_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו: דרכי בני-ישראל עד מות דוד

זאב יעבץ

לתוכן הענינים

 

דרכי עבודת השדה הכרם והגן.  מרבית העץ והבושם.  סדר העבודה ושמות כלי מעשיה.  עבודת הרועים ודרכי חייהם.  מרבית הבהמה מעשה החלב וגזת הצמר.  שמחת הקציר הבציר והגזה.  מעשה הדבש.  הדיגות.  חרושת העץ המתכת המטוה והארג ומעשה הבגדים.  הליכות מרום העם.  נדיבות ודרכי נעם.  אהבת החרות והכבוד.  לב אחד לשרים ולעם.  האהל והבית.  תכונת הבית וכל כליו.  המאכל והמשקה.  מנחת רֵע והכנסת אורחים. ,תלבושת הכהנים והנביאים.  הנקיון.  הרחיצה.  הסיכה.  התכבוסת והתספורת.  כלכול השער ועדי זהב.  תמרוקי הנשים ועדניהן.  הארושים והמוהר.  החתן והכלה בתפארתם.  החופה והחתונה.  ערך היופי והאהבה.  מעמד האשה, ערכה חובתה ותעודתה בעיני בני ישראל.  אהבת הבנים.  מלאכת האיש והאשה.  הבנים והבנות בבית ובשדה.  חלוק זמנים.  חפץ קיום המשפחה.  היבום.  הקנין והעושר   המטבע המדה והמשקל.  ימי שמחה זבחי הימים חדש ושבת.  סדרי אֵבל.  תכונות הערים.  ארחות המשפט.  הזקנים העדות והשבועה.  תכונת חומת העיר ומשמרתה.  הדרכים ומכשירי הנסיעה.  הצבא כלי הנשק ודרכי המלחמה.  המחנה המארב והמצור.  כבוד הגבורה.  אהבת האומה ואחות השבטים.  גאון מולדת וזכר קדמוניות.  כבוד תורת משה וכבוד הנביאים.  דעות העם על הנביאים.  כבוד הכהנים.  עבודת ה' ומשפט האורים.  בית אהרון ובית הלוי.  קדושת הארון.  נסך מים ואפוד בד.  משמרת המצוה.  אמונות ודעות.  הגורל.  כשפים והבלי שוא.  מעשי הנביאים.  תועלת הכתב.  חתום ספר יהושע.  חבור ספר שופטים.  ספרי שמואל נתן וגד וספר רות ומזמורי דוד.

 

בימי שאול החלו ימי הגדולה והעושר לישראל, על כן החלו גם כל דרכי העם להשתנות מעט מעט מן המשפט הראשון, אשר היה להם בימי השופטים בהיות עוד למרבית העם רק משלח יד אחד, הלא הוא עבודת האדמה, ובחרושת נמצאו בקרבם רק מעט מזער.

ויזרעו בני ישראל את שדותיהם חטה[1]  ושעורה[2]  וכֻסמת[3]  פול[4]  ועדשים[5]  קצה וכמון[6]  ויטחנו את חטיהם ואת שעוריהם[7]  לקמח, או לסולת דקה או לגרש[8] או יכתשו אותם בעלי[9]  לריפות[10], ויש אשר יקטפו מן החטה מלילות[11]  ואכלו אותה כרמל[12], או קלֹה יקלו אותה באש בעודה אביב[13]  והיה שמה קלי.  ותהי החטה כלה רק למאכל אדם, ומרבית השעורה היתה מספוא לבהמה[14]  ותרב ותמלח החטה מאד בארץ ישראל ותהי בימי המלכים למקור עושר גדול, כי המותר אשר הותירו יושבי הארץ מלחם ביתם הוציאו בשפע רב וימכרוהו בכסף מלא לארצות הנכר[15] .  ולהטי מנית, אשר בעבר הירדן יצא שם בגוים[16].

וירבו בני ישראל לנטוע כרמים, ותגדל בתוכם עבודת הכרם כעבודת השדה ויְטֵיבּוּ מאד את אדמת הכרם מקמשונים ומחרולים[17], ויסקלוה מאבן[18],  ויבנו לה ודר אבנים מסביב[19].  ויפקדו ויזרו את גפניהם בתבונות כפיהם ותלך הגפן הלוך וטוב, ותהי לשורקה[20] ויחצבו יקבים*  בתוך הסלע וחקקו להם גת ממעל ליקב, ומלאו את הגת ענבי הגפן, ודרכו אותם ונסחט דם הענבים.  וירד ובא התירוש מל היקב, ועמד וקפא שם עד אשר שקעו השמרים ארצה, והיה ליין, וליין טוב, האד קראו חֶמֶר[21].  ויש אשר החמיץ איש את יינו, ויהי לחומץ יין, או אשר לא הביא את פרי גפנו אל גתו, כי אם נתן אותו במים או בכל משקה למינה נאיה למשרת ענבים[22]  או שטח את הענבים אל השמש ועשה אותם צמוקים[23], ויקראו לעובדי הכרם כורמים ולדורכי הענבים יוגבים[24].

וגם מעשה הזית היה רב בישראל, כי הרבה העם לנטוע זיתים.  ויָמֹצו את שמנם.  ויצא ברבות הימים שם גדול בגויים לשמן הארץ ההיא.  ויצא בשפע רב ארצה צור[25]  ומצרימה[26]  וגם לארצות הרחוקות[27].  והשמן הכתית יקר מאד, ויהי המעט מחלב היצהר, כי היה למאכל ולמאור, ויעשו ממנו גם משחה ומעשה רוקח להריח בו, ותמרוקי עדנים לנשים.  אך בכל זאת רבתה עבודת היין מעבודת השמן בכל ימי הבית הראשון, כי לא הרבו העם לאכול את שמנם ככל אשר הרבו לשתות את יינם ולשרות את פתם בו[28], וגם התאנה היתה רבה בארץ.  ואכל העם את התאנים כאשר הן, או ידרכו אותן בכלי והיו לדבלים[29], או לשמש ישטחו אותן ועשו אותן קיץ[30].

ויכבד העם בגפן ובזית ובתאנה ויאמרו, כי הגפן בתירושה והזית בדשנו ישמחו אף יכבדו אלהים ואנשים[31].  ולאיש אשר ברכו ה' יאמרו בני ישראל בימים ההם, "איש יושב לבטח תחת גפנו ותחת תאנתו"[32].  וירבו שלשת העצים האלה מעצי

הרמון התמר והתפוח[33], אך בכל זאת נמצאו בימי המלכים הראשונים לבית דוד פרדסים שכלם רמונים[34], ויוציאו מן הרמון עסיס מתוק וטוב[35] ומן התמרים הוציאו דבש.  והתפוח היה למשל בריחו המשיב נפש[36], ואת עבודת הַבֶּטְנֶה[37]    השָקד[38], והאגוז[39], אשר גם אותם הצמיחה ארץ ישראל, לא הרבה העם לעבוד.  וקרוב הוא, כי גם עבודת הירק היתה מעט מזער כל ימי הבית הראשון[40].

והיערים והֵחֶרשים הצמיחו עץ רב למינהו:  השקמה[41], האלון הלבנה והאֵלה[42], ארז שטה והדס ועץ שמן ברוש תדהר ותאשור[43]  תרזה ואורן[44], ויהיו העצים האלה עצי חפץ ויצלחו למלאכה לבנין ולכלים.

ולמן העת, אשר היתה הרוחה לישראל ויקומו להם מלכים יושבים לכסא, והעושר החל לרוב בארץ, שמו רבים את פניהם גם אל נטעי הנעמנים אל השושנים ואל הסמים לפקדם ולכלכלם ביד חרוצים.  ותהי השושנה הנאוה, והחבצלת הרכה והדודאים הענוגים משוש ומחמד עין לרעים אהובים.  ותוצא הארץ יבול חמדת עדנים ושפעת ראשי בשמים נרד כרכום, מור אהלות, קנה קנמון, לבונה[45], נטף, שחלת[46]  וקדה[47]  ומר דרור[48].  ויצלח מאד הכפר בעין גדי[49], והצרי הטוב אשר בגלעד היה ברבות הימים למקור עושר רב מאד לישראל[50], ויהיו הרים וגבעות בארץ אבותינו, אשר קראו להם:  הר המור גבעת הלבונה[51], ויאצלו נטעי שעשועים אלה רוח הן על נוטיהם וילמדו את אצבעותיהם לטעת את ערוגות הבושם את מגדלות המרקחים[52], בטוב טעם, ולבלתי היות מקום רֵק בחלקת השדה, אשר לא יעשה פרי תבואה, שמו לב אל הסדר גם בזרעם את הדגן.  ותוף הארץ הזרועה ותהי כיריעת תשבץ כלה[53].

וחרש כל אזרח בישראל את חלקת שדהו בבקרים ונהג אותם בדרבן[54], אשר יאמר לו מלמד הבקר[55]  ודש את דישו בשורים[56]  או באופן עגלה[57]  או במורג חרוץ[58]  וחבט את חביטו[59]  במטה או בשבט[60]  וזרה את גרגו בָרַחת ובמזרה[61].  ועשה את כל המעשים האלה כל איש בעצם ידו, אף כי נערים[62], ונערות[63]  היו לנכבדי העם לעשות להם כל עבודה בבית ובשדה.  אולם בבוא עת הקציר ורבו הקוצרים העושים במלאכה, ונצב בעל השדה על הקוצרים לאמץ את ידיהם למהר לעשות את מלאכתם ולכלותה.   והפקיד עליהם גם את אחד מנעריו[64] לנצח עליהם, וקצרו הקוצרים את הקמה ואלמו אותם לאלומות גדולות אשר יאמר להן עמרים[65]  או לקטנות, אשר יאמר להן צבתים[66]  ושמו את האלומות לערֵמה, וקראו את שם הערמה גדיש.  וככלות קציר יתנו את האלומות במעגל רחב ידים בשדה, ופתחו אותן והיה שֵם המעגל גורן, והעבירו על הגורן סביב סביב את השוָרים או את המורגים ונָדושו השבלים.  ואחרי הִזָרות הַדָיִש על פני רוח, ונדף המוץ והיה הדגן הנופל ארצה בָּר, לאמר :  אֹכל נקי, אשר אין עוד כל עֵרב בו.  ושמרו בכל השדות את גרנותיהם בלילות[67]  ועשו להם סכות ומלונות ללון בם[68].  ונאסף הבר באחרית ימי הקיץ, המה ימי האסיף, אל האֹסם[69]  או אל המגורה[70]  והיה ללתם הבית, ולמאכל, לבהמת הבית לכל השנה, ולזרע האדמה לשנה הבאה.

ויהיו כלי המעשה לעבודת האדמה, המחרישה והאֵת, הקרדום ושלש הקלשון[71], המעדר[72] והחרמש[73], המגל[74]  והמזמרה[75], הרחת והמזרה[76].  העול, המוסרות והמוטות, אשר על הבקר ביום החריש נקראו בשם אחד "כלי הבקר"[77].

וחלקת השדה נָמֵדה על פי אשר יחרוש האכר בצמדו יום תמים.  ותקרא המדה הזאת מענה או צמד שדה[78]  או צמד כרם[79].

ןתכָכד עבודת האדמה מאד מאד בעיני אבותינו הראשונים.  ויהיו האנשים אשר באו אחר הבקר מן מעשיהם מן השדה בערב, קמו כן למלכים ולנביאים בעמם[80].

וגם אנשי המקנה היו רבים בישראל, רועי צאן ובקר גבורים ואמיצי לב, אשר ילחמו גם באריות גם בדֻבים, אשר פרצו אל עדריהם והוציאו בלעם מפיהם בידם החזקה[81].  והרחיקו הרועים נדוד בימי המרעה מעריהם[82], ונטו להם אהלים קלים, אשר יקראו להם אהל רועי[83], נוה[84] או משכן הרועים[85].  ובבוא רועים רבים אל המרעה אחד, וחלקו את האדמה בינהם, ותקעו אהליהם סביב, ורעו איש את חלקו מבלי בוא בגבול רעהו[86], ויהיו כלי הרועה הילקוט[87], אשר ישים בו את הצדה לדרכו.  וראש כלי מלחמתו הוא מקלו וכף הקלע [88], אשר בה יקלע באבן אל השערה מבלי החטֵא.

וכלי האהל המה חֵמת המים[89]   ונאד החלב[90]  כלים קלים, אשר בהריקו אותם וגָלַם אותם הרועה כבגד ושם אותם על שכמו או על חמורו ולא יכבדו עליו בדרך.  והשקו הרועים את עדריהם בשקתות אבן[91]  ברהטים[92]  עשוים בעץ או באדמה, והרביצו אותם בצהרים[93]  וקראו למקום אשר ירביצו שם את צאנם או את בקרם מרבץ צאן[94]  רבץ בקר[95]  ובערי הרועים ובכפרים בנו גדרות[96]  לצאנם, אשר יקראו להם מכלאות צאן[97]  ורפתים[98]  לבקר.  ויקרֵא הבקר אשר רעה באחו בקר רְעי[99].

ויהיו אנשים מן הרועים, אשר אבסו את עגליהם ואת בקרם, ויהיו לעגלי מרבק[100]  ולשורם אבוסים[101]  ולמריאים[102], וילעיטו את צאנם ויהיו לכרים[103].  ולפרי הבשן ולמריאיהם וכריהם יצא שם לתהלה בכל ימי הבית הראשון[104].  ויאָמר למגדלי הבקר הבוקרים[105]  ולמגדלי הצאן נוקדים[106].  ויהי שֵם הצאן והבקר, אשר כלכלו אותם אלפים[107], לאמר מגֻדלים ומלֻמדים[108]  ויאכילו אותם בליל חמץ[109], וילמדו אותם לדוש את הגרנות, למען יאכלו בדִשָם ויפושו[110].

ויחלבו הרועים את מקניהם ויוציאו ממיץ החלב חמאה[111], או יתיכו את החלב והקפיאוהו והיה לגבינה[112]  ולחריצי חלב[113].  ואם מחלב פרה יצאה הגבינה וקראו לה שפות בקר[114].  ויהי מעשה החלב רק ללחם הבית[115].  אךְ הגזה, אשר יגוזו אנשי המקנה את צאנם, היה למקור עושר לבעליה.  והיה בגזוז איש את צאנו, ועשה משתה לגוזזיו ולכל אוהביו.[116].  ויהי היום ההוא יום טוב[117]  וגם הכורמים יעשו הלולים[118]  ושמחה ואכלו ושתו ורגנו ביום כלותם את בציר כרמיהם.  ובכל ימי הבציר ירֻנן וירוע בכרמים וביקבים וקראו הדורכים איש אל רעהו מטוב לב "הידד !"[119].  ועובדי האדמה יגילו ביום כלות הקציר[120], כי הקציר הבציר והגזה, היו מוצא מחית העם משען לחמו וגם מקור עשרו.

ויהיו הרועים למשל ברחמיהם הרבים, אשר רחמו על עדריהם[121]  ותאצל מדמות חיי הרועים רוח חן ונֹעם תֹם ושקט על העם ועל הֲלָך נפשו.  ותתכנס הרוח הזאת ותשמר בשירים, אשר יהיו למופת כל ימי הארץ ברוב נעימותיהם ובחמדת שעשועיהם[122]

והדבש היה גם הוא רב[123]  ובארית ימי הבית הראשון יצא דבש מארץ ישראל בידי סוחרי צור לכל אפסי ארץ[124] .  אך את דרך כלכלת עבודת הדבש בימי הבית הראשון אין לדעת עוד.

ודַיָגים שטו על פני הימים והנהרות בצנות ובסירות דוגה[125] והעלו בחכה או במכמרת את דגיהם[126].

וגם ממלאכת העבודה וממלכת המחשבה לא הרפו אבותינו את ידיהם בימי השופטים.  ובני שְריה הקנזי למטה יהודה[127] לא היו החרשים האחדים בישראל.  ויהיו בתוכם צורפי זהב וכסף[128]  וחרשי נחשת וברזל בדיל ועופרת[129], אשר עשו כל כלי נחשת אשר יבשלו בהם:  דוד פרור כיור קלחת ומזלג[130]  ומֵשרת[131]  מחבת[132]  ומרחשת[133]  ומחתה[134]  אגן[135] ומדוכה[136], וכל כלי ברזל למלאכת הבית :  המאכלת[137]  והתער[138], המורה[139]  והמלקחים[140].  ומלבד הימים אשר הכבידו הפלשתים את ידם עליהם, היו בגבול ישראל חרשי ברזל אשר עשו להם כל כלי מלחמה[141], כל כלי עבודת האדמה וכל כלי מלאכת חרשי העצים : מְגֵרות, חריצי ברזל ומַגְזרות ברזל[142].  ובאחריות ימי השופטים, כאשר החל שמואל ללמד את ידי בני הנביאים לנגן, קמו חכמי חרשים אשר כוננו בתכונת כפיהם כל כלי שיר נבל, תוף חליל וכנור[143]  שלישים[144]  מנענעים צלצלים[145]  מצלתים וחצוצרות[146].

ומעשה הבגדים, הלא הוא מלאכת המטוה ומעשה אורג ורוקם עלה בידי ישראל ממצרים[147].  וככל אשר היו אז המלאכות האלה, אשר נחשבו לחכמה, בידי הנשים[148]  וכן קמו בידיהן כל ימי הבית הראשון[149].  וערכו את פשתי העץ על הגג[150]  ליֵבשן ועשו בפשתים ובצמר[151]  וטוו חוטים וארגו בגדים לכל נפשות הבית, יריעות[152]  לאהל, מסך[153]  לפתח ומטפחות[154]  למעטה ולכל דבר חפץ.  ותהיינה נשי חיל, אשר העדיפו לעשות מדי צורך בתיהן ותמכורנה את מותר פרי כפיהן החוצה[155].  וגם מן השש, הארגמן[156]  ותולעת השני[157] לא חשכו את ידן ותארוגנה גם את המטוה היקר הזה לבגדים להן ולנפשות ביתן.  ומלבוש השָני נחשב למגן מפני הקרח בימי השלג[158].  ויהיה הכלים אשר עשו הנשים בהם את מלאכתם הפלך והכישור[159]  יתד הארג[160]  ומנור האורגים[161].

וירחב גבול מלאכת המחשבת למן היום אשר החלו לקום מעט מעט אנשים, אשר אמרו להכבד על פני אחיהם בתקפם ובעשרם.  ויקראו לנפשם שרים ואדירי עם[162] , ולקחו להם השרים בימי השופטים נשים רבות, ויוָלדו להם בנים רבים, ונחשב להם רוב הבנים לכבוד ולתפארת[163] , ולבשו רקמת שלל צבעים, והעלו על צואריהם צבע רקמתים[164]  וישבו על יריעות יקרות אשר יקראו להן מִדִין[165] , ושתו את יינם בכלי חמדה, אשר יאמר לו ספל אדירים[166] , ורכבו על אתונות צחורות[167]   ואת בניהם הנערים ירכיבו על עירים בני אתונות[168] , ולרגלי שרתי אשת השר תלכנה חמש נערות לשרתה[169] .

ומשפט נשי הגדולים מימי שאול והלאה ללבוש שני ולהעלות עדי זהב על לבושן[170].  ויהיו אנשי השם אשר בעם נדיבי לב[171]  אנשי חיל אשר כל דבר נבלה חנף, בצע ואוָן זמות ואמרי שקר[172]  היו להם למורת רוח ולחרפה[173]  ויקראו לכל איש פורע מוסר "בליעל", לאמר :  איש אשר רק ירוד ירֵד ועלה לא יעלה.  וגם אם יעשה להם איש רעה ונשאו לו אם רק בתם לבבו הרע להם[174] .  אך שִלֻמת רעה תחת טובה נחשבה לנבלה ולחטאת מאין כמוה[175] .  אולם אם בגוד בגד איש ברעהו אז נֻקה העשוק בהשיבו לו כגמול ידיו והעיד על כל נעלם את ה' לעד[176]  ולדֵין[177] .  ואיש כי ידור נדר לא יהיה דבר, אשר ייקר לו מלשלם נדרו.  ויש אשר עברו חוק ומשפט בהעדיפם החמיר בדבר זה[178] .

ותהי שפת הנדיב שפת יתר[179] , וידברו איש אל רעהו רכות ונעימות, חן ונדיבות.  והיה בבוא איש אל אחיו וקרא לו לשלום[180]  וענה אותו :  "שלום בואך!"[181] .  ויש אשר ימצא איש את רעהו, וברך אותו לאמר : "ה' עמך גבור החיל!"[182]  והשיב לו האיש "יברכך ה'!"[183]  ובצאתו מאת פניו, ונפטר בכבוד, ואמר אליו "שלחני"[184]  וענה אותו רעהו : "לך לשלום!"[185] .  וכי ישאל איש רעהו חסד וענה ואמר : "אם נא מצאתי חן בעיניך אדוני[186]  ועשית לי את החסד הזה".

וכי יעשה לו הדבר אשר שאל, והשתחוה האיש השואל ואמר:  "אמצא נא חן בעיניך אדוני"[187] .  ואשה כי תכלכל את דבריה בחן ובכבוד ואמר לה האיש השומע "ברוכה את וברוך טעמך"[188] ).  וכי ידבר איש או אשה לאיש שר וגדול לא יאמרו :  אדברה נא או אעשה נא, כי אם כה יאמרו לו "ידבר נא עבדך"[189] , תעש נא אמתך[190]  או שפחתך[191]"  וחנן האיש הנכבד את הנפש הקטנה ממנו ודבר אליה רכות וקרא לה בדברו עמה "בני"[192] , "בתי"[193] .

ויהי כי בחרו נדיבי העם בכבוד, ויאהבו גם את החֵרות מאד, ויאָמר על איש אשר היה נדיב ואדיר כל ימיו:

יָדֶיךָ לֹא-אֲסֻרוֹת וְרַגֶליךָ לֹא-לִנְחֻשְתַּיִם הֻגָּשוּ[194].

ומות האיש אשר שכב  בכבוד בביתו[195]  או אשר מת במלחמה[196]  נחשב למות ישרים.  אך מות האיש אשר נפל ביד אורב[197]  או ביד אשה[198]  נחשב למות נבל.

והגדולה אשר פנות העם[199]  לא הרֵעה מאומה, ולא הסיגה גבול איש, כי לא נעלו השרים על אחיהם בכל דבר משפט.  על כן לא צרה בהם עין יתר עם הארץ.  ויש אשר קראו הנביאים לאיש מקרב העם להתיצב בראש, ויען האיש "הנה אלפי הדל ואנכי הצעיר בבית אבי"[200]  ואין זאת כי אהֹב אהב העם את נכבדיו ויבטח בם, כי מעוז הם לעמם, ובישרת לבם עשו להם את כל הכבוד הזה.

וגם בכל חיי הבית היה כמעט דרך אחד לכל העם ופנות העם לא נבדלו מקצות העם[201] מעט מזער.  ויהי מעון אנשי המקנה באהלים, אשר מיתריהם קשורים אל יתד האהל, אשר יתקעו בארץ במקבת[202] .  ולאשה היה אהל לבד[203] .  אך מרבית העם עובדי האדמה ויושבי הערים ישבו בבתים מוצקים.  וחדרים היו לפנים מן הבית למעון האשה[204]  ולכל דבר סתר[205] .  והגג העשוי מישור היה למושב ולמהלך לאנשי הבית בעתות השחר[206]  והערב[207]  להשיב נפש ולשואף רוח.  ויהיו כלי הבית מטה[208]  שלחן[209]  כסא[210]  ומנורה להעלות עליה נר[211]  להאיר את הלילה.  ופרשו על המטה מתחת לשוכב השמלה[212]  ומרשותיו ישימו כביר עזים[213]  ובשמיכה יתכסה[214]  ויאמר לכל היצוע הזה משכב[215] .  ויהיו עוד

כלי הבית סַפות[216]  נחשת וכל כלי הנחושת אשר יבשלו בהֵן.  הטנא[217]  אשר יתנו בו פרי העץ, והכלוב אשר יתנו בו את תאני הקיץ[218]  והמשאֶרת[219] אשר ילושו בו את הבצק, והסל אשר בו ישימו את הלחם[220]  או גם את הבשר אחרי בֻשל[221] , והפרור אשר בו ישימו את המרק[222] .  וכלי היוצר[223]  אשר בבית היו הסירות, אשר יבשלו בהם, נבלי החרש אשר ליין, כד הקמח וצפחת השמש[224] , צפחת המים[225]  בקבוק הדבש[226]  והתנור אשר יאפו בו[227]  והכרים[228]  אשר יבשלו בהם, והרחים[229]  אשר יטחנו בו את החטה לקמח ולסולת.

ויהי מאכל מרבית העם לחם ויין[230]  ונזיד מבושל.  וגדי עזים[231]  נחשב בעיניהם למאכל תאוה.  ובני מרום העם יעשו להם מַשְרֵת[232]  בִריה ולביבות[233]  מעשה מחבת[234]  מרחשת[235]  מרֻבכת[236]  וכל מעשי אופים למינהו.  עגות[237] , חלות, רקיקים[238]  תופנים[239]  ולחם שמן[240] .  ויהי המאפה והמרקחה למלאכת נשים, ותהיינה בבתי השרים רקחות, טבחות ואופות[241] .  ואיש כי ימהר לעשות הלחם יאפה אותו מצות[242]  ובלכת איש בדרך יעשה לו עֻגת רצפים[243]  ובעבדו את עבודתו בשדה בימי הקציר לא ישתה שם יין, כי אם יטבול פתו בחומץ[244].

ויהי משפט בני ישראל לקדם איש את רעהו הנכבד בעיניו במנחה[245] . ותהי המנחה ככרות לחם[246] , חלות לחם[247] , נבלי יין[248]  או נאדות יין[249] , גדיי עזים[250] , צאן עשויות[251] , קלי[252] , צמוקים[253] , דבלים[254] , קיץ[255], דבש[256] , נקודים[257] , חמאה שפות בקר[258] , וחריצי חלב[259] , אשפר ואשישה[260] , איש איש כמסת ידו וכנדבת לבו.  ומדי סור עובר ארח אל בית האיש, וכלכל האיש בעל הבית גם את האורח בכל מחסוריו וגם את הבהמה, אשר הוא רוכב עליה[261] .  ויהי אנשים אשר קדמו במנחתם את האיש הנכבד בעינהם ואת כל הגדוד הרב ההולך ברגליו[262] .

ולצדקה גדולה נחשבה בעיני ישראל בדורות ההם לקדם את פני הנביא בתשורה ותהי התשורה, אשר הביאו בני העם לנביא ככר לחם לבני הנביאים, אשר התהלכו עמו[263] .

ובבגדים אשר לבשו אבותינו בימי הקדם לא נבדלו הרבה בגדי הגבר מבגדי האשה[264]  וילבשו על בשרם כתנות[265]  ומכנסים[266]  ועל רגליהם שמו נעלים[267] .  והחגורה במתניהם[268] .  ולכסות[269]  אשר התכסו בה ממעל לכל בגדיהם היתה השֵלמה[270] , אשר גם שִמלה[271]  יאמר לה, כאשר לבשו גם המצרים[272]  גם הכנענים[273] .  ויש אשר עטו סדין דק ממעל לבגדיהם כמשפט הפלשתים[274] , והכהנים והנביאים ונכבדי העם יעטו מעיל[275] , ועל ראשם ישימו צניף[276]  ויקרא לכל הבגדים, אשר ילבש האדם בפעם אחת "חליפות בגדים[277].  ולבגדים השונים, אשר ילבש האדם בכל תקופות השנה יאָמר "ערך בגדים" [278] .  ויהי דבר הבגדים יקר בעיני ישראל ויחשב להם המלבוש ככלי חמדה[279]  ובהיות העם מצניע לכת מעודו נמשל לו חוסר הבגד כחוסר הלחם[280]  והעֵרום היה בעיניו חרפה ובשת[281] , ויזכור תמיד כי ה' בעצם כבודו היה הראשון, אשר הלביש את האדם ואת אשתו ויכס את מערומיהם[282].

ואת הנקיון אהבו אבותינו מאד, והרבו לרחוץ את בשרם במים, וסכו בשמן, והחליפו פעם בפעם את בגדיהם בבגדים אחרים[283]  אשר כבסו[284] .  ויהי אנשים אשר גלחו את שער ראשם.  ואנשים היו אשר שערם הנאה היה להם לתפארת ויגדלום ויכלכלום[285]  לקוצות[286] תלתלים , ויעשו את שפמם[287] , והנשים הטיבו את ראשן[288]  ותסרוקנה את שערן מעלה אל רום קדקדן[289] , ואת צמתן סלסלו סביבות רקותיהן[290] , ותעדינה עדי זהב:  חח ונזם וטבעת וכומז כמשפט המצריות[291] , אצעדה, צמיד, ועגול, כאשר עדו המדיניות[292]  ונטיפות פז נוצצו על בגדיהן[293] .

והנשים לא הרחיבו את נפשן ולא הרבו לשתות יין.  אך לעומת זה היה להם השמן הטוב והרענן גם למעדנים גם לתמרוקים.  ויחשב להן לשפע ולברכת הבית :  דגן ותירוש, לחם ומים, צמר ופשתים, שמן ושִקוי[294] .

ונערה כי תמצא חן בעיני נער וחשק בה לקחתה לו לאשה, ושם את הדבר לפני אביו ואמו[295] , והלכו המה אל אבי הנערה [296], ודברו עמו לתת את בתו לבנם.  ואם גדול האיש, או אביו אין עמו, ושלח את אוהביו לדבר באשה[297], ואחר יבוא הוא אל ביתה ודבר על לבה.  ואם תאבה הנערה להיות לו ואֵרש[298]  אותה במתן, אשר יתן לה.  והיתה האשה מקֻדשת רק לו, לא תוכל עוד להנשא לאיש אחר והיה הוא לחתן והיא לכלה, והרבה החתן מתנות אשר יאמר להן, "מהר".  ותהי מכסת המהר למרבית העם כחמישים כסף[299] .  וביום הנשֻאים יעטה החתן פאר[300]  ועטר בראשו עטרת עלי זית[301]  והכלה תעדה את עדיה[302]  ושמה קשורים עשוים בחן ובטוב טעם בשלמותיה[303] , ועשרה אנשים יאספו מזקני העיר[304] .  וברך כל העם והזקנים את החתן ואת הכלה[305]  ובא החתן והכלה לעיניהם אל החופה[306]  לבושי הוד והדר.  והביא החתן את הכלה אל ביתו והיתה לו לאשה לכל משפטיה ולכל חקתיה.  ועשה החתן משתה שבעה ימים לכל אוהביו ואוהבי בית אבי הכלה[307]  והיה שֵם המשתה הזה חתונה[308] .  ויהיו הימים האלה ימי ששון ושמחה[309] .  ויען כי משפט האשה היתה ללכת אחרי האיש, ועל כן אמרו לאיש אשר השיא את בתו, כי שִלח אותה החוצה, ולאיש אשר לקח אשה לבנו, כי הביא בת מן החוץ[310] .  ויִחשב בית הבעל בעיני האשה אשר אַהִבתהו בבית מנוחה, אשר יעד לה ה' מיום הולדתה[311] .  והאשה הטובה יקרה מאד בעיני איש ישראל, ויענדֶהָ עטרה לראשו, ותהי בעיניו כמתת אלהים טובה מבית והון ומכל אבן יקרה[312] .  וירם בעיני ישראל כבוד החן והיפי[313]  והאהבה בתענוגים בטהרה[314] .  וגם את יפי הגברים הוקירו אבותינו מאד ויהי להם הוד הקומה[315]  ויפי העינים[316]  לראש תפארת גבר.  אך בכל זאת רב ערך האשה בישראל

מהיות היופי לבדו כל עצם תהלתה ותפארתה[317] .  וגם הבנים אשר יקרו מאד בעיני אבותינו מדור דור, לא היו כל עצם יתרון האשה[318] .  כי אם היתה כל תהלתה :  אשת חיל[319]  יראת ה'[320]  וחֵכמת לב[321] .  צופיה הליכות ביתה, ושוקדת על קנין הבית להרבותו בחכמתה ובתבונת כפיה[322] , עומדת למעוז ולעזר לאישה וגומלת לו רק טוב[323] , חוגגת דלים[324]  דוברת חסד ונעימות[325]  ומכלכלת את דבר ביתה בעֹז והדר[326] וקונה בחן ובשכל טוב את לב בעלה ובניה לאהוב ולכבד אותה[327] .אך אשה הומיה וסוררת היתה בזויה מאד, וגם יפי אשה סרת טעם נחשב לגעל נפש[328].  וזכר אשת מדנים, אשר השקט לא תוכל, היה להגא לכל שומעיו וכל מושל וממשַל לא מצא בפיו די מלין נמרצות לערוך את הדמות הנכונה לצרת הבית הזאת[329].  והתלונה הזאת עֵדה היא עד כמה התהלכו בני ישראל בימי הקדם באהבה ובכבוד עם נשותיהם, עד כי נמצאו נשים, אשר ערכו את לבן למרר את חיי בעליהן במִדְיְנֵיהן.

וגם מתוך הזכרונות אשר נשמרו בספר תראה עין הקורא, כי יש אשר האשה היתה האומרת והעושה, והבעל רק הממלא אחריה[330].  ותהיינה הנשים הקוראות שם לבניהן בהולדתם[331], ויש אשר הנה יעדו להם את דרך חייהם בילדותם[332].  ותלמדנה נשי ישראל את בניהן יראת אלהים ואהבת חסד ומישרים. וַתֵלָוה "תורת האֵם"[333]  למוסר האב ויהיו שניהם יחד ליסוד מוסר לצדקת הבנים בהיותם לאנשים.  על כן נקשרה נפש הבן הישראלי באמו מאד, ותהי לו למקור רחמים ותנחומים כל ימי חייה[334]  ולמקור עצב וגעגועים אחרי מותה[335].  והאיש אשר הקל את אמו ואת אביו, היה לחרפה ולקללה בקרב עמו[336].

והנכבד בבית אביו היה הבן הנולד לו ראשונה, אך גם הבן אשר נולד אחריו היה קרוב לו בכבודו.  ויאָמר לבן הראשון "בכור" ולבן השני "משנה"[337].

ויעש האיש והאשה והבנים והבנות בחפץ כפים, ולחם עצלות היה לחרפה.  ויעבוד האיש את עבודתו בשדה כל היום מן הבקר עד הערב[338]  ועבד גם הבן הנער על יד אביו ועזר לו לחרוש את חרישו ולקצור את קצירו.  ויחשב הנער השוקד על עבודתו לבן המשכיל, והעצל לבן מביש[339].  והאשה תקום בעוד לילה, להכין מאכל לנפשות הבית, ודי עבודה ליום תמים לה לבנותיה ולנערותיה העושות עמה במלאכת המטוה והארג[340].  ויען, כי לא כבדה עבודת האשה הנקיה והקלה, כעבודת הגברים הקשה בשדה, יש אשר עשו הנשים את מלאכתן גם בלילה לאור הנר[341].  והבנות תצאנה לפנות ערב לשאוב מים, ויהי היום לעבודה והלילה למנוחה.  ואכל האדם את מאכלו הטוב ושתה את יין משתהו והטיב לבו בלילה[342].

ויחלקו בני ישראל את היום ואת הלילה.  ומספר השעות לא נודע עוד בימים ההם, וישימו את הלילה לשלוש אשמֻרות[343]  ותקרא האשמורה האחרונה אשמורת הבקר[344].  ומלבד הצהרים יעדו להם שני מועדים ביום את מנחת הבקר[345].  בבית ה', ואת עת מנחת הערב[346].  ואת השעה הקרובה להוא השמש אשר ישוב העם מפעלו ומעבודתו קרא חנות היום[347]  ויחלקו עוד את הימים לשבתות, לחדשים[348] ולשנים.

וקרבת המשפחה יקרה מאד וגם הנפשות הנוספות עליה לרגלי הנפש המתחתנת בה, יש אשר דבקו בה עוד באהבה עזה גם אחרי מות הנפש ההיא[349].  ואיש כי מת וזרע אין לו, וגם אח אשר ייבם את אשתו לא נותר לו, והתנדב איש מקורביו לשאת את האלמנה לו לאשה אם מצא חן בעיניה, ולקנות את נחלת המת מיד יתר היורשים, ונקרא הנחלה שם בעל האשה הראשון למען יקום "שם המת על נחלתו ולא יכרת מעם אחיו ומשער מקומו"[350], ויקרא לחק הזה גאולה[351].  ועל כן קראו לכל שאֵר קרוב גואל[352].

ורכוש העם בימים ההם, היה הקרקע והמקנה.  אך יען כי הקרקע נחלק לכל העם חלק כחלק, לא גדל קנין איש על קנין רעהו, ועל כן לא העריך איש את הון העשיר על פי אדמתו, כי אם לפי מספר מקנהו.  ויהיו שלשת אלפי צאן ואלף עזים רכוש גדול מאד[353].  ושבעת אלפי צאן ושלשת אלפי גמלים וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות נחשב לעשר רב ועצום, אשר לא ימצא כמוהו בכל הארצות מסביב[354].  אך הכסף לא היה רב בדורות ההם, על כן יקר ערכו מאד.  ויהיו עשרה כסף ומחיה וערך בגדים שכר טוב לשנה תמימה גם לאיש בעל כשרון[355]  ועשרה כסף וחגורה אחת היו מנת כבוד לעושה גדולות במלחמה[356].  ותמצא יד איש לשכור בשבעים כסף קהל אנשים ללכת אחריו ולסור למשמעותו מספר ימים לא מעט[357].  ומלבד הכסף, השקל ומחצית השקל, אשר התהלכו עוד בימי משה היו בימים ההם גם רבע שקל[358]  ואגורת הכסף[359].  ויהי השקל עשרים גרה[360].  וערך הכסף יתבאר על פי הדברים הנקנים במחירו מחיר סאה סלת שקל, מחיר סאתים קמח שעורים, שקל[361], מחיר גפן טובה ופוריה כסף אחד[362]  ובחמישים שקל נקנה גרן וצמד בקר[363].  ויהי השקל גם למשקל[364], והמשקל הגדול היה המנה[365]  והככר[366], הטפח[367]  והזרת[368] האמה[369]  והגמד[370]  היו המדות, אשר מדדו בהן את השדה, הבנין והכלים.  המשקה או הבר והקמה נָמֵדו במדות האלה :  הכור[371], אשר יכיל שלשים סאה, והסאה[372]  אשר תכיל ששה קבים, והקב[373], אשר ארבעה לוגים לו, והלוג[374], והאיפה[375], היא שמונה עשר קב, והעמר[376]  הוא עשירית האיפה, אשר יאָמר לו עשרון[377].  וההין יכיל שנים עשר לוג[378], ויש אשר קראו לכור חמר[379]  ולאיפה בת[380].

והלתך חצי החמר הוא[381]  ולבלתי עשות איש עול במשקל עשה לו המלך דוד משקל למופת לכִון על פיהו כל משקלי הארץ, ויקרא לו אבן המלך[382].

ויהי משפט בני ישראל בימי השופטים להטיב את לבם מימים לימים, ומדי היות חג ויצאו הבנות במחולות בסביבות עיר שילה[383].  ובשוב העם מהכות את אויביו ויצאו הנשים מכל ערי ישראל, אשר יעבור בהן הצבא בתֻפים ובמחולות, ולתפארת בשירתן[384].  ומאחרית ימי השופטים והלאה, היה משפט כל משפחה ומשפחה להעלות מימים ימימה זבחי שלמים וקראו להם זבח משפחה[385], או זבח הימים[386].  ובכל מקום אשר יעבור ההולך בית ה' יקדמו פניו בכבוד[387].  וטהר האיש את בניו ואת בנותיו ואת כל קרואיו מכל טֻמאה, וקֵדש אותם לבוא לאכול עמו בזבח[388], כי קדש הוא.  ובמצוא איש את רעהו ההולך לעשות עולה או זבח וברך אותו ויאמר לו :  "ה' אלהיך ירצך !"[389]  והיה אחרי אשר יקטרו את חלב השלמים על המזבח[390], ובא האיש הזובח וכל קרואיו אל ביתו וברך הכהן או הנביא או האיש הנכבד אשר יהיה שם את הזבח, אחרי כן יאכלו אותו הקרואים[391].  ונתן האיש הזובח לכל קרואיו ולכל נפשות ביתו מנות[392], ואם גדול הזבח והקרואים רבים, וחֵלק הטבח את המנות[393], וכי יש אשר גדל הזבח עד פרוס שלשה איפה אחת קמח ונבל יין[394].  ויהי יום הזבח יום שמחה לאיש הזובח ולכל ביתו[395], וברך הכהן את האיש הזובח ואת ביתו[396].  ואם בן עיר אחרת האיש, והשכים בבקר ממחרת יום כלותו לאכול את זבחו, והשתחוה עוד הפעם לה'[397], ושב אל עירו ואל ביתו[398].  וכי יקריב איש מנחה והביא אותה בכלי טהור[399].  ויש אשר יעלה איש אל משכן ה' רק להשתחות בלבד[400] מכלי העלות זבח ומנחה.

והשבת[401] וראש החדש היו ימי משוש[402]  ובאו העם אל בית ה' להשתחוות שמה[403]  והלכו אל הנביא, וישבו לפניו לשמוע מפיו דבר ה'[404].  ויצאו יושבי הערים אל השדות ואל השדמות אשר מחוץ לעיר, והתהלכו שם להשיב נפש ולשאוף רוח[405].   ויום החדש היה יום משתה ושמחה בבית המלך[406], ואולי גם בבתי עשירי עם.  ואף כי אין אִסר לעשות מלאכה ביום החדש, היו מרבית העם שובתים בו מכל מלאכת עבודה, וינוחו בו ויטיבו לבם.  על כן הבדילו בימי הקדם בין ראש החדש ובין יום המעשה[407]  ככל אשר הבדילו בין יום השבת ובין ששת ימי המעשה[408].  וקרוב הדבר, כי גם בעת ההיא היו עושים את החדשים חליפות חסר ומלא, על כן היו ירחים, אשר ראשי חדשיהם היו שני ימים[409].

ונפש כי תמות וספרו לה קרוביה וכל מיֻדעיה[410], וקרעו את בגדיהם, ואם גדול ונכבד האיש המת וחגרו שקים[411], וקונן עליו איש מליץ בלשון צחה מלאה נהי[412], והוציאו אותו במטה והאבל הולך אחריה[413], וקברו אותו בכבוד.  ונשא כל איש את נפשו להקבר עם קבר אביו ואמו[414]  ופתחו הקוברים את המערה, אשר שם אחוזת קברי המשפחה וקברו שם את המת על יד קבר אביו[415].  ויש אשר צוו את בניהם לקבור אותם על יד קבר איש ירא אלהים[416].  ואת האיש הנכבד מאד בעמו, יש אשר יקברוהו בביתו[417].  והמלך כי ימות וקראו לפניו הוי אדון והוי הודו![418]  ועשו לו שרפה גדולה ושרפו את הכלים הקרובים אליו, אשר שרת בם בעצם ידו בעודנו חי[419].  והאיש אשר בחטאו מת יקימו עליו גל אבנים גדול[420].  ובשוב איש מקבור את מתו יבואו אליו כל אוהביו

לחברותו לחם[421]  ולהשקותו כוס תנחומים[422], והביאו את המאכל הזה מביתהם, על כן יאמר לבָרוּת הזאת לחם אנשים[423]  לאמר:  הלחם אשר יביאו לו אנשים אחרים.  אולם בהיות המת שר גדול וצמו כל אֹהביו וכל אבליו עד הערב[424].  ובהתרגש רוח העם מאד בנפול מלך במלחמה, יש אשר יצמו שבעה ימים[425]  כי שבעה ימים היו ימי האבל הכבד[426].  ועד הם שלשים יום מנע ואָבל את לבו מכל שמחה[427].  ויש אשר הרבו את ימי האֵבל ימים רבים[428]  וכל הימים האלה תלבשנה הנשים בגדי אבל, ושמן לא תָסֹכנה[429], ויש אשר התנודדו ויקרחו קרחה בראשם על נפש מת בחפזם, אף כי לא  טוב הדבר בעיני יראי ה'[430].  ולא יקח איש אשה, ואשה לא תנשא לאיש בימי אבלם[431].  ובימי האבל הכבד ישבו הגברים לבד ונשיהם לבד[432], אולם אחרי עבור האבל נחשבה לחכמה ולצדקה בישראל להעביר רעה מבשרו ולהתענג על טוב ה'.[433]

וככל אשר דבקה נפש איש ישראל באהלו ובביתו, כן נקשרה נפשו בעיר מושבו.  ותיקרנה מאד ערי ישראל בעיני אבותינו, ותחשבנה בעיניהם כערי אלהים[434]  וערי קדש[435].  ואם מצאה ידם מנעו את רגליהם מעיר נכר לבלתי נטות בה אף ללון[436].  ויושבי עיר גדולה רבתי עם התהללו בה ויקראו לה עיר ואֵם בישראל[437].  אך גם אנשי הערים הקטנות אהבו, ויכבדו אותן מאד.  ובמות אחד מיושביה ובנים אין לו חשבו מחשבות כל היום לבלתי הכָרת שם המת מעם אחיו יושבי עירו ומשער מקומו[438].  ורב היה לאיש או לאשה, כי יצא להם שם טוב בתוך בני עירם, כי אנשי חיל הם, ויאמרו לשער עירם, שער עמם[439].

ושר העיר[440]  יעמד בראש כל ישביה אשר על פיו יצא ועל פיו יבוא כל דבר העיר לכל משמרתה.  וזקני העיר ישבו בשער, ועלו כל אנשי המקום אליהם השערה למשפט[441].  כי פתח שער העיר הוא תוצאותיה אל הארץ כלה, על כן נכבד השער מאד בכל ערי ישראל בימי הקדם.  ויהי מקום המשפט ומקום הקהל, וישבו אנשים מזקני העיר פתח השער[442]  ונגשו אליהם בעלי הדברים למשפט.  וכי יהיה לאיש להקים דבר מכר או קנין, ועלה השערה ושלף המוכר את נעלו, ונתן לקונה, ואמר הקונה לזקנים ולעם אשר בשער : "עדים אתם היום, כי קניתי את הקנין הזה מיד בעליו הראשונים"  וענו כל העם והזקנים "עדים"[443]  ויקָרא לדבר הזה "תעודה"[444].  וכי יפלא דבר המשפט מזקני הערים, ועלו בעלי הדברים אל השופט, אשר יעמד בראש כל העם[445]  או אל המלך[446].  ותהי התודה, אשר יודה איש על פשעו אל השופטים מתן כבוד לה'[447].  והשבועה היתה קדש קדשים גם בדברי הממלכה, וגם בהיות השבועה מֻצֶלת מפי המושל או מפי העם בערמת עם אחר[448].

ותהיינה גם ערים פרזות, אשר להן חומה, אך אלה נחשבו אל ערי השדה והכפרים.  והערים הגדולות והטובות בצורות היו, חומה גבוהה, דלתים ובריח[449], וממעל לשער החומה על גג השער[450]  היתה בנויה עלית השער[451]  אשר שם ישב הצופה להביט מרחוק, ולהזהיר בתֵקע שופר יושבי העיר מפחד אויב הבא פתאֹם בשעריהם[452].  וכי יראה הצופה דבר, אשר הוא בנפש העם, או אחד העם הבא מן הדרך, כי יראה דבר, והגיד אל השוער העומד פתח השער, והודיע השוער את הדבר בעיר[453].  ומגדלי עֹז היו בערים הבצורות למנוס ולמפלט ליושבי העיר לנשיהם ולטפם מפני כֹבד המלחמה[454].  ויען כי גבוהים היו המגדלים מאד, והצופים יעלו שמה ביום מלחמה להריע ולצרוח, למען הודיע לעם את קרבת האויב קראו להם צריח[455].

ודרכים היו סלֻלות מעיר לעיר, ועבר בהן ההלך ברגליו או יחבוש לו את החמור ורכב עליו, כי עבודת החמור היה המרכב והמשא.  והאיש אשר תמצא ידו, יקח עמו צמד חמורים[456]  חבושים לשאת גם את הצידה[457], אשר הכין לדרכו.  ותהי הצידה לחם ויין לַהֵלך, ומספוא לבהמה אשר עמו[458], ובנמלים לא הרבו בני ישראל לעבוד ולנסוע בכל ימי הבית הראשון[459].  לעומת זה טענו את נשואותיהם בעגלות אשר יאסרום בעבותות אל הבקר[460].  ובימי דוד החל הפרד להיות למרכב המלך וביתו[461], אולם עד מהרה נדחו מפני הסוסים והמרכבות אשר נעשו לבית המלך[462].

אך רכב מלחמה לא היה לבני ישראל כל ימי השופטים וכל ימי שאול.  ומי יודע אם הוציא גם דוד למלחמה בימיו את מאת הרכב, אשר הותיר מרכב הדדעזר מלך ארם צובה[463]  וגם פרשים לא היו לישראל עד אחרי מות דוד.  ולא נראתה במחנה ישראל ביום מלחמה, בלתי אם הבהמות אשר נהגו את הצידה ואת הכבודה[464], ויהי כל צבא ישראל חיל רגלי[465].  וילמדו נעריהם את ידיהם לקרב[466]  ואת רגליהם לרוץ אורח[467].  ובהיות כלם חיל רגלי נחשב להם המרוץ לגבורה[468]  וירבו בתוכם אנשי חיל מלֻמדי מלחמה[469]  ויהיו בהם עורכי מלחמה בכל כלי מלחמה[470].  ואנשים היו בם, אשר עשו חיל רק בכלי נשק אחד או בשנים, נושאי צנה ורמח[471], צנה וחנית[472], או נושאי מגן וחרב ודורכי קשת[473], מימינים ומשמאלים בחצים[474], קולעים אל השערה מבלי החטא[475].  וישכילו בני בנימין מכל הקלעים ורומי הקשת בישראל[476].  וגם בני אפרים עשו חיל בנשק הקשת[477], ומרבית בני יהודה היו עורכי צנה ורמה[478].  ולבש איש החיל בישראל בגדי מלחמה דבקים אל בשרו אשר יאמר להם מַדִים[479], וחגר עליהם את החרב, מצֻמדת על מתניו נתונה בתער[480], ובנצב אשר בראש להבת החרב[481]  ישלוף אותה מתערה.  ושריון ילבש על בשרו וקובע נחשת ישים בראשו[482], ואת המגן אשר בו יחסה מפני האויב ימשה בשמן למען יחליק ממנו החץ הפוגע בו[483].  ויהיו אנשים אשר עשו להם חרבות בעלי שני פיות[484]  ושבטי ברזל[485]  אשר יכו בהן את הצר הקרב אליהם באפס מקום עוד לשלוף שם חרב.  אך הכידון אשר היה בידי אנשי המלחמה בימי יהושע[486]  לא נזכר עוד אחרי כן בדברי מלחמות בני ישראל, וקרא איש הצבא לכל הנשק השונה למינהו "כלים"[487]  ולמַדיו ולכל כלי המלחמה אשר עליו יקרא "חליצה"[488].

ומפקד העם ערוך היה ביד שוטרי עיר ועיר, כי הרבה העם להתילֵד ולהתיחש למשפחותיו ולשמור את מולדתו בספר[489].  ויחלק השבט למשפחות והמשפחה לבתים והבית לגברים[490], והגברים יוצאי צבא שולפי חרב היו לאגודות.  וראשי בתי אבותם יתיצבו בראשי גדודיהם והיו להם לשרי חיל[491].  ועל פי הדבר הזה נֹח היה לדעת את מספרם ולהסיעם ביום מלחמה קל מהרה לקראת האויב.  אך יען כי בכל ימי השלום היו עיניהם אל פעלם ואל עבודתם יעביר המלך או השופט קול מארץ להקהיל את כל העם, ויאמר לקול הזה "הַזְעֵק"[492].  או "שַמֵעַ"[493], או בשופר יתקעו[494]  או מלאכים ישלחו[495]  בכל גבול ישראל.  וכי יעצל העם ללכת והפיל עליהם המושל פחד, כי יענוש אותם בקנינם[496].  ואחרי אשר יִזָעק מן העם כל איש אשר מלאו ימיו לצאת לצבא[497]  ופקדו אותם שרי הצבאות[498]  והציגו עמם כל איש חיל בחור, ואת יתר העם ישלחו איש לאהלו לשבת על הכלים[499], לאמר :  לשמור את עריהם ואת כל אשר בהן.  ושמו על הצבא שרי חיל, שרי גדודים אשר לפי רבות אנשי הצבא הסרים אל משמעתם יגדל כבודם.  שרי אלפים, שרי מאות ושרי חמישים[500]  וירב מספר הצבא בישראל.  ויצאו למלחמת הגבעה ארבע מאות אלף איש שולף חרב[501], ועל נחש מלך בני עמון שלש מאות ושלשים אלף איש[502], ועל אגג מלך עמלק מאתים אלף ועשרת אלפים[503].  אך לא רוב החיל היה יקר בעיני ישראל, כי אם אֹמץ לכם הבוטח בה'.  על כן היו מלחמות, אשר שִלחו שרי החיל את ההמון הגדול ויחזיקו במעט הצבא אשר נגע אלהים בלבם ויִוָשעו[504].

ונסע מחנה גבורי החיל לראשונה, ויקרא למחנה הזה "חלוץ"[505]  או "חלוצי הצבא"[506].  וכל ימי היות יהודה וישראל לאחדים היה חיל יהודה החלוץ הנוסע ראשונה[507]  ובקרבם אל שדה המלחמה ותקעו את המחנה לאמר :  את אהליהם או סבותיהם כגרן עגולה ועל כן יאמרו למחנה מעגל[508].  והקימו צופים[509]  סביבות המחנה לשמור על החיל החונה שם מאויב מחריד פתאם, ובגשתם אל המערכה[510]  לאמר:  אל שדה המלחמה וראו את האויב והנה הוא נגש אל מקום אחד ושמו את עם המלחמה שלשה או ארבעה ראשים[511]  למען כַּתֵר[512]  אותו מסביב.  ואם יאמרו להעתיק את עם המלחמה מן העיר וחצו את עם המלחמה לשתי ידות ושלחו את האחד חֳרש בלילה או יצוו להם לסֹב בדרך רחוקה, למען הסתתר מעיני רואים, עד בואם אל העיר והתחבאו שם במסתרים, והתחרשו וישבו למו אֶרב, ויתר אנשי הצבא יחגרו מלחמה ביושבי העיר ונסֹגו מעט מעט מפניהם עד התיקם את אנשי המקום ממסבי העיר.  אז יגיח חיל האורב מן המארב ולכד פתאם את העיר הנעזבה מיושביה והעלה האורב משאת עשן גדולה עד לב השמים וראו אנשי המלחמה את האות מרחוק ושבו והפכו פתאם את פניהם והדפו את האויב אל שער עירו.  והאורב יוצא לקראתו מזה והיתה המלחמה אל האויב מפנים ומאחור[513].  ואם בצורה העיר או עז מאד המחנה ושלחו מרגלים חרש לתור את עיר האויב[514], או מחנהו[515], ונגשו אל העיר הבצורה וצרו עליה ושפכו סוללה והשחיתו להפיל את החומה[516].  והמלך או השר אשר ילכוד את העיר הבצורה, והבקיע אליה, ונקראה העיר הנלכדה על שמו[517].  ובהנגף האויב ונשאו בני ישראל את שללם, וחלקו אותו חלק כחלק עם העם אשר נשארו בעריהם לשמור את הכלים[518].  ויש אשר ירימו ממנו מתנה גם לזקני העם ונכבדיו[519].  ועל הארץ הנכבשת ישימו נציב[520]  וסר כל העם למשמעת ישראל, והעלו להם מנחה מדי שנה בשנה[521].  וככלות המלחמה ותקעו בשופר, ונעלו המחנות איש מעל רעהו ושמו פניהם איש אל עירו ואיש אל אהלו[522].  והיה כאשר תעלה יד ישראל על אויביו, ויצאו הנשים והבנות לקראתם מכל עריהן במחולות ובכל כלי שיר[523].  וכי ינגף ישראל והתגנבו אנשי הצבא כנכלמים בשובם אל אהליהם[524].

ולא רק בכח הזרוע בלבד עשו בני ישראל מלחמה, כי אם יערימו עצה ותחבולה להפיל פחד פתאם על האויב להכותו בתמהון, עד לבלי מצוא ידיו ורגליו[525].  ודבר ישימו שרי הצבאות בפיהם ובפי העם לקרוא אותו הלך וקרֹא למען אַמץ את לבם[526], והמלך יבא גם הוא בתוך המחנה ונלחם כאחד העם, למען חזק את ידיהם בראותם את "פני מלכם הולכים בקרב"[527], ועל כן יוציאו בימי הקדם, גם את ארון הברית אל המלחמה, לחזק את לב אנשי הצבא ולמלא אותם כח ורוח.  ובתת ה' התשועה לישראל יקחו את חרב האויב והניחו אותם למשמרת במקום הקדש[528].  ובהיות שלום ישראל ועוזו מעֹז לתורת ה', אשר בקרבו, נחשבה המלחמה בצוררי ישראל למלחמה ה'[529]  וכל המתנדב לצאת לה –  לְבָא לעזרת ה'[530].  והעמים המתגרים מלחמה בישראל נחשבו לאויבי ה'[531].  ותאָמר לרוח הגבורה אשר לבשה את גבורי ישראל רוח אלהים[532].  ותהי הגבורה והעז לכבוד ולתפארת[533]  ומֹרך לב, נגף, שבי ומנוסה היו לכלימה[534].

ובכל היות אבותינו גבורי חיל, לא נשאר מעודם את נפשם למלחמה.  וגם בעצם המלחמה לא הרבו להתהלל בגבורתם, כי כן הורום מוריהם אנשי האלוהים, לבלתי התפאר ישראל לאמר "ידי הושיעה לי"[535].  ויהי להם הקרב רק למחסה מפני האויב ולמעצר לו לבלתי בֹאו אל ארצם ועריהם, אשר לנחלת ה' ולערי אלהים[536]  נחשבו בעיניהם, כאשר הן מושב "עם האלוהים"[537], אשר אותו הואיל ה' לעשות לו לעם[538]  וכמוהו אין עוד גוי אחר בארץ[539]  גוי נקי וצדיק, אשר כל עוד לא סר מדרכו תמים הוא וטהור ואין ברוחו רמיה[540], ועל כן נכבד בעיניהם העם במלואו ובעצם תֻמו, וכל שבט ומשפחה יקרה להם כאישון עינם.  וגם בהקרא מלחמה בין שבט לשבט, לא הפרו את אחוָתם[541], ופֶרץ בשבטי ישראל נחשב לאסון, אשר נלאתה רוחם לכלכל אותו[542]  ולחסרון אשר לא יוכל להמנות ויהי מספר שנים עשר שבטי ישראל כמנין מלא, אשר ממנו אין לגרוע.  ויקדש המספר הזה ככל אשר קדש מספר השבעה[543]  ותנתן לו שארית וזכרון גם בקדשי עבודת ה'[544].

ויען כי אהב העם את מולדתו ויתכבד בה, על כן היו זכרונות ראשיתו לנגד עיניו תמיד ויעלו גם בני העם גם נביאיו ומוכיחיו על שפתיהם פעם בפעם גם את הטובות גם את הרעות, אשר מצאו אותם בימים הראשונים, למען אַמץ את לבם או למען הָרִך אותו.  ותהי צאת בני ישראל ממצרים למבחר זכרונותיהם[545], וגם הדברים האחרים, אשר מצאו את בני ישראל במצרים ובמדבר[546]  נכונו על שפתיהם.  וגם דברי ימי השופטים כלליהם ופרטיהם היו נזכרים[547], וכל שבט ומשפחה נצרו מכל משמר את זכרונותיהם ואת שמות אבותיהם הראשונים ויתברכו בם ויתכבדו בם[548].  ולא את הגדולות ואת הנכבדות בלבד שִוֹו מוכיחי בני ישראל לנגד עמם, כי גם את הדברים, אשר לא לכבוד היו להם[549].  יש אשר ערכו לעיניהם למען הבֵא למוסר לבם.  אך מבחר זכרונות העם מימי קדם, היה זכר יום מתן תורה, אשר אותו לא יוכל להזכיר בלי תת בשיר קולם[550].

כי בכל אשר נדחו בני ישראל בימי השופטים אחרי שקוצי העמים אשר מסביב, היו בכל דור ודור אנשים, אשר יקרה להם תורת משה כבבת עינם.  וגם אלה אשר נוקשו אחרי תועבות הגוים, הלכו אחרי ההבל רק מחוסר לב.  אך גם הם לא בעטו בתורת אבותיהם במרד ובמעל ויוסיפו עוד ליראה יראה גדולה מאד את הנביא הבא להוכיחם בשם ה'.  ויהי הנביא, ומלאך אלהים לאחדים בעיניהם[551].  וקרוב הוא כי מעט הנביאים אשר היו בימי השופטים, לא ישבו בתוך העם, ולא נראו אליהם, בלתי אם בעת, אשר ידעו, כי רך לב העם מצרותיו[552], והנפלאות אשר עשו לעיני העם, בנוח עליהם רוח ה'[553]  שמו עליהם מורא ופחד.  והנפלאות אשר עשו הנביאים לשמן, כי אם למען הוכיח לעם, כי ה' שלח אותם, כי רואיהם שאלו מהם אותות.  ויאמינו כי לא יראֶה איש מלאך אלהים מן השמים, ואם יֵראה לעיני העם וידע הרואה כי קרבו ימיו למות[554], כי מעולם נחשבה לחטאת מות חלל את קדשי הקדשים במראה עיני בשר[555].  ויקרא למלאך שר צבא ה', כי כן יחזו אותם במחזה כדמות שר צבא שולף חרב[556], אך שם לא נקבו לו[557].

וגם את הכהן כבדו בן את אביו וישוו את נפשם כבנים מקשיבים לו[558].  וגם בעלות רוח מושל עזה על הרצים הנצבים על שאול, לא ערב איש מן האנשים הקשים האלה את לבו לפגוע בהם, כי כהני ה', הם, אשר כל הנוגע בם לא ינקה[559].  וישמחו גם ההולכים אחרי אלהי הנכר בהתלקט אליהם איש לוי לכהן לפני הבליהם[560].  ובמשכן שילה ובגוב ובגבעה שמרו הכהנים את משמרת הקדש, ויעלו נרות על המנורה הטהורה[561]  ויערכו ערך להם לפני ה' על השלחן הטהור[562].  ותהי עבודת הכהנים לעלות על מזבח הנחשת להעלות שם זבח ומנחה, להקטיר קטורת על מזבח הזהב אשר בהיכל ה' ולשאת אפוד[563].  והכהן אשר לו התהלך בקדושה ובטהרה בכהֻנתו, והזבחים היו בעיניו כבשר תאוה למלא בהם את בטנו נחשב למנאץ את מנחת ה'[564]  הבועט בזבחו ובמנחתו[565].  והכהן הגדול יֶאפוד את האפוד, ונשא על לבו את האורים ואת התֻמים.  ושאל אותו העם, היעשה דבר אם יחדל, היצא למלחמה אם ימנע רגליו ממנה?  והשיב לו כמשפט האורים.  ואם טובה בעיני האלהים הדרך, אשר אמר העם ללכת ואמר הכהן : "נכח ה' דרככם"[566].  ויכָבדו זקני הכהנים ויהיו שרי קדש ושרי האלהים[567].  ובית הכהן הגדול נחשב לבית נכבד ונאמן[568], אך גם דלים היו בתוך הכהנים ועניים מרודים מאד[569].

ופקודת הלוים היתה לעדוד את עבודתם לפני הכהנים[570]  לשמור משמרת ההיכל[571]  ולפתוח דלתות בית ה' בבקר[572].  ומיום הֵעתק ארון ה' אל עיר דוד החל השיר להיות ראש עבודת הלוים.

והארון היה ראש קדשי בני ישראל כל ימי השופטים וכל ימי הבית הראשון.  ויהיו הכרובים אשר עליו, כדמות כסא ה', אשר על כן יאמר "ה' צבאות יושב הכרובים"[573]  והמועד אשר יוָעד ה' אל נביאיו לדבר אליהם[574]  ועל כן קראו לו "שם"  לאמר :  הדבר המודיע את שֵם ה' בארץ[575].  ויאמינו , כי בבא הארון אל המערכה וגבר ישראל ונגפו כל אויביו לפניו [576], ובגלל הדבר הזה קדשו גם את האנשים העומדים לפניו[577].

ויהי כאשר החל לב העם להנָהות אחרי ה' ואל עבודתו, ויחדשו להם דרכים לעבוד את ה' מלבד עבודת הכהונה, אשר נאסרה לכל איש, אשר לא מזרע אהרן הוא.  ויסיכו נסך מים[578]  תחת נסך היין אשר יסיכו הכהנים על המזבח.  ויחגרו אפוד בד תחת בגדי הקדש אשר ילבשו רק בני אהרן הכהנים לבדם[579].  והנבואה אשר נבדלה מן הכהונה בדבר הזה, כי יכשר לה כל איש חסיד וטהור מכל שבט ומכל משפחה[580]  הגביהה את לב העם מקצה בדרכי ה'.  ואף בימי השופטים השתמרו מלבד עבודת הכהונה גם יתר חקות התורה בתוך רבים מבני ישראל בכל דורותיהם, ויבדילו בין טמא לטהור[581].  ואיש ירא אלהים לא אכל מבשר הבהמה בלתי אם שחטו אותה במשפט[582]  ונשי ישראל שמרו מכל משמר את טהרת ביתן[583].  והשופטים אשר לבם היה שלם לא הפילו דבר גם מכל חקי המלחמה הכתובים בספר התורה[584]  וגם במשפט אשר בין איש לרעהו לא נטו מחקת התורה ימין ושמאל[585].

והכשפים נחשבו בעיני יראי ה' לתועבה, אשר משפט מות לכל עושיהם[586], וישמור כל איש ירא מצוה את ידו מעשות רע, כי האמינו בכל לב, כי ישיב ה' לאיש כגמול ידיו אין נגרע דבר[587], וכי קללת עשוק תבא אל ראש עושקהו[588].  וישם כל איש אוהב מוסר את לבו לחשוך גם את יד רעהו מעשות רעה, כי האיש אשר תמצא ידו להשיב את אחיהו מעוֹן והתעלם ממנו ושפט ה' גם אותו[589].  ולא נואשו גם בראותם צדיק מט לפני רשע, כי בטחו כי אויבי ה' יאבדו ולאוהביו יֵאור כאור שמש בצאתו בגבורתו[590].  והעם או מושלו כי יחטא לה'[591]  או לעם אחר ועשה לו עול בלא משפט[592]  ויצא הקצף מלפני ה' על הארץ. אך בנושא העם את הענש ובשובו מחטאתו ושב ה' ונעתר אל הארץ[593].

והדבר אשר הורה משה את בני ישראל, כי גם הטוב גם הרע ביד האדם הוא לעשות או לחדול ממנו השתמר בידי לכמי העם וסופריו גם בימי השופטים[594].  אך בהרבות האדם לחטוא, וכבד לבו מאד בהמת ה' עליו, לבלתי עשות עוד את הטובה ואת הישרה[595].

וכל קטנה וגדולה אשר תמצא את האדם, האמינו בלב שלם, כי על פי ה' היא[596].  ולמען מלט מרעה נפש עמו ויראיו, יש אשר יֵחָלץ גם צבא השמים למלחמה[597].  וסוף כל האדם, הלא הוא המות, שלש דרכים לו, יש אשר ימלא ה' את מספר ימי האדם, ויש אשר יגפנו ה' בעונו ומת בלא עתו, ויש איש אשר במלחמה יאסף את נפשו[598].  אך גם במות האיש לא אבד נצחו, כי רוחו לא תסוף לעולמים, ונפש הצדיק תתענג על ה' בהיותה צרורה עמו בצרור החיים, ונפש הרשע תעֻנה בכף הקלע עד אשר תנָקה מעונה[599], ועל כן היה משא נפש אוהבי המת לשום לו "שם ושארית" גם בארץ אחרי מותו.  ויחשבו את הדבר הזה כחסד אשר עשה ה' עם המתים[600], ויאָמר לאיש אשר מת ונין ונכד ושם ושאר אין לו, כי כבתה נחלתו[601].  ויהי כנשמר מנחלת אלהים[602] כי נחלת ה' בנים[603].

ותשוקת מרבית האנשים בכל העמים, עזה היתה בימים ההם לדעת את אשר יקרה אותם בימים הבאים.  ויהי בהעלם דבר מעיני העדה למשפט מבלי דעת להכריע בין איש לאיש והפילו גורל[604], כאשר יעשו עד היום הזה, כי האמינו בני ישראל, כי הגורל יוכיח תמיד את הנכונה[605] .  ויהי הגורל לכלי חפץ ביד כל שופט שלום, ולברכה לבעלי ריב בעשותו שלום בינם[606] .  אך העם בקש לו דרכים לדעת גם את העתידות, ויהי הדבר הזה למקור מרמה למכשפים למעוננים ולקוסמים, אשר רבו בכל הגוים, ולמקור משמרת הבלי שוא לכל העמים וגם לישראל בימים אשר סרו מאחרי תורת משה, כי היו גם בתוכם אובות וידעונים[607] עד קום שאול למלך.  ולמען הסר את העם ממוקשי אנשי און ומרמה הטו הנביאים את לב עמם לדרוש את הבאות מפיהם.  ויד ה' היתה עליהם[608]  להשיב לשואליהם בחכמת אלהים אשר בקרבם את אשר ימצא אותם.  על כן קראו בימים ההם לנביא "הרואה"[609]  לאמר :  את אשר לא תראה עין אנוש, תראה עינו.  ויאמינו כל האנשים אשר הסירו את אלהי הנכר מקרבם, כי בשלשה אלה יודיע ה' לבני אדם את עתידותיהם בחלומות באורים ובנביאים[610] .  ויעשו הנביאים גם אותות ונפלאות, למען חזק דבריהם בלב שומעיהם [611] , אך לשום שארית לדבריהם לדור דורים היה להם הכתב למכשיר נאמן.

ומעשה הכתב אשר למדו בני ישראל במצרים, לא שכחו עוד בכל הימים הרבים ההם[612]  וגם בקרב דלת העם היו תופשי עט[613] .  ויהי הכשרון הזה לכלי חפץ ביד הנביאים לחפץ דעת ומוסר בתוכם, בתתם להם ספרים להודיע להם את כל העוברות עליהם, למען דעת את נפשם ואת ערכם ואת אשר לפניהם.  ויהי למיום קום שמואל לשופט, וישם את לבו להרבות את דעת דברי הימים בישראל, ויחתם את הספר, אשר כתב יהושע במתכֻנתו האחרונה.  ויכתוב את דברי ימי השופטים בספר, ואת כל המוצאות את ישראל בימיו כתב על ספר אחר, אשר קרא לו העם "דברי שמואל הרואה"[614] , ועל העתים, אשר עברו עליהם למיום מות שמואל עד מות דוד, כתב נתן וגד ספרים אשר נקראו "דברי נתן הנביא ודברי גד החוזה"[615] .  מלבד הספרים היקרים והנכבדים האלה אשר הנחילו לעם את הדעת את נפשו ואת הרוח המתודעת בכל הליכותיהם ובכל הקורות אותם, כתב שמואל הנביא עוד ספר אחד קטן במדתו ויקר ונעלה מאד מאד ברום ערכו, הלא הוא הספר אשר יקרא לו כיום מגלת רות[616] .  לענין לספר הזה שָם לו הנביא מקרה אחד אשר קרה למשפחה אחת ממשפחות פרץ בן יהודה בבית לחם ויערוך שם דמות מלאה חליפות אֵבל ונחומים, רוח נכאה ושלות השקט, געגֻעים ונחת.  ויעבר בחזון צלמי נעם ועֹז משיבי נפש ומשמחי לב, בנקיון תמתם הזכה.  ותהי מגלת רות גם למקור שעשועים לישראל גם לצלם דמות אהבת החסד בכל עצם טהרתה[617] .  ותחשב למופת ולתבנית מלאכת מחשבת במעשה סופרים בעיני יודעי חן בחכמי העמים עד היום הזה[618] .

ויאצלו הספרים האלה רוח עצה וגבורה על ישראל.  ושירי דוד נעים זמירות ישראל, ושירי אבות משוררי בית הלוי אשר היו בימיו, אצלו עליהם רוח חן ושכל טוב רוח דעת ויראת ה'.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1]    שופטים ו', י"א.  ש"א ו', י"ג.  י"ב, י"ז.

[2]    ש"ב י"ד, ל'.  כ"א, ט' .  רות א', כ"ב   ב', י"ז.  ג', ט"ו.

[3]    ישעיה כ"ח, כ"ה.

[4]    ש"ב  י"ז, כ"ח.

[5]    שם כ"ג, י"א.

[6]    ישעיה כ"ח, כ"ח.

[7]   במדבר ה' ט"ו.  מ"ב  ד', מ"ב.

[8]    "גרויפען"  "גריעץ" בל"א, (ויקרא ב', י"ד, ט"ז)  ובלשון המשנה "גריסין".

[9]   משלי כ"ז, כ"ב.

[10]   שם.  ש"ב  י"ז, י"ט.

[11]   דברים כ"ג, כ"ו.

[12]   "בעוד שהתבואה לחה ומלאה בקשין שלה"  (ויקרא ב', י"ד, רש"י).

[13]   שם.

[14]   מ"א ה', ח'.  פסחים ג'.

[15]     דבר זה יבואר בפרקים הבאים.

[16]    יחזקאל כ"ז, י"ז.

[17]    משלי כ"ד,  ל"א.

[18]    ישעיה ה', ב'.

[19]    משלי שם.

[20]    בראשית מ"ט, י"א.  ישעיה ה', ב'.  ירמיה ב', כ"א.

[21]   דברים ל"ב, י"ד .   רש"י.

[22]    במדבר ז', ג'

[23]    ש"א כ"ה, י"ח.  ל', י"ב.  ש"ב ט"ז, א'.  דהי"א י"ב, מ"א.

[24]   מ"ב כ"ה, י"ב.

[25]   מ"א  ה', כ"ה.

[26]   הושע  י"ב, ב'.

[27]   יחזקאל כ"ז, י"ז.

[28]   כשתתבונן בכל המקומות שנזכר השמו  במקרא ומצאת, כי רוב תשמישו היה המקדש לסיכת אדם ולהדלקה

      ומעוטו לאכילה.

[29]   ש"א כ"ה, י"ח.  ל', י"ב.  מ"ב כ', ז'.  דהי"א י"ב, מ"א.

[30]   ש"ב ט"ז, א'.  ירמיה מ', י'.

[31] שופטים ט' , ט'. י"ג. 

*    "הוא הבור שלפני הגת שהיין יורד לתוכו" (רש"י במד' י"ח, כ"ז).

[32].   מ"א ה', ה'.  מיכה ד', ד'.  זכריה ג', י'.

[33]    שלשה אלו נזכרו אך מעט בכל ימי הבית הראשון וגם במעט הזה נזכר על פי הרוב התומר לענין יפי הקומה או 

       לענין שם עיר   יריחו.  הרמון לענין תכשיט והתפוח לענין ריח.

[34]    שה"ש  ד', י"ג.

[35]    ה', ב'.

[36]    ה'.  ז', ט'.

[37]    בראשית מ"ג, י"א.  והיחיד "בטנה" ועיין שביעית ז' , ה'.

[38]    בראשית שם.  במדבר י"ז, כ"ג.

[39]    שה"ש ו', י"א.  ושלשת המינים האלה אינם נזכרים במקום אחר במקרא כ"א במקומות הרשומים.

[40]    לעניין מין מזון לא נזכרה מלת "ירק" כ"א שתי פעמים בכל ימי בית ראשון (מ"א  כ"א, ב'.  משלי ט"ו, י"ז)  ופ"א 

     נזכרה מלת "אורות" (מ"ב ד' ל"ט) שלד"ק פירושה ירקות ופ"א "מקשה" (ישעיה א', ח' )  שפירושה שדי קשואים.

[41]   מ"א  י', כ"ז.

[42]   הושע ד',  י"ג.

[43]   ישעיה מ"א, י"ט.  ועץ שמן איננו הזית כ"א עץ אחר הנקרא  OLEARIUS.

[44]   מ"ד  י"ד.

[45]   שה"ש ר', י"ד.

[46]   שמות ל', ל"ד.

[47]   כ"ד.

[48]   כ"ג.

[49]   שה"ש א', י"ד.

[50]   יחזקאל כ"ז, י"ז.  וביוסיפוס בכמה מקומות.

[51]   שה"ש ד',   ו'.

[52]   ה', י"ג.

[53]   ישעיה כ"ח, כ"ה.

[54]   ש"א י"ג, כ"א.

[55]   שופטים ג', ל"א.

[56]   דברים כ"ד, ד'.

[57]   ישעיהו כ"ה, כ"ז.

[58]   שם מ"א, ט"ו.  ש"ב כ"ד, כ"ב.

[59]   שופטים ו' י"א.  "הביט"  הוא שם בתבנית חריש וקציר ודומה לזה מצאנו : "חבוט חביטך" (ירושלמי יבמות ב',

      ו').  והדיש היה נוהג בזרעים הגסים והדבים בזרעים הדקים (ישעיה כ"ח, כ"ז).

[60]   שם.

[61].  ישעיה ל'  כ"ד.

[62]    שופטים ו' כ"ז.  ז', י'.  י"ט, ג'.  ש"א  ט', ג' , כ"ה, י"ט.

[63]    רות ב' ח'.  משלי ל"א, ט"ו.

[64]    רות ב', ה'.

[65]    שם ב', ז'.

[66]    ט"ז.   (רש"י).

[67]    ירמיה ד', י"ז.

[68]    ישעיה  א', ח' ;  איוב כ"ז, י"ח.

[69]    דברים כ"ח, ח'.   משלי ג', י'.

[70]   יואל א' י"ז.  דגי ב', י"ט.

[71]   ש"א י"ג, כ"א.

[72]   ישעיה ז', כ"ה.

[73]   דברים ט"ז, ט'.  כ"ג, כ"ו.

[74]   ירמיה ג', מ"ז.  יואל ד', י"ג.

[75]   ישעיה ב', ד'.  י"ח, ה'.  יואל ד', י'.    מיכה ד', ג'.

[76]   ישעיה ל', כ"ד.   ירמיה ט"ו, ז'.

[77]   ש"ב כ"ד, כ"ב.  מ"א  י"ט, כ"א.

[78]   ש"א  י"ד, י"ד.

[79]   ישעיה ה', י'.

[80]   ש"א  י"א, ה'.  מ"א  י"ט, י"ט.

[81]   ש"א  י"ז, ל"ד – ל"ו.   עמוס ג' י"ב.

[82]   ישעיה ל"ח, י"ב.  ירמיה ל"א, כ"ג.

[83]   ישעיה שם.

[84]   ש"ב ז', ח'.   ירמיה ל"ג, י"ב.  צפניה ב', ו'.

[85]   שה"ש  א' ח'.

[86]    ירמיה ו', ג'.

[87]    ש"א י"ז, מ'.

[88]    שם.

[89]    בראשית כ"א, י"ד.

[90]    שופטים ד', י"ט.

[91]    בראשית כ"ד, כ'.

[92]   ל', ל"ח.

[93]    ישעיה י"ג, כ'.  ירמיה ל"ג, י"ב.  יחזקאל ל"ד, ט"ו.  תהילים כ"ג, ב'.  שה"ש א', ז'.

[94]    יחזקאל כ"ה , ה'.

[95]    ישעיה ס"ה, י'.

[96]    במדבר ל"ב, כ"ד.  ל"ו.

[97]   חבקוק ג', י"ז.  תהלים ג', ט'.  ע"ח  ע'.

[98]  חבקוק שם.

[99]   מ"א  ה', ג'.

[100] ש"א  כ"ח, כ"ד.  ירמיה מ"ו, כ"א.  עמוס ו', ד'.  מלאכי ג', כ'.

[101]   משלי ט"ו, י"ז.

[102]   ש"ב ו', י"ג.  מ"א א' , י"ט.  ישעיה אק, י"א.  עמוסה', כ"ב.

[103]   דברים ל"ב, י"ד.  עמוס ו' , ד'.

[104]   שם ד', א'.  יחזקאל ל"ט, י"ח.

[105]   עמוס ז', י"ד.

[106]   א', א'.  מ"ב ג', ד'.

[107]    דברים ז', י"ג.   ישעיה ל', כ"ד.  ושם זה נוהג גם בצאן (ירמיה י"א, י"ט).

[108]   ל"א, י"ז.  הושע י'.  י'.

[109]   ישעיה שם

[110]   הושע שם.  ירמיה ג', י"א.

[111]   משלי ל' , ל"ג. 

[112]   איוב י', י'.

[113]   ש"א י"ז, י"ח.

[114]   ש"ב , י"ז, כ"ט.

[115]   משלי כ"ז, כ"ז.

[116]   ש"א כ"ה, י"א.  ל"ו.    ש"ב  י"ג, כ"ג.

[117]   ש"א  שם ה'.

[118]   ויקרא י"ט, כ"ד.  שופטים ט', כ"ז.

[119]   ישעיה ט"ז, י'.  ירמיה כ"ה, ל'.  מ"ח , ל"ג.

[120]   ישעיה ט', ב'.

[121]   מ', י"א.  יחזקאל ל"ד, י"ב.  משלי י"ב  י'.

[122]   די לקורא לבחון רק את מזמור כ"ג וס' שה"ש ולהכיר את אמתת הדבר.

[123]    שופטים י"ד, ח'.  ש"א י"ד, כ"ה.   מ"א  י"ד, ג'.  שה"ש  ה' , א'.

[124]    יחזקאל כ"ז, י"ז.

[125]   עמוס ד', ב'.

[126]   חבקוק א'  ט"ו.

[127]   דהי"א  ד', י"ד.  ועיין לעיל פרק ימי השופטים.

[128]   שופטים י"ז, ד'.

[129]   מתכות אלה היו מצוים בישראל מימי מלחמת מדין (במדבר ל"א, כ"ב).

[130]   ש"א ב', י"ד.

[131]   ש"ב י"ג, ט'.

[132]   ויקרא ב' , ה'. 

[133]   ז'.

[134]   שמות כ"ה, ל"ח.

[135]   כ"ד, ו'.

[136]   במדבר י"א, ח'.

[137]   שופטים י"ט, כ"ט.

[138]   במדבר ו', ה'.

[139]   שופטים י"ג, ה'.  ש"א  א', י"א.

[140]   שמות כ"ה, ל"ח.

[141]   שופטים ג', ט"ז.

[142]   ש"ב  יב, ף"א.

[143]    ש"א י', ה.

[144]    י"ח, ו'.

[145]    ש"ב  ו', ה'.

[146]    דהי"א י"ג, ח'.   – והעצים אשר בחרו בהם לעשות את כלי השיר העשויים עץ, היו עצי ברשים  (שב שם).

[147]    שמות  ל"ה, כ"ה    כ"ו.

[148]    שם.

[149]    שופטים ט"ז, י"ג.  מ"ב כ"ג, ז'.  משלי ל"א, י"ג.  י"ט.  כ"ד.  והפסוק שבשופטים מדבר באשה פלשתית, רך

      יש לנו לדעת כי בדברים שאין בהם נדנוד דעה מיוחדת בדת או במולדת, לא נבדלו ב"י מן העמים אשר

      סביבותיהם.  וביחוד בימי השופטים אשר נפרצו גבולות ישראל פעם בפעם.

[150]    יהושע ב' , ו'.

[151]    משלי ל"א, י"ג.

[152]   ש"ב ז', ב.

[153]   י"ז, י"ט.

[154]   רות ג'  ט"ו.

[155]   משלי ל"א, כ"ד.

[156]   כ"ב.

[157]   כ"א.

[158]   משלי ל"א, כ"א.

[159]   י"ט.

[160]   שופטים ט"ז, י"ד.

[161]   ש"א י"ז, ז'.

[162]   שופטים ה', "י"ג.  שרים כאלה נזכרים ביששכר בימי דבורה (ט"ו) בעיר סכות במספר רב שבעים ושבעה איש

      בימי גדעון (ח', י"ד.)  ובגלעד בימי יפתח (י', י"ח.)

[163]   ה', ל'.  י'  ד'.  י"ב, ט'.  י"ג    י"ד.

[164]    ה', ל'.

[165]    י.    אין שום ממש לפי הפשט בפירוש מלת "מדין" :  דין ומשפט.  כי המם הוא מם השרש והנון נון הרבוי.

[166]    כ"ה.

[167]   י'.

[168]   י', ד'.  י"ב, י"ד.

[169]   ש"א כ"ה, מ"ב.

[170]    ש"ב א', כ"ד.  ירמיה ד', ל'.

[171]    יתבונן נא הקורא באופיָם של גדעון, בועז, אלקנה, יונתן ואבנר.

[172]    עיין היטב את הדמות אשר ערך הנביא לנדיבי ישראל (ישעיה ל"ב, ה'  –ח'), ובאנשים הנקובים אנחנו מוצאים את

     הדמות הזאת במלואה.

[173]    ש"א כ"ה, כ"ה.  ש"ב י"ג, י"ג. ;  ודומה לזה איוב ב', י'.

[174]    שופטים ט', י"ט.

[175]    ט"ו, ג'.  ש"א כ"ה, כ"א.

[176]    יהושע כ"ב, כ"ב.  שופטים י"א, י'.  ש"א  י"ב, ה'.

[177]    בראשית ט"ז, ה'.  שמות ה', כ"א.  שופטים י"א, כ"ו.  ש"א כ"ד, י"ג.  ט"ז.

[178]    כמעשה יפתח (שופטים י"א, ל"ה.)  ועיין ה"א בספרנו זה.

[179]   משלי י"ז, ז'.  עיין שם.

[180]   ש"א  כ"ה, ה'.

[181]   ט"ז, ד'.  מ"א ב', י"ג.

[182]   שופטים ו', י"ב.

[183]   רות ב', ד'.

[184]   ש"א כ', כ"ט.  ודומה לזה בראשית כ"ד, נ"ד.

[185]   ש"ב ט"ו, ט'.  ודומה לו שמות ד', י"ח.  ולפטורים בנמוס כבוד זה נאמר "שלח והלוך בשלום"  (ש"ב ג', כ"א 

     כ"ג).

[186]   שופטים ו', י"ז.

[187]    רות ב', י"ג.  ש"ב ט"ז, ד'.

[188]    ש"א כ"ה, ל"ג.

[189]    י"ז, ל"ב.  כ' ח'.

[190]    א' , ט"ז.

[191]    י"ח.

[192]   יהושע ז', י"ט.  ש"א ד', ט"ז.  כ"ד, י"ז.  ש"ב י"ח, כ"ב.

[193]   רות ב', ח'.  ג', י'.

[194]   ש"ב ג', ל"ד.

[195]    ישעיה י"ד, י"ח.

[196]    ש"ב א', כ"ב.  ופסוק זה שבה הוא לשאול ויונתן שלא חסו על נפשם במלחמתם על שלום עמם.

[197]    ש"ב ג', ל"ג – ל"ד.

[198]    שופטים ט', נ"ד.

[199]    שם כ', ב'.  ש"א י"ד, ל"ח.  ופירושו : ראשי העם, עיין מפרשי המקרא.

[200]    שופטים ו', ט"ו.  ש"א ט', כ"א.

[201]    מ"א י"ב, ל"א.  י"ג, ל"ג.

[202]    שופטים ד', כ"א.

[203]    ה', כ"ד.  ודומה לזה בימי האבות (בראשית כ"ד, ס"ז.  ל"א, ל"ג.

[204]   שופטים ט"ו, א'.  יואל ב, ט"ז.

[205]   מ"ב ט', ב'.

[206]   ש"א ט', כ"ו.

[207]   ש"ב  י"א, ב'.

[208]   ש"א י"ט, י"ג.  כ"ה, כ"ג.

[209]   כ', ל"ד.  מ"א י"ג, כ'.

[210]   ש"א א', ט'.  מ"ב ד', י'.

[211]   משלי ל"א, י"ח.

[212]   שמות כ"ב, כ"ו.  דברים כ"ב, י"ז.

[213]   ש"א י"ט', י"ג.

[214]   שופטים ד', י"ח.

[215]   ש"ב י"ז, כ"ח.

[216]    ש"ב י"ז, כ"ח.

[217]    דברים כ"ו, ב'.  כ"ח, ה.  והוא סל נצרים של ערבה קלופה (ביכורים ג' , ח').

[218]    עמוס ח', א'.

[219]    דברים כ"ח, ה'  והוא כלי עץ (ראב"ע שמות י"ב, ל"ד).

[220]    שמות כ"ט, ג'.

[221]    שופטים ו', י"ט.

[222]    י"ט.

[223]    שם.

[224]   ש"ב י"ז, כ"ח.

[225]   ש"א כ"ו, י"ב.

[226]   מ"א י"ד, ג'.

[227]   ויקרא י"א, ל"ה.  כ"ו, כ"ו.

[228]   י"א, ל"ה.  התנור והכרים בימי הקדם בישראל מטלטלים היו ותכונתם למיניהם השונים אתה מוצא במס' שבת  

     פ"ג ובמס' כלים במקומות הרבה.

[229]   דברים כ"ד, ו'.

[230]   שופטים י"ט, י"ט.  תהילים ק"ד, ט"ו.

[231]   שופטים ו', י"ט.  י"ג, ט"ו.

[232]   ש"ב י"ג, ט'.

[233]   י'.

[234]   ויקרא ב', ה'.

[235]   ז'.

[236]   ו', י"ד.

[237]   במדבר י"א, ה'.

[238]   שמות כ"ט, ב'.

[239]   ויקרא ו', י"ד.

[240]   שמות כ"ט, כ"ג.

[241]   ש"א ח', י"ג.

[242]   שמות י"ב, ל"ט.  ש"א כ"ח, כ"ד.

[243]   מ"א י"ט, ו'.

[244]   רות ב', י"ד.

[245]   תחלת מנהג זה אנו מוצאים עוד בימי יעקב אבינו  (בראשית ל"ב, י"ד.  מ"ג, י"א.)  והיה עוד מתקיים בימי חכמי

      המשנה (ביצה י"דJ.

[246]   ש"א י', ד'.  ט"ז, כ'.  י"ז, י"ז.  כ"ה, י"ח.

[247]    ש"ב ו', י"ט.

[248]   ש"א  כ"ה, י"ח.  ש"ב  - ט"ז, א'.

[249]   ש"א ט"ז, כ'.

[250]   שם .  שופטים י"ג, ט"ו.  ט"ו א'.

[251]    ש"א כ"ה, י"ח.

[252]   שם.  י"ז, י"ז.  ש"ב  י"ז, כ"ח.

[253]   ש"א כ"ה, י"ח.  ש"ב ו', י"ט.

[254]   ש"א  שם

[255]   ש"ב שם

[256]   י"ז, כ"ט, מ"א י"ד, ג'.

[257]   מ"א שם.  והם מאפה תנור דק וקלוי.

[258]   ש"ב  שם

[259]   ש"א י"ז , י"ח.

[260]    ש"ב ו' , י"ט.

[261]    שופטים י"ט, כ"א.  ודומה לזה בראשית כ"ד, ל"א  - ל"ב.  מ"ג , כ"ד.

[262]   עיין ש"א כ"ה, י"ח.  ש"ב ט"ז, א'.  י"ז, כ"ח – כ,ט.  ודוד כלכל את כל העם ביום העלותו את הארון.

[263]    סתם תשורה כזאת היתה להם ומיני מזון ובאין לחם עם האיש, אז הביא משאת כסף קטנה (ש"א ט' , ז' – ח') 

     ומנהג זה התחזק עוד בימי אליהו ואלישבע (מ"ב ד', מ"ב).

[264]    וקרוב הוא, כי גם בימי חכמי התלמוד היו עוד בגדי האיש והאשה דומים  (עיון תוס' ד"ה :  "אפילו להבחין" שבת

     יב)  ועל עקר אסור "לא ילבש גבר" עיין ב"ח (יו"ד קפ"ב, ה'). 

[265]    ש"ב  ט"ו, ל"ב.

[266]   שמות כ"ח, מ"ב.

[267]    רות ד', ז'.  מ"א י"א', כ"ט.

[268]    שם י"ח, מ"ו.

[269]    הבגד העליון נקרא כסות, מפני שהוא מכסה את כל אשר לו מבית והוא לבדו נראה לעיני הרואים וכן הוא העולה

      ממליצת הכתוב  (בראשית ב', ט"ז).

[270]    מ"א י"א, כ"ט.

[271]    יהושע ז', ו'.

[272]    שמות י"ב, ל"ה.

[273]    יהושע ט', ה'.  כ"ב, ח'.

[274]    שופטים י"ד, י"ב.

[275]    כן יעלה מכל הכתובים שנזכר בהם מעיל, כי בגד חשוב לאנשים חשובים היה.

[276]     עיין בכל מקום שנזכר צניף וראית, כי בגד חשוב מאד היה, וספר איוב אף כי נכתב לדעתנו זמן רב אחרי ימי

       דוד, בכ"ז אין ספק, כי מליצת "מעיל וצניף" הבאה בו (איוב כ"ט, י"ד) תעיד, כי שני אלה היו באים כאחד.

[277]   בראשית מ"ה, כ"ב'.  שופטים י"ד, י"ב – י"ג.  מ"ב ה', ה'.  כ"ב – כ"ג.  ופירוש "חליפות בגדים" : "גארגיטור"

      לאמר בגדים מתחלפים בתשמישם וראוים יחד לתלבושת אדם אחד.

[278]    שופטים י"ז, י'.  ועיין רש"י ורד"ק.

[279]   בראשית כ"ד נ"ג.  שמות ג' , כ"ב.  יהושע כ"ב , ח'.  זכריה י"ד'  י"ד.  .  ועל כבוד הבגדים עיין מאמר ר' יוסי בר

      חנינא (ברכות       ס"ב) :  ומאמר ר' יוחנן (שבת ק"ג) : וברכת מלביש ערומים שאנו מברכים בכל יום.

[280]   בראשית כ"ח, כ'.  דברים י', י"ח.

[281]   מיכה א', י"א.

[282]   בראשית ג', כ"א.

[283]   ש"ב י"ב, כ'.  רות ג', ג'.

[284]   ש"ב י"ט, כ"ה.

[285]    תקון השער קרוי כלכול (נזיר ב').

[286]    שה"ש ה' \, י"א.

[287]    ש"ב י"ט, כ"ה.

[288]    מ"ב ט', ל'.

[289]    שה"ש ז', ו'.

[290]    ד' ג'.

[291]    שמות ל"ה, כ"ב.

[292]    במדבר ל"א, ג'.

[293]     ישעיה ג', י"ט ודומה שהתקשטו בהן מימות גדעון והלאה משנודעו להם המדינים  (שופטים ח' כ"ו)  ותרגום

      נטיפות "פליטטערן" כי דומות הן לטפות.

[294]    הושע ב', ז'.  י'.

[295]   שופטים י"ד, ב'.

[296]     י'.

[297]    ש"א כ"ה, ל"ט.

[298]    דברים כ', ז'.

[299]    שמות כ"ב, ט"ז.  ועיין רש"י שם.

[300]    ישעיה ס"א, י'. 

[301]   שה"ש ג', י"א. וברור הוא שלא היתה עטרה זו עטרת מלכות, כ"א עטרת חתונות, כי מנהג זה של "עטרות

      חתנים" עוד אנו מוצאים בישראל סמוך לחרבן בית שני (סוטה מ"ט) :  ומתוך מעשה של ר' ירמיה דשבשב 

      (ירושלמי סוטה מ"ט) :  אנו למדים שסתם עטרה של זית היתה.

[302]    ישעיה ס"א, י'.ועיין פירוש "כליה" יונתן רש"י ורד"ק.

[303]    מ"ט, י"ח.  ירמיה ב', ל"ב.

[304]    רות ד', ב'.  ועיין (כתובות ז'). 

[305]    רות ד', י"א – י"ב.

[306]    יואל ב', ט"ז.  תהילים י"ט , ו'.

[307]    שופטים י"ד, י' – י"ב.

[308]    יואל ב', ט"ז.  תהילים י"ט, ו'.

[309]    שם.  ישעיה ס"ב, ה'.  תהילים י"ט, ו'.

[310]    שופטים י"ב , ט'.

[311]    רות א', ט'.  ג', א'.

[312]    משלי י,ב, ד'.  י"ח, כ"ב.  י"ט, י"ד.  ל"א, י'.

[313]    ש"א כ"ה, ג'.  משלי י"א, ט"ז.

[314]    ה', י,ח- י"ט  וס' שה"ש כלו, ועיין מאמר רבא "בוא וראה וכו'"  (יבמות ס"גJ

[315]    ש"א ט', ב,\'.  ט"ז, ז'.  ועל חשיבות קומה נאה בישראל יעיד מאמר קדמונינו :  "שהקב"ה משתבח בבעלי קומה"

     (בכורות מ"ה ).

[316]    ש"א  ט"ז, י"ב.

[317]    משלי ל"א, ל'.

[318]    ש"א א', ח'.  רות ד', ט"ו.

[319]    ג', י"א.  משלי י"ב, ד'.  ל"א, י'.  כ"ט.

[320]    שם ל"א, ל'.

[321]    י"ד, א'.  ל"א, כ"ו.  ש"ב  י"ד, ב'.  כ', ט"ז.

 [322]    משלי ל"א, י"ג – י"ט.  כ"ד – כ"ז.

[323]    י"א -  י"ב.

[324]    כ'.

[325]    כ"ו.

[326]    כ"א – כ"ב.   כ"ה.

[327]    כ"ה – כ"ט, ל"א.

[328]    י"א, כ"ב.

[329]    י"ט, י"ג.  כ"א, ט'.  כ"ז, ט"ו – ט"ז.

[330]    שופטים פרשה י"ג.  ש"א א', כ"ב – כ"ג.  מ"ב ל', ז' – כ"ד.  שמות ב', י'.

[331]    שופטים י"ג, כ"ד.  ש"א א', כ'.  ד', כ"א.  ודומה לזה בראשית כ"ט, ל"ב – ל"ה.  ל', ו' – כ"ד.  שמות ב', י'.

[332]    ש"א א', כ"ב.

[333]    משלי א', ח'.  ו'.  כ'.

[334]   ישעיה ס"ו, י"ג.

[335]   תהילים ל"ה, י"ד.  ודומה לזה בראשית כ"ד, ס"ז.

[336]   משלי ל', י"א.  י"ז.

[337]   ש"א ח', ב'.  י"ז, י"ג.  ש"ב ג', ג'.  דהי"א ט"ז, ה'.

[338]   תהלים ק"ד, כ"ג.

[339]   משלי י', ה'.

[340]   ל"א, ט"ו.

[341]   י"ח.

[342]    שופטים י"ט, ט'.  כ' – כ"ב.  רות ג', ז'.

[343]    שופטים ז', י"ט.

[344]    שמות י"ד, כ"ד.  ש"א  י"א, י"א. 

[345]    מ"ב ג', כ'.

[346]    מ"א י"ח, כ"ט.

[347]    שופטים י"ט, מ'.  ועיין רש"י ורד"ק.  והחניה היא "המנוחה והפסקת הטלטול"  (עיין ראב"ע זכריה מ', ה'.) 

      והתרגום הראוי למלת הגות היום בלשון אשכנז "פייעראבענד".

[348]    עמוס ח', ה'.

[349]    רות ד', ט"ו.

[350]    ד', י'.

[351]   ו'.

[352]   ג', ט'.  י"ב.  ד', א'.  ודומה לו ויקרא כ"ה, כ"ה.

[353]    ש"א כ"ה, ב'.

[354]    איוב א', ג'.

[355]    שופטים י"ז, י'.

[356]    ש"ב י"ח, י"א.

[357]    שופטים ט', ד'.

[358]    ש"א ט', ה'.

[359]    ב', ל"ו.

[360]    שמות ל', י"ג.

[361]    מ"ב ז', ט"ז.

[362]   ישעיה ז', כ"ג.

[363]   ש"ב כ"ד, כ"ד.

[364]   ש"א י"ז, ה'.  ש"ב  י"ד, כ"ו.

[365]   מ"א י', י"ז.  ואף כי נזכר בימי שלמה, קרוב כי גם בימי דוד ולפניו נהג משקל זה על דעת כל המפרשים, הכיל

      מאה שקל.

[366]   שמות כ"ה, ל"ט.  ולפי דברי רבותינו מחזיק הככר ששים מנה.

[367]   כ"ה, כ"ח.  כעובי ארבעה אצבעות.

[368]   כ"ח, ט"ז. ש"א  י"ז, ד'.  ולפי דעת ה מפרשים הוא כעובי י"ב אצבעות

[369]   שמות כ"ה, י'.  ואורכו כעובי כ"ד אצבעות.

[370]   שופטים ג', ט"ז.  והוא קרוב לאמה ועיין רש"י.

[371]   מ"א ה', ב'.

[372]   בראשית י"ח, ו'.  מ"ב  ז', א'.

[373]   ו', כ"ה.

[374]   ויקרא י"ד, י'.  והוא מדת שש בצים כמפורש במקומות הרבה בתלמוד.

[375]   שמות ט"ז, ל"ו.

[376]   שם.

[377]   כ"ט, מ'.

[378]   מנחות פ"ט.

[379]   ויקרא כ"ז, ט"ז.

[380]   יחזקאל מ"ה, י"א.

[381]   הושע ג', ב'.

[382]   ש"ב י"ד, כ"ו.

[383]    שופטים כ"א י"ט – כ"א.

[384]    י"א, ל"ד.  ש"א י"ח, ו' – ז'.

[385]    כ', כ"ט.

[386]   ב', י"ט.  כ', ו'.

[387]    שופטים י"ט, י"ח.  ועיין רד"ק.

[388]    ש"א ט"ז, ה'.

[389]    ש"ב  כ"ד. כ"ג.  ובתרגומו "יקבל קרבנך ברעוא".

[390]    ש"א ב', ט"ו – ט"ז.

[391]    ט', י"ג.

[392]    א', ד'.

[393]    ט', כ"ד.

[394]    א', כ"ד  "קמח לאכל ולהקריב ממנו מנחו.  יין לשתות ולהסיך ממנו".(רד"ק).

[395]   עולה מן הכתוב  (משלי ז', י"ד.

[396]   ש"א ב', כ'.  לא נאמר "ויברך"  אלא "וברך" ללמדנו, כי ברכה זו מנהג קבוע היתה.

[397]   השתחואה נראה שהיתה תמיד גמר העבודה ועיין פ', הרא"ש תמיר ז', א'.  וע"ב בקש שאול את שמואל "ושוב

      עמי והשתחותי לה'"  (ש"א ט"ו, ל'.).  כי הוא הקריב קרבנות משלל העמלק (כ"א)  ובכן חפץ להתכבד נגד זקני

      עמו בראותם, כי רצה הנביא את קרבנו.

[398]   ש"א א', י"ט.  ומנהג זה היה מעין מצות לינה. (דברים ט"ז, ז'.).

[399]    ישעיה ס"ו, כ'.

[400]    ש"ב י"ב, כ'.  ודומה לזה ישעיה ס"ו, כ"ג.  ירמיה ז', ב'.

[401]    מבקרי התורה פחזו בקצר דעתם להחליט, כי השבת הונהגה בישראל באחרית ימי המלכים, ואנחנו כבר בטלנו

       את כל דבריהם בדרך כלל במוצא דבר " קדמת התורה ואחדותה".  ובפרט זה יש לנו להוסיף כי "שבת" נזכרה

      בדברי ימי ממלכת אפרים בימי יורם בן אחאב (מ"ב ד' כ"ג)  ובימי ירבעם בן יואש (הושע ב', י"ג, עמוס ח', ה'.). 

      כי נבואת שני הנביאים האלה כמעט מיוחדת היתה רק לבני אפרים לבדם.  ועתה היעלה על הדעת כי בני אפרים

      מקום ע"ז חדשו מדעתם את השבת ראש מוסדות היחוד?  או כי קבלו מיהודה שנואת נפשם דבר דת שהתחדש בה

      אחרי אשר נבאשו בה?  או אפילו דבר שהונהג בימי דוד ושלמה אשר בעטו בם וישתדלו בכל עז לחלל את כבודם

      ואת צדקתם?  דבר זה יעיד יותר ממאה עדים בעדות מוכרעת, כי השבת היתה מושרשת בישראל מימות משה על

      כן לא אבו גם מלכי אפרים לעקור אותה ולבטלה.

[402]    במדבר י', י'.  הושע ב', י"ג.

[403]    ישעיה א', י"ב – י"ד.  ס"ו, כ"ג.

[404]    מ"ב ד', כ"ג.

[405]    כן נראה מישעיה ס"ו, כ"ד.

[406]    ש"א כ', ה'.  כ"ד.

[407]    י"ט.

[408]    יחזקאל מ"ו, כ"ו.

[409]    ש"א כ', כ"ז.  ועיין יונתן רד"ק ופ' רבינו ישעיה.

[410]    בראשית כ"ג, ב'.  ש"ב י"א, כ"ו.   מ"א י"ג, כ"ט.

[411]    ש"ב ג', ל"א.

[412]    א', י"ז.  ג', ל"ג.  דהי"ב ל"ה, כ"ה.

[413]    ש"ב  ג', ל"א.

[414]    ש"ב י"ט, ל"ח.

[415]   שופטים ט"ז, ל"א, ש"ב י"ז, כ"ג.  כ"א, י"ד.

[416]   מ"א  י"ג, ל"א.

[417]   ש"א כ"ה, א'.  מ"א ב'.  ל"ד.  ודומה לו ישעיה י"ד, י"ח.

[418]   ירמיה כ"ב, י"ח.

[419]   ש"א ל"א, י"ב.  ירמיה ל"ד, ה'.  דהי"ב ט"ז, י"ד.  לשון "לך לו" שבשני הפסוקים האחרונים יוכיח, כי שרפה זו

     היתה שרפת כלים ולא שרפת גוף, כדברי קדמונינו (ע"ז י"א)

[420]   יהושע ז' כ"ו.  ש"ב י"ח, י"ז.

[421]   ש"ב ג', ל"ה.

[422]   ירמיה ט"ז, ז'.

[423]   יחזקאל כ"ד, י"ז.

[424]   ש"ב א', י"ב.  ג', ל"ה.

[425]   ש"א ל"א, י"ג.

[426]   ודומה לזה איוב ב', י"ג.

[427]   במדבר כ', כ"ט.  דברים כ"א, י"ג.  ל"ד, ה'.

[428]   בראשית ל"ז, ל"ד.  ש"ב י"ג, ל"ז.  י"ד, ב'.

[429]   שם.

[430]    ירמיה ט"ז, ז'.  ועיין רש"י ורד"ק.

[431]    ש"ב י"א, כ"ז.

[432]    זכריה י"ב, י"ב – י"ד.

[433]    ש"ב י"ב, כ' – כ"ג.  ודומה לדעה זו עיין ראב"ע ורמב"ן דברים י"ד, א' – ב'.

[434]    ש"ב י', י"ב.  דהי"א י"ט, י"ג.

[435]    ישעיה ס"ד, ט'.

[436]    שופטים י"ט, י"ב.

[437]    ש"ב כ', י"ט.

[438]    רות ד', י'.

[439]   ג', י"א.

[440]   שופטים ט', ל'.  מ"א כ"ב, כ"ו.

[441]   דברים כ"ב, ט"ו.  רות ד', י'.

[442]   רות ד', ב'.

[443]   שם ד', ז' – י"א

[444]   ז'.

[445]   דברים י"ז, ט'.

[446]   ש"ב ט"ו, ב' – ו'.

[447]   יהושע ז', י"ט.

[448]   ט', י"ט.

[449]   דברים א', כ"ח.  ג', ה'.   יהושע י"ד, י"ב.

[450]   ש"ב י"ח, כ"ד.

[451]    י"ט, א'.

[452]    י"ח, כ"ד.  יחזקאל ל"ג, ב' – ג'.

[453]    ש"ב י"ח, כ"ו, מ"ב ז'.י' – י"א.

[454]    שופטים ט', נ"א – נ"ב.

[455]    מ"ו – מ"ט.

[456]    שופטים י"ט, י'.  ש"ב ט"ז, א'.

[457]    ש"א כ"ב, י'.  ועוד.

[458]    שופטים י"ט, י"ט.

[459]    מימי האבות ועד אחרי ימי הבית הראשון לא נזכרו גמלים בתורת קנין איש וישראל, כי אם פעם אח בימי דוד,

     אשר הנהיג אצלו את מרבית הנמלים ביד איש ישמעאלי ושמו אוביל  (דהי"א  כ"ז, ל'.).

[460]   ש"ב ו', ג'.  ו'.  ישעיה ה', י"ח.  עמוס ב', י"ג.  ודומה לזה בדור המדבר (במדבר ז', ז' – ח').

[461]   עד ש"ב י"ג, כ"ט.  לא נזכר שם פרד בכל המקרא ושם ש"ב  י"ח, ט'.  ובמ"א א', ל"ג.  ל"ח.  מ"ד.  נזכר בתורת

      מרכב לבני דהמע"ה. 

[462]   ש"ב  ט"ו, א'.  מ"א א', ה'.

[463]   ש"ב ח', ד'.

[464]   "משאות (רש"י שופטים י"ח כ"א).  "כל משא כבד" (רבינו ישעיה שם).

[465]   שופטים ב', ב.  ש"א ד', י'.  ט"ו, ד'.

[466]   ש"ב א', י"ח.  תהילים י"ח, ל"ה.  קמ"ד, א'.

[467]   ש"ב ב', י"ח.  תהילים י"ח, ל' .  ל"ד.  דהי"א י"ב, ט'.

[468]   תהילים י"ט, ו'.

[469]   שה"ש ג', ח'.  דהי"א ה', י"ח.

[470]   שם י"ב, ל"ד.  ל"ח..

[471]   י"ב, כ"ה.  דהי"ב י"א, י"ב.  י"ד, ז'.  כ"ה, ה'.

[472]   דהי"א  י"ב, ל"ה.

[473]   ה', י"ח.

[474]   י"ב, ב'.

[475]   שופטים כ', ט"ז.

[476]    שם.  דהי"א ח', מ'.  י"ב, ב'.

[477]    תהילים ע"ח, ט'.

[478]    עיין מרבית הרשימות בהערה 4 ובפרט דהי"ב י"ד, ז'.

[479]    שופטים ג', ט"ז.  ש"א ד', י"ב.  י"ז, ל"ח – ל"ט.  י"ח, ד'.  וכל אלה נאמרו רק באנשי מלחמה.

[480]    ש"ב כ', ה'.

[481]    שופטים ג', כ"ב. 

[482]    ש"א  י"ז, ל"ח.  דהי"ב כ"ו, י"ד.

[483]    ש"ב  א', כ"א.  ודומה לו ישעיה כ"א, ה'.

[484]    שופטים ג', ט"ז.

[485]   ש"ב  י"ח, י"ד.  ועיין כ"ג, כ"א.

[486]   יהושע ח, י"ח.  כ"ו.  וביתר מקומות במקרא נזכר כלי זה רק בידי הגוים.

[487]   ש"א  כ"א, ט'.  ועוד.

[488]   ש"ב ב', כ"א.  ודומה לזה שופטים י"ד , י"ט.

[489]   במדבר א', י"ח.  דהי"א ה', י"ז.  ז', ב'.  ט', מ'.

[490]   יהושע ז', י"ד – י"ח.  ש"א י', כ"א.

[491]   דהי"א ה', כ"ד.  ז', ב'.  ז', י"א.  מ'.  י"ב, כ'.  כ"ז, א'.

[492]   שופטים ד', י'.  ש"ב  כ', ד' – ה'.

[493]   ש"א  ט"ו, ד'.  כ"ג, ח'.ודומה לו בבנין הפעיל מ"א ט"ו, כ"ב.

[494]   שופטים ג', כ"ז.  ו', ל"ד.  ש"א  י"ג, ג'.  ודבר זה מבואר היטב (נחמיה ד', י"ד.) .

[495]   שופטים ו', ל"ה.  ז', כ"ד.

[496]   ש"א י"א, ז'.

[497]   "הגדולים הלכו אחרי שאול"  (ש"א י"ז, י"ג.)

[498]   ש"א י"א, ח'.  ט"ו, ד'.

[499]    ש"א כ"ה, י"ג.  ל', כ"ד.

[500]    ח', י"ב.  כ"ב, ז'.

[501]    שופטים כ', ב'.

[502]    ש"א  י"א, ח'.

[503]    מ"ו, ד'.

[504]    שופטים ז', ב'- ה'.  ודומה לזה בימי אחאב במלחמתו על ארם (מ"א כ, י"ד – כ').  ושתי מלחמות ונצחונות אלה

     היו בעצת הנביאים, אשר ידעו, כי הרוח היא מקור הגבורה ולא הזרוע.

[505]    במדבר ל"ב, כ"א.  כ"ז, ל"ב.  דהי"א יב, כ"ג.

[506]    יהושע ד', י"ג.  דהי"א י"ב, כ"ד.

[507]    שופטים א', א' – ב'.  ב', י"ח.  ודבר זה נוהג היה מימות מרע"ה (במדבר ב', ט'.)  ואולי על כן נמנו מנין מיוחד

     (ש"א  י"א, ה'.  ט"ו, ד'.).

[508]    ש"א י"ז, כ'.  כ"ו, ח'.  ז'.

[509]    ש"א י"ד, ט"ז.  ט', ל"ד.  מ"ג.  ש"א י"א, י"א.

[510]   ש"א ד', ט"ז.

[511]   שופטים ז', ט"ז.  ט', ל"ד.  מ"ג.   ש"א  י"א, י"א.

[512]   שופטים ב', מ"ג.

[513]   יהושע ה', ג' – כ"ב.  שופטים כ', ל"א – מ"ג.

[514]   יהושע ב', א'.

[515]   שופטים ז', י"א.  ש"א  כ"ג, כ"ב – כ"ג.

[516]   ש"ב  כ', ט"ו.

[517]   י"ב, כ"ח.

[518]   ש"א  ל', כ"ד – כ"ה.

[519]   שם כ"ו.

[520]   ש"ב ה', ו'.

[521]   שם.  ועיין דהי"ב כ"ז, ה'.

[522]    ש"ב ב', כ"ח.  כ', כ"ג  מ"א  כ"ב, ל"ו.

[523]    שופטים י"א, ל"ד.  ש"א י"ח, ו' – ז'.  ודומה לזה שמות ט"ו  כ' – כ"א.

[524]    ש"ב י"ט, ד'.

[525]    שופטים ז', י"ט – כ"א.

[526]    כ'.  ש"ב י', י"ב.  ודומה לזה חשמונאים ב' ח', כ"ט. 

[527]    ש"ב י"ז, י"א.

[528]    ש"א כ"א, י'.  פסוק זה כפשוטו הוא.  וגם בימי בית שני אנו מוצאים בדברי יוסיפוס, כי נשק האויב הנגף היה

     מסודר מסביב במרום קירות העזרה (את מקומו לא זכרתי כעת).

[529]    ש"א כ"ה, כ"ח.

[530]    שופטים ה', כ"ג.

[531]   ש"א ל', כ"ו.  ודומה לזה במדבר י', ל"ה.  תהלים צ"ב, י'.

[532]   שופטים ג', י'.  ו', ל"ד.  י"א, כ"ט.  י"ג, כ"ה.  ט"ו, י"ד.  ש"א, י"א, ו'.

[533]   שופטים ה', י"ד – ט"ו.  י"ח.  ש"א  י"ח, ז.  משלי כ', כ"ט.

[534]   ש"א ד', כ"א כ"ב.  י"ז, כ"ו.  ש"ב  י"ט, ד'.

[535]   שופטים ז', ב'.  ש"א  כ"ה, כ"ו.  ל"א.

[536]   ש"א כ"ו, י"ט.  ש"ב י', י"ב.  כ', י"ט.

[537]   שופטים ה', י"א.  כ', ב'.  ש"א ב', כ"ד.  ש"ב א', י"ב.  ו', כ"א.

[538]   ש"א  י"ב, כ"ב.

[539]   ש"ב  ז', כ"ג.

[540]   י"ד, י"ג.  ודומה לזה צפניה ג', י"ג.

[541]   שופטים כ', כ"ג.

[542]    שופטים כ"א, ט"ו.  ועיין כל הפרשה כלה וביחוד פסוק ג', ו'.  י"ז.

[543]    ויקרא ד', ו'.  כ"ג, ט"ו.  כ"ה, ה'.  ועל כלם פסוק : ושבעה כהנים ישאו שבעה שופרות היובלים וביום השביעי

      תסבו את העיר שבע פעמים (יהושע ו', ד'.)  וכהנה רבות

[544]    שמות כ"ח, ט' – י'.  יהושע ד', ה' – ח'.  מ"א  י"ח, ל"א.

[545]    שופטים ב', א'.  ו'.  ח' – י"ג.  י', י"א.  י"א, ט"ז.  י"ט, ל'.  ש"א י', י"ח.  י"ב, ה'.  ש"ב ז', ו'.  כ"ג.

[546]    יהושע כ"ד, ט.  שופטים י"א, י"ז – כ"ב.  כ,ה.  ש"א ט"ו, ב'.  ו'.

[547]    י"ב, ט'.  ש"ב ז', י"א.  י"א, כ"א.

[548]    יהושע י"ט מ"ז.   שופטים י"ח, כ"ט.  ש"א ב', כ"ז – כ"ח.  רות ד', י"א – י"ב.

[549]    יהושע כ"ד, ב', י"ד – ט"ו.

[550]    דברים ל"ג, ב' – ד'.  שופטים ה', ד' – ה'.  וזכר מאורע זה היה למופת לנביאים ישעיה ס"ג, י"ט.  ס"ד, א' – ב'.  

     חבקוק ג', ג' – ד'.  ומשוררי הקדש תהלים ס"ח, ח' – ט.

[551]    עיין תרגום רש"י רד"ק  ורלב"ג  שופטים ב', א'.  ורלב"ג שם ו', י"א.

[552]   אם נתבונן היטב בכל הנבואות המקוצרות שבס' שופטים ומצאנו, כי אומריהם מתגלים פתאם ןמסתלקים ואינם

      ואין זכר עוד אף לשמותיהם.  ודבר זה אי אפשר, אלא אם כן היה משפטם להגזר מן העם ימים ושנים ולבלתי

      הגלות אלהם בלתי אם בשעת הצורך.

[553]   שופטים ו', כ"א.

[554]   כ"ב – כ"ג.  י"ג, כ"ב.  ולפי המתקבל על הדעת היתה האמונה הזאת רק בת דורה בלבד, כי יהושע (יהושע ה', י"ג

     – ט"ו.)  לא מצאנו שירא.

[555]   במדבר ד', כ'.  ש"א ו', י"ט.

[556]    יהושע ה', י"ג.

[557]   שופטים י"ג, י"ח.  ודומה לזה בראשית ל"ב, ל.  ודברי רש"י בבראשית שם נאמנו אף עמקו מאד.

[558]   שופטים י"ז, י.  י"ח, י"ט.

[559]    ש"א כ"ב, י"ז.

[560]    שופטים י"ז, י"ג.

[561]    ש"א ג', ג'.

[562]    כ"א, ז'.

[563]    ב', כ"ח.

[564]    י"ז.

[565]    כ"ט.

[566]    שופטים י"ח, ו'.  לפי העולה מן הכתוב "לכו לשלום"  היא ברכה ונכח ה' דרככם"  תשובה על שאלת האפוד. 

      ומדברי השקר שבפי כהן מיכה, אתה למד את מליצת האמת מפי כהן נאמן.

[567]    דהי"א כ"ד, ה'.

[568]   ש"א ב', ל"ה.

[569]   ל"ו

[570]   ב', י"א.  יש לכוון את פסוקי "והנער [שמואל הלוי] היה משרת את ה' לפני עלי הכהן"  אל פסוק :  ואח"כ באו 

      הלוים לעבוד את עבודתם לפני אהרן ולפני בניו (במדבר ח', כ"ב).

[571]   ש"א  ג', ג.  ועיין רש"י.  ועיין עוד במדבר י"ח, ג' – ד'.  תמיד א', א'  וגמרה שם.  מדות א', א'.

[572]   ש"א ג', ט"ו.

[573]   שם ד', ד'.  ש"ב  ו', ב'.

[574]   שמות כ"ה, כ"ב.במדבר ז' פ"ט.

[575]   ש"ב  ו', ב'.  דבי"א  י"ג, ו'.

[576]    ש"א ד', ג'.ומקורי במדבר י', ל"ה.

[577]    ש"א ז', א'.

[578]    שם, ו'.  ש"ב כ"ג, ט"ו.

[579]    ש"א ב', י"ח.  ש"ב ו', י"ד.

[580]    דעת הנפש אשר התעוררה מעט מימי שמואל מתפרשת במענה הנמרץ אשר ענה האיש התובע את עלבון שאול באמרו : "ומי

      אביהם? ", (ש"א י', י"ב.)  לאמר : וכי תלויה הנבואה ורוה"ק בירושה אלא הכל שויון בה.  ולדעתנו מזה טעם "ויפשט גם הוא 

      את בגדיו"  (י"ט, כ"ד)  שעל כרחנו בגדי מלכות הם, לאמר כי אין שררה וגדולה נוהגת במקום נבואה.

[581]   שופטים י"ג, ז'.  י"ד.

[582]   ש"א י"ד, ל"ג – ל"ד.  ועיין דברינו על המאורע המובא בפסוקים אלה במקומו.

[583]    ש"ב י"א, ד'.

[584]    שופטים ז', ג'.  ועיין דברינו על המאורע המובא במקומו.

[585]   ש"ב י"ב, ו'.  ועיין שמות כ"א, ל"ז.  וראית איך דקדקו בפסקיהם כחוט השערה.

[586]   ש"א כ"ח, ג'.  ט'.

[587]   שופטים ט', כ'.  נ"ו – נ"ז ש"א כ"ה, ל"ט.  ש"ב ט"ז, ח'.

[588]   שופטים ט', נ"ז.  ומקורו בתורה (שמות כ"ב, כ"ב.  כ"ו).

[589]   ש"א ג', י"ג.  ומקור דעת זו בתורה (ויקרא י"ט, י"ז.  אינקלוס שם).

[590]   שופטים ה'.  ל"א

[591]   במדבר א', נ"ג.  דבי"א כ"ז, כ"ד.  ועיין מרבית המקומות שנזכר בהם קצף וראית כי בחטא הנוגע לאומה כולה הכתוב מדבר.

[592]   יהושע ט', כ'.  מ"ב ג', כ"ז.

[593]   ש"ב  כ"ד, כ"ה.

[594]   שופטים ג', ד'.

[595]    ש"א ב', כ"ה.

[596]    שופטים י"ד, ד.  ש"ב י"ז, י"ד.

[597]   יהושע י', י"ב  -י"ג.  שופטים ה', כ'.

[598]   ש"א  כ"ו, י'.  וקרוב הוא כי המלחמה נחשבה למיתה שהיא באה לאדם מידי עצמו, כמו שאמרו בצינים פחים, ועיין רד"ק.

[599]   ש"א כ"ה, כ"ט.

[600]   רות ב'  כ'.

[601]   ש"ב י"ד, ז'.

[602]    ט"ז.

[603]    תהילים קכ"ז, ג'.

[604]   יהושע י"ח, י'.  וגם בירור נעל עכן (ז', ט"ז  -  י"ח) ובחירת שאול  (ש"א י' , כ'  -  כ"א)  ע"י מין גורל שאין בידינו לעמוד עליו.

[605]   משלי ט"ז, ל"ג.

[606]   י"ח, י"ח.

[607]   ש"א  כ"ח, נ'. ט'.

[608]   ט', ט"ו  -  י"ז.

[609]   ט', ט'.

[610]   כ"ח, ו'.  ט"ו.

[611]   שופטים ו', י"ז.  ש"א  י', ז'.

[612]   יהושע י"ח, ט'.  כ"ד, כ"ו.  ש"א י', כ"ה.  ש"ב י', יד.  ט"ו.

[613]   שופטים ה', י"ד.  ועתה אחרי ראותנו, כי הכתב היה נוהג גם בימי השופטים וגם בקרב דלת העם, אין כל ספק, כי סדר היה גם לאותיות.  ובכן אין שום דבר עומד לשטן, כי גם דהמע"ה ובני דורו שמשו בסדר זה, למען הקל על הזכרון.  ואם נתבונן דבר זה יבטלו הרבה מערעורי מבקרי המקרא האומרים לאחר כמה מזמורים מאין טעם אחר, כ"א מהיותם מחוברים בסדר א"ב.

[614] דהי"א כ"ט, כ"ט

[615] שם.

[616] עיין על כל ספרי קדש אלה מוצא דבר "תור הראשון לספרות הנביאים".

[617] ומה נכונו ומה נמרצו אמרי רבותינו על מגלה זו: א"ר זערא "מגלה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא אסור ולא התר ולמה נכתבה? – ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (מדרש רות א', ה').

[618] עיין ספרנו מירושלם ח"א צד 24 וצד 25.