_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ימי פרס: אחרית ימי שלטון פרס

זאב יעבץ

לתוכן הענינים

 

מות ארתחשסתא.  מהומות בבית המלך.  מלכות דריוש המדי ואהבתו לדניאל שבימיו.  גדולת דניאל וקנאת השרים בו.  משפט מותו ומלוט נפשו.  חסדי המלך לדניאל ומות משנאיו.  מתכנת דניאל אל פְּרִיסָתִי המלכה ואל כרש בנה.  זריזות אנשי כנסת הגדולה וצניעותם.  כהונת יהוידע בן אלישיב.  מעללי בניו.  מות דריוש המדי ומלחמת בניו כרש השני וארתחשסתא מנימן.  גדולת דניאל בעיני כרש.  מפלת כרש ומלכות ארתחשסתא מנימון.  כהונת יוחנן בן יהוידע.  מלכות ארתחשסתא אכוס.  בָגוש שר פרסי בירושלם.  אהבת בגוש לישוע אחי הכהן הגדול.  נכלי ישוע להטות אליו את כהונת אחיו.  מות ישוע ביד אחיו.  עלילות בגוש.  מס כבד שבע שנים.  כהונת ידוע בן יוחנן.  רשעת ארתחשסתא אוכוס ואכזריות בגוא ראש שריו.  גליות וטלטלה בארצות פרס.  משפט ישראל ועמי הארצות לפני האחשדרפנים על עקרם עבודה זרה מארצם.  מלכות ארשֵׁש.  מות המלך וכל ביתו ביד בגוא.  מלכות דריוש קדומון ומות בגוא.  אמץ ודעת נפש בישראל.  הכותים משנים את טעמם.  מזמות סנבלט האחשדרפן.  נבלות מנשה אחי ידוע.  מנשה חתן לסנבלט.  זקני ירושלם מתקוממים על מנשה.  סנבלט פוסק למנשה שררה מקדש וכהונה בהר גרזים.  מנשה פונה עורף לעמו.  ארץ הכותים מקלט לפושעי ישראל.  שֵׁמע קול פעמי אלכסנדר מוקדון.

3336–3426

והימים הרבים, אשר ישב ארתחשסתא על כסא פרס, היו ראשית ימי הכליון לממלכה הגדולה הזאת.  מצרים נקרעה לאט לאט מעל פרס, וגם בארצו פנימה רבו המהמות כמעט בכל ימי ממשלתו.  ובעת אשר עיני מלך חסד הזה היו אל כסאו לסעדו מפני הרוחות הרעות, הרימו האחשדרפנים והפחות קרן ויאכלו איש איש במדינתו את שאר העם הנתן על ידו.  ואין עוד לדעת עד כמה נאצלה על ישראל מרוח העריצים הנושבת בכל מדינות פרס ומדי.  אך כל הימים אשר משל נחמיה, סכך ככרוב על עמו ועל ארצו.  ויהי כי היה למגן לאחיו מפני כל חמס וכל עשק ותהי ממשלתו למבטח לרוח תורת משה, אשר החל עזרא לצקת על כל העם מקטן ועד גדול.  אולם מי יודע את גורל ישראל, אחרי האסף האיש הגדול הזה אל עמיו, כי ארתחשסתא האוהב לישראל, האריך ימים על ממלכתו, אך יומו בא גם הוא (3336–424) ובמותו רבתה המשמטה בּביתו אחריו, כי קְשֵׁרְקְשֵׁשׁ בנו יורש העצר, עלה על כסאו.  ויהי מקץ חמשה וארבעים יום למלכו, ויכהו סוֹגְדְיָן בן פילגש אביו וימלוך תחתיו.  וגם הוא לא הרבה לשבת על כסא מלכותו ולא מלאו לו שבעה חדשים, ויך אותו אחיו בן פילגש אחרת לארתחשסתא וימלוך תחתיו תשעה עשרה שנה.  ויהי שמו דריוש המדי[1] (3337–423), אשר יקראו לו בגוים דריוש נותוש.  וקרוב הדבר, כי שנת מלחמות בני המלך היתה קשה לישראל[2], אך למיום עלות דריוש על הכסא, משך את חסדו לדניאל איש חסיד יקר רוח וטהר לב, אשר קרוב הוא, כי היה מבני דניאל איש חמדות, אשר גדל כבודו בעיני מלכי בבל ובעיני כרש.  וינשאהו על כל האחשדרפנים אשר עמו, וישם את כסאו בין שלשת ראשי שרי מלכותו ויעש חיל ויצלח ויאהבהו המלך מאד.  ויקנאו בו השרים ויחפשו לו עולות ועלילות.  ויהי כי נלאו למצא בו כל דבר אָוֶן ויתנכלו, ויבאו בחלקת לשונם לפני המלך, ויגידו לו, כי יש עם לבבם לתת לאדוניהם כבוד אלהים, ולפקוד על כל יושבי פרס ומדי לחדול חדש ימים מהתפלל לאלהים ואדם בלתי למלך לבדו.  וכל איש אשר יעבור את מצות המלך והשליכו אותו אל גוב האריות.  וייטב הדבר בעיני מלך פרס ויחתם בטבעתו על כתב הדת, אשר הגישו אליו.  אז מצאו האנשים את אשר בקשו, כי ארבו לדניאל, וימצאוהו מתחבא בעליתו ומתפלל שם בסתר.  וימהרו אל המלך ויודיעוהו ויאיצו בו לעשות בדניאל את המשפט הכתוב; וירע הדבר בעיני דריוש, להמית את ידיד נפשו.  אך השרים לא שבו מפניו ויזכירו את אדוניהם, כי כתב הנחתם בטבעת המלך אין להשיב, וַיַסְגֵר דריוש בנפש מרה, את דניאל ביד מבקשי נפשו וידיחו עליו את הרעה, ככל אשר זממו.  והמלך לא נח ולא שקט וישכם בבקר וירא והנה שם ה' מחסום לפי האריות ודניאל חי, אז העביר על אויבי דניאל את כוס החמה אשר אמרו להשקותו וישם אותם טרף לשני החיות הרעות, ויכבד ויערץ את דניאל ואת דת אבותיו[3].

ואף כי משלו השרים ברוח המושל הזה, ויהי לכלי משחית בידם לעולל בשמו את עלילותיהם ברשע ובאכזריות מאין כמוה, לא היה לבו כבד מאד.  לעמת זה קשה היה משמיר ומצור לב המלכה פְּרִיסָתִי[4] אשר לדריוש אישה היה הכתר ולה הממשלה.  צלם דמות אשה כזאת, היא פתרון נאמן לכל משלי חכמי לב, אשר משלו על אשה רעה, אשר מכף רגל ועד ראש, היא מערכת כלי מות כֻּלה: מצודים וחרמים לבה, אסורים ידיה.  ואיש טהר לב כדניאל, לא יזכה בעיני אכזריה כמוה, אך דבר אחד טוב נמצא גם בכפירה הזאת כי אוהבת היתה את גוריה, והדבר הטוב הזה עמד לדניאל לגדל את כבודו גם בעיניה.  פריסתי ילדה שלשה עשר בנים לדריוש וימותו התשעה על פני אביהם ואמם, ויותרו רק ארבעה.  ויאהב דריוש את ארתחשסתא בנו הבכור, באשר לו משפט המלוכה ופריסתי אוהבת את כרש משנהו.  ותתחזק בכל כח לבה, ותתנכל בכל מזמותיה, להסב אליו ירושת העצר.  ויד דניאל נכונה גם היא עם הילד השני, עם כרש בן דריוש המדי[5], על כן לא עשתה לא רעה פריסתי, אשר בנה זה, היה הנפש האחת בכל הארץ אשר אהבה.

עד כמה עשתה אהבת המלך לדניאל פרי לבני ישראל היושבים בארץ אבותיהם הרחוקה מאד מפרס, אין לדעת עוד.  גם שמות הפחות, אשר עמדו בראש בני ישראל, נעלמו מן הדורות הבאים.  ויחלו הימים, אשר שמו אנשי הלב את עיניהם לשום שאריות לרוח, אשר ירשו מאבותיהם לצקת אותה בלב הדורות הבאים, ולהפוך אותה בקרבם לבשר ודם.  העבודה הזאת גדולה ונכבדה מאד היא, אשר לא תעשה בלתי בעבוד אותה כל גדולי העם שכם אחד, מבלי הבדל איש מרעה במאומה במעשהו.  ויען כי אין השם מתגדל, בלתי אם בהבדל איש בפעלו, על כן לא נשמרו שמות הסופרים הראשונים גדולי הדורות האלה, אשר שמו את פניהם להנחיל את פרי דברי הנביאים והכתובים את כל העם, כאשר לא נודעו שמות המחוקקים אנשי הרוח, אשר קמו בראשית ימי השופטים, אשר נתנו את לבם להפיץ את חקי ה', אשר בספר תורת משה.  אך בדבר הזה נבדלו הסופרים אנשי כנסת הגדולה, כי אף כי לא נודעו שמותם לדור אחרון, הנה מעשיהם נודעו כמעט לפרטי פרטיהם[6].

בשנת ארבע לדריוש המדי, מת אלישיב בן יהויקים הכהן הגדול, אשר כהן שלש וארבעים שנה ויכהן יהוידע (3341–419) בנו תחתיו.  ומי יודע הֲנחה גם על הכהן הזה רוח רפיון אלישיב אביו באחרית ימיו להאיר פניו אל שרי הכותים והעמונים צרי יהודה ובנימן, כמשפט כל החורים והסגנים מיום היותם.  אך קרוב הדבר, כי נאמנה רוחו את אנשי כנסת הגדולה[7], אך כי בניו השחיתו דרכם בהתחתן האחד מהם בבנות סנבלט החרוני, וגם יתר בניו לא הלכו בדרך הטובה והישרה, ותהי להם עבודת הקדש כמלאכת חֹל ויחללו את כהונתם במעלליהם, אך המעללים הרעים האלה נתנו את פּרים, אחרי לכת יהוידע אביהם בדרך כל הארץ.

אך יהוידע האריך ימים בכהונתו ובשנה החמש עשרה לכהנו, מת דריוש המדי (3356–404) ויעל על כסאו בנו ארתחשסתא השני ותתלקח מלחמה בינו ובין אחיו כרש, אשר היה אחשדרפן בארץ ארם, וינגף כרש לפני אחיו ויפל חלל במלחמה (3359–401).  ותכון הממלכה ביד ארתחשסתא אשר קראו לו היונים מְנֵמוֹן[8] ובמות כרש לא ישב עוד דניאל בשער המלך[9] וקרוב הדבר, כי לא הגדיל המלך הזה את חסדו עם בני ישראל.  ויהוידע כהן עוד ימים רבים, וימת בשנת האחת ועשרים לארתחשסתא מְנֵמוֹן ויכהן יוחנן (3377–383) בנו תחתיו.

בשנת האחת ועשרים ליוחנן מת ארתחשסתא (3398–362) ובנו ארתחשסתא אכוס, אשר היה רע גם בעיני אביו, גם בעיני כל אחיו ומיודעיו, קם ויאבד כמעט כל שריד מאחיו הרבים, ומשרי בית אביו, וילכוד את המלוכה ושר אחד איש ושמו בָגוא עריץ ואכזרי מאד, היה יועצו להרשיע.

בימים ההם נהיה דבר בקרב הארץ ובחצרות בית ה', אשר המעט, כי התן את כבוד ישראל לכלימה, הכביד עליהם יד עריץ ימים רבים.  אחד משרי צבא פרס בָּגושׁ[10] שמו, חָנָה בירושלם.  וליוחנן כהן גדול אח ושמו ישעו, וימצא ישוע חן בעיני שר הצבא אשר שם את לבו כלב מושל בישראל.  ויט את לבו לשית ידו עמו להסב אליו את כהונת אחיו, וייטב הדבר בעיני בָּגשׁ, וירם לב ישוע, וירחב את נפשו. ויהי היום ושני האחים יושבים באחת מלשכות המקדש וַיַרְעֵם ישוע את יוחנן מאד, ותצלח חמת יוחנן אחיו וישכח את כבוד בית אביו, וירם את ידו ויך את אחיו, ותגדל המכה מאד ויפל ישוע וַיָמֹת.  ויהי המעט מיוחנן, כי במעשהו הנמהר העטה חרפה על כהונתו ועל עמו, כי הֵקים גם הָקֵם אויב גדול לבני ישראל את בגוש התקיף, אשר שש למצא תואנה לפקוד את עון הכהן על המקדש, למען ימלאו שלומי אמוני ישראל זהב חוריו.  ויבא אל תוך המקדש, ויהדוף מפניו את הכהנים אשר אמרו לעצור בעדו מבא אל הקדש פנימה, ויט את ידו להשבית את התמיד.  ויבאו אליו ראשי העם, ויעתר להם לבלתי הפריע את הכהנים מעבודתם, בשקלם על ידו חמשים אדכמונים בעד כל כבש, אשר יקריבו על המזבח.  ותכבד יד בָּגֹש על בית ה' ועל ישראל שבע שנים[11].

ויד המלך הקשה ארתחשסתא אוכוס כבדה מאד על צידון, אשר נלאתה לשאת את על אחשדרפני פרס ופחותיה, ויעל עליה להבקיע אותה אליו ולעשות בה שפטים, כאשר עם מלבבו.  ויראו אנשי צידון, כי כלתה אליהם הרעה ויקומו וישרפו עליהם ועל נשיהם ועל טפם ועל אצרותיהם את העיר באש.

בשנת הֵעָלוֹת חיל פרס מעל צידון, בשרוף יושביה אותה עליהם באש, (3410–350) מת יוחנן ויכהן תחתיו ידוע בנו איש צדיק תמים.

ובשושן הבירה הלכו המהומות הלוך ורב ובָגוא[12] העריץ הולך ומתחזק בבית אדוניו, כי הערים לקנות את לב מנטור היווני נציב מדינות הים, וראש שרי צבאות פרס ולכרות עמו ברית.  ויהי בדבר הזה כמעט כל חיל מלכו בידו.  ויגבה לבו מאד ואכזריותו עלתה למעלה ראש.  וגם על בני ישראל היושבים בארצות פרס, כבדה יד מלכות ארתחשסתא אוכוס הקשה[13].  אך בארצם לא קשתה עליהם יד שרי פרס, ויהי כי קנאו בני ישראל מאד לבער את שקוצי העמים ממושבותיהם, ויהיו גויי הארצות נדונים עמם לפני האחשדרפנים וישפטו את קנאי בני ישראל לפי חליפות הרוח העוברת עליהם.  יש אשר ענשו אותם ויש אשר נשאו את פניהם[14].  ויהי כי התחזק בגוא מאד, ויירע פן תרע בו עין מלכו ויתנכל ויקדם את פניו, וַיָמֶת בגוא את ארתחשסתא אכוס ברעל, אשר שם במשקהו, אחרי מלכו עשרים ושלש שנה.

ויאבד האכזרי הזה, את כל בני אדוניו ולא הותיר מהם, כי אם את אַרְשֵש קְטוֹן בניו, אשר אותו הושיב על כסאו פרס, וימליכהו (3421–339) תחת אביו בשנת האחת עשרה לידוע הכהן הגדול, וידום המלך הצעיר, ולא מרה את פי השר ההורג את בית אביו בראשית מלכותו, אולם אחרי כן החל לקוץ מפני העריץ הזה, ויחשוב מחשבות לפרוק את עֻלו.  ובגוא הבין את הדבר, ויקדם פניו ויהרוג גם אותו, גם את כל בית המלך ויקח את דריוש קַדוֹמוֹן (3424–336) בן רִבֵּעַ לדריוש המדי, וימליכהו על פרס.  ובני ישראל קראו לו דריוש הפרסי[15], למען הבדילו מדריוש המדי.  ויהי דריוש הפרסי איש נֹחַ ויקר רוח, אשר אמר לרפא את ארצו מן המכות אשר חִלו בו המלכים, אשר מלכו לפניו, אך מאנו הרפא פצעי הממלכה הזאת, אשר הפכו את כלה לנקפה ורקבון.  גם למלך הזה זמם בגוא העריץ לעשות, ככל אשר עשה לשני המלכים אשר לפניו; אפס, כי נודע הדבר לדריוש ויכבד את ידו על הסריס הבוגד הזה לשתות את סף הרעל, אשר הכין לו וַיֵשְׁתְּ בגוא וַיָמֹת.

ובעוד, אשר מעשקות האחשדרפנים והפחות ומצוקות העמים, הֵמַקוּ את הבשר ויבוקקו את הרוח גם בשושן גם בכל מדינות פרס ומדי, הלכה מדינה אחת קטנה הלוך וחזק.  והמעט ממנה, כי מתום היה בכל בשרה, נפלאה בעת ההיא מכל הארצות בדבר הזה, כי לא זרועה היה מבטחה, כי אם הרוח אשר גברה בה, היתה לה למגן ולמשגב.  המדינה הזאת, היא מדינת יהודה הקטנה, אשר אנשי כנסת הגדולה, אצלו מרוחם על כל העם, וישימוהו לגוי האחד בימים ההם, אשר ידע אל נכון את מגמת פניו ואת תעודתו.  תחת אנשי העם, אשר עמדו בישראל מדור דור, קם בדור ההוא כמעט כל העם להתחזק במעוזו, ולנצור את אָפְיוֹ ואת עָצְמוֹ מכל משמר.  והדרך האחת הזאת, אשר דרכו בה מרבית העם נתנה להם לב אחד, עד כי גם אויביהם הכותים, בחרו כיום להחליק לשון לבני ישראל ולגנוב את לבם מקרוא עליהם לריב או גם מארוב להם, מיראתם פן יתגרו ברעה, כי החלו בני ישראל ללכת הלוך וגדול וימי הגבורה והתפארת, אשר מלפנים, שבו ויהיו נזכרים בארצות הקרובות[16].  ותחת שנאה בקשו צרי יהודה ובנימן את אהבת בני ישראל, אף כי לא חפצי קרבות היו אבותינו בימים ההם, כי ידעו הכותים, כי אף כי שאננים ושקטים בני ישראל, הנה רוחם בקרבם וכחם במתניהם.

בדרך הזאת החל להתהלך עם בני ישראל סנבלט השני[17] מבני הכותים אשר גדלו דריוש הפרסי וישיתהו לאחשדרפן בשמרון, ויבקש גם הוא לקנות את לב בני ישראל.  אך לב ידוע הכהן החסיד לא היה נע כנוד הקנה ולא הלך שולל לפני סנבלט זה, כאשר הלך לב אלישיב אבי אביו לפני טוביה העמוני[18].  על כן שמח סנבלט מאד לקראת מנשה הכהן אחי ידוע הכהן הגדול, כי ככל אשר נאמן ידוע לתורתו ולמולדתו, כן פנה לב מנשה מעם מוּסַר תורת אלהי ישראל אשר למדו אנשי כנסת הגדולה, וילך אחרי עיניו וירא את נְקוּסָא[19] בת סנבלט ותחשק נפשו בה.  וישמח סנבלט מאד על הדבר הזה, ויתן את בתו למנשה לאשה, כי אמר בלבו, כי בדבר הזה יטה אחריו את לב בית ישראל.

והדבר הזה, אשר היה לאבן חן בעיני סנבלט, היה לצנינים בעיני זקני ירושלם אנשי כנסת הגדולה, כי יראו מאד פן ישוב העם להתחתן בבנות הנכר בשומם להם למופת את אחד מראשי הכהנים, אשר עשה כדבר הזה ואיש לא כהה בו, ותם לריק כל היגיע הרב, אשר הם יגעים זה מאה שנים להבדיל כל ערב מישראל, ולטהר גם את בתיהם וגם את לבותיהם מכל סִיג זר.  ויעידו במנשה הכהן, לבחר לו אחת משתי אלה, כי יְשַׁלַח את אשתו, או כי לא יוסיף עוד לעלות על מזבח ה'.  ויד ידוע אחיו הכהן הגדול נכונה עם זקני ישראל, ותצר מאד למנשה וילך אל סנבלט חותנו ויגד לו, כי בכל אהבתו את נקוסא בתו לא יוכל לעזוב את כהונתו, על כן כלה היא מעמו להפרד מעל אשתו ולשוב אל כהונת אבותיו.  וידבר סנבלט על לבו ויאמר לו, כי המעט ממנו, כי יקים בידו את הכהונה הגדולה, יקים אותו גם למושל ולאחשדרפן תחתיו, ובָנֹה יבנה לו מקדש בהר גרזים, אשר לא יהיה נופל בתפארתו מן המקדש אשר בירושלם ושם יכהן.  ואת כל זה יעשה ברשיון דריוש מלך פרס.  וייטב הדבר בעיני מנשה וישב שם (3436–324) ולא שב עוד ירושלמה.  וישמעו האנשים מן הכהנים ומן העם אשר נדחו אחרי עמי הנכר ויקומו גם הם וילכו אל סנבלט.  ויקדם סנבלט את פניהם בשמחה, ויתן להם שדות וכרמים ומקום לבנות בתים וינשא אותם גם בכסף, ותרב לרגלי הדבר הזה המהומה בירושלם[20].

אך בעצם הימים ההם עלה שאון מפאתי ים, אשר החריש בהמון קולו את כל אזן ויסב את עיני כל העמים רק לעבר אחד.  מלך גבור מרגיז ארץ נסע יצא ממקומו מנגב ארופה ויעבור את מעברות אלישה, לגזול את שבט המלוכה מידי גויי הקדם ולתתו בידי עמי המערב ולהחל פרק חדש, חלק שני, בספר תולדות האדם.  ובימים הם, אשר היתה אזיא העתיקה למס לארופה הצעירה לרגלי מלחמת הזרוע, החליף ישראל כחו להסב את פני המלחמה, מלחמת הרוח, אל מול מערכה אחרת, מערכת צבא גבורים, אשר כמעט לא ידע אותה מתמול שלשום.

ובשטף הזה העובר מפאת ים קדמה, נסחפו כל הקורות הקטנות, אשר קרו זה מעט בירושלם.

 

תם חלק שלישי.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] עיין על מלך זה ועל כל המוצאות את ישראל בימיו, מוצא דבר "מנין שנות בית שני" "דריוש המדי ודניאל שבפרשה ו'".

[2] עיין מוצא דבר שם.

[3] דניאל ז, ב–כח.  ועיין מוצא דבר שם.

[4] Parysatis.

[5] עיין מוצא דבר שם.

[6] בדורות האחרונים לאכנה"ג הסמוכים לשמעון הצדיק, נפרוט אי"ה את כל תקנותיהם הגדולות.

[7] לדעתנו יש רמז גדול, כי לב כה"ג זה, היה שלם עם אכנה"ג ועדת הסופרים ומאמר "זה מדרש דרש יהוידע כהן גדול" (שקלים ו, ו) לו הוא, ולא ליהוידע שבימי עתליה ויואש.  האחת כי דרשה זו, צורתה מוכחת על זמנה, כי לא קדמה לדור עזרא, ולכל הקודם לימי חגי וזכר' ומלאכי; השנית כי כהנים גדולים שבימי בית ראשון, נקראו על פי רוב גם בפי סופרי הקדש גם בפי רבותינו "הכהן": אלעזר הכהן, פינחס הכהן, עלי הכהן, צדוק הכהן, יהוידע הכהן וגם בפי התנא (ס"ע יח) נקרא יהוידע שבימי בית ראשון, הכהן ולא כה"ג.  ורק הכהנים הגדולים שבסוף בית ראשון ויותר מהם כהנים גדולים שמימי יהושע בן יוצדק והלאה, נקראו תמיד בשם "כהן גדול". (עיין חגי זכר', עזרא ונחמי'); והשלישית, כי הפסוק מפרשת יהוידע ויואש המובא בסוף המשנה מלבד שאינו מוכיח, כי הוא ליהוידע שבימי בית הראשון כמעט מוכיח ומכריח הוא, כי הוא ליהוידע בן אלישיב דוקא, כי אלו הקדימה המשנה לפסוק זה, מליצת, "ומנין אתה אומר כך שנאמר" או "תדע לך שהוא כן שנאמר" הייתי אומר, כי הפסוק המובא בראשונה הוא לבדו כל עצם מקור הדברים האמורים לפניו והפסוק שבמלכים אינו אלא תוספת ראיה, אבל עכשו שהסמיכה המשנה מקרא זה לדבריה במליצת "ואומר" שהוא מורה, כי גם את עצם המקרא הזה שם יהוידע ענין לדרשתו, ככל אשר שם את הכתוב שבתורה, המובא בראש המשנה, הנה דבר זה אי אפשר בשום פנים, ליהוידע שבימי יואש, כי בימיו לא היה עוד מקרא זה פסוק כצורתו כתוב ומקודש בספר, שנתן להדרש, לא כן בימי יוידע בן אלישיב, שהיה בימי עזרא ואחריו, שכבר נתקדש ס' מלכים שבנביאים בקדושה סמוכה לקדושת התורה והדרשה היתה עקר עבודת גדולי הדור וחכמיו, אז הוכשר גם ספר מלכים להיות למקור לדברי הלכה.

[8] "מנמון" בלשון יונית הוא זוכר וארתחשסתא השני נקרא כן על שם כח זכרונו הנפלא.

[9] דניאל ו, כט.  ועיין מוצא דבר "מנין שנות בית שני דריוש המדי וכו'".

[10] Bagoses.

[11] קדמוניות ו, 7 XI.

[12] ואין להחליף את בגוא בבגש (Bagoas).

[13] הנוצרי הקדמון (Eusebius) יספר בשם סופרים קדמונים בהקרוניקא שלו, כי נגזרו על ישראל גזרות גרושים וטרודים ממקום למקום בימי מלכות אוכוס.

[14] ריב יוסף עם אפיון 22 I).

[15] נחמ' יב, כב.  ודריוש זה הוא על דריוש השלישי שהוא האחרון, כי כן כתוב, כי גם הלוים שהיו בימי ידוע הכהן התיחשו בימיו וידוע הכהן הלא עלה על כסא כהונתו חמשים ושש שנה אחרי מות דריוש המדי, שהוא דריוש השני.

[16] קדמניות 2. 7 XI.

[17] יש להבדיל אותו מסנבלט החורוני שהיה בימי נחמי' וארתחשתא שבימיו, כי בין שניהם עברו כתשעים שנה והעושים את שניהם לנפש אחת, לא שמו לב להתבונן, כי שונות היו דרכי סנבלט הראשון שבנחמי' מדרכי סנבלט שני שביוסיפוס, כי הראשון היה נמהר ופוחז וכמעט קורא למהלומות, והשני היה איש מזמות יודע להסביר פנים ועושה בנחת את מעשהו.  וגם בגדולתם היו שני האנשים האלה נבדלים מאד איש מרעהו; סנבלט הראשון היה קופץ בראש ונוטל גדולה לעצמו והשני היה אחשדרפן שלוח מאת המלך.  ולוא היה זה שבימי נחמי' סנבלט האחשדרפן, כי עתה לא התגרה בו נחמי' ולא הכעיסו, כי יש כח ביד האחשדרפן להתחזק עליו, כי הפחה הלא הוא רק אחד מפקידי האחשדרפן.  והרוצים למצוא את מנשה המתחתן בסנבלט (בנחמי' יג כח) לא התבוננו כי זה שבנחמי' היה בן יוידע, ובכן הוא אחי יונתן הכה"ג החמשי, ומנשה הלא היה אחי ידוע הכה"ג הששי (קדמ' שם) ובכן היה מנשה בן יוחנן ולא בן יוידע.

[18] נחמי' יג, ז.

[19] Nikaso ושֵׁם זה נראה, כי היה מצוי גם בישראל: "נקוסא" (חולין קיח:).

[20] קדמ 2. 8 XI ולמן העת ההיא היו לכותים כהנים מבית הלוי (ועיין נדה נז: ורש"י שם).