_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ימי הבית הראשון: רוח חדשה; חורבן שילה ותחית הנבואה

זאב יעבץ

לתוכן הענינים

 

מעוט הגבורה אחרי מות שמשון.   תגבורת המוסר על הכח.   עלי הכהן שופט.   אֳפי עלי.   משכן שילה נפקד.   ערך שילה עד העת ההיא.   הכהונה הגדולה בבית איתמר.   התורה מתחזקת.   המדות מזדככות.   דרכי נעם.   נפשות יקרות.   אלקנה מרומם כבוד שילה במעשיו.   חנה, לבה ורוחה, תפלתה.    התפלה בישראל.   דעת יתרון הצדק על הזרוע.   תחית הנבואה בפי חנה.   ראשית שירת בני קרח.   ראשית שם ה' צבאות.   הכהונה ודלדולה.   שמואל נביא.   מלחמת פלשתים באפק.   ישראל נגף.   בני עלי נופלים.   הארון נשבה.   עלי מת.   חרבן שילה.   נציבי פלשתים בישראל.   חרשי חרב וחנית נשבתים.   הארון בארץ פלשתים.   טחורים ועכברים בפלשתים.   הארון מושב ביתה שמש.   תמותה בבית שמש.   תפוצת קדשי ישראל.   הארון בקרית יערים.   חשן המשפט ושארית כלי המשכן בנוב.   מזבחות בגלגל במצפה ובבית אל.   מרכז ישראל נעתק מאפרים אל גבול בנימין ויהודה.   יהודה מתאחדת עם שבטי ישראל.   שבט דן חוזר בתשובה.   הערך הגדול של שמואל הנביא.   מושבו ברמה.   מזבח ברמה.   מסעותיו בארץ לשפוט את העם.   שבטי ישראל מתאחדים.   אמונת העם בשמואל ובצדקתו.   תורת טהרת דעת ה' בפיו.   תורת נצח ישראל.   תורת מלכות ה'.   הנבואה המקוטעת בימי השופטים.   הנבואה הרצופה מימי שמואל.   הניות ברמה.   בני הנביאים.   דעת קדושים.   טיב הנבואה.   האחדות מחזקת את האומה.   שלום עם האמורי.

 

וגם בימים אשר חי שמשון היה רק הוא לבדו הגבור בארץ ובכל העם לא קמה כל רוח מפני הפלשתים.   ויהי המעט מן העם כי לא ערבו את לבם לעמוד לימינו וירדו עוד שלשת אלפים איש מיהודה אליו בצרת נפשם להסגירו בידי פלשתים  לאמר  "הלא ידעת כי מושלים בנו פלשתים".   אך כל עוד אשר הוא חי, כי אך למען אהבתו לעמו נתן לבני יהודה לשום עבותים על ידו, עשה בפלשתים נקמות, ויה עוד פחד איש אחד מבני ישראל על פניהם, אך למן היום אשר מת שמשון לא היה עוד גם איש לב גם איש זרוע בעם לתת חתיתו על צורריו הפלשתים.   אז נפקחו עיני העם לראות כי אם תִּבוק מישראל הרוח אשר שם ה' בקרבו אז גם זרועו יָבש תִּבַש וכי יען אשר עזבו את ה' אל אחד על כן לא היה להם לב אחד ועל כן נפוצו לשבטיהם ויסר כחם.   ויהפך לב העם ולא נתנו עוד עיניהם באיש תופש חרב מכה באלפיו וברבבותיו, וישימו פניהם באיש נושא את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד.   ויקימו תחת שמשון הגבור האמיץ לשופט את עלי הכהן הגדול איש חסיד ועָנו מאד ובן נאמן לאהרן כי גם  "בשפתיו לא נמצא עול ובשלום ובמישור הלך ורבים השיב מֵעָוֹן".   ויפקדו בני ישראל גם את משכן שילה מרוב ימים וישימוהו לבית מועד לכל שבטי ישראל אחרי נשכח מלבם זה ימים רבים מאד.  

כי ימים רבים מימי פינחס בן אלעזר הכהן לא בא זכר שילה ומשכנה וכהונתה בספר, אין זאת כי לא דרש העם את משכן ה' בשילה.   וגם אלה אשר לא תעו מעל ה' היו מזבחים ומקטרים בבמות, ותנזר כהונת בני אהרן אל עיר שילה לבדה.   ויהיו רק הכהנים והלוים שומרי משמרת משכן ה', אך לא ארכו שם ימי הכהונה הגדולה לבית אלעזר הכהן ותסב למשפחת בית איתמר אשר עליה נחשב גם עלי הכהן אשר היה אחרי מות שמשון לשופט[1].  

ובני ישראל החלו זה ימים רבים מימי יאיר הגלעדי להשליך מעט מעט אל אלילי העמים ולשוב אל אלהי אבותיהם.   ויהיו מלים את בניהם והערלה היתה חרפה בעיניהם[2] ותקע נפשם מכל איש המתחתן בבת נכר[3].   ויחלו לקום בימי עלי נפשות בישראל, אשר היו לחן ולכבוד בנדבת רוחן בנעם דרכיהן ובאהבתם העזה, אשר אהבו את אלהיהן ואת עמן.   ויהי בימים ההם ברמה בהר אפרים איש יְקַר רוח וטהר לב ושמו אלקנה בן ירוחם למשפחת הקרחי[4]  מבני לוי.   ויתאמץ אלקנה בכל עז לגדל את כבוד משכן שילה ולתתו למקדש לכל שבטי ישראל ויעל להשתחות ולזבוח לה' מימים ימימה אל משכן ה' אשר בשילה.   ויהי אלקנה למופת לעמו בחסדיו בצדקתו ובאהבתו את ה' ואת מקדשו[5].   ויהי כי ילדה חנה התמה לאלקנה אישה, אשר אֲהֵבָהּ כנפשו, בֵּן אחרי היותה עקרה ימים רבים ותקרא את שמו שמואל ותשימהו לנזיר אלהים מן הבטן.   ותתנהו באהבתה את משכן שילה, ביום גמלה אותו אל עלי הכהן לשבת כל ימיו לפני ה' ויד אלקנה אישה עמה בדבר הזה[6].   ותהי חנה אֵם שמואל אשר היה לאבי הנביאים בישראל גם לאם הנבואה.   והתפלה אשר התפללה לה' ביום גמלה אותו היתה ראשית לדברי הנביאים ומשוררי הקדש לדור דור.   וַיִשָּׁמעו מפי חנה הנביאה, בקול שירה, הדברים הנעלים אשר נשמעו מפי משה איש האלהים בהר סיני ובערבות מואב.   וככל אשר מלאה שירת דבורה הנביאה רוח גבורה, כן מלאה שירת חנה הנביאה ענות צדק ודומיה לאלהים עושה משפט לעשוקים.  

                    קֶשֶת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל

                    רַגְלֵי חֲסִידָיו יֵשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמוּ

                    כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ[7].  

ותרומם חנה את עבודת ה' בהוסיפה עליה את התפלה הזכה, ותהי למופת ברוך הגיון לבה ובנעם הליכותיה לכל בעלי תפלות ותחנונים בישראל[8].  

והדעת הזאת כי לא בכח יגבר איש החלה מעט מעט לנוח על כל עם ה' למיום אשר שבו מדרכי העמים השובבים.   וישובו אל דרכי תורת ה' האוסרת את הנקמה ואת הנטירה גם לאויב ויקדש בעיניהם המשפט לבדו.   "ובֹא בדמים והושע ידו לו"  היה בעיניהם עון פלילי[9].   הן לכל העמים יחשב עד היום הזה חזק יד לכבוד גבר ובישראל היה זה שלשת אלפי שנה למשל שגור בפי העם  "מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בך"[10].  

ותהי שירת חנה קול ענות הגבורה אשר התגברה בקרב ישראל רוח תורת אל רחום אשר נתן ה' למשה על תועבות עמי הנכר, וראשית צליל קול שירי הקדש אשר החלו למן העת ההיא.   על כן יאמרו חכמי ישראל עדת קרח היתה שוקעת ויורדת ותבא חנה ותעלֶהָ בתפלתה.   ויחלו בני קרח לשיר שירי עז וחדוה לה'[11].   וישָׁמע מפיה לראשונה שם ה' צבאות[12]לאמר המושל בשמים ךובארץ ובכל צבאם למען דעת כל העם כי צבא השמים, אשר עבדו להם עמי הקדם עבודת אלהים, יצירי כפיו הם וכי היקום כלו עבד דומם הוא לה' עושהו. 

ותגמל חנה את בנה שמואל ותעלהו בית ה' לשבת שם כי נזיר אלהים שמוהו הוריו מן הבטן.   ויהי עוטה מעיל קטן ואפוד בד חגור עליו.   ויהיו לשמואל לאומנים חנה אמו הנביאה בילדותו ועלי הכהן בנעוריו.   ויגדל הנער שמואל עם ה' ויקדש וַיִגָלֶה עליו דבר ה' בעודנו ילד[13].   וינבא חזות קשה על חפני ופינחס בני עלי אשר חללו את כהונתם וינאצו את מנחת ה' בעשותם את הרע בעיניו.   ויער הכהן החסיד את אזן בניו למוסר בלשון רכה מלאה חנינה ודאבון ולא הטו את אזנם.   ויבא איש האלהים ויוכח את עלי על עון בניו תוכחת נמרצה על אשר לא כִהה בבניו ברוח כביר וינבא אחרית לא טובה לשני בניו ולכל ביתו וכי תסוב הכהונה הגדולה מבית אביו מבית איתמר אל בית אלעזר[14] וכי נגיד יעמד לישראל אשר יעצר בעמו בעז ובמשפט[15].   ותקע נפש העם מבני עלי הכהנים כי רוח חדשה החלה להתפעם בעם כלו מיום היות עלי לשופט וידעו לבחור בטוב ולמאוס ברע.   ולא הטה עוד משכן שילה את לב העם אשר החל לשאת אליו את עיניהם בימי עלי הכהן אחרי אשר השחיתו בני עלי את דרכם וישימו את עיניהם בנער בשמואל ההולך וגדל וטוב גם עם ה' וגם עם אנשים.   ויהי שמואל לנביא לה'  וישמעו אליו כל ישראל מדן ועד באר שבע[16].  

ורוח חדשה לבשה את שבטי ישראל ויהיו לאחדים ויקֻצו בעול פלשתים וימהרו לפרוק אותו מעל צוארם ויצאו למלחמה על אבן העזר אשר על יד המצפה וינגפו לפני פלשתים אשר שמו את מחניהם באפק אשר ליהודה.   ויפלו מישראל כארבעת אלפים איש.   וישלח העם שילה ויביאו חפני ופינחס את ארון הברית אל המחנה ותחי רוח צבאות ישראל ויריעו לקראת הארון תרועה גדולה.   ויבהלו הפלשתים מאד כי אמרו בא אלהים אל המחנה, כי עד העת ההיא לא הוציאו בני ישראל את ארון הברית בהלחמם עם הפלשתים[17].   ויחתו הפלשתים כי בהיותם בני שבט מצרי ידעו את המכות אשר חלה אלהי ישראל במצרים.   ויתחזקו פלשתים ויתאזרו עז ויכו בישראל מכה רבה שלשים אלף איש.   וישבו את הארון וחפני ופינחס מתו במלחמה.   ויהי כשמוע עלי הכהן, היושב פתח העיר, בלב חרד על ארון האלהים כי מתו בניו וכי נשבֹּה נשבה גם ארון אלהים ויפול מכסאו אחורנית ותשבר מפרקתו וימת בן תשעים ושמונה שנה אחרי שפטו את ישראל ארבעים שנה.  

וכלתו אשת פינחס אשת חיל יראת אלהים מלאו ימיה ללדת ותשמע את דבר מות חמיה ואישה ואת שבי ארון אלהים.   ויהפכו עליה ציריה ותכרע ותלד בן ותקרא לו אי כבוד לאמר גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון ברית ה'[18] ותמות.   גם האשה הזאת מופת היא לבנות ישראל באהבתה לעמה העזה כמוֶת בדור ההוא ככל אשר היתה בת יפתח בדורה.   ומי יודע את ערך התרומה אשר הרימו נשי ישראל כחנה וכאשת פינחס להשיב לב בניהן אל תורת אלהיהםאל עמם ואל מולדתם.  

ובעיני פלשתים היה הנקל לקחת את הארון בשבי ויבאו שילה ויהרסו את משכן ה' ויעשוהו שממה וישביתו מקדש מישראל[19].   ויערך אחד משוררי הקדש ימים רבים אחרי כן דמות מלאה נהי לחרבן שילה לאמר:  

                    וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם

                    וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ בְּיַד צָר

                    וַיָּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ וּבְנַחֲלָּתוֹ הִתְעַבָּר

                    בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ[20] וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ

                    כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה[21].

ויכבידו הפלשתים את ידם על בני ישראל מאד.   וישימו נציב בגבעה למשל בארץ[22] וישביתו כל חרש ברזל מישראל פן יעשו העברים חרב או חנית[23] ואת הארון לא השיבו למקומו ויקחוהו ויביאוהו אשדודה ויגבה לבם וישכחו את הפחד אשר פחדו בבֹא הארון אל המחנה.  

אך לא ארכו הימים ויראו כי לא מגורת שוא היתה מגורתם אשר יגורו מפני האלהים אשר הכה את מצרים ואשר עשה באלהיהם שפטים.   כי מיום שבת הארון בארץ פלשתים היתה יד ה' בהם ובאלהיהם ויפל דגון אלהי פלשתים ארצה וישבר.   ומחלה רעה מאד עברה על אנשי אשדוד ויֻּכו יושביה בטחורים הלא היא מכה טריה בבית הסתרים אנושה מאד.   וישלחו משם את הארון עירה גב ויֻּכו גם הם במכה ההיא וישלחוהו עקרונה ותכבד גם שם יד אלהים ותהי מהומת מות בכל גבול פלשת.   והמון עכברים עלו וישחיתו את יבול הארץ.   ויתאספו סרני פלשתים וקוסמיהם ויועצו ויעשו צלמי טחוריהם ועכבריהם זהב וישימו בארגז ויתנו את ארון הברית על העגלה החדשה אשר עשו וישימו מצדו את הארגז, אשר בו כלי הזהב, מנחה לאלהי ישראל לכפר את פניו וישיבו את הארון עירה בית שמש אשר על גבול ישראל.   ויהי כי מתו בבית שמש אנשים רבים אשר ראו בארון וייראו לאסוף אותו אליהם וישלחו מלאכים ויבאו אנשי קרית יערים ויעלו אותו אל עירם.  

ומרכז כל קדשי ישראל אשר היה בשילה כל ימי היות שם משכן ה' נפוץ כלו.   עבודת בית ה' התפוצצה עוד הפעם לרסיסים כי תחת המזבח האחד אשר היה פתח אהל מועד בשילה ואשר התחדש כבודו בימי עלי ואלקנה קמו בָמות בגלגל[24] במקום אשר שכן שם משכן ה' כל ימי מלחמת יהושע[25], ובמצפה[26] ובבית אל[27].    והכהונה כמעט חדלה[28] ויפוצו הכהנים לעריהם.   וימלט אחיטוב[29] בן פינחס בן עלי הכהן את האפוד ואת חשן המשפט ואת האורים והתומים ומעט מכלי אהל מועד[30] מתוך ההפכה בשילה.   וינס אל נוב אשר על יד עיר ענתות[31] וישב שם הוא וכל וכל בית אביו הכהנים ויהיו כלם חגורים אפוד בד לאות ולזכרון לשארית חמדת בית אביהם[32].   ויכהנו שם הכהנים האלה ויערכו גם את לחם הפנים על השלחן הטהור וישמרו את נפשם ואת כל הבא לגעת בקדשיהם מכל טומאה[33] ויהי המקום ההוא קדש.   ויבאו שמה אנשים[34] לשבת שם ימים מספר להעצר לפני ה'.  

ובכן נפוצו קדשי ישראל לנפוצותיהם כי ארון ה' היה בקרית יערים והכהן הנושא על לבו את האורים ואת התומים והמכהן לפני ה' ישב בעיר נוב.   והמזבחות היו בבית אל ובגלגל ובמצפה.   ותהי התפוצה הזאת למגנת לב לכל איש אוהב עמו.

אך עצם הדבר הזה אשר הכאיב את לב כל רואה לעינים היה למרפא לדורות הבאים ולמקור ברכה וחיים לישראל עד היום הזה בהחל אז שבטי ישראל לשוב להיות לאחדים לגוי אחד.   כי ביום חרבן שילה יצא מן אפרים השבט העז, אשר התנשא תמיד על אחיו, כל הדרו.   ויבא לשכון כבוד בנחלת בנימן, כי קרית יערים, נוב, בית אל, הגלגל והמצפה ערי בנימן כלן.   ויחלו להאָמן בעת ההיא דברי משה איש האלהים אשר דבר ביום מותו על בנימן:  

      בִּנְיָמִן יְדִיד יְיָ יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו

      חֹפֵף עָלָיו כָּל-הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן[35]. 

וקרית יערים עיר בנימן על גבול יהודה[36] היא יושבת, על כן היה ארון האלהים אשר ישב שם לאבן חן להוציא את בני יהודה מִמְצָרֵי גבולם אשר נָזֹרו אל תוכו מימי עתניאל בן קנז מבלי היות להם דבר עם אחיהם.   ויחלו מעט מעט לשוב אל אחיהם ולהלָּוֹת עליהם.   הן אמנם כי עוד ימים רבים נמנו בני יהודה לנפשם ויתר שבטי ישראל לנפשם[37].   אך בכל זאת השתתף למן היום ההוא בכל דבר העם.   ויהיו שני השבטים האלה יהודה ובנימן לבדם הנאמנים לה' ולעמו בכל שבטי ישראל בכל דורותיהם.   ויחשבו גדולי העם את הדבר הזה לטובה גדולה לישראל כי חדל אפרים להיות לראש בישראל ותחתיו קמו בנימן ויהודה אשר ברבות הימים היו לאחדים ויקָּראו יחד אחרי כן בית יהודה. 

                    וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר

                    וַיִּבְחַר אֶת-שֵׁבֶט יְהוּדָה... [38].  

ויהי כי ישב ארון ה' בקרית יערים בין בנימן ובין יהודה וינהו כל בית ישראל אחרי ה'.   ולא הוסיף עוד שבט יהודה להיות בודד לנפשו ויוסף עם ישראל עצמה מיום שוב יהודה על יתר אחיו.   גם בני שבט הדני השליכו בימים ההם מידם את פסל מיכה אשר העמידו בקצה צפון הארץ בעיר לַיִש ביום לכדם אותה וישובו גם הם לה'[39] וישמעו גם הם לקול שמואל הנביא[40] ככל אשר שמעו אליו כל ישראל.  

ושמואל אשר היה ראש כל העם מדן ועד באר שבע בעוד מורהו עלי הכהן חי, היה בדור ההוא למרכז לכל העם כלו הרבה יותר מאשר היה משכן שילה בכל דורותיו[41].   ויקם שמואל אחרי היות משכן שילה לשממה וישם את משכנו ברמה ויבן שם מזבח לה' ויעלו אליו כל ישראל למשפט.   ומדי שנה בשנה יָסוֹב את בית אל הגלגל והמצפה שלשת ערי הקדש בעת ההיא ושפט שם את העם.   ויהי שמואל הראשון מיום מות יהושע אשר בו שמו כל העם מקצה את עיניהם  "וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'"  וכי איש אלהים הוא נכבד מאד וכל אשר ידבר בא יבא[42].   ותיקר גם בעיניו התפלה הזכה ככל אשר יקרה בעיני אמו חנה הנביאה, ויאמינו כל העם כי קרוב ה' אליו בכל עת קראו אליו[43] ויפגעו בו תמיד להתחנן בעדם אל ה'[44].   ויהי בדבר הזה לב העם כפלגי מים בידו[45] וגם הוא האמין בה' כי שומע הוא את שועתו[46] ויחשוב לו לעָוֹן לבלתי התפלל על עמו[47].   אך את כל תעודתו שם להורותם בדרך הטובה והישרה.   ויהי הוא שני למשה בדבר הזה כי גם הוא שם את לבו להדריך את העם לבלתי הנקש אחרי מראה עיניהם כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב[48].   ותהי טהרת דעת ה' ראשית תורתו אשר הורה את עמו וכל סיג נחשב בעיניו כעובר את כלה[49].   ויוכח להם כי המעט מאלהי הגוים אשר זנו אחריהם כי תהו המה אשר לא יועילו ולא יצילו[50], הנה גם כל הרעה הבאה על ישראל פרי הבלי הנכר היא[51].   וַיַעֲמֵק שמואל ויכר וידע כי ישראל עם עולם, כי רוח ה' היא נשמת חייו[52] ועל כן לא יסוף ולא יכלה, כי רוח ההוא לא תסור ממנו עד עולם.  

                    כִּי לֹא יִטֹּשׁ יְיָ אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְּמוֹ הַגָּדוֹל

                    כִּי הוֹאִיל יְיָ לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם[53].  

ותהיינה תוצאות תורת שמואל כי ה' לבדו הוא מלך ישראל[54] באשר חקת תורתו היא חקת ארצו, ומצותו היא הרוח החיה והמושלת בו והמעמדת אותו לעולמי עד.   ועל כן אף כי העלה גם שמואל עולות וזבחים הורה לעם כי לא בזבח ומנחה ימצא איש חן בעיני ה', כי המשמעות לחקי אלהים היא ראשית מצות ה' ומקור כל אמת וכל חסד וכל דעת אלהים, ומרי ראשית כל חטאת ומקור כל עמל ותלאה והבלי שוא.

      שְׁמוֹעַ מִזֶּבַח טוֹב                לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אִילִים

      כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי                         וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצֵר...[55]   

ויגדל שם שמואל לתהלה ולתפארת מאד בישראל לדור דור ויהי משנה בכבודו למשה ולאהרן[56].   כי אמנם הלֹך הלך שמואל בדרך משה ויחזק בחֶבל אשר נפל מיד איש האלהים ביום מותו וישם את לבו להקים את הנבואה בישראל אשר אליה נשא משה את לבו כל ימיו מיום מתן התורה[57].   אך יקר מאד היה דבר ה' כל ימי השופטים וגם בימי עלי לא היה חזון נפרץ[58].   ואם יש אשר עמדו בימי השופטים זעיר שם זעיר שם נביאים לישראל לא עמדו דבריהם להשיב את לב שבטי ישראל איש אל אחיו ולב העם כלו אל תורת אלהיו.   נבואותיהם אשר נשמרו בספר כמעט מדה אחת ופנים אחדים להן, כי ראשית כלן דבר צאת ישראל ממצרים ותוכחה קצרה ומקוצרת מאד תכופה להן[59] וגם הנביאים האלה היו רק מתי מספר מאד ונבואתם מעט מזער עד כי לא נשאר אף לאחד מהם שם וזכרון.   ותהי רוח ה' על שמואל וירא כי באין חזון יפרע עם וישם את לבו להקים מבחורי ישראל לנביאים.   וקרוב הדבר מאד כי הנזירים מן הבטן אשר רבו בעת ההיא התלקטו אל שמואל הנזיר ויהיו המה ראשי הטירונים[60] לנבואה[61].   ויבן שמואל בעירו ברמה את הנָיוֹת[62] ויאסוף שמה כל נער אשר רוח בו ויקרא להם בני הנביאים.   ויורם תורת ה' ודעת קדושים ויאלפם לקח זך ושכל טוב משל ומליצה שפה ברורה ולשון למודים[63].   וילמד את אצבעותיהם לנגן בנבל וכנור[64] והיה מדי נגן המנגן ותנח עליהם הרוח ויתנבאו ויגידו את דבר ה'[65].   ותהי להקת הנביאים נִבְּאִים ושמואל עומד נצב עליהם[66].   ותאָצל הדרת קדש מאת ה' על הנביאים ועל כל דבר פיהם ועל כל הליכותיהם.   ותפקחנה עיניהם לראות במראות אלהים את אשר יקרה באחרית הימים[67].   והיה האיש הרואה אותם מדי הנבאָם וצלחה עליו רוח אלהים ונהפך לאיש אחר[68] ויש אשר תנוח גם על הרואה הרוח והתנבא גם הוא[69].   ויהי דבר ה' אשר בא אל הנביא לשמחת לבב[70] וכדבש בפיו למתוק[71].   אך יש אשר יהיה הנביא שלוח קשה אל העם או אל מושליו וגם אז לא יכחיד את דבר ה' תחת לשונו כי עצור יהיה בעצמותיו כאש בוערת[72] ולא יעצור כח להכיל רוחו בקרבו עד אם שפך אותה אל חיק שומעיו ונפל עליו פחד ה' וחזקה עליו ידו להגיד את אשר צֻוה.  

                    אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא יְיָ דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא[73].  

ויקומו גם בימי השופטים זעיר שם זעיר שם בקרב העם משוררים ומִמֵשְׁלִים ויודעי העתים.   והיתה שירת דבורה לעדה על רוח השיר אשר נחה בימים ההם על ישראל, ומשל יותם בן ירבעל יהיה לאות על דעת משל ומליצה, ודברי יפתח למלך עמון על הדעת את העתים.  

והמחוקקים היו נוצרי התורה בישראל כל ימי השופטים אך לב העם לא דבק גם במעט בתורת ה' חכמה ודעת אשר הורו מתי מספר אלה.   כי גם דרכי העמים אשר בתוכם ישבו גם המלחמות אשר סבבום הסבו עיניהם מנגדה.   אף דבר ה' היה יקר מאד אך למן היום אשר קם שמואל לשופט ולנביא החלה רוח אחרת להתפעם בעם הלא היא רוח הנביאים, כי בני הנביאים בצאתם מן הנָּיות היו לנביאים ויהי דברם כאש לבער כל רשע ונבלה וכפטיש יפוצץ סלע[74]וימלאו כח ורוח ומשפט וגבורה להגיד לעמם את פשעו ואת חטאתו[75].   על כן גדלו אנשי הקדש אלה מכל בני האדם אשר על פני האדמה כי אותם שם ה' לאומנים לעם אשר הקים למופת לכל משפחות הארץ.  

ויהי כי הורו בני הנביאים לישראל את דבר אלהים וילך לב העם הלוך וטהור וינהו בני יהודה ובני ישראל יחדו אחרי ה'.   ותקל יד הפלשתים מעל ישראל כי למיום המלחמה הגדולה באפק כבדה על פלשתים יד ה'[76] ולא יכלו להמיש את צואריהם ממנה ותהי רוָחה ומחיה מעט לישראל.   ואף כי משלו עוד נציבי הפלשתים בישראל הלך העם הלוך וחזק כי יד יהודה השבט האדיר היתה עמם לכל דבר.   ולמען התחזק לעת מצוא על הפלשתים כרתו ברית שלום גם עם יתר האמורי אשר נותר עוד בארץ[77].  

ויהי מקץ עשרים שנה לשבת הארון בקרית יערים וירא שמואל כי נכונה רוח העם בקרבו ויוכח את העם.   ויסירו את שארית פלטת הגלולים מתוכם ויעבדו את ה' לבדו.   ויאסוף את כל ישראל המצפתה ויקראו צום ויסכו נסך מים והנה פלשתים נאספים למלחמה.   ויתפלל שמואל ויעל עולה וה' נתן קולות וברקים ויחתוּ הפלשתים ותהי מהומה במחניהם.   ויחזק ה' את ישראל ויכו בפלשתים מכה רבה בעצם המקום ההוא אשר הֻכו בני ישראל מידם זה עשרים שנה[78] ויקחו ביד חזקה את כל עריהם אשר גזלו מהם פלשתים מעקרון עד גת.   ולא יספו עוד פלשתים כל ימי היות שמואל לשופט לבא בגבול ישראל למחלמה אך את נציביהם לא הסירו מן הארץ וחרשי ברזל לא נתנו עוד לקום בישראל.   ויצב שמואל מצבת אבן על יד המצפה ויקרא שמה אבן העזר לאמר:  עד הנה עזרנו ה' וינח לישראל וישבו כמעט בטח[79].   אך בעצם העת אשר הונח לישראל מעט מן הפלשתים נגבה מערבה נעור מפאת מזרחה צפונה העמוני אשר קם לחבר לפלשתים לערוץ את ישראל מימי יאיר הגלעדי וישם את  פניו בארץ ישראל לרשתה.   ושמואל שם את לבו אל קרב הארץ להעמיד אותה במשפט.  אך לעת זקנתו לא היה בו עוד כח לסוב בכל גבול הארץ.   וישם את יואל ואת אביה בניו לשופטים בבאר שבע בקצה נגב יהודה.  

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1]   עיין מגלת היחס לכהנים גדולים שבסוף הכרך,  בהערה לתולדות בני איתמר.  

[2]   שופטים י"ד,  ג'.   ונפלא הוא,  כי ביותר נתגנו בערלה הפלשתים  (ט"ו,  י"ח.  ש"א י"ד,  ו'.  י"ז,  כ"ו,  ל"ו.   י"ח כ"ה ל"א,  ד'.   ש"ב,  א',  כ'.  ועוד)  וגם יתר בני חם נתגנו בה וביחוד מצרים (יהושע ה',  ט'.   ישעיה כ',  ד'.   יחזקאל ט"ו,  כ"ו),  וקרוב הוא כי יש בגנוי זה קצת רמז למעשה חם בן נח (בראשית ט',  כ"ב).  

[3]   שופטים י"ד,  ג'.  

[4]   דהי"א ו',  י"ח – כ"ב.  

[5]   עיין דברים יפים ומתקבלים תד"א רבה ח'.  

[6]   ש"א  א',  כ"ג.

[7]   ש"א  ב',  ד',  ט'.  

[8]   ברכות ל"א.   וע' רש"י ד'ה מפני מה תקנו (סוטה ל"ב).  

[9]   ש"א  כ"ה,  ל"א ל"ג.  

[10]   כ"ד,  י"ד.

[11]   סנהדרין ק"י.   וביתר באור בר"ר צ"ח.

[12]   ברכות ל"א:   ועיין קונקורדנציא זראית כי אמנם לא נזכר שם זה קודם לכן.  

[13]   לפי דברי הקדמוניות  (4  10,  V)  היה שמואל בימי נבואתו הראשונה בן שתים עשרה שנה.  

[14]   "והקימותי לי כהן נאמן והתהלך לפני משיחי:  זהו צדוק הכהן לפני דוד המלך"  (תדא"ר  י"א)  ובאמת נטלה כהונה ונתנה לצדוק  (מ"א ב',  ל"ה)  ואביתר היה מבית עלי  (כ"ז)  ואת אחימלך בן אביתר אתה מוצא,  כי מבני איתמר הוא  (דהי"א  כ"ד,  ג')  וצדוק היה מבני אלעזר  (שם).  

[15]   במלת  "משיחי"  (ש"א ב',  ל"ה)  נרמזה מלכות,  ובכן אנו מוצאים גלוי דעת זה באומה פעם שלישית:  בימי גדעון  (שופטים ח',  כ"ב),  בימי אבימלך  (ט',  ו')  ובנבואה זו.  

[16]   "שמואל מורה הלכה בפני רבו היה"  (ברכות ל"א:)  לפי עצם פשוטו של עקר מסורת זו פירושה,  כי בעוד עלי חי כבר היה שמואל לשופט (ועיין רלב"ג  ש"א ג',  כ"א)  והפסוקים המובאים בגמרא שם אינם מעיקר המסורת אלא אסמכתא,  ואברבנאל והרלב"ג הטיבו להחזיר את פסקת  "ויהי דבר שמואל"  שבראש פרשה ד' לשלפניה,  לסוף פרשה ג',  כי אי אפשר לסופר הקדוש ליחד את שם שמואל על מלחמה,  שסופה היתה מפלה וחורבן.   

[17]   "כי לא היתה כזאת אתמול שלשום"  (ש"א  ד',  ז').  

[18]   פסוק כ"ב בא להודיענו,  כי עקר צערה וגרם מיתתה היה שבי הארון.  

[19]   ירמיה ז',  י"ב.  י"ד.  כ"ו,  ו'.  ט'.  

[20]   מכאן יש לשמוע,  כי שרפו את המשכן או את העיר באש.  

[21]   תהלים ע"ח,  ס' – ס"ד.   ועיין מדרש תהלים תרגום יונתן רש"י וראב"ע.  

[22]   ש"א  י',  ה,.  

[23]   י"ג,  י"ט.   ומנוי הנציבים וגזרת אסור עשית כלי נשק לא היה אפשר להיות,  כי אם במלחמה זו,  כי ממלחמה זאת ועד אחרית ימי שאול היתה יד הפלשתים על התחתונה במלחמותיהם כאשר יתבאר להלן.  

[24]   ש"א י',  ח'.   י"א,  ט"ו.   ט"ו,  כ"א.  

[25]   יהושע ה',  י'.  

[26]   עולה ממליצת "אל ה' המצפה"  (ש"א י',  י"ז)  ומן הצום,  אשר קרא שמה שמואל ונסוך המים והקרבן (ז',  ו'.  ט).  

[27]   עולה ממליצת עולים אל האלהים בית אל (י',  ג')  ובזמן ההוא היו הבמות מותרות:  באו לנוב וגבעון הותרו הכמות (זבחים קי"ב). 

[28]   ר' יהודה אומר אין מנחה בבמה וכוהן ובגדי שרת וכלי שרת וכו'  (קי"ג).   ודבר זה מתקבל מאד,  כי לולא כן,  לא הקריב שמואל הלוי בעצם ידו את קרבנותיו.    

[29]   אחיה בן אחיטוב    אחי אי כבוד    בן פינחס בן עלי הכהן (ש"א י"ד,  ג')  הוא אחימלך בן אחיטוב  (כ"ב,  י"א)  היה בעל האפוד  (כ"א,  י')  והשואל בו באלהים  (ב"ב,  י')  והנושא את האפוד גם במלחמה  (י"ד,  ג'),  ובמות אחימלך ביד דואג האדומי ורק בן אחד נמלט לו,  מלט הנער הזה את האפוד,  אשר היה תפארת בית אביו.  

[30]   מ"א,  ח',  ד'. 

[31]   נחמי' י"א,  ל"ב.   

[32]   אפוד בד,  אשר חגר גם שמואל הלוי  (ש"א ב',  י"ח) גם דוד למטה יהודה (ש"ב ו',  י"ד)  לא נחשב על בגדי כהונה כי לכהן הדיוט לא היה אפוד כלל ולכה"ג היה חשן ואפוד,  אשר בו ישאלו את משפט האורים.  

[33]   ש"א  כ"א,  ה' – ז'.

[34]   ח'.  

[35]   דברים ל"ג,  י"ב.   ועיין מאמר ר' חיים רבה לר"ש ברבי  (ירושלמי מגלה א',  י"ב)  ועיין זבחים קי"ח:   

[36]    "והיא היתה גבול בין יהודה ובנימן" (במדבר רבה,  ד').  ועל כן נחשבה גם בתוך ערי יהודה  (יהושע ט"ו  ס') גם בתוך ערי בנימן  (י"ח,  כ"ח.   נחמיה  ז',  כ"ט).  

[37]    ש"א י"א,  ח'.   ש"ב  כ"ד,  ט'.  

[38]    תהלים ע"ח  ס"ו – ס"ח.  

[39]    כן עולה מן הכתוב  (שופטים י"ח,  ל"א).  

[40]    ש"א ג',  כ'.  

[41]    על זאת תעיד מליצת  "מדן ועד באר שבע"  (ש"א ג',  כ').  

[42]    ט',  ו'. 

[43]    תהלים צ"ט,  ו'.  

[44]     ש"א,  ז',  ח'.   י"ב,  י"ט.  

[45]    שם.

[46]    י"ז.  

[47]    כ"ג.  

[48]    ט"ז,  ז'.  

[49]    בכל לבבכם.   ועבדוהו לבדו  (ז',  ג')  בכל לבבכם  (י"ב,  כ')  באמת בכל לבבכם  (כ"ד).  

[50]    ש"א י"ב,  כ"א.

[51]    הסירו את אלהי הנכר... ויציל אתכם מידי פלשתים  (ז',  ג'.  עיין י"ב,  י"ד-ט"ו).  

[52]    ט"ו,  כ"ט.   ועיין הרלב"ג.  

[53]     י"ב,  כ"ב.       

[54]    י"ב.  

[55]    ט"ז,  כ"ב-כ"ג.  

[56]    ירמיה ט"ו,  א'.   תהלים צ"ט,  ו'.  

[57]    במדבר י"א,  כ"ט.   דברים י"ח,  ט"ו-י"ח.  

[58]    ש"א ג',  א'. 

[59]    שופטים ב',  א'-ג'.   ו',  ח'-י'.   י',  י"א-י"ד.  

[60]    בשמות רבה ג' קראו רבותינו למתחיל המתחנך להיות נביא  "טירון"  לנבואה...  והמלה רומית,  ובלשונות אירופה יקרא כיום  Candidat . 

[61]    עמוס ב',  י"א.   דבר הנזירות לא נמצא במקרא,  כי אם בפרשת נזירים בחומש הפקודים (במדבר ל',  ובשמשון ובשמואל,  ואם כן נסמכה בעמוס הקמת נזירים לנביאים,  אין זאת כי אם בימי שמואל הכתוב מדבר,  כי רבן של הנביאים הרצופים ודאי היהשמואל ולא אחר,  כאשר השכילו קדמונינו לקרא לו  "שמואל רבן של נביאים"  (ירושלמי חגיגה ב',  א') ונזירות האמורה באיכה ד',  ז' פירושה שררה,  כי בפסוק ההוא ידובר על העדנה המופלגת ולא על הפרישות.  

[62]    "בית אולפנא"  (תרגום ש"א י"ט,  י"ח) וכן פירש רש"י ורד"' ורלב"ג.  

[63]    רש"י קורא לנביא:  פרעדיגער,  (שמות ז',  א') ורשב"ם קורא לו:  דברן (שם) ולהלן הוא קורא את הנביא:  "בעל דברי שבח ותוכחות"  (פ"ו,  כ').  

[64]    ש"א י',  ה'.  דהי"א כ"ה,  א'.  

[65]    מ"ב ג',  ט"ו.

[66]    ש"א י"ט,  כ'.  

[67]    ישעיה ב',  ב'.   יחזקאל ל"ח,  ח'.   ט"ז.   הושע ג',  ה'.  מיכה ד',  א'.   ועיין גרץ I נאטע 2.  

[68]    ש"א י',  ו'.  

[69]    י"ט,  כ'-כ"ד.  

[70]    ירמיה ט"ו,  ט"ז.

[71]    יחזקאל ג',  ג'. 

[72]    ירמיה כ',  ט'.  

[73]     עמוס ג',  ח'.   

[74]    ירמיה כ"ג,  כ"ט.  

[75]    מיכה ג',  ח'.  

[76]    ש"א ז',  י"ג.   ונראה כי מכות מדינה היו בהם רעב ודבר ומחלה.  

[77]    ש"א ז',  י"ד.  

[78]    ש"א ד',  א'.  ז',  י"ב.  

[79]    י"ב,  י"א.