_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תולדות ישראל: חלק ששי: מוצא דבר

זאב יעבץ

לתוכן הענינים

 

א: זכר לחרבן

מימי נחמיה והלאה היה לחוק בישראל, לעשות זכרון לימי התשועה, אשר נושע ישראל מיד אויביו – ותורתו מיד הקמים עליה.  ולוח ימי הזכרון החם.  היא "מגילת תענית", כדברי רבותינו "בראשונה כל צרה שהיתה (באת) [באה] על הצבור, היו פוסקין שמחה כנגדה משבטלה"[1] (ירש' סוט' ט', י"ב).  ומשחרב ביהמ"ק בידי הרומים, נהפך המנהג הזה, אף נשתנה.  כי לא היו קובעים עוד ימים לזיכרונותיהם, כי אם מנהגים כי הזכרונות לא של תשועה היו, כי אם של צרה ויגון, כדבר הנמרץ הכתוב בסוף מגלת תענית "ולמה כתבוה? מפני, שאין למודים בצרות, ואין הצרות מצויות לבוא עליהם.  אבל בזמן הזה, שהם למודים בצרות והצרות באות עליהם, אם היו כל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים וכל בני אדם לבלרין אינם מספיקין לכתוב הצרות הבאת עליהם בכל שנה ושנה" (מג"ת י"ב).  ועל כן, לבלתי עשות כל ימי השנה לימי צום, שנו את חוק קביעות הימים לחק קביעות מנהגים הנפרטים לזמניהם ולמקומותם.  ויותר עוד מאופן הזכרון, נהפך טיב הזכרון מן הקצה אל הקצה. תחת זכר הישועה, הוקבע זכרון "זכר לחרבן" במנהגים הנפרטים למקומותם בגוף הספר, אשר הונהגו אחרי חרבן ירושלם חרבן הר המלך וחרבן ביתר, ואשר מקורם הוא במקומות שונים בספרותנו העתיקה (ב"כ ס'. סוטה מ"ט. ירש' שם ט'.  ט"ו. תוספ' שם ט"ו, ד' – ה.), ובמנהג נעלים שחורים, שמקצת חכמי ישראל בבבל היו שמים ברגליהם בימי רב ושמואל (ב"ק צ"ט).  אולם מלבד המנהגים האלה, שנקבעו לשם זכר לחרבן להדיא, נכרו עקבי זכר כזה גם במקצת תקנות אחרות, כגזרת "סנדל המסומר", שאין יוצאין בו בשבת.  אשר "בשעת השמד גזרו" אותה (ירש' שבת ו', ב').  וע' פרטי הצתה (שבת ס') או תקנת "השני מתקיע".  שהעיד עליה ר' יוחנן, כי "בשעת גזרת המלכות שנו" אותה (ר"ה ל"ב(.  וכאשר הוסיף לגלות את טעמה, כי תקנו אותה "מפני מעשה שאירע: פעם אחת תקעו בראשונה – בתפלה ראשונה – לאמר: בשחרית של ר"ה- והיו השונאים סבורים, שמא עליהם הם הולכין ועמדו עליהן והרגום וכו'.  (ירש' שם ר', ח') שתי התקנות האלה.  של סנדל המסומר ושל תקיעת ר"ח בתפלת המוספין, אשר קרוב הוא כי אחרי חרבן ביתר התקנו, לא לשם אבלות באו, כי בשבת ויו"ט אסור להתאבל, כי אם לשם זהירות התקינום ומאליהם היו לאות ולזכרון.  מכלל מכשירי זכרון כאלה אשר לא לשם אבל, - כי אם לשם חבה וכבוד לימי היות מקדש על מכונו – היו מכונים, יהיו לדעתנו אסורי מקצת מנהגי עבודת בית המקדש בזמן הזה, כמשפט החכמים על מעשה ר' חלפתא ור' חנני' בן תרדיון: "לא היינו נוהגין כן, אלא בשער מזרח ובהר הבית" (תעני ט"ו(.  אולם במיני זכרון אלה משתנה שם "זכר לחרבן" לשם "זכר למקדש"

 

ב: זכר למקדש

בפרק ראשון בגוף הספר הזכרנו את תקנת ריב"ז, שהתקין "זכר למקדש" – כמליצת המשנה (ר"ה ל' סכ' מ"א) – הלא היא נטילת לולב כל שבעה (ע"ש), וגם כמה מאות שנה אח"כ אנו מוצאים, שהתקינו אמוראי בבל האחרונים זכר למקדש בכריכת מצוה ומרור בלילי פסחים (פסח' קט"ג).  אך יותר מן הזכרונות הבודדים האלה היתה משמרת הטהרה חשובה, שלא הרפו ממנה ויוסיפו עוד להתחזק בה, למן "האשה הנוטלת את ככרה ומחזרת לידע אם טמא הוא אם טהור" (ע' שבת קל"ז:), עד ראש העם וגדוליו, כרבן גמליאל הנשיא וכעקילס השר (תוספ' חגיג' ב' א') וכר"ג בנו של ר"י הנשיא (חולין ק"ו.)  המשמרת הזאת אשר איננה. כי אם הכשר עבודת המקדש, כדעתו הצלולה של ר' יהודה הלוי (כוזרי ג' מ"ט), היתה בדורות הראשונים שאחרי החרבן בא"י, כעין זכר למקדש, ואולי שקולות היו להם הטהרות כקדשים.  כדעת האיסים (קדמ' 5' 1 XVIII) אולם לכהנים היתה עוד שארית גם מן הקדשים.  הלא הם "קדשי הגבול".  לאמר "תרומה שהיא נוהגת בגבולין חוץ למקדש וירושלם" (רש"י כתוב' כ"ד:).  כי הכהנים "עשו אכילת תרומה בגבולין, כעבודת בית המקדש"(פסח' ע"ג.), ויקראו לה "עבודת מתנה" – במד י"ח ז' – (שם וערש"י) ולדבר הזה חנוהו ובא לכהנים מימי קדם, הוספו אחרי החרבן משמרת למשמרתו, כי "מיום שחרב ביהמ"ק, נהגו הכהנים סלסול בעצמן.  שאין מוסרין את הטהרות לכל אדם" (בכורות ל':) "אפילו לת"ח. עד שיקבל עליו דברי חברות" (רמב"ם, מטמאי משכב ומושב י', ג') לאמר, עד אשר יגזר מן האנשים הרגילים בטומאה ומה נאה הציור הנחמד, אשר השתמר בידנו ממשמרת הטהרה, הנוהגת בימים ההם: "מעשה באדם אחד, שהיה מסיח לפי תומו ואומר: זכורני כשאני תינוק ומורכבני על כתפו של אבא והוציאוני מבית הספר והפשיטוני את כתנתי, והטבילוני לאכל בתרומה לערב, וחברי בדלין ממני והיו קורין אותי "יוחנן אוכל חלות" (ב"ק קי"ד): מלבד התרומה ותרומת מעשר וחלה, שהיו הכהנים נוהגים קדושים באכילתם, עוד נהגו גם מתנות כהונה שבגבולין, הנתנות לכל כהן אפילו לעם הארץ,הנוהגות בפני הבית ושלא בפני הבית ואלו הן הזרוע, הלחיים, והקבה, וראשית הגז, ופדיון הבן ופדיון פטר חמור (חלה ד'. ט' וירש' שם ס' חולין ק"ל קל"ה.) ומלבד כל הדברים האלה, שהיתה בהם הנאה לכהנים, היתה מצות נשיאת כפים, שהתקימה בידם, גם אחרי החרבן.  ושריב"ז התקין בה תקנה (ר"ה ל"א:) "זכר למקדש", נכבד מאד עד היום הזה כי בו היו לאחדים זכרון עבודת הכהונה ועבודה שבלב והדבר האחד, אשר לא פקעה עוד מעליו גם זקת המזבח, הוא מתן בכורות בקר וצאן, שנולדו בעדר-ישראל, אשר קדושת הבכורה חלה עליהם מרחם ומשנולד בהם מום יוצאים הן לחולין ובאים לרשות הכהן, הזוכה בם משלחן גבוה והזכות הזאת זכות קנין בכור, התקימה מיד הכהנים אחרי החרבן, בכל משפט הכבוד התלוי בה, ע' משנת "עד כמה ישראל חובין וכו'" וברייתא: "הכהנים וכו' המסייעים וכו' ואם עושין כן חללו וכו' – " בכורות כ"ו: ומליצת הרמב"ם "שאין זו גדולה לכהן"[2] רמב"ם הל' בכורות א', י"ז – ופקודת בקיר המומים היתה ביד הנשיא לתתה,לאשר ימצאהו ראוי לכך, ומהיות כל שארית לסדרי כהונה אבן זכרון לכבוד המקדש חרדו חכמי ישראל הכהנים לקים את "משפט הכהנים מאת העם", בכל דקדוקי זכיותיו גם אחרי החרבן, למען שים שארית לתפארת ימי הקדם, אשר המה היו מלאכיה עושי דברה קרוב הוא מאד כי "ב"ד של כהנים" (כתוב י"ב) היה כ"ד, העומד בפ"ע בעד הבית ולאחר החרבן ויד ושם היה לו ככל עסקי האומה.  אף בדברם שיד הנשיא היתה תקיפה בם ביותר, כגון קבלת עדי ראיה הלבנה (ר"ה כ"ב) נ"ד זה היה שוקד על טהרת יחוסי כהונה (ספרי במדבר קט"ז) ועל תקנת משפחות כהונה [כתוב שם] מרוח שרי הכהנים ההם נאצלה על כמה חכמי ישראל מבני הכהנים, כר' טרפון ור' ישמעאל הכהנים, אשר כבוד מטה בית אבותם ומשמרת מתנות כהונתם היו לענין גדול בהלכותיהם ועל לב כל איש יודע את תולדות החכמים האלה, לא יעלה, כי הנאת עצמם היתה נגד עיניהם.  כי ידענו בהם ביחוד.  כי נדבת רוחם גדלה עד מאד – ע' בגוף הספר - - ככל אשר הנשיאים הטהורים והנעלים רבן גמליאל ורבן שמעון בנו קנאו לנשיאותם לא מגודל לבם, כי אם למען תת לכל ישראל לב אחד – אך נשימה נא אל הענין פנינו.

ר' טרפון אומר: פאה של גדולי תרומה "לא ילקטו אלא עניי כהנים" (תרומ' ט' ב'): "בכור שנתערב בפשוט כהן בורר לו את היפה" (בכורות י"ז.) "המרבה בתרומה - - ר"ט ורע"ק או' הכל תרומה – עד שישייר שם חולין" (תרומ' ד' ה'), וריש"מ דורש בשבח הכהונה "וקדשתו –ויקר' כ"א, ח'.-לפתוח ראשון ולברך ראשון ולטול מנה יפה ראשון" (גטין נ"ט.) "ואני אברכם – במד' ו' כ"ז – כהנים מברכים לישראל והקב"ה מברך לכהנים" (חולין מ"ט.) "לטובתו של אהרן בא קרח וערער על הכהונה" (ספרי במד' קי"ט), וסתם משנה, האומרת "הגוזל את הגר ונשבע לו ומת, ה"ז משלם קרן וחמש לכהנים" (ב"ק י') לר' ישמעאל היא (ע' ספרי במד' ד').  ולענין הפרשת תרומה אמר "אמתי נחשבת לכם תרומה כשהפרשתם אותה כראוי" (קכ"א), ועל הרבותו בזבח הכהונה היתה למשל בפי רבותינו "ישמעאל כהנה מסייע כהנא" (חולין שם).  לרא"ב עזריה הכהן, שהי' דור עשירי לעזרא (ברכ' כ"ז:), נמצאה גם לו הלכה, המזכה את הכהן גם במעשר (יבמ' פ"ו.).  ודעות החכמים הכהנים ההם בהלכה, לא היו פרי בקשת יתרון של חול, כי אם פרי חרדתם לקיום מטה בית אבותם במשפטו הראשון, על כן הוסיפו "מיום שחרב בית המקדש", להוסיף משמרת למשמרתם גם בטהרת מולדתם, לבלתי הִטְמַע בה כל סיג (ע' קדושין ע"ח:). ותהי אזנם פקוחה לקבל מפי החכמים כל חומרה בדבר החתון, וכל דבר קולה לא אבו לשמוע: "הכהנים שומעין לכם לרחק, אבל לא לקרב" (עדיות ח', ג.), לאמר להוסיף על פרישותם מכל חתון, שיש בו מעין פגם, ולא לגרוע ממנה.  וזה לנו האות, כי כונתם היתה רצויה, כי גם הכהן הנאמן רי"ב זכאי נשא להם פנים בדבר הזה, להחמיר יותר מכל ישראל (שם), ככל אשר החמיר הכהן הנשיא הזה, לבלתי שמש ביתרון כהונתם, לבלתי הקל יותר מכל ישראל במצוה אחת, שיש בה חסרון כיס, כדברי הלכתו: "כל כהן שאינו שוקל חוטא" (שקל' א', ד'.), כי רצה להוסיף קדושה על קדושתם, ולא לגרוע ממנה.  גם מתנות לויה, שהן מעשר ראשון, היו דומים בעיני אבותינו למתנות כהונה, ושתיהן היו שקולות בעבודת בית המקדש, וכשם שבזכותה "נתקימו שמים וארץ" בזמן שביהמק"ק (תעני' כ"ז:), כך גם משחרב ביהמ"ק "בני א"י בזכות מה הם חיים? בזכות מעשרות" (ב"ר י"א), וכשם שהקטורת מעשרת (יומ' כ"ו) כך המעשר מעשיר (שבת קי"ט).

 

ג: במקום עבודה

כל התקנות האמורות עד כה, ותחבולות גדולי הכהונה שבחכמי ישראל, לא באו, כי אם לעשות "זכר למקדש" לעבודתו ולחרבנו.  מקצת התקנות השתמרו עד היום במלואן, ומקצתן פסקו ברבות הימים, כגון משמרת הטהרה ומתנות כהונה.  ואילו היו חיי רוח ישראל תלוים רק בחוקי זכרון בלבד, מי יודע אם היתה לנו עוד שארית כיום הזה אך האדם הגדול בענקים, אשר הציל את עמו מני שחת, רבן יוחנן בן זכאי, לא אמר למעשיו די, בקביעות זכרון לראשונות בלבד, כי אם שם את כל לבו למלט את מכשירי חיי האומה, אשר יד האויב הגסה לא מצאתם, ולשום אותם לאבני בנין למקדש ה', אשר יתהלך בקרב מחנה ישראל הגולה ממקומו.  אבני הפנה האלה – הן: "התורה", אשר מלט בהנתן לו "יבנה וחכמיה" (גטין נ"ו.) "גמילות חסדים" לכל מחלקותיה (אדר"נ ד', ה') "תפלה" ו"מצות". ע' דבריו לאספסינוס: "ואקבע בה תפלה ואעשה בה כל מצות האמורות בתורה" (שם), וע' דברינו בגוף הספר ובהערה.  ארבעה דברים תראינה עינינו בסמוך, ואל ארבעת הדברים האלה חנך ריב"ן את עמו, בהרגילו אותם להעלות על לבם בכל שעה ובכל רגע ובכל ימות השנה, במחשבה בדבור ובמעשה, כי כל זמן שישראל עוסקים בתורה ובגמלות חסדים, ומכונים לבם לשמים בתפלה זכה ובמצות, מעלה הקב"ה עליהם, כאילו מזבח בנוי וכהן עומד ומקריב עליו זבחי רצון ומנחה טהורה, וכאילו לא חרב המקדש מימיו.  וכשם שלא היה ריב"ז האחד לעושים סכר מקדש במעשה, כי אם הראשון להם, כן לא היה הוא האחד, כי אם הראשון לעושים זכר לעבודת המקדש בעבודה תמה שבלב, כאשר הורום הנביאים בימי עולם.  את מאמרי ריב"ז בדבר הזה הבאנו בגוף הספר ופה אנחנו באים להוכיח, כי רבותינו, אשר קמו אחריו בכל דורותיהם, תלמידים תמימים ונאמנים הם לרבם הגדול, תלמידם של הנביאים, ויהי דברם גם הם "כשם שעבודת מזבח קרויה עבודה, כך תלמוד קרוי עבודה" (ספרי דבר' מ"א) "כשם שעבודת מזבח קרויה עבודה, כך תפלה קרויה עבודה" (שם) "ונשלמו פרים שפתינו – הושע י"ד, ג' – א"ר אבהו מי משלם אותם פרים שהיינו מקריבים לפניך! שפתיים, שאנו מתפללים לפניך" (ילקוט נביאים ר' תקל"ט) "בכל מקום מוקטר מוגש לשמי – מלאכי א' י"א – סלקא אדעתך! ארשב"ג, א"ר יונתן אלו ת"ח העוסקים בתורה בכל מקום מעלה אני עליהם כאלו מקטירין ומגישין לשמי. ומנחה טהורה – שם – זה הלומד תורה בטהרה" (מנח' ק"י) "הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות – תהל' קל"ד, א'-אריו"ח אלו ת"ח העוסקים בתורה בלילה, מעלה עליהן הכתוב כאלו עסוקים בעבודה" (שם) "א"ר אבהו א"ר אלעזר: כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו, מעלה עליו הכתוב, כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן" (סכה מ"ה.), וא"ר אלעזר: "בזמן שביהמק"ק אדם שוקל שקלו ומתכפר לו, עכשו שאין ביהמק"ק, אם עושים צדקה מוטב" (ב"ב ט'). "זה השלחן, אשר לפני ה' – יחזקאל מ"א, כ"ב – ריו"ח וריש לקיש דאמרי תרווייהו: בזמן שביהמק"ק, מזבח מכפר על אדם, עכשו שלחנו של אדם מכפר עליו" (חגיג' כ"ז),, שלחנו מכפר עליו בהכנסת אורחים" (רש"י).  ועוד אמרו: "שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאלו ביהמק"ק והוא מקריב קרבנותיו לתוכו" (ת"כ ויקרא כ"ג, כ"א).  ואמר ר' חייא בר אמי משמי' דעולא "מיום שחרב ביהמ"ק, אין לו להקב"ה בעולמו, אלא ארבע אמות של הלכה בלבד". (ברכ' ח'.).  אולם בהיות עבודת בית המקדש חביבה מאד, התחזקו לשום את תורת העבודה לענין לתורתם ותעמוד להם במקום קרבן, ובטעם זה שנינו, כי על שאלת אברהם אבינו "בזמן שאין בית המקדש קים מה תהא עליהם" (תעני' כ"ז(כלומר: במה יתכפרו עונותיהם של ישראל? "אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין לפני, מעלה אני עליהם כאלו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עונותיהם" (שם). ובטעם זה "א"ר נחמן בר יצחק: זאת תורת החטאת – ויקר' ו', י"ח – וזאת תורת האשם – ז', א' – כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאלו הקריב אשם" (מנחות שם) ולמוד עבודת בית המקדש עומד לישראל במקום בנין בית המקדש כדבר ר' יוחנן: "תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאלו נבנה מקדש בימיהם" (שם). ובכן החזיקה סברה זאת, כי חיב אדם לעסוק בהלכות עבודה, למען מלא בזה את חסרון הקרבן כי "חכם שיושב ודורש בקהל, מעלה עליו הכתוב, כאלו הקריב חלב ודם לגבי המזבח" (אדר"נ ד'). ומי יודע אם לא מיד האמונה הזאת התקים לנו האוצר היקר של סדר קדשים וטהרות.  אולם סברה אחרת קמה כנגדה לרומם את כבוד התורה למעלה מן העבודה: "ריש לקיש אמר: מאי דכתיב זאת התורה לעולה ולמנחה לחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים-ויקר' ז', ל"ז- כל העוסק בתורה כאלו הקריב עולה ומנחה חטאת ואשם" (מנחות שם) הא למדת, כי למוד אחד של תורה סתם מכריע את כל מיני קרבן.  את דבר ריש לקיש המריץ עוד רבא יותר בהורותו, כי "כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם" (שם) "וכה"א זאת התורה לעולה ולמנחה – ויקרא שם – זאת התורה לא אשם ולא מנחה" (ילקוט נביאים כ' תקכ"ב).  וע"כ החליט, כי כל המקום, אשר דברי תורה נאמרים בו, מעון הוא לשכינה, ויטף לקהל עמו "מאי דכתיב: מעון אתה היית לנו בדור ודור – תהל' צ"א, א' – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (מגל' כ"ט.) ודעה זאת המבכרת תורה וגמ"ח על פני הקרבנות, נאצלה על ישראל, כאשר יעיד מאמר ר' יהושע בן לוי: "אמר – הקב"ה לדוד – טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה להקריב לפני על גבי המזבח" (שבת ל', וע' מכות י'.).  ומאמר דומה לו במליצתו: "אמר הקב"ה חביב עלי חסד שאתם גומלים זה לזה יותר מכל הזבח שזבח שלמה וכו'" (ילקוט נביאים שם), כי "גדול ת"ת יותר מהקרבת תמידין" (מגל' ג'(.  "ת"ת חביב לפני המקום מעולות, לפי שאם למד אדם תורה יודע דעתו של מקום, שנא' אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא" – משלי ב', ה', - (אדר"נ ד').  סוף דבר תחת הזבח והתודה שבטלו ביום החרבן, מצאו לנו רבותינו הנעלים זבחים ותודות, אשר כל יד אויב לא תשביתם, כמאמר ר' יהושע בן לוי: "כל הזובח את יצרו ומתודה עליו, מעה"כ כאלו כבדו להקב"ה בשני עולמים, העה"ז והעה"ב, שנא' זובח תודה ובכבדתי ושם דרך וגו'" – תהל' נ', כ"ג – (סנהד' מ"ק) ואריב"ל בין שביהמק"ק אדם מקריב עולה שכר עלה בידו, מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעה"כ, כאלו הקריב כל הקרבנות כלם, שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה – תהל' נ"א, י"ט – וכו' (שם).

והמוסר הטוב בגדול הבנים והבנות חשוב גם הוא כבנין ביהמ"ק, כדברי רב: "בנינו כנטיעים וגו' אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, בנותינו וגו' אלו בתולות ישראל שאוגדות פתחיהן וכו' אלו ואלו מעלה עליהן הכתוב כאלו נבנה היכל בימיהן" (פסח' פ"ז.) ובטעם זה "ארשב"ל משום רי"ג אין מבטלין תשכ"ר אפי' לבנין ביהמ"ק" (שבת קי"ט:). את הדעה הזאת בכללה, כי המצות אשר נשא עליהם ריב"ז את נפשו, שהן תורה וגמ"ח ותפלה בצבור עומדות לישראל בגלותו במקום מקדש מתישות בכחן את כח הגלות, הביע ר' נתן לאמר: "אמר הקב"ה, כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור, מעלה אני עליו, כאלו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" (ברכ' ח'.).  אולם מצוה בזמנה שנדחית מפני תכלית אהבת הבריות – פקו"נ – לא נדחתה מפני ת"ת, כגון "צורבא מרבנן לא לפתח בעודני" דבדיקת חמץ (פסח ד') "שמבטלין ת"ת ובאין לשמוע מקמ"ג" (מגל' ג'). "מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנ"כ (כתוב' י"ז.).  אך בכל זאת יש לדעת, כי עבודת המקדש היתה חביבה עליהם מאד וזה לנו האות, כי מרבית המאמרים המובאים בזה נאמרו מפי החכמים, אחרי אשר גמרו ללמוד וללמד את הלכות קדשי המזבח בסוף מסכת זבחים ומנחות.  ובכן מדעת רבותיהם הנביאים היתה בם להוקיר את עבודת המקדש היתה חביבה עליהם מאד וזה לנו האות, כי מרבית המאמרים המובאים בזה נאמרו מפי החכמים, אחרי אשר גמרו ללמוד וללמד את הלכות קדשי המזבח בסוף מסכת זבחים ומנחות.  ובכן מדעת רבותיהם הנביאים היתה בם להוקיר את עבודת המקדש בכל לבם ולהוקיר את התורה ואת גמלות חסדים יותר ממנה.

 

ד: חכמי דור הראשׁון לחרבן

I. ר' צדוק ור' אלעזר ב"ר צדוק

בגוף הספר (צד 12 הערה 11)  הבאנו את ראשי המקורות המוכיחים, כי ר"צ כהן הי', אולם כנגד זה יש ברייתא, שר"א בנו נראה להעיד בה, שהוא "מבני בניו של סנאה בן בנימין" (ערובן מ"א.), ואם הוא מבנימין, אי אפשר לאביו להיות כהן משבט לוי, בכל זאת נותנת דעת התוספות, להגביר את כח שאר המקורות, העושים אותו כהן על מקור יחידי זה ולאמר: "שמא אמו היתה מבנימין או חתנם הי'", והראש גרס באמת "אני ממשפחת סנאה" (רא"ש סחים ריש פרק ד').  אך לבעל היוחסין היתה גירסה אחרת במגלת תענית ה', שגם שם הובאה ברייתא זו: "מושל הייתי על בני סנאה בן בנימין". וקרוב הוא מאד, כי דרך מעלי קרבן העצים, היה להפקד כהן על סדר הכנסתו וקבלתו.  ועוד תוסיף להכריע את הכף לכהונת ר"צ, ברייתא המספרת, "מעשה שמת אביו של ר' יצחק בגנזק, ובאו והודיעוהו לאחר ג' שנים ובא ושאל את ר' יהושע בן אלישע וד' זקנים שעמו, ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר" (נזיר מ"ד.).  ורש"י גורס "אביו של ר' יצחק הכהן" וסיוע גדול לגירסת רש"י, הוא ולא בזמן שהוא חסר" (נזיר מ"ד.). ורש"י גורס "אביו של ר' יצחק הכהן" וסיוע גדול לגירסת רש"י, הוא ענין הברייתא שכל עצמו, הוא שאלה ותשובה בהלכות טומאת כהן לקרוביו[3].  והנה ר' יצחק הכהן זה, לא ידענו מי הוא.  אך גירסה אחרת גורסת תחת ר' יצחק "ר' צדוק" ובכן הי' הוא הכהן הזה.  ויש להתבונן, כי סגנון זה בשאלות הלכות טומאת מת נשנה לענין שאלות הלכות שבעה ושלשים באותו איש, באותו פרק ובאותו מקום, גם בזכר שם אלישע, עוד שתי פעמים: "מעשה שמת אביו של ר' צדוק בגינזק והודיעוהו לאחר שלש שנים, ובא ושאל את אלישע בן אבויה וזקנים שעמו וכו'" (מ"ק כ':) ודברי בעל היוחסין ששאל אלו היה ר' צדוק כהן, איככה צוה את ר' אלעזר בנו, ללקט אחרי מותו את עצמותיו בכלי – ולא ביד, כדי שלא תהיינה בזויות עליו – והלא כהן אסור בלקוט עצמות גם בכלי? הלא תשובה נצחת מאד בצדה, כי על לקוט זה לא נצטוה לעשותו בעצמו אפילו בכלי, כי אם בידי שליח, כי רשום הוא ומפורש, כי מעשה זה לא עשה בעצמו, כי כן ספר "וכן עשיתי לו נכנס יוחנן ולקט" (שמחות שם).  ובכן היה איש אחר, ששמו יוחנן המלקט ולא הוא, ששמו ר' צדוק לא יוחנן, ומדוע לא בחר לעשות מצוה גדולה זו של כבוד אב ושל קיום דברי המת, בו יותר מבשלוחו? הוה אומר מפני כהונתו.

כאשר נפלגו הדעות בדבר כהונת ר' צדוק כן נבוכו בזמן ר' אלעזר ברבי צדוק, כי לפי הזכרונות, אשר נתקיימו על אדותיו, כבר היה לאיש עומד על דעתו בימי הבית, ובכל זאת נראהו עוד בימי רבי, שיצא טבעו בישראל יותר ממאה ועשר שנים אחר החרבן.  אך באמת יש חכם אחד, ששמו אלעזר בר' צדוק, שהוא איננו בן לר' צדוק הידוע לנו, כי אם הוא אביו של ר' צדוק זה, ובן הוא לצדוק זקנו של ר' צדוק זה, שהוא חברו ובן זמנו של ריב"ז, כי כן אנו מוצאים את "אביו של ר' צדוק" שהיה חכם מובהק בתורה, חבר לאבא שאול בן בטנית ומדברי שניהם אנו למדים הלכה (שבת קנ"ז.).  וחברו זה של אש"ב בטנית נקרא בפי רבותינו בשמו המפורש "ר' אלעזר" כדיתניא "אמרו עליו על אלעזר בר' צדוק ועל אבא שאול בן בטנית שהיו חנונין בירושלם כל ימי חייהם וכו'" (תוספ' ביצ' ג' ו') "מעשה בר' אלעזר בר' צדוק ואש"ב בטנית שהיו וכו'" (ירש' שם ג', ח'), ובכן הכל עולה יפה; ראב"צ זה שהיה אביו של ר' צדוק, שאנו עסוקים בו, ראה עוד בילדותו כשהי' מורכב על כתפו של אביו, שרפת בת כהן בבי"ד של צדוקים (סנהד' נ"ב.), שהוא על כרחנו ארבעים שנה לפני החרבן (ע' ח"ו 82).  הוא רץ עוד בנעוריו לקראת מלכי ישראל (ברכ' י"ט:); הוא למד תורה אצל יוחנן החורני (יבמ' ט"ו:) שהי' מזקני ב"ש (ח"ד 195) והוא לקח ביהכנ"ס שהיה בירושלם (תוספ' מגל' ב', י'.  ירש' שם, ג',א'), ובכן התברר לנו זמנו של ר' אלעזר בר' צדוק הראשון, שהוא בפני הבית.  ור' צדוק בנו הלא ידענו את זמנו, ור' אלעזר בנו, שהוא בן ביתו של רבן גמליאל, ושאנו רגילים בו, קרוב הוא כי נולד לפני החרבן או מעט סמוך לו, והאריך ימים עד ימי זקנתו המופלגת של רי"ב נורי, עד כי בקרהו עוד בזקנתו בסוכתו בבית שערים עם רבי יהודה הנשיא, כעדותו של ר' (תוספ' סכה ב', ב'), כאשר מצאנו לרבי גם במקום אחר שהעיד על דבר הלכה, שראה בקוטנו (מגל' כ'.), כי על כרחנו היה עוד ילד קטן בעת ההיא ומאהבת ראב"צ את הנשיא לא הקפיד על כבוד זקנתו ויקחהו עמו, כך הדעת נותנת, אלא שהתלמוד הירושלמי אומר, כי ראב"צ הראשון הוא האחרון (ורש' סנהד' ז', ב'). ובאמת היינו מבטלים דברינו לפני דברי הירושלמי אבל מדברי הברייתא שהבאנו (תוספ' ביצ' ג', ו') יש ללמוד, כי היא חולקת על הירושלמי באמרה על ראב"צ ואש"ב "שהיו חנונין בירושלם  כל ימי חייהם" (שם) ובכן שמענו, כי לא פסקה חנונותם וישיבתם בירושלם, עד שמתו.  ובכן מת ראב"צ האמור בברייתא, על כרחנו לפני החרבן, הרי שהיו שני ר' אלעזר בר' צדוק, ודברינו יש להם על מי לסמוך. – ואייבו אשר ספר על עצמו: "הוה קאימנא קמי' דראב"צ" (סכ' מ"ד:), או אינו אביו של רב' אשר גם בלעדי זה, אין להחליט.  כי בא מבבל לא"י בימי ילדותו, או אין ראב"צ זה אלא חסם אחר בבלי, או הגירסה הנכונה היא רא"ב יצחק כגירסת היוחסין.

 

II. יוחנן בן גודגדא

שנינו: "כך היא מדתו של ר"ג וכו'" (ספרי דברים ט"ז) "מעשה בר' יונתן בן נורי ובר' אלעזר (בן) חסמא, שהושיבן ר"ג וכו'.  אמר להם ריב"נ [צ"ל לריב"נ] ןר"א חסמא: "הודעתם לצבור שאתם מבקשם לעשות שררות על הצבור וכו', הרי אתם משועבדים לצבור" (שם).  ענין פסקא זו מסופר הוא בתלמודנו (הוריות י') ומובא בגוף הספר, אלא שתחת גירסת "בן נורי" בספר, גורס התלמוד "בן גודגדא", ולכאורה נמצא צד שוה בין עניות שני החכמים, שנאמר עליהם "ואין להם פת לאכול" (שם) עם עניות רי"ב נורי המסופרת במקום אחר (ירש' פאה ח', א').  ובכל זאת יש לנו לקיים על כרחנו את גירסת "בן גדגדא" שבגמרא, כי מלבד שסמן לגירסה משובשת, הוא חלוף שם שאינו רגיל, בשם רגיל, ושם בן נורי הלא רגיל מאד ושם בן גודגדא אינו רגיל כלל, הנה ידענו, רי"ב נורי העיד על עצמו, כי ד' וה' פעמים קבל על רע"ק לפני רבן גמליאל ורע"ק נתקנתר על ידו (ערכין י"ז: ספרי דברים א').  ועתה אם תהי' תחלת ביאתו של ריו"ח בן גורי לפני רבן גמליאל, אחרי אשר הפליג רי"ב חנני' בשבח שני החכמים, בלכתו עמו בספינה (ע' הוריות שם), הלא אז היה כבר ר' עקיבא חשוב ונשוא פנים מאד, ודומה בכבודו לר"ג עצמו ולרי"ב חנני' ולרא"ב עזרי', ואיך יעלה על הלב, כי איש אשר אתמול לא ידע עוד הנשיא אותו, יערב את לבבו לקבול על רע"ק המכובד והנערץ בעיני כל ישראל, ואשר הנשיא הנהדר ישמע בקולו? אמור מעתה, כי רי"ב נורי גדול היה לפני רבן גמליאל, בהיות עוד רע"ק תלמיד קטן, ור' יוחנן זה, שהעלה אותו רבן גמליאל לשררה, אחרי שובו מרומי עם רע"ק, ושאליו אמר הנשיא, כי השררה עבדות היא, בן גודגדא הוא, כגירסת הגמרא, כלומר גירסת הברייתא שבגמרא, ולא בן נורי כגירסת הספרים, שנשתבשה בידי המעתיק, שהחליף שם שאינו מצוי, בשם מצוי.  וגם דעת ר"ז פראנקל (דרה"מ 131 הערה 9), האומר לגרוס כהוריות "בן ברוקה" תחת "בן גודגדא", אין להם רגלים כלל וכלל.  ראשית, כי אין דרך המשתבש, להחליף שם רגיל בשם שאינו רגיל, וטעמו אשר נתן "כי ריו"ח בן גודגדא הי' כבר לפני הבית" (שם), אינו מוכיח כלל, וכי הוא בלבד היה בזמן הבית? הלא גם רי"ב חנניה היה עמו בזמן הבית, ובכ"ז האריך ימים רבים אח"ג, ור"ח סגן הכהנים ורח"ב אנטיגנוס ור' טרפון וכמה וכמה.  וגם עדיותיו של ר' נחוניא בן גורדגדא (עדיות ז', ט') שבמשניות שבשני מקומות אחרים (יבמ' י"ד, ב' וגטין ח', ה') והבבלי והירושלמי שעליהן, אין להם שום טעם מכריע להוציא אותן מחזקת סתם עדיות שנאמרו "ביום שהושיבו את ראב"ע בישיבה".

 

III ר' נחוניא בן הקנה ור' נחוניא הגדול.

שם התהלה "הגדול" ושם התולדת "בן הקנה" שני שמות לאדם אחד הם.  כי כמעט כל מה שנאמר בר' נחוניא הגדול, הנזכר רק פ"א בתלמוד, נאמר בעצם המקום ההוא על רנבה"ק, שזכרונו מצוי יותר בדברי רבותינו.  נקביל נא את שני המקורות זה כנגד זה.

1 שאלו תלמידיו את ר' נחוניא בן הקנה (מגל' כ"ח.)

1 שאל ר' עקיבא את ר' נחוניא הגדול (שם)

2 במה הארכת ימים (מגל' כ"ח).

2 במה הארכת ימים (שם)

3 אמר להם מימי וכו' ותרן בממוני היתי (מגל' כ"ח)

3 ותרן בממוני הייתי (שם)

בשלש המערכות האלה אנו מוצאים שלשה דברים, הלא הם: השם, אריכות הימים ומדת הותרנות משותפים לשניהם.  מדת ר' נחוניא הגדול "לא קבלתי מתנות" (שם) אינה, אלא צד אחד למדת הותרנות הנאמרת בשניהם, ופרט אחד של זלזול עסקי "יושבי קרנות" (ברכ' כ"ח). "ועול דרך ארץ" (אבות ג', ה'), שהבצע הוא עקר ענינם. מדת "לא עמדתי על מדותי" לרנה"ג (מגל' שם), היא כלל למדת "ולא עלתה על מטתי קללת חברי" של רנבה"ק, ובכן פרט ר' נחוניא, שהוא "הגדול" ושהוא "בן הקנה", את מקצת מדותיו לכלל תלמידיו והשואלים אותו, ומקצת מדותיו לרע"ק השואל אותו.  ושם "ר"ג הגדול" איננו סותר לשם "רנ"ב הקנה", ככל ששם "ר' אליעזר הגדול" (תעני' ל"א.) אינו סותר לשם "ר' אליעזר בן הורקנוס" או "ר' אליעזר" סתם.

 

IV. ר' דוסא ור"ד בן הרכינס

כשם שר' אליעזר נקרא על פי הרוב בשם עצמו בלבד, ולפעמים בתוספת שם אביו, ר"א בן הורקנוס, כן נקרא ר' דוסא על פי הרוב בשם עצמו.  ולפעמים בתוספת שם אביו "ר' דוסא בן הרכינס".  ובכן אין "בן הרכינס" אלא סתם ר' דוסא ודבר זה מסתע ממקומות רבים: 1) מדרך הנטיה המופלגת, להקל בכלל,שאנו מוצאים גם בהוראות המובאות בשם ר' דוסא גם בשם רד"ב הרכינס.  2) גם משתוף הדור, ששני השמות נוהגם בה רד"ב הרכינס זקן מופלג היה בימי זקני תלמידי ריב"ז ובימי חרפו של רע"ק (יבמ' ט"ז.). ושם ר' דוסא נזכר כרב וזקן בפי אלישע בן אובי'. שהיה חברו של רע"ק.  המוסר הלכות בשם ר' דוסא כדתני' "אחרים או משום ר' דוסא" (ביצ' ט': תוספ' שם א', ט'.), ומודעת היא, כי על הכלל "מאן אחרים ר"מ" פירשו הגאונים, כי מאמרי "אחר" הם (ע' סתו"א בשה"ג).  גם ר' יהודה ב"ר אלעאי, שבידו עלו הלכות מדורות הראשונים, מספר על ר' דוסא, בעל איש הנחשב על הדורות שלפניו: "א"ר יהוד': מעשה במקום שבין אושה לשפרעם ושל שפרעם הי', והי' ר' דוסא משיב עליו ב' ת"ח כדי שיהו בו המים מ' סאה" (תוספ' מקראות ו', ב').  3) גם משותף עסק בחבור תפלת המועדות ר' דוסא הורה, להבדיל בין שבת לי"ט בברכת "המבדיל בין קדש חמור לקדש הקל" (חולין כ"ו:), ור' דוסא בן הרכינס הורה "העובר לפני התיב' ביו"ט של ר"ה אומר רצה והחליצנו את יום ראש החדש הזה, אם היום או למחר וכו'" (ערובין ג', ט').  4) מן ההלכות, שנאמרו פעם בשם ר"ד, ופעם בשם רדב"ה "אוכל פרוד אמצ"ט דברי ר' ד"ב הרכינס" (עדויות ג', ב') "ר' דוסא או אוכל פרוד אמצ"ט (טהורות ח', ח'), רד"ב הרכינס או ה' רחלות גזוזות וכו' (חולין י"א א') "ה' רחלות גזוזות וכו'" דברי ר' דוסא (עדויות ג', א').

 

V.  ר' אליעזר בן יעקב.

כשם שמצאנו שני שמות עולים לחכם אחד, כך אנו מוצאים שם אחד עולה לשני חכמים בשם ר' אליעזר בן יעקב נקראו שני חכמים, האחד בן דורו של ריב"ז, שהיה זוכר עוד עבודת בימה"ק ואשר קרוב הוא, כי ראה אותה בעניו (תיד כ"ר. מדות א', ב'), ושהי' בקי במוצאי בִּנְיָנוֹ ומבואיו ובכל דקדוקי תשמישיו, כאשר יעלה מדבריו על שתים מן הלשכות "שכחתי מה היתה משמשת" [(ב' ה': ה', ד'.  ועיין שם עוד על מעלות הדוכן ועל תכונת שער המית (ה', ו') ועל בקיאותו בכל מכשירי העבודה (תוספ' ערכן ב', ב'. שם פרה ג', ט').   ואשר ע"כ הי' פי' עבודת רוחו, מסכת מדות (יומ' ט"ס.)] ובכן יחשב ראב"י זה, על חכמי הסדר הראשון, שבדורות התנאים חברי ריב"ז ותלמידיו.  אך מלבד ראב"י זה יש עוד חכם, ששמו ר' אליעזר בן יעקב, שהוא תלמיד של רע"ק או תלמיד תלמידו, ובכן יחשב על הסדר הרביעי בסדר דורות התנאים.  את ראב"י הראשון אנו מכירים ע"פ שני סמנים, ע"פ חבריו בעלי מחלקתו והאומרים בשמו.  שהוא סמן מובהק, וע"פ טבע הלכותיו במקצוע המיוחד של מכשירי כהונה ועבודה, שהטעם מעיד על קדמותם, אנו מוצאים אותו חולק עם רבי אלעזר חסמא (תרו' ג', ה') ועם ר' אלעזר בן הורקנוס ועם רע"ק (סוט' ט', ד'). [שאע"פ שבשביל להקל את הסקירה, מונים אנחנו אותם על כרחנו על פי סדרי קבלתם, לסדר השני והשלשי לתנאים.  אבל לפי קביעות הדורות, הכל יודעים, כי לר' אליעזר יצא שם לחכם, עוד לפני החרבן וטבעו של רע"ק כבר יצא בעולם]. ואת ר' אליעזר אנו מוצאים גם כמוסיף על דבריו של ראב"י "ראבי"א אם עומד בארץ וכו'.  ר' אליעזר אף הנוטע וכו" (כלאים ו', ב').  גם עם ר' ישמעאל (כלים ז'. ג') שהי' תלמיד וחבר לר' יהושע.  מצאנו את ראב"י חולק.  לענין עדות הלכה אחת מהלכות עבודה משתתף ראב"י עם ר' אלעזר בן פרטא (תוספ' סכה ד', ט"ו), שגם הוא הי' מן התנאים הקדמונים (ע' ע"ז י"ז:), ואלו העיד משמו, כבשם איש שכבר איננו עוד רק ר' יוסי (שבת קכ"ה), שהי' מתלמידי רע"ק, כי גם אז היתה עדות זו מעין ראי', כי ראב"י, שבשמו הוא מעיד, מן הראשונים הוא, ואצ"ל כי יש להחליט כן.  אם ר' אלעאי מעיד משמו (תוספ' טהרות ג', י"ג) ומקבל תורה ממנו ומורה על פיו (פסח' ל"ט:) ור' אלעאי הלא הי' תלמיד ר"א (סכ' כ"ז:).  מן ההלכות שיש להחליט אותן אל ראב"י הראשון, הן לדעתנו, אלה הנוגעות אל פרטי בנין המקדש וסדריו ואל הלכות כהונה לויה ועבודה, כגון "במסבה ההולכת תחת החיל ויוצא והולך לו בטדי"(מדות א', ט'); "מנין שאין עושין אכסדרה בעזרה" (תמיד כ"ח(; "בימה של עץ עושין לו בעזרה - - ראבי"א בהר הבית" (תוספ' סוט' ז', י"ג) "בכל לבבכם: אזהרה לכהנים, שלא יהא לבם מהרהר בשעת עבודה" (ספרי דבר' מ"א) "אין עומדין על הדוכן, אלא בארץ הי' עומדין וכו'" (ערבין ב', ו'): "הכל הולך אחרי צפרים" (י"ז:) "אפילו מנח' של ס' עשרון וכו'" (תמיד ל"ב).  ואולי יש לתלות בראב"י הראשון, ששמענוהו עוסק בהלכות גרים (כריתות שם), גם ב' הלכות אלה: "בת גרים לא תנשא לכהונה עד שתהא וכו'" (בכורים א', ה') "ישראל שנשא גיורית וכו'" (קדושין ע"ט-) "בהרת בגוי עד שלא נתגייר וכו' ראבי"א הואיל ותחלתו וכו'" (תוספ' נגעים ב', י"ד-ט"ו): - לעומת זה, יש לנו להחליט לראב"י השני את כל ההלכות, שהוא אומר בשם התנאים האחרונים או שאחד מן התנאים האחרונים משתתף עמו או חולק עליו בהן.  מוצאים אנחנו אותו אומר שמועותי בשם ר' חחני' בן הכינאי (כלאים ד', ח', תוספ' טהרות י"א, ג').  ומשום רח"ב חכינאי, שאמר משום ר' עקיבא (תוספ' נגעים א', ב'), ורחב"ח הלא תלמיד רע"ק הוא, ועל פי סדר קבלתו, יחשב על הסדר הרביעי לריב"ז (ירש' הגיג' ב', א'), וברוב הלכותיו נזכר הוא יחד עם תלמיד ר' עקיבא, שהם בני סדר רביעי לתנאים.  יש אשר הוא משתתף בהלכותיו עם ר' שמעון (פרה ט', ב') ועם ר"ש ועם ר' יוסי ברבי יהודה ביחד (תוספ' שם ד', ו'), ועם ר' נחמי' (שם ב"מ ו'ט"ז.  שם זבח ו', י"ב.  שם כלים ב"ק ב', ב') ויש שהוא חולק עם ר"ש שביעית ב', י'), ועם ר"ש ועם ר' יהוד' (נגעים ז', ד'), ועם ר' יהוד' לבדו (פסח' ב':), ועם ר' יהודה ועם ר' יוסי (תוספ' יבמ' י', ה') ועם ר' מאיר (ערובין מ"א: מ"ב. תוספ' מכשירין א', ז' ספרי דברים ק"ט), וכמעט בכל מקום שנזכר, מאוחר הוא לחברו.  מזה יש ללמוד, כי צעיר היה מהם.  יתר ההלכות, ששם ראב"י נקראו עליהן, לא ידענו להוכיח אם לראב"י הראשון, בן דורו של ריב"ז הן, אם לשני בן דורם של ר' מאיר ור' יהודה, וביחוד צר לנו, כי לא ידענו למי משניהם יש להחליט את המאמר היקר "העושה מצו' וכו'" (אבות ד', י"א), ואת המאמר על ערך התפלה "יפה שעה א' בתפלה וכו'" (ספרי דברים ק"ט), וכמעט בכל מקום שנזכר, מאוחר הוא לחברו.  מזה יש ללמוד, כי צעיר היה מהם. יתר ההלכות, ששם ראב"י נקראו עליהן, לא ידענו להוכיח אם לראב"י הראשון, בן דורו של ריב"ז הן, אם לשני בן דורם של ר' מאיר ור' יהודה, וביחוד צר לנו, כי לא ידענו למי משניהם יש להחליט את המאמר היקר "העושה מצו' וכו'" (אבות ד', י"א), ואת המאמר על ערך התפלה "יפה שעהא' בתפלה וכו'" (ספרי דבר' כ"ט), ואת המאמרים על הצדקה (ב"ב י': רות רב' ב', ט') ואת ספור ענות ראב"י הרבה (ירש' שקל' ה', ד').  לעומת זה מסתלק הבלבול הגדול, שמסדרי הדורות הבאים מתבלבלים, בהחזיקם כי תנא הנקרא ראב"י, היה רק אחד.

 

ה: חכמי דורו של רבן גמליאל דיבנה

I. ר' אליעזר בן הורקנוס.

1: דעותיו הדומות לדעות בית שמי.

חומרי המחשבה:

[האשה שאמרה] התקבלי גטי במקום פלוני - -  ר"א אוסר מיד [לאכול בתרומה] (גטין ס"ה.)

נכנס לכפר אע"פ שלא כפר פסול דברי ר"א (זבחי פ"ב פ"ג.)

החושב לשתות מי חטאת רא"א פסול (פרה ט', ד')

 

בש"א -- שחיב על המחשבה במעשה (ב"מ מ"ד)

וסיג לדבריו אלה ולדברי ב"ש רבותינו העושים מחשבה כמעשה.  הוא מאמר "שהיה ר' אליעזר אומר: "לעולם יהא אדם בורח מן הכיעור ומן הדומה לכיעור" (תוספ' חולין ב', ו')

מצות פו"ר:

כל מי שאינו עוסק בפו"ר כאלו שופך דמים (יבמ' ס"ג:)

אל תחלל את בתך להזנותה - - זה המשיא בתו לזקן (סנהד' ע"ו)

 

בש"א וכו' והלא לא נברא האדם אלא לפו"ר (גטין מ"א.)

 

יתרון הקדשים שאינם נאכלים על הנאכלים:

אע"פ שאין בשר יש דם

נטמא בשר או שנפסל רא"א יזרוק (תוספ' זבח' ב', א')

אע"פ שאין שיריים יש קומץ (ה')

נטמאו  שיריים או שנפסלו רא"א יקטיר את הקומץ (ו)

 

 

בש"א הראי' ב' כסף והחגיג' מעה כסף. שהראי' כלה לגבוה (חגיג' ו').

בש"א מרבין בעולות וממעטין בשלמים

 

הוראת הבאת קדשים מן החולין:

אף פסח האמור לדורות אינו בא אלא מן החולין (מנחם פ"ב)

וחגיגת י"ט הראשון ש"פ בש"א מן החולין (חגיג' ז' 4)

 

קולות בסתירת ימי נזירות:

נטמא יום ל' סותר את הכל רא"א אינו סותר אלא ז' (נזיר ט"ז.)

נטמא יום ק' סותר את הכל רא"א אינו סותר אלא ל' (שם)

נטמא יום ק"א סותר ל' יום רא"א אינו סותר אלא ז' (שם)

ומביא קרבן טומאה רא"א לא בן ביום (וע' שם)

 

מי שגזר גזירות מרובה והשלים את נזירותו ואח"כ בא לארץ. בית שמאי או' נזיר שלשים יום וב"ה או' נזיר בתחילה (נזיר י"ט. ע"ש ובמשנה שלאחריה)

 

תקנת עבדים:

אם הי' גנבו כנגד ממכרו נמכר ואם לאו אינו נמכר (קדושין י"ח).

 כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה

בש"א תקנתם את רבו את עצמו לא תקנתם (גטין מ"א).

 

נקיפת הלב לסייע במעשה לדבר המטמא מאליו:

אם היתה מונחת במקום התרופה יניחנה במקום המוצנע

ואם היתה מגולה יכסנה (תרומ' ח', ה')

תרד ותטמא ואל יטמאנה בידיו (י')

יטמא את כלן ואל יתן לו אחת מהן ויטמא (י"א

– על התלוי' ועל הטמאה שרא"א תשרף זו לעצמה וזו לעצמה (פסח' י"ד.)

 

דמיונות בודדים של דברי ר"א לדברי ב"ש:

1) המגרש את אשתו וא' הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני ר"א מתיר וחכמים אוסרים (גטין פ"ב).

2) ר"א ד' נשים דיין שעתן (נד' ז'.)

3) ביצ' שנולד' ביו"ט – תוספ' ביצ' א' א' – אחרים או' משום ר"א תאכל היא ואמה (שם ביצ' ד')

4. מכאן אר"א אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל (ביצ' ט"ו:) המילל מלילות מעיו"ט וכו' רדב"י אומר משום ר"א מוללין את המלול ומציעין את המוצע ואופין את האפוי ומבשלין את המבושל (תוספ' שבת ט"ו, י"ד)

5) קיים כפיית הממה ג' ימים קודם הרגל א"צ לכפותה (מ"ק כ'.)

1) בש"א הפקר לעניים הפקר ובה"א אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים (פאה ו', א')

2) שמאי או' כל הנשים דיין שעתן (בר' ב'.)

3) ביצה שנולדה ביו"ט בש"א תאכל (ביצה, ב'.)

4) חנני' או בש"א אן אופין אא"כ ערב בפת ואין מבשלין אא"כ ערב בתבשיל ואין טומנין אא"כ היו חמין טומנין מעיו"ט (ביצ' י"ז כ"ב.)

5) א' ראב"ש הן הן דברי ב"ש (מ"ק כ')

 

2: דמיון תולדה לאב ומכשירי מצוה לגוף המצוה וטפל לעבר

אם לא הביאו מע"ש מביא בשבת (שבת ק"ל.)

כורתים עצים לעשות פחמים וכו' (שם)

מנין למכשירי שני הלחם שדוחין את השבת וכו' (קל"א).

לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת (שם)

סכה וכל מכשירה דוחין את השבת מצוה וכ"מ דאה"ש (שם)

שופר וכל מכשיריו דוחין את השבת (קל"א)

הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו - - רא"א דוחין (פסח ס"ה)

דמחייב אתילדה במקום אב (שבת ע"ה:)

היוצא מן הגפן אפי' עלין ולולבין במשמע (נזיר ל"ד: וע' – ספרי במד' כ"ד)

 

II. ר' ישמעאל

דעותיו על ע"ז ועל עובדיה

תני דבי ריש"מ וכו' איזוהי מצוה שנאמרה בתחלה הוה או' ע"ז (הוריות ח':)

בע"ז הכתוב מדבר שנאמר את דבר ה' בזה, בזה הדבור הראשון וכו' (ספרי במדבר קי"ב)

תני דבי ריש"מ השחתה אינה אלא דבר ערוה וע"ז (תמורה כ"ח:)

אין בלשון הזה של צחוק אלא ע"ז (ב"ר מ"ו)

יכול אפי' ע"ז נפקדת על בנים וכו' ת"ל עונה בה (ספרי שם)

כל המתים במיתתם מתכפרים אבל זו עונה בה (ספרי שם)

חוץ מן המסית (סנהד' פ"ה)

יש שמחה לפני המקום כשיאבדו מכעיסין מן העולם (ספרי שם קל"ז)

ג' ימים לפניהם וג' ימים לאחריהם (ע"ז ז':)

ישראל שבחו"ל עע"ז בטהרה הן (ח:)

 

דעותיו על המינים

ס' מינים וכו' (במדבר ט"ז)

הללו שמטילין קנאה בין ישראל לאביהן שבשמים (שבת קט"ז)

 

דעותיו על הגויים

גוי אחד פגע בריש"מ וברכו אמר לו כבר מלתך אמורה וכו' (ירש' ברכ' ח' ח')

 

III. ר' אלעזר בן עורי.

שבח מי שמעשיו מרובין מחכמתו.

תולדות לזה: "שלא יאמר אדם אי אפשי ללבוש שעטנז וכו' אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך וכו'" (ת"כ ויקרא כ', כ"ו).

- ובכן גדלה המשמעת, שהיא סיג למעשה, מן הרצון שסתמו הוא סיג לחכמה. –

"ושכחת עומר וגו' לא תשוב לקחתו וגו' למען יברכך וגו' קבע הכ' ברכה למי שבאה לידו.  מצוה בלי ידיעה וכו'" (ה', י"ז).

 

IV. ר' יוחנן בן נורי

נטיתו לב"ש בדבר משפט האשה לענין גרושין

א"כ לא הנחת בת לא"א יושבת תחת בעלה, והתו' אמרה, כי מצא בה ערות דבר ולהלן ה"א ע"פ שנים עדים יקום דבר מה להלן דבר הברור, אף כאן דבר הברור (גטין פ"ט) – וזהו סיג ותוספת חזוק לדעת ב"ש (שם צ'). –

יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה עליו (נדר' פ"ה) – גם זהו סיג למשמרת האשות בטעם ב"ש. –

מפני מה האשה שנתחרשה יוצאה והאיש שנתחרש אינו יוצא (יבמ' קי"ב(- מאמר זה מראה על סברתו, כי אין האשה נופלת הרבה מן האיש במשפט הגרושין כדב"ש.

 

רבוי הוראותיו בדבר הצרוף החבור והחלוק.

שאר המינים מצטרפין זע"ז (חלה ד', ב')

בשר הקדש שקרם עליו הקיפה - - שניהם חבור זה לזה (טבו"י ב', ה')

שמן שהוא צף ע"ג היין - - שניהם חבור זל"ז (שם)

אפי' על גבה רום קומה ונגע כנגד פיה חבור (ו')

אף החרוקות [חבור] (פרה י"ב, ח')

חולקין את עביו (כלים ב', ז).

 

מקבילות

אורז מן דגן (פסח' ל"ה)

אף הקרומית חייבת בחלה (תוספ' חלה א', א')

אף הקרומית יוצא אדם י"ח בפסח (שם).

 

V. אבא שאול

תשלום למאמרי מדע בתורת הנטיעה שבגוף הספר

כל אילן סרק חמשים אמה (ב"ב כ"ד(.

 

ו: נצחון בית הלל

את תחלת תגבורת שני הבתים, לאמר, תחלת הראותם בפרצופיהם השונים, יש לנו לקבוע בשנת מות הלל הזקן, שהיא שנת 3770 (ע' ח"ה 78), ובכן היתה ידם תקיפה כששים שנה בפני הבית.  על ראשי תלמידי שמאי והלל,שנקראו זקני ב"ש וב"ה, כבר דברנו במוצא דבר (שם 194), אף קראנו בשם לשנים מאלה ולארבעה מאלה.  ואין ספק, כי בימים הרבים ההם – משנת מות הלל הזקן הנשיא הראשון ממשפחתו,עד ימי ר"ג דיבנה הנשיא הששי לו – קמו חכמים, דור אחרי דור גם בקרב הבתים ההם, אך בהיות הלבבות נסערים בדור שלפני החרבן, והשקט הראוי לבקור הלמוד נעדר, נמצאו בקרב שני הבתים תלמידים, אשר הרבו מחלוקת בדברי ההלכה.  ויען כי יש סופרים בימינו אשר הגדילו מאורע זה, שאירע לשעתו, וירחיבוהו ויטילו אותו ביותר על בית שמאי, כאלו אהבו כל חכמינו וחכמי בית שמאי ביחוד את המחלוקת באשר היא, הננו לבקר כהלכתן את תולדות המחלוקת בכללה שבדבר הלכה:

ר' יוסי בן חלפתא הבקי הגדול בתולדותינו בכללן ובתולדות ההלכה בפרטן, העיד, כי "בראשונה לא היתה מחלוקת בישראל" בדבר הלכה (תוספתא סנהדרין ז', א'.  שם חגיג' ב', ד') המעמד הזה שהלכה היתה ברורה, ושעליו נאמר, כי "היו למדין תורה כמשה רבנו" (תמורה ט"ו.)  נמשך עד סוף ימי יוסי בן יועזר "דבצר לבא: שנתמעט הלב בסוף שנותיו" (ט"ז. ורש"י שם).  מפני השמד הגדול של אנטיוכוס הרשע, אשר מרבית כל זקני הסופרים "משכילי עם [אשר] יבינו לרבים, נכשלו בחרב ובבזה בשבי ובלהבה" (דניאל י"א, ל"ג), אז נשתכחה בתוך כמה הלכות, גם הלכות סמיכה ביו"ט, אז התחילה המחלוקת הראשונה בדבר הלכה, שנמשכה חמשה דורות (ע' חגיג' ט"ז), אשר עליה הצטערו קדמונינו ויקראו לה "דופי של סמיכה" (תמורה ט"ז).  אך המחלוקת הראשונה הזאת היתה גם המחלוקת האחת בימיה, כי לא נחלקו "אלא על הסמיכה בלבד" (ירש' שם ב', ב') בכל הדורות ההם, עד אשר בא הורדוס "וקם וקטלינהו לכולהו רבנן" (ב"ב ג': וע' ח"ה 25).  ובדבר הזה "ככה אורו של עולם, סמא עינו של עולם" (ב"ב ד'.), לאמר שכח מישראל הרבה מן ההלכות, בהמיתו את תופשי התורה – וע' שם היטב את תשמיש המליצות "תורה אור" "ועיני העדה" החוזרות על התורה ועל נוצריה (שם) – אז נוספו על המחלוקת האחת עוד שלש בידי ראשי הדור ההוא, כי "עמדו שמאי והלל ועשו אותן ארבע" (ירש' חגיג' שם), הלא הן המחלקת הישנה ע"ד הסמיכה, אשר נחלקו בה גם שמאי והלל – עד אשר הכריע בבא בן בוטא תלמיד שמאי הלכה כב"ה-ושלש מחלקות המפורשות בשלש המשניות הראשונות למס' עדיות, שעליהן "א"ר הונא: בשלשה מקומות נחלקו שמאי והלל" (שבת ט"ז.) גם מלבד מחלקת שמאי והלל מצאנו גם את עקיבא בן מהללאל חולק בדבר הלכה על חבריו.  ועד כמה היתה מחלוקתו לשם שמים ובלב טהור, ימצא הקורא במליצתו התמה (ח"ו 51 הערה 4), מן המחלוקת הזאת ומדרכי ארבעת זקני ב"ש, שקראנו בשם ושראינו את דרכם, בהוראותיהם עם בית הלל (שם 194), אנחנו רואים עד כמה היו מחלוקת החכמים בכללם, ומחלוקת ב"ש וב"ה בפרטם, מחלוקת לשם שמים במלוא משמען, עד כי תראה לכל עין אמתת המשפט: "איזו היא מחלוקת, שהיא לש"ש זו מחלוקת הלל ושמאי" (אבות ה', ט"ז).

בברייתא של ר' יוסי שזכרנו, נמצא מאורע זה: "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמש כל צרכן, רבו מחלוקות בישראל ונעשות תורה כשתי תורות" (סנהד' פ"ח: תוספ' סנהד' שם ותוספ' חגיג' שם).  כל הבא לחלוק על טהרת הלכותינו, מצא פה מקום לתלות קלקלה זו בשני בתי ישראל אלה, כי מי תלמידי שמאי והלל? הלא בית שמאי ובית הלל, ואם הם לא שמשו כל צרכם ואם הם עשו תורה כשתי תורות, הלא מקולקלת ח"ו השורה כלה המושכת והולכת מן הזוגות, בטרם נשיב על שאלה זאת הננו לברר את מקום זכר מאורע זה, שבברייתא שלפנינו: אחרי פתוח ר' יוסי את דבריו בקצור גדול על מעוט המחלוקת בימים הראשונים, באמרו: "בראשונה לא היו מרבין מחלוקת בישראל" (סנהד' שם) או "בראשונה לא היתה מחלוקת בישראל" (תוספ' שם ושם), פרט לפרטיו את סדר הוראת הסנהדראות ושאר בתי דינין ואת כחם למדרגותיהם ולמקומותיהם, לאמר: אלא ב"ד של ע"א יושבין בלשכת הגזית וב' בתי דיני של כ"ג, א' יושב על פתח הר הבית וא' יושב על פתח העזרה ושאר ב"ד של כ"ג יושבין בכל עיירות ישראל, הוצרך הדבר לשאול שואלין בב"ד שבעירן, אם שמעו אמרו להן, ואם לאו, באו לזה שעל פתח הר הבית וכו', ואם לאו, באין לזה שעל פתח העזרה, ואו' כך דרשתי וכך דרשו חברי וכו', ואם לאו, אלו ואלו באין ללשכת הגזית, ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ובשבתות ויו"ט יושבין בחיל, נשאלה שאלה וכו', אם רבו המטמאין טמאו, אם רבו המטהרין טהרו, משרבו תלמידי שמאי והלל וכו'ן ונעשית תו' כשתי תורות, משם כותבין ושולחין בכל המקומות, כל מי שהוא חכם ושפל ברך ודעת הבריות נוחה הימנו יהא דין בעירו, משם מעילין אותו להר הבית, משם לעזרה, משם ללשכת הגזית" (שם).  אם נתבונן בצביון הברייתא, נראה כי שתים היא באה להודיענו, את סדר בירור הדין העולה מלמטה למעלה, כלומר מן היחיד המסופק עד הסנהדרין הגדולה, ועם זה את מדרגות הכשר "הַדַיָן שבעירו" שאפשר לו לעלות מעלה מעלה, עד היותו לאחד מן הסנהדרין.  ושני הענינים האלה מחוברים ומהודקים זה בזה, וסופו של זה נעוץ בראשו של זה וכך הוא סדרם: "אלו ואלו באין ללשכת הגזית ששם יושבין וכו' נשאלה שאלה וכו' רבו המטהרי' טהרו ומשם כותבין ושולחין וכו'" בזמן שהוא עסוק במעשה לשכת הגזית "ששם יושבין" הוא מוסיף ואומר "ומשם כותבין" אולם מעשה "תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן" איננו כמעט ענין כלל לכאן, ומלת "משם" התכופה לו מאחריו,אין לה כל מקום אצלו.  והיכן הוא עקר מקום זכר מאורע זה? הלא הוא בברייתא אחרת, ששם הוא חוליה שלמה רצופה אל שלפניה ושלאחריה.  בסוף מסכת סוטה עורכת המשנה דמות לקלקלה, שגברה בישראל לפני החרבן, ולציור שני קלקולים גדולים מאד היא משמשת במליצת "משרבו" (סוט' מ"ז), ומעל"ד באה ברייתא ופורטת גם היא הרבה קלקולים קלים מאלה, במליצת "משרבו בעלי הנאה משרבו וכו' וכו'" ובתוך חמשה עשר קלקולים אלה מונה היא לקלקול הארבעה עשר: "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו וכו'".  ודמיון מאמר זה בסגנונו ובכל בנינו לשלפניו ולשלאחריו, מעיד עליו עדות שלמה, כי שם הוא עקר מקומו מראשיתו.  ואין הברייתא באה להגיד, כי ככל אשר נראו קלקולים בכל הדברים הטובים בעת ההיא, נראו גם בבית המדרש.

אולם מלבד, כי הקלקול הזה ככל הקלקולים המנוים שם לא היה, אלא נולד לשעתו ועובר לשעתו, ולא חל בחכמי הבתים ההם, כי אם בתלמידים הקטנים שבאמת "לא שמשו כל צרכם". – כי מלבד אשר ראינו, עד כמה היו זקני בית שמאי, התלמידים הקרובים לרבם, נוחים בהלכותיהם לבעלי מחלוקתם, כאשר הזכרנו בזה וק"ו לבית הלל הנוחים והעלובים, הנה כתוב ומפורש, כי חכמי שני הבתים היו רחוקים, מהרבות מחלוקת, ורבוי המחלוקת של הקטנים היתה מפני "שלא שמשו את רביהן כל צרכם" (ירש' חגיג' ב'. ב'. שם סנהד' א', ד').  הא למדת, כי "רביהן", עצמם לאמר: רבותיהם הגדולים, חכמי הדורות, לא הרבו מחלוקת.  ובלבד העדות הגדולה, המעידה בכלל הדברים, "שחבה וריעות נהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר, האמת והשלום אהבו", (יבמ' י"ד) הנה ידענו, כי ר' יוחנן בן זכאי ור' צדוק, ר' אליעזר ור' יהושע, ר' טרפון ור' עקיבא, - הזוגות האלה היו אחד מהם מב"ש ואחד מבית הלל, - חברים דבקים מאד היו איש לרעהו.  ובכן לא היה הקלקול של אלה, שלא שמשו כל צרכם, אלא עראי ועובר, ועקבותיו לא נכרו על פני הדורות.  ונהמת לב החכם "ועוד אינה עתידה לחזור למקומה, עד שיבא בן דוד" (ירש' חגיג' שם) אינה חוזרת על מחלוקת ב"ש וב"ה, שסוף סוף הוכרעה, כי אם על המחלוקת בדבר הלכה בכללה, הנזכרת בראש הענין[4].

אולם אם המחלוקת בדבר הלכה לא בטלה בכללה, הנה בטלה קרוב ומהר מאד מחלוקת ב"ש וב"ה, ולא מחלוקת התלמידים.  שלא שמשו כל צרכן בלבד, כי אם גם מחלוקת הגדולים והמתונים שבחכמי הבתים, פסקה פתאם, כדברי המאמר הידוע "יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו וכו' והלכה כבית הלל:" (ערובין י"ג:) ולנו יקר מאד, לדעת את מקומו וזמנו של מאורע זה.  והנה על מקום המאורע יש לנו מאמר מפורש: איכן יצאה ב"ק? רב ביבי אמר בשם ר' יוחנן": "ביבנה יצאה ב"ק" (ירש' ברב' א', ד').  ובירור דבר המקום מצבי לנו גבולות גם לזמן המאורע, ואינו נותן להקדימו לראשית ימי נשיאות ריב"ז, שהוא ג"א תת"ל, ולא לאחרו, לאחרית ימי ר"ג דיבנה, שהיא שנת תתע"ז לפי דעתנו, שכל השנים שבינתים.  הם כל ימי יבנה מתחלתם ועד סופם.  אך באיזה זמן מן השבע וארבעים שנות יבנה יצאה ב"ק זו? על דעתנו היה דבר זה במחצית הראשונה של השנים ההן, כי כן אנו מוצאים ר' טרפון מספר, לאמר: "אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי ב"ש וסכנתי בעצמי מפני הליסטים, - אמרו לי כדי היות לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה" (ברכ' י':) מאמר זה שאמרו לו חבריו, אין לו טעם כלל קודם שיצאה ב"ק. כי ר"ט הלא מתלמידי ב"ש היה, וסתם תלמיד הלא יש לו להורות ולעשות כדברי רבותיו, מה שאין כן לאחר שיצאה ב"ק, אז בטלו דברי ב"ש לכל ישראל אפי' לתלמידיהם, כי בראשונה נתנה רשות לכל אדם "הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה" (ערובין ו'(אבל "הדא דתימא, עד שלא יצאה ב"ק, אבל משיצאה ב"ק לעולם, הלכה כדברי ב"ה וכל העובר על דברי בית הלל חיב מיתה" (ירש' ברכ' שם).  ור"נ בר יצחק מכריע, כי תשובת חבריו של ר"ט "כדי היית לחוב וכו'" היא מקור הדעה, האומרת "עשה כדב"ש חיב מיתה" (ברכ' י"א.), ובכן קדמה על כרחנו יציאת ב"ק למעשה ר"ט.  ואנחנו הלא ידענו בר' טרפון, כי היה עוד מן הכהנים, ששמשו במקדש, ובכן כבר היה בימי החרבן, לפי המתקבל על הדעת איש כבן חמש ועשרים או שלושים שנה. ואם נאמר, כי היתה יציאת ב"ק כשלשים או ארבעים שנה אחרי החרבן, וסכנתו עם הלסטים עוד זמן כל שהוא אחרי כן, הי' לנו לאמר על כרחנו, כי כבר היה בעת ההיא זקן מלא ימים, ואין הדעת נותנת, כי יערב עוד איש את לבו לדבר אליו קשות "כדי היית לחוב בעצמך", אלא על כרחנו, לא הגיע עוד בימי יציאת ב"ק, לימי הזקנה.  ומעתה, יש לנו להקדים את זמן היציאה לכל המאוחר, בעשרת השנים השלישית לחרבן.  ומאד יפלא בעיני כל מתבונן, כי לא נתפרש בשום מקום זמנו של המאורע הזה, הגדול מאד בתוצאותיו, אין זאת כי אם מאורע אחר, חשוב כמהו, אירע עמו כאחד, והמאורע ההוא בלע אותו אל קרבו עד בלי הראותו לבדו וביחודו אל הדורות הביאם, בלתי אם לעין חדה מאד.

הנה הכרעה כוללת בדבר כל מאות ההלכות, שנחלקו בהן שני הבתים האלה, הלא לא באה על כרחה, אלא לתת לכל העם מקצה, דרך אחת במעשה המצוה.  והחפץ הזה הלא ידענו, כי היה ראש מאויי רבן גמליאל דיבנה.  ולפי דעתנו חלה באמת יציאת ב"ק להיות בימיו, אולם לא על ידו ממש נעשה הדבר הזה, ולא בכל הימים שהיתה ידו תקיפה, כי אם דוקא ביום האחד שהעבירוהו מנשיאתו, הוא "יום שהשיבו את רא"ב בישיבה". על היום ההוא יש ברייתא בידנו בלשון זאת: "תנא: עדיות בו ביום נשנת, ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש, שלא פירשוה" (ברכ' כ"ח:)[5].  מתוך הברייתא הזאת אנו רואים, כי פירוש ההלכות התלויות, היה ביום ההוא עקר גדול וחשוב, בהעברת הנשיאות, וכי בשביל כך הסיעו החכמים כמעט את לבם מדבר הנשיאות, ויכַונו את דעתם אל ההלכה, עד כי נוסדה ביום ההוא מסכת עדיות.  התחרות הגדולה לברר את ההלכות "בו ביום", נראה עוד יותר ממקום אחר, וזהו: "תנו רבנן כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו, עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנא': הנה ימים באים נאום ה"א והשלחתי רעב בארץ וכו' כ"א לשמוע דבר ה' – וכתיב מים עד ים וגו' ישוטטו לבקש את דבר ה' – שם – דבר ה' זו הלכה וכו' וכו'" (שבת קל"ח:).  על הברייתא הקודמת הזאת יש ברייתא מאוחרת לה, המפרשת את דבריה, וזאת היא: "תניא: א"ר שמעון ח"ו שתשתכח תו' מישראל, שנא' כי לא תשכח מפי זרעו – דבר' ל"א, - אלא מה אני מקים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד (שם) = הלכה ברורה בטעמים שלא יהא בה מחלוקת" (רש"י שם קל"ט) בסקירה הראשונה אפשר לאומר לומר, כי "כשנכנסו רבותינו ליבנה" חוזר על כינוס תלמידי רע"ק אחרי חרבן ביתר, כי גם שם מצאנו לשון זה (ע' ברכ' ס"ג), אולם מן המליצות השונות של ת"ר שבראש הברייתא הראשונה של שבת קל"ח: ושל תניא שבראש הברייתא השניה, אנו רואים, כי הברייתא הראשונה קודמת הרבה לר"ש בעל הברייתא השניה וכי השניה זקוקה אל הראשונה ובאמת נשנתה הברייתא הקודמת ההיא "בו ביום" לאמר "ביום שהושיבו את ראב"ע בישיבה" שהעבירו אותו מנשיאותו, וכל עצמה אינה אלא הקדמה למסכת עדיות שנשנית בו ביום, ואם במשנתנו המסתפקת רק בעקרי ההלכות בלבד לא נכנסה, הנה היא המשנה הראשונה לתוספתא של מס' עדיות, וזה לשונה בשנויים קלים: "כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה שעה שיהא אדם מבקש דבר מדברי תורה ואינו מוצא, מדברי סופרים ואינו מוצא, שנא' הנה ימים באים נאום ה"א וגו' ישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו זה וכו'" (תוס' עדיות א', א'), ובכן הברייתא הזאת, כלה היא פתיחה למס' עדיות ומסכת זאת שבמשנתנו, הלא היא מתחלת בשלש מחלקות שמאי והלל (עדיות א', א' – ג') והולכת ופורטת כמה הלכות, שנחלקו בהן ב"ש וב"ה (ז'-י"א) "ודברים שחזרו ב"ה להודות כדברי ב"ש" (י"ב-י"ד).  וכל פרק רביעי מתחלתו עד סופו מסבר על "דברים מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה" (ד', א'-י"ב).  ובכן אין עוד מסכת בכל ששת סדרי המשנה עוסקת בשום לב במחלקות הלל ושמאי ובמחלקות בית הלל ובית שמאי, כמסכת זו.  ועתה אם עקר מסכת זו נשנה ביום אחד "בו ביום", ובו ביום "לא היתה הלכה שהיתה תלויה מבית המדרש שלא פירשוה" למען העלות בידם "הלכה ברורה: שלא יהא בה מחלוקת", הלא יש לנו להחליט על כרחנו, כי ודאי זו היתה ראשית מלאכתם, לפרש את הלכות התלויות של ב"ש וב"ה שבהם, כלומר להכריע את ההלכה לצד אחד "שלא יהא בה מחלוקת" כדבריהם "נתחיל מהלל ושמאי" תוספ' עדיות שם.  ואם היתה שם הכרעה לא היתה הכרעה אחרת אלא הסכמה גמורה, לקבוע הלכה לדורות כב"ה, וקרוב הדבר, כי יען אשר "נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כלם לדעת אחת" לקבוע כך, היה הדבר, שגור בפי רבותינו, יצאה בת קול.

מלבד בית שמאי ובית הלל היו עוד חכמים בישראל, אשר לא נחשבו, לא על בית זה ולא על בית זה, ושהיו חולקים לפעמים גם על הלל ושמאי עצמם, כעדות המליצה המשולשת בשלש המשניות הראשונות למס' עדיות "וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה", ולפי הנראה הסכימו החכמים האלה להצטרף עם ב"ה ולקבוע כמוהם הלכה לדורות.

טעם הקביעות החלוטה הזאת ביום ההוא, שהעבירו את ר"ג מנשיאותו, אפשר כי היה, למען מעט את המחלוקת בדברי ההלכה כפי האפשר, למען אשר לא יקרה עוד כמקרה המשולש בין ראשי חכמי העם, כר"ג הנשיא ור' יהושע אב בית דינו.

בנצחון הזה שהנחילו חכמי ישראל את בית הלל, עד כי היה לפגם בפי רבותינו "ב"ש במקום ב"ה אינה משנה" (ברכ' ל"ו).  לא הי' ח"ו שום פגם לחכמי ב"ש הנהדרים, אדרבא בעצם המליצה ההיא, שקראו לה בת קול, רוממו גם את דברי ב"ז עד לשמים, ויאמרו: "אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כב"ה" (ערובין י"ג:).  ובעינינו לא יפלא דבר זה, כי אמנם לא מצאנו אף רמז קל, לשום סירוב מצד חכמי ב"ש על הקביעות הזאת וכבר ראינו הליכות הכבוד והיושר, אשר התהלכו זקני ב"ש עם ב"ה בימי הבית (ח"ה 194), והם הלכו ב"ש בדרכי זקני מוריהם, לא צרה עיניהם בכבוד ב"ה.

לפי תוצאות חקירתנו במ"ש "סדר זמני המאורעות", חל להיות "יום שהושיבו את ראב"ע בישיבה", בשנת הארבע ועשרים או חמש ועשרים לחרבן, שהיא שנת ג"א תתנ"ד או תתנ"ה, ויום זה הלא הוא יום נצחון בית הלל, היה אחר "שלש שנים שנחלקו" שני הבתים האלה (עירובין שם).

יום נצחון בית הלל היה גם סוף ימי בית הלל גם סוף ימי ב"ש, כי חכמיהם לא היו עוד נוכחים כי אם נאספו אל כלל החכמים ויהיו עמם לקהל אחד.

 

ז: קלמנס ואשתו הגרים

החכם גרץ השיב אבדה גדולה, שאבדה לספרי זכרונותינו או גזלה, שגזלו ממנו אלה שעינם צרה בכבוד עמנו, ועוד יותר בכבוד דתנו.  הנה הסופר הקדמוני לרומי, דיו קסיוס, כותב בספרו היוני "תולדות רומי", לאמר: "בתוך רבים אחרים שפט דומיטינוס משפט מות גם את הקונסול פלויוס קלמנס, אף כי בן דודו היה הוא, ואשתו פְּלַוְיה דומיטילה אף היא קרובה לו.  על שניהם נטפל עון כחש באלהים, עון, אשר עליו נענשו גם רבים אחרים, אשר נטו אל היהדות; על מקצתם נגזרה גזרת מיתה, ועל מקצתם נקנסה, להחרים את כל נכסיהם לאוצר המלכות; ודומי טילה גרשה לארץ פנדטריא" (41, 67 C.  π).  לזכרון זה, כי קלמנס בן-דודו של דומיטיאנוס, - שהוא בן-דוד גם לטיטוס אחיו, התיהד הוא ואשתו, הקביל גרץ את אגדות אלו: "אונקלוס בר קלוניקוס בר אחתי' דטיטוס הוה בעי לאגיורי" (גטין נ"ו("אונקלוס בר קלונימוס איגייר שדר קיסר גונדא דרומאי אבתרי'" (ע"ז י"א), ובכן היה פה קלוניקוס לקלונימוס לשם שאתה מוצא בו כל אותיותיו שם קלמנס – עוד הקביל לזכרון זה של דיו קסיוס, שאיש ואשתו מגדולי המלכות התיהדו והבעל נהרג, את מעשה קטיעא בר שלום ואשתו (י'(:, שבשם "שלום" אנו מכירים את שם קלמנס, שהוראתו בלשון רומי "נחת ושלום".  הזכרון הזה של דיו קסיוס, ושל אגדת קטיעה בר שלום של השר הגר הזה ואשתו מתפרש ומתברר עוד יותר במדרש דברים רב' ב', במעשה "סנקליטו של מלך ירא שמים", שגלה לר"ג בסתר, שגזרת כליה מתעתדת בבית הקיסר על ישראל, וכי במותו הציל אותם, וכי נכנס בבריתו של אאע"ה לפני מותו, ויד אשתו היתה עמו, גם בדבר השתדלותו להציל את ישראל, גם בהתייהדותו.  והנה שתי האגדות הראשונות אינן משמשות לעניננו, בלתי אם לברור השם של קלמנס הגר ולקרבת משפחתו עם טיטוס, שהוא אחי דומיטינוס.  אך שתי האגדות האחרונות מספרות מאורע שלם וחשוב מאד ע"כ הננו לפרק אותן לפרקיהן ולהקבילן זו אל זו ואל זכרון הסופר הרומי.

 

ע"ז י':

דבר' רב' ב'.

1.  דההוא קיסרא דהוה סני ליהודאי א"ל להשיבי מלכותא שעלה לו נומי ברגלו יקטענה ויח' או יניחנה ואיצטער א"ל יקטענה ויחי'.

2.  א"ל קטיעה בר שלום חדא דלא יכלת להו - - ועוד קרו לך מלכות קטיעה.

3. שדי לי' לקמוני חליל' וכו'.

4. א"ל ההיא מטרוניתא וי לה לאלפא דאזלא בלא מיכסא.

5. נפל על רישא דעורלתא קטעה.

6. כל נשיאיה ולא כל שריה פרט לקב"ש.

1 וגזרו סנקליטין של מלך לומר מכאן ועד ל'ן יום לא יהי' בכל העולם יהודי.

2. והי' סנקליטו של מלך ירא שמים בא לו וכו' בסוף כ"ה ימים וכו'.

3. ומץ את טבעתו ומת.

4. אמרו רבותינו חבל לספינ' שהלכ' לה ולא נתנה מכס.

5. אמרה להן אשתו חייכם לא עברה הספינה עד שנתנה מכס וכו' והוציאה להן קופסא.

  6. וקראו עליו המקרא הזה נדיבי עמים נאספו.

 

ח: ארבעה שנכנסו לפרדס

רבותינו מונים לנו ארבעה חכמים נכנסו לפרדס, ואלו הם: בן עזאי ובן זומא, אלישע בן אבויה ורע"ק (חגיגה י"ד: ירוש' שם ב', א'.  תוספ' שם ב', ב'), ובכל שלשת המקומות הרשומים יסופר רק על תולדות כניסה זו, ועל הרושם שעשתה בחכמים הנכנסים, ועל טיב הפרדס, מה הוא, לא נתפרש דבר.  אך מסמיכות ספור זה בכל שלשת המקומות לענין מעשה מרכבה של ריב"ז ותלמידיו אנו למדים, כי פרדס זה למוד הוא, מעין מעשה מרכבה.  אולם כנגד זה יש להתבונן, כי על כרחנו יש צד אחד בפרדס, מה שאיננו במעשה מרכבה, כי במעמ"ר אנו רואים לרבותינו, כי חששו מאד לנהוג בו קדושה יתרה ולבלתי הפקידו ביד כל איש ואיש, מיראתם פן יתחלל עצם הלמוד בידי בני אדם, שאינם מהוגנים, ובפרדס ראו, מלבד החשש לעצם הלמוד פן יזדַיֵף, גם סכנה ללומדים עצמם,לחכמתם, ליראתם וגם לחייהם, עד כי הזהירו אותנו ממנו ויספרו, כי ארבעת הנכנסים "אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע, אחד קצץ בנטיעות [ורק] אחד נכנס בשלום ויצא בשלום" (ירש' שם ותוספ' שם).  על כן קרוב הוא בעינינו, כי הוטל אל הלמוד הנקרא בשם פרדס, סוד אחד שהדעות עלולות להשתבש בּו, מהיותו דק מאד, ואשר בשבילו לא טוב הוא, גם לחכם שבחכמים ולחסיד שבחסידים להתעסק בו, כי כן עולה ממליצת רבותינו "רע"ק עלה בשלום וירד לשלום" (תוספ' חגיג' שם) או "נכנס בשלום ויצא בשלום" (ירש' שם), שמשמעה לכל מעמיק להתבונן בה, כי זכות גדולה היתה לו לרע"ק שנמלט ממקום הסכנה, ומשירד שוב לא עלה ולא רצה לחזור לעלות, ומשיצא שוב לא נכנס ולא רצה לחזור להכנס.  ודבר זה מתברר עוד יותר מגירסת גוף הברייתא שבבבלי, ששם לא נאמר ברע"ק, אלא "רע"ק יצא בשלום" (חגיג' י"ד:) בלבד, שמתוכה עולה, כי עקר ספורם, הוא יציאתו לבדה, שהיא טובה להם מכניסתו.  ולמען נדע לקרוא בשמו את הסוד הזה, שכל אחד מארבעת החכמים נכשל בו, ורע"ק בלבדו עמד בו, יש לנו לבקש ענין אחד המשותף לארבעתם, והמיוחד רק להם לבדם, והנה המכשול שנכשלו בו, על כרחנו הוא, כי לא ידעו להתאים את הסוד הזה מכל צדדיו אל הכתובים המפורשים בתורה, ועתה הנה מצאנו: "ויעש א' את הרקיע: זה אחד מן המקראות שהרעיש [עליהם] בן זומא את העולם אתמהה! והלא במאמר הן? הוי, בדבר, ה' שמים נעשו" (ב"ר ד').  ובכן עלה בידנו, כי כל עשיה שהקב"ה עושה, איננה אלא ע"י "מאמר" כלומר: לא בכח ולא ביגיעה, כביכול ברא ה' את עולמו, כ"א במאמר.  וכל עוד, אשר לא מצא דבר זה במקרא, התרגש מאד, וכיון שמצא לו מקרא מפורש, נחה דעתו, כאשר תוכיח מלת "הוי" – וענין המאמר הזה – שעוד נדבר עליו, - שכל עצמו הוא עצם רצונו של הקב"ה, נקרא בפי חכם זה בלשון סתום עוד יותר "קול", ועליו אמר הוא ובן עזאי חברו "נעשה קולו של הקב"ה מטטרון למשה, בשעה שאמר לו עלה על הר עברים – דבר אחר נעשה קולו של הקב"ה מטטרון על המים, הה"ד, קול ה' על המים – תהל' כ"ט, ג'-"(ה) וכיוצא בדבר דבר בן-עזאי על הקול, שהוא הי' שליח מהקב"ה למשה וממשה לישראל במסירת כל מצוה ומצוה ובמלת "לאמר", היה רמוז לו דבר זה.  ועל הראשונה לכל המצות, שדבר משה לישראל בשם ה', במצות קדוש החדש, מפרש בן עזאי מלה זו "לאמר: בקול שאתה שומע בו, בו למד" (מכילתא שמות י"ב א'), כלומר שהקב"ה נותן רשות וכח למשה בקול היוצא ממנו.  ורבי עקיבא, שגם הוא היה מאלה שנכנסו לפרדס, דורש את המקרא "משה ידבר והא' יעננו בקול. מלמד שנתן הקב"ה כח וגבורה במשה והי' הקב"ה מסייעו בקולו, ובנעימה שהי' משה שומע בו הי' משמיע את ישראל" (מכיל' שמות י"ט, י"ט).  ועל הקול הזה, העובר במצרים ובסיני, מפי הגבורה למשה ומפי משה לישראל, הרבה רע"ק לדבר ולהוכיח, כי משהוקם המשכן, - וזה הי' לאחר שחטאו ישראל בעגל – "היה הקול נפסק ולא היו לא ישראל ולא הזקנים ולא אהרן אף לא מלאכי השרת שומעים אותו, בלתי אם משה בלבדו", כמבואר שם.  ולמען ברר יותר את תשמישי הקול הזה, הוסיף רע"ק לבאר, כי הוא הוא "הקול המתפרש בכתובים קול ה' בכח - - קול ה' חוצב וגו'" (ת"כ ויקר' א', א'). ומעתה זכינו לשמוע מפי רע"ק, כי הקול המגיע למשה הוא הקול שעליו מדבר דוד במזמור כ"ט.  ודבר זה מתאים, מראשו עד סופו, אל מאמר בן זומא ובן עזאי.  ומעתה יעלה לנו מכון כל המדרשות האלה, כי "המאמר" שהוא "דבר ה'" "והקול", שהוא נושא "המאמר" הי' לענין לב"ע וב"ז ורע"ק, שכלם הרבו לעסוק בו וכלם דנו עליו בשוה, שהוא הוא המוליך את הנבואה, והוא הוא המודיע את כחו של הקב"ה בבריאה – קול ה' על המים וגו' – והקול הזה נקרא להם בשם מטטרון, שהוא בלשון יון השר התר מנוחה לחיל המלך, לאמר, כשם שקול האדם הוא גלוי רצונו, והמוליך את דבורו לאזן שומעו, הרוצה או הצריך לקבלו, כן יאמר על גלוי רצונו של הקב"ה, המפנה מקום בעולם, להשרות ולהנהיג מלכות שמים "מטטרון". ו"מאמר" זה או "הקול" הזה, שהוא מדת גלוי רצונו, נעשה מנהיג למשה רבנו נותן התורה, עד הדבור האחרון, שיצא לו מפי הגבורה "עלה על הר העברים" (ב"ר, ה').  ויען כי רצון הקב"ה, הוא המורה ביחוד לצדיקיו את הדרך, אשר ילכו, יאמר בשעת מיתתו של משה רבנו, כשאמר לו הקב"ה עלה על הר העברים: "אצבעו שלהקב"ה הי' מטטרון למשה (ספרי דברי' של"ח כגי' הגר"א ז"ל).  ומדה זו, היא המגלה את רצון ה' גם בבריאה הדוממת – "קול ה' על המים" (שם ות"כ שם) – והיא היא המפרסמת את זכותן של ישראל, שכל יתרונם הוא רצונם לקבל מלכות שמים, ורושמת אותם בספר תולדות האדם לזכות עדי עד "דאתיהבא לי' רשותא למיתב למכתב זכוותא דישראל " (חגיג' ט"ו).  ומדה זו מדת דבר ה', הנזכרת פעמים אין מספר במקרא, גם לענין הנבואה (ברא' ט"ו, א'), גם לענין הבריאה (תהל' ל"ג, ח') וההשגחה, הנקראה בפי בן זומא "מאמר" או "קול", נקרא בשם פילון וחבריו, חכמי אלכסנדריא, "לוגוס" [מאמר או דבור בלשון יון], שממנו עלתה בפינו מליצת "על פי הדבור", ובפי החסיד המתרגם הארמי "מימרא" (אונקלוס ברא', ט', ט"ז), שהוא הוא הקול (ע' שמות ט"ו, כ"ו ואונקלוס שם). ואמתת תרגום מלת מטטרון, לעברית הוא "המשכון", שפירושו הגורם "לשכינה", שתשרה בישראל לאמר, לכבוד ה' הנעלם שיתגלה בעולם הנראה (ע' מו"נ א', כ"ה ונודע ביהוד' א"ה תשובה ק"ז).  וכבוד ה' בעולם, הלא הוא מתגלה בבריאת עולם, במתן תורה, במשמעת, שהצדיקים שומעים למצות ה', ובפרסום זכיותיהם של ישראל, שכל אלה נזכרו במאמרי רבותינו, שהבאנו זה מעט. ומקור שם "שכינה" עצמה,נובע מלשון הכתובים שבתורה, שם נזכר ענין זה לא בתורת שם, כי אם בתורת פעל: "לשכן" (דבר' י"ב, י"א) "שכנתי" (ירמ' ז', י"ב) המחובר לענין "השם", שכל עצמו גם הוא, אינו אלא הודעת כבוד ה' כחו וחסדו.

וככל אשר עסקו שלשת החכמים ב"ע וב"ז ורע"ק בחקר ענין המאמר או "הקול", שנקרא גם "מטטרון", עסק בחקר ענין זה, גם אלישע בן אבויה, שנכנס גם הוא לפרדס כמוהם, אך הם שכל עסקם היתה חכמת התורה בטהרתה, בלי כל ערב זר, לא נכשלו בחקר זה מאומה, כרע"ק, או לא הרבו להכשל בו, כב"ע וככ"ז, או לתומם נכשלו בו כחכמי אלכסנדריא.  לא כן אלישע בן אבויה, אשר בעוד הוא דורש גופי תורה ברבים, כבר פנו לבו אל תעתועי שטת הטועים, כמאמרם "בשעה שהי' עומד מבית המדרש, הרבה ספרי טועין נושאים מחיקו" (חגיג' ט"ו:) – וגירסה הישנה "טועין, נראה עוד יותר מגירסת "מינין", אע"פ ששניהם כת אחת הם, ובשם "טועים" שאינם יודעים, בנו רבותינו לכת המינים, שקמה בעת ההיא בתוך הנוצרים שהנוצרים עצמם מעידים על שבושה, הלא הם, הגנוסטיקים, לאמר "היודעים" – וילך גם הוא בדרי הגנוסטיקים ובדרכי יתר הכתות, שקמו בעת ההיא, אשר הפכו את כל מדה[6], לעצם נבדל עומד בפני עצמו, ויחשוב את מדת ה"מאמר" או "הקול" שקראו לו "מטטרון" למין אלהות מיוחדת, עומדת בפני עצמה, ותצא לו אמונת "שתי רשויות".  בדבר הזה פשע בתורת אלהי ישראל, וימח כל צדקותיו כמליצת קדמונינו "אתיהבא לי' רשותא למימחק זכוותא דהחר" (חגיג' ט"ו).  מלבד, אשר ערכו חכמי ישראל מלחמה כנגד השקר הנמהר הזה, קמה עליו האגדה, פרי רוח האומה כלה, להשביתו מקרבה, ובמליצה תמימה ועמוקה מאד ספרה כדרכה, כי הוציאו את מטטרון ויכוהו בששים זיקי אש (שם), להוכיח, כי עבד הוא ולא אל, וכי אין כחו גדול מכח יתר מלאכי ה' עושי דברי (תו' ד"ה "ומחיוהו"), ולמען הסיע מלב העם כל אמונה באלהות הבדויה של מלאך, הוסיפה האגדה לספר, כי לקה מטטרון ויענש, על אשר לא קם מפני אלישע בן אבויה, ובכן יותר משהאדם חיב בכבודו חיב הוא בכבוד האדם.

מחלקות בין דעות חכמי ישראל ובין דעות המינים בענין זה, מפורשת עוד יותר ויותר בפי רב אידית החכם המומחה במחקר זה.  אחד המינים שאל אותו, לאמר: "כתיב.  ואל משה אמר ה' עלה אל ה' – שמות כ"ד, א' – עלה אלי מיבעי לי' [למימר]? – אמר לי' זהו מטטרון ששמו כשם רבו, דכתיב: כי שמי בקרבו[7] - כ"ג, כ'-" (סנהד' ל"ח:)- כלומר הקול היוצא כביכול מאת פני ה', הוא אמר למשה עלה אל ה' (וע' המאמרים המובאים מבראשית רב' ה' ומספרי דברים של"ח) – א"ל המין ההוא "אי הכי נפלחי לי?" (וע' סנהד' שם) "[א"ל רב אידית] כתיב אל תמר בו – שמות שם – אל תמירני בו – [א"ל ההוא מינא] אם כן לא ישא לפשעכם א"ל [רב אידית] הימנותא בידן דאפילו בפרוונקא נמי לא קיבילניה דכתיב מינא] אם כן לא ישא לפשעכם א"ל [רב אידית] הימנותא בידן דאפילו בפרוונקא נמי לא קבילניה דכתיב אם אין פניך הולכים וגו' – שמות ל"ג ט"ו-" (סנהד' שם) וערש"י: "אם כן לא ישא לפשעכם: לא יכול לסלוח לפשעכם ומה יתרון בו? – א"ל הימנותא בידן: שאין בו כח לשאת פשעינו ואנו נמי מאסנוהו ומיאנו לקבלו אפילו לפרוונקא, שליח מוציא ומביא" (רש"י).  דבר רב אידית מכריזים בקולי קולות את הדעה הנזכרת בחגיגה רק בחשאי, ופי' רש"י שעליו, מאיר עיני חכמים, הבקיאים בתולדות שמחוץ ישראל בדורות ההם. – באגדה זו הנמצאת בעקר ענינה ובפנים אחרים במדרש שמות, נמלצה היטב זיקת המלאכים, שלעצמם אינם כלום, וקיומם אינו תלוי, אלא ברצונו של הקב"ה, ובטולם קרוב ואפשר מאד, בהיותם למוקש לטהרת דעותיהם ולתקון מעשיהם של בני אדם.  ואלה דברי רבותינו שם: "כי שמי בקרבו: לפי שאין מלאכי השרת נזונין אלא מזיו שכינה שנא' ואתה מחיה את כלם" (שמ"ר ל"ב) "ולא עוד אלא שאתם גורמים לו שישמט שמי מקרבו" (שם).

התולדות התכופות, אשר יצאו לאב"ע מכפירתו, אשר כפר באחדות הבורא, אלא הן: יאוש גמור מן התשובה ותועלתה, עד כי גם אם העבירו אותו חבריו ותלמידיו הכשרים רגע מיאושו, הודה להם רק במקצת, וכפר במקצת, באמרו, כי אם אפשר לאחרים בתשובה, אי אפשר לו עוד בה.  דעתו זאת מתבארת בענין בת קול: "שובו בנים שובבים לבר מאחר" ששמע מאחורי הפרגוד (גמר' שם), או שמע אותה רוכב על סוסו לפני מקום קדש הקדשים ביה"כ, שחל להיות בשבת (ירש' חגיג' ב', א'), או אחורי בית הכנסת (רות רב' ג', י"ג), ומקלוסו שקלס את מאמר רע"ק היקר מאד "מה כלי זהב וזכוכית וכו'" ומהוצאתו את עצמו מכלל אלה, שעליהם  נאמר (חגיג' שם).  חזוק הדעה הזאת בלבו ההולכת ומתחזקת לו מכל מראה עין ומכל משמע אזן, מתבאר עוד יותר מספור התינוקות, שפסקו לו כאו"א את פסוקו "אין שלום אמר וגו' – ישע' מ"ח, י"ב – נכתם עונך לפני – ירמ' ב', כ"ב – לשוא תתיפי – ד', ל' – ולרשע אמר א' מה לך לספר חקי – תהל' נ', ט"ז – " (שם).  הכפירה בתשובה, תולדה מוכרעת היתה מכפירתו באחדות, שאין מדת הרחמים הגמורה מוטבעת אלא בה, ובאין מדת הרחמים, אי אפשר למחילה גמורה, היא התנאי האחד לתשובה שתתקבל[8].  והחטא הגדול שחטא בתנואה, אשר הניא את ילדי בני ישראל מתלמוד תורה ברוב לקחו, שרק על זה יאמר עליו: "אל תתן את פיך לחטוא את בשרך"- קהלת ה', ה' – כמבורר בירושלמי שם – או שעכבם מזה ביד חזקה (שם), אכלה גם היא כרקב בקרבו ותאכל את שארית התקוה מלבו לחיי עולם הבא.  ויהי מזכיר במרת נפש את מאמר רע"ק "זכה צדיק, נטל חלקו וחלק חברו בג"ע, נתחייב רשע, נטל חלקו וחלק חברו בגיהנום" (חגי' שם), שאמתת פשוטו מתבררת ממאמר אחר: "משה זכה וזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, ירבעם בן נבט חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו" (אבות ה', י"ה) ואשר כמוה דרש גם הוא בעצמו "כל המעשה את חברו לעשות מצוה, מעלה עליו הכתוב, כאלו לא עשאו אלא בגופו" (אדר"נ כ"ד, ז' בגיר' הגר"א הנכונה), ע"כ היה בעיניו, כאיש אשר נשמתו צפויה לענש אין קץ, ומנטותו אל הגנוסטיקים נקבעה לו עוד אמונה אחת, אשר דכאה את רוחו מאד, הלא היא אמונת עונש על חטאת-אבות, אשר פשטה בימים ההם מחוץ לגבול ישראל, כי ישא איש בעון אבותיו ובעון הדורות אשר כבר עברו, ואת החטאת הזאת קצרה יד האיש לכפר אף בתשובה ובמעשים טובים.  וימצא בנפשו דופי, אשר הטיל בו אביו, אשר לא יוכל כפרו עוד, כי בעון אשר לא היה לבב אביו שלם ביום הביאו אותו ברית אברהם, בהקדישו אותו לתלמוד תורה, לא לשם ה', כי אם לשם הכבוד; או בעון אשר עברה אמו על פתח בית אלהים אחרים בימי הריונה, אשר הרתה אותו, ותרח את ריח בשר זבח התועבה, לא יוכל הוא להטהר מחטאת הוריו, אשר דבקה בו.  ויאמר למצא סעד לאמונתו זאת במאמר רע"ק האומר "טוב אחרית דבר מראשיתו – קהל' ז', ח' – בזמן, שהוא טוב מראשיתו" (ירש' שם), וידון וילמד ממאמר זה ואם, הדבר איננו טוב מראשיתו, לא יוכל להיות טוב באחריתו, ובאמת בטל ומבוטל דיוק זה מעקרו, כי הלא זה רע"ק העיד על עצמו "כשהייתי ע"ה אמרתי מי יתן לי ת"ח אשכנו וכו'" (פסח' מ"ט(:, ובכל זאת לא נפל בעיניו מאומה.  והמעט ממנו, כי לא התאבל על ראשיתו, כי אם נתן בשמחה רבה הודאה על חלקו בתורה ובמעשים טובים, דוקא בזמן "שהוא נזכר מה שעשה בילדותו" (אדר"נ כ"א, ז').

 

ט: כנגד דעת מינים

שיורי שיטת אלישע בן אבויה אינם, אלא חוליות מן השלשלת הגדולה של שיטת הגנוסטיקים, שנקראו בפי רבותינו "מינים", אשר טעם שמם בארנו בגוף הספר, ואשר דורותיהם הראשונים היו מבני ישראל (חוליין י"ג:)[9]. והנה על דבר הפרט, שנכשל בו אלישע בן אבויה ביותר, ועל המכשירים שהחזיקו בהם חכמי ישראל במאמריהם, ורוח העם באגדתו כנגדו, כבר דברנו במוצא דבר הקודם.  ועל עקרי המלחמה, שנלחמו בדעת המינים בכללה, דברנו בגוף הספר.  ועתה אנחנו באים, לפרוט את תכסיסי המלחמה ההיא, אשר לא יכירם מקומם ולא יכילם גבולם בגוף ספרנו.

הענין אשר קראו לה בישראל מטטרון שתרגומו העברי "משכין" לאמר: משרה את השכינה, נקרא בפי המינים בספריהם היונים "דמיורגוס", שפירושו ביונית, חרש או יוצר, וענינו לדעתם, מין אלהות עומדת בפני עצמה, שמתוך שהיא משתקעת בחומר הקדמוני, ליצור ממנו עולם, מתקדרת גם היא  כנגד דעתם, שאל תחתון זה, נבדל מן האלהות העליונה, הכריז ר' אלעזר הקפר בחזקת היד "לידע ולהודיע ולהודע, שהוא אל, הוא היוצר, הוא הבורא" (אבות ד', כ"ב), ללמד, כי היוצר את החומר, לאמר הנותן לו רק את הצורה – הוא באמת גם הבורא את עצם החומר ההוא מראשיתו, מן האפס המוחלט, גם הבורא את כל הבריאות הרוחניות.  מאמר זה בא, להוציא מלב המינים האומרים "מי שיצר הרים, לא ברא רוח" (חולין פ"ז), ושהסמיכו על הכתוב "יוצר הרים ובורא רוח – עמוס ד', י"ג –" (סנהד' ל"ט), "שזה נקרא יוצר וזה נקרא בורא, ושוי שמות הם" (רש"י).  גם מאמר בן עזאי, שהבאנו בגוף ספרנו: "בא וראה מה כתוב בפרשת קרבנות שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהים אלא ה', שלא לתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק" (מנחות ק"י) מחאה נמרצה היא על דעת המינים בעל השניות, אשר בשם הויה קראו לאלהות עליונה, ובשם אלף למד קראו לאלהות תחתונה, שבדו מלבם.  למען מנוע קלקלה זו, תקנו חכמים, לבלתי הזכר איש בתפלתו ובברכותיו, או בשם הויה לבדו, או בשם אלף למד לבדו, ויגזרו ויאמרו: "הפותח ביוד הא והחותם באלף למד, הרי זו דרך אחרת" (תוספ' ברכ' ו', כ"ו.  ירש' שם ט', א') ודרך אחרת היא דרך המינות, ובטעם בן עזאי האומר, כי רק זכרון שם הויה לבדו אינו נותן מקום לבעל הדין לחלוק, החליטו גם הם: "הפותח ביוד הא והחותם ביוד הא' הרי זה חכם" (שם), ועל כן השתדל אונקלוס לתרגם גם את שם אלקים בשם הויה (אונקלוס ברא' א', א')

וכנגד דעת המינים, שהאלהות העליונה אינה יודעת מאומה בעולם התחתון, ואינה משגחת בו ואינה חוששת אליו ואינה מתעסקת בו, אמר ר"א הקפר: "הוא המבין - - הוא עד - - שאין לפניו שכחה" (אבות שם), כלומר היודע ומכיר גם את כל הדברים הנעשים תחת השמש, וכנגד דעתם, שהשלטון והדין מסור רק בידי האלהות התחתונה, הוא מוסיף לאמר: "הוא הדיין, הוא בעל דין והוא עתיד לדון" (שם).  סוף דבר, כי בא ר"א הקפר להחזיר את כל התולדות הנגלות בעולם הנראות שונות, ושחשבו המינים לפרי אלוהות שונות, אל סבתן האחרת, אל הרצון הפשוט של העצם האחד המיוחד, אשר אין עוד מלבדו.  וכנגד דעתם על עצם הדין הזה שהוא קשה, כלל רע"ק את כללו הגדול "ובטוב העולם נדון" (ג', ט"ו). ולבלתי יחד רק את מדת הרחמים ואת הטוב בלבד לאלהות העליונה ואת מדת הדין לאלהות אחרת, גזרו חכמי ישראל לאמר: "שליח צבור האומר על קן צפור יגיעו רחמיך - - משתקין אותו" (מגלה כ"ה במשנה) "מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים[10] אינן אלא גזרות" (גמ' שם).  אע"פ שמליצה זו לעצמה טהורה היא, ומעולם נתנו רבותינו את רחמיו של הקב"ה טעם לכל המצות בכללן, ולמות שלוח הקן בפרטה (ע' במדבר רב' ו' פיוט הקליר המובא בתו' ד"ה "מפני" מגלה כ"ה.  מו"נ ג', מ"ח ורמב"ן דבר' כ"ב, ו'), אלא שבצבור אסרוה, מפני שהחזיקו בה המינים ביותר לגלות פנים לסברתם הכוזבת, וע"כ הותרה ביחיד, כדאתמר: "ההוא דאמר בצבורא, אבל ביחיד תחנונים הן" (ירש' ברכ' ה', ג').  ויש אשר אמרו, לבלתי דרוש גם בתרגום התורה.  מעין טעם זה בצבור (שם ע"ש).  אך מתוך מדרש רבותינו והתרגום הנוהג בא"י (במד' רב' שם ויונתן ויקר', כ"ח. ע"ש) נראה, כי אסור זה לא נתקבל.  ומטעם האמור נאסרה לש"צ גם מליצת "ועל טוב יזכר שמך" (מגל' שם במשנה) "דמשמע על טוב אין, על רע לא" (גמ' שם).  ולבלתי תת מקום לשום רמז קל של שתי רשיות, אסרו כל לשון כפול בתפלה ויורו "האומר מודים מודים משתקין אותו" (שם) "ודכותה אמן אמן" (ירש' שם הד', י').

כנגד דעתם האומרת, כי האלהות התחתונה שבדו מלבם – שלדעתם היא הגואלת את ישראל ממצרים והנותנת לו את תורתו – היא כלה דין, והאומה הישראלית כלה חיבת, כמליצת המינים: "עמא דהאהדרינהו מרי' לאפי' מיני'" (חגיגה ה':) – כנגד דעה זו העמידה האגדה חזון על "מיטטרון דאתיהכא לי' רשותא למיתב ולמכתב זכוותא דישראל" (חגיג' ט"ו).  כל מלה ומלה באגדה הנמלצה הזאת מחאה מפוצצת היא, "זכוותא דישראל" יאמר על צדקות ישראל, אותן צוה ה' לכתוב לזכרון לעולמי עד בשמים ממעל.  חזון זה בא להמליץ, כי לא יעזוב ה' את חסדו מעם העם אשר בחר בו.  ולמוד זכות זה נעשה למטטרון, למלאכות קבועה, הנבדלת משליחות שאר מלאך, שהיא נעשית ונגמרת ונפסקת, ואיננה חוזרת אלא בשעת הצורך.  ומלאכות זו של כתיבת זכויותיהן של ישראל מלאכות של קבע היא, שאינה פוסקת לעולם, ודבר זה מתבאר במליצת "למיתב", כי ישיבה וקביעות אחת הן (ע' מו"נ א', י"א.).  לפי דברי האגדה, נתנה הקביעות העולמית הזאת, מקום לאלישע בן אבויה, לטעות ולחשוב את מטטרון, למין אלהות. ולמען הצל את הקהל מטעות מזקת כזו, לבלתי חשוב ח"ו למין אלהות את מטטרון, שבאמת אינו, אלא כעין הקול המודיע רצונו שלהקב"ה, וטבע הקול הלא ברשות המוציא אותו הוא, ברצותו משמיעו וברצותו מפסיקו, היתה האגדה זהירה בלשונה מאד, לבלתי אמור "חזא אלישע למיטטרון דיתיב וכתיב", כי אם אמרה "חזא מטטרון דאתיהבא לי' רשותא למיתם וכו'", המורה כי לעצמו אין הוא ואין יכלתו כלום, ובלא רשות, אי אפשר לו לעשות מאומה.

כשם שחלקו רבותינו על המינים בדעותיהם על האלהות, כך חלקו על דעותיהם בדבר זיקת האדם אל בוראו.  המינים היו אומרים, כי כנגד שתי רשויות, שיש לדעתם בשמים, והחומר העכור שלישי להם, יש שלש כתי בני אדם: טהורים גמורים, בינונים וטמאים גמורים, כאשר זכרנו בגוף הספר.  מלבד כל המאמרים הנכוחים והנמלצים, אשר יצאו מפי רבותינו לחלוק על השטה הזאת, המובאים בגוף ספרנו, הרים ר' אלעזר הקפר את קולו ויוכח את צדקת ה', אשר נפשות כל בני אדם חביבות עליו בשוה, בהיות כלן מעשי ידיו, ואשר את גמולן איננו מכון אלא ע"פ חשבון מעשיהן, אשר מלא את ידן כח לעשותם או לחדול מהם.  ויפתח בשבחו של הקב"ה ויקרא "ברוך הוא שאין לפניו לא עולה - - ולא משא פנים - - שהכל שלו, ודע שהכל לפי החשבון" (אבות ד', כ"ב) ולפיכך הורו: שליח צבור "האומר יברכוך טובים הרי זו דרך המינות" (מגל' כ"ד.): "שאינו כולל רשעים בשבחו של מקום" (רש"י) "וזהו דרך מינות שנראה שהצדיקים נבראו בלבד לכבוד ה', ולקלוסו - - ואינו כן, שכל מה שברא הקב"ה, לכבודו בראו וכלם חיבים לברכו" (רבנו יונה אלפס ברכ' ה', א', וע' תו' ד"ה "יברכוך" מגל' שם).  דברי רש"י ורבנו יונה אלה, תפארת הם לחכמת האלהים בישראל, ואות ומופת, עד כמה היתה נקיה וצרופה דעת רבותינו, חכמי צרפת ופרובינציה התמימים, לעמוד על סוף דעת רבותיהם הגדולים, חכמי המשנה והתלמוד בכל פרטיה, דקדוקיה וכונותיה.

גם כנגד התהפוכות של שני כתי המינים, בעלי הסגוף, תלמידי בר דיצן Bardesanes, ובעלי הפריצות תלמידי קרפוקרט Carpocrates, התחזקו חכמי תורתנו.  הלוחם הגדול בדעת מינים, ר' אלעזר הקפר, הורה, כי אין הנזיר מביא חטאת, אלא "על שציער עצמו מן היין", ויהי אומר "ומה שלא יצער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר עאכו"כ" (נזיר י"ט.), ובכן אסור, על פי דעת חכמי תורתנו, הסגוף.  אך, ככל אשר חבב את ההנאה הכשרה והמותרת, נחשבה ההנאה, אשר התמכרו אליה כת המינים, שבשיטתה גמר בן אבויה בלבו "ליפוק ליתהני מהאי עלמא", (חגיגה ט"ו) לתועבה ולמוקש לחיי האדם, וילמד בן הקפר, כי "הקנאה והתאוה והכבוד מוצאין את האדם מן העולם" (אבות ג', כ"א)[11]

כמעט אין דעה אחת מדעות המינים, שלא מיחו עליה רבותינו מחאות נמרצות.  כנגד שיטת מאֵרת החומר, שהחזיקו בו בכל עוז, דרשו קדמונינו "למה לא באלף, - כלומר למה לא התחילה פרשת מעשה בראשית באות אלף, כ"א באות בית – שלא לתן פתחון פה למינין, לאמוֹר: היאך העולם יכול לעמוד שנברא בלשון ארירה, אלא אמר הקב"ה הרי אני בורא אותו בלשון ברכה" (ב"ר א').

על כתות המינים ועל גדוליהן, שהיו מקדישים את הנחש Naasiten ומעריצים את הסדומים, נשא ר' נחמי' את קולו לאמר: "בודאי מגפן של סדום אתם וממטעה של עמורה אתם, תלמידיו של הנחש הקדמוני אתם, שהטעה את אדם ואת חוה, שהגדולים שבכם, מרתם פרוסה כנחש" (ספרי דבר' שכ"ג)[12].

למען הוצא מלב המינים "ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל"[13], שמו קדמונינו לב, לטהרת דעת האלהים של כתבי קדשנו, לבלתי תרגם אותם, כי אם על פי אמתת עצם הענין המכון, דלא על פי הדמיון הטועה, הנראה לפעמים מדרכי הלשון.  את פסוק "ויראו בני האלהים – ברא' ו', ב' – תרגמו "בני רברביא" (אונקלוס): בני [השרים] הגדולים או בני דַיְנַיָא" (ב"ר כ"ו): בני השופטים" (וע' אמתת פשט זה שמות כ"א, ו': כ"ב, ז'-ח'), "ור' שמעון הוה מקלל לכל מן דקרי להון בני אלהיא" (ב"ר כ"ו).  ומעין זה, היא שיחתו השנונה של ר' שמלאי עם המינים (ירש' ברכ' ט', א').

על דעת המינים המבדלת בתוך בני האדם בין הטהורים בני הרוח Pneumatiker, ובין הטמאים בני העפר Choiker, חוזרים דברי הוכוח, שהתוכח ר' יוסי בן חלפתא עם "אחד בצפורי" או עם "מינאה" בצפורי.  המין המשיל את האדם המת, לחרש הנשבר, אשר לא ישוב לחיות עוד כלי, כמליצתו "אית חספין מתדבקין?", כי חומר הם ולא יותר, ורי"ב חלפתא המשיל אותו, לכלי זכוכית שנשבר ויש לו תקנה, כי ככל אשר יפה המזג מרוח אפו בזכוכית, בהעשותה לכלי, כן נפח ה' נשמת חיים באדם ביום הולדו (ב"ר י"ד).

מלבד הדעות, שהיו קבועות בשיטת המינים בכללה, צרה עינם בכבוד קדמות ישראל, ואם אותה לא יכלו להכחיד ולהכחיש, התחזקו בכל עוז להפריד בין הדורות הקדמונים, לדורות שאחריהם. ובגאוה גסה וסרת טעם היו מתגרים בזקני רבותינו, לנשא את עצמם ולהבזות את ישראל, לאמר: "אנן מעלינן מינייכו" (פסח' פ"ז) "השתא ברי טמאין אתון" (יומא נ"ו: נ"ז.) ולקרא לישראל, "עמא דחליץ לי' מרי' מיני'" (יבמ' ק"ב:), ועוד דברי בוז (ערובין ק"א.) ודברי לצון (סכ' מ"ח:) כאלה.

כל השיחות והקנטורים האלה עדים נאמנים הם, עד כמה סר טעם המינים בשיחותיהם התפלות, ועד כמה השכילו רבותינו להראות להם את שבושיהם במקרא ובלשון העברית, ועד כמה הפליאו את מכותיהם כשוט לשון שנונה, אשר השיבו בה פי שבעה אל חיקם, במדה אשר מדדו להם.

הכת הרעה שבכל כתות המינים, היתה כת האנטיטקטים "צוררי התורה".  עליהם ביחוד חרצו רבותינו את משפטם, כי הם "מכירין וכופרין" (שבת קט"ז.) "יודעים את רבונם ומכונים למרוד בו", ועל עשותם חונף לגדולי רומי, למען מצוא מקום להלשין את ישראל, הוציאו קדמונינו עליהם ועל שטתם משפט, כי הם חנפים וכל מעשיהם חונף, וכל הנאמר בכתבי הקדש על החנופה, נתקימה בהם ובדרכיהם "וכל מקום שנאמר חנופה, במינות הכתוב מדבר" (ב"ר מ'. מ"ח.)[14]

 

י: חכמי דורו של רשב"ג

I. רשב"ג

תוקף הלכותיו

חשיבות כל דבר ביחודו

הל' כרשב"ג בטרפות (מ"ק כ"ב)

בכ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הל' כסותו חוץ וכו' (כתוב' ע"ו)

הכל לפי הזית (שביעית ד', י',)

לא כל הביברין שוין (שבת ק"ו)

שהכל לפי מנהג המדינה (ב"מ פ"ג. ב"ב צ"ג)

לא כל החצרות ראויות לבית שער (ב"ב ז':)

לא כל העירות ראויות לחומה (שם)

 

דעת ישרה

מפני מה ס' רה"י טמא וס' רה"ר טהור מפני שאפשר לשאול ליחיד וא"א לשאול לרבים (תוספ' טהרות ו', ט').

 

מאמרי מדע

1) על תבנית היצורים: אן לך מרובע מששת ימי בראשית (תוספ' מעשרות ג', י"ד)

2) על חוקות השמים: מי שרוצה לידע שימות החמה יתרים על ימות הלבנה י"א יום יסרו וכו' (ב"ר ל"ג)

3) על טבע האדמה ועבודתה: סמן להרים מילין סימן וכו' (פסח' נ"ג:); ד' שמות נקראו לארץ כנגד ד' תקופותיה וכו'; (ב"ר י"ג) מהוצאת העלין עד הפגין ג' יום (תוספ' שביעית ד', כ') כיצד מחריבין חורי נמלים וכו' (מ"ק ו':) כיצד מחריבין חורי נמלים וכו' (מ"ק ו':)

4) על טבע גוף האדם ורוחו:     סנדל דומה ללשון של שור גדול (גד' כ"ה); שליא דומה לקורקבן של תרנגולים (נדה כ"ו. וע' ירש' שם ג'. ד'); איזהו סריס חמה וכו' (יבמ' פ') ואין שילי' פחותה מטפח (ירש' שם); איזוהו אילונית וכו' (שם); כ"ד [מיני] מוכי שחין וכו' (ב"ר מ"א); עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרקן סילון החוזר מביא את האדם לידי ירקון (ברכ' כ"ה); שהנוה היפה בודק (כתוב' ק"י); שאין החלב נעכר אלא אחר ג' חדשים (תוספ' נד' ב', ב'); שהבטלה מביאה לידי שעמום (ג"ט); הרוצה שיתעצמו עינו של מת נופח לו וכו' שבת קנ"א:)

5) על טבע בלי החיים וגדולן:    שברי זכוכית מאכל לנעמיות (שבת קכ"ח. תוספ' שם י"ד, ה'); לא כל הביברין שוין (שבת ק"ו:); כל שהוא מבדיית המים וכו' (מקואות ו', ז'); גמל לפי שהוא צנוע וכו' (ב"ר ע"ז); משבחת והולכ' כידוע שהיא כשרה (חולין נ"ז) – והכשר הלא הוא הבריא בבנין הפנימי של גופו.

 

זכרונות וקדמוניות

לא היו י"ט לישראל (תעני' כ"ו.)

כך היו נוהגין ביבנה (ר"ח ל"ב.)

מן הסכנה ואילך (כתובי' פ"ט.)

כל הפרצופות היו בירושלים חוץ וכו' (תוספ' ע"ז ה', ')

של בית דוסאי היו מגדלין מהן עדרי' עדרי' (חולין פ'.)

שלוח הי' מקלח מים בכאיסר צוה המלך והרחיבוהו (ערכין י':)

הרדולים לא היו במקדש (שם) זנב הסוס היתה נקראת (שם כלאים א', ז')

מעשה בקולר של ב"א, שהלכו לאנטוכיא (שם יבמ' י"ד ז')

בראשונה כשהי' הטל יורד וכו' (שם סוט' ט"ו, ב')

הלכה אין לי, אלא מעשה בגינתו של מציק ברימון שהי' כהג' כובשין וכו' (שם מקואות ו', ח')

 

מקבילות

על ג' דברים העולם קיים על האמת ועל הדין ועל השלום (אבות א', י"ח)

אל תהי מלגלג על הדין, שהוא או' א' מג' רגלי עולם (דבר' רב' ה').

 

II. ר' יהודה ברבי אלעאי

משנתו ותוקף הלכותיו

סתם ספרא מני ר"י (שביעות י"ג, בכורות ס"א, יבמ' נ"ג, סנהד' פ"ו.).

הל' כר"י הואיל ותנתן בבחירתא כותי' (ברכ' כ"ז)

כ"מ ששנה ר"י בערובין הל' כמותו (ערובין פ"א).

להכנסת כלה, לחבוב אשה על בעלה, כבוד הנשים והלכות נשואין

חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימי המשתה (מ"ק ז'.)

אינו כופה את אשתו לעשות בפשתן מפני שמסריח את הפה ומשרבט את השפתים (ס"א).

אשה לא תסוד מפני שניוול הוא לה (ח':)

וה' ברך את אברהם בכל שהיתה לו בת (ב"ב ט"ז:)

מי שמתה אשתו וכו' ר' יהודה או' רלג ראשון ושני אסור לשא אשה (כ"ג:)

מצוה לזון את הבנים ק"ו לבנות משום זילותא (כתוב' מ"ט.)

יוצאין אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה (סוט' מ"ח.)

 

מאמריו על דבר הלשון

מה הל' דרור דמרייר כי דיירא            ומוביל סחורה לכל מדינה (ר"ה ט':)

לצמיתות: לחלטנות (ת"כ ויקר' כ"ה, כ"ג).

למה נקרא שמו אמר כל מפני שמר על הכל (תוספ' שקל' ב', מ"ז)

שמיר זה ביריא (שם סוט' ט"ו, א').

 

חומר משפטיו על גדולי האומה

כעס הי' לא"א בשעה שפי' לוט. א' הקב"ה לכל הוא מדבק וללוט אחיו אינו מדבק (ב"ר מ"א)

שעשה [שמעון] מעשה כנענים (ע"ט)

אזלת למצרים סחרת בה אזלת להכא סחרת בה וכו'.

ויאמר המלך גזרו את הילד אריב"א אלו הייתי שם פוקרין הייתי כורך על צוארו וכו' ועל אותה שעה הוא אומר "אי לך ארץ שמלכך נער" (קהל' רב' י', ט"ז)

על אלה אני בוכי': על סלוק דעת ועל סלוק שכינה.  אפשר שהי' צדקי' רואה שהיו אחרים מנקרי' את עיניו ולא היתה לו דעה להטיח ראשו בכותל וכו' על אותה נאמר יאבד לב המלך וגו' ירמ' ד', ט' – (איכ' רב' א', ט"ז).

 

כף זכות

בשבח יהוד' הכתוב מדבר (ב"ר פ"ד)

מנשה יש לו חלעה"ב (סנהד' צ')

לא נחשדו ישראל על כך (תוספ' תרומ' ב', א', ב'.)

לנשים צדקניות שלא היו בפתקה של חוה (שמ"ר א')

שלא נחשדו עליהן עוברי עברה (שביעית ט', א').

דַיֶךָ אין דורשין שח"ש לגנאי אלא לשבח, שלא נתן שה"ש אלא לשבחן של ישראל (שה"ש רב' א', י"ב.)

כמה נאים מעשיה של אומה זו (שבת ל"ג(:.

 

הכרה מפורשת

הנקיבה המבוארת: צריך לפרש (מע"ש ד', ז' [ב"ט]; קרא ולא דקדק לא יצא (ברכ' ט"ו.); הרי הוא או' כה עד שיאמר בל' הזה (סוטה ל"ח.)

הכר ברכות לכל מין ומין: מ"ט דר"י: ב"ה יום יום וכו' כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו (ברכ' מ'.); בורא מיני דשאים (ברכ' ל"ה. ע"ש); ברוך שעטני מעיל (גדר' מ"ט:); הרואה את הים הגדול או' ב' שעשה את הים הגדול (ברכ' נ"ד.)

אהבת הברור: התראת ספק לא שמה התראה (חולין צ"א.); אין שוחטין את הפסח עד שיוכל לברר אכילה (סכ' מ"ב: וע' מכיל' דרשב"י צד 9); ידים שאין מוכיחות לא חוין ידים (גטין פ"ה:)

יחוד כל דבר לעצמו: - - מין אחד, ר' יהוד' אומר שני מינין (תרומ' ב', ו'); מברך על כל אחד ואחד בפני עצמו (סכ' מ"ב.); תורה בפני עצמה נביאים בפ"ע כתובים בפ"ע (ב"ב י"ג:); אין אדם מתנה על שני דברים כאחד (ערובין ל"א, ל"ו); אין שתי ידים זוכות כאחד (קדושין מ"ג); אין משקין ב' סופות כאחד (משום שנא' והשקו אותה לבדה (סוט ח'); זאת: שאין האשה שותה ושונה (סוט' י"ח:);

אהבת המוחש: דאזל בתר נשתא (שבת ק"ז:)

 

המעוט בשעורים

עד ד' שעות (ברכ' כ"ו) עד פלג המנחה (שם) אם שייר קלח אחד וכו' (פאה א', ג') גרגיר יחידי רי"א אשכול (ז', ד') כל הרכבה שאינה קולטת לג' ימים (שביעית ב' ו').  מיד (ה', ה'). בפחמין כל שהוא (שבת כ').  משמשי ע"ז כל שהוא (צ'). חגב חי כל שהוא (:) מצינו שם קטן משם גדול (ק"ג) בכל יום ב' והיום ג' (יומא מ"ג: וע"ש דעת חבריו).  לא היה שם אלא כן א' בלבד (נ"ג) רביעית (נזיר ל"ח).  כל עצמו אינו כותב אלא יתן ה' אותך (סיט י"ז.). דיו שיקנה כנגד ערבונו (ב"מ מ"ח:).  אפי' לא טבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא כגרוגרת וכו' (ס"ח:) סנהדרי גדולה היתה של ע' (סנהד' ב' וע' דעת חבריו).  אינו חיב אלא על האם בלבד (נ"נ). אלא משום האב בלבד (שם).  אדה"ר לא נצטוה אלא על ע"ז בלבד (נ"ו). אינו חיב אלא עד שיאמר "אעבוד וכו'" (ס"א).  אם לא היתה אמו ראוי' לאביו אינו נעשה בן סורר ומורה (ס"א).  אלהיא שוה וכו' אינו נעשה בסו"מ (ע"א) אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד סכות ה').  שנת נ' עולה לכאן ולכאן)רבין כ"ד).  זאת היא הועלה הרי ג' מעופין (זבח' כ"ד).  האו' רגלה של זו עולה כולה עולה (חולין מ"ט).  איש איש לרבות קטן בן יומו וכו' (בכורות ו' ערכין ג').  דיה שעתה (גד' ט').  כמה קשוי דיה חדשה (ל"ו).  הרי אלו ג' מעופטין (מ').  כאגוזים (כלים ג', ב').  תחלתו כל שהוא ושיריו רובו (ד', א').  הרבצל והמזודה אפילו כל שהן (כלים כ',א'). קרובה שאין קרובה ממנה וישנה שאין אדם זוכרה (אהלות ט,ז, ב'). אפי' ראה בהמ' וחי' - - אפי' ראה בגדי צבע האשה (זבים ב', ב').  שביאור לקו [ולא יותר] (שמ"ר ט').  אם כיון לבו בפרק א' יצא (תוספ' ברכ' ב', ב').   אין לך מיני חרסיות אלא קפלוט (שם תרומה ט', ג').  לא אמרו אלא זרעוני גנה בלבד (שם סוף מעשרות) אף השובט והמדקדק בכל שהוא (שם תוספ' שבת ח', ב') קשור אע"פ שאינו תלוי (שם ערובין י"א י"ז).  נקמו אע"פ שאינו נשמט (י"ח).  היחיד מכריע את הפסח לעשותו כטומאה (שם פסח' ו', ד').  אפי' לא אכל אלא חזרתא (י', ט'). לעולם ניתן לו כשער הזול (שם ב"מ ו', ט"ו). בשעת משלחת זאבים אף זאב אחד ה"ו אונס אם הי' ליסטים מזוין אף גנב א' ה"ו אונס (ח', ט"ז).  אין נוהג אלא באחת (שם חולין ז', א'), - ואולי נאמר בדרך כלל: "לממרא דשעורא דר"י נפיש וה"א ק"ל דשעורא דרבנן נפיש" (שבת פ' פ"א.)[15].

 

פלוגי ותנויי בדידיה

באמצע שואל מפני הכבוד ומשיב מפני היראה ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם (ברכ' י"ג).  כל השיתין פטורין חוץ משל דופרה כל הרימון פ' חוץ משל שקמונה כל בנות שקמה פטורות חוץ מן המוסטפות (דמאי א', א').  לאכול חיב לקצות פטור (מעשרות ב', ח').  הפנימית ח' והחיצונה פ' (ג', ה').  בבית המשתה אבל לא בבית האבל (תרומ' י"א, י').  אם היה של חרם הוא חולין ומה שבתוכו קרבן ואם היה של מתכת הוא ק' ומה שבתוכו ח' (מע"ש ד', ט').  השתי משישלהו הערב מיד והאונין של פשתים משיתלבנו (שבת כ"ז:). בחמין אסור בצונן מותר (שבת ל"ט).  אוסר בדקה ומתי בגסה (מ"ט) נפסק הפנימי טמא החיצון טהור (קי"א).  בשבת בכוס בי"ט בלגין ובמועד בחבית (קל"ט):).  אמת בנין באמת ו' ואמת כלים באמת ה' (ערובין ז').  אוסר בחדשות ומתיר בישנות (צ"ו).  העליון במקדש והתחתון במדינה (ק"ב). אוכלין כל ד' ותוין כל ה' ושורפין בתחת ו' (פסח' י"א).  מתיר בשחור ואוסר בלבן (ביצ' ט"ו).  בר"ה תוקעין בשל זכרים וביובלות בשל יעלים (ר"ה כ"ו).  בשבת מכזירין בי"ט מוסיפין ובמועד מחליפין (סכ' מ"ב).  אגוד כשר ושאינו אגוד פסול (ל"ג).  הנכנס נוטל ז' והיוצא נוטל ה' (סכ' נ"ז).  נאמן אדם לומר על בנו קטן ואינו נאמן לומר על בנו גדול (יבמ' מ"ז:).  עמוני ולא עמונית (ע"ו).  בישראל אם א' יקיים ב' יוציא וכו' ובכהן ב' יקיים וג' יוציא וכו' (ע).  מועלין בחדתין ואין מועלין בעתיקין (קדושין נ"ד), המטמא - - בשוגג פ' במזיד ח' (גטין נ"ג.).  בימות החמה אבל לא בימות הגשמים (נדר' מ"א).  גדולה בימות הגשמים וקטנ' בימה"ח (שם).  שהכותב לנשיא א"צ א"צ לזכות והכ' להדיוט צ' לזכות (מ"ח).  במתכוֵן חיב באינו מתכון פ' (כ"ק כ"ח).  תם ח' ומועד פ' (מ"ה:), משיכ' בגמל והנהנה בחמור (ב"מ ח').  מן הגזע של בעל האילן ומן השרשים של בעל הקרקע (ב"ב קי"ח).  לנכרי במכירה ולגר בנתינה (ע"ז כ'). הגדולה טפח והקטנה ברובה (חולין מ"ב). דרוסת הזאב בדקה ודי הארי בגסה וד' הנץ בעוף הדק וד' הגז[16] בעוף הגס (שם).  על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה (בריתות י"ג).  מבפנים ממאה ומחוץ מהורה (כלים ה', י"א).  של רוכלים שלפניו טמאה ושלאחריו טהורה (כלים י"א, ב').  השותת טהור והמנטף טמא (אהלות ג', ה').  אם העלהו פסולה ואם מעצמו בשדה (פרה ב', ד').  דבר שהוא משום מלאכה בין עמד בין לא עמד פסול ודבר שאינו פשוט מלאכ' אם עמד פ' ואם לא עמד כשר (ז', ט').  שה"ש מטמא את הידים וקהלת מחלוקת (ידים ג', ה').  כל שהיא כנגד המים בכי יותן וכל שאינו כנגד המים אינו בכ"י (מכשירין ג', א').  כבר לבין המפתחות טמא מפתח לבין הכברות טהור (טהרות ד', א').  ספק ירידתו טמא, ס עליתו טהור (ד', ח').  אם נשאלו זה בפ"ע וזה בפ"ע טהור ואם נשאלו שניהם באחת טמא (ה' ו').  אם עובר הוא וכו' רה"י לכך ולכך ואם לאו רה"י לשבת והר"ה לטומאה (ו', ו').  שרש צנון גדול מצטרף והסיב שלו אינו מצטרף (עוקצין א', ב').  ג' קליפין בבצל הפנימית וכו' האמצעית וכו' החיצונה וכו' (ב', ד'). העומדים לשם כבוד חיבין לשום אבל פטורין (תוספ' ברכ' ב', א').  עד שיתחילו בו נאמנים משיתחילו בו א"נ (שם תרומ' ב', ג'.).  בשוגג עד שלא הביאו שליש וכו' במזיד זה וזה יופך (ה', א', ע' שם) העולה מן הגזע ה' מן השרשים פ' (שם ערל' א', ז').  חזרו בהן בפרהסיא מקבלין אותן במטמוניות אמק"א (שם דמאי ה', ט').  אם נותן לו מאותו השדה וכו' תורם ונותן לו ואם משדה אחר וכו' מעשר ונ"ל (ו', ה').  בשוגג אינו אוסר במזיד אוסר (שם פסחים ב', י"ח).  עד שלא יתחילו בו נאמן משיתחילו בו אינו נאמן (ג', ו'). כנגד שער השתחויה וכנגד פרצה שהיה (שם שקל' ב', י"ח).  בר"ה תוקעין בשל זכרים וביובל בשל יעלים (שם ר"ה ב', ג').  אם באו פנים חדשות או' - - ואם לאו א"א (שם מגילה ד', י"א), אם יש לו ממי ללמוד ה"ז לא יטמא ואם לאו ה"ז יטמא (שם מ"ק ב', א').  אמר הרגתיו לא תנשא אשתו הרגנוהו תנשא אשתו (שם יבמ' ד', ה').  לוקחין מהן ביתיות ואין לוקחין מהן מדבריות (שם ב"ק י"א, ט').  מין אחד המשביח את חבירו מותר ב' מינין המשביחין את א' אסור (שם ב"מ ג', כ').  מסרם זכרים ח'. מסרם נקבות פ' (שם מכ' ה', ז'.). האיש ברעי והאשה במים (י"ד).  ע"פ הקדש במיתה ושאר כל הבית באזהרה (שם כלים ב"ק א', ה').  בתחלה טפח בשניה טפחיים ובשבעה נ"ט (ירש' ברכ' ט').  מבפנים אם להטיחו לעמוד בפ"ע טהור ואם לאו טמא (שם תוספתא כלים ב"ק ד', י"ט), אם נטלת כאחת טמא ואם לאו טהור (ה', ב').

 

אהבת המשובח שבמינו

לעולם הוא תורם מן היפה (תרומ' ב', ד') - - מפני שהוא ממעיטו ר"י מתיר מפני שהוא משביחו (י"א, א').  השאור בודה וכו' רי"א, אף הוא אינו מן המובחר (מנח' כ"ב).  המיומנת שבירך (חולין צ"א).  והדעת מכרעת של ימין (צ').  גדול הייתי מבקש והבאת לי קטן ורע (מעילה כ"א.). כל בית שאינו עשוי עשוי לימות החמה ולימות הגשמים אינו בית (יומ' י').  סוכ' סירת קבע בעינן (סוכ' ז':).  כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזרח (זבח' ס"ב: השוב עדיף (ברכ' ל"ט:) כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו (מ"ז). אם יש ביניהן מין שבעה עליו הוא מברך (מ:).  לא כי אלא חצי בצל גדול (תרומ' ב', ה').  מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אין צ' למעט (ערובין ב'). לא אתי אהל ארעי ומבטל אהל קבע (סוכ' י"א).  כל אהל שאינו עשוי בידי ב"א אינו אהל (ב: אהלות ג', ז'). ס"ת בהמה ומרגלית אין להם אונאה (ב"מ נ"ו).  אם חסר א' מכל המתנות לא עשה ולא כלום (זבח' נ"ב).  בימינו הי' מקבל - - ומזה בימינו (פרה ג', ט') ושאין בו יין הרי זה דורקטי (נדה ד', ט').  ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן (תוספ' שבת י"ד ו').  מתיר קשה ברך מפני שהוא משביחו (שם ב"מ ג', כ"ו).  בימינו הי' שוחט (שם זבח' א', ט', פרה ג', י').  כבשים שגביהם רחבים (שם מנחות ט', י"ב).  אם היה בנו זריז ותורתו מתקימת בנו קודמו (שם בכור' ו', י').

 

זכרונות וקדמניות

מעשה בהלני המלכה (סוכ' ג'.  תוספ' שם).  מעשה בהליני המלכה, שהיתה נזירה וכו' (נזיר י"ט).  מעשה בביתוס בן זוגין (ערבן ל"א).  בא וראה שלא כדורות הראשונים וכו' הראשונים וכו' (ברכות ל"ו:).  מעשה בצלמון בא' שנטע וכו' (כלאים ז', ט').  מעשה בגינת ורדים בירושלם (מעשרות ב', ח').  בראשונה היו שולחין (מע"ש ה', ח').  נ"ב שנה לא עבר איש ביהודה (שבת קמ"ה).  עיר אחת היתה ביהודה (ערובין מ.).  בראשונה הלוקח חומץ וכו' ועכשו (פסח' מ"ב:).  ביהו' היו עושין מלאכ' (נ"ח).  מפסיקין היו (נ"ו).  מימיהן של כת ג' (ס"ד). כוס היה ממלא (שם) עד שיהא שם זקן א' או תלמיד א' לפי אין הכל בקיאין וכו[17] (מ"ק ה').  של סיר היה וכו' (סכ' מ"ה,) בלוג הי' מנסך כל ח' (:) בני עדין בני יהודה הן הן וכו' (תעני' כ"ח.). והלא לשכת בלווטי היתה וכו' (יומ' ח').  והלא כמה לשכות היו במקדש שלא היתה להן מזוזה (י).  לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד (י"ב) לא היה פייס למחתה (כ"ה).  מזבח ממוצע ועומד באמצע העזרה (ט"ז).  לא מצורעים בלבד טבלו בלשכת וכו' (ל').  עששיות של ברזל היו מחמין (ל"ה).  בכל יום היו בית גרמו (ל"ח). בב"י היו בית אבטינס (שם).  לא היה שם אלא כן א' בלבד (נ"ג).  לא בבלים היו אלא אלכסנדריין (ס"ו).  נוהגין היינו לישון תחת המטה בפני הזקנים (סוכ' י"א).  ב' קשואות היו שם (:) היו שונין ואומרין (נ"א.) מי שלא ראה דיופלוסטון (שם) בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהם משרבו עוברי עבירה וכו' (שקל' א', ב').  אח"י העיד בן בוכרי ביבנה (שם).  שכשעלו ישראל מן הגולה היו וכו' (ג').  כשהתירו רבותינו לא התירו וכו' ומשום מעשה בלתמי (מגל' ט').  ביהוד' בראשונ' היו מיחדין את החתן וכו' (כתוב' י"ב).  חסידים הראשונים היו מתאוין להביא חטאת (נדר' י').  אין אנשי גליל צ' לכתוב שכבר כתבו אבותיהן על ידיהם (מ"ח), אנשי גלין קנטרגין היו עמדו אבותיהן וכתבו חלקיהו לנשיא (שם).  מעשה והעיד לפנינו נחוניא חופר שיחין (סוט' י"ח).  אף כ"ג מגביה ידיו למעלה מן הציץ (סוט' ל"ח), שע"מ כך הנחיל יהושע את הארץ (ב"ק פ"א).  בראשונה לא היו פוחתין מי' מעאמדות (ב"ב צ').  אף דמות מניקה וסר אפיס (ע"ז מ"ג.) כוס היה ממלא מדם התערובת (פסח' ס"ד).  מזבח שעשה שלמה קטן הי' (זבח' ס').  משקרב העומד יוצאין ומוצאין שוקי ירושלם (מנח' מ"ז).  ואותו הפרק פסח הי' (מ"ח:).  מדות של לח היו (ע"ז).  פשפש קטן הי' שבו נכנסין לבלוש את העזרה (מדות א', ז').  העליונה אמה אמה (נ', ו').  בתוך הפתח היו עומדות (ד' א').  מתוך עביו של כותל הי' מהלך (ב').  לא הי' כלה עורב (ו').  בית הטומאות של כותים מפני שמשליכים שם את הנפלים (נדה ס"ג). מעשה שהיו אגרות באות ממדה"י לבי כ"ג (אהל' מ"ז, ה'). מפני שהן גרים וטועין (נד' ז', ג').  עיר היא בתחום בית שאן ושמה עורבו (ב"ר ל"ג).  בין הנהרות גולה ליוחסין (ל"ז).  מעשה בבניו של ריוח"ב גוגדא (תוספ' תרומ' א', א).  מעשה בשנביון ראש ביה"כ של אכזיב (ב', י"ג).  כופת היוש וכו' בראשונה היה דמאי וכו' עכשו (שם דמאי א', י"א).  מעשה והיינו בעין כושי (שם שביעית ד', ד').  מעשה במרחץ של בני ברק (תוספ' שבת ג', ג').  מעשה בבייתוס בן זונין (ד').  מעשה בהורקנוס בנו של רא"ב הורקנוס (ה', י"ב).  מעשה בר"ט (י"ג).  מעשה בבית ממל ובית גוריון בדרומא (שם ערובין ד', י"ז).  מעשה ברי"צ נפחא שהיו לו ח' חצרות באושא (שם ערובין ז', ז').  מעשה בשעת הסכנה וחיינו מעלין ס"ת (תוספ' ערובין ח', ו').  כשהיינו שריין בחצר בית גלודה (ט', ב').  מעשה באמת המים שהיתה באה מאבל צפורי (ט' כ"ו).  לא ה' שם שופר לקונן (שם שקלים ג', ג') זו שהיו מוציאין לפנים היתה מקופלת, (ג', י"ג).  כ"ד מנה היו נוטלין חזרו להיות גומלין מ"ח מנה (שם יומ' ב', ה').  זה שהי' מחלק לחה"פ היה עומד וכו' (שם סוכה ד', כ"ג).  דברים אלו הנהיג בעולם ריב"ז (שם ר"ה ד', ד').  מעשה בראב"צ (שם מגל' ג', ו').  שחסידים הראשונים מתנדבים נזירות (שם נזיר א', א).  מעשה שהביאו לפני ר"ג בכפר עותני (שם גטין א', ד') מעשה בבן קראדה וכו'.  כך הי' בייתוס בן זונין עושה ע"פ ח' (שם ב"מ ג', ב').  א"ל ר"י מעשה בא לפניך והכשרתה (שם מכות ג', א'.).  לא הי' טוכנן בריחים אלא כושתן במכתשת (שם מנח' ט', י').  מצא אדם את חבירו בירושלם (שם בכורת ג', ד').  מעשה בא לפני ר"מ (ה', ז').  עבדי לויה (שם ערכין א', ט"ו).  מימיהן של כהנים (שם כלים ב"ב ג', ד').  מעשה בא' שחרש וכו' [ב"פ] (שם אהלות ט"ו י"ג).  מעשה משפחתו של מציג א' ברימון (ט"ו, י"ג).  מעשים אלו עשו כשעלו מן הגולה (שם פרה ג, ה').  אף כשהיו מרבין לא היו מרבין וכו' (ד', י').  יורדת הצלמון אסורה מפני שכזבה בשעת פולמוס (ט', ב').  מעשה במקום שבין אושא לשפרעם (שם מקואות ו', כ').  מעשה בבני כרכין שהיו מורישים לולביהם לבני בניהם (סכ' ל"א).  פ"א שבתנו בעליית בית נדזה בלוד (שבת נ"ט).

 

דמיון לדבריו ולדברי רא"ב הורקנוס ולדברי רא"ב עזרי'

א"ר אליעזר וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא הי' ברשותו אלא וכו' (פאה ה' ב')

א"ר יהודה האיך זה זוכה בדבר שאינו שלו אלא וכו' (תוספתא יבמ' א, י"ז.).

ראבע"א: אין חיב עד שיאכל ב' חרצנים וזוג (נזיר ל"ד:)

ר' יהוד' או': אינו כלאים עד שיהו ב' חיטים ושעורה או חטה וב' שעורים וכו' (כלאים א', ט'.).

 

מדע

שרשי חטה בוקעין בצור ג' אמה שרשיו וכו' (ירש' ברכ' ט', ב'.).

גלגל חמה ולבנה שוקע מאחורי כפה ולמעלן (ב"ר ל"ו.).

 

מקבילות

מחלקותיו עם חבריו בדבר טמון:

 

כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו (ברכ' מ':)

ואין קללה הוה במקום ברכה (ב"ר ל"ו)

 

עד כביצה (ברכ' מ"ה.)

שעורן כביצה (שבת פ"א)

שעור אתרוג קטן כביצה (סכ' ל"א.).

 

הרואה את הים הגדול או' וכו' (ברכ' נ"ד.)

הים הגדול כמקוה (פרה ח' ח': מקואות ה', ד')

 

כל הטמונים בארץ אין להם שכחה (פאה ו', י')

ולר' יהודה דמחייב אנזקי טמון באש (ב"ק ה':)

 

לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר (מעשרות ד', ז')

לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר (שבת ס"ב).

 

הוא לבדו יעשה לכם: לכם לכל צרכיכים (ביצ' כ"ט)

יהי לך מקודש הקדשים: לך ולכל צרכיך (קדושין ג"ב:)

 

בכל יום הי' כ"ג מקדש ידיו ורגליו בקיתון של זהב (יומ' מ"ג)

לא הי' טוחנן ברחיים אלא כותשן במכתשת (תוס' מנח' ט', ו)[18]

 

למעלה מכ' אמה ימעט ורי"א אינו צריך (ערובין ב'.)

למעלה מכ' אמה פסולה ור"י מכשיר (סכ' ב'.)

כלים וכו'למעלה מי' טפחים מהודים רי"א אף למעלה מק'אמות

טמאים (תוספ' טהרות ט', י')

 

והדין נותן (סכ' ל"ו:)

והדעת מכרעת (חולין צ')

 

אין אוגדין את הלולב אלא במינו (סכ' ל"ו:)

מין במינו לא בטל (חולין צ"ט:)          

 

הגדולה מפח והקטנה ברובה (חולין מ"ב.)

בד"א בגדול אבל בקטן וכו' ושידיו ברובו (כלים ח', א')

בכלי גדול ד"ט ובקטן רובו (מקואות ו', ה').

 

ואם תקריב מנחת בכורים רי"א עתידה מנחת בכורים לפסוק  ולחזור (ת"כ ויקר' ג', א')

אם יהי' היובל לבני ישראל עתיד היובל לפסוק ולחזור (שם)

 

למעשיו ולמאמריו ע"ד הוצאת המת והכנסת כלה (מגל' כ"ט.  כתוב' י"ז.  ירש' חגיג' א', ד'. אדר"נ ד', ב'-ג') יש לסמוך "אפי', עני שבישראל לא יפחתו לו מב' חלילין ומקוננת" (כתוב' ט"ו:)

 

III. ר' מאיר

תוקף הלכותיו

סתם מתני' ר"מ (סנהד' פ"ו.).

 

בשיטת ר' ישמעאל

לענין י"ג מדות:                    ב' כ' הבאים כ"א אין מלמדין (קדושין ל"ה)

לענין חומר ע"ז ומשמשיה ועובדיה: עיר שיש בה ע"ז עסור ליכנס אל תוכה (ע"ז י"ב); מפני שהוא נראה הולך ליריד וכו' (תוס' שם א', ח'); ההולך לתיאטראות של גוים אסור משום ע"ז (ב', ח'); כיצד מבטלה - - עד שיכה קורנוס (ה', ז'); אף יום שעמד מחליו אסור (א', ב'); מפני שחשודין על הנפשות (ג', א')

 

חיוש למעוט

שספק לקט לקט (פאה ד', י"א)

נתערבו באחרים כולם ידלקו (ערלה ג', א')

ומהיכן קורא אדם את המגלה ויוצא בה ידי חובתו רמ"א כולה (מגל' י"ט.)

כלן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות (קדושין נ"א)

כל תנאי שאינו כתנאי בגוב"ר אינו תנאי (ס"א)

בעינן תנאי כפול (גטין ע"ה)

ר"מ חיש למיעופא (ע"ז ל"ד)

 

המועט והמרובּה

שבשביל יחיד שעשה תשובה טוחלין לכל העולם כלו (יומ' פ"א)

את שדרכו למנות מקדש (ז)

כל מחיצה שהיא עומדת ברוח אינה מחיצה (סכ' כ"ד)

כאגוז (ל"א)

מכ' של כל דבר (ל"ו)

מתאים אינש במידי דסמך לי' (נזיר ג')

זכרונות וקדמניות

מעשה באנשי ירושלם שהיו אוגדין (תוספ' סוכ' ב', י')

המכים בחליל עבדי כהנים היו (ערכין י')

[פרה] הא' עשה משה והב' עשה עזרא וחמש מעזרא (פרה ג', ה')

"מעשה בשקמה שבכפר סבא (תוספ' נדה ח', ה')

מדע

שאין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין לו כמה סדקים מלמטה (פסח' מ"ח).

ט' חדשים שאין האשה רואה דם וכו' (ויקר' י"ד)

ידיעות הלשון

אשא דרי – איוב ל"ו, ג' – הלשון כזה משמש ב' לשונות ל' שירה ול' דבור (ויק"ר י"ד)

נסיעותיו

שהלך לעבר שנים בעסיא (מגל' י"ט)

כשהלכתי לערדסקיא מצאתי וכו' ודן לפני ר"מ (נזיר נ"ו, תוספ' שם ה',ב)

שקל תרקבא וכו' ואזל [לרומי] (ע"ז י"ה.)

מקבילות

אסור לדבר אחר אסור לכל התו' כלה (ערובין ס"ט)

נחשד לדבר אחד נחשד לכל התור' כלה (בכורות ל')

 

מצוה לזון את הבנות ק"ו לבנים דעסקי בתו' (כתוב' מ"ט)

בכל שלא היתה לו בת (ב"ב י"ז)

 

עבד דיעבד לך - - ספור דיספודנך (תוספ' כתוב' ז' ו')

שבמדה שאדם מודד וכו' (סוט' ח')

 

קטן מאימתי בא לחהעה"ב משיאמר אמן (סנהד' ק"י)

מנין שאפי' עוברין במעי אמן וכו' (ברכ' נ')

 

ר' נהוראי אומר: איני מלמד בני אלא תו' שאדם אוכל משכרה וכו' (קדושין פ"ב)

ר' מאיר אומר: אי הוון צדיקים ולא ראיתי צדיק נעזב וגו' (קהל' רב' ב', י"ח).

 

IV. ר' שמעון בן יוחי

תוקף משנתו

סתם ספרי ר"ש (סנהד' פ"ו).

דברי ימי תלמודו

כששבתי בכפר בית פאני מצאני תלמיד א' מתלמידי רע"ק ומשבאתי והרציתי הדברים לפני חברי בגליל וכו' ובאתי והרציתי הדברי' לפני רע"ק וכו' (תוספ' מעילה א', ב'.  וע' גמ' מעיל' ז')

רע"ק שאל את רשב"י מבדקיני' (ירש' תרומ' ט', א')

אהבת הבנים והבנות והמשפחה

כל שאינו מניח בן ליורשו (ב"ב קט"ז.)

א' הבן וא' הבת שוין בנכסי האם (תוספ' ב"ב ז', י').

כדי שיקפוץ האדם ויכתוב לבתו בבנו (כתוב' נ"ב)

קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם (ברכ' ז')

מתכונתו לאחרים

כל השטרות העולין בעש"נ שאינן של הדיוטות - - אפי', גט' נשים וכו' בשרים (גטין ו').

טעמא דקרא וטעמא דמילתא

1  טעמא דקרא

(ב"מ קט"ו.  גטין מ"ט: סוט' ח'.  סנהד' מ"ז. וע' בכל המקומות)

מפני מה אמר' תורה כי יקח איש אשה וכו' מפני שדרכו של איש (קדושין ב') בשביל ד' דברי אמרה תו, להניח פאה בסוף שדהו מפני - - ומפני - -) ומפני ומשום וכו' (שבת כ"ג.)

מפני מה בהדיוט לא דחק הכתוב וכו' ומפ"ט בהקדש דחק הכתוב (תוספ' ערבין ה, ב)

חטאת למה באה לפני עולה וכו' (זבח' ז':)

2.  טעמא דהלכתא

מפמ"א אוכל נטמא וכו' ומפמ"א השרץ וכו' (תוספ' טהרות א', א')

מפמ"א הנזקן שמין וכו' ומפמ"א כתובת אשה אשה וכו' (גטין מ"מ:)

מפ"מ התקינו כתוב' בגין דברין (כתוב' נ"ב:)

קולי רשב"י

ב' אחים - - אינו חיב אלא וכו' (יבמ' ל"ב).  זר ששמש בשבת ובע"מ אין כאן לא משום זרות ובע"מ בלבד (ל"ג).  מכשירין (נ"ו). מתירין (נ"ט) גיורת פחותה מבת נ'... כשר הא לכהונה (ס').  קברי גוים אינן מטמאין באהל (מ"א). מתיר נקבות – מצרי ואדומי – מיד (ע"ו).  - - ואין דרכה של אשה לקדם; בנים אשר יולדו ולא בנות (ע"ו).  אנדרוגינוס כהן מאכילה בתרומה (פ"א).  ואין הולד ממנו ממזר (פ"ז).  לא פוסל - - לא פוסל - - טיבם לאיזו מהן שירצה (צ"ז).  מכשירין (ק"ד).  ינשאו (קי"ז).  אינו משלם את הצער (כתוב' ל"ח). אף בושת פגם אינו משלם ע"פ עצמו (מ"א).  פוטר (מ"ב).  מותרות (קדושין ל"ו).  כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת ארשב"י לפי שלא מצינו בעה"ח שאסורין (ל"ז).  פטר חמור מותר בהנאה (ל"ז).  מתיר בהנאה (ל"ח).  אינו נזיר עד שידור מכולן (נזיר ג').  הריני נזיר שמשון לא אמר כלום (ד').  שתיהן מותרות (כ"ב). טהור (ס').  טהורה (ס"ג).  מכשיר (סוטה ט"ז).  שתיהן אינן שכחה (מ"ה).  אינה משלמת אלא וכו' (ב"ק ב'), פוטר (מ"ד).  אפי' נתכַוֵן וכו' פטור (שם), לא נאמרו שעורין הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם (ס"א).  אין חומש משתלם אלא וכו' (ס"ה).  גנב וכו' פוטר מתשלומי ד' וה' (ע').  עשירים רואין אותם וכו' עניים כפחותין שבהן (פ"ו): להקל (רש"י) אבדה ששטפה נהר מותרת (ב"מ כ"ז) אין אדם מקדש דבר שאינו שלו (כלאים ז', ד').  אף על ח' אמות מותר (ד', ט').  כשם שאמרו להחמיר כך אמרו להקל (ב', ב').  פחות מד"א אינו כרם (ח', ב').  אף נוטל את העלה מן האשכול בשביעית (שביעית ב', ג').  מתיר באילן (ה'). מוסיפין אף על האשפתות (ג', ב').  אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי (ז' י').  אף טוחן הוא וכו' (ח', ו').  מתיר (ז').  פוטר (תרומ' ג' ט').  אפי' הן מב' עירות מעלות זא"ז (ד', ה'). מתיר (ה' ח').  מתיר כאן וכאן (י"א, י').  פוטר את האתרוגים בקטנן (מעשרות א', ד').  מתיר (ב', ד').  א' בימינו וא' בשמאלו וא' בפיו (ג', ח').  מתיר (מע"ש ג', ב'). יפדה (ג', י"א).  אף יצא קנקן לחולין (י"ג).  הבכורים נתנין לכהני' (ה' ו' ע"ש).  מתיר (ערלה ב' ט'). מתיר לזרים ולכהנים (י"ד. ט"ו. ט"ו).  מתיר (בכורים ב', ב').  גורר א' כסא וכו' ובלבד שלא יכון (שבת י"ב).  מתיר להסיך בשברי כלים (כ"ו).  בתמרים (שם) בגרעיניהן (שם) בקלפי אגוזים (שם).  כל היכא דהוי קשי טהרי' וכל היכא דהוי רפי צייני' א' ההוא סבא טהר בן יוחי ביה"ק (ל"ד).  מתיר להשתטף כל גופו בין בחמין בין בצונן (ל"ט).  ד' שאינו מתכון מותר (מ"א).  מותר השמן וכו' מתיר (מ"ד).  כל הנרות מטלטלין חוץ וכו' (מ"ד) אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבגר (מ"ה) מותר ליטול עצים מן הסוכה אף וכו' אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרת וכו' (מ"ה).  אף אין בהן משום עמרות כלות (נ"ז:).  הנוגע ברצועה טהור (ע"ה), לא יכול א' להוציאו והוציאוהו שנים ר"ש פוטר (כ"ב).  ג' שהוציאו קנה של קרדום ר"ש פוטר - - ג' טליות תחת רגלי המטה ר"ש מטהר המוציא כזית מן המת וכו' ר"ש פוטר (צ"ג).  פוטר בזה ובזה (צ"ה).  מלאכ' שאינה צ' לגופה פטור עליה (ק"ה).  וגעלו בו ר"ש פוטר (ק"י).  יצאו מעצמן,ור"ש מתירין (קמ"ה).  מסתפג באלונטית ומביאה (קמ"ו).  מניח ראשו תחתיה ומסלקו לצד אחר (קנ"ד:), הקש שעל גבי שדה - - ור"ש מטהרן (ערובין ל"ה).  ספק ערוב כשר (שם).  הריני מערב לשבתות של כל השנה משחשֵכה ערובו ערוב (ל"ז).  אפי' הניח ביתו והלך וכו' אינו אוסר (מ"ו).  נתנו לחבירו וה' לח' עד שהוא מגיע לחצר החיצונה (צ"ה).  והאידנא דק"ל כר"ש כולהו שרו (ק').  בעה"ב שהיה שותף א' זה וא"ז א"צ לערב (ע"א).  בן לויט שנפסקה לו נימ' רש"א עונבה (ק"ג).  אף ג' אמה יכנס שאין המשוחות ממצין את המדות (ק"ה), אוכל ושותה עד קרות הגבר (פסח' ב').  פוטר (כ"ב).  אין אסור חל על אסור (ל"ו). ור"ש סבר לא גזרינן ספיחי כרוב אטו ס' דעלמא (נ"א).  בין שישנו על מצחו ובין שאינו ע"מ מרצה (ע"ז).  שהאוכל אוכל את הפסח בב' מקומות (פ"ו).  משלחין תבואה בי"ט (ביצ' י').  מחתכין את הדלועין לפני וכו' (כ"ו).  מתיר לסמוך את הקדרה וכו' (ל"ג).  אפי' באביום ז' ממקום קרוב מונה עמהם (מ"ק כ"א).  אתרוג בתו' שנכנסה לז' פטור מן המעשרות ומן הבעור (ר"ה ט"ו).  אב ובנו וכל הקרובים כשרים לעדות החדש (כ"ב).  נשים סומכות רשות (ל"ג).  מהיכן קורא מבלילה ההוא (מגלה י"ט ע"ש).  פרות המרכסות אינו עובר משום כל החסום (ב"מ צ').  מתיר (ע"ז ס').  לפגם מתיר (ס"ז).  מתיר (ע"ח).  מתיר (שם), פוטר (סנהד' צ').  פוטר (הוריות ג').  מה ב' ובו' אף ג' אינן נהרגין עד וכו' (שם).  שאין האשה טמאה עד וכו' (י"ד).  כ' קעקע אינו חיב עד וכו' (כ"א).  אין ה' עליהן כרת (שבועות ז').  אין ח' עליהן משום פיגול (שם).  פוטר (י"ט).  ורש"ב יהוד' פוטר בכולן משום ר"ש (שם).  אינו מביא אלא אשם תלוי א' (:) האוכל נבלה ביה"כ פטיור (כ"ב).  פוטר (כ"ב).  ואת שאינו עליו אינו חיב (זבח' ד').  המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות (ט').  מכשיר (י"א).  מכשיר (י"ג).  מכשיר (י"ד).  אן ה' עליו משום פגול (מ"ג).  כל שאינו וכו' אין חיבין אליו משום פגול (שם).  כל הנשרפים א"ח עליו משום פיגול (מ"ד).  קדשי גוים אהע"מ פיגול (מ"ה).  מתיר וכו' (ע"ו).  מתיר וכו'.  (שם).  אין פסול עד וכו' (פ"ב).  כל הכהנים כשאין וכו' (צ').  בין שהיתה וכו' אין דמה טעון כבוס (צ"ג).  קק"ל אין טעונין מרוש"ט (צ"ה) אין אנינות מד"ת (צ"ח).  אין מטמאין עד שיצת האור (שם).  נתך הבשר אין השורף מטמא בגדים (שם).  דם המת אינו מכשיר (חולין ל"ה).  דם מגפתו אינו מכשיר (שם) כשרה (ל"ז) מכשיר (מ"א).  עד שתינקב לבית וכו' (מ"ב).  אין אותו ואת בנו נוהג בקדשים (ע"ח).  פוטר (פ"א).  מטהר (קכ"ו).  פוטר (קל"ו).  ומאכיל לבהמתו אף משהביא שלש (מנח' ע"א).  הערלה וכו' אינן מטמאין ט' אוכלין (ק"א).  בשר בחלב וכו' ומותר בהנאה ק"ד פטורה מן הבכורה עד (בכור' ז').  מתיר וכו' (י').  יפדו (י"ד(אנדרוגינוס אין קדושה חלה עליו (מ"ב).  מביאין ק' לבית הפסול (מ"א).  הבית טהור (נדה כ"ז).  מטהר (שם).  טהור (שם).  טהור (מ"ד).  פוטר וכו' (מ"ו).  מטהר (כלים ז', ח').  מטהר – בב' אלו (ט, ד'). [אינו טמא] עד שיעשה בו ג' דברי' (י"ד, ד').  אם אינו יכו' טהורה (י"ז, ג').  ר' יוסי ור"ש מטהרין (י"ח, ד'.) מטהר (כ"ז, ד').  כולן טהורין (י"ב).  מטהר (כ"ח, ו').  מטהר (אהלות ב, ב').  מטהר (ז').  מטהר (ג', ב').  טהור (י"ח, ה')  מטהר (נגעים ד', ו'). אינו מטמא אלא וכו' (י', ב') כל שאינו סימן טומאה בנתק הרי הוא סימן טהרה (ד').  כל שער צהוב שטהר שעה א' אין לו טומאה לעולם (ח'). מטהר בכולן חוץ (זכים ג',ב ').  ר' נחמי' ור"ש מטהרין (ג').  טהורין (ד).  מטהר (ז).  מקצת טהור על הטמא טהור (ה', ד').  כשרין וכו' (מקואות א', ח').  מכשיר וכו' (כ'. ה').  מכשיר וכו' (ו').  אינן בכי יותן (מכשירין א', ו').  אם וכו' טהורי'  (ד', י').  דם המת אינו מכשיר (מכשירין ו', ו').  לא נחלקו וכו', שהוא טהור (טהרות ט', ג').  אינן מטמאות את הידים (ידים ג', ג'), אינן מטמאין רש"א אף פקועות כיו"ב (עוקצין ג', ד'), אפי' לא עלה בידו אלה א' משפטים יצא (תוספ' הלה א', א').  יכולני להאכיל את הכהנים טהרות בבורסקי שבצידון וכו' מפני וכו' (שם אהלות י"ח, ב').  מקום שהתירו לך ח' משלך נתנו לך (ערובין ק"ד:).  כל שהכסף בידו ידו על העליונה (כ"ט מ"ד), תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו בשעה שאינו לרצון אתה רשאי ליתן בו מום (ירש' תרומ' ח', ד').  ר"ש דרש ב' דברים לקולא של בעה"ב (ירש' פאה א', ב').  לא קנסו ח' בחוכר מן הגוי לפיכך אם חזר הגוי ונתגייר, או שמכרן לישראל אחר מותר (ירש' דמאי ו', ב').

מדע

כמה תשהה במעיו ג' ימים בעופון ובדגים וכו' (אהלות י"א, ז').

זכרונות וקדמניות

מעשה במנורה של דיסקוס ביבנה וכו' (תוספ' מקואות א' י"ז. וע' ירש' תרמ' ח').

חסידים הראשונים לא נדרו בנזיר וכו' (נדר' י')

עפרן ירד עמם לבבל ועלה (תוספ' פרה ג', ה').

בדורות הראשונים שאין בנות ישראל פרוצות בכשפי (עירובין ס"ד).

בתחלה היו קורין אותן אוספי שביעית וכו' (סנהדר' כ':)

אם ראית שמן שמתחלק בעזרה (זבח' צ"א).

כשהלכתי לכפר פאגי (מעיל' ז').

כששבתי בכפר עכו (תוספ' שם א', ב').

 

V. ר' יוסי בן חלפתא

תוקף משנתו

מאן תנא אהלות ר' יוסי (ערובין ע"ט).

מאן תנא ערובין ר' יוסי (  "       שם)

אשריך כלים (כלים סוף).

תוקף הלכותיו

הל' כר' יוסי מחבריו ר"מ ור' יוסי הל' בר"י (ערובין מ"ו)

ר"י נמוקו עמו (נ"א)

לא זזו משם עד שקבעו הל' כר"י (פסח' ק').

מקור משפט ההלכה בכתובים

מנין לתרומה, שהיא א' מחמשים שנא' וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים וכו' – במד' ל"א, ל' – (תוספ' תרומ' ה', ח').

ומנין שאם תרם ועלה בידו א' מששים שתרומתו תרומה שנא: זאת התרומה ששית האיפה מחומר החטים וששיתם האיפה מחומר השעורים – יחזק' מ"ה, י"ג – (שם, וע' החשבון המדוקדק בפי' מנחת בכורים).

מנין למילה שהיא במקום פרי שנא' וערלתם את ערלתו את פריו – ויקר' י"ט, כ"כ – ונאמר: וכל ערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו וגו' – ברא' י"ן, י"ד – מה להלן דבר שעושה פרי וכו' (תוספ' שבת ט"ז ח'.  וע' גמרא שם ק"ח).

מנין שחיי עיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת?  א"ל תהיינה עיר ועיר – יהושע כ"א מ' – ואח"כ: ומגרשיה סביבותיה – שם – (ירש' שביעת ה', ה'.)

לא משום זה אלא משום שנאמר (פרה ג',ז'.)

רמז לטבע מן הכתוב

אין לך עשרים וחמשה [טפחים] שאין הארץ אוכלת ממנה טפח וכה"א: רמונים תשעים וששה רוחה – ירמ' נ"ב, כ"ג – ואומר: כל הרמונים מאה – שם – אי אפשר לומר ק' שהרי-נאמר צ"ו ואא"ל צ"ו שכבר נאמר ק' אמור מעתה ד' בלועין בכותל – (תוספ' אהלות י"ג, ז').

החזקה ותולדותיה

כל שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בפסולו עד שיוָדע שטהר (מקואות ב', ב')

חזקת העצמות המכוסין הרי הן של אדם עד שיודע שהן של בהמה (תוספ' אהלות י"ז, י"ב)

מגולין הרי הן של בהמה עד שיודע שהן של אדם (שם)

כשרים מפני שלא נקרא עליהם שם פסול (מקואות ג', א') – כלומר שלא יצאו עוד מחזקת כשרותם –

ספקו להטמא ולטמא טהור (ג', א') – יען כי בספק אין הכרע לכאן ולכאן לפיכך אין דבר להוציאו מחזקת טהרתו –

גדולה חזקה שנא' וכו' א' להם הרי אתם בחזקתכם וכו' (קדושין כ"ט:)

הרי הוא בחזקתו (ב"מ ז' ל"ט).

לעולם הן כישראליות עד שיפרשו ללכת בדרכי אבותיהן (נדה ל"ג:) – וע' טעמא דר' יוסי בגמרא (שם) –

כביסתן קודמת לחיי אחרים (נדר' פ:) – ועל כרחנו טעם יתרון זכותם על בני עיר אחרת הוא מפני שהם מוחזקים בו. –

נדון בזיקה הראשונה הבאה עליו (סנהד' פ"א.) גם בזה יש מעין טעם חזקה – אפי' יש שם כ"ג אינו נשחט אלא ע"פ מומחה (בכור' ל"ו:)

אפי' רגלו קטועה ועינו סומא לא ישחוט אלא ע"פ מומחה (תוספ' סנהד' א', א') – מפני שבכור בחזקת אסור הוא עומד –

כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים לא יצא י"ח (ברכ' מ':) ואפשר מפני שמטבע זו הוחזקה מימות אכנה"ג.

ותולדה לחזקה היא חוזק התקנות הראשונות המקובלות ובאות לישראל מבתי דיניהם שבכל דור ודור שיש לסמוך עליהן. כגון:

לא יחשוך מפני שהוא תנאי בית דין (דמאי' ז', ג')

תב"ד הוא שתהא תמ"ע משל בעה"ב (תוספ' שם ח', ו')

בסמוך תב"ד הוא (ט)

כשר הוא תב"ד שאין המחשבה הולכת אלא אחרי העובד (זבח' מ"ו:)

בכלן אם הי' הדיוט ולא התנה תב"ד הוא (תוספ' יום ב', ח')

ותנאי הי' אימתי שיבנה ביהמ"ק יחזור הדבר לכמות שהי' (מע"ש ה', ב')

ברירה[19]

ראוי הי' עזר' שתנתן תו' על ידו (סנהד' כ"א)

עת היא מזומנת לפורענות (ק"ב)

מקום הוא מזומן וכו' (שם)

מגלגל זכות ליום זכות וחובה וכו' (ערכין ט"ו)

שבמדה שאדם מודד מודדין לו (ב"ר ט').

מדע

שמשענת הסוס על רגליו וחמור על ידיו (זבין ד', ז')

נתן הקב"ה דעה כאדם מעין דוגמ' של מעלה והביא ב' אבנים וכו' וב' בהמות וכו' (פסח' נ"ד)

שהוא נותן ידו על העוקץ ושוקק ושוהא לחזור (נד' ט"ו)

משתקיף העטרה (מ"ז)

שהאור מעמידו אלא שופתה ע"ג הרמץ (מ"ט)

אנדרוגינוס ברי' בפ"ע וכר אבל טומטום וכו' (בכורים ד', ה')

במקום שהחמה יוצאה ביום קצר זהו פני דרום וכו' (תוספ ערובין ו', ב')

בין השמשות כהרף עין (ברכ' ב':)

אלפים בלח ג' אלפים ביבש (שם כלים, כ"ט ח', ב')

אמור את היד כמה היא שוקלת (תוספ' ערובין ג', ב')

החיצון זוג ופנימי ענבל (נזיר ל"ד).

זכרונות וקדמניות

מעשה בא' שזרע וכו' (כלאים ז', ה') מעשה בא לפני רע"ק (תרומ' ד' י"ג).  שוק של צמרים הי' (ערובן ק"ח). אסור נהגו בו ובא ר"ג וזקנים והתירו להן (שם).  בראשונה היו נותנין פאה וכו' (פסח' נ"ו), לא גזרו תענית על שאכלו וכו' (תעני' י"ט). ז' שנים נתקיימה בהן גפרית וכו' (יומ' נ"ו), ט"ו סוכות וי' מילין היו מירושלם ועד צוק (ס"ו).  ממשפחת בית הפגרים וממשפחת בית צפורייא ומאמאוס היו (סוכ' נ"א).  מעשה בנפטית הגר וכו' (יבמ' צ"ח).  אף מי שהוא חתום עד בערכי הישנה של צפורי (קדושין ע"ו).  ראיתי צפורי בשלותה (ב"ב ע"ה) מתחלה לא היו מרבין מחלוקת בישראל (סנהד' פ"ח).  מלואים הקריבו בימי עזרא וכו' (סנהד' מ"ח).  לזה הכשירו הוראת שעה (פרה ז', ו').  מעשה שנכנס גורן א' של פול במירון ובאו ושאלו את רע"ק (תוספ' דמאי ג'. י"ג).  בראשונה היא וכו' משחרב ביהמ"ק (שם נדר' ב', ז').  מעשה בפרה של בית מנחם (שם בכור' ה', ח').  שאל יונתן בן חרשא איש גינוסר לפני זקנים ביבנה (תוספ' כלים ב"ב ד', ו'): מעשה במערה בשיחין (תוספ' נ"ד ח'. ו'), מעשה בסלע (ז). בראשונה היו - - קבלו עליהן אנשי צפורי (שם בכשירין ג', ה'). זקן א' מאנשי ירושלם (כתובי' ע"ז).

הלכות קדמניות

צוורי גזרות שבירושלם או' (ב"ק נ"ה)

מה לי נימוס אחיו של ר"י הגרסי (בכור' י', תוספ' מכשירין ג', י"ג).

נסיעותיו

פ"א הייתי מהלך וכו (ברכ' ג'), פ"א הייתי מהלך וכו' (מגל' כ"ד). כי מטא למתא (יומא פ"ג).

מקבילות

בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא וא"א לעמוד עליו (ברכ' ב':)

מהו מכל א' ביום השביעי? אתמהה! אלא כזה שהוא מכה בקורנוס על הסדן, הגבוהה מבעוד יום והורידה משתחשך (ב"ר י)

 

הקורא את שמע ולא השמיע לאזניו לא יצא (ברכ' ט"ו)

לא יצא עד שיכון שומע ומשמיע (ר"ה כ"ט

 

שאין המחשבה הולכת אלא אחרי העובד (זבח' ט"ו)

אינו דין שיהא הכל הולך אחרי השוחט (חולין ל"ח:)

 

ומה אם במקום שהמחשבה פוסלת בחוץ (זבח' פ"ב)

מה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין (חולין שם).

 

VI. ר' אלעזר בן שמוע

תוקף הלכותיו

דק"ל הלכתא כותי' בגטין (גטין ד').

 

VII. ר' נחמי'

ידיעת הלשון

באורי מלין: אשל –   ברא' כ"א, ל"ג – פונדקי (ב"ר נ"ד); אחוזת מרעהו – כ"ו כ"ו – סיעת מרחמוהי (ס"ד); עורות תחשים – שמות כ"ה, ה' – גלקטיגון (ירש' שבת ב', ג'); ויואל – שמות כ', כ"א – לשון ליגה (שמ"ר א'); איכה – איכ' א', א' – ל' קינה (איכ' רב' א', א')

דרכי המליצות: מוציא לחם מן הארץ (ברכ' ל"ה) – ע"ש – ויהי לי שור וחמור – ברא' ל"ב, ו' – לישנהון דברייתא חמרתא גמלתא (ב"ר ע"ה)

באורים מתוך לשונות הנכר: אנכי – שמות ג', ו', - ל' מצרי וכו', בל' מצרי אנכי: אגוך (ילקוט שמות רע"ו); [אסתר] היו אוה"ע קורין לה על שם אסתהר (מגל' י"ג)

כלל גדול בדקדוק: כל תיבה שצריכה למד בתחלתה, הפל לה הא בסופה (יבמ' י"ג): מכיל' שמות י"ב, ג')

דעותיו על תולדותינו

וכי גנאי הוא לנו שהיינו עבדים לעבדיהם של מצרים? והלא מעלה גדולה היא: (מכיל' דרשב"י 31).

זכרונות וקדמניות

כך הי' מנהגן של נקיי הדעת שבירושלם (סנהד' כ"ג).

 

VIII. ר' אלעזר בר' צדוק

זכרונות וקדמניות

זכרונות כוללים:

כשהיו עוסקין בעבור השנה ביבנה (שבת י"א)

זכרונות ירושלם ומקדשה:

כך הי' מנהגן של אנשי ירושלם: אדם יוצא מביתו ולולבו בידו (סוב' מ"א)

כך היו תגפי חרך שבירושלם (פסח' קט"ו).

כך היו כותבי ספרים שבירושלם עושים ספריהם (ב"ב י"ד)

והלא כל המטיל תכלת בירושלם אינו אלא מן המתמיהין (מנח' מ')

כך היו מפרשין בירושלם (בכורות כ"ב)

נוהגין היו הזקנים וכו' (מעילה י"ג)

כך היו חבורות בירושלם נוהגות (תוספ' מגל' ד', ט"ו)

כל הפרצופות היו בירושלם חוץ וכו' (תוספ' ע"ז ה', ב')

לול קטן היה בן כבש למזבח וא' לע' שנה פרחי כהונ' וכו' (סכה מ"ט)

שנתות היו בהין ע"כ לפר ע"כ וכו' (מנח' פ"ז). טס של זהב הי' עלגבה (פ"ח)

ד' מדות של לח היו במקדש (תוספ' מנחות י', ה')

ראשי כלונסאות היו בהר הבית שעליהן אומנים יושבים (שם כלים ב"ב ב', ב')

זכרונות בית הנשיא:

פ"א נכנסתי אחר אבא לבית ר"ג (פסח' ל"ו)

פ"א שבת אבא ביבנה ובא זונין ממנוה של ר"ג (מ"ט)

כשהי' ר"ג וב"ד עוסקין בצ"צ (תוספ' ברכ' ה', ו')

לא הי' ר"ג מחיב בסוריא אלא חלה וכו' (שם חלה ב', ה')

שהי' ר"ג פוטר וכו' (שם של בית ר"ג היו מוליכין כלי לבן וכו' (שם שבת א', כ"ב)

של בית ר"ג היו ממלאין דלי עדשים (שם ביצ' א', כ"ב)

פעמים הרבה אכלתי בבית ר"ג ולא ראיתי מכבדין את המטות (ב', י"ג)

פעמים הרבה אכלתי בבית ר"ג ולא ראיתי שהיו מניחין את המוגמר (י"ד וע' בגמ' ביצ' י"ד: כ"ב):

פ"א נכנס אבא להסב בבית ר"ג (תוספ' שם):

זכרונות ביתו:

אני הייתי מבני סנאה בן בנימין פ"א וכו' (ערובין מ"א)

מימי ל אהעדתי אלא עדות זו ובקשו להעלות עבד לכהונה (יבמ' צ"ט:)

אם לא ראיתי בתו של נקדימון בן גוריון וכו' (כתוב' מ"ו)

אבא הי' מתפלל תפלה קצרה בליל שבת (תוספ' ברכ' ה', ו')

וא'  להם ראב"צ לתגרי לוד בואו וקחו לכם תבלין למצוה (שם פסח' י', י')

שני כתיפין היו בבית אבא (שם כלים ב"ב ב' ב')

ב' מעשים הוליך אבא מטבעון ליבנה (שם גד' ד', ג)

מעשה בר"ח אראב"צ אני ראיתי (תוספ' גד' ה', ט"ו)

זכרונות סתם:

מקום הי' בתחום עזה והיו קורין אותו וכו' (סנהד' ע"א)

וכך היו מפרשין ביבנה (גד' מ"ח)

סתם חרמין בגליל מותרין (תוספ' נדר' א' ו')

כשהיו ב"ד בודקין ביבנה (שם נד' ו', ט')

תקנה גדולה התקינו שאם היציאה וכו' (ב"ק ק"ג.)

זכרון "מדלגין היינו וכו'" (ברכ' ט':) וזכרון "זכורני שהייתי תינוק וכו'" (סנהד' כ"ב) כבר בררנו במ"ד "חכמי דור הראשון לחרבן" כי לראב"צ הראשון הם, שהיה בזמן הבית ואפשר כי גם כמה זכרונות ירושלם ומקדשה לו הם.

מדע

בטבע גופי החיים:

כל עוף החולק רגליו (חולין נ"ט.)

מותחין לו חוט (ס"ה)

כל עוף הקולט מן האויר (שם)

פתיחת הקבר לנפלים משיראו טפפיות (בכורות כ"ב)

סמני בגרות וכו' (נד' ט"ו)

עגוּל טהור משוך טמא (נ"ח)

בטבע האש:

שהוא מכבה עליונות ומבעיר תחתונות (בריתות ב'.)

 

IX. ר' נתן

 

ערך משנתו

רבותיו

סוף משנה ר' ור"נ (ב"מ פ"ו)

זו משנת ר"נ (תמורה ט"ז)

משמת ר"נ אבדה חכמתו עמו (מכיל' שמ' י"ח, ט"ו)

הלכות עלו בידו מן החכמים הזקנים;

מר' אליעזר (תוספ' תרומ' ז', י')

"       "      (שם פסח' ג', ח')

"       "      (שם ב"מ כלים ד', ו')

מר"א חכמא (שם דמאי ג', א'; ו', ח')

מר' דוסא (שם עדיות א', י"ב)

מר' טרפון (שם קרבנות ט', ו')

 

חבריו

אר"נ שאלתי את סומכוס (כתוב' נ"ב.)

דא"ל ר"נ לר' שניתם משנתכם וכו' ואמר רבי ילדות היתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי (ב"ב קל"א)

שאל ר"נ את רשב"י (מכיל' דרשב"י בבוא מכילתא של איש שלום צד II L)

דרכי למודו

החזרת ההלכה למקור המקרא:

מנין שלא יושיט וכו' ת"ל ולפני עוד וגו' (פסח' כ"ב:)

מנין לנושה וכו' ת"ל ונתן לאשר אשם לו (ל"א)

מנין שכל ישראל יוצאין בפסח א' ת"ל ושחטו אותו וגו' (ע"ח:)

מנין שלא יגדל וכו', ת"ל לא תשים דמים (ב"ק ט"ו:)

אזהרה למוציא ש"ר מגלן? דנ"א ונשמרת מכל דבר רע – דבר' כ"ג, י' (כתוב' מ"ו:)

המעטת ההקשה:

אינו צריך הרי הוא אומר, כי הוא יברך ואח"כ יאכלו (ברכ' מ"ח:)

א"צ הה"א וערל זכר אשר וכו' (שבת ק"ח)

א"צ הה"א לשרתו ולברך (סוט' ל"ח)

א"צ הה"א הוא ובניו (סוט' ל"ח)

השואת המחלוקת ומעוטה:

לא נחלקו ר"נ וח' - - עמ"נ (תוס' כלים ב"מ ב', ה')

לא נחלקו ר"א וח' - -עמ"נ (תוספ' כלים ב"ב ד', א)

ערך האבות וישראל

אפי' הל' ערובי חצרות היה אברהם יודע (ב"ר מ"ט)

שמחשבין לשמו של א"א אותו שבא מרחיק (ויקר' רב' י"ד)

שה"ש הקב"ה בכבוד גדולתו אמרה (שה"ש רב' א', ב')

דרשת המילין

ירט: יראה ראתה נטתה (שבת ק"ה)

מרדע: שמורה דעה (במד' רב' י"ד)

מדע

בטבע הגוף: חי נושא א"ע (עירובין ק"ג)

                 איזה סריס המה (יבמ' פ')

                 ראיתיו שהוא אדום אמרתי לה המתיני עד שיבלע בו דמו (שבת

                 קל"ד.)

                 ראיתיו שהו ירוק - - אמרתי לה "המתיני עד שיפול בו דמו (שם)

                 צ"ט בצנה וא' בידי שמים (ויק"ר מ"ז)

                 זו סניא דובי (חולין ג.)

בתכונת השמים:       הישוב כלו תחת כוכב א' יושב (פסח' צ"ד.)

                             בימות החמה מהלכת בגובהה של רקיע (שם)

                             גלגל החמה שיש לו נרתק (קהל' רב' א', ה')

בטבע הקים שבבריאה:          אם נתקבצו כל באי עולם ובקשו להפוך את הבקר

                                         לערב (במר"ר י"ח)

זכרונות וקדמוניות

     כדרך שירדו בימי (הלני [שלמצי] המלכ' (ספרי דבק' מ"ב)

     בקברניט של מלכי' הי' יוסף קבור (סוט' י"ג)

     בשעה שהחניפו לאגריפס (מ"א)

     מנרב לשילה ג' מילין (סנהד' ק"ג)

     ב' צלצולין וב' מכתשות של נחשת היו במקדש (ערכין ט')

     אריש"מ פ"א קראתי לאור הנר וכו' ר' נתן אומר קרא והטה (שבת י"ח)

     ר' נתן או' אף נחום המדי מדייני גזרות היו (כתוב' ק"ה)

 

X. ר' יוסי בן כיפר

ריב"כ שנשלח עם בן בנו של זכרי' בן קבוטל לבבל, למחות ביד ר' חנני' בן אחיו של ר' יהושע, שלא יעבר חדשים בגולה (ברכ' ס"ג:), היה על כרחנו מן הצעירים שבחכמי דור רשב"ג. – ובן בנו של זכרי' בן קבוטל אפשר לו להיות דור רביעי או חמישי לז"ב קבוטל – כי כן אנו מוצאים אותו אומר שמועה משום ר"ש שזורי (ר"ה י"ג:), ורש"ש הלא עמד לפני ר' טרפון (מנחות ל"א).  כרי"ב אלעאי, ובכן הוא בן דורם של תלמידי רי"ב אלעאי וחבריו, וכן אנו מוצאים אותו בחבורה אחת עם ר' דוסתאי ב"ר ינאי (ירש' קדושין ג', ד'), שהוא הי' תלמיד ר' מאיר (אבות ג', ח').  אף תלמיד מובהק הי'.  לפי המתקבל, לר' אלעזר בן שמוע כעדות מאמרים אלה: "ריב"כ בשם רא"ב שמוע משקה את הגוף (ירש' ביצ' ב', ג'.) "מבקעין בקורדום ריבכ"א משום ראב"ש בש"א אזכרין" (שם ביצ' ד' ג') זה מדרש דרש ריב"כ בשם ראב"ש כל האסורות לו אסור ערוה וכו' (ד"א רב' א).  ומן המפורש אנו לומדים את הסתום, כי ר' אלעזר סתם, שאמר רי"ב כיפר בשמו (תוספ' שביעית א', י"ח, שם נד' ו', ג'.  שם טהרות י"א, י' ספרי סרים ר"ע), הוא ר"א בן שמיע, וגירסת משום ר' אליעזר בשמועות ריב"כ (נד' מ"ו: תוספ' שביעית א', ח') נראה משובשת.

 

יא: בן תמליון

בדברי רבותינו יסופר, כי בימי רש"ב יוחאי, שהם ימי נשיאות רש"ב גמליאל, התחילו גזרות אדרינוס, שגזר על המצות להתחדש, ור' ראובן בן אצטרובלי בטלם לשעה קלה בחכמתו, וכשחזרו ונתחדשו, הלך רש"ב יוחאי ור' אליעזר בר' יוסי לרומא "יצא לקראתם בן תמליון", ובעזרת בן תמליון זה ובסבת "ברתי' דקיסר" נתבטלה הגזרה (מעיל' י"ז).  המפרשים אמרו על בן תמליון, כי שד הי' ונכנס אל נפש בת הקסר ונשתגעה, ורשב"י הוציא אותו מתוכה ונתרפאה, ובשכר רפואתו בטל אביה הקסר את הגזרה (ע' רש"י תו' ודנמ"ה).  ולדבר זה הביאה אותם מליצת "על בברתי'" המתישבת יותר על מעשה שדים ורוחות, משהיא מתישבת על מעשה אדם.  אולם מלבד שדבר זה מתמיה מצד עצמו, ומלבד שבעצם דברי המקור אין לו כל הכרע המצריך לפרש כן, ומלבד, כי לפי זה יקשה מאד איככה נרדף אח"כ ר' שמעון בידי המלכות ההיא (שבת ל"ג:), אחרי אשר הציל במעשה נפלאותיו את בת הקסר משגעון, הנה פירוש זה מופרך מתוכו, כי לפי דבריו נזדמן בן תמליון לרשב"י ויורהו להשתתף עמו במעשה הנפלאות בדרך זאת, כי הוא יכנס בתורת מחלת שגעון של נפש בת הקסר ורשב"י יצוהו לצאת ויצא, ואם כן, היש לך פלא גדול מזה, כי תבוא רוח שלוחה מאת ה' להציל את עמו ואת תורתו מיד צורריהם? לרוח כזאת לא יאמר שד מזיק, אף כי הציקה לבת הקסר, כי אם מלאך מושיע, ככל אשר לא נקרא שד, כי אם מלאך ה', לדוח המכה במחנה סנחריב (מ"ב י"ט, ל"ה, ישע' ל"ז, ל"ו.  דהי"ב ל"ב, כ"א).  וא"א כן מדוע זה "בכה ר' שמעון" אחר שנזדמן לו בן תמליון? ומדוע אמר "שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך נ"ט, ואני לא פ"א" היש לך מלאך גדול עושה נפלאות מזה? אלא על כרחנו בן תמליון זה אדם היה אשר הזדמן לפני רשב"י להשתדל לפני בת הקסר, בכבודו או בחכמתו, ורשב"י פקפק בזה, כי לא האמין, כי בן תמליון ראוי למלאכות זאת, ע"כ בכה ויתאונן על מעמד ישראל, כי מלאכים אינם מזדמנים להם עוד, אך באחרונה השליך על ה' יהבו ויאמר "יבא הנס מכל מקום".

ועתה נחפשה נא אולי תעלה בידנו למצוא רושם כל שהוא לשם בן תמליון. – והנה לפי דרך למודנו, מצאנו שם אחד הדומה לשם בן תמליון בתורת בעל שמועה ואגדה על "סמליון" (סוט' י"ג:) פירש"י "שם חכם" (רש"י שם), ובעל הערוך פי' דם הוא כן ומוסיף ואומר "ואית דאמרי שם מלאך" (ערוך ע' "סמליון"), ואין טעם אחר מתקבל על הדעת להוציא חכם זה מכלל כל החכמים ולאמר עליו, שהוא רוח ולא בשר, כי אם דמיון שמו עם "בן תמליון", שהוא כבר הוחזק ללא אדם, כי אם לאחד מצבא הרוחות – ולא הבדילו בין שניהם, בלתי אם בדבר זה, כי להכנס בבשר אדם ולהכותו בשגעון ראוי יותר לשד, ולאמר שמועה בדברי תורה נאה יותר למלאך – ואם יהיו סמליון ותמליון שני שמות לעצם אחד הלא יכשר יותר להחזיק בדעת רש"י הפשוטה, שהיא הדעה הראשונה של בעל הערוך, כי עצם זה אדם הוא, ולא מלאך ולא שד.  ואם חכם הוא, אין לנו אלא לשאול לזמנו.  והנה במס' סוטה לא נוכל להכריע.  אם יש להשיב אף "סמליון" עם בעלי המאמרים שלפניו, שמואל ריו"ח ורב נחמן שהם אמוראים, או עם בעל המאמר שלאחריו, הלא הוא ר' אליעזר הגדול שהוא תנא. אולם מן התוספת שמאמר ר' אליעזר מוסיף על מאמר סמליון, יש לשמוע, כי סמליון היה בימי ר' אליעזר ומאמרו הי' ידוע לר"א. ומספרי, אשר שם נשתנו המאמרים גם בענינם גם בסדרם (ספרי דבר' שנ"ז), די לנו לשמוע, כי מכל מקום תנא הי', כי שם אין מקום למאמרי אמוראים.  ובכן גוף זכרונו בספרי בצד ר' אליעזר, יכריענו לקבוע זמנו בימי התנאים, ויהם מאמר ר"א למאמר הַמְחֻוָר יותר הרבה במס' סוטה, יורנו לצמצם את זמנו בימי ר' אליעזר, ואם סמליון, שהוא לדעתנו תמליון, בן דור היה לר' אליעזר, יש להחזיק, כי בנו שנקרא  על שם אביו המפורסם בן תמליון, היה בימי רשב"י, ואם זכינו לקבוע זמנו, נקוה כי תמצא ידנו למצוא גם את מקומו.  תכנית שם סמליון יונית ורומית היא מעין Semelius ובאמת כבר נמצאו לבני ישראל יושבי רומי, כי נקראו בשמות כאלה, שסופם "יון" כגון "פלטיון איש רומי" (שה"ש רב' ח' ח').  גם "אבטליון" שכן גרים היה לדעת רבותינו (גטין נ"ו:) ושאפשר ששמו היה אבטולמוס Ptolemäus (ע' ח"ר 232 בהערה), היה לדעת קצת, איש רומי (אברבנאל אבות א', י'), ובכן קרוב הוא, כי סמליון ובנו, בן תמליון, בני ישראל אנשי רומי היו.  וגם כגוי, שֶכִּנָה סמליון למשה רבנו "ספרא רבא דישראל" (סוטה שם), ראויה היא בפי איש הולך ובא בין גדולי רומי ויון, שאהבו תמיד לדבר עם משכיל- ישראל על סופריהם הקדמונים ועל סופרי קדשנו.  ומליצה זו עצמה, הבא בתרגום תורתנו (אונקלוס דבר' ל"ב, כ"א), קרוב הוא, שהיא של עקילס הקר הצדיק היוני, אשר לפי דברינו, בן דורו של סמליון הי', ושהוא ודאי מצוי היה בין גדולי רומי ומתוכח עמם על דבר התורה.  ואם כן, אין מליצת על "כברתי דקיסר" יכולה להתפרש עוד כמנהגה, כי אם יש לגרוס "לברתי'" בלמד תחת "בברתי" או "לבי ברתי'", כלומר לבית בת הקסר.  ויהיה סדר הספור כן: כי בבא רשב"י ורא"ב יוסי חכמי ארץ ישראל לרומי, יצא לקראתם בנו של החכם הנכבד סמליון, אשר יקרא פה ע"ש אביו, בן תמליון, וישם את נפשו אל משמעתם לצאת ולבא לפני גדולי רומי, אשר היה רגיל אצלם, ויאמר להם: "רצונכם אכא עמכם? קדים הוא על לברתי' דקיסר", כלומר בא לבקש מלפניה על עמו, כדרך חכמי ישראל, שהיו מצוים לפני בנות בית הקיסר, כרי"ב חנני' (תעני' ז'.) וכר' יוסי בן חלפתא לפני המטרונית (ב"ר י"ז) ועוד ועוד.  ופירוש מלת "קדים הוא", כי הקדים אתכניסתו לבית הקסר לכל שאר המעשים.  שאמר רשב"י לעשות.  ויש להתבונן, כי בספור זה מכניסת בן תמליון ואילך, יש שם שלשה פעלים של אמירה וקריאה ואמירה, ואלו הן: "כי מטא להתם אמר בן תמליון צא, בן תמליון צא, וכיון דקרו לי', נפק ואזל אמר להון שאילו וכו'", שני פעלי האמירה נאמרו בל' יחיד, ולפי הפירוש הנוהג, חוזרת אמירה ראשונה על רשב"י והאמירה השניה על הקיסר, והקריאה שביניהם נאמרה בל' רבים.  ובעלי התוספות גורסים גם את האמירה הראשונה בל' רבים, שהם לדעתן רשב"י וראב"י ולפירוש זה הכריעה את בעלי התו' הני' שהיתה לפניה "אמרו" בל' רבים. אך נפלא הדבר, כי גם את "אמר" חנינא גורסים בל' רבים "אמרו", וכן גורס גם בעל שטה מקובצת, ופעל "ואמרו" זה חוזר לדעתם על "בני בית המלך", לאמר על השרים והיועצים.  ואם לפי גירסה זו, יהיו כל פעלי הקריאה בל' רבים, מסתבר יותר, כי הרבים ההם הראשונים, הם הם האחרונים והבינונים, והם בני בית מלך. ויהיה הענין כך, "כי מטא לחתם": בבא בן תמליון אל בת הקסר לבקש לבטל את רוע הגזרה: אמרו בני בית המלך "בן תמליון צא בן תמליון צא", כלומר: לך עמנו; ויהי פי' יציאה זו כפי' היציאה המחוברת אל ההליכה במליצת "נפק ואזל", כי נרצתה בת הקסר לבקשת בן תמליון ותדבר על לב שרי בית אביה, להשיב את מחשבתם הרעה.  "וכיון דקרו לי' נפק אזל".  ואז אמרו "להון" לבן תמליון וחבריו העוסקים בטובת הכלל, שהם רשב"י וראב"י "שאלו וכו'".

מלבד שהפשט מוכיח כן ומלבד שבכלל הדבר חבבי הפשוט מן הנפלא בחקר המאורעות, אין להבין איככה רדפה אח"כ קסרות רומי, אשר בימי חיי רשב"י עוד לא יצאה מבית האנטונימים, את רשב"י זה, אלו היה הוא הרופא, אשר הציל את אחת מן הנפשות היקרות לבית הקסר מאסון גדול כזה.

 

יב: ר' יהודה הנשיא וחכמי דורו

I. ר' יהודה הנשיא

קולי הלכותיו

ולא העושה את מקצתה (שבת ג')

כל דבר הוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות (ח)

לא חיב ר' אלא ברה"י מקורה (ה)

לא אסרו אלא כלים חדשים בלבד (כ"ג)

נטע נטיע' בפורים ורחץ בקרונה של צפורי בי"ז בתמוז ובקש לעקור ט"ב (מגל' ה')

והעלהו ר' לכהונה על פיו (כתוב' כ"ה)

התיר ר' שיהו בני חמת עולין וכו' וכו' (ערובין ס"ח)

נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור (קדושין ס"ד)

בתי, תורה התירך (נדר' י"ג)

 

ר' התיר בית שאן וכו' ר' התיר קסרין

ר' התיר בית גוברין ר' התיר כפר צמר

ר' התיר ליקח ירק במוצאי שביעית וכו'

(ירש' דמאי ב', א'. וע' חולין ו':)

 

אינו חל עד שיקבל עליו לשמור (ב"ק מ"ו)

ור' מתיר מהפרכיא להפרכיא (ב"ב צ': צ"א)

מתיר בנגוב (ע"ז ע"ד)

לי התיר ר' וכו' (מ"ו) ר' מתיר (ס"ד)

צפרנים, והתיר להם - - שפה, והתיר להם (מ"ק י"ח)

שמועה רחוקה שאינ' נוהגת אלא יום אחד (ב)

וכי מפני שוטה זה וכו' נאסור כל המקולין (חולין צ"ה)

מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד גו' מותר (שם)

נטל צפור -  - ר'  פוטר (ק"ב)

או' אנו שזה כשר (מנח' י')

ותלה ר' את הכתם בשרף שקמה (נד' כ')

בטל ר' את המשואת והתיר את הרוצח והתיר עד מפי עד והתיר שיהיו יוצאין עליו מבערב בחזקת שנתקדש ירש' ר"ה ב', ה'. וע' מפרשים)

והמשפך של גוים ר' מתיר (תוספ' ע"ז ח', א')

ר' פוטר (ו)

העור מותר (שם זבח' י"א, י', י"ג)

כמה נאה פת זו מה ראו חכמים לאוסרה (ע"ז ל"ה:)

 

משפט העבדים

אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא (גטין ל"ח:)

אעשנו בן חורין קנה (מ:)

המשחרר חצי עבדו- - קנה (מ"א:)

לא תסגיר בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכ' מדבר (מ"ה)

בכלם עבד יוצא בהן לחרות ר"א אף הסירוס (קדושין כ"ה)

אף רוב המדבר שבלשונו (שם)

היתה לו יותרת וחתכה עבד יוצא בה לחרות (כ"ד: כ"ה)

 

טהרת מוסרו

משל לב' ב"א שנכנסו לפונדק - - הואיל ואהרג יהרג חברי עמי וכו' (אדר"נ ט"ז, ג').

 

רוח פיוט

שוקעת במערב, כדי לתן שלום לקונה, שנאמ' וצבא השמים לד משתחוים – נחמ' ט' ו' – (סנהד' צ"א).

 

ידיעת המקומות

מקום הוא ששמו עינים (סוט' י')

על בסמוך (ל"ז)

קביעות חלקי הזמן

ג' משמרות הוי הלילה (ברכ' ג':)

העונה א' מכ"ר בשעה וכו' וכו' (תוספ' שם א', ג').

מקבילות

ומפני מה חמה יוצאת (סנהד' צ"א)

ימות המשיח כמנין ימ' החמה (צ"ט)

שנה תמימ' ר"א מונה שס"ה ימים (ר"ה ו').

 

II. ר' שמעון בן מנסיא

מקבילות

ב' ערוגות זו למעלה מזו לא ידלה מן התחתונה וישקה את העליונה (מ"ק ד'.) ב' ברכות זו של חמין וזו של צונן נוטל את הפקק מבינתים כדי שירדו ח' לתוך הצ' וצ' לתוך הח' (תוספ' ערובין ח', ה'.)

 

III. יוסף הבבלי

רב אסי שבבבל חברו של רב שילא בר אבינא תלמידו של רב, בהיותם מתעצמים בדין הלכה אחת מהלכות רב, שם כל אחד הוראת שמו לרמז על רוב כחו לעמוד בפני חברו ולנצות אותו.  רב אסי אמר: "אנא אמיתא דנהטא דלא שליט בה רוקבא", לאמר: אני מכתשת נחושה, אשר כל רקב לא יעלה בה. – וחברו ענהו: "אנא שילא בר אבינא כוכנא דפרזלא דמחבר אמיתא דנחמוא", לאמר: אני שילא בר אכינא מכתש ברזל אני, אשר ידוע בכחו את מכתשת הנחושת (נדה ל"ו: וע' פי' "בוכנא ואמיתא" (חולין נ"ב:).  מה ענין שם שילא בר אבינא למלת "בובנא" לא זכינו לדעת אל נכון, לעומת זה שם אסי ומלת אסיתא לשון נופל על לשון הם.

תכלית דברינו במקום זה איננו בירור שמות שני חכמים אלה, כי זמנם הוא דור שלישי לדור זה, שאנחנו עסוקים בו.

אולם מתוך בירור זה, יצא לנו בירור שם חכם אחד בן דורו של רבה"ק, ובאור ברייתא שהדעות משתבשות בה מאד.

רב אסי בדברו על הדבר הרמוז בשמו, דבר גם על תולדות שמו ועל מבטאו הישר, כי איננו אסי, כי אם איסי, ויאמר: "אנא איסי בן יהודה דהוא איסי בן גור ארי' הוא איסי בן גמליאל דהוא איסי בן מהללאל אסיתא דנחשא וכו'" (נד' שם) – ואין ספק, כי למען התאים את משלו עם האיסית, באר, כי עקר שמו הוא איסי.  הדומה יותר במבטאו לאיסית, משם אסי אשר נקרא בפי העם. – אך מליצת "אנא איסי בן יהודה" לאו דוקא הוא.  כי גוף מאמר זה, החורז כמה שמות של איסי על חוט אחד, ברייתא היא, העוסקת בבירור שמות של תנאים והפותחת במלת "תנא" (פסח' קי"ג:) או "והתניא" (יומא נ"ב:).  עקר ברייתא זו נשנית בביהמ"ד על מאמר, שנאמר בשם חכם אחד, אשר קרא לו הקורא "איסי" סתם, ובא בעל הברייתא ופירש, כי יש כמה חכמים, שנקראו בשם איסי סתם, ויפרוט לאמר, הוא איסי בן יהוד' וכו' וכו' הוא איסי בן מהלאל (שם ושם), וכלם אינם בעלי המאמר שנאמר אז כי אם "איסי בן עקביא", וזהו פירושה של פסקה החותמת: "ומה שמו? איסי בן עקביא שמו" (שם ושם) כלומר: ומה שמו של מאמר זה, שאנו עסוקים בו עכשו? איסי בן עקביא הוא! ולא בן יהודה, או בן מהללאל.  אל ברייתא זו של התנאים הבאה להודיע לתלמידים, כי שם "איסי" מיוחד לתנאים רבים, וכי יש להם לדיק בכל שמועה בשם אומרה, אם הוא איסי בן פלוני או איסי בן אלמוני, אל ברייתא זו של התנאים, על דבר התנאים, נסמך מאמר לאמוראים, על דבר האמוראים הנזכרים בשם ר' יצחק סתם, האומר "הוא ר' יצחק בן טבלא, הוא רי"צ בן חלקא הוא ריצ"ב אלעזר, הוא ריצ"ב אחא דשמעתא הוא ריצ"ב דאגדתא" (פסח' שם), כלומר רי"צ בן טבלא נקרא סתם רי"צ, וריצ"ב אלעזר וכו' וכו' נקראו סתם רי"צ, כדרך, שתנאים שונים בני אבות שונים ששמם איסי, נקראו איסי סתם.

יקר הוא בעינינו לפרש ברייתא זו ומאמר זה, שהקורא עלול לטעות ולהשתבש בהם, אולם אלו דברה הברייתא רק באיסי בן גמליאל ובבן מהללאל ובבן עקביא, כי עתה לא ראינו בה פרי לתולדותינו, כי שמועות כל החכמים האלה לבד של איסי בן עקביא, כמעט נשתכחו,ואין זכר לנו בלתי אם לשמותיהם שהשתמרו בברייתא זו.  וגם המאמר ההוא של איסי בן עקביא שבשבילו נשנתה, לא נתקים בידנו.  אבל שם חכם אחד נשמר לנו בראשית הברייתא, אשר עקבותיו נודעו מאד בתולדותינו ובתורתנו, הלא הוא איסי בן יהודה.  הן אמנם, כי אלו נוצר רק שמו זה לבדו, לא הרוחנו הרבה, כי בלעדי זה גדול שמו בקרב רבותינו, אך הפסקה האחת הפותחת את הברייתא, משוה עליה יוקר גדול לעניננו.  תחלת דבריה אלה הם: "הוא יוסף אי שהוצל הוא יוסף הבבלי, הוא איסי בן יהודה וכו'" (יומ' שם) ואין לאמר, כי התנא שונה פה זוגות זוגות ועושה את איש הוצל ואת הבבלי לזוג שמות של חכם אחד, ואת שם איסי בן יהוד' לשם של איסי אחר נבדל מיוסף הבבלי, כך אי אפשר לאמר, כי מוכרע ועולה מדברי הגמרה המקשה מאיסי בן יהודה על יוסף איש הוצל, כי שניהם שמות איש אחד הם.  ובכן זכינו לדין כי "יוסף הבבלי יוסף איש הוצל ואיסי בן יהודה" כלם הם שמות לחכם אחר המפורסם ביותר בשם איסי בן יהודה.  וקרוב הוא, כי הוא נקרא גם בשם בן גור ארי' על פי מליצת הכתוב "גור ארי' יהודה" (ברא' מ"ט, מ').  ושני שמות וארבעה כנויים אלה מצטרפים מאד באדם אחד, כי שֵם איסי, שהוא עקר שמו של ר' אסי, הוא בעקרו שם "יוסף" הלא ידוע גם לכל בקי רק מעט בדברי תלמוד ירושלמי, הקורא תמיד לסתם רב אסי ר' יוסה או ר' יוסי, שהוא יוסף.  ו"הבבלי" הוא רק שם הארץ "והוצל" הוא שם העיר שנולד בה, "ויהודה" הוא שמו של אביו, ו"גור אריה" הוא כנויו של אביו.  לא כן השמות הנותרים הנזכרים שם, מי שהוא בן גמליאל.  אי אפשר לו להיות בן מהללאל או בן עקביא.  ובכן שלשת או ארבעת השמות הראשונים הם לחכם אחר הידוע לנו היטב.  והשמות הנותרים הם לשלשה חכמים אחרים, אשר את שנים מהם לא זכינו לדעתם.

ובדבר הזה חזרה אבדה גדולה לתולדות התנאים בכללן ולתולדות איסי בן יהודה בפרטן.  הנה רבנו הקדוש מספר לנו גדולות ונכבדות על יוסף הבבלי ועל האהבה הגדולה, שאהב אותו רבו הגדול ר' אלעזר בן שמוע (מנחות י"ח).  בכל דברי רבותינו אין כמעט זכר ליוסף הבבלי, עתה אנחנו יודעים, כי לא עברו רבותינו על חכם בבלי זה בשתיקה, כי אם קראוהו בשמו השגור בפיהם יותר, שהוא שם איסי בן יהודה, ובאיסי זה אנו יודעים את שם עירו ואת שם ארצו ואת החשוב לנו עוד יותר, את שם רבו.

עוד אבדה אחת חוזרת לנו בידי רבותינו.  במשנתנו שנינו: "משמת ר' יוסי קטונתא, פסקו חסידים ולמה נקרא שמו קטונתא? שהיה קטונתא של חסידים". (סוט' מ"ט.) ובברייתא: "משמת אבא יוסי בן קטונתא בטלו חסידים ולמה נקרא שמו אבא יוסי בן קטנותא? מפני שהי' מקטני חסידים" (:) ולפי זה פירש"י: "מקטניהם וסופם" (רש"י למשנה). אולם הירושלמי פירש "ולמה נקרא קטנותא שהיה תמציתן של צדיקים וחסידים (ירש' שם ט', ט"ז), ובכן אין ל' קוטן אלא ל' ענוה.  אך אם מופלג חכם זה בשבחו, מדוע אבדו לנו שמועותיו? את האבדה הזאת מחזיר לנו מאמר אחד, אשר כל עין בוחנת תכירהו, כי ברייתא היא, ואלה דבריו: "אמרי, הוא יוסי הבבלי, הוא יוסי בן יהוד' הוא יוסי קטונתה, ולמה נקרא וכו'" (ירש' ב"ק ג', ז').

ולפי אומדן דעתנו, הוא יוסי בר קוצרתה, שמאמר מוסרו נאה לחסיד (ע' ירש' שבת ב', ו') כי ל' קוטן ול' קוצר קרובים במשמע.

ובכן זכינו למצא, כי התנא איסי בן יהודה הידוע לנו בשמו, הוא יוסף מארץ בבל מעיר הוצל תלמיד חביב לרא"ב שמוע, ועל חסידותו המופלגת נקרא "קטונתא" או "בן קטונתא".

ולפי דרכנו למדנו עוד, כִי תחלת שם "אסי" הנמצא הרבה בתלמוד בבלי, הוא "איסי" ועקרו מראשיתו הוא יוסף.

 

יג: סדרי זמני המאורעות

אחרי חלוקי הדעות במנין שנות נשיאותו של ריב"ז, החליטו החוקרים האחרונים, כי תשע שנים (גרץ) או עשר היו (דורה"ר ב', ד').  ולזה נוטה גם דעתנו, כי אי אפשר לזמן פחות מזה להכיל את כל צבא העבודה, אשר עבר ריב"ז אחרי החרבן.

בדבר קביעת זמן של הליכת זקנים לרומי יוכיח גרץ, כי היתה בשנת נ"א תתנ"ה או תתנ"ו, שהיא שנת כ"ה או כ"ו לחרבן, שהן השנים האחרונות לקסר דומיטיאן, כי זמן חיותם ברומי.  הוא זמן מיתת כלמנס גר הצדק, שהחל בשנה האחרונה לקסר ההוא, כי בשנה שלפני מותו היה עוד כלמנס קונסול חבר לקסר (ע' רשימת קסיפיליניוס לפרק מ"ו של דיו קסיוס).  ומזה הטיב גרץ ללמוד, כי יש להקדים את תחלת רע"ק, שהיה כבר משלוחי עם בית ישראל בעת ההיא, לכל הפחות ארבע עשרה שנה קודם לכן, ובכן יהיה זה קרוב לשנת תתמ"א, שהיא שנת י"א לחרבן, כי על כרחנו, כבר כלו לו אז בימי ירידת זקנים לרומי שלש עשרה שנות עמדו לפני ר' אליעזר ור' יהושע בתורת תלמיד (ע' ירש' פסח' ו', ג').  ולפני שנת מות ריב"ז לא נוכל לקבוע את ביאת רע"ק לבית מדרשם, כי בעת ההיא היו עוד ר"א ור"י תלמידים.  ומהיות רא"ב עזרי' בתוך המלאכות, יש להקדים להליכה זו את "יום שהושיבו את ראב"א בישיבה", שהוא יום יסוד משנת עדיות ושלדעתנו, הוא יום נצחון בית הלל על ב"ש, אחרי שלש שנות מחלקת שני הבתים ההם (ערובין י"ג).  ולמנוי ראב"ע יש להקדים את נדוי ר' אליעזר, שאין אנו מוצאים אותו נזכר, לא ביום העברת ר"ג מנשיאותו (ברכ' כ"ז:), ולא בתוך רשימת הראוים למלא מקומו: "מאן נוקמי'" ולא במלאכות הזקנים ההולכים לרומי הנפרטת שם.  כי אם מוצאים אנחנו אותו "בו ביום" בעיר לוד (ידים ד', ג'), והלא ידוע, כי "כל היכי דאמרינן בו ביום ההוא יומא הוה", שהושיבו את ראב"ע בישיבה (ברכ' כ"ח).  ולפי דרכנו למדנו, כי לרע"ק, שכבר היה נמנה בראוים לנשיאות, שלמו כבר  עת ההיא, הקודמת לזמן המלאכות, שלש עשרה שנות למודו. –

עוד בדבר אחד שבקביעות הזמן נכונים דברי גרץ, באשר הוא פרי ישוב נכון של ברייתא בסדר עולם; שם כתוב: "- - מפולמוס של אסוירוס עד פולמוס של אספסינוס שמונים שנה, אלו בפני הבית, מפולמוס של אספסינוס עד פולמוס של טיטוּס כ"ד שנה, מפולמוס של טיטוס עד מלחמות בן כוזיבא ט"ו שנים, ומלחמת בן כוזיבא ב' שנים ומחצה" (ס"ע ל'). והנה על דבר אסוירוס זה שלפני החרבן מי היה, ע' ח"ה 71 הערה 2.  וגד"י גרסץ 488 III.  יותר זר משבוש של שם אסוירוס, הוא מאמר "מפולמוס של אספסינוס עד טיטוס כ"ד שנה, ומפולמוס של טיטוס עד מלחמת בן כוזיבא ט"ו שנים וכו'" הקשה מאד: הלא פולמוס של אספסינוס ושל טיטוס אחד היה. אספסינוס היה המתחיל וטיטוס הגומר, ובין ראשו לסופו לא עברו, בלתי אם ארבע שנים, ואין בין שניהם אפילו הפסק כל שהוא.  ועל כרחנו, סופו של פולמוס של אספסינוס הוא סופו של פולמוס של טיטוס? עוד יקשה לנו מאד לישב המחצית השניה של המאמר ההוא "מפולמוס של טיטוס עד מלחמות בן כוזיבא חמש עשרה שנה".  איככה יהיה כדבר הזה? הנה סוף פולמוס של אספסינוס שרק הוא הוא פולמוס של טיטוס, כאשר אמרנו, הלא היה החרבן בעצמו, במליצת: "אלו בפני הבית".  ולוא גם היה אפשר לאיש לחשוב את כל שנותיו של טיטוס עד תכלית סופן לימי פולמוס שלו, וכל ימי אדרינוס קסר בעל מלחמת בן כוזיבא, מראשית תחלתו לימי מלחמותיו של ב"כ, הלא תעבורנה מזו לזו שלשים ושש שנים כי טיטוס מת בשנת נ"א תתמ"א.  שהיא שנת העשתי עשרה לחרבן, ואדרינוס התקסר תתע"ז, שהיא שנת מ"ז אחרי החרבן.  אך באמת הלא כלנו ידענו, כי עקר פולמוס של טיטוס, שרק הוא הוא פולמוס של אספסינוס, ושאינו אחר, אלא מלחמת החרבן, נגמר כלו עם החרבן.  כדברי הברייתא: "אלו בפני הבית", שהיא שנת תת"ל, ותחלת מלחמת בן כוזיבא, אפילו לדעת המקדימים שבמקדימים, היא בשנת תתפ"ב, שהיא שנת נ"ב לחרבן.  ובכן עברו לכל הפחות נ"ב שנים שלמות, שהן יותר הרבה משלש פעמים ט"ו.  מכל המבוכה הזאת נחלץ אם נגיה את המאמר הזה על פי כתב יד עתיק ומדויק, אות אחת קטנה.  היה למעתיקים הראשונים נתחלפה אות קוף באות טית, כי בכתב יד של הילקוט, שנכתב בשנת ע' לאלף החמישי, התקימה הגירסה הנכונה, וזה נוסחה: "מופמוס של אספסינוס עד פולמוס של קיטוס נ"ב שנה.  ומפולמוס של קיטוס עד מלכות בן כוזיבא ט"ו שנה". (ע' גירסה זו מאור עינים אמרי בינה י"ט). וגירסה מדויקת זו, מצא ר"מ שטיינשניידר גם בכת"י של משניות (המזכיר 1866 צד 22).  ובכן הרֶוַח הראשון, אשר עמד לנו בגירסה זו, הוא כי הסתלק שם טיטוס מבינתים.  ובכן סרה המבוכה על דבר חצוי הפולמוס האחד של החרבן לשנים, לפולמוס של אספסינוס לבד, ולפולמוס של טיטוס לבד, כי כלו נקרא מראשו ועד סופו בשם אחד פולמוס של אספסינוס, ומלבד זה הנה הגה הסתלק שם טיטוס כלו ממשנה זו.  ותחתיו יבא קיטוס.  אך מי הוא קיטוס זה שלא ידענוהו מתמול שלשום? גרץ הכיר אותו.  כי הוא Lucius Quiotus, הדומה במלוא מבטאו למבטא השם הזה בפי העברים, קיטוס, והוא הוא Lucius Quiotus, שבפי הסופר הרומי (Dio Cassius 68, 32, והוא היה שר צבאו של מרכינוס. אשר אותו שלח להכניע את שאון יהודי בבל, אשר התפרצו מפניו אחרי כבשו אותה.  ומסוף פולמוס של קיטוס זה, שהיה בימי טרכינוס עד מלחמות בן כוזיבא או "עד מלכות בן כוזיבא, שש עשרה שנה.

ובספר זכרון סורי נתפרש דבר זה בתכלית הבירור, לאמר: "שנת ב' אלפין ומאא תלתין וחדא (?) כד עבדין אסטסין יהודיא דבית נהרין פקד עליהון מרינוס ללוסיא קוֹאטס וכו' (ע' לעיל 108 הערה 2).

ובעת ההיא, אחרי חרבן הר המלך באחרית ימי טרכינוס, נגזרו גזרות מעין של שמד.  מעין אלה שבימי אדרינוס התרגשו דוגמתן במדה מרובה.  הלכת ר' אליעזר ועדות ר' יהודה בשמו על המנהג "בשעת הסכנה" (שבת ק"ל.) אי אפשר להן להאמר על שעת הסכנה של גזרת אדרינוס שאחרי חרבן ביתר.  שאז עברו עבר שנים רבות אחרי מות ר"א.  ולמנחני שעת הסכנה ההיא, לא הי' ר"י צריך לעדות ר"א, כי הוא היה הרואה והיודע, העד והמעיד עדיות רבות כאלה, מפיו ולא מפי אחרים.  מלבד זכרון המנהג ההוא הנוגע בחיי משפחת היחידים, נשמר עוד זכרון גזרה הנוגעת בחיי כלל האומה, ואשר מדבריה אנו למדים דברים חשובים בדברי ימי הדור.  הזכרון ההוא מספר לפי דרכו, כי ר' עקיבא "ירד לנהרדע לעבר השנה" (יבמ' קב"ב.), כי בעת ההיא היתה "המדינה משובשת בגיסות" (שם), ושם עסק עם חכם אחד על דין התרת עגונות ע"פ עד אחד (שם), וכי בשובו אל ארצו הרצה את הדברים לפני רבן גמליאל (שם).  ועל דבר עבור השנה וקדוש החדש ידענו, כי כל עוד אשר היה אפשר להם להתעבר ולהתקדש בירושלם, היתה גם יהודה אסורה להם ולא הותרה יהודה, כ"א אחרי שלא היה עוד אפשר גם בכל א"י.  ועתה אם הסכימו הסנהדרין לעבר את השנה בחוצה לארץ, אין זאת כי גזרה המלכות גזרה שלא לעבר בא"י, ולקבוע דבר זה אחרי חרבן ביתר אי אפשר, כי אז לא היה עוד ר"ג קיים, ואנחנו רואים, כי חזר ר' עקיבא אל ר"ג וידבר עמו.  וקודם לחרבן ביתר אין למצוא זמן מכֻוָן לגזרת כוללות על תפקידי סנהדרין, בלתי אם בימי טרכינוס, אחרי חרבן הר המלך, הדומים לימי אדרינוס לאחר חרבן ביתר.  והפרט הנפרט בעת ההיא "שהמדינה משובשת בגיסות" לאמר שארץ בבל מלאה גדודי צבא, מוסיף כח להחלטה זו  כי סמוך למרידת ישראל בא"י מלפניה, היתה תקומת ישראל על הרומים בבבל, ושטף חיל הרומים מלא שם עוד את כל הארץ.  גם השיחה בדבר הלכה על אודות תקנת עגונות, ראויה גם היא ביותר לשעת חירום, אשר לפי רבות הרוגי המלחמה תרבינה האלמנות העגונות.  ולפי דרכנו למדנו מזכרון זה, כי הי' עוד ר"ג חי עד אחרי חרבן הר המלך.

אך בכל זאת מוכרחים אנחנו להחליט, כי מת ר"ג לפני מות טרכינוס, כי יודעים אנחנו, כי "ר"ג קודם לאושא היה" (ירש' פאה א', א'), וגלות סנהד' לאושא היתה על כרחנו אחרי מותו, כאשר יתבאר עוד בזה.

בכל היות גירסת השמות מדויקת בנוסח השני של סדר עולם, הנה מספר הזמנים אינו מדויק בשני הנוסחות, בראשון אי אתה מוצא, בלתי אם כ"ד שנה, ט"ו שנה וב' ומחצה, שכלן יחד אינן, אלא ארבעים ואחת וחצי, ולפ"ז יהי חרבן ביתר חמש שנים, לפני שנת עלות עוד אדרינוס על כסאו, שהיא שנת מ"ו לחרבן.  ודבר זה הלא מוכחש מתוכו, ובכן משובש מספר זה שבנוסח ההוא, כי לקה בחסר, אך גם המספר שבנוסח השני משומש, כי הוא לקה ביתר: שנותיו הן נ"ב, ט"ז ג' ומחצה, הרי הן שבעים ואחת וחצי[20].  ובכן יהיה כבוש ביתר וחרבנה בשנה הרביעית לאנטונינוס פיוס, ארבע שנים אחרי מות אדרינוס.  ואם כן לא נצח אדרינוס מעולם את בר כוכבא, וכל זכרונות קדמונינו הצלולים והנאמנים וכל דברי סופרי רומי הם כלא היו ולא נבראו? היש לנו שבוש גדול מזה?

אך אין הדעת נותנת להחזיק כל שלשת המספרים שבשני הנוסחות למשובשים, אין זאת כי אם באחד נפלה טעות.  והטעות הלא היא מצויה תמיד בדבר השגור בפי הבריות, העולה מאליו שלא במקומו, והנה מספר נ"ב שנה היה שגור בפי החכמים, על פי מאמר ר' יהודה "נ"ב שנה לא עבר איש ביהודה וכו'" (שבת קנ"ה:), שעל כרחנו אינו חוזר – אלא על ירושלים בלבד, ומתחיל אחרי החרבן וגומר בשנה החמשית לאדרינוס.  אך אם מספר זה במקומו, במאמר ר' יהודה, אמת הוא, איננו מתישב בסדר עולם כלל, כי קיטוס שר צבאו של טרכינוס הלא היה שנוא נפש לאדרינוס, אשר המית אותו בתחלת מלכותו.  ובכן הלא היה סוף פולמוס של קיטוס זה, סוף ממשלת טרכינוס ותחלת ממשלת אדרינוס, ודבר זה מפורש הוא בתלמודנו בדברים ברורים, ואלה הם: "כשבקש טוריינוס להרוג את לולינוק ואת פפוס אחיו בלודקנא וכו' וכו', אמרו לא זזו משם, עד שבאו דיופלי מרומי וופצעו את מוחו בגזירין" (תעני' י"ג:), והנה טוריינוס זה, הוא טרכינוס, אשר לא נהרג, כי אם מת במחלתו, ואם בכל זאת נאמר פה, כי מת בידי הורגים, על כרחנו, אין זה טוריינוס עצמו, כי אם קיטוס שלוחו, אשר בשם אדרינוס לא משל מעולם, ובכן דן קיטוס שלוחו של טויינוס את לוליאנוס ופפוס בי"ג אדר, ופתאום שלח קסר אדרינוס אויבו בנפש "דיומלי מרומי", להביאו שמה ולהמיתו.  ומלבד דבר זה המסופר לרבותינו, כתוב ומפורש הוא לרומיים לאמר: "בתחלת מלכותו – של אדרינוס – נשפטו משפט מות פלמא צלסוס גיגרירינוס ולוסיוס", (Dio Cassins 69' 2), ולוטיוס זה ידוע הוא, כי היה קיטוס.  ואם קיטוס שר צבא מרכינוס הומת בתחלת שנת המלוכה הראשונה, שהיא שנת מ"ו לחרבן, לא נמשך על כרחנו פולמוס של קיטוס, בלתי אם עד מ"ו, ולפיכך יש להגיה מפולמוס של אספסינוס עד פולמוס – כלומר מסוף פולמוסו של זה.  שהוא זמן החרבן עד סוף פולמוסו של זה, שהוא בשנה הראשונה למלכות אדרינוס, שבע וארבעים שנה. – ורושם לגירסה המתוקנת הזאת, נראה כי התקים בנוסח הראשון, כי אותיות מ"ו אפשר, כי נתחלפו באותיות ט"ו הדומות בצורתן. – ולפי דרכנו נעיר, כי יתרון יש לקביעות זמן פולמוס זה של קיטוס, כי יודעים אנחנו לכון את עצם היום, אשר בו פסק, הלא הוא י"ג אדר.  ואולי בשביל זה קבעוה במגלת תענית ועשאוהו יו"ט כמה שנים, יען כי הוא היה סוף הפולמוס. – על שאר ענין מאורע זה של יום טוריינוס ע' בגוף הספר 109.

ואם תגרענה חמש שנים מן המספר הראשון ישוב אחורנית גם המספר האמצעי, ותהיה תחלת שש עשרה שנה שמפולמוס של קיטוס עד שנות מלכות בן כוזיבא, שנה הראשונה לאדרינוס, שהיא שנת מ"ו לחרבן, ותחלת מלכות בן כוזיבא, לאמר, תחלת נצחונו, שנת ס"ג לחרבן, וסוף מפלתו בשנת ס"ו, לאמר, בשנת התשע עשרה למלכותו.  ואם כן תהיינה שנות השמד כשתי שנים, שבהן יש לקבוע את הרגת רע"ק וחבריו.  ויותר ממספר כזה אין להמשיך את הימים, שלא נתנו הרוגי ביתר לקבורה, שתחלתם היתה על כרחם ימי חרבן ביתר, וסופם תחלת ימי אנטונינוס פיוס, כדבר המפורש: "עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם שיקברו" (ירש' תענ' ד', ה').

ובכן היה יום י"ג אדר שנת מ"ו לחרבן, שהיא שנת נ' תתע"ז למספרנו 117 למספרם, סוף פולמוס של קיטוס, כלומר סוף צרות מלחמת הר המלך, וכל ימי אדרינוס, אשר בתחילה החניף את אבותינו ולבסוף רמה אותם, ימי מרד.  ולערך בחדש שבט שבשנת ס"ג לחרבן שהיא התצ"נ למספרנו 133 למספרם, התנשא בר כוכבא, ובחדש אב בתחלת שנת ס"ו, שהיא תתצ"ו 136 נלכדה ביתר.  והשמדות ארכו עד שנת ס"ח, שהיא תתצ"ח 138, היא שנת עלות אנטונינוס פיוס על כסא רומי, ואולי עוד כחצי שנה, כדי הליכה וחזרה מא"י לרומי ומרומי לא"י.  וגירסה זו "שלש שנים ומחצה" המובאה במאור עינים, מסתיעת גם מן התלמוד הירושלמי גם מן המדרש האומרים: "שלש שנים ומחצה עשה אדריינוס מקיף על ביתר" (ירש' תענ', ד', ה') "שלש שנים ומחצה הקיף אדרינוס קיסר לביתר" (איכ' רב' כ' ב'), וגם במאמר המשובש כלו בילקוט דניאל שבידנו, נראה כי עקר גירסתו היה שלש שנים ומחצה (ילקוט דניאל תתרס"ו), וגירסת ס"ע שבידנו "שתי שנים ומחצה", היא לבדה המשובשת. –

הכלל העולה מדברינו, כי שלש מלחמות היו לרומיים בישראל, האחת בימי אספסינוס, שניה בימי טרכינוס בידי קיטוס, והשלישית בימי אדרינוס.  שלשה אלה נקבו במשנתנו בשמותיהם המובהקים: "פולמוס של אספסינוס, פולמוס של קיטוס – לפי הגירסה הבדוקה – ופולמוס האחרון" (סוטה מ"ט) – ופולמוס האחרון הזה אינו אלא מלחמת ביתר.  – וכנגדן מנו רבותינו שלשה חרבנות: חרבן ירושלם – ע"י אספסינוס וטיטוס – חרבן טור מלכא - - ע"י קיטוס שר צבאו של טרכינוס – וחרבן ביתר (גטין נ"ה:). ועל כן מונים סופרי הנוצרים הקדמונים, איזביוס והירונמוס את כיבוש ביתר, לכבוש שלישי של כובשי רומי בארץ ישראל אחרי החרבן (ע' דבריהם מובאים ככתבם גרץ גד"י 442 IV).

מן הכרונולוגיא של סדרי המאורעות החיצונים של המלחמות, נבא נא אל הכרונולוגיא של המאורעות הפנימים, שרק הם הם לנו העקר בכל מקום.  לפי דברי הסופר הרומי Dio Cassius.  אשר היה קרוב מאד לזמן אדרינוס, פרץ המרד אחרי עבור אדרינוס שנית בארץ סוריא – שבכללה גם ארץ ישראל ועיר עזה שבדרומה – ובארץ מצרים ואחרי צאתו ממצרים יהי' לנו לקבוע את שעת עכבת ר' יהושע בן חנני' באלכסנדרי' (נגעים י"ד. י"ק נד' ס"ט:) ששמה הלך לדבר על לב אדרינוס, להתהלך עם ישראל במישרים (ע' בגוף ספרנו 115) – בשנת ס' לחרבן, שהיא ששנת ג' תת"צ 130 למספר הרגיל, שבשנה ההיא בא אדרינוס לאלכסנדריה דרך עזה.  ובעצם השנה ההיא יש לנו לקבוע את זמן מיתת ר' יהושע, כי מתקבל הדבר, כי מת לפני תחלת המרד.  והמרד הלא פרץ לפי דברי הסופר הרומי הבקי ההוא, תכף ליציאת אדרינוס ממצרים (Dio Cassius 69, 12), ואם כן יש לשער, כי חי רי"ב חנני' כתשעים שנה או קרוב לתשעים.  כי מוצאים אנחנו אותו נשוא פנים בעוד ביהמ"ק קיים, ובכן יש לנו להחזיק, כי היה אז כבן שלשים וששים שנה עד שנת תת"צ, הרי תשעים.

ביום מות ריב"ח היה רע"ק לבדו למרכז כל הדור ההוא, וזמן מיתתו, שהוא שעת סוף מעשיו הגדולים, דבר חשוב ומסוים הוא מאד בתולדותינו.  והנה הרב ר"ז פראנקעל אמר להקדים את זמן מיתתו לחרבן ביתר (דרכי המשנה 121), והנה דבר רחוק מאד מאד.  בראשונה יש לנו להשתדל לקים את הנאמר עליו "ארבעים שנה למד".  ושמועה זו איננה נוחה להתישב, בלתי אם נאמר, כי רע"ק התחיל להרביץ תורה קרוב לשנת כ"ו, ונקבע את שנת מותו בשנת ס"ו או ס"ז, שהיא שנת חרבן ביתר.  אולם בלעדי זאת, הנה כל הראיות, אשר הביא רז"פ להוציא את זמן מיתת רע"ק מחזקתו, רעועות מאד.  הנה הוא החליט, כי שלש שנים תמימות היה רע"ק חבוש בבית האסורים, ועל דברו זה ישאל כמשתומם: האפשר כי אומה קשה זו, הרומית, תכבוש את הזוממים לה בבית האסורים ולא תשמידם כרגע? וקושיא זו מכרעתו, להקדים את שלש שנות כלאו ומיתתו לפני מלחמת ביתר, ולהחליט, כי בראות הרומיים אותו הולך וסובב במרחקים חשדוהו ויתפשוהו, אך לא מהרו להמיתו, יען כי יראו מפני בני ישראל, פן יתקוממו על רומי, בראותם את רבם מומת, כי בעת ההיא היה החיל החונה בא"י מתי מעט.  על דבריו אלה נשיב ראשון ראשון.  א) "מעשה בר"ע, שהיה חבוש בבית האסורים ועבר שלש שנים זו אחרי זו" (סנהד' י"ב.), לא בא להגיד, כי שלש שנים היה חבוש, כי אם בימי כלאו, אשר לא רבים היו, עבר שלש שנים בבת אחת ובשעה אחת (ע' גמרא שם ורש"י ד"ה "ב"ד ישבו"), ואם כן אפשר, כי רק חדשים היה כלוא ולא שנים.  ב) לכללו אשר כלל כי הרומים לא יאסרו בכלא את מבקשי רעתם כי אם המת ימיתו אותם ביום התפשם בידם, אין לו רגלים כלל וכלל, כי מי לנו עריץ ועוין וירא לנפשו מן הקסר טבריוס, ובכל זאת לא המית ביום שמעו, את אגריפס, אשר הוגד לו עליו, כי שואל הוא את נפשו למות, כי אם שם אותו בבית האסורים, אשר היה אסור שם ששה חדשים, ומי יודע עד כמה ארכו לו עוד ימי כלאו, עד יום עמדו למשפט, לולא מת טיבריום אז (ע' ה"ה 87).  ובכן נכון הדבר מאד, כי גם את רע"ק, אף כי נתחייב להם מיתה, לא מהרו לדונו.  ג) ואמדן דעתו, כי בראשונה לא יכלו הרומיים להמית את רע"ק מיראתם את ישראל, איננו נכון, כי לוא יראו הרומים את ישראל ולוא היתה יד אבותינו תקיפה ביום התפש רע"ק, כי עתה יותר ויותר יש להחזיק, כי בנפשותם ובדמם היו מצילים אותו, וכי הרומים היו נזהרים מתפוש אותו.  לבלתי הקדים בידים את זמן המרד, כל עוד, אשר יד המתפרצים תקיפה, ואדרבא היו הרומים מבליגים על כל זה.  ואלו היו מתונים לעשות את האחת לתפשו.  כי עתה היו ממהרים לעשות גם את השנית להמיתו מיד ובלי קולי קולות.  כי אם במסתרים.  כי כל עוד, אשר הוא חי ויד עמו חזקה, הלא ישברו כל דלתות נחושה, להוציא ביד רמה את רבם הנקדש.  – לא כן הדבר, אם נאמר, כי נהרג רע"ק אחרי נפול ביתר ביד צר, אז לא נבצרה מיד האויב להציק את איש חרמו ולענותו באין מחריד, כאשר תאוה נפשו.  ומלבד כל אלה הלא אם נקבע את מיתת רע"ק בתחלת המלחמה ועוד נוסיף עליה שלש שנות כלא לפניה – לפ"ד רז"פ, - הלא יהיה לנו להקדים את מיתת ר' שמעון וריש"מ כשתים ושלש שנים לפניה, כי בבוא אליו שמועת מיתתם.  עוד היה יושב בתוך תלמידיו, ולא בבית הכלא וחוזה להם חזות קשה, וזהו דבר שאינו, כי לפני מלחמת ביתר הלא ידענו את רע"ק כי מלא תקוה היה ומצפה לישועות ונחמות.  עד כי קרא על בר כוכבא "דין הוא מלכא משיחאי" (ירש' תנעי' ד', ב'), ואיך ירפה הפה, שאמר כזאת, את ידי אנשי המלחמה ויאמר "בני התקינו עצמכם לפורענות?" (מכיל' שמות כ"ב, כ"ב).  אלא על כרחנו לא אמר זאת, אלא תכף אחרי כבוש ביתר, והחזון הקודר אשר חזה לתלמידיו, הוא גזרת השמד שנגזרה אחרי נפול ביתר, שהיתה רעה עוד לישראל מן הכבוש עצמו ו"הבולמוס שערבב את העולם", שהחריב גם את יתר פלטת יהודה אחרי כן (שמחות ח').  והרב שי"ר המקדם את זמן המלחמה, משתדל לקבוע את זמן מיתת רע"ק לפני מפלת ביתר (כ"ח ז' 186), שכה גם הוא, גם רז"פ כי כבר גזרה המלכות הרשעה "שלא יעסקו ישראל בתורה" (ברכ' מ"א:), שהיא היא גזרת השמד, בעוד רע"ק חיי.  ומודעת זאת, כי דרך המלכות לגזור גזרות על אויב נכבש, ולא על אויב נלחם, אשר ישחק לה ולגזרותיה.

כנגד הנאמר בקינות למ"ב וסליחות ליה"כ, כי רא"ב שמוע היה מהרוגי מלכות לאמר מן המומתים בידי עבדי אדרינוס אחרי ימי חרבן ביתר, יכריע הרבה הרבה הדבר הרשום והמפורש בתלמוד בבלי ירושלמי ומדרשות, כי הוא היה אחד מתלמידי רע"ק, שהוסמכו אחרי מותו בידי-רי"ב בבא "שהעמידו תורה" אחרי מותו בישראל, ושרבנו הקדוש היה תלמיד לו, כמבואר וכמובא בגוף הספר.  והמעט ממנו, כי לא נהרג בידי הרומים, כי אם כבודו היה גדול בעיניהם, עד כי כאשר מת קסר הרשע ואימנו לי' מלכא תחותיה [דההוא, דהוה], גזר על מדינתא ההיא כל גוברין לקטלא וכל נשיא לביזה אמרי לי' לראב"ש זיל ופייס עלינו וכו', והוא קם וילך ויעבד את רוע הגזרה (קהל' רב' י"א א'), ואם היה חכם ששמו ר' אלעזר מעשרה הרוגי מלכות, אפשר שהוא ר' אלעזר בן חרסנה, אשר יש מונים אותו ביניהם (איכה רב' ב' ב), ולא בן שמוע, שאינו נמנה עמהם גם שם גם ברשימה אחרת (מדרש תהל' ט', י"ג), ואין ספק כי מצאו הפיטנים או מעתיקיהם באחד המקורות, ר' אלעזר סתם, ויוסיפו עליו את יחס "בן שמוע", השגור בפי העם.

ואם הימים  ההם היו ימי כח מעשיו, שעשה לתורתו ולעמו, און לנו על כרחנו "ימי קסר רשע שמת ואימנו לי' מלכא תחותי'", אלא ימי אדרינוס שמת, ואנטונינוס פיוס שהתקסר.  ור' אלעזר בן שמוע זה לא היה האחד בבית אביו אשר אמץ את כחו להעביר את מחשבת אדרינוס הרעה מעל עמו, כי גם אחיו יהודה בן שמוע התחזק בדבר הזה כמהו ואולי עוד יותר ממנו, כאשר כתבנו וכמבואר מברייתא מפורשת (ר"ה י"ט.  תענית י"ח), שערה היא במגלת תענית (פרק י"ב).

אך פרט אחד שנפרט ביהוד' בן שמוע נותן מקום למראית עין, לאחר את זמן מעשהו, הלא הוא מאמר הגמרא: "והא יהודה בן שמוע תלמידו של ר' מאיר (ר"ה שם), ור"מ לפי הנשמע מדברי רש"י (סנהד' י"ד) הלא היה עוד צעיר לימים, ואם כן יש לחשוב כי י"ב שמוע תלמידו עוד צעיר היה ממנו, ואיך יעשה כדבר הגדול הזה בילדותו? על זאת יש להשיב, כי אף אם נאמר, כי דברי רש"י על ר"מ המתחזקים מדברי רב שרירא, האומר כי רע"ק "סמכי' מינקותי'" (אגרש"ג) דברי קבלה הם.  לא יכריענו דבר לאמר, כי גם אחרי מות רע"ק, בסמוך רי"ב בבא אותו היה עוד צעיר מאד, כי מה נפשך, אם סמיכת צעיר סמיכה היא, הלא כבר סמכו רע"ק, ומה לריב"ב להוסיף עליה, ואם אינה סמיכה כלל, מה יועיל אם יסמכהו ריב"ב שנית בילדותו, אלא על כרחנו היתה רק סמיכת רע"ק בילדותו הרכה של ר"מ "משום דהוה חביב לי לרע"ק" (אגרש"ג) וע"כ "לא קבלוהו", ואח"כ כאשר רבו הימים ורע"ק היה טרוד בעסקי הצבור ולא היה לו פנאי לסמכו שנית[21], ובינתים הוסיף ימים ויצא כבר מימי עלומיו, אז סמכו רבי"ב שנית בין יתר חבריו, כי אמנם מוצאים אנחנו את ר"מ בימים ההם בעל אשה, חתן לרח"ב תרדיון ורב פעלים מאד, נוסע לרומי ומציל את יבמתו במזמה וגבורה (ע"ז י"ח.).

אך בכ"ז עוד הקושיה חוזרת למקומה, אם אמנם ר' מאיר עצמו לא היה עוד צעיר לימים מאד בסוף ימי השמד, הלא היה יהודה בן שמוע צעיר ממנו הרבה, כי בגמרא הלא מפורש, כי תלמידו היה, וסתם תלמיד צעיר מרבו? התשובה על זאת היא, כי "תלמיד" שנאמר פה לענינו לאו דוקא הוא, כלומר, לא תלמיד צעיר, היושב לפני רבו הזקן הי' יב"ש, כי אם חכם אומר שמועה מפי רב גדול ממנו בחכמה, ולא בשנים.  ויען כי לענין קביעת זמנים רצו החכמים האחרונים לכון את דורו של יהודה בן שמוע ומעשיו, לא מצאו יתד אחרת לתלותו, בלתי אם במתכנתו לר' מאיר, כי שמועותיו של יב"ש מעט הן – ודומה הדבר, כי שמועה אחרת זולתה לא נמסרה לנו ממנו – ומתכנתו לר"מ בשמועה זו, הלא אינה אלא של תלמיד לרבו,כי בשם ר' מאיר אמרה, כדרך סתם תלמיד, שאומר שמועה מפי רבו.  אך אין האמירה הזאת האחת לבדה מכרעת עוד להחליט, כי אומרה תלמיד מובהק הוא לבעל השמועה, כי רשב"ג הלא ודאי לא היה תלמידו של ר"מ, כי אם חברו, ובכל זאת היה אומר הלכה בשמו (תוספתא כתוב' ו', י"א), ולא עוד אלא שגם הלכה זו, האמורה מפי י"ב שמוע בשם ר' מאיר, נאמרה פעם אחת (שבת ט"ו) בפי רשב"ג בשם ר"מ, ופעם אחת במקורה "רשב"ג אומר יהודה בן שמוע מטמא בשם ר' מאיר" (תוספ' כלים ב"ב ז' ד').  ובשלמותו זו הובא המאמר במלואו גם לעניננו (ר"ה שם), ואם יהיה יב"ש תלמיד ר"מ יען כי אמר בשמו, הלא יהיה רשב"ג תלמיד יב"ש, כי גם הוא אמר בשמו ותלמיד תלמידו של ר"מ.  הן אמנם כי כל מקום שנאמר: א"ר פלוני בשם ר"פ חזקה היא, כי האומר הוא תלמיד מובהק, וסתמו צעיר לגבי בעלי השמועה, שהוא רב מובהק, וסתמו זקן.  אבל אין זו חזקה, אלא כל זמן שאין עמה טענה, ופה יש כמה וכמה טענות, המוכיחות כי מליצת "תלמיד" במקום זה, לאו דוקא היא, ולא באה להגיד יותר, כ"א כי אומר היה יהודה בן שמוע שמועה בשמו של ר"מ, והשנית כי על פי אמירה כזו יכול גם רשב"ג להחשב כתלמיד לר"מ (ע' שבת שם), והשלישית כי לא לר"מ לבד כ"א גם ליב"ש, והרביעית השקולה כנגד כלן, היא זאת, כי אם נחליט כי כל אומר שמועה בשם בעליה תלמידו הוא, הלא תהפך פה המתכנת מן הקצה אל הקצה.  ר' מאיר הרב יהיה פתאם תלמיד לתלמידו או לתלמיד תלמידו, כי מוצאים אנו במשנה מפורשת: דברי מאיר, שאמר משום רשב"ג" (כתוב' ק"ד.)[22]. כל אלה יכריעונו לאמר, כי יהודה בן שמוע לא היה אלא מוקיר ומכבד חכמת ר"מ ומחבב את שמועותיו, אך זולת זה היה קרוב או שוה במספר שנותיו גם לר"מ, שמלאו אז כבר ימיו לצאת ולבוא, וקרוב או שוה במספר שנותיו גם לרשב"ג שכבר נהג נשיאותו עוד לפני מלחמת ביתר.  ועל כן קם גם הוא ויתחכם ויתחזק ויעש לעמו ככל אשר עשה לו אחיו ר' אלעזר בן שמוע. ואחרי כי בתחבולתו הטה את לב שרי הממלכה לשום קץ לגזרות אדרינוס, והרוחה היתה כוללת לכל ישראל, עשו את יום בוא בשורת הרוחה ההיא ליום טוב, הוא יו"ט האחרון שבמנ"ת.  – וגם דבר קביעות היום ליו"ט מוסיף כח לדעת הנוהגת, כי היה דבר זה תכף למיתת אדרינוס, ולעלית אנטונין פיוס על הכסא, בעוד אשר רשב"ג היה נחבא, ע"כ קבע ועד חכמי הזמן, הלא הם תלמידי רע"ק את היום הזה ליו"ט, כי אחר שוב רשב"ג לנשיאותו, מי יודע אם היה מסכים לזה, כי הלא ידענו כי הוא היה המפסיק לקביעות ימים חדשים לזכרון, פסיקה עולמית, כמאמרו (שבת י"ג: והנשנה ביתר מליצה עוד בסוף מנ"ת).

אחרי בוא הרשיון לקבורת הרוגי ביתר, בהשתדלות בן שמוע וחבריו, קרוב הוא, כי חזק לב ראשי העם לקבץ שנית את הסנהדרין, ולהחזירה למקום החביב והמקודש עליהם, ליבנה.  ותקנתם הראשונה היתה לקבוע לזכר הרשיון ברכה רביעית בברהמ"ן, כדבריהם המפורשים: "אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב" (תעני' ל"א) ודרשות נאות נאמרו ביום ההוא "כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה" (ברכ' ס"ג:).  אולם עד כה לא הגיעה עוד מדת טובה של מלכות רומי, ואין ספק, כי פקודה חמורה באה תכף, לבלתי היות עוד סנהדרין ביבנה, והליכה זו וחזירה זו נרשמו בברייתא, המונה את גליות הסנהדרין: "ומאושא ליבנה ומיבנה לאושא" (ר"ה ל"א:), אך נראים הדברים, כי כשם שנאסרה על הסנהדרין לשבת ביבנה שביהודה, כך הותרה להם התרה גמורה ומפורשת להתכונן באושא שבגליל, כי כל הליכותיהם באושא ובבקעת רימון מפיקות רוח חרות וששון.  דברינו אלה מספיקים בידנו להחליט, כי ספור כניסת חכמים "לכרם ביבנה" (ברכ' שם) וספור התכנסם לאושא (שה"ש רב' ב', ה') הדומים מאד זל"ז, אינם שני נוסחאות למעשה אחד, כ"א שני מעשים נבדלים, הראשון היה ביבנה בלי רשיון והשני היה באושא ברשיון.

עוד יותר יש לנו לכון זמני פעולותיו של רש"ב יוחאי, אשר המבוכה קרובה בהם.  ראשית הראותו לפנינו, הוא היום הגדול, שהושיבו את רעב"ע בראש.  הוא היה אז השואל את ההלכה, שבשבילה התרגשו הלבבות, כדבר האמור "ואותו תלמיד רשב"י הי'" (ברכ' כ"ח.[23] ובכן יש לנו לקבוע שנת לדתו לכל המאוחר, לשנה עשירית אחרי החרבן, שהיא שנת ג' תת"מ, כי לפי דברינו היה מנוי ראב"ע בשנת כ"ה או כ"ו לחרבן, כי אין להחזיק, כי פחות מבן ט"ו או ט"ז נכנס לביהמ"ד, ואם כן יהיה בסוף השמד כבן נ"ז או נ"ח.  מן השנים האלה למד אחרי חתונתו, הוא ורה"ב חכינאי חברו (כתוב' ס"ב:) שלש עשרה שנה (ויקר' רב' כ"א) לפני רע"ק, ואז הסמיך רע"ק אותו יחד עם ר"מ.  ויען כי ר"ב היה צעיר הרבה ממנו "נתכרכמו פני ר"ש" על אשר הושיב ר"ע את ר"מ ראשון ואותו שני, ורע"ק פיסו (ירש' סנהד' א', ב').  שתי פעמים היו לו דברים עם מלכות רומי.  פעם אחת הלך במלאכות העם אל הקסר הרומי לבטל את גזרות חלול שבת ובטול המילה וכו' (מעילה י"ז), ופ"א התנגח עם המלכות ההיא, כי דרש בגנותה, ותקנום עליו מיתה, ויברח ויחבא במערה (שבת ל"ג:).  והנה הרב שי"ר (כ"ח ד' 185) והרב רז"פ (דרכי המשנה 169) יקדימו את קניסת המיתה על רשב"י, להליכתו לרומי להשתדל לבטל גזרת אסור המילה.

נבקרה נא את הטעמים, אשר הכריעו את הרב שי"ר להקדים על כרחו את דבר הקניסה אל דבר המלאכות: אם בחרו לשלוח לרומי את רשב"י, יוכיח הרב שי"ר הוא רק בשביל שהיה מלומד בנסים, והנס האחד הוא לדעתו רק דבר המערה לבדו.

ע"ז אנו שואלים, הלא ידענו, כי מלבד מעשה המערה, שבאמת אין בה נס, ספרו על רשב"י עוד נס גדול, כי הי' אומר "בקעה, בקעה התמלאי דנרי זהב והיתה מתמלאה" (ירש' ברכ' ט', ב'), ומי יודע כמה נסים ספרו אבותינו עליו עוד, שלא נשמרו לנו בדבריהם.  מלבד זה הנה גם האמונה, כי לא נראתה הקשת מימיו (שם), ועדותו על עצמו, כי יכול הוא לפטור את כל העולם מן הדין, בהצטרף אליו אחיה השילוני (שם), או יותם בן עוזיהו (סכ' מ"ה:), יוכיחו עליו, כי מוחזק הי' לאחרים ולעצמו לבעל נס.  מעין זו, היא ראיה שניהל הרב שי"ר, כי מעשה הקניסה והמערה היה על כרחו, עוד בימי סוף ממשלת אדרינוס, כי נדברו רק בשיחות חולין, כי פחדו לנפשם מפני סכנת הגזרה עללמוד התורה (כ"ח ד' 186).  נפרק נא מאמר זה לפרקיו: המשוחחים בו היו רק רי"ב אלעאי ורשב"י – ור' יוסי הלא שתק ((ע' שבת שם), ומה דבר רי"ב אלעאי? הפליג בשבח רומי ומלכותה! וכי הוא בלבד שבח את המלכות ואת עמי הנכר? והלא גם ר"ח סגן הכהנים דבר בשבחה של מלכות רומי (אבות ג', ב'), ורע"ק דבר בשבחה של מדי, ור"ג – בשבחה של פרס, ושני חכמים אלה הטו את לב שומעיהם לאהוב שני עמים אלה (ברכ' ה', ו').  ולהיפך אנו שואלים: וכי רשב"י לבדו דבר בגנותה של רומי? הלא ר"ג בנו של ריה"ג דבר בגנותה כמעט בעצם טעם זה של רשב"י "שאין מקרבין לאדם אלא לצורך עצמן בשעת הנאתן" (אבות ב', ג') וכי "מלכות" זו "אוכלת, בכל פה במכסאות במרחצאות ותאטריאות וארנוניות" (אדר"נ כ"ה, ד').  ואלה הם דבריו ממש של רשב"י על המרחצאות ועל המכס של רומי, ואם עסק רשב"י בשיחות חולין ולא בד"ת מפני סכנת הגזרה, למה פסק הנשיא הצדיק הזה בד"ת לשיח "שיחת חולין" שלא בשעת הגזרה? וכמעשהו עשה גם ר' סימון, העורך דמות לממלכה הרשעה הרומית בכל נבלותה (ויקר' רב' י"ג).

וזולת החכמים האלה יש הרבה משבחים והרבה מגנים לרומי, ועתה אם כלם דברי חולין הם, למה הכניסו רבותינו דברי חולין למשנתם ולתלמודם: אמור מעתה, כי דברים כאלה דברי מוסר גמור הם, למר כדאי לי' ולמר כדאית לי'; לר' יהודה וחבריו להדריך את העם להתפלל בשלומה של מלכות, מעין מוסרו של ר"ח סגן הכהנים; ולרשב"י וחבריו, לפקוח את עיני העם לדעת את מעמדם "להיות זהירין ברשות" מעין מוסרו של ר"ג בנו של ר"י הנשיא.  – הרב שי"ר המוצא בשיחת רי"ב אלעאי ורשב"י רק חולין גמורים, נותן טעם, כי בשביל זה עסקו בדברי שיחה ולא בדברי תורה, מיראתם את סכנת הגזרה. על זה אנו שואלים: מה נפשך? אם היתה שיחה זו בחדרי חדרים, הלא יכלו לדבר בחשאי גם בד"ת, כי כל שמועותיהם לא היו אלא על פה, שאפשר להן להאמר מפה לאוזן.  ואם היתה השיחה במקום רואים ושומעים, הלא גדולה הרבה יותר סכנת נתינת דופי ברבים, שהיא מרידה גלויה בכונה ממש, שדין זדון נוהג בה, מסכנת עבירה על גזרה אחת, אשר אפילו כשהיא חמורה שבחמורות, אינה אלא פרט, שיש עוד מקום למהפך בזכות, למצוא בה צד שגגה. ואם ערב רשב"י את לבבו, לתן דופי ולסכן את נפשו על דברים בטלים לדברי שי"ר – הלא מוטב הי' לו, לסכן את נפשו על דברי תורה, כרע"ק וכרה"ב תרדיון וחבריהם.

מלבד בטול הראיות הקלושות ההן מתוכן, הלא יש להתבונן, כי אם נאמר, כי שלש עשרה שנות התחבא רשב"י במערה, שלמו בשנה שאחרי מות אדרינוס 3898, שהיא שנת מ"ה לחרבן, ובכן תהיה תחלת השנים ההן שנת 3885, שהיא נ"ה או נ"ו לחרבן.  ובתחלת השנים ההן, הלא רואים אנחנו, כי היה ר' אלעזר בן שמעון בעל דעת, כנראה מספור,א"ל לברי'" (שבת ל"ג:) ובכן יש לנו לאמר, כי היה ראב"ש לכל הפחות בעת ההיא כבן חמש עשרה, וביום צאת מן המערה בן שמונה ועשרים, ולפי המתקבל על דעתנו לא מת ר"ש כי אם שנים מעטות לפניו מיתתו של רשב"ע.  אך נסתפק נא במועט ונאמר, כי חי רק כעשר שנים אחרי מות אדרינוס – כי כל עקר מעשי רשב"י וחבריו, הלא היו מימות אדרינוס והלאה, ובכן היה ראב"ש בן ל"ח אחרי מות אביו.  והנה על רבי יתבאר, כי נולד קרוב לשנת ס"ב לחרבן 3892, ובכן יהיה רבי כעשר שנים אחרי מות אדרינוס בשנת ע"ח לחרבן 3908, אם אותה נחזיק לשנת מות רשב"י, כבן שש עשרה, והדבר ידוע, כי אחרי מות רשב"י היו רבי ור' אלעזר ב"ר שמעון כשני תלמידים רכים מאד בשנים, לפני רשב"ג ור' יהושע בן קרחה (ב"מ פ"ד:).  ולפי העולה מחשבון שנות ראב"ש, יעלה לנו, כי ראב"ש היה גדול מרבי, בשנים ועשרים שנה.

מלבד השאלה הזאת יש לנו לשאול עוד אחת: לוא היתה באמת קניסתו קודמת למלאכותו, איככה תעלה על דעת אבותינו, לשום איש מפורסם, אשר נכתם עונו לפני רומי, למלאך מליץ שלוח אליה, להטות את לבה לטובה? והלא דרך השולחים מלאך להתהגן בעדם אל התקיף, אשר גורלם מוטל בחיקו, - גם באין להם אורב מלשין, ולאבותינו הלא היו עוד אורבים אויבים בנפש, כעדת המינים הנכונים תמיד להלשין – לבחור את האיש הטהור בכל מיני טהרה מכל שמץ דבה ודופי בעיני הממשלה.

לפי דברי הרב שי"ר נסע רשב"י לרומי תכף אחרי מות אדרינוס, לבטל את גזרותיו.  ובכן היתה זאת בשנת ס"ח או ס"ט לחרבן 3898/9 ואז היה כבר ר' אלעזר בר' יוסי איש, אשר מלאו ימיו לצאת ולבוא, כי גם הוא הלך עמו לא בתורת תלמיד משמש, כי אם בתורת יועץ ומשתתף במעשי רשב"י, כעדות מליצת "ואחריו מי ילך" (מעילה י"ז), וכבר היה רב מובהק מורה הלכה (תוספ' נדה ז', א').  ובכן היה ר' אלעזר בר' יוסי בעת ההיא איש, שהגיע לחצי ימיו או קרוב לזה.  והנה ידוע הדבר, כי ר' ישמעאל בר' יוסי, אשר נולד לאביו לפני אחיו ראב"ד יוסי (שבת קי"ח: ירש' יבמ' א', א'), היה חבר לרבה"ק כל ימיו, ככל אשר היה ר' יוסי עצמו חבר לרשב"ג אביו של רבי (פסח' ק') ור' הלפתא אבי ר' יוסי מורה לר"ג אבי אביו של רבי (שבת קט"ו.). ולפי דברי הרב שי"ר יעתק רבי, אשר היה עוד ילד רך מאד, בשנת מות אדרינוס, בדור שלם למטה מר' ישמעאל חברו, שהוא בן ר' יוסי חברו ובן גילו של אביו.

מלבד זה הלא מפורש הוא, כי ר' ראובן בן אצטרובלי קדם עוד לרשב"י בהליכתו לרומי ובהשתדלותו שם (מעילה שם).  ואם קדמה עוד פעולתו לשל רשב"י, הלא חלה על כרחה גם היא, לפי דעת הרב שי"ר, בשנת ס"ח או ס"ט לחרבן.  ואם "הלך וישב" עם גדולי רומי, כמעט ברור הוא, כי איש בא בימים היה, זקן ורגיל. ועל כן בטח, כי לא ירבו לבדוק אחריו, אע"פ שלא ידעוהו, ובכן חי' לכל הפחות שוה לרשב"ג בשנות חייו, והדעת נוטה, כי היה עוד גדול ממנו בשנים, ולפי חזקת סדרי הדורות צריכים היו בני ראובן להיות חבריו ובני גילו של רבי.  או כבירי ימים ממני, או לכל הפחות לא צעירים ממנו.  והנה מצאנו, כי היו "תרין בנוי דר' ראובן בר אסתרוביליא תלמידוי דר'" (ירש' כלאים ט', ג'.  שם כתוב' י"ב, ג') והנערים האומללים החולים ההם, רכים היו מאד בשנים, ורבי נוהג בהם מנהג אב רחמני ודואג לרפואתם בשנויי מקום ושנוי אויר (ע"ש).  ובכן יוצא לנו מדעת הרב שי"ר ז"ל סלף גדול בסדרי הדורות: רשב"י, רי"ב חלפתא ורשב"ג בני דור אחד, ור' ראובן האסתרובלי בן דורם או זקן עוד מהם, ובניהם ר' אלעזר בר' שמעון, אשר לפי הנראה יחיד היה לאביו, ור' ישמעאל הבכור לר' יוסי אביו.  ור' הבכור לרבן שמעון אביו (ירש' פסח' י', א') מתרחקים בזרוע איש מעל אחיו, ראב"ש וריש"ט בר"י נהדפים אחורנית ונעשים זקנים לגבי רבי בן דורם, ובני ר' ראובן האצטרובלי נורים הלאה, ודור שלם מפסיק בינם לבין אביהם.

מכל המבוכות האלה נחלץ, אם נאמר, כי בטול הגזרה הראשונה תכף אחרי מות אדרינוס היה פרי השתדלות יהודה ור' אלעזר בני שמוע (ר"ה י"ט. קהל' רב' י"א, א').  הבטול הזה היה סוף הפולמוס האחרון והצלה גמורה מן הצרה הכוללת, ע"כ עשו את יום בוא הבשורה, כ"ח אדר, ליום טוב, ככל אשר עשו את יום י"ג אדר, יום טוריינוס, יו"ט, יען כי הוא היה סוף פולמוס של קיטוס.  ואחרי שנים רבות שאין לעמוד על מנינן, החלה הצרה ההיא, הגזרה על המצות, לשוב ולהתרגש בידי אויבי ישראל, ומצד סבה אשר לא נדע עוד, הלך ר' ראובן בן אצטריבלי לרומי לבטל את הגזרה ולא עלתה בידו, ורשב"י ור' אלעזר בר' יוסי הלכו אח"כ ויצלח הדבר בידם.  ואחרי עבור עוד זמן, קרה דבר השיחה של רשב"י ורי"ב אלעאי, אשר נודעה למלכות, ותפסוק גדולה לרי"ב אלעאי, ותקנום מיתה על רשב"י.  ויברח רשב"י ויתחבא במערה ימים רבים, והנה השמועה מונה שלש עשרה שנה לימי מחבואו.  ובמקום שהאגדה מספרת זכרון מאורע פשוט, יש לנו להחזיק את מנין השנים כמשמעו, אך באגדה של מעשה נפלא משמש מנין שלשה עשר ללשון רבוי סתם, כגון תליסר אלפי גמלי וכיו"ב.

באוקימתא זו, מסתלקות כל הקושיות, כי אין דבר מכריענו עוד להקדים את זמן לדת ר' אלעזר בר' שמעון ור' אלעזר בר' יוסי הרבה, ללדת רבי.  ושלשת חברים בני חברים האלה יכולים להיות שוים בשנותיהם, או להבדל רק מעט איש מחברו במספר שנותיו.  ואמת הדבר, כי בני ר' ראובן אסתרובלי בני דור צעיר מדור רבי, אף אין דבר מכריענו עוד לקבוע את מעשה בר' ראובן בימי בואו בשנים, תכף אחרי מות אדרינוס, כ"א כחמש עשרה או עשרים שנה או יותר אח"כ.

וגם דבר זה לא יקשה לנו עוד, איך ישלחו בני ישראל מלאך מליץ לרומי איש מפורסם לשונא את ממלכתה, כי בלכת רשב"י לרומי, לא ידע ולא ראה אותה עוד.  על כן לא שנא אותה, ושנאתו לרומי החלה, אחרי אשר ראה אותה, את חנופתה ואת זמתה, ורק למן העת ההיא והלאה לא משל עוד ברוחו וידבר את דבריו במר נפשו ויתבאש ברומי, ולא קודם לכן.

עוד יותר מתמיהים דברי הר"ז פראנקל, הקובע את רשיון אנטונינוס פיוס, למול את ילדי ישראל המובא בספרי רומי, בימי היות רשב"י ברומי, האמורה במס' מעילה (דרה"מ 169/90), ובא לידי אומדן, אשר אין לו כל יסוד הסתורי, בשערו, כי ההגמון השליט בסוריא אסר את המלה, ורשב"י הלך לקבול עליו, לרומי.  והקסר נענה לו והמילה הותרה.  מי היה הגמון זה? אין יודע; איככה יערב איש ישראל את לבו לקבול לפני קסר רומי על אחד מגדולי שריו, ולהניח על קרן הצבי את חיי רבבות אלפי אחיו המסורים ביד השר הזה? – בעלות על לב הקסר להאמין בשריו ולא ברשב"י, שזאת היא חזקת סתם מושל ודרכו, - אין מבין.  גם קדימת גזרת רומי על רשב"י להרג והחבאו במערה – שבה מחזיק גם רז"פ – פוסלת את רשב"י ביחוד למלאכות זו, כי די לו להגמון, לזכור את מעשי רשב"י הראשונים האלה ולהודיעם למלכות ולבטל כל השתדלותו, ולהסגירו למות ולהביא שואה נוראה על עמו.  ובכן מופרך אומדן זה מעקרו, לעומת זאת טוב ונכון הוא, לקבוע את בטול גזרת אסור המילה של אנטוניוס פיוס בתחלת מלכותו, כדרך הקסרים הנוחים מאד, לבטל את הגזרות הקשות של המושלים, שמשלו לפניהם, למען הראות את רוחם הנדיבה.  ולהתאים את הזכרון השמור בספרי רומי, עם הבטול המפורסם בקרב קדמונינו בברייתא (מנ"ת י"ב והמובאה ר"ה י"ט, תעני' י"ח) ועם בטול גזרה אחרת של אדרינוס בקום תחתיו "מלך אחר" (ירש' תענ' ד', ה'), הנראים חשובים הרבה יותר, מגזרת הנזכרות במס' מעילה ובטולן, שלא פשטו כל כך ולא נמשכו כל כך.  כי בטול גזרה, ששם גוזרה ידוע, ושזמנה וזמן בטולה ידוע, ראוי יותר להשתמר בספרות רומי, ובבטול גזרות אדרינוס האמור במג"ת בר"ה בתענית ובירושלמי אין דבר, בלתי אם בקשת רחמים בלבד, ולא חשש תגרה בשום אחד מגדולי רומי, ולא שום חשש תוספת סכנה לאומה, גם בשוב הבקשה ריקם.  על כן אין לקבוע את התרת המלה הנזכרת בספרי רומי, אלא בתחלת מלכות אנטונינוס פיוס ובהשתדלות בני שמוע, ובטול הגזרה הנזכרת במס' מעילה בידי רשב"י שנים רבות אחריה, שהתחילו הגזרות הישנות לחזור ולהתחדש בידי מלכות רומי, והוא הלך שמה להשתדל, ולא לקבול.

החלטת רז"פ כי מלכות איננה כפשוטה ואינה אלא הגמוניא שבאנטיכיא, מופרכת מכל המקומות שנזכרו, גזרותיהם של אנטיוכוס היוני בשעתו ושל אספסינוס, מרכינוס ואדרינוס הרומיים בשעתם, שכלן יצאו בודאי מבית דינם של אלו, ולא מפי הגמוניהם.

הבריח המבריח את כל הדור מקצהו עד קצהו, הוא משך ימי שלטון הנשיא, מראשיתם עד סופם. 

והנה דורו של רשב"י וחבריו הוא דור הנשיא רש"ב גמליאל, אשר האריך ימים מרש"ב יוחי.  כמוכח מדבר רי"ב קרחה לרשב"ג על דבר ר' אלעזר בן רשב"י "מי שאין לו אב וכו'" (מ"ב פ"ר).  אולם ימי נשיאותו של רשב"ג קדמו הרבה לתחלת פעולותיהם של רשב"י ור"י ב"ר אלעאי, כי פעולות תלמידי רע"ק אלה התחילו "משנכנסו רבותינו – אלה – לכרם ביבנה" (ברכ' מ"ג:) כניסה חטופה, ואחרי כן מיום אשר "נתכנסו רבותינו – אלה – לאושא" (שה"ש רב' ב', ה') כניסה שפויה, שכניסות אלה היו בשלהי השמד" (שם), לאמר, בימים אשר היתה להם "פלטה".  והימים האלה היו אחרי מות אדרינוס בתחלת מלכות אנטונינוס פיוס, שהיא שנת תתצ"ח, מ"ח לחרבן.  – לעומת זה החלה נשיאות רשב"ג, כתשע עשרה שנה קודם לכן, ויען כי תחלת נשיאות רשב"ג תכופה היא על כרחה, למיתת ר"ג אביו, יש לנו לקבוע ולישב תחלה את זמן מיתת ר"ג.  ממעשה חזירת רע"ק לר"ג, בשובו אחרי רדתו לנהרדעא לעבר השנה (יבמ' קכ"ב), הוכחנו במאמרנו זה, כי היה עוד ר"ג חי אחרי חרבן הר המלך, שחל להיות בשנים האחרונות לטרכינוס.  אך בכל זאת מוכרעים אנחנו להחזיק, כי מת נשיא ישראל קודם לקסר רומי זה, כי גלות סנהדרין מיבנה לאושא (ר"ה ל"א.) אי אפשר לה להיות בימי אדרינוס, כי הוא הלא בקש את קרבת ישראל בתחלת מלכותו, ואיך יגלה אותם ואיך יתבאש בהם להגלות את סנהדריהם ואת נשיאם? לעומת זה מתקבל דבר הגלות הזאת באחרית ימי טרכינוס, אשר רדף באף את ישראל, הוא וקיטוס פקידו, אחרי חרבן הר המלך, כעדות ר' יהודה בשם ר' אליעזר, שהבאנו בזה על הימים ההם, שהיו "שעת סכנה" (שבת ק"ל.), מעין שעת הסכנה שהתרגשה לבוא אחרי חרבן ביתר, וכאשר יצא ממעשה "יום טריינוס" (תעני' י"ח:) המובא בזה.  ובדברי רבותינו נאמר על הימים ההם ועל מעשי טרכינוס ועבדיו "גזרו שמד על יהודה" (ירש' גטין ה', ז'), כעין שהוכיח הגר"י הלוי (בספרו דורה"ר), ועתה אם גלו סנהדרין מיבנה, אין לנו לקבוע גלות זו, כי אם בימים ההם, אשר היתה יד המלכות לרעה מאד בישראל.  ובימים ההם שבו גזלות הקרקעות בידי הרומים, שנקראו בפי הדורות ההם סיקריקון, להתרגש במדה מרובה (ירש' שם), ושמד זה על יהודה וחרבן הר המלך, הם כמעט שתי פורעניות שהן אחת, כי מקומם אחד, כמאמרם: "איזה הר שביהודה? זה הר המלך" (שם שביעית ט', ב'), ואפשר עוד כי גלות שלמה היתה שם לכל העם, וגלות הסנהדרין היתה רק החלק החשוב שבגלות הכוללת, ובגלות הזאת הרויחה רומי הרבה, כי בדבר הזה השליטה את עין שריה פקידיה החונים בקסרי ובעכו, על הסנהדרין, שנעתקה אל אושא הקרובה אליה והיושבת עמן במדינה אחת בגליל.  וכל מאורע זה של גלות סנהדרין לאושא אירע כבר אחרי מות ר"ג, כמאמרם: "ולא ר"ג קודם לאושא?" (שם פאה א', א').  ובכן אם לא קדם מות ר"ג לחרבן הר המלך ולא אֵחר לגלות אושא, הרי זמן מותו קבוע, על כרחנו, בשנים האחרונות או בחדשים האחרונים למלכות טרכינוס, שהיא שנת ג' תתע"ז.  ושנת מיתת ר"ג האב הלא היא שנת תחלת נשיאות רשב"ג הבן.

לפי תוצאות דברינו חלו ראשית קסרות אדרינוס וראשית נשיאו