_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ימי פרס: חזוק מושב ישראל בארצו בידי נחמיה

זאב יעבץ

לתוכן הענינים

 

קנאת הכותים.  בריתם עם האספסוף העמוני והאשדודי ועם הערבים.  סנבלט החורני טוביה העמוני וגשם הערבי.  חיל שמרון.  קשר על ירושלם.  שרפת בתי הכנסיות בכל הערים.  פרצות בחומת ירושלם ושרפת שעריה.  שרפת שערי חומת המקדש וקלקול קשוטיו.  בזה ושבי בכל הארץ.  בטול מעשי עזרא.  לעג וחנופה למכשירים ביד הכותים.  הסגנים שבים מאחרי עזרא ונוטים אחרי הכותים.  חתון הסגנים בכותים "בעלי שבועה".  נביאי שקר שמעיה בן דליה ונועדיה הנביאה.  עוז אגודת הנבדלים ואמונת לבם.  אהבתם העזה לתורש.  אמרותיהם הנעלות.  מסע חנני עירה שושן.  נחמיה אחיו בן חכליה משקה המלך.  רשיון המלך לנחמ' ללכת ארצה יהודה ולהיות שם לפחה.  אופית נחמ' עֻזו וטהרתו.  גדודי סנבלט וחבריו בבא נחמי'.  תחלת בנין החומה.  עלילות הכותים.  חלוקת מלאכת הבנין בין יושבי ירושלים ובין יושבי הערים.  תקוני משמר לבונים ומפני האויבים.  זעף סנבלט ולעג טוביה.  קשר הכותים על נחמי' ועמו.  קוצר רוח העם.  תלונת יהודה בן הסנואה.  דברי נחמי' לחזק את העם.  מתן כלי מלחמה לבונים.  תקון חיל "הנערים".  סדור קהל הבונים בסדרי צבא ערוך למלחמה.  זעקת דלת העם מפני נושיהם.  קנאת נחמי' ואָלָתו.  מחילת הסגנים את חובותיהם ופריקת עֻלם מעל העם.  נכלי סנבלט ונבלות שמעי' בן דליה.  אגרות הולכות ובאות בין טוביה העמוני ובין חורי יהודה.  כלות בנין החומה.  חומת ירושלם משמר לכל קדשיה.  תרועת ישראל ושבר רוח הכותים.  הכותים מתיאשים מהתגבר על ישראל.  תפארת חנכת החומה.  אזהרות במשמר העיר ושעריה.  תחבלות נחמי' להרבות יושבי ירושלם.  בקור ספר היחש הראשון וגורלות.

3316–3317

והכותים צוררי ישראל ראו, כי עזרא סגר מפניהם גם את בתי עמו גם את כל קדשיהם, בהוציאו את הנשים הנכריות ובשנותו את כתב התורה, ויחר אפם מאד וישמרו עברתם לעת מצוא, להנקם בעם עברתם.

ובמצרים רבו מאד המהומות.  וירב ארתחשסתא לשלוח שמה את צבאותיו להכניע את שאון הגוי הגדול המתפרץ מפניו, ולא עשו תושיה.  וישלח את מגביש שר צבאו הנאמן, ויכבד את ידו על מצרים בשנת שתים עשרה לארתחשסתא, ותשקוט הארץ חמש שנים.  ובשנת שבע עשרה למלוך ארתחשסתא שבו המצרים לשאת ראש, וישלחו רסן מפני מלכות פרס.  וילך הפרץ הלוך ורחוב, עד אשר פרקו מקץ ימים רבים את כל עֻלה מעל צואריהם.

ויראו הכותים את רפיון ידי שרי הצבאות, וכי עיני המלך מסבות לעת כזאת מנגד עזרא ועמו, בהיות לבו רק אל המתפרצים, ויחזק לבם, וישיתו ידם עם פלטי גויי הארצות עם יתר העמוני ועם האספסוף פלטי הפלשתים, אשר נשארו עוד באשדוד[1], ועם הערבים השוכנים בנגב יהודה, ויוָסדו ראשי שלשת העממים האלה, סנבלט החורוני ראש הכותים וטוביה העמוני, אשר היה עבד[2] בימי נעוריו, וגשם הערבי לסוד אחד, להרע ולהצר לישראל בכל מאמצי כחם. ויהי בראותם, כי ידי חיל פרס מלאות עבודה, ועיני שריהם נשואות הנגבה אל מצרים, ויבחרו להם מקרבם אנשי צבא, אשר קראו להם "חיל שמרון"[3].  ויהי העם הקטון והבזוי לעם ערוך מלחמה[4].  ויהי ברבות העזובה מאד בממלכה, וישאלו בקוסמיהם ויתגודדו על בני ישראל, וימלאו את כל הארץ חמס ושד, ויניחו את כל חמתם "במועדי אל" המה בתי הכנסת, אשר החל עזרא הסופר לבנות בארץ וישרפו אותם.  ויפרצו פרצות רבות בחומת ירושלם[5] ויציתו אֵשׁ בשעריה.  ויבאו הזרים גם אל מקדש ה', ויחללוהו וישחיתו בקרדומות את מעשה צעצועיו, וישרפו את שעריו באש.  ובערי המדינה בזזו בז וישבו שבי.  וירעו לישראל רעה גדולה.  ויהי המעט לישראל, כי נָבֹזו עריהם, וירושלם היתה כמעט לשמה, ואש נצתה במקדשו ויהיו גם כל הסדרים, אשר סדר עזרא, צפוים לכליון חרוץ, כי כל מגמת פני הכותים היתה לבלתי היות דבר, אשר יפריד בין ישראל וביניהם, בדעתם, כי רק אז יבא הגוי הזה אל קרבם, ושבעו מֵחֶלְבּוֹ וּמִדִשְׁנוֹ.  על כן לא שקטו הכותים גם אחרי הניחם את חמתם בעם חרמם.  ויכעיסו את לב העם העשוק בלעגם אשר לעגו למאמצי כחם, אשר התאמצו לכונן מעוז לתורתם ולמולדתם, לבלתי התערב בשכניהם, כי אמרו כי במעט דברי לצון ולעג, יָסֵבו את לב העם אחורנית מאחרי מוריהם הגדולים.  ותוסף החרפה אשר חרף עם נבל זה את אבותינו, להכאיב את לבם מכל העמל והיגון, אשר שבעו מידם.  ויהי כי נשא המשורר הקדוש מבני אסף קינה[6] על התלאה הזאת ויקרא:

 

   עַד-מָתַי אֱלֹהִים יְחָרֵף צָר                   יְנָאֵץ אוֹיֵב שִׁמְךָ לָנֶצַח:

   זְכָר-זֹאת אוֹיֵב חֵרֵף יְהֹוָה                  וְעַם-נָבָל נִאֲצוּ שְׁמֶךָ:[7]

   קוּמָה אֱלֹהִים רִיבָה רִיבֶךָ                  זְכֹר חֶרְפָּתְךָ מִנִּי-נָבָל כָּל-הַיּוֹם:[8]

   תְּשִׂימֵנוּ מָדון לִשְׁכֵנֵינוּ                        וְאֹיְבֵינוּ יִלְעֲגוּ לָמוֹ:[9]

 

מלבד הלעג אשר הכאיבו בו את לב כל ירא ה' ואוהב עמו בישראל, היה לכלי חפץ בידם גם החֹנף, אשר בו עשו חיל מדור דור.  וידעו לגנוב בחלקת לשונם את לב החורים והסגנים, לתת ידיהם עמם ולהיות לעם אחד, כי השרים ההם נתנו יד תחת עזרא הסופר, רק מיראתם אותו.  ועתה אחרי אשר סר פחדו, ידעו ראשי הכותים ועמי הארצות, כי במעט חונף ובמעט לעג יסבו את לב החורים והסגנים מאחרי תורתם ומולדתם.  את התעודה הזאת יעד לו טוביה העמוני, בן העם אשר בעלים מלכו היה ראש צוררי ישראל האורבים לו לבלתי היות לו עוד שארית בארצו[10], אך עמון שבתה מהיות גוי זה כמה, אולם משרש נחש יצא צפע קטן ונבזה, ושמו טוביה העמוני, אשר ידע להחליק את לשונו המלאה חמת עכשוב, ולקנות לב נכבדי בני יהודה לבא בברית עמו ועם הכותים, ולהיות לו "לבעלי שבועה", ויקח לו אשה מבנות שכניהו בן ארח אחד משרי ישראל; ויוחנן בן העמוני הזה לקח לו אשה את בת השר משֻלם בן ברכיה[11] בן מְשֵׁיזַבְאֵל[12] מבני זרח בן יהודה[13] אשר דודו פתחיה בן מֵשזבאל היה ראש שרי המלך ביהודה[14]. ויתלקטו אל הסגנים הבוגדים ואל הכותים, אנשים אשר היו לנביאי שקר, לסכל את עצת הדבקים בטהרת תורתם ומולדתם, ולרפות את ידי העם מכל דבר חָיִל.  ויהי אחד מן הנבלים האלה, איש בצע מזמה ומרמה ושמו שמעיה בן דליה בן מהטבאֵל, אשר כח היה בפיו ללכוד בדבריו גם אנשי חיל אנשי מופת, ולהוליכם שולל להאמין בו רגע קטן[15].  ולמען הטות לב הנשים, קמה אשה נביאת שקר ושמה נועדיה[16].  וקרוב הדבר מאד, כי אנשי הבליעל האלה אשר התאמרו כי נביאים הם התגדלו באזני העם בעוז מצחם הנחושה, גם על עזרא הסופר איש האלהים, אשר הוא היה הראשון, אשר קמו מימי שמואל, אשר לא בשם הנבואה הורה את העם.

אולם אף כי אנשים מן הסגנים הזונים אחרי תועבות גויי הארץ, הריעו וירימו קרן, לא סרו "הנבדלים מטומאת גויי הארצות" מדרכם ימין ושמאל, ויוסיפו להתחזק בכל חקי אלהים ותורתו ככל אשר הורה להם עזרא.  ויהי בהתיצב אנשי ברית הכותים לשטן להם בדבר הזה, ויחזקו איש את יד רעהו להשליך את נפשם על תורת ה' היקרה להם, וידברו רמות ונשגבות על מצות ה' ועל פקודיו היקרים להם מכל יקר ומכל הון ומכל חמדת החיים[17].  וישאו את מכאוביהם ואת חרפתם, אשר השביעום צורריהם באהבה וברצון; אך לא באלה הרפו צריהם מהם, כי נמצאו אנשׁי חיל בקרבם, אשר התחזקו להביא רַוְחָתָם ותשועתם מן המקום, אשר באה להם עזרתם זה כשלש עשרה שנה.

ויקם אחד מן השרים, הנחשבים על עדת הנבדלים, ושמו חנני בן חכליה.  וירד הוא ואנשיו ארצה פרס, ויבא אל שושן הבירה בחדש כסלו.  ויגד לאחיו השר הגדול נחמיה משקה המלך, את כל התלאה אשר מצאה את אחיו בני עמו.  ונחמיה בן חכליה איש חיל ובר לבב מאין כמוהו וגדול לפני אדוניו[18].  וישמע נחמיה בן חכליה את הדבר הרע הזה ויתאבל ויבך ויצם, כי אהב האיש את עמו ואת ארצו מנפשו, ויפלו פניו מאד.  ויהי בחדש הרביעי לבוא חנני בחדש ניסן, וייטב לב המלך ארתחשסתא וישאל את נחמיה "מדוע פניך רעים".  וימצא נחמיה את לבבו, ויגד לו את כל צרת עמו, וַיַפל תחנתו לפני אדוניו, כי ישלחהו ארצה יהודה לבנות את ירושלם עיר קברות אבותיו, ויתן לו המלך את שאלתו בעין טובה וישימהו לפחה בארץ ישראל[19].  ויתן בידו אגרות אל פחות "עבר הנהר" כי יעבירהו שלום עד מחוז חפצו.  וישלח עמו המלך גם שרי חיל ופרשים.

ונחמיה היה איש, אשר כל דרכיו משפט, חיל ועוז.  איש יודע את ערכו[20] ואת ערך מעשיו הטובים[21], ובכל זאת לא גדל בעיניו כבודו וכבוד בית אביו[22], ורק כבוד עמו ושלומו יקר לו מכל יקר[23].  ובראותו דבר עָוֶל או פשע לא יכול להתאפק ויבא בריב.  ויש אשר לא משל ברוחו, וירם יד על עושי הרעה, מבלי שים לב לכבודו ולגדולתו[24], כי רוחו היתה טהורה ותמימה וכל דופי וסלף נלאתה לכלכל אף רגע.

והשמועה באה אל סנבלט וטוביה, כי אחד משרי ישראל בא, ובידו אגרות לכל פחות עבר הנהר, וירע הדבר בעיניהם.  ונחמיה לא בא אל ארץ אבותיו, כאשר בא עזרא הסופר לפני שלש עשרה שנה בהמון רב ובכבוד ובתפארת, כי אם במתי מעט[25] (3316–444) ולמען כסות דבר, נעצר בביתו בימים הראשונים לבואו.  ותהי ראשית צאתו מביתו באישון לילה, אחרי כלות שלשה ימים לשבתו בירושלם, וָיָּתר את הפרצות אשר נפרצו בחומה וָיָשֹׁב.  והסגנים והכהנים והעם, אשר ידעו את כבוד האיש ואת ערכו, ויספרו את צעדיו לא ידעו אנה הלך ועל מה הלך.

ויהי אחרי שובו, ויגד להם את לבבו ואת יד המלך הטובה עליו, וידבר על לבם וישיתו את ידם עמו גם העם גם הסגנים, כי גם בין הסגנים, אשר מרביתם השחיתו דרכם, היו אנשי אמת ויראי אלהים[26], אשר לא נטו אחרי הכותים.  וקרוב הוא כי נחלקו השרים לחצי, ורוח רעה היתה שלוחה בין אדירי העם.  ויהיו בתוכם אנשים, אשר לא נטו את שכמם לאדונים הקשים, אשר התנשאו לקחת להם קרנים בימי העזובה[27].

וסנבלט וטוביה וגשם שמעו כי היה לב העם אחרי נחמיה.  ויתהפכו הנבלים האלה בתחבלותיהם, וישוו את פניהם כאנשים נאמנים אל בית המלך ארתחשסתא, אשר זה מעט פשעו בו, ויקראו החנפים: "מה הדבר הזה אשר אתם עושים? העל המלך אתם מורדים?"[28].  ונחמיה איש האמת והכבוד, אשר געלה נפשו בנבזים האלה, מלא פניהם קלון ולא שעה אליהם וישם אל המלאכה פניו לבנות את חומת ירושלם ולבצר אותה, כי ידע כי לא תהיה תקומה לבני ישראל מפני האספסוף פליטי העמים השאטים אותם מסביב, בלתי אם בהיות ירושלים משגב עז לכל קדשיהם סגור ומסוגר לעת מצא מפני כל פריץ.

ובהיות מספר הכותים ובעלי בריתם מספר האויבים האורבים למלאכה, נועץ נחמיהו, לבלתי החל את הבניה במקום אחד.  וימד את מקום החומה סביב סביב, וישם את המלאכה על יושבי ירושלם ועל יושבי ערי יהודה ובנימין[29].  וידבר על לבם, כי יבנו כלם איש איש את מדתו בעת אחת.  וישם כבוד לאלישיב הכהן הגדול, לגשת ראשונה אל המלאכה.  ויבן הוא ואחיו את שער הצאן ויקדש אותו.  וימהרו כל העם ויקרבו גם המה והכהנים[30] והלוים[31] והנתינים[32], ויבנו איש את מדתו במקומו, ויש אשר התנדבו לבנות שתי מדות[33].  וגם אנשים מן השרים בעלי ברית הכותים בנו בחומת ירושלם[34].  ואחד שרי פרס הגדולים, הלא הוא פחת כל עבר הנהר, בנה גם הוא מדה אחת[35] לכבוד נחמיה אשר ראה, כי גדול כבודו בעיני המלך.

ויבנו כל המתנדבים את מדותיהם בעת אחת, על כן מהרה המלאכה מאד, ולא עברו ימים מספר, והנה כל המדות בנויות אשה אשה לבדה.  וימהרו וישימו הבונים את פניהם, ויסתמו את הפרצים, אשר בין מדה לרעותה, למען קשר את כל המדות הבודדות לחומה אחת עזה ובצורה, ותעל מהרה ארוכה למלאכה.  ויהי עוד לא הגיעה השמועה לאזני הכותים, והנה החומה נקשרה עד חציה, ולא חסר עוד דבר, בלתי אם לסתום את הפרצים אשר בין המדות, אשר היו למוסדות חצי החומה הנשארת.

כשמוע סנבלט את הדבר הזה ויתגעש מאד, כי לא עלתה על לבו כזאת וישחק וירגז, וילעג ויכעס.  וטוביה העמוני הוציא את רוחו בדברי לצון, ויאסוף סנבלט וטוביה בָלט, את ראשי האספסוף הערבים, העמונים והאשדודים לבא שנית להלחם על ירושלם.  וַיִוָעצו לבלתי עלות עליה ביד רמה, כי אם להתחרש ולבא עליה בלט ולהחריד אותה פתאום.  ויגֻנב הדבר אל בני ישראל הקרובים מקום העמים הקטנים האלה, וימהרו ויבאו אל נחמיה, ויגלו את אזנו ויגידו לו כל המקומות אשר יאמר האויב להשתער משם על ישראל.  ויהיו אנשים אשר קצרה רוחם לשמע הקשר ולמראה המלאכה, אשר עוד רבה היא ואיש מן השרים ושמו יהודה[36] בן הסנואה משנה פקיד העיר[37] להם לפה; אך נחמיה בטח באלהי אבותיו.  ויהי אחרי התפללו הוא וכל העם לה', כי יהיה להם למחסה, ויתן ביד אנשי החיל קשתות, רובים ורמחים.  ויפקד אותם למשמרותיהם סביבות העיר.  ויחזק את לבם בדברים מעטים ונמרצים, ליום מלחמה.  ויקרא: "את ה' הגדול והנורא זכורו והלחמו על אחיכם בניכם ובנותיהם נשיכם ובתיכם"[38].  ויהי כשמוע הכותים כי נחמיה ועמו מתאזרים לקראת המלחמה ביד רמה ולא במסתרים, ויסגו אחור וישובו למקומם, כאשר ינוסו הצללים מפני האור.

למן העת ההיא הבדיל נחמיה מן העם נערים גבורי כח, להיות גם עליו גם על העיר למשמר.  ויהיו לצבא קטן ערוך מלחמה כתבנית "חיל שומרון".  ויהיו סרים תמיד למשמעת נחמיה פחת ישראל ולמשמעת השרים הקרובים אליו[39], ויתן גם להם רמחים ומגנים, קשתות ושריונים לבד מן החרבות אשר נתן לכל הבונים.  ותחס עין נחמיה על המלאכה למהר לכלותה, ויקח את חצי הנערים ויצו גם עליהם לעשות במלאכה; ויהי כל מראה בנין החומה הזה כבנין, אשר יבנו הנצורים למעוז מפני הצר הבא עליהם, כי איש איש היה "באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח"[40].  ונחמיה נצב כשר צבא ועל ידו התוקע בשופר, למען ימהר העם להתאסף אל מקום אחד למלחמה, בבא האויב פתאם.  והיה מדי כלות מלאכת היום והחל המשמר וסבבו אנשים רבים את העיר ואת החומה לשמור עליה מפני הצר האורב, וגם האנשים אשר נתנו שנה לעיניהם, לא פשט איש את בגדיו, ולא פתח את חרבו מעל ירכו, למען יהיו נכונים בכל עת.  אך בכל מאמצי כחם לבנות ולשמור ולהלחם על שמו בשר זרועים, וישימו רק בה' מבטחם וידעו כי רק לאשר יבנה ה' יאמר בנין, ולאשר ישמור הוא יֵאָמֵר משמר, ולא יוסיף עמו העצב, אשר יתעצב האדם והשנה אשר תדוד מעיניו באחרו שבת ובהשכימו קום, למען עמוד על המשמר[41].

למראה נחמיה המלא צדק ומשפט, חזק לב העם.  ובעת ההיא, אשר גם השרים גם העם עבדו שכם אחד עבודה אחת מצאו העשוקים עת מצוא לזעוק חמס באזני נחמיה מפני אחיהם השרים העושקים והרוצצים אותם.  ויגשו אל נחמיה ויספרו לו במר נפשם, כי בכסף אשר לָוו למדת המלך, ואין לאל ידם לשלמו, לקחו מהם נושיהם השרים את כרמיהם ואת שדותיהם; ויהי המעט מהם הרשע הזה ויכבשו גם את בניהם ואת בנותיהם לעבדים.  ויהי כשמוע נחמיהו את הדבר הזה ויתן בקולו על החורים ועל הסגנים "משא איש באחיו אתם נושים"[42], ויקהל עליהם כל העם לקולו.  ויוסף ויאמר להם אנחנו מתחזקים בכל עז לגאל את אחינו מיד הגוים הקטנים, והנה אתם באים וכובשים אותם לעבדים! ויחתו ויחרישו ולא מצאו את לבבם לענות דבר.  ויוכח את דרכם על פניהם ויאמר: לוא גם לא ימריצם לבם לעשות את הטוב, באשר הוא טוב, הלא יש להם להכלם מפני אויבי עמם לבלתי היות קשי לבם למשל בגוים.  וישם את פניו ראשונה אל אחיו, אל הנערים הנאמנים עמו, אשר גם מידם לוו העם, ויעזוב הוא ראשונה את המשא, אשר הרבה העם ללות ממנו במעט ימי שבתו בירושלם, וימהרו ויעשו גם אחיו ונעריו גן, והחורים והסגנים וכל הנושים בעם קראו פה אחד: "נשיב ומהם לא נבקש"![43] ויקרא גם לכהנים וישביעם לעשות כדבר הזה ויואל בשבועת האָלה לעיני כל העם את האיש, אשר לא ישמע בקולו להשמיט את משה ידו ויען כל העם, אמן! ולמען תת שארית וזכרון לדבר הגדול הזה נשא כל העם תפלה ויהללו את ה'.  וימהרו לעשות כדבר נחמיה, ויטשו משא כל יד אשר נשו עד העת ההיא, ולא הוסיפו עוד להתעמר באחיהם.  ויפרוק נחמיה את העול, אשר החלו לשום שרים משחיתי דרכם על אחיהם האביונים, והדבר הנמרץ אשר דברו העשוקים, אשר נתנו עריצים לארץ גום, ואת רוחם לא דכאו בקרבם, נאמן לעד לעולם בישראל:

 

   כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ כִּבְנֵיהֶם בָּנֵינוּ[44]

 

והמלאכה נעשתה בחיל, והמדות הבודדות נקשרו יחד ותהיינה לחומה, אשר אין פרץ בה.  ותשלם מלאכת הבנין בשבעה לחדש אלול[45] ולא חסרה החומה, בלתי אם את דלתות השערים, אשר לא הצבו עוד.  וישמע סנבלט וגשם ויחרקו שֵׁן במסתרים, ולעין כל כסו את שנאתם, ויתנכלו לשים בחלקות לנחמיה ולהמיתו, וייטיבו את פניהם ויקראו לו להוָעד עמם יחד אל בקעת אונו[46] אשר לבנימן ונחמיה השיב להם כי תקפה עליו עבודתו, ולא יוכל לעזוב את מקומו.  ויהי כי הפגיעו בו ארבע פעמים מבלי הפק את זממם, ויתחפש סנבלט כאוהב, אשר עד כה הסתיר בלבו את הרעה הנשקפה לידיד נפשו, אך עתה באין עוד דרך למלט מפחד את הנפש האהובה לו, גלה את אזנה, למען תדע להשמר.  כי שלח סנבלט אגרת לנחמיה, כי השמועה עוברת, כי אומרים היהודים למרוד במלך פרס ולהמליך את נחמיה, על כן הם בונים את החומה, וכי נביאים העמיד נחמיה להטות את לב כל העם להקים אותו למלך, וכאיש אשר אין לפניו משא פנים, הגיד סנבלט באגרתו את כל לבו, כי גם ידידו גשם הערבי הנאמן עמו, נלוה גם הוא אל טופלי השקר, וגם הוא מוציא את הדבה הרעה הזאת, ועתה יבא נא נחמיה אל סנבלט להועץ לסכל עצת אויבי נפשו. – וישב אותו נחמיה דבר, כי כל דבריו שקר, וכי בוחן הוא את לב סנבלט, כי כל מחשבותיו הן רק להפריע את העם מבנין החומה.  ומסנבלט היה הנקל הכזב אשר בדה מלבו, כי הקים נחמיה נביאים לקרוא אותו מלך, וַיַבְאֵש וַיַחפֵר לעולל את העלילה, אשר שם לנחמיהו, וישכור הוא חבר מתי און לנביאים ולנביאות, לרפות את ידי העם ולהבאיש את ריח נחמיה בעיניהם.  ושמעיה בן דליה נביא השקר ידע להִתַּמֵם[47] עד כי היה נחמיה מבאי ביתו.  ויהי אחרי שלוח סנבלט את אגרתו, ויצו שמעיה בשֵם ה' לנחמיה אשר בא אליו, לברוח עמו יחד אל היכל הקֹדש ולהסתר שם מפני עדת סנבלט, אשר יבאו עליו בלילה להרגו. וַיַכֵּר נחמיהו בנבואה הזאת, כי לא פרי רוח אלהים היא, כי אם מחיר כסף נמאס, אשר שקל על ידו סנבלט הכותי המתהפך בתחבולותיו, לקחת נפש נחמיהו או לתת את כבודו לחרפה, אם לא תמצא ידו להמיתו, על כן פקד על שמעיה להטות לב נחמיה, אשר לא מבני אהרן הוא, כי יחיש לו מפלט אל הקדש, למען יהיה הדבר לתואנה בפיהם להבאיש ריחו בעיני העם.  ויחר אף נחמיה בשמעיה בן דליה ויקרא "האיש כמוני יברח? ומי כמוני אשר יבא אל ההיכל וחי?" ויבז למן היום ההוא את הנביא השָכור.  ונכלי הכותים לא חדלו ויראו כי סנבלט וגשם נבאשו בנחמיה ויאמרו לרומם בעיניו את טוביה העמוני, וירבו להלל את הבליעל הזה אליו.  וטוביה כאיש טוב ויקר שלח מכתבים לנחמיה להזהיר אותו כאוהב נאמן מרעתו.  אך עיני נחמיה לא כהו ועפעפיו בחנו את ישרת לב העמוני ובעלי בריתו חורי יהודה, אשר ביניהם ובינו היו אגרות הולכות ובאות להודיע לו בנבלותם את כל מוצאי נחמיה ואת כל מבואיו.

עוד הכותים ובעלי בריתם עושים כה וכה חורשים רעה והולכים רכיל להצמיד מרמה ולשלח מדנים, והנה נחמיה בן חכליה גבור החיל בצע מעשה עוז והדר אשר במשפט יחשב על הגדולות, אשר נעשו מעולם בישראל ובאדם, כי במתי מספר בחמשים ושנים יום ובתוך אויבים לאלפים ולרבבות העוטרים אותו והאורבים לו מסביב, בנה חומה גדולה וגבוהה עזה ובצורה סביבות ירושלם ויצב את דלתיה.  המלאכה הגדולה הזאת אם גם יערכוה רק לפי רבות הטרח, היגיעה ועצבון הידים, גבורה גדולה מאד מאד, אשר אף כי אין דמים בה, לא נופלה היא מכל הגדולות, אשר עשו גבורי מלחמה מדור דור, אשר נוראות יאמר להן.

גדול ורב מערך מאמצי כח זרוע בשר, אשר נראו בבנין החומה, הוא ערך המשגב, אשר כונן נחמיה לרוח עמו ולכל קדשיה ומחמדיה בבצרו את ירושלם למרכז לישראל מפני הצרים הזרים, אשר רוח העם הזה זרה לרוחם.  על כן חֻבלה מאד רוח הגוים הקטנים צוררי ישראל, בראותם כי כלתה מלאכת החומה לכל דבריה.  וינבא להם לבם, כי מבית לחומה הבצורה הזאת, אשר לא תמצא עוד ידם להבקיעה אליהם, תחזק רוח עם עברתם והיתה לרוח עומדת ומעמדת לעולמי עד את הגוי אשר לו היתה לנשמת חיים.  והם אשר כל מזמתם היתה לבצור את רוח הגוי הזה, יעבור עוד דור ועוד דור, ונבלו והיו כלא היו.

את הכותים צרי יהודה ובנימן, תפגע עוד עין הקורא לא אחת ולא שתים בדברי תולדות ישראל.  עוד תראה עינו אותם בהחליקם לשון ובהרעימם פנים, בחננם את קולם ובהתנכרם כצרי צוררים, בהתרפסם כזוחלי עפר ובדרכם עוז כאדונים קשים, אך להלחם על ישראל, לא ערבו עוד את לבם ימים רבים.  וגם לא שָׁוָה להם עוד, כי הרוח אשר אמרו לדכא, היתה מסוגרת מפניהם בירושלם, אשר היתה לה למבצר ולמרום עוז, ולמה להם לכלות את כחם לריק.

בחמשה ועשרים יום לחדש אלול, הצבו דלתות שערי החומה בעצים, אשר נתן אסף שומר הפרדס אשר למלך במצות ארתחשסתא אדוניו, לבד מן העצים, אשר נתן בפקודת המלך לקָרות את שערי הבירה, למקדש, אשר נשרפו באש.

ולמען האר את עיני העם, כי בנין החומה יחשב לתשועה גדולה, אסף נחמיה את הלוים המשוררים ירושלמה לעשות "חנכה ושמחה"[48], ויטהרו הכהנים והלוים והעם.  ולמען הסב את לב השרים מאחרי הכותים, ולהטותו אל עמם ואל קדשיהם לאהבה אותם, נתן להם כבוד, ויעלם על החומה, ויחצם לשתי אגֻדות ויתן לפני כל אחת את מחצית הכהנים תוקעי החצוצרות, ואת מחצית הלוים המשוררים והמנגנים בכל כלי שיר, וישם את עזרא הכהן הסופר לפני האחת, והוא התיצב בראש השנית.  ומלחם התודה אשר הכינו לעלות ביום ההוא שמו ביד אחד חלת לחם, אשר ישא לפני האגודה האחת, ועוד חלת לחם נתנה ביד איש, אשר ישא לפני האגודה השנית.  הכהנים הריעו בחצוצרות, והלוים פצחו רנה, וכלי השיר נתנו קולם והאגֻדות נתקו ממקומן.  אגודת עזרא, מתנהלת על קיר החומה לאטה, בהמון חוגג ובהדרת קדש אל הימין, ואגודת נחמיה אל השמאל.  ותפגענה שתי האגדות בהר הבית ותבאנה שתיהן, הכהנים והלוים והסגנים וכל העם אל בית ה', ויעלו עולות וזבחים וישמח כל העם מאד.  ונחמיה, אשר עיניו היו רק להטות את לב כל הקהל מקצה לאהבה את עמם, עשה שמחה גם לנשים וילדים, למען יהיה להם היום ההוא לזכרון.  ויעשו את יום השביעי לחדש אלול ליום טוב לשמוח בו מדי שנה בשנה לזכר בנין החומה, כי בו כלתה מלאכת בנין הקירות, אף כי הדלתות טרם הֻצבו והחנכה היתה בחמשה ועשרים בו[49].

ובכל הכבוד, אשר כבד נחמיה את הסגנים בחנכת חומת ירושלם, לא האמין באיש מהם להפקיד בידו את משמרת העיר, בלתי את בחנני אחיו, אשר הוא היה ראש מסבי הרוָחה בהמריצו את אחיו לבא ירושלמה, ובחנניה שר הבירה אשר במקדש, איש ירא את ה' מאד ואיש אמת[50] ויצו לבלתי פתוח שערי החומה בלתי אם אחרי צאת השמש ורק לעיני שני השרים האלה, וגם לפנות ערב יבאו שניהם וראו בהסגר השערים, כי לבו הגה עוד אימה מפני הסגנים, אשר רבים מהם בעלי שבועה היו לכותים.  ויפקד על חנני וחנניה, להעמיד משמרות מתוך יושבי העיר בלילה "איש במשמרו ואיש נגד ביתו".  ולבלתי היות העיר הזאת, אוצר חמדת רוח ישראל בידי הסגנים לבדם, השכיל נחמיה להסיע אנשים מבני העם יושבי הערים מסביב, ולהושיבם בירושלם.  ובעיר אשר מבית לחומה, היה עוד די מקום לבנות בתים רבים ולשבת שם, כי "העיר רחבת ידים וגדולה והעם מעט בתוכה ואין בתים בנוים"[51].  ולמען דעת את מפקד העם לסדרי משפחותיו, שם לב אל "ספר היחש העולים בראשונה"[52] וַיַפֵּל גורלות, וַיָבֵא אחד מן העשרה בירושלם, ותשב בעיר הקדש גם העשירית מן העם התמים, אשר לא דבקו בשרים הקטנים, אשר בראשי הגוים ולא היה עוד העם וקדשיו, למשחק בעיני סגנים נמהרי לב.

____________

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] נחמי' ד, א.  משם עולה, כי האשדודים היו בעלי ברית לכותים; ועוד שתי פעמים נזכרה אשדוד בנחמ' (יג, כג–כד).  ונראה, כי בעת ההיא כמעט נשכח שֵׁם "פלשתים" מפני שֵם "אשדודים".

[2] נחמ' ב, יט.

[3] ג, לד.

[4] ד, ב.

[5] "שיר ירושלם... שסתרוהו עובדי כוכבים".. (מנ"ת ו.) ועיין שם וראית, כי סתירה זו היתה לפני בוא נחמיה, והוא תקן אותה.

[6] עיין על כל דברינו אלה: "מוצא דבר "השבי והבזה לפני בא נחמי'".

[7] "בגוי נבל: אלו המינים" (ספר' דבר' ש"כ) "אלו הצדוקים" (יבמ' סג:) אך באמת גם המינים בימי רבותינו, גם הצדוקים לא היו לגוי בפני עצמם.  ואין ספק, כי יש להכריע בין הגירסות הסותרות זו לזו, באמרנו "אלו הכותים" כי רק הם היו גוי מיוחד בפני עצמו ובזיון הכותים בעיני אבותינו היה גדול משנאתם אותם וגם בן סירא אמר על הכותים למחלקותם ועל האשדודים הנלוים עליהם:

 

שני גוים שנאה נפשי ושלשה לא בגוים יתחשבו

יושבי הר שומרון ועם פלשת ועם סכל בשכם (בן סירא ג, כה–כה).

 

ובאמת היה עם הכותים עם נבל, כי עשיריהם וגדוליהם היו חנפים ובוגדים מתרפסים לפני מי שתקיף מהם ודורכים ברגל גאוה על כל חלש מהם, כאשר יספר יוסיפוס, וקטניהם היו למופת בערמומיתם ובשפלותם לכל מחזיר על הפתחים (ויקר' רבה ה' מדרש תהלים יט).

[8] תהלים עד, י. יח. כב.

[9] פ, ז.

[10] ירמ' מא, יד–טו.  ועיין דברינו במקומם.

[11] נחמי' ו, יח.

[12] ג, ד.  ושֵם זה נשנה אך בלא יחס משזבאל (ל').

[13] יא, כד.

[14] שם.

[15] ו, י–יב.

[16] יד.

[17] כבר אמרנו, כי "תמניא אפי" (תהלים קיט) נאמרו בפי אבות הפרושים בזמן ההוא.  ועוד נפרש אי"ה את דברינו במוצא דבר "בירורי מאורעות מתוך מזמורי תהלים".  עיין שם ומצאת את ציור המאורע גלוף בכל פתוחיו.

[18] "ולא הייתי רע לפניו" (נחמי' ב, יא).

[19] ה, יד.

[20] ו, יא.

[21] ה, יט; יג, לא.

[22] א, ו.

[23] ג, לו; ה, ט.

[24] ו; יג, יא. יז. כה.

[25] ב, יב.  ולפי הנראה פטר נחמי' בטרם בואו לירושלם את שרי החיל והפרשים, אשר נתן המלך לשמרו

[26] ז, ב.

[27] זאת יש לשמוע מפסוק "ואדיריהם לא הביאו צוארם בעבודת אדוניהם" (ג, ה).

[28] מסורת היתה בידי הכותים מאבותיהם לקרא לבנין ירושלם וחומתה: מרד (עזר' ד, טו).

[29] הלא הם אנשי תקוע (נחמי' ג, ה) גבעון והמצפה (ו') זנוח (י"ג) בית הכרם (י"ד) בית צור (ט"ז) קעילה (יז)

[30] ג, א, כב.

[31] יז.

[32] כו.

[33] יא, יט. כ, כא. כד. כז. ל.

[34] עיין ג', ד.  ועיין עוד ו, יח.

[35] "לכסא פחת עבר הנהר". (ג' ז') פירושו לדעתנו, כי מלטיה... וידון שניהם או אחד מהם, בנו במצות פחת עבר הנהר ובכספו מדה אחת לשם כסאו, לאמר לזכרון לכסאו.

[36] ד. ד.

[37] יא, ט.

[38] ד, ח.

[39] חמש פעמים אנו מוצאים את זכרון "נערים" ומכלן נראה, כי היו מזוינים (ד, י) וזריזים (י"ז) ושוטרי העיר ובעלי אגרוף לעת הצורך (י"ג, יט) מקצתם סרו למשמעת פקידים מקרב החורים הסגנים והעם (ד, טז) ומקצתם היו עם נחמיהו ויהיו נאמנים לו (ה, י) ובמזמור קכ"ז, שאין ספק בידנו שנאמר בימי הבנין החומה בימי נחמי' ושמירתה בכל ימי הבנותה, כאשר יתבאר בסמוך–יחשבו "בני הנעורים" האלה "נחלת ה'" (תהל' קכז, ג) "כחצים ביד גבור" (ד') וכי הם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער (ה') ואחרי אשר ישראל "מלא את אשפתו מהם" לא יוסיף עוד להנגף לפני האספסוף, כאשר נגפו לפני בא נחמי'.

[40] נחמי' ד, יא.

[41] תהל' קכז א–ב  והפסוקים האלה מביעים כמעט את מליצת נחמי': "את ה' הגדול והנורא זכורו והלחמו וגו'" (נחמי' ד, ח) "אלהינו ילחם לנו" (י"ד) אך משמר "הנערים" אשר כונן נחמ' היה בעיני המשורר כעזר מאת ה' (ג–ה) כאשר הערונו זה מעט.

[42] ה, ז.

[43] יב.

[44] ה.

[45] עיין מגלת תענית ו'.

[46] ו, ב.  ובמדרש נמנה מקום זה בתוך מושבות רשעי גוים שונאי ישראל (ויקר' רבה כ"ג, שה"ש רב' ב, א.  איכה רב' א, יז) אך טעות נפלה שם, כי צ"ל "אונו ללוד ולא לוד לאונו", כי לוד היתה מעולם עיר ואם בישראל ואונו היתה צרתה.  ומפסוק שבנחמי' יש להוציא, כי בימים הקדמונים ההם כבר נאחזו שם השונאים, אך כי ישבו בה גם שבי הגולה (נחמי' יא, לה).

[47] מתוך מעשי צבוע זה, יש בידנו להכיר את דרכיו, ולפי זה קלע הראב"ע אל השערה בפשט המליצה הסתומה: "והוא עצור" (ו, י) בפרשו לאמר "והוא עצור.  לפני הבורא לעבדו כעוצר עצמו מהנאה והעצור בתענית כדואג האדומי שהי' נעצר" (ראב"ע) ועיין דברינו (ח"א 108) על מליצת "נעצר".

[48] נחמי' יב, כז–מב.  פסוקים אלה הם הרחבת דברים לנחמ' ז, א.

[49] עיין מגלת תענית ו.  וקרוב כי תקון יום זכרון זה היה הקודם לכל ימי מגלת תענית ולפי זה היתה ראשית תקנת ימי הזכרון שנהגו הפרושים לעשות זכר לכל ישועה בימי נחמי'.

[50] מליצת "הוא כאיש אמת" (נחמי' ז, ב) אינה אלא למעט את שאר הסגנים שכלם היו בחזקת חשד בעיניו.

[51] נחמי' ז, ד.

[52] ה.  ויכַוֵן הקורא את פרשת נחמי' ז, י–עג, ופרשת עזרא ב, א–ע, כי שתיהן אחת הן.