הצליח בידם ; ר' גרונם לא שמן ולא עשׂה פימה עלי כסל כי אם, להפך, בשׂרו כּחש משמן ושוּפו  עצמותיו ; גם קולו לא נעשׂה עב וגס, כי , להפך, שח ושפל מזמן לשמן ומשנה לשנה, ובאחת השנים בכלות הימים הנוראים ממחרת יום הכפורים, אחרי אשר שׂמַח ר' גרונם אלהים ואנשים בתפלותיו ובזמירותיו, הרגיש פתאום כּאֵב חזק בגרונו ויחל – להקיא דם ; ולא הועילו העלוּקות אשר הושיב לו על צוָארו רפאל האומן המקיז דם ולא חתוּלי הזבוב אשר באספּמיא אשר הדביק לו מתחת לזרועותיו על צלעותיו. ר' גרונם הלך ודל ומחתלו הלכה הלוֹך וגבוֹר מיום ליום ומחודש לחודש. הרופא אשר בא לראותו אמר כי לקה בריאה וכי מחלתו אנוּשה ואין לו תקוָה להרפא בלתי אם ילך למעינות הרפואה אשר במדינות הים. אבל גם מן החזנות גם מן המלמדות לא עשׂה ר' גרונם יתרה די הוצאת הדרך הרחוקה, וראשי העדה הסתפּקו בגמלם חסד עמו לתת לו כל ימי החורף  משנה שׂכרו לבל יחסר לו לחמו הצר, אחרי אשר מחלתו קפּחה את פרנסתו האחרת ולא נתנה לו לעסוק עם תלמידיו. ולבסוף, מה יעשׂה ר' גרונם במדינת הים ? המבּלי אין קברים בבלטרימנץ ילך למות במקום שאין מכירין אותו ואת פרשת גדוּלתו, ובבוא יומו גם קבוֹר לא יקבּרוהו לפי ערכו וכבודו ! ובאמת כן היה הדבר : כאשר שבק ר' גרונם חיים לכל חי, בראשית ימי האביב  בשנה ההיא, קברוהו בני עדתו בכבוד גדול, בכבוד אשר לא היה נעשׂה לו במדינת הים, והרב הספידו כהלכה וספּר בשבחו והמליץ עליו את הכתוב "רוממות אֵל בגרונם". האם אין די לך בזה, ר' גרונם נעים זמירות בלטרימנץ ? האם עשׂה נעשׂה לך יקר וגדוּלה כזה לוּ עזבת עיר מושבך ותלך למוּת על אדמת נכר בתוך עם אשר לא ידעוך ?

ר' גרונם מת בדמי ימיו ואשתו וילדיו נושׂאים חרפּת רעב, אבל זכרו וזכר נגינותיו חיים וקיימים בקרב בני ישׂראל  בבלטרימנץ, עוד עד היום ילדים וילדות בשׂחקם ב"סוסים" ברחובות העיר דוהרים ורוקדים בנגון "כשם שאני רוקד כנגדך" אשר היה שר ר' גרונם ; עוד עד היום גדליה החייט הקטע באַמצו את הכפתורים במכנסים אל עבר פניהם ינגן בקול מתוק וערב כקול ר' גרונם בשעה שהיה מעביר הקריאה וקורא פסוק "כפתורים היוצאים מכפתור" ; "עוזר" המלמד בהכּותו את צעירי הצאן אחור יספּור להם את מכותיו בנגון "קול מבשׂר מבשׂר ואומר"  ששמע מפי ר' גרונם בשעת חבּוט ערבה ; ירחמיאל החנוָני, אשר פשט את הרגל ונעלם מעיני העדה בשמיטת כספים, בדרך בברחו מפני נושיו שמענוהו מפכּח את צערו בנגוּן "ברח דודי" אשר חדש ר' גרונם בחג הפסח האחרון. גם על המיניקות ועל השפחות שפך ר' גרונם את רוחו, ובישנן את ילדי בעלות-בתיהן תצלינה אזנינו לזמרת "שושנת יעקב" או "היום תאמצנו" ; גם "הילני" הגויה, הבאה ביום שבת להסיק התנורים ולהיטיב את הנרות, גם היא יודעת פרק בשיר מזמרותיו של המנוח, וביום השבת בפתחה בשיר פיה בטלטלה את החמין ידמה לנו כי נפתחו שערי גן עדן וריח שׂדה אשר ברכו ה' נודף בכל נאוֹת יעקב ושׂפתותיו של ר' גרונם דובבות בקבר.

ואולם כשם שהריח הנודף מקדרות החמין לא ימלא את הבטן החסרה, כך לא מלאו שריקות עדרים אלה את האוזן אשר שכתה לשמוע את הנגונים יוצאים מפי ר' גרונם, בנעימותם וצביונם. ימים על שנה עברו, חגים ינקוֹפו ומקום ר' גרונם עודנו יפּקד. בימים הנוראים ובימי החג נמנה לרדת לפני התיבה בבית-הכנסת הגדול – ר' ברוך המנקר. ר' ברוך זה היה זקן אם כי לא רגיל ; זקנו היה מגוּדל אבל פרקו בשיר לא היה נאה ; בבדיקת הריאה היה מדקדק כחוּט השׂערה אבל בקריאת עברית לא היה מדקדק כל צרכו. ובכל זאת עברו שנים רבות ואין איש מראשי העדה שׂם על לב לבקש להם חזן אחר תחת ר' ברוך, כי היה ר' ברוך ירא אלוהים מרבּים – ושני בשני להרב. בראשית המנוֹת המנקר במקום ר' גרונם היה העם כמתאוננים, וביחוד רגזו והתגעשו החייטים ומשמשיהם ; ובשבת פ' לך לך, שבת קבועה לחברת חייטים, באו בהמון רב לבית-הכנסת ועכּבו את הקריאה והעמידו קול זוָעות, כי זכרוּ את מחמדיהם בימי קדם, בעת אשר היה ר' גרונם מתפלל בשבת זאת בבית-הכנסת הגדול לכבודם ולכבוד חברתם. אבל פרנסי הדור והרב בראשם ידעו בפעם ההיא להשׂיאם לדבר אחר ולדחותם בקש ; וכמעט נשתקע הדבר ונשכּח מלבם לולא בא לפתע פתאום מקרה אחד אשר לא קוָה לו איש ולא יִחל לו בן אדם, ויעורר נשכּחות ויטל בצנצנת המים – סער גדול עד לב השמים.

המקרה הגדול ההוא היה, כי ליום השבת נחמו דשנת תרר"ם – לא ידענו באיזה אלף – בא לבלטרימנץ חזן נוסע מדאַלהינוב, הוא וקהל עוזריו אתו, וישבּות שם.

החזן אשר בא לשבּות בעיר בלטרימנץ היה מפורסם בעירו ושמו הלך לפניו למרחקים. אמת כי לא כשם אשר הניח אחריו ר' גרונם בבלטרימנץ, כי לא כל הרוצה לטול שם גדול כר' גרונם יבוא ויטול, והחזן הנוסע הזה היה צעיר לימים – להבדיל בין החיים למתים – מר' גרונם ז"ל, אף שונה ממנו בזה – כי התיחשׂ על בני הנעורים, בני הדור החדש.

באמרנו כי החזן האורח התחשב על בני הדור החדש אל נא יעלה על לבב הקורא לחשוב, כי נטה החזן אחרי בני דור פרוּץ זה בלשונו, במלבושיו או במעשׂיו וישׂט, חס ושלום, מאחרי מנהגי אבותינו הקדמונים. הס מלהזכיר ! לא מניה ולא דכוָתיה ! היהיה כזאת בין חזני ישׂראל ? אפס כי בשתים אלה נדמה החזן אל בני הדור החדש : האחת, כי לא נקרא בשם "יחזקאל", אשר קרא לו המוהל בשעה שהכניסו לבריתו של אברהם אבינו, כי אם בשם אשר קרא לו סופר הקהל בשעה שהכניסוֹ לספר הפקודים – הוא שם משפחתו "סאלאווייציג"; והדבר השני שבּו היה חזן דנן מצוּין מחזני הדור הישן הוא – שהיה יודע לקרוא נגוּנים כתובים מעל הספר לפניו. והנה לדבר השני לא שׂמו בני ישׂראל את לבם כלל, לפי שהתקיעות המרוּקמות על היריעה לא נתּנו לקרוא לכל אדם ואין בהן משום חכמה יוָנית ; וכדי שלא יהיה מכשול ועוון גם בדבר הראשון השׂכּילו להוסיף על שם המשפחה שלו את מלת המין "דער" וקראו לו "דער סאלאווייציק", בלו' "הזמיר הקטן" או בלי אותיות המקטינות "דער סאלאוויי" – הזמיר ; ועל ידי זה הסבו את שם המזפחה, שיש בו משום חוקוֹת הגויים, לשם הכּנוּי שאין בו משום חוּקותיהם, ונהגו בו להקל.

לאחינו בני ישׂראל סגולה מיוחדת לקרוא לאשר יקראו שמות וכנויים מתאימים לטבע הנפשות או המושׂגים מתּחלת בריאתם. אולי מוֹרשה היא בידם מאביהם אדם הראשון שידע לקרוא שמות לכל נפש חיה ולכוון לדעת קונו. גם שם "הזמיר" אשר קראו בני עדתו לר' יחזקאל נאה לו והוא נאה לשמו, כי כזמיר גם הוא יפה קול מטיב נגן, וצנפות כדוּר בגרונו כאשר בגרון הזמיר ; וגם הוא יחָבא כל ימי החורף במקום מושבו בסתר קנוֹ ובהגיע ימי האביב והחום יתעורר, ופרשׂ מוטות כנפיו כזמיר לשוט בארץ ולשורר.

ויהי בהשמע בבלטרימנץ בערב שבת נחמו תרר"ם כי "הזמיר" הגיע וכי ביום המחרת יתפלל בבית-הכנסת ותהום כל העיר עליו, בכל המנינים ובכל בתי-התפלות השכּימו להתפּלל עם הנץ החמה והקדימו לסלק התריסין מן התנוּרים ולאכול את החמים הטמוּנים נא, בטרם שהגיעו לגמר בשוּלם, ואחר מהרו המונים המונים לבית-הכנסת. ויהי בית-הכנסת מלא מפה לפה אנשים ונשים מכל פנות העם ויגדל הדוחק מאד. עד השעה השניה אחר חצות האריך "הזמיר" בנגינותיו אשר הקרו כמים שאין להם סוף, וההמון נמוג מרוב מתיקות, לא תמלא אוזן משמוע. אמת כי המתפללים התדירין בבית-הכנסת אשר לא סעדו לבם ישבוּ על מקומם כאִלו חרב מונחת בין ירכוֹתם והכרת פניהם הזועפים ענתה בם כי לא נחה דעתם  בחזן המאריך לבשתם ולבושת קיבתם, ויהיו שיריו להם – שירים על לב רע; אבל לכל תכלָה יש קץ ובכן בא הקץ גם על נגינות "השמיר", וכשוך חמת המתפללים אחרי שברם רעבונם בחמין שנצטננו ושנתבשלו יותר מכפי צרכם לא יכלו לעשׂות בנפשם שקר מבלי להודות גם המה כי – פלאים נגינות "הזמיר".

כל היום ההוא היתה היער בלטרימנץ כמרקחה ; מזקן ועד נער, אנשים ונשים ישׂיחו בחזן ובנגינותיו, וביחוד שׂשׂו ועלזוּ בכל לב כעלות המנחה בבית-תפלתם של החייטים אשר אָצל גדליה הקטע מרוחו עליהם, ורבים מהם נסו להוציא את הקולות ואת השברים כאשר הוציאם "הזמיר" ולא יכלו.

ממחרת השבת יצא "הזמיר" בלוית ראש עוזריו לסבב על פתחי נדיבי העיר, כאשר יעשׂו כל החזנים המחזירים בעירות לאסוף נדבות די צרכם לשקוד על דרכם הלאה. אבל חייטי בלטרימנץ גמרו אומר לעצרו ולא נתנוהו לעבור בלתי אם יתפלל בשבת הבאה בבית-תפלתם על פי גורלות. וכאשר נאות הזמיר להצעתם נכנסו גבאי בית-התפלה של החייטים בעובי הקורה, והקטע יצא בקב שלו ויחלק גורלות לכל החפץ לשמוע אל הרנה ואל התפלה, וירבו הקופצין.

במרוצת ימי המעשׂה בקר "הזמיר" בבתי "פני העיר" ומנהיגי הקהלה וימצא חן בעיניהם ויקח לבבם בראותם כי בר אוריין ובעל נימוס הוא ; וביחוד נטו אחריו רבים מבני הנעורים, יען כי ינגן במישרים על פי חכמת המוזיקה החדשה וישורר דברים שבכתב מעשׂה ידי החזנים המפורסמים זולצער, וויינטרויב ומרעיהם אשר בא שמם עד בלטרימנץ.

גם בשבת השנית משך "הזמיר" לב שומעיו בקולו ויקח נפשות בנגינותיו. אז באו גבאי בית-הכנסת לחייטים בעצה עם אחדים מבני הנעורים בני עשירי העדה להשתדל למנות את "הזמיר" לחזן קבוע בבלטרימנץ, ויבואו וידברו לפני פרנסי הקהלה לאמר : עד מתי תהיה עדת ישׂראל בבלטרימנץ בלי חזן ? הנה הקרה ה' לפנינו את "השמיר" ; אל תתנו לו לעבור שמא יקדמנו אחר ; עצרוהו ויהי חזן לנו ככל קהלות ישׂראל. הנה הימים הנוראים ממשמשים ובאים ובעל-תפלה אין לנו כדרך כל הארץ ולמה אתם מחשים ?

כזאת וכזאת דברו האנשים באזני ראשי עדתם. אולם ראשי העדה בידעם כי לא יהיה הדבר הזה לרצון בעיני הרב החרד לטובת שאר-בשׂרו המנקר  בדאו תואנות שונות לדחות את הפוצרים בם כל ששת ימי המעשׂה, ובבוא השבת כעלות תפלת השחרית פרצו החייטים ומסיעיהם בבית-הכנסת הגדול ויעמדו על פתח ארון הקודש ולא נתנו להוציא את ספר התורה, וידברו משפטים את גבאי בית-הכנסת וראשי העדה הנועדים ויקראו קול גדול : הבו לנו חזן ככל הקהלות אשר סביבותינו ; הבו לנו את "הזמיר" לחזן כי אותו אנחנו מבקשים, ואם אַין – לא מתים אנחנו ונדע את אשר נעשׂה ! – ותהי המהומה רבה.

ראו ראשי העדה כי אין מנוס וידברו על לב המתפרצים לשבות מריב ומהפריע את העבודה ואת התפלה, ויבטיחום כי ממחרת ביום הראשון יתאספו בחדר הקהל להמתיק סוד על דברת החזן.

ויצאו החייטים ביום ההוא ושׂפתיהם מלאות תרועה. אף הקם הקימו ראשי העדה את דברם ולמחרת היום התאספו בחדר הקהל, שמה גבו עדות על אודות הנהגת "הזמיר" היושב אתם כשלשה שבועות, וכל הנשאלים העידו עליו פה אחד כי איש תם וישר הוא, ירא אלהים מרבים ובמצוותיו נזהר מאד. וכראות הרב וראשי העדה כי אין מקום לפסול את החזן גמרו לבטל רצונם מפני רצון עדתם ולקחת את "הזמיר" לחזן קבוע בבלטרימנץ. ולתכלית זו מלאו את ידי גבאי בית-הכנסת הגדול לקחת דברים עם "הזמיר" ולשמוע מה בפיו ומה ידרוש בשׂכרו, ונמנו וגמרו להתאסף עוד הפעם ביום השלישי בערב לכלכל במשפט את פרטי הדבר ואם לא ימצאו מניעה יגמרו את הדבר בכי-טוב, באותו היום שהוכפל בו כי-טוב.

באספה השניה ביום השלישי נתברר הדבר כי "הזמיר" מתרצה לשרת בקודש בקהל בלטרימנץ, אבל לא בשׂכר אשר קבּל עד כה המנקר כי אם ידרוש שׂכר משנה. המנקר קבּל שלשה רוּ"כ לשבוע, והוא ידרוש ששה ומניה לא יזוע. אז קם שאון ומריבה בין הנאספים. מצדדי המנקר הרימו ראש ויאמרו כי אין יד העדה משׂגת לשלם שׂכר גדול כזה לחזן, כי הקהלה דלה וכסף המשנה מאַין ימָצא ? ומצדדי "הזמיר" מבני הנעורים הראו לכסף מוצא ממכס הקמח המוּרם מן העדה לצרכי צבור. כנגד זה טען הרב שאין לקחת לצורך זה ממכס הקמח מושם – שאין משנין ממצוָה למצוה, ומכס הקמח היא צדקה שנגבית לפרנסת הרב ומורי ההוראה ולא לפרנסת חזנים ועוזריהם. ותרב המהומה והצעקה מפה ומפה. אלה מזה קוראים : אם לא תתנו ממכס הקמח אז נבטל את המכס מעיקרו וגם לנו גם לכם לא יהיה, כי לא בדינא דמלכותא אתם גובים אותו. ואלה מזה צועקים : מוסרים, דלטורים ! למסור ממון ישׂראל אתם חפצים ! להרגנו אתם אומרים ! לקעקע ביצתם של ישׂראל קמתם היום תרבות אנשים חטאים ! היה לא תהיה !!!

ותהי המחלוקת קרובה להתפרץ, לולא העיר ה' את רוח גדליה החייט ויקם על רגלו האָחת ויאמר : שמעוּני, רבותי, אם לא תואנה אתם מבקשים לדחות אותנו בקש ככל אשר עשׂיתם זה ימים ושנים, ואם באמת ובתמים תלכו אתנו, הננו יכולים אנחנו חברת חייטים דק"ק בלטרימנץ לתת מכיסנו, מהכנסות בית-תפלתנו, שלישית משׂכּורת החזן לשנה, ושתי הידות תתנו אתם מקוּפּת העדה, רק בתנאי שהחזן יהיה מחויב לעבור לפני התיבה בבית-תפלתנו, בית-תפלת החייטים, בכל שנה ושנה בשבת פ' לך לך.

כל חברה וחברה שבקהלות ישׂראל יש לה בין שבתות השנה שבת מיוחדת שהיא כעין יום גנוסיא של החברה. בשבת כזאת כל הכבוּדים והעליות שבבית-הכנסת שייכים לחברי החברה ואין לאחרים חלק עמהם. מנהג ישן ותקון גדול הוא ומועיל מאד לחזוּק החברות ; ואם לפעמים הוֹוה בית-הכנסת לבני הקהלה כתיאטרון, שבת כזאת היא להם כעין – ביניפיס. השבתות ההנה נחלקות לכל חברה וחברה על פי המאורע המסוּפּר בסדר היום. על פי זה שבת פרשה וירא היא לחברה "בקור חולים", לפי שבא הקב"ה לבקר את החולה ; שבת פ' חיי שׂרה ל"חברה קדישא" משום קנין מערת המכפלה וקבורת שׂרה. ומקום שנהגו – לחברה שדכנים משום מעשׂה דאליעזר ורבקה; שבת פ' בהעלותך לחברה מנורה, ומקומות שנהגו – לחברה קברנים, משום מי שאמר לשמן וידליק יאמר ליין וידליק, ומַרגלא בפי אותם האנשים האוהבים לחקור ממסך לאמר "מזגו המנורה" במקום שאדם אומר "מזגו הכוס", וכן שאר שבתות השנה לשאר החברות – נהרא נהרא ופשטיה. וענין זה דבר נכבד הוא בקורות ישׂראל, וראוי הוא שאחד החוקרים בקדמוניות ישׂים אליו לבו ויאסוף את המנהגים השונים וירשים כסדר אצל כל שבת ושבת של מי היא וטעם הדבר ונמוּקו בצדו. והנה בק"ק בלטרימנץ שבת פ' לך לך שייכת לחברת חייטים, כמו שאמרנו ; ואני שמעתי ולא אבין טעם הדבר ואשאל את החכמים ואין מגיד לי ; עד אשר זמן הקב"ה אותי לפונדק אחד עם גרשון המגיד לבעלי-העגלות ואשאל אותו לאמור : ילמדני רבי, מה ענין שמטה אצל הר סיני ופרשת לך לך לחברת חייטים ? ויענני : בני, מקרא מלא אנחנו דורשים : הבט נא השמימה  ו ת פ ו ר  הכוכבים*. נענעתי לו בראשי וקראתיו רבי אלופי ומיודעי. והנני נותן המציאה הזאת במתנה להחוקר אשר יבוא לחקור על אודות החברות ושבתותיהן בכל קהלות ישׂראל.

יהיה איך שיהיה וראשי הקהל בבלטרימנץ הסכימו להצעת גדליה הקטע, כי לימינו עמד ר' בצלאל החנוָני המוכר כל מיני מטוה אשר גדליה מביא אליו קונים ומניח ברכה אל ביתו, ויגמרו הדבר בכי-טוב ויכתבו אמנה עם החזן "הזמיר" וימנוהו לחזן בבלטרימנץ ויקבעו לו את שׂכרו אשר שאל, שתי הידות מקופת הקהל והשלישית מבית-מדרשם של החייטים. המנקר וסיעתו שׂמוּ בעפר פיהם וגדליה הקטע יצא מלפני האספה בגרון נטוי ובעינים רמות, והעיר בלטרימנץ צהלה ושׂמחה.

אבל, קוראי היקר, לא לעולם חוסן ושׂמחת בני חלוֹף עדי רגע ! גם מצהלות לוקחי החזן בבלטרימנץ לא ארכו ונצחונם לא הביא להם פרי תנובה. אמת כי מן האספה יצאו וחפצם בידם, אבל שואה ממרחק באה עליהם פתאום אשר לא ידעו, ומקרה לא ידעו שחרו הכּה את מגדלם הפורח באויר רסיסים. ראו גם בני בלטרימנץ ויתבוננו כי יש סבּות קטנות מביאות תולדות גדולות אשר לא ראו מראש כל חכמי לב, כי כעצמים בבטן המלאה כן המעשׂים ברחם העתידות. אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, ואם ה' לא ימַנה חזן שוא שקדה חברת החייטים !!

אחרי אשר נגמר הדבר והזמיר נמנה לחזן קבוע בבלטרימנץ וכתב מפורש נתּן לו כתוּב וחתוּם מאת כל ראשי העדה וטובי העיר, נטל הזמיר רשות מאת הפרנסים המשמשים לשוּב לזמן מועט אל העיר אשר ישב בה בתחלה, למכור חפציו ולגמור חשבונותיו ולהביא משם את ביתו זו אשתו. וזמן נתּן לו כחודש ימים בתנאי שלא יאחר לשוב מיום ערב שבת פ' נצבים, כדי שיוכל לרדת לפני התיבה ביום א' דסליחות.

ההצלחה שׂחקה להזמיר ולא קרהו כל אסון וכל מכשול בלכתו ובשובו ; לא עמד לו שׂטן ומונע ולא ירט הדרך לנגדו. בעלי חובותיו לא עצרוהו ויאמינו בו כי שלם ישלם להם את נשיָם, כי שמעו את השׂכר הגדול אשר הוא מקבל בעיר מושבו החדשה – ששה רו"כ לשבוע מלבד חלקו ברח"ש ובדמי רגל ובשאר הכנסות "כלי הקודש" ; אנשי קהלת דאַלהינוב גם הם לא קצצו את עבותות העגלה בצאתו ולא עכּבוהו מלכת אל המקום החדש אשר אוָה למושב לו, בראותם כי אזלת ידם מתת לו את אשר יתנו לו בני בלטרימנץ, ולמה יעברו על "אל תמנע טוב מבעליו" בעת אשר אין לאל ידם לעשׂות ? גם סמאל לא קם לו לשׂטן בדרך, לא הפסיקוֹ נהר ולא נתבצבץ לפניו הר ולא נפלו עליו לסטים מזוינם. בעל-העגלה אשר שׂכר לו נשׂא אותו כעל כנפי נשרים ואת אשתו ואת הנפש אשר עשׂה לו ואת מטלטליו וכל הכּבודה אשר לו וינהלהו בדרך בלי שום מכשול ופגע ויביאהו לבלטרימנץ שלם בגופו שלם בממונו למועד הקבוע בערב שבת פ' נצבים, שהיא השבת לפני א' דסליחות, בעוד היום גדול ובעוד הספיקה השעה לאשת החזן לצאת לשוק ולאטליז ולהכין הכל לצרכי השבת ; וכבר התברך "הזמיר" בלבבו כי בא אל המנוחה ואל הנחלה וכי איתן מושבו ושׂם בסלע קנוֹ – ואולם...

פה יעמוד הקורא פתח "האולם" משתּאה לי, מחריש לדעת מה אפוא קרה להזמיר בהגיעו לחוף מבטחות, אחרי אשר עבר שלום ורעה אליו לא תאונה בכל הימים אשר היה בלב ים וחתר אל היבשה ? הוא הדבר אשר אמרו החכמים : "אל תאמין בעצמך עד יום מותך !" האושר הוא כדרור לעוף וכצפור לנוד. יש אשר יתברך האדם בלבבו כי תפשׂהו והנה הוא בידו, והעיף עיניו בו ואיננו וכילק פשט ויעף.

עוד לא הספיק בעל הכנפים להגיד דבר ולבשׂר בכל חוצות בלטרימנץ כי "הזמיר" הגיע, והנה נראו ביום השבת שמשי בית-הכנסת באים בחפזון ויוצאים בבהלה מבית הרב, ועדים נקראים ומעשׂים מתנים, ומלאכים יחפזו אל כל פנות העיר ויבהילו להביא את פנות העם אל הרב. וקול דממה דקה מתהלכת בין בעלי-הבתים, אלו לאלו מתלחשים, אלו לאלו ממללים : "אף אמנם הזה יעבור לפני התיבה ? לא נהיה כזאת בישראל ! חלילה וחס מנגוע בנחלת ה' קהלה קדושה כקהלתנו ומהעמיד צלם בהיכל ?" ועוד מעט נשמע בין החיים לאמר : נמצא פסוּל בחזן החדש ! לא יוּכל לעבור לפני התיבה !

עוד היה הדבר בעיני רבים כחלום הנצרך לפתרון. שמועה שמעו כי נמצא פסול בחזן ולא ידעו מה הוא. ומדוע נמצא הפסול עתה בשובו ולא נמצא בהיותו פה ראשונה ? ואחרים באו מאחורי הפרגוד וילאטו דבר כי לא בחזן עצמו נמצא הפסול כי אם – באשתו. וגם בזה נחלקו הדעות : זה אומר יוצאנית היא, פדרנית היא, קולנית היא ; וזה אומר כי יוצאת היא וראשה פרוע ; ואלו ואלו מודים כי מנויה וגמורה בסוד ראשי העדה לבלי תת להזמיר לעבוד לפני התיבה בימים נוראים, אף כי להיות שליח צבור קבוע בקהלה הקדושה בבלטרימנץ.

לעת ערב היה אור והוברר הדבר כשׂמלה. תיכף אחר תפלת מעריב נאספה אספה רבה בבית הרב, שם גבוּ עדוּת מפי שׂרה מוכרת הדגים כי ראתה את אשת החזן בבואה בערב שבת לקנות אצלה דגים – נושׂאת נעלי-יד ; ומאיר סגן השמש העיד גם הוא כי גם בבית-הכנסת ביום השבת באה אשת החזן ונעלי-יד על ידיה, וכמדומה לו שגם בעת התפלה לא פשטה אותם ; והרב גלה דעתו כי – איש שאשתו יוצאת בנעלים על ידיה לא יוכל להיות שליח צבור בקהלה קדושה בישׂראל.

שמעו בני בלטרימנץ המהדרין ויפול לבם ולא קמה באיש רוח להפּך בזכות החזן, כי נבלה עשׂה בישׂראל להלביש את אשתו נעלי-יד כבנות עמי הארץ. אמת כי החייטים המשתתפים בפרוטה מצאו את לבבם להגיד לטובי העיר : "רבותינו, וכי חָבין לאדם שלא בפניו ? קראו לו ושאלו את פיו, אולי יבטיה שמהיום ולהבא לא תהא אשתו יוצאת בנעלי-יד". אמת כי הרב והפרנסים נושׂאי כליו נאוֹתוּ משום דרכי שלום לעשׂות את דבר החייטים, אבל "הזמיר" חשב את גוף הדבר לו לעלבון ולפחיתת הכבוד, ולא לבד שלא נתרצה להבטיח אלא שגם מחמת צערו לא משל ברוחו ויענם קשה לאמר : "רבותי ! ומה אכפת לכם במה אשתי יוצאה ובמה אינה יוצאה ?! הן אותי מניתם לחזן ולא את אשתי ; על מעשׂי ועל פועל ידי תצווּני אבל בדברים שביני לבן אשתי אין אתם רשאין להתערב".

מדוע אמנם אשת החזן יוצאת בנעלי-יד ולא שלפה אותם לא בשוק-הדגים ולא בבית-הכנסת ? מדוע העיז החזן פניו כנגד "פני העיר" והטיח דברים כלפי האנשים אשר אליהם היו עיניו נשׂואות וחייו תלויים בהבל פיהם, ולא בטל רצונו מפני רצונם בדבר קטן כזה ! שאֵלה זאת לא נתבררה כל צרכה. יש מפרשים הדבר בדרך פשט, שהזמיר היה מזחוּחי הלב ואיננו נוח לעבור על מדותיו, ויש מפרשים אותו בדרך סוד ואומרים כי אשת החזן היתה – רחמנא ליצלן – מוּכּת שחין על ידיה והיתה מתביישת לגלות דבר זה אפילו לצנועין. ומי החכם אשר יתברך בלבבו להציל דבר אמת ומתוך כל השמועות אשר מעבירים עם ה' ?!

בין דין לדין ספת ההיא עלובתא ובלטרימנץ נשארת בלי חזן קבוע. בבוא הזמיר וביתו לבלטרימנץ לא היה גדליה החייט צוּר מעוזו בביתו, כי יצא לעשׂות מלאכתו באחוזת אחד "הפריצים" אשר בקרבת העיר, וגם בצלאל החנוָני ראש המדברים לבני הנעורים הלך בדרך מרחוק ליריד של לייפציג ; ושאר מצדדי החזן אשר לוקחו ראשיהם מעליהם לא עצרו כוח לעמוד בפני "פני העיר" התקיפים, והמה מהרו ויפייסו את "הזמיר" בדברים ויתנו לו ממכס הקמח מנה אחת אפּים להוצאת דרכו ולכפּר את פניו ויאיצו בו למהר לעזוב את העיר, לבלי יסכסך את בני הקהלה איש באחיו לבלע נחלת ה' עיר ואם בישׂראל. והזמיר בידעו כי איש אשר איננו מרוצה לעם לא יוכל להיות לחזן בישׂראל אמר בלבו : "לפני התגלע הריב נטוֹש !" וישׂא בשׂרו בשניו וינער חצנו מבלטרימנץ ויצא עוד בלילה ההוא לדרכו לשוב אל עירו אשר יצא משם, כי שם לא בא עוד אחר תחתיו והוא ידע כי בני עדתו יקבלוהו בסבר פנים יפות ואמר : טוב ארוחת ירק ושלוָה בה מקהלה מלאה זבחי ריב. וביום א' דסליחות שב וירד לפני התיבה בבית-הכנסת בבלטרימנץ – ר' ברוך המנקר שאֵר-בשׂר הרב, והוא גם עודנו עומד שם לפני ה' עד היום הזה ; ואף כי קולו אינו נעים ופרקו בשיר איננו נאה אבל פרקו "בשיעור" נאה, ואשתו יוצאת לא לבד ביל נעלים על ידיה כי לפעמים גם בלי נעלים על רגליה, ולא היה לשׂטן פתחון פה לקטרג על תפלת בעלה, לפני פמליא של מעלה.

אמת כי דבר החזן "הזמיר" ושלוּחיו הביא תוצאות רעות ושעות רעות לקהל עדת ישׂראל בבלטרימנץ ; כי בשוּב גדליה החייט ובצלאל החנוָני העירו את רוח סיעתם ויתעוררו לצעוק חמס על "פני העיר" ולדבּר אתם משפטים. ותפרוץ המחלוקת לירחים ושנים, ולרגלי המחלוקת רבּו המסירות והדלטוריא ורבים מ"פני העיר" נתפּשׂוּ למלכות ונתבּעו לדין, ומכס הקמח נתבטל וקופת הקהלה נתדלדלה ולרב ולמורי-ההוראה אין שכירות, – אבל כל זה איננו נוגע לנו ולספּורנו. עלינו רק להודיע כי עד היום קהלת ישׂראל בבלטרימנץ ללא חזן אמת יפה קול ומיטיב נגן ; וכי שאוֹל תשאלו בבלטרימנץ : על מה נעשׂה ככה בעירכם ? מדוע אין לכם חזן קבוע ובעל-תפלה כבכל קהלה וקהלה ? מדוע מכס הקמח לא יעשׂה אצלכם צמח ? ומדוע ל"כלי הקודש" במקומכם חוסר לחם ונקיון שנים ? וענו ואמרו לכם : – "בעבור נעלים !".

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



*         בהיות הספור הזה לעיני המבקר מאת הממשלה ה' נ"ז העיר במקום הזה בטוב טעם ודעת כדברים האלה:

"אנכי, הרואה, לא אעיז חלילה לדחות בקש את דברי המגיד לבעלי-העגלות, אשר טעמם כטעם לשד השמן, ורק ארהיב בנפשי להוסיף עוד טעם לשבח על המנהג הקדום שהחייטים לקחו להם את השבת "לך לך". – המנהג הזה מקורו לדעתי במדרש רבה לסדר "לך לך" פרשה ל"ט ג' : ויאמר ה' אל אברם לך לך – ר' ברכיה פתח : אחות לנו קטנה, זה אברהם  ש א י ח ה  (כלומר, שתפר) את כל באי העולם. בר קפרא אמר : כזה שהוא מאחה את הקרע (כלומר, שתופר את הבגדים הקרועים). ורש"י מפרש : זה אברהם שאיחה להקב"ה עם כל העולם כולו כזה שהוא מאחה את הקרע, ואת אשר לא הספיק לעשׂות אדה"ר כשאמר לו הקב"ה קלקלת עובדיך סב חוט וחייט (שם, בראשית י"ט ו') הספיק אאע"ה ונסב חוט וחייט".