_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ימי ממלכת יהודה לבדה: גלות בבל

זאב יעבץ

לתוכן הענינים

 

גדולת בבל עשרה וגבורתה עצביה והבליה.  עלילת מראה בכל לנפש ישראל.  הגולים הראשונים.  ילדי בית דוד בהיכל נבודראצר.  דניאל חניה מישאל ועזריה.  חנוכם וכשרונם.  עוז דניאל וחבריו.  אסור מאכלות נעשה סיג לכל התורה.  גלות ויכין.  "הַגולָה".  מושב גולי יהויכין.  כבוד שם יויכין בעיני הגולה.  עלילות נשחתות.  בית המרי.  נביאי שקר ונבואות שקר.  בריתם עם חבריהם ביהודה.  אחאב בן קוליהו וצדקיהו בן מעשיהו.  תעלוליהם ואחריתם.  מכתב ירמיהו בבלה וריבו בנביאי השקר.  מזמות שמעיה הנחלמי.  תחלת נבואת יחזקאל.  ריבו בעריצי עמו.  נבואתו על חרבן ירושלם ועל תקון מדות העם.  מגפה בבבל.  בוא שמועת החרבן.  גלות צדקיהו מובאה.  גורל צדקיהו.  שלוח יהוצדק לחפשי.  גלות פלטי יהודה מעמון ומואב בבלה.  תשובת שלמה.  לב חדש ורוח חדשה.  ערי מושב ישראל בבבל.  נטיעת כרמים וזריעת שדות.  תרומה ומעשר בבבל.  תקון ארבעה צומות.  שערוריות במצרים.  פלטי יהודה וירמיה וברוך באים ממצרים בבלה.  מגלת הקינות.  מזמורי נהי ודברי נחומים.  תפלה במקום זבח. "מקדש מעט".  ראשית שלש תפלות ביום.  כון פנים ולב לירושלם.  "סוד עם ה'".  "כתב בית ישראל".  ספר "דברי ירמיהו".  ספר "מלכים ורוחו.  רפיון רוח ויאוש בקהל העם.  נבואת יחזקאל.  תורת עקר התשובה בכל פרטיה.  תורת צמצום אחריות האדם רק על מעשי עצמו.  תורת תחית ישראל וחיי נצחו.  חזון העבודה והישוב לישראל באחרית הימים.  חזון המלחמה האחרונה.  ימי נבואת יחזקאל.  ראשית האגדה.  נח דניאל ואיוב.  חכמת דניאל וצדקתו.  שלטונו ברוח נבודנאצר וכבודו בעיניו.  כבודו מכשיר בידו לרַוְחַת עמו.  שֵם דניאל בישראל.  רוחו הכביר ונקיון כפיו.  סכנת חנניה מישאל ועזריה ותשועתם.  עקירה אחרונה לשארית עבודה זרה מישראל.  ישראל גוי קדוש לעולמי עד.  מות נבודראצר.  מלכות אויל מרודך.  פקידת יויכין חֻפְשתו וכבודו.  מות צדקיהו וקבורתו בכבוד מלכים.  מות אויל מרודך.  מהומות בבית המלך.  מלכות בלשצר.  התנכרו לדניאל והכעיסו את לב ישראל.  סכסוך בלשצר בכרש מלך פרס.  כרש עולה על בבל.  מהומה ומורך בקרב הכשדים.  טפשות בלשצר שכרונו ומשתיו.  חזיון לילה.  פתרון דניאל.  חיל פרס פורץ העירה.  הרג ולהבה.  אחרית בלשצר.  שפטים באלהי הכשדים.  שממות בבל. רוממות לב ישראל.

3155–3224

והזרע אשר זרעו ידי הנביאים על אדמת אבותם, בעוד כל העם בוטח בארץ שלום ואוכל את חלבה ואת טובה, נתן את פריו לישראל בארץ עניו וגלותו, בארץ בבל, אשר אסורים באזקים הובאו עליה.  ומה נהפכה מתכנת קהל הנביאים והעם איש אל רעהו, למיום באם בבלה! בראשונה היה העם הבוטח, כי גם יד איתני עולם לא תמצא להניד רגלו מנחלתו, ועין הנביאים לבדה ראתה את החשכה הקודרת, מתוך האורה הגדולה, אשר הכתה את עיני הקהל בסנוֵרים, לבלתי ראות נכוחה.  ובארץ הנכריה התהפכו המסבות מן הקצה אל הקצה.  האנשים מקרב העם הרואים לעינים, ואשר לא אמרו לעשות שקר בנפשם ובנפש הקהל, נואשו מכל תקוה ואחרית טובה והנביאים, אשר התרוממו מעל לטפחות ימיהם, הם המה התנשאו גובה שחקים, ויביטו למרחוק, כי לא יאבד ישראל, ורוחו לא תבוק לנצח נצחים.  והעלילה הראשונה אשר עוללו מראות הממלכה האדירה ההיא לנפש גולי ישראל, נתנה גם היא עֵדֶיה, כי אמת בפי דברי נביאי ה', כי גם מצוקי ארץ לא ידכאו ולא ידֵקו בכבד משאם את העם העשוק והרצוץ הזה, כי האנשים אשר שעו בשבתם בארצם אל דרכי הנכר, העלימו את עיניהם ויסבו את לבם מאחרי "תפארת גאון כשדים"[1] בהראותה אליהם, ותגעל כמעט נפשם בכל החמודות הנראות בממלכה האדירה והעשירה, כי ככל אשר היתה בבל בימים ההם "פטיש כל הארץ" כן נמשלה אל "כוס זהב משכרת כל הארץ" בעדניה ובתמרוקיה, אשר כל גוי השותה ממנה והתהולל ועיפה נפשו מרוב תענוגותיו וסר כחו מעליו[2].  וגם למופת נחשבה בבל בכחה, בתפארתה, בעשרה וגם בחכמתה.  "חומת בבל הרחבה ושעריה הגבוהים"[3] הפילו כמעט פחד על כל רואיהם, ודרך השערים האלה, לא באו יחידים כי אם גוים נהרו אליה[4].  ויעל שאון העיר אשר היתה "תהלת כל הארץ"[5] כשאון גלים בהמון מים רבים[6], ובתוך העיר היו נכונים היכלות וארמונים.  בית המלך וגגות נטועים במרומי הרים, מעשי ידי אדם, אשר נחשבו לראשי נפלאות ימי הקדם[7].  ומגדל היה בנוי לבֵל אלהי בבל אשר שש מאות שעלים קומתו[8].  ובני העם המתהלך בחוצות העיר המעטירה, התהדרו כבשי שרים ביפים ובבגדי חמדותיהם "חגורי אזור במתניהם סרוחי טבולים בראשיהם מראה שלישים כלם"[9], וכרבות כבוד עשרה, כן יצאה לארץ ההיא שם ברוב חכמתה[10], כי קמו בקרב הכשדים חכמי לב, אשר שתו את לבם למסלות הכוכבים ויתבוננו אל חקת השמים ומועדיהם, ויבינו דבר לאשורו, ותצא להם תורת התכונה.  ויד ארצם היתה עליהם לטובה להשליט עינם במרחבי הרקיע, כי ארץ מישׁור כלה, והר וגבעה לא יעמדו לשטן בה, לנושא עין למרחקים, אך גם על חכמתם גם על עשרם ותפארתם היתה נסוכה רוח אכזריות ומשמרת הבלי שוא, כי את המדהבה הזאת, את אוצר הזהב יצרו אף נצרו ידי נוגש[11] המלאות עשק ורשע, והעיר כלה נבנתה בדמים, כוננה בעוְלה וכל אבן בה מקיר חמס תזעק[12].  וגם על אנשי בבל הענוגים העליזים כבדה יד מלכיהם מאד, ועל כל עון נענשו גם בני מרום העם באכזריות חמה בהרג ובהרס, מבלי שים לב, כי בדבר הזה תחרב הארץ ותשחת[13].  חכמת הכשדים היתה שפחה נחרפת להבלי גלוליהם, כי רק למען הולך שולל את העם בעצמת חבריהם, חזו בכוכבים ותורת התכונה עלתה להם מאליה כספיח השדה אשר לא אותו אמר הזורע לזרוע.  וירבו מאד הגלולים והעצבים בממלכה ההיא, ומלבד "סכות בנות" אלהי בבל[14] מאז, עבדו את הבעל, אשר קראו לו בני בבל בֵּל[15] ואת נבו[16] ואת מרודך[17], ואת בלטשאצר שדרך מישך ועבד-נגו[18].  ויהי המעט מגולי ישראל כי לא נטו אחרי הגלולים ההם כמשפטם בעודם יושבים בארצם ולא כהו עיניהם למראה האלילים מעשה חרש וידי צורף, אשר גדלה קומתם לבלי חק[19], ולנגה ברק כסף מרוקע המובא מתרשיש וזהב מאופז תכלת וארגמן אשר עליהם[20], ותגעל נפשם בצלמי הבלהות והחתחתים האלה בהראות לעיניהם בכל גֹעל מערומיה ממלכות האליל ארץ הפסילים אשר כהניה ועמה באימים יתהוללו[21].  וככל אשר רחקו בני ישראל ממקור חייהם בשבתם בארץ אבותיהם על יד מקדש אלהי עמם, ויבחרו בדרכי עמים אחרים, כן נקעה נפשם מהבלי הנכר בבואם אל הארץ הנכריה, אשר שם נראו השגעונות האלה מחֻטבים בפסיליהם ובעצביהם בכל גאון אולתם ובכל יקרת תפארתם הַתְּפֵלָה וסרת הטעם.  ותפנה העלילה הזאת, אשר עולל מראה בבל וגלוליה ועצביה לנפש בני ישראל, דרך בקרבם, לאמונה עזה בתותרת אלהי ישראל, אשר לא תרפה עוד כל ימי עולם.  ולא ארכו הימים לישראל ויאמן עליהם הדבר, אשר חזה ישעיה בן אמוץ:

   הִנֵּה צְרַפְתִּיךּ וְלֹא בְכָסֶף בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי[22].

אך לא בפעם אחת גלו בני ישראל בבלה, כי החלו לבא שמה בשנה הרביעית ליהויקים מלך יהודה, היא השנה הראשונה לנבוכדנאצר (3156–604).  ויהיו הילדים, אשר הביא אשפנז רב סריסי מלך בבל מזרע המלוכה ומבני השרים ומקרב העם ומעט מזקני העם, אשר הגלו עמהם, העולים ראשונים לישראל בבלה[23], ונבוכדראצר צוה לרב סריסיו, לכלכל את טובי המראה וטובי השכל, אשר בתוך הילדים במיטב מאכלו ומשקהו, וללמדם ספר ולשון כשדים, להדריך אותם בכל דרכי בבל ולהשבית מפיהם את השמות, אשר קראו להם בישראל ולשום להם שמות אלהי כשדים, למען יצלחו לעמוד לפני המלך ולהיות לו לסריסים כאשר יגדלו.  ויהיו בתוך הנערים ארבעה ילדים מקרב העם[24] ושמותם דניאל, חנניה, מישאל ועזריהו, ויקרא שר הסריסים לדניאל בלטשאצר, לחנניה שדרך ולמישאל מישך ולעזריה עבד נגו.  ויהי כאשר למדו הנערים מפי אומני המלך לשון וספר, ויצלחו בכל מדע והשכל ובכל ספר וחכמה.  ודניאל הבין בכל חזון וחלומות, אשר הרבו הכשדים להאמין ולשגות בם, מכל החרטומים והאשפים, העומדים לפני המלך, ותהי על דניאל רוח ה', וככל אשר הגדיל לעשות חיל בחכמת בבל, כן הוסיף להחזיק בכל עוז בתורת אלהי ישראל, ויחזק את יד שלשת רעיו באלהים, לשום נפשם בכפם, ולהנזר מפתבג המלך ומיין משתיו, ולא אכלו ארבעתם ולא שתו, בלתי אם לחם זרעונים ומים.  ויהי דניאל הראשון לכל גדולי ישראל, אשר שמו מני אז את כל לבם, להזיר את העם מכל מאכל פגולים ולשנן להם את המצוה הזאת אשר בתורת משה, מאד מאד[25].  ויעמוד הדבר הזה למיום בא ישראל על אדמת נכר למעוז לתורתו ולמעצור בעדו, לבלתי התבולל בעמים, ויתהלל המתהלל בדור ההוא לאמר.

   הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי[26].

ויהי בהגלות נבוכדראצר את המלך יהויכין ואת ביתו ואת כל השרים וגבורי החיל כעשרת אלפי איש (3163–597) ויהיו שם לעדה, ולא מצאו שם מן הזקנים, אשר גלו שם בשנה הרביעית ליויקים, בלתי אם פלטים[27].  ותקרא עדת בני ישראל היושבים בבבל "הַגוֹלָה" לאמר העדה הגולה מארצה[28].  ויאחזו בני ישראל בתֵל–אביב אשר על נהר כבר[29] בארץ כשדים[30].  ויהי יויכין הגולה האסיר בעיני הגולה, המלך הַיַצִיב[31] אשר לו המשפט, וצדקיהו, החלל, אשר לא יצלח למלוכה[32].  וגם ירמיהו הנביא המשיל את גלות יהויכין לתאני הבכֻרות ואת שארית יהודה, אשר מלך עליהם צדקיהו, לתאנים שוערות אשר לא תאכלנה מרוע[33], אך גם בין התאנים הבכֻרות נמצאו חוחים מכאיבים מאד, כי נביאי שקר היו בין הגולה, אשר הגלתה עם יכניהו וידריכו את העם בדרכם ובמעלליהם, ויחללו את שם ה' בארץ, אשר באו שמה[34] באמור הגוים בלעגי שפה "עם ה' אלה ומארצו יצאו"[35] עד כי מרה נפש נביאי ה' אל העדה הזאת ויקראו לה "בית המרי"[36], כי נמצאו בהם אנשים, אשר היו נופלים גם מן הכשדים בעלילותם הנשחתות[37].  וגם על הנשים נחה רוח שקר והבלי שוא וַתְּתַפֵרנה כסתות על אצילי ידיהן, ומספחות שמו על ראשיהן ותהבֵלנה את העם ותנבאינה לכל איש, את תרמית לבן בשעלי שעורים ובפתותי לחם[38].  ויהיו נביאי השקר ההולכים אחרי לבם לפח ולמוקש לישראל בבבל, כי שתו ידם בסתר עם אנשי בריתם, אשר ביהודה לדבר איש במקומו לבלתי עבוד את מלך בבל ולשאת עיניהם מצרימה[39].  ויודע הדבר לנבוכדראצר ויקח את אחאב בן קוליה ואת צדקיהו בן מעשיה נביאי השקר וישרפם באש, ויהי שֵם שני הנביאים הנבלים אנשי הזמה, בתעלוליהם ובאחריתם, לחרפה ולקללה ולמשל בישראל[40].

וירמיהו כתב מכתבים אל גלות יהויכין[41], ויחזקם להאחז בארץ ולדרוש את שלומה, ויזכירם לשאת את עיניהם ולבם אל הארץ הקדושה, אשר הֻטלו משם.  כי בעוד שבעים שנה יפקוד ה' אותם, והשיבם אל נחלת אבותם.  וילחם ירמיהו מרחוק בנביאי השקר, אשר קמו בבבל, ובאחב וצדקיהו ראשיהם טמאי השם וינבא להם את אחריתם.  ושמעיה הנחלמי גם הוא בנביאי השקר, וישמע את דברי המכתבים, אשר כתב ירמיהו, ויכתוב שמעיה מכתב אל צפניה בן מעשיהו הכהן, אשר היה בעת ההיא[42] פקיד נגיד בבית ה' וגם כהן המשנה[43], לעורר על ירמיהו מדנים, אך תחת עשותו את דברי שמעיהו, קרא צפניהו הכהן הנאמן עם ירמיהו, את המכתב באזני הנביא.  וגם לשמעיהו לא היתה שארית[44] ככל אשר לא היתה לצדקיהו ולאחאב.  ותלך יד נביאי השקר הלוך ומטה.  ויקם איש נביא לה' בשנה החמשית לגלות יהויכין[45] (3168–592) ושמו יחזקאל בן בוזי הכהן ויהי ה' עם פיו וימלא כח וגבורה[46], ולא חת מפני הסרבים והסלונים וקשי הלב וחזקי המצח, אשר סבבוהו[47], ויגד לבית המרי פשעו.  וַיוֹכַח לאנשים התקיפים, אשר התנשאו בעשרם לרדות בחזקה באחיהם הדלים, את דרכם על פניהם בדברים קשים מאד[48].  ויתפוש בלבם את האנשים אשר נזורו מעל ה' בגלוליהם[49] וידע כי רק בעבוֹר כוס הגולה גם על צדקיהו ויושבי יהודה, יהפך לעם לב אחר לשוב אל תורת אבותם באמת ובלב שלם, ולא ישענו עוד על תרמית נביאי השקר, אשר בקרבם[50], ונפקחו עיניהם ונקוטו בפניהם מפני הרעה, אשר עשו וקצה נפשם בתועבותיהם[51] ולא יוסיפו עוד לשחת דרכם, וטהרו מעוֹנם למן היום הוא.  אולם גם האנשים אשר היו שלמים עם הנביא, האמינו כי יעברו ימים רבים, ודורות עוד יחלפו, עד אשר יבא דבר הנביא[52] אך לא הטיבו האנשים ההם לראות, כי מִהרה רעת יהודה וירושלם מאד, כי בשנה התשיעית לגלות יויכין, סמך מלך בבל אל ירושלים, בעשור לחדש טבת (3172–588); אפס כי איש מבני הגולה לא שם לבו לדבר הזה בלתי יחזקאל לבדו, כי עיני בני הגולה היו אל תוכם ואל בתיהם, כי מגפה היתה בעת ההיא במושבותם[53].  אך בשנה השלישית בחמשה לחדש טבת (3174–586) בא הפליט הראשון, לבשר את בני הגולה הבשורה הרעה, כי הֻכתה העיר ושארית יהודה גלתה גם היא מעל אדמתה.  מקץ ימים מספר בא הגלות השלמה גלות צדקיהו גם היא בבלה.  ויושב מהם נבוכדראצר שמונה מאות ושלשים ושתים נפש בעיר הממלכה[54] ואת צדקיהו המלך האֻמלל העִוֵר, הביא אסור בנחושתים ויכלאהו בבית הפקֻדות[55], ויהי כלוא שם עד יום מותו.  אך את יהוצדק בן הכהן הגדול שריה פִּתח מן האזקים וישלחהו לחפשי[56], לשבת בתוך אחיו בטוב בעיניו, ובהכות נבוכדראצר את צור בשנת שלש ועשרים למלכו (3179), וישב ידו גם על עמון ומואב ויבא עמו בבלה, את פלטי שארית יהודה, אשר התגוררו בארצות ההן נפש שבע מאות ארבעים וחמש[57].  אז בגלות שארית יהודה מעל אדמתה, נהפך לב העם ותפקחנה עיני כל הגולה מקצה לראות, כי היה הטיח לאין בנפול הקיר[58] לאמר: כי עלה דבר נביאי השקר בתהו ביום גלות הארץ. – וישיבו אל לבם ויכלמו מעונותיהם.  אז נודעה היד הגדולה, אשר עשו נביאי ה' ביהודה, כי אך חלוף חלף כצל חזון שוא, אשר חזו לישראל נביאי השקר, והנה נראה נראתה להם בבל בכל שקוציה ובכל גלוליה, ותבחל נפשם בתרבות הנכר, וישאו עיניהם אל אלהי אבותיהם.  ויתן ה' להם לב חדש ורוח חדשה ויהי הוא להם לאלהים, והמה היו לו לעם, ולא אבדו בגוים כאחיהם בני אפרים.

וישכנו בני ישראל בתל אביב[59] תל מלח, תל חרשא, כרוב, אַדָן ואִמֵר[60] וְכָסִפְיָא[61] ובערים אחרות, אשר לא נשמר זכרן בספר.  וישבו משפחות משפחות, ככל אשר שכנו בארצם למקומותם בעריהם, אנשי בית לחם לבד, אנשי בית אל לבד, וכל עיר ואנשיה לבד.  ויבדלו הכהנים וישבו יחד, והשוערים והמשוררים והנתינים ובני עבדי שלמה נחלקו וישבו יחד לפי פקודת בית אבותם[62].  ותיקר מולדתם בעיניהם וינצור איש איש את כתבו המתיחש מכל משמר[63], ויאחזו בארץ וילמדו שם לשונם לדבר ארמית המדֻברת בארץ בבל, והקרובה מאד לשפת ישראל וַיִרְוַח להם מאד בדבר הזה, כי לא נחשבו לזרים בעיני יושבי בבל עם הארץ[64].  ויבנו בתים ויזרעו שדות ויטעו כרמים ככל אשר דבר על לבם ירמיהו במכתבו[65] ולבלתי השכח תורת ארץ מולדתם, אשר יקרה בעיניהם שבעתים מיום גלותם מעליה, שמו ראשי העם לחֹק להרים מתבואת שרעם, את המעשר ואת התרומה ויתנו אותם לכהנים וללוים אשר גלו בתוכם[66], אך את שבת הארץ לא שמרו בארץ גלותם[67] וקדשי הגבול, אשר הרימו מדגנם לא הגביהו עיניהם, לבנות מזבח ולהעלות גם עולות וזבחים על אדמת נכר, כי רךְ לבם ויכנע מאד לפני ה'.  ותורת משה יקרה בעיניהם למיום הנתשם מארץ אבותיהם, לבלתי סור ממנה ימין ושמאל, ואיך יעלו זבח מנחה ונסך במקום אחר זולתי המקום אשר בחר בו ה'[68] ותהיינה עיניהם נשואות אל ארץ אבותיהם, וינהו אחרי קדשיה, ואחרי מחמדיה וישימו להם לחק לקרא צום ארבע פעמים בשנה: בחדש העשירי ביום אשר סמך מלך בבל אל ירושלים; בחדש הרביעי ביום אשר בו הבקעה העיר; בחדש החמשי ביום אשר בו נשרף בית אלהינו ובחדש השביעי ביום אשר בו נהרג גדליהו בן אחיקם ויקראו לימי הצום האלה שמות על פי סדרי חדשיהם[69] וַיְקַיְמו ויקבלו כל בני הגולה פה אחד, את דבר הצומות על נפשם ועל זרעם[70]. ותהי בבל ארץ מולדת התענית אשר קבעו בני ישראל לזכר צרותיהם ומשם באה אחרי כן בכל חקתה גם ארצה ישראל[71].  אך מכל ארבעת הצומות גדול היה צום החמישי הוא היום, אשר בו נשרף בית ה'.  היום ההוא יום צום ובכי ומספד בכל שנה ושנה לכל הגולה[72].  ולא ארכו הימים וימצא לאבלי ציון מקור דמעה להשיב בו את נפשם העיפה הצמאה לדברי נהי, כי הנביא הקדוש ירמיהו הזקן מאד מאד בימים ההם, הובא בבלה מארץ מצרים, אשר הֻטל שמה ומגלת הקינות, אשר קונן על עמו ועל ארצו, בידו.

כי בשנת העשרים ושבע לנבוכדראצר מלך בבל היתה מהומה גדולה במצרים (3182–578).  פרעה חפרע[73] הטה את חסדו אל חיל הנכר אשר שכר לו מבני יון ויבכרם על חיל ארצו, ותצלח מאד חמת חיל עם הארץ וימליכו עליהם את עֲמָשִי אחד משרי צבאותיו ופרעה חפרע נפל בידי אויביו ומבקשי נפשו וימיתוהו[74], ותעבור כוס חמס אויבי פרעה חפרע על כל בני הנכר, אשר אהב, ועל בני ישראל, אשר גם הם נחשבו על בני הנכר[75].  בימי המהומה ההיא, טש נבוכדראצר כנשר, ויפל על ארץ מצרים ויך בה מכה גדולה ויבז שם בזה רבה[76].  ואת פליטי יהודה, אשר נשארו שם מן המטבח אשר הכינו המצרים לבני הנכר, הוליך עמו בבלה[77] (3183) ויהי גם ירמיהו וברוך בן נריה בתוך הפלטים[78] וקרוב הדבר מאד, כי כִבד נבוכדראצר את ירמיהו, כי גם אחרי אשר הכתה העיר, הלא פקד אותו ויצו את שר צבאו לשום עליו עיניו לטובה.

וירמיהו לא כלא את רוחו ולא חשך את ידו, למיום נסחף מעל ארץ אבותיו אשר אהב כנפשו, ויצוק את רוחו המלאה קנים והגה ונהי על חרבן ארצו ועל גלות עמו, אל מגלות הקינות אשר כתב.  במגלה הזאת, באה תאות נפש הנביא הזה, אשר התאוה לה במרי שיחו לאמר:

מִי-יִתֵּן ראשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלֲלֵי בַת-עַמִּי[79].

הקינות האלה, אשר תערוכנה דמות גם לתלאות, אשר עברו על ראש ירמיהו[80] גם למערכי לבו על דבר צדקת ה', אשר אין קץ לרחמיו ולחסדיו[81] היו לחֹק בישראל לקרא אותם מדי שנה בשנה ביום אף ה', ביום החרבן.

מלבד המגלה הזאת אשר כתב, ירמיהו, שפכו משוררי הקדש, אשר גלו ממשמרותיהם ומשירם ומזמרם, את שיחם במזמורי נהי, אשר ימס כל לב לקול בִּכְיָם.  בעט עֹז ותפארת, שִוָה אחד הלוים מראה מלאה עצבון וגאון מאין כמוה.  על נהרות בבל בין ערבי הנחלים ישבו המשוררים הגולים, ולזכר בת ציון מחמד נפשם יהמיו יבכיוּ, כי רוח קשה מפי הוללים עזים, נגעה בלבם הרך והרָוֶה, ותזכירם את שברם ואת נפלם.  שוביהם העריצים, אנשים אשר לבם אבן ולא בשר קראו אותם לשמחה ולשיר ויאמרו שירו לנו שיר ציון.

   אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר יְהֹוָה עַל אַדְמַת נֵכָר[82]

ענו הלוים פה אחד ובחמת רוחם קמו ויתלו את כנורותיהם על הערכיס, ויפרדו מכלי חמדת בית אביהם בנפש מרה, לבלתי עלות עוד לעולם על לב איש מהם לחלל את כלי הקדש האלה בשירי חול, ובמר נפשם נשבעו בחזקת היד את השבועה הגדולה.

   אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי.

   תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי

   אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִמְחָתִי[83].

הלעג אשר לעגו העריצים לישראל על החִלָם לשום באלהיהם מבטחם עתה בצר להם[84], נתן רוח בקרבם ודברים בפיהם להביע את המון מעיהם למחמדיהם בימי קדם.  ויהי להם זכר מחנות באי מועד, אשר היו עולים לפנים אל בית ה' לראש זכר תפארתם[85].  וישירו בני קרח שירי נהי ויזכרו את כל ההגות אשר הגה לבם בכל המקומות, אשר עברו בלכתם שבי לפני צר[86] ויצקו את רוחם בגעגועי עז אל ה' ואל מקדשו השמם, אשר תלאה חרט אנוש לשַׁוֹת עוד כמוהם.

   כְּאַיָל תַּעֲרֹג עַל-אֲפִיקֵי-מָיִם                כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים.

   צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי            מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלהִים[87].

 

               מַה-יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יְהֹוָה צְבָאוֹת.

               נִכְסְפָה וְגַם-כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת יְהֹוָה

               לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל-אֵל חָי[88].

ויקנאו בעוף השמים, אשר אין מעצר לו לעוף אל כל אשר יהיה רוחו, ולבא ולקנן גם במקום, אשר עין ישראל ולבו שם:

   גַּם-צִפּוֹר מָצְאָה בַּיִת               וּדְרוֹר קֵן לָהּ

   אֲשֶׁר-שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ               אֶת-מִזְבְּחוֹתֶיךָ יְהֹוָה צְבָאוֹת

               מַלְכִּי וֵאלֹהָי[89].

אך בכל זאת לא נתנו אנשי הרוח משוררי הקֹדש את נפשם ואת נפש עמם להשתוחח ויחזקו את ידם ואת יד אחיהם באלהים, כי עוד ישובו לשמוח לפניו בהר קדשו ובארץ אשר נשבע ה' לאבותם[90].

ויצירי רוח הנביאים והמשוררים היו לקנין לכל העם, אשר החלו בבבל להנהות אחרי אלהי אבותיהם.  ויען כי נבצרה מהם לעבוד את ה', אשר שבו אליו בזבח ובמנחה מאין להם עוד מזבח ומקדש.  ותהי להם רוחם הנשברה לזבחי אלהים, ויסכו לפניו נסך דמעה, תחת נסך יין, והתפלה הזכה היתה להם תחת הלבונה הזכה.  ונועדו העם אל בית אחד ושפכו שם יחד את לבם לפני ה', ונשאו את נפשם שם בשירי קדשם, והיה להם הבית, אשר בו יתפללו בקהל עם למרכז קטן לכל עדה, ככל אשר היה בית ה' לפנים למרכז לכל העם כלו וקראו לו "מקדש מעט"[91].  ויהי המקדש המעט לראשית לבתי הכנסת אשר רבו אחרי כן במושבות ישראל.  וחסידי הגולה החלו לשום להם לחֹק להתפלל שלש פעמים בכל יום ויום.  אך בכל זאת לא עלה על לבם, כי רב לעם בעבודה הזאת, וכי אין חפץ להם עוד בירושלם ובמקדשה.  כי גם במקדש המעט, או בחדר, אשר התפללו בו, פתחו את חלונותיהם וישימו את פניהם אל מול עיר הקדש[92] להזכיר ולהודיע, כי שם משכן כבוד אלהים.  ותהיינה התפלות האלה במספרן למופת למספר התפלות, אשר היו לחֹק אחרי כן בישראל להתפלל שלש פעמים ביום, ערב ובקר וצהרים[93].

ובית יחזקאל הנביא, אשר היה למורה לישראל משנת חמש עד שנת העשרים וחמש לגלות יויכין[94], היה בית מועד לזקני הגולה, אשר באו שמה וישבו לפניו לשמוע מפיו דבר ה'[95].  וַיַמְתֵּק יחזקאל סוד עם זקני ישראל להתחזק להשיב את העם, אל הדרך הטובה והישרה ולהשכילו ולטהרו.  וַיִוָסְרו הזקנים יחד ויהיו "לסוד עם".  וישמרו את סוד העם, לבלתי התגנב אליו איש מנביאי השקר[96].  וגם העם כלו גם בעת, אשר לבם לא היה נכון עוד, אהבו לבא אל בית יחזקאל ולשמוע מפיו "את הדבר היוצא מאת ה'"[97].  כי אהבו את לקחו, על קולו הערב[98] מאד, ועל יפי משליו הנמלצים, עד כי קראו לו "ממשל משלים"[99] ולמן היום אשר גלתה גם שארית יהודה היה להם דבר הנביא קדש[100].  ויהי "מבוא העם" לאמר קהל השומעים בבית יחזקאל[101] הראשון לבתי המדרש, אשר כוננו אחרי כן בני ישראל.

והדבר הבא כאחד עם "סוד העם" היה "כתב בית ישראל" לאמר מגמת זקני העם וגדוליו, להעלות את דברי הנביאים ואנשי רוח על ספר, אך גם את "כתב בית ישראל" שמרו מכל משמר, לבלתי התגנב אל הקדש הזה, שמץ דבר מטומאת נביאי השקר[102].  לדבר הזה נוסד בארץ ישראל זה ימים רבים סוד "אנשי חזקיהו מלך יהודה"[103] אך למיום, אשר החל לב העם לשוב אל ה' בבבל, הלך החפץ הזה הלוך וגדל.  התרומה הראשונה לכתב בית ישראל, הרים ירמיהו הנביא, אשר מלבד "ספר דברי ירמיהו"[104], אשר כתב ברוך מפיו[105], מלבד מגלת הקינות כתב את ספר "המלכים", אשר נאסף אל כתבי הקדש, ויורישהו לבני ישראל.  במקום אשר תמו דברי ספר שמואל, אשר עבר עליו ירמיהו ויחתמהו החתום האחרון[106].  שם החל את ספר המלכים[107].  ראשית דברי הספר תמצית הם מספר "דברי שלמה"[108], אשר עליו הועלו תולדות המלך הגדול הזה, ויתרו הוא תוצאות ספרי דברי הימים למלכי ישראל[109] ודברי הימים למלכי יהודה[110], אשר ראשיתו היה דברי ממלכת רחבעם[111].  אך מלבד דברי מלכי יהודה וישראל, עלו על ספר המלכים תוצאות יקרות מאד מדברי ימי הנביאים[112], אשר קרוב הוא, כי גם הם היו שמורים בספרים.  בלי המון ושטף וגם בלי שפת יתר, יעביר הנביא את המעשים מסבותיהם וחליפותיהם לאטם לפני הקורא, אך בבאו לערוך דמות לתולדות הרעות, אשר הולידו דרכי הנכר, אשר נוקשו בהן גם המלכים גם העם, אז יתמה לב הנביא מאד, ומנהמת לבו תאצל על כל קורא מבני ישראל רוח נֹחם ודאבון[113] ויהי הספר הזה לישראל למוצא הדעת את נפשו, ואת העוברות עליו ולאוצר תוכחות מוסר, להכיר כי רק בה' ובתורתו תשועת ישראל.  ומלבד שלשת ספרי ירמיהו, אשר היו למחיה לרוח בני עמו לדורות עולם, היה הדבר אשר נבא ירמיהו בעודו בארצו, כי בעוד שבעים שנה יפקד ה' את עמו והשיבם אל ארץ אבותם[114] למעוז ולמקוה לבני הגולה, כל ימי נדודיהם ויתן להם ענין ולב עֵר ואֹרך רוח לחכות לתשועת ה'[115].

ובעצם הימים ההם, אשר החל לב העם להטהר מן הסיגים, אשר טפלו בהם נביאי השקר, שחה רוחם מאד.  המגפה[116] אשר היתה בשנה התשיעית לגלות יויכין ותקח נפשות רבות מישראל, החלה להעיר את רוח העם לשוב מחטאותיו, אשר החטיאוהו נביאי השקר, אך גם השפל השפילה את רוחם, ולא האמינו עוד בטובה.  ויהיו בעיניהם כקהל אנשים, אשר תמו לִגְוֹעַ, ויתאוננו על חטאיהם ויקראו במר רוחם:

   פְּשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה[117].

ואנשים היו בם, אשר קלו חטאותיהם בעיניהם מאד, כי את חטאת לכתם בעצת נביאי השקר לא חשבו להם לעון, כי מן האלהים האחרים הלא נזורו מרבית העם הזה ימים רבים, למן היום אשר כרת יאשיהו את בריתו עם בני יהודה ולא עבדו עוד את האלילים כי אם מתי מספר ובמסתרים.  ויהיו האנשים האלה הצדיקים בעיניהם כנתפשים בעון אבותם ותהי תלונתם על ה' רבה, וימשלו את המשל אשר נשמע בשבת עוד ישראל על אדמת יהודה[118].

   אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה[119].

ולמן היום אשר נִתשה גם שארית יהודה מעל אדמתה נואש על העם מהיות עוד גוי יושב על אדמתו.  ויהי בעיניו כעץ, אשר נתקו את יונקותיו ויגזרוהו מארץ חייו, וענפיו נפוצו לכל רוח, וכעצמות יבשות אשר לא תוסיפנה להיות עוד לבשר אחד באשר רוח חיים אין עוד בהן, לאמר כעם אובד, אשר בניו הנפוצים יכלו אחד אחד מבלי שוב היות עוד לגוי אחד ויהי דברם תמיד:

   יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ[120].

למתאוננים ולמתלוננים ולנואשים האלה, קם יחזקאל בן בוזי הכהן למורה ולמנחם.  וילמד את המתאוננים דעת, כי אל חנון ורחום ה' טוב וסלח, וחלילה חלילה לו לחפוץ במות הרשׁע[121] וכי בחסד ה' אשר מעולם ועד עולם הוא נותן ביד כל אדם טובו, להטהר מכל חטאתו ולמלט ממות נפשו בכל יום ובכל רגע.  והטהרה זאת היא התשובה, כי אך שוב ישוב הרשע מדרכו הרעה, ושמר את חקות התורה לעשות משפט וצדקה, לא תזכרנה לו עוד כל חטאותיו ואסף ה' אותו אל עדת בחיריו ברחמים גדולים[122].  אך גם צדקות הצדיק לא תזכרנה לו ביום שובו מצדקו לעשות את הרע בעיני ה'[123].  ויבאר יחזקאל הנביא את תורת התשובה, אשר הורה משה איש האלהים[124] וכל הנביאים אשר קמו אחריו[125] באר היטב וירחיבֶהָ ויפרטֶהָ, למען תהיה קרובה בפי כל העם ובלבבו וילמד בשפה ברורה:

   צִדְקַת הַצַדִּיק לֹא תַצִילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ

   וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא-יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ[126]

ותהי תורת התשובה למעוז ולמסעד לכל נפש אשר כשלה בַּעֲוֹנָהּ, לבלתי התמכר בקוצר רוחה לעשות את הרע כל ימיה לאין מרפא, ולתורת חסד אלהים, אשר משוד תנחמותיה תינק תשבע כל נפש נענה[127] בישראל לדור דור.

ולמתלוננים על היות שִניהם קהות בבסר, אשר אכלו אבותיהם, הוכיח כי לא את פרי מעללי אבותיהם יאכילם ה' כי אם את עצם פרי דרכם, וממועצותיהם ישביעם.  וימרץ את דברו, כי לא ישא הבן בעון האב ושכר צדקת האב לא ישֻּׁלַם לבן, כי לכל דבר גמול אלהים אין דבר לנפש עם רעותה, אף אם קרובות הנה מאד מאד[128].  איש כי יהיה צדיק תמים והוליד בן פריץ הבן את עונו ישא וצדקת אביו לא תעמוד לו למלטהו מחרון אף ה'[129].  ואיש כי יהיה רשע עריץ והוליד בן צדיק, לא תהיה לו חטאת אביו למוקש, כי חן ימצא בעיני ה', לחיותו ולברכו ולתת לו שכר טוב בצדקתו[130].  ותהי תמצית תורת יחזקאל בדבר הזה לאמר:

   בֵּן לֹא-יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן

   צִדְקַת הַצַדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה[131].

ורוח העם, אשר זה מעט החלה להטהר משגיאותיה ומתעתועיה, אשר השגום ויתעום נביאי השקר נלאתה לכלכל את תורת התשובה והגמול, אשר הורום נביאי האלהים, ויאמרו בלבם, כי "לא יתכן דרך ה'".  כי מעודם לא ראו זאת למלכים העריצים בימי הקדם , כי ינקו איש מעונו על לא דבר, כי אם על אשר נִחם על רעתו, אף זאת לא שמעו מעודם, אי איש אשר חרה בו אף התקיף, יחוס על בנו אשר לא עשה רעה, כי תורת ה' אשר עשתה את הדבר הזה לחֹק ומשפט[132] נשכחה מפי מרבית העם.  וגם דברי הימים למלכי יהודה המספרים, כי מלך גדול משל ברוחו להקים את דברי התורה הזאת, בריבו את ריב אביו מיד הורגיו[133] לא היו נגד פניהם.  ויתוכח עמהם יחזקאל פעם ושתים להוכיח להם, כי דרך ה' היא הטובה והישרה, ודרך עריצי הקדם היא הרעה והנפתלה[134].

ואת כל פניו שם יחזקאל לאזור את הנואשים חיל, בעוד אשר שגו בהבל הנכר הקשה את דברו ויוכח להם בדברים נמרצים מאד כי יפלא מהם להכחיד את עצמת העם הזה, לשומו ככל הגוים הרכים, כי יד חזקה מיד אנוש דלה מושלת בכל תקף ברוח עם בני ישראל ליחדו ולהבדילו ולהעמיד בו את טעמו הראשון, מבלי שאת כל פנים ומלי שים לב אל אַוַת נפש אחד הדורות, אשר יאמר להתפרץ בצואר עתק.

   וְהָעֹלָה עַל-רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה

   אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרים נִהְיֶה כַגּויִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת

   לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן.

   חַי-אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהֶוֹה

   אִם-לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם[135].

הדברים האלה והבאים אחריהם, אשר יצאו מפי נביאי הגולה נצבים לעולם, חצובים לעד בעט ברזל ועופרת בלוחות דברי הימים לישראל.  דור לדור יביע אֲמִתָּם, ואלפי שנים היו להם לפתרונים.  אך לא תמיד היתה לשון יחזקאל הנביא כפטיש מפוצץ סלע חוצב להבות אש כאלה, כי כְרוך לב העם, כן הֵרַךְ את לשונו, ואת הנואשים, אשר דֻכאו מאז גלתה שארית יהודה, שעשע נפשם בתנחומי נעם, ויגד להם את המראה אשר הראהו ה' והנה בקעה, והבקעה מלאה עצמות יבשות מאד.  והנה דבר אלהים אליו להנבא על העצמות, כי תחיינה בדבר ה' ובהנבאו, והנה קול, והנה רעש בבקעה המלאה דומה ושאיה: עצם קרבה אל רעותה ועליהן השתרגו גידים, עלה בשר, ועור קרם על הבשר מלמעלה... עוד הנביא משתאה למראה עיניו ורוח ה' דוברת בו לאמר: "מארבע הרוחות באי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו".  ותבא בהם הרוח, ויחיו ויקמו ויעמדו, והנה חיל גדול מאד מאד.  אז אמר אליו ה': העצמות האלה כל בית ישראל המה!, אשר יחַיה ה' אותם בשובו לתת רוחו בם והניח אותם על אדמתם[136].  ויוסף וינבא, כי ענפי בית ישראל הנפוצים, עץ יהודה ועץ אפרים יהיו לאחדים לעץ אחד, ולא יחצו עוד לשני גוים ולשתי ממלכות, כי לגוי אחד יהיו, ודוד יהיה להם למלך אחד ורועה אחד, ושבו והתלכדו לעם אחד לה' עד עולם, בשובו לתת את מקדשו בתוכם לעולם[137] ולא יחשבו עוד בעיניהם כעצמות יבשות נפזרות ונפרדות ולענפי עץ כסוחים ונפוצים.

וידמה יחזקאל לירמיהו בדבר אחד, אשר בו נבדלו שניהם מיתר הנביאים, אשר הגיעו דבריהם אלינו, למן היום אשר החלו דברי הנביאים והמשוררים לעלות על ספר ולפוץ במגלות בתוך העם הרבה בני הנביאים והמשוררים הצוערים[138] לקרוא את דברי הקדש, אשר יצאו מפי מוריהם אלה, והיה בהיות אחד מבני הנביאים או הלוים, לנביא או למשורר, וצלחה עליו הרוח והביע את רוחו באמרי הנביאים או משוררי הקדש, אשר היו לפניו, ויצאה מפיו בדברים, אשר באה אל קרבו[139].  ומהיות תורת משה לנגד עיני הנביאים והמשוררים, יש אשר דברו את דבריה בעצם תומם[140].  מן הנביאים האלה נבדלו ירמיהו ויחזקאל, אשר בהיותם כהנים, היו כל דברי תורת משה מקציה ועד קציה, נכונים על שפתיהם, על כן דברו שניהם אל העם רבים מדבריהם בשפת התורה כמעט ככתבה וכלשונה.  אך בדבר הזה נבדלו שני הנביאים איש מרעהו, כי ירמיהו בהיותו בארץ יהודה, וירא, כי נואל העם להאמין, כי בזבח ובמנחה לבד יכֻפר עון, וצדקה וחסד כאין נחשבו בעיניהם[141] וַיַּשְׁקְ את רוחו אשר אמר לצקת אל עמו, ממקור משנה התורה, אשר מרבית דבריו תוכחות מוסר הם, אשר דבר משה איש האלהים אל אבותינו לעבוד את ה' בלב טהור.  לא כן יחזקאל, הנביא, אשר בארץ גלותו היתה עבודת בית ה' במקדשו לראש משאות נפשו[142] הרבה להעמיק ככל אחיו בני אהרן בספר תורת הכהנים, על כן היו דבריה נכונים על פיהו תמיד[143].

וגם במשא אשר נשא יחזקאל על ישראל לאחרית הימים, היה בנין המקדש ועבודת הכהונה ליסוד מוסד; אך מכל הכהנים לא הכשיר לעבודה, בלתי אם את בני צדוק לבדם, אשר שמרו את משמרת קדשם בתעות בני ישראל מאחרי ה' בימי מנשה ואמון מלכי יהודה[144].  ויבדל בם בין הכהנים שומרי משמרת הבית[145]  ובין הכהנים שומרי משמרת המזבח[146] וישם את הלוים למשרתי הבית[147] וינחל כבוד גדול מאד בבית ה' לנשיא, לאמר למלך, אשר יעמוד מבית דוד באחרית הימים[148] ואשר נעלה יהיה הרבה מאד בצדקתו ובישרתו על אבותיו מלכי יהודה האחרונים[149].  ויבדל בינו ובין יתר העם בשֻמו לחֹק לנשיא, להביא את קרבנו מדי שבת בשבתו[150]) ויגבל לו את גבול נחלתו בתוך בני ישראל[151] ויתן לו חקים לבלתי קחתו מנחלת העם מאומה[152], לבלתי רום לבבו מאחיו בהועדו עמם בבית ה'[153] וישם עליו את מתת המקנה, הסלת והיין לזבח ולמנחה ולנסכים[154] ככל אשר היה בימי חזקיהו[155].  אך לעומת זה ירימו כל העם את תרומתם לנשיא, מצאנם, מדגנם מיקבם ומשמנם[156].  ויוסף לדבר על תכן המטבע, המשקל והמדה[157] ועל מדת הארץ למחלקותיה, למקדש ולנשיא ולכל שבטי ישראל[158] ועל גאולת נחלת האזרח[159] בשנת הדרור, ועל משפט הגר[160] וגם על מבנה העיר ושעריה משמרתה ופקודת עובדיה, ואף על תבואת לחם ביתם[161].  אך לכל משפטיו ולכל חקותיו ולכל תורותיו, לכל צורתו ולכל תכונתו דבר על דבר בנין בית ה'[162].

וככל אשר נבא הנביא את הדברים האלה לעתים רחוקות מאד[163], כן הראה את בני ישראל, את אשר יקרא להם באחרית השנים[164], כי אחרי התלקט ישראל מכל אפסי ארצות פזוריו, לשבת לבטח על ארץ אבותיו, ואחרי עשותו שם עֹשר וכבוד, יעור מירכתי ארץ גוג נשיא ארץ המגוג, ועמים רבים אתו ועלו ובאו על ארץ ישראל לשלול שללה ולבוז את בִזָהּ, אז יתחולל רעש גדול בבטן אדמת ישראל, ואבדו על העמים הצובאים על ציון ברעש ואש ודבר[165].  ואז תפקחנה עיני כל הגוים לראות, כי בני ישראל עם ה' הוא עד עולם, וכי רק באהבתו אותם ולמען יַסר אותם על חטאותיהם כיַסר איש את בנו, הגלה אותם מביתו ומעל שלחנו, למען יטהר לבם[166], ולמן היום ההוא תהיה רוחו שפוכה על כל בית ישראל ולא יסתיר עוד את פניו מהם לעולמים[167].

ויטף יחזקאל תוכחות מוסר לקהל עדת הגולה עד שנת העשרים וחמש לגלות יהויכין היא שנת הארבע עשרה לגלות צדקיהו (3188–572).

וכמשפט יחזקאל בעצם חזיונותיו לפרוט אותם לכל פִרטיהם בשפה ברורה מאד, כן היה משפטו גם בלשונו.  ויהי משלו צח, חידתו שנונה, תוכחתו נכוחה ודבריו עזים ונמרצים מאד ומראותיו מחֻקות בכל חקקי פתוחיהן יחד[168].  ויבָדל יחזקאל והנביאים הבאים אחריו מכל הנביאים, אשר היו לפניו ויהי חזון נביאי הבית הראשון, תם ונקי זך וטהור, כי הגיון לבם ומראה עיניהם היו תמים יחדו בני עם אחד, אשר רוח אחת להם.  ובחזון בן בוזי ויתר נביאי הגולה, היה הגיון בני ישראל ומראות ארץ בבל לאחדים.  ויהי למיום בוא נביאי ישראל על אדמת בבל, ויספחו מערכי לב מליצי העמים על פרי רוח ישראל ויקראו בני ישראל שמות למלאכי אלהים ולחדשי השנה למן העת ההיא והלאה[169] ותתנוסס מליצת נביאי הגולה ברוח הדרת גאון ורום תפארת ובשלל צבעי רקמתים, ככל אשר נאוה מליצת הנביאים אשר היו לפניהם בשכבת טל ילדות וחסד נעורים, אשר נחה עליה.  וישאו נביאי הגולה את משליהם בשפת יתר, ומדי דברם על אלהיהם ועל תורתם ומלאה לשונים רום אנשים וגדל לבב, אשר לא נשמע כמוה עד העת ההיא[170] ותהי המליצה הזאת ראשית האגדה, הלא היא המליצה הנוהגת בישראל עד היום הזה[171].

ושלשה אנשים היו בדור ההוא, אשר שם אותם יחזקאל למופת בצדקתם ואלה שמותם: נח דניאל ואיוב[172].  ויהי המעט כי נחשבו שלשת האנשים לאילי הצדק, ויעשו להם שנים מהם, הלא המה דניאל ואיוב, שֵׁם עולם בחכמת אלהים אשר בקרבם.  והאחד, הלא הוא דניאל, היה גדול מאד בעיני נבוכדראצר מלך בבל.  ואף כי כל מעשיו היו כמעט מבית להיכל המלך ובקרב רבי בבל[173], היה בכבודו, בחכמתו, ובצדקתו, ככרוב סוכך על בני עמו, אשר יקרו לו מאד.

וידמה דניאל בכל הקורות אותו אל יוסף בן יעקב, כי הֻטל בילדותו מארץ אבותיו ויהי לעבד.  וביפיו ובטוב טעמו, בישרתו ובחכמתו היה העבד הגר בארץ נדודיו, לשר וליועץ בבית המלך, ולמגן ולמחיה לאחיו בני עמו.  עוד דניאל רך בשנים מאד הובא אל המלך, הוא ושלשת רעיו, ויקנו ארבעתם את לבו, במצאו אותם נעלים עשר ידות בחכמת בבל על כל זקני החרטומים האשפים, ולא נתנם עוד נבוכדראצר לעזוב את היכלו ויעמדו לפניו[174] וישא את ראשם בתוך חכמי בבל[175].  ונפש ארבעת הרעים דבקה אשה ברעותה כתמול שלשום.  ויעבדו בלב אחד את אלהי אבותיהם כבראשונה[176].  ולדניאל היה שכם אחד על רעיו, כי נדמה אל יוסף בן יעקב גם בדבר הזה, כי "הבין בכל חזון וחלומות"[177].  והכשרון הזה גדול היה בעיני הכשדים, ככל אשר גדל בעיני המצרים.  ונבוכדראצר בעלותו בגבורתו אל מרום גדולתו, התענה מאד בחלומות, כמשפט כל העריצים, אשר עברו משכיות לבבם, ונפשם שבעה גם גדולות גם כבוד גם דמים.  ויהי היום ויחלום נבוכדראצר חלום ויפלא מכל חכמי הכשדים לדעת אותו ואת פתרונו, ויהי כפשע בינם ובין המות, ויהיו גם דניאל ורעיו צפוים אל הרעה בתוכם.  וה' האיר את עיני דניאל להביט נסתרות ויגד לו את החלום ואת שברו.  וימצא לו דניאל בענותו ובחכמתו תאנה לאצול מעט מרוחו על מלכו, בהגידו לו, כי לא בחכמת לבו ולא במעשה אשפים, כי אם ברוח אלהי השמים ידע את חלום המלך לפתור אותו[178].  וה' היה עם דניאל ותצלח בידו להטות את לב נבוכדראצר הקשה, לכבד בלבבו את דת ישראל[179].  ויערץ את דניאל למן היום ההוא ויקדש אותו כמעט[180] ויתן לו מתנות רבות ויקרות, וישא את ראשו בין רַבֵּי המלך המופקדים על מדינת בבל, וישם אותו גם לרב סגנים לכל חכמי בבל[181].  וישב דניאל למן היום הוא בשער המלך ולא טוב בעיני דניאל לגבהה על רעיו, אשר התענו עמו, ויחל את פני אדוניו ויפקד גם את חנניה מישאל ועזריהו על יד דניאל על עבודת מדינת בבל[182].  וברור הדבר מאד, כי בהיות האנשים האלה קרובים אל המלך, שמו את כל לבם, ויאמצו את כל כחם לשום רְוָחָה לאחיהם הגולים.  ולנבוכדראצר, אשר הוסיף מיום ליום להאמין הוא וכל ביתו בחכמת דניאל כי "רוח אלהים קדושים בו"[183] היה האיש הנעלה לאיש סודו, אשר לו גלה את כל מצוקות נפשו, אשר יתענה בהן בלילות.  ויהי הדבר הזה לכלי חפץ בידו, להרך את קשי עורף המלך הזה, ולשום את פחד אלהים לנגד עיניו, ויורהו לעשות צדקה וחסד, למען כפר על חטאותיו[184].  ויהי ה' עם דניאל ויתן את גלות יהודה לחסד ולרחמים בעיני המלך ויקל ידו מעליהם וישאפו רוח[185].

וככל אשר יצא שֵׁם לדניאל בבית המלך, אשר התהלכו עמו, לחכם גדול מאד[186], כן עשה לו שׁם גדול בקרב אחיו בני עמו ויהי למשל בפיהם:

   הִנֵּה חָכָם אַתָּה מִדָּנִאֵל כָּל-סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ[187].

ותאצל רוח יראת ה' הטהורה, אשר נחה על דניאל, על כל ישראל, כי אין זאת כי הכבוד הגדול, אשר הנחיל אותו המלך, אשר גוים וממלכות היו משחק בידו, היה בעיניהם כמופת, כי יראת ה' מחסה עוז לבעליה, כי יראה גדולה ירא דניאל את ה', ולקחו היה זך מאד ורוחו כנחל שוטף להביע, את המון לבו הטהור במליצה זכה ורוממה מאד מאד[188].  וכרבות חכמתו כן גדלה צדקתו, כי שנא את הכבוד ואת הבצע[189] בבואו בימים ככל אשר שנא את המעדנים ואת התענוגות בימי עלומיו.

ולרוח עריצים אין פלס ואין משקל ואף כי אהב נבוכדראצר את דניאל וינשאהו, ויֵטב בגללו את פניו גם לשלשת רעיו, וינשא גם אותם וישת אותם לשרים, בא יום ותחלוף עליו רוח, ויפקוד עליהם לכרוע בתוך כל קהל הכשדים לאליל זהבו, אשר הקים, וישיבו את פניו ברום אנשים ובתפארת עוז[190] ויסגירם בחמת אפו למות, ויַפלא ה' את חסדו ויצל אותם מיקוד האש, ויהיו האנשים האלה למופת בישראל, וישליכו גם מתי מעט הנשארים והנסתרים את שארית אליליהם, אשר עבדו עוד זער שם זער שם במסתרים ולא הוסיפו לעבוד אלהים אחרים עוד כל ימי עולם[191].

ויהי ישראל לגוי קדוש שומר אמונים באמת, וישליכו כל העם למן העת ההיא למקטן ועד גדול את נפשם מנגד בכל עת בא עריצים להכביד עליהם את ידם לעבוד אל נכר.  ויבוא היום הגדול אשר נשא אליו נפשם כל נביאי ה', אשר קמו עד הימים ההם.  בימי יאשיהו המלך החסיד חדלו הגלולים ממקום רואים ובימי חנניה מישאל ועזריה שבתו גם מן המחבואים ומן המחשכים, ויהי הדבר הזה לאות ולמועד בתולדות ישראל.

ודבר פלטת חנניה מישאל ועזריה, עולל גם לנפש נבוכדראצר, ויהי המעט, כי השיב אותם על כנם ויוסף להטיב להם מבראשונה[192], וישב לכבד גם את דת אלהי האנשים האלה[193].  וגם בכל ימי היות גלות יהודה בבבל לא הכביד עליהם את עלו מעד, כאשר כבדה יד מלכי אשור בימיהם על גלות עשרת השבטים[194]; אפס, כי משני מלכי יהודה האומללים, יויכין וצדקיהו לא שב אפו, ולא הקל את ידו ולא פתח לאסיריו אלה את בית כלאם כל ימי חייו[195].

אך גם לימי מלכותו הרבים בא הקץ, ובמותו (3198–562) מלך אויל מרודך תחתיו איש חסיד וטוב עין.  ויפקוד לטובה את יהויכין מלך יהודה ויוציאהו מן החשך וצלמות, אשר התענה בבית כלאו בתגרת יד נבוכדראצר שלשים ושבע שנה.  וישנה את בגדו כלאו, ויבאהו לפניו וידבר אתו טובות ונחומים, וימן לו את לחם חֻקו מבית המלך וישא את ראשו בין כל המלכים, אשר סרו למשמעתו, ויתן את כסא מכל לכסאותיהם[196].  וקרוב הדבר מאד, כי דניאל ורעיו היושבים בחצר המלך, הטו את לב המושל להטות חסדו אל יויכין ותראינה עיני המלך הזה עוד מעט אור, לעת אשר רפה יומו לערוב, וירא לו לעת זקנתו אחרית ותקוה, כי שני בנים היוּ לו אסיר ושאלתיאל ולשאלתיאל היו ששה בנים[197], ותחי רוח ישראל בראותם, כי שב צמח דוד לצמוח, אחרי נבל למראית עין אנוש.

ולצדקיהו המלך לא הוכיח ה' את הנחמה, אשר באה ליויכין בן אחיו, וגם גורלו בשנות כלאו היה מר מגורל יויכין, כי נין ונכד, שֵׁם ושאר לא היה לו, כי שחוט שחט אותם נבוכדראצר ואת עיניו נקר העריץ הזה, וַיְבַל צדקיהו את כל ימיו ביגון ובעוָרוֹן ובדעת, כי הולך הוא ערירי.  ובכל זאת מי יודע אם לא שב אויל מראדך–המלך החסיד במות אביו את שבות צדקיהו, כשבות יויכין, לולא קדמהו המות בעצם הימים, אשר מת נבוכדראצר אויבו, אשר דכא לארץ חייו.  אולם אם נבצרה מאויל מראדך לגמול חסד למלך האומלל בחיים, לא מנע ממנו כבוד מלכים במותו, כי קבור קברוהו בני הגולה בכבוד גדול, ויעשו לו שרפה גדולה, ויקוננו לו ויאמרו: "אוי לנו על מותך המלך צדקיהו, את שִׁמְרֵי כל הדורות אתה שׁתית מצית!"[198].

ואויל מרודך לא עזב את חסדו מעם יויכין כל ימי חייו[199] ובטוב לו, טוב גם לכל בני יהודה היושבים בבבל.  אך במות אויל מרדך החלו ימי המהומה והכליון לממלכת בבל, כי שלשה בנים היו לאויל מרדך ואלה שמותם נִרְגל-אַסַר לַבְאֲסַר-דַךְ ובלשאצר.  ותרע עין איש באחיו וימלך איש אחר רעהו על כסא בבל ויפלו איש בחרב אחיהו.  ויהיו ימי המהומות "ימי חמס בארץ מושל על מושל".  והשמועות הזאות הבאות מעיר הממלכה לערי הארץ, הרכו את לב גולי יהודה מאד[200].  אין זאת, כי לא ראו טובה בימים ההם.

לאחרונה לכד בלשאצר את המלוכה ולא הלך בלשאצר בדרכי אויל מרדך אביו, ויכעס את לב ישראל, בחללו את קדשיהם, אשר כבד אותם גם נבוכדראצר[201], ואת דניאל הגדול בעיני המלכים הראשונים, וגם בעיני אשתו המלכה אשת החיל לא ידע ולא ראה[202], ותצר לישראל בימיו[203].

וה' החל להביא על בבל את הרעה, אשר דבר עליה ביד עבדיו הנביאים[204], ויקם שטן לממלכה החטאה העשוקה בדמי ישראל, כי בעוד בני אויל מרדך מתגרים איש ברעהו, עלתה עב קטנה מפאתי שמי קדם, ותהי לענן כבד, אשר נתך בקול רעם מרגיז ארץ על בבל וישטפֶהָ ויסחפֶהָ.  כרש הפרסי הוריד את אבי אמו את אסְתְּיָגֵשׂ מלך מדי מכסאו, וימלוך תחתיו על מדי ועל פרס.  ויך את ממלכת לוד אשר באסיא הקטנה, ואת איי היונים אשר שם.  ויהי כאשר שת בלשאצר מלך בבל את ידו עם מלך לוד, לשום מעצור לרוח כרש ויעל כרש הוא ודריוש אחי אמו, אשר שם אותו למלך מדי סר למשמעתו[205], ויעל בחילו הכבד על בבל.  וַיַסַע עמו את צבאות ממלכות אררט מני ואשכנז[206], ואת צבאות עילם[207] רומי הקשת[208] אשר פרק כרש עול בבל מעליהם, כאשר דבר ירמיהו כי באחרית הימים ישיב ה' את שבותם[209] ופַחות וסגנים לאין מספר בראשיהם[210].  ויפשוט חיל פרס ומדי בראשונה על ארץ מָרתַיִם ועל ארץ פְּקוד, אשר לבבל ויחריבו ויחרימו אותן[211].  וילכו הלוך וכבוש את כל המקומות, אשר דרכה בהם רגלם, וישרפו את כל האגמים באש, לבלתי תת מחבוא או מארב ליושבי הארץ.  ואת כל המעברוֹת תפשו לבלתי תת להם פלטה[212].  והמהומה רבה מאד ובלב חיל בבל ושרי צבאותיהם בא מורך ותחת צאת למלחמה נאספו על מצודותיהם לחוש מפלט לנפשותם[213].  והמלך בלשאצר בוטח בחומות עירו הגדולות ובצורות בשמים, אשר בִצרו אבותיו את מרום עֻזן.  ובעצם הלילה, אשר השתער כרש על חומת העיר, לא שת בלשאצר הפותה לב, ויעש משתה גדול לשריו ולנשיו ולפילגשיו וירב לשתות יין, וזדון לבו השיאהו לסבוא את סבאו בכלי בית ה', אשר הביא נבוכדראצר אבי אביו מירושלם.  אך עודנו שותה לשכרה וחזון נראה לעיניו על הקיר, אשר שָׂם נשף חשקו לחרדה.  ויבאו אליו החרטומים והאשפים ואין יודע לפתור אותו.  ותדבר המלכה על לב המלך וישלחו ויקראו לדניאל, אשר לא ידע אותו בלשאצר, ויגד לו דניאל את פשר דבר החזון, כי ברוב עֲוֹנוֹ מלאו הלילה הימים לממלכתו ממלכת בבל, בידי מלך פרס[214].  עוד דניאל פותר לבלשאצר את בעותי חזיונו על יד השלחן המלא דשן ויין הרקח וכל סגלות מלכי הקדם, והנה מהומה ומבוכה "רץ לקראת רץ בא ומגיד לקראת מגיד" להגיד למלך בבל את החזות הקשה, כי נלכדה העיר מקצה[215] וכי בוזזים חיל פרס את העיר וכי בוגדים מקרב העיר מבית נתנו ידם לאויב.  ומראה החזון, והחזות הקשה הסירו פתאום יינו מעליו, ועיניו נפקחו לראות את כידו, וימלא חלחלה ופלצות[216] ויחזק זה עתה במְחִתָּתו ובצרות נפשו את שריו, אשר זללו וסבאו עמו כל הלילה להתיצב כגבורים על משמרותיהם.

   עָרֹךְ הַשֻׁלְחָן צָפֹה הַצָּפִית אָכוֹל שָׁתֹה –

   קוּמוּ הַשָּׂרִים מִשְׁחוּ מָגֵן.[217]

אך אֵחר בלשצר המועד, כי הפליא כרש עצה, ויחפור תעלה, וַיָשֶׁב בה את מי פרת הבאים תחת קיר החומה העירה, אל אחד היאורים, אשר מחוץ לעיר.  ויהי כאשר חרבה קרקע הנהר מתחת לקיר החומה, ויבקיעו חיל פרס בלילה העירה בֶּחָרָבָה[218] וילכדו את העיר בטח, ויהרסו את חומותיה הגבוהות, אשר בטחו בהן יושביה[219] ואת שעריה הגבוהים הציתו באש[220] ויכו את כל אנשי המלחמה, ואת כל הנמצא עמם ברחובות העיר לפי חרב[221], ויפרצו אנשי המלחמה אל בית העריץ השכור ויכוהו וימיתוהו[222].  ויאבד בלילה ההוא שריד לבית נבוכדראצר וממלכה מכשדים (3224–536).  וגם באלהי כשדים עשו חיל פרס שפטים[223], כי אף כי עבדו גם הפרסים אלהים אחרים, לא עשו להם פסל ותמונה כל ימי כרש, אשר היו נאמנים לתורת צוארַסְתֵּר החכם.

ובני ישראל ראו את יד ה' הגדולה והחזקה, אשר נחתה בבבל וַתַּדִיקֶהָ וַתִּרְקָעֶהָ ותשימה כעפר לדוש וישאו עיניהם ולבם אל אלהי מעזם.  ויתבוננו, כי לא זרוע רמה תעמוד לעם להחיותו ימים רבים, כי אם רוח ה', אשר בקרבו היא תעמידהו.  בבל הגדולה והרחבה והנוראה על כל סביבותיה, חלפה כעבור סופה, ומספר ימיה לא רבו משנות גבר.  ויעקב הקטן הבזוז והשסוי, הממֻשך והממורט, חיתה רוחו ויחלף כח.  ודניאל הראשון לגולי עמו, נצב לפני בלשאצר האחרון לעריצי בבל ונוגשי עמו, ובקול חוצב להבות אש, נבא לו את אשר יקרא אותו ואת ממלכתו בלילה ההוא, כעין החזון אשר חזה משה איש האלהים על פרעה, את אשר יקרא את ביתו ואת עמו כחצות הלילה.  וירם לב ישראל לראות חזון החרטומים והאשפים, אשר חזו על בבל שב ריקם[224], ומדברי דניאל ונביאי ישראל, אשר היו לפניו לא נפל דבר ארצה[225].  ויחזו במפלת בבל את נקמת ה' אשר נקם ממנה על אבדן נפשות עמו[226] ועל חרבן מקדשו[227].  ויבא דבר ה' אשר דבר ביד ישעיהו[228] כתמו על בבל, ותהי הקריה העליזה והיכל מלכה למעון תנים ובנות יענה איים וציים עד היום הזה[229].

_______________

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1] ישעי' יג, יט.

[2] ירמי' נא, ז.  וציור זה בולט גם מתוך מליצת חבקוק (חבקוק ב, טו–טז) ומליצות "הבט אל מעוריהם–והערל–קיקלון" (שם) דומים הם למליצת "יתהוללו" (ירמי' שם) כי דברי חבקוק אלה חוזרים בכל דבריו אל נבוכדנאצר ובבל כדעת מפרשי ישראל, ולא כדעת מפרשי העמים הפותרים אותם על יהויקים.  וגם תמצית דברי האגדה (שבת קמט:) רומזת על פעולת בבל, אשר החניפה את כל העמים בחטאת זמה.

[3] ירמי' נא, נח.  והחומה היתה קומתה 350 רגל ועביה 87 (דיה"ע שלוסר 50 I).

[4] ירמי' נא, מד,

[5] מא.

[6] נה.

[7] הגנות הנטועים במרומי הרים שיקראו להם "הגנות התלוים", ואשר חשבו אותם לאחת משבע נפלאות ימי הקדם, ידועים לכל משכיל.  וגאון הבנינים והמטעים הרמים והנשאים האלה, נזכר בפי נביאינו במליצת "השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי וגו' (ישעי' יד, יג) אעלה על במתי עב אדמה לעליון" (י"ד) "לשום במרום קנו" (חבקוק ב, ט) ואולי כונו הנביאים במליצתם להתל בעריץ הזה, לבנין דור הפלגה שנבנה גם הוא בארץ בבל (ברא' יא, אט–ט).

[8] ואולי על מפלת מגדל זה והפסל שבראשו בימי חרבן בבל, נבא ישע' "איך נפלת משמים ארץ הילל בן שחר".  (ישע' יד, יב).

[9] יחזקאל כג, טו.

[10] ישע' מד, כה; מז, י.  ירמי' נ, לה.  דניאל ב, יב  ועוד

[11] ישעי' יד, ד.

[12] חבקוק ב, יא-יב.  וכל הכתובים שלפני פסוקים אלה ושלאחריהם כלם חוזרים על הכשדים ולא על יהויקים, כאשר עלה על לב מפרשי הגרמנים.

[13] "ועריו הרס" (ישעי' יד, יז)  "ארצך שחת עמך הרגת" (כ') "הדמין תתעבדון ובתיכון גולי יתשמון" (דניאל ב, ח; ג, כט.

[14] מ"ב יז, ל.

[15] קצור לשון ממלת "בְּעֵל".

[16] ישעי' מו, א.

[17] ירמי' ג, ב.

[18] דניאל ו, ו.  ועיין ד, ה

[19] ג, א.

[20] ירמי' י, א-י.  ומקראות אלה חוזרים על גלולי בבל, אשר נראו לעיני הגולים בגלותם שמה, כאשר יעיד הפסוק שלאחריהם האמור בלשון ארמית, אשר ידברו בה גם יושבי בבל (י"א).

[21] נ, לח ואחד מסופרי בית שני, השכיל לערוך דמות מחוטבת ובולטת בכל פתוחיה לעבודת אלילי בבל בכל גועל מערומיה ותועבותיה והבליה, הלא היא אגרת ירמ' שבאפוקריפא מראשה לסופה.

[22] ישע' מח, י.

[23] עיין כל זה מוצא דבר: גולי בבל הראשונים.

[24] כן הוא פירוש פסוק "ויהיו בהם מבני יהודה" (דניאל א, ו) וכן נשמע גם מדברי רבותינו (סנהדר' צג:).

[25] רבותינו הרגישו זאת במאמריהם (ע"ז לו: ירוש' שם ב, ח).

[26] יחזקאל ד, יד.

[27] המכתב שכתב ירמי' אל גולי בבל (ירמי' כט, א) על כרחנו הי' תכף לגלות יויכין, כי כן כתוב שם: אחרי צאת המלך יכני' וגו' (ב').  ומכתב זה היה כתוב בראש אל "יתר זקני הגולה" (נ"א) ולפי המתקבל על הדעת אין לשון "יתר" נופלת בלתי אם על פלטה נשארת מִכַּת שלמה שהתקַימה בכללה זמן חשוב במקומה ואח"כ הלכה הלוך וחסור, עד אשר נותרה ממנה רק שארית ודבר זה אינו מתישב במקרא, כי אם על גולי שנה הרביעית או השלישית ליויקים, ולאנשים שהיו כלם זקנים אפשר מאד שבזמן שבע שנים לא נותרה מהם באמת בלתי אם שארית.

[28] ירמי' כח, ו.  ועיין באצה"ש מלה זו.

[29] יחזקאל ג, טו.  והנהר הזה, הוא לד"ק הנקרא בלשון העמים Chaboras ועל יד עיר כרכמיש הוא משתפך אל נהר פרת.  ולד"ק הוא הנקרא Armacale.

[30] יא, נד.  וכשדים ביהודה איננה בבל כלה, כי אם קרן דרומית מערבית של מדינת בבל, אשר על גבול ערב וכיום תקרא ארץ הכשדים העתיקה "איראק ערבי" [דהי"ע לשלוסר 48 I ].

[31] legitim מלת "יציב" הארמית משמשת בתורת שֵם לוָי גם לדבר נכון וקבוע גם לאיש אזרח מיוחס כשר לשררה, שהוא הפך מן הפסול לשררה.

[32] יחזקאל יז, יב–כד; כא, כח–לב.  ועיין מוצא דבר "יויכין וצדקי' בעיני הגולה".

[33] ירמי' כד, ה–י; כט, יז.

[34] ישעי' מח, א–ב.

[35] יחזקאל לו, כ.

[36] ב, ה.  ועוד אחת עשרה פעמים בספר זה.

[37] ה, ז.  ועיין סנהד' לט;

[38] יחזקאל יג, יח–יט.

[39] עיין ירמי' כט, כ.  ועיין רד"ק פסוק טו.

[40] ירמי' כא–כג.  על נכלי זמת שני נביאי שקר, יצאו שמועות רבות באומה ועיין סנהד' צג.  ילקוט ירמי' רמז ש"ט.  והחכם ר"ז פראנקל הבחין יפה, כי מגלת שושנה שבאפוקריפא ומעשה זמת שני הזקנים שבה, אינה אלא שמועה שנוצרה בקרב העם על תועבות צדקיהו ואחאב (פראנקעלשע מאנאטהשריפט שנה י"ז צד 447).

[41] ירמי' כט, א.

[42] כן עולה מדברי שמע' במכתבו (יכמי' כט, כו).

[43] נב, כד; מל"ב כה, יח.

[44] ירמי' כט, לב.

[45] יחזקאל א, ב.  שנה זו היא הראשונה לשנים הנזכרות בס' יחזקאל וב' פרשיות ראשונות, ופרשה ג' עד פסוק ט"ז, הן נבואת המלואים והחנוך ליחזקאל כפרשה ו' שבישע' לישעי', ופרשה א' שבירמי' לירמי'.

[46] יחזקאל ג, ח–ט.

[47] ב, ד–ו.

[48] לד, א–כב.

[49] יד, ה.

[50] ו, י–יד.

[51] ט; ב, מג; לו, לא.

[52] יב, כז.

[53] כד, טז.

[54] ירמי' נב, כט.  למספר קטן זה אי אפשר בשום פנים שיהיה כולל את כל הגולים, על כן אין לישב פסוק זה בפנים אחרים, בלתי אם לאמר, כי אלה נשתנו משאר אחיהם, כי הם גלו לעיר המלכה.  ועל כל הגולה מספר יוסיפוס, כי נתן להם נ"נ מקומות לשבת חוץ לעיר הממלכה (7 ,8  X).

[55] ירמי' נב, יא.  ועקר שֵם זה יתורגם בלשונות העמים "פאליצייא געביידע" ועיין יחזק' ט, א.  ששם נזכר "פקודות העיר" וזה תרגום מלא למלת "פאליצייא"

[56] קדמניות 7, 8 X.

[57] עיין בסוף פרק שלפני זה.

[58] מליצת הנביא (יחזק' יג, י–טז).

[59] ג, טו.

[60] עזרא ב, נט.  נחמי' ז, סא.

[61] עזרא ח, יז.

[62] ב, ג–נח.  נחמי' ז, ח–ס.

[63] דבר זה עולה מתוך הכתוב (עזרא ב, סב.  נחמ' ז, סד).

[64] רבותינו השכילו להתבונן בדבר זה ויאמרו: "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבבל אלא.. מפני שקרובה לשונם ללשון תורה ר' יוחנן אמר... ששגרן לבית אמן" (פסחים פז:).

[65] ירמי' כט, ה.

[66] "ובבל מעשה ישן.. ובבל מעשה נביאים". (ידים ד, ג)... "ישראל שגלו לבבל עמדו עליהם נביאים שביניהם ואמרו להם הפרישו תרומות ומעשרות"... (אדר"נ כ') "כמה הייתם אוכלים בגולה בקדשי הגבול" (קדושין סט. וירוש' קדושין ד, א).

[67] ידים שם

[68] דברים יב, יד; דהי"א, כב, א.

[69] זכרי' ח, יט.

[70] אסתר ט, לא.

[71] "ר' יוחנן אמר ר' חייא בר ווא: בַּבְלָיָא תרין מילין סלקון בידכון מפשוטיתא דתעניתא וכו' (ירוש' שביעית א, ה) ופי' מפשוטיתא השתחוי' בפישוט ידים ורגלים.

[72] זכר' ז, ג.

[73] Apries בלשון סופרי העמים.

[74] ירמי' מד, ל.

[75] עיין דיה"ע לשלוסר 73 I ויתר סופרי העמים.

[76] יחזק' כט, יח–כ.  ועל מלחמה זו ולא על מלחמת נבוכדראצר בפרעה נכו נאמרה נבואת ירמי' השנית על מצרים (ירמי' מו, יג–כו) כי מלחמתו בפרעה נכו היתה על יד Circesium "על נהר פרת בכרכמיש" (ב') ושם הֻכה רק חיל מצרים ובמלחמתה זו בא "להכות את ארץ מצרים" (י"ג) ולדעתנו "הרבה גושל גם נפל איש וגו'" (ט"ז) נאמר על בני ישראל שהיו שמה, כי רק בפיהם תכון הקריאה: "קומה ונשובה אל עמנו ואל ארץ מולדתנו". (שם) כי המצרים לא יוכלו לאמר כי ישובו אל ארץ מולדתם, כי שם הלא היו שרוים, והכשדים לא יוכלו לאמר: "מפני חרב היונה" (שם) כי החרב הלא בידם היא והיא היתה מעוזם.  והמקרא הסמוך לאחריו סתום לדברי כל המפרשים, אפשר לישבו גם הוא רק על בני ישראל, לאמר "קראו שם" (י"ז) את הקריאה הזאת לשוב לארץ ישראל ולשבת שם כאשר יעץ אותם ירמי' מפי ה' (מב, י) ויכירו, כי "פרעה מלך מצרים שאון" (מו, יח) כי כל גאותו וגאונו ומבטחו אינו אלא מהומה רקנית, אך "העכיר המועד" (שם) לרעתם, עברה השעה הטובה, כי לא יחנם עוד מלך בבל לשוב להאחז בארץ אבותם, כי לולא זזו ממקומם, כי עתה האמין בם נבוכדראצר ולא הגלם כהבטחת ירמי' (מב, יא) אבל עכשו שראה, כי נוטים הם למצרים אויבתו, לא יתנם עוד לשבת קרוב בא"י הקרובה לארצו, כי אם גָלֹה יגלה אותם לארץ בבל הרחוקה גם ממצרים גם מארץ מולדתם.

[77] קדמניות 7, 9 X.

[78] ס"ע כו.

[79] ירמי' ח, כג.

[80] איכה ג, א–כ.  פסוקים אלה אמר ירמי' על עצמו ופסוק ה. ו. ז. הם דמות חייו בבית הכלא, אשר יזָכרו בו רבים מימיו ושנותיו ופסוק י"ד ישוה את הלעג, אשר שבע מידי אחיו אנשי ענתות עצמו ובשרו.

[81] כ"א פסוקי פרשה ג (כ–מ) כמעט תורה שלמה הם על דרכי ה' ועל מדת טובו וענותנותו בשפה ברורה ומבוארת מאין כמוה.

[82] תהלים קלז, ד.

[83] ו. ז.

[84] מב, ד. יא.

[85] ה; פד, ו–ח.

[86] שם. מב, ז.  וארץ ירדן היא מקום מוצא מעינות הירדן על יד הלבנון.  ומקום זה לא היה עוד בימים ההם לבני ישראל, על כן מנה אותו ראשונה למקומות הנכר והגלות.

[87] מב, ב–ג.

[88] פד, ב–ג.

[89] ד.

[90] ו. יב–יג.  מב, ו. יב; מג, ג–ה.

[91] כל הפשטנים שבמפרשים הסכימו לתרגום יונתן, האומר לפי גירסת רש"י הנכונה על פסוק "ואהי למקדש מעט". (יחזקאל יא, טז) לאמר וִיהָבֵית להון בתי כנשתא, דאינון יתבין תִנְיָן לבית מקדשי" (תרגום שם).

[92] דניאל ו, יא.  ולדעתנו, שאנו מחזיקים, כי מזמור נה ירמי' אמרו נהג גם ירמ' מנהג זה (תהלים נה, יח).

[93] ברכות לא.

[94] יחזקאל א, ב; מ, א.  שנת החמש ועשרים היא זמן האחרון הנזכר בספר זה.

[95] יחזקאל ח, א; יד, א; כ, א.

[96] "בסוד עמי" (יג, ט) ר"י ייטלש הטיב לתרגם פסוק זה "באסיפת ובועד עמי".  והמתרגם תרגם, אין דער "בעראטהונג מיינעס פאלקעס".

[97] לג ל–לא.

[98] לג, לב.

[99] כא, ה.  ועיין יז, ב.

[100] לג, לג.

[101] "מבוא עם" (ל"א) "במותי גוברין תלמידין" (יונתן) "פאלקספערזאממלונג" (תרגום אשכנזי)

[102] יג, ט.

[103] משלי כה, א.  ב"ב טו.  ועיין דברינו במקומם.

[104] ירמי' א, א.

[105] וע"כ נמצא פעמים רבות את ירמי' נזכר שם בגוף שלישי, כי יש אשר קרא לפניו הנביא והוא כותב מפיו (לו, יח) אז זכר את הנביא בגוף ראשון ואולי יש אשר הפקיד על ברוך לכתוב ענין שלם מנבואותיו שלא בפניו, אז זכר רותו ברוך בגוף שלישי.

[106] עיין הקדמת אברבנאל לנביאים הראשונים ומוצא דבר "התור הראשון לספרות הנביאים" בספרנו ח"ב.

[107] "ירמי' כתב ספרו וספר מלכים וקינות" (ב"ב טו.)

[108] מ"א יא, מא.

[109] יד, יט; טו לא; טז, ה. יד. כ. כז; כב, לט; מ"ב א, יח; י, לד; יג, ח. יב. יד. טו. כח; טו, יא. טו. כא. כו. לא.

[110] מ"א יד, כט; טו, ז. כג; כב, מו; מ"ב ח, כג; יב, כ; יד, יח; טו, ו. לו; טז, יט; כ, כ. כא. יז. כה; כג, כח; כד, ה.

[111] כי שם נזכר ראשונה (מ"א יד, כט).

[112] מ"א יג, א–לב.  ומתחלת פרשה י"ז עד סוף פרשה יט. מ"ב א, ג–טז.  פרשה ב' ומתחלת פרשה ד' עד פרשה ה' פסוק ט"ו.  ואם יתבונן הקורא יראה, כי באמת משתנה הרבה סגנון ספורי קורות הנביאים מסגנון ספורי קורות המלכים ומלחמותיהם ופרקי מעשי אליהו הנביא מתעלים מאד מאד בסגנונם הזך והטהור עד למעלה.

[113] מ"א, יא, א-י; יד, כא-כד. מו, ג-ה; מ"ב יג, ד. כג; יד, כה-כז; יז, ז-כנ;כא, א-טז; כג, כו-כז; כד, ג-ד. כ.

[114] ירמי' כה יא-יב; כט, י.

[115] דניאל ט, ב.  עזרא א, א.  דהי"ב לו, כב.

[116] יחזקאל כד, טז.

[117] לג, י.

[118] ירמי' לא, כט.

[119] יחזקאל יח, ב.

[120] לז, יא.

[121] יח, כג.  לב; לג, יא.

[122] יח, כא–כב.  כז–כח; לג, יד–טז. יט.

[123] ג. כ; יח, כד-כו; לג, יג. יח.

[124] דברים ד, ל; ל, ב. ח. י. תהלים צ, ג.

[125] ישעי' ו, י; לא, ו; מד, כב; נה, ז.  ירמ' ג, א. יב. יד. כב; ד, א. יח. יא; כה, ה; לא, יח; לה, טו; לו, ג.ז.  הושע ג, ה; יב, ז; יד, ב–ג.  איול ב,יב–יג.

[126] יחזקאל לג, יב.

[127] כל יודע את התורה, יודע הוא כי התשובה היא אחד מראשי עקריה.  אנשי כנה"ג קבעו לה ברכה בפני עצמה בתפלה, ברכת "השיבנו".  ולמאמרי רבותינו על שבחה אין מספר.  בראשונה הוקדשו לזכרה עשרה ימים בשנה, עשרת ימי תשובה ובאחרונה הוסיפו עליה עוד שלשים יום כל חדש אלול.  והמפרסם הגדול לעקר זה, המלא אהבה למין האנושי היה יחזקאל.  וגם בעמוס יש רמז לעקר זה.  ורבותינו נקיי הדעת וטהורי העין קראו ברגשת לב מלא אהבה תמימה לאמר כתיב: כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו (עמוס ה, ה) יש לך חֵיך גדול מתוק מזה! חי אני נאום ה' א' אם אחפוץ במות הרשע וגו' יש לך חֵיך גמ"מ! כי לא אחפוץ במות המת נאום ה' א' והשיבו וחיו, ילחגמ"מ!" (שה"ש רבה ה, טז).

[128] התבונן היטב בפסוק זה (יחזקאל יח, ד).

[129] יד, יח. כ; יח, י–יג.

[130] יח, יד–יח.

[131] יח, כ.

[132] דברים כד, טז.

[133] מ"ב יד, ו. דה"ב כה, ד.

[134] יחזקאל יח, כה. כט; לג, יז. כ.

[135] כ' לב–לג.

[136] יחזקאל לז, א–יד.

[137] טו–כח.  ומלכות בית דוד, אשר קרא לו גם נשיא, שעתידה להתחדש, נזכרת עוד שתי פעמים (לד, כג–כד).

[138] הם חניכי המשוררים וכן נקראו במשנתנו (ערכין יג:) ולפי פשוטו נקראו כך, על היותם צעירים (זכרי' יג, יג).

[139] יתבונן נא הקורא בשתופי הסגנון, אשר פרטנו במוצאי דבר המדברים על הנביאים.

[140] מלבד י"ג מדות שנשנו ונשתלשו בפי מרבית הנביאים וסופרי הקדש (ח"א מוצא דבר "י"ג מדות וערכן בכה"ק) נשנו פסוקים שלמים בתורה בנביאים ובכתובים (שמות טו, ב=ישעי' יב, ב=תהלים קיח, יג.  דברים לב, לו=תהלים קלה, יד).

[141] ירמי' ז, ט–י.  וכעין תרעומת זאת התרעם ירמ' במקום אחר בדברים האלה "מה לידידי בביתי".  מה לעמי אהובי מאז, עכשו "בביתי" אחרי שקלקל מעשיו, כתרגומו "לעמא דהוה חביב קדמי" "עשותה המזמתה הרבים ובשר קדש יעברו מעליך..?" (ירמי' יא, טו) הַאַתְּ תעשי המזמה "ובשר קדש" לאמר: בַכהן שהוא "שר קדש" (דהי"א כד, ה) ומקריב את קרבנותיך "יעברו מעליך" פשעיך וחטאיך דומה למליצת "ואמרתם נצלנו" (ירמי' ז, י).

[142] יחזקאל כ, מ–מא.

[143] דמיון סגנון ירמי' לס' דברים וסגנון יחזקאל לס' ויקרא, עולה ממקומות רבים מתוך שני ספרי הנביאים.  אך המבקרים הנמהרים בבקרתם המבוהלה הפכו את מדרשם מלמעלה למטה, ויאחרו את הקודמות בפחזותם וקצר דעתם ובאמת לאו דוקא ספר ת"כ היה מקור מליצות יחזקאל, כי מוצאים אנחנו לו גם שאר חומשי תורה שמליצותיהם שגורות על פיו (יחזקאל כח, יג=שמות כח, יז–יח. כ.).

[144] יחזקאל מ, מו; מג, יט; מד, טו; מח, יא.

[145] מ, מה; מד, יד.

[146] מ, מו.

[147] מה, ה.

[148] מד, ג; מו, ב. ח. יב.  ועיין פירוש פסוק "ואת הנשיא נשיא הוא". (מד, ג) בדברי רד"ק ואברבנאל.

[149] מה, ח–ט.

[150] מו, ד.

[151] מה, ו; מח, כא–כב.

[152] מו, טו–יח.

[153] מו, י.

[154] מה, יז.

[155] דיה"ב לא, ג.  ויתבונן הקורא, כי יש עוד דמיון גדול בין מעשה חזקיהו ובין חזון יחזקאל בפסוקים אלה: דהי"ב כט, יז=ויחזקאל מה, יח–כ.  ובין מליצת "לקדש=ויקדשו" שבדהי"ב ובין מליצת וחִטֵאת וכִפַרְתם שביחזקאל.

[156] מה יג–טו.

[157] י–יב).

[158] מה א–ח; מז, יג–כג; מח, א–לה.

[159] מו, יח.

[160] מ"ז, כב–כג.

[161] מח, יח–יט.

[162] הם הם כל דברי פרשה מ, מא, מב ודברים רבים שבפרשיות שאח"כ, ועל הסתירות שיש למראה עין בין דברי יחזקאל לדברי התורה ידֻבר הרבה בתלמוד.

[163] כי לא קמו דבריו בידי שָבֵי גלות בבל ועל כן אמר ר' יהודה התנא ור' יוחנן האמורא על הפרשיות האחרונות שביחזקאל: "פרשה זו אליהו עתיד לדורשה" (מנח' מה.)

[164] יחזקאל לח, ח. ט.  והנביא מפליג בפירוש את ארך הזמן שבין נבואתו לקיומה.  וכל החוקרים, אשר עינם צרה בנבואה המפורשת הזאת, ועמלים למצוא אומות בימי הנביא שהיה שמם גוג ומגוג העלו חרס בידם וכל עמלם לריק.

[165] לח, יט–כב.  גם פה יתבונן הקורא, כי חזון יחזקאל מתאים לדברי חזקיה, כי דומה נבואה זו בציורה לציור מפלת סנחריב.  ומי יודע אם לא על זה יכַוֵן המאמר היקר שהבאנוהו במקומו: "בימי חזקיהו היתה אותו הדבר שעתידה להיות בסוף כמו שנאמר: וזאת תהיה המגפה, אשר יגוף ה' את כל העמים, אשר צבאו על ירושלם [זכרי' יד, יב] שנאמר: ויצא מלאך ה' וגו'" (תדא"ר יז).

[166] יחזקאל לט, כא–כג.

[167] כט.

[168] עיין פרשה ראשונה ליחזקאל, שהיא מבוא לספרו, כפרשה ו' שבישעיה ופרשה ראשונה לירמיה ששתי הפרשיות ההן, הנה המבואות לספרי נבואותיהם וראית עד כמה נבדל יחזקאל בפיוט יצוריו מישעי' ירמי' וחבריהם, עד שהוציא רבה את המשפט המלא טעם ובינה: "למה יחזקאל דומה לבן כפר שראה את המלך, למה ישעי' דומה לבן כרך שראה את המלך" (חגיגה, יג:) ועיין כעוד יפי הציורים הנפרדים (יחזקאל ב, ט–י; ג, א–ג. יב–יד; ד, א–ג.  פרשה ח פרשה ט ופרשה י; יא, א; יז, א–י; מ, ב–ג.

[169] ירוש' ר"ה א, ב.

[170] דניאל ג, טז–יח; ד, כב–כז.

[171] עיין מאמרנו "המקרא והאגדה" בראש ספרנו "שיחות מני קדם".

[172] יחזקאל יד, יד. כ.  ואי אפשר בשום פנים לאמר, כי נח זה הוא נח שבתורה, כי איך יִכוֹן על זה מאמר "אם בנים ואם בנות יצילו המה לבדם ינצלו" (טז) והלא בני נח שבתורה נצלו בצדקת אביהם, אף על פי שרק עליו נאמר "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה". (ברשית ז, א).  ולפי המתקבל נח זה, הוא נחמיה [לא בן חכליה] הנמנה בכבודו ראשון לזרובבל ולישוע בקרב שבי הגולה (עזרא ב, ב.  נחמי' ז, ז) כי נח ונחמיה קרובים מאד בשרשם כמו "נח ינחמנו" (בראשית ה, כט).

[173] לא מצאנו בכל המסופר על דניאל, כי היה הולך ובא בתוך אחיו בני הגולה ומלבד חנניה מישאל ועזרי' לא מצאנו לא עסק עם אחד מאחיו בני הגולה.

[174] דניאל א, יט.  "ויעמדו" אין פירושה עמידה עוברת, כי אלו היה כך היה מקומה בסוף פסוק י"ח ששם כתוב "ויביאם שר הסריסים לפני נבוכדראצר" עכשו שנאמר "ויעמדו" אחרי ספור נסיון המלך אותם, אין פירושה אלא עמידה קימת.

[175] וגורל חכמי בבל היה גורלם. (ב, יג).

[176] יח.

[177] א, יז.  ויש להתבונן, כי אחרי אשר שתף הכתוב, את דניאל עם רעיו לענין שאר מני מדע, הוציא אותו אח"כ ליחדו מתוך הכלל לענין בינה בכל חזון וחלומות.

[178] ב, כז–ל.

[179] מז.

[180] מו.

[181] מח; ד, ו; ה, יא.

[182] ג, מט "עבדתא די מדינת בבל" של חמו"ע שבפסוק זה דומה וקרוב מאד אל שלטון דניאל עצמו "על מדינת בבל" שבפסוק שלפני זה.

[183] ד, ה; ו, יא.

[184] ד, כב–כד.

[185] תהלים קו, מד–מו.  ומזמור זה המלא יראה טהורה וגעגועים (א–ג) אל חמדת ימי הקדם ותוחלת לגאולה קרובה (ד–ה) ודוי על עונות הדור (ו) פרוט חטאי הדורות הקודמים והרהורי תשובה עליהם (ז–לט) זכרון הפרענות (מ–מב) צידוק הדין עליה (מג) תחלת הרוחה (מד–מו); מזמור זה מזמור תשובה הוא, שנתיסד בבבל, כאשר יעידו קצת סמני סגנונו הדומה לשל יחזקאל שגם הוא הוא התנבא בבבל (תהלים קו, כו–כז=יחזקאל כ, כג) וכאשר יעיד ענינו (תהלים קו, מז) שבו יתפלל המשורר על תשובת הגולה.

[186] דניאל ד, ו. ה. יא–יב.

[187] יחזקאל כח, ג.

[188] יתבונן נא הקורא בדברי דניאל אלה (דניאל ב, כ–כג. מד; ד, כב–כג; ה, כג).

[189] יז.

[190] ג, טז–יח.

[191] "שנסתרסה ע"ז בימיהם" (סנהדרין צג:).

[192] דניאל ג, ל.

[193] כח–כט.

[194] רבותינו הבחינו דבר זה בדעתם הנקיה ויבדילוהו לטובה משאר מחריבים, אשר עמדו על ישראל ויוציאו משפט, כי "נבוכדראצר מלך הגון היה" (תענית יח:).

[195] ישעי' יד, יז.

[196] מ"ב כה, כז–ל.  ירמי' נב, לא–לד.

[197] דהי"א ג, יז–יח.  ועיין רד"ק פסוק יח.

[198] ס"ע כח.  קדמניות 7, 8 X אך מדברי יוסיפוס יש לשמוע, כי עוד בימי נבוכדראצר מת.  וקשה להאמין כי נ"נ כבד את צדקיהו גם במותו.

[199] מ"ב כה, כט–ל.  ירמי' נב, לג–לד.

[200] נ"א, מו.

[201] דניאל ה, ב.  ועיין קדמניות 2, 11 X.

[202] דניאל ה', יא–יב.

[203] ישעי' מז, ו.  ואין לקבוע את המצוק הזה, שהציקה בבל לישראל באכזריות חמה, כי אם בימי בלשאצר, כי נבוכדראצר הקל ידו מעל הגולים, אחרי גלות הארץ, ואויל מרדך הטה להם חסד.

[204] ישעי' פרשה יג; יד, א–כג; מג, יד.  עד סוף פרשה מח.  ירמי' פרשה נ ונא.  חבקוק ב, ד–יט.  דניאל ב, לט.

[205] עיין קדמניות 4 11 X.  ולפי זה תכון מליצת "העיר ה' רוח מלכי מדי" (ירמי' נא, יא).

[206] כז.  ואל יחשוב הקורא, כי אשכנז זו היא גרמניא.

[207] ישעי' כא, ב.  עיין ס"ע כח.  ותמצא כי כל נבואת פרשה זו נאמרה על בלשאצר.

[208] ירמי' מט, לה.  ולפי העולה מן הכתובים נצחו בעלי הקשת את עקר הנצחון (נ, ט. יד. כט).

[209] מט, לט.

[210] נא, כח.  ישעי' מא, כה.

[211] ירמי' נ, כא.  ומדינת פקוד נזכרה עוד פעם במקרה (יחזקאל כג, כג) ובתלמוד בבלי נזכר הרבה פעמים הנהר העובר בתוכה, הנקרא על שמה "נהר פקוד".

[212] ירמי' נא, לב.

[213] ל.

[214] דניאל ה, א–כז.

[215] ירמי' נא, לא.  ישעי' כא, ב.  ומליצת "חזות קשה הוגד לי" שבישעי' מַקְבֶּלֶת למליצת "רץ לקראת רץ ומגיד לקראת מגיד" וגו' שבירמי' ומליצת "נפלה נפלה בבל" שבישעי' (ט) מקבלת למליצת "נלכדה עירו מקצה" שבירמי'.

[216] דניאל ה, ו=ישעי' כא, ב–ג.  ויתבונן הקורא בדמיון המליצות שבשני הפסוקים.

[217] ה.

[218] "חורב אל מימיה וְיָבֵשׁוּ". (ירמי' נ, לה) "האומר לצולה חרבי ונהרותיך אוביש". (ישעי' מד, כז).

[219] ירמי' נ, טו; נא, מד. נח.

[220] שם.

[221] מן הכתובים האלה עולה, כי את כוס חמת הפרסים שתו אנשי המלחמה והנמצאים ברחובות (ירמי' נ, ל) וכן הוא בישעי' "כל הנמצא ידקר וכל הנספה יפול בחרב" (ישעי' יג, טו) כי מלת "הִסָפֵה" יורה תמיד על הריגת איש, שלא עליו היתה הכונה להרגו רק בהיותו עם האיש שיצא עליו הקצף נהרג גם הוא, מבלי שהבחין ההורג בין צדיק לרשע.  ואולי שתו את קבעת כוח החמה גם יושבי בבל.  וקרוב הוא כי בבתי הגרים כגון ישראל ויתר העמים, אשר נאספו אל בתיהם לא נגעה הרעה וזהו העולה מן הכתוב "אוקיר אנוש מפז" וגו' (יב) ואנוש יאמר תמיד על הדכא ושפל הרוח ועיין יונתן המתרגם "אחַבֵב דחַלי" ואולי על דבר זה תכון אזהרת הנביא לישראל "ומלטו איש את נפשו אל תדמו בעונה" (ירמי' נא, ו).

[222] דניאל ה, ל.  ואולי יש מעין רמז על משתה בלשאצר ומותו בדברי נביאים (ירמי' נא. לט.  חבקוק ב, ה–ח. טו–טז).

[223] ישעי' כא, ט; מו, אב; ירמי' נ, ב; נא, מד. מז. נב.  חבקוק ב, יח.  ופסוק שבחבקוק לא על ישראל נאמר, כי אם על הכשדים, כי נמשך הוא לשלפניו.

[224] ישעי' מז, יב–יד.

[225] מד, כה–כו.  ויש להתבונן על החלוף של "מפר אותות בדים וגו'" אל מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים".  ואפשר כי "עבדו" זה דניאל "מלאכיו" אלו שאר נביאים.  ובדברי רבותינו יש רמז "שהיה דניאל אומר [לכרש] שאתה נוטל המלכות" (ילקוט אסתר תתרמ"ט. ע"ש).

[226] ישעי' מז, ו. ירמי' נ, טו; נא. כד. לה.

[227] נ, כד. כט, נא, ט. יא.

[228] ישעי' יג, יט–כב.

[229] עיין דיה"ע לְוֶבֶּר 62 I את הדברים שהביא בשֵם הירונימוס הנוצרי הקדמוני ובשם הַתַּיָרִים האחרונים.