_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו: הנביאים בימי עזיהו יותם אחז חזקיהו ומעשי סוד אנשי חזקיהו מלך יהודה

זאב יעבץ

לתוכן הענינים

 

הנבואה מתמעטת באפרים בראשית ממלכה.  חזון אחיהו למופת לבאים אחריו.  נבואת אליהו התשבי.  מעשי נפלאות.  האותות הנמרצים.  אגודת בני הנביאים.  עוזם וכח לבם.  אהבתם את ארץ מולדתם.  אלישע אבי בני הנביאים.  סדרי בני הנביאים חוזרים ליושבם כבימי שמואל.  כבוד אלישע.  ספרי דברי הימים נכתבים בידי הנביאים.  מיכיהו בן ימלה ראש נביאי החזון.  אֶפיו ולקחו הזך.  מעוט הנבואה מימי עתליה ויהוא.  הגבורה הנבואה בימי עזיהו.  נביאי החזיון פונים אל הקהל העם כלו.  מלחמת הנביאים בעבודה זרה בכשפים ובהבלי נכר ובאומרים להתרצות לה' רק בקרבן.  תכלית הנבואה חזון אחרית הימים.  שתוף הדעות לכל הנביאים והדעה המיוחדת לכל נביא.  פתוחי אופית האומה ביד הנביאים.  זכריה המבין בראות אלהים ונבואתו.  עמוס התקועי.  ראשית תולדותיו.  דבריו על טיב הנבואה.  נבואותיו הראשונות והאחרונות.  הדר היקום וצבא השמים.  זקת ישראל אל ה'.  שבות יהודה ואפרים.  הושע בן בארי נבואותיו הראשונות והאחרונות.  מתכונת ישראל אל ה'.  מתכונתו זאת למופת בישראל.  יושר דרכי ה' וסוף הרשעים.  ישעיהו בן אמוץ.  כבוד משפחתו וערך גדולתו.  כח לבו ולשון למודים.  נבואותיו הראשונות.  גדולת ה' וקוטן האדם.  רוממות המשפט והצדקה.  זלזול העושר והתפנוקים.  עצת ה' אשר יעץ על העמים.  תשועת ישראל במשפט ובצדקה.  נבואותיו האחרונות אחרי בוא מלכי מראדך בלאדן.  האותיות.  עדות חתומה לאחרית הימים.  חזון גאולת בבל.  וחזון הגאולה העתידה.  אחדות ה' ועלמות ישראל.  יקר האדם בעיני ה'.  תעודת ישראל.  ברית עם ואור לגויים.  עתידות ישראל ועתידות מין האדם כלו.  שלום עולם בין העמים.  דעת אלהי אמת ועלוי כל היצור.  קץ כל העושק והחמס.  תקון עולם במלכות שרי.  מיכה המורשתי.  חזון הברכה והשקט ושלום העמים באחרית הימים.  תורת הסליחה.  יואל בן פתואל.  אנין חזיונותיו ותפארתם.  חזקיהו במשוררי הקודש.  מעשיו להגדיל הורה.  סוד אנשי חזקיהו מלך יהודה ומעשיהם.  ספר חזון ישעיהו.  האספה הראשונה לספרי שלמה ומוסרם הנאוה.  מזמורי מלכות שמים.

ולמן היום אשר נקרעה ממלכת עשרת השבטים מיד בית דוד עברו חליפות גם על הנבואה.  בארץ יהודה היו עוד דברי הנביאים נשמעים כתמול שלשום בכל אשר נשמעו בימי דוד ושלמה;  ורחבעם, אף כי לא היה לבבו שלם כלבב אבותיו, שמע בקול שמעיהו איש האלוהים, לבלתי הלחם על בית אפרים.  ועזריהו בן עודד היה לרוח עצה וגבורה לאסא מלך יהודה[1].  אך על בית אפרים נחה רוח אחרת למן היום אשר הסב ירבעם את לב העם מאחרי תורת משה.  ועל יד אחיהו הנביא הנאמן, אשר נזור אל שילה עיר מולדתו, למן היום אשר פשע ירבעם[2], התנשאו נביאים אשר שם ה' היה בפיהם וקרבם מלא מרמה וכחש[3].  ולא רחוק הוא, כי במות אחיהו השילוני, תם כל נביא מארץ אפרים, כי גם בעודנו חי, באו מארץ יהודה אנשי אלהים, להוכיח את עשרת השבטים ואת מלכם[4], וגם הנביאים אשר הוכיחו את מלכי אפרים עד ימי אחאב, אין זאת כי אם בני יהודה היו[5].אך הנבואה אשר נבא אחיהו באזני אשת ירבעם היתה למטבע, אשר ממנה לא שנו כל הנביאים, אשר הוכיחו למלכי אפרים את חטאם עד עלות בית יהוא על הכסא[6].  וקרוב הדבר כי עד בא איזבל המרשעת לעשות מלוכה בשמרון לא הרבו בני ישראל הָרֵע.  ויען כי רוח המוסר והטהרה לא נבקה עוד בימים ההם עד תמה גם בקרב אפרים, רבו לה עוד גואלים כבירי כח לב בארץ ההיא.  לא כן בהכבד האשה הצדונית הזאת את ידה על שארית קדשי ישראל, אז פרצה בכח גדול הרוח המדכאה בחזק יד פנימה, ותתלקח ותהי לאש אלהים.  מראה האש האוכלת הזאת היא מראה דמות אליהו הנביא אשר לא מיהודה יצא, כי אם מן הגלעד ארץ ממשלת אפרים, הנביא הגדול הזה הוסיף עוד דבר על דרכי הנביאים אשר היו לפניו, וככל אשר החל אחיהו השילוני להוסיף מראה עין על משמע אֹזן, בעשותו מעשים רבי עלילה לעיני שומעיו בהנבאו[7], כן הוסיף אליהו הנביא על מראה עינים מעשה נפלאות, אשר נתן ה' בידו לעשות לעיני העם למען יאמינו בו, כי טפש לב אפרים בימים ההם.  מאין די כח עוד בדברים נכוחים להוכיח להם את הדרך הטובה והישרה בעיני אלהים ואדם[8].  וגם האותות אשר עשו הנביאים בימי אליהו

ואלישע מבלי כל מעשה היו נמרצים מתמול שלשום[9]  ועל כן ערבו אנשים נמהרים, אשר אין יראת אלהים על פניהם, את לבם להתלוצץ ולדבר עליהם תועה[10].

ויקומו בימי אליהו עוד נביאים רבים אשר היו לאגֻדות[11], ותהיינה אגדות כאלה בבית אל ובירחו[12], אך ראש אחד אשר ילכו אחריו לא היה להם, כי אליהו הנביא גולה נודד ובודד כל ימיו[13], ואם יש אשר נועדו אליו רבים מן העם[14]  בבואו באחד המקומות, אחריו לא הלך איש, כי לא היה מנוח לכף רגליו וגבול למחוז חפצו[15].  ופליטי בני הנביאים, אשר נמלטו מחרב איזבל ואשר נשאו ראש אחרי עשות אליהו שפטים במשנאיהם נביאי הבעל והאשרה[16], היו גבורי כח אנשי חיל[17]  אשר רוח כביר אמרי פיהם[18].  וירומו אנשי הרוח האלה מאד, ויֵראו כראשי צורים וכהררי עֹז בעת הכוזבה והחנפה, הרפה והרופפת ההיא.  והתשועה אשר היתה לאחאב פעמים בארם, עד אשר כמעט כִלה אותה, פרי רוחם היא[19], ועל היותם לרוח עצה וגבורה במלחמה קראו לראשיהם "רכב ישראל ופרשיו"[20].

בשנה השנית לאחזיהו בן אחאב לֻקח אליהו ואיננו, ובשנה ההיא בקום יהורם תחת אחזיהו רפתה עבודת הבעל[21].  שני אלה נתנו מקום למעמד הנביאים להפוך את עינו מעט, בני הנביאים נקבצו יחד, וישימו את אלישע לאבי הנביאים תחת אליהו[22], אשר השליך אדרתו עליו פעמים לאות, כי אצל מרוחו עליו[23].  ויחדש אלישע את ימי שמואל, ויתהלכו גם עמו בני הנביאים וישבו להם במקום אחר[24], ויאכלו יחדו מאשר לקטו[25], או מאשר יביאו להם אנשים יראי אלהים[26], ויעשו את מלאכתם בעצם ידיהם, ויחטבו עצים מן היער ויבנו להם בתים לשבת[27], אך הטבח המבשל להם את הנזיד היה איש אשר לא מבני הנביאים, ויהי האיש הזה גם נער אלישע ומשרתו[28].  ובתוך בני הנביאים היו גם אנשים בעלי אשה[29]  גם זקנים באים[30], ויכבדו מאד את אבי הנביאים ויקראו לו גם בני הנביאים גם בני הנביאים גם כל העם גם המלך:  "אבי"[31].

וגם בדבר הזה הלך אלישע בדרכי שמואל, כי סובב היה את הארץ[32]  אך ביתו היה חליפות בשומרון[33]  ובתוך בני הנביאים אשר היה מושבם בראשונה בגלגל[34]  ואחרי כן על יד הירדן[35], ויהי כבודו גדול ודבריו נשמעים בבית המלך[36].

מתוך הנביאים האלה, אשר עינהם היו אל המעשה ואל דבר הממלכה[37]  ואל זכרונות דברי הימים להעלות אותם על ספר[38]  ואשר דברי אחיהו ומעשיו היו להם למופת גם בדבריהם גם בהליכותיהם בהמריצם את דברי פיהם במראה עינים ובדבר שפתים, יצא נביא אחד אשר היה אבי כל נביאי החזון לישראל אשר דבריהם נשמרו בספר לדורות עולם, ואשר רבים מדבריהם נבאו לאחרית הימים.  וישבתו מעט מעט האותות ומעשי הנפלאות אשר כעבור רגע ואינם מפני החזון אשר הועלה אחרי כן על הספרים העומדים והקימים עדי עד.  שם הנביא הזה, הוא מיכיהו בן ימלה היושב בשומרון[39], ויהי מיכיהו איש מלא עז[40], איש אשר אין לפניו משא פנים[41]  ודבר ה' אשר בפיו יקר לו מכל[42].  ויחזק ויאמץ לבו כלבב אליהו ואלישע ויתר הנביאים, אשר לא נודעה עד העת ההיא, היא דרך החזון, אשר בהיותה לאחדים עם הלקח[43]  הזך מאד, היו למוסדות כל הנבואות, אשר יצאו מפי הנביאים, אשר קמו אחרי כן.  הן אבי המליצה הרוממה בכל דבר ה', היה דוד בן ישי, אשר לו היו שירי משה איש האלוהים הכתובים בתורה למופת, אך בחזון, לאמר במערכי מראות אלהים, החל מיכיהו בן ימלה לדבר השפה זכה ונמלצה מאד באזני שומעיו.  ויהי החזון הנעלה והנמלץ אשר חזה בשמרון על אחרית אחאב ברמות גלעד לראשית ולתבנית לנבואות הגדולות הנשמרות בספרים, אשר היו למקור חיים לרוח ישראל עד עולם.

אך עוד עברו ימים רבים, עד אשר היה דרך החזון לחק לנביאים, ימי יהוא ויואחז ויואש באפרים, וימי עתליה יואש ואמציה ביהודה, לא היו ימי משאות וחזון, לאלישע לא ישמע עוד דבר בכל הדורות ההם[44].  וגם ביהודה לא קם נביא נודע בשמו, כי אם זכריהו בן יהוידע הכהן[45] אשר לא נשמר ממנו דבר, בלתי אם תוכחה קטנה, וזכר אחריתו הנוראה, ונביאי דור אמציה[46] לא נזכרו אף בשמם.  וקרוב הוא מאד, כי כל הימים ההם היו סדרי בני הנביאים קימים, כי האריך אלישע ימים עד ימי יואש[47].  ואלישע היה נכבד בעיני מלכות בית יהוא.  ואין להחליט כי בימיו יפל דבר מסדריו ארצה.

אך רוח מיכיהו בן ימלה החלה לתת את פריה ימים רבים אחרי מות אלישע.  אז קמו נביאים, אשר מיכיהו בן ימלה היה להם לתבנית בתפארת חזיונותיו, ושמואל הרמתי למופת נאמן בדרכי רוחם, ותחדל הנבואה בימים ההם ליחד את דברה אל מושלי העם לבדם, ולשום את הממלכה לראש עניניה, כמשפט הנביאים, אשר קמו מימי שלמה עד עזיהו, וישימו את פניהם למן העת ההיא אל העולם כלו.  ויען כי תורת פיהם לבדה היתה מבחר פרי רוחם, והאותות והנפלאות וחזיון העתידות הקרובות לבא ליחידים כמשפט הראשון, הלך וחסר, על כן החלו להשכח מפי העם השמות הראשונים אשר קראו לחוזים ולא הוסיפו עוד לקרא לנביאים הבאים איש האלהים או הרואה[48]   ויקראו להם רק "נביא" לאמר:  מגיד דבר ה'[49].  וישימו הנביאים האלה את כל לבם לדבר אל לב העם השכם ודבר דברים, אשר החל שמואל להפיץ בתוך עמו, כי אלהי הגוים תהו והבל המה, אשר לא יועילו ולא יצילו וכי למוקש היו מעולם לבני ישראל אשר נדחו אחריהם.

 

לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו[50]:

תִּזְרַם כְּמוֹ דָוָה צֵא תּאֹמַר לוֹ[51]:

יִשָּׂאֻהוּ עַל-כָּתֵף יִסְבְּלֻהוּ וְיַנִּיחֻהוּ תַחְתָּיו וְיַעְמֹד

מִמְּקוֹמוֹ לֹא יָמִישׁ אַף-יִצְעַק אֵלָיו וְלֹא יַעֲנֶה

מִצָּרָתוֹ לֹא יוֹשִׁיעָנוּ:[52]

אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַַתָּה וְלָאֶבֶן אַתּ יְלִדְתָּנוּ...[53]

כְּתֹמֶר מִקְשָה הֵמּה וְלֹא יְדַבֵּרוּ נָשׂוֹא יִנָּשְׂאוּ, כִּי-לֹא יִצְעָדוּּ[54]

וְהוּא חָרָש עָשֶׂהוּ וְלֹא אֱלֹהִים הוּא[55]

וַיַּעֲשׂוּ  לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים

מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הַם אֹמְרִים

זֹבְחֵי אָָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן [56]:

הוֹי אֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם הוּא יוֹרֶה

הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף וכָל-רוּחַ אֵין בְּקִרְבּו[57]:

 

מה מרו ומה נמרצו עוד דברי הבוז על האלילים ודברי הלעג והתוכחה לעושיהם ולעובדיהם ההולכים אחרי ההבל[58], וכלם הלא הם פנים שונים לדברי שמואל הנביא[59].  וגם בדבר הזה החזיקו הנביאים בדרך הנביא הרמתי לתת את הקסמים את הכשפים את האבות ואת התרפים, אשר הוליכו שולל את העם, לשחוק בעיני קהל ישראל, וכי הבלי שוא אלה, פרי השקר התרמית והנבלה, החשיכו מעולם עיני כל העמים וגם עיני ישראל, לבלתי ראות את הנכוחה.  על כן שמו הנביאים האחרונים את פניהם באמונה הכוזבת הזאת, אשר שמה תורת משה משפט מות על כל עושיה, להכחידה.  וילכו גם בדבר הזה בדבר הזה בדרך אשר הלך שמואל.

 

וְכִי- יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל-הָאֹבוֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִים

הֲלֹא-עַם אֶל-אֳלֹהָיו יִדְרשׁ!  בְּעַד הַחַיִּים אֶל-הַמֵּתִים[60]?...

מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וקֹסְמִים יְהוֹלֵל[61].

עִמְדִי-נָא בַחֲבָרַיִךְ וברֹב כְּשָׁפַיִךְ

אוּלַי תּוּכְלִי הוֹעִיל אוּלַי תַּעֲרוֹצִי:

יַעַמְדו-נַא וְיוֹשִׁיעֻךְ הֹבְרֵי שָמַיִם

הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים מוֹדִיעִים לֶחֳדָשִים מֵאֲשֶׁר יָבֹאו עָלָיִךְ[62]:

וְאַתֶּם אַל-תִּשְׁמְעוּ אֶל-נְבִיאֵיכֶם וְאֶל קֹסְמֵיכֶם וְאֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם

וְאֶל-עֹנְגֵיכֶם וְאֶל-כַּשָּׁפֵיכֶם;:

הֲלוֹא מַחֲזַה-שָׁוְא חֲזִיתֶם וּמִקְסַם כָּזָב אֲמַרְְתֶּם[63].

עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְאָל וּמַקְלוֹ יַגִיד לוֹ[64].

מְשַׁמְְּרִים הַבְלֵי-שָׁוְא חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ[65]:

כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ-אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ ֹשֶקֶר

וַחֲלֹמוֹת הַֹשָּוְא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּּן[66].

וַיַעֲשׂוּ לָהֶם מַסַּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים

מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים

זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן[67]:

הוֹי אֹמֵר לָעֵץ הָקיצָה עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם הוּא יורֶה

הִנֵּה הוּא תָּפושׂ זָהָב וָכֶסֶף וְכָל-רוּחַ אֵין בְּקִרְבּו:[68]

 

מה מרו ומה נמרצו עוד דברי הבוז על האלילים ודברי הלעג והתוכחה לעושיהם ולעובדיהם ההולכים אחרי ההבל[69], וכלם הלא הם פנים שונים לדברי שמואל הנביא[70].  וגם בדבר הזה החזיקו הנביאים בדרך הנביא הרמתי לתת את הקסמים ואת הכשפים את האבות ואת התרפים, אשר הוליכו שולל את העם, לשחוק בעיני קהל ישראל, וכי הבלי שוא אלה, פרי השקר התרמית והנבלה, החשיכו מעולם עיני כל העמים וגם עיני ישראל, לבלתי ראות את הנכוחה.  על כן שמו הנביאים האחרונים את פניהם באמונה הכוזבה הזאת, אשר שמה תורת משה משפט מות על כל עושיה, להכחידה.  וילכו גם בדבר הזה בדרך אשר הלך שמואל.

 

וְכִי -יאֹמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל-הָאֹבוֹת וְאֶל-הַיִדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְנִּים

הֲלֹא-עַם אל-אֳלֹהֳיו יִדְרֹשׁ!  בְּעַד הַחַיִּים אֶל-הַמֵּתִים [71]?...

מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל[72]

עִמְדִי-נָא בַחֲבָרַיִךְ ובְרֹב כְּשָׁפַיִִךְ

אוּלַי תּוּכְלִי הוֹעִיל אוּלַי תַּעֲרוֹצִי:

יַעַמְדוּ-נַא וְיוֹשִׁיעֻךְ הֹבְרֵי שָׁמַיִם

הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים מוֹדִיעִים לָחֳדָשִים מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָיִךְ[73]:

וְאַתֶּם אַל-תִּשְמְעוּ אֶל-נְבִיאֵיכֶם וְאֶל קסְמֵיכֶם וְאֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם

וְאֶל-עֹגְנֵיכֶם וְאֶל-כַּשָפֵיכֶם[74]:

הֲלוֹא מַחֲזֵה-שָוְא חֲזִיתֶם וּמִקְסַם כָּזָב אֲמַרְתֶּם[75]

עַמִּי בְּעַצוֹ ישְאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ.[76]

מְשַמְּרִים הֵבְלֵי-שָוְא חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ[77]:

כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ-אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶקֶר

וַחֲלֹמוֹת הַשָּוְא יְדַבֵּרוּ הֵבֶל יְנַחֵמוּן[78].

 

ויהי המעט מן הנביאים כי נתנו את פניהם להזהיר את העם משני הדברים הזרים, אשר תועבה הם לישראל מן הגלולים ומן הכשפים, וישימו את לבם גם אל התורה להבדיל בה בין המצוה, אשר רק לפרט תחשב, ואשר גם אם לא ירבה האדם לעשותה אין בו חטא, ובין המצוה אשר רוח התורה צרורה בה, ואשר בעזוב איש אותה והפר את כל התורה כלה.  ויתנו בקולם על האנשים, אשר אמרו לכפר את פני ה' בצום ובזבח ובמנחה ודעת אלהים זנחו ומשפט וצדקה לארץ הניחו וחסד ורחמים כשחוק בעיניהם.

 

לָמָּה לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יאֹמר יְיָ

שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלב מְרִאִים

וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי[79]

וּבְפָרשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעֲלִים עֵינַי מִכֶּם

גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ

יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ:

רַחֲצוּ הִזַכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מֵעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ:

לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשוּ מִּשְׁפָּט

אַשְּרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה[80]:

הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחרֵהוּ

יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ

הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ

הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיָי:?

הֲלוֹא זֶה צוֹם אבְחָרֵהו פַּתַּח חַרְצבּות רֶשַׁע

הַתֵּר אֲגֻדוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים

וְכל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ:

הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ ועֲניִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת

כִּי-תִּרְאֶה עָרֹם וכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְך לא תִתְעַלָּם[81]:

... וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל-עָנִי וּנְכֵה-רוּחַ וחָרֵד עַל-דְבָרִי:

שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה-אִישׁ זוֹבחֵַ הַשֶּׂה עֹרֶף כֶּלֶב

מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם-חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנה מְברֵךְ אָוֶן

גַם-הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקוּצֵיהֶם נַפְשָם חָפֵצָה[82]:

לָמָה-זה לִי לְבוֹנָה מִשְׁבָא תָבוֹא וְקָנָה הַטּוֹב מֵאֶרֶץ מֶרְחָק

עֹלוֹתֵיכֶם לֹא לְרָצוֹן וְזִבְחֵיכֶם לֹא-עָרְבוּ לִי[83]:

אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר

לאמֹר הֵיכַל יְי הֵיכַל יְי הֵמָּה:

כִּי אִם-הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ את דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעללֵיכֶם...[84]

כִּי חֶסֶד חָפַצְתִי וְלֹא-זֶבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת[85]:

כִּי אִם-תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לא אֶרְצֶה

וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט:

הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁירֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְמָע:

וְיִגַּל כַּמַּים מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן[86]:

בַּמָּה אַקַּדֵּם יְי אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם

הַאֲקַדְּמֶנוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָנָה:

הֲיִרְצֶה יְי בְאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי-שָׁמֶן

הֲאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִּטְנִי חַטַאת נַפְשִׁי:

הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה-טּוֹב וּמָה יְי דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ

כִּי אִם-עֲשׂות-מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם-אֳלֹהֶיךָ[87]

 

ומשוררי הקדש מלאו אחרי הנביאים ויקראו גם הם בחזקת היד:

 

לֹא עַל-זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיך לְנֶגְדִּי תָמִיד:

לֹא-אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָּר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים:

כִּי לִי כָל-חַיְתוֹ-יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרי-אָלָף:

יָדַעְתִּי כָּל-עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי:

אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָך כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָה

הֲאוֹכַל בְּשֵׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּודִים אֶשְׁתֶּה[88]

 

ומלבד שלשת הדעות האלה דעת האלהים והדעת את הטוב ואת הרע בעיניו, אשר בזה היה שמואל הרמתי להם לעינים, הנחילו לעמם עוד דעה אחת, היא דעת אחרית הימים הנובעת גם ממעמקי מקור תורת משה[89]   ואשר אותה החלו להביע בפה מלא יעקב אבינו בברכו את בניו, דוד[90]  ושלמה[91] בנו ברוח קדשם.  ויגידו הנביאים את אשר יקרא את ישראל באחרית הימים, כי ירוממהו ה' וינשאהו והשיבו אל נוהו, ושלם לו משכֻרתו, בעד כל התלאה הבוז והמכאובים אשר שבע, על התחזקו בה' אלהיו.  וגם את אשר יקרא לכל העמים הגידו, כי ישובו כלם לדעת את ה' ואת דרכיו, והלכו כלם לאורו, ואהבו וכבדו והעריצו גם את העם אשר היה למורה נאמן, אשר נתן נפשו על תורת אלהיו ועל מוסר כל משפחות האדם.

 

 

I

בַּיָמים הָהֵם תִּוָשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָלַם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח

וְזֶה אֲשֶׁר יִקְרָא-לָהּ "יְי צִדְקַנוּ"[92]:

 

מֵרָחוֹק יְיָ נִרְאָה לִי ואַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךָ עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חֶסֶד:

עוֹד אָבְנֵך וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְרָאֵל

עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַחֲקִים[93]

כִּי לֹא-אַלְמָן יִשְרָאֵל וִיהוּדָה מֵאֱלֹהָיו מַיְיָ צְבָאוֹת...[94]

 

וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם

וּנְתַתִּים והִרְבּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם:

וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ- לִי לְעָם:

וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְיָ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל

בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם[95]:

 

אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי ישְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אתֶ-יְיָ אֱלהֵיהֶם וְאֵת דָוִיד מַלְכָּם

וּפָחֲדוּ אֶל-יְיָ וְאֶל-טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים[96]:

 

וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וִירוּשָׁלַם לְדוֹר וָדוֹר[97]:

 

וּנְטַעְתִּם עַל-אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעלַ אַדְמָתָם

אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ[98]

 

וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיוֹן לשְׁפֹּט אֶת-הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיָי הַמְּלוּכָה[99]:

 

וְשַׂמְתִּי אֶת-הַצּוֹלֵעָה לִשְאֵרִית וְהַנַּחֲלָאָה לְגוֹי עָצוּם

וּמָלַך יְיָ עֲלֵיהֶם בְּהַר צִיּון מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם[100]:

 

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵח לָכֶם אֶת אֵלִיָּה הַנָּבִיא

לפְנֵי בּוֹא יוֹם יְיָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא[101]:

 

II

 

בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַם כִּסֵּא יְיָ

וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל-הַגּוֹיִם לְשֵׁם יְיָ לִירוּשָׁלָם

וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִירוּת לִבָּם הָרָע[102].

יְיָ עֻזּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בּיוֹם צָרָה אֵלֶיך גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי-אָרֶץ

ויאֹמְרו אַך-שֶׁקֶר נָחֲלו אֲבוֹֹתֵינוּ הֶבֶל ואֵין-בָּם מוֹעִיל[103]:

כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת כְּבוֹד יְיָ כַּמַּיִם יְכַסּו עַל-יָם[104]:

כִּי אָז אֶהְפֹּך אֶל-עַמִּים שָׂפָה בְּרוּרָה

לקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לעָבְדו שְׁכֶם אֶחָד[105]:

וְנלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל- יְיָ בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם

וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכְֵך וְיָדַעַתְּ כִּי יְיָ צְבָאוֹת שְׁלחַנִי אֵלָיִךְ[106]:

וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עצוּמִים

לְבַקֵּשׁ אֶת יְיָ צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלַם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי יְיָ:

כֹּה-אָמַר יְיָ צְבָאוֹת בַּיּמִים הָהֵמָּה

אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשנוֹת הַגוֹיִם

והֶחֶזִיקוּ בְּכְנַף אִישׁ יהוּדִי לאמֹר

נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם[107]

וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶך עַל-כָּל הָאָרֶץ

בּיום ההוּא יִהיֶה יְיָ אֶחָד ושְׁמוֹ אֶחָד [108]

ואִשׁרוּ אֶתכֶם כָל הגּוים

כִי תִהיו אתֶַּם אָרֶץ חֵפֶץ אָמַר יְיָ צְבָאוֹת [109]:

 

הקול הזה הנותן את שומרי הבלי שוא לחרס ולגדופים, והמרומם דעת אלהים ויראת אלהים הטהורה על כל, והשם את אהבת החסד המשפט והצדקה לאבן הראשה לכל התורה והמצוה, והנבא לדעת ה' ולשלום אין קץ באחרית הימים, הוא הקול האחד העולה מכל הנביאים פה אחד.  ובכל הדברים האלה היה להם לעינים שמואל הנביא[110]  בדברי קדשו וחניכו הנאמן דוד ושלמה בנו במשא נפשם.  וגם שמואל דוד ושלמה, וגם כל הנביאים האלה לא חדשו מלכת דבר רק המלץ המליצו את המצוה אשר צוה ה' את בני ישראל בתורת משה.  אך מלבד התעודה הזאת המשֻתפת לכל הנביאים כלם יעד ה' לכל נביא תעודה נבדלת[111], להעמיק ולהרחיב את אחת הדעות הטהורות המתנוססות בתורת משה[112], או גִלה את עיניו להביט אל אחד הפִּתוחים הדקים והנעלים, אשר על פיהם יכיר העם את הדמות הערוכה לו בידי האל היוצר רוחו בקרבו, ואשר על פיהם יכיר העם את הדמות הערוכה לו בידי האל היוצר רוחו בקרבו, ואשר על פיהם יתודע ישראל אל נפשו.  וראשי חבל נביאי החזון האלה אשר הטיפו את דבריהם לישראל כשלש מאות שנה, קמו בימי עזיהו יותם אחז וחזקיהו.

לעזיהו מלך יהודה היה יועץ ומורה, איש נביא ושמו זכריהו בן יברכיהו[113]  אשר קראו לו, "זכריהו המבין בראות אלהים"[114], וינבא ביהודה ובאפרים מימי עזיהו עד ימי מצור סנחריב על חזקיהו[115].  ויארך זכריהו הנביא ימים רבים מאד ויחָק בספר אשר כתב את דברי ימי דורותיו ואת הגדולות ואת הנפלאות אשר נעשו לעמו בימיו במליצה רוממה ובהמון לב[116].  ויהי חזיונו נאדר[117], לשונו רכה ומלאה חגיגה ונחומים בדברו על רוח נבאי לבב.  ובשומו את פניו לאויבי עמו, שם את פיו כחרב חדה ולשונו כאש אוכלת[118], ותהי שיחתו עליזה[119]  מפיקה רוח ששון וגבורה[120], ומשלו תם ושקט, כי חליפות מראות הרועים ועדריהם ונאות מריעהם[121]  היו לו למערכי דמות הטובה והרעה.  ויקרא ריב על משמרי הבלי שוא השואלים בתרפים וחולמי חלומות[122]  ועל נביאי השקר[123].  ויהיו כל אלה בעיניו כצבא ממלכות האליל אשר קרא לה "רוח הטומאה".  וינבא כי יעבור עוד ישראל, אשר אותו בחר ה' לו לעם, בכור ובמצרף עד אשר יזֻקק ככסף צרוף וכזהב טהור[124]  ונכרתה ממנו רכב וסוס וקשת מלחמה, ומלך צדיק וענו ימלוך עליהם, ודִבּר שלום לגוים[125].

ובתחלת ימי זכריהו המבין בראות אלהים, אשר היה נביא מנעוריו, נחה רוח הנבואה על עמוס איש תקוע[126]  אשר בארץ יהודה[127].  ועמוס לא גֻדל מנעוריו עם בני הנביאים[128], ויהי בוקר ונוקד[129]  לאמר: בעל עדרי בקר וצאן.  ויעש מקנה וקנין בשקמים אשר היה בעיר ההיא לרוב, כי יצא שֵם לתקוע בעצי פריה ובזיתיה[130].  ותשאהו רוח ה', ותקחהו מאחרי הצאן, ותמריצהו להנבא על ישראל[131], ועל כן ערך דמות נמרצה אל תקף יד ה' אשר תהיה על הנביאים[132]  ויוכח לבני עמו תוכחת עזה, וימרץ אותה ברוב משליו, כי לא יעשה ה' דבר בארץ, בלתי אם גלה סודו על עבדיו הנביאים[133].  וינבא על כל העמים אשר דבר להם ולישראל, על ארם, על פלשתים, על צֹר, על אדום, על עמון ועל מואב[134].  וביחוד שם פניו אל בית ישראל להוכיח להם פשעם, להתחנן להם לשוב אל ה'[135], ולהגיד להם את הרעה אשר תמצא אותם אם יוסיפו סרה.  אך משני בתי ישראל, בחר לו רק את בית אפרים ליסרם בשבט פיו, ולהשיבם אל הדרך הטובה, ובכל דבריו הקשים לבית הממלכה ההוא, אהב ויכבד אותו, ויקרא לו "בית יוסף"[136].  ועל יהודה ובית דוד מלכו אשר אהב, ויהמה לו לבו ברחמים גדולים[137], לא הרבה חזון[138].  מתוך מערכת הנבואות אשר נבא עמוס על העמים ועל יהודה ועל אפרים, יֵרָאה סדר תולדות שפה הנבואה, אשר בעת ההיא נחלצה מן המצר אל המרחב.  ותהיינה הנבואות אשר התנבא על העמים ועל יהודה כטבועות במטבע אחת, כתפושות בטופס אחד, אשר אין חליפות להן בלתי אם שם העם אשר עליו ידֻבר הפעם[139].  אולם למן העת, אשר החל להטיף על בית אפרים התפתחה לשונו ממוסרותיה וממסגרותיה, ולא ידע עוד כל מעצור, ותהי שפתו צחה ונכוחה, אך לא השיגה את שפת הנביאים בני דורו בתפארתה, ולא נמלצה, ולא רמה כשפת נביאי הדורות אשר היו לפניו, ומראותיו[140]  לא נאדרו כמראות יתר הנביאים אשר היו בימיו.  וישם את לבו להטות את לב העם אל עושהו, בשותו לנגדם את הדר היקום, ואת גאון צבא השמים, ואת היד הגדולה אשר תֵרָאה בחֻקותיהם ובתֹקף פעולותיהם הנערצות[141]  וילמדם כי הדעת את ה' ועשות את הטוב מקור חיים הן לדורשיהן[142].

ועל מתכֹנת בני ישראל אל ה', הורה עמוס, כי כעבדים ילידי בית יחשבו לו, כי למן היום, אשר העלם ממצרים היו לו לעם נחלה[143], ועל כן המשפט לאלהים לבקש מידם משמעת ומשמרת מצותיו.  ורק על אהבתו אותם ובחרו בם יפקוד עליהם חטאתם בסורם ממנו[144].  אפס, כי לא בכליון חרוץ ייסר ה' את עמו[145]  כי טוב הוא ונחם על הרעה[146], ובנה יבנה לאחרית הימים את בית יהודה כימי עולם[147], ושב את שבות ישראל, ונטע אותם על אדמתם מבלי הנָתש עוד[148].  ולא האריך הנביא הזה ימים, וימת בימי עזיהו מלך יהודה, ורֻבי חזיונותיו כתב בעצם ידו על הספר[149].

בימי עמוס התקועי החל גם הושע בן בארי להנבא, וימיו ארכו יותר הרבה מימי עמוס, כי חי עוד בימי חזקיהו[150].  וישם הושע את פניו רק אל ממלכת אפרים, ועל יהודה היו דבריו מעטים[151].  ויֵרֶא בחזיונותיו גם דרך הנביאים הראשונים אשר מְִדברָם היה צח ונוח ונכוח לכל מבין, גם דרך נביאי החזון אשר דברו בשפה רוממה ונמלצה[152].  ויהי מבחר תוכחותיו המון אמרים שנונים ונמרצים[153], אשר כל אחד מהם מחֻטב הָדק היטב, אך אינם משֻלבים איש ברעהו, ואין להם דבר לאיש עם אחיו, בלתי אם רוח המוסר המחיה את כלם.  ותהי לשונו רכה עגונה ורחמניה מלאה רצון אהבת חסד[154]  ומוסר אב[155]. על מליצותיו מרחפת רוח חן ונעם ועדן עלומים[156] ויאהב מאד את עדת עמו, וישַו את בתולת בת ישראל, ככלילת יֹפי אשר חשק בה אלהים ויארשה לו לעולם בצדק ובמשפט בחסד וברחמים ובאמונה[157].  אפס, כי הנוה והמעֻנגה לא השכילה, ותרא זרים ותעגב עליהם, אך לא יארכו הימים והתבוננה מה גואלה, ושה אל אישה הראשון ודבקה בו לעולם[158].  ותהי הדמות הזאת דמות אהבת ה' את ישראל באהבת דודים, אשר ערך הושע בן ארי[159]  למופת לכל הנביאים ומשוררי הקדש, וכל אנשי רוח יודעי חן הדבקים באלהיהם ובמולדתם עד היום.  ולמען טהר את האהבה הזכה הזאת מכל שמץ דפי ולבלתי יעכרו סיגים את טהרתה, הרחיק את שם בעל מאהבת אלהים זאת, כי שם מזכיר עון ותועבה הוא וישם תחתיו שם איש[160].  ובאהבת הושע הנביא את בית ישראל כלו, היתה נפשו כמֻקלעת, בדבר אחרית בית אפרים אשר ראה, כי להכרית הוא.  יש אשר קלתה נפשו, כי עוד יטיב את דרכו ושב וחיה, ונחם ה' על הרעה אשר אמר להביא עליו, ויקרא בנהמת לבו בשם ה' לאמר:

 

לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרֹן אַפִּי

לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם

כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ[161].

 

אך לא ארכו לו תנחֻמות שעשועיו, כי עד מהרה ראתה עינו, כי כלה הוא מעם ה' להשבית את אפרים מעם[162].  אולם בית יהודה, אף כי נוקש גם הוא בחטאות אפרים[163], עוד עמד טעמו בו[164], על כן תהיה לו אחרית[165].ויערך הושע לנגד שומעיו תמיד את זכרונות ימי הקדם, למען ירום לבם בגאון ראשית מולדתם, ושבו אל ה' הרועה אותם מעודם[166].  וישם נגד פניהם גם את חטאות אבותם ואת התלאות הגדולות אשר מצאו אותם בעונם, למען יתבוננו ויקחו מוסר[167], ויֵזכר אותם את הדברים אשר שמעו אבותיהם בהר סיני[168].  וילמד את עמו, כי לא מיד ה' תבא רעה על גוי ועל אדם, כי דרכי ה' טובות הן לכל ורק האוילים יעותו אותם ברשעתם לרע להם[169], וכי באחרית הימים ישובו בית יהודה ובית אפרים להיות גוי אחד[170], ואיש מבית דוד יהיה למלך על שניהם[171].  אז ישיב גם אפרים אל לבו לבלתי התהולל עוד בעצבים, לבלתי שים עוד זרוע בשר מעזו ושב ה' לאהבה אותו ולהטות את חסדו להם לעולמי עד[172].

ובשנת (3006 – 755) מות המלך עזיהו[173]  החל להנבא ישעיהו אשר יאמר עליו, כי אמוץ אביו היה אחי המלך אמציהו[174].  ויהי ישעיהו הגדול בכל הנביאים[175]  אשר קמו מימי משה, גם ברוב נבואותיו גם במעוף רוחו, גם בשלטון אשר השליט ה' את עינו לראות עד תכלית אחרית הימים.  ויתן לו ה' אֹמץ ורחב לב[176]  ולשון למודים[177], וימלא עֹז ולא שב מפני כל ולא ידע כל פחד בהטיפו

את דבר ה'[178], אך בעיניו הוא שפל האיש המרומם והנעלה הזה ויחשב את נפשו כנפש איש מקצות העם ולא האמין כי יצלח לנבואה[179].

ותהי תחלת חזון ישעיהו[180]   נעלה ורוממה עד מאד, עד כי יאמרו עליה גם חכמי הגוים, כי מכתב אלהים היא ולא מעשה חרט אנוש[181]  ויערך בה מערכה מול מערכה את כבוד ה' אשר לגדולתו ולתבונתו אין חקר[182], ואת רפיון האדם וקצר ידו[183].  ותהי מערכת שני החזיונות האלה, אשר אין מתכנת לאשה אל רעותה, לחוט משוך על כל דברי ישעיהו הנביא.

 

   כָּל הַגּוֹים כְּאַין נֶגְדּוֹ מאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ-לוֹ[184]:

   וְאֶל-מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה-דְּמוּת תֳּעַרְכוּ-לוֹ[185]:

   כִּי גָבְהוּ שָׁמַים מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם

   וּמַחְשְׁבוֹתַי מְמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם[186]:

 

אך את עצם כבוד ה' לא העריך לפי כחו ולפי גדלו וידו החזקה, כי אם על פי צדקתו ומשפטו אשר גדלו מעל שמים.

 

וַיִּגְבַּה יְיָ צְבָאוֹת בַּמִּשְפָּט וְהָאֵל הַקָּדוֹש נִקְדַּש בִּצְדָקָה[187]:

נִשְגָּב יְיָ כִּי שֹכֵן מָרוֹם מִלֵּא צִיּוֹן מִשְפָּט וּצְדָקָה.[188]:

 

אך עצם קלון האדם שוה בהקבילו את חסר לבו בכבוד ובחכמה, ואת שפלות ידו במשפט ובצדקה, אל רוב עשרו ועצמת תענוגותיו, עד כי נקלה כבוד העשיר הקטן בכל שפע תפנוקיו הרבים והמון אוצורותיו העצומים.  אין ערוך אל תפארת החזון, אשר העביר בו ישעיהו את הפותה בגאות אולתו, הבוטח בהונו בסוסיו וברכבו, במה נחשב הוא בכל המונו ושאונו בבוא יום לה' לפקוד את מעשה יושבי הארץ.

           

וַתִּמָלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו

וַתִּמָלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו

וַתִּמָלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים לְמַעֲשׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ

לֵאֲשֶֹר עֲשׂוֹּ אֶצְבְּעֹתָיו:

וַיִשַׁח אָדָם וַיִּשְׂפֵּל אִישׁ[189]..

 

ויהלמהו ויפוצצהו בהמון קול רעמו.

 

בֹּא בֵּצוּר וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר

מִפְּנֵי פַּחַד יְיָ וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ[190]

 

ויען כי עצת ה' היא המושלת בגוים וממלכות, וכאשר יעץ כן יהיה ולא יאחר להקימנה[191], על כן דבר ישעיהו בחזון על הגוים[192]  ככל אשר דבר עמוס.  אך מה נבדל חזיונו על העמים מחזון הנביא התקועי, תחת אשר טבע נביא הזה את כל משאותיו אל העמים בחותם אחד, שונים משאות בן אמוץ בחליפות מראיהם ובשלל צבעיהם, וכל משא הוא מקור חיי רוח ואוצר חמדה, אשר אין קץ לאמתו וליפיו.  אך את כל רוחו יצק על עמו, ולמען רומם את רוחו, ולתת לו תקוה ואחרית, דבר על לבם השכם דבר, להטהר מחטאותיהם לבחור בדרך ה' ללכת בתודתו ולעשות משפט וצדקה[193], כי רק בלכת איש בדרך ה' המלאה צדקה וחסד, ימצא חן בעיניו ולא רק בצום[194] וזבח[195].

ויחלט הנביא הזה, כי לא ירפא ה' את הריסות עמו ולא יגאלנו גאולת עולם בלתי אם בשומו לו לחק לעשות משפט וצדקה[196].

וישא ישעיהו את מרבית משאותיו בימי אחז ובימי חזקיהו עד ימי שוב סנחריב בבשת פנים לארצו[197], ויטף את לקחו באזני קהל העם, ויעל רבים מדבריו על ספר[198], ויש אשר השיב ידו עליהם[199].  אך למן העת אשר הראהוה', כי יגלה ישראל בבלה לאמר, מן היום אשר גלה חזקיהו את כל מצפוני ממלכתו אל שרי מראדך בלאדן, שם ישעיהו את לבו אל הגאולה אשר יגאל ה' את עמו מיד בבל, ואל גאולת עולם אשר יגאל אותם באחרית הימים מיד כל הלוחצים אותם.  וישם את פניו אל הכתב, ויכתב את כל אשר הראהו ה' על ספר[200].  ולמען חזק את לב בני ישראל להאמין בלב שלם בדבר ה' ביד נביאו, ולמען יעמוד כסלע בלבב ימים לדעת, כי ברית ה' נאמנת עם ישראל עד עולמי עד, הרבה ישעיהו ללמד את הדורות הבאים, כי בדבר אחד ידמה ישראל לאלהים עושהו, כי אלהי עולם ה'[201]  וישראל עם עולם הוא[202]  על כן העיד ה' את העם הזה   לעד לאומים כי הוא אל אמת, אל עולם נצב לעד[203].  וימרץ  וישנן את דברו הַמְרֵץ ושנן כי ה' הוא אל אחד יחיד ומיוחד[204]  ומבלעדיו אין עוד[205], הוא הראשון לכל ראשית ואחרון לכל אחרית[206], והוא היוצר האחד לכל היקום מקצהו ועד קצהו, ושמים וארץ[207]  אור וחשך טוב ורע[208]  מעשי ידי כלם.  ובכל כחו הרב ותבונתו אשר נפלאו מדעת אנוש[209]  יקר בעיניו האדם כליל כל היצורים, ונשמת איש ורוחו וניב שפתיו למיטב כל הנברא בשמים ממעל ועל הארץ מתחת יחשבו לו[210], אך גם הנשמה אף כי בת עולמים היא, בארץ לא תכון לעולם[211].  וגם גויי הקדם הגדולים והעצומים אשר עשו גדולות ונוראות ויתנו את חתיתם על הארץ לא לעולם יחיו[212]  כי כלם בני חלוף המה, לבד מן העם האחד, אשר בחר בו ה', הוא יכון עדי עד[213], כי דבק הוא מיום היותו בה' אלהיו עד קץ הימים[214].  ואם גם יסתיר ה' את פניו ממנו לא ישלחהו מעל פניו[215].  ולא יכלא רחמיו מעם סגולתו, כי זעמו רגע ולאהבתו אין קץ.

 

בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים אֲקַבְּצֵךְ:

בְּשָׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָּנַי רֶגַע מִמֵּךְ

וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחֵמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵך יְיָ[216]:

 

את עם ישראל העמיד לו לעם, ויותירהו לטובה בכל הראות הבאות עליו, לכרות עמו ברית עולם[217], ולהיות לו גם לעם קדש[218]  בחקיו ומשפטיו הצדיקים, אשר יעשה אותם בקרב הארץ, אשר נתן ה' לאבותיו[219], גם לאור גוים[220]  להגיד את כבודו ואת גדלו, ולהודיע את חסדו ואת אמתו בגוים, כי לבעבור זה יצר ה' את העם הזה, לספר את תהלתו ולהודיע בעמים עלילותיו[221].  ויען כי התעודה הזאת אשר גאון עולם[222]  היתה לישראל, לא תחדל כל ימי היות אדם על הארץ, על כן לא יחדל גם ישראל מהיות גוי, ורוחו לא תעלה מעליו, ואהבת ה' לא תסור ממנו כל הימים.

 

וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְיָ

רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶר-שַׂמְתִּי בְּפִיךָ

לֹא-יָמוּשׁוּ מפִּיך וּמִפִּי זַרְעֲך וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ

אָמַר יְיָ מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם[223]:

כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תּמוּטֶינָה

וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא-יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא-תָמוּט

אָמַר מְרַחֲמֵךְ יְיָ[224]:

 

ויען כי ישראל בעל ברית אלהים הוא, עבדו[225]  ועדו אשר יכון בארץ כל ימי עולם, הגיד לו ה' את אשר יקרא אותו באחרית הימים.  הדברים האלה, אשר לרומם ולטהרם אין חקר יחָשבו למודעה חתומה, אשר הפקיד הנביא הנערץ והנקדש, ביד דור אחרון להוכיח מתוכה, כי פקח את עיני חסידיו לראות, את אשר ימצא את עמו ואת כל האדם באחרית השנים;  ולאות ולמופת, כי ישראל עמו בחירו הוא[226], אשר בו בחר מכל גויי הארץ, בשומו בו את רוח קדשו, ובגלותו רק לאחד מבניו את סודו, אשר העלים מעין כל חי[227].  על כן העיר ישעיהו הנביא בנבואותיו אלה את אזן עם נולד, לדעת כי התשועה אשר יושיע לו ה' גם בימי אבדן ממלכת בבל, גם לקץ הימים, יעוצה ויעודה היא וערוכה ומתֻכנת מאז מעולם, מימי חזקיהו מלך יהודה, מן הימים אשר כמעט לא עלתה עוד על לב ישראל, כי ינָתש מעל אדמתו, וכי יבָדל גורלו מגורל כל העמים.  ועל כן הועיד בן אמוץ את כל גויי הקדם ממקומם למשפט העמים להגיש גם המה את עצמותיהם, ולתת גם הם את עדיהם, היש גם בידם תעודה חתומה, זה דורות אין מספר אשר יאָמנו דבריה באחרית הימים[228].

את העתידות האלה, אשר קרא להן ישעיהו "האותיות"[229]  נבא גם על ישראל, גם על כל משפחות האדמה.  וינבא על ישראל, כי לא ישכח ה' את עמו,  ולא יטשהו ולא יעזוב ולא יפר את בריתו עמם לעולמים[230].  כי יבוא יום ונפקחו עיני כל העמים לראות דבר, אשר לא עלה על לבם, כי העם המדֻכא הזה, אשר בזו אותו בלבם וימררוהו וישטמוהו, גוי קדוש הוא מיום היותו עד עולם, מלאך אלהים הוא, אשר מידו להם כל הטובה אשר באה על הארץ, וכי אותו שם ה' למופת לכולם בטהרתו ובצדקתו ובאהבתו את הדרך הטובה והישרה בעיני אלהים ואדם, ואשר לא הביט אל המכאובים אשר השביעוהו אויביו, ולא

סר מדרך ה' ימין ושמאל.  והשיבו הגוים אל לבם והבינו, כי טחו עד כה עיניהם מראות את יקר העם הזה, אשר תחת אהבתו הניחו בו את כל חמתם ויחלו בו את כל מכותיהם בעברת זדון, ונחמו אויביהם ממעשיהם והתודו על חטאותיהם, אשר חטאו לו, ושב לבם לאהבה ולכבד אותו

בכל לבם ובכל נפשם ולתתו עליון[231]   אז ישובו כל נדחו ישראל אל הארץ הטובה, אשר אוה ה', למושב לו ולעמו[232].  למן היום ההוא תהיה ירושלם תהלה בארץ[233], כי חטר מגזע ישי יעמוד בראש עמו, אשר לא חרב נוקמת יחגור על ירכו, כי אם צדק ואמונה יהיה אזור מתניו[234].  ולא ישמע עוד קול נוגש עריץ בארץ, כי כל פקודותה תהיה שלום, ואף נוגשיה אוהבי צדקה וחסד[235], אז יהיו כל עם ה' צדיקים[236]  וראו כל העמים את כבודם[237], ואת צדקתם, וקמו גם הם ושמו את פניהם לעבוד את ה' באמת ובתמים.

 

כִּי הִנֵּה הַחֹשָׁךְ יְכַסֶּה-אֶרָץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים

וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְיָ וכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה:

וְהָלְכו גוֹיִם לְאורַך וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זרְחַך[238]:

וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ

לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְיָ אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב

ויוֹרֵנוּ מִדְרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחוֹתָיו

כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-יְיָ מִירוּשָׁלַם[239]:

 

והיה השלום ראשית פרי תבואת הרעת, אשר ידעו כל העמים את ה' למקטנם ועד גדולם.  ולא עוד תוכיח החרב ביניהם כי ה' אלהי המשפט, הוא יהיה השופט ביניהם, ועל פי דברי תורתו הקדושה תורת החסד והרחמים יצאו ויבאו עמים וממלכות, וחרב ברזל וקשת נחושה תהיה לחרפה ולמחתה.

 

וְשָׁפַט בֵּין-הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים

וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת

לא יִשָּׂא גּוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה[240]:

 

אז תמלא הארץ דעה את ה', ושב ה'' לאהבה את כל העמים[241]  ומלאה ירושלם גילה ומשוש[242]  ונסו יגון ואנחה ושממה ממדבר וציה[243], ורב מאד השבע הרויה והברכה[244], ומלא כל החי אהבה ורצון, והשיבו את חמתם מהשחית, ולא ירעו ולא ישחיתו עוד לעולם[245]  וחדש גם כל היקום את פניו ושנה את דרכו[246], ולא יוסיף עוד המות לשחת ולשכל באדם כמשפט  הראשון[247], והיתה אך ישועה תהלה וצדקה[248]  חיים ואור נחלת ישראל גם נחלת כל האדם, אחרי אשר יהפך לבבם לאהבה את ה' וללכת בדרכיו ולא ישמע עוד קול בכי בכל הארץ.  כי שמחת עולם תהיה על ראשם[249]  אחרי אשר ישמר העושק והעול מעל פני האדמה.

 

לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ

וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמוֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִך תּהִלָּה.

לֹא-יִהְיֶה לָּך עוֹד הַשֶּׁמֶש לְאוֹר יוֹמָם

וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָך

וְהָיָה-לָך יְיָ לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהֵיךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ

לֹא-יָבוֹא עוֹד שִׁמְשַׁךְ וִיֵרַחֵךְ לֹא יֵאָסֵף

כִּי יְיָ יִהְיֶה-לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמו יְמֵי אֶבְלֵךְ:

ועַמֵּךְ כֻּלָם צַדִּיקִים לְעולָם יִיְרשׁוּ אָרֶץ

נֵצֶר מַטָּעֵי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפּאֵר[250]:

והרוח הזאת, אשר לבשה את ישעיהו[251]  נחה על מיכה המורשתי, איש מורשת-גת הקרובה לארץ פלשתים, הצעיר לימים מכל הנביאים, אשר נזכרו עד הנה, כי החל להטיף את דברו בימי יותם, ותמשך נבואתו עד אחרית ימי חזקיהו[252]  וינבא גם על יהודה גם על אפרים[253].  וישא גם הוא את נפשו אל אחרית הימים, ליום השבר קשת מלחמה, בעצם הדברים אשר דבר ישעיהו[254].  ויוסף עליהם את חזון הברכה אשר ישבע כל איש, והשקט אשר ישקוט בימי הטובה ההם, אשר לא ישלוט אדם באדם לרע לו וגם ברוחו, ולא יצור גוי אל גוי על דבר מחשבות לבו ומשא נפשו.

 

וְיָשְׁבוּ אִיש תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד

כִּי-פִי יְיָ צְבָאוֹת דִבֵּר:

כִּי כָּל-הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו

וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם-יְיָ אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד[255]:

 

ותהי מליצתו חדה כחרב פיפיות בדברו משפטים בבני עמו ובלבשו רוח נקם על אויביהם, ורכה משמן מדי שעשעו את נפש ישראל בתנחומות אל.  מה דשנו ומה ערכו דברי החזון הזה, אשר יחזה לעמו;

 

וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים

כְּטַל מֵאֵת יְיָ כִּרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב

אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם[256]:

 

או מה רבו ומה נוחו דברי תוכחתו אשר יוכיח את עמו אשר אהב ובהזכירו לו חסדי ה' מעולם.

 

...  רִיב לַיְיָ עִם-עַמּוֹ וְעִם-יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח:

עַמִּי מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִּי[257]:

 

וכרֹךְ ניב שפתיו על חזיון עמו, כן נעמו אמריו בנשאו את נפשו אל ה' כי רבים רחמיו וכי מרבה הוא לסלוח לשבים אליו בלב טהור.  ויהיו דבריו המלאים חמלת ה', תורת חסד לתופשי תורת אלהים[258], ולמקור תנחומים ותקוה לכל נפש נכאה בישראל בשובה מחטאותיה לחסות בצל כנפי אלהיה[259].

גם יואל בן פתואל נבא בימי עזיהו יותם אחז וחזקיהו, ותהיינה נבואותיו שתים, האחת בימי עזיהו על הארבה הנורא, אשר בא בימיו, והשנית על מצור סנחריב.  חזיונות הנביא הזה למופת המה במראותיהם הנאדרות עד מאד[260].

ויהי המעט מן הנביאים האלה, כי הרבו חזון בישראל, וישם גם חזקיהו המלך החסיד הנחשב גם הוא על משוררי הקדש[261]  את לבו להגדיל תורה בקרב עמו.  ויהי כי אהב מאד את מוסר אלהים ודעת קדשים, ויועד סוד חכמים לשום שארית לדברי נביאי ישראל ולדברי חכמים, אשר דברו ברוח אלהים.  ויקָרא הסוד הזה "אנשי חזקיהו מלך יהודה"[262].  ויאריכו אנשי חזקיהו ימים רבים אחרי מות אדוניהם המלך[263]  ויעלו על ספר אחד, את נבואות ישעיהו בן אמוץ, אשר נפוצו הנה והנה, ויקראו לו "חזון ישעיהו"[264], גם את המגלות אשר נמצאו עוד בימיו בקרב העם מדברי שלמה, אשר דבר במשל ובשיר העתיקו מן המגלות את המשלים על ספר אחד[265]  ויקראו לו "משלי שלמה".  הספר הזה הוא כליל אמרות טהורות, אמרי נעם מלאים חן ושכל טוב משֻבצים בפתגמים שנונים, אשר יורו את העם לאחוז בחכמה ולאהבה אותה, כי מפי ה' נִתנה[266], וכי יראה ה' היא ראשיתה[267], ולכלכל את כל דבריהם בישרת לב, להיות חרוצים אנשי חיל בכל מעשיהם ולשנוא עון ומרמה, רמיה ומדון, סכלות ועצלה, זמה ושכרון בכל שאט נפש.  ויתנו דברי הספר הזה את איש הלֵץ ואת חסר הלב ואת האשה ההוללה או את אשת המדנים, ואת הבן המביש והעצל לחרפה ולגדופים.  ואת איש תם דרך, ירא אלהים וחרוץ במעשיו, ואת אשת החיל תומכת כבוד, ואת הבן המשכיל נתנו לחן ולכבוד.  וילמד הספר הזה את העם גם טוב טעם[268]  ויתעב בעיניהם את התפל ואת הנלעג[269]  וישַו את החכמה במראות רמים ונשאים, כי ראשית פרי אלהים, היא שמחת גילו ומקור כל הנמצא;

 

יְיָ בְּחכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׂמַים בִּתְבוּנָה[270]

בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ וּשְׁחַקִים יִרְעֲפוּ-טָל

 

ויתן בפיה אמרי שפר להגיד תהלתה בקהל

יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַרְכּו קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז

מֵעוֹלָם נסַכְתּי מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי-אָרֶץ:

בְּאֵין תְּהוֹמוֹת חוֹלָלְתִּי בְּאֵין מַעְינוֹת נִכְבַּדֵּי-מָיִם.

וָאֶהְיֶה אצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לפָנָיו בְּכָל-עֵת:

מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ ושַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם[271]:

 

וישלם הספר הזה את חפץ סופרו המלך החכם.  ומכל החמדות, אשר אסף המלך האדיר החכם, היו אמרי בינתו הירושה הקימת היקרה מזהב ומפז, אשר הנחיל את עמו לדורות עולם.  ויאמן על הספר הדבר הכתוב בראשו, כי אמנם היה למורה נאמן להורות את העם:

 

לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה:

לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵשָׁרִים:

לָתֵת לִפְתָאִים עָרְמָה לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה:

לְהָבִין מָשָל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידוֹתָם[272]:

 

וגם אחד מבחירי שיריו, אשר שר שלמה בימי עלומיו[273]  על האהבה בתענוגים העתיקו אנשי חזקיהו[274]  ויקראו לו "שיר השירים".  השיר הזה למופת הוא לכל שירי אהבים בניבו הדשן והרענן ובהגיונו הרך והמלא.  ויחשבו בני ישראל את שיר השירים מאז ומקדם לשיר קדש קדשים[275], המשוה את האהבה הרוממה, אשר יאהב אלהי ישראל את עם סגולתו, ואת האהבה אשר תשיב בתולת בת ישראל המעֻנגה והמעֻשקה אל חיק אלהיה, ככל אשר שִוָה המתכֹנת הזאת הושע בן בארי[276]  בחזיונותיו.

לעומת הציץ הָרָוֶה הנאוה הזה המלא לשר עלומים, העלו אנשי חזקיהו על הספר גם עָלֶה אשר הצמיחה רוח המלך החכם לעת זקנתו[277]  הלא היא המון דעות נבוכות ואמרי נואש, אשר עלו על לבו, עת אשר תעה לבבו, אך גם אחרית דבריו אלה היו דברי תוחלת ותקוה ויראת ה'[278].

ומרוח הנביאים הושע ישעיהו ומיכה, אשר ראו במחזה את אשר יקרא לישראל ולכל האדם באחרית הימים, נאצל על משוררי הקדש, ויזמרו גם הם מזמורים רמים ונשאים עד מאד, ליום אשר תמלא כל הארץ דעה את ה', ליום אשר יהיה ה' לבדו למלך על כל הארץ[279].

ויהיו הימים האלה, ימי אנשי חזקיהו מלך יהודה, אשר האריכו ימים רבים אחריו, הימים אשר יד ממלכת ישראל החלה ללכת הלך ורפה מיום מות המלך החסיד, ימי חפץ לרוח ישראל, אשר בעת ההיא מצאה לה כה, לאזור את עמה לעמוד עוד אלפי שנים, כצור מעז בפני כל הרעות הפוגעות בו בשטף קצפן בהודיעה להן כי הוא העם, אשר לו הראשית ולו האחרית.

 

תם חלק שני

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1]      דהי"ב ט"ו,  א' - ח'.

[2]      עיין מ"א י"ד,  ב' – ט"ז.

[3]      י"ג,  י"ח.

[4]     שם א',  ואולי על זה וכיוצא בזה יכונו דברי הלעג שלעג אמציה על עמוס לאמר " "חוזה!  לך ברח אל ארץ יהודה..

       ושם  תנבא" (עמוס ז',  י"ב').

[5]      "יהוא בן חנני"  הנביא שהוכיח לבעשא (ט"ז,  א') ואשר האריך ימים עד אחרית ימי אחאב  (דהי"ב  י"ט,  ב') 

       "וחנני" אביו (ט"ז,  ז')  עולה מדה"י ממקראות המובאים בזה.  כי אנשי יהודה היו.

[6]      עיין הקבלת כל הנבואות ע"ד יהוא מוצא דבר "נבואת אחיהו והבאים אחריו".

[7]      עיין לעיל הערה 2 צד 69 בפרק ימי מלכות שלמה בתולדות אחיהו השילוני. 

[8]     מאחרית ימי השופטים והלאה אין אנחנו מוצאים נפלאות בימי הנביאים.  כי אם מעט מזער (ש"א י"ב,  י"ח) 

       ובנתן,  גד,  אחיהו,  שמעי,  עזריהו בן עודד,  חנני,  יהוא,  אין אנו מוצאים שום מעשה נפלאות.  לעומת זה רבות

       מאד הנפלאות אשר הפליאו אליהו ואלישע :  מעשה הכד והצפחת (מ"א י"ז,  ט"ז)  תחית בן הצרפתית (כ"ב) 

       האש מן השמים בהר כרמל (י"ח,  ל"ח)  מעשה שרי החמישים וחמישהם (מ"ב א',  י' – י"ב)  חצוי מי הירדן (ב',

      ח')  עלית אליהו (י"א)  רפוי המים (כ"א)  גבים במדבר אדום (ג',  כ')  ברכת השפע בשמן (ד',  ה')  תחית בן

      השונמית (ד',  ל"ה) דבר הפקועות (מ"א)  ברכת השפע בלחם הבכורים (מ"ד)  רפואות נעמן (ה',  י"ד)  עלית הברזל

      (ו',  ו').

[9]      מ"א  כ',  ל"ז.   מ"ב ט',  י'.

[10]      שם י"א,  הושע ט',  ז'.

[11]     כן עולה מן הכתוב (מ"א י"ח,  ד')

[12]     "בני הנביאים אשר בית אל "  (מ"ב ב',  כ')  "בני הנביאים אשר בירחו " (ה').

[13]      כ"א י"ז.  ה'.  י'.  י"ט,  ג' – ד'.  י"ט.  כ"א,  י"ח.  מ"ב א',  ג' – ט'.  ב',  א' – ו'.

[14]      "ויתן לעם ויאכלו" (מ"א י"ט,  כ"א).

[15]      דבר זה מתבאר היטב בדבר עובדיהו שר הבית : "והיה אני אלך מאתך ורוח ה' ישאך"  (מ"א  י"ח,  י"ב)  ובדבר

       בני הנביאים "פן נשאו רוח ה' וישליכהו באחד ההרים או באחת הגאיות "  (מ"ב  ב',  ט"ז)  ודבר זה היוצא מפי

      אנשים שונים במקומות שונים,  יעיד כי מפורסם היה דבר זה כי דרך אליהו היתה להתעלם מעיני אדם למקום

      בודד ונעזב כמשפט הנביאים המעטים שהיו בימי השופטים שגם הם נהגו כן כאשר בארנו.

[16]      מ"א  י"ח,  מ'.

[17]      מ"ב  ב',  ט"ז.

[18]     יתבונן נא הקורא בתוקף רוח דעת הנפש הנשקפת מתוך דבריהם ומעשיהם (מ"א כ',  י"ג – י"ד.  כ"ח.  מ"א –

       מ"ב)

[19]     שם י"ג – י"ד.  כ"ח.

[20]     מ"ב ב',  י"ב.  י"ג,  י"ד.  ודבר יואש בן ירבעם אשר קרא כן לאלישע בבוא לבקש מפיו חזון על מלחמותיו בארם, 

        יעיד כי כן הוא.

[21]     מ"ב ג',  ב'.

[22]    ב',  ט"ו.  וזהו טעם השתחויה.

[23]     מ"א י"ט,  י"ט.    ועיין אברבנאל שם    מ"ב ב',  י"ג.

[24]     ו', א'.

[25]     ד',  ל"ח – מ.

[26]     מ"ב

[27]     ו',  א' – ד'.

[28]      ד',  ל"ח.  מ"ג.

[29]     מ"ב ד',  א'.

[30]     ו',  ל"ב.

[31]     ב',  י"ב.  י,ב.  ו',  כ,א.  י"ג,  י"ד.

[32]      ב',  כ"ה.  ד',  ח' – ט'.  ל"ח , ו',  י"ג.  ח',  ז'.

[33]     "ומשם שב שמרון"  (ב',  כ"ה)  בא ללמדנו,  כי שם היה מושבו הקבוע ושם אנו מוצאים אותו פעמים רבות וכן

       הוא עולה למתבונן מתוך כמה מקראות.

[34]     ד',  ל"ח.  ונראה כי גם באחרית ימי אליהו הנביא היה שם כעין מרכז (ב',  א').

[35]     ו',  ב' – ד'.

[36]    ד',  י"ג.  י"ג,  י"ד.  ועברת יהורם עליו (ו',  ל"א)  לא היתה בלתי אם פרי מרת נפש.

[37]    המושח את יהוא היה אחד מבני הנביאים (מ"ב ט',  א' – ו').  בדברנו על חתום כה"ק בימי אכנה"ג נפרוט שם את

      מעשי הנביאים הראשונים,  בדבר משמרת זכרונות דברי ימי דורותיהם.

[38]      

[39]     כי מושבו היה בשמרון,  עולה מאליו מן הכתוב "עוד איש אחד" (מ"א כ"ב,  ח') שהוא מקרא קצר,  ומלאו" : 

       "עוד פה איש אחד"  למען היותו תשובה מספקת על שאלת יהושפט " האין פה נביא לה'" (ז')  והמקום הלא היה

        שמרון(י).

[40]     כ"ח.

[41]     ח',  י"ט.

[42]     י"ד.

[43]    הוא כשרון איש לקחת נפשות ולקנות לבבות במדברו הנעים.  והרד"ק בשרשים קורא לו :  "מדע ומחק המאמר"

       ובעל אוצה"ש מפרש מלה זו :  "למוד או דבור,  נאה ומתקבל על הלב במתק מליצת שפתים "  וכשרון זה

        מפורסם בל"ר בשם ELOQUENTIA    ובל"א בשם "בערעדזאמרייט"

[44]    אך המעט הנשמע ממנו,  הלא הוא דברו "לשלשלת המלכים" כבר יש בו מעט מעין סגנון החזון של מיכיהו בן ימלה (ע' מ"ב ב',  ט"ז – י"ט)  אך דבר אלישע ליואש בן יואחז  {מ"ב י"ג,  ט"ו – י"ט ) הוא מצוה פסוקה ולא נבואה ערוכה.

[45]     דהי"ב כ"ד,  כ'.

[46]     כ"ה,  ט,  ט"ו.

[47]     מ"ב י"ג,  י"ד.

[48]     רבותינו בעומק דעתם הנקיה הבחינו זאת ויאמרו  "אתה מוצא עשרה שנאמר בהן  "איש האלהים"  ואלה הן

      "משה  אלקנה ושמואל דור ושמעיה ועדו ואליהו ואלישע מיכה ואמוץ .    שמואל וחנני נקראו הרואים  שנאמר

      בהם הרואה"  (ס"ע כ')  ומיכה זה,  הוא מיכיהו בן ימלה,  כי לדעת בעל ס"ע (שם) הוא בעל הנבואה האמורה

      לאחאב שנאמר בה איש האלהים ( מ"א כ',  כ"ח)  ובכן היה מיכיהו בן ימלה ואמוץ אבי ישעיהו האחרונים

      שנאמר בה איש האלהים  (מ"א כ',  כ"ח)  ובכן היה מיכיהו בן ימלה ואמוץ אבי ישעיהו האחרונים שנאמר בהם

      "איש האלהים",  וחנני שהיה בימי אסא (דהי"ב ט"ז,  ז', - י') היה האחרון שנאמר בו הרואה.  ואם כן בטלו שמות

      אלה בימי ישעיה וחבריו.

[49]     עיין ח"א 110 הערה 8 על הוראת שם "נביא,.

[50]     ישעיה ב',  ח'.

[51]     ל',  כ"ב.

[52]    מ"ו,  ז'.

[53]    ירמיהו ב', כ,ז.

[54]    י',  ה'.

[55]    הושע ח',  ו'.

[56]      הושע י"ג,  ב'.

[57]     חבקוק ב',  י"ט.

[58]      לבד מן הדברים שהבאנו מספרי הנביאים האלה,  ימצאו עוד בעצם הספרים ההם ובמזמורי תהלים דברי קנטור

      ותוכחה על ע"ז ועל עובדיה,  וגם ספרי הנביאים שלא הבאנו פה את דבריהם מרבים ללעוג ולהוכיח בלשון קשה 

      חדה ושנונה מאד (יחזקאל ו',  ג' – ז'.  י"ג.  ז',  כ'.  ח',  ה' – ט"ז.  י"א,  כ"א. י"ד,  ד'.  ט"ז,  י"ז – כ'.  כ',  ל"ב. 

      ועוד רבות.  עמוס ב',  ח'.  ה',  ה'.  כ"ו.  ח',  י"ד.  מיכה א',  ז',  ה'  י"א – י"ב.  צפניה א' ד' – ה'.  זכריה י"ג,  ב'.

[59]     ש"א י"ב,  כ"א.  ועיין עוד ז',  ג'  ודברינו ח"א 109.

[60]     ישעיה ה',  י"ט.

[61]     מ"ד כ"ה.

[62]     מ"ז,  י"ב – י"ג.

[63]     יחזקאל י"ג,  ז'.

[64]      הושע ד' י"ב.

[65]    יונה ב', ט'.

[66]    זכריה  י',  ב'.

[67]      הושע י"ג,  ב'.

[68]     חבקוק ב',  י"ט.

[69]     לבד מן הדברים שהבאנו מספרי הנביאים האלה,  ימצאו עוד בעצם הספרים ההם ובמזמורי תהלים דברי קנטור

      ותוכחה על ע"ז ועל עובדיה, וגם ספרו הנביאים שלא הבאנו פה את דבריהם מרבים ללעוג ולהוכיח בלשון קשה

      חדה ושנונה מאד (יחזקאל ו' ג' – ז'.  י"ג.   ז',  כ'.  ח',  ה' – ט"ז.  י"א,  כ"א.  י"ד,  ד'.  ט"ז,  י"ז – כ'.  כ',  ל"ב. 

       ועוד רבות.  עמוס ב',  ח'.  ה',  ה'.  כ"ו.  ח',  י"ד.  מיכה א',  ז'.  ה',  י"א – י"ב.  צפניה א',  י"ט.

[70]     ש"א  י"ב,  כ"א.  ועיין עוד ז',  ג'.  ודברינו ח"א 109.

[71]      ישעיה ה', י"ט.

[72]     מ"ד,  כ"ה.

[73]     מ"ז,  י"ב – י"ג.

[74]     ירמיה כ"ז,  ט'.

[75]     יחזקאל י"ג,  ז'.

[76]     הושע ד',  י"ב.

[77]     יונה ב',  ט'.

[78]     זכריה י',  ב'.

[79]      ישעיה א',  י"א.

[80]     ט"ו – י"ז.

[81]      נ"ח,  ה' – ז'.

[82]      ס"ו,  ב'  ג'.

[83]      ירמיה ו',  כ'.

[84]      ירמיה  ז' ,  ד' – ה'.

[85]      הושע ו', ו'.

[86]     עמוס ה',  כ"ב – כ"ד.

[87]     מיכה ו' – ח'.

[88]     תהלים ג',  ח' – י"ג.

[89]     חשיבות כל גויי הארץ,  והחפץ ה' כי יכירהו ואחריתם להכיר כבוד ה' ולהתברך בזכות ישראל מרומז כמה פעמים

      בתורה (בראשית ט' ,  כ"ז.  י"ב,  ג'.  כ"ב,  י"ח.  כ"ו,  ד'.  כ"ה,  י"ד.  שמות ט',  י"ד י', ב'.  י"ט,  ה'. דברים ד',  ו'. 

       ל"ג,  ג'.)

[90]     ש"א  י"ז,  ט"ו.

[91]     מ"א  ה',  כ"ג.  ס'.

[92]      ירמיה ל"ג,  ט"ז.

[93]     ל"א  ב' – ג'.

[94]     נ"א,  ה'.

[95]    יחזקאל ל"ו כ"ו- כ"ח.

[96]     הושע ג',  ה'.

[97]     יואל ד',  כ'.

[98]     עמוס ט',  ט"ו.

[99]    עובדיה א',  כ"א.

[100]     מיכה ד',  ז'.

[101]    מלאכי ג',  כ"ג.

[102]      ירמיה ג',  י"ז.

[103]     ט"ז,  י"ט.

[104]    חבקוק ב', י"ד.

[105]      צפניה ג',  ט'.

[106]     זכריה ב', ט"ז.

[107]     ח',  כ"ב – כ"ג.

[108]     י"ד,  ט.

[109]     מלאכי ג',  י"ב – לדברי ישעיה על הגאולה העתידה יחדנו דברנו במשך הפרק הזה ביחוד גמור.

[110]    על רבוי הקרבנות כי לא- עיקר הוא.  הורה שמואל (ש"א ט"ו,  כ"ב)

[111]      דבר זה הביעו קדמונינו באמרם "סגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד"

         (סנהדרין פ"ט.)  ולדעתנו לא אמרו זה על הסגנון החיצון,  שהוא דרך הלשון – כדברי רש"י ז"ל – כ"א על סגנון

      הפנימי,  שהוא דרך המחשבה וכונתם לתעודה המשותפת והמיוחדת שאמרנו.

[112]      ומה עמקו דברי רבותינו על נבואת כל נביא ונביא "שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני ועד אותה שעה לא נתנה

        לו רשות להתנבאות וכו') (שמ"ר כ"ח*.

[113]      ישעיה ח',  ב'.

[114]      דהי"ב כ"ו,  ה'.  ואולי נקרא כן על החילו להנבא במראות ובחזון.  ספרו מתחיל זכריה ט.  ומסיים בסוף הספר. 

       ועל אודות נביא זה וכל הנביאים,  אשר יזכרו אחריו עיין מוצא דבר "נביאים שנתנבאו בפרק אחד".

[115]      עיין חלוקת נבואותיו במוצא דבר הנזכר.

[116]      את גופי זכרונות דה"י שבספרו תמצא בגוף ספרנו בתולדות ימי עזיהו,  ובמצור סנחריב ובמפלתו ובפרטי הם

       תמצאם במוצא דבר הנזכר.

[117]      יתבונן הקורא לדוגמה בחזון זכריה י"א,  א' – ג'.  ובחזון י"ד,  א' – ז'.

[118]      י"ב,  ב' – ט'.

[119]      ט',  ט"ו.  י',  ז'.

[120]     ט',  י"ג – ט"ו.  י',  ז'.

[121]     י',  א' – ב'.  י"א,  ב',  י"ז,  י"ג, ז'.

[122]     י', ב'.

[123]     י"ג,  ב'.  ועיין תרגומו.

[124]     י"ג,  ח' – ט'.

[125]     ט',  ט' – י'.

[126]     עמוס א', א'.

[127]     אבי אבות יושבי תקוע היו אשחור בן חצרון למטה יהודה (דהי"א ב',  כ"ד.  ד', ה' ).  ורחבעם מלך יהודה בצר

       בתוך יתר ערי המצודות אשר לו (דהי"ב י"א,  ו')  ואולי יעלה גם מדברי אמציה הכהן בית אל,  כי עמוס איש

       יהודה היה (עמוס ז',  י"ב).

[128]     "בן נביא" (י"ד) הוא ל' יחיד מן "בני הנביאים"

[129]     שם א',  א'.

[130]      מנחות פ"ה.

[131]     עמוס ז',  ט"ו.

[132]      ג',  ח'.

[133]     ג' – ז'.

[134]      א',  ג' – ט"ו.  ב',  א' – ג'.

[135]      ה',  ד'.  י"ד – ט"ו.

[136]      ה',  ו'.  ט"ו.  ו', ו'.

[137]      ט',  י"א.

[138]      פסוקי ד' וה' לפרשה ב' הם כל נבואת עמוס על יהודה.

[139]     לדעתנו יכון על זה מאמר "שה' עמוס בלשונו" (ויקרא רבה י').  ועיין מוסף הערוך ערך עמוס.

[140]     עמוס ז',  א' – ט'.  ח' , א' – ב'.  ט' , א'.

[141]    ד'.  י"ג.  ה',  ח'.  ט',  ו'.

[142]    ה',  ד'.  י"ד – ט"ו.  ועל פי הדעה הזאת העושה את דבר ה',  למזון הרוח ימשיל עמוס את חוסר דבר ה' לרעב

     ולצמא (ה',  י"א – י"ב).

[143]     ט',  ז'.

[144]     ג',  א' – ב'.

[145]    ט', ה'.

[146]    ז',  ג'.  ו'.

[147]    ט',  י"א.

[148]    י"ד – ט"ו.

[149]    עיין מוצא דבר "נביאים שנתנבאו בפרק אחד".

[150]      תחלת נבואת הושע ותחלת נבואת עמוס בנות זמן אחד הן,  כי בשניהם נאמר "ובימי ירבעם בן יואש מלך

        ישראל"  (עמוס א',  א'.  הושע א', א')  אלא שנבואת הושע נמשכה עוד בימי חזקיהו (שם)  ולפי הנראה עד לפני

        מפלת שמרון (י"ד,  א'). 

[151]      מלבד טיב ענין נבואתיו המעידות על עצמן,  כי עקרון מיוחד לאפרים,  הנה נזכר שם אפרים בספר הושע שלשים

       ושבע פעמים וישראל בתורת שם מיוחד לממלכת אפרים עוד שש עשרה פעמים בסך הכל חמשים ושלש פעמים, 

       ויהודה לא נזכרה כי אם ארבע עשרה פעמים.

[152]      יתבונן נא הקורא בסגנון הספר ומצא,  כי שלש הפרשיות הראשונות נאמרו בלשון פשוטה ואחת עשרה האחרונות

       בסגנון מרומם.

[153]      עיין לדוגמא שנינות הסגנון מאמר "זובחי אדם עגלים ישקון"  (י"ג,  ב').

[154]      ב',  כ"א – כ"ב.  כ"ה.  י"א,  א'.  ד',  ח'.  י"ד, ה'.

[155]      ו',  א'.  ג'.  י'.  י',  י"ב.  י"ד,  ב'. ט'.

[156]      הושע ו',  ג' – ד'.  ט',  י'.  י"ד,  ו' – ח'.

[157]      ב',  כ"א – כ"ב.

[158]      ט',  ט"ז – י"ט.

[159]     ועל כן המשיל הנביא את מתכנת ישראל אל אלהיו גם לטובה גם לרעה במשלי נשיאות אשה ולידת בנים ובנות. 

        ולפי הדעת הנכונה של המתרגם הארמי והמפרשים נשיאות זו משל היתה.

[160]     הושע ב',  י"ט – כ'.

[161]     י"א,  ט.

[162]      הושע א',  ו'.  ט',  ט"ו – י"ז.  י"ג,  י"ב – י"ג.

[163]      ה',  ה'.  י'.  ו',  ד'.  י"ב,  ג'.

[164]      י"ב,  א'.

[165]      א',  ז'.  ד',  ט"ו.

[166]      ט',  י'.  י"א,  א'.  י"ב,  י"ד.  י"ג,  ה'.

[167]      ו',  ז'.  ט',  ט' – י'.  י',  ט'.

[168]      "ואנכי ה' אלהיך מא"מ" (י"ב,  י'.  י"ג,  ד')  היא זכר הדבור הראשון "אנכי ה' אלהיך אשר הוציאתך מא"מ" 

       (שמות כ', כ') ;  "ואלהים זולתי לא תדע"  (הושע שם)  הוא זכר דבר שני "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני " 

       (שמות שם, ג')  ובכלל הדבר נזהר הנביא הזה לפרוט בזכרונותיו החדים והקצרים את כל הפרטים הדקים

       שבספורי התורה,  עד כי בדברו על יעקב אבינו השתמש במליצת "עקב" (י"ב, ד')  להורות על טעם של יעקב

       (בראשית כ"ה,  כ"ו)  ובמליצת "שרה" (הושע שם)  על טעם שם ישראל (בראשית ל"ב , כ"ט).

[169]      הושע י"ד,  י'.

[170]      ב', ב'.

[171]     ג',  ה'.  ורש"י ז"ל העמיק לרמוז בפרושו לפסוק "ושמו להם ראש אחד" (ב',  ב')  במליצת "דוד מלכם" (רש"י

        שם),  כי פסוק ב', ב'.  ופסוק ג',  ה'.  שניהם נבואה אחת הם.

[172]     י"ד,  ד' – ט'.

[173]     ישעיה ו',  א' -  "בשנת מות המלך עזיהו" : "זה היה ראוי להיות תחלת הספר אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה"

        ( מכילתא שמות ט"ו,  ט'.  קהלת רבה א',  י"ב)  ואם תכון את פרשה זו אל הפרשיות הראשונות שבירמיה

        וביחזקאל ומצאת,  כי הצד השוה שבכלן ששלשתן ספור חנוכת הנביא הן.

[174]     "א"ר לוי :  מסורת בידינו מאבותינו אמוץ ואמציה אחים היו"  (מגלה י"ג).

[175]     אגדת בראשית י"ד.  והכונה על ערך הספר ולא על מספר דבריו ומדתן,  כי ספר ירמיה גדול מספר ישעיה במדתו. 

       ואמרו רבותינו עוד במקום אחר "ישעיה שהיה שקול כמשה"  (ירש' סנהד'  י',  ב')  "אין לך גדול בנביאים ממשה

       וישעיה" (דבר' רב' ב')  " א"ל הקב"ה :  ישעיה..  חייך כל הנביאים קבלו נבואות נביא מן נביא "ויאצל מן הרוח

      אשר עליו"  "נחה רוח אליהו על אלישע"  אבל אתה מפי הקב"ה "רוח ה' עלי".  יען אשר משח אותי"  (ויקרא

      רבה י').

[176]     יתבונן נא הקורא בגערתו הנמרצה אשר גער באחז המלך (ישעיה ו',  י"ג)  וברוח הגאון והמנוחה השלמה וזלזול

        העריצים הנשקפים מתוך דבריו.  בשעת המצור והסכנה קרא לרצין ופקח "שני זנבות האורים העשנים"  (ז',  ד') 

       - ובמצור סנחריב קרא לרבשקה וחבריו "נערי מלך אשור " (ל"ז,  ו').

[177]     ישעיה מ"ט,  ב'.  ג',  ד'.  – ועל אחדות ספר ישעיה מראשו ועד סופו עיין מוצא דבר.  "נביאים שנתנבאו בפרק

       אחד"  והטבלה שבסופו.

[178]      יתבונן הקורא בדמות אשר ערך לנפשו באחרית ימיו (ישעיה ג',  ה' – ט').

[179]      שם ו',  ה'.  – ולפי אמתת הפשט לא חטא ישעיה באמרו "בתוך עם טמא שפתים",  כי לא על ישראל בכלל כון

       כ"א על בני דורו (ועיין ט' ט"ז)  ומאמר "וסר עונך וחטאתך תכופר" (ו',  ז')  אינו חוזר על חטא ידוע,  כ"א על

       תוספת מירוק עון לשם הכשר נבואה.

[180]      פרשה ו'.

[181]     ביסון הצרפתי

[182]      ישעיה ו',  ג'.  מ',  כ"ח.

[183]      ו',  ה'.

[184]      מ',  י"ז.

[185]      י"ח.  ושנוי : כ"ה.  ומשולש : מ"ו ח'.

[186]      נ"ה,  ט'.

[187]     ה',  ט"ז.

[188]     ל"ג,  ה'.

[189]     ב',  ז' – ט'.  פסוק ט' השנה בכונתו בפרשה זו פסוק י"א ופסוק י"ז ובסגנונו ממש בפרשה ה' פסוק ט"ז.

[190]      ישעיה ב', י'.  ושנוי ומשולש בדרך החלטה ולא בדרך צווי י"ט,  כ"א.

[191]      י"ד,  כ"ו – כ"ז.  י"ט,  י"ב.  י"ז.  כ"ג,  ח' – ט'.  מ"ו,  י' – י"א.

[192]      י"ג,  א'.  י"ד, כ"ט.  ט"ו , א'.  י"ז,  א'.  י"ח א'.  י"ט,  א'.  כ',  א'.  כ"א,  א'.  י"א,  י"ד.  כ"ג,  א'.  ל"ד,  א'.  מ"ז,

        א'.

[193]      א',  ט"ז – י"ח.  ב',  ה'.  ג',  י'.  ה',  י"ז.  ל"א,  ו'.  ל"ג,  ט"ו – ט"ז.  מ"ו,  י"ב.  נ"ה,  ו' – ז'.  נ"ו  א'.  נ"ה,  ו' –

        י"ד.

[194]      ג' – ה'.

[195]      א',  י"א – ט"ו.

[196]      א',  כז.  נ"ד,  מ"ד.

[197]      עיין סדור הנבואות למחלקותיהן נמוצא דבר "נביאים שנתנבאו בפרק אחד".

[198]      "ואראה" (ו', א')  "ואומר" (ה',  ח',  י"א).  "אלי (ח',  א'.  ג',  ה'.  י"א)  "ואעידה" (ב')  "ואקרב" (ג')  "ויסרני"

        (י"א)  "אלי (כ"א,  ט"ז)  כל המלות האלה הנאמרות בלי גוף ראשון יעידו,  כי נבואות רבות העלה הנביא הזה

        בעצם ידו על הספר.

[199]     עיין ט"ז,  י"ג – י"ד.

[200]     נהגו החכמים לדרוש את ספר ישעיה עד פרשה מ' כלה לשעבר,  ומשם והלאה כלה לעתיד,  אך באמת נמצאו גם

        עד פרשה מ' נבואות שהן כלן לעתיד ואב לכלן פרשה ב',  ו' – ז'.

[201]     ישעיה כ"ו,  ד'.  מ',  כ"ה.

[202]     מ"ד,  ז'.

[203]      ישעיה מ"ג,  י"ב.  מ"ד, ח'.  ולהפך קנטר הנביא את גויי הקדם אשר כציץ השדה צצו ויבולו להיות הם עדים על

        אליליהם (מ"ד,  ט')

[204]      ישעיה מ"ד,  כ"ד.  מ"ה,  ה'.  ו'.  י"ד.  י"ח.  כ"א,  כ"ב.  מ"ו,  ט'.

[205]      מ"ב,  ה'.  מ"ג,  י'.  מ"ד,  ו'.  ח'.   מ"ח,  י"א.  ס"ד,  ג'.

[206]      מ"א,  ד'.  מ"ג,  י'.  מ"ח,  י"ב.

[207]      מ"ב,  ה'.  מ"ד,  כ"ד.  מה,  י"ב.  י"ח.  מ"ח,  י"ג.  נ"א,  י"ג.

[208]      מ"ה,  ז'.

[209]      מ',  כ"ו.  כ"ח.

[210]      שלש פעמים אנו מוצאים,  כי אחרי אשר סדר הנביא שבחו של מקום בבריאת שמים וארץ בדרך כלל,  פרט

         ביהוד  בריאת שמים וארץ בדרך כלל,  פרט ביחוד בריאת הנשמה והרוח  (מ"ב,  ה'.  מ"ה,  י"ב)  או בריאת

        האדם הטוב  (ס"ו,  ב')   ומלבד אלה יעידו על יקר האדם המאמרים הנמרצים : "ונשמות אני עשיתי"  (נ"ז,  ט"ז) 

          "בורא ניב  שפתים" (י"ט).

[211]      ב',  כ"ב.

[212]     מ',  ט"ו.  כ"ד.  מ"א,  י"א – י"ב.  נ"א,  י"ב – י"ג.  ס',  י"ב.  ס"ג,  י"ג.  ו'.

[213]     מ"ח,  י"ט.  נ"ג,  י'.  נ"ד,  י"ז.

[214]     מ"ו,  ג' – ד'.

[215]     נ' א'.

[216]     נ"ד,  ז'- ח'.

[217]    ס"א,  ח'.

[218]     ס"ב,  י"ב.

[219]     "לברית עם" _מ"ב ו'.  מ"ט,  ח').

[220]     מ"ב,  ו'.  מ"ט,  ו'.

[221]     מ"ג,  כ"א.

[222]     ס',  ט"ו.  ונקראה תעודה זו גם "שם עולם"  (ס"ג,  י"ב).

[223]     נ"ט ,  כ"א.

[224]      ישעיה נ"ד,  י'.

[225]      ישראל נקרא בפי הנביא הזה בשם "עבד" ביחוד :  שם מ"א,  ח' – ט'.  מ"ב,  א'.  מ"ד,  כ"א.  מ"ה,  ד'.  מ"ט,   

         ג'  נ"ב,  י"ג.  נ"ג,  י"א.  ויזכור הקורא דבר זה,  כי יועיל לו הרבה להבין את הנבואות.

[226]      מ"א,  ח' – ט'.  מ"ב,  א'.  מ"ג,  כ'.  מ"ד,  א'.  ב'.  מ"ה,  ד'.  מח,  י'.  מ"ט,  ז'.  ובחירה זו נקראה בפי הנביא גם

      בשם "קריאה" (מ"א,  ט'.  מ"ב,  ו'.  מ"ג,  א'.  מ"ח,  י"ב.  מ"ט,  א'.)  "החזקה"  (מ"א,  ט'.  י"ג.  מ"ב,  ו')  ואמוץ 

      (מ"א,  י')  תמיכה (שם מ"ב ,  א')  ועזר (מ"א,  י'.  י"ג.  י"ד.  מ"ד,  ב'.  מ"ט,  ח')  ובגלל בחירה זו נחשב  ישראל

     כבריאה מיוחדת (מ"ג,  א'.  ט"ו)  ויצירה מיוחדת  (מ"ג,  א'.  כ"א.  מ"ד,  ב'.  כ"א .  כ"ד.  מ"ה,  י"א.     מ"ט,  ח').

[227]      ישעיה מ"ב,  ט'.  כ"ג.  מ"ג,  ט' – י'.  מ"ד,  ז' – ט' .  כ"ו.  מ"ו,  י.  מ"ח,  ג' – ח'.  י"ד.  ויען כי נבואת הנביא אות

        הוא לישראל,  כי בחר בם ה',  על כן יקרא הנביא לנפשו בשם עמו "ישראל" (מ"ט,  ג')  ובשם "עבד"  (מ"ג,  י'. 

        מ"ד,  כ"ו.  מ"ט ,  ג'.  ה' – ו'.  ג',  י').

[228]      מ"א,  א'.  כ"א – כ"ו.  מ"ג,  ט'.  מ"ח,  כ' – כ"א.

[229]      "הבאות" משרש "אָתֹה" (מ"א,  כ"ג.  מ"ד,  ז'.  מ"ה,  י"א).

[230]      מ',  כ"ז.  מ"א,  ח' – ט"ז.  מ"ג,  א' – י"ד.  מ"ד,  א' – ה'.  כ"א – כ"ד.  מ"ה,  י"ז.  כ"ח.  מ"ו,  ג' – ד'.  מ"ט,  ז' –

        כ"ו.  נ',  א'.  ועוד ועוד

[231]      ישעיה נ"ב,  י"ג – ט"ו.  נ"ג,  א' – י"ב.

[232]      כ"ז,  י"ג.  מ"ג,  ה' – ו'.  מ"ט,  י"ח – כ"ב.  נ"ב,  י"א – י"ב.  ס',  ד'.  ס"ו,  ח' – ט'.  כ'.

[233]      ס"ב,  ז'.

[234]      י"א,  א' – י'.

[235]      ס',  י"ז – י"ח.

[236]      מ"ה,  כ"ה.  ס',  כ"א.

[237]      נ"ב,  י'.  ט"ו.

[238]      ס',  ב' – ג'.

[239]      ב', ג'.

[240]    ד'.

[241]     י"ט,  כ"ח.  מ"ה,  כ"ג.  נ"ו,  ז'.

[242]     ס"ה,  י"ח.

[243]     ל"ה,  א'.  ז'.  מ"ב,  י"א.  נ"א,  י"א.

[244]     כ"א,  י"ח- י"ט.  מ"ג,  י"ט- כ'.  נ"ד,  י"א – י"ב.  ס',  ח' – ט'.  י"ז.

[245]     יא,  ו' –ט.  ס"ה,  מ"ה.

[246]     ישעיה ס"ה,  י"ז.

[247]     כ"ה,  ח'.  ס"ה,  כ' – כ"ג.

[248]      ישעיה ס',  י"ח.  ס"ב,  ז'.

[249]      ס"א,  ז'.

[250]      ס',  י"ח – כ"א.  סמיכות מליצת "תפארת" לישראל אתה מוצא עוד ארבע פעמים בדברי ישעיה,  מלבד סוף פסוק

        זה (מ"ד,  כ"ג.  מ"ו,  י"ג.  מ"ט,  ג'.  ס"א,  ג').

[251]      מלבד פרשה שלמה שבישעיה (ב',  ב' – ד')  השנויה מלה במלה במיכה (  מיכה ד',  א' – ג')  ודמיון הרוח העזה

        והנמרצה שבין שני הנביאים,  יתבונן נא הקורא בדמיו,  הפנימי שבין ישעיהו למיכה בפסוקים אלה :   (ישעיה ב', 

        ו')  =  (מיכה ה',  י"א)  ;  ישעיה ב' ז')  =  מיכה ה',  ט')  ;  (ישעיה ב',  ח')  =  (מיכה ה',  י"ב);  ישעיה ב',  ט"ו) 

           =   (מיכה ה',  י')  אלא שבישעיהו מדבר על העון ומיכה על העונש.

[252]      מיכה א',  א'.  "שכלן קדמו את מיכה"  (ס"ע  כ')  ובתולדות חזקיהו ימצא הקורא,  כי פרשה ג'  שבמיכה נאמרה

         אחרי מפלת סנחריב.

[253]      א',  א'.

[254]      ד',  א' -  ג'.

[255]      ד/ - ה'.

[256]      מיכה ה',  ו'.

[257]      ו',  ב' – ג'.

[258]      ז',  י"ח – כ'.  ועיין ר"ה י"ז ירושלמי פאה א',  א'. 

[259]      סליחות תפלות יוה"כ וקרובותיהן.

[260]      על זמן יואל ועל ענין נבואותיו עיין מוצא דבר "נביאים שנתנבאו בפרק אחד".  גם מדברי מדרש תד"א " שבימי

        הושע בן בארי ובימי יואל בן פתואל ובימי עמוס ובימי מיכה המורשתי (תנא דבי אליהו רבה ו')  נשמע קצת כי  

        רבותינו חשבו את יואל לבן זמנם של הושע עמוס ומיכה.

[261]      ישעיה ל"ח,  ט.

[262]      משלי כ"ה,  א'.

[263]      מסורת עלתה בידינו מקדמונינו כי "זכו אנשי חזקיה לאריכת ימים"  (ילקוט משלי תתקס"א)  וגם רש"יפירש : 

        "חזקיהו וסיעתו שהאריכו ימים אחריו"  (ב"ב ט"ז).  ומי יודע אם לא נמשכה הסיעה הזאת כמה דורות דור אחר

        דור כמו שנמשכה סיעת אכנה"ג בזמנה,  כאשר נראה להלן ובדבר הזה תתפרשנה סתומות רבות.  ועיין דברי

         יוליוס פירסט בהקדמתו האשכנזית לספר משלי.

[264]      ב"ב  ט"ו.

[265]     שם.  משלי שם.  להיות מחברת אחת (ראב"ע שם).

[266]     משלי ב',  ו'.

[267]     א',  ז'.

[268]      משלי י"א,  כ"ב.

[269]      ו',  י"ב – י"ג.  ט"ז,  ל'.

[270]      ג',  י"ט – כ'.

[271]      ח',  כ"ב – כ"ה.  ל' – ל"א.

[272]      א',  ב' –ד'.  ו'.

[273]      שה"ש כתב תחלה "כשאדם נער אומר דברי זמר"  (שה"ש רבה א',  א').

[274]      ב"ב ט"ו.

[275]     ידיש ג',  ה'.

[276]      עיין למעלה צד 156 בדברינו על הושע.

[277]      "וא"כ כתב קהלת... קהלת בסוף אמרו " (  (ילקוט קהלת תתקס"ה)  "הזקין אומר דברי הבלים"  (שה"ש רבה

       שם)  ומי יודע אם לא כונו רבותינו בזכרון זקנה זו לרמוז על הזקנה האמורה במקרא ( מ"א  י"א,  ד').

[278]      קהלת י"ב,  ז'.

[279]      מזמורי צ"ג,  צ"ה.  צ,ו.  צ"ז.  צ"ח.  צ"ט.