_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דפים נוספים ל"על נהר כבר"

י"ל גורדון

לתוכן הענינים

 

..."בשבתנו בבית אייזענשטאדט ברחוב הגשר ארש אבי את אחותי נחמה לאיש – למיכל גארדאן, אשר יצא טבעו אחרי כן בשיריו בלשון העם שנתפשטו בין ההמון;  הוא היה בן אהרן דוד (מחבר ס' אפיק נחלים) בנו של מיכאל גארדאן הנקרא בווילנא מיכל קרוינעס, הוא אחי ר' ישראל גארדאן, אשר היה בווילנה לרב מאת הממשלה.  מיכל זה נמנה בין עוּלי הימים המשכילים בווילנא, אשר זאת היתה כל השׂכלתם, כי פנו מאחרי התלמוד ויתנו את לבם לכתוב צחות בשפת עבר;  ולפי שרובם היו משכילים הלומדים מאליהם (אוטאדידאקטען), מורים ומנהלים לא היו להם ובבתי הספר לא באו, על כן לא נתקיימה השכלתם בידם;  לא למדו שום חכמה מן החכמות על בוריה, לא סיגלו להם לשון מן הלשונות החיות למשוך בה בשבט סופרים;  אף לא למדו איזה אומנות נקיה ומשלח-יד להתפרנס בו;  כל כחם היה על דרך השלילה לסור מן הדרך, אשר דרכו בה אבותיהם המולידים אותם;  ואולם על דרך החיוב לא עשו מאומה, ומסילה חדשה בחיים, המוליכה אל מטרה טובה ממנה, לא סלו להם, על כן גם כלו בהבל ימיהם ושנותם בצער ובדוחק, מהם נעשו מורי שעות, מהם חנוונים וסוחרים קטנים, ומהם היו רועי רוח ורודפי מקרים שונים כל ימיהם.  מיכל דנן היה כאחד מהם.  גם הוא הסתפק בזהרורית ההשכלה ובקליפתה, ואל תוכה לא ירד, לשון וחכמה יסודית לא סיגל לו;  זולת לשון עבר, אשר בה מיהר לדבר צחות, לא ידע לכתוב בשום לשון.  וכן כלו ימיו בטלטולים ונדודים, ויעבור מעיר לעיר ומפרנסה לפרנסה, ויבא לשרת במכס היין, ויהי לחנווני, ולבסוף נעשה מלמד וימת בבית החולים, אשר בקיוב, בשנת תרנ"א, י"ג טבת, כבן שבעים שנה.

..."אני חייתי עמו, מיום דעתי אותו, באהבה ואחוה וריעות כל ימי חיי;  זולתי בשבתו בבית אבי, ואני אז נער קטן, היו בינינו סכסוכים ומריבות בגלל דברים של מה בכך.  השפעתו עלי ועל התפתחותי היתה אמצעית, כלומר הוא לא השפיע עלי בעצם, לא לימדני שום דבר ולא השתדל להשכילני ולחכמני, כי אם ממילא בראותי אותו עוסק בעניני השכלה, זולת התלמוד, ובראותי מן הצד את פרחי המשכילים אשר היו באים אליו, נטה לבי מעצמו אחרי ההשכלה ולמודי הלשונות, וכפי שאזכור היתה עין מיכל צרה בשלי, וכשהיה מוצא דבר כתוב בידי בלשון הקודש, או בשמעו אותי קורא והוגה באיזה ספר השכלה היה מלעיב בי ושוחק עלי, כדי לרפות את ידי;  ובגלל זה הייתי משתדל לבחור לי מקצועות אחרים, בלמודים, מן המקצוע שהיה הוא עוסק בו.

..."זוכרני כי פעם אחת נתתי את לבי ללמוד על בוריה לשון ארמית, לפי שלשון הקודש נחשבה בעיני כמונופולין שלו;  וכן החילותי ללמוד שפת צרפת, לפי שהוא עסק בלשון אשכנז, וספרי שיללער היו נושרים מחיקו, וכיוצא בזה הרבה.

..."בחרף שנת תר"ו, בעשרה בטבת, נאספו [חברי מיכל] בבית מיכל בקומת הבית העליונה, אשר ישבנו בה, לכבוש את התענית עמו בבית – ואני יושב בחדר הראשון וקורא "שירי תפארת" לרנה"ו (לר' נפתלי הירץ ויזל), ושארי חזא"ל עומד ושומע את קריאתי, והאורחים נכנסים בלאט, אחד אחד, ועוברים על פני לבוא אל חדר היחוד, כי אני עוד לא באתי לכלל הגדולים, על כן בבואם ביום צום למצא חפץ ולנגוש עצבותם הלכו הם בעצמם ואותי לא קראו.  אני ישבתי בתענית עוד ביום ההוא, והנה אחד העוברים נכנס, וטרם עברו, לבוא בחדר הכמוס, הסתכל בספר שאני קורא ויתמה לראות ספר שירים, וישאל את חזא"ל:  האם יודע הוא את אשר יקרא או הוא כקורא בתורה?  – הנער הזה מבין היטב את אשר לפניו, ענה חזא"ל, ויעל מעלי ויכנס עם הדובר בו אל חדר היחוד.  האיש אשר דיבר את הדברים האלה היה – זאב קאפלאן, וזאת היא הפעם הראשונה אשר ראיתיו בימי חיי, אני אז כבן חמש עשרה והוא כבן ח"י או י"ט, כי השנה ההיא נשא אשה.  ומי האמין לשמועתנו לו הגידו לנו את אשר יקרה לשנינו באחרית הימים, כי נקרב איש אל אחיו ונהיה לבשר אחד...

..."בראותי כי בעסקי בלה"ק אני דוחק רגלי מיכל, נתתי את לבי ללמוד שׂפת ארמית, אבל גם בזה מצא לו בית-אחיזה להלעיב בי ולהתלוצץ.  פעם אחת ירדנו שנינו ממעלות הבית, אני עובר לפניו והוא הולך אחרי, ויהי בהיחפזי לרדת, נכשלתי ואפול ארצה פרקדן;  ובקומי, ראיתיו הולך ותר מקום נפלי, ואשאלהו לאמר:  מה אתה מבקש?  ויענני:  תרגום, שאני עוסק בה.

"בשנה הנ"ל, בהיות מונטיפיורי בווילנא, פנו עניים רבים אליו במכתבי בקשה לתת להם עזר כסף.  הבקשות היו נכתבות בלה"ק.  מיכל ערך הרבה מהן, לכל הבא ומבקש, בסגנונים שונים ובמליצות שונות.  פעם אחת נזדמן הדבר שבאה אשה עניה אחת לכתוב מכתב בקשה ולא היה מיכל בביתו, ונעתרתי לה אני וכתבתי בקשה קצרה.  וכשבא מיכל וראה את הבקשה, שדא בה נרגא וגלה בה מגרעות;  אחת מהן אזכור עד היום, אני כתבתי:  "אני אמתך פלונית פורשת יד שטוחה";  וילעג הוא ויאמר:  "אם פורשת למה שטוחה ואם שטוחה למה פורשת?  היינו הך!  יוכל היות כי צדק במשפטו, אעפ"י שיש להצדיק את הנער שבכפל ענין זה היתה כוונתו לאמר:  פושטת את ידה הפתוחה לקבל כל מה שיתנו לה.

אני הצדקתי עלי את הדין כי לא מלאני לבי להתריז נגדו;  ולא נזכרתי גם לשאול אותו מה בין "פורשת יד שטוחה" (שכתבתי אני) ובין "יד חמה שולחת" (שכתב הוא).[1]

..."שוב פעם אחת כשהייתי בן שבע-עשרה שנה, ואני כבר החילותי לצאת ולבוא בין בני הנעורים המשכילים, הייתי מטייל עם מיכל ברחוב אנטאקאל על יד גן המלך, והוא מספר לי את פרשת גדולת המשוררים לעבינזאהן, אב ובנו, ואת כל תוקף כשרון רוחם, ואשאלהו בתם לבבי איזה הדרך יבא לאדם הכשרון להיות משורר, ובאיזה מידה שלמות זאת נקנה, ויענני, כי כשרון כזה איננו נקנה בדרך מן הדרכים, אם איננו לאדם מתחילת בריאתו, כי מתת אלהים היא.  אז לא יכלתי להתאפק, כי הציקתני רוח תשוקתי, וארהיב בנפשי עוז ואשאלהו:  ומה דעתך על אודותי?  היש בי כשרון זה?  – ויענני תשובה נמרצת:  "לא מיניה ולא מקצתיה!"

"ראיתי להזכיר בזה המקרים האלה, לפי שידעתי כי בימי זקנתנו, אחרי אשר יצא לי שם כמשורר ומיכל בעל כרחו ענה אמן, התפאר הוא באזני רבים, כי הוא תיכן את רוחי להיות מליץ ומשורר – ואולם המופתים שהבאתי מעידים כי התהלל במתת שקר.  אין להכחיש כי חנותו בביתי אבי השפיעה עלי במידה ידועה והטתה אותי לדרך ההשכלה, אבל זה נעשה ממילא, כי בראותי אותו עוסק במליצה ושיר נמשכתי גם אני אחריו לעשות כמוהו.  ולפי שהיה מביא מן החוץ ספרי השכלה שאולים והייתי משתמש בם גם אני, אם בגלוי או בסתר, בידיעתו או שלא בידיעתו, ולפי שהיו משכילי הדור, בני גילו, באים אליו לפעמים ונודעתי ונתחברתי להם גם אני, כל זה בדרך אגב, אכן הרימותי ידי כי לא אזכור גם פעם אחת, אשר הורני מיכל איזה דבר בפועל, והדריכני בדרך תבונות.

..."ביני ובין מיכל גיסי לא היה שלום אמת כל ימי שבתו בית אבותי, והוא ישב בביתנו כשש שנים, משנת תר"ב עד תר"ח, אשר אז מתה עליו אשתו, היא אחותי נחמה;  בין שאר הסיבות אשר הביאו רוח רעה ביני ובינו, היתה גם קנאתו בי, בראותו כי עושה אני חיל בלימודי;  וביחוד צרה עינו בי, על כי מסלסל גם אני לשון עבר ועוסק בספרי הקודש.

..."אזכור ואזכיר כאן שנים שלשה מקרים קטנים, אשר לא נמחו מלבי ואשר יעידו על אמיתת דברי אלה:  בקיץ שנת תר"ד או תר"ה הביא מיכל אתו ספר "שירי שפת קודש" להאד"ם, אשר הובא בעת ההיא לווילנא כפרי חדש מלייפציג.  אנכי כבר שמעתי את שמע הספר ההוא, ואהי משתוקק לראותו ולקרא בו, אכן לקנותו לא השיגה ידי, כי היה מחירו 75 קאפ', – סך אשר כל ימי היותי בבית אבי לא היה כמוהו בידי.  ויהי היום ואנכי בא מחדרי לאכול בצהרים, ומיכל לא היה בביתו, מה עשיתי?  גנבתי את הספר מן המחבוא, אשר החביאו שמה, ואלך ואסתר בין ערמות הקורות, אשר היו מונחות בחצרנו, ברחבה שאחורי הבתים;  ואשכב על ירק הדשא ופני למטה ואקרא בו, בעיון רב, ולא שמעתי צעדי איש הולכים וקרבים אלי.

ויהי אנכי קורא את השיר "המשורר" ופתאום נפעמתי לקול קורא:  "הנה הנהו!"  פניתי למעלה ואחרד חרדה גדולה, כי ראיתי מיכל עומד על גבי אשר לקחתי את הספר מחדרו ופיו לא שאלתי.  כראותו את חרדת לבי המו מעיו לי וישאלני רכות:  האם בין תבין את אשר אתה קורא?  – ולמה לא אבין?  עניתיו, הכל כאשר לכל אבין!  – כי עתה הגידה פירוש השורות האלה, אמר לי בהראותו באצבעו על השורות:

וּמַה הוּא בִלְעָדָיו וּבוֹ כֹּל בָּנוּ

וּכְלִי מַגְדִּיל יוֹתֵר מִי יִתֵּן לָנוּ?

הגדתי לו תיכף פירוש השורות ההן, באר היטב, בתנופת בוהן ידי הימנית, ובניגון שהייתי מנגן מקומות קשי ההבנה בש"ס.  בראותו כי טוב פתרתי, לא דיבר דבר, כי אם לקח את הספר מידי והלך לו בפחי נפש, כי קנאת ידיעתי אכלתהו.

גם הוא לא הרגיש אז וגם אני לא הרגשתי עד היום, כי עם המשורר אד"ם הפליט פה פשיעה גסה כנגד שימוש הלשון.  המלה "בלעדיו", שהוא משתמש בה בזה, במוןב "כשהוא לעצמו" (שהאשכנזי אומר "אַן אונד פיר זיך", והרוסי  сам по себе), אין לה כלל הוראה זאת בלה"ק, כי הוראתה היא שלילת העצם המדובר;  ולמושג הנצרך לו כאן יאמר "לבדו", ובהיותו נזהר מן השוָאי"ם בראשי המלות היה יכול לאמר "בלבדו" (כלשון חכמים), אבל בשום אופן לא יתכן לאמַר "בלעדיו", שהוראתו היפך המבוקש.

וגם אני נמשכתי אחריו ונכשלתי בלשוני ואמרתי, בשירי "שני יוסף בן שמעון", (כל שירי כ"ד ע' 102[2] ), "ומה כלך ישראל כלך בלעדיך".  מה נאמנו דברי חז"ל שבשתא כיון דעל על.  והנני מתקן בזה את שגיאתי זאת, לקיים מאמרם:  שבשתא ממילא נפקא.

..."עוד אזכור כי פעם אחת הרגשתי בלבי תשוקה עזה לכתוב איזה מליצה, אשר היתה כאש עצורה בעצמותי ובקשתי לי מקום סתר להעלותה על הגליון.  נחבאתי במרתף, ששם היו עומדות חביות ריקות מהופכות וקרקעיתן למעלה, ושם על אחת החביות שפכתי את שיחי על הגליון ואיש לא ראני.  אכן רוחי הציקתני לשמוע משפט איש מבין על מליצתי ההיא, שהיתה ראשית בכורי פרי עטי.  הבלגתי על מורך לבי ואַראה אותה למיכל, והימים ימי שלום בינינו;  ויעט בה בשאט נפש וימלא פיו שחוק.

תנובת עטי ההיא, בעונותי הרבים, לא נתקימה בידי, אבל אין ספק כי היה היה בה כדי למלאות שחוק פי הקורא אותה".  -

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  ראה למעלה עמ' רע"ז.

[2] בהוצאה שלנו (כתבי יל"ג, שירה, עמ' קנ"מ) נדפס כתיקון המחבר.