_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תולדות ישראל: דור ר' אמי ור' אבהו. טבריא

זאב יעבץ

לתוכן הענינים

 

ערך תורת ריו"ח לדורות.  שמועות ע"ד מותו.  ר' אמי ור' אסי ילידי בבל ולבם האחר.  ר' אמי קם לראש המתיבה, ענוֵת ר' אמי ור' אסי לפני רב הונא.  כבוד ר' אמי בעיני חכמי בבל, טיב כשרונו, דעותיו על ערך הדעת ועל דרכי דיני שמים ועל זכות בעלי אמנה.  ערך שיחות העם וטעמו בעיניו, צורך שתוף הלב בתפלה ובמעשה המצוה, עשרו וחכמת בניו.  רב אסי, רבותיו בימי נעוריו בבבל ורבותיו בא"י, הנו בעיני ריו"ח וכבודו בעיני ר' אלעזר, חזון בני העם עליו, עסקו בצרכי צבור ובצדקה.  ר' יצחק נפחא ויפי אגדתו.  ר' חייא בר אבא יליד בבל ובית אביו, רבותיו הראשונים בא"י, עמדו לפני ר' יוחנן ולפני ר' מנא בר תנחום.  חכמת ר' מנא זה.  עקר עסק רחב"א בהלכות, דעתו על רום ערך התלמוד התורה ומעשה המצוה, ערך יפיות בני יפת, טוב טעמו ויראתו הטהורה, עָנְיו ונקיון כפיו.  מסעיו במלאכות הנשיא וחכמת בניו.  אחיו ר' שמעון בר אבא, יראתו וצדקתו, חריצותו ועָנְיו, מר גורלו ואהבת החכמים אותו.  יהודה בר נחמני, לקחו הוך ותוכחות מוסרו הקשות.  מלחמת לשונו ב"דייני בור" ומחלקתו על האגדה שבכתב.  רבי לוי, אגדותי הנעימות.  נתינתו את חן האגדה על ההלכה, עינו החדה בחקר רוח המקרא, משלי שועלים ודעת לשון ערב מכשירים לאגדותיו, חבתו את ציון ואמונתו ברחמי שמים המרובים, למוד זכות על הגוים ועל הרשעים.  תורת מוסרו הנעלה.  ר' אבא בר כהנא ודעותיו.  "רבותינו היורדין מארץ ישראל".  עולא ראש "היורדין".  בואו בבלה ורושם הראשון שעשתה בבל בו, מתכונתו אל רב יהודה ואל רב נחמן כחבר ואל רב חסדא– כרב.  רוממות רב ושמואל בעיניו, תעודתו ותעודת כל "היורדין" להרביץ את תורת ריו"ח וחבריו בבבל, שיורי ממני שיטות להלכותיו ולאגדותיו ודעתו עם החסד שבתורה, געגועיו לארץ ישראל ביום מותו בבבל והעלאת עצמותיו אל א"י.  רבה בר ברחנא בא גם הוא מא"י לבבל להפיץ תורת ריו"ח.  מתכנתו אל רב יהודה ורב נחמן ואל רבה בר רב הונא, כבודו בבבל.  שיחות העם ושמועותיו נעשות בידו למקצוע באגדה.  ר' שמעון בן פזי קם בא"י למפיץ הלכות בר קפרא.  קהלא קדישא דבירושלים.  דרבי בן פזי בכלכלתו את המקרא ואת האגדה, דעתו על סדר היצירה.  ר' יהודה בן פזי, כבוד משפחת בן פזי בבית הנשיא, ענוַת ר' יהודה בן פזי.  ר' סימון קם למפיץ את שמועות רי"ב לוי בא לבבל ומקבל תורה מפי רבה בר אבוה, חוזר לא"י, יתרון ארץ יהודה בעיניו על הגליל, נכסיו בהר המלך.  דעותיו על סדור כתבי הקודש ובקיאותו המופלגת במקרא, דעותיו על העה"ז ועל העה"ב.  על יצה"ר ועל יצה"ט.  מאמריו ע"ד כבוד האשה ועל רוממות האדם.  אחי ר' סימון ובניו.  ר' שמואל בר נחמני קם למפיץ לתורת ר' יונתן, דעותיו הנשגבות באגדתו וחקרי לבו במקרא, אהבתו לבית הנשיא וחכמת בניו.  ר' אילעא ור' יוסי בר' חנינא קמים למפיצים לתקנות אושא.  כבוד רי"ב חנינא בעיני ריו"חורשב"ל.  אהבת רש"ב אליקים אותו, דָיְנתו, חקרי לבו במקצועות שונים, חסידותו, אמונתו בנצחון הטוב, חבתו לא"י.

4044–4080

והרוח החיה, אשר היתה לנשמה באף חכמי ארץ אבותינו ותעבור אל ארץ בבל ותהי גם שם לרוח המושלת בגבול התורה והמצוה.  היא רוח רבי יוחנן[1].  כל החכמים, אשר קמו למיום שבתו על כסאו בטבריא, תלמידיו המה.  ואת תולדות גדולי תלמידיו אלה, אנחנו באים לפרוט בפרק זה.  גם את תולדות אלה, אשר מתו על פני רבם בעודנו חי, כי רק במתכֻּנתם אל מרבית חבריהם, אשר האריכו ימים אחרי רבי יוחנן, יֵרָאו במלוא גדלם.

אף כי חי רבי יוחנן כמאה ועשר שנים, לא היה בעיני דורו כאיש אשר אבד עליו כלח, עבר זמנו ולא יצלח ולא יועיל עוד לדורו.  כי כספור לאיש צעיר לימים, אשר נקטף בעודו באבו, נשאו עליו קינה ביום מותו.  ראשית דברי רבי יצחק בן אלעזר המקינן היו: "קשה היום לישראל כיום בוא השמש בצהרים"[2].  והאגדה הזכה והענוגה מסכה אור יקרות על חייו ועל מותו בשמועתה, אשר ספרה, לאמר, כי כל ימיו המו רחמיו לגורל אלישע בן אבויה, אשר אש תֶפתהו לא כבתה ועשן היה עולה מקברו כל היום וכל הלילה.  ויהי רב יוחנן אומר: "מתי אמות ואכבה עשן מקברו".  ויהי במותו ותהי ראשית דרך רוחו, בשובה אל האלהים, לחלץ ביד חזקה את נפש בן אבויה ממוקדי שאול ולהביאו לחיי העולם הבא, ואיש ממלאכי החבלה לא התיצב בפניו.  ביום ההוא חדל העשן לעלות מקבר אלישע.  על החסד אשר הגדילה רוח רבי יוחנן ועל גבורתה, אשר גברה ביום מותו, קרא המקונן: "אפילו שומר הפתח לא עמד לפניך, רבנו"[3].  דבר כל החזון הזה מביע עד כמה הכירו אבותינו, כי מדת רבי יוחנן, לבלתי מנוע חסד וכבוד גם מן החטאים בנפשותם, היא השֶתי העובר בכל תורת פיו ובכל דבריו ומעשיו[4], וגם המות לא הפריד אותה מדורו.

ושנים מתלמידי רבי יוחנן, אשר האריכו ימים אחריו ואחרי ריש לקיש ורבי אלעזר, הם רבי אמי בר נתן[5] ורבי אסי[6]הכהנים[7], אשר עלו בימי נעוריהם[8]מבבל וישבו בטבריא.  שני החכמים האלה נזכרים פעמים רבות כאחד, כי היו שניהם כעין זוג, ככל אשר היו הלל ושַמי בדורם ורב שמואל בדורם.  אך תחת אשר הזוגיות ההם הרבו לחלוק בדברי הלכה ובדברי אגדה, מעט היא המחלוקת בין רבי אמי ורבי אסי, כי במרבית מקום הזכרם, היו דבריהם אחדים[9] ומעשיהם אחדים.  יחדו למדו, יחדו התפללו במקום תלמודם בין עמודי אחד בתי הכנסת אשר בטבריא[10], יחדו הֹעֲלו לשבת עוד בימי נעוריהם בסוד חכמי עמם[11], יחדו ישבו לשפוט את העם[12], ולשניהם יצא שם בכל ארצות הגולה, כי ראשי שופטי ארץ ישראל הם[13].  גם באהבתם לידידיהם ובכבודם לנכבדיהם היה להם לב אחד.  שניהם היו למליצים לרבי אלעזר, להשיב אליו את לב רבי יוחנן רבם[14], וידי שניהם כוננו לחברם, ידיד נפשם זה, מקלעת נטעי נעמנים ליום חופתו[15], ושניהם יצאו לקראת עצמות רב הונא, הנערץ בעיניהם מאד, אשר הובאו אל אדמת ישראל[16].

ובכל אהבת שני הרֵעים איש את אחיו, נתן רבי אסי את רבי אמי עליון עליו ויקראהו "רבי"[17].  וברור הדבר, כי גם סוד חכמי דורו בכרו את רבי אמי, כי הקימו אותו תחת רבי יוחנן לראש למתיבה[18].  ונפלא הדבר מאד, כי לא הקימו לראש את רבי אלעזר, אשר חי עוד כמה חדשים, או קרוב לשנה תמימה, אחרי מות רבי יוחנן[19], ואשר לפניו ישב רבי אמי, כתלמיד לפני הרב, ויאמן כי רוח ה' תנחהו בכל הוראותיו[20].  אין זאת כי אם שום שָׂמו הקהל את פניהם אל רבי אלעזר, והוא, מרוב ענוָתו או מרוב זקנתו[21], לא נדרש להם.  אך בראשונה התאבל רבי אמי על רבי יוחנן שבעת ימים ויספוד לו שלשים יום[22], כהתאבל איש על אביו ועל אמו, וקרוב הדבר כי בהיות רבי אמי לראש, היה לו רבי אסי למשנה.  ומה נפלאה היא המתכֹנת, אשר היתה לראשי ארץ ישראל אל חכמי הגולה: בעוד אשר כבוד רבי אמי ורבי אסי היה כמעט למשל בפי חכמי בבל[23], לא התהדרו הראשים ההם בכבודם, בכהונתם, ביתרון קדושת מקומם, וישוו את נפשם כתלמידים סרים למשמעת רב הונא ראש חכמי בבל[24], בזכרם מימי נעוריהם, בעוד היותם בבבל, את יתרון חכמתו[25].  אולם בכל זאת היה רבי אמי חכם גדול בתורה גם לפני צאתו עוד מבבל, בהיותו עוד רך בשנים מאד, עד כי איש כרב חסדא העיד עליו, כי אדם גדול הוא ויחבב את הדברים, אשר שמע מפיו בימי נעוריו[26].  וחכמי ארץ ישראל חשבו את רבי אמי לפִלפלן, לאמר לאיש היודע להבין דבר מתוך דבר.  אולם זכרונות דברי ימי חייו באים ומעידים, כי עצם כשרון פלפולו המריצהו להיות סדרן גם בטעמו[27] גם בדרך תלמודו, אשר למד[28] ואשר לִמד[29], על כן היה המעט ממנו, כי אנשי ארץ ישראל פנו אליו בשאלותיהם, אף כי חכמים היו גם בעריהם[30], כי גם ממרחק, מארץ בבל, הריצו אליו החכמים את דבר שאלותיהם אחרי מות רב הונא[31].  ונדיבי ישראל שלחו כסף רב מעריהם ומארצות למקומות, אל בית מדרשו לעשות בו כטוב בעיניו[32].  מלבד כחו במקצוע ההלכה, שם את פניו גם אל האגדה.  אך קרוב הדבר כי מן הדין, אשר היה מרבית עסקו, נאצלה גם על אגדתו רוח חוק וגבול.  וככל אשר היתה במשמרת הדיֶנות "שורת הדין", העוצרת כל דבר בתוך גבולו הקצוב לו, למליצה בפיו[33], ככה שם לו לקו להבדיל בין עצם הדבר באשר הוא ובין מליצת הכתובים[34], או מליצת השמועה[35], המגדלת אותו.  תולדות לדעתו הצלולה, היא חובת הדעת, הדעת היא קנין אלהים[36] וראשית צרכי האדם בחיים[37], וכל המתעלם ממנה, את נפשו הוא משחית[38]; ותולדה לשורת הדין, אשר עליה שקד, היא אמונתו הרבה, כי הכל בדין "אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עון"[39].  ולעומת זה כל הטוב, אשר יעניק לנו את עולמו, היא רק בזכות "בעלי אמנה"[40], לאמר בזכות האנשים הנאמנים בעסקיהם[41] ובדבר פיהם[42].  בעלי אמנה גדולים מאד בעיני ה', אשר יריב את ריבם מיד הבוגדים בם ובאמונותם.  ונפלא הדבר מאד, כי למוסר הזה לא בקש מקור או מסעד במקרא, כי אם בשיחה תמימה מהלכת בין העם בשם "חולדה ובור"[43], והוא "מעשה בבחור אחד שנתן אמונתו לריבה אחת שישאנה– עבר על אמונתו ונשא אחרת"[44], ופרשת דברי ענשו.  ובטעם שטתו, שטת הדין, המכלכלת דרכי איש עם רעהו במשפט והחושבת אותן לארחות עולם, אשר כל המעות אותן יאשם, הורה כי אין לבוז לטעם קהל העם, אף כי תמים הוא ולא יבקש חשבונות רבים, ונהפוך הוא, כי יש לחוש לכל אשר הוא חושש, כי רבות הן דרכי המשמר, אשר ישכילו לשמור בתֻמם את נפש האדם מכל מחלה ומכל פגע[45].  אף מדבריו על גורל בני אדם בארץ החיים, יש אשר תשמע אזננו מעין חזון שלטון מדת הדין[46].  אך בכל זאת גברה גם ברוחו הדעת, כי מדת הרחמים היא השולטת. כי מנַהג ה' את עולמו בחסד.  ואחרי כונת הלב הם הדברים "ואפילו חשב – אדם – לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה"[47].  וככה יש גם לאדם לשאת את נפשו כליל אל ה' בשפכו את לבו לפניו[48], ולהתחזק להוסיף טוב על טוב בכל מעשהו אשר יעשה לשם ה'[49].  למרבית מוסרו באגדותיו היה לו המקרא למקור[50].  ובדבר הזה היה לו רבי אלעזר, השם את המקרא למקור כל ההלכה והאגדה[51], לעינים.  אולם גם להלכה השכיל למצוא רמז במקרא בדרך שנונה מאד[52].

ובקרב ביתו ראה רבי אמי בטובה, ויָעשר ויכתוב ספרי תורה במספר רב[53].  בת חכם אחד ושמו ר' יני, היתה לו לאשה[54], ובנים חכמים בתורה היו לו, הלא הם: רב תנחום[55], רב יני[56] ורב פנחס[57] ורב איקא[58], חריף[59] ושנון קולע אל השערה[60].  וירד רב איקא[61] ורב פנחס אחרי כן בבלה, ויכָבד שם רב פנחס וילמד תורה ברבים.  וצעירי חכמי דור הבא עמדו לפניו[62], ויחשבו כל משנה חיצונה אשר כשרה בעיניו, למקֻימת ומקֻבלת, אשר אין להרהר אחריה עוד[63].

ונראה הדבר כי גם אחרי אשר הוקם רבי אמי לראש, שִׁתף עמו את רבי אסי חברו בכל עסקי הצבור[64].  רבי אסי, אשר קראו לו בארץ ישראל גם רבי יוסה או רבי יסה[65], לקח עוד בילדותו בבבל, תורה מפי לוי בן סיסי, אשר בא מארץ ישראל לנהרדעא[66].ויהי שומע עוד בבבל את השאלות, אשר שאל רבי יהודה, ואת התשובות אשר השיב שמואל עליהן[67], ודברים אשר"למדוהו חבריו שבגולה", היו נזכרים לו ונאמרים בפיו, בעמדו לפני הגדולים בארץ ישראל[68].  אף הלכות ר' יהושע בן לוי היו נצורות ופקודות בידו[69].  ומי יודע אם עזב את בבל, לולא דחקה אותו השעה.  הן אמו האלמנה הזקנה החזיקה עליו את דברה, להרבות להעדיים, ויתן את חפצה, ואחרי כן הפגיעה בו, כי יבחר לה איש יפה תאר להפליא והשיא אותה לו.  ולא עמד לבו להסביר לה, כי בדבר הזה נותנת היא את נפשה לשחוק, פן יעכור בדברו את רוחה, ויקם וילך ארצה ישראל[70] , אשר יקרה בעיניו מאד, עד כי גם עם ישראל לא נחשב בעיניו לקהל ה'.  בלתי אם בשבתו עליה בתוך גבולותיה[71].  ויבא שמה ויעמוד לפני רבי יוחנן וישאלהו דבר תורה וישב לו, וישתומם רבי אסי על דרכי תורת החכם הזה ויקרא: לולא עליתי מבבל, בלתי אם לשמוע דבר זה, רב לי[72].  וידבק עם תלמידי רבי יוחנן ויהי גם הוא לו לתלמיד מובהק[73].  ומרוח ריש לקיש נאצלה עליו בבית המדרש ההוא, לאהבה את תורת רבי חייא ולהגָות אחריה, ויצם גם הוא כמה צומות ויפגע בה', להראות לו את דמות החכם הזה בחלום[74].  וימצא חן בעיני רבי יוחנן ויעמידהו לפניו וילמדהו מלבד ההלכה והאגדה, גם את מעשה מרכבה[75]. ויגדל כבודו בעיני חבריו, עד כי רעהו הנאמן רבי אלעזר קרא לו "מופת הדור"[76].  הליכותיו עמו היו רכות ונעימות[77], וחזון העם שִוה אותו לבן ענק תומך שחקים, המחזיק בכחו את מוסדות השמים לבל ימוטו, לאמר, המעמיד את התורה בקרב ישראל[78].  וישם רב אסי את לבו אל צרכי בני עמו ואל סדרי קהלותיהם, ויהי בא אל הכפרים להקים ליושביהן פקידים מקרב אחיהם[79].  ויט את לב העם להשתתף כלם במעשה הצדקה.  כקטן כגדול[80], ויטף כי "שקולה צדקה כנגד כל המצות"[81], כי היא המצוה האחת הכוללת כמעט את כלן[82].

מזכרונות דברי ביתו יש לשמוע, כי בעל נכסים היה, אשר פקד אותם בכל יום[83], ובן משכיל היה לו, אשר גדולי הדור הבא דרשו מפיו את שמועות אביו[84].  שֵׁם הבן הזה לא נודע[85].

על מות רב אסי ישיחו נפלאות, כי כל העצים נִתשו ביום ההוא משרשיהם[86] ומגדל עוז היה למפלה[87].  ומרוב כבוד רב אסי, היה החכם הישיש רב חייא בר אבא המַברה את אבליו לחם ביד רחבה[88].  ותיקרנה שמועות רב אסי, עד כי נועדו חכמי דורו אחרי מותו אל בית מדרשו, ללקט אותן אחת אל אחת לזכרון ולמשמרת[89]. 

נכבד ונשוא פנים בעיני רב אמי ורב אסי, היה רבי יצחק נפחא[90], אשר ישבו לפניו[91] והוא התהלך עמהם כרֵע[92].  גם הוא היה כמֹהם תלמיד לרבי יוחנן[93], ורבי שמעון בן לקיש שמח על אחת מאִמרותיו ויבכר אותה על פני אמרות רבי יוחנן[94].  ויכָּבד על פני העם.  ויעלו אליו לרגל, ויגישו אליו בעלי דברים את משפטם[95].  מלבד הלכותיו[96] אשר למד ואשר הורה, נמלצה ואף נאוה אגדתו, אשר שמה את דבר הכתוב המדבר על עסק פשוט אשר לשני בעלי ריב, לרמז לענינה הנשגב[97].  משֲׁלו היה נמרץ[98], רוחו מלאה שירה[99] ולשונו דוברת צחות[100].  וילך למסעיו ויבא גם לאנטוכיא ויורה וידון גם שם[101].  לעת זקנתו ירד בבל ויכבד בעיני ראש הגולה[102], וישא שם את בתו לאיש חכם ושמו רב פפי[103].[104]

חבר לרבי אמי ולרב אסי[105] הוא רבי חייא בר אבא הכהן[106], אשר גם במולדתוהיתה כמולדתם בבבל[107].  אבותיו היו אנשי שם[108]וצדיקים כבירים מאד, עד כי אמר עליהם רבי יוחנן, בדברו על אחי רבי חייא בר אבא: "כל מי שאינו מכיר מעשיו של אברהם, יכיר מעשה אבותיו של זה"[109].  אֶחיו אשר נקבו בשמות, היו חכמים כלם, ואלה שמותם: רבי שמעון בר אבא, אשר עוד ידובר עליו בזה, ורבי נתן הכהן[110]  ורבי בַנַי אשר היה בבבל[111], איש שולח ידו במסחר השומשומים[112], וחכם מבקש רמז להלכה במליצת הכתובים[113] בטעם חכמי בבל הקדומים[114].  בבוא ר' חייא בר אבא בראשית ימי נעוריו, מבבל לצפורי, היו לו עוד מהלכים בין זקני דור הראשון.  רבי חנינא בר חמא נשען עוד על ידו לעת זקנתו[115], גם רבי יהושע בן לוי עוד התהלך נשען על יד רבי חייא בר אבא ומבדבר עליו רכות[116].  אולם נער ורך בשנים מאד היה באחרית ימי שני הזקנים.  ורחוק הדבר מאד להחזיק, כי זכה עוד לקחת מפיהם תורה הרבה.  רבו המובהק[117]  היה רבי יוחנן, אשר את שמועותיו היה דק וגומר בכל דקדוקי סגנונן, כמשפט רחבא איש פומבדיתא, ומחַזר מדי חדש בחדשו את כל תלמודו לפני רבו זה[118], ומתבונן אל כל דרכיו ואל כל מעשיו[119].  אף שקד על השמועות אשר קבלו חבריו מרבי יוחנן[120]  ומיתר החכמים[121], ויהי זהיר לדקדק מאד בכל דבר סגנון במטבע הברכה, עד כי אחד מחבריו קרא לו "נקדן"[122].  ויאהבהו ר' יוחנן ויכבדהו, ויבקר אותו בביתו בעבור עליו מחלה[123].  גם ריש לקיש אשר נתן את בנו על ידו ללמדו מקרא או משנה, כבד אותו ויבקרהו בביתו[124].  ויעמוד רבי חייא בר אבא גם לפני חכם גדול, אשר שמעו לא יצא הרבה בזכרונות דברי ימי עמו, ושמו רבי מנא[125] בר תנחום[126] דמן צור, רב ומורה בעיר ההיא ובסביבותיה[127]  ומֻפלג מאד בתורת החשבון, עד כי נאמר עליו: "אדם גדול הוא ויודע למתק את הים הגדול"; "חשבון מים הוא יודע"[128].  גם הלכות החכם ההוא הפיקו רוח מדע גם בתורת הטבע[129], גם בדרכי עבודת האדם[130].  ותיקרנה שאלותיו גם בעיני גדולי בבל, אשר קבלו אותן מפי רבה בר בר חנה ויצרו ויפיצו אותן[131].  גם רבי חייא בר אבא נכבד בעיני חכמי בבל, עד כי אליו שלחו אחרי מות רבי יוחנן את שאלותיהם, אשר נעלם פתרונן מרבי אמי[132].  יתרון הכשר היה לרבי חייא בר אבא במקצוע ההלכה[133], אך בכל זאת לא חשך את ידו גם מן האגדה, והדברים אשר הטיף בה, תמצית הם לשיטה מסוימת.  את כל תׂקף היהדות מצא רק בתורה לבדה, בתלמודה ובמעשה מצותיה, ויבחן, כי אף כי הם נראים בעיני הרואה לעינים רק כגופי תורה וכגופי הלכות, מלאים הם נשמת חיים.  את דעתו זאת הביע במליצה נמרצת מאד.  ואחרי תוכחת ירמיה הנביא המתאונן על בני ישראל בשם ה': "ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו[134] מלא הוא לאמר: "הלוַי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, שמתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב"[135].  עמוק המאמר הזה, עמוק ונאמן.  ודור לדור יוכיח את אמִתו, כי רק בתלמוד התורה ובמעשה המצוה גנוז אור חיי העולם לישראל.  ועינו החדה להכיר את הנכונה בטבע רוח עמו פנימה, לא כהתה מהביט את הטוב הנמצא גם בכשרון עם אחר.  ויבחן בטוב טעמו את סגולת היופי, אשר חלק אלהים לעם בני יון, ויכסוף אל היום אשר יאָצל ממנו על ישראל, וינבא: "יפֵיותו של יפת ישכון באלהי שם"[136].  ובטעמו זה שם את לבו לשַות כבוד והדר על הליכות החכמים ותלמידיהם, על מראיהם ומלבושם[137].  ויראתו את ה' היתה טהורה מאד, כאשר תעיד תחינתו, אשר היה מוסיף על תחנוניו, אשר התחנן לפני ה' יום יום, לאמר:

- - - וּתְיַחַד לְבָבֵנוּ לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ.

וּתְרַחֲקֵנוּ מִכָּל מַה שֶּׁשָּׂנַאתָ; וּתְקָרְבֵנוּ לְכָל מַה שֶּׁאָהַבְתָּ.

ותעשה עמנו צדקה למען שמך[138].

ועינו החדה, טוב טעמו ורוחב לבו היו כל קניניו שקנה בעולמו, כי עשר ושפע לא עלו בגורלו.  ובכל היות חלקו דל מאד בחיים, נער את כפיו מקחת מיד אוהביו דבר, אשר לא היה לפי רוחו.  הן כהן היה, ומשפט הכהנים היה מימי עזרא לקחת גם את המעשר, אשר לפי דברי התורה ללוים ינתן[139].  אולם הוא לא אבה לקחת ממנו מאומה, ולמען החלץ ממבוכה זאת, לבלתי היות מן המתמיהים בעיני רואיו, בחר לעזוב את ארץ ישראל[140].  ויהי בצר לו מאד, וידבר רבי אלעזר על לב רבי יהודה נשיאה, ויתן ר' חייא בר אבא מכתב כבוד[141] אל אנשי המקומות אשר יבא שמה, וישוהו למלאך בית הנשיא ויכתוב עלינו כדברים האלה: "הרי שלחנו לכם אדם גדול שלוחנו וכיוצא בנו, עד שהוא מגיע אצלנו"[142].  ויהי רבי חייא בר אבא הולך למסעיו צפונה ונגבה.  יש אשר ירָאה בעיר העתיקה צור הקרובה, בהורותו את חקת התורה בקהל עם[143], ומתארח בעיר לודקיא אשר באסיא הקטנה, בבית עשיר נדיב מבני ישראל[144], ויש אשר ירָאה בעיר רומי[145].  אולם לא אמר להשתקע בארצות הנכר, כי שב אל ארצו[146]. גם לחכם זה היו שני בנים חכמים, הלא הם רבי אבא[147], אשר שם רבי יוחנן ושמועותיו היו נכונות תמיד על שפתיו[148], ורבי נחמיה[149].

נכבד מאד בעיני דורו ובעיני שרידי הדור הראשון לאמוראי ארץ ישראל, היה רבי שמעון אחי רבי חייא בר אבא, תלמיד רבי יוחנן[150], ואשר גם שמועות רבי חנינא[151] ורבי יהושע בן לוי היו נכונות על שפתיו.  רבי שמעון בר אבא היה ירא את ה' מאד מאד[152].  אולם כרבות צדקתו גדל עְנְיו, אשר לא סר ממנו כל ימי חייו[153].  גם הוא עלה מבבל[154], כרבי חייא אחיו.  בעוד היותו רך בשנים היה עם לבבו לצאת מארץ ישראל לבקש את לחמו בארץ מרחק, ויחל את פני רבי חנינא הזקן לתת על ידו מכתב מגיד את ישרו.  וימאן רבי חנינא ויאמר: "למחר אני הולך אצל אבותיך יהו אומרים לי: נטיעה אחת של חמדה שהיתה לנו בארץ ישראל התרת לה לצאת לחוץ לארץ[155].  ואף כי היה רבי שמעון איש חרוץ ונבון בכל דבר עסק, ובקי מאד בטבע האבנים הטובות ובערכן, לא הצליח למצוא את מחיתו במשלח ידו.  למראה הדבר הזה קרא רבי יוחנן: "וגם לא לחכמים לחם[156], וגם בקנין כתר התורה, אשר היה נאה לו מאד, לפי חכמתו ולפי מעשיו, לא עמדה לו השעה לִנחל אותו, כי בהיות ימי המִנוי[157] בארץ ישראל אחרי מות רבי יוחנן, היה רבי שמעון בדמשק.  ויתרברבו קטנים ממנו, והוא לא התרברב ולא הוסמך[158].  וידאב לב רעהו הנדיב רבי אבהו, אשר נתן את רבי שמעון בר אבא עליון עליו, ויקרא: "מי יגלה עפר מעיניך רבי יוחנן" לראות את המעשה הזר הזה, כי אבהו הוסמך ושמעון לא הוסמך[159]. – ויתהלכו עמו רבותיו וחבריו, חכמי הדור בנחת, בכבוד ובדעת נקיה מאד.  ויהי רבי יוחנן מפזר שקלים בסתר, במקום אשר ימצא אותם החכם המסכן הזה[160], ואסף אותם אליו, וגם רבי אלעזר עשה לו כן[161].  ורבי אבהו כבדהו ויאהבהו מאד[162], אף כי יש אשר רבי שמעון בר אבא לא נשא לו פנים[163], וגם רבי אלעזר כלכל את דבריו עמו בדרכי נועם ורוך[164].

ושני חכמים עניים היו בטבריא, אשר נִתנו להם שני סלעים[165] לשבוע בשכר אשר היו מקהילים את העם לשמוע את הדברים, אשר יטיף רבי יוחנן, הלא הם: רבי לוי ויהודה בן נחמני[166].  יהודה בן נחמני [167] היה לתורגמן לרבי שמעון בן לקיש[168], לאמר, למליץ המשמיע בקול גדול באזני הקהל, את דברי התורה, שר ילחש החכם הזה באזניו.  ויהי יהודה בן נחמני איש דובר צחות[169], איש מוכיח מלא עוז, אשר לא יכחיד את תוכחתו העזה תחת לשונו גם בשבתו לפני הגדולים[170], ויעט את מוסרו לבוש קדרות ויזֵהר ויקרא: "אם יאמר לך יצר הרע" חֲטָא והקדוש ברוך הוא מוחל לישראל אל תאמן בו – שמא תאמר מי מעיד בי? אבני ביתו וקורות ביתו של אדם הן מעידין בו"[171].  ויש אשר נשא משלו על גורל האדם בלֶקח זך מאד מלא תוגה, וַיַטֵף את מלתו בבית האבל לאמר:

אַחֵינוּהַמְיֻגָּעִים הַמְדֻכָּאִים בָּאֵבֶל הַזֶּה, תְּנוּ אֶת לְבַבְכֶם לַחְקוֹר אֶת זֹאת.

זׂאת היא עוׂמֶדֶת לָעַד, נָתִיב הוּא מִשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית.

רַבִּים שָׁתּו' רַבִּים יִשְתּוּ, כְּמִשְתֵּה רִאשׁוׂנִים (כָּךְ) מִשְתֵּה אַחֲרוֹנִים[172].

ואף כי לפי דעתו היה בכבוד הנשיא מעין קדושה[173], לא עצם את עיניו מראות את הפרעות, אשר עלו בימיו.  ויך בשוט לשונו השנונה את "דֵיני בור", אשר קמו בימים ההם[174], מכה רבה[175].  ובחומר הלכותיו יש אשר לא הרבה לשית לב אל דעת רבי יוחנן וריש לקיש ואל מעשיהם.  הם היו הוגים בדברי אגדה כתובה בספר, ורבי יוחנן היה נושא ספר כזה בחיקו והוא החזיק בכל עוז בדבר הלכתו "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרן בכתב"[176].

ככל אשר חזקו נמרצו אמרי החכם הזה, המעטים מאד במספרם ככה רבו, גׂהו אמרות רעהו רבי לוי הרבות והעצומות[177].  מרבית דברי תורתו הם דברי אגדה, מלאים חכמה ומוסר, חן ושכל טוב "ברכות ונחמות", אשר היו למרפא ללב בני הדור ההוא "שהן חולים מן השעבוד"[178].  אולם גם על ההלכה אֶצל מהוד האגדה ומחֶמדת שעשועיה, בהביאו ממרחק, ממקום אשר לא יעלה על לב איש מקרא או הלכה אחרת שונה ממנה, אשר יקבילו אליה במראיהם ובמתכֻּנתם: "וכי מה חכמים לסמוך – במשנתם – בשורות טובות לגשמים?[179].  – שאל רבי לוי – על שם: מים קרים על ארץ עיפה ושמועה  טובה מארץ מרחק"[180].  על ההלכה האומרת: "אין מפסיקין בין פרה לחדש"[181], נתן רבי לוי, בעינו החדה, סמן במשנה רחוקה, אשר מצא בה דמיון לה: "בין [ארבע] כוסות הללו אם רצה לשתות ישתה; בין שלישית לרביעית לא ישתה"[182].  טוב טעמו זה, אשר הטה את עינו למצוא את הפנים האחרים לשני ענינים שונים, העיר את לבו להכיר, כי יש אשר ענין אחד הוא היסוד הנעלם לכמה פרשות בתורה, אשר מראיהן שונות.  ויבחן, כי רוח עשרת הדברים, אשר על שני לוחות הברית.  מתנוססת מתוך הפרשות המסוימות, אשר החשיבה אותם התורה להטיף אותה באזני הקהל כֻלו[183], או לעשות את קריאתן פעמים ביום, חובה לכל נפש ישראל לדור דור[184].  ועל כשרונו זה לחשוף בכל פרשה דבר נעלם, דבר החכם הגדול רבי זירא על לב חבריו, להטות אזנם אל דברי רבי לוי[185].  אולם מלבד דברי כתבי הקדש, שָׂם לו שני כשרונות, לכל חפץ בידו להטות בהם את לב הקהל אל דבריו, הלא הם משלי השועלים[186] והדעת את הלשונות, כי מלבד אשר בחנה עינו את הליכות שפת אבותיו ואת צבא חליפותיהן[187], היה הוא החכם הראשון בישראל, אשר החל להקביל אל העבריה את אחותה את שפת ערב, למען באר בה דבר מדברי התורה[188], כי ידע רבי לוי את השפה הזאת ואת דרכי העם הדובר אותה[189], אין זאת כי אם היה בארץ ההיא ויתהלך בה.  גם אל הקדמוניות[190] היו עיניו, גם דבר הקרבנות נתן לו ענין להתבונן בו מכל עבריו[191]. אף אל ציון נשא נפשו ויחלט, כי כל טובות וברכות ונחמות שהקדוש ברוך עתיד לתן לישראל אינן אלא מציון'[192].  אך את כל תעודתו יעד לו בעולמו להורות לעמו דעת קדושים, אהבת חסד וענות צדק, עין טובה ורוח נמוכה.  אברהם אבינו אֵיל הצדק "שכֹחו יפה", האיש אשר לא נתעה ללכת אחרי יציר דמיון[193], הכיר את דרך ה', אשר על פיה ינהג את עולמו, כי חסד ורחמים היא[194], על כן נכמרו גם רחמיו בקרבו[195].  ויתבונן רבי לוי אל ההלכות וימצא, כי מקור תורת חסדי אלהים הן וילמד מאחת מהן, כי כל ברכה לא תִכון לנגד ה' וכל טובה לא תרָצה לפניו, בלתי אם בהתברך האדם ובטוב לו[196],ומשפט אחר ביד ה' לישראל ולעמים, כי את כלם ידין במישרים.  וגם באבדן רשעי הגוים לא יחפוץ אל רחום וחנון[197], כי בריתו שמורה ונאמנת לכל משפחות האדמה[198].  ומרוב אמונתו בטובה הגמורה, אשר תמלא את העולם כלו, האמין, כי אף אלה, אשר יצא שמם כי כל מויטתם היא רק להרשיע, יש אשר חשבו מחשבה טובה במעשיהם אשר יעשו[199]. אולם רוח האדם המתנדבת לעשות טוב וחסד, לדוגמה היא מעין גדולת ה' ותפארתו, אשר חסדיו מעולם ועד עולם המה[200]. כל המחמדים והמטעמים, אשר ברא ואשר אצר ה' בעולמו, נתונים נתונים הם לבני אדם, וחלף כל הטוב הרב והעצום הזה לא יבקש מידם, בלתי אם מעט המון לב אוהב[201] וככל אשר יעניק להם את טובו ביד נדיבה ורחבה מאד, כן לא יכביד עליהם את עול תורתו ומצותיו, בלתי אם די משאם, אשר יוכלו לשאת בנחת ובלי עמל רב[202]. אך חובת האדם היא להתבונן, כי גם חסדי ה' אלה, אשר יתעלם כל איש מהם ולא ישית אליהם כמעט לב, אין חקר לטוב הצפון בהם, ואשר לוא חשב ה' עמו, כי עתה לא היה די מחיר בכל צדקת אנוש לשלם בעד מלוא ערכם[203]. וכי גם העמל אשר יעמול איש בכחו ועצם ידו לא יצלח, בלתי אם ה' עוזר לו ביד צבא משרתיו הנראים והנעלמים, אשר יצר[204].  על כן יש לאדם לשאת את נפשו אל ה', להתחזק, לבלתי תור אחרי ללבו ואחרי עיניו, אשר למרבית בני האדם יהָפכו שני אלה לסרסרי עברה, המשיאים את האדם לחטוא, כי אם נשוא ישא את עיניו ואת לבו אל ה' לבדו[205] ועצור יעצור בעד תאות עינו וחמדת לבו, כי החמדה השובבה הנעזבת לנפשה, צוררת היא לאהבת רע ומסגת את גבולה מאד מאד[206], והמעל אשר ימעל איש ברעהו והשקר אשר ישקר בו, יחשב כמעל בה', עושה שמים וארץ, כי האמת לבדה היא נשמת הקיום[207].  והחטא אשר יחטא האיש לרעהו, גדול הוא מן החטא אשר יחטא לאלהים[208].  ואת עם ישראל הדריך ה' לענוה ולארך רוח, לבלתי שים את החרב מעזו בעת צרה, והשבוע אשר – לפי דברי החכמים – השביע ה' את עמו ביום היות מקדשם לשַמה, כי לא יתגרו ברעה להתפרץ מפני הגויים התקיפים מהם[209], לא היתה בלתי אם תולדה אחת לרמז, אשר רמז לאברהם אביהם בברית בין הבתרים, במראה הצפור הנודדת, אשר בה לא נגעה המאכלת, כי "כל מי שהוא מעמיד פנים בגל הגל שוטפו וכל מי שאינו מעמיד פנים בגל אין הגל שוטפו"[210].  המאמרים האלה אך מעט מהרבה הן מאִמרותיו הצרופות, הנטושות על פני כל רחבי התלמודים והמדרשות.

מזכרונות ימי חייו ומזרעו לא ידענו בלתי אם כי רוחו היתה נדיבה גם בימי עָנְיו[211], וכי חתן היה לו, ושמו רבי זכריה, איש משכיל אל דל[212].  באחרית ימי רבי לוי הרחיב ה' את גבולו[213], אולם לא האריך החכם היקר הזה ימים, כי מת בעוד רבי יוחנן רבו חי[214].

ואמרות החכם הזה ערבו מאד על אזן שומעיהן, ויהי בימי נעוריו והוא מטיף בקהל ומתַכן את רוח בעלי כל מקצעות התורה למחלקותםולגורליהם, וישמע רבי אבא בר כהנא, ויגש אליו וישקהו על ראשו ויברכהו[215].

ובאהבת רבי אבא בר כהנא את רבי לוי, היה אומר דברי אגדה בשמו[216], אף כי הדבר דומה, כי כביר היה בר כהנא ממנו[217].  חכם זה היה אומר שמועה בשם רבי חנינא[218] ובשם רבי יהושע בן לוי[219], והנשיא גמליאל זונא שאל מפיו תורה[220].  ויהי רבי אבא בר כהנא איש גדל דעה, איש הונה נשגבות על יקר יראת האלהים ומחליט כי הנפש היראה את אלהיה, תכריע בערכה עולם מלא[221], וכי החטאת, אשר יחטאו בני האדם, היא העוכרת אותם ומתעבת את נפשותיהם.  ועם בני ישראל, אשר אברהם ראש בית אבותיו, החל להטהר מכל חטאות האדם, עברו עליו שלשה דורות עד אשר הגעיל את הפגול מקרבו: "אברהם הוליד את ישמעאל; יצחק הוליד את עשו; יעקב הוליד שנים עשר שבטים, שלא היה בהם שום דופי"[222].  את חזון שיבת שבות עמו חזה רבי אבא בר כהנא.  היושב בארץ ישראל[223], כי מבבל תבא, ויאמר "אם ראית ספסלין מלאים בבליין בארץ ישראל, צפה רגלי מלך המשיח"[224].  אף הסביר כי הצרות הבאות עלינו הן המטהרות את לבנו מאד ואת הדופי אשר נלאו גם הנביאים ברוח קדשם להָתֵם ממנו תמָרֵקנה הן עד תמו.[225]

ובימי רב הונא ורב יהודה נהיתה חדשה בקרב חכמי ישראל, אשר לרגליה הוסיף המרכז להֵעָתק מיום אל יום מארץ ישראל לבבל.  תחת אשר כארבעה דורות לפנים החלו חכמי בבל לשום את פניהם ואת פעמיהם לארץ ישראל, החלו חכמי ארץ אבותינו בדור ההוא, להפוך את פניהם בבלה.  הן רבי נתן הבבלי, בן ראשי הגולה, עזב בימי רבן שמעון גמליאל את ביתו ויבא ארצה ישראל[226].  ובימי רבי יהודה הנשיא רבו החכמים ילידי בבל, העולים לארץ אבותיהם, אשר קראו להם עולי גולה"[227]– כַשם אשר קראו לפנים לעולי בבל בימי כורש – ורבי חייא היה הראש להם; אך באחרית שנות רבי וחנן, בעמוד בראש קהל הגולה רב הונא ורבי יהודה, נהפכו פני הדברים, כי החלו מי "רבותינו היורדיןמארץ ישראל" בבלה, אשר עֻלא[228] היה הראש להם[229].  ובשפת ארם נקראו "רבותינו היורדין" האלה "נחוֹתי"[230].  אולם אף כי החלו חכמי ארץ ישראל לרדת אגֻדות אגדות לבבל, לא חדלו עוד מבבל החכמים העולים לארץ ישראל כתמול שלשום, על כן היה משפט ראשי הדור למן הימים ההם, בפרסמם את תקנותיהם, להקדים את הקריאה הזאת: דסלקין לעילא ודנחתיןלתתא"[231] , לאמר: שמעו נא חכמים העולים למעלה והיורדים למטה.

ולא יורד בלבד היה עולא, לאמר לא רק ירוד ירד בבלה לשבת שם כל שארית ימי חייו, כי אם יורד היה בבלה, ושם ועולה לארץ ישראל.  ויהי הולך ושב, הולך ושב, בשתי הארצות האלה[232]. ראשית רדתו לבבל וראשית הפיצו שם את תורתו היתה עוד כמה שנים לפני מות רבי יוחנן רבו[233].  הארץ המבורכת ברוב פריה הנותנת לאל יד יושביה להגות בתורה, מבלי הרבות דאגה יתרה ללחם ביתם, עוללה עלילה רבה לנפשו[234]. תחלת בואו היתה לפומבדיתא[235], ויהי מבקר את רב יהודה.  ורב יהודה מתבונן אל כל הליכותיו בהיותו בביתו[236] ושם לבו לחקור אחריהן, גם ביות עולא במקום אחר[237], למען דעת את דעותיו בדבר הלכה. ויש אשר מלא אחרי שמועות עולא וירחב אותן[238]. ויש אשר לא שת רב יהודה לב לדברי עולא, אשר התאונן על בני בבל, אשר יקלו באחד מחומרי המקום שיצא משם.  ויצב רב יהודה לשומעיו להקל בדבר הזה ביד רמה, כאשר הקלו בו מתמול שלשום[239].  אולם בכל זאת כבד את עולא וישלח לו סל מלא מגדים למנחה, בבואו לפומבדיתא[240]. ואף רב נחמן הדר את פני עולא[241] ויקראהו לאכל עמו לחם, ויכבדהו[242] ויתהלל בו ויקרא לו "חברנו"[243].  ורב חסדא הוסיף עוד לכבדו, ויקרא לו "רבנו"[244], ובכל זאת לא הביא רב חסדא את צוארו בעול משמעתו, וימצא תנואות גם בדברים אשר אמר עולא בשם רבי יוחנן, ראש חכמי ארץ ישראל[245], תחת אשר עולא העריץ את רב ושמואל, ראשי חכמי בבל מאד מאד, ויהי קורא בתאות נפש: "מי יתן לנו מעפר רב ושמואל ומלאנו בו את עינינו"[246].  לעומת זאת הקל עולא בכבוד דברי רב חסדא וימשילם "כחומץ לשנים וכעשן לעינים' [247].  ויש אשר הקל כן גם בכבוד דברי רבהונא[248], אף כי לפעמים כִּוֵן רב הונא במקומו ומדעתו, אל השמועה אשר העלה עולא מפי רבי יוחנן מארץ ישראל[249].  וקרוב הדבר כי לא ראה עולא את פני רב הונא.  אולם את רבה בר רב הונא ראה ויתוכח עמו בדבר הלכה בבית ראשי הגולה, אשר בקר[250].

תעודת מסעי עולא וחבריו, היורדים בבלה, היתה להפיץ שם את תורת ארץ ישראל[251].  ובהיות רבי יוחנן הברֵכה, אשר אליה נקוו כל רֻבי תורת חכמי ארץ ישראל, היתה מרבית תעודת עולא וחבריו, להנחיל את מאמרי רבי יוחנן בכל מקצועות התורה, לקהל ישראל יושבי בבל[252], כי תלמיד היה עולא לרבי יוחנן, אשר לפעמים האיר עיני רבו ויעמידהו על האמת[253].  וגם לרבי אלעזר היה תלמיד[254].  בשם רבי שמעון בן לקיש היה אומר לפעמים דבר[255] גם בשם רבי יהושע בן לוי[256] וגם בשם רב[257] היה אומר שמועה, ואולי קבל דברים בכלכלת המשנה גם מפי רבי אפס הדרומי[258].  מאהבתו את הסדר החזיר לפעמים את פרטי הלכות המשנה המנויות ובאות מימם קדמונים, למנין אחר קטן וכולל, למען אגוד היטב מין במינו[259].  למקצת הלכותיו גברו סמני שיטה שלמה, הנותנת כח ביד דבר אחד, היוצא מידי אסורו, למשוך עמו את הדבר השני שהוא זקוק עמו, ולהוציא גם אותו מדי אסורו, אף כי שני האסורים שונים הם למיניהם[260].  ועל אגדותיו נאצלה מרוח רבי יוחנן, הדובר שלום לכל בשר.  ויהי אף הוא למליץ גם לגוים הפרוצים אשר בימיו, כי בכל הפַרם את המצוות אשר נִתנו לבני נח, עוד נמצאו בהם דברים טובים, האחת כי בכל היותם להוטים אחרי הזמה לא יחשבו אותה לדבר, אשר שוה או נאוה לעשות לה משמרת בחֻקת משפט.  והשנית, כי בכל אשר לא יקרו דמי האדם בעיניהם, עוד נצנצה בהם שארית רוח כבוד למין האדם.  והשלישית כי נמצאו בתוכם אנשי לב, הנותנים יקר לתורת ישראל[261].  ויצף ברוח חכמתו, כי תורת החסד אשר בתורת אלהי ישראל, היא היא ההופכת לאט לאט את לב כל העמים, לבא ולחסות תחת כנפיה וללכת בכל דרכיה[262].

מלבד חכמתו היו גם הליכותיו מלאות חן ונעימות[263], אך נחת רוח לא מצא באחרית ימיו, כי נכספה נפשו לשוב אל ארץ אבותיו, ולבלי צאת עוד ממנה.  ארץ בבל, אשר בראשונה מצאה חן בעיניו, לא הפיקה רצון ממנו אחרי כן.  גם חקות שְמֶיה גם הליכות המון יושביה לא ישרו בעיניו[264],  אף מצא תנוּאות בדרכי צדיקיה[265].  וכאשר קרבו ימיו למות בבבל, וכח לא היה בו לשוב עוד לארץ ישראל, בכה על נפשו כי תשתפך אל אדמת נכר.  ולא הטה אזן לדברי רעיו, אשר אמרו להניח את רוחו, בהבטיהם להעלות את עצמותיו שמה, וימאן להתנחם ויוסף לבכות ויקרא על נפשו בנהמת לב: "לא דומה הפולטה בחיק אמי לפולטה בחיק נכריה"[266].  וישמע רבי אלעזר את שֵׁמע מותו.  ויהמה לבו ויקונן ויאמר: " האתה, עולא, על אדמה ממאה תמות!" ויאמרו לו: הנה ארונו בא! ולא הרגיע רבי אלעזר את רוחו ויהי דברו גם הוא מעין דבר עולא: "אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה"[267]. וימת גם עולא על פני רבי אלעזר רבו[268], ככל אשר מת רבי לוי על פני יוחנן רבו.

שני לחכמי ארץ ישראל יורדי בבל, הוא רבה בר בר חנה[269], תלמיד רבי יוחנן[270], אשר היה מתהלך גם אחרי עולא[271].  מי היה בר חנה אביו אין לדעת עוד, אך קרוב הוא כי החכמים הנקובים בשמותם: רב אחא בר בר חנה[272], רב יצחק בר בר חנה[273], רבי תחליפא בר בר חנה[274], אדא בר בר חנה[275] אחיו היו.  גם לפני רבי אלעזר[276]עמד רבה בר בר חנה, וילך בתוך יתר תלמידיו אחריו לגמול חסד ולבקר חולים[277].  ונראים הדברים כי היה הוא הצעיר בכל חבריו, כי עמד גם לפני רבי אמי ורבי אסי, תלמידי רבי יוחנן, והם התהלכו עמו כהתהלך עם תלמיד קטן[278].  ומהיותו צעיר, לא האמינו יודעיו, כי זקני חכמים נשואי פנים ישיתו אליו לב[279].  ויש אשר שחקו רעיו עליו ועלחזיונותיו, אשר חזה לבו[280].  ויהי כאשר בא בבלה עירה פומבדיתא, ולא סר אל ישיבת רב יהודה.  וישלח רב יהודה את משרתו להביאו אליו.  ויבא בר בר חנה, וישמע את מדרש רב יהודה, וישב על דברו בעָרכו לנגדו את אחת מהלכות שמואל, אשר אמר רב חנה בגדתאה הבבלי בשמו.  וישתומם רב יהודה ויאמר: הן גם רב חנה בגדתאה לנו הוא, וגם מר שמואל לנו הוא, ואתם ידעתם ואני לא ידעתים.  – מן העת ההיא החל לכבד את רבה בר בר חנה[281] ויבקרהו בביתו, בעבור מחלה על נפשו, הוא וכל סוד חכמיו עמו.  וישאלהו דבר הלכה, כשאול חכם את פי גדול ממנו[282].  גם בבית רב נחמן בנהרדעא התקבל בר בר חנה כחכם מומחה[283], ובבואו לסורא קדם רבה בר רב הונא ועוד חכם אחד את פניו בביתו[284].  ויהיו דבריו נשמעים בעיר ההיא, המלאה חכמים וסופרים, עד כי חזקה ידו לקבוע שם מנהג חדש בבית הכנסת, ורק מפני הטעם אשר נתן לו רב חסדא, השיב אחור את דברו[285].  ויגדל שמו בארץ הזאת, וצעירי החכמים אשר עמדו בדור הבא בראש קהל הגולה, שמו את נפשם לתלמידים לו, ויהגו בשמועותיו ויפיצו אותן בקהל החכמים ויהיו נדונים בהן[286], והוא גם הוא כבד את החכמים האלה כבוד גדול[287].  ויהיו דבריו גם עם תלמידיהם[288], ויתחזק בארץ בבל.  ובנו רב שמואל[289], נשא לו לאשה את בת איש חכם, ושמו רב שמואל בר רב קטינא[290].  את בנו הדריך רבה בר בר חנה בדרך, אשר הדריך החסיד הקדמוני עקביא בן מהללאל את בנו[291], ויצוהו לנטות מדבריו, אף כי אביו ומורהו הוא, במקום אשר דברי יתר החכמים שונים מהם[292], אף כי לאחרים לא דקדק להחמיר כן להלכה[293].  אם שב עוד אל ארץ אבותיו, כאשר היה עם לבבו[294], או מת בבבל אין לדעת אל נכון, אולם ברור הדבר כי שמועותיו יקרו שם, וחכמי הדורות קבלו אותן איש מפי איש[295].  מלבד ההלכה והאגדה, אשר הנה בהן חכם זה ככל יתר חכמי ישראל חבריו, פִנה את לבו אל מקצוע אחר מן האגדה, אשר רק מעטים שתו אליו לב, הלא הוא מקצוע השיחות הנפלאות, אשר ישיחו בישראל מדור דור, אשר את לדתן ואת שם מחולליהן לא יֵדע אנוש.  והן הן ילידי רוח העם התמימה, אשר הורו והוגו ממעמקי לבו מאליהם, ויציצו ויעלו וישתרגו ויסתבכו, ויד זומר או קוצר לא חלה בם.  שיחות כאלה, אשר תוכֶן יצוק כח הגוי בעצם תמו ומלוא איתנו, אשר לא עֻבד, עדים נאמנים הן על טיב עצמת רוח העם המחוללת אותן, על מסלות לבבו ועל הלך נפשו, בטרם עכרו החשבונות הרבים אשר בקש, את טהרת ילדותו התמה.  אל השיחות האלה אשר היו ענין לשלמה בימי הקדם, שם גם הלל הזקן בימיו לב[296].  אולם מלבד דבר הזכרון הסתום, אשר לא יספר בלתי אם, כי למוד למד אותן הלל, לא עלה בידנו דבר מעצם השיחות אשר הגה בהן.  לעומת זה השתמרו בידנו עד היום הזה, השיחות בסגנונן הארמי הנאה מאד, אשר בו הביע אותן רבה בר בר חנה, אשר את מרביתן שמע מפי יורדי ימים[297] ומפי הולכי מדבר[298].  את מקצתן יעביר על פני השומע כחזון נראה אליו[299], כמשפט החוזים הקדמונים[300].  יש מהן אשר עניָנן העתיק הוא מעין שיחות שלמה ושיחות הלל[301], ויש מהן אשר כל עצם ענינן.  הוא חזון נוראות ליורדי הים באניות[302] או למרחיקי נדוד לאפסי ארץ עד קצה השמים, עד מקום שם ארץ ושמים נשקו[303], אשר מדי עברם לדרכם, תראה להם עוד שארית נפלאות מימי קדם כמראה הר סיני.  אף את קול אלהים הקורא שם, תשמע אזנם, אף את "מתי מדבר" אף את "בלוֹעי תחזינה עיניהם[304], בחזיונות האלה חזו גדולי ישראל מעולם את חזון לב העם בתֻמתוֹ, ויחשפו וימצאו בהם מקור חכמה ומוסר[305].  הן אמנם כי בעיני האנשים מחברי רבה בר בר חנה קלו שיחותיו אלה[306], אולם הלא גם לרב עקיבא הגדול ממנו, היה דבר חבריו, להסב את עיניו מנגד האגדה וליחד את לבו אל ההלכה לבדה[307].  ורבה בר בר חנה לא היה הראשון ולא האחרון לנוצרי שיחות ולפוקדיהן, כי גם רבי יוחנן רבו פקד אותן[308], וגם החכמים הבאים אחריו נצרו אותן[309]. אולם לא דבר השיחות עשה לרבה בר בר חנה שֵׁם בבבל, כי אם רֻבי תורת חכמי ארץ ישראל, אשר הביא ואשר הפיץ שם כיתר החכמים, יורדי בבל.  הן גם את דברי רבי שמעון בן לקיש בכלכלת דברי המשנה[310] ובמדרש ההלכה[311] הוריד בידו.  אולם יען כי רוח רבי יוחנן היא היתה המושלת בכל מקצועות התורה, היה גם מבחר תעודתו גם מבחר תעודת עולא, הזקן ממנו, ותעודת "רבותינו היורדים" הבאים אחריו.  להנחיל לחכמי בבל את תורת רבי יוחנן.  על כן מלאו מאמרי החכם הנערץ והנהדר ההוא גם את פני רחבי התלמוד הבבלי, מכל החכמים, אשר קמו לפניו ואחריו.

אך לעומת עולא, רבה בר בר חנה וכל "רבותינו היורדים", אשר שמו להם לקו להפיץ את תורת רבי יוחנן גם בבבל הרחוקה, היו בימים ההם אנשים, תלמידי רבי יוחנן, גם בארץ ישראל, אשר מלבד תורת רב זה, יִחֵד איש איש את לבו אל תורת אחד חכמי הדור אשר לפניהם, לשום לב משמרת בלב אנשי דורם ואנשי הדורות הבאים, בארץ ישראל ארץ מולדתם.

זקן היה בעת ההיא בארץ ישראל, ושמו רבי שמעון בן פזי[312], אשר עמד לפני רבי יהושע בן לוי לסדר לפניו את האגדה[313].  תחת שמועות רב ושמואל ורבי יוחנן הפיץ הוא את השמועות, אשר עלו ביד רבי יהושע בן לוי רבו מפי בר קפרא[314] ומפי "קהלא קדישא דיורשלם"[315].  ובדבר הזה עמד למחזיק ולמעוז בר קפרא, אשר קרוב הוא כי נעזבה למן היום, אשר סר מעליו רבי הושעיה וידבק ברבי חייא.  למן העת ההיא היתה תורת רבי חייא לבדה, המושלת ברוח חכמי הדורות, כי רב הלא הנחיל את תורת דודו ורבו זה, לרב הונא ולרבי יהודה תלמידיו, אבות כל חכמי בבל הבאים אחריהם.  ובארץ ישראל הלא היה רבי יוחנן, תלמיד רבי הושעיה, אשר נפרד מעל בר קפרא וידבק ברבי חייא לבדו, לרב ולמורה לכל הבאים אחריו.  ובכן נותנת הדעת להחזיק, כי היה רבי שמעון בן פזי השריד האחד לבית מדרש בר קפרא.  מתהלך היה בן פזי עם רבי אבהו ורבי יצחק נפחא[316], וחבר דבק היה לרבי יצחק בר נחמני[317] ותלמיד ותיק, ושמו בר עוקבא, היה יוצא ובא לפניו, למען קהת מפיו דבר הלכה[318]. אולם הלכות רבי שמעון בן פזי מעט הן מאגדותיו, אשר פניהן שונים ויסודן אחד, הלא הוא המקרא.  מלבד האגדות אשר הכתובים אין להן, בלתי אם רמז בלבד[319], שם במקצתן את לבו אל המקרא, להוציא מסדר מליצותיו תוצאות מוסר גבוהות מאד.  את הכתוב האומר: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב"[320], המליץ לאמר: "וכי מאחר שלא הלך היכן עמד? ומאחר שלא עמד היכן ישב? - - אלא לומר לך שאם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו לישב"[321].  שמא יאמר אדם הואיל ולא הלכתילטיאטראות[322]ולקרקסאות[323] אלך ואתגרה בשֵׁנה? תלמוד לומר: ובתורתו יהגה יומם ולילה"[324].  ויש אשר שם, אף השכיל לשום, את האותיות במקרא, למקור תבונה וצחות גם יחד.  בהתבוננו על מלת "וייצר אלהים את האדם"[325], כי כתובה היא בשתי יוּדין, הטיף מוסר נעלה על הקרָב, אשר בקרב בני האדם, אשר שם לו לרמז את הפך שני המשמעות הנכללים במלה האחת הזאת, במליצה נמרצה מאד:

אוֹי לִי מִיּוֹצְרִי אוֹי לִי מִיִּצְרִי[326].

וגם לדעתו על דבר בריאת החמר, אשר יצק ה' את עפרו למוצק, כי הולך הוא ומתלכד ונקשה, שם לו את המקרא ליסוד.  ומה נאוה מליצתו התמימה: "בתחלה היה העולם מים במים, מה טעם? ורוח אלהים מרחפת על פני המים, חזר ועשאו שלג - - חזר ועשאו ארץ: כי לשלג יאמר הֱוַא ארץ"[327]. ובחקר מקור ההלכה דרש לכָּתוב, אשר שָׂמו אותו ליסוד, מקצת החכמים, אף כי לא יורו עוד כדבריהם, ואף כי בטלה דרך מדרשם בכתוב ההוא, מפני כי לא כלכלו אותו על פי אמתת משמעו[328].

גם רבי יהודה בן רבי שמעון בן פזי היה בימי רב אמי חכם נכבד בא בימים[329].  מלבד אשר היה שונה משניות חיצוניות[330], תראה עיננו, כי גם הוא אהב לשום את המקרא ליסוד לדברי החכמים[331].  זולת שֵׁם רבי יהודה בן רבי שמעון בן פזי יזָכר עוד שם חכם, רבי יהודה בן פזי הכהן סתם.  וקרוב הוא בעינינו, כי בן פזי זה, אחי רבי שמעון הוא, ולא בנו.  שם מקומו הוא "ברזילה"[332], גם הוא היה שונה משניות חיצוניות[333], אשר מקצתן הן קצרות וסתומות מאד[334], ואומר הלכה בשם רבי יוחנן[335], ובשם רבי אלעזר[336].  מרבית דבריו היו דברי הלכה, והאגדה אשר יצאה מפיו, מלאה חנינה ורחמים היא, ואלה דבריה: "ולמה נותנין אפר מקלה על גבי התבה– בתענית צבור? – כלומר: עמו אנכי בצרה"[337].  ותהי אמונתו רבה מאד כי מה' לא יפלא כל דבר[338].  בני משפחת בן פזי היו מרואי פני הנשיא בכל יום מאז.  בני משפחת רבי הושעיה יראו את פניו ראשונה, ובני משפחת פזי אחריהם.  ויהי בימי רבי אמי ויתחתן רבי יהודה בן פזי בבית הנשיא, וישָׁפטו בני בן פזי עם בני רבי הושעיה.  בני בן פזי אמרו, כי ביום הם קרובים לבית הנשיא מתמול שלשום, ולהם המשפט להיות מעתה הראשונים לדורשי שלום הנשיא, ובני רבי הושעיה לא אבו לרדת מכבודם.  ויגישו את דברם אל רבי אמי ראש הדור, ויחרוץ משפטו לאמר: הן כתוב: "והקמות את המשכן כמשפטו' – וכי יש משפט לעצים? אלא איזה קרש זכה להנתן בצפון, ינתן בצפון; בדרום, ינתן בדרום[339]; לאמר: יעמדו בני רבי הושעיה במקום כבודם כתמול שלשום.  ורבי סימון, האוהב לרבי יהודה בן פזי, אמר: "יהודה יעלה".  ויענהו רבי מני[340]: יהודה יעלה בתחלהלהלחם, אולם "רואי פני המלך היושבים ראשונה" הם הקודמים, לאמר, בני רבי הושעיה היושבים מאז ומבראשונה[341].  אך קרוב הוא כי את המשפט הזה נשפטו שתי המשפחות אשה את רעותה.  ורבי יהודה בן פזי, אשר בשֶׁלו כל הדינים והדברים האלה, נער את כפיו מכל כבוד ומכל יתרון על פני רעהו.  בית הנשיא משך אותו אליו בעבותות אהבה, והוא השתמט מפניו ימים רבים מפני הענוה, כי בהיותו שפל בעיניו מאד, החליט כי עלבון הוא לנשיאי ישראל להתחתן באיש כמהו[342].  והשמועה המהלכת בקרב אבותינו, קראה לו "זה שברח מפני הכבוד"[343].

ככל אשר קרב רבי סימון, אשר על שם אביו יקרא בר זבדי[344], אל רבי יהודה בן פזי בלבו, כן קרב אל רבי שמעון בן פזי בדרכו בתורה.  רבי שמעון היה למפיץ לדברי רבי יהושע בן לוי, אשר אמר בשם קפרא, ורבי סימון קם למליץ ולמזכיר לשמועות רבי יהושע בן לוי, אשר רק שמו לבדו נקרא עליהן ולא שם בר קפרא רבו[345].  אולם גם בשם רבי פדיה[346], בשם רב[347], בשם רבי יוחנן[348] ובשם רבי אלעזר[349] היה אומר שמועה, וירחֵק נדוד עד בבל, ויעמוד שם לפני רבה בר אבוה, וישב אחרי כן ארצה ישראל ויורה כמהו[350].  אך את מרבית תורתו קבל מרבי יהושע בן לוי, כי בן מקומו היה, איש דרום[351].  וארץ ילדותו זאת, הלא היא ארץ יהודה, יקרה לו מאד[352], אשר גם בחרבנה[353] בכר את ילידיה לכל דבר משמרת כבוד על פני אנשי טבריה, הנושבת עוד בימים ההם[354].  בהר המלך אשר ביהודה היו לו שדות וכרמים ועבודהרבה אשר, מאין שם בני ישראל, השכירם לבני הגבר ברשיון רבי יהושע בן לוי[355].  כרוב עשרו גדל כבודו, עד כי גם תקיפי בבל הרחוקה הדרו את פניו בהיותו שם, וישמעו לקול דברו[356].  מלבד הלכותיו, שם את לבו אל המקרא, אשר אמר להתחקות על שרש מולדת פרשיותיו ופסוקיו[357], אשר הקביל בה כמה כתובים שונים להוציא מהן תוכחת מוסר אחת[358].  באגדתו הִרבה להבדיל בין טבע חיי העולם הזה, אשר מלאה בהם יד האדם להטיב ולהרע, ללכת הלוך וגדול או הלוך וחסור, ובין טבע חיי העולם הבא, אשר לא תמצא עוד ידו להפוך עינו ולשנות את טעמו[359].  גם התורה אשר ילמד האדם בעולם הזה, גם השלוה אשר ינחל בו, לא תשַׂגנה בערכן את תורת העולם הבא, אשר אזן אחריה שכחה, ואת השלוה השמורה שם, אשר אין אחריה מות[360].  וכרחוק שני מיני החיים אלה מאלה, כן תרחקנה שתי דרכי הרוחות המושלות בנפש כל אדם, אשר תלחמנה אשה ברעותה "זה שעושה רצון יוצרו מכעיס עליו את יצרו" ואין פורק מן האדם את עול הברזל, אשר נתן יצרו על שכמו, בלתי אם המות[361].  את ההפך הגדול אשר בין שני מיני החיים, ובין שתי הרוחות הסוערות בלב אחד, הכירו גם בחירי חכמי הנכר בימי קדם.  אולם לעומת זה יש גם אחדות קלוטה מימות עולם, אשר לא הכירו כל העמים והלשונות בלתי אם ישראל עם העולם לבדו.  אשר רק שפתו הביעה אותה בכל כֹחה ובכל טהרתה, הלא היא היא האחדות הכונסת יחד את שני מיני האדם, את האיש והאשה, אשר ערך אחד וכבוד אחד לשניהם באין נגרע דבר.  דבר זה הביע רבי סימון במליצה אומרת כבוד לישראל, לתורתו ולשפת האלהים, אשר ידבר בה:

"כשם שנתנה תורה בלשון הקדש, כך נברא העולם בלשון הקדש: שמעת מימיך אומר: גיגיגיגיא; אנתרופוס אנתרופיא; גבר גברתא? אלא: איש ואשה"[362].

האדם בכללו הוא תכלית מעשה שמים וארץ ומיטב כל הבריאה וכליל תפארתה, הנה גם כל היצורים טובים הם, אך האדם טוב מאד[363].

אח היה לרבי סימון, איש נודע בשמו רבי יהודה בר זבדי, אשר קרוב הוא כי זקן היה ממנו לימים[364].  ובנים חכמים היו לרבי סימון ושמותם: רבי עזריה[365]ורבי שמואל[366], רבי יצחק[367], רבי יוסטא[368] ורבי יהודה[369].  אולם ככל אשר גדל שֵׁם רבי סימון ברבות הימים משם אחיו רבי יהודה בר זבדי, כן גדל שם רבי יהודה בן רבי סימון משם כל אחיו בני אביו.

יותר מאשר הפיצו רבי שמעון בן פזי ורבי סימון את תורת בר קפרא ורבי יהושע בן לוי, הפיץ רבי שמואל בר נחמני[370] את תורת רבי יונתן, רֵע רבי חייא[371].  בהיות עוד רבי שמואל ילד, בעודו רוכב על כתף זקנו העולה מעירו אשר בגליל דרך בית שאן לכפר חנן, כבר היתה אזנו קשבת לדברי תורה, אשר שמע ואשר נשמרו בלבו כל ימי חייו[372].  זקן היה בימי רבי אמי ורבי אסי[373], והוא ורבי יעקב בר אידי רעהו נחשבו על גדולי הדור, אשר יש גם לחכמים באים בימים לחוש לדבריהם[374].  וקרוב הוא כי רבי יצחק בר נחמן, אשר גם לו היו דברים עם רבי יעקב בר אידי בדבר הלכה [375], אחי רבי שמואל היה.  מבחר ימיו חל להיות בימי גדולת רבי יוחנן.  ובהיות מושבו בטבריא[376], לקח תורה מפיו ככל חכמי ארץ ישראל בדור ההוא [377], אך נאצלה עליו מרוחהחכם הזה לדבר טובות גם על הרשעים[378] ולשום את אהבת איש את רעהו לראש כל מצות ה'[379].  וברוחו זאת שם את תורת האדם –הנקראה בפי רבותינו דרך ארץ – ליסוד לתורת האלהים[380].  ולפי דברי זכרון אחד היה לו רבי אלעזר לרב גמור[381], אך הרב המובהק, אשר ממנו קבל בן נחמני כמעט את כל תורתו, הוא רבי יונתן[382].  ככל אשר יצא שם גדול לנחום איש גמזו בימיו, אך לא לדבריו, כי הוא לא הרבה להפיצם, ורבי עקיבא קם לגואל להם ויוציאם לאורה, כן לא נשמעו גם דברי רבי יונתן בימיו הרבה על פני חוץ, ורבי שמואל הרבה להפיץ אותם.  אך תחת אשר רבי עקיבא הבליע את דברי רבי ברוחו ויעכל ויעבד אותם בקרבו ויוציאם מפיו סתם, ירש בן נחמני את דברי רבו בעינם וַיֶשֶׁב אותם לפני קהל עמו בעצם תמם.  תפוצת תורת רבי יונתן היתה מרבית תעודת רבי שמואל[383], אך בכל זאת למד ולִמד אף מִשֶלו גם בהלכה[384] גם במדרש הלכה[385].  אולם מבחר פרי רוחו היתה האגדה, ואותה דרשו חבריו מפיו, בקראם אותו "בעל האגדה"[386].  ותהיינה אגדותיו שונות במראיהן, יש אשר השפילה אגדתו, הצלולה מאד, לראות את חיי החול בכל חסרונם ויתרונם, ותבחן בעין חדה מאד את מצפוני הטוב הנעלם מתוך הרע הנראה[387], ויש אשר התרוממה אגדתו ותמלא הוד והדר, בדברה על טוב ה' בארץ החיים, אשר איננו בלתי אם אור נאצל מן האורה העליונה: "מהיכן נבראה האורה? – מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא בה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם עד סופו"[388].  ונמלצים דבריו בנשאו משל על התפלה אשר יקר ערכה, ועל התשובה, אשר ערכה יקר ממנה, לאמר: "נמשלה תפלה כמקוה ונמשלה תשובה כים: מה מקוה זו פעמים פתוחה פעמים נעולה, כך שערי תפלה, פעמים נעולין פעמים פתוחין: אבל הים לעולם פתוח, כך שערי תשובה לעולם פתוחין"[389].

ואת האגדה הזאת, אשר דבר בה נשגבות, לא אמר להנחיל בלתי אם לתלמידים, אשר כבר מלאו ימיהם, אשר רוח בהם להבין את משליה ואת רמזיה, לבלי הכשל בה.  ויהי דברו לאמר: "בשעה שתלמידים קטנים, כבוש לפניהם דברי תורה, הגדילו, גַלה להם רזי תורה"[390].  ודומה הדבר כי נסכה עליו אגדתו רוח שמחה ובטחון בה', אשר לא עזבתהו גם בהיות הצרה קרובה מאד[391].  מלבד האגדה, אשר לפי דעותיו חזה בה רמות ונצורות[392], על האגדה היוצאת ממדרש הכתובים אמר "מה שמן זה חלק, ע"י שאתה מפטמו אתה מריח בו כמה ריחות, כך הפסוק הזה אתה דורש ומוצא בו כמה טעמים טובים" (שה"ש רב' ד'. י').  העמיק להגות במקרא[393], עדי כי מנה מספר לפסוקי ספריה[394] ויתן לב אל המקומות[395] אשר במקרא, ואל שמותיהם ואל חליפות נטיותיהם[396], ואל המלין הארמיות אשר עלו במקרא, ויכבד בגללן את הלשון הזאת[397].  ועינו העמיקה להביט נפלאות מתורתנו בדמיון הגורל האחד, הנראה בחיי אבותינו הראשונים[398].

מתולדותיו ידענו בו, כי אוהב דבק היה לבית הנשיא[399] ומכבד מאד את תפארת מולדת הנשיאים העתיקה [400].  ובנים חכמים היו לו ושמותם: רבי הלל, אשר מצאנו לו רמזים על מספר ברכת תפלת החול[401] ופתרונים לדברי משנה[402], ורבי נחמן האומר שמועות בשם אביו[403] ודורש את המקרא להלכה[404].

כאשר קם רבי סימון לשומר נאמן לשמועות רבי יהושע בן לוי, ורבי שמעון בן פזי לשומר לשמועות בר קפרא, ורבי שמואל בן נחמני – לשמועות רבי יונתן, כן קמו בדורות ההם אנשים, אשר נצרו את הלכות אושא ואשר הודיעו אותן לקהל החכמיםוהתלמידים.  הן רבי יוחנן ידע בשם את כל החכמים, אשר נועדו אל אושא[405], בראשית ימי רבן שמעון בן גמליאל[406].  אולם את עצם התקנות ההן ידע איש חכם ושמו רבי יהודה בן חנינא, וישקוד רבי שמעון בן לקיש לקבל אותן מפי החכם ההוא ולפרסם אותן[407].  ומפי רבי אילעא איש חכם נוצר שמועות רב[408], אשר שמע את פרשת דברי התקנות מבן לקיש, לקחו אותן החכמים היורדים בבלה, ויודיעו אותן שם[409] ויתנו בהן סמנים[410] ויוסיפו אותן על תקנות אושא הנצורות בידי חכמי בבל[411].

על פי דורו יחשב לתלמיד לרבי יוחנן ולחבר לרבי אלעזר[412] גם רבי יוסי ברבי חנינא[413], אשר שם אף הוא את לבו לתקנות אושא לנצור אותן ולהפיצן[414].  ומלבד אשר חשבו אותו תלמידי רבי יוחנן לאדם גדול[415], גדל כבודו גם בעיני ר' יוחנן ורבי שמעון בן לקיש.  וככל אשר נכונו דבריהם על פיו, אמרו אף הם דבר בשמו[416], כי רבה היתה תורת הראשונים, אשר עלתה בידו.  ורבי שמעון בן אליקים רֵע רבי אלעזר, אוהב לרבי יוסי ברב חנינא, ויחשוב בן אליקים מחשבות, למצוא תואנה להסמיך את בר חנינא.  ויהי היום ויפלא מרבי יוחנן דבר וישאל לחכמיו: מי מכם יודע הלכה זאת כדברי מי היא? ואין עונה.  ויען רבי שמעון בן אליקים ויאמר, בר חנינא יודע, אך יסמיכהו נא אדוני ראשונה ואחרי כן יגיד את חפצך, וייטב בעיני רבי יוחנן.  ויגד לו רבי יוסי את אשר ידע, וישמח רבי יוחנן ויקרא: "לזה הָצרכתי" ויסמיכהו[417].  ומלבד הדבר הזה, יש אשר שנה רב יוסי ברבי חנינא לפניו משניות, אשר לא נודעו לו עד העת, וישמח בו ויהללהו[418].  אף בדבר סברה נעלם לפעמים דבר מעיני ר' יוחנן, ורבי יוסי ברבי חנינא מצא את הנכונה[419].  ויש אשר יזכר רבי יוחנן ורבי יוסי ברבי חנינא בפי החכמים הבאים, כחברים החולקים בדבר הלכה, כבני גיל אחד[420].

ויבחר לו רבי יוסי ברבי חנינא למקצוע את דיני הממונות.  ויהי לדַין ויעמק לרדת אל שרשי הדין לדעת אותו מעקרו[421].  מלבד תורת ההלכה נטה לבו גם אל חקרי המלין[422], גם אל דעת המקומות ושמותיהם[423], גם אל דעת תורת תפקידי החי למינהו[424].  אולם עסקי החול האלה לא הטו את לבו מאחרי הקדש, והיה מדי השכימו יום יום בבקר, וטהר את לבו לפני ה' ליראה אותו כל היום.  ויהי מתפלל עם דמדומי המה כדי שיהי מורא שמים עליו כל היום"[425].  ותיקר התפלה בעיניו מאד ויחשבה לפרי רוח ראשי אבות ישראל מעולם[426].  ויהיו דברים, אשר בכר בהם את עבודת בית הכנסת על פני עבודת בית המקדש, אף כי הדברים ההם היו תקנת הדורות האחרונים לימי הנביאים[427].  ויהיו בעיניו גם "בתי כנסיות ובתי מדרשות שבאדום" כמקדשי אלהים, אף כי בארץ חול הם[428].  וישא נפשו אל היום, אשר תמלא כל הארץ דעת ויראת ה', ואשר גם בתי משחק הדמים והזמה אשר ברומי וחברותיה יהפכו למקום, אשר משם תצא תורה מפי חכמי ישראל לכל גויי הארץ[429], כי רב היה כח הצדק והטוב להכריע את הרֶשע ואת הרע בכל עת[430], ואף כי באחרית הימים.  וגם עצם אור העולם, הגנוז במעמקי התורה, הולך ומרחיב ומאיר מדור לדור[431], עד אשר תצא כגנה צדקת תורת אלהי ישראל לעיני כל בשר.  את ארץ ישראל אהב עד מאד, עד כי מדי שובו אליה מארץ הנכר, ינשק את סלעי גבולותיה בתאוַת נפש[432].

מדברי ביתו ידענו, כי בעל נכסים היה[433], ומדברי משפחתו לא נודע לנו בלתי אם כי בן אחותו היה איש חכם, ושמו רבי יהודה[434].

                                                            _______

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] הנה ידענו כי הלכה כרב לגבי שמואל באסור, אולם כל זה איננו לגבי ריו"ח.  ואפילו בבבל, מקומו של רב, היה מפורסם דבר זה, כי "רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן" (ביצ' ד': ), עד כיה היה דבר זה ידוע לכל העם (ע"ש עמוד א').  וגם רב אדא בר אהבה התלמיד הדבק ביותר ברב (לעיל 129 הערה 2-1) הורה כריו"ח (ביצ' שם).  והגאונים הקדמונים כללו כבר כלל זה "וכל היכא דתשכח דפליגי רב וריו"ח הל' כריו"ח; ר' אלעזר וריו"ח הל' כריו"ח; שמואל וריו"ח הלכה כריו"ח; ר"ל וריו"ח הל' כריו"ח" (מתו"א כ"ח 1-5 IV).

[2] מ"ק כ"ה:

[3] ע' כל ענין זה מתחלת ספור "כי נח נפשי דאחר" (חגיגה ט"ו: ירש' שם) ודברי ריו"ח על ר"מ, וראית כי מלבד התלונה גם רוח הגבורה שפוכה עליהם, ודבר זה יבאר את מליצתו של "ההוא ספדנא".

[4] ע' 72 עד 76.

[5] "רב אמי תלמיד ריו"ח" (חולין קי"א:) ושם אביו "נתן" (גטין מ"ד.).

[6] "חד גרדי אתא לגבי ריו"ח וכו' עבר כל תלמידוי וחכים לר' יוסה" (ירש' כלאים ט', ג'.) ורב אסי נקרא בירושלמי בשם ר' יסא, ר' יוסה, ר' יוסא ור' יוסי. 

[7] על כהונתם ע' מגלה כ"ב.  גטין נ"ט: חולין ק"ז:

[8] את ר' אמי אנו מוצאים יושב עוד לפני ר' הושעי', כדבריו "זמנין מנין יתבית קומי ר' הושעי' ולא שמעית מני הדא מילתא" (ירש' שבת ג', א').  ואת ר' אמי אנו מוצאים בארץ ישראל לפני שנת 4007, כאמור: "כהנא כד סלק שמע ר' יסא בשם ריו"ח" (ירש' חלה א', ה').  וכהנא זה הוא רב כהנא שברח בימי רב ובעצתו לבבל (96).  ורב הלא מת בשנת ז' לאלף החמישי.

[9] בכמה מקומות נמצא: "דרש ר' עוירא זמנין א' לה משמי' דר' אמי וזא"ל משמי' דר' אסי" (ברכ' כ': נטין ז', [ב"פ] סוט' ד': ה'.  חולין פ"ד: ולפי הגירסה הנכונה גם פסח' קי"ט:).  ובדעתנו עד כמה היו דבריהם של ר' אמי ור' אסי אחדים, יש להחליט, כי רב עוירא לא משכחה ולא מטעות.  א' פעם בשם זה ופעם בשם זה, כי באמת שניהם אמרום.

[10] ברב' ח'.

[11] "ר' בא בר ובדא פתח, ר' אמי ור' אסי חתמין" (ירש' ר"ה ב', ו').

[12] שבת י'.

[13] "דייני דא"י ר' אמי ור' אסי" (סנהד' י"ז:).

[14] 87 הערה 2.

[15] 86 הערה 4.

[16] 132 הערה 6.

[17] "אתי – גברא – לקטי' דר' אמי א"ל וכו' אמר לפניו ר' אסי: רבי: אתה אומר כן. הכי אריו"חוכו'" (גטיןג"ד:).

[18] "ואפטר ר' יוחנן ור' אלעזר בשתאחדא ומלך ר' אמי" (אגרש"ג).

[19] כי מת ריו"ח ראשונה ואחריו מת ר"א, עולה ממעשה: "נח נפשי דר' יוחנן א"ל ר' אסי –לר' אלעזר– תא ואגמרךוכו'" (חגיג' י"ג)

[20] "יתיב ר' אמי קמי' – דר' אלעזר – א"ל וכו' קרי – ר' אמי – עלי' – דר' אלעזר – סוד ה' ליראיו" (נ"ד כ':).

[21] כי קש נח נפשי' דריו"ח" (שם).

[22] מ"ק כ"ה:

[23] "רב נחמן בר יצחק מכתף וכו' א' אילו מקלעין לי' ר' אמי ור' אסי לא מכתיפנאקטייהו" (שבת קי"ט).

[24] "ר' אמי ורב אסי דכהניחשיבי דארעא דישראלמיכף הוו כייפי לר"ה" (מגל' כ"ה.).

[25] כדברי עצמם: "כי הוינן התם בבבל לא הוה לן לדלויי רישן בני" (מ"ק שם.).

[26] "דא'רחסדא הא מילתא מגברארבהשמיע לי ומנו ר' אמי" (יבמ' כ"א:). ומליצת "מגברא רבה" ולא "משמי"דגברא רבה" מוכחת, כי שמע מפיו ממש.  ולפי הידוע לא היה ר"ח מעולם בא"י.  ולא חזר ר' אמי מעולם לבבל משיצא ממנה, ואם שמע ר"ח שמוע מפי ר' אמי, לא שמע אותה בלתי אם בבבל בעודו שם בימי נעוריו

[27] "תני: הסדרן קודם לפלפלן, ר"ש אחוי דר' ברכ' בעי,: אפי' מר' אמי?" (ירש' עדויות ג', ט), כלומר: וכי אפשר שיהיה הסדרן גדול אפילו מחכם מופלג כר' אמי, שעקר כשרונו הוא הפלפלנות?

[28] "א"ר אמי: מ"ד כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדו על שפתיך – משלי כ"ב, י"ח –אמיתיד"ת (נעים) [נעימים] בזמן שתשמרם בבטנך, ואימתי תשמרם בבטנך בזמן שיכונו יחדו על שפתיך" (ערובין נ"ד.) – "יכונו יחד: שאתה סודרן ומוציאן ולא בנמנום ולחישה" (רש"י). וע' דברינו 118 הערה 2.  וראית כי זהו כשרון אחד שהוא שנים, וזהו פלפולו של רב יהודה ורב חסדא ורמי בר תמרי.  "ופלפלן וסודרן" הנזכרים בבריתא, הרי הם כשהם נפרדים וצד אחד מהם שבכשרון עודף על חברו ובדרך תלמודו של ר' אמי אפשר, כי היה צד הפלפול נכר יותר, ע"כ שאל ר"ש אחוי דרב את שאלתו.  אך גם הוא לא ידע את בקיאותו של ר"א וע' פי' קצר על הגליון בירושלמי שבדפוס קראקא.

[29] כאשר תעיד מליצתו "תלמוד ערוך הוא בידנו" (זבח' י"ט.), כי יסד בית מדרש לתלמידיו לשנות ברייתות, אשר שמו היה "דבי ר' אמי".  וחכם ושמו "אשיאן", היה מסדר את הברייתות לפני התלמידים, ע"כ נקרא "אשיאן תנא דבי ר' אמי" (ברכ' י"ד.).  וע' תנא מסדר ברייתות כזה גם לרב ששת, המופלג בבקיאותו בברייתות (ע' 189 הע'. 8) ומצאנו עוד "ר' יצחק דבי ר' אמי" (סוט' ט'.  [ד"פ]).  ולא ידענו בו אם גט הוא כעין תנא דבי ר' אמי, או אם הוא סתם בר בי רב של בית מדרשו של רב אמי.

[30] "קפודקאיבצפורין שאלין לר' אמי, (ירש' שביעית ט', ד).  כלומר אנשי קפודקיא שהיו לקהלה בפני עצמה בעיר צפורי.  וצפורי הלא היתה גם בעת ההיא עיר מלאה חכמים וסופרים.

[31] "שלחוה קמי ר' אלעזר וכו' שלחוה בימי ר' אמי" (שבועות מ"ה.). ומלת "בימי" טורה על זמן היות ר' אמי גדול הדור.  ודבר זה לא היה בלתי אם אחרי מות רב הונא (ע' 145 הערה 7), וע' מטבע סגנונו בהוראותיו בתורת ראש סנהדרין "מני אמי בר נתן תורה יוצאת לכל ישראלי לכל ישראל" (גטין מ"ד.).

[32] "ההוא שקאדדינרידאתי לבי מדרשא קדם ר' אמי" (חולין קל"ד:).

[33] גטיןג"ד:

[34] "דברה תורה לשון הבאי: ערים גדולות ובצורות בשמים – דבר' א'.  כ"ח - ; דברו נביאים ל' הבאי: ותבקע הארץ לקולם – מ"א א', מ' –" (חולין צ':).

[35] "דברו חכמים ל' הבאי הא דאמרן תפוח היה באמצע המזבח פעמים היו עליו כשלש מאות כור" – תמיד ב', ב' – (שם).  אבל את שמועות האגדה המגזמות מעקרן הביא כצורתן, כגון "נ' מאות בע"יבעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר" (חגיג' ט"ו.).

[36] "גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות, שנ': כי אל דעות ה' ש"א ב', ג' – " (ברכ ל"ג).

[37] "גדולה דעה שנתנה בתחלת ברכה של חול" (שם) = ברכת אתה חונן לאדם דעת, היא הראשונה לברכות תפלת החול, המתעסקת ביחוד בכל מיני צרכי האדם.

[38] "כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו.  שנ': כי לא עם בינות הוא, על כן לא ירחמוןעושהן– ישע' כ"ז, י"א – " (שם).

[39] שבת נ"ה.  וע' הפסוקים המובאים שם.

[40] "אין גשמים יורדים אלא בשביל בעלי אמנה, שנא': אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף – תהל' פ"ה.  י"ב – " (תענית ח'.).

[41] " - - אמונה במשא ומתן - - " (רש"י).

[42] "ומה המאמין בחולדה ובור" (גמ' שם).

[43] גמ' שם.

[44] ע' רש"י ות' וערוך ע' "חלד".  ואנחנו פִיַטְנו שיחה זאת בשם "חלדיוברורית" בספרנו "שיחות מני קדם".  ועוד נדבר אי"ה על ערך שיחות כאלה במקומן בספרנו זה.

[45] "צריכין אגן חחשין מה דברייתאחששין" (ירש' ע"ו ב', ג'). וע' האזהרות הנפרטות שם על דרכי שמירת הבריאות, שהעם מחזיק ונוהג בהן.

[46] כגון "דא"ר אמי: אחור וקדם צרתני– תהל' קל"ט, ה' – אחור למעשה בראשית וקדם לפורעניות" (ערובין י"ח.) או "ר' אמי כי מפי להאי קרא בכי: יתן בעפר פיהואולי  יש תקוה –איכ' ג', כ"ט – א': כולי האי ואולי:"  (חגיג' ד':) "ר' אמי כ"מ לה"ק בכי: בקשו צדק בקשו ענוה אולי  תסתרו ביום אף ה' – צפני' ב' ג' – א' כולי האי ואולי" (שם). וגם לר' אסי רעהו נמצא שם מאמר כזה (ע"ש). 

[47] שבת ס"ג.

[48] "אין תפלתו של אדם נשמעת אא"כ משים נפשו בכפו (תענית ח'.).

[49] זאת היא נשמת הלכתו "הואיל ואיתעבד בה חדא מצוה ליתעבד בה מצוה אחריתי" (ברכ' ל"ט:). ובהלכתו זו השתתף עמו גם ר' אסי (ע"ש).

[50] ע' מרבית האגדות המובאות לו עד כאן במקומן.

[51] ע' 88 הע' 1; 89 הע' 7.

[52] כגון "על פרשה ישרוף – במד' י"ט. ה' – על מקום פרישתה מחיים שם שם תהא שרפתה" (ירש' תרומ' ו', א').

[53] "כתב ארבע מאה ס"ת' (ב"ב י"ד.).  ואף כי סתם מספר "ארבע מאה" גוזמה הוא, בכ"ז הלא תעיד הגוזמה על רבוי בכללו, מה שאי אפשר אלא בעושר הגון.  ולפי דברי רש"י שאולי דברי אותו כדאמרינן לגבי כ"ג וכו'" (רש"י ד"ה "מלך ריו"ח תעני' כ"א).  כי שכר למודם והוראתם לא קבלו חכמי ישראל.  ואפשר כי רבי אמי התעשר ממציאתו שמצא "אוּדיאדדינראי" (ב"מ כ"ח:).

[54] "ר' ינאי חוי דר' אמי" (שה"ש רב' א', א').  ואין זה סתם רבי ינאי רבו של ריו"ח, שהיה זקן מופלג בתחלת האלף החמישי, שהיא ששים וכמה שנים לפני מות ר' אמי, אלא הוא לפי אומדן דעתנו ר' ינאי בר ישמעאל, שאמר שמועות ריש לקיש (ירש' ע"ז ב' , ג'). ור' זירא מבקר אותו בחליו כתלמיד המבקר את רבו (שם) ודן לפניו (שם ברכות ד' , ג'.).

[55] "רב תנחום ברי דר' אמי" (סנהד' ה':).

[56] "רב ינאי ברי' דר"א" (חולין קי"א.).

[57] זבח' ד'.

[58] "רב איקא ברי' דר"א" (ב"ק י"א.).

[59] ע' דבריו "סמוך מעוטאדנדמה וכו' " (חולין ע"ז:).

[60] ע' הכרתו הברורה "ואזדולטעמייהו" (כריתות ו': ז'.).

[61] ע' ב"ב קמ"ט.

[62] "א"ל רב אשי - - דוקאקאמר מר וכו'" (זבח' ז':) "א"ל מרימרואיתימא רב יימר אנא איקלעילפירקידרבפינחס ברי' ברב אמי" (פסח' ק'.)

[63] א' מר זוטרא מאן לימא לן דמתרצתא היא – ברייתא זו – דילמא ומשבשתא היא א"ל מרימרואיתימא רב יימר אנא איקלאילפירקי' דרבפינחס ברי' דר"א וקם תנא ותני קמ' וקבלה" (שם).

[64] ר"א ור"א מערבי אכולה טבריא" (ביצ' ט"ז:) ע"ש, וראית כי במצוה זו היו מוציאין גדולי המקומות את הרבים ידי חובתן, ולפני היות ר' אמי לראש, הלא היו בסברי' ריו"ח ור' אלעזר הגדולים ממנו, ואין זאת כי אם אחרי עליתו לגדולתו, והנה גם אז שתף את ר' אסי עמו.

[65] ירש' ברכ' ג', א' ועוד ועוד.

[66] "א' להו – ר' אסי – מאי תבעי וכו' דרבי אסר, ומגן לוי" (ע"ז ל"ח:).  ואין להחזיק, כי בא ר' אסי לא"י בטרם עוד יצא לוי משם, כי אילו היה כך, הרי בא לא"י ימים הרבה בטרם היה ר' חנינא לראש ישיבה, כי לוי לא יצא מא"י קודם לכן (ע' שבת ג"ט:).  ודבר זה אי אפשר להתקבל, כי לכל המאוחר התחילה ישיבת ר' חנינא בשנת 3985, ואיל להחזיק כי היה רב אסי בעלותו לא"י פחות מבן עשרים.  ובכן נולד 3964, והלא נמצא אותו עוד כמאה שנים אח"כ במלא כחו.  ועוד הלא ידענו רק, כי היה עוד רב אסי זה בבבל בעמוד רב יהודה לפני שמואל (ע' הערה הסמוכה), וזה לא היה אלא "לאחר פטירתו של רב אסי" הראשון ואחרי מות רב (56 הערה 11), שחל להיות בשנת 4007.

[67] דא"ריסא: עד דאגא תמן שמעית קל רב יהודה שאל לשמואל וכו' א"ל וכו'" (ירש' שקל' ב', ה').

[68] "א"ל רב אסי לריו"ח: כבר למדוני חברי שבגולה" (מעיל' ו':).

[69] שבת ע"ה:

[70] חולין ק"ג:

[71] בעדות מאמרו לענין: "ובהוראה הלוך אחרי רוב יושבי א"י, שנאמר וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים – מ"א ח'. ס"ה- מכדי כתיב וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחמ"צ למה לי? ש"מ הני הוא דאקרו קהל הנך לא אקרו קהל" (הוריות ג').

[72] "אלו לא סלקת אלא לשמוע דבר זה דיי" (ירש' ערל' ג', ז').  וכל חך פועם, כי לא נאה למליצת "אלו לא סלקת" שתאמר אלא תכף לסלוקו.

[73] "דר' אסי' תלמידי' דריו"חהוה" (שבת מ"ה:).

[74] "צם תמנין צומי למיחמי ר' חייארובא" (ירש' כלאים ט', ג', שם כתוב' י"ב, ג').

[75] "א"ל ר' אסי –לר' אלעזר – תא ואגמרך מעשה מרכבה" (חגיג' י"ג).  וממאמר ריו"ח הקודם לו "א"ל ריו"ח–לר"א– תא ואגמרך וכו' " (שם) ומתשובת ר' אלעזר לר' אסי "אי זכאי גמירתאמריו"חרבך" (שם) עולה, כי "רבך" חוזר על מעמ"ר, כי בשאר מקצועות התורה הלא הי' רבם של שניהם.

[76] חולין ק"ג:

[77] "שמעי' – ר' אלעזר –לר' אסי ששכח שמועתו – 0 ובעי לאבורי' ושאל לו בל' בעיא משום כבודו" (רש"י שם וע' גמרא שם).

[78] "חד גרדיי אתא לגבי ריו"ח א"ל חמית בחלמי דרקיעא נפל וחד מן תלמידך סמיך לי' וכו' וחכים לר' יסה" (ירש' כלאים שם שם כתוב' שם).

[79] "עאללכופריא ובעי ממניאעליהוןפרניסיא" (ירש' שקלים ה' ב').

[80] מליצת "לעולם אל ימנע אדם עצמו מלתן שלישית השקל בשנה שנא' וכו' " (ב"ב פ'.) תוכיח, כי חובה היא לכל אדם שלא לפחות מסך זה.

[81] שם.

[82] "מצוה אין כתיב כאן אלא מצות" (שם).

[83] "רב אסי סייר נכסיו כל יומא" (חולין ק"ה.)

[84] "בעון קומי ברי' דר' יוסה את מה שמעית מאבוך וכו' אמר וכו' " (ירש' שבת ז', א').

[85] לעומת זה נודע שם החכם שקרא עמו או שהקריא אותו, הלא הוא "ר' מימון בר זבדא" שעליו נאמר "הו הפשיט עם ברי' דר' יוסה" (שם).  וסתם לשון "פשיט" נאמרת על למוד המקרא".

[86] "כי נח נפשי" - - איעקרו כל אילנייא" (מ"ק כ"ה:).

[87] "נפל קסטילוןדטבריא" (ירש' ע"ז ג', א').

[88] "כד דמך ר' יסא פשט ר' חייא בר וואאבליוואייבלון בשר ולשקיון חמר" (שם ברכ' ג', א').

 

[89]  "כינחנפשי" דרבאסיעיילורבנןלנקופינהולשמעתת" (קדושיןי"ג, וערש"י).

[90] ישלהבדילאותומ"בןנחפא, שהיולוחמשחצרותבאושא" (ערוביןע"ב:). שתוספתאשבדפוסגורסת "ר' יצחקבןנשיא ", ושלהוצאתצוקרמנדלגורסת "ר' יצחקבןנפחא" (תוספ' שםז', ז), כילכלהפניםהיההואתנאקודםבזמנולרי"באלעאי (ע' גמ' ותוספותשם).

[91]  "יתיבר' אמיור' אסיקטי' דריצ"ג" (ב"קס':).

[92] ע' הליכותיועמם (שם) "יתיבר' אמיוריצ"גאקלעאדריצ"ג" (חגיג' כ"ו. ע"זכ"ד:).

[93] "אתאלקמי' דריו"ח (ב"מכ"ד: ועוד).

[94]  "קבאדנפחאמדברנפחא" (סנהד' צ"ו.).

[95]  "אזלר"זוקבלי' לריצ"גא"להמתןעדשיעלהאצלנולרגל" (קדושיןג"פ.).

[96] כחוהיהשוהבהלכהובאגדה.  כנשמעמדבריר' אמיור' אסי: "מרא"ללימאמרשמעתאומרא"ללימאמראגדתא" (ב"קשם).

[97]  "שלםישלםהמבעירונו' – שמותכ"ב, ה' – א' הקב"העלילשלםאתהבערהשהבערתיאניהצתיאשבציוןשנא' וכו' " (שם).

[98]  "מלה"ר לאדם שיש לו ב' נשים א' ילדה וא' זקנה וכו' " (ב"ק שם)

[99] יופי גדול יש בכל מלה ומלה ממאמרו זה "אונים גלה להם ושמעו שירה מפי חיות-הקדש ומתו" (סנהד' צ"ה:).

[100] ע' הלכת מליצת ובחרוזיו עלה ארון: "רני רני השפה, התנופפי ברוב הדרך.  המחושקת ברק מי זהב המהוללה בדביר ארמון ומפוארת בעדי עדים" (ע"ז כ"ד:). 

[101] "מעשה בא לפני רי"צ [נפחא] באנטוכיאוכו'" (כתיב' פח.  כג' הב"ח).

[102] "רני רני השפה, התנופפי ברוב הדרך, המחושקת ברקמי זהב המהוללה בדביר ארמון ומפוארה בעדי עדים (ע"ז כ"ד:).

[103] "דרש אפתחא דריש גלותא" (שבת קב"ו:).

[104] "דכיתה ודר' פפי ברתי' דריצ"ג הואי" (חולין ק"י.).

[105] ירש' חגיג' א', ז'.  פליגו בה רחב"א ור' אסי" (ט"ק י"ג:).

[106] ע' לקמן 150 הערה 4 – ויש לדעת, כי גם ר"ח בר אבא גם אחיו ר"ש נקראו הרבה פעמים בירושלמי בשם "בר ב א" או "בר ווא" תחת בר אבא.

[107] "א"ל ריו"ח.  בבלאי!" (שבת ק"ה: וירש' ברכ' ו', א')="דמבבל סליק" (רש"י שבת שם).  וע' מליצת ריו"ח על ימי ילדותו של רחב"א: "עד דאכליתכפנייתא בבבל" (בכורות י"ח:).

[108] כך הוא עולה ממליצת ר' חנינא לר' שמעון בר אבא אתי רח"ב אבא: "ומחר אני הולך אצל אבותיך" (ירש' מ"ק ג, א').

[109] ירש' בכורים ג', ד'.

[110] "ר"נ כהן אחוי דרחב"א" (קהל' רב' ג', ב'.).

[111] "בידי דר' בנאי אחויה דר' חייא בר אבא וכו' אתא לקמי' דשמואל" (כתוב נ':).  ושמואל הלא בבלי היה, וקצור שמו "רבנאי".  וע' ע"ז ל"ט.  שגם משם עולה כי היה בבבל.

[112] "אקלע רבנאיאחוהדרחב"אלמזבןשומשמי" (כתוב' כ"א).

[113] "דתנירבנאיאחוהדרחב"אאתיא תוך תוך וכו' " (ברכ' כ"א) ואולי שמש את שמואל, כי בקי היה בהלכותיו, כעולה מעדותו "הכי אמר שמואל" (כתוב' שם).

[114] ע' 17 הערה 10.

[115] "ר' חנניה הוה מסתמך ברחב"אבצפורין" (ירש' הוריות ג' ז').  ור' חחניה זה ר' חנינא הוא (ע' היטב שם ב"מ ב', י"ג).

[116] ריב"להוה וכו' והוה מסתמך על כתפתיהדרחב"א וכו' א"ל חייא בני" (שבת א', ב').

[117] הרוב המכריע של מאמריו הם בשם ריו"ה, ובטלים הם במיעוטם המאמרים שמאר בשם אחרים, כגון: "רח"ב בא בשם ר' חייא בר יוסף" (ירש' כלאים ג', ו').

[118] ע' דברי ר' זירא עליו "נקוט דר' חייא בר אבא בידך דדייקוגמירשמעתתאמפמאדמרא שפיר כרחב"אדפומבדיתא" (ברכ' ל"ג:).  ולהלן הוא אומר "דייק וגמירשמעתא מר' יוחנן רביה" (ל"ח:) "ועוד ר' חייא בר אבא כל תלתין יומין מהדר תלמודיה קמי ר' יוחנן רביה(שם).

[119] "אני ראיתי את ריו"ח שאכל וכו'" (ברכ' ל"ח:).

[120] ככה שומעים אנחנו אותו אומר: "זו לא שמעתי, כיוצא בה שמעתי, דא"ראסיא"ר יוחנן" (ב"ק ק"ז:).

[121] ובן אנו מוצאים מקבל שמועות ריב"ל מפי חברו זה: "ארחב"א ג' דברים סח לי ר' אסי משמיה דר' יהושע בן לוי" (שבת ע"ה:).

[122] "דצוח ר' יעקב בר אחא לרחב"אנוקדנא" (ירש' ברכ' ז', ג'.  ע"ש).  ונקדן או לפי ני' הערוך "נקדן", "פירושו מדקדק שלא בדבר צורך" (ערוך ע' "נקר א').

[123] "רחב"א חלש על לגביה ריו"ח" (ברכ' ה':).

[124] כתובות ה':

[125] "רחב"א בעי קומי ר' מנא" (ירש' פאה ו', ז' שם שבת א', א').

[126] ר' מנא זה איננו בנו של ר' יונה, שעליו ידובר בפרקים הבאים, כ"א "בר תנחום" שעליו נאמר "רחב"א אזל לצור ואשכחיהלר' מנא בר תנחום וכו'" (שם ע"ז ב', ח').

[127] "תנחום בריה דר' אמי אקלע לחתר דרש להו וכו' א"ל: לאו ר' מני דמן צור איכא הכא ותניא תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו אא"כ רחוק ממנו ג' פרסאות" (סנהדרין ה':)

[128] ירש' ע"ז שם.  וע' מליצה כזאת לשם ציור חכמה מופלגת ח"ו 16 הערה 8

[129] ע' שני נוסחי הלכתו זאת: "לעולם יש בה הבל עד שיהא רחבה יתר על עומקה" (ב"קג"א:).  או "לעולם אין בה הבל עד שיהא ע' יתר על ר'" (שם).

[130] "משמניחו משתמש בו" (שם) "משימכור לו דליו" (שם) "שכן כתפייאאומנייא עבדין" (ירש' שבת שם). 

[131] "רבה ורב יוסף דאמריתרוייהו משמיה דרבב"ח משמיה דר' מני" (ב"ק שם [ב"פ]).  – וקרוב הוא כי גם רב אסי – חברו של רחב"א– היה מתלמידיו של ר' מנא זה, כי כן מצאנו "הכי א"ר אסי א"ר מני" (קדושין י"ג) ור' מני ור' מנא שם אחד הוא כאשר יתבאר במ"א.

[132] "שלחוה בי ר' אמי וכו' הדר שלחוה קמיהרחב"א" (ב"ק כ"ז).  והשואלים השולחים היו רב חסדא ורמי בר חמא, גדולי הדור שבבבל (עמוד א')

[133] יתרון עסקו בהלכה ומעוט עסקו באגדה מתראה היטב בספור "ר' אבהו דרש באגדתארחיבאבא דרש בשמעתא" (סוט' מ'.)  ומתבאר עוד יותר מתשובתו לר' חנינא בן עג"ל: עד שאתה שואלני למה נאמר בהן טוב, שאָלֵני: אם נאמר בהי טוב" (ב"ק נ"ח).

[134] ירמיה ט"ז י"א.

[135] ירש' חגיגה א' ז'.  איכה רבה פתיחתאדחיכימי ב'.  ואנחנו העתקנוהו מפתיחתא זוּ.  ששם הלשון מתוקנת יותר.

[136] מגלה מ':

[137] ע' מאמרו "גגאןלת"ח שיצא במנעלים הממולאים" (ברכות מ"ג:).

[138] ירש' ברכות ד', ב'.

[139] ע' ח"ג 130 הערה 6 ושם 167 הערה 1.

[140] "הורי על גרמיה לצאת לח"ל בנין דלא מיסב מעשר" (ירש' מע"ש ה', ג').

[141] "אגרא דאיקר" (שם חגיגה א', ח').

[142] שם.  ופירוש "עד שהוא מגיע אצלנו": שבכל ימי היותו בח"ל יהי חשוב כשליח הנשיא וכעושה דברו.

[143] "דרשה רחב"אלציראי" (שם שבת ה', א'). "אזל לצור, אתא לגבי ריו"ח א"ל: מה מעשה בא לידך? א"ל: נר וכו'" (שם קדושין ג', י"ב וע' גי' קרבן העדה).

[144] "פ"א נתארחתי אצל בעה"ב בלורקיא והחביאו לפניו שלחן של זהב וכו'" (שבת קי"ט).

[145] "רח'בוואהוה ברומי" (ירש' מע"ש ד', א'). 

[146] הן יצוא יצא מא"י בעוד ר' אלעזר חי, כי הוא השיג בעדו מכתב מן הנשיא, ובכן היתה יציאתו קודם לשנת 4050, ואנחנו מוצאים את רחב"א במות ר"י נשיאה ובמות רב אסי שהיה כמה שנים אח"כ בא"י (ע"ש ברכות ג', א').

[147] בכורות מ"ד:

[148] ברכ' מ"ג: ע"ז י"ג: ירש' שם א', ד'.

[149] שם ברכ' ג', א', ד'.

[150] "תרנטה - - קמי ריו"ח" (בכורות פ"א) "רשב"א בשם ריו"ח (ירש' שבת ו', א'), "הוה משמש קומי ריו"ח" (ב').

[151] "שמעון בר בא בשם ר' חנינה" (י"ד ג') "ר' יעקב בר אדאר"ש בר בא בשם ר' יהושע בן לוי" (שם ע"ז ב', ז').

[152] "מדקדק במצות מנין" (ירש' ברכות ב', א').

[153] "דהוה איש מסכן" (שם ב"מ ב', ג').

[154] א"ל ריו"ח: בַבְלָיָא' (ירש' שבת ו', ב').

[155] ירש' מ"ק ג, א').

[156] "הוה בקי במרנניתא ובבל מילי ולא הוה ליה עגול מיכל והוה קרי עליה ריו"חוכו'" (שם בכירים ג', ד' והמקרא קהלת ט', י"א).

[157] מנוי הוא זמן הסמיכה: "תמן קריין למנוייאסמיכותא" (שם סנהד' א', ב'.), ולא כל זמן ראוי לזה, כי צריך הוא להכנות רבות וארוכות (ע' 26 הערה 8).

[158] "שמעון בר ויאהוה כד פסקים ואתמנוןדקיקין מניה והוא לא אתמני" (ירש' בכורים שם).  ותחת "כד מסקים" שאין לו שום פתרון ופעם, יש לגרום "בדמסקוס".  דבר זה מסתיע מן האמור שם: "שמעון בר וואהוה כד מסקים ושלח ליה ר' אבהוחדא אגרא" (שם).  ואם שלח לו ר' אבהו אגרת, אנו רואים כי בעיר אחרת היה בעת ההיא. 

[159] ועל שתי מלין שבמאסר זה "אבהודיגלותיהאתמני ושמעון דמעפרייא לא אתמני" (שם) לא זכינו לעמוד, אולם העקר שבמאמר ברור הוא.

[160] "ריו"חהוהמבדרסלעין כדי לזכות בהם רש"ב אבא" (רות רבה ב', ט"ו).  וברור הוא בידנו, כי על כן היה מפזר אותם כדי שלא יבוא רשב"א להכריז עליהם ולחזר אחרי בעלי האבדה, כדבר ההלכה "מצא - - מעות מפוזרות - - הרי אלו שלו" (ב"מ כ"א.).

[161] "ר לעזר נפל מניה דינר - - לא אתכוין ר' לעזר אלא לזכויי' לר"ש בר וואוכו'" (ירש' שם ב', ג').

[162] "א"ראבהו: אנא שושביניה דרשב"אהוינא" (שם ברכ' ב', ו').

[163] כגון מאמרו "בגין דהוא בעי וכו' תלי לה בריו"ח" (שם שבת ו', א').

[164] "ר"א סלק למבקראלרשב"אוכו'" (שם ברכות ב', א' ע"ש).

[165] המטבע הנקראה "שקל" במקרא, נקראה בתלמוד "סלע".  ודבר היותם בטבריא, מלבד שהוא עולה ממשמרתם זאת שאין לו מקום אלא אצל ריו"ח ובית מדרשו, הנה מסתיעַת גם מידיעת המקום של ר' לוי האומר "אתר הוא תפן מצווה ירדו בחמי טבריא" (ב"ר ע"ו). 

[166] "ר' לוי ויהודה בר נחמן הוון נסביןתרתיןסלעיןמצמתאקהלא קומי ריו"ח" (ירש' סכה ה', א').

[167] בירושלמי יקרא "בר נחמן" (שם).  אך הרבה נחמן שבירושלמי נקראים בבבלי "נחמני", כמו שהוא במקרא (נחמ' ז', ז').

[168] כתוב' ח:

[169] שם.

[170] ע' תוכחתו "דור שאבות מנאצים וכו'" (שם).

[171] חגיגה ט"ז.

[172] כתוב' שם.

[173] "כל המסתכל בקשת ובנשיא ובכהנים וכו' בנשיא דכ' ונתת טהורך עליו –במדב' כ"ז, כ"י – (חגיגה ט"ז:).

[174] 108 הערה 2

[175] שם הערה 6.

[176] גטין ס' תמורה י"ד: וע' ברכ' כ"ב סע"א.  וע' היטב ח"ו 343

[177] רבים הם מאמריו ורבים מהם בירושלמי, ובמדרש אין כמעט פרק, אשר אין מאמר או כמה מאמרים ממ. ו, ואנחנו לא נביא פה, כי אם מעט מהם המודיעים את טיבו.

[178] ר' לוי עצמו קורא לאגדה "דבר ברכות וגחמות" (שה"ש רבה ב', ה', וע' מאמר שלפניו).  והוא קורא לבני דורו "חולין מן השעבוד" (שם).

[179] "במשנתנו נאמר על הגשמים ועל בשורות טובות או' ב' הטוב והמטיב" (ברכ' ט', ב').

[180] ירש' שם ט' ג'. והפסוק משלי כ"ה, כ"ה.  כיוצא בזה: "רש"א אב ובנו וכל הקרוביןכשרין לעדות החדש" (משנת ר"ה כ"ב.) א"רלוי מ"ט דר"שדכתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרןהחדש הזה לכם – שמות יב, ב' – עדות זו תהי' כשרה בכם" (גמ' שם).

[181] ירש' מגל' ג' ז'.  ופירושה אין מניחין שבת פנויה בין פרשת פרה השלישית לפרשת החדש הרביעית, אלא ב' פרשיות הללו צריכות להיות תכופות זו לזו בלי שום הפסקה. 

[182] ירש' שם.  והמשנה המובאה פסח' י', ז', - ומכלל זה חריצותו וטביעת עינו החדה בתשובתי על: "ברכת הצדוקים כנגד מי?" – "כנגד אל הכבוד הרעים וכו'" (ברכ כ"ח.).

[183] "פרשה זו – של קדושים תהיו – נאמרה בהקהל, מפני שעשרת הדברות כלולין בה" (ויקרא רב' כ"ד, ע"ש) – והדברים ברורים שם מאד - .

[184] וגם על דרשות של קריאת שמע, שחייבין לקרוא בכל יום, נתן פעם "מפני שעשרת הדברות כלולין בהן" (ירש' ברכ' א' ח').

[185] "ר"ז מפקד לחבריא עולון ושמעון קליח דר' לוי דלית אפשר דהוא מפיק פרשתא בלא אולפן" (ירש' ר"ה ד', א').  "ר"ז מפקד וכוּ' דלא אפשר דהוא מפיק פרשתא דלא רבוין" (ירש' סנהד' ב', ג').

[186] ע' משלו הגאוה "ארי הוה כעס על הבהמה ועל החיה וכו' א' להון הדין תעלא" (ב"ד ע"ח).

[187] ע' מאמרו " - - שאתה מוצא שדה עיר, עיר מדינה, מדינה אפרכיאוכו'" (רות רב' סוף פרשתא א').

[188] "כערביא קורין לאמרא יובלא" (ירש' ברכ' א', ט') "כערביא צָוחין לתרנגולת אשבויא" (ב"ר כ"ה) "בער" צוחין לינוקא עוילא" (ל"ו) "בע' צ' למינוקא פתיא" (פ"ז) "בע' קורין לבשרא לחמא" (שמות רב' מ"ב) "בע' קורין לנביא סכיא" (ויקר' א') "ל' ערבי הוא אין בעי מימראַ רוַח לי הוא אומר מבעד לי" (שה"ש רבה ד', א') "בערב' צוחין לחתירתא עתירה", ב"ר ס"ג; (רות רבה ב', י"ד) "בערב' צ' למסקרא מסלסלא" (איכה רב' א', ט"ו) "בע' צ' לביזתא עדיתא" (ב', י"ג) "קבענוך ל' ערבי; אתה גוזלני קובעני" (תנחומ' תרומ' וילקוט מלאכי וע' ר"ה כ"ו.  ר' לוי – "בערביא קורין לשעה שיטפא" (תנחומא תזריע ו) וע' כל המקומות האלה, כי את הפסוקים הוא מפרש ע"פ המלין הערביות.  וגם מאמר ר' לוי: "ולא יבאו לראות כבלע וגו' –במב' ד', כ – מהו כבלע? אר"ל אם רואין כבלע הזה שהוא נופל מן העין מיד הם מתים"  (במד"ר ה' תנחומא ויקהל ז') ובלע מלה ערבית היא ופירושה "כהרף עין" שבל' המדרש יאמר לו "נופל מן העין" (וע' גיזיניוס שגם הוא פירש כך מבלי דעת כי כבר קדמוהו רבנן).

[189] "ראה בכבד – יחזק' כ"א, כ"ו –כה דין ערבָיָא דנכים איסרא וחמי בכבדי'" (קהל' רב' י"ב, ז').

[190] ע' שני מאמריו "דבר זה מסורת בידנו מאבותינו" (מגל' י':).  ואולי גם מאמר "דבר זה מסורת בידנו מאכנה"נ (שם) לו הוא גם "איוב בימי משה היה" (ב"ב ט"ו).  "למה נקרא שמו – כתב – אשורי? על שם שעלה בידם מאשור" (ירש' מגל' א' ט') "ברכת המינים ביבנה תקנוה" (ברכ' כ"ח:) כלם מכלל קדמוניות הם.

[191] בצר חבתו את הקרבנות לשמם, הכיר את התועלת הנמשכת ממנה לענין אחר חשוב מאוד.  מאמרו הכולל: "והקרוב אליו וגו' – אסתר א', י"ד – כל פסוק זה ע"ש קרבנות נאמר וכו'" (מגל' י"ב:) ומאמרו המחלק: "כ': הוקר רגלך וגו' – משלי כ"ה, י"ז –וכ': אבא ביתך בעולות וגו' – תהל' ס"ו, י"ג, - ל"ק, כאן בחטאות ואשמות כאן בעולות ושלמים" (חגיגה ז'.) יעידו, כי הקרבנות לעצמם היו חביבים עליו ביותר, ושראה בהם צורך גבוה, כר"י הלוי בס' הכוזרי והרמב"ן בשיטותיהם.  ומאמרו: "משל לבן מלך וכו' כך לפי שהיו ישראל להוטים אחרי ע"ז במצרים וכו', א' הקב"ה: יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן האח"מ והן נפרשין מע"ז וכו'" (ויק"ר) יעיד.  כי בצד עצם תכליתם של קרבנות, הכיר את כוונת התורה הבאה עמה כאחד.  לשום אותה לתחבולה להפריש את ישראל מע"ז כדעת הרמב"ם (מו"נ נ' ל"ב) והאברבנאל (הקדמתו לפי ויקרא).

[192] ויק"ד כ"ד וע"ש עוד.  ומאהבבו את ציון ומאבלו על חרבנה, החמיר לעצמו בתענית תשעה באב: "ר' לוי ציים תשיעי וליל עשירי" (ירש' מגל' א', ה').

[193] אברהם שכיהו יפה נדמו לו בדמות אנשים אבל לוט ע"י שהיה כחו רע נדמו לו כדמות מלאכים (ב"ר ג').

[194] "אם עולם אתה מבקש אין דין ואם דין אתה מבקש ל"ת עולם" (מ"ט).

[195] ע' מליצת ר' לוי "ח"ו מנשי רחמונתאדא"א" (ב"ב ט"ז).

[196] "א' הקב"ה אינו בדין שיהו בני מתקללין "אני מתברך" (ירש' מגל' ג', ח'), ועל שפע הברכה היוצא מאת ה' לישראל יסוג גם מאמרו זה: "בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בו"ד, הקב"ה ברך ישראל בכ"ב וקללן בח' וכו' ואלו משה רבנו ברכו בח' וקללן בכ"ב וכו'" (ב"ב פ"ח:).  ויש להתבונן כי מלבד שסוף ענינם הפנימי של שני מאמרין אחד, הנה גם ביסודן אחד, הלא הוא פרשת ברכות וקללות שבתורה.

[197] "ידין לאומים במישרים – תהל' ט', ט', - דן אותם בישרות וכו' שאין הקב"ה חפץ באבודן של רשעים (פסקתא ט').

[198] "א"רחגין גא" בברכי הים וכו' הוי חבל הים גוי כרתים – צפני' ב', ה' – ר' לוי פתר לו לשבח: גוי שכרת ברית (ב"ר כ"ח).

[199] גם "שמן ופנינה לשם שמים נתכונו" (ב"ב ט"ו.).

[200] "מאני של בשר ודם אתה למד אני של הקב"ה" (ויק"ר כ"ד)

[201] יש להרגיש ולטעום היטב את מאמרו "כ': לה' הארץ ומלואה – תהל' כ"ד, א' – וב': והארץ נתן לבני אדם– קט"ו, ט"ז –ל"ק כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה" (ברכ' ל"ה).

[202] "אלו הי' כ': קול ה' בכחו , לא הי' העולם יכול לעמוד אלא: קול ה' בכח– תהל' כ"ט, ד' –בכח של כל אחד ואחד, הבחורים לפי כהן, הזקנים וכו'" (שמ"ר כ"ט).

[203] "מה הנאה יש לבריות אשר מסגלות מצות ומעשים טובים? דַיָן שאני מזריח עליהם אורה" (הקלה' רב' א', ג').

[204] "א"ל הקב"ה לאדם: הרי חרשת, זרעת, קצרת וכו', אם איני מוציא לך מעט רוח, יכול אתה לזרות? (שם).

[205] "לא תתוָדו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם– במד' ט"ז, ל"ט - : עינא ולבא תרין סרסורי דחטאה: כ': תנה בני לבך לי ועיניך  דרכי תצרנה – משלי כ"ג, כ"ו – א' הקב"ה אי יהבת לבך ועיניך אנא ידע דאת לי" (ירש' ברכ' א', ח').

[206] הוא חושב את החמדה ואהבת רֵעים להפכים גמורים "לא תחמוד וכתיב הבא ואהבת לרעך כמוך" (ויק"ר כ"ד).

[207] "אם העדת לחברך עדות שקר, מעלה אני עליך כאלו העדת עלי שלא בראתי שמים וארץ" (ירש' ברכ' א', ח').

[208] "קשה עונשן של מדות מעונשן של עריות" (ב"ב פ"ח:) "קשה גזל הדיוט יותר מגזל גבוה" (שם).

[209] "ר' לוי החזיק גם דוא בשלש שבועות, כמאמרו "שש שבועות הללו למה? תלת הא דאמרן" (כתוב' קי"א ע"ש).

[210] ב"ר מ"ד.

[211] א"ל ליהוד' בר נחמן סב לך אילן תרתיןסילעיא ועול מצמתה וכו'" (ירש' סב' ה', א'.  וע' דבר זה ב"ר צ"ח).

[212] ירש' פאה ח', ח'.  ונראה הוא, כי הוא "זבדא חתני" דר' לוי".  שותפם של ר' חוניא ור' יהושע בר אבין במאמר "אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה" (רות רב' א', ה').  ואיזה משני השמות, זכרי', וזבדא, הוא המדויק ואיזה המשובש, אין לדעת עוד.

[213] "עבדי' דר' לוי וכו'" (ע"ז ל"ט.).

[214] "כי נח נפשי" דר' לוי אתו לקמי' דריו"ח" (שם).

[215] ירש' הוריות ג', ט'.  ובעת ההיא עוד ר' לוי צעיר לימים, כנראה מברכת ראב"כ "זכית מימריני" יקים תזכי מימירני' מיתיב" (ש), ובכן יהי לאמר על מילת "יתיבדריש" (שם).  כי לאו דוקא הוא, ואינה אלא שנראדלשנא בעלמא.

[216] ב"ר מ"ד.

[217] גימום של "קם ונשקי' בראשי'" (ירש' שם) אינו נוהג אלא בגדולים לקטנים מהם בחכמה או בשנים או בגדולה.

[218] "אראב"כא"רהנינא (שבת קכ"א: קכ"ב.).  ושמועתו "התיר להם ר' חנינא לבית רבי וכו'" (שם) חוזר על כרחנו על בני ביתו של רבי לאחר מות ר', כי בימי חייו של נשיא זה, הלא הוא היה עצמו הגדול בביתו.  וספור ראב"כ "פ"א נפל וכו' וא' רבי" (קכ"א:) שם, איננו ספור דבר, שראה ראב"כ, כ"א ספור דבר ששמע, כי רבי מת בשנת 3953, וראב"כהההלך עוד עם ר' זירא (שם ושם), ור' זירא הלא בא לא"י מקומו של ראב"כ אחרי שנת 4010 (ע' דוה"ר ב', 302), אחרי שבע ושמונים שנה למות ר'.

[219] "אתא ראב"כ ר' יעקב בר אידי בשם ריב"ל" (ירש' קדושין ב', א').

[220] "ראב"כ ור' חייא בר אשי בשם רב הל' כר' יוסי" (ירש' שבת י"ז, ז').  זהו המאמר שבעל היוחסין הזכיר את שם אומריו, והגאון בעל סה"ר לא מצא את מקומו.

[221] הא' ירא וגו', כי זה כל האדם – קהל' י"ב, י"ג – שקול זה כנגד כל העולם כלו" (ברכ' ו':).

[222] שבת קמ"ו.

[223] ונראה כי בקי היה במקומותיה, כעדות מאמרו: "יצאו מכפר קוריינוס והלכו כל האוכלין עד מגדל צבעים" (רות רב', א', ה').

[224] שה"ש רב' ח', י'. 

[225] "מעשה בא לפני רי"צ [נפחא] באנטוכיאוכו'" (כתיב' פח.  כג' הב"ח).

[226] ח"ו 173.

[227] 254.

[228] זהו שמ' ככתיבתו וכקדמותו הגדולה מאד (ע' דהי"א ז', ל"ט).  ולדעתנו סתם "עולא" שלפנינו, הוא "עולא בר ישמעאל", כי גם את עולא בר ישמעאל אנו מוצאים אומר הרבה משמועותיו בשם ר' אלעזר (ירש' מעשרות ג', א' שם שבת א', ג' שם חגיגה א', ג').  ולקמן יתבאר, כי עולא סתם היה תלמיד מובהק לר' אלעזר.  ועוד מצאנו, כי ר' זירא חושבו כעין רבו (שם מע"ש ב, ז') ומספר מה ששמע מעולא בר ישמעאל, בטרם עלותו מבבל (שם חגיג' שם), ולקמן יכופר, כי אמנם ישב עוד ר"ז בבבל לפני עולא, שבא משם מא"י.  ובמקום אחד נאמר "עולא בר ישמעאל בשם ריו"ח וכו' נחת עולא לתמן ואמרה בשמי' דריו"ח" (ירש' דמאי א', ד'), וכל הרואה שם, יכיר כי הוא הוא. – וכן הוכיח גם ר"ז פראנקעל ממקומות אחרים.

[229] "דרש רב חסדא וכו' ורבותינו היורדין מא"י ומנו עולא" (ברכ' ל"ח:) והנה ל' "רבותינו" הלא לשון רבים, ועולא הלא אדם יחיד הוא, אמור על כרחך, כי כמה חכמים היו בזמנו "היורדין" מא"י לבבל, ורק גדול שבהם היה עולא.  ומה דומה מאמר זה המדבר על "היורדין" והפורט מכללם, את האחד המיוחד שבהם, למאמר אחר המספר את דבר "העולים" והפורט מכללם את האחד המיוחד שבהם: "אראב"ש וכו' משעלו בני הגולה וכו' נתנו ח' עיניהם בר' חייא ובניו" (חולין פ"ו.).

[230] "רב דימי", אשר עוד ידובר עליו בזה, היה מן היורדים מא"י לבבל.  ע"כ נקרא בא"י "רב אבדומהנחותא" (ירש' שבת ח', א' שם קדושין א' ח'), ועולא עצמו היה נקרא "עולאנחותא" (שם כלאים ט', ג' שם כתוב' י"ב ג'), ועל כת חכמי א"י אלה שבאו בימי רב הונא "א"ל רבה בר רב הונא לרב הונא: והא רבנן דאתוממערבאוכו'" (ברכ' מ"ה:).

[231] כרוז זה היה מכריז רבי יוסף ואתימא רבה" (ב"ק כ"ג:) שתחלת זמן רבה.  שהוא ראשון שבהם, הוא אחרי מות רבי יהודה בעירו בפומבדיתא 4057, וכן היה "מכריז רבא ואתימא רב הונא" (קי"ג:), והנה רבא תחלת זמן ראשותו היה כמעט במאה השנית, בעת אשר נתמעטה תורה בא"י מאד.  לעומת זה מתקבל כרוז זה בימי ר"ה, שרוב ימיו היו ימי ריו"ח, וסופם היו ימי ר' אמי ורב אסי, ומתחזק אומדן זה מהמובא בהערה הקודמת, וע"כ יש לגרוס "רבה ואיתימא ר"ה".

[232] מלבד שהי' נקרא עולאנחותא (158 הערה 8) נאמר עליו "עולאהוה רגיל דהוה מליק לא"י" (כתוב' קי"א.) "עולאבמיסקי' לארעאדישראלוכו'" (נדר' כ"ב.).

[233] "יתיב רבה ור' יוסף אחורי' דר' זירא ויתיב ר"ז קמי' דעולא" (פסח' ל"ז:).  וכבר העיר הגר"י הלוי (דורח"ר ב' 306), כי עלה ר"ז לא"י בשנות 4040/5.  ואם הספיק עוד ר"ז לשבת לפני עולא בישיבה, הלא בא עולא לבבל לפני עלות ר"ז משם לא"י.  ובאמת לא רק לבוא לבבל ולקבוע שם כעין ישיבה בחיי ריו"ח הספיק עולא כי אם גם לחזור לא"י לזמן מועט ולמצוא עוד את ריו"ח בריא ושלם ובדעה מיושבת (נדר' שם).  שזה היה לכה"פ ארבע שנים לפני מותו.  ובאמת רק את המועט תפסנו.  ורק לכל הפחות אנו קובעים את זמן בוא עולא לבבל סמוך מלפניו, לשנת צא ר"ז מא"י, שהיא חמש או תשע שנים לפני מות ריו"ח, ויותר נראה להחזיק, כי קודם הרבה לזמן זה בא עולא שם, כי הרבה נזכרה בבבלי ובירושלמי פעולתו בא"י ובבל, שסתמה נמשכה שנים רבות. ואם תהיה שנת יציאת ר"ז לא"י סמוכה לאחריה, לשנת בוא עולא, לא יהיה זמן פעולתו כי אם ד' א' פ' שנים, כי מת עולא קודם לר' אלעזר, ור"א מת בשנת מות ריו"ח, כאשר יתבאר עוד כל הענין.  אך אנחנו לא הרחבנו מדעתנו את הזמן, משום"תפסת מרובה לא תפסת".

[234] 9 הערה 1.

[235] כן נשמע מן הגירסה המסתברת יותר, הפורטת "לפומבדיתא" (פסח' פ"ח.), תחת הגירסה הכוללת ל"בבל" (תענית ט:) במעשה סל התמרים.  ומעשה זה מעיד, כי היה זה בראשית בואו, בעוד היות הארץ ופריה חדשים עליו.

[236] "עולאאיקלע לבי ר"י קם שמעי' וכו' איתיבי' ר"י לעולאוכו'" (ביצ' כ"ב:). 

[237] "א"ל ר"' לרי"יצ ברי' זיל וכו' וחזי היכא אבדיל" (פסח' ק"ד:).

[238] "א' עולא ג' דברים וכו' ורחב"א א' רב יהודה אף וכו' " (ביצ' י"א:).

[239] "ע' איקלעלפומב', הוא רבנן דקא מנפצי גלימייהו.  א': קאמחללין רבנן שבתא – א"ל ר"י: נפוצו לי' באפי' אגן לא קפדינן מידי" (שבת קמ"ז.).

[240] "א"ל לרי"צ ברי זילואמטי לי' כלכלה דפירי" (פסח' שם).

[241] "א"ל ר' גולימאמרוכו'" (ב"מ ט':) "לשדר לה מר" (ברכ' ג"א :).

[242] שם.

[243] "וחברינו היורדים מא"י ומנו עולא" (ל"ח:).

[244] "ורבותינו וכו' ומנו עולא" (שם).

[245] "ומאן שמע וכו'" (מעילה י"ב).

[246] "מאן יהיב לן מעפראדרב ושמואל ומלינן עיינין' (ע"ז ג"ג: ב"ב ס"ח:).

[247] תענית ד': ומקרא הוא משלי י' ו'.

[248] קדושין מ"ה:

[249] "דאתאעולאאריו"ח וכו' א"ל רב נחמן פוקו ואמרו ליה לעולא כבר תרגמה ר"ה לשמעתך בבבל" (ע"ז ג"ד.).

[250] שבת קנ"ז:

[251] מלבד הודעותיו של דברים, שאינם אלא הוראת שעה עוברת.  כגון "קדשוה לירחאממערבא" (ר"ה כ"ב:) הודיע את מנהגיהם בדבר מצוה, כגון: במערבא מלחי וכו'" (שבת ק"ח:).  ואת תלמודם ומשאם ומתגם בדבר הלכה, כגון: "בעובמערבא" (פ"ה:).

[252] "עולא משמיה דריו"ח" [ב"פ] (ברכ' ל"ח:) "הרי אריו"ח" (נ"א:) "דאתי ע' א"ר יוחנן (ע"ז ג"ד) ועוד הרבה, וגם הרוב הגדול והמכריע של מאמרי שאר "נחותי" היו מאמרי ריו"ח, כאשר יתבאר אי"ה דבר דבר במקומו.

[253] "כעי ריו"ח וכו' א' עולא: קל וחומר וכו'" (שבת צ"פ: ע"ש היטב).

[254] "עולאא"ר אלעזר" (זבחים י"ד: ב"ק י"ב [ז"פ]).

[255] חגיגה ה':

[256] ב"מ ט':

[257] שבת קמ"ג:

[258] "תרגמה עולא וכו' וכן אמר ר' אפס וכו" (יומא מ"א).

[259] את מיני הטרפות שכלל תנא דבי ר' ישמעאל במנין זה אלו "שמונה עשר מיני טרפות שנאמרו למשה מסיני" (חולין מ"ב.) החזיר עולא לכלליהן במנינן הקטן: "שמונה מיני טרפות נאמרו למשה מסיני" (מ"ג).

[260] כַּוַן היטב את השמועות האלה "בדק לפסחו מותר לאכול בתרומתו" (חגיגה כ"ה:) "הואיל והותר לצרעתו הותר לָקָריו" (יבמ' ז':).  ותולדה מוכרעת לשטה זו, החושבת שני דברים כשיש להם זקה אחת משותפת כעין דבר אחד, לחשוב את תחלתו וסופו של זמן אחד, לאחדות גמורה.  וזהו יסוד כללו המשולש "ג' דברים התירו סופן משום תחלתן" (ברכות י"א:).

[261] זהו פתרון מאמרו זה: "- - שלשים מצות שקבלו עליהם בני נח ואין מקיימין אלא ג', אחת שאין כותבין כתובה לזכרים ואחת שאין שוקלין בשר המת בסקולין ואחת שמכבדין את התורה" (חולין צ"ב.).

[262] זוהי כונת מאמרו: בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך חזרו והודו לדברות הראשונות" (קדושין ל"א.).

[263] "כי הוה אתי מבי רב הוה מנשק להו לאחתי' אבי ידייהו" (ע"ז י"ז.).

[264] "כי היכידמשקרי בבלאי משקרי מטרייהו" (תענית מ"ג).

[265] "מאי אות לי נבי נחמתאדבבלאי" (ב"ק ל"ח.).

[266] ירש' כלאים ט' ד'.  שם כתוב' י"ב, ג'.  ופי' "הפולטה": הוא הפולט אותה, כלומר את נפשו. 

[267] כתוב' קי"א, ופירוש "קילטתו מחיים": האיש שארץ ישראל אוספת אותו אל תוכה בעודו חי.

[268] מן הרשום בהערה הקודמת תראה, כי ר' אלעזר עוד חי, בבוא עצמות עולא המת לא"י, ומסתבר מאד כי היה עוד חי, כי ר' אלעזר מת בשנת מות ריו"ח ולא חי אחריו, כי אם חודשים (ע' 145 הערה 1).  אולם אנחנו לא נוכל להחליט אלא את הדבר שנתפרש כי אפשר הדבר שבאו עצמות עולא בחדשים שבין מיתת ריו"ח למיתת ר' אלעזר.

[269] יש להבדיל בין רבה בר בר חנה זה המאוחר, תלמיד ריו"ח, לבין רבה בר חנה חברו של רב ובן דודו, שכבר כתבנו על אדותיו צד 35 וע' מ"ד "רב ושמואל וחבריהם".

[270] "ארבביחאריו"ח" (ברכ' מ': [ג"ט] פסח קי"ד.  ועוד הרבה לאין מספר).  "א"ל איפה לרבבות אתון תלמידי ריו"ח" (שבת ס"ז) "הוהאזלינא בהדי דריו"ח למשאל שמעתא" (ב"ק י"ז.) וגם "אני שראיתי את ריו"ח שאבל וכו'" (פסח' ג"א.) הוא מכלל מאמרי תלמיד שאינו עוסק לשמש את רבו וללמוד ממנו את כל מעשיו.

[271] "עולאהוה רכיב חמרא ואזיל והוה שקיל ואזיל וכו' ורבב"ה משמאלי" (פסח' ג"ג:).

[272] ע"ז ל"ח:

[273] ב"קג"ה.

[274] אסתר רב' א', ו'.

[275] ירש ברכ' ה', ג'.  – ואולי על כל האחים האלה הוציאו חברי רבב"ח את משפטם: כל בר ברחנאוכו'" (ב"ב ע"ד.).

[276] גם מאמר רבב"ח: "שאלו את ר' אלעזר זקן ויושב בישיבה וכו'" (יוסא ע"ח) פירש"י "והוא רא"ב מדת" (רש"י).

[277] "כי הוהאזלינן בתרי' דר"אלשיולי בתפוחי וכו'" (שבת י"ב).

[278] "הוהקאימנא קמי' דריאודריא אייתו לקמיידו כלכלה דפורי ולא יהבו לי מירי" (חולין ק"ו.).

[279] "וריש לקיש מי משתעי בהדי ררב"ה? ומה וכו' דמאןדמשתעי ר"ל בהדי וכו' רבב"חמשתעי?" (יומא ט':).

[280] "כל אבא וכו' וכל בר בר חנה וכו' (ב"ב שם).

[281] "א"ל הא חנאדידן– כלומר חנאבגדתאה– והא שמואל דידן ולא שמיע לי ולאו בדינאגרבתיך" (שבת קמ"ח).  ולדעתנו פסקת "ולא בדינאגרבתיך" הא דבר חרטה ופיוס, ומצאנו עוד מאמרי שמואל בפיו (ק"ד:).

[282] "רבב"ח חלש עול רב יהודה ורבנן לשיולי בי בעו מניוכו'" (גטין ט"ז:).

[283] "ילתאאייתא - - לקמי' דרבב"חוכו'" (גד' כ':).

[284] "כי אתא רבב"ח וכו' עול לגבי' רב עוירא סבא ורבה ברי' דרבהונאוכו'" (פסח' ג"א.) –גירסת רב עויראנשתנתה באלפס וברא"ש.

[285] "סבר למקבעינהובסורא.  א"ל ר"ח: כבר בטלום  מפני תרעומת המינין" (ברכ' י"ב ע"ש).

[286] "פליגי בה רב יוסף ורבנן ותרוייהו משמי' דרבב"ח ח"א וכו'" (יבמ' ט"ז:) "רבה ורב יוסף דאמריתרוייהו משמי' דרבב"ח דא' משמי' דר' מני ח"א וכו' וח"א וכו'" (ב"קג"א:).

[287] הנה רבב"ח קורא לרבה "מר" וגם שלא בפניו (ערובין מ"ה).

[288] "א"ל רבב"חלאביי" (שם).

[289] "רב ושמואל בריה ברבב"ח" אשר שנה עם רב יצחק ברי' דרב יהודה מסכת שבועות לפני רבה בר נחמני (שבועות ל:ו:), הוא לפי דעתנו, זה שנשא את בת רשב"רקטינא.  ומסדורו של הג' בעל סה"ד בערך "רב ושמואל ואחיו רב יוסף בני רבב"ח", שהעתיק מספר היוחסין ק"ד: ד' קראקא, נראה כי בחר הגאון בעסה"ד ז"ל לגרוס "רב שמואל בר רבה בר בר חנה" תחת הגירסה המצויה בידנו "רב שמואל בר בר חנה", במקומות אשר נרשום בסמוך.  והדעת נוטה לזאת, כי חכם זה נראה מכל דבריו, כי הוא כעין תלמיד לגבי רב יוסף במקומות המובאים שם (שבת כ"ט.) ועוד יותר (ג"ט: קמ"ו:).  ומתקבל מאד הדבר, כי בן רבב"ח יהיה לתלמיד לרב יוסף ולא אחי רבב"ח.  ואם נחזיק כי אחי רבב"ח הוא, יהיה לנו לחדש עוד מאורע זה, כי גם אחיו עלה עמו בבבבל.

[290] "הוהעסיק לי' לברי' בי רב שמואל בר רב קטינא" (ברכ' מ"ז.).  וקרוב הוא כי רשב"רקטינא אח הוא לרב דניאל בר רב קטינא אשר יצא לו שם, כי נסים נעשו לו (תעני' ט':) – האומר שמועה לא רק בשם רב (חגיג' ח':), כי אם גם בשם תלמידיו רב הונא ורב יהודה.  ושר' זירא נשא ונתן עמו לפני צאתו מבבל (חולין ס"ב.).  ובכן נראה דורו מכֻון לזה שמצא רבב"ח בבבל, בבואו שם.

[291] ח"ה 52.

[292] "א' - - לברי' לא בני, לא תאכל וכו' אני שראיתי את ריו"ח שאכל כדי הוא ריו"ח לסמוך עליו וכו' אתה לא ראית אותו לא תאכל וכו'" (פסח נ"א.).

[293] ע' וטלינאדידי' אדידי" (שם).

[294] ורבב"ח דעתו לחזור הוה" (פסח' נ"א.).

[295] "א"ר מנשיא בר תחליפאא"ר עמרם ארבב"ח" (יומ' ע"ח.).

[296] "אפילו שיחות הרים וגבעות ובקעות, שיחות עצים ועשבים, שיחות חיות ובהמות, שיחות שדים ומשלות, הכל לבד [הלל]" (סופרים ט"ז, ט'.  וע' ה"ה 33 הערה 8).  בשלמה המלך מצאנו "שיחות עצים ועשבים": "וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר" (מ"א ה', י"ג) ו"שיחות חיות ובהמות" וכיוצא בהן" "וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים" (שם).  – וע' היטב ח"ב 60 הערה 7).

[297] שלש שיחות מתחילות לו: "אשתעו לי נחותיימא" (ב"ב ע"ג.) וגם "זמנא חדא הוה קאזלינן בספינתא והזינן וכו'" (שם) על כרחנו לא כלל עצמו רבב"ח בתוכם להצטרף עמם לעד ראיה, ואין מאמר זה, אלא נוסח תחלת הספור הנוהג אצל הספנים בעלי השיחות ההן, שמסר רבב"ח אותן כתומן וכהויתן.

[298] "זמנא חדא קאזלינן במדבר אוחזינן וכו'" (שם), וגם מאמר זה אינו לרבב"ח עצמו, כ"א להולכי מדברות בעלי השיחות.  ונראה כי גם הוא הי' איש עובר דרכים, כאשר יעידו ספוריו: "לדידי חזי לי ההוא אתרא על הירדן מבית הישימות" (יומ' ע"ה:) "אני ראיתי ערבית א' שהפשילה וכו'" (כתוב' ע"ה:), אך בדברים אלה אין שום נפלאות.

[299] "לדידי חזי לי" (שם.  [ג"פ] שבת כ"א.  תענית כ"ב:).

[300] "לדידי חזי לי" אינו אלא תרגום למליצה הקצרה: "ראיתי" (מ"א כ"ב, י"ז.  י"ט.  ירמ' ד', כ"ג-כ"ו [ד"פ] עמוס ט', א'.  זכר' א', ח'.) ולמליצות אחרות של ל' ראיה כמו "ואשא עיני וארא" (ב', א', ועוד.  וכיוצא בהן).  וכי מליצה זו לא על רבב"ח עצמו היא חוזרת, כי אם על האיש אשר ממנו שמע את החזון עולה ממאמר זה "ארבב"חא"ר יוחנן לדידי חזי לי זבת חלב וכו'" (מגל' ו'.) ושם ודאי היה ריו"ח הרואה ולא רבב"ח המספר בשמו.

[301] למשל פסקת "וסליק ויתב באילנא תא חזי מה נפיש חילא דאילנא" (ב"ב ע"ג:), או הציור הנאה עד מאד במליצתו הצחה "לדידי חזי לי קיקיון דיונה" (שבת כ"א.  ע"ש). או "האי עשב אסמתרא" של הונא בר נתן בפירוש אמיטר (ב"ב ע"ד:), כלם הם מכלל "שיחות עצים ועשבים" של הלל, שעליהן נאמר "וידבר על העצים מן הארז - - ועד האזוב" (ע' הערה 2).  ושיחת אורזילא בר יומא" (ב"ב ע"ג:) היא מכלל "שיחות חיות ובהמות", שנ' בהן "וידבר על הבהמה" (הערה שם).  ושיחת "לדידי חזי לי קרן אופל" (תעני' כ"ב:) ופסקת "דהוה כהר תבור" (ב"ב שם) הן מעין "שיחות הרים וגבעות ובקעות" (הערה שם), ושיחת "אקרוקתא ופושקנצא ותנינא" (ב"ב ע"ג:) "וכוורא דיתבא לי' אכלה מינא-באוסייה" (שם) "ובין שיאצא לשיאצא דכוורא" (שם) "ההוא צפרא דקאי עד קרצולי' במיא" (שם) "הנהו אוזי דשמטי גדפיא וכו'" (שם), הן מכלל השיחות שנא' בהן: "וידבר וגו' ועל הרמש ועל העוף ועל הדגים" (ע' הערה שם).  ושיחת הורמין בר לילית" (ב"ר ע"ג.), היא מכלל "שיחות שדים" (הערה שם).

[302] "האי גלא דמטבע לספינתא" (ב"ב ע"ג,) או "דמי לי' גלאקלא" (שם).  ואולי כִּוְנו בהן בעליהן לקיים מה שנא' "יורדי הים באוניות וגו' הטה ראו מעשי ה'" (תהל' ק"ז, כ"ג-כ"ד), ויורדי ימים היו בישראל בימי בית ראשון (מ"א ט', כ"ז; כ"ב, מ"ט-נ').  ובימי בית שני ובימי חכמי המשנה והתלמוד היו שני מיני יורדי הים המרחיקים ללכת בספינותיהם: "מי שדרכו לפרש" (נדר' ל'.), ושאינם מרחיקים "באלו שהולכין מעכו ליפו (שם).  ועל ברכי הספנים האלה, אשר יצא להם שם טוב בקרב עמם כי "רובן חסידים" (קדושין פ"ב:), נולדו שיחות אלה.

[303] "היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי" (ב"ב ע"ד).

[304] ע"ג: ע"ד.

[305] והאי עובדא להודיע צדקותיו שלי הקב"ה שמרחם על בריותיו וכו' (רשב"ם שם ע"ג).  וע' על כל ספורים אלה בחדושי אגדות למהרש"א ומאמר מיוחד להגר"א ז"ל.  ואת צד החיצון שבשיחות אלה, לאמר את הצד' היופי המופלג שבהן.  פרחנו אנחנו להראות לקהל יודעי חן בספרנו "שיחות מני קדם" בפרק "נפלאות במצולה" ובפרק "שיחות עובדי דרכים".

[306] כי מדי בואו להרצות לפניהם את חזיונותיו, היו אומרים לו "כל אבא וכו' וכל בב"ח סיכסא" (ב"ב ע"ד. [ב"פ]). 

[307] ח"ו 85 הערה 4.  ואם נתבונן נראה כי לא באה נזיפת חבריו של רבב"ח, אלא על יחדו את לבו אל האגדה לבדה ולהראותו, כי בעודנו שונה באהבה, האגדה, טועה הוא ואינו מוצא ידיו ורגליו בדבר הלכה "איבעי לך לסימני חוט" "לסימני חוליות" (ב"ב שם) או "היה לך לומר מוסר לך" (שם).

[308] "ריו"חמשתע": ומנא חדאהוהקאולינןבספינתאוחזינןוכו'" (שם [ב"פ]).  וגם האגדות המתחילות "אמר רבה א"ר יוחנן" (ע"ה [ו"ט]) - - שאע"פ שהן נאמרות לעתיד, דומות הן מאד בטבע ענינן לשיחות של רבב"ח–נה לדעתנו רבה זה האומרן בשם ריו"ח, רבה  בר בר חנה הוא, שלא נזכר במאמריו אלה בשם אביו בגירסתנו.  כאשר לא נזכר בשם אביו בגירסתנו גם על אגדת לדידי "חזי לי הורסיןוכו'" (ע"ג), ואשר רק בעין יעקב השתמרה הגירסה הנכונה "א' רבה בר בר חנה" (ע"ש).

[309] מלבד "הונא בר נתן" (ע"ד:) ראש גולה (זבח' י"ט:), ודן לפני חכמים (ע' פסח י"ז:).  נמסרות לנו שיחות גם מפי רב יהודי הינדואה (ב"ב ע"ד:) ומפי החכמים הגדולים רב ספרא (4) ורב אשי (שם, וע"נ: [מ"פ]).

[310] כוון "ארבב"חאוי"ל: ר' יוסי בשיטת ר"ע רבו אמרה וכו'" (פסח י"ח.) או "בפת חמה וחבית פתוחה וכו'" (ע"ו:).

[311] כגון "כ"מ שנא' אצבע או כהונה וכו' " (חולין כ"ב).

[312] "הראשונים קבלו, דרש"ב פזי נקרא על שם אמו מפני שהיא בתו של ר' חייא" (רב האי בתשובת הגאונים י"ב ד' ליק.  וע' תו' ד"ה "רב מרי" ב"ב קמ"ט.).

[313] "דרשב"פדהוה מסדר אגדתא קמי' דריב'ל" (ברכ' י'.).  כגירסת דקדוקי סופרים הנכונה

[314] "ארשב"פ משום ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא" (ברכ' ל"ד.  שבת מ'.  ק"ה: פסח' כ"ו.  סבה ל"ח.  מ"ק נ: נדרים מ"ו. חולין ה': מ"ד.).

[315] "ארשב"פאריב'ל [א"ר יוסי בן שאול] א' רבי משום קהלא קדישא דבירושלם" (ביצ' י"ד: יומא ס"ט.).

[316] ביצ' ל"ח.

[317] "רי"צ בר נחמני וחד דעמי' ומנו רשב"פ אמרו לה השב"פ וחד העמי' ומנו רי"צ בר נחמני" (מגל' כ"ג.).

[318] ברכ' י'. וני' כת"ימינכען "ברעוקבא הנה שכיח בשמעתא קמי דרשב"פוכו'" (דקדוקי סופרים שם), וגירסה זו נראית ישנה ועקר.

[319] כגון פסוק של "ואשתו היהודיה" וגו'" (דהי"א ד', י"ח), שהיה דורש את כלו בשבחו של משה רבנו.  ושעל החזירו את כל השמות הנזכרים שם אל משה רבנו לבדו, הקדים לו את מאמרו "וכל דבריך אחד הם ואנו יודעין לדורשן" (מגל י"ג.).

[320] תהל' א', א'.

[321] ע"ז י"ח.

[322] Theater.

[323] Circus.

[324] ע"ו שם.  והמקרא תהל' שם ב'.

[325] בראשית ב' ז'.

[326] ברכ' ס"א.  "אוי לי מיוצרי: אם אלך אחרי יצרי – הרע – ואם לא אלך אחר אוי לי מיצרי המיגעני בהרהורים" (רש"י).

[327] ירש' חגיג' ב', א'.  והפסוקים ברא' א', ב'.  איוב ל"ז, ו'.

[328] "מ"ט דב"ש? דכ': לא תהי' אשת המת החוצה – דבר' כ"ה, ה' – חוצה מכלל דאיכא פנימית" (יבמ' י"ג:).  ובאמת הלא בטלו דברי ב"ש לפני דברי ב"ה כמה דורות לפני רשב"פ, ב' כ"ז מחזר הוא אחרי הכתוב, שהיה להם ליתד לתלות בה את הלכתם.  ומלבד שבטל עקר הדבר, הלא בטל כבר בימי התנאים גם פעם המדרש הנוטה למדרש הכותים במקרא זה, מפני שבושו בדרכי הלשון, כדברי הירושלמי: "את"אדבית שמאי כאליןכותיא וכו' תני רשב"א" נומיתי לסופרי כותים מי גרם לכם לטעות דלית אתון דרשין כר' נחמ' דתני בשם ר' נחמ' כל דבר שהוא צריך ל' מתחלתו - - נתן לו ה"א בסופו וכו'" (ירש' שם א', ו'.  וע' בבלי שם.  וע"ד הדיוק בגירסת שם בעל מאמר, דומה למאמר זה, ע' ח"ו 169 הערה 8).

[329] כך היא עולה מדברי ר' זירא: "כי סלקת להתם אשכחתי' לר"י ברי' דרש"ב פזי דיתיבוקאמרוכו'" (שבת קי"ד).  ור' זירא הלא בא לא"י כמה וכמה שנים לפני מות ריו"ח (ע' דורה"ר ב', קנ"ז).

[330] "דתני ר"י ברי' דרשב"פ (ברכ' ט"ו.).

[331] "ס"ט דחנני' איש אונו? אמר קרא לשכנו תדרשו וגו' – דבר' י"ב, ה' – כל דרישה וכו'" (סנהד' י"ב:) "ומזה מי איחא למ"ד וכו' והכתיבוכו'" (חולין ז').

[332] "ריב"פדברזילה" (ירש' מגל' א', ה').  לפי טעמנו זהו שֵם מקומו המדויק, ושֵם "דברדלייא" (שם שבת ה', ד'.  שם ביצה ב', ה', ד' ועוד) נראה לנו שאינו נכון, וע"ד כהונתו ע' שמועת "כד הוה תשיש וכו'" (ירש' ברכ' ה', ד').

[333] שם ושם ועוד.

[334] כגון: "תנא רי"ב פזי דברדלייא הוא הדבר" שם ביצה ה', ב'), וע' שם השאלות והספקות בפירושה.

[335] שם מ"ק ג', ה'.

[336] שם ברכ' ה', ה'.

[337] תעני' ט"ז.  והפסוק תהל' צ"א, ט"ו.

[338] "אף היושבת על המשבר יכולה להשתנות" ע"ש: "כי הנה כחמר ביד היוצר כן אתם בידי וגו' –ירמ' י"ח, ו' -" (ירש' ברכ' ט', ג').  ונראה כי אמונתו זאת תקפה עליו כל כך, עד כי מלאו לבו לחלוק בדבר זה על המשנה האומרת "היתה אשתו מעוברת וא' יה"ר שתלד אשתי זכר ה"ז תפלת שוא" (משנה שם).

[339] "אלין - - דבר פזי הוון שאלון בשלמאדנשיאה בכל יום וכו' אזלון וכו' ואתחתנוןבנשיאותאוכו'" (ירש' שבת י"ב, ג') וגירסת המדרש: "כשנתחתן ר' יהודה  בן פזי לרבי" (אסתר רבה א', י"ד) והפסוק שמות כ"ו, ל'.

[340] ר' מני זה על כרחנו ר' מני הראשון, הנקרא ר' מני דמן צור (150 הערה 20), ולא ר' מני ברי' דר' יונה שהי' בדור שאחרי זה.

[341] אסתר רבה שם והפסוקים שופ' א' ב'.  אסתר א', י"ד.  ומליצת "יהודה יעלה" היתה חביבה על ר' סימון ושגורה על פיו בתורת מענה גם על שאלה אחרת (ירש' הוריות ג', ט').

[342] "חד מן אלין דבי פזי הוון בעומחתנתי' לניותא ולא חוה מקבל, אמר דלא  ירוון בהתין" (ירש' סוטה ט', י"ז).

[343] שם.

[344] או בר זבדא או בר זביד (וע' מ"ד "מלואים לדור ר' אמי וחבריו").

[345] ירש' ברכ' ד' א', שם שביעית ו', א', שם שבת י"ט, א'.  שם מ"ק ג', ה'.  ב"ר ד'; י'; דבר' רב' ה' ועוד הרבה בירושלמי ובמדרשות וגם מאסר הבא בבבלי בשם ריב"ל סתם "המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף" (ברכ' ל"ד:) נמסר בידי ר' מימון (ב"ר ל"ט).  ושמועות היו לריב"ל, אשר לא שמעו אותן מפי איש אחר זולתו (ע' ירש' מ"ק שם).  ויען כי היו שמועות ריב"ל שגורות ביותר על פיו, על כן נולד ספק במקצת שמועות עצמו, אם לו הן או לריב"ל רבו: "ר' סימון ואיתימאריב"ל אמר (סכ' ז'.).

[346] ירש' תרומ' ד', י"ב.

[347] ירוש' ב"ב ג', א'.

[348] שם מ"ק ג', ה'.  ומוצאים אנחנו אותו שואל דבר לריו"חולריב"ל (שם דמאי ו', א' ושם ע"ז א', ט').

[349] "ד"ס בשם ר"א או' בה ד' שטין" (ויקר' ל"ד) "ר"ס בשם ר"א או בה שמה חורי' (שם).

[350] "ר' סימון אחוי דר' יהודה בר זבדי בשם רב: תינוק וכו'.  א"ראבהווכו'.  א"ל הרי כל רבותינו בגולה מעידין עלינו שכך שמענוה מפי רב יאבא בר אבוה" (ירש' ב"ב ג', א'.  לקמן 168 הערה 2).

[351] "ר' סימון (דרומא) [דרומאה] (אסתר רב' א', י"ד).

[352] ע' פתגמו "יהודה יעלה" (הערה 3).

[353] כדברי הגמרא על חודה "במקום שאין ישראל מצוייןנשמעינה מן הדא, ר' מימון וכו'" (ירש' דמאי א', ו').

[354] "בקשו" למנות זקנים: מאיכן הן ממנין מטבריא או מדרומא? אר"ם: יהודה יעלה" (ירש' הוריות שם), וע' מאמרו "אין אנו מניחין ביהודה אפי' זכר" (ירש' סנהד' א', ב', וע' ח"ו 340).

[355] "היו לו שרות בהר המלך וכו' שאל לריב"לושרא לי" (ירש' דמאי ו', א').  "היו לו נוטעי כרמים בהר המלך וכו' שאל לר"י [כ"ל] וכו' ושרא לי" (ע"ז שם.  ע"ז א', ט').  ואולי צ"ל "מַטָעֵי" תחת "גוטעי" – ועל מקום הר המלך ע' ח"ו 108 הערה 5).

[356] "א"ל ר' וירא לר' סימון לוכינהו מר להני רבי רייש גלותא" (שבת נ"ה.) "ר' הושעי' שלח וא' לי' לר' סימון בשביל שאתה שרוי בביתו של קצין מפ"מ אין אתה מוכיחן" (איכ' רב' ב', א').  ואם גם השיב ר"ס "לא מקבלי מגאי' (שבת שם), מכל מקום יש לנו להחליט על כרחנו, כי לולי ידעו, כי כבודו גדול שם מאד, כי עתה לא בקשו מידו כזאת ומן האמור במדרש נשמע, כי היה מתארח כל ימי היותו בבבל "בביתו" של ריש גלותא.  ור' יהושעי' וה' הוא ר אושע" הבבלי שהיה בימי רבה, אשר נוכיח בדברנו על רבה, כי גם מקומו היה בבבל, אשר אדני רבי ר"נ – אנשי בית ריש גלותא – היו שם בני אדם שאינם מחוננים, וע"כ בקש ר"ו מר' סימון "לוכחינהו", כלומר: להוכיח אותם– את אנשי ראש הגולה, - וע"כ שלח לו גם ר' יהושע: מפ"מ אין אתה מוכיחן", כלומר מוכיח אותם, וע"כ נער רבה, חברו של רב הושעי' בהם, בבואו אל בית ר"נ עם ר' זירא, כאשר יסופר: "רבה ור"ואיקלעו לבי ר"ג חזיוהולחהואעבדא וכו' נזהיה רבה" (שבת מ"ח).  ודברי ר"ז ורב הושעי' אל ר' סימון היו בבבל בימי חיזתו שם, בעוד רבה בר אבוה חי (167 הארה 12).

[357] "בארי לא נתנבא אלא ב' פסוקים ולא היה בהם כדי ספר ונטפלו בישעי', ואלו הן: וכי יאמרו אליכם – ישעי' ח', י"ט – וחברו" (ויק'ר ו').

[358] "זה אחד מארבעה מקראות שדומין זה לזה" (רות רבה פרשתא ג').

[359] "העה"ו מי שהוא קטן יכול להעשות גדול ומי שהוא ג' יכול להעשות קטן אבל לעתיד לבא מי שהוא קטן וכו'" (רות דב' פרישתא נ')

[360] קהל' רב' ב', א'.

[361] "מת יצא לחרות" (רות רבה שם).  וּכַוַן את מליצת ר' סימון למליצת רש"ב פזי "אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי" (165). 

[362] ב"ר י"ח.  ואנתרופוס בל' יונית וגבר בלי ארמית שמות הם לאיש זכר.  וברור הדבר כי כִוֵן במאמרו זה להוציא מלבן של המינים, שהיו שונאים ומנבלים את האישות (ע' ח"ו 91 הערה 2 וצד 95-96), כי רואים אנחנו את ר' סימון שם את דברי התורה למנן בפני המינות במאמרו "אנוסה מדברי מִינות לדברי תורה" (קהל' רב' ב', א').

[363] יש למשמש היטב ולמצוא את הטעם הנכון במאמרו זה: מאד הוא האדם; הה"ד: וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאד – ברא' א' ל"א – והנה טוב אדם" (ב"ר ח').  וכונתו: "מאד" היא מלת הפלגה, והאדם הוא המופלג שבנמצאות, ומשנברא האדם חזר הקב"ה וראה את עולמו לא מצא רק "טוב" סתם בלבד, כי אם ראה ומצא אותו "והנה הוא טוב מאד".

[364] כי כן מצאנו, כי ר' סימון נקרא על שמו "אחוי דר' יהודה" (ירש' ב"ב ג' א') אין זאת, כי גדול היה ממנו בשנים או בחכמה.

[365] רות רב' א', ז'.

[366] י"ט.

[367] א"כ' רב' א', ד'.

[368] ירש' שקל' ב', א'.  ואולי הוא ר' יוסי בר' סימון (שם.  מע"ש ד', ג').

[369] עליו ידובר עוד להלן.

[370] שֵם נחמני נמצא גם במקרא (נחמ' ז' ז'), ובירושלמי ובמדרש נקרא רש"ב נחמן.

[371] ע' ח"ו 254.

[372] בר' ט'.  ופסקת "ושמעתי את ר' שמעון בן אלעזר יושב ודורש בשם ר"מ" (שם) אינה מתישבת.  כי תנא זה עודנו מבני דורו של רבה"ק, שמת בשנת 3953 ותלמידו המובהק של ר"מ, ועפ"ו היה מגיע עד הרבה הרבה למעלה ממאה, שהוא דבר שאי אפשר, ע"כ אין לנו כי אם להחזיק, כי שם אלעזר נשתבש, וכי בעקרו היה כתוב "בן אליקים" וכיו"ב, או כי חסר היה חולי' אחת בשלשלת, כגון ושמעתי את ר' פלוני יושב ודורש בשםרש"ב אלעזר בשם ר"מ.  ובאמת מצאנו חולי' כזאת קבועה בין דורו של רשב"ג ובין בן דורו של רשב"א: "ארשב"גאשתעיא לי' אמי' דר' יונתן דאשתעיא לה דביתהו דר' אלעזר בר' שמעון וכו'" (כ"ט מ"ד:)

[373] מלבד אשר ר' זירא קורא לרשב"ג בשנת מות רב יהודה בר' יחזקאל, שהיא שנת ד"א ג"ט "סבא" (מ"ק י"ז.), ואשר אולי מרוב זקנתו מנע רגליו מביהמ"ק, עד אשר "כמה שני לא הוח התם" (שם), הנה מצאנו, כי ר' לוי, אשר מת עוד בימי ריו"ח, כבר התהלך וידבר עם ר' הלל ברי' דרשב"ג, כהתהלך עם חכם בא בימים: "אר"ללר' הלל ברי' דרשב"ג" (ירש' פסח' ה', ו',).

[374] "א"ל ר' זיראלר' שמן בר אבא ראה שאתה מטיל בה גבול התר שהרי ב' גדולי הדור וכו'" (חולין צ"ח.), ור' שמן הלא עמד עוד לפני ר' חנינא (ע' כתוב' כ"ג.).

[375] ירש' ע"ז ב', ב'.

[376] "והוה רי"ג ורשב"ג - - בדפוסי בפבריא" (ירש' תרומ' ח', ד').

[377] אך קשה הדבר לברר אֵי אלה ממאמריו לריו"ח הם, כי הרבה מהם שכתוב בראשם שם "ריו"ח' נשתבשו בידי המעתיקים משם ר' יונתן.

[378] "מה זו – תמר – לש"ש אף זו [אשת פוטיפר] לש"ש נתכונה" (ב"ר פ"ה). זובח תודה יכבדנני– תהלים נ', - וכו' רשבנ"א זה עכן ע"ש אמנה אנכי חטאתי –יהש' ז' – כלכל – דהי"א ב' – זה יוסף וכו' וכו' מלמד שאף עכן הי' עמהן לעה"ב (ויק"ר ט') דורו של אחאב עע"ז הי' והיו יוצאין למלחמה ונוצחין ולמה כן שלא הי' ביניהן דילטורין (דבר' רב' ה').  וע' על מדה זו של ריו"ח 72.

[379] "א' הקב"ה לדוד - - כלום שלמה בנך בונה ביהמ"ק לא להקריב בו קרבנות.  חביב עלי משפט וצדקה שאתה עושה יותר מן הקרבנות.  שנא': עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח – משלי' כ"א, ג' –" (ירש ברכ' ב', א').

[380] "דא"ר (ישמעאל) [שמואל] בר (רב) נחמן: כ"ו דורות קדמה דרך ארץ את התורה.  הה"ד: לשמור את דרך עץ החיים – ברא' ג', כ"ד – דרך: זו ד"א ואח"כ עץ החיים: תורה" (ויק"ר ט'). 

[381] "רי"ג - - א"ל ר' אלעזר רבך לא היה דורש כן" (ירש' חגיג' ב', א').  ובמאמר זה השנוי במדרש – ב"ד י"ב –ליתא מלת "רבך" -.

[382] מאמרי ר' יונתן שנאמרו מפי רשב"ג עצמו מספר, ומאמרי רשב"ג עצמו כמעט בטלים בהם, במעומעם, וע"כ קראו חבריו בדברם עמו, את ריו"ג "ר' יונתן רבך" (פסח' כ"ד.  ב"ב קכ"ג.).

[383] "כדאמרינן בכל דוכתאארשב"גא"ר יונתן" (רשב"ם שם).

[384] כגון ההלכה הנפלאה "ה' חטאות מתות רצו ב"ד לבטל מבטלין" (ירש' שבת א', ד').

[385] "ימים כימים לרבות י"א וי"ב (מגל' ב'.) "מנין למוציא מחברו וכו' שנאמר וכו'" (ב"ק מ"ו.).

[386] "שאל רש"ביהוצדקלרשב"ג א"ל מפני ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה" (ב"ד ג') "ר"י נשיאה שאלי'... א' מפני ששמעתי עליך שאתה בעל הגדה (י"ב) "ר' חלבו... א"ל מפני ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה (איכ' רב' ג', כ"ד).

[387] ו-נהטוב– ברא' א', ל"א – זה יצר טוב; והנה טוב מאד– שם – זה יצר הרע –שאלולייצה"ר לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד ולא נשא ונתן" (ב"ר ט).

[388] ב"ר ג'.

[389] ב"ר ג'.

[390] ירש' ע"ז ב', ז'.  והמקרא שעליו הוסמך מאמר זה, הוא: "כבשים ללבושך ונ"י" (משלי כ"ז, כ"ו), שאותו באר ר' אבהו בן דורו של רשב"ג: "אל תקרי כבשים אלא כבושים.  דברים שהן כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך" (חגיגה י"ג.  לפי נ"י הב"ח): "כבשונו של עולם: סתרו של עולם כמו וכו'" (רש"י).  ולפיו יהי' פי' "כבוש" במאמרנו "הסתר".  ואזהרה זו לא תוכל לחזור על ד"ת, שהם הלכה, כי בהלכה החקירה היא עקר הלמוד.  ועל כרחנו היא חוזרת על האגדה , שבה נמצאים לפעמים באמת "רזי תורה", שלא נתנו לצעירים, שלא התחוללה עוד דעתם עליהם להגות בם, כשם שאין מגלים שאר סתרי תורה "אלא למי שהוא צנוע וענו ועומד בחצי ימיו" (קדושין ע"א.).

[391] "סחי דברייך עביד לגא נסין" (ב"ר ס"ג) "דזמנין על נסין הוא מתחמי" (שם וירוש' תרומ' ח', ח'), ומעין זה: "דכייהיב רחמנא שובעא לחיי הוא דיהב" (תענית ח': ע"ש).

[392] גדול יום הגשמים מתחית המתים דאלו תחה"מ לצדיקים ואלו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים" (תעני' ז').

[393] גדולה היתה בקיאותו במסורת, כעדות מאמרו: "כל תולדות שנא' בתורה חסרין בר מן ואלה תולדות פרץ – רות ד', י"ח – והדין [אלה תולדות השמים והארץ, בר' ב', ד']" (ב"ר י"ב).  מלבד בקיאותו במקרא בכללה, העולה ממאמרו זה "בעשרת מקומות נקראו ישראל כלה וכו' וכנגדן לבש הקב"ה י' לבושין (שהש"ר ד', י') וממאמרו לר' חלבו: "דאקרייך נביאי לא אקרייך כתובי" (ב"ב קכ"ג:), ומתשובתו החרוצה, היוצאת מן הכתוב המובא שם, תראה דרכו לחרוז גם את ההלכות על חוט המקרא ממדרשו זה: "רשב"ג שמע כלהון מן ההן קריא: ושם הטה שורה וגו' – ישע' כ"ח, כ"ה –" (ירוש' חלה א', א'.  ע"ש).

[394] ע' את מאמרו, המורה על דיוק מופלג: "חזרנו על כל ס' משלי ולא מצאנו בו אלא תת"ק וט"ו פסוקים" (שה"ש רבה א', א').

[395] שתי תמנאות חוו" (סוט' י' ע"ש) "הרמתים צופים – ש"א א', א' – משתי רמות שצופות זו לזו" (מגל' י"ד.).

[396] "אנשי ירושלם היו כותבין ירושלם ירושלמה ולא היו מקפידין" (ירש' מגל' א', י"א).

[397] "אל יהא ל' (פרסי) [ארמי] הזה קל בעיניך שבתורה בנביאים בכתובים מצינו שהקב"ה חולק לו כבוד. בתורה: יגר שהדותא– ברא' ל"א, י"ז - ; בנביאים: כדנה תאמרון להון –ירמ' י', י"א -; בכתובים: וידברו הכשדים למלך ארמית – דני' ב', ג'-" (ב"ד ע"ד) ובירושלמי נקרא על מאמר זה שם "רשב"ג בשם ר' יוחנן" (ירש' סוט' ז', ב').  ויש אשר שם את התרגום ליסוד למליצת אגדתו: "ברוש – ישע' ג"ה, י"ג – זה מרדכי, שנקרא ראש לכל הבשמים, שנא' ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור – שמות ל', כ"ג – ומתרגמיהן: מרי דכי – ע' אונקלוס – " (מגילה י':).

[398] "אלה תולדות יעקב: יוסף וגו' – ברא' ל"ז, ב' – שכל מה שאירע לזה אירע לזה וכו' וכו'" (ב"ר פ"ד), וע' שם למעלה מעשרים דמיונות נפלאים בחיי יעקב ויוסף.

[399] ע' ב"ר ס"ג.  וירש' תרומה שם.

[400] "שדרך הצדיקים להיות קורעים בשעה שמחלוקות במלכות בית דוד" (רות רב' ד', ח').  וגם דרשתו על דמיון תולדות פרץ לתולדות שמים והארץ (הערה 3), תעיד על אהבתו לבית דוד.

[401] ברכ' כ"ח:

[402] שבת פ'.

[403] ירש' שבת א', ד'.  ב"ר ט'.  ויש אשר יקָרא "ר' נחמני" (קהל' רב' ג', י"א).

[404] ירש' מגל' א', א'.

[405] "אריו"ח.  יודעין אנו, מי היו במנין [באושא]" (ירש' כתוב' ד', ח'), וגם נודעו לו הלכות משמם, שלפי הנראה לא נודעו לאחרים: "שמעתי מהולכי אושא" (ב"ב כ"ח.).

[406] ע' ח"ו 110.

[407] לראשונה לכמה תקנות אושא הנפרפות בתלמוד בבלי הוקדמו שמות מקבליה ומוסריה, לאמר: "א"ראילעא א' ריש לקיש משום יהודה בר חנינא", (כתוב' מ"ט:), אולם בירושלמי נאמרו ארבע תקנות בשם ר' יודה בן חנינא (ירש' שם).  וע' מ"ד "מלואים לדור ר' אמי וחבריו" פרשת "ר' יוסי ב"ד חנינא (ר' יהודה בן חנינא".

[408] "אר"א א' רב" (ב"ק ק'.), "ההוא וכו' יתיב ר' אבהו ור' חיננא בר פפיורי"צנפחא ויתיב ר' אילעאגבייהו סבור לחיובי' וכו' א"ל ר' אילעא הכי א' רב וכו'" (קי"ז:).

[409] כתוב' מ"ט: ג'.

[410] "וסמנך: קטנים כתבו ובזבזו" (שם ע"ש).

[411] "א' רב יצחק באושא התקינו וכו'" (שם) "א"רהונאבאושא התקינו וכו'" (מ"ק י"ז) או "א"ראוויאבאושא" (ע"ש גליוןהש"ס).

[412] "ריו"חוריב"לור"אוריב"ח חד מהאי זוגא וחד מהאי זוגא" (ברכ' כ"ב:), ובכן נחשב ריב"ח לבן זוגו וחברו של ר"א תלמיד ריו"ח.

[413] אין הדבר נראה בעינינו לחשוב את שני החכמים האלה לאחים, אף כי דומים הם בשם אביהם, כי נאמר עליהם "ר' אבהו בשם ר' יוסי בי ר' חנינא ואיתדאמרי לה בשם ר' יהודה בן חנינא" (ירש' כתוב' שם).  ובכן נקרא שם אבי ר' יודה. חנינא סתם, ואבי ר' יוסי נקרא רבי  חנינא.  ולפי ידיעתנו אין איש מחוקרי הדורות, אשר יחשוב את ר' חנינא בר חמא לאבי ר' יוסי זה.

[414] "מאן מרא דשמעתאדאושא? - - ר' יוסי בר' חנינא' (כתוב' שם).

[415] "א"ר אסי הא מילתא מפי נברא רבא שמיע לי ומנו ריו"ח (ב"ק מ"ב:).

[416] ע' מ"ד הרשום בהערה 3.

[417] סנהד' ל'.

[418] "תני ריב"ר חנינא קמי' דריו"ח וכו' וקלפי' ריו"ח (מעילה ט"ז:).

[419] "- - א"ר שבתאי וכו' תהי בה ריו"ח וכו' קבלה מני' ריו"ח כגון וכו'" (ב"ק קי"ב: ע"ש).

[420] "רבניןדקסרין אמרון אתפלגוןריו"חורי"ב חנינא ריו"ח א' אסור ריבחה"א מותר" (ירש' שבת א', ט').  וע' עוד מחלוקת בדבר הלכה לשניהם (כתוב' פ"ד.) וחלוקי דעות לפעמי הלכה (שבת נ"ט. [ב"פ]).

[421] כעדות רבא: "ריב"חדיינא הוא ונחיתלעומקאדדינא" (ב"ק ל"ט.).

[422] "שמים: ששם מים" (חגיג' י"ב) "כמראה הבזק: כאור היוצא מבין החרסים" (י"ג:) "ממאי דהאי בד כתנא הוא? - - דבר העולה מן הקרקע בד בבד" (זבח' י"ח:).  ובדרך מדרש אגדה "כרפם – אסתר א', ו' – כרים של פסים" (מגל' י"ב.).

[423] "בית במיא - - בית גליא" (מגל' ו').  ומזה לשם דרשה: "ה' שמות יש לו.  צין: שנצטוו - - קדש: שנתקדשו - - קדמות: שנתנה קדומה וכו' וכו' (שבת פ"ט.).

[424] ע' מאמרו במרבית הַדְּבוֹרִים: "לא חרדל מסרסן אלא מתוך שפיהן חד חוזרות ואוכלות את דובשנן" (ב"ב פ'.).

[425] ירש' ברכ' ד', א'.

[426] "תפלות אבות תקנום" (ברכ' כ"ה).  וע' מאמריו על התפלה בשם ראב"י (י':) ומאמרו: "מהכא: אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך – תהל' ה', ח' –" (ל':).

[427] " - - להביא משפחות כהונה ולויה, שמבטליןעבודתן ובאין לשמוע מקרא מגלה" (מגל' ג'.).  ודומה מעט לזה, הוא מאמרו בשם ראב"י "כל המארח ת"ח בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו מעלה עליו הכ' כאלו הקריב תמידין" (ברכ' שם)

[428] "ונשאר גם הוא לא' – זכר' ט', ז' – אלו בכ"ג וכו'" (מגל' ו.).

[429] "והסירותי דמיו מפיו ושקוציו וגו' והי' כאלוף ביהודה (זכר' שם) – אלו תיאטראות וקרקסיאות שבאדום, שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים (שם).

[430] זאת היא כונתו, כמאמרו: מנהגו של עולם זאבים הורגים [את] העזים מקנהו של איוב עזים הורגים את הזאבים" (ב"ב ט"ו:).

[431] "משה רבנו גזר ד' גזרות באו ר' נביאים וכו'" (מכות כ"ד.).

[432] "מנשק לכיפתאדעכ"ו" (ירש' שביעית ד', ז').

[433] "א"ל –לפוגא שמעי' אצר לי מירי נ' שנים שביעית וכו'" (ב"ב צ"ז).

[434] כתוב' מ"ט: