_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מלך טפש

יהודה ליב גורדון

לתוכן הענינים

 

שאלה קדוּמה היא ומחלוקת ישנה בין הסופרים וכבר נתחבטו עליה קדמוני הקדמונים ועד היום לא נתבררה כל צרכה: אחשורוש – מלך טפש או מלך פקח היה? עוד זה לא כבּיר נתחדשה השאלה הזאת בין דורשי רשומות חוקרי עתיקות ונתחלקו הדעות, וכל אחד ואחד הסתייע מן הכתובים והוציא מנרתיקו תלי תלים של ראיות והעלו חרס בידם.  חד אמר משום בית מדרשו של סובאָרין: אחשורוש מלך פקח היה, לפי שנאמר "ונשלוֹח ספרים להשמיד להרוג ולאבּד את כל היהודים".  ואידך? שפיל לסיפא דקרא: "אשר נתן המלך ליהודים להשמיד להרוג ולאבּד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם".  וחד אמר: אחשורוש מלך טפש היה, לפי שנאמר "להראות העמים והשׂרים את יפיָה" ונקטינן "כל הטפּשין נשותיהם יפות".  ואידך? משום הא לא אריא, שהרי נאמר "ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה" – ומי חכם כיעקב שבעודו "בבטן עקב את אחיו".  ואידך? זה היה קודם מתן תורה ואין מכאן ראיה.  והנה במקום שיש פירוד הדעות כזה ולפי שהשאלה הזאת גדולה היא ליהודים וכבוד בית ישׂראל תלוי בה, לכן אחַוה דֵעי אף אני ואביא ראיה לדברי לא מן התורה ולא מן הנביאים ולא מן הכתובים כי אם ממעשׂה שהיה וקרה בימינו, כי אין לך ראיה מַכרחת ומופת חותך כמעשׂה שהיה.

__________

 

כל באי שער ווילנא ידעו את ציפה הטאַנדעֶטניצה[1] המוכרת בגדים תפורים ברחובותיה, גלוֹמי רקמה וכל סחורות יד בבתי מלונותיה.  מי אשר הזמינו הקב"ה לפונדק אחד בעיר ואם בישׂראל זאת ולא שמע בבוקר בבוקר קול ישורר בחלון או קורא בסף: "מחלצות, מעטפות, מטפחות וחריטים! גליונים, סדינים, צניפות ורדידים!"?  קול ציפה הוא המודיעה לך כי טוב לך בעיר תהלה זאת מאדם הראשון בגן עדנוֹ, שכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד אשר מצא בגד ללבוש ואלונטית להתנגב וראי הפנים להסתכל בו וצלוחית של פלייטון להריח בה, ואתה משכּים ומוצא כל אלה מוכנים לשַמשך.  תשׂוּמת ידה זאת נתנה לציפה מהלכים בבתי שׂרים רבים ונכבּדים, כלומר בבתי שׂרותיהם ופלגשיהם, טבּחותיהם ורקחותיהם; כי כל אחת מהנה שׂמחה כשׂמחת בקציר בבוא ציפּה אליה לקחת מאתה את בלוֹיי הסחבות והבגדים אשר אבד עליהם כלח ולתת לה תמורתם כלי חפץ ובגדים חדשים מקרוב באו, והיה לה תחת מַק בושׂם, ותחת נקפּה חגורה, ותחת קרחה מעשׂה מקשה.  ועל כל כבוד זה תשמענה אזניה מפי ציפּה חדשות לבקרים את כל אשר קרה ונעשׂה בבתי כל העיר מקצה, מה שקרה לאשת דלפונסקי ולאחותו של קאבצנאווסקי ולכל אשה שמתקנאית ביֶרך חברתה.  כי כרוכלת המחזרת על הבתים ידעה ציפּה מה שנעשׂה בכל בית ובית אחורי הפרגוד וברוב חכמתה ברכוּלתה לא נמנעה לעת מצוא לערבּב באבקת הרוכל גם מעט אבק לשון הרע, למען תפושׂ את הקונים בלבּם לבלי יקפצו את ידם בשעת מתן דמים.  ואם לנשי הפּרתמים והאחשדרפּנים חלקה ציפה כבוד ותשכֵּם לפתחיהן, היו נשי הפחוֹת הקטנים באות אליה לביתה, כי בית מרכולת היה לציפּה בחצר הקפּנדריא העובר מרחוב היהודים לרחוב האטליז והוא מלא מזן אל זן כל יקר וכל חפץ תאוַת נפש כל בנות הגויים.  ואף על פי שלא היתה חנותה פתוחה לרחוב כדי שלא יהיו גוֹבין ממנה את מכס הסוחרים, כי בית מרכוּלתה בקיר החומה ובקומה השלישית בעלית קיר קטנה היא יושבת, בכל זאת הכל ידעו את מבוא הבית ובנשף יעלו אליה כצהרים ולא יעבּטוּן אורחותם.

הבריות היו אומרות כי מלבד עסקה בפרקמטיא היה לציפּה עוד משלח יד אחר, והוא שהיתה מזוגת זווּגים בסתר, ובעברה כעוף השמים מבית לבית ומחצר לחצר היתה מכרזת כבת קול בחשאי: בת פלוני לפלוני; אבל אין אני ערב בדבר זה ואין לי עסק בנסתרות כאלה.  ידעתי כי ציפּה היתה משׂתכּרת לא אל צרור נקוּב והברכה היתה מצוּיה בביתה ואת זה ראה כל בשׂר מן הסנבוטין וחוטי המרגלית ומעיר הזהב והבוליאר התלוי בצוארה מדי עלותה בית ה' בשבת ויום-טוב.  ואולם הברכה חלה בבית ציפּה רק בימיה האחרונים אחר אשר נתעגנה ואָכף עליה ההכרח לשלוח במסחר ידה; אבל ימיה הראשונים ימי נעוריה היו רעים, וביחוד לא ראתה ציפּה סימן ברכה בנשׂוּאיה.   ארבע  פעמים  היתה  נשׂוּאה  לאיש,  שלוש  פעמים נתארמלה וברביעית עזבה בעלה ותשאר עגוּנה.  תכונה יקרה אחת היתה טבועה בנפש ציפּה מתחלת בריאתה, כי כצפור דרור העוברת מאַקלים לאקלים כן היתה גם ציפּה יכולה להתגורר בכל מקום ולעשׂות כרצון איש ואיש, לחיות עמו על פי מידותיו ודרך הנהגתו.  והמקרה התל בציפּה וימן לה שלשה בעליה הראשונים משלש המפלגות השונות אשר נפלגו להן בני ישׂראל בזמננו.  אישה הראשון היה חסיד והשני מתנגד והשלישי משׂכּיל, ועם כולם חיתה בשלוָה ובמנוחה:  עם הראשון רקדה בכתר ועם השני בנעריצך ועם השלישי לא רקדה כל עיקר.  ושלשת אנשיה מתו כל אחד במיתה היפה לו:  המתנגד מת ברעב – מחוסר לחם, החסיד בצמא – מחוסר משקה, והמשׂכּיל מת בשחפת – מחוסר כל.  וגם בזאת היתה האשה הזאת מבורכת בטבעה, כי לא יאריכו ימי בכיתה ולא הרבה יהיו לה ימי החושך; בשעה שבעלה שבק חיים לכל חי היו עיניה זולגות דמעות במידה ובמספר ובשעוּר שלא יהיו ריסי עיניה נושרות ועיניה נעשׂות רכּות, ובעבוֹר ימי מספר ושָלמו ימי אבלה והסירה את בגדי אלמנותה מעליה והחזיקה באיש אחר מכל הבא לידה לבקש נחוּמים ומחסה תחת כנפיו.  וכשהיו שכנותיה מוכיחות אותה על קלוּת דעתה ועל מידה זאת שאינה מידה היתה ציפּה עונה להן תמיד: טב למיתב טן-דו מלמיתב ארמלו; ובשביל כך קראו לה טנדוּטניצה.

ידעתי כי פה יקום הקורא האוהב להכּנס לתוך דברי חברו וישאלני פירכא גדולה כקורת בית הבד: "והלא כל בר בי רב דחד יומא יודע כי טנדוטניצה פירושו אשה המוכרת בגדים מוכנים ולא אשה החפצה לשבת טן דו? ולמה אתה מעוות עלינו את פירוש המלות?" – על זה אענה ואומר לו: השמר והשקט, ידידי; אלו ואלו דברי אלהים חיים.  פשוּטוֹ של דבר לחוד ודרוּשו לחוד, וכשם שאין דבר יוצא מידי פשוּטו כך אין דבר יוצא מידי דרוּשו; ולא עוד אלא שהפּשט הוא הטפל והסוד הוא היסוד.  שאל את פי המקובל רזינסאן, בן עירה של ציפּה, ויגד לך תעלומות חכמה כי עיקרו של כל ענין הוא הסוד והרמז שבּו.  והוא בעצמו לא נקרא רזינסאן אלא בשביל רזין דרזין דטמירין ביה.  וגם אני וגם הוא לא חִדשנו דבר זה ולא גִלינו רז זה ליצורים, כי כבר קדמונו רבנן באמרם: "למה נקרא שמו פקדון – פוק דון, זכר – זה ככרו עמו; נקבה – נקיה באה", והרבה כיוצא בהן.  ואחזור לספּורי.

ציפה הטנדוטניצה אשר חפצה לשבת טן דו סוף סוף נענשה על קלוּת דעתה, כי אישה הרביעי אשר הוכיח ה' לה לא התיחשׂ לא על אחת משלש הכתות הנזכרות כי אם היה בעל הנאה פשוט, איש המוני קשה ורע מעללים, אשר לטובתנו ולהנאתנו מעטים כמותו בישׂראל, מאלה האנשים שאוי להם מיוצרם ולא אוי להם מיִצרם, הנקראים בינינו "מופקרים" ומוכשרים לקבל כל טומאה ולהתגאל בכל דבר בליעל.  מעטים היו ימי שבתה בבית אישה זה, אבל גם בימים המעטים האלה לא ראתה שום נחת זולתי נחת זרועו אשר הראה לה בכל עת מצוא, עד אשר הוציא מביתה את כל אשר היה לה ויציגה ככלי ריק ולבסוף ברח מעל הארץ ועקבותיו לא נודעו ותשאר ציפּה אלמנה צרוּרה כל ימי חייה.

ולציפּה בן יחיד מאישה החסיד ושמו – מלך.  ולמה נקרא שמו מלך?...

מרגיש אנכי כי גם במקום הזה יפסיק הקורא האִסתניס את דברי ויאמר: מה השאלה הזאת לך: "למה נקרא שמו מלך?" וכי מוטב היה לך שיקרא שמו "עבד"? וכי מעטים הם השמות שישתמשו בהם בני ישׂראל בין משלהם ובין משל אחרים ומי ילך לבקש טעם לדבר למה נקרא שמו של פלוני כך ולא כך? ובלי ספק היה אחד מאבות אבותיו נקרא בשם מלך ונקרא הוא על שמו.

כן דבּרת, ידידי הקורא, אבל רואה אני מדבריך כי אין בך אפילו קורטוב אחד של חסידוּת ואינך מאמין בשמות וסבירא לך כמאן דאמר דלאו שמא גרים, אף על פי שמקרא מלא עומד ומכחישו, שנאמר: אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרא כי המר שדי לי מאד.  ידעתי גם אני כמוך כי חללוֹ של עולם מלא שמות לבני ישׂראל וכל הרוצה לטוֹל שם בא ונוטל ואין תובע אותו לדין בשביל זה.  וגם יפה אמרת כי בנה של ציפּה נקרא על שם אחד מאבותיו, כי אביו היה נכדו של ר' אלי-מלך מליונסק....

– עד מתי אתה מגבּב עלינו דברים אשר אין להם שחר? ישוב ויפסיקני הקורא בשלישית.  בפעם הזאת אינני מאמין לך, כי אילו היה אישה של ציפּה נכד הרב מליזנסק לא היה מת בענין רע כי אם היה מבלה ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, היה יוצא במרכבה וסוסים וחמשים איש רצים לפניו.

אם תאמין או לא תאמין אחת היא לי.  וגם אני לא שאלתי שאלה זו "למה נקרא שמו מלך?" אלא מפני שיש לי עליה תשובה למפרע.  הלא ידעת את דרך הדרשנים: באמרם שפסוק זה כולו מוּקשה אינם אומרים זה אלא לפי שיש להם על הפסוק ההוא תירוץ מספיק מן המוכן.  על כן הסכּת ושמע; מעשׂה שהיה כך היה.  לציפּה אשה יודעה ומכּירה מבנות פולין, אשה זקנה קוסמת וחכמה בחכמת הפרצוף ובחכמת היד, רואה בתרָפים ושואלת בלוחות המשׂחק, וציפּה מַאמנת בה כאשר האמין אישה החסיד בקדושיו.  פעם אחת נכנסה הזקנה אל ציפּה והיא, ציפּה, הרה ומלאו ימיה ללדת.  ותאמר ציפּה אליה: קסמי נא לי מה יהיה משפט הנער היוּלד? ותּשת הזקנה את האספקלריא על חוטמה ותוציא צרור לוחות מגואלים ומגוללים מחיקה, ותערוך את הלוחות על השוּלחן מערכה לקראת מערכה ותתבונן בצרוּפיה ותאמר: "בנך היוצא ממעיך – מלך יהיה!"  שמעה ציפּה ותצחק ותאמר: השמעת מימיך איש עברי בזמן הזה – מלך? "הסי בתי, גערה בה הזקנה, אל תתני את פיך לחטיא את בשׂרך!  המכתב מכתב אלהים הוא חרוּת על הלוחות, לא ישקר ולא יכזב.  וגם שמעתי מאבותי כי היה איש יהודי מלך בפולין אף כי לא האריך על ממלכתו יותר מיום אחד".  שמעה ציפּה ותדוֹם ובלבה שמרה את הדבר וגם את אוזן אישה לא גלתה.  ותלד ציפּה בן ויהי בהכניסו אביו לברית ויקרא את שמו "מלך" כשם אביו זקנו; ותאמר ציפּה בלבּה:  האף אמנם הוא הדבר אשר נבּאה לי הזקנה: בנך אשר תלדי מלך יהיה?!

ויגדל הילד ויהי בהיותו כבן שבע ותביאהו אמו לחדר רבּוֹ.  ואף כי עוד קודם לזה היה בא לביתו אחד מצעירי המלמדים וילמדהו קרוֹא עברית וסדר התפלה וילמדהו לברך על הציצית ולברך אשר יצא ולקרוא פרשה ראשונה שבתורה, בכל זאת לא מצאה לה ציפּה עד העת ההיא ידים לבקש לבנה מלמד אשר ייטב לו, כי שבע השנים מיום הוָלד "מלך" ועד הגיע פרקו ללכת אל החדר היו שנות הבהלה לציפּה, אשר אמרנו, – הזמן אר היה בונה לה עולמות ומחריבם.  לרגלי ארבעה אנשיה, החסיד, המתנגד, המשׂכּיל והמופקר, ראתה ציפּה בשמיטה אחת ארבעה עולמות שונים: עולם האצילות ועולם התוהו, עולם העשׂיה ועולם ההפקר, ובין עולם לעולם לא היו אפילו כשלש אצבעות.  עם אישה הראשון היתה ציפּה רואה חלומות באספּמיא שהצדיק ברוך הוא יפתח להם את ארוּבּות השמים והריק להם ברכה עד בלי די; בבית אישה השני אמרה חביבין יסורין והסתפקה בכף חרובין מערב-שבת לערב-שבת; אישה השלישי המשׂכּיל בראותו כי אָזלת ידו לפרנס את ביתו וכי יחלה ולא יחיה מחליוֹ, הורה לה לשלוח במסחר ידה לאכול פת לחם מיגיע כפיה;  אף החלה ציפּה לראות פרי בעמלה לולא בא אישה הרביעי ויציגה על גחליה ריקה.  ארבע התקופות האלה עברו עליה בחפזון גדול כפלים כיוצאי מצרים, עד כי העומדים מרחוק כמעט לא ראו את המראה, ויש גם אשר לא ידע לאיזה מאנשיה ילדה ציפּה את "מלך" בנה ומי אביהו.  ורק המלאך הממוּנה על ההריוֹן ושכנותיה הקרובות ידעו כי אבי "מלך" איש חסיד היה, בלי מזון ומחיה.  דעת לנבון נקל, כי ההשפּעות השונות והשִנויים התכופים אשר עברו עליו מבוהלים ודחופים לא נשארו בלי רושם קיים בנפשו של אותו תינוק, ועל כן לא יפּלא בעינינו אם טבעוֹ לא חסר המזג והיה מעורב מנטיות מתנגדות והפכים שונים ולא היה לצורת נפשו ותכונתה שום קלסתר פנים מסוים.  המתבּונן בה מצא בה מהתפּעלוּת החסיד ומקרת רוח המתנגד, מגשמיות המשׂכּיל ומשרירות לבו של בעל התאוה, ועל פני תוהו ובוהו הזה היתה מרחפת קלות הדעת שהנחילתו אמו.  "מלך" לא היה חסר כשרונות טובים לקבל חכמה וגם היה מתמיד בלמוּדיו ותלמוּדו אשר למד לפני רבותיו נתקיים בידו, אבל במילי דעלמא היה מבוֹהל ובלתי מתוּן או גם תם ושאינו יודע לשאול.  חבריו בני בית רבּו וחדר תורתו אשר לא ידעו את שם אביו היו קוראים לו על שם אמו "מלך ציפּה'ס" ויאהבוהו והתרועעו אתו בחפץ לבב, כי היה טוב לב מטבעו וגם אוהב שׂמחה ושׂחוק, ובכל זאת היה גם לשׂחוק בעיניהם תמיד, לעג וקלס כל היום.  גם בעיני הבריות היה "מלך" נושׂא חן וחסד כי סוף סוף לא היה נבער מדעת, אפס כי התכוּנות הטובות לא היו שרירות וקיימות בנפשו כי אם היו עלוּלות להתהפּך בו רגע מן הקצה אל הקצה.  יש אשר יעברוּ ימים רבים והוא מישרים ישפּוט ומעשׂיו מתוּקנים ודבּוּרו בנחת עם הבריות ופתאום יבוא בו הרוח ויאמר איזה דבר של שטוּת או יעשׂה מעשׂה שלא כהוגן, שלא יעשׂוהו בעלי הדעה השלמה, מפני אשר לא יתבונן לתוצאות הדבר אשר הוא אומר ועושׂה.  כללו של דבר, "מלך ציפּה'ס" היה בריה בפני עצמה וכבד היה לאיש המתבּונן בו לשפּוט על פי דרכו אנה פניו מוּעדות וּלמה הוא נוצר ומה יהיה משפט הנער ומעשׂהו בבואו באנשים.  מעיני אמו לא נכחדו חסרונותיו אלה ואהבתה אשר אהבתּוּ לא עוְרה את עיניה מראות גם את מגרעותיו; ויש אשר בעשׂותו איזה מעשׂה הוללות וסכלוּת תזכור את החלום אשר חלמה לו האשה הקוסמת ותניע עליו במו ראשה ותאמר בלבּה: ואיש כזה היצלח למלוכה?!

כפי הנראה היתה אהבת הכבוד נרדמת בסתר לבו, כי כן ראינוהו בחדרו בעדר חבריו בצאתם לשׂחוק אוהב לקפוץ ולעמוד בראש ולשכּון כמלך בגדוד, אבל עצה רחקה ממנו ולא ידע לנהוג את שׂחוקם במועצות ודעת.  למשל, בצאת הנערים ביומא דפגרא לשׂחוק ברחבה שלפני הבית במשׂחק "סוס ורוכבו" מעולם לא היה מלך ציפּה'ס בין הרוכבים כי אם היה תמיד "הסוס" ועומד במתג ורסן עדיוֹ בראש החבוּרה להטותם אל אשר יחפוץ; והיה דוהר בכל עוז ומקפּץ בשאט נפש למשׂושׂ לב כל האוחזים בכנפיו הנמשכים אחריו, אבל לא היה שׂם לבּו אל דרכו אשר הוא הולך עליה, והיה עובר בבצות ובגבאים ובעצים ובאבנים, בין הקוצים ובין הבּרקנים, והדוהרים אחריו יעלצו וישׂישׂו בשׂמחה מדהרות דהרות אבּיריו ונפלו ונוקשוּ וטנפוּ וקרעוּ בגדיהם וישׂרטו שׂרטת בבשׂרם, ובכן יהפך מחוֹלָם למספּד להם ורִנתם לקינה.  פעם אחת, ומלך ציפּה'ס אז כבן שלש עשׂרה שנה, קרה בחדרו הדבר הזה.  הרב הניח את תלמידיו ויצא ויקומו הנערים לצחק, ויאמר מלך ציפּה'ס לחבריו: נשׂחקה נא בכף הקלע.  ויקח מלך את הספסל אשר הם יושבים עליו לפני רבּם, והספסל עומד נשען אל הקיר ושלשה גזרי עץ לו רגליִם, ויעמידהו אל תוך החדר ויסר את שני גזרי העצים משתי קצוֹתיו ויהי הקרש מונח כפלס על גזר העצים אשר בתּוֶך ויעמוד מלך ציפּה'ס בתּוך לפלס ברגליו את הקרש בהתנועעוֹ, שני נערים עומדים על שתי קצות הקרש מזה ומזה, זה עולה וזה יורד ומריעים בקול תרועה ומתענגים על רוב שלום, כי בטחוּ במלך ציפּה'ס השוקל בפלס הספסל כי לא יכריע את הקרש לאחת מן הקצווֹת.  ופתאום עברה עליו רוח שטוּת ויט בכח ויפּלו שלשתם ויפצעו ראשיהם עד זוב דם עליהם.  ויבוא הרב ויאמר: מי עשׂה את הדבר הזה? ויאמרו לו: מלך ציפּה'ס עשׂה הדבר הזה.  ויגער בו רבּו ויאמר: לא יקָרא עוד שמך "מלך ציפּה'ס" כי אם "מלך טפּש" יהיה שמך; ויקרא שמו "מלך טפּש" עד היום הזה.

ויגדל "מלך טפּש" ותכונתו גדלה עמו; ויצא מן החדר ויבוא אל הישיבה.  בהיותו כבן תשע עשׂרה וכבר "עמד בשדוּכים", קלות דעתו ותבליתו לא עזבתו ויהי אוהב להכּבד על פני כל העם בקטנות ובדברים של מה בכך.  למשל, בעסקוֹ עם בני הישיבה ברִנה של תורה היה עושׂה את הגמרא זמורתא ומתכוין להגבּיה קולו מקול חבריו, ועל ידי זה היה לשׂחוק בעיני שומעיו.  כי לפי שהיה קולו רך וענוג כקול אשה והיה במשכו בקולו: "השור והבור המבעה וההבער" או: "בשמן שוּמשמין, בשמן אגוזים, בשמן צנונות, בשמן דגים, בשמן פקועות, בעטרן ובנפט", ונשמע קולו כקול אמו ציפּה הטנדוטניצה בעת אשר בפתחי שערים בעיר אמריהָ תאמר: "מחלצות, מעטפות, מטפחות וחריטים!" והיה נראה כאִלו סוחר הוא בכל השמנים שמָנו חכמים במשנה ומרצה אותם לפני הקונים.  ולפי שגם קלסתּר פניו היה דומה במקצת לפני אשה היו בני הישיבה מלגלגין עליו ואומרים – שמא אנדרוגינוס הוא.  פעם אחת בא "מלך טפּש" לבית המדרש ופניו מאירות.  וישאלו אותו חבריו לאמר: מה אתך, כי קרן עור פניך? ויען להם ביהורא ובשׂחוק הכסילים: יודע אנכי לקרות בלשון יוָנית ושוב כל רז לא אנס לי!  ובאמת נמצא כי יודע הוא תמונות אותיות הא"ב בלשון רוסיא.  מורה ומלמד לא היה לו ולא נודע מי למדהו, אם בא גבריאל ולמדו האלפא-ביתא הרוסית או למד מאליו, אבל מהיום ההוא ומעלה לא הניח ספר מן הספרים הנמצאים בבית-המדרש אשר לא קרא בו בדף הראשון את מקום הדפוס ורשיון הצינזור הנדפסים שם בלשון רוסיא, ולא היה נייר חלק שלא טנפוֹ בדיוֹ ולא מקום פנוי שלא העלה עליו בקולמוסו תגים וקוצין כסירים סבוּכים; וכשהיה עובר בחוץ היה קורא את התריסין אשר על החנויות, ויש אשר ילך ברשות הרבים ופנה למעלה אל התריסין לחבּר את צרופי אותיותיהם ואל ארץ לא יביט, ועבר איש על פניו והדפוֹ בזרועו בקללו באמו ובאלהיו ורגז ושׂחק ואין נחת.

ויהי היום, יום ערב שבת היה, ויעבור "מלך טפּש" על פני ההיכל אשר שׂר המדינה גר בו, ועל פני ההיכל גן נעוּל מוקף גדר בּרזל מעשׂה שׂבכה ובגן על יד השׂבכה יושב בצל שׂר המדינה וקורא בגליון כתוּב ואחוריו אל הרחוב.  ויעבור "מלך טפּש" ויראהו את השׂר יושב וקורא וירא והנה הגליון כתוב הדר מעשׂה ידי סופר מהיר, והאותיות מאירות ושׂמחות כנקבּעות בדפוס; לא ראה "מלך טפּש" כתב יושר כזה מעודו.  ויעמוד ויסתכּל בעד השׂבכה אל הגליון אשר ביד השׂר ויתאמץ גם הוא לצרף האותיות ולקרוא את הכתוב, כאשר נִסה לעשׂות בתריסין שעל הבתים.  וירא השׂר צל עובר על הגליון לפניו ויפן אחריו וירא והנה איש צעיר לימים וחקוּק על מצחו ישׂראל מתגנב לקרוא את הכתב אשר בידו; והמכתב מכתב הממשלה ודבר סתר בו.  ויקצוף השׂר מאד וחמתו בערה בו, כי אמר מרגל חרש הוא ולחפור את סתרי המלוכה בא.  וירמוז השׂר אל אחד השלישים העומדים לפניו והוא הבהיל שני אנשי מגן מפרוזדור הבית לאמר:  תפשׂוּ את האיש העומד אחר כתלנו משגיח מן השׂבכה.  ואולם בנו של אותו חסיד היה מבין ברמזים ובראותו את השׂר קם בחמתו ממושבו הבין כי עשׂה מעשׂה אשר לא יעשׂה וכי רעה נגד פניו, וישׂא רגליו וינס דרך מבוא החצר המפוּלש אשר נוכח בית השׂר ויצא נכחוֹ אל הרחוב השנית.  בצאת הרודפים ולא מצאוהו עברו גם הם דרך החצר אל הרחוב לבקשו.  והנה הרחוב ההיא תהים מאדם וההמון רב שם, ואִלו התערב הבורח בתוך המון העוברים ושבים והלך אט כאחד האדם כי אז לא הכּירוהו הרודפים ונמלט מידם; אבל הכי קראו שמו "מלך טפּש", כי טפַש כחֵלב לבּו ויוסיף ללכת במנוּסה ויראו היוצאים לבקשו איש רץ וידעו כי הוא האיש אשר הם מבקשים, ויאחזו בו ויביאוהו כמעט עודו חי אל השליט ויניחו אותו במשמר, כי לא פוֹרש מה יֵעשׂה לו.

ותעבור הרִנה לעת ערב בבית-המדרש : "מלך טפּש" נתפּשׂ למלכות כמרגל חרש, ויהי כל בית-המדרש לחרדת אלהים, כי יראו הגבּאים וראש הישיבה פן יבוּלע להם בגללו, כי כן נִסו בני ישׂראל לראות איש אחד יחטא ועל כל העדה יהיה קצף.  כל יום השבּת חברוּ כוּלם כתרנגולין של בית בוקיא והיו מדיינין מה יגיע אליו על זה ואיזה עונש ימצאהו, זה אומר יתלוּהו על העץ, וזה יחוה דעת כי ישלחוהו לארץ גזרה וזה אומר ימסרוהו לעבודת הצבא; והפִּקח שבהם אמר: כמשפט השוטים יעשׂו לו.  ידוּשוּ את בשׂרוֹ בשוטים ויכתבו עליו בכתובת קעקע את הא"ב הרוסית, למען תהיה אתו תמיד ולא יצטרך עוד להתבּונן במה שלא הורשה.

אם באמת חרתו על בשׂר "מלך טפּש" על המקום החלק בכתובת קעקע את אותיות הא"ב – דבר זה טמיר ונעלם.  רק אחת ידעתי כי על העץ לא תלוּהו ולארץ גזרה ולצבא המלחמה לא שלחוהו, כי זכותה של אמו עמדה לו.  לציפּה הטאנדוטניצה מהלכים בבית אחת מפּלגשי השׂר והיא שעמדה לה בשעת דחקה ותמליץ טוב בעד בנה לפני השׂר ותבוננהו כי לא במרד ובמעל עשׂה הנער היהודי מה שעשׂה כי אם מטפשוּת ומחוסר לב.  ובכן התמלט "מלך טפּש" בפעם הזאת בעור שניו ומבּשׂרו חזה כי "יקר מחכמה מכבוד סכלוּת מעט".

_________

 

עברו שנים רבות ואני יושב בביתי ביום הפורים לעת ערב וסועד את "הסעודה" וגפני הפוריה ושתילי הזית סביב לשולחני.  ותבוא השפחה ותאמר:  אדוני, המשׂחקים באו להראות את שׂחוק פורים, האתנם לבוא הביתה?  הילדים כשמעם וימחאו כף וירקדו כבני צאן ויפצרו בנו לאמר:  קראו להם וישׂחקו לפנינו.  ותאמר אשתי: יבואו.  ויבואו המשׂחקים כעשׂרת אנשים במספר, כוּלם מתחפּשׂים באֲפֵר על פניהם ומלובשים בגדי צבעונין.  האחד מתכסה בתכריך בּוּץ וארגמן ועטרת נייר מוצהב בראשו ושרביט עץ בידו – הוא מראה דמות אחשורוש.  השני לבש בגד כרפּס אחוּז בכפתורי נחושת קלל, גדילים שש מָשזר על כתפיו וכובע משוּלש בראשו וחרב מצומדת על מתניו – מראה המן.  השלישי – שׂער ראשו וזקנו כארגמן, מעיל משי יורד עד קרסוליו ומגבּעת כאגן הסהר על ראשו – מראה מרדכי.  ושאריתם מלוּבּשים בגדים משונים ומתחפּשׂים איש כדמותו וכצלמו אשר לקח לו.  ויצא הראשון ויתיצב בתוך החדר וינופף בשרביטו וישׂא משלוֹ ויאמר:

"אני אחשורוש, בן בנו של כּורש, לפני יכרעו איים, מהודו ועד כושיים, במאה ועשׂרים ושבע מדינה, לא אשאיר אסתרא בלגינא; ובקרב ביתי ובירתי, נמצא קשר לקראתי!  בנשף חשקי ומִשתּי, בגדה בי אשתי: לבוא לפני נקראה, והיא לא באה!  "האיש גבריאל העז פניו, ובא ועשׂה לה זנב".  הוֹי הֵגַי הבליעל, גם ידך היתה במעל, כי נתת רשות לאנשים, לבוא בית הנשים?!  אותך לתלות חשתי, אך מה אעשׂה לוַשתי? שתר כרשנא, מרס מרסנא, אדמתא תרשיש ממוּכן, גשו הלום ועלו לדוכן, והביאו לי עצה מן המוכן". –

בדבּרוֹ נגשו שבעה מאנשיו ויעמדו לפניו... אבל אין נפשי, קוראי היקר, לשׂוּם לפניך את שׂחוק הפורים בכל פרטיו, אשר בלי ספק ראיתהו גם אתה וידעת את כל הנשׂגב והנעלה הצפוּן בו; רק אחת אומר לך כי בהחל האיש לחרוז את חרוזיו שמעתי כי קולו איננו מוּזר לי, ובמשכו בקולו לקרוא את שבעת שׂריו: שתר כרשנא, מרס מרסנא, אדמתא תרשיש ממוכן, זכרתי את הקול אשר היה מנגן: בשמן דגים, בשמן פקועות, בעטרן ובנפט, ואת הקול אשר היה קורא: מטפּחות, מעטפות, צניפות וּרדידים; ואומר אל לבּי: אתה הוא "מלך טפּש" העומד לפני, אתה ולא אחר.

לבּי לא הוליכני שלל; אף אמנם "מלך טפּש" בדמוּת אחשורוש עמד לנגד עיני.  ככלותם את משׂחקם ואשׂא להם משׂאות מאת פני, הוצאתי כל איש מעלינו ואשאל לקורותיו למן היום אשר יצא מחצר המטרה, ויספּר לי כי אמו מתה עליו בקרוב אחרי המאורע הרע ההוא מפּחד לבבה אשר פחדה לו והוא כבר נשׂא אשה ויולד בנים ולמען מצוא לחם ביתו נעשׂה – בדחן, ויאסוף לו חֶבל אנשים משׂחקים ויהי להם לראש.  בכל ימות השנה הם מצחקים במזמוטי חתן וכלה ובימי הפורים יבואו בבתי העשירים להראות את שׂחוק הפורים.  החרוזים אשר שמעתי, וכהנה רבות אתו, הם מעשׂה ידיו להתפאר, פרי למודיו בחדר רבּו ובבית ישיבתו.  מכלל דבריו שמעתי שהיו רגליִם לדברי הגבּאי הפּקח, ואף על פי שזכות אמו עמדה לו להנצל מעונש חמוּר אבל לא הצילתו מלהתראות פנים את קוצי המדבר ואת הברקנים; אפס כי לפי דבריו אף מעז זה יצא לו מתוק, כי בעמדו לפני שׂר המדינה ראה איכה ידבּרו השׂרים רְתת בקול נגיד ומצוה ויודע גם הוא להרעים בקולו נפלאות עתה בהיותו – למלך אחשורוש.

ובכן – אמרתי אני בלבי – הכל מבקש ומוצא תפקידו.  לא ידעו כל חכמי לב מה יהי משפט הנער "מלך טפּש" ומעשׂהו והמה לא ראו ולא התבוננו כי נוצר הוא להיות ראש לכת ליצנים ולהופיע בהדר גאון המלך אחשורוש בשׂחוק הפורים.  ובכן נתקיימה גם נבואת הקוסמת אשר קראה מעל הלוחות את מכתב האלהים אשר לא ישקר ולא יכזב, כי היה היה "מלך" למלך, אף כי יעשׂה רק ממלכה שפלה בקהל משׂחקים ואף כי עטרת נייר בראשו ושרביט עץ משוּח בששר בידו; ומאד מאד התעצבתי אל לבי על ציפּה הטנדוטניצה אשר קוּמטה בלא עת ולא זכוּ עיניה לראות בעלוֹת בנה לגדולה.

__________

 

– ספּורך בפני עצמו טוב ונעים, יאמר הקורא, אבל מה ענינו אל מחלוקת הפוסקים אשר הזכּרת ובמה פתרת לנו את השאלה הגדולה אשר לא נפתרה עד היום?

ידידי הקורא, הלא חשבתיך לאיש נבון המבין דבר מתוך דבר!  ואתה הטרם תראה כי המעשׂה שהבאתי הוא מופת חותך הגוזר כחרב חדה קשר של קיימא זה, כי אם "מלך טפּש" אחשורוש היה, חזר הדין ושמע מינה – שאחשורוש מלך טפּש היה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1]  בשם טאַנדעטניק וטאַנדעטניצה יקראו בלשון זאַרגוֹן מוכרי בּגדים ישנים; מקור המלה הזאת בשׂפת פולין.