_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תולדות ישראל: דור ר' אמי ור' אבהו. טבריא

זאב יעבץ

לתוכן הענינים

 

שנות מחסור וחמת עריצים.  פקודה עולבת באה מיד הקיסר דיוקלטיָנוס אל ר"י נשיאה השני.  הנשיא עומד לפניו בעיר פנייס.  מתכונת קיסר זה אל ישראל ונשיאת פניו לדתם, ימי שבתו ומעשיו בא"י.  רוח ישראל הנכאה.  מִסים, שבוים ופדיונם.  מעל הכותים, כריתות גמורה בין ישראל ובינם.  קנאת ר' אבהו בכותים ורוחו הנוחה לכל עם ולכל נפש.  יפיו.  גבורתו ועשרו, כבודו בעיני המלכות, כבודו גם בעיני המינים גם בעיני חכמי עמו, ענוָתו המופלגת, ענוַת צדקו עם ר' אבא דמן עכו.  רבותיו של ר' אבהו ותורתו השלמה, דעתו את המקרא ואת הלשון העברית, שני מיני סגנונו:  "לשון חכמה" ומליצת המקרא.  ערך מיני סגנון אלה לדורות.  ריב שפתיו עם המינים, שיטתו בתורת מחָאָה לשיטותיהם, קסרי עיר מושבו.  כנשתא מרדתא דקסרין.  ריצ"ב בן אלעזר.  עת צרה לישראל בטבריא.  מתיבת טבריא נעתקת לכמה שנים לקסרי.  אחרית ימי ר"י נשיאה השני בטבריא.  ראשית נשיאות בנו רבן גמליאל החמישי בקסרי, דרכיו ומשפחתו.  דלדול הסנהדרין.  רפיון גזרת אסור עבור השנה ביהודה.  "רבנן דקסרין", מחאתם על שארית רשעת אנשי קסרי מימי הורדוס.  "העדה הקדושה".  בני ר' אבהו וכשרוניהם.  ר' זירא ומולדתו בבבל, רבותיו וחבריו שבבבל, חבתו לחכמי בבל וגעגועיו לא"י ולחכמיה, רבותיו וחבריו שבא"י, דרכי למודו, ענוָתו ונמיכות רוחו, טהר לבו ונקיון כפיו, אהבת חבריו אותו.  צדקת ר' אהבה בנו וחכמתו, קינה על מות ר' זירא.  רב ספרא, רבותיו וחבריו בבבל, עליתו לא"י ואהבת ר' אבהו אותו, רבותיו וחבריו בא"י, ישרת לבו המופלגת, טהרתו וענותו, עליותיו וירידותיו לא"י ולבבל.  ר' אבא, רבותיו שבבבבל.  עליתו לא"י, חכמתו וכבודו.  ר' יהודה בן ר' סימון, הלכתו ואגדתו, בקיאותו העמוקה במקרא ובטיב הלשון העברית, דעותיו הנשגבות על קרבת אלהים לקוראיו, על יתרון האדם, על תועלת היסורים, על יקר עם ישראל ועל אהבת הגרים.  "ר' חנינא ור' אושעי'  רבנן קדישי".

4044–4080

וכל השנים האלה, אשר היו עוד ימי חיי רוח לתורה ולתופשיה. היו ימים אין חפץ בם לעם בני ישראל, אשר מעט מעט העתיקו אויביו את ארץ ירושתו מתחת רגליו.  ומלבד זאת היו השנים שנות רזון וחורב[1], אשר מדי הַקבל אותן חכמי הדור אל השנים הטובות, היו קוראים בנפש מרה:  "ארץ פרי למלֵחה מרעת יושבי בה"[2].  ובזכרם, כי ארצם האהובה היתה נקראה לפנים ארץ החיים, ישתוממו ואמרו:  "הלא אין ארצות החיים אלא צור וחברותיה וקסרין וחברותיה", שם הזול ושם השובע[3] .  אולם אף כי פקד ה' את הארץ ברעב ובדבר[4]  והעם קרא צום, לא נואשו עוד מן הרוָחה, בתקותם כי רעות כאלה, הבאות מיד ה', עבור תעבורנה[5] .  אך רעות אחרות אפפו אותם, רעות הבאות מיד מושלי רומי ושריהם העריצים הרודים בם, אשר עליהן הרבו צום[6] .  הנה כל העתים אשר עברו עליהם, משנת מות הקיסר סַוַרוּס עד אשר קם דיוֹקלֶטְיָן למושל 4044-284 היו ימי "חמס בארץ מושל על מושל" לכל מדינות רומי.  אולם גם בימי הקיסר הנבון הזה, אשר נִתנה מחיה  מעט לכל ארצות ממשלות רומי, לא עמד רֶוַח לבני ישראל על אדמת אבותם.  בהיות דיוקלטיָן בראשית ממלכתו בירכתי צפון ארץ ישראל בעיר דן, אשר נקראה לפנים ליש[7] ובפי היונים פַנְיַס[8], החריד הנשיא, בשלחו אליו את דברו פתאם ביד פקידיו לטבריא, בערב שבת עם חשכה, לבוא ולהתיצב לפניו, הוא וזקני ביתו ביום הראשון בבקר[9]  בפנייס, הרחוקה חמשה מילין.  ותבוא הפקודה אל יד רבי יהודה נשיא לפנות ערב, בהיותו במרחץ, ויתעצב מאד אל לבו, כי לא היתה דרך אחרת, בלתי אם לחלל את השבת או לחַיֵב את ראשו, וינחמהו רבי שמואל בן נחמני הרוחץ עמו.  ותצלח ביד רבי יהודה נשיאה לצאת במוצאי שבת ולבא הוא וזקניו אל מחנה הקיסר למועד אשר יעד, ולא נתן להם המושל לראות את פניו, בלתי אם ירחצו את בשרם שלשה ימים[10] , למען הבזותם, כי חרה אפו בבני ישראל על אשר אחדים מהם התלוצצו בימי נעוריו, בטרם עלותו לגדולה, על ראשיתו, כי רועה היה בארצו בדֵלְמָט[11] ועל חניכתו[12] אשר העלו לו אנשי מקומו[13].  ויהי בבואם לפניו, וידבר עמם קשות, ויצטדקו ויצאו מאת פניו בשלום[14] .  אולם לפני פניס העיק דיוקלטינוס מאד, עד כי צר להם לעזוב את מקומם[15] .  אך קרוב הדבר כי מיתר קהלות ישראל שב אפו, כי מדי עברו בארץ, חרדו כל נכבדי העם לקראתו בכבוד, ורבי חייא בר אבא הזקן, אשר היה בעת ההיא בעיר צור, דלג על הקברים, למען ראות את פניו, אף כי כהן היה[16] .  ובכל היות הקיסר הזה רודף באף את הנוצרים, אשר כבר הרימו קרן בימים ההם, נשא פנים לישראל, לבלתי הכאב אותם בפקודה, אשר למורת  רוח תורתם היא.  ויעבר קול בכל הארץ, כי כל הגוים יסכו לו נסך יין, לבד מבני ישראל, אשר מידם לא יבקש כזאת[17].  וישב עוד דיוקלטין כמה חדשים בארץ ישראל, ושמונת ימים חנה במורד צור עם מכסימיַן רעהו, אשר חלק עמו את המלוכה[18].  וישם את לבו גם אל מימי הארץ, ויקוָה נהרות אחדים למקוה ימים קטן[19].  וקרוב הוא כי גבר גם המסחר בארץ ישראל ובכל סביבותיה בדורות ההם[20].  אולם צעדי אבותינו צרו מאד ולא הרבו לשבוע מן הטובה, אשר זרים אכלו אותה ולא ידעו, בלתי אם היד, אשר כבדה עליהם, הנוגשת אותם עד דכא במסים ממסים שונים[21].  ותֵמר נפש רבי שמואל בן נחמני על הגוים השאננים, אשר לא הכירו את ערך עם ישראל, אשר הוא לבדו נותן גם להם חיי עולם בדעת האלהים אשר בקרבו, ובתורת החסד אשר הוא מורה, ואשר בלעדיו כלם כציץ נובל נחשבו, ואשר תחת טובתו ישלמו לו רק רעה.  וַיַטֵף ויקרא:  "ולא אמרו העוברים:  אלו אֻמות העולם שעוברין מן העולם, לא אמרו לישראל:  ברכת ה' עליכם.  – ומה ישראל אומר?  ברכנו אתכם בשם ה'!  – וישראל אומרים להם:  לא דַיֵכם כל הטובות והנחמות הבאות לעולם בשבילנו ואין אתם אומרים לנו בואו  ושאו לכם מן הברכות, אלא שאתם מגלגלים עלינו פיסין וזימיות וגלגליות וארנונות[22].  אולם בכל המסים האלה, אשר שמו שרי רומי העריצים על בני ישראל, לא היו עליהם סתרה.  ויאמן דבר חכמי הדור עליהם "שפושטין ידן לקבל ממון ואין עושין רצון בעלים"[23] , כי את היד הקשה, אשר הכבידו עריצי רומי על אבותינו לנגוש מהם את המס, לא הכבידו על השובבים מבני הנכר, אשר שמו את הארץ לחרדה, כי צודדים שטו בימים ההם, אשר שבו נשים ונערות, למען הרבות במחיר פדיונן, ויש אשר התעללו גם התעלל בהן.  ובני ישראל אשר חרות האדם יקרה להם מכל הון, ומצוַת פדיון שבוים גדלה להם מכל המצות אשר בתורה, נתנו את יתר הפלטה, אשר הותיר המוכס הרומי בכיסם, בכופר נפשן.  ושני חכמים בימי ר' אמי נקבו בשמותיהם, הלא הם רבי אחא שר הבירה ורבי תנחום בן רבי חייא איש כפר עכו, אשר פדו בטבריא עדת נשים שבויות, אשר שוביהן הוליכון מעיר ארמון[24].  

בימים ההם אשר היה ישראל עשוק ורצוץ מכל עבריו, זכרו הכותים את משפט אבותיהם מעולם להתרפק על עם ישראל בחנף ובחלקלקות בטוב לו, ולהתכחש ולהתנכר אליו בצר לו[25].  הן בחמשת הדורות האחרונים עברו חליפות גדולות במתכונת הכותים אל ישראל ואל תורתו.  עין רבן גמליאל הנשיא[26] ורבן שמעון בנו היתה יפה בם, ורבן שמעון בן גמליאל דבר עליהם טובות[27].  אולם באחרונה הכיר בם, כי הרעו מעשיהם, כי לא ירימו את המעשר ואת התרומה, ויוסף להחמיר מאביו, ויגזור על כל מיני תבואתם גזרת טֶבֶל גמור[28].  בימים ההם הלך רבי שמעון בן אלעזר אל עיר שומרון[29], ויבא לפניו סופר[30] לבית כנסת[31] עדת ישראל אשר שם וימרץ הסופר את דברו על החכם הנכבד, לבלתי קנות מידם יין, ולבלתי האמן להם בכל דבר אסר[32], כי סרו מן הדרך הטובה, אשר החלו אבותיהם להתיצב עליה, בימי רבן גמליאל ובימי רבן שמעון בנו[33].  ויגד רבי שמעון בן אלעזר לרבי מאיר, ויאסור את יינם[34].  ויבדל אותם בחֻקות משפטם לרעה, למען אשר לא יתחתנו בהם בני ישראל[35], ועל כן אסר רבן גמליאל בן רבי יהודה הנשיא, כשני דורות אחרי כן, את שחיטתם[36].  אולם האסורים האלה לא פשטו בישראל[37], כי בדור רבי יוחנן שבו ויחלו להטיב מעשיהם[38].  ויָשָב העם לאכל ולשתות ממאכלם ומיינם[39], ויאכל גם רבי יוחנן אבי דורו גם רבי אסי תלמידו מזִבחם[40], אולם בצאת דבר מלכות מלפני דיוקלטינוס, בעוד רבי יוחנן חי, כי כל הגויים יסכו לו נסך יין ורק המחזיקים בתורת ישראל נקיים מפקודתו זאת, והכותים התעלמו מישראל ומתורתו, אשר החזיקו בה, ויעברו חק ויסכו גם נסך[41] לבן אנוש, למען עשות חנף לתקיף ולמען התנכר לישראל, הכירו חכמי ישראל כי אין חלק לכותים בתורת ה'.  אפס כי לא יכלו עוד למהר להבדל מהם פן ילשינו עליהם, כי על כבדם את הקיסר נפרדו מעליהם.  ויהי אחרי מות רבי יוחנן, כחמש שנים אחרי צאת דיוקלטינוס מארץ ישראל[42], ויפגע רבי אבהו[43] בראשי הדור, הלא המה:  רבי חייא בר אבא ורבי אמי ורבי אסי, לאסור את יינם.  אולם לא כאִסֵר היין אשר אסר רבי מאיר בימיו, או כאִסֵר השחיטה בימי רבן גמליאל הנשיא, היה האסר הזה, כי אז ראו אותם החכמים כ"מומרים לדבר אחד", כאנשים אשר לא יחרדו על טהרת היין בלבד, או על השחיטה בלבד.  אולם הפעם ראו אותם כ"מומרים לעבודה זרה" הנחשבים ל"מומרים לכל התורה כלה", כי יען אשר עבדו בן אדם עבודת אלהים לנסוך לו נסך, אסרו את יינם[44] הפעם.  ותהי התולדה התכופה והמוכרעת לאסר זה, הבאה עמו כאחד, כי החזיקו אותם לנכרים גמורים, אשר תורת ישראל זרה להם[45].  ויהי כי יראו החכמים גם בעת ההיא להודיע גלוי לכל העם, כי טעם הבדלם מן הכותים הוא דבר נסכם אשר נסכו לשם דיוקלטינוס, פן יפקוד עליהם המושל התקיף את אפו, על הרחיקם מגבולם את הגוי אשר כבד אותו, ויתלו את הכריתות הזאת במקרים אחרים[46].  והדבר הזה לא יפלא בעינינו, מדי זכרנו, כי חכמי ישראל הם בני הגוי, אשר באלפיו וברבבותיו נפל ארצה זקן ונער טף ונשים לפני פטרוני שר צבא רומי בקראם פה אחד, אם אומר אתה להציב את פסל קליגולה בבית אלהינו המיתנו נא כרגע[47], ואשר חשפו את צואריהם לטבח באמור הנציב פונטיוס פילטוס להעמיד בירושלם את הסִגְנָיות, אשר דמות פני הקיסר טבריוס חקוקה עליהם[48].  חכמי הגוי הזה, אשר כל דורותיו הם פרקים פרקים בספר מלחמות ה', אשר הוא נלחם לבלתי עבוד עבודת אלהים בלתי אם את האל האחד לבדו, לא יוכלו לחשוב את העם, אשר מדי עבור עליו רוח מושל, ישוב כרגע מאחרי תורת ה', אשר הוא מתכבד בה רק בימי טובה, לגוי שומר אמונים, על כן קם ויקֹב בחזקת היד, כי אין לו כל חלק בו.

והכריתות הזאת היתה אחרית תקופה גדולה מאד בתולדותינו[49].  כאלף שנה התנגשו התנגחו הכותים בישראל לרע לו מאד.  אולם כל הימים הרבים ההם היה עוד כח עַמנו איתן, והמהלומות הפוגעות בו לא נגעו עוד עד נפשו.  לא כן בימי הקיסרים אשר מלכו אחרי דיוקלטין, אשר קמו כמעט כל הגוים לאויבים לתורת ישראל.  אז היה השֶׁקט מבית נדרש לאבותינו מאד, ובהִפרד ישראל מעליהם לצמיתות, לא הרבה עוד לשום אליהם לב, ויחדל רוגז.

ורבי אבהו, אשר היה ראש מסִבֵּי הכריתות הזאת ואשר שִחר אותה בכל עוז[50], לא היה איש ריב ואיש מדון מעודו, כי אם איש עָנָו בכל דבריו ובכל דרכיו[51].  וחלילה חלילה היתה לו מהיות בעיניו נֵכַר מולדת עם אחר, או גם חטאת איש, לחומת ברזל בינם לבין אלהי ישראל, כי באר היטב הורה לעמו, כי "הגרים" בני עם הנכר הנלוים אל ה' "נעשו עקר בישראל"[52].  – ובכן אין מאֵרה במולדת עם אחר המפגלת אותו, מבוא לחסות תחת כנפי ה' אלהי אברהם – וכי האנשים החטאים בשובם מחטאתם אל ה' אלהיהם, יגדילו לעשות מן הצדיקים, אשר לא חטאו מעודם, כמאמרו הנמרץ מאד:  "במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"[53].   ומתוך מאמריו נשקפת עין יפה דם ברשעים אשר חסה נפשו גם עליהם[54]. וגם באסר יין הגוים לא הרבה להחמיר מאד[55], ובכן לא את עון מולדתם ולא את עון חטאתיהם פקד רבי אבהו על הכותים, כי אם רעתם הממארת, אשר לא הפיגה מאומה מעוזה ומחמתה הכבושה בכל הימים הרבים, עלתה לפניו ולפני חכמי דורו, על כן נבדלו ויבדילו את עמם מהם לעולמים, כי לב רבי אבהו היה מלא אהבה לכל בשר, וכל ימיו לא חדל ללמד לעמו, כי הענוה החלוטה, היא המקדשת את בעליה, לעלות לרצון לפני ה'[56],  "אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שמשים עצמו כמי שאינו[57] וכי האדם אשר נוצר להיות נאמן ותמים עם אלהים ואדם, ידמה ביום סורו מן הדרך הטובה לפני כרוב, אשר נהפכו לפני נמר[58].  ויהי רבי אבהו איש חמודות לכל רואיו, איש אשר חננו ה' ביפי, בכח, בעשר ובחן וכבוד בעיני רומי.  וישיחו נפלאות בישראל ביפיו – אשר יפי יעקב אבי עמו ויפי אדם אבי כל חי נשקף[59], – בכחו הגדול מאד, עד כי בהפרץ הרצפה מתחת המרחץ ונפשות רבות היו צפויות לנפול אל תוך מיכל המים הרותחים אשר מתחתיו, התיצב רבי אבהו על עמוד ויתחזק ויצל אותן בזרוע כחו עד אחת[60], מלבד אשר הציל את שני עבדיו המשרתים אותו[61].  במסחר רדידי הנשים, אשר בחר לו למשלח יד, עשה עושר[62], ויהי מושבו כסאות שן[63], שלחנו מלא דשן[64] ועבדים גתיים נצבים לפניו לשרתו[65].  ואת בתו היה אומן כבת שרים וילמדֶהָ ברשיון רבי יוחנן, לדבר צחות בשפת יון היפהפיה, אשר היא תפארת לבנות[66].  כל הליכותיו אלה נתנו אותו לחן ולכבוד בעיני הנציב הרומי השוכן בקסרי עירו.  והיה מדי בואו אל בית הנציב המושל בשם הקסר, ויצאו השרות וקדמו את פניו בשיר, לאמר:

"רַבָּא דְעַמֵּיהּ, מַדְבַּרְנָא דְאֻמְּתֵיהּ, בּוּצִינָא דִנְהוֹרָא, בְּרִיךְ מַתְיָךְ לִשְׁלָם"[67].

וגם בעיני המינים, אשר בידם היו פקודות העיר, היה כבודו גדול, אף כי איש ריב היה להם, עד כי בדברו טוב על אחד חכמי עמו, פטרוהו מן המס והמכס לשלש עשרה שנה[68].  גם חכמי ישראל חבריו חשבוהו כעין שר וגדול בעיני שרי בית הקיסר, ויוסיפו לו כבוד על כבודו[69].  אולם בכל עשרו וכבודו וגדלו בעיני רומי היה ענו עד מאד ויַשפל את כבודו לפני עניי חבריו.  שושבין היה לחכם העני, רבי שמעון בר אבא, ורֵע כל ימיו לו ולאחיו העני, רבי חייא בר אבא.  ומה רב הכבוד אשר הנחיל אותם.  יש אשר הכחיש רבי שמעון הלכה, אשר אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן, והוא לא קצף עליו על הכלימו אותו, ויענהו בארך רוח:  "יבא עלי אם לא שמעתיה מן רבי יוחנן[70].  ובהגיע ימי הסמיכה והוא הֻסמך, ורבי שמעון בר אבא לא הסמך, בהיותו אז בארץ אחרת, ותצר לרבי אבהו ויקרא בהמון לבו:  מי יגלה עפר מעיניך רבי יוחנן לראות זרות כאלה!  אבהו הסמך ושמעון לא הסמך![71].  כרוב ענוָתו בפני רבי שמעון בר אבא, רבה ענותו בפני אחיו רבי חייא בר אבא.  ויהי היום ובאו שניהם אל אחת הערים ויטיפו בקהל:  רבי חייא נשא את מדברותיו בדבר הלכה, ורבי אבהו בדבר אגדה.  ויעזוב העם את רבי חייא ויבאו אל רבי אבהו, וירע הדבר בעיני רבי חייא ויתעצב.  וימהר אליו רבי אבהו וידבר על לבו וינחמהו, וישא לו את משלו ויאמר:  "למה הדבר דומה?  לשני בני אדם אחד מוכר אבנים טובות ואחד מוכר מיני סדקית[72].  על מי קופצין?  לא על זה שמוכר מיני סדקית?"  אף אתה הנה דבריך יקרו מאד, על כן מעט הם האנשים היודעים את ערכם.  ואני יען כי דברי לא ישיגו את דבריך, לא נשגבו גם מדלת העם, על כן רבו שומעיהם.  – וירא רבי אבהו כי לא השיב עוד בדבריו את נפש רעהו למנוחתה וילוהו עד בית מלונו וילך אחריו הלוך ודבר על לבו[73].  ויהי הנקלה בעיניו לֵעָנות מפני חבריו הדומים לו בחכמה, כרבי חייא ורבי שמעון בני אבא, ולבטל גם את דעתו ומנהגו בדבר הלכה מפני הגדולים ממנו, כרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, מפני הכבוד ומפני השלום, לבלתי הפל מדברי חכם במקום, אשר רוחו היא המושלת שם[74], ויכנע גם מפני הקטנים ממנו.  ובאמור לו אשתו, כי יודעת היא מפי אשת תורגמנו, כי מתנאה האיש הזה באמרו, כי תורת רבי אבהו רק למותר היא לו, ורק לבלתי הכלימו ישחה אליו להאזין מפיו דבר בהטיפו בקהל עם, אולם דברי התורה, אשר הוא משמיע לרבים, מלבו הם ולא מפי רבי אבהו.  ויען רבי אבהו את אשתו:  ולמה ירע לך הדבר הלא אין עינינו רק אל האמת לבדה, ובכן אחת היא לנו, אם מפי תצא או מפי אחרים[75].  ויאסור כעין אסר אל נפשו, להתנשא על תלמידיו ולהבדל מהם, אף בכבוד מקום מושבו בבית המדרש[76].  וענוָתו יצוקה היתה ברוח האהבה, אשר אהב את החכמים ואת התלמידים, ומדי מות אחד מהם, יצום כל היום ההוא[77].  ובכל זאת לא ישרה עוד נפשו בעיניו ותהי ענוָתו כאין בעיניו, בראותו את ענות החכם העני רבי אבא דמן עכו, כי רבה היא ממנה[78].  ולא בדבר שפתים בלבד כבד רבי אבהו את הענו ההוא, כי אם את הגדולה אשר היתה נכונה לנפשו, הסב אל רבי אבא.  ובהמנות קריאי מועד להקים את רבי אבהו להם לראש, אמר להם:  הנה רבי אבא גדול ממני, ועתה הקימו נא אותו, ויעשו כן.  וירחב רבי אבהו בדבר הזה לרבי אבא דמן עכו, כי נתנו עשירי העם מתנות, וישלם בהם את חובותיו, אשר עברו ראשו[79].

ורבי אבהו עמד גם הוא ככל חכמי דורו לפני רבי יוחנן, ויהי שונה לפניו[80] ושואל לפניו[81] ואומר שמועה בשמו[82].  ורבי יוחנן חונן אותו כאב[83], שונה לו[84] ומאיר עיניו במשנתו ומתקנה[85].  וגם מפי רבי שמעון בן לקיש היה רבי אבהו אומר שמועה[86], ושואל תורה מפי רבי אלעזר[87] ואומר דברים בשמו[88], וזכרונות עלו בידו מידי רבי חנינא בן גמליאל[89] התנא הקדמוני[90].  אולם מכל אלה היו נכונים על שפתיו דברי רבי יוסי ברבי חנינא[91], אשר התהלך עוד עמו ועם בן לקיש[92].

תורתו היתה כלולה בכל, כי בכל מקצועותיה הגה במקרא ובמשנה[93].  ויהי קובץ על יד, מפי החכמים ומפי תלמידיהם ואת ההלכות, אשר יורו המורים על פיהן[94].  ומדי הגלות לעיניו משנה עתיקה, תאורנה עיניו מרוב שמחה.  ויהי היום ויבא מעירו, מקסרי, לטבריא, ויראו התלמידים והנה פניו צוהלים מאד, וידברו לפני רבי יוחנן ויאמרו, אין זאת כי אם מצא רבי אבהו מטמון.  ורבי יוחנן אשר תכן את רוח תלמידו זה, ענה אותם:  לא כן הדבר;  חדשות נגלו לו בתורה, על כן ייטב לבו.  – ויבא רבי אבהו, וישאלהו רבי יוחנן מה הן החדשות, אשר שמעת בדברי תורה, ויענהו:  תוספתא עתיקה מצאתי.  – ויקרא עליו הרב הישיש:  חכמת אדם תאיר פניו[95].  והמקרא, מלבד אשר שם אותו לענין למדרשו[96] ככל חכמי ישראל, היה לו גם מקור מליצת הלשון העברית העתיקה, אשר יכתוב בה את מכתביו[97].  ויש אשר שם את שמות המקומות אשר במקרא, לענין לתוכחת מוסר נמלצה[98], או אשר חרז כמה מלין, הדומות במקצת אותיותיהן, לחרוז אחד, המביא דבר אחד[99].  ובימים ההם, אשר החלה רומי להשליט את עינה בכל מצפוני עדת ישראל, ולא היה מסתר לאבותינו מפניהם, בלתי אם לדבר או לכתוב באותות הידועים לאנשי בריתם לבדם[100], החלו חכמי הדור למלא את סגנונם רמזים.  וילמד גם רבי אבהו את לשונו לכתוב ככה במקום, אשר דבר על אודות רומי פקידיה ושופטיה[101].  אולם מלבד אשר ידע להכביד לשון, למען הסתר דבר או למען הטיב לבו ולב רעיו[102], היתה שפתו צחה מאד.  ויהי היום וישלח רבי אמי וחבריו את דברם מטבריא, לרבי אבהו לקסרי, להעביר את הרעה, אשר המיטה עליהם אשה אחת ושמה תמר, בהכותה אותם בלשון לפני שרי רומי על אשר חרצו עליה משפט בלי רשיון המלכות.  וידבר רבי אבהו אל השופטים, ויעתרו אליו.  אולם בנסותו דבר אל האשה, הכבידה את לבה כתמול שלשם.  וַיָשֶׁב רבי אבהו לרבי אמי ברמז על דבר הפקידים[103], ועל דבר האשה כתב "אבל תמר, תמרורים!  בתמרוריה היא עומדת;  בקשנו למתקה ולשוא צרף צרוף"[104].  ובשמוע רבי אבהו, כי רבי חנינא בנו הרך בשנים, אשר שלחו ללמוד תורה בטבריא, שם את לבו לגמול חסד עם המתים, לספוד להם ולקבור אותם, עד כי בגלל זה הוא מבטל הרבה מלמודו, כתב אליו:  "המבלי אין קברים בקסרין שלחתיך לטבריא?".[105]  שני מיני המליצות האלה, המליצה הסתומה המלאה רמז, והמליצה המפורשת המדברת בשפת המקרא, אשר שתיהן היו ביד רבי אבהו לאחדים, ראשית הם לשתי דרכי הסגנון, אשר פרצו כשלש מאות שנה אחרי כן, ויהיו כשני נהרות איתן שוטפים, אשר ישקו בשפעת מימיהם את ספרות ישראל עד היום הזה.  אף מחֵקר שמות הדברים אשר במקרא[106] ואשר במשנה[107] ואשר בלשונות אחרות[108], ומחֵקר המלין העבריות אשר יחברו מאמר אל מאמר, או אשר יפרידו ביניהם[109], לא הניח את ידו.  וברוב חילו בשפת אבותיו הצחה, ברא לו חדשים לבקרים ניב שפתים, לברך את ה' ברכה חדשה ככל אשר הורהו לבו, המלא אהבת ה' ויראתו, מלבד התפלות והברכות המקובלות ובאות במטבע שטבעו להן הזקנים הראשונים[110].

ואת המקרא אשר היה לו לכלי חפץ ושעשועים, שם לו גם למגן בפני החצים, אשר כוננו אליו המינים[111], אשר רמה קרנם בימים ההם.  האנשים האלה היו אויבים בנפש לישראל כלו, ואף כי לחכמים העומדים בראשו, ויהיו נכונים בכל עת לרדות ולחבל ביד רמה את כל רב וחכם, אשר אין רב את ריבו[112], ולכרות שוחה ולהשיא מות במסתרים לכל גדול בישראל, אשר לעיני השמש לא יכלו לו.  ויחליקו אל רבי אבהו הנכבד בעיני שרי בית הקסר, וישוו את נפשם כשומעים לקול דברו, לכל אשר יאמר אליהם[113].  ורופא אחד מאנשי בריתם, הלא הוא יעקב מינאה[114], התהלך עמו כאח וכרֵע, ובכל זאת זמם להרעילו בתרופותיו ברפאו אותו[115].  כל מזמתם היתה לבער את האיש הזה[116], אשר מפני היות כבודו בעיני המלכות מעוז לראשו, לא חשך את פיו מהם,להגיד להם דברים כאשר עם לבבו[117].  ומלבד אשר השיב אחור, בלשון שנונה מאד, גם את שאלותיהם הזרות[118] גם את שאלותיהם הגסות והחצופות[119], בהראותו להם, כי דעתם את המקרא מאפס היא, וכי כל דמיונותיהם יעלו בתהו, בבחון אותם במצרף דעת טבע הלשון[120],הוכיח את משוגתם במשלים נכוחים[121] ויערוך לקראת דעותיהם ביד רמה[122], ויַזהר את עמו מלכת בדרכם, לבקש נסתרות וללכת בגדולות ובנפלאות[123].  וגם במקום אשר המריצתהו מליצת המקרא, לבאר אותה בדברים, אשר לא לכל מבין הם נכוחים, יביע רבי אבהו בפה מלא, כי רק המקרא ככתבו יכריעהו לדבר ככה[124].  ותהי תורת פיו, בדבר הליכות ה' עם ישראל ובדבר מתכנתו אל עולמו אשר ברא, הֵפך מתורת המינים.  תחת אשר הפיצו הם, כי הגלות היא אות מלפני ה', כי עזב את העם אשר בחר בו וימאסהו עד עולם[125], הורה הוא "כיון שגלו ישראל שככה חמתו של הקדוש ברוך הוא[126]".  ותחת שיטת מאֵרת החומר אשר החזיקו בה, כי העולם משחתו בו, הורה רבי אבהו, כי נהפוך הוא, כי העביר ה' לפניו את כל מראי העולמות אשר אפשר היה להם להברא, ויסירם מעל פניו, באשר לא ישרו בעיניו, ויברא את העולם הזה, אשר טוב הוא מאד, ויברכהו[127].  וכי למן היום אשר נברא העולם הזה, מש החשך, חדל התהו והבהו[128].  ועל האשה אשר חפאו המינים עליה דברים, כי נגרע ערכה מן האיש, הורה רבי אבהו, כי לא כן הדבר, כי "בתחלה עלתה במחשבה לבראם שנים ולבסוף לא נבראו אלא אחד[129]", בשר אחד ורוח אחת, וכי לא על אכול האדם מפרי עץ הדעת, ירד אדם מכבודו, כי אם על התחבאו מפני ה' אלהים.  אולם גם אחרי אשר חטא, לא הפשיט ה' מעליו את כל כבודו, כי עוד רב גדלו[130].  וגם דבריו על הסליחה[131] מעין הפך הם לדעת המינים.  ויהי רבי אבהו האחרון לכל גבורי הרוח בישראל, אשר נלחמו בעדת המינים פנים אל פנים לעין כל, כי בדור הבא כבר תקפה ידם מאד.

אולם בדור ההוא גָנַן ככרוב סוכך בכבודו, על עמו אשר שח וימט מאד לפני רומי, כי למען איש חמודות זה אשר נשא חן בעיני השרים, ואולי גם בעיני הקסר דיוקלטינוס, נשאו פנים לכל דורו[132].  ומה נפלא הדבר, כי את קסרי עיר מולדתו, אשר מיום הוָסדה היתה צרה צוררת לירושלם עיר הקדש ולישראל עמה[133],  ואשר נקראה היא וכל גבולה מדינת החרפות והגידופים[134] הפך רבי אבהו לשנות מספר, לעיר המקלט האחת לשארית קדשי ישראל[135] .  ובית הכנסת אשר משם נפתחה רעת המרד[136] , אשר החריבה את הבית וַתֶּגֶל את יהודה מארצה, שב לתפארתו הראשונה וַיָשָב ויסוב לישראל.  וקרוב הוא כי עלתה ביד העדה לקנות את אדמתו מיד יורשי היוָני קשה הערף, ואשר בימי ראשית המרד לא אבה למכרו[137], ובימי רבי אבהו כבר עלו עשבים בלחייו.  וַיֵחָשב הבית הזה אשר נקרא "כְנִשְתָּא מְרַדְתָּא דִקֵסָרִין" בימים ההם, להיכל ה', ואיש אלהים קדוש, ושמו רבי יצחק בן אלעזר, מכהן בו פאר, כשליח צבור או כמטיף דבר ה'[138] , ולמקום מוצא תורה ומשפט מפי רבי אבהו הנעצר שם[139] , ויהי רבי אבהו יוצא ובא לפני עמו מבית מדרשו, בית המעוז לרוחם, אל בית המושלים בשם הקסר[140] , להחיש להם מבטח מחמת צורריהם הרבים. 

ויד רומי, אשר רבים משריה היו מינים מסתתרים, הלכה הלוך וקשה על עדת יעקב, על סנהדריה ועל בתי מדרשה, אשר שטמו אותם המינים משטמה רבה מאד, על צאת משם תורה לכל ישראל.  ואין ספק כי הרבה פנים היו למועקה אשר העיקו לאבותינו, עקת בשר ועקת רוח, כי צרה עין האויב לבלתי תת להם לשום רְוָחָה לצרת לבם ולשפוך את שיחם לפני אלהי אבותיהם בצום ותפלה, מפני לוחציהם ורודפיהם[141].  אולם מכל הצרות הנשכחות נשמר לנו זכרון אחד, כי פשט גדוד פתאם על חכמי טבריא, ובאין מנוס אחר חשו מפלט להם במחילות אשר ל"סדרא רבא", הוא בית הכנסת הגדול[142], ויהיו נחבאים שם במחשך לילות וימים.  ולמען הַבחן בין יום ולילה לדעת את שעת קריאת שמע ותפלה, היו נרות דולקים להם.  ומדי היות השלהבת בהירה, ידעו כי לילה הוא, ומדי היותה אפלה, ידעו כי יום הוא[143].  במחבוא הזה לא היו יכולים להשגב ימים רבים, על כן נראה אותם ואת סדרי עבודתם, נעתקים מטבריא ונקבעים בקסרי, עיר מושב רבי אבהו, הגדול בעיני המלכות.  וגם רבי אמי ראש חכמי דורו, בא שמה להרביץ תורה בבית המדרש בכל סדרי מתיבה ועתותיה[144], ובני ישראל נוהרים אל הבית הזה לשאול דבר תורה ודבר משפט[145].  אולם הנשיא לא מש מטבריא עירו, כי זקן היה רבי יהודה נשיאה זה מאד.  ובכל אשר הכבידה רומי את ידה על ישראל, הדר עוד את פני הנשיאים[146] והשַׁו עליהם הדר בשמות הכבוד אשר קראה להם[147], על כן לא ירא לשבת שם, ויהי שולח את דברו לקסרי אל רבי אמי ראש הדור[148].  ויתפוצץ המרכז, ויהי הנשיא במקום אחד לבד, ורבי אמי גדול הדור וכל חכמיו במקום אחר לבד ויָמָך ערך הסדרים הקדמונים, אשר כבוד הנשיא בתפארתו, היה לאחד ממוסדותיהם[149].  אולם לא רבו עוד ימי רבי יהודה נשיאה השני אחרי צאת רבי אמי וחכמיו לקסרי, וימת ויקבר בכבוד גדול, כי בהחבא העם אותו אל בית כנסת גופנין אשר בצפורי לספוד לו, באו שם גם הכהנים בני אהרן, אשר על נפש מת אחר לא יבואו[150], ויקם תחתיו לנשיא רבן גמליאל – החמישי – אשר קראו לו "גמליאל זוגא", ותרד הנשיאות עוד מעלה אחת מכבודה.  כי ככל אשר לא ערכו הנשיאים, אשר קמו אחרי רבי יהודה נשיאה הראשון, אותו ואת אבותיו, ככה לא השיג רבן גמליאל זה את אביו, את רבי יהודה נשיאה השני, בחכמתו[151].  ויאָמר עליו "רבן גמליאל אדם קטן היה", על כן היה לו רבי אבהו לאב ולמורה וידריכהו ויעצור ברוחו, לבלתי סורו מן הדרך הנכונה[152].  אולם מטה אזנו לשמוע דברי חכמים היה, כי מימיו היה דורש וחוקר ושואל את הדבר הנעלם ממנו, לאביו[153], לרבי אבהו[154] וליתר חכמי דורו[155],ויתן לב אל ההלכה לבאר אותה[156] ולהקימה[157].  אח היה לנשיא זה ושמו הלל, ואחות אשר מתה על פני שניהם[158].  ואף כי יתרון היו לימי הנשיא הזה הראשונים על ימי אביו האחרונים, כי היה הוא וראשי חכמי דורו יושבים בעיר אחת, הלא היא קסרי, תחת אשר אביו הנשיא רחוק היה מהם בהיות עוד הוא עד יום מותו בטבריא, בכל זאת לא שבה הרכיזה[159] הראשונה למקומה, כי לסנהדרין אף כי ימיה נמשכו עוד כששים שנה[160], לא הקבע עוד מקום[161],  אין זאת כי רק לעת צורך גדול היו נאספים, ובמרבית הימים היו נפוצים איש לעברו.  לעומת זה רפתה בימים ההם גזרת אסור עבור השנה[162], ביהודה, ואת החדש לא הוצרכו לקדש במסתרים[163].

למיום העתק מושב התורה לכמה שנים לקסרי, נוסדה אגודת חכמים, אשר יצא טבעם בזכרונות דברי הימים לישראל בשם "רבנן דקסרין" – לאמור:  רבותינו שבקסרי – החכמים האלה הוציאו עז ממתוק, ויתאמצו לשפוך על עדת קסרי רוח חסד וענוה.  הן הורדוס איש הדמים, היוסד את עיר הדמים הזאת למארב לירושלים, אָצל מרוחו גם על משפחות ישראל אשר נאחזו בה.  כי קרוב הדבר מאד כי לא נתן לשבת שם, בלתי אם את אנשי מעשהו הנאמנים למזמות לבו, המתרפסים לפני רומי, שריה ופקידיה.  ומשפט האנשים האלה המחליקים את לשונם, הלא הוא ללחך את רגלי התקיף ולדרוך ברגל גאוה על אחיהם, אשר אין חרב ברזל בידם ואין דרכמוני זהב בחיקם.  ואף כי כבר היו עצמות הורדוס לרקבון, בימי הִוָּסד חכמי ישראל לאגודה בקסרי, ואף כי זעיר שם זעיר שם קמו גם לפני זה חכמים בקסרי[164], היתה עוד רוח הורדוס עומדת באדירי העדה, להתנשא על יתר אחיהם, כהתנשא כל בית אנטיפטר, מימיהם, על אבותינו.  את שארית המדה הזאת אשר לא נעקרה עוד כֻלה, היו "רבותינו שבקסרי" מכים בשבט פיהם ביום קדוש מאד, ויביעו את רוחם אל "אחינו שבקסרי שלא יגביהו שררה אלו על אלו"[165].  ומי יודע אם לא הדפה תורת תלמיד הלל וְשַמַי מפניה, את הַוַת צאצאי חנְפֵי בית הורדוס בימי רבי אבהו, אשר בימיו קמו דברי מקצת חזון רבי יוסי בן חנינא רבו, אשר חזה על "בתי תיאטראות וקרקסאות שבאדום" הקטנה הזאת "שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים"[166], כי דרשו התלמידים אל העיר, אשר רבי יצחק בן אלעזר[167] ורבי אבהו יפיצו שם תורה.  ויהיו דברי החכמים ההם, אשר הם הם הנקובים בפי קדמונינו בשם "רבנן דקסרין", נשמעים בבתי מדרש התורה בימיהם ונזכרים הרבה הרבה בקרב ישראל עד היום הזה[168].  וקרוב הדבר כי כיַקר דברי הִלְכותיהם, אשר יצאו מפיהם ואשר עלו בידם מפי חכמים אחרים[169], יקרו הליכותיהם אשר התהלכו עם אלהים ואדם, כי את הענוה אשר שָׂם רבי אבהו רבם לעינים לו בכל דרכיו ובכל מעשיו, שם לו רבי יצחק בן אלעזר לענין לשיטתו במוסר תורת ישראל.  הוא בִכֵּר את היראה על פני החכמה.  אולם את הענוה בּכּר גם על פני היראה.  ואת שטתו זאת יצק בפתגם אחד מלא חן ושכל טוב מאין כמהו:

מַה שֶׁעָשַׂת חָכְמָה עַטָרָה לְראשָׁהּ     עָשַׂת עֲנָוָה עָקֵב לְסוּלִיתָהּ,

דִּכְתִיב רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'     וּכְתִיב עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'[170].

ועדה אשר שתי עינים בראשה כרבי אבהו ורבי יצחק בן אלעזר, אשר המה מוריהם, אין זאת כי אם עשתה חיל גם במוסר ובחכמת אלהים.  ותגדל מאד צדקת הדור ההוא, העשוק והרצוץ בידי המינות והרשות, אשר החלו בימים ההם להיות לאחרים ביד גדולי רומי.  ותוסד בישראל כעין "עדה קדושה" אשר היתה בימי רבי יהודה הנשיא[171], ורבי יהושע בן רבי טימי ורבי בודקי עומדים בראשה.  ותשלש גם העדה הזאת, כעדה ההיא, את ימיה, שליש לתורה שליש לתפלה ושליש למלאכה[172].

ורבי אבהו הטוב והמטיב לעמו, ראה טובה עד יומו האחרון, כי מלבד כבודו ועשרו, יפיו וגבורתו, חנן אותו ה' בבנים חכמים ובבת טובת שכל משכלת בחכמת יון[173].  שם בנו האחד הוא רבי חנינא, אשר שלחו אביו מקסריא לטבריא ללמוד תורה[174], ואשר היה אומר שמועות בשם אביו[175] ומכון את השמות על פי תכן המספר אשר יורו אותיותיהם[176].  ושם האחד רבי זעירא, החושף בטוב טעם ודעת את שרש ההלכה במעמקי המקרא[177], ושם האחד אבימי, חכם שונה משניות חיצונות[178].  ויהי אבימי למופת, בכבוד אשר כבד את רבי אבהו אביו.  הן חמשת בנים חכמים מוסמכים היו לאבימי, אשר היו משוש לאביו, בכל זאת מדי בא רבי אבהו אביו אליו, לא נתן לאיש מהם לפתוח לו, כי אם הוא רץ וירד לקראתו לפתוח לו את הדלת ולהביאו אל ביתו בכבוד[179].  כאשר היו ימי חיי רבי אבהו ימי טובה לנפשו, כן היה לו גם יום מותו יום עדן ובטחון בה', כי הולך הוא לחסות בצל כנפיו.  וישיחו בישראל, כי לפני השיבו לאל רוחו, ראה והנה שלשה עשר נהרות מר וצרי עוברים לפניו.  וישאל רבי אבהו:  ולמי כל אלה?  ויאָמר לו:  לך הם!  וישמח ויקרא:  "ואני אמרתי לריק יגעתי, לתהו והבל כחי כליתי, אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלהי"[180].  ויגוע ויאסף אל עמיו שמח וטוב לב.  ויקוננו עליו בית ישראל, וגם שרי רומי יושבי עיר קסרי התאבלו, על כן יאמר, כי עמודי היכלי קסרי ירדו מים ביום מותו[181].

אולם מלבד שני גדולי קסרי, אשר האחד מהם הלא הוא רבי אבהו, היה יוצא ובא לפני עמו, ומעשיו נראים ודבריו נשמעים, – והשני הלא הוא רבי יצחק בן אלעזר –  הצניע ללכת וינזר אל ירכתי בית כְנִסתו ומדרשו, – היו עוד חכמים בדור ההוא אשר הרבו להפיץ את מעינות תורתם חוצה, ואשר עשו להם שם גדול בצדקתם הרבה מאד.  חמדת הדור ותפארתו היה רבי זעירא הכהן[182], אשר קראו לו בבבל רבי זירא, אשר עלה בימי נעוריו מבבל.  אביו החכם[183], אשר קרוב הוא כי שמו אִסַי[184], היה שלש עשרה שנה מפקידי שרי המסים אשר למלך, וישם את פקודתו למגן בידו, להגן בעד העניים להציל אותם מחמת הנוגש, מדי בואו אל העיר לנגוש[185].   ויפרוץ האיש ויעש עושר וירחב כבוד ביתו[186], וינער כפיו מכל פרוטה, אשר לא במשפט באה אל ידו[187].   ויהי במות על רבי זירא אביו ואמו, ויתעצב אל לבו ימים רבים, כי מנע ה' ממנו את המצוה הגדולה, כבוד אב ואם.  אולם בשמעו אחרי כן את הכבוד, אשר כבדו רבי טרפון ורבי ישמעאל בימיהם איש את אמו, ויתנחם, כי אמר בענוָתו, כי ידו לא תשיג ולבו לא ירחב, לכבד את הוריו כמוהם[188].  קרוב הוא כי גם אח, תלמיד חכם, היה לרבי זירא בבבל[189].  אך יותר ממתכֻּנתו אל בית אביו, נודעה מתכנתו לחכמי  דורו, אשר מעט הם החכמים, אשר הרבו להתהלך עם רבותיהם וחבריהם ולשקוד על דבריהם, כמהו.  במעט השנים אשר ישב עוד בבבל ארץ בית אבותיו, עמד כמעט לפני כל תלמידי רב ושמואל:  לפני רב המנונא[190] –– החונן אותו ומשתעשע עמו[191] – אשר קם תחת רב לראש בית מדרשו[192] , ולפני רב הונא[193]  ולפני רב חסדא[194], אשר התהלך עמו כרֵע[195], ולפני רבי ירמיה בר אבא[196], אשר התאמץ להצהיל ולשמח את התלמיד הצעיר הזה[197], ויהי יוצא ובא גם לפני רב נחמן ושואל מפיו דבר הלכה[198].  גם על פי  דבר רב ששת, תלמיד רב הונא, היה מכלכל משנתו[199], ורב ששת כבדו מאד[200].  אך רבו המובהק בבבל היה רב יהודה[201] בר יחזקאל בפומבדיתא, עיר מולדת רבי זירא.  ותהיינה שאלותיו אשר שאל את רבו זה, נצורות ופקודות בידו גם אחרי בואו ארצה ישראל[202], אף שתה בצמא את דברי רבו בכל דבר משל ומליצה חזון ומדע[203].    ויתרועע עם רבה ורב יוסף בחירי תלמידיו[204], וידבק ברבה, ויהי דברם אחד בכמה וכמה שמועות[205], ויתהלכו כרעים אהובים[206].  ומרוב עמדו לפני תלמידי רב ושמואל, נאצלה עליו רוח דעת את תורת שני הגדולים האלה, ויהי אומר שמועות גם משמם, כמשפט אחד מתלמידיהם המובהקים[207].  אולם בכל אהבתו את רבותיו ואת חבריו אשר בבבל, דבקה נפשו בארץ ישראל, ויחפש כמטמונים את דברי רבי יוחנן, ראש חכמי ארץ ישראל, עד כי בבואו אחרי כן אל הארץ ההיא, ידע להקים את שמו על שמועות, אשר גם תלמידי רבי יוחנן לא ידעו, כי מוצא פי רבם הן[208].  ומדי בא חכם מארץ ישראל בבלה, יִלָוֶה עליו.  ויהי בבוא רבי סימון לבקר את בבל, וידבר רבי זירא על לבו להוכיח לבית ראש הגולה את דרכם על פניהם[209].  ובבוא עולא לפומבדיתא וְיָשַב הוא לפניו ראשונה, ורבה ורב יוסף אחריו, ואת הדבר אשר יהיה לשני התלמידים האלה אל הרב הזה יגיש רבי זירא אליו[210].  ובשמעו שמועה בשם רבי אלעזר, אשר העריץ מאד[211], נשא את נפשו אל היום, אשר יעלה אל הארץ, אשר עיניו ולבו אליה מאז, ואזניו תשמענה שם את הדבר מפי אומרו[212].  ובעלות חכם אחד ממיודעיו הלא הוא רב אבא בר פפא, לארץ ישראל בקש אותו להסב דרכו מעט ולסור שם למקום רבי יעקב בר אידי ולדרוש מפיו הלכה אחת מהלכות רבי יוחנן[213].  אולם דבר אחד היה לו למעצור, הלא הוא דבר רב יהודה רבו הגוזר ואומר, כי דבר ה' הוא אשר דִבר לישראל, כי בבבל ישבו עד "יום פקדו אותם" להעלותם משם, וכל העובר את פי ה' להקדים ולצאת, יאשם, על כן החל רבי זירא לחשוך את רגליו מבית רבו, למען העלם את מגמת פניו ממנו, לבלתי ימנעהו מחפצו[214].  ויהי בבצעו את מעשהו ויצא מפומבדיתא עירו וילך לקורקניה, וישב לפני רב חייא בר אשי[215]  ויבא בדברים עם תלמידי החכם הזה[216], ויקח מפיו את הדברים אשר עלו בידו מפי רב מורהו[217].   משם הלך לסורא וימצא שם את רבה בר ירמיה[218], ויקח תורה גם מפיו ויפץ את שמועותיו גם בבואו אחרי כן ארצה ישראל[219], ויתאמץ להקים את דבריהן[220].  ומסורא נשא את רגליו לילך ויבא אל המקום אשר אִוְתה נפשו מאז, אל ארץ ישראל[221].  ויהי בדרך ויפגע בנהר, והנה אין מעברה להעבירו, וַיַחזק בחבל המתוח עליו מלמעלה, ויחץ במים ויעברהו ברגליו.  ויקרא אליו איש מן המינים:  הוי עם נמהר, אשר יקדים את דבר פיו למשמע אזנו, עד מתי תחזיקו בחפזונכם! – ולא שעה רבי זירא אל גדופי גבה הרוח, ויען בענוה:  הן גם משה ואהרן נכספו כל ימיהם אל המקום אשר אני הולך, ולא באו שמה, ועתה מי יודע האזכה אני לבוא אליו, על כן חרדתי את החרדה הזאת[222].  ויהיו לו הימים אשר זכה לבא לארץ ישראל ולהאסף אל קהל חכמיה, לאותות ולמועדים ולזכרון בפיו[223] ובפי יודעיו[224] כל ימי חייו.  ויבדל בין ימי שבתו בבבל ובין ימי היותו אחרי כן בארץ ישראל[225], אשר גמר לבלתי צאת עוד ממנה, לשוב אל ארץ מגורי אבותיו[226].  ויזכה עוד לבא לארץ ישראל בעוד שלשת גדולי הדור ההולך, חיים[227], הלא הם:  רבי יוחנן[228], רבי שמעון בן לקיש[229] ורבי אלעזר.  וישב רבי זירא לפני רבי יוחנן[230] וַיֵחַד כבודו בקהל תלמידיו[231], וישמח רבי יוחנן הישיש על השמועות, אשר העלה בידו התלמיד החדש מארצו, וישַנה על פיה בדבר הלכה אחת, ויקרא הרב הנהדר בתם לבבו:  "כל כך יש בידך ואני שונה" אחרת[232].  ואת רבי אלעזר חשב רבי זירא לרב לו, ויהיו לו דבריו למקור תורה[233] ולשמחת לבב[234], ויבא גם לפני רבי אמי ורבי אסי[235] ויהי שואל תורה גם את רבי אמי[236], אשר נהג עמו מנהג רב ומורה[237].  אולם לרב מובהק לרבי זירא בארץ ישראל, היה רבי אסי, ככל אשר היה לו רב יהודה בבבל[238].  וישמח רב אסי על התלמיד הבבלי הזה, אשר ימצא תמיד את הנכונה[239], ויבקש רבי זירא תורה גם מפי רב חייא בר אבא[240], ויגַדל את ערכו ואת ערך תורתו מאד[241].  ובכן התהלך רבי זירא לפני שלשת גדולי הדור ההולך, הלא הם:  רבי יוחנן, רבי שמעון בן לקיש ורבי אלעזר.  ועם רבי חייא בר אבא ורבי אסי ארח לחברה וילך עמם למסעיהם למרחקים ויבא עד ארץ ערב.  ויקדמו שם פני חכם אחד, אשר היה תלמיד לרבי יהושע בן לוי, ושמו רבי מַלוך[242].  ואת רבי אבא בן רבי חייא בר אבא התרועע, ויהי לו לחבר[243], אף כי זקן היה ממנו הרבה לימים[244], ויתהלכו יחד[245] וישבו יחד[246], ואף אל רבי שמואל בן רבי יצחק החכם היה לו לרע דבק מאד[247], ויחשבו שניהם יחד לשני גדולי הדור הבא[248].  רבי שמואל בן רבי יצחק אשר עמד לפני רבי חייא בר אבא[249], נחשב בעיני עמו לאיש שכֻלו טהור[250].  ובטהר לבו המלא תום וענוה, היה שמח ומשמח לכל כלה ביום חופתה, ויהי יוצא לקראתה יָצֹא ורקד ושלשה ענפי הדס בידו, ככל אשר היה עושה רבי יהודה בן אלעי בימיו[251].  וירע הדבר בעיני חכמי דורו, באמרם, כי מֵקֵל הוא בדבר הזה בכבוד תורתו[252].  וגם בעיני רבי זירא לא טוב, ויהי מתחבא לבלתי ראות את כבוד רעהו נקלה לעיני העם[253].  אולם לפי דברי השמועה נראו ביום מותו נפלאות בשמים, אשר הגידו את תהלתו, ויקָרא בפי עמו "גומל חסדים"[254].  ורבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני נחשבו בעיני רבי זירא כגדולי הדור, אשר על דבריהם אין לעבור[255].  ויהי חוקר למקור שמועות רבי יהושע בן לוי מפי רבי יעקב בר אידי[256], אף נחבא אל בין הכלים, למען ראות את אחד ממעשי המצוה, אשר רבי שמואל בן נחמני עושה לתֻמו באין רואה[257].  וכמעט לא היה חכם זקן או צעיר לימים בארץ ישראל, אשר לא היה לרבי זירא דבר עמו, כי היו יושבי ארץ אבותינו בעיניו, כאנשים אשר התורה מדברת מתוך גרון כלם, כדברו:  "אפילו שיחתן של בני ארץ ישראל תורה"[258].  ובגלל הדבר הזה הִרבה צום, כי ישכיח ה' מלבו את תורת חכמי בבל, עד אם אספה רוחו אל תוכה את תורת חכמי ארץ ישראל בכל עצם טהרתה[259]  אף כי נצר כאישון עינו את תורת רבותיו שבגולה וכל דרכיהם יקרו בעיניו מאד[260], ויפרש בם הדברים אשר שאלו גדולי חכמי ארץ ישראל מבלי דעת לפתור אותם[261].  כי כל לבו היה אל טהרת ההלכה לצרף ולברר אותה ולחקור אל מולדתה, ויוצא מגבול משנתו את כל המשניות החיצונות אשר לא השיבו עליהן רבי חייא ורבי הושעיה את ידם[262].  ויתאונן על זקני הדור אשר ראו עוד את רבי יצחק בן אברימי, אשר על פיהו בקר רבנו הקדוש את משנתו[263], כי לא שקדו על פתחי ביתו להפגיע בו ולבחון באזניהם דברי כל משנה ומשנה כבחון את הזהב[264].  וישם גם הוא את לבו לבחון את דברי המשנה ואת סדורה, וימצא כי יש משנה, אשר לפי עצם ענינה לא יכירנה מקומה בפרק אשר בו נקבעה[265], ויש משנה, אשר פרי שני חכמים שונים בדעותיהם, היא[266].  ובהיות כל שמועה בעצם תֻמה ובדעת את מוצא מולדתה יקרה לו מאד, פקפק בשמועות רב ששת הנכבד מאד בעיניו[267].  וַיַטֵל ספק בשמות הגדולים אשר אמר החכם הזה דבר הלכה בשמם, מֵחָששו פן החליף את שמות בעלי השמועות איש ברעהו, אשר רק את קולם שמע ואת פניהם לא ראה, באשר איש עוֵר הוא[268].  ותפלא בעיניו דרך רבי אסי מורהו האומר שמועה בשם בן פדיה, ודרך רבי אבא בר זבדא האומר שמועה בשם רב, מבלי דעת שני החכמים האלה את בעלי השמועות ההן פנים אל פנים, כי אם זה לקח אותן מפי רבי יוחנן, וזה מפי רב אדא בר אהבה, אשר הם האזינו אותן מבעליהן, אשר רבותיהם היו[269].  ההלכה אשר שם את לבו לדעת את מקורה הראשון, חקר גם לזיקתה אל בעליה, השָמע השומע אותה, יוצאה מפורשת מפי בעליה, או רק ממוצא דבר מתוך דבר למד אותה[270].  ועל הרבותו לחקור על גבול כל שמועה, אם את הכלל כלו שמה לה לענין, או רק את אחד מפרטיו או את מקצת פרטיו[271], יש אשר קצרה רוח רבותיו האוהבים אותו, ויענוהו קשה על יראתו היתרה להשען על בינתו[272].  וכל דבר ספק אשר התברר לו, שקד לצפון אותו בלבבו לשנותו ולשלשו פעמים רבות מאד[273].  וככל אשר מצא רוחו נחת רק בַוַדָי, כן יקר לו השעור הקבוע בכל דבר הלכה, אשר עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע[274].  וישם גם את המדע למצרף בידו להבדיל בין דבר לדבר בהלכה[275], וקרוב הוא כי דרך רוחו היתה לבכר את קיום הדבר המקובל ובא, על פני החדוש הקרוב להוציא את הדעת הצלולה ממכון שבתה[276].  אולם בכל זאת לא היו שמועותיו רק גופי הלכות, אשר אין להטותן, כי השתוננו בידו ותמלאנה אור וחיים, עד כי בכל ענוָתו הרבה שמח עליהן ויאמר, כי בנות אור יומם הן[277].  ואמנם יִמצאו לו גם חדושי הלכות, לאמר, תולדות חדשות אשר הוציא מן הישנות[278].  ודומה הדבר, כי למבחר התלמוד נחשבה לו מערכת השמועות ומתכֻנתן אשה לרעותה[279].  ויַשכל מאד למצוא בטוב טעם ודעת מאד, מקור נאמן להלכות במקרא, כתוב ומפורש[280], על כן אהב את לקח רבי לוי, אשר השכיל לחשוף תעלומות כאלה מן המקרא ומדברי הסופרים הקדמונים[281].  ויפקוד על בני הנעורים להטות אזן אל מדרש המקרא אשר ידרוש החכם הזה, כי אין פרשה נדרשת מפיו, אשר לא תגלה חדשות ונצורות.[282]  והשמועות אשר שמעה אזנו והמעשים אשר ראה נעשים בארץ ישראל, היו לו לְקָו ולמשקלת, אשר על פיהם כלכל את דרכיו בדבר המצוה, למיום שמעו או ראותו אותם, ולא יוסיף עוד לעשות כמשפטו הראשון אשר הלך בו עד העת ההיא[283].  בדברים אשר עשה לנפשו, רבתה קוממיותו, ויש אשר נטה בהם מדעת חבריו[284], אולם להיות למופת לרבים במעשיו אשר יעשה לנפשו, לא היתה לפי רוחו[285].  ויהי המעט ממנו כי לא היה עם לבו להתיר דבר, אשר לא התירו גדולי הדור בפה מלא[286], ויבחר להחָשך עד כדי מצוא ידו, מן ההוראה כלה[287], כי גם בדבר פיו בעסקי חול לא אבה להחליט דבר, לבלתי הטות גבר מני ארחו אל הימין או אל השמאל.  ותהי מצות חכמי המוסר למלה בפיו "לַמֵד לשונך לאמר איני יודע"[288], ויָשָב את רגליו מעמוד בראש.  וכאשר ראה בראשית בואו לארץ ישראל, כי שמים חכמי העם את פניו בו להקימו למורה ולשופט[289], הרבה צום ותפלה, כי יאריך ה' את ימי רבי אלעזר מימיו, למען אשר לא תסוב במות חכם זה כל עבודת הצבור עליו[290].  ועל כן מהיות רוחו גזורה אל תוכה, בהיות מוסר רבי אלעזר האומר:  "לעולם הָוֵה קַבָל וקַיָם" נר לרגלו, היה מתחבא מדי בוא זקני דורו לרברבו.  אך למן היום אשר שמע רבי זירא מפי החכם הגדול ההוא "אין אדם עולה לגדולה, אלא אם כן מוחלין לו על כל עונותיו", לא חשך עוד נפשו ממבקשיו, ויסמיכוהו בכבוד גדול[291].  אך לחסיד הטהור הזה היה ערך אחד לכבוד זה אשר היה לו למעמסה, ולצומות הרבים אשר צם, כי יפדה ה' אותו מכל עונותיו ומֵעָנְשיהן[292], כי פחד אלהים היה לנגדו תמיד[293].  וכל מאמצי אוהביו הזקנים החכמים לבַדֵח אותו בדברי שחוק, שבו ריקם[294].  ותרב ענוָתו מאד מאד, עד כי לא עלה על לבו לקצוף אף על איש בער, אשר במשובתו הזיד להכותו מכה רבה[295].  ולעומת זה היה לו הנקל להתעצב אל לבו בראותו, כי חכם אחר איננו שומר את פיו מדבר דבר אשר יראה כעין קנטור קל, לרעהו החכם[296].  ויאהב לשבת במקום אשר יעברו החכמים, למען יוכל להדר את פניהם בקומו מפניהם[297].  אולם לא רק את כבוד החכמים גִדֵל, כי אם את כבוד כל אדם כקטן כגדול הוקיר, ויהי אומר "גדול הוא כבוד הרבים שהוא דוחה מצוה", אף כי מדברי תורה היא[298].  ויט חסד וידבר שלום גם לאנשים הפושעים, אשר כבדה חטאתם מאד, למען השב אותם מדרכו הרעה[299].  ויהי מתפלל בעדם אל ה' בלב תמים, כי ירחם עליהם וכי יהפוך להם לב חדש להשכיל ולהטיב[300], בהאמינו, כי לא ימנע ה' את טובו גם מן האנשים, אשר הֵרֵעו מעלליהם[301].  וכי כל איש, לב בשר לו ולא לב אבן, על כן לא ננעלה הדלת מפניו לשוב מחטאותיו[302].  ובעבור זה היתה לו תוכחת רֵעַ למצוה גדולה, אשר גם באטום עתה החוטא אזן משמוע אותה, אין להמנע ממנה, כי סופה להשמע[303].  ומדי הכלם אותו איש, יחמול על האיש אשר חטא והתאמץ לעבור על פניו, למען הֵרָאותו אליו, אולי ישלים אתו וסר עונו מעליו[304].  ובהיות יד הדעה הזאת עליו חזקה, כי גם באנשי רע נמצא דבר טוב, היה משפטו לבקש צד זכות במעשה האנשים הפוחזים, אשר מצאו בו רעיו רק חובה ואסור, ולדבר עליהם רכות במקום אשר גערו חבריו[305].  אך ככל אשר לא חשך מכבוד את כל איש כנקלה כנכבד, כן נִער הוא כפיו מכל כבוד, אשר אמרו אחרים לתת לו ויַערם בכל מיני תחבולה להחלץ ממנו ולתתו לאחר[306].  כל המעשה הטוב אשר עשה, נחשב בעיניו רק כדבר קטן[307], אשר אם יחדל איש ממנו ירשע, וגם בהגותו בתורה ישפיל את רוחו מאד מאד, וכמעט לא יערב את לבו להוציא דבר במקום, אשר עצרו במלים[308] החכמים הקדמונים, אשר נחשבו בעיניו כמלאכי אלהים[309].  אולם בכל היות הענוה הרוח אשר תחיה את פעלו, לא הכחיד גם את האמת תחת לשונו, וכל הדבר אשר יכָחד ממנו או אשר יפלא בעיניו ישאל בלא משא פנים, את החכמים, אשר חשב אותם לגדולים[310], אך בשפה רכה מאד, איככה יחליטו כזאת[311].  ותורת החסד היתה לו מקצוע גדול בתורת אלהי ישראל, וספרים שלמים נאספו אל כתבי הקדש, אשר לא להורות חקי אלהים באו, כי אם ללמד לבני אדם מה יקרו בעיניו חסדי איש לרעהו[312].  כל דרכיו ומעשיו אלה הנחילו לו שם ותהלה, כי חשבוהו לחסיד גדול מחסידי בבל[313].  ויקָרא עליו "איש אמונים מי ימצא:  זה רבי זערא"[314].  וככל אשר הוסיף הוא להצניע לכת, כן הוסיפו חכמי דורו לאהוב אותו ולכבדו מאד.  ביום הסמכו שרו רעיו תהלתו בחרוז אחד, המביע את ענוָתו הבורחת מפני כל כבוד ואת גדולתו המכרזת עליו.  ויזמרו לו לאמר:

לֹא כַחַל וְלֹא סְרָק וְלֹא פִרְכּוּס וְיַעֲלַת חן[315].

כי אמנם לא התהדר מאד בחכמתו ובצדקתו.  והמעט ממנו כי לא אבה לשית נוספות על ערכו, כי אם העלים את דרכיו ואת מעשיו כשמש המתכסה בעבים, ובכל זאת בקע כשחר אור פניו, וחבריו אהבוהו אהבת נפש.  ויהי היום ויָחל ויפול למשכב.  ויבא אליו רבי אבהו וידור נדר באהבתו אותו, לאמר, אם ירפא רבי  זירא מחליו, ועשיתי משתה ויום טוב, ויֵרָפא.

ויעש רבי אבהו משתה גדול לכל החכמים תופשי התורה[316].  ויכבד את רבי זירא בכל מיני כבוד לברך על הלחם ולזמן בברכת המזון.  ויערם רבי זירא להחלץ מן הכבוד הזה ולתתו לרבי אבהו[317], כי שנוא שנא רבי  זירא כל כבוד וכל מתנה, ומדי בא אליו מתנות מבית הנשיא, לא יקח אותן, אפס כי בהקראו להם למשתה, ילך לבלתי חבל את רוחם להתעלם מהם, תחת אשר אמרו להוקירו[318]. 

וישב רבי זירא בקסרי למן היום אשר יצאו גדולי טבריא לשבת שם עם רבי אבהו[319], וימצא את מחיתו במסחר הפשתים[320].  ובנים חכמים היו לו, הלא הם:  רבי זוטרא[321] ורבי אהבה[322], אשר הפיץ את תורת אביו[323] ואשר היה שונה משניות חיצונות[324].  ותהי גם תורתו כתורת אביו, תורת אל רחום וחנון, אשר יעדיף את ברכתו על חסידיו[325] ונחם על הרעה גם לִמְלֵאֵי עון[326], המלמדת לאדם, להכיר את הטוב גם מתוך הרע[327].  וישכל רבי אהבה להעיר את אזן עמו, כי רק לטובת בני איש לא חלק להם ה' מגבורתו, ככל אשר חלק להם מחכמתו, כי לוא מלא את ידם מכחו לעשות בשמו את כל אשר יחפוצו, כי עתה היתה יד איש באחיו לרע להם מאד:  "משל למלך שעשה סעודה לאורחים, משאכלו ושתו אמרו לו:  תן לנו חרבות ורמחים ונשחק בהם.  – נתן להם שבשי הדס והכו אלו את אלו ופצעו אלו את אלו.  אמר המלך:  ומה אם נתתי לכם שבשי הדס כך עשיתם, אלו נתתי לכם חרבות ורמחים על אחת כמה וכמה"[328].  ויהי שמו נאה לו מאד, כי אהבה שמו ואהבה וחן היו דבריו.  ורבי זירא אף כי היה איש רפה כח[329] ומרבה צום[330], האריך ימים[331] מכל חכמי הדור אשר התהלך עמם[332], ויפקוד לפני מותו איככה יתהלכו בימי אבלו[333] וימת בעיר טבריא[334].  וישא עליו אחד המקוננים קינה צחה מאד:

אֶרֶץ שִׁנְעָר הָרְתָה וְיָלָדָה     אֶרֶץ צְבִי גִדְלָה שַׁעֲשׁוּעֶיהָ

אוֹי-נָא לָהּ אָמְרָה רַקַת      כִּי אָבְדָה  כְלִי חֶמְדָּתָהּ[335]. 

גם רב ספרא איש חכם וחסיד אשר מוצאו מבבל[336] היה מידידי נפש רבי אבהו, אשר דבריו יקרו לו[337].  בן היה רב ספרא לאיש חכם[338] ובעל הון[339], ולאֶחיו[340] רב דימי[341] ורב יוחנן[342] היה שֵם בחכמים.  בבבל היה נכבד בעיני זקני חכמי הדור ויחָשב לחבר לרב נחמן[343], אשר היו דבריו עמו בהלכה[344].  ורבה בר נחמני אשר היה לראש לכל בני ישראל יושבי בבל תחת רב חסדא, חשבו גם הוא לחבר לו[345], ורב יוסף שת לב לדבריו[346].  אך יותר מאשר התהלך רב ספרא לפני החכמים האלה, אשר היו זקנים ממנו לימים, התהלך עם בני הנעורים, עם אביי ורבא, תלמידי רבה ורב יוסף.  ויכבד רב ספרא את רבא[347], אף רבא כבד אותו[348] וישמח על גדולתו[349]ו. ויהיו לו דברים גם עם אביי ויכבדהו[350] ויהיו שניהם מתוַכחים בדברי תורה[351].  ואביי שם בפיו דברי הלכה, לחקור אותם מפי חכמי ארץ ישראל בעלותו שמה[352].  ורב ספרא היה פותר דברי הלכה לחכמי בבל, פתרונים אשר ישרו בעיני זקניהם וראשיהם[353], כי בינתו היה חריפה, להבין בין דבר לדבר ולהעמיק ולהתחקות על כל שורש[354].  וימצא בבבל את מחיָתו במסחר, אשר שת בו את ידו עם איש אחד ושמו אֵסַר[355].  אף אביו הורישו הון[356] אך עיניו ולבו היו אל ארץ ישראל[357].  אשר עלה שמה, ויבא אל רבי אבהו לקסרי[358] ויט אליו לב חכמי המקום, ככל אשר נטה אליו לב חכמי בבל, כי שניהם הגדילו את ערך חכמתו[359],  ורבי אבהו שקד מאד על טובתו וידבר על לב פקידי קסרי, אשר רבים מהם נחשבו על קהל המינים, ויפטרו אותו מן המכס לשלש עשרה שנה[360].  ויהי נדון בדבר הלכה עם רבי אבהו ורבי יצחק נפחא וחבריהם, ודבריו נכונו מדבריהם[361].  וקרוב הוא כי בהיותו בארץ ישראל, הרבה לשבת לפני רבי אמי, ויהי לתלמיד לו, ויקח מפיו את תורת רבי יוחנן[362], במטבע הסגנון אשר טבע להם רבי אמי[363] ואף השמועות אשר שמע רב ספרא מאַחַד בני בית מדרש רבי אמי, היו שמורות בלבו ונכונות על שפתיו[364].  וגם מפי התנאים עלו בידו דברי תורה, כי שונה היה משנת רבי חייא[365] ואומר שמועה בשם רבי יהושע בן חנניה[366].  מרבית חכמתו היתה במשנה ובתלמוד, אולם בדעת המקרא נופל היה מרבי אבהו, כי לא היו הכתובים בידו כחצים ביד גבור, להשיב מלחמה למינים כמהו[367].    אף אל חֻקי הנֵכָר, במשפט אשר בין איש לרעהו, שם את לִבו להבדיל על פיהם בין לדין במשפט איש ישראך עם אחיו[368].  בהלכותיו יש אשר היה נוטה להקל, עד כי גערו בו חבריו[369].  וכל לבו היה אל מוסר הצדק, וישקוד מאד להעביר מקרב מעשה המצוה כל דבר, אשר היו בו מעין שמץ דבר גאוה לעושהו[370], כי נקי וצדיק היה ותמים בכל מעשיו.  ובקרוא הבאים אחריו במזמור המדבר על הצדק והתום את דברי המקרא, המונה בתוך המיַשְרים את ארחותם גם "דובר אמת בלבבו"[371], יאמרו "כגון רב ספרא[372].  כי גם בעסקי המסחר, אשר משפט כל איש, לבלתי דרוש בהם מֵרֵעֵהוּ, אף כי צדיק הוא, בלתי אם משמרת מוצא שפתים בלבד, חשב רב ספרא גם את מצפוני מחשבות לבו לדברי  פה.  ויהי היום ואיש בא לבקש דבר סחורה מידו במחיר, ולא ענה אותו רב ספרא, ויאמר הקונה בלבו, אין זאת כי אם קטן המחיר בעיניו, על כן לא יענה.  ויוסף הקונה עליו, ורב ספרא איננו דובר דבר, ויוסף הקונה עוד הרבה על מחירו, ולא שעה רב ספרא אל התוספות הגדולות אשר הוסיף ויתן לקונה את סחורתו במחיר, אשר אמר לתת בעדו בתחילה, באמרו ככה גמר בלבו בראשונה, ואם חשב לא יוכל לשוב ממחשבתו עוד, ורק מפני קריאת שמע אשר הגיע זמנה, לא יכול לענותו דבר עד כלותו לקרוא[373].  ויהי חרד מאד, להסיר מעל כל קנין אשר בא לידו במשפט, כל נדנוד דבר ערעור[374].  ואף בהליכותיו עם נכבדי בני עמו שם את לבו, לטהר את מעשיו מכל דבר שוא.  ויהי היום והוא עודנו בבבל, וילך הוא ורבא ממחוזא לעיר סיכרא, והנה החכם הנכבד מר זוטרא בן רב נחמן לקראתם.  ויאמר מר זוטרא בלבו, כי לקדם פניו באו, וישמח ויאמר:  מה לכם רבותי, כי טרחתם בגללי את כל הטרח הזה?  – ולא אבה רב ספרא לעשות שקר בנפש החכם הזה, ויאמר לו:  אנחנו לא ידענו, כי בא אדוני, ולוא ידענו כזאת, כי עתה טרחנו טרח גדול מזה.    וירע הדבר בעיני רבא, כי אמר אולי חִבֵל רב ספרא בדבר הזה את רוח מר זוטרא.  ויענהו רב ספרא:  לולא אמרתי לו כזאת, כי עתה היינו מתעתעים אותו ונוחלים ברכה וכבוד מיד איש על לא דבר[375] – .  ובהיות כבוד חבריו החכמים יקר בעיניו מאד, הכהו לבו בנטותו מאחרי דבריהם, אף במקום אשר הורהו לבו להורות ככה, ואף במקום אשר החמיר מחברו[376].  ותגל נפשו בראותו, כי הדרך אשר הוא הולך בה, טובה היא בעיני ה'[377].  את כל רוחו, האוהבת את השלום בכל בתי בני האדם ואת טֹהַר הלב בכל דבר תורה ומצוה, יצק בתחנוניו, אשר היה מתחנן יום יום אחרי תפלתו, לאמר:

יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ שֶתָּשִׂים שָׁלוֹם בְּפַמִּלְיָא שֶׁל מַעֲלָה וּבְפַמִּלְיָא שֶׁל מַטָּה וּבֵין הַתַּלְמִידִים הָעוֹסְקִים בְּתוֹרָתֶךָ,

בֵּין עוֹסְקִין לִשְמָה בֵּין עוֹסְקִין שֶׁלֹּא לִשְמָהּ;  וְכָל העוסקים שֶלֹא לִשְמָהּ יְהִי רָצוֹן שֶיְּהוּ עוֹסְקִין לִשְׁמָהּ[378].

ולפי דברי זכרונותינו היה ה' עמו, ובקנינו לא נגעה הרעה, אשר נגעה בקנין אחרים[379]. 

מדברי ימי חייו לא ידענו בלתי אם, כי בימים אשר כבר יצא לו שם בבבל לא נשא עוד אשה[380] וכי היה הלוך הולך ושב מבבל לארץ ישראל, ומארץ ישראל לבבל[381].  ובכן מלבד אשר יחשב על עלותו מבבל אשר בה נולד, לארץ ישראל, על החכמים העולים, אשר החלו לרבות מימי רבי נתן ורבי חייא, כן יחשב על שובו לפעמים בבלה, להפיץ שם את תורת חכמי ארץ ישראל, על "רבותינו היורדין", אשר עולא היה ראשון להם.

עוד חכם אחד, ושמו רבי אבא, עלה מבבל לארץ ישראל אחרי רבי זירא[382]  הנכבד בעיניו מאד[383], ואשר כמהו היה תלמיד לרב יהודה בן רב יחזקאל, אשר ממנו הרבה ללמוד את דברי הלכות שמואל[384].  ומרב הונא, אשר לפניו ישב בשורה הראשונה[385] , קבל רבי אבא את שמועות רב[386].  וייקרו בעיניו דברי רב הונא מאד, וישמח בהִמָצֵא לו "פתחון פה" לדון לפניו בדבר הלכה[387] ויצמא לדבריו גם אחרי אשר הרחיק נדוד מבבל, וידרשם מפי חבריו אשר נותרו שם[388].  גם מפי רב חייא בר אשי הרבה רבי אבא לקחת את תורת רב[389].  וקרוב הוא כי גם מפי רב ירמיה בר אבא אשר בא לפניו[390], אמר שמועות רב ושמואל הנפלגים לדעותיהם[391].  ויהי שואל תורה גם מפי רב נחמן[392], אומר שמועה בשם רב חסדא[393] ושולח דברו לרב יוסף[394] בר חמא הזקן מאד, למחוזא[395].  אך גם נפשו נכספה לארץ ישראל ולחכמיה כנפש רבי זירא, וכמהו[396] דבק בעולא, חכם ארץ ישראל, אשר בא לבבל ויהי מהלך אחריו בדרך[397] ושואל מפיו תורה[398] מבלי שים על לב, אם הקשה לפעמים את דברו אליו[399].  ויכן את דרכו לארץ ישראל וַיִּתְאַו אל היום, אשר יעלה אליה ואשר יזכה לשום לפני חכמיה "דבר המתקבל"[400].  אולם גם הוא העלים את דבר צאתו מבבל מרב יהודה רבו, החושב דבר זה לעון[401], ככל אשר העלים רבי זירא[402].  ויעזוב רבי אבא את מקומו ואת כבודו בבבל, אשר היה שם לדַיָּן אשר דבריו נשמעים[403].  ויקם ויעל אל הארץ, אשר היו עיניו ולבו אליה, ולא שמו אליו חכמי המקום לב בראשונה[404].  אך מעט מעט נתנו לו מהלכים בן זקני גדולי הדור.  ויבוא רבי אבא לפני  רבי אלעזר, וישם לפניו דבר, אשר למד מפי רב יהודה, ורבי אלעזר הקרייב את דברו לפני רבי יוחנן[405], ויזכה עוד לעמוד לפני זקן חכמי הדור ההוא ולאמר דבראם בשמו[406], ודברי אגדה נעימים מאד בשם רבי שמעון בן לקיש[407].  ויתוַדע אל רבי אסי ויאמר שמועה משמו[408] ויָאֶר את עיני דַיָן מומחה וזקן כרבי אמי, להשכיל להֵחָלֵץ ממבוכה, בדבר משפט מסוכסך[409].  ויגדל שֵׁם רבי אבא הבבלי הזה בארץ אבותינו, ויקראו לו וליושבים לפניו "רבותינו שבארץ ישראל"[410].  מלבד כבוד חכמתו היה גם איש רואה בטוב, כי בעל הון היה וישלח ידו במסחר המשי בארץ ישראל[411].  ושדה היתה לו שם אשר לא ירד אליה, אחרי הִוָדע לו, כי עיני איש אחר היו בה לקנותה, בטרם קנה הוא אותה[412].  מדברי משפחתו ידענו, כי חותן חכם היה לו ושמו אגרא, איש שונה משנתו העתיקה ומפרשה[413], אשר התהלך עם רבי אבא חתנו, כהתהלך תלמיד עם רבו[414]. 

מלבד רב ספרא ורבי אבא העולים מבבל, האוהבים ומכבדים לרבי זירא, אשר עלה גם הוא משם, קנה לו רבי זירא חבר יליד ארץ ישראל, הלא הוא רבי יונה, אשר שניהם יחדו ישבו לפני רבי יוחנן וימָנו את תלמידיו.[415]

ורבי יהודה בן רבי סימון[416] ימָנה גם הוא עם חכמי הדור הזה.  הן אמנם כי הוגה היה במשנת נזיקין אשר לבית קרנא[417], במקצוע ההלכות ההן, אשר לאגדה אין בהן כמעט מקום, ובכל זאת היה רוב עסקו באגדה.  והמקרא היה נגול לפניו כספר, עד כי נקרבו יחד לפני עיניו פרשיות רחוקות אשה מרעותה, ותתיַצבנה כמערכות מקבילות בסדרי מליצותיהן ומתאימות במספר דלתותיהן[418].  ומדעתו הגדולה את המקרא, נאצלה עליו רוח דעת להתבונן במלה העברית לכל עברי פניה[419].  ושני אלה, המקרא והלשון, היו לכלי חפץ בידו, לחַוֹת את הדעות הנשגבות, אשר נשא על ה' ועל עולמו אשר ברא, על ישראל ועל כל הנלוים אליו.  מה נאוו ומה נעלו אמרותיו על רוממות ה' ועל מתכנתו אל הנפש החיה ואל היקום הדומם:  "עבודה זרה נראֵת קרובה ואינה אלא רחוקה...  ממקומו לא ימיש אף יצעק אליו ולא יענה...  אבל הקדוש ברוך הוא נראה רחוק ואין קרוב ממנו...  שנאמר:  וחנה מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע – והאזין הקדוש ברוך הוא את תפלתה"[420].  וכאשר קרוב אלהים אשר בשמים ממעל, ליראיו אשר על הארץ מתחת, ככה קרובות הן מחשבותיו אל מפעלותיו, אשר כל עצבון ידים וכל יגיע כפים לא יבאו ביניהם, כי מעשהו לא יְאַחֵר לדברו אף רגע:  "בלא עמל ובלא יגיעה ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא:  בדבר ה' וכבר – שמים נעשו"[421].  וכל עצמת האדם מנפש עד בשר פעל ה' כֻלה, ומשלו לא העלה בידו ביום הולדו מאומה[422].

כי מיד ה' לבדו לו כל הכבוד אשר כבדו, בבכרו אותו על פני החי אשר על פני כל האדמה, בתתו לו רק את היתרון האחד, הלא הוא המדע האוצל מהודו על כל חושיו ועל כל תפקידיו, לרומם את ערכם למעלה למעלה על חושי כל יתר החיים ועל תפקידיהם, אשר נִתנו גם להם כמהו.  אך טפש לב מרבית בני איש מהכיר את תפארתם ומדעת לשמור אותם בטהרתם[423].  כאשר העיר למוסר את אזן כל בני האדם באשר הם, השוכחים את כובד נפשם, הוכיח לבני עמו כאחד הנביאים הקדמונים תוכחת קשה מאד על הַעֲוֹתָם גם הם את דרכיהם, ויחשוב את הרעה הבאה עליהם כאש מצרף ומטהר אותם מן הסיגים אשר עלו בם[424].  וילמד את קהל עמו לדעת, כי לא מידו לו עֻזו וכבודו, כי שניהם שאולים לו מיד ה' כל עוד אשר בדרכיו הם הולכים, ובסורם מהן, נשבר מטה עֻזם, גלה כבודם[425].  אולם ככל אשר המריץ את דברו כמשפט הנביאים מעולם, להגיד לבן אדם פשעו ולבית יעקב חטאתו, כן נשאתו רוח מרוחם, לחזות בישראל את חזות הכל במחזה שדי, וכן נשא את נפשו כמוהם להטות את לב כל גויי הארץ ליראה את ה' אלהי ישראל.  לעומת משפטו אשר חרץ על בני ישראל, אשר יסורו מדרכי התורה, כי כבוד ה' נעלה מעליהם[426], נשא דעו על בחירי העם הזה וחסידיו המחזיקים בכל לב בתורת אלהיהם, כי גבוהים מעל גבוה המה.  ויקרא:  "אין כאל!  ומי כאל?  ישורון!"[427].  העם הזה, מאהבת ה' אותו, לא יקרא בפי אלהיו, למן היום אשר החלו לסור אל משמעתו, רק על שם מולדתו, כי אם "עַמִי", כקרוא אב את ילידו היוצא מחלציו[428]:  בני.  – בטעמו זה וברוחו זאת כלכל רבי יהודה בן רבי סימון את דברי כל המוצאות את ישראל ברחמים גדולים.  המקדש היה לו אות ברית שלום ואהבת עולם בין ה' ובין בני ישראל[429].  ויהמה לב בן רבי סימון, מדי הגותו במסבות אשר התהפכו על בית יעקב למשכו "בחבלי אדם בעבותות אהבה" אל כור הברזל, אל מצרים לעשותו שם לגוי[430].  ויבקש וימצא רמז וזכרון, גם במצוה אשר צוה ה' לעשותה לדורות עולם, לדברי הימים הקדמונים, וכעין כפורים לעונות ראשונים[431].  ואת מתכנת משה בתפלתו אל ה' ובתוכחתו אל ישראל, תִּכֵּן בטוב טעם ודעת, בהבחינו עד כמה נשא במאזנים יחד אהבתו העזה לעמו עם תלונתו הקשה על משוגתם בד בבד[432].  אך את גבול אהבת עמו הרחיב רבי יהודה בן רבי סימון, די הכיל את כל תמים וישר באדם הנכספים אל ה', אף כי בני עם אחר הם, באהבתו מאד את הגרים הנלוים על ה' לעבדו[433].  וידבר טובות על גרי הדורות, כי נשאו לבם אל ה'[434].  ובהיות כל שמחת גילו לקרב את הרחוקים, גם בישראל גם בעמים, אל ה', שִוָה את משה איש האלהים לאיש, אשר לרגלו החלה הברכה הזאת לבא.  ויקרא את הקריאה הגדולה על ראשיתו ועל אחריתו, לאמר:  "ברוך אתה בבואך!  זה משה, בביאתו לעולם קרב רחוקים, זו בתיה בת פרעה;  וברוך אתה בצאתך זה משה ביציאתו מן העולם, קרב רחוקים זה ראובן"[435]. 

לרבי יהודה זה היה בן ושמו רבי ברכיהו[436].

ומלבד החכמים האלה, אשר יצא להם שם בישראל, נקראו בדור ההוא שני חכמים דלים וצנועים ושפלי רוח, הלא הם רבי חנינא ורבי אושעיא מבני הכהנים[437], שניהם היו רצענים.  מחסורם אכף עליהם לעשות נעלים גם לנשי הזמה, אך הם בטהרתם לא נשאו מעודם עין להביט אל פניהן[438].  על טהרת  לבם ותם דרכיהם נקראו בפי אנשי המקום:  רבותינו הקדושים בארץ ישראל.  וישבעו יודעיהם בשמם[439], כהשבע איש בדבר קדש.  דבריהם בהלכה מעט מזער הם[440], אך לעומת זה הרבו להגות בסתרי תורה[441].  והשמועה מספרת, כי מדי הגותם בחקר אלוה, נבראו ברוח פיהם מעדנים להשביע אותם[442], בעיני רבי יוחנן יקרו מאד, וישתקד בכל עוז להסמיך אותם, אך לא עמדה לו השעה להשלים את חפצו, ותדאב נפשו.  ויאמרו לו:  אל נא ידוה לבך, רבנו, כי מצאצאי עלי הכהן אנחנו, אשר נחרץ עליו לאמר:  לא יהיה זקן בביתך כל הימים[443].

אלה היו חכמי הדור בארץ ישראל בפרק ההוא, אשר החלה הקסרות הרומית המושלת בארצנו, לֵהַפך לממלכה קתולית ולמרר את חיי אבותינו שבעתַים מבראשונה.  בעת ההיא אשר צמקו שדי אמם הורתם, היתה להם מניקתם הבבלית לאֵם אשר הבריאתם מחלבה ודשנה ותגדל לישראל בנים חכמים, אשר העלו את חכמת התורה בעת ההיא כמעט אל מרום קצה, כאשר יבֹאַר בפרקים הבאים.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] "בשני דר' אמי הוה כחישא ארעא" (ב"מ ק"ה:)

[2] "ר' חלבו ור' עוירא ורי"ב איקלעו וכו' לשנה איקלע ר' אלעזר וא' ארץ פרי למלחה וגו' – תהל' ק"ז, ל"ד – " (כתוב' קי"ב.).

[3] ירש' כלאים ט', ג'.

[4] "בימי דרש"ב נחמני הוה כפנא ומותנא" (תעני' ח':).

[5] ע"ש דברי רשב"נ שהביאונו (171 הערה 2).

[6] "בשני דר"י נשיאה הוה צערא בעלמא גזר י"ג תעניות ולא איעני, סבר למגזר טפי.  א"ל ר' אמי:  אין מטריחין על הצבור יותר מדאי.  א"ר אבא ברי'  דרחב"א - - הכי ארחב"א אריו"ח:  לא שנו אלא לגשמים אבל לשאר מיני פורעניות מתענין והולכין עד שיענו מן השמים.  תנ"ה:  כשאמרו וכו'" (תעני' י"ד.).  מהוראת ר' אמי לנשיא למדנו שלשה דברים, האחת, כי היה דבר זה בימי רי"נ השני, אשר ר' אפי היה איש סודו, ולא בימי רי"נ הראשון, אשר ר"א הי' תלמיד תלמידו.  והשנית כי דבר זה היה אחרי מות ר"ל ור' אלעזר, כי אלו היה א' מהם חי, כי עתה לא הורה ר' אמי בפניהם לנשיא בדבר הנוגע לכל הצבור.  – ומהזכרת מאמר ריו"ח בפי ר' אבא ברי'  דרחב"א "ל"ש אלא לגשמים אבל לשאר מיני פורעניות וכו'" למדנו את השלישית, כי לא מכת מדינה היא "צערא" זה, כי אם גזרות קשות, וע"כ יש להבדילה מגזרת תענית אחרת, שגזר רי"נ ביבמי ר' אמי, שהיא לא נגזרה אלא על הגשמים "רי'נ גזר תעניתא וירדו גשמים וכו' סבר לאשלומינהו א"ל רב אמי וכו'" (כ"ה:).

[7] ע' שופט' י"ח, כ"ט.

[8] Paneas  פנייס (ב"ר כ"ג), ורשום בצדו "נ"א פמייס", וכן הוא בירושלמי (ירש' תרומ' ח', ד'), כי הרבה פעמים היו אבותינו נותנים מ' תחת נ'  בשמות היונים של המקומות, כגון "גרממיא" (מגל' ו' .) תחת גרמניא, "אספמיא" (יבמ' קט"ו:) תחת אספניא.

[9] "שלח כתבין בתר רבנין תיהוון גביי במפקי שבתא מיד וכו' אתו אגינטרס וכו' טען יתהון ואעיל יתהון" (ירש' תרומ' שם).  והנה קשה הדבר להחזיק, כי אגינטרס משרת המרחץ בפטח, כי יביאם בדרך נס מעין קפיצת מהלך חמש פרסאות ברגע אחד, וכי בטחונו זה נתקיים לו, על כן מסתברת לנו יותר גירסת המדרש "דיהון כברבניי קיימין קודמיי בצפרא דחר בשבא" (ב"ר ס"נ).

[10] תחת "שבעא יומין ושבעא לילון" (ירש' שם), כתוב במדרש "תלתא יומין (ב"ר שם).

[11] Dalmatien.

[12] שם טפל (ע' גטין פ"ה).

[13] דיוקלטינוס נקרא בפי יודעיו מנעוריו Aper, שהוא Eber בלשון אשכנז, שפירושו "חזיר מיער", ועל כן נקרא בפי עמנו על שמו זה דילקוט חזירא" (ירש' תרומ' שם), לא משנאה, כי אם מאשגרת לשון.  ושמו זה נתערב להם בזכרון היותן רועה, ויקראו לו, "רעי חזירין" (ב"ר שם), ואולי מצטרף שמו זה בפרטו לשם שכנו לרומי בכללה:  חזיר.  – (ע' פסח' קי"ח:).  וממאמר "לדיקלטיינוס רעו חזירן אקילינן" (שם) "דיקלוט חזירא בזינן" (ירש' שם) מוכה, כי אנשים מישראל נהגו בו קלות בנעוריו, ע"כ התעלל בם.

[14] שם ושם.

[15] "דיוקלטיאנוס אעיק לבי פנייס אמרין לי' אנן אזלון וכו" (ירש' שביעית ט', ב')

[16] "כד סליק דוקליטיינוס מלכא להכא חמון לרח"ב אבא מיפסע על קברי דצור בגין מיחטיני" (ירש' ברכ' ג', א').  ומלת "להכא" נראה להורות על טבריא וסביבותיה, אשר שם היה מושב החכמים בדורות ההם.

[17] "כד סליק דיקליטינוס מלכא להכא גזר ואמר כל אומיא ינסכון בר מן יודאי" (שם ע"ז ה', ד').  ומנהג זה לנסוך נסך לקסרים, הוא שארית מימי קיוס ונירון, שעשו עצמם לאלהות, ודיוקלטינוס מחששו לאסורי ישראל, פטר אותם מכבוד זה.

[18] " - - ואשכח כתיב תמן:  אנא דיוקליטיאנוס מלכא שכנית אהן ירידה דצר לגדי' דארקליס אחי חמניא יומין" (איד').  וארקליס זה, הוא מכסימיאנוס רעהו, אשר נתן בידו את ממשלת ארצות המערב ויקרא את שמו "הרקלוס".  ושררה זו, שהיא קסרות גמורה, נזכרה מפי קדמונינו בשם "אנטיקסר" (ב"ר פ"ה) או קסר ופלגא קסר" (סנהד' צ"ח:)

[19] " - - ימא דחמץ דיקליטינוס הקוה נהרות ועשאו (ירש' כלאים ט', ג')

[20] כן עולה מדבריהם "הדא דתימא בראשונה שלא הי' הפשתן מצוי בכ"ט, אבל עכשו שהפשתן מצוי בכל מקום" (ירש' כלאים ט', ה', ע"ש).

[21] ע' מאמר רש"ב נחמני בסמוך

[22] ירש' ע"ז ד', י', שם שביעית ה', ט'.  והמקרא תהל' קכ"ט, ח'. תלונה מכאבת לב ממין זה מצאנו במדרש.  "מה יונה זו מכפרת על האומות כך ישראל מכפרים על האומות שכל אותן ע' פרים שמקריבין בחג [הן] כנגד ע' אומות שלא יִצְדֶה העולם מהם הדא הוה דכתיב:  תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה – תהל' ק"ט, ד' –" (שה"ש רבה א', ט"ו).  ומלבד גלגליות, שהן מס לגלגלת, לאמר לכל נפש, והארנונה שהיא מס Ancona  הרומית, המורם מזרע הארץ שנה שנה, הכיר החכם גרץ בשם "פיסין" את Fiscus judaicus, שהוא מס גלגלת יתרה, שהטיל אספסינוס על בני ישראל במקום מחצית השקל – ע' ח"ו 2 הערה 1 – ובשם זימיות מס, שנקרא בלשון יון Zimia  (מאנאטשריפט, פראנקעל משנת 1852 צד 194 הערה 3)

[23] פסח' קי"ח:

[24] יבמ' מ"ה.

[25] קדמ' 5,5 XII.

[26] ח"ו 88 הערה 10.

[27] ח"ו 1717 הערה 6. וע' שם 88 הערה 8.

[28] תוספ'  דמאי ה', כ"ד.  ע"ש.  וטבל הוא תבואה, שלא הורמו עוד מתנותיה, וחיֶבת בתרומה ומעשר.

[29] "להדא קיריה דשמרָיִן (ירש' ע"ז ה', ד'), והיא היא "בי  כותאי" (חולין ו'.), כי כן נאמר על הכותים "והותב המו בקריה די שמרין (עזרא ד', י'), וע"כ יש לנו לבכר את גירסת הירושלמי לפני גירסת המדרש:  "שהלך לעיר אחרת בדרום" (דבר' רב' ב'), שחזקתם לא הי' כלל בדרום, או היתה שם ישיבתם קלושה ומועטת.

[30] תחת "אשכחי' ההוא סבא' (חולין שם) נאמר בירושלמי "אתא ספרא לגבי (ירש' ע"ו שם), וסתם סופרים נקראו זקנים, ע"ש חכמתם.

[31] ובמדרש נתפרש "ונכנס לביהכ"נ ושאל לסופר" (דבר' רב' שם).

[32] כמעט קול גערה שומעים אנחנו בדברי "ספרא" או "סבא" לרשב"א, כי "א"ל:  ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה – משלי כ"ג, ב' – " (חולין שם).  ולפי דברי הירושלמי והמדרש חזקו עוד דבריו יותר.

[33] "כבר נתקלקלו הכותים" (ירוש' ע"ז שם), והוא הוא סגנון מעשה רשב"נ בעצם ימי הדור ההוא:  "וכשחזר רשב"נ ביניהון, ראה שנתקלקלו" (תוספ' דמאי ה', כ"ד).  ומלשון זו נשמע, כי לפני זה בימי רבן גמליאל היו "מתוקנים" יותר במעשה המצות (ע' שם, ולעיל הערה 3).  וגם ממליצת המדרש הצריכה תקון עולה כן, שם נאמר:  "א"ל – הסופר לרש"ב אלעזר – העיר הזאת של כותים היא ואין עושין את היין בטהרה, כשם שהיו אבותי (?) עושין אותו" (דבר' רב' שם).  ומה ענין "אבותי", כלומר אבותיו של הסופר הישראלי לענין זה ולכותים בכללם?  ועל כרחנו אין "אבותי", אלא תחלת התבה, וסופה היא "הם", ויש לקרוא "אבותיהם" וכונת מאמר הסופר, כי בראשונה בימי אבותיהם היו הכותים נאמנים על טהרת היין, אבל עכשיו אין עושין "כשם שהיו אבותיהם עושין אותו, כי נתקלקלו".  כמליצת תוספתא וירושלמי.

[34] חולין ה'.

[35] "ר"מ אומר שור של וכו' " (ב"ק ל"ה:) "אר'א קנס הוא, שקנס ר"מ בממונם שלא יטמעו בהם" (שם).

[36] ח"ו 248 הערה 3.

[37] הגמרה שואלת "אי לשחיטה ויין נסך מהתם גזרו בהו רבנן?" (חולין ו). = "מהתם גזרו: ר"מ על היין ור"נ אחריו על השחיטה (רש"י).  ומשיבה הגמרה:  "אינהו גזרו ולא קבלו מינייהו" (גמ' שם).

[38] ע"כ אמר ר' אבהו ל"כותיא דקסרין":  "אבותיכם לא קלקלו מעשיהם (ירש' ע"ז שם).

[39] כדבר "כותיא דקסרין" שהודה להם ר' אבהו "אבותיכם היו מסתפקין בשלנו" (שם).

[40] חולין ה':

[41] "כד סלק דיקלטיינוס מלכא להבא וגזר ואמר כל אומייא ינסכון בר מן יודאי ונסכון כותיא" (ירש' ע"ז שם).

[42] לפי חשבוננו מת ריו"ח סמוך לשנת 4050 וחנָיַת דיוקלטיאנוס בא"י, ומעל הכותים הבאה עמה כאחד, הלא היו בשנת 4014.  ולוא היתה גזרת אסור היין בשנה ההיא, כי עתה פנה ר' אבהו אל ריו"ח גדול הדור.  ואם בכל זאת אנחנו רואים כי פנה אל רח'ב אבא ור' אמי ור' אסי, אמור מעתה, כי ריו"ח רבם לא חי עוד בעת ההיא.  וזה לא היה בלתי אם בשנת 4050 או סמוך לה, ע"כ פנה אל תלמידיו שהם היו אז גדולי הדור, ומתקבל הוא כי הי'  דבר זה תכף אחרי מות ריו"ח, בטרם נתמנה עוד ר' אמי  בראש, ע"כ פנה גם לרחב"א גם לר' אסי.

[43] לדעתנו יש לנקד שם זה "אַבְהו" כתבנית "אַחְיו" (ש"ב ו', ג') "מַלְכְּיוֹ" (ביצ' כ"ח:), "ר' אבהו אסר את יינם מפי ר' חייא ור' אמי ור' אסי" (ירש' שם).

[44] ונסכון כותיא ונאסר יינן" (שם).

[45] כך הוא עולה ממליצת "ולא זזו משם עד שעשאום כגוים גמורים" (חולין שם), כי פרט אסור היין וכלל עשייתם כגוים גמורים, סבוכים היו זה בזה.

[46] לכל היודע את עלילות העם הקטן הזה מן היום, אשר הסתפח על בית יעקב:  לכל אשר יבין, כי בשביל זלזול מצוה אחת לא יעשו רבותינו לגוים גמורים, כת אנשים, אשר בכל רעתם, חשבו אותם כמה וכמה מגדולי התנאים והאמוראים לגרי אמת, יתברר לו, כי על כרחנו רק בשביל דבר שהעושה אותו עוקר את כל התורה כלה, ושכל הכותים למקציהם ועד קציהם קלקלו בו, עשו אותו לגוים גמורים.  ודבר זה לא יוכל להיות חשש יין נסך בעיר אחת או אפלו בכמה ערים, כ"א אסור ע"ו, שעברו עליו כל הכותים לא מיראת סכנה, כי אם ביד רמה וזה אינו אלא נסוך היין לשם אלהותו של קסר רומי, אשר אלו לא רצו להתכחש לישראל, כי עתה נפטרו מאליהם מנסוך זה, שפטר ממנו הקסר את כל אשר בשם ישראל יכונה.  אולם מיראת בני ישראל את חמת המושל, לא גלו לעם את עצם טעם אסורם, בלתי אם לצנועים,  וע"כ נתפרשו גם טעמים אחרים במליצת "אית דבעי מימי" [נ"פ] (ירש' שם), לבד מטעם "שהיו עולין בהר המלך וכו'" (שם).  והמתקבל והמתברר והמוכרע מכלם, הוא מעשה הנסוך (וע' הערה 6).

[47] ע' ח"ח 92 הערה 5.

[48] ע' 82.

[49] ע' ראשיתה ח"ב 135.

[50] מלבד השתדלותו אצל ר' אמי וחבריו להבדילם, מתבאר דבר זה משיחת "כותיא דקסרי" עמו (ירש' ע"ו שם), ומהתעסקו עם קנסו של ר"מ (ע' 137 הערה 1) ומתשובתו הנמרצה לשואליו "הלואי היינו יכולין לומר גם מימיהן" (ירש' שם).

[51] כאשר התבארנה הליכותיו לקמן.

[52] ילקוט נביאים ר' תקל"ג.

[53] ברכ' ל"ד.

[54] "גדול יום הגשמים מתחית המתים דאלו תחה"מ לצדיקים ואלו גשמים בין לצדיקים ובין לרשעים" (תעני' ז').

[55] "ר' אבהו בשם ריו"ח:  סתם יינו של גוי אסור ואינו מטמא" (ירש' ע"ו ב', ג').

[56] "לעולם יהא אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפין שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה והכשירם הכתוב לגבי המזבח" (ב"ק צ"ג).

[57] חולין פ"ט.

[58] קדושין ע'. ויש להתבונן, כי הכרובים נחשבו לו לכלילי הנקיון והתום לצלמי ילדים:  "מאי כרוב?  כרביא' (חגיגה י"ג) " = פני תינוק" (רש"י).

[59] ב"ס פ"ד.

[60] "על לבי בני וכו' (ברכ' ס').

[61] כתוב' ס"ב.  ואולי חבבה עליו גבורתו את בעלי הגבורה והקומה:  "שהקב"ה משתבח בבעלי קומה" (בכורות מ"ח:).

[62] "הוה עסיק באלין לסופיא" (ירש' ב"מ ד', ט'), כלומר:  רדידים (ע' יונתן ישע' ג' כ"ג).

[63]"יתיב אתכתקא דשינא" (שבת קי"ט.).-

[64] "עבדין ליה באפוקי שבתא עגלא לתלתא" (:).

[65] "הוה מסתמך על תרין גותיין" (ירש' ביצ' א', ו').  ופי' מלת "גותיין" הוא Gothen , שבט משבטי הגרמנים הקדמונים רמי קומה ורבי אונים.

[66] שם שבת ו  א.

[67] כתוב י"ז.  סנהד' י"ד.  ותרגום החרוז הארמי הזה ללשוננו, כן הוא:  גדול בעמו, מנהיג את אומתו, נר המאור, ברוך בואך לשלום.

[68] "משתבח ליה ר"א למיני ברב ספרא דאדם גדול הוא שבקו ליה מכסא דתליסר שנין" (ע"ז ד'.).

[69] "הוה מלוה רחביא לר"א אושפיזא משום יקרא רבי קיסרי (סופ' מ'.)  "בשלמא ר"א משום יקרא דב"ק" (יומא ע"ג).

[70] ירש' שבת שם.

[71] "אבהו דיגלותי איתמני שמעון דמעפריא לא אתמני" (שם בכורים ג', ד'), ע"ש כל המאמר, ומלת "דיגלותי" ומלת "דמעפריא" נעלמו ממני.

[72] "כלי מלאכת נשים ועניים, כגון פלכים מחטין וצינורות" (רש"י ד'ה "סדקית" סופה מ'.).

[73] גמ' שם.

[74] "כריב"ל סבירא לי' וכי מיקלע לאתרי' דריו"ח לא הוה מטלטל שרגא [בשבתא] משום כבודו דריו"ח" (יבמ' י"ד) "כך הוה אזל לדרומה הוה עבוד כר' חנינא וכך הוה נחת לטבריה הוה עבר כריו"ח דלא מפלג על בר נש באתרי'" (ירש' ברכ' ח', א').

[75] זהו פתרון מליצת "מאי נפקא לך מניה?  מני ומני' יתקלס עלאה" (סוטה שם), ושם תורגמנו הוא "בר ישיטא בן ר' חיננה" (ירש' מגל' ד', י').  וע"ש על מנהגו בהרצאתו את דברי ר' אבהו.

[76] "מנין לרב שלא ישב ע"ג מטה וישנה לתלמידיו ע"ג קרקע שנא' וכו'" (מגל' כ"א.) = "אלא או שניהם ע"ג המטה או שניהם ע"ג קרקע" (רש"י).

[77] ירש' מ"ק ג', ז'.

[78] "מריש הוה אמינא ענותנא אנא כיון דחזינא לר"א דמן עכו וכו' אמינא לאו ענותנא אנא (סוט' מ'.)

[79] שם וערש"י.

[80] "תני – – קמי' דריו"ח" (שבת ק"ו. ע"ז כ"ו.).

[81] "שאל לריו"ח (ירש' ברכ' ב', א').

[82] "אר"א אריו"ח" (מגל' ט': ועוד ועוד).

[83] "א"ל:  אבהו בני!"

[84] "שנה לי ריו"ח" (גטין מ"ד:).

[85] "א"ל – ריו"ח פוק תני לברא חו"מ אינה משנה" (שבת שם) "א"ל – ריו"ח אני שונה וכו' ואת אמרת וכו' סמי מכאן וכו' (ע"ו שם).

[86] ביצה י"ג.  חולין קכ"ב:

[87] "שאלות לר' אלעזר" (ירש' ברכ' ב', ו').

[88] שבת קמ"א.

[89] קדושין פ"א.  נדרים נ"ג.  ס"ב.

[90] ע' על אודותיו ח"ו 58.

[91] "ר' אבהו בשם רי"ב חנינא" (ירש' שבת ז', א';  י', ו' [ב"פ]) "לדידי מפרשא לי מיני' דרי"ב חנינא" (שבת צ"ד:).

[92] "ר' אבהו בשם רי"ב חנינא" (ירש' תרומ' ט', ב') ועוד הרבה.  – אך מי מכל החכמים האלה היו רבו המובהק, לא זכינו לברר, כי לגבי ריו"ח מצאנו "ר' אבהו בר' יהושע בן לוי סבירא לי'" ולא כריו"ח (יבמ' י"ד.).  ועל רי"ב חנינא מצאנו:  מנדף בה ר' אבהו (שבת ס"ב:  ועוד – וגם פירוש רב שרירא למלת "מנדף" (ערוך ע' "נדף") אינו מעלה ולא מוריד הרבה לעניננו – ומשאר חכמי הדור מעט הן השמועות השגורות בפי ר'א.

[93] "טוב אשר תאחז בזה:  זה מקרא;  וגם מזה אל תנח ידך:  זה משנה;  כי י"א יצא את כלם:  כגון ר' אבהו דקסרין" (קהל' רב' ז', י"ח).

[94] "מסתמך  ואזל ר"א אכתפי' דר' נחום שמעי' מנקיט ואזל הילכתא מני'" (יבמ' מ"ב):  =  "מלקט ממנו הלכות פסוקות הלכה כפלוני ופלוני" (רש"י).  ואפשר כי לדרכו זאת, היו לו למופת הסופרים הקדמונים, שעליהם עלה בידו הזכרון המקובל ובא מימי קדם "מת"ל סופרים אלא שעשו התורה ספורות ספורות:  חמשה לא יתרומו, חמשה דברים חייבין בחלה וכו' וכו' (ירש' שקל' ה', א'.  וע' ח"ו 211 הערה 2).

[95] ירש' שבת ח', ר',.  והמקרא קהלת ח', א'.

[96] כגון:  "אל תקרי: ויראו – במד' כ', כ"ט – אלא ויֵרָאו" (ר"ה ג'.).  וע' לו מדרשים פשוֹטים "אתיא שימה שימה" (כתוב' מ"ו.) ומדרשים מורכבים:  "למדנו יסרו מיסרו ויסרו מבן ובן מבן" (שם) "פתח מפתח ופתח משער נשער משעריך" (מ"ה:) וע' מדרשים כאלה לרב חסדא (138 הערה 7).  ומליצת "שנאמר" חוזרת ברבות משמועותיו (ברכ' ל"ד:  מגל' כ'א, ועוד ועוד.).

[97] כגון "שלח לי' הדא אגרא - - :  קום התהלך וכו'" (ירש' בכורים ג', ג').  ומליצת הכתוב היא (ברא' י"ג, י"ז).  וע' עוד מליצות כאלה לר' אבהו במשך דברינו אלה.

[98] "כרוב אַדון ואִמֵר – נחמ' ז', ס"א – אמר אדון:  אני אמרתי וכו'" (קדושין ע'.).

[99] "עלץ בנערה אהרונית אחרונית עירנית והנעירתו" (ערובין נ"ג(.  וחמשת התבות האחרונות דומות אשה לרעותה, בהיות בכל אחת נון, ריש ואחת מאותיות אחה"ע.

[100] "ביומי  דר' אבהו אתון בעו מימר:  גואלנו", לשם סמן לענין קדוש החדש, שעין המלכות היתה צרה בו (ירש' ר'ח ג', א').  ובדור שאחריו אנו מוצאים מכתב שלם שלוח מסנהדרי א"י לחכמי בבל ע"ד עבור השנה:  "זוג בא מרקת וכו'" (ע' סנהד' י"ב.).

[101] "כבר פייסנו לשלשה ליטורין לטב ילד לטב למד לתרשיש" (ירש' מגל' ג', ב').  וברור הוא, כי כלם רמזים עבריים הם לשמות יוניים או רומיים של שלשה שרים משרי רומי, שבעיר קסרי.

[102] כגון "אתרינו לפחמין וכו'" (ערובין שם, וע' לעיל הערה 7).  ועל סגנון זה הנקרא "לשון חכמה" (שם).  על מוצאו ותולדותיו נדבר אי"ה בחלק הבא.

[103] ע' 182 הערה 9.

[104] ירש' מגלה שם.  ולדעתנו זהו פתרון המליצה "אבל תמר" לא נתפייסה "תמרורים!" כלומר:  או ואבוי!  מלשון:  "בכי תמרורים" (ירמ' ל"א, י"ד.) "בתמרוריה היא עומדת":  בקשי ערפה ובכעסה היא עומדת. מל':  "הכעיס אפרים תמרורים" – הושע י"ב, ט"ו -.  ועל הטוי מלת תמר בנטיות שונות ע' מעין זה 182 הערה 7.  "לשוא צרף צרף מקרא הוא – ירמ' ו', כ"ט.  וע' מליצת מקרא לר"א שם הערה 5.

[105] ירש' פסח' נ',ז'.  שם חגיגה א', ז'.  וגם זאת היא מליצת המקרא (ע' שמות י"ד, י"א) וע' הערה הקודמת.

[106]"מאי כרוב?  כרביא!" (ע' לעיל 179, סוף הערה 10).

[107] "מאי ל' רביעה וכו'" (תענית י'.) "לא אגורי שמו אלא וכו' ולמה נקרא שמו אגורי ששמנו אגור בתוכו" (ברכ' ל"ט).

[108]"מאי אוריה?  אויר יה!" (ב"ב ג"הץ  וע"ש רש"י ותוס').

[109] "כ"מ שנא' אלה פוסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים" ב"ר י"ב).

[110] "הי' מברך ברכה חדשה בכל יום" (ירש' ברכ' ד', ג').

[111] כדבריו אליהם "אנן דשכיחינן נביכון רמינן אנפשין ומייענינן"" (ע"ו ד').

[112] "רמו לי' סודרא – לרב ספרא – בצוארי' וקא מצערו לי'" (שם).

[113] "משתבח לי' -  -  למיני ברב ספרא וכו' שבקי לי' מיכסא די"נ שנין" (שם).

[114] יעקב מינאה זה היה איש יודע להתחפש ולבא אל תוך קהל חכמי ישראל ולדון עמם בהלכה (מגלה כ"ג), ובהיותו בבבל נשא ונתן עם רבא בהלכות סמני טהרה וכסוי הדם "א"ל יעקב מינאה לרבא וכו'" (חולין פ"ד).  ויש לזכור כי המינים היו כעין חובבים להחמיר מיני חומרות משונות גם בהלכות שחיטה הדומה להן (ע' ח"ו 97 הערה 2 ושם 300 הערה 1).

[115] "ורמי לי' יעקב מינאה כסא אשקיי' ואי לאו רב אמי וכו'" (ע"ז כ"ח.).

[116] "דמוקמי בי' מיני בנפשייה:  תמות נפשי עם פלשתים" (שם).

[117] "ומצער להו למיני בקראי" (רש"י ד"ה "לחכות לשקי'" שם).

[118] "א"ל ההיא צדוקי וכו' -  -  " (סנהד' ל"ט).  וכל צדוקי, שנזכר אחרי החרבן, חזקתו מין הוא - .  וע' תשובת ר' אבהו החריפה:  "אדרבה עקר טבילותה בנורא דכ' אשר לא יבוא באש תעבירו במים – במד' ל"א, כ"ג – " (שם).

[119] "א"ל ההוא צדוקי רשמי' ששון עתידיתן דתמלו לי מיא בעלמא דאתי רב':  בששון, משכא דההיא גברא משוינן לי' נורא ומלינן כי' מיא" (סכה מ"ח:) וע' תשובתו ל"ההוא מינא" ששאלו "אימתי אתי משיח" (סנהדר' צ"ט).  וע' שיחות בין חכמי ישראל והמינים בטעם זה לרי"ב קרחה (ח"ו 181 הערה 18).

[120] את החלטתם "אין אנו מוצאים מיתה בחנוך" (ב"ר כ"ה), בהסמכם על מליצת "כי לקח אות א'" – ברא' ה', כ"ד – עקר ר"א, בהוכיח להם מתוך מליצת המקרא על מיתת אשת הנשיא "הנני לוקח מחמד עינך במגפה' – יחזק' כ"ד, ט"ו - .  כי לקיחה לשון מיתה ממש היא (שם).

[121] ע"ו ד'.

[122] ע' היטב מאמרי על פסוק "לא איש אל ויכזב – במד' כ"ג, י"ט – אם יאמר לך אדם וכו' וכו'" (ירש' תעני' ב', א').

[123] "דברים שהם כבשונו של עולם יהיו ללבושך (חגיג' י"ג.).

[124] והן טיבה של המליצה השגורה בפיו:  "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו" (ברכ' ל"ב,  מגל' כ"א,  סנהד' צ"ה:) וכ' מליצה זו לריו"ח (ר"ה ע:ז:)

[125] ע' ח"ו 299.

[126] איכ' רב' ב' ו'.  והוא מעין דעתם גם על היחיד "גלות מכפרת עון" (סנהד' ל"ז:).

[127] " - - שהקב"ה היה בורא עולמות ומחריבן, בורא עולמות ומחריבן עד שברא הקב"ה את אלו אמר:  דין הניין לי, יתהון לא הניין לי" (ב"ר ט').

[128] "מה פסל?  תהו ובהו וחשך (ב"ר י"ב).

[129] ע' ערובין י"ח.  ואמתת מאמר זה כך היא, כי מתוך המון המחשבות הסתומות שאפשר להתקבל רק על לב האדם לפי דמיונותיו, עלתה המחשבה הברורה הנראית של מי שאמר והיה העולם (וע' הערה 11 שגם אמתת משמעה זה הוא).

[130] "ויתחבא האדם וגו' – ברא' ג', ח' – אותה שעה גועה קומתו ונעשית של מאה אמה" (ב"ר י"ב).

[131] "וא' לפניו - - מרע"ה – רבש"ע איני מניחך עד שתמחול ותסלח להם" (ברכ' ל"ב).  ולדעת מינים, אין תפלה, זכות או תשובה שבעולם מביאות לידי מחילה וכפרת עון, כי אם דברים אחרים שאינם תלוים בדעת האדם, הם מצריכים לזה כידוע.  ולמען פרסם אמונה זו כי יש כח ביד כל אדם להציל נפשו מכל ענש לעה"ב בתורה ובמע"ט, היה שגור בפיו מאמר ר' אלעזר:  "ת"ח אין אור של גיהינום שולטת בהן" (חגיג' כ"ו).  גם תשובתו על שאלת המין, "אלקיכם - - במאי טביל וכ"ת במיא" (סנהד' ל"ט) שהשיב ר"א "בנורא - - עקר טבילותא בנורא" (שם), יש בה מחאה למינים, כמובן לכל בקי בדבר.  וכנגד דעת המינים שזכרון עֲוֹן אבות אינו נמחה לעולם מכון ר' אבהו במאמרו:"הקב"ה אין לו שכחה הא מפני ישראל נעשה שוכחן.  מה טעמא?  מי  אל כמוך נושא עון – מיכ' ז' י"ט – נושא כתיב וכן דוד הוא אומר נשאת עון עמך וגו' – תהל' פ"ה, ג' – " (ירש' קדושין א', ט').

[132] "ונושא פנים – ישע' ג',ג' – זה שנושאין פנים לדורו בעבורו - - בגין ר' אבהו בי קיסר" (חגיג' י"ד).

[133] ע' ח"ה 47.

[134] "מדינתא דחירופא וגידופא" (שה"ש רב' א', ו').

[135] כמבואר בסמוך.

[136]ה"ה 143.

[137] שם.

[138] "וה' בהיכל קדשו חבקוק ב', כ', - הא רי"צ בר' אלעזר בכנשתא מרדתא דקסרין" (ירש' בכורים ג', ג'), ושם לא בא מאמר זה להורות, אלא שהוא לפי ערכו קודם הוא למנוי מאחרים.  והמליצה מופלגת, אולם עקר משמעה בכללה, כי שכינה שרוי' בבית הכנסת הזה, ור'צב"א הוא עומד ומשמש שם.  וחכם זה היה זקן נשוא פנים, כי מצאנו את רח"ב אבא ור' אמי ור' אסי יושבים על  פתח ביתו ודנים עמו ביחד במדרש הלכה.

[139] "ר' אבהו הוה יתיב מתני בכנשתא מרדתא דקסרין" (ירש' ברכ' ג', א') "הוה יתיב דיין בכנשתא וכו'" (שם סנהד' א', א').

[140]כמליצת "כי הוה אתי ממתיבתא לבי קסר" (סנהד' י"ד.  כתוב' י"ז).

[141] "בימי ר' זירא גזור גזרה וגזור דלא למיתב בתעניתא" (תעני' ח':).  ובדעת ישרה החליט ר"י הלוי (דורה"ר ב' 352), כי גזרה זו היתה בימי זקנת ר' אבהו, בברוח החכמים לקסרי, כאשר יתבאר בסמוך.  ודבר זה מפתיע מסתַיע ביותר מגירסת "גזור שמדא" שגרס רבנו חננאל (ע' ש"ס ווילנא החדש), המסכמת היטב עם דברינו הבאים.

[142] נראה הוא כי "סדרא רבא", הוא בית תפלה ולא בית מדרש, כי כן מצאנו, כי בעשות ר' אבין שערים חדשים לסדרא רבא, התרעם עליו ר' מאני על הוציאו כסף רב לצורך זה, ויאמר:  "היה בר נש דילעון באורייתא" (ירש' שקלים ה', ז'), כמאמר ר' הושעי' בימיו על "אלון כנשתא דלוד"(שם).  ואלו היה סדרא רבא בית מדרש, כי עתה היה בנינו ותקונו לצורך "בר נש דילעון באורייתא", ומה מקום הי' לתלונת ר"מ.  ו"סדרא" הוא התפלה הסדורה במטבע שטבעו חכמים, כעדות מאמרים אלה "שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה" (ר"ה י"ז:) "סדר ברכות" (ל"ב) "סדר תעניות" (תעני' ט"ו.) "סדר יה"כ (ע"ז ח') אך קרוב הוא בעינינו, כי בית הכנסת הזה היה מקודש משאר בתי כנסיות בהיות לדעתנו בחצרותיו מקום מושב לסנהדרין, כשם שהיתה בחצר ביהמ"ק לשכת הגזית מקום מושב להם כי שם הארמי "סדרא רבא" אינו אלא תרגום מלא לשם העברי "כנסת הגדולה", שהסנהדראות שבכל דור ודור היו תולדותיה.

[143] "דא"ר הונא:  כד הוינן ערקין באלון בוטיתא דסדרא רבא היו מדליקין עלינו נרות, בשעה שהיו כהים היינו יודעין שהוא יום ובשעה שהיו מבהיקין היינו יודעין שהוא לילה" (ירש' פסח' א' א').  לזכרון זה יש נוסח משתנה מעט אשר תחת חסרון שם הבית אשר במחילותיו התחבאו, יש לו יתרון גדול,  בהודיעו את שם העיר, את דבר המנוסה, ומי היה הרודף.  וזהו:  "א"ר הונא עריקין הוינן מן קמי גונדא בהדא בוטיטה דטבריא והיו בידנו נרות וכו'" (ב"ר ל"א).  ובכן היה הרודף "גונדא", שהוא גדוד חיל המלכות (ע' ברכות נ"ח ע"ז י"א ועוד),   ולא גייס סתם של אספסוף של שודדים.  ורבי הונא זה שבא"י, הוא תלמידו של רב הונא הראשון בסורא, כאשר הוכיח ר"י הלוי (דורה"ר ב', קע"ו).  שהוא חשף את כל המאורע החשוב הזה, של העתקת המרכז מטבריא אל קסרין בסוף ימי ר' אבהו (ע"ש 350 356 שעקר דברינו בספור בענין זה לקוחים משם)

[144] "דר' אבא ברי'  דרח"ב אבא ור"ז הוו קיימי בשוקא דקסרי נפק ר' אמי אשכחינהו וכו' בעידן בי מדרשא וכו' " (חולין פ"ו:), והחכם הנזכר הוכיח, כי " שוקא דקסרי" במקום זה אי אפשר להקרא לשוק, שנקרא כן בטבריא, (דורה"ר ב' קע"ו הערה ג').

[145] "דילמא איכא אינש דמצטרכא לי' שמעתא" (חולין שם).

[146] עוד נשמר חוק אחד לרומיים מן הדורות ההם, האומר:  מי האיש אשר יזיד להכלים את הנשיא הנאור ברבים "קשה יענש" Cod x Thodosianus LXXI 8    11  מובא בנד"י גרץ 133 IV).

[147] בנמוסיהם קראו להם: "spectabiles":  חשובים, ""illustres "clarissimi" נאורים (ע' גרץ שם) ומעין שני הכנוים האחרונים בלשון רומית, הוא כנוי הכבוד הארמי:  "בוצינא דנהורא" לר' אבהו בפי "אמהתא" או "מטרונייתא דבי קיסרי (כתובות י"ז, סנהד' י"ד.).

[148] "שלח לי' ר' יהודה נשיאה לר' אמי הוו יודעין וכו'" (ר"ה ב').  ר"י הלוי השכיל להחליט, כי בזמן אחר אי אפשר להחזיק מרחק כזה ושליחות כזאת מן הנשיא אל גדול הדור שעמו (דורה"ר שם 352).  ומליצת "הוו יודעין" הנאמרת בל' רבים מסיעתו, כי ר' אמי וכל בית דינו היו רחוקים בעת ההיא מבית הנשיא, וזאת לא תתישב היטב בלתי אם בימי קסרי.

[149] "אלין תענייתא דאנן עבדין לית אינון תעניין דלית נשיא עמן" (ירש' תעני' ב', א'.  וע' דורה"ר שם קע"ו).  ועל שתוף הנשיא בסדרי תעניות ע' משנת תעני' ט"ו וגמרא וירושלמי שעליו.

[150] "כד דמך רי"ג בר ברי' דרי"נ דחף רה"ב אבא לר' זירא בכנשתא דגיפנין בצפורי ומאבי" (ירש' ברכ' נ', א'. שם נזיר ו', א'), ורחב"א ור"ז שניהם כהנים היו כמבואר במקומו.

[151] ירש' ע"ו א', א'.  "אבל ר' יודן נש'יא –  אביו -  אדם גדול היה" (שם).

[152] "אדם קטן היה ובקש ר"א לגודרו" (שם).

[153] "נפק לשוקא אתון שאלון לי' וכו' אתא שאיל לאבוי" (שם כלאים ב', י"ב).

[154] "א'ר אבהו:  ואני לא שאלני ר"ג בר' וכו'?" (שם ע"ז שם).

[155] "שאל גמליאל זוגא לר' בא בר כהנא" (שם דמאי  ב', א') "שאל לר' יוסי בי ר' בון" (שם שקלים ג' ב') "גמליאל זוגא וכו' א"ל ר' מנא מכיון שאתה וכו' שלוף סנדלך" (שם מ"ק ג', ב').

[156] "נ"ז א' אחיניות חבט רות" (שם דמאי שם).

[157] "סלק נבי אילון דבית ר' ינאי וחמיתון וכו' א"ל ועבדין בדין" (שם ברכ' ו', ד') "אלון דבית אסי וכו' וסלק נ"ז ותקני'" (שם פאה ה', ד').

[158] "נ"ז דמכת אחתי' סלק הלל אחותי, עמי' וכו'" (שם מ"ק ג', ב').

[159]  Centralisation  אחוד הכחות במרכז אחד.

[160] הסנהדרין בטלה בשנת קי"ט לאלף החמישי כאשר יתבאר להלן.

[161] על עשר גליות שגלתה סנהדרין, שאחרונה בהן היא טבריא (ר"ה ל"א:), לא הוסיפו החכמים האחרונים את קסרי, אע"פ שזכרון זה לא ברייתא היא, כ"א "מגמרא", ובידם היה להוסיף עליה.

[162] "ריר"מ בעי קומי ר' זירא:  ולוד לאו מיהודה היא?  א"ל:  אין.  א"ל מפ"מ אין מעברין בה?  א"ל:  מפני וכו'" (ירש' סנהד' א', ב').  ואם היתה שאלה כזאת יכולה להשאל, אין זאת אלא כי מפורסם הי', כי מצד המלכות אין עכוב בדבר.

[163] "ר"ח בר אבא אמר לבניו ביום קדוש החדש אחריפו ועילו אחריפו ופוקו כי היכי דלשמעו בכו אינשי" (סנהד' ע':), ודבר זה היה לשם פרסום ואע"פ שבטלו המשואות לשם הודעה זה כמה דורות, היו משיאין בימי ר' אבהו משואות בצפת בליל העבור לשם שמחה (ירש' ר"ה ב', א').  ןמשואות הלא ודאי דבר של פרסום הוא.  שאי אפשר לו בשעת תוקף הגזרה (וע' ח"ו 339) ואפשר כי בהנחה זאת היתה מעין נשיאות פנים, מצד רומי לר' אבהו, אשר העבור נחשב לאחד מקדשי קדשיהם של ישראל:  "ר' אבהו פתר קרא בה' זקנים שנכנסים לעבר וכו' (.יק'ר כ"ט).

[164] כגון ר' "אדא דמן קסרי דתני קמי דר' יוחנן (מ"ק כ').

[165] בתוך תפלת כ"נ ביה"כ בקה"ק באו, לפי דברי חכמי תלמוד בבלי, דברים אלה:  "ולא יהיו עמך ישראל צריכין (לפרנס)  [להתפרנס] זמ"ז ולא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים" (יומא נ"ג:) .  ובירושלמי באו הדברים בלשון דומה מאד לזה:  "ולא יצטרכו עמך ישראל אלו לאלו ואל תפנה לתפלת יוצאי דרכים" (ירש' שם ה', ב').  אבל כנגד זה תכופה לדבריהם בירושלמי תוספת זו:  "רבנן דקסרין אומרין:  ועל עמך ישראל וכו'" קשה מאד.  הלא כל דברי התפלה חוזרים על עם ישראל?  -  הגירסה הזאת הסתומה בירושלמי, מתפרשת היטב במדרש.  שם כלול הכל ביחד, לאמר:  "ואל יצטרכו בה עמך ישראל אלו לאלו ואל יגביהו ישראל שררה אלו על אלו ואל תפנה וכו'" (ויקר' רב' כ').  ומליצה הזאת רצופה ומתוקנת היא, ובכל זאת תכופה גם אליה תוספת רבנן דקסרין;  אולם תחת "על עמך ישראל" נאמר שם:  "רבנן דקסרין אמרו:  על אחינו שבקסרין, שלא יגביהו שררה.  – רבנן דרומאי אמרו:  על אחינו שבשרון שלא יעשו וכו'" (שם).  ןבכן הורו רבנן דקסרי, כי הדבר הנשאל מאת ה' על ישראל בכללו, יש לשאול על אחינו שבקסרין בפרטם, כי טבע אנשי מקומם מצריך לתוספת תפלה זו, כשם שטבע קרקע מקום השרון מצריך לתפלת "שלא יעשו וכו'".  ואין ספק כלל, כי את הוראתם הנהיגו למעשה בסדר העבודה בתפלת מוספי יה"כ, שכבר היה ננהג בימי רבותינו (ע' "ההוא דנחת קמי' דרבה וכו'" יומא ל"ו:  ורש"י שם.  וע' עוד "ההוא דנחית קמי' דרבא וכו'", יומ' נ"ו:  ורש"י שם. וע' ר"ן סוף יומא).

[166] ע' 173 הערה 9.

[167] "א"ר מנא אזלית לקסרין וכו' שאלית לריצב"א וא"ל" (ירש' דמאי ב', א').

[168] שם "רבנן דקסרי" מצוי לרוב מאד בירושלמי.

[169] לכל מתבונן יתברר, כי הרבה העשירו רבנן דקסרין את התלמוד הירושלמי במאמרי חכמים אחרים מפורסמים ושאינם מפורסמים, אשר אולי היה משכנם בקסרי מאז, כי גם את ריצ"ב אלעזר מצאנו, אומר הלכה "בשם זוגא דקסרין" (שם דמאי שם), ומודיע מנהג זוג זה "כך נהג זוגא" (שם).

[170] ירש' שבת א', ג' והפסוקים תהל' קי"א, י'.  משלי כ"ב, ד'.  ופי' "סוליתה" הוא מנעל לרגלה.

[171] ח"ו 196-97.

[172] "ר' יצחק בן אלעזר היה קורא לר' יהושע ברי'  דר' טימי ולר' בודקי עדה קדושה וכו'" (קהל' רב' ט', ט').  ומאליו הוא למד, כי אי אפשר לקרוא לשני אנשים עדה, אלא על כרחנו אנו אומרים, כי רבים היו חבריהם.

[173] 180 הערה 7.

[174] 183 הערה 3.

[175] קדושין ל"ג.

[176] "חושבנא דהדין כחושבני' דהדין הוא צמח הוא מנחם" (ירש' ברכ' ב', ד').

[177] "אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו.  דרש ר"ז ברי' דר' אבהו:  ןחרא א' את האור  – ברא' א', ד' – ואח"כ  ויבדל א' בין האור ובין החשך" – שם – (ה', ו' וע' ב"ר ג').

[178] "תני אבימי ברי' דר' אבהו" (סנהד' צ"ט.  ע"ז ל"ד:).  וגם תחת "תני אביי ברי' דר' אבהו" (קדושין י"ט).  יש לגרוס תני אבימי ברי' ד"ר אבהו (ע' סה"ד ערך "אבימי בר אבהו").

[179] קדושין ל"א.

[180] ירש/ ע"ז נ' א'.  והמקרא ישע' מ"ט, ד.

[181] "כי נח נפשי'...   אחיתו עמודי .......מיא" (מ"ק כ"ה:) "כד דמך – – בכן עמודיא דקסרין" (ירש' ע"ז שם).

[182] "ר"ז קם מקרי כהן במקום לוי" (ירש' ברכ' ז', ד'), "כך דמך רי"נ וכו' דחף רחב"א לר"ז - - וסאבי'" (ג', א').

[183] "מתקיף לה אבוה דר"ז" (תעני' כ"ו:).

[184] "והתני איסי אבוה דר"ז ואמרי לה אחוה דר"ז" (מ"ק כ:).

[185] סנהד' כ"ה:

[186] "[פמוטות וקרונות] כאותן של בית אביך, כלומר:  מנורות ואפריונים כשל בית אבי א"ז" (שבת קכ"ב).

 [187]"א' להן שקילו תריסר מעי דציירו לי בסדינאי והדרו לי' לפניא דשקלתינהו מני' ולא אצטריכו לי" (סנהד' כ"ו.).

[188] ירש' פאה א', א'.   ור' זעירא זה הוא, ככל ר' זעירא שבירושלמי סתם, ר' זירא שבבבלי.  וקריאתו "הלואי הוה לי אבא ואמא דאוקרינהון דנירת גן עדן" (שם) דומה היא ברוחה המתרגשת בה, למאמרו "איקום מקמייהו – דרבנן – ואקבל אגרא" (ברכ' כ"ח.).  גם קריאתו סמוכה אל מאמר ר' אבון הדומה לה (ירש' פאה שם), שהוא הי' חברו (ע' קדושין מ"ד).

[189] ע' הערה 3.

[190] "הא מילתא איבלעא לי בי רהמ"נ וכו'" (ברכ' כ"ד:).  ומליצה זו עצמה גם היא לקוחה מרה"מ (ע' 113 הערה 3).

[191] "א"ל – רהמ"נ לר"ז – לא תיתיב אכרעך עד דאמרת לי הא מילתא וכו' (זבח' ק"ד:).

[192]ע' 58 הערה 5.

[193] "יתיב אחורי' דרב גודל ויתיב ר"ג קמי ר"ה" (ברכ' מ"ט) "אר"ז א"ר ואמרי לה וכו'" (שבת קי"ד:). ובכ"ז נרכאה ממאמר ו"ז "דרא' ר' אבינא לסולתי  ואזל לגבי ר"ה רבי'" (גטין ס"ו.), כי לא היה ר"ה רבי מובהק של ר"ז.

[194] "אר"ז אר"ח" (ביצ' ל"ג:  סוט' ל"ט).  גם רב חסדא וכו' א"ל ר' זעירא וכו' א"ל – ר"ח וכו' (ירש' ברכ' ד', ו').

[195] א"ל - -  לר"ח ניתי מר וניתני" (ברכ' שם) וע' כל שיחתו עמו שם, כי הוא כעין שיחת חבר לחברו, וב"ז נפלא הוא בעינינו סדר זה "א"ר חסדא א"ר זירא א"ר ירמ' א' רב" (הוריות ו'.)

[196] "ר"ז בשם ריר'מ" (ירש' ע"ו ב', ג') "ר"ז ריר”מ בשם רב" (שם ברכ' ג', א').  ןסתם ר' ירמ' הוא תלמידו של ר"ז ולא רבו.  ואם אמר הוא בשם ריר"מ, על כרחנו הוא ריר"מ בר אבא תלמידו של רב אשר עמד ר"ז לפניו, כאשר עמד לפני כל תלמידי רב ושמואל המפורסמים ושמועות ריר"מ בר אבא היו חביבות על ר"ז:  "אר"ז לדיד מפרשא לי' מני' דריר"מ בר אבא" (תענ' י"ב:) וגם בעובדה המסופרת:  "אמרוה רבנן קמי' דר' ירמ' ור' זירא, ר' ירמ' קבלה ור"ז לא קבלה" (פסח' מ"ח), נראה כי ר"ירמ' המוקדם לר"ז ר' ירמ' בר אבא הוא שהוא רבו או כעין רבו ולא ר' ירמ' תלמידו וכן נראה שם מכל השיחה שבין חכמים אלה.  וע' הערה הבאה.

[197] "א"ר אחא בר יעקב:  ע"כ הביאו ריר"מ לר"ז לידי גיחוך וכו' (נד' כ"ג.), ומלבד שר' אחא בר יעקב בבלי הי', וחזקתו הוא מספר דברים שאירעו לר"ז עם ריר"מ בר אבא הבבלי, הנה נאה לרב לבַדֵח את התלמיד ולא לתלמיד לבדח את הרב (וע' הערה הקודמת).

[198] "בעי ר'ז וכו' א"ר נחמן ת"ש וכו'" (ב"מ ו'.).

[199] "רז בשם ר"ש תני תמן וכו' וקשיא וכו'" (ירש' יבמ' ב', ב').

[200] "אר"ש גברא רבה כר"ז וכו' (ערובין ס"ו.)

[201] "כי הוינן בי ר"ז" (ע"ז ט"ז:).  סתם מליצה זו נאמרת בפי תלמיד על רבו המובהק, שלפניו הרבה לשבת בתוך יתר תלמידיו.

[202] "אר"ז בעאי מני' מר"י שמונה מהו וכו' ששה ודאי לא מיבעיא לי' לענין זמון בעשרה (ברכ' מ"ח.).  ודברים אלה  ששאל ולא שאל, נזכרו לדעתנו בפיו במאמר משובש בירושלמי:  "ר' אבינא בעי:  מחצה למחצה מהו?  אר"ז עד דאנא תמן אצרכת לי מצרי לי מינך (?) לא שלתיה' (ירש' שם ז', ב').  ואין ספק, כי פירוש חמש מלות הראשונות שם הוא:  בעוד היותי שם בבבל שאלתי שאלה זו לרב יהודה לענין יותר הרבה ממחצה, אבל על פחות מזה, כלומר על מחצה למחצה שאתה שואל, ואפילו למעט יותר מזה "לא שלתיה".  כמאמרו בבבלי "ששה ודאי לא מיבעיא לי" (ברכ' שם).

[203] "ר"ז אשכח לר"י וכו'" (שבת ע"ו:  ע"ש).

[204] "ערקו רבה ור"י פגע בהו ערוקאי וכו'" (חולין מ"ו).

[205] "רבה ור"ו דאמרי תורייה'" (שבת ע"ה:) מליצה חוזרת היא בכמה מקומות בש"ס.

[206] "עבדו סעודת פורים בהדי הדדי" (מגל' ז':).

[207] "דאר"ו א' רב" (חולין ק"ו:) "ר' זעירא בשם שמואל" (ירש' שבת ה',ד') והל' זו עלתה בידו מרב הונא (ע' שבת נ"א: נ"ב).

[208] "כי סלק ר"ז אשכחי' לר' אסי דיתב וקאמר להא שמעתא א"ל:  יישר, וכן א' ר' יוחנן" (חולין ע"ה:).  ובדרכו זו, לחפש שמועות ריו"ח, הלך גם אחרי השתקעו זה ימים בא"י, כי הרבה להוָעד אל רעהו ר' אבא בן רח"ב אבא "דילמא שמיע לי' מאבוה ואבוה מריו"ח" (חולין פ"ו:).

[209] "לוחכינהו מר להנהו דבי ר"נ" (שבת נ"ה.).

[210] "יתיב רבה ור"י אחוריו דר"ז ויתיב ר"ז קמי' דעולא א"ר רבה לר"ז בעי מני' מעולא וכו'" (פסח' ל"ז:).

 

[211] כאשר יתבאר בקרוב.

[212] "אזכי ואיסק ואגמר לשמעתא מפומי' דמרא" (נד' מ"ח).

[213] ב"מ מ"ג:  וע' 120 הערה 7.

[214] "הו הקא משתמט מדרב יהודה דבעי למיסק לארעא דישראל דאר"י וכו' (שבת מ"א.  כתוב' ק"ו: וע' 121 הערות 3 4.

[215] "אר"ז כי הוינן כי רב יהודה וכו' כי אתאי לקורקבניה אשכחתי' לרח"ב אשי וכו' כוכו', כי סליקת להתם וכו'" (ע"ז ט"ז:).

[216] "בעא מני' רב אמי בר נתן מרח"ב אשי וכו' א"ל ר"ז וכו'" (שבת נ"ג.).

[217] "א"ל ר"ז שבקיה כרבי' ס"ל דארח"ב אשי א' רב וכו'" (שם) "ריר"מר' זעירא בשם רב חייא בר אשי" (ירש' שבת ט"ו, נ').

[218] ע"ז שם.

[219] "ר"ז בשם אבא בר ירמ'" (ירש' ברכ' ב', ג') וגם מאמר "ר"ז בשם ר' אבא" (שם) צ"ל "בשם ר' אבא בר ירמ'", כי כן נתפרש שם בסמוך על מאמר ר' אבא זה "מתניתא פלינא על אבר בר ירמי'" (שם).

[220] "קיימא אבא בר ירמ'" (שם [ב"פ]).

[221] וגם מאמר "דאר"ז א"ר ירמ' א' שמואל" (פסח' מ'.) נראה, שגרסתו הנכונה היא "אר"ז א' רבה בר ירמ' א' שמואל" (ל"ו.), כי דרך שם שאינו מצוי, להשתבש במצוי, ולא להפך, ושם "ירמי'" מצוי הרבה יותר בש"ס משם "רבה בר ירמ'".

[222] כתוב' קי"ב:  ותרעומת המינים הקבועה להם "דקדמיתו פומייכו לאודנייכו וכו'" (שם) קבועה להם על הקדמת עשיה לשמיעה בקבלת התורה (ע' ח"ו 85 הערות 3-5).

[223] ע' מליצותיו השגורות:  "כי סליקנא להתם" (שבת קי"ד:) "כי סלקית להתם" (ע"ז שם).

[224] "כי סליק ר"ז (ר"ה כ':  קדןשין נ"ב  ב"מ פ"ה.  חולין י"ח: ע"ה:  ק"ז:) "ר"ז כי סלק" (ירש' ברכ' ב' ד') "כי סלק לא"י" (כתוב'  שם).

[225] "אר"ז כי הוינא בבבל וכ' כי סליקנא להתם וכו'" (שבת שם) "כי הוינן בי רב יהודה וכו'.  כי סליקת להתם וכו'" (ע|ז שם).

[226] "ר"ז אין דעתו לחזר הוה" (חולין י"ח).

[227] כאשר הטיב ר"י הלוי להוכיח כנגד כל דברי החוקרים שקדמוהו (דורה"ר ב' 302-304), וכאשר יתבאר בהערות הבאות.

[228] "ר"ז - - הוה אזיל ויתיב אפתחא וכו' נפק אתו רב נתן בר טובי, א'ל:  מאן אמר הלכה בי מדרשא?  א'ל:  הכי א"ר יוחנן וכו'" (ברכ' כ"ח), ובכן הי' ר"ז בא"י חוץ לבית מדרשו של ריו"ח בשעה שא' ריו"ח באזני תלמידיו, ורנ"ב טובי בתוכם, את הלכתו בתוך בית מדרשו.  ויען כי היה ר"ז קרוב לריו"ח במקומו, בשעה שאמר הלכה זו ושמע אותה תכף לאמירתה מפי רנב"ט, על כן נמסרה שמועת ריו"ח זו בשם זה ובשם זה:  "ר"ז בשם ריו"ח ואפי' וכו';    רנב"ט בשם ריו"ח ואפי' וכו'" (ירש' שם ד', א').

[229] "ר' אסי - - אשכחי' לר"ז, א"ל מאי אמור האידנא בי מדרשא?  א"ל - -  חברותא כולה כריו"ח וצווח ר"ל, כי כרוכיא וכו'" (קדושין מ"ד.).  ונראה כי קצת דמיון הי' לדרכי רוח ר"ז ולדרכי רוח ר"ל בדרך בקור ההלכה, כעדות ר' אבהו:  "כל אלין תיובתא דהוה מותיב ר' זירא קומי ר' ימא ורשב"ל מותיב קומי ריו"ח וכו'" (ירש' פאה ד', ב').

[230] "אר"ז זכה בה רב ביבי במשעתי', דאנא והוא הוינו קמין קמי דריו"ח וכו'" (נדה כ"ה:)

[231] "ר' יונה ור"ז תלמיד דריו"ח' "(בכורות ל"ז) וע"כ מצאנו לו שמועות שאמר מפי ריו"ח ממש:  "דאר"ז אריו"ח" (ברכ' מ"ז:) ומפי תלמידיו:  "ר"ז ר' יאשי' בשם ריו"ח" (ירש' שבת י"א, א') – ור' יאשי' תלמיד ריו"ח, הי' כעין רב לר"ז:  "ר"ז שאל לר' יאשי'" (ח', א';  י"ח, א'). וב' שאלות אלה הן לענין שעורין – וע' עוד לקמן, וכן מצאנו אותו מוסר לתלמידיו את שמועות ריו"ח:  "א"ל ריר"מ:  ליתי מר ליתני - - א"ל הכי אריו"ח וכו'" (תעני' ז'.).

[232] גטין מ'.  וע' עוד דברי ריו"ח במסור לו ר"ז שמועה של רב, בקרוא ריו"ח לר"ז בנחת רוח, בראותו כי מסכמת היא לשמועתו "מי אמר רב הכי?" ובפרוש המסקנה הנכונה "מי א' רב כותי'?" (קדושין נ"ב.).

[233] "מתקיף לה ר"א וכו' אר"ז מדברי רבנו נלמד" (ב"ב א"ב:).

[234] הורי ר"א וכו' והוה ר"ז הדי בה" (ירוש' ע"ז ב' ג').

[235] "כי סלק ר"\ אשכחינהו לר' אמי ולר' אסי" (חולין ק"ז:) "כי סלק אשכחי' לר' אסי" (ע"ה:).

[236] "ר"ז שאל לר' אמי" (ירוש' דמאי ו', א'.  שם שבת ו', ב').  ואפשר הדבר כי לגבי ר' אמי לא הצליח ר' זירא לשמוע ממנו תשובות ברורות על שאלותיו, כי כן נאמר עליו "ולא אפיק נבי' כלום" (שם ע"ש), וע"כ לא מצאנוהו דן לפני ר' אמי, כאשר נמצאהו דן לפני ר' אסי.

[237] "א"ל ר' אמי – לאו אמינא לכו וכו'" (חולין פ"ו).

[238] "בעי מני מר' אסי" (שבת קל"ו:) "א"ל - -  לר' אסי" (ב"ק מ"ב:  ב"ב פ"ד:) "דאר"ז צער גדול הי' לי אצל ר' אסי ור' אסי אצל וכו' וכו" (ע"ז ל"ו:) "התיב ר"ז קומי ר' יסא" (ירש' פאה ד', ב') "ר"ז ר' יסא בשם ריו"ח" (ירש' דמאי ב', ב') "ר"ז בעי קומי ר' יסי" (שם).  "שאל ר"ז לר' – אסי" (שם שבת ו', ד') "אר"ז קומי ר' יסא" (ז' א') "א"ל ר"ז לר"ז לר' אסי" (שם שקל' ב' ו' [ב"פ]) "ר"ז בעי קומי ר' יסא" (שם ע"ו ב', ג') "בל אילין התובתא דהוה מותיב ר"ז קומי ר' יסא וכו'" (ירש' פאה ה', ב').  ויש לזכור כי ר' אסי נקרא בירושלמי  גם ר' יוסי גם ר' יסא.

[239] "א"ל:  אין בבלייא דקמתה עלי'" (ירש' שבת ה', ד').

[240] גטין ל"ט:

[241] "תהי בה ר"ז וכי מה ענין רב"ב יפת אצל רח"ב אבא:  רחב"א דייק וכו' רחב"א כל תלתין יומין וכו'" (ברכ' ל"ח:).

[242] "כי סלק ר"ז - -  א"ל - - דאנא ורחב"א ור' אסי איקלעינן לאתרי' דר' מלוך וכו'" (חולין מ"ט.).  וחכם זה נקרא בפי חבריו "מלוך ערבאה" (שם) = "הדר בערבייא" (רש"י).  והמם נקוד בפתח (ע' נחמי' י', ה').  וברור הדבר, כי פסקת "כי סלק ר"ז" (חולין שם) אינה חוזרת על עלית ר"ז מבבל בכללה, כי אז לא הלכו עמו ר' אסי ורחב"א, כאשר יעיד מאמר "כי סלק ר"ז אשכחי' לר' אסי" (ע' הערה 4).  ובכן לא הי' ר' אסי עמו לפני מזה.  ומסתבר, כי "סלק ר"ז" זה, הוא "כי סלק ר"ז מימי (ערובין י"ב.) = "עלה מן הים" (רש"י), כי אפשר, כי בקרו עוד בשעת נסיעתם גם ארצות אחרות היושבות על יד הים.

[243] "נמירי חברי דר' אבא בר חייא מר' אבא ומנו ר"ז, ואמרי לה חברי דר"ז מר"ז ומנו רח"ב אבא" (מ"ק ב"ב.).

[244] בימי ר' אמי שלא הגיעו לפי אומדן דעתנו בלתי אם עד שנת 4060 או 4065, שאז היה ר"ז לפי המתקבל, איש בחצי ימיו אר"ז על אדות ר' אבא בר' דרחב"א:  "לא שבקתון דאישיילי לסבא וכו' (חולין פ"ו:).

[245] "דר"א ברי' דרחבא ור"ז הוו קיימי בשוקא דקסרי" (שם).

[246] "דר"א ברי' דרחב"א ור"ז הוו יתבי אקילעא דבי ר' ינאי וכו' בעו מני' מר' ינאי" (שבת קכ"א:(.  ור' ינאי זה הוא ר' ינאי זערא, בר ברי' דר' ינאי סבא שהי' בימי ר' ור"י נשיאה הראשון (ע' ח"ו 271 הערות 11-12).

[247] כן עולה ממאמרו לר' אסי:  "כגון אנא לרשבר"יצ ורשבר"יצ לי" (ירש' שם).

[248] "כ' גדולי הדור פירשוה ר"ז ורשבר"יצ" (גטין כ"ג:).

[249] "ארח"ב אבא וכו' אמר לפניו רשב"ר יצחק:  רבי, אתה אומר כן וכו'" (חולין צ"ח.).

[250] ירש' סנהד' י', ב'.

[251] כתוב' י"ז.  ירש' פאה א', א'.  שם ע"ז ג', א'.

[252] "והוה רבנן מרננין בי'" (ירש' ע"ז שם).

[253] "והוה ר"ז חמי לי' ומטמר מן קומי' א':  חמי להדין סבא איך הוא מבהית לן" (ירש' פאה שם) "קא מכסיף לן סבא" (כתוב' שם).

[254] ירש' שם ושם.

[255] חולין צ"ח.

[256] גטין ל"ט.  חולין ה':  ויש להתבונן כי גם בדבר המובא זה מעט, חשש ר"ז לדבר אשר "רי"ב אידי ורשב"ג תרויהו משמי' דריב"ל אמרי (ע' הערה 9).  ואולי ידע ר"ז מפי חכמים אלה ומפי ר' מלוך ערבאה (ע' 193 הערה 11) את שמועות ריב"ל רבם, שהיו שגורות גם בפיו, כגון "ר"ז בשם ריב"ל הכל מותר בחותם א' חוץ וכו'" (ירש' ברכ' א', א').

[257] "והוה ר"ז מטמר ביני קופיא משמענה היך הוה – רשב"ג – קרי שמע" (ירש' ברכ' א', א').

[258] ילקוט ויקרא כ"ה, ל"ה.

[259] יתיב ק' תענייתא דלשתכח גמרא בבלאה מני' כי היכי דלא נטרדי'" (ב"מ פ"ה.), כלומר שלא ימנעהו לקבל את הלכות א"י כצורתן.

[260] "ר"ז בשם שמואל וכו' ורבותינו שבגולה נהגו כן" (ירש' שבת ה', ד').  ודברים האחרונים לא יצאו מפי שמואל שהיה כל ימיו בגולה, כ"א מפי ר"ז.

[261] "בעי אילפא יש דרוסה וכו' אר"ז הא דבעי אילפא כבר פירשה רב חנן בר רבא דארחב"ר א' רב וכו'" (חולין נ"ג.) "בעי אילפא סמנין וכו' אר"ז הא דבעי אילפא כבר פירשה רבב"ח דארבב"ח א' שמואל וכו'" (שם) "בעי ר' אמי וכו' אר"ז הא דבעי ר' אמי כבר פירשה רב יהודה דאר"י א' רב וכו'" (שם).  והנה השואלים הם גדולי א"י והתשובות הן מפי רב ושמואל גדולי בבל.  ומלבד אשר פירש דברי אלה מתוך דברי אלה, הקביל דברי אלה אל דברי אלה:  "רבנן דתמן סברין וכו' רבנן דהכא סברין" (ירש' בכורות ב', ב').

[262] "א"ל ר"ז:  לאו אמינא וכו' כל מתניתא דלא תניא בי ר"ח ובי' ר' אושעי' משבשתא היא וכו'" (חולין קמ"א.  וע' 60 הערה 3).

[263] ע' ח"ו 278 הערה 9.

[264] "ר' זעירא מקבל לסבייא דהוו ביומי' דרי"צ רובה דלא בחנון כל מתנייתא מני'" (ירש' מע"ש ה', א').  ורי"צ רובא, הוא ריצ"ב אבדימי (ע' הרשום בהערה הקודמת).

[265] "אין משנה זו אמורה על סדר ולא בדמאי אנן קימין" ירש' דמאי ה', א'.  ע"ש).

[266] "תברא מי ששנה זו לא שנה זו" (ב"ק מ"ז:) ובדעה זאת החזיק ריר"מ תלמידו אחריו (ע' יבמ' י"ג.).  וכבר כלכל ר' אלעזר בן פדת רבו של ר"ז את המשנה בדרך זו (87 הערה 8).  וע' על זה ועל הדומה לזה ח"ו 222 הערות 6-7).

[267] 191 הערה 2.

[268] 140 הערה 12.

[269] ירש' שבת א' ב' י"ד, ד'.  שם שקל' ב', ו'.

[270] "א"ל ר"ז לרי"ב אידי:  בפירוש שמיע לך או מכללא שמיע לך?" (ערובין מ"ו, גטין ל"ט.).

[271] "א"ל ר"ז לר' אסי:  שמא לא שמע ר' אלא במודד וכו'" (ב"ב פ"ד:  "א"ל ר"ז לרי"ב אידי:  שמא לא שמע ר' אלא כשאין ישראל וכו'?" (חולין ה':).

[272] "א,ל:  דמי האי מרבנן כדלא גמירי אינשי שמעתא כשאין ישראל וכו' למימרא בעי?" (שם) "א"ל:  דמי האי מרבנן וכו' למימרא בעי?"   (ב"ב שם).

[273] "תני מני' מ' זמני – – א"ל חדת היא לי משום דמספקא לי וכו'" ברכ' כ"ח.).  בשמחתו על כל דבר שמועה אמר על שמועה אחת "ותקילא לי, כי כולא תלמודאי"(כ"ד:).

[274] ע' אזהרתו הנמצרת לתלמידו:  "לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהילכתא כל מדות ח', כן הוא:  במ' סאה הוא טובל;  במ' סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהן, כביצ' מטמא טומאת אוכלין;  כביצה חסר שומשום אינו מטמא וכו'.  ג' על ג' מטמא מדרס;  גע"ג חסר נימא אחת אינו מטמא מדרס (ר"ה י"ג.) "לאו אמינא לך וכו' בצפור דרור שערו רבנן וכו' (סוט' ט"ז:).

[275] " – – ואם איתא ליתני חוץ מיונה וחסיל?  אר"ז:  זה מוצץ ומקיא וזה אינו מוצץ ומקיא" (חולין מ"ב:).

[276] לענין חדוש דבר בתפלת קבע שנחשבה לו למצוה אמר על עצמו:  "יכילנא לחדושי בה מילתא ומסתפינא דילמא מטרידנא" (כ"ט:).

[277] "אמרי לי' לר"ז:  מחדדן שמעתך.  – א"ל דיממי נינהו (עירובין ס"ה.).  ואף כי חשב ר"ז בכלל, כי תנאי לחדודן של שמועות הוא הלמוד ביום ומנוחת השֵנה בלילה, בהחזיקו בדבר רב יהודה רבו "לא איברי ליליא אלא לשינתא" (שם), בכל זאת תבחן כל אוזן גם כעין נחת רוח במליצת ר"ז "דיממי נינהו".

[278] כגון מהלכת:  "האומר – – מודים מודים משתקין אותו" שבמשנתנו, הוציא תולדה:  "כל האומר שמע שמע כאומר מודים מודים דמי" (ל"ג:).  ועד כמה נאמנה ומוכרעת תולדה זו ע' ח"ו 298.  והוצאת תולדה כזו מצאנו לו גם לענין משמר, שהוא מוציא מאב של מלאכת מרקד, ודן ואומר:  "כותי דידי מסתברא מה דרכו של מרקד וכו' אף הכא נמי וכו'" (שבת קל"ח.).

[279] "אגרא דפרקא רהטא" שאר"ז (ברכ' ו':) אי אפשר לדעתנו לפרש על ריצת רגלים בלבד, אע"פ שמאמר הקודם לר"ז הוא כעין נותן מקום לזה.  ויותר יש להחזיק, כי פירוש מלת "רהטא" הוא מין ממיני הלמודים, כך מפרשים אנחנו את מלת "רהטא" מתוך מאמר:  "דרנב"יצ ריש כלה – – מקמי דגיעול לכלה מרהיט בהדי' ראב"א לשמעתי' והדר עייל לכלה" (ב"ב כ"ב.  וע' על זה דור"הד ב', קס"א).  וענין "רהטא" היא לדעתנו סקירה מהירה על פני גופי ענינים שונים במתכנתם זל"ז.  "ואגרא דפרקא" פרוש שכרו, שבשבילו עובד הלומד את עבודתו.

[280] על שרש מנהג ותיקין לגמור את שמע עם הנץ החמה, ועל שרש ההלכה האומרת:  אף תפלת המנחה מצותה עם דמדומי חמה, "א"ר זירא:  מאי קרא?  ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים – תהל' ע"ב, ה' – " (ברכ' ט':  וערש"י).  ועוד שנונה מזאת היא תוכחתו מן המקרא, כי במקום שאי אפשר, רצויה היא קבלת התענית על מנת לפרוע אותה לאחר זמן, כתענית בשעתה "דכתיב:  ויאמר אלי אל תירא דניאל, כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך וגו' – דני' ו' י"ב – " (תענית ח':).

[281] ע' 154 הערה 14.

[282] הערה 7 שם.

[283] "אר"ז:  מריש כי הוה חזינא להו לרבנן וכו' הוה אמינא וכו' כיון דמשענא להא וכו' אנא נמי וכו'" (ברכ' ו':).

[284] "ר"ז צם וכו' ולא חש על מגלת תענית" (ירש' מגל' א', ו').

[285] ע' מסקנתו:  "הדא אמרה אסיר לבר נש מיעבד מלה בצבור" (ירש' דמאי ב', א').

[286] "אר"ז לר' שמן בר אבא:  ראה שאתה מטיל גבול היתר שהרי ב' גדולי הדור לא פירשו את הדבר – – ומר פשיט ליה מיפשט" (חולין צ"ח.).

[287] כאשר הורה לרי"רמ תלמידו "לא תיסור ולא תשרי" (ירש' שבת ו', א').

[288] ר"ז אמר וכו' דאמר מר למד לשונך וכו'" (ברכ' ד'.), ומקום מאמר זה הוא במס' ד"א זוטא פ"ג.

[289] רואים אנחנו, כי חכמי הדור היו מגישים לפניהם את משפטם, בהיות להם דבר עם חבריהם:  "אזל רב גידל קבלי' – על ר' אבא – לר"ז" (קדושין נ"ט.).

[290] "כי סלק ר"ז יתיב מאה תענייתא – – דלא לשכב ר' אלעזר בשני' ונפלין עלי' מלי דצבורא"(ב"מ פ"ה.).

[291] סנהד' י"ד.  ירש' בכורים ג', ג'.

[292] "יתיב מאה תענייתא דלא נשלוט בי' נורא דגיהנם" (ב"מ שם).

[293] ע"ש עוד וע' מאמרו לר' ירמ' תלמידו "דהו הקא בדה טובא":  "בכל עצב יהיה מותר – משלי י"ד, כ"ג – כתיב" (ברכ' ל':).

[294] "ע"כ הביאו ר' ירמי' לר"ז לידי גיחוך ולא גחיך" (נד' כ"ג.). וכבר בארנו, כי רי"רמ זה הוא רי"רמ בר אבא שהי' מרבותיו (ע' 190 הערה 16).

[295] כדברו "ייתי עלי דלא כעסית עלוי" (ירש' ברכ' ב', ח').

[296] "ובאש לר"ז בגין דצוח ר' יעקב בר אחא לר' חייא בר אבא נוקדנא" (ז', גק).  וע"ש וראית, כי לא בפירוש קראו כך, כי אם רק נתן מקום להבין כן מדבריו.

[297] " – – הוה אזל ויתיב אפתחא דבי ר' נתן בר טובי א':  כי חלפי רבנן אז איקום מקמייהו" (ברכ' כ"ח.) " – – הוה אזל ויתיב אפתחא דרב יהודה בר אמי א', כי נפקי ועיילי רבנן איקום מקמייהו" (ערובין כ"ח:)

[298] ירש' ברכ' ג', א'.  ומאמר זה מצאנו גם לרב חסדא (שבת פ"א:) גם לרבה (ערובין מ"א:), אולם הם לא אמרוהו אלא לענין דחיית אסור דרבנן (ער"שי שם ושם וברכ' י"ט.  שבת צ"ד:).  אולם ר"ז במאמרו פוסק כן לענין דחיית אסור חמור על טומאת מת מד"ת.

[299] "הני בריוני דהוו בשיבבותי' דר"ז דהוו מקרב להו כי היכי דניהדרו בתיובתא" (סנהד' ל"ו.).

[300] "והוה בעי רחמי עלן" (שם).

[301] זה הוא טעם מאמרו "וירה ריה בגדיו ויברכה – ברא' כ"ז, כ"ו – אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו" (שם), ומאמר  זה נאמר על רשעים גמורים (ע'ו ב"ר ס"ה).

[302] "ובשר – ויקר' י"ג, י"ח – כתיב בי':  ונרפא – שם – " (סוט' ה'.).

[303] "אע"ג דלא מקבלי לוכחינהו מר" (שבת נ"ה.).

[304] יומא פ"ז.

[305] "רבה ור"ז איקלעו לבי ריש גלותא הזיוהו, להוא עבדא דאנח וכו' נזהי' רבה א"ל ר"ז:  מ"ש ממיחם ע"ג מיחם וכו';  הדר חזיוהו דפרס וכו' נזהי' רבה.  א"ל ר"ז:  אמאי?  א"ל – רבה – השתא וכו' א"ל ר"ז:  מ"ש מפרינקא וכו'" (מ"ח.  ע"ש.).

[306] "א"ל – ר' אבהו – לר"ז:  לישרי לן מר א"ל – ר"ז – :  לא סבר לי' מר להא דאר"יוח בעה"ב בוצע – – כי מטא לברוכי א"ל – – ר' אבהו –  : "ליבריך לן מר א"ל – ר"ז – לא סבר לה מר להא דר' הונא דמן בכל דא' בוצע מברך" (ברכ' מ"ו.  ירש' שם ח', ב'.).

[307] על הזהרו מאד לקחת אפילו קיסם לחצוץ את שניו מן הערמה, אמר לתלמידיו המשתוממים:  "לא זערא כשר כל כן אלא מלין דיוצרן שמע לן נעבדינן" (ירש' דמאי ג', ב').  ומלת "רבי זעירא שבוש הוא, כי מאמר זה לר"ז עצמו הוא ותשלום לדבריו הקודמים.  וחלילה לבאים אחריו לאמר על האיש הנקדש הזה "לא ר"ז כשר כל כן" כי אם הוא על עצמו אמר כך, בענותו הגדולה, ולא "רבי זעירא" כ"א זעירא.

[308] "אלולא דלא מעל' רישי ביני אריותא הוינא אמר בת  טעמא" (ירש' שבת א', ה').

[309] "אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים (שבת קי"ב:).

[310] לרב חסדא שאל:  ואמאי לא אמרת?  "ואת שבקת כל הני תנאי ואמוראי ועבדת כרב?" (ברכ' מ"ט.).

[311] ולרב אמי ורב אסי רבותיו שאל" תרי גברי רברבי כותיבו ליטעו בדרב ושמואל?" (חולין ק"ז).

[312] "אר"ז מגלה זו – רות – אין בה לא טומאה ולא טהרה לא אסור ולא התר למה נכתבה ללמדך כמה שכר לגומלי חסדים" (רות רב' א', ח').

[313] חולין קכ"ב.

[314] ירש' שבת א', ב'.  ומקרא הוא במשלי כ', ו'.

[315] כתוב' י"ז.  סנהד' י"ד:  "שיר הוא לכלה נאה משעלת חן בלא קשוט" (רש"י סנהד' שם).  וכחל הוא מין פוך, שהנשים קורעות את עיניהן לשם נוי, וסרק הוא סט המרבה את זיו הפנים, והפרכוס הוא קליעה נאה לשער.

[316] ברכ' מ"ו.

[317] ע' 198 הערה 3

[318] מגל' כ"ח.

[319] ע' דור"הר ב' 356.

[320] "הו העסיק בהדא כהנא" (ירש' ב"מ ד', י"א).

[321] שבת קנ"ז.

[322] אשר נסב בכתיבתו לשם אהויה אחייה אחיזה (ירש' פסח' ב', ד').

[323] "א"ל ר"ז לאהבה ברי' פוק תני להו" (ערובין צ"ו:  ר"ה ל':).

[324] "תני אהבה ברי' דר"ז" (ר"ה כ"ט.  נדר' ל"ב.).

[325] "שלך קודמת לשלי, שהוא אומר מגן אברהם ואחר כך מחיה המתים" (ב"ר ל"ט).

[326] "בשעה שאמר הקב"ה:  והלכתי עמכם בחמת קרי – ויקרא כ"ו, כ"ח – שמא כך עשה ח"ו?  אלא עשה ה' אשר זמם – איכ' ב', י"ז – פשורי מפשר" (איכ' רב' ב', י"ז).

[327] "מתוך גנותן של שבטים אתה יודע שבחן" (ב"ר פ"ד).

[328] קהל' רב' ג', י"א.

[329] "א"ל חליש לבאי ולא יכלנא" (תעני' ז'.) "– – הוה חלוש מגירסי'" (ברכ' כ"ח.).

[330] "יתיב מאה תענייתא וכו' יתיב מאה אחרנייתא כו' יתיב מאה אחרנייתא וכו'" (ב"ק פ"ה.) "צם תלת מאה צומין ואית דאמרי תשע מאוון" (ירש' מגל' א', ו').  ותלת מאה צומין דירושלמי מכוונת לג"פ מאה דבבלי (ב"ק שם).

[331] "שאלו תלמידיו את ר"ז במה הארכת ימים" (מגל' כ"ח.).

[332] זכרון יקר יש בידנו, אשר השתמר בו סדר מיתות ר' אסי ור' חייא בר אבא ור' שמואל בר' יצחק ור"ז, ואלה דבריו:  "כד דמך ר' יסא קבל ר' חייא בר ווא אבילוי – –  כד דמך רח"ב אבא קבל ר ' שמואל בר רב יצחק אבילוי – – כד דמך רשבר"יצ קבל ר"ז אבילוי" (ירש' ברכ' ג', א').

[333] "ר"ז מדמך קפד ומר וכו'" (שם).

[334] ע' הערה הבאה.

[335] מ"ק כ"ה:  "שעשועיה", פירושו:  ילד שעשועיה, והמקונן סמך על מלת "וילדה" שבדלת הראשונה – וע' ירמ' ל"א, י"ט. – רקת:  "קיימא לן רקת היא טבריא" (מגל' ה':) "א' רבא מי איכא למ"ד רקת לאו טבריא היא?  והא וכו'" (ו'.).  וע"ש ראית רבא כנגד ר"יוח מחרוז של מספד אחר, שנהג בדורות ההם.  ורקת, היא שם טבריא במליצת הפיוט, על שמה הקדמוני שבמקרא (יהש' י"ט, ל"ה).

[336] נראה קצת, כי מקומו בבבל היה "מחוזא" עיר מושב רבא:  דמר זוטרא ברי' דר"נ הוה קאזל מסיכרא לבי מחוזא ורבא ור"ס הוה קאסו לסיכרא פגעי אהדדי (חולין צ"ד:), ונראה, כי מ"ז הלך מעירו לעירם, והם יצאו מעירם, שהיא מחוזא.  וגם משאלת אבייל ר"ס על קביעת מזוזה "באבולי דמחוזא" (יומא י"א.) ומבקיאות ר"ס בתכונת המקום יש מעין רמז כי מחוזא עירו של ר"ס היא.  ועוד רמז כי דר ר"ס בעיר גדולה כמחוזא, יש גם בספור זה, כי "דר בכרך" היה (פסח' קי"ג.).

[337] מלבד זכרונות אשר "א"ר ספרא:  ר' אבהו הוה משתעי" (ברכ' ס"ג.)  מצאנו, כי דרש מפי חבריו "איכא דשמיע לי' מני דר' אבהו וכו'?" (פסח' נ"ב:).

[338] "אבוי דר"ס שאיל לר' זעירא וכו' א"ל – ר"ז – חכים רבי לרב הונא וכו'" (ירש' כלאים ט', ה').

[339] "שבק אבוה זוזי (ב"ב קמ"ר.).

[340] "אתו אחיו" (שם).

[341] ערכין ט"ז.

[342] ירש' חגיג' א', ו'.

[343] "א"ר ששת –  לרב נחמן – ספרא חברך וכו'" (בכורות י':).

[344] "אר"ס – – א"ל ר"נ" (שבת ע'.).

[345] "א"ל – – רבה לאביי – רב ספרא חברין וכו' (שבת קכ"ד).

[346] "כי אתי – אביי – לקמי' דרב יוסף א"ל:  הכי קאמר ר"ס והכי אהדרי לי' – א"ל – ר"י – ואמאי לא תימא לי' וכו'" (ערובין מ"ה:)

[347] "א"ל ר"ס – לרבא – משה!" (שבת ק"א:  חולין צ"ג.  וע' מליצתו זו גם ביצה ל"ח.  = "כלומר רבנו בדורו כמשה בדורו" (רש"י שבת שם).

[348] בלשון כבוד דבר אליו:  "לאו כגון מר (פסח' קי"א:).

[349] "א' רבא:  קפחינהו ר"ל לתלתא רבנן סמיכי" (גטין כ"ט:). ובדורות הבאים חשבו את רבא לגדול מר"ס.  כי כן הקדימו תמיד מסדרי התלמוד את שם רבא לשם ר"ס (ע' פסח' שם.  חולין צ"ד:  קל"ג.).

[350] "א"ל רב ספרא לאביי חזי מר וכו'" (חולין נ"א.).

[351] "א"ל ר"ס לאביי:  ודילמא וכו' א"ל לא ס"ד וכו'" (ערובין מה"ה:) "א"ל אביי לר"ס הני א בולי דמחזזא מ"ט וכו' א"ל וכו' א"ל וכו' אלא א' אביי וכו'" (יומא י"א.  וע' 199 הערה 21).  "א"ל אביי:  ולאו מי איתמר עלה וכו'" (ב"מ ל"ב.) "א"ל ר"ס לאביי:  לדידך וכו' בין לדידך בין לרבא וכו'" (בכורות ד'.).

[352] חולין ק"י:

[353] "יתיב ר"ס ורב אחא בר הונא ורב הונא בר חנינא ויתבי וקאמרי וכו' א" ר"ס מידי דהוה וכו' א"ל אביי לרבה וכו' א"ל ר"ס חברין תרגמה מדי דהוה וכו'" (שבת קכ"ד.)  א"ל רב ששת ספרא חברך תרגמה וכו'" (בכורות י':) ןע' הערה 7.

[354] דוגמה לדרך רוחו זאת:  "כאן מידיעת שבת הוא פורש כאן מידיעת מלאכה הו"פ" (שבת ע'.) או "א"ל – לרבה בר ר"ה – מנא לך הא? – א"ל:  דתנן וכו' א"ל:  מי דמי התם וכו' אבל הכא וכו' תדע דתנן וכו'" (ב"מ ל"ב.).

[355] "איסר ור"ס עבדו עסקא בהדי הדדי" (ב"מ ל"א:).  ולדעתנו יש לנקד כל שם איסר שבגמרא "אֵסַר" (ע' מ"ב י"ט, ל"ז.  עזרא ד', ב') שמעקרו הוא אשורי ובבלי.

[356] ב"ב קמ"ד.

[357] ולדעתנו גם מאמר ר' אבא אליו "עד השתא לא עיילית לשעיר וגמרית מילי דשעיר (ברכ' ס"ב:) חוזר על ארץ ישראל – שרצה ר"ס לנסוע אליה, – שהיתה ברשות אדום, שהוא רומי שלא היתה שם צניעות בי"הכס נוהגת [כדאיתא "ההוא רומאה דחקי' וכו'" (שם.  והגירסא "רומאה" – ע' תו' ד"ה "אלא" ב"מ ל"ח.  וכמוכרע ממליצת "ואתן אדום תחתיך")], כמו שהיתה נותנת בבבל, שהיא מארצות הפרסים, ששבחם רבן גמליאל גם על צניעותם זאת (ברכ' ח':).

[358] ר"י הלוי הוכיח, כי כל דבריו ומעשיו של ר"ס היו רק בקסרין (דורה"ר ב' 354).

[359] בבבל "אמר להו – רבא – ר"ס גברא רבה הוא" (ב"ב שם).  ובא"י "משתבח לי' ר' אבהו - -  בר"ס דאדם גדול הוא (ע"ז ד'.).

[360] "שבקו לי' מכסא וכו'" (שם) ומל' "מכסא" יש ללמוד, כי עוסק במסחר הי' גם בא"י, כי ל' מכס נופל על סחורה.

[361] גטין כ"ט:  וע' 200 הערה 13.

[362] "דאר"ס א"ר אמי א"ר יוחונן" (שבת ה:).

[363] ר' אבין בשם ר' אלעאי אמר הלכה זו של ריו"ח בסגנון אחר. ועל ר' אלעאי ור' אמי שהיו שניהם תלמיד ריו"ח, אמרה הגמרה "אמוראי נינהו, מר אמר כהאי לישנא ומר א' כהאי לישנא" (שם) = "ומיהו ריו"ח חדא זמנא אמרה" (רש"י).

[364] במקום הגירסה התמוהה "א"ר חייא (?) א"ר ספרא משום חד דבי רבי" (?) ברכ' ל"ד:)  גורס הרי"ף ז"ל "א"ר ספרא משום חד דבי ר' אמי". – ועל דבר "דבי ר' אמי" ע' 145 הערה 12  -  ורגלים לדבר כי גם מרח"ב אבא קבל ר"ס, כי קשה לומר "דאר"ס א"ר חייא (שבת ל"ז.) הוא ר"ח הגדול, ומתקבל יותר לומר, כי ר' חייא בר אבא הוא.

[365] "דתני ברבית דבי ר' חייא" (ב"ט ס"ב:).

[366] "אר"ס משום ריב"ח (קדושין ל'.).

[367] "אימר דאמרי לכו בתנאי, בקראי מי אמרי לכו" (ע"ז ד').

[368] "כל שאלו בדיניהם מוציאים מִלֹוֶה למלוה, בדינינו מחבירין מִמלוה ללֹוֶה;  כל שאלו בדיניהם אין מוציאין מלוה למלוה בדינינו אין מחזירין ממלוה ללֹוֶה "(ב"מ ס"ב).

[369] "קרי עלי' רב יוסף:  עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו – הושע ד', י"ב – כל המֵקל לו מגיד לו" (פסח' נ"ב:).  ועל "חוטין שביד" אשר "אמר ר' אבא א"ר יהודה א' שמואל", כי אסורים הם, השתומם ר"ס על האמור ויקרא:  "משה! מי אמר רחמנא לא תיכול בשרא?"  ורבא השתומם על דבריו ויקרא:  משה, מי אמר רחמנא אכול דמא?" (חולין צ"ג.).  מליצת "משה" בפי ר"ס ע' 200 הערה 11.

[370] "והא מתחזי כרמות רוחא (שבת קי"ג.).

[371] תהל' מ"ו, ב'.

[372] מכות כ"ד.  וע' עוד "הכא בירא שמים עסקינן כגון ר"ס דמקיים ודובר אמת בלבבו" ((ב"ב פ"ח.).

[373] שאלתות ל"ו מובא בפי' רש"י מכות שם.  רשב"ם ב"ב שם.

[374] "ר"ס לרווחא דמילתא הוא דעביד" (ב"ק קט"ז.  ע"ש).

[375] חולין צ"ד:  ורש"י.

[376] "א"ל:  דילמא משום דעברי אשמעתא דמר אקרין הכי" (קל"ג.).

[377] "צהבו פניו דרב ספרא" (פסח' קי"ג:).

[378] ברכ' ט"ו:

[379] "משמיא רחימו עליו כגון ר"ס הוה אזל בשיירתא לוינהו ארי כל לילא וכו', כי מטי  זמנא דר"ס שדו לי' חמרי' ולא אכלי'" (ב"ק קט"ז.)

[380] "ר"ס רווק הדר בכרך הוא וכו' תני תני קמי' דרבא ור"ס וכו' א"ל רבא לאו כגון מר" (פסחי' שם).  ובכן היה עוד פנוי בזמן ההוא שגם רבא שהי' צעיר ממנו – כי ר"ס הי' חברו של ר"נ ורבה רבותיו – נהג מנהג חכם נשוא פנים, עד אשר "תני תנא קמי'" (שם)

[381] "כי סלק" – לא"י – חולין ק"י:) "כי אתא לגבי'" – דאביי בבבל ( – שם) = "כ' הדר סליק" – לא"י (קי"א) "נפק מא"י לח"ל" (פסח' נ"ב.).

[382] "כי סלק ר"א אשכח לר"ז א"ל... מיומא סדלק מר להכא הוה לי פ"פ קמי' דרב הונא וכו'" (חולין נ"ז.).

[383] כעדות מליצתו "חייא דמר מיומא דסלק מר" (שם).

[384] מלבד כמה הלכות אשר "אמר רבי אבא א"ר יהוד' א' שמואל" (חולין צ"ג. ועוד) "ומלבד דר' אבא ורי"ב אבא – – אתו שיילוה לרב יהודה א"ל הכי א' שמואל וכו'" (ברכ' י"א:) מצאנו אותו דורש מפי רב יהודה להלכות שמואל:  "א"ל ר"א לר"י בבי מעצרתא דרב זכאי מי א' שמואל וכו' והאמר שמואל וכו'" (ערובין ב"ט.).  וא"כ רשות בידנו להחזיק, כי סתם "אר"א א' שמואל" (מגלה ח' ועוד) הוא:  "אר"א [א"ר יהודה] א' שמואל".  ונראה כי בשורה שניה היה ר"א יושב לפני ר"י:  "יתיב ר"א אחורי' דרב כהנא ויתיב ר"כ אחרי' דר"י (חולין י"ט:).

[385] ע"ז ו'.

[386] ""א"ר אבא א"ר הונא א' רב" (שבת צ"ח.  ב"ב ב':).  ומען זה שאלתו לר"ירמ בר אבא:  "לא סבר לה מר להא דר"ה א' רב וכו'?"  (חולין נ"ז:).

[387] ע' 202 הע' 10.

[388] "כי הא דשלח לי' ר"א למרי בר מר:  בעי מני'  דר"ה וכו'" (ב"ק צ"ז.).

[389] "אר"א ארח"ב אשי א' רב" (שבת ק"ז.  קכ"ד:  ועוד).  וע' "סימן בגופי' זמרא וכו'" (ל"ד.) = "סימן הוא להלכות ולמימרות שא' ר"א בשם רח"ב אשי שא' משום רב במס' שבת" (מהרש"א).

[390] "ואשכחנא נמי לרירמ"ב אבא" (חולין שם).

[391] "אר"א ארירמב"א א' רב:  הל' וכו' ושמואל א':  אין הל' וכו', בסורא מתנו הכי בפומבד' מתנו הכי א"ר כהנא א"ר הל' וכו'" (מגל' י"ח:).

[392] "בעי מני' ר"א לר"נ (ערובין ע"ו:).

[393] "ר' בא בשם ר"ח" (ירש' שבת ז', א') – ור' בא בירושלמי, הוא ר' אבא.

[394] "שלח לי' ר"א לרי"ב חמא" (ב"ב קכ"ז:  קח"ח: [ו"פ]).

[395] הוא אבי רבא ועליו נאמר:  "ובשנת תק"ע – שהיא שנת 4019 – וכו' ואזל וכו' ולמחוזא והוה התם רב יוסף בר חמא אבוה דרבא וכו'" (אגרש"ג).

[396] ע' 191 הערה 18.

[397] "עולא הוה רכיב המרא ואזיל ושקל ואזל ר"א מימיני' ורב"בח משמאלי" (פסח' נ"ג:).

[398] "א"ל ר"א לעולא" (שם וגטין ג':  ע"ט.) "איתיבי' ר"א לעולא" (גטין ל"ט.  ב"מ י"א.).

[399] "א"ל:  דמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתתא" (שם ושם).  ודברים אלה בבבל היו, כי אחרי משאו ומתנו של ר"א עם עולא, יסופר:  "כי אתא ר' אבא – א' להו הכי א' עולא והכי אותביתי'" (ב"מ שם).  ועוד יש לשער כי דברי ר"א עם עולא היו בפומבד', ששם היה עקר מקומו של עולא בבבל (ע' 159, הערה 4 והערה 9).

[400] "כי סלק ר"א א' יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל" (ביצ' ל"ח.).

[401] ברכ' כ"ד:

[402] 191 הערה 16

[403] כאשר תוכיח הוראתו הקשה על רבא, שכבר מלאה ידו להורות:  "זילו אמרו לי' לברי' דרב יוסף בר כמא דלישלים דמי תורא למרי" (חולין מ"ג:).

[404] "א' להו ר"א וכו' אחיכו עלי'" (ביצ' שם).

[405] יתיב ר"א וכו' וכו' אזל ר"א אמרה קמי'  דר' אלעזר אזל ר"א אמרה קמי דר' יוחנן" (חולין י"ט:).

[406] "דאר"א אר"יוח" (ערובין מ"ו:).

[407] "אר"א ארשב"ל" (שבת ס"ג [ד"פ]).

[408] "אר"א א"ר אסי (ב"ב ק"מ:).

[409] ע' ענין "נסכא דר' אבא (שבועות ל"ב:).

[410] "רבותינו שבא"י ר' אבא" (מ"ז.  סנהדר' ט"ז:).

[411] " – – אמטכסא דר"א" (ב"ק קי"ז:) = "תכשיט משי" (רש"י) = "משי מובחר" (ערוך ע' "מטכס").

[412] קדושין נ"ט.

[413] "תנא אגרא חמוה דר' אבא וכו' הוא תנא לה והוא אמר לה" (חולין ק"ד:) = "הוא תני לה:  כך קבלה סדורה מרבו;  והוא אמר לה:  והוא פירשה מסברא שלו (רש"י).

[414] "אתא לקמי' דר"א" (מנח' כ"ט:).

[415] "ר' יונה ור' זעירא תלמידי ר"יוח" (בכורות ל'.).  ואת ר' יונה זה יש להבדיל מר' יונה אשר יחשב על הדור שלאחריו, שהי' תלמיד ר' זעירא (ע"ש).  וקרוב הוא כי ר"י חברו של ר"ז היה כביר ימים ממנו, כי נמנה ראשון לר"ז (שם.)

[416] הוא ר' סימון, אשר דברנו עליו (לעיל 167).  וכי ר' יהודה היה בנו של ר' סימון זה ולא אחר, עולה משיחת ר' ירמי' עם ריב"ר סימון על אדותיו:  "ר' סימון בשם ר"יוח וכו' קם ר' ירמי' עם ר' יודה בי ר' סימון, א"ל הכין אמרין כל תלמידוי דר"יוח לא שמע בר נש מני' הדא מילתא אלא אבוך" (ירש' מ"ק ג', ה'.).

[417] "דתני רי"ב סימון בנזקין דבי קרנא" (ב"ק מ"ז:)

[418] יתבונן נא הקורא וישתומם על הבקיאות המופלגת ועל הסקירה הבוחנת בספרות המקרא היוצאות ממאמר זה:  "א"ר יהודה בר ר' סימון:  בזכות וימד שש שעורים וישם עליה, זכתה ועמדה ממנה ששה צדיקים וכל אחד ואחד בהן שש מדות:  א)  דוד, ב)  חזקיהו, ג)  יאשיה, ד)  חנני' מישאל ועזרי', ה)  דניאל  ו)  ומלך המשיח;  דוד, שנאמ':  א)  יודע נגן  ב)  וגבור חיל  ג)  ואיש מלחמה  ד)  ונבון דבר  ה)  ואיש תאר  ו)  וה' עמו – ש"א ט"ז, י"ח – ;  חזקי', שנא':  א)  פלא יועץ  ב)  אל גבור  ג)  אבי עד  ד)  שר שלום  ה)  למרבה המשרה  ו)  ולשלום אין קץ – ישע' ט', ו' – ;  יאשי', שנא':  והיה א)  כעץ שתול על מים  ב)  ועל יובל ישלח שרשיו  ג)  ולא יראה כי יבא חוט  ד)  והיה עלהו רענן  ה)  ובשנת בצורת לא ידאג  ו)  ולא ימיש מעשות פרי – ירמי' ט"ז, ח' – ;  חנני' מישאל ועזרי', שנאמר א)  ילדים אשר אין בהם כל מום  ב)  וטובי מראה  ג)  ומשכילים בכל חכמה  ד)  ויודעי דעת  ה)  ומביני מרע   ו)  ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך – דני' א', ד' – ;  דניאל, שנא':  א)  רוח יתירא  ב)  ומנדע  ג)  ושכלתנו  ד)  מפשר חלמין  ה)  ואחוית אחידן  ו)  ומשרא קטרין אשתכחת בי' בדניאל – ה', י"ד – ;  מלך המשיח, שנא':  ונחה עליו רוח ה'  א)  רוח חכמה  ב)  ובינה  ג)  רוח עצה  ד)  וגבורה  ה)  רוח דעת  ו)   ויראת ה' – ישע' י"א, ב' –" (רות רב' ג', ט"ו).

[419] כגון "אמן זה יש בו ג' אספליאות:  שבועה, קבלה ואמנה;  שבועה מנין?  שנא' :  והשביע הכהן את האשה וגו' ואמרה האשה אמן אמן – במד' ה' כ"א.  כ"ב;  קבלה מנין?  שנא':  וענו הלוים אמרו אל כל איש ישראל וגו' וענו כל העם ואמרו אמן – דבר' כ"ז, ט"ו.  ט"ז – ;  אמנה מנין?  שנא':  ויען בניהו בן יהוידע את המלך ויאמר אמן כן יאמר ה' – מ"א, א', ל"ו – " (דבר' רב' ז').

[420] ירש' ברכ' א', ט' והפסוקים ישע' מ"ו ז'.  ש"א א', י"ג. – ודברי ר' ברכ' ור' חלבו נכנסו שם בתורת תוספת באור, לתוך המאמר.

[421] ב"ר י"ב.  והמקרא תהל' ל"ג, ו'.  ובשיטתו זאת כי נברא הכל בכל שלמותו בבת אחת גזר ואמר:  עופר עולם על מליאתו נבראה" (ב"ר י"ד) שלדעתנו פירוש עופר עולם הוא החומֶר הראשון שממנו נאצלו כל החמרים ובו נוצרו כל הצורות גם הוא על מלאתו נברא כלומר בבת אחת ובתכלית שלמותו.

[422] "דעו כי ה' האלהים הוא עשנו, ולא אנחנו בראנו את נפשנו" (ב"ר ק'.  והמקרא תהל' ק', ג') וריב"ס הסמיך פה את דבריו אל הכתיב.

[423] נמרצים מאד דבריו על הדמיון החיצון שבין אדם לבהמה, ועל היתרון הפנימי שיש לו עליה, ועל קוצר דעתו להכיר ערך יתרונו ולכלכל דבריו על פיו"  "אמר הקב"ה לאדם:  בשביל שנתתי לך מדע יותר מן הבהמה מן החיה ומן העופות, אתה מחרף ומגדף אותי?  עשיתי לך עינים ולה עינים, לך אזנים ולה אזנים, לך ידים ולה ידים, לך רגלים ולה רגלים, לך פה ולה פה.  נמשל כבהמה נדמו.  אין נדמו אלא שתיקה, שתקתים מפניך.  ראה כבוד שעשיתי לך ואין אתה מבין כל הטובה:  ואדם ביקר בל יבין" (קהל' רב' י', כ').

[424] "א' הקב"ה אין בכם אמונה של ממש וכו' הפכפכנין אתם!  טרחנין הם, סרבנין, הם, לכלותם אי אפשר וכו' להחליפן באומה אחרת אי אפשר, אלא מה אעשה להם?  הריני מיסרין ביסורים ומצרפן ברעבון" (רות רב' א', א').

[425] ע' משלו "לבן מלך שיצא בשוק וכו'" (שם).

[426] ע' 205 הערה 7.

[427] ב"ר ע"ז.  ושם נוסף על מלת ישורון "הנאים והמשובחים שבכם" מתפרש שם על הנביאים, והוא בטעם המאמר "ישראל וקוב"ה ואורייתא חד הוא".   ולר' סימון אביו מוצאים אנחנו מליצה כזאת על "ישראל סבא" (שם), כלומר על יעקב אבינו.  וע' דעה כזו של ר' סימון לרא"ב פדת (88 הערה 11).

[428] "לשעבר היו קרוין ישראל כשאר כל האומות סבתא ורעמא סבתכא, מכאן ואילך אין נקראין אלא עמי וכו' מאין זכיתם וכו' ממה שדברתם בסיני ואמרתם כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (רות רב' א', א').

[429] "עכשו שנעשה המשכן אהבה ביני ובין בני שלום ביני ובין בני" (במד' רב' י"ב).

[430] משל נראה גס, אשר באמת מלא הוא המית לב אוהב, המשיל ריב"ר סימון, הרומז רמז גדול כי אהבת אבות ובנים ותולדותיה, הן ראשי מסיבי כל הגדולות בדברי ימי עמנו, ואלה דבריו:  "בחבלי אדם אמשכם – הושע י"א, ד' – אלו ישראל וכו' וכו';  בעבותות אהבה – שם – :  וישראל אהב את יוסף מכל בניו – ברא' ל"ז, ג' – וכו'.  ר' ברכי' בשם ריב"ר סימון אמר:  לפרה שהיו מושכין אותו למקולין, לא היתה נמשכת, מה עשו?  משכו את בנה לפניה, והיתה מהלכת אחריה על כרחה שלא בטובתה, כך היה יעקב אבינו וכו' אמר הקב"ה בני בכורי [הוא] ואני מורידו בבזיון?  וכו' אלא הריני מושך את בנו לפניו והוא יורד אחריו על כרחו שלא בטובתו (והוריד) [ומוריד] את השכינה למצרים עמו" (ב"ר פ"ו).

[431] "אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף שהן חמשה סלעים לפיכך יהי' כאו"א מפריש ערך בנו חמשה סלעים" (פ"ד).

[432] "כשהלך אצל הקב"ה א"ל למה יחרה אפך בעמך?  לא בניך הם?  וכשהלך אצל ישראל א' להן עד אימתי אתם מכעיסין אותו וכו'" (דבר' רב' א', י"ח.  וע"ש משלו הנעים במאמרו הקודם).

[433] "בא וראה כמה חביבים הגרים לפני המקום" (רות רב' א', י"ח).

[434] "שבאתה – רחב – ונדבקה בישראל ועלו מעשיה לאביה שבשמים" (שם פרשתא ב').

[435] דבר' רב' ז', ע"ש והמקרא דבר' כ"ח, ו'.

[436] "ר' ברכי' בר' יודה בר' סימון בשם ר' שמואל בר יצחק אמר וכו'" (ב"ר נ"ג).

[437] ר' חנינא ור' אושעיא  – –  אמרו – – דאנן מבית עלי קאתינן" (סנהד' י"ד).

[438] "דהוו אושכפי בארעא דישראל והוו יתבי בשוקא דזונות ועבדו להו מסאני וכו' ולא מדלי עינייהו לאסתכולי בהו" (פסח' קי"ג:).

[439] "ומומתייהו הכו בחייהון דרבנן קדישי דבארעא דישראל" (שם.  וע' מהרש"א).. 

[440] "יחיב ר' חנינא ור' אושעיא וקמיבעא להו וכו' א"ל ההוא סבא וכו'" (מכות י"ט:).

[441] "כל מעלי שבתא הוו עסקי בהל' יצירה (סנהד' ס"ז:).

[442] "ומברי להו עגלא תלתא ואכלי מני'" (שם).  ואפשר כי רמז הוא לרוב שמחתם ששמחו, כשנפטרו בערבי שבתות ממלאכתם ויהיו פנויים לעסוק בתורה, עד כי היו שבעים מתענגים ומתעדנים כאלו אכלו כל מעדני עולם, כמליצת תרגום הכתוב, האומר "ויחזו את הא' ויאכלו וישתו – שמות כ"ד, י"א – :  וחזו ית יקרא דה' והוו הדן וכו' כאלו אכלין ושתין" (אונקלוס).

[443] "ר"ח ור' אושעיא הוה קא משתקד ריו"ח למסמיכנהו וכו' וכו' אמרי לי דאנן מבית עלי קאתינן דארשב"נ א"ר יונתן מנין שאין נסמכין לבית עלי, שנא':  ולא יהי' זקן וכו' מאי זקן אלימא וכו' אלא סמיכה" (סנהד' י"ד.  וערש"י).