_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ימי פרס: הֵעָלוּת הַגוֹלָה

זאב יעבץ

לתוכן הענינים

 

רושם מפלת בבל.  דניאל בהיכל כרש.  כרש קם למושיע לישראל.  זרובבל מתמנה לנשיא עמו.  הדכרונה והמכתב.  כלי הקדש מושבים לישראל.  קהל העולים הנשארים בבבל תומכים בידיהם.  "אוצר המלאכה" מתכונן.  סוד "ראשי העם" נוסד, וזרובבל בראשם.  יהושע בן יהוצדק נועד לכהן גדול.  מספר העולים למחלקותיהם.  בהמתם וקנינם.  מעמד ארץ ישראל בימים ההם.  דלדול העמים שכני יהודה.  מטמוט ממלכות צור וצידון.  רפיון מצרים.  חוזק הכותים.  "עמי הארצות" ושֵׁם "גוים" או "גר".  תגרה בין הכותים, ובין עולי בבל.  העולים מתנחלים בערי אבותיהם.  בקור ספרי היחש.  זרובבל פחה בארץ ישראל.  שררת "התרשתא".  נדבת לב זרובבל וטוב טעמו.  מנדה בלו והלך.  בית דוד ובית אהרן.  זריזות הכהנים ורפיון הלוים.  חנוכת המזבח.  תחלת מלאכת בנין בית המקדש.  הלוים מנצחים על עושי המלאכה.  יסוד הבית בתרועה ושיר.  שמחה ונהי.  הכותים באים לגנוב לב ישראל כמשתתפים עמם, וזרובבל משיב פניהם ריקם.  ברית הכותים עם גויי הארצות להרע לישראל.  תחבולותיהם ומזמותיהם.  איבת הכותים ורפיון ידים במעשה הבנין.  מות כרש ומלכות כמכיז.  צוררי היהודים היו לאגודה.  בשלם מתרדת וטבאל.  השטנה.  המלאכה נִשְבֶּתֶת.  רוח כהה ומרך לב.  רזון וחורב.  ריש ופרעות.  קור רוח וקפאון בקרב העם.  ספר איוב וערכו.  אבדן ממלכת מצרים העתיקה.

3224–3238

ומקול "נתפשה בבל" נרעשה כל הארץ וכל יושבי תבל שמעו תמהו:

   אֵיךְ נִגְדַּע וַיֵּשָּׁבֵר פַּטִּישׁ כָּל-הָאָרֶץ

   אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה בָּבֶל בַּגּוֹיִם[1]

היה הקול העובר בכל הארצות מסביב.  אך מכלם העמיק דבר המהפכה הזאת לנגוע בלב בני ישראל העשוקים, כי המה שתו מצו מיד ה' את קבעת "כוס הזהב המשכרת כל הארץ" את חמת בבל.  על כן רצו מהם רצים מעיר המלוכה הנהרסה לבשר לאחיהם במושבותם[2] את נקמת ה'.  ודבר ה' אשר היה בפי הנביאים שכבר מתו, לעזוב את בבל ארץ גלותם ולשוב אל ארץ קדשם[3], נֵעור ויהי לרוח חיים באף רבים משלומי אמוני ישראל.

וגם על המלך האדיר על כּרש הנורא למלכי ארץ, חזקה יד ה', אשר לא ידעה עד בואו בבלה[4] להשלים את עצתו, אשר גלה על עבדיו הנביאים, ויתן ה' את חן עם בני ישראל בעיניו, וייטב דניאל בעיני כרש וישב בהיכלו בשנה הראשונה למפלת בבל[5].  ותצלח בידו להטות את לב מלך החסד הזה, ככל אשר הטה את לב נבוכדראצר הקשה, לכבד את אלהי ישראל[6] ויקח כרש את זרובבל בן פדיה[7] בן שאלתיאל בן המלך יהויכין, אשר קראו לו הכשדים ששבצר[8], וישימהו לנשיא על עמו[9], וישא את ראשו בין הפַחות[10] ויאר את פניו אל בני ישראל וימלא את ידם לשוב אל ארץ אבותיהם, ולבנות שם בית לה' ויכתוב בשפה ארמית כדברים האלה.

"בִּשְׁנַת חֲדָה לְכוֹרֶשׁ מַלְכָּא כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם בֵּית-אֱלָהָא בִירוּשְׁלֶם בַּיְתָא יִתְבְּנֵא אֲתַר דִּי-דָבְחִין דִּבְחִין וְאֻשּׁוֹהִי מְסוֹבְלִין רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁתִּין: נִדְבָּכִין דִּי-אֶבֶן גְּלָל תְּלָתָא וְנִדְבָּך דִּי-אָע חֲדַת וְנִפְקְתָא מִן-בֵּית מַלְכָּא תִּתְיְהֵב: וְאַף מָאנֵי בֵית-אֱלָהָא דִּי דַהֲבָה וְכַסְפָּא דִּי נְבוּכַדְנֶצַר הַנְפֵּק מִן-הֵיכְלָא דִי-בִירוּשְׁלֶם וְהֵיבֵל לְבָבֶל יַהֲתִיבוּן וִיהַךְ לְהֵיכְלָא דִי-בִירוּשְׁלֶם לְאַתְרֵהּ וְתַחֵת בְּבֵית אֱלָהָא"[11].

וינח כורש את "הדכרונה"[12] הזאת למשמרת בבית גנזי המלך אשר במדי, ולבני ישראל אשר בכל מדינות מלכותו, העביר קול וישלח ספרים ככתבם וכלשונם וברוחם לאמר:

"כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא-פָקַד עָלַי לְבְנוֹת-לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה: מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת-בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם: וְכָל-הַנִּשְׁאָר מִכָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר-הוּא גָר-שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם-הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם"[13].

וימהר המלך כרש, ויקם את דברו ויצו את מתרדת שר האוצר, ויוצא לזרבבל את חמשת האלפים וארבע המאות כלי הכסף והזהב, אשר הביא נבוכדראצר מבית ה' אשר בירושלם בבלה[14], ויתן על ידו רשיון לכרות עצי ארזים מן הלבנון לבנין הבית[15].  ויקומו ראשי האבות ליהודה ולבנימן, וראשי אבות הכהנים והלוים, ויחזקו את העם לעלות עמהם ארצה ישראל.  ויתנדבו אנשים רבים לעלות, אך רבו מהם האנשים אשר חסה עינם על רכושם, אשר רכשו בבבל, ותערב עליהם ארץ גלותם ולא עזבוה, אך גם אלה אשר נשארו בבבל תמכו בידי אחיהם בעין טובה מאד, בכסף ובצדה לדרכם, ובבהמות לרכוֹב ולטעון עליהן[16].  וראשי האבות כוננו את "אוצר המלאכה" להביא שמה איש איש, את נדבתו לבנין הבית.  ויביאו הם את ראשית נדבתם עשרים אלף דרכמוני זהב, ואלפַּיִם ומאתים מָנִים כסף וכמספר הזה נתנו יתר העם.  ויתיצבו עשרה אנשים מזקני ראשי האבות[17] בראש העם, ויתנו עליהם את זרבבל הנשיא לבית דוד, ויקדשו לכהן גדול את יהושע בן יהוצדק, בֵן לשריה הכהן הראש אשר המית נבוכדראצר ברבלה[18] ויתאספו עליהם ארבעים ושנים אלף ושלש מאות וששים נפש מישראל ומן הכהנים ומן המשוררים והשוערים, אשר מבני הלוים, ומן הנתינים ומבני עבדי שלמה, המה בני שארית העם הנותר מן הכנעני והאמורי, מלבד עבדים ושפחות שבעת אלפים שלש מאות ושלשים נפש, ומאתים משוררים ומשוררות, בתוך המחנה.  ויעל עם קהל הגולה כשמונת עלפי נפש בהמה, סוסים ופרדים, חמורים וגמלים, וישאו העולים עליהם את נשיהם ואת טפם ואת קנינם.

וארץ ישראל, אשר נָשַׁמָה מיושביה כל הימים האלה למיום גלות שארית יהודה[19] מעליה, לא היתה נופלת בגורלה המר מכל הארצות אשר סביבותיה.  כי כוס החמה אשר מסך ירמיהו להשקות את הגוים[20], עברה על שכני יהודה הרעים רק שנות מספר אחרי גְלוֹת העלובה הזאת מארצה.  ומרביתם שתו וישכרו ויקיאו ויפלו ולא הוסיפו קום עוד לעולם כדבר, אשר חזה להם הנביא[21].  ועמון הקטן בגוים, אשר התנשא לרשת את ישראל ויצר את שארית יהודה בנכליו, ויסב בנפש גדליה בן אחיקם, ומואב אחיו שתו את הכוס לראשונה, כי בעבור נבוכדראצר ומחנהו מצרימה, בשנה החמשית לגלות צדקיהו הכה שתי הממלכות הקטנות ההן[22].  ויראו בני הקדם הנוסעים בעדר, כי כשל כחן מאד, ויפשטו על חרבותיהן כרדת העיט על הפגרים, וישיתו אותן לבז ולמשסה וישבו בהן ויירשוה[23].  וישמד מואב מעם[24] ושם עמון לא נזכר עוד בגוים[25].  ותהי לו עוד שארית נדחה ברבת בני עמון אשר היתה למוקש ולמארב לישראל עוד ימים רבים.  גם ממלכת פלשת, אשר הכשיל פרעה נכה את כחה[26], היתה למבוסה ולמרמס לחיל הכשדים השוטף בארץ בימי מלחלמותיהם בצור ובמצרים וַתִּשְׁבַּת מגוי וממלכה[27].  ותהי אשדוד העיר האחרונה אשר ישבו בה שרידי הפלשתים, עד כי נקראו הפלשתים למן היום ההוא "אשדודים" ושפת פלשת  אשדודית"[28] ותהי שארית פלטי הגוים לאספסוף נבזה, אשר לו שם לו בעמים.

וצור הרוכלת הנוכלת, אשר באין עיניה ולבה בלתי אם  אל הבצע, שמחה לאיד בת יהודה, באמרה לרשת את סחרה, לא נהרסה עוד ממעמדה, אך גם כבודה גם כחה סר מעליה.  כי עוד לא נרפאה מן המכות, אשר חלו בה מלכי אשור, והנה נבוכדראצר שם עיניה בה, ויפרץ בה פרץ על פני פרץ בהלחמו בה שלש עשרה שנה, עד כי היתה למסוס נוסס.  ובדעתה את רפיונה, שמה את עֹל כרש מלך פרס על שכמה ותשבות מהיות גבירה, ותהי למדינה אחת בתוך המדינות הרבות אשר לפרס, ולא הוסיפה עוד להשמיע קולה בסוד העמים[29].  ומצרים, אשר הֻכתה מכות גדולות ונאמנות מיד נבוכדראצר, וכל עוד נפשה בה, היו עיניה רק אל תוכה.  ובכן מתו או דלו כל העמים השאטים את ישראל מסביב.  ולוא שכנו רק המה ופלטיהם בסביבות הארץ וגם בתוכה, כי עתה לא נפלאה מחמשים אלף בני הגולה לעלות על הארץ הנשמה הזאת בטח, ולרשתה ולא מצאה יד שכניהם לחבל את מעשה בני ישראל.  אך גוי קטן מאֻסף מגולי המון עמים שונים, אשר הושיבו שלמנאסר ואסר הדון מלכי אשור באפרים, ואשר יקָרא בפי ישראל בשם הכותים קם לשטן לישראל בשמעו, כי הולך הוא וְקָרֵב לרשת את נחלת אבותיו.  העם הזה היה שוקט על שמריו, כי החזיקו הכותים בעיר שמרון ויבנו חומה בצורה סביבותיה, ויחזיקו גם בערים רבות אחרות הקרובות אליה ויאחזו בהן וישבו בהן[30] ויעשו חיל ויעשירו מאד בימי שבתם בארץ אבותינו[31].  וישם הגוי הקטן את לבו, לשית את ידו עם האספסוף, הלא הוא המון פליטי עמון, מואב ופלשת ובני קדר המתגורר בארץ להיות לצנינים לישראל על כל מדרך כף רגל.  וירבו הימים מאד, עד אשר נתן ה' כח לישראל, להכריע את האויב הזה תחתיו.

ויען כי היו המון הנכרים המשוטטים בארץ ילידי גוים שונים, קראו בני ישראל למן העת ההיא לנכרים "גוים" ולאיש אחד מהם "גוי".

ויבאו בני ישראל קהל הגולה את הארץ הקדושה, אשר נשאו את נפשם אליה זה כמה (3224–536) ואיש לא התיצב לפניהם לשטן, בלתי אם הכותים, אשר לא נתנום עבור את גבולם[32].  ואין עוד יודע כיום אם פרצו אבותינו להם דרך ביד חזקה או  שטו מעליהם ויעבורו.  אך למן היום הוא ידעו שבי הגולה, כי האנשים האלה צרי יהודה ובנימן הם, ולא נתנו להם לגנוב את לבם בחלקת שפתם ובערמתם.  ויבאו בני ישראל ויאחזו מנחל מצרים, אשר בקצה גבול נגב הארץ עד כזיב[33], היושבת על חוף הים בין עכו ובין צור.  ויתילדו בה למשפחותם ותשב משפחה ומשפחה במקום אשר ישבו בה אבותיה לפני גלות הארץ[34].  וישמרו את טהרת מולדתם מאד[35], ולא נמצאו בתוך כל הקהל בלתי אם כשש מאות וחמשים נפש, אשר לא יכלו להגיד בית אבותם[36].  ויקרא לבני ישראל אשר נאחזו בארץ בבואם מגלות בבל: "עולי בבל", ולאבותיהם אשר נאחזו בימי יהושע בן נון "עולי מצרים"[37].  ויהי זרבבל לפחה ולראש לכל בני עמו יושבי ארץ אבותיו ויקרא שם פקודתו זאת בפי מלכי פרס ושריהם "הַתִּרְשָׁתָא"[38].  ויהי זרבבל איש נדיב לב וירם לאוצר המלאכה, אשר לבנין הבית, אלף דרכמוני זהב וחמשים מזרקי כסף וזהב ובגדי קדש לחמש מאות ושלשים כהנים[39].  וגם איש חכם לב היה, חרוץ ומבין חידות היודע להתהלך עם מלכים ושרים[40].  וימשול זרבבל על ישראל בשם מלך פרס, אשר לא בקש מהם דבר, בלתי אם להיות נאמנים לו, ולהעלות לו בידי הפחה, את המסים מדי שנה שנה.  והמִסִים אשר שמה פרס על עבדיה, שלשה היו, ושמותם "מִנְדָה, בְּלוֹ וַהֲלָךְ"[41] אך לכל דבר העם פנימה, יסד לו זרבבל סוד "ראשי האבות"[42] אשר הוא ויהושע בן יהוצדק היו בו היושבים ראשונה.  וגם טבע העדה השבה מבבל, הכריע להנחיל לכהן הגדול, כסא כבוד על יד המושל, כי בדכרונה הארמית והמכתב העברי, אשר הם הם מקור כל דברי החסד, אשר הטה כורש לבני ישראל, לא נזכר בלתי אם רשיון עבודת האלהים לקהל הגולה כטוב בעיניהם, במקום הקדוש להם.  ובאחוזה אשר עבודת אלהים היא כל ראשיתה ואחריתה, הלא תהיה יד הכהן ראשונה.  אך על זרבבל לא גדלה תפארתו, יען כי זרבבל היה גדול בעיני המלך, וגם בעיני העם לא גדל כבוד בית אהרן על כבוד בית דוד.  וַיֵּחָשֵׁב גם בעיני הנביאים אשר קמו אחרי שוב ישראל על אדמת אבותיו, זרבבל התרשתא לראש, ויהושע בן יהוצדק הכהן למשנהו.  ויהי כי נמשל קהל הגולה למנורת זהב, וידמו את זרבבל ואת יהושע לשני זיתים הנטועים לה מזה ומזה, ויאמר לזרבבל הזית, אשר מימין המנורה וליהושע הזית אשר משמאלה[43].  ויהיו שני השרים האלה כשני ראשי העם, אשר משמרותיהם חבוקות ודבוקות יחד כתאמי-בטן: "זרבבל בן שאלתיאל פחת יהודה ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול"[44] ויאָמֵר עליהם "שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ"[45].

ומכשירי עבודת הכהונה, הלא היו הכהנים והלוים.  אפס כי מן הכהנים לא עלו בלתי אם ארבעה משמרות, הלא המה בני ידעיה, חרים, פשחור ואִמֵר[46], ועשרים משמרות נשארו בארץ גלותם בבבל.  ויהי מספר הכהנים העולים ארבעת אלפים מאתים ושמונים ותשעה[47] ויתילדו גם הם למשפחותם ולבית אבותם, כי הכהנים, אשר לא מצאו את כתבם המתיחש נְגואלו מן הכהונה ויאסר עליהם לאכול מקדש הקדשים[48].  ומן הלוים לא עלו בלתי אם שלש מאות וחמשים נפש[49], אין זאת כי רוח הלוים, אשר רפתה מעל עבודת ה' בימי מנשה מלך יהודה[50] לא שבה אליהם עוד, ותהי כרוח תרדמה נסוכה עליהם.  אך במתי מעט אלה היו נפשות יקרות מאד, הלא המה המשוררים לבית אסף[51]. ותהי המתכנת זרה מאד, כי מן הכהנים, אשר הלוים היו רבים מהם במספרם מעולם פי כמה וכמה, רבו מספר העולים על מספר עולי הלוים, שתים עשרה ידות.  וגם הנתינים נוספו על הכהנים ועל הלוים, לעבוד את העבודה הגסה בבית המקדש, אחרי הבנותו, לחטוב עצים ולשאוב מים[52].

ויהי אך תקעו משפחות שבי הגולה איש את יתֵדו בעירו, וימהרו כלם ויאספו כאיש אחד ירושלמה, ויקם יהושע הכהן ואחיו הכהנים וזרבבל הנשיא ואחיו, ויבנו בעצם ידיהם את המזבח על הר הבית במקום, אשר היה בנוי בידי שלמה מלך ישראל[53], כאשר הורו להם הנביאים אשר עלו עמהם, כי יעלו לרצון זבחיהם, אך כי לא נבנה עוד הבית לה'[54].  ויחנכו את המזבח ביום מקרא קדש באחד לחדש השביעי[55], הוא יום ראש השנה (3225–535) וישימו להם לחק, להעלות יום יום את עולת התמיד בבֹקר ובערב ולחדשים ולכל מועדי ה'.  וישמרו להקריב במועדם בחג הסכות את העולות במספרם כמשפטם, ותכון עבודת המזבח[56].

ואחרי עבור ימי החג שמו ראשי העם את לבם, להכין את כל צרכי בנין הבית ויפתחו את אוצר המלאכה וישכרו חוצבים חרשים.  ויבאו בברית עם הצורים והצידונים להביא עצי ארזים מן הלבנון אל ים יפו, על פי רשיון המלך כרש אשר בידם.  ויתנו להם בשכרם חטים יין ושמן ככל אשר נתן שלמה לחירם מכֹלת תחת כסף[57], כי מעולם נחשב הדגן התירוש והיצהר בעיני הצידונים למיטב סחר ארץ ישראל, ובהם היתה משכרתם רבה[58] על כן נבחרה להם הסחורה הזאת מכסף.

ואת החדש השני הוא חדש אִיָר, אשר בו יסד שלמה מלך ישראל את הבית הראשון[59], יעדו עולי הגולה ליסד את הבית השני.  ויפקידו את הלוים, אשר לא נמנו את המשוררים ואת השוערים[60] מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על עושי המלאכה.  ויהי ביום הִוָסֵד בית ה', ויעמידו את הכהנים בבגדי קדשם ובחצצרות, ואת המשׁוררים בני אסף הלוים במצלתים להלל את ה' בשירי דוד.  וזרבבל ויהושע ירו את האבן הראשה[61], ויריעו כל העם תרועה גדולה מאד, כי זכו לראות את ישראל שב לכבודו מימי קדם.  אך שמחת בני הנעורים ערבה מאד לקול בכי הזקנים, אשר ראו עוד את הבית הראשון בתפארתו, ותהי כל התכונה הזאת דלה בעיניהם מאד[62].

והקול נשמע עד למרחוק, כי בונים בני ישראל היכל גדול לאלהיהם.  אז נבהלו "צרי יהודה ובנימן" הלא המה הכותים כי ראו כי תרום יד העם, אשר לו המשפט בארץ הזאת. הן גם בכוֹנֵן בני ישראל את המזבח, התנכלו הגוים הקטנים האלה להפיל עליהם אימה ופחד[63], אך בכל זאת לא גדלה עוד חמתם, כי אמרו במה קטנה היא, אשר כמוה תרבינה בכל הארצות, מבלי תת הוד והדר על המזַבחים עליה.  אך בשמעם כי היכל גדול הם בונים, חרה להם עד מות.  ותהי ראשית עצתם לעלות ירושלמה ולהחליק לשון אל ראשי האבות לתתם לשית עמם ידם בבנין הבית, באשר גם הם עובדים את אלהי ישראל, כי אמרו בלבם תהי נא ידנו בבנין וידענו לחבל את מעשה בני ישראל.  אך עצתם לא עמדה להם, כי זכרו בני ישראל את איבתם בעברם דרך ארצם[64], ובדברים מעטים וברורים פטרו אותם זרבבל ויהושע וראשי האבות וישיבו פניהם ריקם.  ויראו הכותים, כי בחלקת פיהם לא יוכלו לישראל, וישיתו ידם עם פלטי הגוים, אשר פשטו על הארץ בימי הָשַׁמָה ויתהפכו צרי יהודה בתחבלותיהם, יש אשר התלקטו איש איש אל מיֻדעו מבני ישראל, להרך את לבו, למען רַפּוֹת מעט מעט את ידי כל הקהל, ויש אשר הערימו עצה להבהיל אותם פעם בפעם בפחד פתאום.  אך את כל לבם שמו להטות בשחד, את לב האחשדרפנים ואת יתר שרי המלך, אשר בארץ הזאת הנקראה בפי מלך בבל "עבר הנהר"[65], לבלתי מהר למלא את פקודת כרש, אשר פקד עליהם לחזק את ידם בבנין הבית[66].  והמלך הנדיב הזה, היה אז תפוש במלחמותיו הרבות, מבלי היות אזנו פקוחה לשמוע ריב עמים.  ותקצר יד בני ישראל לבנות את הבית מפני המכשולים, אשר שמו צרי יהודה ובנימן על דרכם ותעשה המלאכה ברפיון ידים.  בכל זאת לא אספו בני ישראל את ידיהם אל חיקם ויבנו את העיר ואת חומתה[67] כי בכל המוקשים, אשר שתו להם אויביהם, לא ערבו את לבם להפריע אותם ממעשיהם ביד רמה, בדעתם, כי המלך מגן להם.

אך בשנה השמינית ליסוד בית ה', מת המלך כרש (3230–530), ובנו אחשורש, אשר יקראו לו סופרי העמים כמביז, עלה על כסא אביו; אז נשאו צרי יהודה ראש, כי ככל, אשר היה כרש נדיב ורחב לב, כן היה כמביז בנו צר עין.  וידעו הכותים, כי הפעם תצלח בידם להכות את בני ישראל בשוט לשון מכה רבה.  ויוסדו צוררי ישראל לאגודה וישימו בראשם שלשה אנשים ושמם בִּשְלָם, מתרדת וטבאל, ויכתבו בשפת ארם שטנה אל המלך כמביז בידי רְחום וְשִׁמְשַׁי בשם כל המון פלטי העמים הקטנים, אשר תלאה לשון הקורא להביע את שמותיהם המבוהלים.  ויערכו לישראל דמות עם בוגד ופושע וישימו נגד פני המלך את הרעה הצפויה אל ממלכתו מידם.  ותצלח מזמתם הרעה, כי הטה המלך הקשה את אזנו אליהם, וימלא את ידם להפריע את בני ישראל ממעשיהם.  ויהי בבא דבר המלך ובהקראו לפני רחום ושמשי, ויצאו דחופים ומבוהלים, ויבאו לירושלם וישביתו את בני ישראל מעבודתם ביד חזקה ותשבות העבודה ומים רבים.

למראה התעלולים האלה, אשר עוללו הגוים ברשיון מלך פרס, כהתה רוח העם מאד.  וצוררי ישראל הריעו ויקחו להם קרנים ויתברכו בלבבם, כי בא היום אשר קוו.  ויכבידו הגוים הקטנים, הנקלים והנבזים האלה את ידם הקשה על בני ישראל, עד כי "איש לא נשא ראשו".  ויחשבו מחשבות כל היום לזרות את קהל הגולה ולגרשם מן הארץ[68] ויציקו לבני ישראל ויצרו את צעדיהם בארץ אבותיהם, ככל אשר מצאה ידם.  ויארבו להם בדרכים ותהי יד גוי בגוי.  וירב החמס בארץ[69].  ותאצל רוח כהה מאד על העם ותרפינה ידיהם.  ותהי המשכרת מעט מאד, ולא היה שכר לאדם ולבהמה[70] ולא ברכה בכל יגיע כפים[71], והאיש אשר השתכר, השתכר אל צרור נקוב[72].  גם השנים היו שנות רזון וחורב, הזרע היה רב והקציר מעט, כי המעט כי כלאו שמים מטל, הֻכתה הארץ בשדפון ובירקון ובברד.  הגפן חדלה את תירושה, והעת לא נתן את פריו, במקנה הצאן והבקר רבה המשכלת והגזה לא הצליחה[73] והריש והעוני פרעו מוסר ויהיו אנשים, אשר השחיתו דרכם בימים ההם[74].  וחכמי העם הבינו בספר דברי ירמיהו, והנה לא מלאו עוד שבעים שנה מיום גלות הארץ[75] ויאמן כל העם, כי לא באה עוד עת בית ה' להבנות[76], ויתעלמו מן הדבר הקדוש, אשר נשאו אליו כל לבם ונפשם בראשונה ויתעו איש לעברו[77].  וראשי העם וגדוליו נָזֹרו איש אל ביתו וידיהם לא עשו תושיה[78] ויהיו כל ימי כמביז, גם ימי כרש למן היום אשר החלו צוררי ישראל לחבל את מעשה ידיהם, ימי אין חפץ ואין מעשה.

אך רוח ישראל לא שקטה גם בעת ההיא[79] כי איוב האחד משלשת אנשי המופת בגלות בבל[80], כתב ספר, אשר אין כמהו לחכמה ולתפארת.  וייצר ברוח קדשו צלמי נפשות וישם בפיהם דברים להוכיח, כי נעלה חכמת שֵׁם ועבר[81] מאד, אפס כי אין ערוך גם לה אל תורת החסד, אשר נתן ה' לבני אברהם, יצחק ויעקב.  ויעבר בחזון דמות צדיק כביר מימי קדם, יושב בארץ עוץ איוב שמו, ירא את אלהים מאד ומלא ברכת ה'.  כי מימי נעוריו היו לאחדים בידו, עשר וחכמה, גדולה וצדקה, כי ברך ה' את מעשהו ומקנהו פרץ בארץ[82] ויקן בכסף מלא גם שדות וכרמים[83] ויעשר מכל בני קדם[84] ויהי ביתו מלא דשן ומעדנים[85].  ובכל זאת היה המעט ממנו, כי נער כפיו מכל בצע, אשר לא כרת הוא, ובכל עשר נעלה נפשו ויהי טהר ידים וטהור עינים מאין כמוהו[86] כי גם בעֹשר, אשר עשה בנקיון כפיו לא גבה לבו ולא שם את הונו מעוזו ומשושו[87] ויהי כל ימיו "איש תם וישר, ירא אלהים וסר מרע"[88] וישמור את תֹם דרכו מכל משמר ולא הרפה ממנה כל ימי חייו[89].  ותתעב נפשו כל דבר עולה שוא ורמיה[90]  ויצור את לשונו מכל רע ולא חטא בשפתיו גם בבוא עליו צרה, אשר כשל כחו לעמוד בה[91] ויחשוב לנבלה ולחטאת לא יוכל כפרה, לשלוח פיו ברעה ביום צרה[92].  ויעצור ברוחו לבלתי לכת אחרי עיניו ואחרי לבו.  ויטהר הגיון לבו מאד[93].  וישם את לבו לשמור את בניו ואת בנותיו העליזים מחטוא גם בקרב לבם[94]. וצדקתו הרבה לא היתה רק מקירות לבו וביתה, כי המו מעיו אל כל קשה יום ואיש מצוק[95].  ויהי למעוז ולמחסה לעני, אב לאביון ויתום ומגן לאלמנה, עינים לעִוֵר ורגלים לְפִסֵחַ[96].  ויהי שלחנו ערוך לרעב ומלתחתו פתוחה לערום, ומעונו בית מרבית ליתום[97] ומלון לאורח[98].  ויוקר מכל יקר את כבוד משפט כל האדם, באשר הוא אדם, וַיִכָּבֵד בעיניו העבד והאמה כהכבד האדון והגבירה ויחשוב לעון פלילי ולגאות גסה לאיש להתנשא עליהם במאומה, ויתן להם גם להועיד אותו למשפט, בהיות להם ריב עמו.

   אִם-אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי                     וַאֲמָתִי בְּרִיבָם עִמָּדִי.

   הֲלֹא-בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ                       וַיְכוּנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד[99].

ותפג לו גם מרת המות בזכרו, כי בכל רעתו נמצא בו דבר טוב, כי שם הוא קץ לשלטון האדם באדם לרגז הרשעים ולעמל האמללים, לבתי הכלא ולנוגשים, לאכזריות ולעבדות[100].  ובהיות הצדק נעלה בעיניו, הרבה מאד מכבוד נפשו ומשלומה, לא שנא את משנאיו ולא חרש עליהם רעה[101] ולא גדלה נפשו בעיניו לכסות את פשעה[102].  על כן כבדו אותו אנשי מקומו מאד, וישתו בצמא את דבריו, ויהי להם ליועץ[103] ולשופט יושב ראש[104].  ויכבד את ידו החזקה על עושקי דלים רוצצי אביונים וייסרם כדי רשעתם[105] ויהי מושבו נכון ליד שערים לפי קרת וכל העם מקטן ועד גדול, מנער ועד זקן, נגיד ושר נצבים לפניו חרדים אל דברו מבלי הוצא הגה מפיהם[106].  וגם בְּהָאֵר איוב את פניו אל הנצבים עליו, לא ערבו את לבם להאמין, כי יעלה בגורלם כבוד גדול כזה[107].

ויהי היום ויתן ה' את איוב עבדו ביד השטן למען נסותו היחזיק בתֻמתו בבוא אליו צרה אם לא? ויבא עליו השטן שכול, ריש וחלאים רעים, ויהי בראותו את הרעה הגדולה, אשר באה עליו, ויפל ארצה וישתחו ויקרא: "ערם יצאתי מבטן אמי וערם אשוב שמה, ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מברך"[108] ויגער בשאתו על בלי ברכה את ה' על הרעה הבאה מידו ככל אשר יברך איש על הטוב, אשר יתן לו ה'[109].  והתחלואים, אשר חלו בו לא מהרו לסור ממנו, כי הלכו הלוך ופשה, פניו חמרמרו[110] עורו רגע וימאס[111] עינו כהתה[112] מעיו רֻתחו[113] עצמו דבקה בעורו[114] וכליותיו כמעט כלו בחיקו[115].  לרגלי המכאובים האלה הֻכה גם לבו, כי נתקו זמותיו[116] ורוחו חֻבלה[117], עד כי נדדה כל שנה מעיניו, ויהיו גם לילותיו עמל ונדודים[118], ומדי עבור תנומה קלה על עיניו, החלו חלומות וחזיונות להציקו[119] ולערוך לנגדו בעותי אֱלֹהַּ[120], עד כי בחר מחנק לנפשו[121].  ויהי המעט ממנו כל המכאובים והמצוקות האלה, אשר עכרו את שארו ואת רוחו, והנה צרה קמה עליו גם מחוץ גם מבית, כי האנשים הרעים, אשר מפיהם השליך טרף ויצל עשוקים מידם, בהיותו שר ושופט, קמו עתה לצחק להתל ולהתעלל בו[122] ויבאו אליו אגֻדות אגדות כאלה, ויחנו על יד אהלו ויעיקו ויציקו לו[123].  ובזויי עם אשר קנאו בעוד קרנו רמה בגאון מולדתו, מצאו להם ידים בימי עניו, לשום עליו את חתיתם גם המה[124].  ובעוד חברי הפוחזים מְצֵרים ומריעים לו מחוץ, פשעו בו עבדיו ואמהותיו מבית ויגדילו עליו עקב[125] ויפרדו מעליו כל אוהביו ורעיו, ויהפכו לו לבוזי צלמו[126], וקרוביו ואחיו, עצמו ובשרו, גם הם עזבוהו וישכחוהו[127] וגם נפש אשתו בחלה בו[128].  ותקטן עוד כל זאת, ויבאו לאיוב "הגדול מכל בני קדם" ימי עֹני[129], כי מקנהו הלא מת כֻּלו ואדמתו הוציאה "תחת חטה חוח ותחת שעורה באשה"[130], ואת מעט היבול אשר נתנו, פשטו אויבי איוב ויבוזו וישוסו אותו וילדיו הקטנים, אשר נותרו לו, רָעֵבו[131], ואויביו המרעים הצרו לאֻמלל הזה ככל אשר יכולו, וישלחו את ידם אל כבוד ביתו לחללו[132], על כן רך לבו מאד ויהי נבהל ונפעם כל היום[133] כי גם שבר רוח נוסף לו על מכאובי בשר.

ויהי כשמוע שלשת רעי איוב, אנשי שם חכמי לב, את הרעה אשר באה עליו, ויחרדו אליו איש מארצו ומעירו, לבא לנוד לו ולנחמו, ויתנו קולם בבכי ויקרעו את בגדיהם בראותם אותו ולא מצאו מלים בפיהם לנסות אליו דבר נחומים.  ויהי מקץ שבעת ימים לשבתם עם איוב על הארץ, מבלי דבר איש דבר, פתח איוב את פיו ויקלל את יום הִוָלדו, וישא את משלו בשפה רוממה מאין כמוה על דבר המות עד כמה הוא נבחר מחיים, בהיות גבול החיים מהומה ומכאובים, חמס ומעשקות והמות בית מנוחה הוא לכל יגעי כח, ויתאונן באזני רעיו, כי לא הֻנח לו כל ימיו, כי גם בימי הטובה הגה אימה, כי יבא לו יום צרה וחשכה, אשר ישים קץ לכל טובו ומגורתו הנה באה לו.

דברי הקללה, אשר קלל איוב בקוצר רוחו את יומו, והדבר אשר התמלט מפיו, כי שבע נדודים ומגור כל ימיו, פן תבואהו רעה נתנו אותו בעיני רעיו, אשר רחוקים היו ממנו ימים רבים, לאיש אשר כל צדקתו היתה רק מן השפה ולחוץ ובקרבו יסרוהו כליותיו ויכהו לבו על חטאותיו.  ולא האמינו עוד בלב שלם אל שמע חסדיו הרבים, אשר שמעו איש במקומו מפי עוברי דרך, אשר מלאו פיהם תהלתו.  ויט לבם אל דברי "הָעֲולים" הרשעים, אשר הרימו קרנם ביום נפלו וינקמו ממנו על "שברי מתלעותם ועל השליכו משניהם טרף", ויהפכו גם באזני רעיו הנאמנים את כל מעשי צדקתו לרשע ויאמינו להם רעי איוב[134] על כן לא הוסיפו עוד רעי איוב להתפלא על אחריתו הרעה[135].  ויהי ככלות איוב לדבר את ראשית דבריו, ויפתחו רעיו גם הם את פיהם ויתוַכחו עמו.  וישאו משליהם חליפות על דרכי ה' וישפכו ארבעתם מעט מעט את רוחם, וילך דברם הלוך וקשה, עד כי היו התנחומות כמעט לדברי ריב.  ויהי דבר אליפז התימני הראשון לדברי שלשת הרעים.  ואליפז איש אשר חכמתו, וחכמת שני רעיו, גדלה מאד בעיניו.  וַיְשַו אליפז את נפשו כאיש, אשר שפכו עליו חכמי הקדם את רוחם, ובדבר הזה הורישו לו גם תבל ומלואה[136] ועל כן קלה בעיניו חכמת איוב[137] הצעיר ממנו ומשני רעיו גם לימים[138] וַיַכְבֵּד עליו כמעט את ידו לקחת מפיו את חקרי הקיונו, כאשר יקח התלמיד את תורת מורהו מפיו, מבלי הֵימִין ומבלי הַשְׂמֵאל[139].  ותהי ראשית שיחתו תוכחה רבה ונמרצה גם יחד, כי לא נאוה לאיש חיל להתרפות ביום צרה[140], וכי יש לצדיק לחסות בצדקתו כי לא תכלה אליו הרעה כתֻמה[141].  אך ראשי דברו, אשר אותם המריץ בכל עז, שנים הם, האחת כי כל הרעה הבאה על איש, רק פרי חטאתו היא, והאיש אשר צדיק הוא באמת, לא תאֻנה לו כל רעה לעולם, ועל פי הדברים האלה יעיד אסון איש ושברו על רשעתו[142], והשנית, כי גדול ה' ולגדֻלתו אין חקר, אך ברוב גדלו לא זכו גם שחקים בעיניו אף כי שוכני בתי חמר, אשר בעפר יסודם, כי נבזו נקלו מאד בקטנם וברפיונם בעיני אלהים, משום עליהם לב אם יאבדו וְיֻכַּתּוּ וִידֻכָּאוּ[143], על כן שוא לגבר לצעוק אל ה' בצר לו[144], כי אז נסתרה לו כל דרך מה'.  ולמען חזק את דברו, כי הצרה הבאה על איוב פרי דרכו הרעה היא, שם את מגורת איוב אשר יגור כל ימיו, לעֵד על דברו, כי אין זאת, כי לא ישרה נפש איוב בו[145].  וגם תלאותיו הרבות עודן מעט, ולא גדלו די העונש הראוי על חטאותיו[146], אשר חטא, בהתברכו בלבבו כי עין אלהים לא תראה את מזמותיו ואת עלילותיו[147].  ותהי העצה האחת לאליפז אשר יעץ לאיוב, כי ישוב מדרכו הרעה, אז יקל ה' את ידו מעליו, ושב עוד לראות טוב[148].

ודברי בלדד השוחי, אשר דבר גם הוא בשם חכמי הקדם וברוחם[149], היו דומים לדברי אליפז התימני, בהמריצו גם הוא את דבר קוטן האדם וזעֵר ערכו בעיני האלהים[150], ובשומו גם הוא את מגורת איוב לאות על דרכיו כי לא טובו[151], ויען כי נקל האדם בעיני האלהים, חרה אפו באיוב על התגעשו מאד על צרותיו, כי במה נחשב האדם ותענגותיו ומכאוביו, כי יערב את לבו, להרגיז ארץ עליהם[152]; אך לעֻמת זה הרבה בלדד להוכיח בשפה ברורה משפת אליפז רעהו, כי טובת האדם ורעתו, פרי צדקתו או רשעתו היא[153] וישא משלו על שַׁלְוַת הרשעים כי לפני כל חציר תיבש, וכל מבטחו בית עכביש הוא[154].

וצפר הנעמתי היה קרוב בדעותיו אל בלדד השוחי.  וישם גם הוא את צדקת איש או רשעתו למקור כל המוצאות אותו בחייו[155], וישא גם הוא משלו על "רננת רשעים" כי מקרוב היא "ושמחתו עדי רגע"[156]; אך הוא פקח את עיניו להתבונן גם אל הדבר הזה, כי הרעה אשר תשיג את האדם, תורת מוסר היא לאיש אשר רוח בו לקנות לב[157].  ולאיוֹב השכיל לענות על ריבות שפתיו כי כל תלונותיו, אשר בעיניו הן מוצקות כהררי עד, כצל תחלופנה, לוא רק פתוח יפתח ה' את שפתיו עמו, כי עין אנוש לא תבחן תעלומות דרכי חכמתו, כי גדלה וגבהה עצמת משפטי ה' ודרכיו מן הדמות אשר יערוֹך אדם להם[158].

את הדברים האלה דברו שלשת הרעים אל איוב, ברוח קשה, ובאמרם לקנא לה', אשר התאונן איוב רע באזניו, לא שמו לב לדבר רכות לאיש, אשר מכאוביו נתנו את דבריו בפיו.  על הדבר הזה חרה מאד אף איוב, אשר בכל צרותיו לא שחה עוד רוחו בקרבו[159].  ויהי כשמעו את ראשית דברי אליפז ויהיו בעיניו, רעיו, אשר באו לנחמו ולשמחו מיגונו כנחל בוגד וכמוצא מים, אשר קוה אליו הנודד הצמא, ובגשתו אליו והנה כזבו מימיו[160].  ויחשוב אותם לאנשים אשר בגאותם מנעו מרעיהם חסד[161] וַיִבז בלבו להעלות על רוחו, כי מידם תבא לרוחו הנדכאה עזרה ותושיה[162] כי רק דבריו, אשר דבר הוא ממעמקי לבו, נחשבו לו לאמרי יושר, אשר אין בהם דופי ועולה[163] ודברי רעיו, ללעג[164] והתולים[165], אשר הוכח לא יוכיחו מאומה[166] רק הכלם יכלימו איש נעלב כמהו[167], ודכא ידכאו את רוחו הנכאה[168].  וַיֵלֶא מאד לשאת את גאותם אשר התגאו להתנשא עליו בחכמתם, וּלְשַׁוֹתוֹ כנער אשר לא למד חכמה מעודו, ויגד להם על פניהם, כי המעט ממנו, כי לא נופל הוא מהם בחכמתו ובדעתו[169], כי גם רואה הוא, כי צפן ה' את לבם משכל, על כן לא רומם לבם[170] ולא טהר, לדעת נפש נענה ואת מכאוביה, וכי כל אמריהם משלי אפר הם, אשר אין רוח בם[171], וכל חכמתם, אשר בה תמצא ידם להתכבד באמת, היא רק להחריש[172], והחכמה הזאת לא תקשה עליהם אחרי כי לא רוח אמת[173] מלאה עוז, תציקם להביע את דבריהם, וגם לאיש לא תצא רעה במנעם את פרי תבונתם, כי כל בער לא יחכם בה[174], ולנפשו אל נא ישיתו לב אם שוגה הוא בדעותיו, כי כל משגהו אליו ישוב, והם לא ישאו בעונו[175].  וגם יראת ה' אשר היתה על פניהם בהוכיחם לו את דרכו, היתה בעיניו כדברי חנף ומשא פנים, אשר פיהם ידבר, ולבם לא כן יחשוב.  וירגז ויקנא מאד לזכר הדבר הזה, כי יערב לבם להתהלך עם אלהים כהתהלך איש חנף עם רעהו[176], ויוסף ויאמר בלבו, ואם גם לה' ידברו אנשים אלה רימה, מדוע זה יישרו לכת עם איש נגוע כמהו בדרך תמים, על כן אין גם תנחומותיהם בלתי אם עמל[177] הבל ומעל[178], אשר לא יקשה גם לאיש כְּבַד לב לשַׁוֹת כמוהן, לאמר, להעתיר במו פיו תנחומים אין מספר, ולבו לא יהגה ולא יהמה מאומה לנפש, אשר אותה ינחם[179].  וקצף גדול קצף איוב על אליפז התימני אשר הוא הרבה לחרף אותו מכל רעיו וימשל אותו לעֵד העומד על ימינו לשטנו, ולהעיד עליו את עֲוֹנוֹ לפני ה' השופט ומיסר אותו[180].  הדמות הזאת אשר ערך לרעיו ומערכי לבם, הרגיזה אותו מאד ותגע את לבו בקרבו לרגעים.  יש אשר מרה נפשו, וַיַשְׁפֵּל את רעיו ויתנשא עליהם בדעתו את בור לבבו, ויבדל בין נהמת לבו ותאות נפשו ובין השאון, אשר העלו הם בדבריהם, ויקרא בגדל לבב: "אולם אני אל שדי אדבר והוכח אל אל אחפץ ואולם אתם טופלי שקר רופאי אלל כלכם"[181] ויזכירם את יד ה', כי נטויה היא על כל דוברי רעה[182], ויש אשר כרגע נהפך לבו וירך, ויחנן קולו ויקרא: "מְלִיצַי רֵעָי"[183] "חנוני חנוני אתם רעי, כי יד אלוה נגעה בי" ויתחנן אליהם  להרפות ממנו ולבלתי יוסיפו להכאיב את לבו הרך והמֻכה בדבריהם הקשים והשנונים[184].  ויש אשר נסה להצטדק לפניהם על קוצר רוחו ולבקש מהם רק את החסד האחד, לתת לו, לשום מעט קט רוָחה לשפוך את שיחו מבלי הפרע אוֹתו[185].  אך כל זאת לא הועילה לְהָשֵׁך את תלונותיהם מעליו, ויוסף להאמין מיום ליום, כי אמנם נכונה מחשבתו, כי צדקתו וענותו היא היא הַשמה אותו, בעיני רעיו הערומים והשאננים ממנו, לשחוק ולבוז[186] וכי אוהביו אלה, הם הכורים שוחה לרגלו[187].  המחשבות האלה אשר חשב על רעיו אשר באהבתם בטח בראשונה, ותהי לו לאכזב המריצו עוד את תלונותיו על ה'.  ויהי ככלות אליפז לדבר את דבריו הראשונים[188], וישא איוב את נפשו רק אל הטובה האחת אשר תמצא את האדם בחיים, הלא היא המות[189].  וישא משלו על ימי החיים כי מעט ורעים המה[190], וכי עמל האדם בחיים עבודת פרך היא, ועל כן יחשבו ימי חיי האדם לימי צבא "שנות שכיר", ויום מלאת ימיו, יום רצון[191] על כן נכסף מאד אל המות, כאשר יכסוף איש לבא ולהגיע אל מחוז חפצו[192].  ותהי רק זאת תקותו האחת[193] בהיות המות החֻפשה הנִתֶּנת לו מעצבו ומרגזו ומעבודתו הקשה, אשר יעבידהו קשי יומו.  ויתעצב מאד על גורל האדם הנקלה והנבזה, כי ישים אליו האלהים הגדול והנורא את עיניו לגדלו ולנסותו, למען ענותו וליסרו[194], ולבקש מידו גדולות אשר נעלו נשגבו ממנו[195], עד כי נבדל הוא לרעה מכל היקום: לעץ מיער יש אחרית ותקוה, ורק לאנוש אין אחרית ואין תקוה[196] וכל חייו הם רק למפגע ולמשא[197].  ויחלט כי שלטון ה' באדם הוא ממשלת חוזק יד וחמת כח, אשר רחמים משחק לה[198], ועינה רעה בכבוד האדם[199] ובצדקתו[200] ובשלותו[201] וכל משוש דרכה הוא, להודיע לבני אדם את קשי כחה, ואת ידה החזקה בהפליאה את מכותיו[202], מבלי הבט הצדיק הוא או רשע[203] ומי יתיצב לפני הגבורה הנאזרת הזאת, אשר זרועה נטויה תמיד ואין כל מעצור לעֻזה ולתקפה[204].  ובמקום אשר הכח לבדו הוא ראש כל מסבי השלטון, ולא המשפט, גם כי יצעק העשוק חמס לא יענה[205] כי הדבר הזה יפלא כמעט כי ימצא לו שם אזן קשבת[206].  הן אמנם כי אם ירשע האדם יענש קשה, אך גם אם יזכה גבר את ארחו לא ינצל מרעה[207].  כי הארץ נתנה ביד השטן אשר הסית את ה' לתת את איוב בידו[208], והוא ירגל בכל איש נקי וצדיק כי צר ואויב הוא לה', וידו תִמָלֵא להרע לו כהרע לאיש צר ואויב[209].  ויען כי תקפו על איוב בצר לו דעות כאלה, אשר לא התאימו עם צדקתו ובור לבבו, היה לו למשא נפש רק הדבר האחד הזה לבא במשפט עם ה' ולהתוכח עמו פנים בפנים כי תם לבבו ונקיון כפיו, היה בעיניו כאיתן לא ימוט ולבו היה סמוך בטוח כי יצא צדיק בהשפטו[210], ובלבבו התברך, כי את צדקתו יתַנו אלהים[211] ואנשים עד דור אחרון[212].  ויט להאמין כי אך אם קרוב יקרב למשפט, והיה ה' בעל משפטו לו לְדַיָן, והוציא הוא בעצם כבודו את צדקתו לאור[213].  ועל כן התכנסו לו הפעם כל הרעות אשר מצאו אותו, רק ברעה האחת הזאת, כי לא תמצא יד אנוש הדלה להועיד את האל התקיף למשפט[214].  תאות נפש זאת להשפט עם ה' ולשמוע את מענהו מפיו, אשר היתה לראש מַאֲוַיֵי איוב, החלה ללכת הלוך וגדול למן העת אשר ראה, כי גם בלדד גם צופר לא יענוהו דברים כאשר עם לבבו[215], ותוחלתו נכזבה לשמוע מפי רעיו החכמים דברים נכונים, אשר יוכיחו לו את הליכות ה' עמו.  ויען כי המעט מרעיו, כי לא הוכיחו לו דבר כאשר עם לבבו, כי אם גם הרעם הרעימו אותו, חם גם לבו בקרבו, ויסר כל מחסום מפיו בהתאוננו רע באזני ה', ויבטא דברים קשים במרי שיחו[216] וינהום לבו כנהמת ים מדי ענותו את רעיו כל עוד לא רפתה רוחם מעליו.  אך בעלות דברי ריב אליפז, במענהו האחרון, עד מרום קצם[217] והמליץ התימני הזה ראה, כי העתיר את דבריו, וכי הרבה לפגוע בלבו הנמחץ, ויתחזק לכלות את דבריו בברכה ונחמה, אז קמה מעט גם סערת לב איוב לדממה, ויחל לדבר את דבריו בנחת.  וכאשר שמע את מענה בלדד אחרי כן, כי חדל מריב, וירא את צופר כי חשך את פיו ולא דבר עוד כל מאומה, חדל גם הוא מעט מעט רוגז, ואמרותיו לא היו עוד כהמון גלי ים סוער, כי אם כפלגי שמן ההולכים לאט[218]  בדברים אשר דבר למן העת, אשר שבתו שלשת האנשים מענות אותו החלו הרעות, אשר נולדו לו בימי צרתו ללכת הלך ושקוע והדעות הזכות והטהורות, אשר היו לו למאורות כל ימי חייו, שבו לעלות ולהראות, ואף כי עוד לא שככה רוחו על שלות הרשעים[219], אשר יגדילו עקב על הצדיקים, בכל זאת החל להעיר אזן על אחריתם, כי מרה היא, כי כל טובם להם לפח ובבוא יום פקודתם, כשבר נבל יוצרים יְנֻפָּצו[220], וכי גם בעוד הרשע מתעדן ופושה בדשן מרעהו, דל חלקו בחיים, אף גם מחלק העני המדֻכא, כי כל תענגותיו מאפס ותהו הם, אם יפלא ממנו התענוג האחד, אשר אין ערוך אליו להתענג על ה' ולאור באור פניו[221].  ואם כל עצם טובו איננו בלתי אם כח ידיו ועשרו, הלא טובה כזאת כחלום תעוף[222], והאנשים הרעים האלה, הם המה הבוערים המוליכים שולל את העם בדרך כסל ורשע, הם הם מורדי האור[223] כי החכמה האחת הנאמנה, היא יראת ה' וסור מרע[224] אשר אותה לא ידעו ולא שמו לב לדעת.  והדברים אשר האריך איוב לדבר על דברי ימי חייו בשלותו, הם מקור חכמה ומוסר ואמרי נעם, אך בכל זאת לא הרפה עוד מראש מאוייו, להוכיח את צדקו ולגלות ריבו לעיני אלהים ואדם.  ובדעתו כי לא יוכל להשפט עם ה' היושב בשמים, התאוה מאד, כי ימצא לו בארץ בן אדם כמהו, איש חכם וצדיק, אשר יטה אזן בנחת ובארך רוח לשמע שיחו וְשֶׁפֶךְ לבו[225], כי למן העת אשר חדלו רעיו לריב עמו, עמדו ולא ענו עוד אותו מטוב עד רע, כי לא מצאו מענה וירשיעוהו ולא יספו לדבר עמו.

אז קם אליהו בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם בן חצרון למטה יהודה[226], איש צעיר לימים, אשר לא גרע עין מאיוב ומרעיו ולא העלים אזן מדבריהם, כל ימי התוַכחם עמו, למוכיח אוהב לאיוב ולמליץ ולמגן לו מפני רעיו, אשר הרשיעוהו בקוצר רוחם, כי עד העת ההיא התאפק אליהו ולא פצה פיו, אף כי הציקתהו רוחו המלאה מלים[227], יען כי הוא איש צעיר, ורעי איוב ישישים, ויאמן בחכמתם באמרו, כי "רוב שנים יודיעו חרמה"[228], אך בשמעו את כל שיחותיהם עד תֻמן, כי נלאו להשיב לאיוב על דבריו בטוב טעם ודעת, ויצא משפט, כי יש אשר יתן בלב עול ימים, חכמה רבה ומזקנים ימנעֶהָ[229].  וישם את לבו לבלתי הכחד את דבריו תחת לשונו, למען שאת פנים לרעי איוב[230], וישא דעו על כל הגדולות, אשר דבר עליהן איוב ורעיו וידבר עליהן בטעם תורת אלהי אברהם וברוחו.  ויוכח גם הוא את איוב, אך בשפה רכה, ורק "על צדקו נפשו מאלהים"[231].  אך על לבו לא עלה להרשיע את הצדיק הכביר הזה, ולחפא עליו דברי רשע, אשר לא היו ולא נבראו.  ומלבד הדבר האחד אשר בו נדמה במדברותיו אל איוב ורעיו, בשֻׂמו גם הוא את היקום למקור חכמה ובינה[232], נבדל מהם בכל דרכי רוחו.  ותהי תחלת מעשהו, לערות עד היסוד ולהפוך משֹׁרש את ראשית תורת איוב ורעיו וכל חכמי הנכר בימי הקדם, כי האדם הוא כאין בעיני האלהים.  ויהי אך החל לשאת מדברותיו וימרץ דברו על אדות רוח האדם, כי בת אלהי עולם הוא:

   אָכֵן רוּחַ-הִיא בֶאֱנוֹשׁ  וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם[233].

   רוּחַ-אֵל עָשָׂתְנִי                        וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּחַיֵּנִי[234].

ועל פי היסוד המוסד הזה, כי יקר האדם בעיני ה' מאד מאד, בהיות נשמתו רוח מרוחו, החל להורות את איוב דעה כי שגה הרבה מאד, במשפטו אשר הוציא, כי נסתם כל חזון לגבר מה', עד כי התגעש מרוב שיחו וכעסו, להועיד את אֵל צדיק למשפט, כי יענהו על שאלותיו, אשר ישאלהו וכי יורהו את הדרך, אשר יתהלך עמו.  ויוכח לו אליהוא, כי בטרם יקרא האדם, יענהו ה', ואך החל יחל איש מנטות מני אורח, יקדים ה' להורות אותו בשפה נמרצה מאד, את הדרך הטובה והנכונה.  ויקרא אליהוא אל איוב ויאמר: "מדוע אליו ריבות, כי כל דבריו לא יענה"[235] ויוכיחהו כי אומן נאמן ה' לאדם וכאב את בן ידריכהו ויורהו "ומי כמהו מורה"?[236].  כי באין אמר ובאין דברים, כי אם במחשבות איש, יתודע ה' אל לב האדם פנימה ובשעפים וחזיונות ידבר אליו באישון לילה, לכלא את רגליו מדרך רעה ולעשות את הטוב והישר[237].  ואם לא תקח אזן האיש את קול הדממה הדקה הזאת, אשר ישמיעהו אלהי הרוחות לכל בשר מתוך מעמקי לבו, ישנה לו את תוכחתו עוד הפעם[238].  אך אם כבד מאד לב האדם, ואל מוסר אשר ייסרוהו כליותיו בלילות, לא ישעה ולא ישמע, אז יחזק עליו דבר ה', ולא יוסיף לדבר אליו רכות מתוך רחשי לב, כי קשות תהיינה תוכחות מוסרו, אשר יתודע אליו במכאובים ובחלאים רעים[239] או בכלא ובשבי[240] או בעוני ובחוסר כל[241] אך "חלילה לאל מרשע ושדי מעול" ומעשות כל אלה מֵאַוַת נקם, כי כל הרעות הבאות מידו תוכחת חיים הן לבעליהן.  וַיְשַׁו אליהוא את הדמות, אשר ערך לדרכי ה' עם האדם, לנגד עיני שומעיו, כאשר הרה והגה אותה מראשית מוצאה עד אחרית תוצאותיה.  ותהי תמצית תורת פיו כדברים האלה, כי אמנם אם יתבונן גבר רק אל גבורות ה', ואל גדלו ואל ידו החזקה, לא יפלא ממנו להחזיק, כי האדיר התקיף הזה יְעַוֵת משפט, כי הלא הכל מידו והכל מעשי ידיו[242] אחרי כי אל אוצר הגמול, אשר ממנו יקח להטיב לאחד מיצוריו, או להרע לו, לא הרים איש תרומה קטנה אף כמר מדלי[243], ואיככה יצוהו פעלו כה תעשה בי, וככה אל תעש, או כזאת וכזאת תתן לי וכזה אל תתן לי.  אך האמנם יֵאָמֵר כן לשליט אשר כל עין תראה בו, כי שופט צדק הוא[244].  הוא בצדקתו לא יכביד עֻלו על איש, עד כי תצר לו לזעוק עליו חמס[245].  ומעולם לא נשא איש ענש על עון אשר לא העוה[246], כי כל דרכיו משפט, אשר על פיהו ידין גוי[247] ואדם[248].  ואם יש אשר למען שמור את נפש הצדיק ממוקשים ומדוחים האורבים לאיש אשר מלא ספקו, יצר ה' את צעדיו והצק יציק לו, תהיה התלאה הזאת העוברת עליו, לישע ולמשען לו[249], כי תשמרהו כל ימיו מחטאה, הרעה מכל הרעות אשר תמצאנה את האדם בכל ימי חייו[250].  כי כל חפץ ה', הוא לזכות את האדם להושיעו, לשמחו ולהצליחו, וחסדו גבר הרבה מאד על קשי משפטו.  והדרך הטובה הזאת, אשר בה יחפוץ ה' להדריך את האדם, לא תתן ולא תוסיף לה' מאומה, כי כל רשעת אנוש וכל צדקתו, תמצא רק את רעהו אם לרעה ואם לטובה[251].  ורק על כן יתודע ה' לדבר אליו רכות מתוך המון לבו, אשר יכהו על כל אָוֶן אשר עשה, או מתוך מכאוב ומחלה, זקים ושבי, למען ישוב מחטאתו והתענג על טוב ה' באור החיים.  ומה זכו ומה טהרו דברי אליהוא, אשר נשא, על המליצה הנוחה והנמרצה, אשר בה ידבר ה' אל האדם להצילו מרעתו ועל פִּרְיָהּ לאיש, אשר ידע להבין אותה ועל חסדי ה', אשר גברו מאד:

   כִּי-בְאַחַת יְדַבֶּר-אֵל וּבִשְׁתַּיִם לֹא יְשׁוּרֶנָּה:[252]

   לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי-שָׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים:[253]

   וְאִם-אֲסוּרִים בַּזִקִּים יִלָּכְדוּן בְּחַבְלֵי-עֹנִי.

   וַיַּגֵּד לָהֶם פָּעֳלָם וּפִשְׁעֵיהֶם כִּי יִתְגַּבָּרוּ:

   וַיִּגֶל אָזְנָם לַמּוּסָר וַיֹּאמֶר כִּי-יְשׁוּבוּן מֵאָוֶן

   אִם-יִשְׁמְעוּ וְיַעֲבֹדוּ יְכַלּוּ יְמֵיהֶם בַּטּוֹב

   וּשְׁנֵיהֶם בַּנְּעִימִים:[254]

   יְחַלֵּץ עָנִי בְעָנְיוֹ            וְיִגֶל בַּלַּחַץ אָזְנָם:[255]

ויהי לנס לתופשי תורת אמת, והדבר אשר הורה בן ברכאל הבוזי בשפה ברורה ושנונה, כי גברה דרך חסדי ה' לבני אדם, אלף פעמים על דרך הדין הקשה:

   אִם-יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי-אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ:

   וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שַׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר:[256]

בדבר הזה הגביר את דעת אלהי אברהם, על דעת אלהי הנכר החשכה והקודרה, וחכמת ימי הקדם הקשה המלאה בלהות וחתחתים.  וישב לאדם את ששון ישעו, אשר לקחו ממנו כהני האָון ומורי השקר, מדור דורים, אשר בצר עינם ולבם, נלאתה רוחם לכלכל, כי רוח אלהים תשא יחד את העזו, ואת הרחמים, אשר כשני הפכים ממעטים איש את אחיו, נדמו בעיניהם.  ויען כי הכח נראה להם על כל מדרך כף רגל, על כן חשבו את רחמי ה' כדבר אשר לא יוכל לעלות גם על לב.  על התורה האכזריה הזאת, התקומם אליהוא ותהי ראשית ואחרית דבריו, כי תכלית גדולת אלהי עולם וגבורתו ועזוזו ותכלית רחמיו טובו וחסדיו, תהיינה בידו לאחדים.

הֶן-אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס[257].

ויכל אליהוא את מדברותיו בדברים האלה הנעלים מאד מאד:

   שַׁדַי לֹא-מְצָאנֻהוּ שַׂגִיא כֹחַ

   וּמִשְׁפָּט וְרָב-צְדָקָה לֹא יְעַנֶּה:[258]

כאשר רך לב איוב לשמע דברי אליהוא ולא מצא מענה בפיו להשיב אותו דבר, אז נגלה ה' אל איוב מן הסערה ויעבר על פניו את כל מערכות צבא השמים והארץ בכל מעשה נפלאותיהם.  אין ערוך ליפעת המראות ולהדר גאונם ואין קץ לרוח החיים, העוז והאורה השופעת והשוטפת מכל אומר ומכל הגה.  האיש אשר ישים לב למליצה הרוממה ההיא, אשר אין דומה לה בכח ובהדר, יאזין קולות אלהים, רֹן כוכבי בקר משמים ממעל, קולות מים אדירים מתחת, יביט מרחבים ומרחקים, מרומים ומעמקים, המין תועפות ושפעת אוצרות, מערכי איתנים ורגשת חיים, חיל וצבאות, אשר תלאה רוח האדם להכיל אותם, אזנו תחרש לשאון קולם ועינו תכהה לברק נגהם.  החזיונות האלה פקחו את עיני איוב, להתבונן גם אל גדולת ה' אשר אין קץ ואין גבול לה, וגם אל חסדו, אשר הוא מפליא אל כל קטון יצוריו, ותקל בעיניו כל חכמתו אשר היתה לו עד העת ההיא, ותהי לו כשמועה מארץ מרחק.

   לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ:[259]

ויבוש ויכלם מאד, כי ערב את לבו לדבר קשות על אדון כל, אשר גם לעֻזו גם לטובו אין קץ.  ויען איוב את ה', אך לא ברוח כביר דבר עוד את דברו, כי אם בבשת פנים וברוח נכאה התודה על הדברים הנמרצים, אשר יצאו מפיו בימי התוַכחו וישפל קולו ויאמר:

   הִגַּדְתִּי וְלֹא אָבִין נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי וְלֹא אֵדָע:[260]

ויתכנסו כל נחומיו, אשר נחם על שיחו, אשר עזב עליו, וכל העליליה אשר עולל לנפשו גאון ה' בדברו מן הסערה, בפתגם אחד "קַלּוֹתִי!"[261].

וירא ה' כי נכנע איוב מפניו, ויפקד את נפשו בידו לעשות בה כטוב בעיניו, ולבלתי התאונן עוד עליו כל ימיו[262].  וינחם ה' על הרעה, אשר הביא עליו.  אך ברעיו חרה אפו, על כי לא ידעו להתהלך עם נפש נענה, ויאמרו למצא חן בעיני ה' בהוסיפם מכאוב על מכאובי הנפש, אשר הואיל לנסותה[263].  וה' שם עוד ידים לצדקת איוב לצאת כנוֹגַה, כי הגיד לאליפז ולרעיו, כי רק בהתפלל איוב עליהם, ישא את עונם, ולא אֵחר איוב להעתיר אל ה' בכל לבו בעד האנשים אשר הרעימו אותו מאד בימי עניו.  אז השיב ה' את שבות איוב, ויברך את אחריתו מראשיתו ויתן לו בנים ובנות כלילי יופי, וישב לו את כל העשר, אשר היה לו, פי שנים, ויוסף לו גם מספר ימיו כפלים ויחי עוד שבעים שנה פעמַיִם למן היום, אשר שב ה' את שבותו.

ויהי ספר איוב, אשר אין דומה לו ביפיו לספר זכרון מזכיר את כל איש ישראל ההולך בדרכי אברהם אביו ומשה מורהו, לבלתי מדוד את מעשה ה' הגדול והנורא, באמת איש קטנה אשר בידו, וגם על העוברות על נפשו בימי חייו לא יוציא משפט על פי הטעם אשר יטעמו חושיו, אשר אינם יודעים דבר בלתי אם את המוצאות אותם, התערבנה עליהם אם לא, כי אם אל ה' אבי כֹל ומחולל כֹל ישא עיניו וזכר כי אף כי "אֵל ישגיב בכחו"[264] בכל זאת אין כחו כלי החפץ האחד בידו, כי ככל אשר דרכו להשליט את כחו על כל מעשהו הדומם, ככה משפטו הוא להדריך את יצירו הנעלה, את האדם, על פי המוצאות אותו.  אשר "ימציאם אם לשבט אם לחסד" ובזכור האיש הנגוע את התורה הנשגבה הזאת, ורוח לו, ורפו מכאוֹביו וה' יושיעהו.

ומלבד התורה האחת הזאת היוצאת מן הספר הזה, אשר מקור חיים ומוסר היא לדורשיה גם בימי רעה גם בימי טובה, אין ערוך לדברי תהלת ה' ועזוזו ונפלאותיו, אשר הביע איוב ושלשת רעיו, בהתוכחם.  אין די מלין עוד כיום הזה בפי אנוש, לחשוף את תעלומות יפי מראות היקום במשכיות חמד, אשר שבצו ידי המליצים האלה במסגרות מלין צרות מאד.  וגבוהה מעל כל גבוהה היא מִדבֶרת איוב, בבקשו את החכמה מאין מוצאה ומה הן שתותיה ומוסדותיה, ובשאלו את כל האיתנים ומצוקי ארץ למקומה, ובהודע לו מפי כל אדירי היקום, כי לא בחקר תהום ונבכי ים, ולא בחקרי תולדות החיה והעוף, אשר בהם יתהללו יודעיהם, תִּמָצֵא חכמת גבר, כי כל אלה, רק מכשירי חכמה המה, אך מבחר פרי תבואתה, אשר רק בו יראה האדם פרי בחיים, אותו ידע לו ה' התוכן את רוחו, וישם את מקומה בקרב לבו,

   וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרַע בִּינָה:[265]

המאמר המלא והנאמן הזה, אשר הוא קְדוֹשׁ דברי איוב יֵחָשֵׁב לראש פתחי שערים לדעת האלהים, אשר הורה אברהם העברי.  אך בכל יקרת תפארתו, איננו בלתי אם מבוא לתורת אברהם אבינו ומשה רבנו, כי איוב אף כי זך וטהור היה מאד, וכל מעשהו צדק ומישרים, לא ידע בלתי אם פחד ה'[266], אולם לשום את היראה ליסוד לאהבת ה' ולכליון נפש אל טובו, אל חסדו ואל אמתו, יעד ה' את אברהם[267] ואת זרעו, ואת משה ואת תורתו[268].  ויהי איוב ואברהם למופתים, לשתי כִּתֵּי עובדי ה'; איוב היה למופת לעובדי ה' מיראתם את גדלו ואת ידו החזקה, ואברהם היה לנס לעובדי ה' מאהבתם אותו בכל נפשם ובכל מאדם[269].  אך בכל זאת כבדו בני ישראל את ספר איוב מאד מאד ויחשבוהו לקדש קדשים.  ויהי בעיניהם כפֵתח דבר לספר התורה, עד כי האמינו, כי משה איש האלהים כתב את הספר הזה ככל אשר כתב את התורה[270].

ככל אשר היתה תורת משה לְמַחָאַת עולם, על עבודת הגלולים והשקוצים, ועל מפשטי העול והאכזריות, אשר נדחו אחריהם כל גויי הארץ, כן היה גם חזון איוב ורעיו הנאדר מאד, למחאה לתעתֻעי רגש האדם, אשר החל להתודע בדורות ההם בקרב עם חכם בארץ מרחק, ברב חֵן ונעם מאין כמוהו, אך ככל אשר גדל חִנוֹ וככל אשר עָצמו נעימותיו, כן הרבה להוליך שולל את אנשי הטעם, אשר נוקשו אחריו.  בארץ יון אשר חָכְמָה מאד, ואשר לא היה לה דבר עוד בימים ההם עם בני ישראל, נוצרה בעת ההיא שירת עצבון[271] אשר פרקיה הם, שיחות נתונות בפי אנשים, אשר יאמר להם מעוללים[272], לְשַׁוֹת בהן על הבמה, בהתוכחם לעיני הקהל, מקרה יקר ונכבד, אשר נקרה בימי קדם, ולעולל לנפש הנאספים עליליה רבה, כאלו ראו עיניהם את עצם המקרה.  לענין לשירה כזאת שָׂמוּ תמיד מחזה איש אמיץ לב, אשר יתפרץ ויתקומם מפני האלהים האדירים, אשר רחם לא ידעו, ואינם רעה בשלות אנוש, והאמיץ, אשר לא יוכל שאת את עשקם ואת רשעתם, לא יחת ולא ישוב מפניהם, עד נָפלוֹ שדוד לפני הָאֵלִים החזקים ממנו.  ומראה עז הנפש הזאת, היא הלוקחת, נפשות קהל הנאספים, בהדר גאונה.

על שירת העצבון הזאת, אשר לא לאמת ולא לצדקה גברה בארץ, בהצדיקה את האדם בריבו, בשומה דרכי האלהים לדרכי רשע ועושק, ובלמדה לאדם להתיאש ולטרוף נפשו בכפו ובשַׁוֹתה את כל עמל איש לבב, לזכות את ארחו, לכליון עינים ללא פרי, ואת כל צדקתו ואת כל גדולתו לזרע קנאות מצמיח קנאת האלהים האדירים הקשה משאול, ובשומה את אחרית כל איש צדיק ואיש חיל, כשלון וכליון, ופרי גמול אלהים אליו, איבת עולם וחמת נקם; על שירת העצבון המכלה את מוסר האדם, ואת כח לבו, מנפש עד בשר, ואשר היא פרי תורת אלהים הרבים, אשר כל יסודתה היא בחזון קנאה וצר עין, אשר תצר עין כל אֱלֹהַּ גם ברעהו; על השירה הזאת היה ספר איוב, פרי חכמת עובדי אֵל אחד, למחאה נערצה ונמרצה עד מאד, בהוכיחה, כי כל תלונת אנוש, אך פרי קצר רוח היא, אשר תפלא ממנה להתבונן, אף אל קצות גדולת ה' וחכמתו וחסדיו ורחמיו, וכי הרעה העוברת על איש, לא מעשה חמה ונקמה היא, כי אם מוסר אב רחום, אשר ייסר את בנו להטיב לו באחריתו וכי אמנם ייטיב ה' לטובים ולישרים.  הספר הקדוש הזה ינחם את האדם בימי עָנְיוֹ, יאמץ את לבו וחִזק את ידיו בימי רפיונו, וישמחהו וימלאהו חיל בימי שמחה וטוב לבב.

עד כמה עולל לנפש הדור ההוא הנדכה, הספר הנעלה הזה, אשר היה למקור חכמה לכל משכיל דורש אלהים, אין לדעת עוד.  אך דבר אחד נקרה בימים ההם, אשר פקח את עיני בחירי העם להתבונן כי עם קטן ודל כמהו בכל עניו וצרותיו, יבלה גוים עצומים וממלכות אדירות, אשר לא האמין איש, כי יבא להן קץ.  מצרים הגדולה והרחבה, העתיקה והאדירה, אשר דמות תפארת עֻזה במלא גדלה, לא משה מנגד עיני ישראל מיום גיחו מרחם, נשברה לפני כמביז ולפני מחנהו כשבר נבל יוצרים (3233–527), וישראל העשוק והרצוץ קם אחרי נפלו, ומתגבר בכל כחו לשוב להיות לעם, מאין פנות אל התנואות ואל התלאות, אשר כתרוהו מסביב, אין זאת, כי אם כח רוחו רב ועצום בקרבו מאד[273].

 

_

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] ירמי' נ, כג.

[2] כח.  ומלת "בציון" אם איננה ענין לציון ממש, שהיתה חרבה בעת ההיא, תנהו ענין לקהל הגולה.

[3] ישעי' מח, כ.  ירמי' נ, ח; נא, ו. מה.

[4] ישעי' מה, ד–ה.

[5] דניאל א, כא.

[6] עולה ממליצת "והוא פקד עלי לבנות לו בית" (עזרא א, ב. דהי"ב לו, כג).

[7] זהו יחוסו המלא (דהי"א ג, יט) וקרוב הוא כי פדיה מת בנעוריו על פני אביו וזרבבל התגדל בבית שאלתיאל אבי פדיה אביו, על כן יקרא זרבבל בן שאלתיאל בשאר המקראות

[8] יש להתבונן כי גם שמות בבלים עלו עם אבותינו כגון: שנאַצַר (דהי"א ג, יח) שַראֶצר (זכרי' ז, ב) ששבַצַר (עזרא א, ח) כי "אצר" הוא שם בבלי כגון "נבוכדנאצר בלשאצר וגם מרדכי" (אסתר ב, ה. עזרא ב, ב.) נגזר משם מראדך" (ישעי' לט, א; ירמי' נ, ב.).

[9] עזרא א, ח. יא.

[10] ה, יד.

[11] עזרא ו, ג–ה.

[12] ב.  ופירושו ספר זכרון "מעמאראנדום דענקשריפט".

[13] עזרא א, ב–ד.  ובפסוק האחרון שבדהי"ב לא נשמרה בלתי אם ראשית דברי המכתב.

[14] ז–יא. ה. יד–טו.

[15] ג, ז.

[16] נחמי' ז, עא–עב.

[17] הנפרטים במלואים ז, ז.

[18] עיין מ"ב כה, יח; ירמי' נב, יד.

[19] דהי"ב לו, כא.

[20] ירמי' כה, טו.

[21] שם.

[22] קדמניות 7, 9 X.

[23] יחזקאל כה, ד–יא.

[24] ירמי' מח, מב.  ובאמת לא נזכרה עוד מואב בדברי הימים הבאים.

[25] יחזקאל כה, י.

[26] עיין ירמי' מז ואת דברינו בימי יאשיהו.

[27] יחזקאל כה, טז.

[28] נחמי' ד, א; יג, כג–כד.

[29] עיין פרשה כו וכז וכח.  ביחזקאל ועיין בספר דברי ימי העמים לשלוסר 114 I.

[30] "באו לים בוסטי (?) וישבו אותה והקיפוה עיר הומה ונסמכו לה עירות הרבה מישראל" (מגילת תענית ח') תחת "לים בוסטי" צריך להכתב ל"סבסטי" (עיין ערכין יד.) והיא "שומרון" שקרא לה הורדוס "סבסטי" לכבוד אוגוסטוס קיסר רומי 5, 8 XV ועל שם עיר שמרון נקראו הכותים בפי הגוים: שמרונים.

[31] קדמ' 9. 4. XI.

[32] "כשעלתה גלות הראשונה הלכו להם למטלות של כותים ולא הניחום". (מג"ת שם) והמאורע הזה היה סבה מספקת לחזקת היותם "צרי יהודה ובנימן" (עזרא ד, א) שהוחזקו בה בעיני ישראל בראשית היות להם דבר עמם.

[33] שביעית ו. א.

[34] "וישובו לירושלם ויהודה איש לעירו". (עזרא ב, א. נחמ'י ז, ו).

[35] משנת "עשרה יוחסין" (קדושין סט) וגמרא בבלית וירושלמית שעליה מקור גדול ומדויק הן לתולדות חלוקי היחס בכללו ולמעמדו בימי זרבבל עד ימי עזרא בפרטו.

[36] עזרא ב, נט–ס.  נחמי' ז, סא–סב.

[37] שביעית שם.

[38] עזרא ב, סג.  ועיין ראב"ע.  ולפי המוכרע מחשבון השנים המדויק "התרשתא" זה והנזכר בנחמי' ז, ע. זרבבל היה וגם נחמי' נקרא כן (נחמ' ח, ט; י, ב.) מפני הצד השוה שבנחמי' ובזרובבל ששניהם היו פחות בישראל איש בזמנו.

[39] נחמי' ז, ע.

[40] דבר זה למדנו מן השמועה המסֻפרת עליו, כי בשאול מלך פרס את חכמיו מה הוא הדבר החזק מכל והמכריע מכל בכל הארץ, זה שם את תאות הנשים לראש כל תקף וזה את היין, עמד זרבבל על רגליו וַיַפְלֵג בשפת יתר בשבח האמת וברוב עזה (קדמ' 5, 3 XI, לקוח מספר האפוקריפי הנקרא ספר עזרא השלישי) ואף כי אין ממש היסתורי בעצם השמועה, תענה אמונת העם, אשר תלה את חכמתו בזרבבל, כי חכם מפורסם היה.

[41] עזרא ד, יג. כ; ז, כד.. ועיין על זה פירוש קדמונינו (ב"ב ח.) ולדעתנו "מִנְדָה" היא "מדת המלך" (נחמי' ה, ד) שנסמכה שם "שדותינו וכרמינו" לאמר המס שאדם משלם מקרקעו לפי מדתו וגדתו.  ובאמת נקרא מס זה במקום אחד גם בארמית "מִדָה" (עזרא ד, כ) ואולי מדת המלך זו, היא "מנת המלך" שאמרו רבותינו (ב"ב) שם.  "בלו" הוא המס המוטל על הדברים הנאכלים מלשון "בָלה" והתעכל ובלשון עמי אירופה יאמר למס זה Accis או Consumtion ועיין אצה"ש. – "הלך" הוא המס המוטל על עוברי דרכים.  וקרוב הוא, כי מס זה נהג במדינות פרס ביותר, כי הם שמו לב ביותר לתקון עוברי דרכים, הם התקינו סדרי דואר ועליהם נזכר גם בדברי קדמונינו על הפרסים "הרבה גשרים גשרנו" (ע"ז ב:) ונסמכה לו "תקנתם גשרים ליטול מהם מכס" וזהו הֲלָךְ.

[42] עזרא ד, ב.

[43] זכרי' ד, ג.

[44] חגי א, א. יב. יד; ב, ב. ד.

[45] זכרי' ד, יד.  ועיין ראב"ע ורד"ק.

[46] עזרא ב, לו–לט.  נחמי' ז, לט–מב.  תענית כז, א.  תוספתא ב, א.

[47] מספר זה עולה מצרופי המספרים של פסוקי עזרא ונחמי' המובאים בהערה הקודמת.

[48] עזרא ב, סא–סג.  נחמי' ז, סג–סה.

[49] יען כי עוצם המעוט גוזמה היא במקום זה, על כן תפשנו פה את מספר המרובה (נחמי' ז, מג–מה) העודף בתשע עשרה נפשות על שלעזרא (עזרא ב, מ–מב).

[50] יחזקאל מד, י; מח, יא.  ועיין דברינו בימי מנשה.

[51] עזרא ב, מא.  נחמי' ז, מד.

[52] כן אנחנו מוצאים אותם נמנים עם הכהנים הלוים המשוררים והשוערים בכלל עובדי בית האלהים "פלחי בית אלהא" (עזרא ז, כד).

[53] עזרא ג, ב.

[54] זבחים סב.

[55] עזרא ג, ו.

[56] ד.  ויען כי עקר עבודת יום הכפורים נעשה לפני ולפנים ובית לא היה, על כן לא נזכרה עבודת יה"כ, במקום שעבודת ר"ה וסכות נזכרה.

[57] עיין מ"א ה, כד–כה.

[58] יחזקאל כז, יז.

[59] מ"א ו, א.

[60] אם יתבונן הקורא היטב בשלשת הפסוקים (עזרא ב, מ–מב.  נחמי' ז, מג–מה) וראה, כי הפסוק השני שבשני המקומות, מונה את משפחות המשוררים והשלישי את משפחות השוערים.  והראשון אינו מזכיר אלא "הלוים" סתם וכנגדם אתה מוצא בפסוק המספר את מנוי הלוים "לנצח על עושי המלאכה" את ישוע וקדמיאל ובתיהם, ששניהם נזכרו בספר היחש בתורת סתם לוים, גם את בני חֵנָדד הנזכרים עמם אין ספק כי מקורבי ישוע וקדמיאל הם ומסתם לוים כי כן נמנה אחד מבניו בימי נחמי' הלא הוא "בנוי בן חנדד" (נחמי' ג, כד) בין "ישוע" ובין "קדמיאל" הלוים (י, י) וגם בני "יהודה" הנזכרים בין המנצחים (עזרא ג, ט) אינם לדעתנו בשום פנים בני שבט יהודה כי אם בני הודַוְיָה (ב, מ) המנוי גם הוא בין סתם לוים.

[61] זכרי' ג, ט.  ועיין רש"י זכרי' ד, ז.

[62] חגי ב, ג; עזרא ג, יב.

[63] ג, ג.

[64] עיין למעלה ודברי מג"ת המובאה שם.

[65] "עבר נהרא" לאמר עבר הדרומי לנהר פרת (עזרא ד, י.

[66] כה באר יוסיפוס את מליצת "וסוכרים עליהם יועצים להפר עצתם" שבעזרא (קדמ' 1, 2 X).

[67] עזרא ד, יב.

[68] זכרי' ב, ד.

[69] יב, ח. י.

[70] שם.

[71] חגי א, יא.

[72] ה. אין זאת כי פחות "עֲבַר=נהָרא" עשקו את העם בראותם, כי סר מעליהם צל מלך פרס אדוניהם

[73] חגי א, ו. ט–יא; ב, טז–יט.

[74] זכרי' ה, ג–ד.

[75] עיין דניאל ט, ב.

[76] חגי א, ב.

[77] ט.

[78] ד.

[79] פסוקי כ–ל בפרשה ל"ד שבאיוב נראים שהם מדברים על מפלת בבל, כאשר יתבאר למתבונן המעמיק, על כן קבענו את חבור זה אחרי מפלת בבל

[80] יחזקאל יד, יד. כ.  הפסוקים האלה יעידו על איוב עצמו, כי גוף של ממש היה, ולא יציר דמיון.  וגם מאמר ר' יוחנן ור' אלעזר "איוב מעולי גולה היה ובית מדרשו בטבריא היה" (ב"ב טו:) גם הוא אין עקרו נדחה בקש.  ומאמר זה והברייתא האומרת: "וחכ"א איוב בימי כשדים היה": לא רחוקים הם בקביעות זמנו מיחזקאל, שגם הוא היה בימי כשדים, וזמן עולי גולה היה סמוך מאחריו והמאמר היקר של "ההוא מדרבנן" שהוא ר' שמעון בן לקיש (ירוש' סוטה ה, ו) "איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה" (ב"ב טו.) "איוב לא היה ולא עתיד להיות" (ירוש' שם), המתקבל מאד על דעת כל איש טעם, לא יצדק בלתי אם על מעשה איוב ולא על עצמו, כאשר בארו בחכמתם: "הוא [איוב] היה ויסורין לא היו", (ירוש' שם) והמלות הערביות הנמצאות בספר זה יותר מבכל כה"ק, יען כי כשדים ארץ גלות ישראל, ששם היה גם איוב, היתה על גבול ערב (עיין בפרק גלות בבל ובהערה שם).

[81] איוב ורעיו בני שֵם ועבר הם על פי סמני מקומותם: "עוץ" (איוב א, א) היא נחלת עוץ בן ארם בן שֵם (בראשית י, כב–כג) או נחלת עוץ בן נחור בן תרח מבני עבר (כב, כ–כא; אליפז התימני (איוב ב, יא) אדומי הוא בשמו וכנויו (בראש' לו, יא) ובלדד השוחי (איוב שם) מבני שוח בן קטורה, אשר ילדה לאברהם (ברא' כה, ב) והשמות הקדושים "שדי, אל, אלוה" יעידו כי נכתב בטעם הימים הקדמונים בטרם נתגלה עוד ה' למשה בש הוי"ה.

[82] איוב א, י.

[83] עיין לא, לח–לט.  ועל זה נאמר ועבֻדה רבה מאד" (א, ג) שכבר בררנו, כי פירוש מלה זו לאנדווירטהשאפֿט" (ח"א 18).

[84] שם

[85] כט, ו.

[86] טז, יז; לא, ז. לט–לט.

[87] לא, כד–כה.

[88] א, א. ח; ב, ג,

[89] ב, ג; כג, יא; כז, ה; לא, ה–ו.

[90] כז, ד.

[91] א, כב; ב, י.

[92] ט.

[93] לא, א. ט; טז, יז.

[94] א, ה.

[95] ל, כה.

[96] כט, יב–טז.

[97] לא, טז–כ..

[98] לב.

[99] לא, יג. טו.

[100] ג, יז–יט.

[101] לא, כט–ל.

[102] לג.

[103] כט, כא–כג.

[104] טז, כה.

[105] יז.

[106] כט, ז–י.

[107] כד.  "יַפילון" הוא לדעתנו כמו "יאפילון"לאמר: יחשיכו–ודבר זה מסכים יותר למליצת "ואור פני" (שם) ועיין רעב"ע ורלב"ג.

[108] א, כא.

[109] ב, י.

[110] טז, טז.

[111] ז, ה.

[112] יז, ז.

[113] ל, כז.

[114] יט, כ.

[115] כז.

[116] יז, יא.

[117] א.

[118] ז, ג–ד; ל, יז.

[119] ז, יד.

[120] ו, ד.

[121] ז, טו.

[122] יט, יח; ל, א. ח–יד.

[123] על ימין פרחח יקומו.. ויסלו עלי ארחות אידם "כפרץ רחב יאתיו" (שם)=יחד יבאו גדודיו ויסלו עלי דרכם ויחנו סביב לאהלי (יט, יב).

[124] לא, לד.

[125] יט, טו–יז.

[126] יט.

[127] יג–יד.  ואחים אלה אחים ממש הם, כי אחים ואחיות היו לו (מב, יא).

[128] יט, יח.  "וחנותי לבני בטני" לדעתי ענין בפ"ע הוא וכך פירוש הכתוב "רוחי זרה לאשתי" ובעוד שהדבר הזה מרעימני מאד, יציקוני געגועי לבָנַי לאמר, לבניו שמתו.

[129] ל, טז. כז.

[130] לא, מ.

[131] ח.

[132] י.

[133] כג, טו–טז.

[134] "וירשיעו את איוב".

[135] לכל קורא ספר איוב ודברי תהלת צדקתו, יקשה מאד איך עלה על לב רעיו לחרף את הצדיק הזה על פניו, ולאמר לו: "רשע אתה" בתחלה בשפה רפה, ואחרי כן בדברים שנונים כמדקרות חרב (איוב כב, ה–ט).  ענין זה יתבאר משני דברים: דבר נדודיו שהתנודד כל ימיו אשר הגיד להם: "כי פחד פחדתי–ויבא רגז" (ג, כה–כו) הרעו את חזקתו בעיניהם, ויחשבוהו כאיש אשר עונותיו הרבים לא נתנו דמי לו (טו, כ–כה ועוד) כאשר יתבאר במשך דברינו ודבר "הָעֲוִילִים" אשר הרבה איוב להתאונן עליהם, הם הוציאו עליו דבה, כי כל מעשה איוב היה רק רע.  ויהי הדבר הזה לפתרון לרעי איוב על הרעה הבאה עליו, ככל אשר היא צריכה לבא על כל הרשעים באחריתם.  ואיוב הבין זאת ויאמר "הן ידעתי מחשבותיכם ומזמות עלי תחמוסו: כי תאמרו איה בית נדיב ואיה אהל משכנות רשעים" (כא, כח–כט) "בשביל הרעה אשר באתני אתם אומרים ראו איה ביתו של זה שהיה נדיב? ואיה אהל משכנות רשעים? כלומר: כמוהו כמוהם ברשעו אבד ביתו" (רש"י).  על זה אני משיב: למה תטו אזן לדברי אויבי יושבי מקומי, אשר הטו את לבבכם לחשוב עלי ככה, "הלא שאלתם עוברי דרך" שהם לא ספרו בגנותי כ"א בשבחי "ואותותם לא תנכרו" (איוב שם ל) "כי ליום איד יחשך רע וגו'" (לא) כן צריך להיות, כי רק הרשע יהיה מזומן לפורענות.  וכי תאמרו אם כן מדוע ייסר ה' אותי, אין זאת כי גם אני רשע, על זאת אשיב "מי יגיד על פניו דרכו" (לא) מי יוכיח את ה' על מעשיו והוא יעשה מה שירצה.  וגם רבותינו החזיקו, כי שוה בעל הספר את איוב הצדיק בכל דרכיו לשופט מטיל אימה יתרה (ר"ה יז.  ועיין רש"י איוב לז, לד) ומדה זו היה כלי חפץ ביד "העוילים" להוציא עליו שם, כי רשע הוא.

[136] ועיין היטב איוב טו, יז–יט.

[137] "מה ידעת ולא נדע תבין ולא עמנו הוא". (ט).

[138] י.

[139] "הנה זאת חקרנוה כן היא שמענה ואתה דע לך" (ה, כז) "אחוך שמע לי וזה חזיתי ואספרה" (טו, יז.).

[140] ד, ב–ה.

[141] ו.

[142] ז–יא; ה, ו.

[143] ד. יח–כא; טו, יד–טז.

[144] דבר זה מתבאר מן הפסוקים הסמוכים אל שני סדרי הפסוקים המובאים באחרונה: לסדר הפסוקים הראשון סמוך מאחריו פסוק: "קרא נא! היש עונך?" (ה, א) ולסדר הפסוקים השני המדבר בענין קוטן האדם יקדמו שני פסוקים אלה: "מה יקחך לבך וגו', כי תשיב אל אל רוחך והוצאת מפיך מלין" (טו יב–יג).

[145] טו, כ–לה.

[146] כב, ד–י.

[147] יא–יז.

[148] ה, יז–כו; כב, כא–ל.

[149] ח, ח–י.

[150] כה, ד–ו.

[151] יח, יא–כא,

[152] ד.

[153] ח, ד–ז. כ–כב.

[154] יא–כ; יח, ה–כא.

[155] יא, יג–כ.

[156] כ, ד–כא.

[157] "ואיש נבוב ילבב ועיר פרא אדם יולד". (יא, יב ועיין רש"י).

[158] ד–ט.  ומלת "כפלים" (ו) אין פירושה דוקא: פי שנים, כי משמשת היא גם ליתרון גדול לאין שעור; "לתושיה" פירושה: לעצמת הדבר כאשר היא.  ותושיה הוא תמיד שם לעצם ההויה ולממשה הפך מן הדמיון.

[159] כאמרו: "כי לא נצמתי מפני חשך" (כג, יז).

[160] ו, טו–כ.

[161] יד. ועיין תרגום ורש"י.

[162] "האם אין עזרתי בי? ותושיה נדחתה ממני: למס מרעהו חסד וגו'" (יג–יד) ושני פסוקים אלה יש לחשוב לענין אחד ויהיה פירושו "נדחה ממני למס מרעהו" לאמר: יצאה ממני, לאיש המונע חסדו מרעהו.

[163] איוב ו, כה. כח–ל.

[164] כא, ג.

[165] יז, ב..

[166] ו, כה.

[167] יט. ג.

[168] ב.

[169] יב ג; יג, ב.

[170] יז, ד.

[171] יג, יב.

[172] ה.  ומי יודע אם לא כִון הסופר הקדוש אל משל הקדמוני שבמשלי שלמה (משלי יז, כח).

[173] איוב טז, ג.

[174] כו, ג.

[175] יט, ד.

[176] יג, ז–י.

[177] טז, ב.

[178] כא, לד.

[179] טז, ד–ו.

[180] על דברי אליפז אשר חזקו מאד בפרשה ט"ו יחזרו דברי איוב (טז, ז–י. ואולי ז–יד) שתחלתם "אך עתה הלאני" (ז) לאמר: עד עתה יכולתי עוד לעמוד בגדפותיהם ובנאצותיהם, אבל עכשו הכשיל אליפז כחי מלעמוד עוד בהן, אחרי כן יהפוך פניו אל ה' להתאונן לפניו ואומר: "ותקמטני (ח): אתה ה' קמטתני לאמר: יסרתני במשפטיך "לעד" היה (שם) והוא אליפז התנשא להיות לעוזר לך במעשה משפטיך ולעד מגיד פשע "ויקם בי" המציא את נפשו להיות קטגור כנגדי ופורט את חטאותי "כחשי בפני יענה" (שם).

[181] יג, ג–ד.

[182] יט, כט.

[183] טז, כ.

[184] ו. כד. כח; יט, כא–כב. כח.

[185] כא, ב–ד.

[186] יב, ד–ה.

[187] ו, כז.

[188] יש להתבונן, כי בפרשה ו–ז שהיא המענה הראשון לאיוב על דברי אליפז הראשונים, מגעגע איוב מאד אל המות (ו, ח=ז, כא) ודברי הגעגועים האלה אינם פוסקים עוד גם בכל הפרשיות האחרונות.

[189] ו, ח–ט. יג. טו.

[190] ז, ו–י. טז; ט, כה–כו. יד, א–ב. כ–כב; טז, כב.

[191] ז, א–ב; יד, ו. יד.  ואם נתבונן היטב נמצא כי מליצת "רצון" הנאמרת על "השכיר" (יד, ו) נוהגת גם על "הצבא" המקביל עמו בדרך כפל לשון (ז, א).  והצבא הזה מצאנו במקום אחר, כי הוא זמן ענש עבודה קשה, וענוי על עון ויום מלאת זמן הצבא, הוא יום רצון שפירושו כפרת העון "מלאה צבאה נרצה עונה". (ישעי' מ, ב).

[192] איוב יד, יג; יז, יד.

[193] יג, טו.

[194] ז, יז–כא; י, ד–ו; יג, כה.

[195] יד, ד.  ועיין ראב"ע ופירוש "לא אחד" אין כח ואיתן בעולם שיוכל לעשות כזאת.

[196] "כי יש לעץ תקוה" (יד, ז)=ותקות אנוש האבדת" (יט).

[197] ז, כא.

[198] ט, כג.

[199] י, טו.

[200] ט, ל–לא; י, ו.

[201] ז, יז.

[202] ט, יג; יז–יח.

[203] כב.

[204] ט, ד–יב. יט; י, ז.

[205] יט, ז.

[206] ט, טז.

[207] י, טו.

[208] ט, כד.

[209] יג, כה; יט, יא.  ודברים אלה חוזרים על קטרוג השטן (א, ט–יא; ב, ד–ה.).

[210] י, ז; יג, יח; כג, י; כד, כה.

[211] טז, יט; לה, לה.

[212] יט, כג–כה.

[213] יג, טז; כג, ו–ז.

[214] ט, יט. לא–לה; יג, כא–כב. כד; טז, כ–כא; כג, ג–ה.

[215] יתבונן נא הקורא כי בפרשה ט ובפרשה י שהן מענה איוב לבלדד, החלו להשמע דברי שאלתו זאת ובפרשיות מענה איוב שלאחריהן דברי בקשה זו מתרבים ומתחזקים, ועד פרשה ט אין זכר להם

[216] ט, כט; י, א; יג, יד–טו.

[217] כב, ה–ט.

[218] יתבונן נא הקורא בדברי איוב מפרשה כ"ג והלאה, ועוד יותר מפרשה כ"ו והלאה, ויכַוְנֵם אל דבריו עד פרשה כג, וראה כי האחרונים נאמרו בנחת ובענוה רבה, אף כי עודם מלאים תאניה ומכאוב והראשונים נאמרו ברוח עזה ונמרצה.

[219] כד, ב–כב.  ודומה פרשה זו בענינה לפרשה כא, ח–לג שאותה השיב לצופר הנעמתי, אשר הפליג ברעת הרשעים בעה"ז.  וישב לו איוב, כי לרשעים טוב מאד בעה"ז ודברי צופר תנחומים של הבל הם (לד) ופרשת כ"T היתה תאניה על רבות טוב הרשעים הדשנים מטובת הצדיקים הדלים בחייהם וביום המיתה שניהם שוים (כג–כו).

[220] כד, כג–כד; לא, ב–ג.  ומלת "רמו" (כד, כד) היא בלשון ערבית: חַכּוּ.

[221] כז, ז–י.

[222] יג–כג.

[223] כג, יג.

[224] כח, כח.

[225] לא, לה–לז.

[226] רם הוא בן חצרון מבני יהודה, מבני בניהם של יעקב אבינו מדור מצרים (רות ד, יט. דהי"א ב, ט) ועיין ראב"ע איוב לב, ב.  ד"ה "ממשפחת רם".  וזהו לפי פשוטו.  ורבותינו, אשר רצו להאיר עין בדברי אליהוא, כי הם מים טהורים ממקור ישראל, אמרו על אליהוא: "זה יצחק... ממשפחת רם: בן אברם" (ירוש' סוטה ה, ו) ואחריהם נמשך המתרגם "מן גנֵסת אברהם" (תרגום איוב שם ורש"י) ודרש זה מוכיח, כי הבחינו רבותינו, כי דעות אליהוא עבריות הנה.

[227] לב, יח–יט.

[228] ז.

[229] לב, ו–ט.

[230] כא–כב.

[231] לב, ב; לד, ה–ט. לה–לז; לה, טז.

[232] לה, יא; לו, כד–לג; לז, א–יח.

[233] לב, ח.

[234] לג, ד.

[235] לג, יג.

[236] לו, כב.

[237] לג, טו–יז.  "ובמוסרם יחתם" (טז) פירושו: ובחבל אשר הוא מוליכם יכלא אותם, ולא יתנם ללכת שובב בשרירות לבם, כאדם המונע את בהמתו מלכת בדרך שאין בה צורך, ומושך את החבל הכרוך על צוארה אליו, כי פירוש "מוֹסָר": חבל כי כן נקודה המם בחולם "וחתום" פירושו: מנוע וכַלוא (ועיין רלב"ג לז, ז).

[238] לג, יד.  ופירוש "לא ישורנה": הוא "ללא ישורנה" לאמר, לאיש אשר לא הקשיב את דבר ה' הדובר אליו בלבו בפעם הראשונה.  ודבר המפרשים, כי רק פעם אחת ידבר ה', ובפעם השנית לא ירצה עוד להביט אליו, מלבד שהוא סותר לשטת המוסר הישראלית, סותר הוא לפסוק מפורש שבפרשה זו עצמה (כט).

[239] יט–כב.

[240] לו, ח.

[241] יד.

[242] יתבונן הקורא היטב בפסוקים אלה לד, יב–טו.  וביחוד במליצת "מי פקד עליו ארצה" (י"ג) השנויה עוד ביתר באור, במקרא אחר בדברי אליהוא "מי פקד עליו דרכו ומי אמר פעלת עולה" (לו, כג).

[243] לד, לג.  ועיין רש"י וראב"ע.

[244] יז–ל.  ומאד נמרץ פסוק טז, שהוא הקדמה לפסוקים הנ"ל, האומר "ואם בינה שמעה זאת" לאמר: ואם יש לך בינה רבה מזאת, שים לבך לדברים הנכוחים שאני אומר לך על דבר צדקת ה'.

[245] כג. ועיין רש"י.

[246] וזהו פירוש, כי אל אֵל האמר נשאתי לא אחבל". (ל"א) כלומר: היוכל איש להתאונן באזני הקב"ה, כי נשא וסבל ענש על דבר שלא חטא. – "אחבל" לשון חטא והפרת מצוה. (עיין ראב"ע נחמ' א, ז ועיין דניאל ו, כג).

[247] לו, לא.

[248] לה, יד.

[249] לו, יז.  ועיין רש"י.

[250] "כי חמה פן יסיתך בשפק" (י"ח) לאמר חמה ורעה רבה היא, אם יסיתך יצרך לחטוא מרוב כל ומשפע תפנוקים, כי פירוש "שפק" היא שפע וספוק שביד העשיר לעשות כל מה שלבו חפץ (כ, כא).

[251] לב, ד, ח.

[252] לג, יד.

[253] ל.

[254] לו, ח–יא.

[255] טו.

[256] לג, כג–כד.

[257] לו, ה.  ועיין תרגום ורש"י.

[258] לז, כג.  ופסוק זה פרשוהו רבותינו חכמי ישראל בחכמתם הגדולה והטהורה לאמתו: "לא מצינו כח גבורתו של הקב"ה עם בריותיו שאין הקב"ה בא עם בריותיו בטרחות, לא בא על האדם אלא לפי כחו" (שמ"ר לד) וכן פירשוהו תרגום, רש"י, ראב"ע, רמב"ן וספורנו. – "לכן יראוהו אנשים" (כ"ד) מתפרש היטב ממקום אחר מפסוק "כי עמך הסליחה למען תִּוָרֵא" (תהלים קל, ד.  ועיין ראב"ע שם) "לא יראה כל חכמי לב" (איוב שם) "לא יראה כל חכמי לב המתחכמים אליו, כי אין חכמתם בעיניו כלום" (רש"י) וחוזר על רעי איוב.

[259] איוב מב, ה.

[260] ג.

[261] מ, ד.

[262] ד–ה.

[263] מב, ז.  ועיין רש"י היטב.  וחטא זה הוא שחטא אליפז ורעיו לפי דעת איוב (יג, ח–ט ועיין רש"י שם) ובדבר הזה, כִּוֵן הסופר הקדוש ללמד לעמו את המדה הטובה, ובלתי התקדש בצרת חברו לאמר: לבלתי הוכיח את יראת עצמו בזה שהוא מצדיק דין על רעהו הנגוע ומכה האלהים ועל מדה רעה זו כבר התאונן המשורר הקדוש "כי אתה אשר הכית רדפו ואל מכאוב חלליך יספרו" (תהלים סט, כז).

[264] נעלה ומרומם עד אין קץ, פסוק זה "הן אל ישגיב בכחו" ובכל זאת "מי כמהו מורה" (לו, כב) לבני אדם את חובתם בעולם.  ובדבר זה מבדיל הוא את האדם מתוך שאר היצורים, כי עליו אינו משליט את כחו המוחלט, כי אם את מדת טובו.

[265] כח, כח.

[266] יג, יא; לא, יד. כג.  ועל כן היה ריב"ז דורש כל ימיו "שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה" (סוטה כז:).

[267] "ישעי' מא, ח.

[268] דברי' ו, ד; יא, א ועוד.

[269] ירוש' ברכות, ט, ה.

[270] בבא בתרא טו.  Tragodie

[271] Acteure

[272] ??????????????????????????????????????????????????

[273] על אבדן מצרים בידי כמביז ואיי היונים אחריו בימי דריוש, נאמרו לדעתנו דברי חגי הנביא (חגי ב, ו–ז), כי מלחמות אלה, היו גם בים גם בחרבה, וגם סוף דבריו (כא–כג) נאמרו על מלחמות אלה.