_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ימי פרס: בנין הבית

זאב יעבץ

לתוכן הענינים

 

כמביז מת ודריוש מולך.  חגי וזכריה מעוררים את העם.  תחלת הבנין.  גשמי ברכה.  הכותים מלשינים.  תתני ושתר בוזני בירושלם.  בקור הבנין ובוניו.  חן זקני העם בעיני תתני.  פרשגן אגרת תתני וסגנונו.  רשיון דריוש וחסדיו ונדבתו.  בנין הבית.  דבר הנביאים אל בני הגולה.  המעלות ושירי המעלות. רוחב לב ישראל וצר עין הגוים.  תקון המדות שנתקלקלו בימי כמביז.  שאלת חכם הראשונה בישראל.  הצומות נהפכים לימים טובים.  נבואת זכרי' ונבואת חגי.  תורת הכהנים בפי חגי.  מנוי יהושע לכ"ג.  חלדי וחבריו באים מבבל.  עטרות הזכרון ושער שושן.  חנכת הבית בהדרת קדש.  תקון סדרי כהונה ולויה.  משמרות ובתי אבות.  תרומות ומעשרות ובית האוצר.  חסרון אורים ותומים.  אבן שתיה.  ראשית עדת הפרושים.  שלטון זרבבל.  זקני הערים ושופטיהן.  זדון הכותים.  זרבבל ומלאכי ישראל בשושן.  חסדי דריוש אליהם.  האחשדרפנים והפחות ועלילותיהם.  ראשי הגולה בבבל.  תגבורת בית אהרן על בית דוד בארץ ישראל.  מות יהושע בן יהוצדק וכהונת יהויקים.

3238–3275

וכמביז לא האריך ימים על ממלכתו, כי נִגפה ידו בחרבו השלופה בכפו וימת ובן אין לו.  ויקם אחד מן הכהנים האשפים ויתאמר, כי הוא שמֶרדי בן כרש, אשר התנכל לו כמביז להמיתו בקנאתו בו.  ויעל על כסא פרס ויתאמץ להחזיק את הממלכה בידו.  ויקשרו עליו השרים וימיתוהו בחדש השביעי למלכו, וימליכו את דריוש הִשְתַּסְפֵש (3238–522), בן מלכי קדם, וחתן כרש, על מדי ופרס.  ודריוש איש חסד וטוב עין מאד.  ויהי בעלות המלך דריוש על כסא פרס, ותחי רוח בני יהודה ותחזקנה ידיהם[1].

ושני נביאים היו בימים ההם בארץ ישראל, שם האחד חגי, ושם השני זכריהו בן ברכיהו בן עדוא. ויהי בשנה השנית לדריוש בראשון לחדש אלול[2], ויחל חגי הנביא להגיד את דבר ה' אשר היה לו, אל זרבבל ואל יהושע, ויוכח אותם על שבתם בבתיהם ספונים ובית ה' חרב, וכי רק בְּשֶׁל הדבר הזה, קרא ה' חורב על הארץ ועל כל יגיע כפים[3].  ויגשו זרבבל וישוע וכל העם אל המלאכה בעשרים וארבעה לחדש ההוא[4], אפס, כי לא חזקו ידי העם בראותם את הבית הזה, אשר כאין היה מול הבית הראשון בכבודו[5].  ויאמץ חגי הנביא את כל כחו לעודד את זרבבל ויהושע, ואת העם העיף והנדכה, ובחדש מרחשון שָׁת גם זכריה הנביא את ידו עם חגי, וישימו את כל לבם למן היום ההוא לחזק את הידים הרפות[6].  ויחלו לבנות את הבית בחפץ כפים[7] בעשרים וארבעה לחדש כסלו[8] (3239–521) וחגי וזכריה תומכים בידם בכל עז[9].  ומאת ה' היתה לחזק את לב העם, כי ביום ההוא נתכו גשמי ברכה ותחִלֶנָה שנות שבע גדול, עד כי נשכחו מפניהן שנות העמל, הבצֹרת והחֹרב[10].

וצוררי ישראל לא נמו ולא ישנו, ויכו אותם בלשון לפני תתני פחת "עבר הנהר" אשר זרבבל רק אחד מפקידיו הוא.  ויבא תתני ושתר בוזני אחד השרים ירושלמה, להשבית את המלאכה, מטעם כתב הדת, אשר נתן כמביז המלך המת.  וישאל תתני לשמות כל עושי המלאכה, ויכתב לזכרון בספר, למען הודיע אותם בעיר המלוכה ולמען הועיד אותם למשפט לעת מצוא[11].  ויתן ה' את חן זקני העם בעיניו, ורחמיו נכמרו על גורל הגוי האמלל, אשר ערכו לו הזקנים דמות מלאה תום וצדק ונהמת לב, ולא הפריע אותם תתני ושתר בוזני ממעשיהם, ולא כתבו עליהם מרורות, ככל אשר כתבו רחום ושמשי, ויכלכלו בכבוד את דבר הבנין ובוניו[12] בפרשגן האגרת, אשר שאלו בו, לבקר בית גנזי הממלכה, הנמצא שם רשיון המלך כורש לבנות את הבית אם לא.  אף לא החתים תתני על הפרשגן את כל המון העמים הקטנים בלתי אם ראשי עם אחד, הלא הוא ראשי הפרסים השוכנים בארץ, אשר לא היו צוררים לישראל[13] כיתר העממים הקטנים.  וישלח את פרשגן האגרת ואת מספר שמות אנשי המלאכה אל דריוש.  ויהי כבא הפרשגן ויצו המלך ויבקשו וימצאו את הדכרונה וימהר דריוש ויוצא דבר שלטון אל תתני ושריו, כי המעט מהם, כי לא יהיו למוקש לישראל בבנותם את בית אלהים עוד חזק יחזקו בעד הבונים, במשאת כסף רבה מאוצר הממלכה כל ימי הבנין ובידי הכהנים במקנה ובעוף, לעולה וזבח ובסלת וביין ישמן, למנחה ונסך, למען יתפללו בני ישראל בעד שלום המלך וביתו.  וישם משפט מות קשה מאד על כל איש, אשר יזיד לעבור על כתב הדת הזה, ואשר ימלאהו לבו לחבל את מעשה ידי ישראל בדבר קטן או גדול.  ויהי כבא פתגם המלך אל תתני, וימהר ויעש את דבר המלך לכל חקתו, ותחזקנה ידי זקני ישראל, וישמחו ויבנו ויצליחו, והכותים וגויי הארצות חפו ראשם ויסגו אחור, וה' ברך גם את פרי האדמה ויהי שבע ברכה ושלום בארץ.

ויביעו אנשי הקדש את רוחם בקול תודה ובנהמת לב:

   אֶל-יְהֹוָה בַּצָרָתָה לִּי קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי:[14]

   רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל:

   רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי גַם לֹא יָכְלוּ-לִי:

   עַל-גַבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשׁים הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם:

   יְהֹוָה צַדִּיק קִצֵץ עֲבוֹת רְשָׁעִים:

   יֵבֹשוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שׂנְאֵי צִיּוֹן:[15]

ורוח ה' היתה על הנביאים אשר בארץ ישראל, וישלחו את דברם אל בני הגולה לעזוב את ארץ גלותם ולשוב אל אדמת הקדש, אשר נתשה אותם משם יד אויב[16].  וישמעו רבים מבני הגולה, ויעלו מחנות מחנות לארץ אבותיהם ויקראו למחנות העולים "מעלות"[17].  ותנח רוח אלהים על אנשי הקדש אשר בתוך העולים, וישפכו את נפשם בשירים, אשר קראו להם "שירי המעלות".  ויהיו שירי המעלות למצבות זכרון, אשר יביעו לבני בנים את נהמת לב אבות אבותיהם, את חליפות רוח נכאה ורוח עֹז, אשר עברו על נפשם, ואת חליפות הגעגועים והשעשועים אשר רחש לבם בימים ההם.

ולב העם רחב למראה השבע ולשֵמע רצון המלך, אשר האיר עליהם את פניו, ויגל לבם, ויתהללו בה' עזרם ומגנם, ובאהבתם את ציון, שָׂמו אותה לדמות חסדי ה' לעם סגולתו:

   יְרוּשָׁלִַם הָרִים סָבִיב לָהּ וַיהֹוָה סָבִיב לְעַמּוֹ[18]

ולמן היום אשר חדלה לנוח שבט הרשע, אשר ביד צרי יהודה, על גורל הנדכאים היתה הרוָחה ולא הוסיפו עוד גם אנשי קצות העם, לשלוח בעולתה ידיהם ויטיבו את דרכם[19].

ותשלח עדת בית אל את ראשי נכבדיה לשאול את הכהנים ואת הנביאים תורה: היש עוד לקים את דברי הצומות וזעקתם, אחרי אשר הרחיב ה' לעמו[20] (3242–518).  ויעבר זכריהו הנביא את הצומות בדבר ה', וישם אותם, "לששון ולשמחה ולמועדים טובים"[21].  וישם זכריהו את כל לבו להורות את העם אמת ומשפט, שלום, חסד ורחמים[22]) וכי אין מקום לרשעה תועבת ה'[23] באדמת הקדש[24], ובירושלם עיר האמת ובהר ה' צבאות הר הקדש[25].  וַיָתָר לה מנוחה בארץ העשק והדמים בארץ שנער[26] אשר כל מגמתו היתה להוציא משם, את כל בני ישראל עד אחד[27].  ויוכח להם, כי הדורות כצללים יחלופו ודבר ה' אשר ביד עבדיו הנביאים, הוא העומד לעד ומבלה את כל ומכריע את כל[28].  וככל אשר באה הרעה, אשר דבר ה' על עמו, כן תבא עליו הטובה, ודבר ממנה לא יפול ארצה[29] כי לא התעלם ה' מנחלתו, וממנו לא יבצר להושיעם בכל עת.  ואם אך שוב ישובו אליו בני ישראל, ושב לאהבה אותם ולהטיב להם[30], וקנאה גדולה יקנא ה' לעמו ולארצו בבוא מועד, ורָב את ריבם מיד כל הלוחצים אותם[31] והשב ישיב להם את חמס ידיהם בראשם, וירושלם עוד תרום ותגדל[32] וישראל יעשה חיל ועל פני כל העמים יכָּבד[33].

וחגי אשר בית ה' ועבודתו היתה כל משא נפשו, ואשר נבא לו, כי כבודו יגדל מאד מאד[34] שם את כל לבבו, להורות את הכהנים את תורת הכהונה ואת משמרת הטהרה, אשר נשכחה מלבם[35].  וימלא חגי הנביא את ידי יהושע בן יהוצדק ללבוש את הבגדים ולהיות לכהן גדול לכל דבריו, ככתוב בתורת משה[36].

ורצון דריוש, אשר האיר את פניו אל ישראל, ככל אשר האיר כרש, נתן רוח באנשים משרי ישראל בבבל, ויבאו ממקומם לשית ידם בבנין הבית, ויבאו נכבדי עם ושמותם חלדי, טוביהו, ידעיה ויאשיה בן צפניהו, ויתנו יד תתת יהושע הכהן הגדול, ויעשו עטרות זהב וכסף ויתנו בראשו[37], ואחרי כלות מלאכת המקדש, תלו הכהנים אותן במרום האולם, אשר על פני הבית לזכר תפארת בית אהרן[38], ולזכר תפארת מלכי בית פרס, אשר הגדילו את חסדם עם ישראל ועם מקדש אלהיהם, צרו ממעל לשער המזרחי את מראה שושן הבירה, עיר ממלכת פרס ויקראו לו שער המלך[39].

ותכל עבודת הבנין בשלשה לחדש אדר, בשנה הששית למלכות דריוש (3244–516), ויעשו הכהנים והלוים וכל בני ישראל את חנכת בית ה' בחדוה ובהדרת קדש.  וישירו הלוים שיר קדוש מלא נהמת לב על ברית עולם, אשר כרת ה' עם בית דוד[40] ועל אהבת עולם, אשר יאהב את ציון ואת מקדשה.

ויהי אחרי כלותם לחנוך את בית ה', ויעמידו חגי וזכריה הנביאים את הכהנים והלוים במחלקותיהם, ויחלקו את ארבעת משמרות הכהונה, אשר עלו מבבל, לארבעה ועשרים משמרות, וישימו ראשים בראש כלם.  ויקומו ראשי המשמרות וראשי אבות הכהנים, ויחלקו איש את משמרו לששה בתי אבות ויתנו ראש בית אב בראש כל אחד מהם.  ובא המשמר ביום השבת, ועבד את עבודת כהונתו בית אב ליום, בית אב ליום, עד אחרי העלותו את עולת הבקר בשבת הבאה, אשר אז יכהנו כל ששת בתי האבות ובא משמר אחר תחתיו ועבד המשמר ההוא כלו את עבודת מחצית יום השבת השנית, ובימי החול יעבוד בית אב יומו, אך במועדי הקדש יבא כהני כל המשמרות ועבדו את עבודת בית ה' שכם אחד.  ויהי מספר ראשי המשמרות עשרים וארבעה ומספר ראשי בתי האבות מאה ששים ושמונה.

וגם את השוערים סדרו במשמרותיהם וישקדו השוערים איש על מקומו גם ביום גם בלילה[41] ולמען יוכלו הכהנים והלוים לעבוד את עבודת בית אלהיהם, כונן זרבבל את "בית האוצר"[42], אשר שמה יביאו בני ישראל את מעשרותיהם ואת תרומתם, ומשם יתנו אותם לכהנים וללוים.  וישמרו בני ישראל להרים את המעשר ואת התרומה במועדם כל ימי זרבבל[43].  אולם בכל כבוד הבית השני נפקדו ממנו דברים, אשר היו לתפארת בבית הראשון, הלא המה ארון הברית, אשר היה חמדת כל ישראל מימי משה והלאה, והאורים והתֻּמים, אשר היו על לב הכהן הגדול[44].  ויתנו בקדש הקדשים במקום ארון הברית את "אבן השתיה", אשר היתה קדושה בעיני ישראל[45].

בעצם העת ההיא אשר נפקדו מבית ה' לוחות הברית, לוחות האבן, החל ה' לכתוב את תורתו על לוח לב עמו, בתתו את רוחו בקרב שבי הגולה אשר שבו בימי דריוש וחלדי ורעיו בראשם, לשום את משמרת הטהרה, לִסְיָג לתורה כֻלה, ככל אשר שם דניאל את אִסַר מאכל פגולים למעז לכל המצוה.  ויהי כי הטהרו הכהנים והלוים לעשות את הפסח, ויטהרו עמם גם האנשים השבים זה מעט מן הגולה, אשר חלדי טוביה, ידעיה ויאשיה בן צפניהו היו ראשיהם.  ויראו רבים מן העם, אשר בענים ובעמלם בימי כמביז, עיפה נפשם לגויי הארץ ולדרכיהם באין מעצר לרוחם הקשה, וישיתו את ידם עם חלדי ואנשיו וכל שבי הגולה אשר שבו זה מעט "לדרוש לה' אלהי ישראל", ויטהרו גם הם לאכל את הפסח.  ותהי להם משמרת טהרתם לתחבולה להבדל מן העמים.  ויקראו להם "הנבדלים מטמאת גויי הארץ"[46] המה אבות כת הפרושים, אשר היו אחרי כן חלב העם ופריו.  הם המה האנשים, אשר החלו לשום את כל העם מקצה לשומרי משמרת הקדש, לעדת מלאכי ה' וגבורי כח עושי דברו, תחת אשר לפנים היו כמעט רק הלוים לבדם חיל צבא ה'.

ויתנו הפרושים האלה את לבם להנזר מדרכי הגוים ולדרוש ה' אלהי ישראל.  ויעמד הדבר הגדול הזה לעולי בבל, לשמור את תורתם ואת מולדתם, ולבלתי התערב בגוים ככל אשר התערבו בהם עולי מצרים בראשית ימי השופטים.  אפס כי דלה יד הנבדלים בימיהם הראשונים, ולא מלאה עוד כח לאצול מרוחם על העם, כי העץ אשר נטעו החל לבכר את פריו זה כששים שנה אחרי כן.

וזרבבל מושל בישראל לא ביד חזקה, כי אם בשבט מישור[47].  וקרוב הוא, כי את שבעת בניו שם לשרים בארץ[48].  ויקימו את זקני העם לשופטים בכל עריהם[49].  ודריוש היה מחסה לבני ישראל כל ימיו, כי רוח כרש נחה עליו.  ויהיו בני ישראל נאמנים למלכי פרס מאד, בזכרם כי הם היו הבונים, אשר שמו את לבם לבנות בחסדם את הנהרסות, אשר הרסו עריצי בבל באפם ובחמתם.  על כן ששו הנביאים בעלות ביד דריוש, לדכא את בבל אשר הרימה את קרנה למרוד ולפשוע בו[50].  בארץ ההיא בבבל שמו מלכי פרס את פניהם להושיב שם את ישראל לאלפים ולרבבות[51].

אך בכל זאת לא היה שְלום ישראל שָׁלֵם גם בימים ההם, כי בארצו ישב לו האורב בתוך הבית, הלא הוא העם הקטן, עם הכותים, אשר גם בימי דריוש הטובים, עמדה להם מזמתם להטות בשחד את לב האחשדרפנים והפחות לבלתי הקם לישראל את המחשבות הטובות, אשר חשב עליהם מלך פרס.  ויהי המעט כי לא העלו את המנחה למלאכת בית ה', כאשר צוה המלך, ויקומו ארבעה אנשים מראשי הכותים ושמותם תַּנְגַּנָה שַׁמְבָּבָה שַׁדְרַךְ וּבֹבְלוֹן ויתיצבו בראש אחיהם צרי יהודה ובנימן וירעו ויציקו לאבותינו ככל אשר השיגה ידם[52].  ותקצר נפש ישראל בעמלם בראותם, כי השלום והמנוח, אשר אותו הם דורשים רחוק מהם, כי אמרו בני ישראל לשבת לבטח עמם ולבלתי התגרות בם והמה כים נגרש לא נחו ולא שקטו.  ויהי כי נבצרה מהם לשלוח בהם את ידם ושלחו בם את לשונם, על כן גם בהודות ישראל לה' את חסדו על הרוָחה, אשר עמדה להם בימי דריוש[53], היה מבחר תחנתם להצילם ממוקשי און, אשר ישיתו להם מתי שקר בחלקת לשונם השנונה כחץ מות[54] ויהמו במר רוחם ויאמרו

   אוֹיָה לִּי כִּי-גַרְתִּי מֶשֶׁךְ שָׁכַנְתִּי עִם-אָהֳלֵי קֵדָר:

   רַבַּת שָׁכְנָה-לָהּ נַפְשִׁי עִם שׂוֹנֵא שָׁלוֹם:

   אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה: [55]

ויתיעצו זקני העם וישלחו את זרבבל ואת חנניה ואת מרדכי[56] ועוד שני אנשים עמם, אל דריוש לצעוק חמס באזניו על צריהם.  ויעתר אליהם המלך ברוב חסדו, ויחזק את דברו על הכותים בכתב הדת, אשר נתן, לבלתי היות עוד שטן לישראל ולהקים את כל הדבר, אשר פקד עליהם בידי תתני ושתר בוזני, אך מי יודע אם עשה דבר המלך החסיד הזה פרי, בהיותו רחוק מארץ ישראל ועבודת מלחמותיו תקפה עליו מאד.  והאחשדרפנים והפחות החלו להחשב איש בעיניו כמלך אשר לחפצו אין מעצור.  וגם אין לדעת עוד, מי עמד בראש העם, אחרי לכת זרבבל ארצה פרס? השב עוד לירושלם אם מת בבבל?[57] אך קרוב הוא מאד, כי אחרי זרבבל לא עמד עוד איש מבניו בראש עמו בארץ אבותיהם, כי אם בראש בני ישראל היושבים בבבל הסרה למשמעת מלכי פרס[58].  על כן קראו להם העם "ראש הגולה" ובשפת ארמית "רישי גַלְוָתָא" ותגדל תפארת יושבי בבל בעמוד בראשם נשיא מבית דוד בן מלכי הקדם הנשאים והנערצים, וירם לבם בדבר הזה מאד[59] ויוסיפו יושבי בבל, אשר לא חדלה גם בעת ההיא להיות מושב משפחות שרי יהודה הקדמונים, להתחזק בגאון מולדתם, ולשמור את טהרת משפחתם כאישון עינם[60].

ואחרי זרבבל עמד הכהן הגדול[61] בראש העם, אף כי גם פַּחוֹת הפקדו עליהם מטעם המלך.  וימת יהושע בן יהוצדק הראשון לכהנים הגדולים, אשר כהנו בבית השני בשנת העשרים ושלש לדריוש מלך פרס (3261–499) ויכהן יויקים בנו תחתיו שש ושלשים שנה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1] יוסיפוס בקדמוניותיו בדברי ימי דריוש משתבש הרבה, וכופל דברים ומגזם את המספרים, תחת אשר המאורעות בכתבי הקדש משתלשלים בדרך נוחה מאד בחזקת האמת הנכֶרֶת מתוכה, ומעידה על עצמה, על כן אין לקבל ממנו, כי זרבבל הלך לפרס לבקש את דריוש על דבר בנין הבית, כי לוא היה כן, איך צדקה תלונת הנביא "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב". (חגי א, ד) היש לך זריזות גדולה מזאת? וגם כי נדר דריוש נדר בעת היותו עוד כאחד העם, כי אם יזכה למלכות יבנה ביהמ"ק אינו מתקבל על הדעת.  אולם תמצית זאת, יש לנו להוציא מן השמועות שמסר לנו יוסיפוס, כי דריוש אוהב ישראל היה, ואולי היה איש חסד גם לזרבבל ביחוד אך לא יותר.

[2] חגי א, א.

[3] ד–יא.

[4] יד–טו.

[5] ב, ג.

[6] חזק.. וחזק.. וחזק.. כי אני אתכם נאום ה"צ (ד') ורוחי עומדת בתוככם אל תיראו" (ה') "תחזקנה ידיכם" (זכר' ח, ט. יג) "אל תיראו" (שם טו),

[7] "ועבידתא דך אספרנא מתעבדא ומצלח בידהום" (עזר' ה, ח).

[8] חגי ב, יח.

[9] עזרא ה, א–ב.

[10] חגי ב, יח–יט.  זכרי' ח, ט–יב.

[11] עזרא ה, ד.

[12] "לבית אלהא רבא". (עזרא ה, ח).

[13] "אֲפַרְסְכָיַא" הוא השֵׁם האחד הנזכר במכתב תתני (ה, ו) תחת האספסוף הגדול שבמכתב רחום ושמשי (ד, ט).

[14] תהלים קכ, א.

[15] קכט א–ה.

[16] זכרי' ב, י–יא.

[17] "המעלה" (עזרא ז, ט): "העולים לירושלם" (רש"י) "העליה" (רד"ק) אף רבותינו הבדילו בין עלי' ראשונה לשלאחריה באמרם "שכשעלתה גלות ראשונה" (מגל' תענית ה').

[18] תהלים קכה, ב.

[19] ג. ותקון זה מתפרש מן הקלקול, אשר עליו דבר הנביא (זכרי' ה, ג).

[20] זכרי' ז, א–ג.

[21] ח, יט.

[22] ז, ט–י; ח, טו–טז. יט.

[23] ח, יז.

[24] ב, טז.

[25] ח, ג.

[26] ה, ה–יא.

[27] ב, י–יא.

[28] א, ה–ו.

[29] ח, יג–טו.

[30] א, ג.

[31] יד–טו; ב, ד. יב–יג; ח, ב.

[32] א, טז–יז; ב, ח–ט. טז; ח, ד–ה.

[33] ב, יב–טו; ח, ז–ח. כג.

[34] חגי א, ח; ב, ז–ט.  רב מאד הצד השוה שבין חגי ובין זכריה, אך בדבר הזה, נבדל חגי, כי כל נבואתו מוקדשת רק לבנין הבית, והמעט ממנו לגדולת זרבבל (ב, כא–כג) תחת אשר זכר' מדבר על תחית האומה בכללה ובפרטיה.

[35] יא–יד.

[36] זכר, ג, א–ה.  ומלאך ה' הנזכר בפסוק ה' ובפסוק ו' הוא חגי, הנקרא מלאך ה' (חגי א, יג) ומתן הצניף ולבישת הבגדים הם רבוי בגדים שנהג בבית שני תחת שמן המשחה שבבית ראשון (ת"כ אמור א, ב.  מגילה ט: הוריות יא: רמב"ם כלי המקדש ד, יב).  ורבוי כ"ג זה ע"י נביא בתחלת בית שני היה דמיון משיחת אהרן בידי משה (ויקרא ח, יב) בתחלת המשכן ומשחת צדוק הכהן ע"י נתן הנביא (דהי"א כט, כב) בתחלת מקדש ראשון, כי כן נשמע, כי המושח את שלמה משח את צדוק ובשלמה מפורש, כי נתן משהו (מ"א, א, מה).

[37] זכרי' ו, י. יד.

[38] יד. מדות ג, ח.

[39] עיין מוצא דבר "שער שושן".

[40] תהלים קלב, א. י–יב, יז–יח.

[41] על חלוק משמרות עיין עזרא ו, יח ומוצא דבר "סדור משמרות כהונה ולויה ומושבותם לעריהם בימי בית שני".

[42] מלאכי ג, י.  נחמי' י, לט.

[43] יב, מז.

[44] יומא כא: נב: ועל חסרון אורים ותומים עיין גם עזרא ב, סג.  נחמ' ז, סח.  "משחרב ביהמ"ק... ובטלו אורים ותומים.. שנאמר עד עמוד כהן לאורים ולתומים כאדם שאומר לחברו עד שיבא אליהו או עד שיחיו המתים" (תוספתא סוטה יג, ב).

[45] יומא נב:

[46] עיין על כל זה מוצא דבר "ראשית כת הפרושים".

[47] זכרי' ד, ו.  והפסוק הנאה הזה, מסמן הוא לדעתנו את תכונת זרבבל.

[48] לזרבבל היו שבעה בנים ובת אחת (דהי"א ג, יט–כ) ולדעתנו היו בניו הפקידים המפקחים בארץ והם הם הנקראים בשפת הרמז של הנביא "שבעה אלה עיני ה' המשוטטים בכל הארץ" (זכר' ד, י) כי ממשלת זרבבל, אשר ירה את אבן הפנה ליסוד ביהמ"ק, נחשב לאבן פנת הישוב כלו, על כן נסמכו שבע העינים אל יסד האבן גם בפסוק זה שבפרשה לפניה (ג, ט) והם המה שבעת הנרות אשר במנורת הזהב.  ונרות ועינים קרובים בציורם.

[49] "זקני עיר ו עיר ושופטיה" (עזרא י, יד) ומתוך הפרקים הבאים, יתבונן הקורא, כי תקון זה, שכבר היה קים ועומד בימי עזרא, לא היתה שעת כשר ליסודו, בלתי אם בימי זרבבל

[50] "היוצאים אל צפון הניחו את רוחי בארץ צפון" (זכר' ו, ח) אין ספק כי ארץ צפון סתם היא בבל הנקראה כך.  וארבע המרכבות האמורות בפרשה, כנוי הן לארבעת המחנות שאחד מהם יצא לאפריקא, ואחד להדו, ואחד יצא עם דריוש לארופא, ואחד יצא עמו לבבל להחזירה לשעבודה, אחרי אשר התפרצה מפניו.

[51] ריב יוסף עם אפיון 22 I.  ולפי דעתנו התחיל דבר זה מימי דריוש, אחרי אשר אמרה בבל להתפרץ מפניו, כי קרוב הוא כי למען היות אנשים נאמנים למלכות בארץ המורדת הזאת, השיבו מלכי פרס שם את בני ישראל כעין חיל משמר ומנהג זה נהג גם אלכסנדר מוקדון ומלכי היונים כאשר נראה להלן.

[52] קדמ' 9, 4 X.

[53] תהלים קכ.

[54] ב–ד.

[55] ה–ז.

[56] קדמ' שם.  ולפי הסברה חנניה הוא בן זרבבל (דהי"א ג, יט) ומרדכי הוא אחד מעשרת ראשי האבות שעלו עם זרבבל ויהושע (עזרא ב, ב.  נחמ' ז, ז).

[57] כך היא המסורת השמורה ביד אבותינו "וחזר זרבבל לבבל ומת שם" (ס"ע זוטא).

[58] שם.  ועיין יוחסין סדר היחס לראשי גולה עד דוד בן זכאי שבימי רס"ג ונראה שבדורות ימי בית שני הוא מחוסר ומקוטע ומשובש מאד. וקרוב כי תחלה לגדולה זו, היה זרובבל, אשר כרש בכבודו ובעצמו נִשֵא אותו, בעודו קרוא בשם ששבצר בבבל, לנשיא ביהודה (עזרא א, ח; ה, יד).

[59] סנהד' ה.  הוריות יא.

[60] קדושין סט:

[61] קדמ' 8, 4 X ודברים אלה לא יתקימו, כי אם על הימים שאחרי זרבבל.