_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הקדמה לפרקי "על נהר כבר" הנוספים

י"ל גורדון

לתוכן הענינים

 

את ספרי "על נהר כבר", אשר בו יש את נפשי לסַפּר לדור את תולדותי והעתים אשר עברו עלי, החלותי לכתוב בשנת תרל"ט, בהיותי במצור ובמצוק בארץ נוד, ולא ידעתי אם יקרא דרור לי ואחרי מתי עוד.  אז היתה כתיבת זכרונותי לי לשעשועים ולמשיבת נפש, כי לולא זאת אז אבדתי בעניי ממגנת לב ומקוצר רוח.  ואולם בימי גלותי ההם לא עצרתי כוח לכתוב רק את הפרק הראשון "הילדוּת והשחרוּת" וגם אותו לא עד תוּמו.  ובשובי בסוף השנה ההיא אל ביתי ואל משפחתי שבו אפפוני תשואות עיר המלוכה וטרדות החיים ולא פניתי עוד אל זכרונותי מימים עברו, כי היה לבי אל ההוֹוה וחש עתידות לו.  ככה עברו כשתים עשׂרה שנה עד סוף שנת תרנ"א, אשר אז הוּכּיתי במכאוב אנוּש ויסורים באו עלי ויזכירוני כי הגיעה העת לפשפש במעשׂי; ובהקל לי מעט ממחלתי שמתי לבי לשוב אל מלאכתי ולכתוב זכרון בספר את קורותי ואת כל המוצאות אותי למשמרת לבנַי ולבּאים אחרי.  אכן בחלק הראשון עמדתי בסוף ימי הילדוּת, בהיותי כבן עשתי עשׂרה שנה.  ועתה הגעתי לימי זקנה והרי אני כבן ששים ואחת; ובשובי אל מלאכתי זאת, לבי נוקפני[1] ואומר: "התרדוף ותשׂיג בטפחות ימיך הנשארים את חמשים שנה החסרות, שנות השמיטה אשר שמטת אשר בהן רוב פעולותיך וראשי התמורות אשר עברו עליך?" ואומַר אל לבי: "השמר והשקט, לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה.  כל אשר בכוחך לעשׂות – עשׂה, ואל תדאג דאגת מחר, כי אם יקפּד האורג את חייך בטרם תשלם מלאכתך עוד יהיה החפץ לבאים אחריך לרשום בספר הזכרון, הלא גם שברי לוחות היו מונחים בארון".  ולמען תהיה מלאכתי זאת קרובה אל השלמות בכל מה דאפשר, בין אם אזכה להשלימה ובין אם יפסיקוני באמצע, נועצתי לחתור אל המטרה אשר לפני בשלשה דרכים: א) להמשיך מעט מעט בחוברת הראשונה את ספּורי על אודות ימי ילדותי, עד צאתי מבית אבי לבקש אוכל לנפשי, שהוא הגבול אשר גבלתי במחשבתי לחלק הראשון הנקרא "הילדוּת והשחרוּת".  ב) את קורותי והעתים אשר עברו עלי מיום בואי באנשים ועמדי ברשות עצמי לכתוב בחוברת מיוחדת לא בתור ספּוּר משוּלב והולך למישרים, כי אם בתור "זכרונות מקוטעים, רשומים לסירוגין, כפי אשר יעלו על לבי", ומהם אקח, או יקחו אחרים אחרי, את המקרים הבודדים לתת אותם בספּוּר תולדותי איש במקומו בין חוליא לחוליא, באופן אשר יהיה הספּוּר מתמלא מחוליותיו, וקרבו החוליות אחת אל אחת והיה לספור אחד שלם או קרוב לשלם.  ג) ומהיום, מראשית שנת תרנ"ב והלאה, לרשום את כל מעשׂי הגדולים עם הקטנים ואת כל אשר יקרה אותי בשארית ימי, זכרון בספר "דבר יום ביומו".  כי מי בז ליום קטנות?  הן לא ידע האדם את מעשׂיו אשר הוא עושׂה ואשר יעשה לו, איזה מהם יכשר להניח אותו למשמרת לדורותיו.  יש דבר יקר לפני איש ופעלוֹ מאָפע, ויש בז לדבר, כי כמוהו כאין בעיניו, ואחריתו ישׂגא וינחהו בדרך עולם.

 

א: ראיתי את פני מונטיפיורי

ביום ב', ט' תמוז תרל"ב, נשמע אצלנו כי סיר משה מונטיפיורי בא לפטרבורג להתיצב לפני הקיסר.  בו ביום באנו, אני והד"ר ניימאן, וגלינו את אוזן ה' ג"ב[2] (האראץ) ראש הפרנסים בקהלתנו, כי מן הראוי לקבל את פני האורח ההגון הזה בכבוד, ואולי יש לעשׂות איזה הכנות לזה.  מובן מאליו, כי גם הג"ב מצא את הדבר כשר וישר, אפס כי אמר לשאול בתחילה את פי אחד השׂרים המפקחים על עסקי חוץ, אם לא יהיה הדבר למורת רוח להממשלה.  בין כה מלא ידינו לשאול בראשונה עפ"י הטלגרף את הרב אַדלר[3], אם אמת השמועה על דבר בוא רמ"מ [ר' משה מונטיפיורי] אלינו.  ונשאל, ויען הרב אַדלער בו ביום כי אמת הדבר, כי ביום הראשון בשבוע ההוא יצא רמ"מ באניה וביום ו' בא לפ"ב ויסר אל בית המלון לקליי אשר ברחוב האוּרות הגדולה, הוא הבית הנבנה אח"כ מחדש ויסבּוּ את שמו לבית מלון אירופה עד היום הזה.

וה' ג"ב התראה פנים – כמדומה לי – עם השר האמבּורגער העומד על יד הנסיך גוֹרטשאקוֹף, ויען לו כי איננו רואה בזה כל מאומה אם נכבד את אחד מבני בריתנו הנודע לשם במפעליו הטובים; ולמה ירע זה בעיני הממשלה?  – אז מלא הג"ב את ידי להתוַדע כמה יש בלב רמ"מ להתעכב בעיה"מ [בעיר המלוכה], ומתי יוכלו אנשים מבני ישׂראל לבוא ולהתיצב לפניו ואם יקבּלם.  בעצת הג"ב חכּיתי שנַים שלשה ימים עד אשר ינוח השׂר ובני לויתו מנדודי הדרך, וביום השני באתי אל הד"ר לעווי[4] ואשאלהו כאשר צוַני הג"ב, ויענני הד"ר לעווי: כי בטרם יתיצב השׂר לפני הקיר"ה לא ידע אל נכון כמה יתעכּבו בזה ואם יקבּל השר אנשים מבני ישׂראל.  קבּלת פני השר בהיכל הקיר"ה נקבעה ליום הרביעי בשלש שעות וחצי אחר חצות היום.

יצאתי מלפני הד"ר לעווי והוא לא מצא חן בעיני, כי לא היה בעל סבר פנים יפות ודבּוּרו לא היה בנחת עם הבריות כדין ת"ח [תלמיד חכם], כי נסה לדבּר בקול נגיד ומצוה, במרוצה ובחפזון כאיש קצר רוח אשר אין נפשו אל הדובר בו.

שמעתי כי ביום השבת אסף השׂר אל חדרו מנין אנשים להתפלל, וכי בתוך הבאים היה גם החייט פנחס בן חיים ראזינבּערג, אשר התפאר כי יודע השׂר אותו פנים בפנים, והוא גם הביא את שאר המתפללים מן הקרובים אליו להראות לעיני השׂר כי הוא מדברנא דעמיה, כדרך כל הקופצים בראש.  לבסוף ספּר לי הד"ר לעווי, איך נפל הדבר ואיזה יחס והכרה היתה בין השׂר ובין החייט; ומעשה שהיה כך היה: באחוּזת השׂר הולכת עמו תמיד אשה אחת (שכחתי את שמה) שהיא צופיה הליכות ביתו ומעמד שולחנו בהיותו בדרך.  השׂר נוסע במסלת הברזל במרכבה ממחלקה הראשונה ובני לויתו במרכבות המשנה כלו' מן המחלקה השניה.  באחת הנסיעות נזדמן הדבר כי אשתו של ראזינבּערג ישבה במרכבה אחת עם האשה הנזכרה, בת-משק בית השׂר, ונדברו יחדו, וזה כל שורש דבר בקרבת ר"ב [ראזינבּערג] אל בית השׂר.  כשמוע ר"ב כי הרמ"מ בא לפ"ב. קדמו הוא ואשתו ובאו אל האכסניא והציעו להיות לעזר בהכנסת צרכי שבת, והאשה הנזכרת קבּלה את הצעתם ונסתייעה בם.  זולת זאת חשב ר"ב לו לצדקה את אשר בנה בימים ההם מַעקה על גג אחד מבתי הכנסיות אשר בעיה"ק ירושלים (תבנית המעקה ההיא יצוקה ממתכת עומדת בבית ר"ב בבּיאה במקום רואים לראוָה בה לכל באי ביתו), ודמה בלבו כי בגלל זאת יש לו הזכות להתחשב בין מיודעי השׂר ורואי פניו; ובאמת החלו, הוא ואשתו, לבוא יום יום אל בית המלון קליי ור"ב פצר בהד"ר לעווי להציג אותו ואת אשתו לפני השׂר, עד אשר התלוצץ בו לעווי (כך שמעתי מפיו) ויאמר לו: "אדוני ר"ב!  הנה אשתך עודנה צעירה לימים ויפת תואר, איעצך לבלי תוסיף קחת אותה עמך לבית המלונות אשר שם מצויים בני אדם שונים".  ההבין ר"ב את הרמז הזה או לא הבין, אכן מכיון שלא נתרצה לעווי להציגם ביחוד לפני השׂר, כלא את רגליו ולא בא אליו עוד.

עוד איש אחד נדחק ונכנס והתיצב לפני השר אעפ"י שלא היה כדאי והגון לכך, יען כי נפשו לא מטוֹהרה ולא בא לפני השר בלתי אם על מנת לקבל איזה פרס ממנו אע"פ שהתחסד ושם על פניו מסוה של "אדם כשר" ושל "עברי אדוק".  האיש הזה ש.מ.[5] חבּר בעת ההיא ס' דברי ימי רוסיא בלה"ק כי וַעד החברה להרבות ההשכּלה מלא את ידו בדבר ונתן את שכרו.  הכתב-יד נמצא אז תחת ידי להגיהו ולתקנו, במצוַת ראשי הועד.  ויהי היום ויבוא ש.מ. אלי לפנות ערב ויבקש מאתי לתת לו את הספר לימים אחדים; ועל שאֵלתי: למה לו זה? ענני כי חפץ הוא להתיצב לפני השׂר מונטיפיורי ולהראות לו את הספר מעשׂה ידיו להתפאר, ובוַדאי יקבּל על זה מאת השׂר מתנה הגונה.  אנכי עניתי, כי הס' הוא קנין החברה ונתן לי מאת ראשי הוַעד ואחריותו עלי ואין לי רשות להוציאו מרשותי אפילו לשעה אחת, והשר מ"מ גם לא יקרא בספרו...  ואם לא סגי לו בלאו הכי, יפנה אל ה' ג"ב או ר"ט[6] ואם יתנו לי רשות אז נתון אתן לו את הכתב-יד.  ואולם ש.מ. פצר בי ובקשני לתת לו לכל הפחות את החוברת האחרונה (כל הספר כולו היה כתוב בשבע עשרה חוברות), ששם ידובּר על אודות מונטיפיורי ופעולותיו הגדולות.  בדבר הזה לא השיבותי פניו, ונתתי לו את החוברת.  מה עשׂה עוד?  הלך וישב לפני הצייר (פוֹטוֹגרף) והכין לו צלם דמות תבניתו ובידו הימנית כעין לוח או ספר, וכתוב עליו באותיות גדולות: "עברי אנכי".  וכל זה כדי למצוא חן בעיני השׂר התם ומתמם עם תמימים, למען תפוֹשׂ אותו בלבו (או יותר נכון: בכיסו).  והנה כל יודעי האיש הזה יבינו מעצמם, כי כל זה היה רק אחיזת עינים בעלמא, כי כן דרכּוֹ תמיד, ובגלל כן בוֹז יבוּזוּ לו ועל חכמתו וידיעותיו הרבות יאמרו כי הוא יין מפואר בכלי מכוער; ואולם עוד הוסיף יוסיפו לבוּז לו בשמעם את אשר הגיד לי אח"כ אחד ממיוּדעיו (משה פראזער), כי ביום שלפני בוא מ"מ לפ"ב ישב ש.מ. זה לפני בראפמאן הידוע, והתיעץ עמו אם להמיר דתו או לא.  ובראפמאן יעצוֹ לבלי יעשה את הדבר (בואו ונחזיק טובה למאהבנו זה על כי בעֶטיוֹ לא אבד שַמָש גדול כזה מישראל!) באמרו: כי גם הוא מתחרט על מה שעשׂה.  ובצאתו מלפני בראפמאן שמע ש.מ. כי הרמ"מ בא, ויתמַכּר לעשות מעשה תרמית ההוא אשר אמרתי.

השׂר נתקבל מאת הקיר"ה בשעה הקבועה, ביום הרביעי בשבוע, כשלש שעות ומחצה אחרי חצות.  ביום החמישי למחרתו, בשעה העשׂירית, שבתי ובאתי לפני לעווי לשמוע מפיו אם יקבּל השׂר את שליחי הקהלה.  לעווי קבּלני גם בפעם הזאת בתחילה בפנים בלתי יפות; החדר בו קבּלני, הוא גם חדר המשכב אשר לו, היה בערבוביא ולא סדרים; המטה היתה עדיין בלתי מוצעת, גם העביט של שופכין עוד עמד תחת המטה ואגן מי הרחצה אשר התרחץ בו עמד במקצוע החדר.  לעווי אמר לי כי השׂר, אחרי הראותו אמש את פני הקיר"ה, גמר אומר לבלי לקבּל שום איש ולבלי להתעכב בפ"ב אפילו שעה אחת יתירה, כי עוד ביום ההוא עתיד הוא לרדת באניה המַפלגת בים בשעה הראשונה אחר חצות, וכבר הם מצטיידים ומקפלים בגדיהם וכל חפציהם לצאת לדרך.  אז אמרתי: אם לא יקבּלנו השר בתור שליחי צבּוּר לכה"פ [לכל הפחות] אבקש לקבּל אותי כאיש פרטי, יען אני הוא האיש אשר כתבתי את המאמר על דבר בוא השר לווילנא בשנת תר"ו, הוא המאמר הנדפס במה"ע פ"ב לפיליפּזאָהן.  לדברים האלה הצהיל לעווי את פניו ואמר לי בדברים יותר רכים: "זכותך זאת היא שעמדה לך להתיצב לפני השׂר, על כן הואילה נא וצא רגע למסדרון הבית וחַכּה שמה עד אשר יפנו וינַקו את החדר ואביאה את השׂר הלום".  עשׂיתי כדברו, ויהי אנכי מתהלך במסדרון הבית הנה והנה, והנה גם ה' גינצבּוּרג בא להתיצב לפני השׂר, כי שמע גם הוא כי יוצא הוא עוד היום לדרכו.  עצרתיו רגעים אחדים במסדרון עד אשר נקראנו אל ה' לעווי החדרה, וה' לעווי יצא ויבא את השׂר עמו, ידו תחת אזרועו, כי זקן האיש וכבד.  זכרתי את מונטיפיורי בראותי אותו רגע אחד בווילנא בשנת תר"ו בצאתו ממרכבתו הוא ואשתו נ"ע לבוא לנשף החשק אשר הכין להם הגענ. גוּבּ., ואני אז נער כבן שש עשרה עומד בתוך הקהל ברחוב העיר.  אז הלך מ. בקומה זקופה, לבוש בגדי השׂרד, בגד ארגמן, ומשכמו ומעלה, גם יותר מזה, היה גבוה מיהודית אשתו, כי הוא היה איש מדה, והיא בינונית; ועתה עיני ראתהו – והנה קומתו כפופה ועל גבו ממול ערפו כחטוטרת קטנה, עקבות עשׂרים ושש שנה הנה, אשר עבר הזמן על טוב צוארו ויעקשהו.

מ. בא החדרה שׂמח וטוֹב לב; על ראשו היה כובע מוקף פתיל מוצהב, כאשר ישאו חובלי הים, ובבואו אלינו הסיר הכובע ביד ממהרת כעוּל ימים, ויושט את ידו את הבאראן ג"ב, אשר אותו הציג לעווי לפניו ראשונה.  וידבּר אתו אנגלית ולעווי מתרגם אשכנזית, ויספר השׂר לה' ג"ב את דבר הראָיון אשר התראה אתמול פנים את הקיסר, ויהלל את הקיסר על מדברו הנאוה ועל דרך הנהגתו את הנדברים אתו, ויאמר כי "דז'נטעלמאֶן אמת הוא ומדבּר אנגלית כאיש אנגליא מלידה ומבטן".  ה' ג"ב ענה למ. דברים אחדים של מה בכך.  אחר בקשו ה' לעווי לשבת על הכסא ויציב אותי לפני השׂר, ויאמר כי אני הוא האיש אשר ספרתי לדור בחוברת נדפסת את דבר בואו לווילנא ושבתוֹ שם בשנת תר"ו.  ויתמה אלי השׂר ויאמר: הכי אפשר דבר זה ואני צעיר לימים בשנה ההיא!  אין זה כי אם אבי כתב את המאמר ההוא.  השר מ. בתומו דמה, כי כתבתי את המאמר בשנת היותו שם, ואני אז באמת עוּל ימים; ואולם אני חברתי את המאמר בשנת 1864, כשמונה עשׂרה שנה אחרי כן.

אנכי מסרתי להשׂר את השיר אשר כתבתי על בואו לפ"ב (הלא הוא נדפס בס' "כל שירי" ח"א עמוד 117-19) וחפצתי למסור לו לזכרון גם את ספרי (משלי יהודה ושירי יהודה).  את השיר קבּל השׂר וימסרנו ללעווי ואת הספרים בקש לשלוח לו ע"י פאסט, לבלי ירב המשׂא עליו.

אחרי כן דבּר אלינו השר עוד דברים אחדים, ויאמר כי שׂמח הוא שׂמחה רבה לראות ההבדל הגדול במעמד אחב"י ברוסיא בין שנת תר"ו ובין השנה שאנחנו עומדים בה עכשיו (תרל"ב).  בבואו ראשונה לפ"ב בשנת תר"ו פגשוהו מבני ישראל רק אנשי חיל פשוטים, ועתה יקבּלו פניו ראשי הקהלה ופני העדה אנשים משכּילים.  ולא עוד אלא כי רבּים מבני הנעורים שוקדים על דלתות בתי החכמה הגבוהים, משתלמים בחכמות כלליות ואינם שוכחים גם את עמם ואת מולדתם ואת שפת אבותיהם.  לדברים האלה הוציא השׂר מחיקו את צלם דמות תבניתו של ש.מ., אשר הזכרתי, ויאמר: מה נאוה המראה ומה שמח לבי לראות איש אשר גמר למודיו במדרש החכמה והוא כותב ספרים בלה"ק, מתגאה במקור מחצבתו, כי חקוּק על לוח תבניתו: "עברי אנכי!" 

 

ב: ש"ב [שאר בשרי] ר' ישׂראל גארדאן וביתו

בצאתי מווילנא, בשנת תרי"ג, לנסוע לפאניוועז להיות שם מורה בביה"ס, באתי להפרד מאת שאֵר בשרי הר"ר ישׂראל גארדאן.  הוא ברכני בשלום בסבר פנים יפות ונשק לי על ראשי ואמר: "בני, ראויה היא פרנסתו של אדם שיתפלל בשבילה תפלת מנחה אחת!"  – והוא מעין מה שאמר היינריך הרביעי: – Paris vaut bien une messe.  והנה אני לא אזכור אם שמעתי בקולו ומלאתי אחר עצתו, אבל ידעתי איש אחד ממַכּרי שלקח לו עצה כזאת לקו וחפץ לתפּוֹש לב הקהל במנחה, ולא עלתה בידו.  ספּרו לי על יַבְנָה, כשבא לקאוונא ועמד על הבחירה לרבּנוּת, היה מתפלל כמה פעמים תפלת מנחה ביום אחד, בכל מקום אשר יקראוהו למנין ילך ויתפלל, כדי שיאמרו הבריות: ירא שמים גדול הוא!  ובכ”ז כשבאתי לקאוונא בשנת 1867 מצאתי כי כל העדה קמים עליו ומשתדלים להדיחו מכסאוֹ.  והרי לך שגם המנחה לא תועיל לו לאדם.

ר' ישׂראל גארדאן שהזכרתי, או כמו שהיה נקרא בווילנא בפי ההמון ר' ישראל קרוינעס, היה שם רב מטעם הממשלה בטרם נבקעו ביצי בתי-ספר הרבנים ויצאו אפרוחיהם – הם פרחי הרבנים המשׂכּילים.  בבית בנו ר' אברהם למדתי תורה עם בנו של ר' אברהם זה, יהודה, בקיץ שנת תר"ד אצל מלמד הנקרא כמדומה לי "ליב לופצער".

ועוד פע"א [פעם אחת] בימי חיי נזדמנה לי לזכור את בית קרובי הרחוקים האלה לעת רעה ועצבון.  יהודה הנזכר הוליד בן פריץ ושמו מרדכי, אשר נטה אחר תורת הנפתלים, אנשי ההרס מבקשי שתּוף הנכסים והמשפחות, בשנות השבעים למאה הזאת.  וילך לברלין לשמוע דרשת הסאָציאַליסט בּעבּל, ובשובו משם עוד הוסיף על חטאתו פשע, כי מכר את תעודת המסע אשר לו לאיש רוסי אשר היה בין המורדים במלכות, והאיש ההוא בכוח התעודה ההיא עבר את הגבול וימלט.  ומרדכי נתפשׂ והושם בבית האסורים בשנת 1879 ונשלח לסיבּיר; וכשנתפּשׂתי גם אני בשנה ההיא, יחסוּ אותו לי לאח ותלו גם מעט מקולרו בצוארי.  ואני ראיתי את הפרחח הזה בבית האסורים בפעם הראשונה בימי חיי!  הוא נשׂא לו לאשה את בת המנוּוָל חיים קאָיראנסקי, הנודע בווילנא במעשׂיו הרעים, וגם היא הלכה עמו בגולה, והיא הרה ללדת, ותמת בדרך כי נהפכו עליה ציריה ותקש בלדתה.

 

ג: שיר של פגעים

המשורר אד"ם הכהן היה איש קנא וקפדן גדול וחרד על כבודו, הוא הטה חסד רק לפרחי המשׂכּילים אשר הכירו כוח גדולתו והיו נכנעים לפניו, אבל המשׂכּילים מבני גילו אשר אמרו להשתווֹת אליו לא נשׂאו חן בעיניו, ואם נגע איש מהם אל עצמו ואל בשׂרו כמלוא נימא, שפך כאש חמתו עליו ולא ידע חנוֹת.  מאליו מובן, כי כל כוחו לא היה אלא בפה מדבּר בשׂנואי נפשו באזני באי ביתו ובעֵט סופרים אשר כתב עליהם לפעמים שירים סַתּיריים אשר לא באו בקהל לנו.  חץ שחוּט היה לשונו אם בדבּוּר ואם בכתב, והאיש אשר משך אפו עליו נעשׂה ככברה על ידי אבני הבליסטראות והחצים השנונים אשר הביא בכליותיו.  בני דורו בווילנא זוכרים בוַדאי את השיר של פגעים בלשון יהודית המדוּבּרת "אבא גבאי" אשר ערך כנגד הגבאי דגחש"א [דגמילות חסד של אמת] אבא פרוּכט, על אשר לא עסק בקבורתו של ר' נח בלאך בכבוד הראוי, אשר ראשיתו היה כזה:

"אַבּאָ איז ניט דער טאַטע

וואס פערקויפט סאַלאַטע

וואָס געהט מיט'ן קאסוק

וואס קען ניט קיין פּסוק..."

וכן גם את דרשתו אשר דרש ביום השלשים אחרי מות גינצבּוּרג[7] אשר יסדה על הפסוק "ויבוא הנער המגיד", ומלא אותה חדודין על המגיד דמתא ר' פייבול על אשר לא הספיד כהלכה את גינצבּוּרג בשעת הקבורה; הלא היא כתובה על ספר "קינת סופרים", אבל לא כל איש הקורא אותה מעל הספר יבין את חדודיו ואל מה ירמזון מליו.  שיר של פגעים אחד ממין זה נשאר בזכרוני עד היום בשלמוּתו, וכותב אני אותו זכרון בספר לבלי ישכח לגמרי, כי כתוב הוא על טהרת לה"ק ורוח האד"ם נוססה בו.  ושיר חוּלין של משורר חכם כזה טעון שמירה לדורות.

בשנת תרי"ב בא לווילנא המשורר גאָטלאָבער להדפיס את ספרו "הנצנים".  אם סר לראות את האד"ם בביתו או לא – לא ידעתי, אכן זאת ידעתי כי רוח קנאה עברה בין שני המשוררים ולא יכלו לדבּר איש את אחיו בשלום.  אל כל משׂכּילי ווילנא הנותרים בא גאטלאבער ולקח מאתם הסכמות, מאיש כגבורתו, ככל אשר הן נדפסות בראש הספר בשיר או בדבּור פשוט.  וירע הדבר בעיני האד"ם, כי ידע כי משׂכּילי ווילנא מהללים את גאטלאבער לא מאהבתם אותו באמת כי אם להקניט אותו, את האד"ם, על כן כתב "שיר של פגעים" זה, אשר בו הפגיע את עווֹן כּוּלם ופגע גם בגאטלאבער גם באנשים אשר סמכו את ידם עליו.  ולקוראים העתידים לבוא, אשר השיר הזה יהיה להם כספר החתום, אנכי אבאר את רמזיו: בשם העורב הוא מכנה את אב"ג בעצמו אשר באמת היה לו אז דמות כמראה עוף דורס: שׂערו על ראשו ועל לחייו (כי היה גלוח זקן) היה שחור ונטוע כמסמרות, חוטמו חד ומעוקל כחרטום של צפרים, שתי עיניו היו נשקפות מבעד לבתי הזכוכית, כשתי בנות העלוקה האומרות: הב הב.  במלות: "נצני יער" נרמז שם ספר "הנצנים".  שר"ט הוא ר"ת שמעון ראזנטהאל, שפיפון רומז לשמואל יוסף פין; הרוב"ץ – לאליעזר ליפמאן הורווויץ; מבי"ן ר"ת מרדכי בינעס, הוא הנדפס בראש הספר ההוא.  כל האנשים הנזכרים סמכו ידם על ראש אב"ג ועל כולם סמכה חמתו של האד"ם.  וזה גוף השיר:

עָמַד הָעוֹרֵב עַל נִצָּנֵי יַעַר

וַיִּתֵּן קוֹלֵהוּ קוֹל אוֹמֵר "קְרָא!"

וַהֲמוֹן יַנְשׁוּפִים זָקֵן וָנָעַר

עָנוּהוּ וּבְקוֹלָם מַהֲלָלְךָ נִקְרָא.

אַל תַּאֲמִין עוֹרֵב כִּי גַדֶּלְךָ בָאוּ

הֵן אַךְ הִתְפָּאֵר כָּמוֹךָ יָצָאוּ,

וּכְקוֹלְךָ גַּם קוֹלָם שֶׂרֶ"ט לָנֶפֶשׁ

עַד כִּי כָּל שׁוֹמֵעַ יֶאְטַם אָזְנֵהוּ,

כִּשְׁפִיפוֹן הָרוֹבַ"ץ תּוֹךְ בֹּץ וָרֶפֶשׁ

כָּל הָרוֹאֶה בוֹ יִתַּר אֶל אַחֲרֵיהוּ.

אֵיךְ מַשְׁתִּין בְּקִיר יַמְטִיר שִׁיר בַּסֵּפֶל

וּבְפִי מֵבִי"ן כִבְעִיר אֵין רֶסֶן כֶּפֶל.

מדי דבּרי בהאד"ם ובהנהגתו את המשׂכּילים בני דורו, אזכיר כי אנכי הייתי בר מזל ועמי התנהג תמיד בחסד ובאהבה רבה.  ימים רבים הייתי נכנס בביתו, בהתרועעי עם בנו מיכ"ל ז"ל לפני צאתו לברלין להתרפא בשנת 1848, והאד"ם היה רואה אותי יושב במסבּת בנו ומרעיו ומעולם לא נסה אלי דבר; וגם אנכי לא הרהבתי עוז בנפשי לשׂאת פני אליו ולדבּר אתו, כי היה מוראו עלי תמיד ומפני שמו נחַתּי.  ועתה שערו נא את שׂמחתי כי בשובי יום אחד בימי הקיץ תר"ח לביתי אמר לי אבי ז"ל: בא הלום "בערל מיכאלישקער" ויבקש אותך לבוא אליו מחר בבוקר.  מובן מאליו כי ביום הקבוע ובשעה הקבועה לבשתי את בגדי, בגדי שבת החמוּדוֹת, ובאתי אליו; הוא גר אז בשוק הסוסים בחצר בלאָך.  וזה הדבר אשר הניעהו לבוא אלי ולבקשני בבית אבי: מיכ"ל בנו היה אז בברלין, ואביו גמר לגרום לו שׂמחת פתאום ולהדפיס קובץ שיריו בלה"ק אשר נמצאו באמתחתו בביתו.  השירים ההם לא היו עדיין מוכשרים ומתוקנים לדפוס, כי היו כתובים בקולמוס ראשון ובלתי מוגהים; והאד"ם שם את לבו להגיהם ולתקנם כדבעי, אפס כי השירים היו כתובים בכתב מטושטש ובאותיות פורחות (ונחוץ היה בתחלה להעתיקם בכתב נקי ולסדרם על גליון חדש), כי לרגלי מחלתו היו ראשי אצבעותיו של מיכ"ל עשׂויים כיתדות וכתב בכתב גרוע מאד אשר לאו כל אדם היה יכול לרוץ ולקרוא בו, ואנכי אשר כרע כאח התהלך עמי והיה מראה לי תמיד את כתביו לקרוא בם, נסיתי לקרוא את כתב ידו במרוצה ובלי קושי, ודבר זה היה ידוע להאד"ם, קראני מבית אבי ומלא את ידי לעשׂות עמו ועם בנו החסד הזה ולהעתיק את השירים המחוקים והמטושטשים על גליון חדש בכתב נקי.  מובן מאליו כי חשבתי לי את הדבר הזה לכבוד גדול וקרבתי אל המלאכה בשקידה רבה ואעשׂ אותה בחפץ כפי.

האד"ם נתן לי מקום מיוחד בחדרו והעמיד לי שם שולחן וכסא וכל צרכי הכתיבה.  ובשעות הבוקר, כשהאד"ם לא היה בביתו כי אם בבית ספר הרבנים, הייתי בא ויושב אל שולחני ומעתיק וכותב שעות אחדות ויוצא ומניח את אשר כתבתי, והאד"ם בבואו היה מעיין ורואה את אשר כתבתי.  ולמחרתו הייתי יושב וכותב, וכן נמשך הדבר ימים אחדים, כי היו הכתבים רבים, הלא המה השירים הנדפסים בספר "שירי בת ציון".

ויהי היום ואנכי יושב בחדרי בבית האד"ם ועושׂה את מלאכתי, ואיש אחד בא ויחכה לשוב האד"ם אל ביתו ואשר אני לא ידעתי מי הוא, נצב עלי ורואה את מלאכתי.  ובעוד אני כותב והוא עומד ומביט, שב האד"ם ונכנס אל חדרנו, ויען האיש העומד על גבי ויאמר אל האד"ם: "הנער הזה ממהר לכתוב בכתב יפה בלה"ק".  "הנער הזה, אתה אומר, ממהר לכתוב בכתב יפה?"  – אנא אחריו האד"ם בכובד ראש ובקול תמיהה קיימת – "הנער הזה הוא ליב גארדאן והוא מבין ויודע היטב בשׂפת קדשנו.  הגע בעצמך, אנכי בקשתי מאתו להעתיק את כתבי מיכ"ל אל הנקי למען אוכל להגיהם ולתקנם כראוי להשווֹת המשקל ולהסיר השוָאים הנעים מראשי התיבות, והנה אני בא אחריו יום יום וקורא את אשר העתיק ומוצא כי בדרך הלוּכו הוא בעצמו תקן את כל המקום אשר יש שם בדק וכמעט לא נשאר לי אחריו לעשׂות מאומה".  – זאת הפעם הראשונה אשר שמעתי את האד"ם מסַפּר בשבחי בפנַי ויהי לי הדבר לקורת רוח ולשׂכר טוב בעד עמלי ועבודתי בהעתקת השירים.

שוב פעם שנית התעורר האד"ם מעצמו לסַפּר בשבחי בדפוס ואנכי לא בקשתי מאתו.  זה היה בשנת תרט"ז, אני יושב אז בפאניוועז ומורה לילדי ביה"ס, וכבר היה לנגד האד"ם קינתי על מות מיכ"ל אשר קראתי לה שם "אוֹפל בת ציון" (היא הנדפסה אח"כ בספר "כל שירי" ח"א בשם "הוי אָח!").  בשנה ההיא הוציא אד"ם לאור את ספרו שש"ק ח"ב ושלח ספר אחד לי במתנה.  ויהי אנכי קורא והולך לתומי ומוצא בהערות (עמוד 241) את הדברים האלה:

"ועוד נשא עליו קינה זה רעוֹ אשר לא נודע עוד בעם חין ערכו בצחות ובמליצות ורב כוחו בדברי שיר בלשוננו, האברך השלם מו"ה יהודה ליב גארדאן מורה בביה"ס בעיר פאניוועז.  הוא חבּר על מותו מאמר נכבד באורח שיר ובדרך חזיון מאד נעלה"...

לא אכחד כי הדברים האלה הרהיבוני והמציאה הזאת שבאה לי בהיסח הדעת נתנה שמחה בלבי, והוא שלם לי כפעלי ומעשׂה ידי אשר עשׂיתי עמו בשירי בנו, כי בהדפיסי בשנה שאחרי כן את ספרי אדו"מ, קבּל הוא על עצמו את ההגהה ותקן בו מלות אחדות.

 

ד: דברי השׂטנה

אלה דברי השׂטנה אשר כתבו עלי שלוּמי אמוּני ישׂראל בשנת תרל"ט, ויחַיבו את ראשי למלכות:

א) כי מחלק אני פרס לתלמידים אשר הם בקוֹשרים;

ב) כי בשם הגביר ה' גינצבּוּרג אנכי מאסף נדבות מכל תפוצות ישׂראל ונותן את הכסף המאוּסף לאוצר הקושרים;

ג) כי בעד מנוי בפ"ב הרב ממאהילעוו (ז. דראבקין או לנדוי), לקחתי שוחד חמשת אלפים רו"כ ונתתים אל אוצר הקושרים;

ד) כי בא אנכי בכתובים עם ראשי הקושרים היושבים חוץ למדינתנו;

ה) כי עוסק אנכי בצרכי הצבּור שלא באמונה, כי אם גונב ממון מקוּפּת הקהל ושׂם בכלי.

את זאת הודיע הגענעראל גוּבּערנאטאר גורקא, במכתבו מיום 31 אפריל, להגראף איגנאטיעוו היושב ראש בסוד שׂרי המלוכה (אבי איגנאטיעוו שהיה אח"כ לשׂר הפנים ויבא צרה גדולה על ישראל), והוא הודיע זאת לאחי אברהם.  והשעה שׂחקה אז להמלשינים, כי עת רעה היא והארץ נתּנה ביד כל שׂטן מקטרג; כי ילשינו על איש, לא יחָקר ולא ידרש כי אם דנו אותו לאלתר לחובה; וכן לא חקרו ולא דרשו אודותי, ובליל שה"ג [שבת הגדול], 13 מאֶרץ, באו לבושי התכלת וחפּשׂו בביתי ומששו את כל כלי, ואף כי לא מצאו כל דבר רע, בכ"ז הובאתי אני ואשתי ובתי הצעירה ובני בבית האסורים, שמה ישבנו אני ואשתי (לילדי קראו דרור בליל פסח הראשון) ארבעים יום וארבעים לילה, ואחרי כן שוּלחנו לגור בנפת אלאנעצק בעיר הקטנה פודאֶש, שם ישבנו מאה ועשׂרים יום ואחר נתּן חוּפשנו לנו, כי בהשתדלות אחי (יזכרהו אלהים לטובה) שב הג"ג (הגענעראל גוּבּערנאטאר] גורקא ותהה על משפטי וביום 13 יולי יצא צדקי מלפניו והודה באזני המיניסטר כי שגה בשפטו אותי, וישנה את דיני לטוב.

ביום 26 אוגוסט שבתי לפ"ב, אבל אחַי ובני עמי אשר יעצו להדיחני משׂאֵתי עוד לא שׂבעו מבשׂרי ויצאו כנגדי חלוצים בתנואותיהם ובעלילותיהם, ויקחו בשוחד שוה כסף את לב השקרן המפורסם השטוּף בזמה אשר ישב אז ראש בקהלה ושערורית עשׂתה מאד בת ישׂראל...  ותחת אשר פקידי המלכוּת, בראותם את שגגתם, החזירו עטרה ליושנה, אחי ובני עמי טרפו לעד אפם ויוסיפו עוד על חטאתם פשע ועל דלטורא ומלשינות הוסיפו עוד תֶבֶל ומאז לא יבואו בקהל לנו.  ויתר דברי הנבלה הזאת הלא הם כתובים על ספר דברי ימי חיי אשר לא יראו אור בלתי אם אחרי מותי.

ובכן הראו קנאי עמי שנשיכתם נשיכת שועל, כי לא הקשה איש אליהם וישלם.  עלבוני מחוּל להם וימי אשר הקצירו יפלו.  ואני תפלה, כי לא יחשוב ה' להם עווֹן, כי אם יִמוֹל את ערלת לבבם ולא יוסיפו להונות את אחיהם בכזבים ובעלילות שוא, ולא יוסיפו לזבוח זבחי אדם לאלהיהם.

 

ה: שעה אחת של קורת רוח

... בקיץ תרל"ו הלכתי במצוַת הרופאים למאריענבּאד.  היא הפעם הראשונה אשר עברתי את גבול ארץ רוסיא והצגתי כף רגלי על אדמת נכר.

גמרתי בלבי להתעכב ימים שלשה בברלין לראות את שׂכיות החמדה בעיר ההוללה הזאת, אשר החלה אז לעלות כפורחת אחרי בלעה חמש רבּוא רבבות מחיל הצרפתים.  אפס כי לא לתועפות ארמנותיה ומצבות עוזה כלתה נפשי; לא אכחד כי גם אחרי רואי כל הנצורות והגדולות אשר בקרבה לא לקח לבי שמץ מכל הדרה זולתי הפרדס אשר בפרוַר שארלאטטענבּוּרג ומצבת קבורת המלכה לוּאיזע אשר בו.  כי מה המה בתי ברלין והיכליה בעת ההיא, פשוטי קירות אבן, לא כחל ולא סרק ולא פרכס, לעומת בניני תלפיות וארמנות פטרבּוּרג?  מה הבית בקצה שׂדרת האלונים אשר הקיסר ווילהלם יושב בו, בנין חלק למשעי שׂרוק ואמוץ, אשר בראותי אותו גם נפל הטיח מעל הקיר ממול פניו, לעומת "היכל החורף" אשר לנו הרם ומתנשא שוכן שחקים?  ומה רחוב האלונים הכפופים והיבשים אשר בהם יתפאר כל איש ברליני, לעומת רחוב-נעווסקי הרחבה והעשירה; ומה מי השפרעע הדלוחים ההולכים לעומת מי נעווא העצומים והרבים?!  אנכי לא לאלה כלו עיני.  נפשי גרסה לתאוָה לחמודות ישׂראל אשר בעיר ואֵם זאת הרת השׂכּלת עמי ותקנתו.  פחד ורחב לבבי בזכרי כי רגלי עמדה בארץ המישור, בארץ אשר בה עמלו ראשונה מתקני דרך בת עמי ויפסלו להם אורח החיים וירימו המכשולים מבית ומחוץ; בעיר מגורי מענדעלסזאהן וכל הדור ההוא, בארץ מולדת חכמת ישׂראל, בעיר אשר נפתולי אלהים נפתלו משׂכּילי ישראל עם נפתלים ונַעוי לב וגם יכלו.  הן כל אלה שמעה אזני ממרחק ועתה כי באתי עד הלום אֵיכה לא אראה עין בעין?  הלא טוב מראה עינים מהלך נפש!

ומלבד התשוקה הזאת שאיננה תלויה בדבר, אשר רק תאוַת נפשי היתה ומשׂא לבי מימים רבים, היה לי גם דבר חפץ לראות איכה יתנהגו אחינו המשׂכּילים והמתוקנים ההם בעסקי קהלתם ובצרכי הצבּוּר, איכה ירעו איכה ירביצו רועי ישׂראל בעיר הזאת את צאן מרעיתם, כי אמרתי תורה היא וללמוד אני צריך את כל הדברים הטובים והסדרים הישרים אשר עשו הם ואשתדל לעשׂות כן גם אני בקהלתנו בפ"ב אשר אך החל החלה אז לצמח ולהכות שורש בארץ.

קודם כל באתי אל אולם הקהל אשר שם בית וַעד לפרנסי הקהלה ושם המזכיר וסופר הקהלה ה' ווערטהיים.  כשמעוֹ כי חברו ובן אומנתו אני וללמוד מאתם באתי קבּלני בסבר פנים יפות; ושם נקרה בשעה ההיא גם פרנס הראש ה' מייער וישׂא גם הוא פניו אלי, ויראוני האנשים הנכבדים ההם את כל תכונת ההנהגה אצלם, מוצאיה ומבואיה, ויפתחו לפני ספרי חשבוניהם ופנקסיהם, ויראוני את החדרים והאולמות אשר בהם ישבו גבאי שאר החברות, ויאמרו לי: פה חברה גבאי צדקה גדולה, ופה בית וַעד לגבאי ח"ק [חברה קדישא]; פה האולם אשר בו יאָספו הבוררים בעת הבחירות, וכן התמו.

אנכי מראשית דבּרם בי ראיתי כי עמלי בפעם הזאת הוא לריק, כי אנחנו בקהלתנו בארצנו לא נוּכל להקים עוד סדרים ישרים כאלה ולהתנהג כמנהגם, לפי שספר תקנותיהם מאוּשר ומקוים מאת הממשלה וטוּבם בידם וכל חפציהם נעשׂים על פי עצמם וזר לא יתערב בתוכם; גם מקור הכנסות הקהלה הוא מקור לא אכזב, מים נאמנו, כי איש איש מבית ישׂראל אשר ידוּר בברלין דירת קבע מחויב לשלם מדי שנה בשנה מכסת כסף לצרכי הקהלה כפי אשר ישיתו עליו פרנסי הקהלה ע"פ הערכה; ולזה יש להם שמאים ורואי חשבון מיוחדים אשר זה חובתם ויעשׂוה – לערוך לעת צאת השנה את חשבון ההוצאות הנחוצות להקהלה בשנה הבאה ולפי חשבון זה יטילו על אנשי העדה לשלם איש כאשר תשיג ידו, כאשר ישיתו עליו השמאים אשר יעריכו כל אדם כפי מעמדו ומשלח ידו במשפט צדק, והתשלומים האלה חוב הוא ולא נדבה, ואם לא ישלם הנערך ברצון ונתן בפלילים.  והדבר הזה הוא העיקר שהכל תלוי בו; ומכיון שאצלנו חסר היסוד אי אפשר לבנות הבנין.  על כן גליתי להם את נגע לבבי ואצא מעם פניהם סר וזעף, כי אמרתי: למה אני עמל ומאבּד זמני וזמנם לָריק והיא לא תצלח לי?

מעין זה קרה לי גם במקצוע אחר.  ידעתי כי רבני אשכנז נתנו אל לבם להגיה ולשנות את נוסחאות התפלות וביחוד את הפיוטים, הסר משם כל נקוּד וטלוא שׂרוּע וקלוּט, כל אשר איננו עולה יפה עם עבודת האלהים המתוקנת לפי רוח היום וצרכי בני עמנו בזמן הזה; שמתי אל לבי להתבונן ולתור בספרים ההם למען אדע את הדרך אשר הלכו בה ואת המעשׂה אשר עשׂו.  כנסתי לי שלשה מחזורים מן האחרונים, של אויב (ברלין 1866), של גייגער (1870) ושל יואל מברסלוי (1872); תהיתי על קנקנם וראיתי כי איש מהם חזון לבו ידבּר.  עיקר הטעם לתקנותיהם הוא רצונם להרחיק את בקשת החזרת הקרבנות שאינם חפצים בה והחזרת מלכות ישׂראל שאינם מאמינים בה; ובמקום הכתוב אצלנו למשל במוסף יוה"כ והביאנו לציון וכו' ושם נעשׂה לפניך את קרבנות חובותינו וכו', – יואל כותב: "שים אהבה ואחוָה בקרב פזורינו וכו' וקבּל ברצון ניב שׂפתינו במקום קרבן...  שהקריבו אבותינו לפניך" וכו' – ואויב כותב: "וקרבנו לעבדך באמת וראו כל אפסי ארץ ישועות אלהינו ונודה לשמך ברנה ובשׂמחת עולם וקבּל ברחמים וברצון ארשת שׂפתנו כקרבנות שהקריבו לפניך אבותינו" וכו'.  ושניהם מביאים פרשת הקרבנות האמורה בתורה; אבל גייגער דולג עליה לגמרי ומביא רק את הפסוק ובעשׂור לחודש עד ועניתם את נפשותיכם.  וכן מחקו כל הזכרת קרבנות בכל מקום, ולפיכך כרע נפל שדוד תחת סכינם הודוּי "ועל חטאים" כולו.  בודוּי על חטא השאירו רק א"ב אחד.  כל חמתם סמכה על "כל נדרי" והעבירוהו ובטלוהו מן העולם.  יואל השאיר עוד במחזורו "זכר לחורבן" בהעמידו במקומו תפלה חדשה אשר בדה מלבו, המַתחלת "כל פשעי", וזה לשונה:

"כל פשעי וחטאי עמך בית ישראל נא כפר עליהם ותאמר סלחתי כדברך.  יסעד ויבטח לבנו מיום כפּוּרים זה עד יום כפּוּרים הבא עלינו לטובה.  כולנו שבים אליך, כולנו עומדים לפניך מתנחמים מתוַדים נכנעים ונדכאים, לא בגאוָה ולא בגודל לבב, נא אל תטשנו, נא אל תכלימנו, נא אל תשיבנו ריקם מלפניך".

רואים אנחנו בפיוט זה התאמצות מחַבּרו לחקות את סגנון כל נדרי בתמונתו החיצונית, ואולי כדי שיהלמנו יפה הנגון המקובל; אבל מחסרון ידיעתו בלה"ק לא נמלט המחַבּר משגיאות: "כל נדרי ואסרי" נאמר בנפרד וה' יואל אומר בסמיכות, ואין בסגנון לה"ק היפה שני נסמכין אל סומך אחד, כי אז הנסמך השני צריך לבוא בכנוי והיה צ"ל כל פשעי עמך בית ישראל וחטאיהם וכן המבטא "ויבטח לבנו" הוא גרמניזם, ויותר ראוי לכתוב ויחזק לבּנו.  המלות "לא בגאוָה ולא בגודל לבב" נראות כמיותרות אחרי אמרו "נכנעים ונדכאים".  – גייגער ואויב קצרו לגמרי את אזכרת "כל נדרי" והעמידו תחתיו שיר בלשון אשכנז המתחיל "אָ טאַג דעס הערן, דו נאַהסט".  אין לכחד כי מזמור זה, אשר ינגנו אותו בנגון יפה ויזמרו לו במנים ועוגב, חודר הלב ומעורר הנפש.  גייגער מחק לגמרי גם את "העבודה", לפי שלא חפץ להשאיר דבר המזכיר את זכר ציון והעבודה במקדש, ואויב ויואל השאירו את ודוּיוֹ של הכה"ג [הכהן הגדול].  את הפיוטים שאחר העבודה שבהם יש השתפכות הנפש על אורך הגלוּת והצרות, מחקו כולם לפי שראו את עצמם כאלו כבר נגאלו.  אם לא היו חוזרים מדעתם זאת גם בימינו ימי האנטיסימיטיזמוס, לא אדע, וגם לא לבקר את מעשׂי המתקנים ההם עד גמירא כוָנתי בכך כי אם להגיד כי גם בזה לא מצאתי קורת רוח לנפשי, והמתקנים אשר יעמדו לנו בארצנו יוכלו אמנם להסתייע במלאכת חבריהם הקודמים לפניהם אבל לא ללכת אחריהם בעינים עצומות כי תקוּניהם עודם צריכים תקוּן.

בליל שבת בקרתי את ביהכ"נ הגדול הבנוי לתלפיות ברחוב אראניענבּוּרג.  הוא באמת בנין נפילים, היכל כולו אומר כבוד, והמגרעת האחת בו היא כי עומד הוא במקום צר ובית בבית יגיעו בו משני צדדיו מזה ומזה, מאפס מקום מונח ביניהם, אשר על ידי כן יגרע שׂיאו ותמעט יפעתו.  אולם ההיכל, המתנשׂא מרום ונשׂא וגבוה מאד לנוֹגה ברק אלפי שלהבות המאירות מן המנורות היורדות מן הכפה ומן הפנסין המתחבאים בין מזוזות החלונות ונוצצים מבעד לשמשותיהם בעלי גונים שונים, יפיל אימה ופחד על המתפלל אשר יהיה בעיניו כחגב לעומת הענקים האלה ויכון את לבו לשמים.  שם שמעתי את מקהלת המשוררים מקבּלים שבּת תחת יד מנהל התיאטרון לעוואנדאווסקי, ובמקהלה ישוררו בחורים ובתולות יחדיו וגם ביניהם יש אשר לא מבני ישׂראל, כי גם בת שומר הסף, והוא איש נוצרי, שרה במקהלה ההיא.  ובכלות התפלה בצאתי, והוא הלבישני את מעילי, שמעתי אותה יורדת מן הדוכן ומתאוננת באזני אביה לאמר: "הוי, אבי, אבי!  היום יצא ה"שמע ישׂראל" לא תואר ולא הדר לו".  אמרתי אני אל לבי: הכי כבר נתקיימו בנו דברי הנביאים: "ונבּאו בניכם ובנותיכם, וגם על העבדים ועל השפחות אשפוך רוחי, ורחוקים יבואו ועמדו בהיכל ה', וגם מהם אקח לכהנים וללוים"?!  אבל בכל אופן מעודו לא חלם המקובל ר' שלמה אלקבּץ כי פזמונו לכבוד המטרוניתא שבת מלכתא ירונן ויוּשר בתוך עלמות אַילות אהבים ויעלות חן מנהגות בקול יוֹנים ומלבּבות בעיני יוֹנים!

ביום הראשון, שהוא יום השבת שנדחה, לבני כת האָלדהיימער, באתי אל היכלם, שגם הוא נבנה בהוד והדר אף כי קטן הוא מהיכל רחוב אראניענבּוּרג.  שתי שׂדרות ספסלים עומדות בהיכל מזה ומזה והבאים בתוך יעבורון.  מימין יושבות הנשים ולשמאל האנשים, כי בבית תפלה זה יבואו להתפלל האנשים על הנשים, הדומות כפי הנראה בעיניהם כקאקי חורי.  האנשים יושבים גלויי ראש.  פניהם אל הדביר, הוא ארון הקודש בכותל המזרח על בימה גבוהה ונשׂאה מאד.  על הבימה עמדו שני ראשי המורים בבית הכנסת הזה בהיותי שם, שניהם גלויי ראש: ד"ר ריטעער וד"ר פאפער.  אחד מהם עבר לפני התיבה והתפלל בל' אשכנז, והשני פתח את הארון והוציא ממנו ס"ת וקרא בו שלשה פסוקים מסדר היום, פרשת כי תצא, ותיכף השיב הספר למקומו ושׂם פניו אל העם ודרש מענין הפרשה באשת יפת תואר, להראות יפּוּי כוחה של תורתנו היודעת לכלוא את רוח אנוש ולכבוש את יצרו אפילו בשעת חירום שאז העולם נעשׂה כהפקר, והתורה צותה אם יראה איש ישׂראל בשביה אשת יפת תואר אין לו רשות לבוא אליה ולבעול אותה תיכף, כי אם ישים חחים באף יצרו ומתג בשׂפתי תאוָתו ויתאפק ירח ימים.

מספר בני הקהלה הזאת אשר בנו להם במה לעצמם עולה עד כדי אלף נפש; כל צרכי הצבּוּר להם מיוחדים משאר אחיהם היהודים, זולתי ביה"ק [בית הקברות] משותף להם.

משם הלכתי לראות את ביה"ק הישן מקום שם קבר הרמ"ד ז"ל.  ביה"ק ההוא עומד ברחוב היידע-רייטען[8].  בימי הרמ"ד היה מחוץ לעיר, ואחרי אשר רחבה ונסבה עיר ברלין ביה"ק ההוא נמצא עתה באמצע העיר ומוקף דיורין מסביב.  ממול פניו בנוי בית אבנים בעל שלש קומות ושם בית מחסה לזקנים עניים, ומשגיח על הבית הד"ר אליעזר לאנדסהוּט בעל סדוּר "הגיון לב", והאיש חכם ובקי דגול בספרי ישׂראל וגם רחים ומוקיר רבנן, והוא כבד אזנים; ויקבּלני בפנים יפות אף החילונו לשׂוחח בדברי תורה; אפס לא ארכה שׂיחתנו כי נחר גרוני מקרוא, אף אמרתי לו כי קצרה לי עתי כי עוד ביום ההוא עתיד אני לנסוע לדרכי; ויובילני דרך הפתח הפנימי, ובעברי את הסף והנני עומד בחצר הקברות.  ונלך לימין במשעול ההולך לאורך הגדר ובהגיעי לחצי השורה הראשונה עמד ויוֹר לי על קבר אחד, וארא והנה אבן גזית מרובעת מונחת על הארץ במעמד אופקי ועליה חרותות המלות: פ"נ החכם משה מדעסא.  יותר לא ראיתי או ראיתי ושכחתי.  מדי דבּרי אתו והנה איש אחד בא דרך הפתח אשר באנו בו, איש זקן מאד, קצר הקומה ודל הפנים, והוא לבש בגדי השׂרד אשר ילבשו המשרתים במלכות, וענקים ורבידי זהב ואבנים יקרות רבים תלויים לו על לבו ממול פניו.  ויחרד לאנדסהוּט לקראתו ויקבּלהו בקידה ובהשתחוָיה ויובילנו אל תוך השׂדרות מבינות לקברים בעבר החצר השני, ואני נשארתי לבדי עומד על קברו של מענדעלסזאהן, "מאור הגולה" באמת, עומד תפוּשׂ במזמות לבי על האי שופרא דבלי בארעא, ואומר אל לבי: זה כל האדם הגדול הזה, וזה קברו כקבר אחד מבני העם לא כחל ולא שׂרק ולא פרכס[9].  בצאת האיש הזקן שב לאנדסהוט אלי ויאמר: הידעת מי האיש הזה אשר היה פה?  הוא געהיימראטה פריעדלאָנדער, בנו של ר' דוד פריעדלאָנדער, והוא פקיד שומר אוצרות הספרים בחצר הקיסר, מַקריא ספרים באזני הקיסרית אוֹגוּסטא; והיום יום מות אביו ויבוא לפקח על קברו, וכן יעשה שנה בשנה.

ביום ההוא נזדמנה לי להיות גם בשדה הקברות החדש אשר מחוץ לעיר על הדרך הנקראת "שאָנהויזער אַללעע", כי ביום ההוא הובילו לקברות את החכם לעבּרעכט הידוע במאמרים מחוּכמים על קדמוניות ישראל במה"ע "אריענט" ובהוצאתו את ספר השרשים להרד"ק.  כל גדולי חכמי ישׂראל ונכבדי הקהלה בברלין הלכו ללווֹתו והרב אויב הספידו ויקברוהו במעלה הקברים ב"שורת הרבנים" אצל קברו של גייגער.  ראיתי את בית הקברות, הוא האוהל, כדי להשווֹתו אל הבית שנבנה בשׂדה הקברות החדש בפ"ב שנפתח בשנת 1874; והנה בברלין הבית הוא בנין אבנים בן קומה אחת ושם דירה לשומר הקברות וחדר הטהרה, וממול פני הבית הפונה אל הקברים אכסדרה פתוחה אשר בו יעמדו המלוים בשעת ההספד, וגם בזה ראיתי כי אין הנדון דומה לראיה, שאצלנו לא היינו יכולים לבנות על ביה"ק החדש בנין עראי ופתוח כעין אוהל כי אם בנין חזק ובית סגור מכל עבריו, כדי שיוכלו המלוים לנוח בו מעט מרוב הדרך, לפי שביה"ק רחוק מן העיר מהלך אחת עשׂרה ווערסט, ולהיות עליהם סתרה מפני הרוחות המצויות שם המנשבות מצד הנהר נעווא, אחרי אשר הגדר אשר סביב השׂדה איננו גבוה[10].

אחרי הקבורה עברתי בין שׂדרות הקברים וראיתי אנשים רבים נודעים למרחקים ובכללו את קברו של מאיר-בעער באחוזת קבר בני-משפחתו אצל קיר החומה.  ומדי עברי בין הקברים נחו עיני על מצבה גבוהה אחת שעליה חקוקה כתוֹבת גדולה בחרוזים בלה"ק, והוא דבר יקר שם, שע"פ רוב הכתוֹבות קצרות ובלשון אשכנז; קראתי (שרא לי מארי!) את הכתב שעל גבי הקבר ובקראי את שני החרוזים הראשונים האלה:

איכה במקום רפאות המות מצאת

ברלין המעטירה להרפא עת באת

זכרתי את הדברים ההמה ויהיו בעיני כידועים לי מכבר: צרפתי את ראשי החרוזים וראיתי כי קבר אחד ממכירי מנכבדי עיר שאוועל ר' אברהם קאָפעלאנסקי אשר מת בברלין ונוסח המצבה אני כתבתיה לפני שנים רבות לבקשת בני משפחתו.

והנה כל מה שראו עיני עד כה בברלין לא היה לי לעונג ולמשיב נפש.  העלמות בנות אֵל נכר, המשוררות במקהלת בית הכנסת ואומרות כי ה"שמע ישׂראל לא תואר ולא הדר לו", לא לקחו את לבי; בבית תפלת בעלי כת האלדהיימער מצאתי אבני גיר מנוּפּצות מדת ישׂראל; פריעדלאנדער היושב בחצר המלכות ומבקר את קבר אביו – גם הוא אחת מן העצמות היבשות אשר לא לנו הן עוד; ראיתי עוד שׂרידי תפארת ישׂראל במות יקברו...  הריסות וחרבות, מות וקברים...  כל אלה למסוֹס נוסס ולא למשׂוֹשׂ לב לכל רואה בם; אבל "שעה אחת של קורת רוח" אשר היתה לי בברלין – אותה מצאתי לא בבתי התפלות הבנויים לתלפיות ולא בחצרות המות המלאים "גדולים מתים", כי אם במקום אחר, בבית החכם ר' יו"ט ליפּמאן צוּנץ, אשר באתי לראות פניו ביום השבת כחצות היום.

צונץ היה דר בבית קטן על יד השוק הנקרא "קאפפענמארקט", ובמדרגות מספר במעלות של עץ הפונות אל הרחוב יעלו אליו.  עליתי ואמשוך את הפעמון לשׂמאל הבית ואשה אחת כבת ארבעים וחמש[11] פרועת ראש ושׂערותיה צהובות מעורבות בלבנות, פניה מלאות נקודות ובהרות – בוהק הוא – פתחה לי את הדלת מעט אבל לא נתנתני לבוא החדרה ותשקף אלי מבעד לחור הדלת ותאמר:

– מה חפצך, אדוני?

– האם ד"ר צוּנץ בביתו?  – שאלתי.

– אבל מה חפצך, אדוני, הגידה לי!  – שבה ושאלה מבלי תת לי לדרוך על סף החדר.

ראיתי את פני אשה הומיה וסוררת זאת כי נכוֹנה היא לנעול הדלת בפני, על כן בטרם עניתי לה על דבריה שנית מהרתי ושלחתי ידי מן החור וָאומַר:

– תני לי בראשונה לבוא החדרה ואחר תשאלי מי ומה אני; וכי כך מקבּלים אורחים בברלין?

לדברים האלה משכתי את הדלת אלי בחזקה ואדחק להכּנס, אף היא כפי הנראה בוֹשה מעט ונכלמה ממעשׂיה ותשב אחור ובבואי במסדרון הבית בטרם פשטתי את מעילי מעלי ראיתי והנה איש זקן קטן הקומה ודל פנים, זקנו גדועה למשעי ושערות ראשו החורות כצמר נקי תלויות לו אחורי אזנו, והנהו עומד נכחי בחדר השני על יד הפתח הפתוח מביט אלי בפנים נזעמים מחריש לדעת מה ידבר בו האיש הבא אל ביתו כשודד בצהרים.

– האם הד"ר צונץ בביתו?  – שבתי ושאלתי שנית.

– אני צונץ, ענני, ומה חפצך בביתי, אדוני.

– חפצי בביתך אמנם כבר נתּן לי, עניתיו, ומעתה אוּכל לשוב אחור וללכת בדרך אשר באתי בה.  איש יהודי עובר אורח אנכי ומארץ רחוקה אני בא, ומדי עברי דרך העיר הזאת אמרתי איכה אבוא לברלין ואת פני צונץ לא ראיתי?  ואתאפק ואעל אליך.

– גשה אפוא הלום ובוא החדרה, אמר ופניו לא היו לו עוד, והגידה לי מי אתה ומה שמך?

ובדבּרו לא חדל מלהסתכל בי ובאצבעות ידי, ואומר אל לבי: אך כשודד בצהרים עודני בעיניו ומסתכל הוא אם אין חרב בידי להמיתו.

קראתי בשמי לפניו והוא העביר את ידו על מצחו כמבקש לזכור נשכחות, ויאמר:

– שמעתי, שמעתי, בין הכותבים אתה; כתיר לי זעיר ואחַוך את אשר כתבת...

בראותי כי מקשה הוא לזכור חשתי לעזרתו ואומַר בשׂחוק:

– לא חוקר ולא בוקר אנכי; פייטן אנכי וחורז חרוזים.  ואִלו הייתי מבני דורו של הקליר היה צונץ בקי בפיוטי ויודע לצרף את כל אותיותיהם, עכשיו שמבני דורו של צונץ אני, אין אחריותי עליו ואיננו נזקק לדעת את פיוטי ולזכור את שמותם.  ואלה שמותם.

קראתי לפניו בשמות את הספרים אשר הוצאתי בדפוס עד העת ההיא.  אף הוא הצהיל פניו אלי ויאמר:

– אמנם כן, ידעתי, ידעתי; ברוך אתה לי כמזכיר נשכחות!  וזה לך האות כי באמת זכרתיך ואת מעשׂי ידיך כי דין ודברים היה לך זה לא כבר עם זה האיש "משה ש..." על נַצלוֹ את ספרך...  ואת פיך לא שאל.  הלא אתה הוא הכותב ועורך מכתבים תמיד במה"ע צד"י, אם לא אשגה?

– בדבר הזה לא שגית, אדוני, עורך אני לפעמים דברים של מה בכך במכתב עתו של פ'. – ובדבר הטענה אשר באתי על ש...  ילדוּת היתה בי והעזתי פנַי נגדו, כי הלא עלי לדעת כי ספר הנדפס הרי הוא כמיצר שהחזיקו בו רבים, וכזה וכזה יקח הלוקח ממנו, כי הלא אין ברית כרותה בין ממשלת ארצנו ובין ממשלת ארצך לגדור גדר בפני העולים בפרצות...

צונץ הביט עלי בעינים חודרות לראות אם בתום-לב למדתי זכות על האיש אשר הוא זכר אותו ראשונה, או אם התוּלים עמדי בהצדיקי את הלוקח לו משל אחרים ושׂם בכליו לאמר: זכאי הוא לפי שלא היה הבית שמור והארגז סגור.

– אבל למה נעמוד על רגלינו, אמר אלי בחפץ גלוי לחדול מן הענין הזה ולהשיא אותי לדבר אחר – הואילה ושבה לכסא ונשׂוחח כשעה זעירה, כי על כן באת בצל קורתי, ואני הנני רואה כי איש אתה אשר שׂיחתך תערב עלי.

ובדבּרו הראה לי בידו על המטה העומדת מאחרי השולחן אל הקיר והוא ישב אל הכסא העומד בראש השולחן.

כהפנותי שכמי לגשת אל המטה ראיתי כי "בעלת האוֹב", אשר עמדה עד כה בסף הדלת ושולחת בי את חצי עיניה הרעים, חמקה עברה אחרי ראותה כי לא גזלן ולא לסטים מזוין אני וכי כלי נשק בידי אין.

– אשריכם המשוררים, אמר צונץ אלי אחרי ישבי על המטה אל מושב הקיר – אשריכם המשוררים וכותבי צחות (בעללעטריסטען) בימינו, כי בשוטכם בפרדס הספרוּת ואחר כל "ירוק" תדרושו לא תעלימו עיניכם גם מעלה נבל, המה ספרי החוקרים חקרי קדמוניות, בדעתכם כי בכל מקום תמצאו מעט דבש ומעט נכאת למגדנותיכם ולמטעמיכם; לא כן אנחנו המכוננים לבנו לחקרי ימות עולם ולבינת שנות דור ודור, אנחנו נוציא חדש מפני ישן וכמעט נקשיח לבנו כלה למפעלות הדור החי ואפילו למתוקנים שבהם, כמו ששכחתי אני למשל את ספרך אתה אשר כתבת.

דברים חלקים מחמאות ורכים משמן אלה נאמרו, כמובן, מפני דרכי שלום ודרך ארץ, כמבקש להיטיב את הרעה אשר הרע לי ולכפר פנַי בעד העלבון אשר דמה בלבו כי עלב אותי יען אשר לא ידע את שמי ולא היה בקי בספרי אשר כתבתי.

– אם לעשות נחת רוח לי אני עבדך אדוני דובר כדברים האלה, עניתי לו – אחלי קבּל נא תודתי על כוָנתך הרצויה; אבל אם לדין יש תשובה.  ידעתי משוררים גדלים ומפורסמים אשר לא לבד שלא שׂמו לבם לחקור קדמוניות, כי גם הדברים הגלויים וידועים לכּל נעלמו מהם והם טועים בם כמקל הזה של סומא.

– ומי המה, לדוגמא, המשוררים הגדולים והמפורסמים האלה אשר אתה אומר?

– לדוגמא אזכיר לפניך את היינריך היינע חברך מנעוריך, המיחס בשירו "שבת מלכתא" את "לכה דודי" לר' יהודה הלוי, בעוד אשר גם העלמות הנכריות, אשר שמעתי אמש משוררות את הפזמון ההוא בבית כנסתכם, יודעות בוַדאי כי ראשי הבתים בשיר ההוא הם "שלמה" ולא "יהודה".

צונץ שׂחק אלי ויאמר: מי שׂם לבו לדבר הזה ומי ילך לבקש ידיעות דברי ימי ישׂראל בשיריו של היינע?  ואני גם לא באתי עוד במגע ומשא עמו בימיו האחרונים.

מענין לענין נתגלגלה שׂיחתנו ובאה לכתב היתדות של האשורים הקדמונים.  אז אמרתי לו: הרשני נא, רבי ומורי, ואשים לפניך השערה אחת קטנה שעלתה על לבי בענין זה, ואתה בחן נא אותה אם יש לה יסוד אם אין.

הצעתי לפניו את ההשערה, כי ספרי אשור הכתובים בכתב היתדות הם המה הנזכרים בספר קהלת (י"ב י"א) בשם "דברי חכמים כדרבונות וכמַשׂמרוֹת", וכי מחַבּר ס' קהלת, שחי לדעת קצת מן החוקרים לא קודם מזמן תלמי מלך מצרים, רמז בזה על בית אוצר הספרים הגדול אשר אסף המלך החכם הזה באלכסנדריא ואשר בלי ספק היו שם גם "אסוּפות" (כלו' קבוצים) של לוחות או "עלים" (בעלי אסופות) כתובים בכתב הקוים או היתדות ואוצרים בתוכם חכמת הכשׂדים; ובקש לו קהלת למצוא דברי חפץ כאלה שהם – דברי חכמים נטועים כדרבנות וכמשׂמרות על עלי האסופות הקובצים ההם[12].

צונץ שמע את דברי והחריש רגעים אחדים ואמר: הדבר האחד אשר אוכל להגיד לך בענין הזה הוא כי חשבון הזמנים איננו מכחיש את השערתך זאת, כי בשום אופן לא נתחבר ס' קהלת קודם זמנו של תלמי.

עודנו מדברים והנה נשמע קול הפעמון וקול צעדי אשה נשמע בפתח, ותסר בתחלה אל בית המבשלות וכעבור רגעי מספר באה אל החדר אשר אנחנו יושבים בו.  האשה כבת ארבעים גדלת קומה ובריאת בשׂר, והיא עודנה טובת תואר לפי מספר שנותיה, ענוַת חן שפוכה על כל יצוריה ופניה מפיקות חכמה והשׂכּל.  ברגע הראשון הכרתי כי אשה כבודה מבנות מרום הארץ נצבת לפני.

כבואה חרד צונץ לקראתה בפנים מסבירות ויקדמנה ברכות טוב; אף היא הצהילה פניה אליו ותשאל לשלומו, ותגש אל החלונות ותבט אם סגורים הם ואם אין רוח בחדר אשר אנחנו יושבים בו.  צונץ הציגני לפניה ויקרא בשמה לפני: אשת הפרופיסור לאַזאַרוס! סוֹעה

את שמע הפרופיסור לאזארוס ואשתו שמעתי עוד קודם לזה.  ידעתי כי הוא מורה פילוסופיה באוניווערזיטעט ברלין וכי גם היא אשה חַכמת לב מן המפורסמות וביתה בית וַעד לחכמים כביתה של הענריעטטע הערץ בשעתה; ושם לאזארוס היה רשום בפנקסי לבקרהו בהיותי בברלין אם תספיק לי השעה.  על כן שׂמחתי לקראת המקרה הטוב אשר קדם פני ויתן לי את חפצי בהיסח הדעת.  לאזארוס ואשתו היו אוהבים דבקים לצונץ, מכבּדים ומעריצים אותו בגלל חכמתו הרבה, ומיום שנתאלמן ונהרס ביתו היו המה דואגים לו ושוקדים לשמור את שלומו וטובתו לבלי יחסר לו דבר; והאשה הכבוּדה הזאת היתה באה לעתים אל ביתו לפקח על עניניו ולראות אם הכל נעשׂה יפה.  וכן באה גם בעת אשר הייתי אני יושב לפני צונץ.

היא הושיטה לי ידה לברכני ותבקשני לשוב לשבת על מקומי, ואף היא ישבה על הכסא אל מול פני.  בשמעה כי מבירת רוסיא אני בא וזה ראיתי את ברלין ראשונה ותהי ראשית שאלתה אם מצאה העיר ברלין חן בעיני.

אמרתי לה בהתגלוּת לבי כי העיר בעצמה, שהם בתיה ובניניה, לא החרידוני ולא שתו מורא לי, יען כי בניני פטרבּוּרג גדולים וטובים מהם; אבל אנכי לא לבניני תלפיות שׂמתי לבי כי אם לאנשי המעלה היושבים בה, אשר לשמם ולזכרם היתה תאוַת נפשי מרחוק.  במרוצת דברי אמרתי לה כי יש עם לבבי לבקר גם אותה בביתה לראות את פני אישה ולהוַדע אליו.

– צר לי כי המקרה ימנעני מנחת רוח זאת לראות אותך בביתי, אמרה היא בשׂפתים נוטפות נופת – היום אנחנו יוצאים לשבת בשׂדה; בביתי אשר בעיר כל כלי הבית חבושים וארוזים וסוּגר כל חדר מבּוא, והנה אישי יבוא הלום בקרוב ותראהו ותכירהו; ואולם אם יובילוך רגליך דרך לייפציג, סורה נא אלינו לבית הקיץ ונחזה בשמחה את פניך, כי בקרבת העיר ההיא אנחנו יושבים בימי החופש.

מובן מאליו, כי מרגע בוא האשה הכבודה ההיא חדלנו לדבּר על קהלת ועל כתב היתדות ונחל לשוחח במילי דעלמא.  וכעבור רגעים אחדים נשמע קול שעטת פרסות סוסים ורעש המון גלגלים ומרכבה מרקדה עמדה על פתח הבית.  היא הביטה בעד החלון ותאמר: הנה אישי בא.  ויבוא ה' לאַזאַרוס, והוא איש במבחר שנותיו, כבן ארבעים ועוד, בעל קומה יותר מבינונית, איש תואר ויפה פנים, זקנו מגודלת ועשויה במספרים, דבּוּרו בנחת כדבּוּרו של תלמיד חכם אמתּי, מנהגי בעלי הנימוס בכל הליכותיו ותור האדם המעלה במצעדיו.  בבואו הביתה השגיח בתחילה בעינים מפיקות אהבה רבה וחבה גדולה ויתירה בפני צונץ וישאל לשלומו, ואחר שׂם עיניו בי ואשתו מהרה לקרוא בשמי לפניו ותאמר כי איש עברי מילידי רוסיא אני, בא מפטרבּוּרג והולך לחלוץ עצמות למקומות מַעיני הרפואה.

– יהודי רוסיא!  – אמר ה' לאזארוס כמדבר אל לבו, אחרי תקעוֹ כפו לי לברכני וישב אל הכסא לפנינו.  מה יהמו מעי להם מדי זכור אזכרם עוד!  מי יתנה תוקף מפלתם ושפלותם, ומי החכם אשר יגיד איזו מהם גדלה – שפלוּתם החמרית או שפלוּתם הרוחנית?!  כמה לילות עמל וירחי דאגה מנו לי!

– בהיות לפני שנים אחדות שנת בצוֹרת בגבולכם, הואילה מ' לאזארוס לבאר לי את דברי אישה, נהרו מבני ישׂראל המונים המונים מארצכם דרך ארצנו למדינות הים.  בעירנו נקבע אז ועד לתמוך בידי הנודדים האלה ואישי היה ראש הוַעד.

– נפשי יודעת מאד את חסדכם ואמתכם אשר עשיתם אז את אחיכם האומללים, עניתי אף אני חלקי, כי גם בעיר השׂדה אשר ישבתי אני אז נקבע מטעם שׂר הפלך וַעד עסקנים ואנשי מעשה לפקח על צרכי העניים, ואני ישבתי בראש הוַעד ההוא, ויודע אני את כסף התועפות אשר עפו אלינו למשען העניים בכל שבוע ושבוע מן הארץ הזאת.  גשם נדבות הנפתם עלינו ונחלתנו הנלאה אתם כוננתם!

– אבל לו ידעתם את טרחם ומשׂאם אשר נשׂאנו פה בעברם עלינו תמיד!  הוסיפה היא.  יחד באו גדודים כשטף מים רבים ויסוֹלו אלינו אָרחם.  ביתנו היה בעת ההיא כעיר נצורה; מן הבוקר עד הערב סבּונו גם סבבונו אנשים ונשים יהודים מרוּדים איש ושאלתו בפיו ובקשתו בידו, כולם מחכים, עד שוב אישי מן האוניווערזיטעט הביתה ובשובו לא נתנוהו עד בלעוֹ רוקו.  אישי שׂם לבו וכל מַעיניו לחלכאים אלה וכמעט עסק עמהם יותר מאשר עם תלמידיו באוניווערזיטעט.

– אכן עם כל עמלנו וטרחנו הלא היה גורלנו יפה מגורלם!  נענה ה' לאזארוס בינתים בפנים שׂוחקות.

– אזכרה מקרה קטן מן העת ההיא אשר עד כה לא אוכל להסיח דעתו ממנו, הוסיפה היא לסַפּר מבלי לענות על דברי אישה.  דירתנו היתה אז בבית ראַדזיוויל וגם ביסמארק גר אז בבית ההוא.  אנחנו יושבים בצלע הבית מזה והוא יושב בצלע הבית השני מזה ובמעלות שונות יעלו אלינו מן הרחוב.  ויהי היום וגרם המעלות העולה אלינו ממול הרחוב מלא יהודי פולין, והיום ההוא יום גנוסיא של ביסמארק היה ובביתו עשׂו הכנות לקבל פני הקיסר אשר אמר לבוא לאכול אתו לחם בצהרים, והמסעד אשר על פתח ביתו כלול בהדרו במרבדים ובבגדי צבעונין ומשרתים לבושי שׂרד עומדים ממעל לו, ומרכבות כבודות באות והולכות.  כמה התחננתי אל העניים הצרים על ביתי לבוא אל החצר הפנימית ולחכות שם, והמה לא שמעו לי ולא קמו ולא זעו ממקומם.  כי אמרו ערוֹם אערים, ומדי היותם בחצר יצא אישי דרך פתח הבית אל הרחוב וימלט מהם.  מה נורא היה המראה לראות העוני בשבט עברתו מעֵבר מזה, ועושר כבוד מלכות ביקר מעֵבר מזה.  עושר וריש נפגשו נצבים איש לקראת רעהו!

– האמת נתנה להאמר, מלא לאזארוס את דברי אשתו, כי עניי ארצך כגודל עניותם כן גדלה גם עזוּתם וגסוּת רוחם.  הם לא יבואו כעניים בני טובים בבקשה ובתחנונים ובצניעות, כי אם בעקיפין ובטרוניא יבואו, בקרדומות יעלו כחוטבי עצים.

– מנהג בני ארצם בידם, אמר צונץ בשׂחוק על שפתיו, כי כן אהבו גם הם תמיד לבוא על עמים אחרים ובארצות נכריות בחַיִל ובכוח, ביד חזקה ובזרוע נטויה.

– יש לי ללמד זכות עליהם, אמרתי חציי בשׂחוק וחציי בכובד ראש.  העניוּת והאונס מעבירים את האדם על דעתו ועל דעת הבריות.  האנשים ההם מרי נפש וקשי יום הם, ומפני מדת הדין הקשה שפגעה בם אינם מאמינים שיש מדת רחמים בעולם, על כן לבם נוקפם בבואם פתחי נדיבים שמא לא ימצאו את הפתחים ההם פתוחים לפניהם לרוָחה, ולכן הם באים בחוזק יד כבעלי אגרופין; ואולי גם הצדקה אִתם...  הוספתי.  הגעו בעצמכם, אדונַי הנכבדים, כי גם אני עבדכם באתי אל הבית הזה באגרוף ובחוזק יד, כמנהג בני ארצי אשר אתם אומרים; ולולא עשׂיתי כזאת מי יודע אם היתה לי השעה הזאת של קורת רוח אשר עשׂיתי בחברתכם הנעימה ואשר לא אשכחנה כל ימי חיי...

לאזארוס ואשתו תמהו אלינו, כי לא ידעו אל מה ירמזון מלי; וצונץ מהר להוציא אותם ממבוכתם בהצהילו פניו ויאמר בשׂחוק:

– פי אורחנו הנכבד ענה בו, כי אמנם כן כמעט בחוזק יד בא אל ביתי; בערטהאַ לא חפצה לתתו לבוא הביתה עד אשר יאמר מה חפצו אלי, והוא נדחק ונכנס...

– וגם אתה אדוני, כפי הנראה יראת מפנַי בבואי, כי ראיתיך מביט עלי ועל אצבעות ידי, ואין זה כי אם חפצת לראות אם לא בכלי נשק באתי ולהרגך אני אומר...

ה' לאזארוס הבין כרגע את אשר נעשה ויען ויאמר:

–אחַוך אדוני, כי ידידנו הנכבד הד"ר צונץ מתירא מאד מפני המחַבּרים המקדימים לפתחו פן יכפו עליו את ספריהם כגיגית, והוא כבר מלא כרשׂו מעדניהם כל ימי חייו עד אשר יצאו מאפּיו ויהיו לו לזרא.  וזה הדבר אשר בדק בידיך אם אין אתך מן הספרים אשר כתבת; ובראותו כי ידיך ריקות אין כל בוַדאי קבּל אותך בסבר פנים יפות.  האף אין זאת?

צונץ מלא פיו שׂחוק על דברי לאזארוס ולא ענה מאומה.  ולאזארוס קם ממקומו ויאמר אל אשתו: הגיעה השעה לנו לשוב לביתנו.  ואתה אדוני, שׂם פניו אלי, היה שלום וברכה.  אם תספיק לך השעה לבוא לבקרני בבית הקיץ בימי החופש ינעם לי לראותך עוד הפעם ולטייל עמך ארוכות; ולפי שעה ערבה עלי לראות בפעם הראשונה בימי חיי איש יהודי בא אלינו מארץ רוסיא לא כמבקש חסד וכמחזיר על הפתחים.

– האמינה לי אדוני, עניתיו, כי גם עלי יערב הדבר הזה מאד.

מ' לאזארוס נענעה לי בראשה, כי כפי הנראה מצאה תשובתי חן בעיניה.  ובדברים אלה נפרדנו איש מעל אחיו.

----------------

כשבע שנים אחרי כן, בשנת 1883 הלכתי עוד הפעם לחו"ל ונתעכבתי בברלין יום אחד.  היום היה יום סגריר ומטר סוחף נתך ארצה.  בלבי היה לבוא עוד הפעם לראות את צונץ. אפס כי לא ידעתי אם עודנו יושב בבית ההוא אשר בקרתיו בו ראשונה, והדרך מבין המלון אשר סרתי שמה אל הקאָפפענמארקט רב מאד ויראתי פן יהי יגיעי לָריק ושכר לא יהיה לי בעמלי.  על כן בבואי לאכול פת שחרית בבית אחת האכסניות הכּשרות, אמרתי לשאול את אחד היושבים שם לסעוד איה בית מגורי צונץ לעת כזאת.  בבית האוכל ישבו כמאה ועשׂרים איש לפני שולחנות ערוכים, כולם לבושי מחלצות וגדועי זקן וטובי מראה, והכרת פניהם ענתה בם כי מבּעלי תרבות ומן המשׂכּילים המה.  ואפנה אל אחד היושבים אל השולחן אשר לפני ואשאלהו אם איננו יודע איפה גר כעת צונץ.

– צונץ?  השיב לי הנשאר בקצרה.  מי הוא זה ואי זה הוא?  לא ידעתי!

– מה האדון הזה מבקש?  שאלהו איש אחר היושב על ידו.

– מבקש הוא איש אחד ששמו צונץ.

– איזה צונץ?  שאלני השני.  צונץ הסנדלר?

– לא, עניתי בשפה רפה, את הדאקטאר צונץ אנכי מבקש.

השני מסר את דבריו אל שכנו הקרוב אליו; וזה השלישי ענה אף הוא חלקו:

– צונץ, רופא חולים?  רופא כזה לא שמעתי מעודי.

וככה הקיפה שאלתי את כל השולחנות ואת כל המסובּין ואיש מהם לא ידע מי הוא צונץ ואיפה הוא גר.  זולתי זקן אחד ענה ואמר בקול רם:

– בוַדאי אחרי צונץ מעתיק התנ"ך האדון הזה ידרוש, כמדומה לי שכבר מת.

הכל יודעים שנבואת השוטה הזה לא נתקיימה אלא לאחר שתי שנים ומחצה.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] "נוקפי" במקור המודפס, צ"ל: נוקפני – הערת פב"י.

[2] גינצבורג

[3] נתן אדלר, ראש-הרבנים באנגליה.

[4] אליעזר הלוי, מזכירו של מונטיפיורי.

[5] ש. מנדלקרן

[6] ליאון רוזנטאל.

[7] מרדכי אהרן.  ראה גם את זכרונותיו של א. י. פאפירנה ב"רשומות" כרך ראשון, עמוד 152.

[8] הנני מקדים כי מספרים ושמות אחדים מוטלים אצלי בספק, לפי שפנקסי רשימותי אבדו לי בענין רע בשנת תרל"ט, ככתוב על ספרי זה בפרק "פורק ואין מציל".                       הכותב

[9] מו"ל "המליץ" מעיר על זה: ידוע הוא כי במלאת מאה שנה למות הרמ"ד פקדו את קברו ויפארוהו ויעמידו עליו מצבת אבן גדולה.

[10] אח"כ עשו שנויים שונים בביה"ק הזה והגביהו גם את הגדר; אבל על אודות בתי הקברות לבני ישראל בפ"ב נמצא בספר זכרונותי ההם פרק מיוחד בשם "עיר מתים".

[11] היא היתה בת אחותו של צונץ, הבתולה מייער, אשר אחרי מות אשתו של צונץ היתה היא אז לבעלת הבית והיא אשר ירשה אחרי מותו את כל הון ביתו מאתים אלף מארק במזומנים, כי צוּנץ מת בלא בנים.                                                                                                                                                                                הכותב

[12] ההשערה הזאת כבר באה בדפוס (עי' "המליץ" שנת תרמ"א נו' 15) , ואולם אחר כך חזרתי מדברי אלה, לפי שאחד ממיודעי המשׂכּילים (שכחתי כעת מי הוא ולא אוכל לאמור דבר בשם אומרו*) העירני בצדק כי לא מצאנו בסה"ק [בספרי הקודש] השם "עלה" מושאל לדף נייר; ולא בא השם הזה לידי שמוש בלשוננו אלא אצל הסופרים האחרונים בשאלה מלשונות אחרות ששם הוא משותף לשני המושׂגים.

*"האיש אשר העיר אותי על זאת הוא הסופר המשׂכיל ר' דוד סלוצקי ז"ל". (הערת יל"ג בכ"י).