_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

רבנו משה בן מימון (הרמב"ם) ומעשיו

זאב יעבץ

לתוכן הענינים

 

לדתו וילדותו בקורדובא. גלותו עם בית אביו לעיר פס. צדקת ר' מימון ואגרתו על האנוסים. מאמר קדוש השם לרמבם. רוב ספריו בתורה בימי נעוריו. רוחב גבול מדעיו. פי' המשנה. משפחת בית מימון באה לא"י ומשם למצרים. תלאותיו בראשית ימי שבתו באלכסנדריא. גזרות שמד ומסית-מדיח ומשיח השקר בתימן. דעות רמבם על גורל ישראל בגלותו. מהומות בקהלות קהירו. רמבם בא לשכון בקהירו. תקנותיו בקהירו בדבר משמרת המצוה. מתכֻנתו אל הקראים, למושלמנים, לנוצרים ולכל הגוים. ספרו משנה תורה, ערכו וכבודו. ס' המצות. מתמנה לרופא בית המלך. מתמנה בפקודת המלך לנגיד על עדת ישראל בממלכתו. ערעורי ר' שמואל בן עלי ומר זכריה על ספרו מושבים ריקם. א"י נלכדת בידי צלח אל דין מיד הנוצרים וישראל שבים לשכון בירושלים. ס' מורה הנבוכים. השגת הראב"ד על ס' משנה תורה. תרגום ספר המורה ביד ר' שמואל אבן תיבון. רפיון גופו ורוב טרדתו כל ימיו. מותו וקבורתו ואבלו הגדול במצרים וארץ ישראל.

4965-4916

וארץ מצרים אשר הרתה וילדה בימי הקדם את משה בן עמרם, אשר ראשית מעשיו הגדולים נעשו בקרבה, היא הארץ אשר גִדלה לישראל אלפי שנים אחרי כן את נטעי שעשועיו, את רבנו משה בן מימון, אשר החיש לו מפלט אליה ואשר אחרית מעשיו הגדולים נעשו גם הם בקרבה.[1] כמעט בכל חכמי הגולה לא קם עוד איש כליל בכל כמהו, כי לא היה מקצוע בתורה אשר לא היה לו לנחלה. המצוה והחזון, ההלכה והאגדה, החכמה והמוסר נלוו יחד ויהיו ללוית חן. בעֻזו ובענותו אשר השלמו ברוחו, נראתה מעין דוגמת משה רבנו, אשר היה לו למופת בכל דרכיו. ענותו הרבה לא השחה את רוחו המתחזק להיות לישראל לאב באהבה וברחמים ולהנחות בעצתו הנכונה והנאמנה את קהלות בני עמו בכל תפוצות הגולה כל ימי חייו, ותפארת עֻזו לא הקשיחה את לבו מהיות צרי מרפא לכל נכאי לבב ומדבר נחומים ונעימות לכל נפש נענה.[2] ומלבד חכמתו וצדקתו אשר הנחילו לו שם עולם בקרב ישראל עד היום הזה ועד גור אחרון, היה שמו לתהלה ולתפארת בגוים לדורותיו, בדעתו הרחבה והעמוקה בכל מקצעות המדע אשר נהגו בימים ההם.

 

בשנת שמונה מאות תשעים ושלש לאלף החמשי ביום השבת בארבעה עשר לחדש ניסן שעה אחת ושלישית השעה אחר הצהרים[3] נולד בעיר קורדובא בדרום ארץ ספרד לרבי מימון בן ויקרא את שמו משה (1133-4893). ור' מימון היה הדין בעיר ההיא. והדיָנות בספרד היא משמרת כבוד גדולה, כי גם רבי נתן גם רבנו משה גם רבנו חנוך היו דינים בקורדובא. מלבד כבוד משרתו היה כבוד מולדתו רב מאד, כי יחשו עולה עד שבעה דורות אנשי שם.[4] ותלמיד היה ר' מימון לרבנו יוסף מגאש וחבר לר' מאיר בנו ולרבי מאיר בן אחיו. עוד לא מלאו לנער שמונה שנים ויקחהו ר' מימון אביו עמו ויושיבהו גם אותו לפני רבנו יוסף מגאש,[5] ויתפלא רבנו יוסף על כשרון הנער ויהללהו מאד ויאמר אל היושבים לפניו: "דעו כי זה הנער אדם גדול יהיה ולאורו ילכו [כל בני] ישראל ממזרח שמש עד מבואו".[6] ויהי בן מימון לילד שעשועים לפני הרב הנערץ עד כי לפני מותו נגש הנער אל מטתו וישק את יד החכם הגוֹע ויברך אותו רבנו יוסף מגאש. ויאָמר אחרי כן כי בכח הנשיקה והברכה נאצלה מרוח חכמת הרב הגדול על התלמיד הקטן הזה.[7] ויהי במלאת לנער שלש עשרה שנה והנה חמת ה' נתכה על בני ישראל יושבי קורדובא בעמוד הערץ המהביל בן-תמורת האלמוחדי עליהם אשר שם לפניהם שלש אלה: להמיר את דתם, לעזוב את הארץ עו לעבור בחרב. ויקם ר' מימון ויעזוב הוא וביתו, בתוך מרבית בני קהלתו, את עירו וילך הלוך ונסוע מעיר לעיר וממדינה למדינה מבלי מצוא את המנוחה אשר הוא מבקש.[8] אולם כל הטלטלה הקשה הזאת, לא הפיגה את אהבת התורה מלב החכם החסיד רבנו מימון, ויהי כשמעו את שמע חכמת "הרב הגאון" רבי יהודה הכהן "חכם גדול וחסיד" יליד ארץ בבל, כי רבה, היא, וכי הוא יושב בעיר פס עיר ממלכת האלמוחדים, ולא שת לב לסכנת המקום וימהר לבוא שמה הוא ומשה ודוד בניו וישבו שלשתם יחדו לפני הרב הזה כתלמידים קטנים וישתו בצמא את דבריו. וירב רבנו משה לשקוד על תלמודו אשר למד מפיו.[9] קרוב הדבר כי מעט מעט רפתה רוח האלמוחדים בעיר המלוכה ופקידי המקום החלו להעלים עיניהם מבעלי דת אחרת ולא הוסיפו לדקדק עמהם כבראשונה.[10] ואם אמנם כי היה לכל איש יהודי הבא שמה להצניע לכת מאד מאד בכל דבר מצוה לעיני המושלמנים לא בא איש מהם אל הבית לחפש ולמשש כמשפט כמרי הנוצרים עם אנוסיהם. על כן היתה לאל יד ר' יהודה הכהן להורות לתלמידים בירכתי ביתו. ויד ר' מימון וביתו מצאה לשמור את משמרת המצוה כל חֻקתה. אולם היהודים אשר כבר נאנסו זה כארבע עשרה שנה להמיר את דתם, קצרה רוחם ותרפינה ידיהם ויתיאשו ולא האמינו עוד כי יש להם חלק באלהי ישראל, ויהיו בעיניהם כאנשים אשר אלהים עזבם. ולרגלי רפיון ידיהם עיפה כמעט נפשם למציקיהם להשלים בלבם עם דת אונסיהם התקיפים, אשר לא יוכלו לעמוד בפניהם. הדבר הזה נגע עמוק עמוק אל לב החסיד הטהור ר' מימון, ויקם ויערוך אגרת אל נכבדי האנוסים, אשר יקראו לה כיום "אגרת השמד" (1160-4920),[11] אשר בה חזק באלהים את ידי הנחשלים ההם. האגרת הזאת מלאה דאבון לב ושעשוע נחומים לעם הנענה והנדכה ביד העריצים הקשים. מלבד פסוקי נחמה מדברי התורה והנביאים המביעים את דבר ברית אהבת עולם אשר כרת ה' עם ישראל[12] והמחליטים את דבר הגאולה העתידה הנכונה לבוא בעתה כשחר נכון מוצאו,[13] וכי צורריהם בוש יבושו וענוש יענשו,[14] הֵעיר את אזנם לדעת כי לא יטוש ה' את עמו לעולם "בין בשעת הכעס בין בשעת הרצון בנים אתם אתם לה' אלהיכם"[15] וכי "היסורים הבאים - - הם לכלית טוב ולא על צד הכליון והנקמה", כי ישראל הוא העם אשר ה' אהבו[16] ויוסף ויבאר כי יד הק, אשר תראה בגורל עם ישראל, והתורה וחזון הגאולה אשר בפי הנביאים, הם הם הערבים לנו כי לא ישליכנו ה' מעל פניו ולא ימיר אותנו בעם אחר[17] ואנחנו אין לנו לבתי אם להתחזק בתורה ובמצות כי הן כמו "חבל ביד הנטבעים בים הגלות",[18] והדבק אשר בו ידבק האדם בה' אלהיו, הוא התפלה הזכה והמעשים הטובים.[19] ויוסף לדבר – על לב העם הנכאה והנדכה רכות ונעימות מלאות אהבה אין קץ לעם ה' ולתורתו, אמרות טהורות אשר יתנו את אומרן לחן בעיני שומעיהן עד היום.

על פצע לבב האנוסים, אשר שם עליה ר' מימון החסיד תחבושת רכה משמן בלשונו הרחמניה, ערב איש מתחכם ומתקדש לזרות מלח וגפרית, ולגרש כלה את האומללים ההם מהסתפח בנחלת אלהים, בכתבו כי האישלם עבודה זרה גמורה היא, וכי על כן יחשבו האנוסים ככופרים גמורים אשר המעט מהם כי פסולים הם לעדות שקר ולשבועה, כי אם, אף כי הם ממלאים אחרי התורה והמצוה ללמוד ולעשות אותן בכל פרטיהן ודקדוקיהן, עובדי עבודה זרה הם, כי כל המבטא, גם לאונסו, כי מוחמד שליח ממרום הוא, או כל הבא אל בית מסגד הישמעאלים אף כי לא בטא דבר כבר עבד עבודה זרה ואין לו חלק עוד באלהי ישראל, וגם אם יתפלל במסתרים בלב שלם לאלהי אבותיו המעט כי לא למצוה תחשב כי אם תפלתו תועבה היא וכי אין תקנה לקהלות האנוסים כי אם להסגיר למות נפשם ביד עריצי המושלמנים. לשמע הדברים האלה אזר רבנו משה בן מימון, אשר היה צעיר לימים עוד בעת ההיא, קנאה ויוכח במאמר קדוש ה'[20] אשר כתב ואשר הפיץ ברבים, כי מצות יחידות אף כי העובר עליהן גדול עונו מאד, לא יחשב עוד לעובר על כל התורה כלה. עשרת השבטים הרבו לחטוא, ובכל זאת לא הוציאו אותם הנביאים מכלל ישראל. גם ר' מאיר התחפש לנכרי למען הצל את יבמתו מסכנה ולא פסלוהו רבותיו וחבריו לעדות ולשבועה יען כי רק למראית עין עשה. וגם מן האנוסים האלה לא יבקשו כי אם מראית עין ולא מעשה למראית עין כי אם דבר שפתים, אשר גם לב האנָסים יודע כי האנוסים האלה לא יאמינו בו[21] ואם אמנם כי עבודה זרה גמורה היא באמת אחת משלש העברות שבתורה שיש לכל איש ישראל לֵהָרג ולא לעבור עליהן ואם יבא לשאול את פינו מה יש לו לעשות נורה דין תורה לו: - ההרג ואל תעבור, אולם בעבור איש על עבירה חמורה אשר רק מרפיון ידים ומורך לב מבלתי יכולת לעמוד בנסיון, אין לו משפט מות, ועל זה לא יאמר כי מעל באלהי אבותיו, כי רק בדבר אחד חטא, כי היה לו להקים את המצוה ברבים ולא קדש. וגם בדבר האישלם אם יבקשו מיד איש לבטא את הפתגם כי מוחמד נביא שלוח ממרום הוא, והוא ימסור נפשו על קדושת השם, קדוש יאמר לו ושכרו הרבה מאד: אולם אם יבוא לשאול את פינו תורה, אם חַיָב הוא להסיר את נפשו למות למען המלט מן אמירה זו, נורה לו כי אינו חיב, יען כי האישלם איננו עבודה זרה גמורה ואמירה זו היא דבר שפתים שאין בה מעשה. – דבריו אלה היו הם תוצאות פרשת הענין אשר פרט בחמה סעיפים[22] לברר היטב את הלכות מצות קדושת השם. מתוך כלכלתו את הענין יראה מעין הכח האיתן אשר יראה בכל ספריו בהלכה ובהוראה אשר היו לאותו ולמופתים בישראל אחרי כן, אך בדבר אחד נבדל המאמר הזה מכל מאמריו וספריו כי תחת אשר על מרביתם שפוכה רוח ענוה רבה מאד, דוברת מתוך מאמרו זה רוח קנאה גדולה, קנאת האנוסים האומללים מן האיש הזה השוקט במכונו על שמריו וערב את לבו להכאיב לב נדכאים נגועי אלהים. מלבד אשר העריך את ספר המקטרג כערכו הראוי כי הוא "דבר חלוש - - חסר הענין והלשון"[23] חרה מאד על "התשובה ההיא המשיבה מאחרי ה' [את לב] עם הארץ וימצא שאין לו שכר בתפלה ולא יתפלל"[24] והדבר הזה הלא יבוקק מלב הנחשלים את שארית היהדות הנמצאה. ויעבר על פניו את החטאת הגדולה אשר יחטא האיש אשר ידבר סרה על עם ה' וכי לפי דברי רבותינו לא נקה ה' מעון גם את גדולי הנביאים ואת המלאכים אשר דברו קשות על עמו. ויגל רבנו משה למוסר את אזן הסופר ההוא ויוכח וידון: "אם כך נענשו עמודי עולם משה אליה וישעיה ומלאכי השרת כשנשאו בעדת ישראל מעט דברים, כ"ש קל מקלי עולם על קהלות ישראל חכמים ותלמידים - - ויקראם פושעים ורשעים - - וכופרים בה' אלהי ישראל - - מה יהיה ענשו? - - והם לא מרדו באל יתברך לבקשת טובות והנאות כי מפני חרבות נדדו[25] - - וראה זה האיש עצמו יקר יותר מהחכמים ויותר מדקדק במצות - - ויקדש השם לפי דבריו והוא חוטא ומורד במעשיו ודמו בראשו מתחיב בנפשו - -".[26] אולם אף כי הרבה רבנו משה לדון את האנוסים לכף זכות יעץ להם השכם ויָעוץ לעזוב את ארץ הדמים ולהמלט אל הארצות אשר שם יוכלו לעבוד את ה' לעיני השמש.

ואבן החן, אשר משכה אליה בכחה את ר' מימון וביתו לעיר פאס מקום הסכנה אבדה בעת ההיא בענין רע. אל החכם הגדול ר' יהודה הכהן, אשר רק אל תורתו שאפו ר' מימון ובניו, באו קנאי האלמוחדים ויפגעו בו לעזוב את דת משה וישראל ולבוא בברית האישלם. ולא אבה ר' יהודה לשמוע אליהם וימת ביד האכזרים על קדושת השם.[27] ויהי המעט מבית מימון כי במות רבם לא היה להם כל חפץ בארץ המשכלת ההיא, ותקם להם עוד צרה, כי קרוב הדבר כי מלשינים הכו בלשון את רבנו משה לפני שרי המלכות כי מדבר הוא על האנוסים לעזוב את מקומם ללכת אל ארץ אחרת ולשוב לדת אבותיהם ביד רמה. על כן חרצו עליו משפט מות אך מושלמני מאוהביו ושמו אבול-ערב בן מושו איש חכם מחכמי דתם ומליץ, דבר טוב עליו ותנצל נפשו.[28]  ולא הוסיפו עוד שבת בעיר פאס ויקם ר' מימון ומשה ודוד בניו ובתו הבתולה בארבעה לחדש איר (1165-4925) וירדו באישון לילה באניה לבוא ארצה ישראל.[29]

והנה מאמר קדוש השם היה הדבר הראשון אשר שלח על פני חוץ רבנו משה בן מימון הספרדי[30]  אשר נקראהו בשמו ובשם אביו רמבם, כאשר יקבנו פי עמו. קרוב לבן שלשים שנה היה בברחו מעיר פאס, ובכן כבר עברו לו אז כשבע עשרה שנה מיום עזבו את עיר מולדתו קורדובא הספרדית. מרבית השנים האלה היו ר' מימון ונפשות-ביתו נודדים מתהלכים ומתגוררים במקומות אשר לא נודעו לנו גם שמותיהם אל נכון, עד בואם אל פאס אשר גם שם לא הונח להם, על כן לא ארכו להם ימי שבתם שם[31] עד אשר נמלטו על נפשם. ומה נפלא הדבר כי כל ימי התלאה הרבים ההם היו לרמבם ימי עבודת החכמה אשר רוח השומע תלאה לכלכל אותה במלוא גדלה. בטרם עוד מלאו לו שלש ועשרים שנה עבר באר את כל מסכת חולין, הצריכה כמעט יותר מכל חברותיה לבעלי הוראה באור עמוק מאד,[32] מלבד אשר באר לפני זה שלשה מסדרי התלמוד אשר תוצאות הלכותיהם נוהגות גם בזמן הזה. הלא הם מועד, נשים ונזיקין,[33] אשר מכולם לא נותר לנו, לדאבון לב כל אוהב שמו, בלתי אם באורו למסכת ר"ה[34] אף כתב ספר אשר קראו לו "הלכות ירושלמי".[35] כל הבאורים האלה היו כתובים בסגנון התלמוד[36] ויש להחזיק כי גם בסגנון זה עשה חיל, ככל אשר עשה אחרי כן בסגנון המשנה. כל האיש היודע את כבד מלאכה כזאת לבאר את חצי התלמוד, הים הגדול הזה ובפנים כאלה, אשר איש כרבנו משה ימצא בהם נחת, ואשר די לגאונים מובהקים למלא בה את כל שנות חייהם מנעוריהם עד ימי זקנתם הגדולה, והוא הספיק להשלים אותה ואת הלכות הירושלמי עד שנת העשרים ושלש לימי חייו; כל האיש היודע להקביל את כבד המלאכה הזאת, את רחבה ואת עמקה אל מעט השנים אשר נעשתה בהן, ואל ימי נעורי האיש העושה אותה, אשר כל בני האדם ישחקו עוד בם, הלא ישתאה וישתומם ויאמר כי כח איתנים ולא כח אנוש היה כח האדם הגדול בענקים הזה.

ועוד יותר יפלא רוב מעשהו בחקר התורה במעט שנות עלומיו, בזכרנו כי גם בלבד שקדו על התורה שקד על מדעים רבים הלא הם תורת הטבע, הרפואה, הנדסה, התכונה והפלספה. נראים הדברים כי ראשית למודו בתורת תכונת השמים לקח מפי ר' מימון אביו, אשר כתב פתרונים לספר התכונה אשר לחוקר הערבי אלפוֹרגַני,[37] מלבד אשר למד את המדעים מפי חכמי ערב בכל המקומות אשר התהלך שם ובעיר פאס, כי היה היו לו מהלכים עם התוכן בן אילפא, עם תלמידי הפַלְסָף בן בַגָא ועם השר אביבֶכֶר בן צוֹהר[38] וגם בעיר גלותו פאס הרבה להתהלך עם חכמי רפואה ופלספה.[39] ומשיטות הפלספה השונות המהלכות בדורות ההם מאס בשיטות אשר שלטו לפני אפלטון, שבהן לא מצא כל חפץ[40] גם מצא בהן דוֹפי על כי נבערו מכל דעת אלהים.[41] מן השיטה האפלטונית לא מנע את הכבוד הראוי ויודה בפה מלא כי פרי חקירה עמוקה היא אף כי בחידות תדבר, וכי נעלה היא הרבה הרבה על השיטות הקודמות לה.[42] אך בחר בחר בפלספת אריסטו ויחזק בה בכל עוז באמרו כי היא המספקת לאדם מכל אשר היו לפניהם,[43] באשר "היא תכלית דעת האדם",[44] אפס כי לא את פלספת אריסטוטלי בעצמתה הראשונה בלבד למד או יעץ ללמוד, כי אם למד אותה בבאוריה אשר בארו אותה פלספי ערב אשר נקב בשמות, וככה יעץ לאוהביו ללמוד אותה,[45] ועליהם החליט כי אלה "חכמי הפילוסופים לא יפסקו דבריהם להעמיד דבר אלא בראיות ברורות".[46] לעומת זה נטה לבו מן החכמים ההולכים בשיטה האפלטונית המחֻדשת,[47] על כן לא גדלו בעיניו גם מעשי בן גבירול.[48]  ככל אשר דבק בפלספה היונית, אשר נראתה בימים ההם כמקור האמת, ובכל המדעים אשר אמנם אמתם מכָרעת מתוכם כתורת החשבון ותכונת השמים או אשר תועלתם ידועה ונכרת כתורת הטבע והרפואה, ככל אשר דבק במקצעות אלה ככה קלה בעיניו הספרות הערבית, שאין בה בלתי אם שעשועי רגע לדמיון עובר, מבלי למלא את הנפש ומבלי הועל לחיי הבשר,[49] לעומת זה שם את לבו אל מקצוע אחד, אשר גם החכמים הגדולים גם המתחכמים לא שתו אליו לב. על המקצוע הזה יכתוב רבנו הגדול: "תחלת למודי היתה חכמה שקוראים אותה גזרת משפטי הכוכבים - - וגם קראתי בעניני עבודה זרה כֻלה, כמדומה לי שלא נשאר לי בעולם ספר בענין זה בלשון ערבי שלא קראתי אותו".[50] כי הכר הכיר חכם ישראל זה מימי ילדותו, כי ההפך נכר מתוך ההפך, על כן, ברצותו להכיר את אמתת תורת האמת, שקד בכל עוז להכיר את השקר הגמור בכל תרמיתו ובכל תעתעיו בקוותו כי בדעתו זאת יתבררו לו טעמי מצות אשר בלעדי הדעת הזאת סתומות הן.[51]

ובכל אהבתו גם את מדעי החול, ובכל הבינו את ערכם ואת תועלתם, היה לו רק "יחוד השם ואהבתו ותלמודו העקר הגדול שהכל תלוי בו".[52] על כן הקדיש את מבחר עתותיו ואת מרביתן רק לתלמוד התורה לבד. ויהי בשנת השלש ועשרים לימי חייו (1156-4916), אך השלם השלים את באורו למסכת חולין-אשר גם בבאורו זה, גם בבאור שלשת סדרי התלמוד, היה עם לבבו רק להאיר עיני החכמים אשר תורתם היא אומנתם – שם את פניו אל אחד מיסודי התורה, הראוי להפיץ אותו בין כל קהל העם גם בין החכמים והתלמידים בין הבינונים, אל המשנה אשר כל התלמוד כלו, גם הבבלי גם הירושלמי, לא בא בלתי אם לפרש את סתומותיה, לחזק בה כל בדק ולהרחיב את גבולה מתוכה בפתרונים הנכונים. אולם יען כי דקדוק הפרטים ורוב השעפים וחלוקי הדעות והכרעתן החוצצים בין ענין לענין יכבידו את למוד התלמוד על הבינונים, על כן קם רבנו הגדול ויוצא את תמצית המסקנות אשר העלו האמוראים בתלמודם בסגנון נמרץ וברור בלשון ערב וישם את התוצאות האלה לפתרון לכל משנה ומשנה.[53] מלבד אשר הקל על הקורא בהגישו לו את חֻמרי המשנה מרכבים ומזֻככים ובהושיטו לו את כל ענין המשתרע בתלמוד, מתכנס במסגרת צפופה נסקרת בסקירה אחת, הוסיף עוד להקלעליו בהקדימו לכל פרק קשה או לכל סדר קשה הקדמה רחבה, לבד מן ההקדמה הכוללת. וההקדמות האלה מכשירות את הדעת לקלוט בנחת גם את הענין הקשה ולפתח את חרצֻבותיו. בבאורו זה למשנה, אשר קרא לו שִירָג – בשפת ערב יאמר למאור שירג[54] - החל לשום את מדעי החול למכשירי פתחון התורה, וישמח מאד בהמצא לו מקום לבאר את ההלכה או את האגדה אשר במשנה בדרך המדע ולהוכיח כי חכמי ישראל, חכמי המשנה והתלמוד, אנשי מדע היו, וכי הרבה מהלכותיהם הטבעו על אדני המדע, חשבון ותכונה, טבע ורפואה. וינס להתאים גם את מוסר חכמי יָון ורומי אל מוסר התורה.[55] ובהיות ערך המחשבה גדול בעיניו מאד קבע עקרי אמונה למען דעת כל איש ישראל מה יש לו לחשוב ומה יש לו להאמין.[56]

על פני המפעל הגדול הזה מרחפת רוח מנוחה כאלו יצא מפי איש שוקט על שמריו, עד כי אין להאמין כי הספר הזה, גם כל הספרים והמאמרים אשר הוציא לפניו, כלם בני אונו הם, בעצב יֻלדו. שנות הנעורים מעבר מזה וטלטלה ונדודים ופחד מות מעבר מזה, אשר דרך כלם יחד היא להפריע את האיש משקוד במנוחה על עבודת רוח כבדה, לא עצרו כח לעכור את רוחו ולהשביתה ממעשיה. הלא כה דבר רבנו, האדם הגבור בתורה, אשר כתב ככלותו את מעשהו הגדול, פירוש המשנה: "מה שהשתדלתי בו אינו מעט ולא קרוב אצל מי שיש לו פרעון ושכר טוב[57] וכל שכן בהתעסקות מחשבתי בכל עת באנחות הזמן, ובמה שגזר האלהים עלינו מן הגלות והפזור בארצות מקצה השמים ועד רצה השמים - - ויודע [השם] יתברך כי מהן הלכות, חלות[58] פירושם במסעות הדרך ומהם ענינים כתבתים ואני עליתי בספינות בים".[59]

יד התלאות אשר מצאו אותו ואת בית אביו, לא הרפתה מהם גם אחרי עזבם את עיר פאס מקום ענים, כי ביום הששי לרדתם בספינה, בעשור לחדש איר, נעור סער גדול בים אשר הטיל את האניה הנה והנה, עד כי היתה קרובה בכל רגע לֵהָפֵך או להשבר. ור' מימון וביתו לא האמינו עוד בחיים, ורמבם נדק נדר כי אם יציל ה' אותם והיה היום הרביעי לחדש איר, אשר בו נִמלטו מארץ הדמים, והיום אשר ימלט ה' אותם מן השטף, לימי צום לו ולכל ביתו. ויהי מקץ שני ימים וירחם ה' עליהם והסערה קמה לדממה. ובמלאת ירח ימים לצאתם, בשלשה עשר לחדש סיון, באו עירה עכו אשר בארץ ישראל. ויעש רבנו משה את היום הזה ליום טוב ליום משתה ושמחה ומתן צדקה לעניים, לו ולביתו אחריו מדי שנה בשנה.[60]

וקהלת עכו קדמה את פני האורחים בכבוד. והרב העומד בראשה ר' יפת בן אליהו שם את נפשו אל משמעתם, וילוה אל ר' מימון ואל שני בניו באהבה רבה ויהיו ארבעתם הולכים יחדו "בבית ה' ברגש", ויחדו התהלכו ארבעתם במדברים ויערות[61] להשיב את נפשם או מאהבת א"י. וישב שם ר' מימון ובניו ובתו כחמשה חדשים. אין זאת כי אם בקשו כל ימי שבתם שם משען לחם להחיות נפשם למען יוכלו לשבת כל ימי חייהם בארץ ישראל. אך דומה כי תקותם זאת לא באה להם. ויקומו ויעזבו את המקום הזה מקץ חמשה חדשים לשבתם שם. וילכו לפקוד את ירושלם עיר הקדש ויתפללו על יד מקום המקדש וישבו בירולשים שלשה ימים. משם הלכו חברונה ויתפלל הרמבם כל היום במערת המכפלה. ומחברון שמו את פניהם מצרימה ויבאו עד אלכסנדיא וישבו שם.[62]

כמעט ברור הדבר בעיננו כי ככל אשר יעקב אבינו ירא, "מרדה מצרימה" וירד שמה רק יען אשר היה "אנוס על פי הדבור" ככה ירד שמה גם רבנו משה לא ברצון כי אם באונס.[63] ורק בגלל זה ירד מן האניה בעברה על פני מצרים כי אם ירד בעכו יען כי את ארץ אבותינו אוה למושב לו ולבית אביו אולם בראותו מקץ חמשה חדשים כי לא יוכלו להשתקע שם כאשר אותה נפשם. ירדו בלא חמדה מצרימה.

וגם הימים הראשונים לשבת רמבם במצרים לא היו לו ימי טובה, כי מת עליו אביו החסיד הֶעָנָו ר' מימון, ותהי זאת נחמת רבנו כי ידעו בני עמו מרחוק ומקרוב להוקיר את שם אביו הזך והטהור. כי באו אליו מכתבי תנחומים מקצה ארצות הנוצרים ומאפסי ארצות צפון אפריקא.[64] קרוב הדבר כי הוריש ר' מימון את בניו מעט עוֹשר, אך מבחר ירושת רבנו משה היתה חכמת אביו ותורתו אשר היתה יסוד גם לפירוש משנתו, אשר השלים את כלו אחרי בואו למצרים, ככל אשר היתה לו תורת רבנו יוסף מגאש ליסוד.[65] ויגדל רבנו משה בענותו את ערך חכמת אבותיו הרבה על ערך חכמתו, ויתאונן ויאמר: "לא השגתי חכמת אבותי".[66] ותיקר בעיניו כל שמועה אשר עלתה בידו מאבותיו לנצור ולחבב אותה.[67] ואף לכל חכמי ספרד הראשונים והאחרונים שוה את נפשו כתלמיד קטן, וכן התודע לבני עמו אשר רק מרחוק ידעוהו: "אני קטן מקטני חכמי ספרד",[68] ובכבודם ובכבוד מקומם היה מתהדר ויהי חותם על מפעליו אשר אהב "אני משה בן מימון הספרדי". ובבא האדם הגדול הזה למצרים, היתה באמת הארץ ההיא למקור תורת חכמי ספרד הגדולה והרחבה כל ימי חייו, וממנה יצאה התורה הגדולה והרחבה הזאת כל ימי חייו.

ובמות ר' מימון נקשרו נפשות שני בניו משה ודוד ביתר עז מבראשונה. ויתנחם משה בדוד אחיו אחרי אביו, כי הוא היה כמגודל על ברכיו ויחשב לו גם כאח גם כתלמיד, ויהי הוא למקור שמחתו בארץ נדודיו החדשה. ויגל לב רמבם בראותו כי מצליח הוא במקרא ובתלמוד. מלבד כל אלה השכיל דוד מאד במסחר אבנים טובות, ויהי הוא הסוחר הנושא והנותן ומכלכל ברחבה את אחיו ואת אחותו, ורבנו יושב לבטח ומרבה תורה וחכמה.[69] ובנטות לבו אחרי שיטת אריסטוטלי קרוב הדבר מאד כי מצא חפץ באלכסנדריא אשר באחד מפרבריה היה נכון בית מדרש גדול לשיטה ההיא אשר מקרוב ומרחוק ינהרו אליה.[70] אולם עוד החכם שוקד על תורתו בהשקט ובבטחה בסתר אהלו, והנה בלהה! אנשי בליעל קמו עליו להסגיר את נפשו ביד הורגים בהכותם אותו בלשון לפני שרי המושלמנים. אין זאת כי אם הלשינו עליו כי דִבֵר דָבָר אשר לא כדת על תורת מוחמד.[71] אולם במצרים כבר נשבה בעת ההיא רוח נוחה מתמול שלשום, כי תחת הכליף אלחדוד האחרון למלכי בית פטימה, קם הגבור הנדיב צלח-אל-דין[72] לבית איובי. בימי מלך חסד זה נחה מעט קנאת הדת המושל מנית מזעפה, וקרוב הדבר כי לרגלי הרוחה הזאת עמד רֶוח גדול גם לרבנו ותנצל נפשו.

עוד לא שבה רוחו אליו מפחד המוֶת והנה שואה חדשה מתגלגלת ובאה. דוד לקח בידו צרור הכסף אשר גם כסף בני מימון גם כסף סוחרים אחרים היה צרור בו וירד באניה לבא הוֹדו לקנות שם אבנים טובות, והנה שמועה באה לרמבם כי נשברה האניה בלב ים, ודוד אחי שעשועיו אשר כל נפשו נקשרה בו איננו, וגם כל קנינו וגם כסף רב שהוא חב לאחרים טבע בים. ויאסוף רמבם את אשת אחיו האלמנה ואת בתו הקטנה אל ביתו ויכלכל אותן בכל מחסוריהן. והוא נפל מרוב צרה ויגון למשכב ויהי חליו חזק מאד "בשחין רע בדלקת ובתמהון לבב". כי יותר מאשר התעצב על מעט קנינו ועל קנין אחרים מהפרד בידו, אשר אבד בענין רע, דאבה נפשו על אבדן אחיו. שנה תמימה היה מוטל על ערשו, ושנים רבות התאבל על אחיו כי איננו. וככה גדל כאבו עד כי מדי הראות לו אחד החפצים אשר היו לדוד, ספר אשר היה קורא בו או מכתב אשר כתב, שב מכאובו להִנָער כבראשונה. ותנחומתו האחת היתה לו תורתו וחכמתו אשר לולא הן שהיו לו כמעט אבד בעניו, אבאלו ובעצבו.[73] ואמת הדבר הזה. אך לא תנחומין בלבד הפיקה לו התורה, כי אם מעט מעט החלה לרוממו למעלה ראש עד כי לאט לאט יצא שמו לתהלה ולתפארת בכל אפסי תפוצות ישראל.[74]

במוט כסא כליפות בית עבס אשר בבגדד לפני צלח-אל-דין ההולך וגדל, נרעשו כל ארצות המושלמנים, ותרבינה בהן המהומות. כי בית עבס נחשב על כת הסֻנִיִים,[75] אשר על דגלה יחנו מעולם הערבים והתֻרכים, על כן שטמה אותם כח השאיים[76] אשר עליהם יחשבו הפרסים. ויהי ברפות יד המלכות הסניית וירבו המתקוממים השאיים על המושלים הסניים בכל ארצות האישלם, ותאצל מרוח התקומה הזאת, אשר גם רוח קנאת דת עזה מאד היתה צרורה בה, גם על ארץ תימן. כי התפרצו שמה קנאים שאיים ויחזיקו בממלכה ותהי ראשית מעשיהם להכביד את ידם הקשה על בני ישראל לקבל עליהם את דת מחמד (1172-4932), ככל אשר הכביד העריץ בן תמרת האלמוחדי את ידו זה עשרים ושש שנים על אחיהם במרוקו.[77] אך תחת הצרה הגדולה האחת אשר התרגשה ובאה אז בארץ המערב נהיתה הפעם צרה משלשת בארץ תימן. כי לבד מן העריצים המושלים קם גם איש מומר מקרב היהודים למסית מדיח, גם משיח שקר או שליח המשיח שוגג ומשגה קם להוליך שולל את הנפתים בעם. המומר הפושע עשה שקר בנפש האנוסים הבוערים, כי שם מחמד רמוז בתורת משה ואם כן הלא נבא גם משה כי עתיד מחמד לקום תחתיו ולהפנות אל דתו גם את היהודים,[78] ואת האנשים אשר חָזק לבם לעמוד באמונתם התעה משיח השקר לבזבז את כל קנינם ולחלקם לעניים וללכת אחריו ואחרי הבלוי.[79] ויהי סובב בהרים וקורא גם ליהודים גם לערבים: "בואו עמי ונצאה לקראת המשיח כי הוא שלחני אליכם לישר דרך לפניו.[80]

ולקהלות תימן יצא שם טוב בארצות הקדם, בפי הסוחרים ההולכים שמה לרגל מסחרם, כי טובי עין הם עושי צדקות וגומלי חסד לעניים ולעשירים, אוהבי תורה וחובבי מצוה.[81] ובראשם עמד בעת ההיא "איש יקר ונכבד ושמו ר' יעקב בן נתנאל בן אלפיומי.[82] אולם גם הרב הזה גם, תלמידי הקהלות אשר בארץ תימן"[83] היו בעת ההיא כאנשים אובדי עצות מבלי דעת במה תמצא ידם לאמץ את לב האנוסים להיות נאמנים לתורת אלהיהם ולבתי התרפות ביום צרה להתמכר מקצר רוח ונפש עיפה אל דת אויביהם ואל חלקת לשון המסית המדיח, וגם מבלי דעת במה להשביח את שאון הלוהטים הנדחים אחרי משיחם המתעה בהיות מרבית המון העם נבערים מדעת התורה[84] ורפי ידים מאין כח בלבם לעמוד בפני המדוחים.

עוד הם מבקשים איש אשר יחזק את לב העם, הגיע אל אזניהם שמע רבנו משה בכל תהלתו, כי נקרה שמה אחד מתלמידיו אהוביו "החכם והנבון ר' שלמה הכהן אשר הגיד להם את מעשי רבו ואת כל פרשת גדולתו.[85] ויקומו נכבדי המקום, ומר יעקב אלפיומי בראשם, ויכתבו מכתב מלא כבוד אל רבנו משה על אודות המשיח התימני ויפרטו לו את כל מעשיו.[86] ויתן רמבם את לבו אל ענין המכתב ויחקרהו[87] ויערוך אליהם, על שם מר יעקב, אגרת ארכה[88] בשפת ערבית נמלצת באר היטב לכל קורא או שומע כקטן כגדול[89] למען הקראה באזני כל העם מקצה.[90] האגרת הזאת, אשר תרגמה אחרי כן ללשוננו העבריה,[91] תקרא כיום בפינו "אגרת תימן".

האגרת הזאת, המלאה רחמי אב ותנחומי אם, אשר אליה הערה רבנו משה את כל רחשי לבו הדואב על שבר בת עמו, היא ספר חזון אשר חזה בן מימון, על כל התלאות אשר מצאו את בני ישראל מיד הגוים מיום היותם עד היום הזה. השנאה הכבושה אשר ישנאו הגוים את ישראל, שנאה אשר אין דומה לה, היא פרי קנאה על יתרון אחד אשר יש לעם הזה עליהם, יתרון אשר גם קרוע לא יוכלו לקרוע אותו מידו אליהם, גם הכחד לא יוכלו הכחידו ולבערו מן העולם היתרון הזה הוא "תורת ה' האמתית שנתנה לנו ע"י אדון כל הנביאים הראשונים והאחרונים, שבתורה הזאת הבדילנו הבורא משאר בני העולם"[92], ויען כי ערך יתרון זה מתודע, גם מחוץ לגבול ישראל, לכל איש אשר לב טהור וחכם לו להרגיש ולהשכיל, רבה ומרה מאד המשטמה אשר ישטמו אותנו תקיפי הגוים,[93] אשר את כל העולם כלו יוכלו לכבוש בחרבם הקשה ולעם הקטן לא יוכלו לגזול בחזקה את כבוד יתרונו זה. ויען כי יבצר מהם להסיע את יתרון ישראל אליהם, יקומו מדור דור כל עריץ למינהו "לסתור תורתנו ולהפוך דתנו באנס, בנצחון ובחרב",[94] כאשר עשו לפנים: "עמלק וסיסרא וסנחריב ונבוכדנצר וטיטוס ואדרינוס" וכאשר יעשו רבים הבאים אחריהם עד היום הזה.[95] לעומת הגבורים המתגברים האלה אשר קמו על עם ישראל בחרב שנונהף קמו חכמים מתחכמים על תורת ישראל בלשון שנונה. ברומי בפרס וביון, למצוֹא דוֹפי ולבקר אחרי מומים בתורתנו "ומגמתם בכל אלה להפר התורה ולמחות עקבותיה בחברותיהם, כמו שהתכונו האַנָסים במלחמותיהם".[96] ומה נפלא הדבר כי שתי כתי אויבי ישראל ותורתו אלה, "האנָסים והמחודדים", יודעים ש"בנין זה אינו נוח להרס, ואעפ"י כן עשו אַחֲוָה להרוס יסודות הדת [הישראלית] שהטבעו במעבה נאמן". ומה העלו בידם? הם "מוסיפים יגיעה ועצב, והבנין יעמוד על חזקתו, והאמת יהתל בהם וישחק".[97] ועל ידי שתי הכתות האלה, הנלחמת והמתוכחת, התנשאו כתות אחרות צוררות אותנו אשר כל מגמתן היתה לזיף את דתנו בהצמידן אליה דתות אחרות. כת אחת קמה בתוכנו לפני החורבן, אשר העמידה דת חדשה בצד הדת העתיקה, ואשר אמרה כי שתי התורות אמת, ובמזמתה אמרה להוציא את הישנה מפני החדשה מלב עם ישראל, בהיות "התורה האחת הפך האחרת". הכת הזאת אשר מקרבנו יצאה[98] "מררה חיינו משתי הכתות" הקודמות מכת המתגברת ומכת הטוענת.[99] וימים רבים אחרי כן עמדה כת אחרת בגוים אשר קראה על דתה את שם הכת הראשונה, אף כי יוסד הכת ההיא היהודית, לא פנה אל הגוים מימיו.[100] ואחרי כן יסד מחמד את דתו ויעש גם הוא כמעשה הכתות הנוצאיות. ויצמד גם הוא את דתו אל תורתנו למען השביתה. ויוסף על מעשה שתיהן את מגמתו לעשות לו מלוכה ולשום את כל הגוים אל משמעתו.[101] הצד השוה "שבשלשת המערערים האלה, הכת האונסת והכת הטענת והכת המתדמה"[102] אלינו בדתותיה, כי שלשתם יוקשים פח לישראל ולתורתו "כאנשי זמה המפתים הנשים שהן בנות החיל להשיג מהן תאָותם המכוערת".[103]

אולם בכל עלילותיהם ומזמותיהם לא יעלו אויבי ישראל מאומה בידם, כי פקודת כל האדם תפקד עליהם, כי יומם יבא וכלם אבוֹד יאבדו וישראל לבדו יכון לעד[104] כי לו האחרית ולו הנצח. וככה גברה אמונת רבנו בנצח ישראל כי לא יתום ולא יסוף עד עולם עד כי הביע את רוחו לאמר: "וכשם שאי אפשר שתתבטל מציאותו של הקדוש ברוך הוא, כך אי אפשר שנאבד אנחנו בני ישראל ונתבטל מן העולם, שכן אמר: אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם".[105] ותורת ה' אשר בפינו ובלבבנו, ורוחו העומדת בתוכנו גם בגלותנו, הן העדים הנאמנים כי עם עולם אנחנו וחיי עולם נוטעים בתוכנו כדבר ה' אל ישעיהו: "ואני זאת בריתי אותם, אמר ה', רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם".[106] ובכל אשר תורתנו החיה בקרבנו עדה היא על נצחנו ועל כח רוחנו היצוק בעוֹמק נשמתנו ככה יעידו מאמצי כח אויבינו אשר לא תמיד יצלחו בידם, כי כל גבורתם עד ארגיעה היא. כי מרביתם קרוב יום אידם אחרי אשר התגרו בעם ה' ובתורתו.[107]

ומלבד יתרון התורה ויתרון חיי העולם לישראל ולתורתו יש עוד יתרון ליהדות על הדתות האחרות הלא הוא מותר מעשה אלהים על מעשה ידי אדם, מותר הנפש החיה מן הפסל הדומם.[108] בהיות היהדות מלאה רוח חיים, עצמה ותושיה, צורה בתוך צורה, קֶרב לפנים מן הקרב, ושאר הדתות "אין להם פנימיות אלא ספורים ודמיונים".[109]

ויען כי יתרונות אלה קבועים וקימים יצוקים ומצוקים אשר יד אנוש לא תנידם, צפו הנביאים ברוח קדשם ויגידו לעמם את התלאות אשר תמצאנה אותם מיד הגוים אשר יקנאו הם על היתרונות האלה. על כן אין לישראל לראות את מצוקותיהם כפגע אשר נקרה ויבא, כי אם כתולדה מכרעת מטבע המסבות, ולדעת כי בחמלת ה' תחלופנה בעתן. כי ככה הוא גורל העם הזה מקדמי קדמותו כי מתוך חושך האפלה יגיח לו אור גדול,[110] כן גם עתה בא תבוא התשועה. והצרות העוברות על בני יעקב, אשר לא יחתו מהן באהבתם את תורת אלהיהם, עתידות להיות לזכרון תפארת לעם הזה בימים הבאים לעיני כל באי עולם. על כן היה דבר רבנו משה אל אחיו הנדכאים לאמר: "ואתם אחינו חזקו ואמצו – ואל יפחיד אתכם תוֹקף יד האויב עליכם וחלישות אומתנו, שכל הענין הזה אינו רק נסיון ובחינה להראות אמונתכם וחבתכם בעולם, ושלא יחזיקו בדת האמת, בעתות כאלו, אלא החכמים יראי ה' מזרע יעקב הטהוא והנקי" שהם הם "השרידים אשר ה' קורא.[111] ועל כן "חַיָבים אתם לחזק קצתכם לקצתכם ולאַמץ ולזרז הגדולים לקטנים והיחידים להמון" באמונת אחדות ה' הצרופה, וביתרון נבואת משה, ובאמונה שלמה כי תורת ה' תמימה[112] ועומדת לעד[113] ובזכרון הדר גאון מעמד הר סיני".[114]

אחרי כן הוכיח לאנשי תימן באגרתו את תרמית הפושע המתהולל בהם העושה שקר בנפש התמימים הנפתים בהתאמרו למצוא רמז בתורה לשם מחמד ויפקח את עיני התימנים לראות את אולת המשיח התימני כי עני בדעת הוא וכי בכל הליכותיו נכרו אותות שגעון וחלי. אף הוכיח להם כי חשבון הקצים, אשר חכמים אסרוהו, תהו והבל הוא ואף כי הקצים המחושבים עפ"י אותות השמים כי הבל הבלים המה.[115]

אך עצתו הכוללת היתה לכל איש, אשר יש לאל ידו, לעזוב את ארץ תימן ואת ממלכתה הרשעה ולברוח אל רצוי ארץ אל מקום אשר יוכלו לעבוד את ה' אלהי ישראל בלי פחד ובאין מכלים דבר.[116]

עד כמה עשתה האגרת הזאת פרי בתוך אנשי תימן אין לדעת עוד. אפס כי את זאת אנחנו יודעים כי מקץ שנה נתפש המשיח ביד אחד ממושלי ארץ תימן וכל אנשיו נפוצו מעליו. ויאמר לו המלך תנה לי מופת כי משיח אתה ואלכה גם אני אחריך, ויאמר כרת נא את ראשי וראית כי אחיה עוד גם אחרי כן. ויעש לו המלך כן ויכרת את ראשו וימת האומלל ביד הורגו. ועל כל היהודים היושבים בארץ תימן נתן ענש כסף רב. וככל ההולכים אחרי משיחי השקר מעולם, האמינו גם המאמינים התימנים כי עוד יקום משיחם מקברו ויחיה לפניהם ויעמוד בראשם.[117]

ורמבם, אשר החל בימים ההם להיות לישראל כאב, לא שכח גם אחרי כן את אחיו הנדחים בתימן ולא חדל לחיות את נפשם ולהאיר את עיניהם גם בדברי תורה גם בדברי עצה אשר הריץ אליהם באגרותיו, וכאשר עלה אחרי כן לגדולה עמד למעוז להם במקום גדולים, ותעל בידו להקל מעליהם את עֻלם הקשה, אשר נתנו עליהם מושלי תימן, ולבטל מהם את גזורתיהם הקשות, על כן היה שמו לברכה. וכהזכר אבותינו בבבל את שם ראש הגולה בתפלתם ביום עלותו לכסא, כן הזכירו אנשי תימן בכל תפלה את שם רבנו בהוסיפם בכל קדיש: "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מימון".[118]

ואת אגרת תימן לא כתב רמבם באלכסנדריא כי אם בקהיר אחרי אשר כבר בא לשכון שמה. כי ראה המגן הגדול הזה לתורת רבותינו כי קהלת עיר המלוכה הזאת נדתה ללכת אחרי הקראים אשר היו כרקב בעצמותיה, עד כי גם גופי תורה היו זה למרמס. ויעזוב את אלכסנדריא, מקומו הראשון, וישם את משכנו בקהירו.[119]

ועדת ישראל אשר בארץ מצרים ואשר במצרים העיר, היא עיר קהירו, לא ידעה שָלֵו בקרבה זה מאות בשנים. אך לפני שנת בוֹא רמבם לשבת בה נוספה עוד צרה חדשה על הקלקלות הישנות, כי שם איש בליעל אוהב בצע ושמו זוטא את עיר קהירו למרקחת ואת קהלת ישראל אשר בתוכה למרמס ולמשסה. כי הכה בלשון את מרדכי ראש הקהלה, איש נכבד ונדיב רוח,[120] לפני המלך,[121] ויצא הקצף עליו ועל "הדַיָנים והזקנים" ויאספו כֻלם אל משמר ויהיו כלואים שם "ששים יום וששת ימים", אך פתאם עמד להם רוח,[122] ויצא מרדכי והדַיָנים והזקנים לחפשי.[123] ושם זוטא הנבל היה לחרפה ולקללה בעיני כל בני עמו. אך מרדכי נסוג אל ביתו ולא הוסיף עוד לעמוד בראש קהלתו, ויעמוד תחתיו שמואל הנגיד[124] בראש. ותשקוט הקהלה כל ימי שמואל, אולם אך שכוב שכב הנגיד עם אבותיו וישב זוטא אל נכלי מזמותיו ויערב את לבו לבוא לפני המלך ולהגיד לו כי נכונו לו בביתו עשרת אלפים שקלי זהב לשקול אל אוצר המלוכה. ויבֻקש הדבר, וימצא כי שקר הוא דובר ויגרשהו המלך בחרפה מעל פניו. אך לא ארכו הימים וימת המלך, ויבא זוטא לפני המלך החדש ויחכור ממנו את המס, ויפשוט את עור העם מעל עצמותיו וישר כארבע שנים. בעת ההיא בא רמבם לשבת בקהירו וירא בֶעָני הקהלה, ותעל ביד האיש הגדול הזה להדוף בחכמתו את הנבל ממצבו.[125]  ולזוטא בן אשר עשר ידות לו במרמה, ברשע ובנכלי בליעל על אביו. ויהי כי נבצרה מהם למוץ את שארית דם אחיהם, וישיתו שניהם את ידם לקחת נקם מבני עמם אשר נבאשו בם. ויוציאו דבה באזני המלך ושריו כי יעזרו היהודים בסתר לאויבי המלך, וכי יחביאו אותם בבתיהם ויכלכלום בכל מחסוריהם. ויסגירו הנבלים ביד השוטרים לשה אנשים יהודים גרים ורשים, ויכום השוטרים ויאסרום בנחושתים, וימותו שנים מהם בבית האסורים. ויסער לב העם ויקומו ויקראו חרם על זוטא ועל בנו בספרי תורה. ור' יצחק הרב[126] קרא צום והוא בא לפני המלך וישם לפניו את כל פרשת הנבלות אשר שני הנבלים עושים לעמם. ויט אמלך אוֹזן לשועתו ויסגירם ביד העם לעשות בהם כטוב בעיניהם. וינקמו בם ויפלו ולא הוסיפו קום עוד.[127]

ומגמת פני רמבם, אשר הביאתהו לעיר קהירו, למען השב את לב עם ישראל היושב בה אל תורת רבותינו, לא עשתה תושיה בראשונה.  כי המהומה אשר המם זוטא הבליעל את העם הכבידה על כל אוֹזן משמוע.[128] ובעצם ימי השערוריה ההיא בא רמבם שמה. אך כמעט שכוֹך שככה המהומה, שם רבנו את כל לבו לקבץ את נפוצות החכמים אשר בעיר קהירו ואשר בכל הארץ.[129] ותדאב נפשו, למיום דרכה רגלו במצרים, לראות כי חלק לב מעט החכמים אשר בארץ.[130] ויתאמץ בכל עוז לתת לכלם לב אחד ולשים אותם לבית דין קבוע, בית דין של שבעה.[131] ותהי תחלת מעשהו להשיב אל מכונה הראשון את משמרת הטהרה באהלי בנות יעקב עפ"י משפט רבותינו מעולם[132] ולבלתי הדוח עוד אחרי הקראים. והאשה אשר לא תאבה שמוע תפסיד את כתובתה ואת כל תנאי כתובתה, והאיש אשר תכון ידו עם אשתו לבלתי לכת בדרכי ישראל אלה, יהי בחרם ובנדוי וכל דיני מָחרם יהיו נוהגים בו. הכרוז הזה יצא אל כל ערי מצרים בחדש סיון (1187-4947) בכל בתי הכנסת והמדרש להיות לחק עולם על כל בתי דין שיעמדו לישראל מאז והלאה עד ימות המשיח.[133] מלבד אשר הרחיק את בני עמו מלכת בדרכי הקראים בכל דבר מצוה מֵעשות אותה כמעשיהם, אסר להשלים באחד מהם, או באחדים, מנין עשרה לכל דבר תפלה או קריאה בתורה.[134] ואין ספק כי היו עוד דברים אשר תקן למען הבדל את בני ישראל המחזיקים במסוֹרת אבותיהם, מן הקראים ומן החוקים אשר בדו מלבם, כל אשר הבדיל זרובבל ועזרא ונחמיה את שבי הגולה מן הכותים ומן הנלוים אליהם. על כן היה שם רמבם לתהלה ולתפארת בפי הדורות הבאים כי בסכלו בעֻזו ובחכמתו את עצת הקראים ובהורידו לארץ נצחם,[135] "השיב בדת לישנה והעמידה על מכונה[136] "והחזיר כל קהל מצרים לדרך תורת משה".[137] וקרוב הדבר כי הקריבו תקיפי הקראים את משפטם אל שער המלך, ומשפט רמבם יצא לאור והם נהדפו ממצבם עד כי יראו רבים את תקפו וישובו ללכת בדרכי אבותיהם,[138] אך בכל הקנאה אשר קנא רמבם לתורת ישראל, זכר גם לקראים ברית אחים ולא התהלך עמם כאשר התהלך השר יוסף אלקדר, כמשפט שרי ערב, בחזק יד,[139] כי אם בשלום ובמישור הלך אתם ויצו את בני עמו על דבר הקראים לאמר: "כל זמן שגם הם ינהגו עמנו בתמימות" ויזהרו "מלדבר תועה על חכמי הרבנים שבדור, וכל שכן כשישמרו את לשונם מלהלעיג ומהתלוצץ בדברי רבותינו - - יִכּוֹן לנו לכבדם וללכת לשאול בשלומם אפילו בבתיהם, ולמול את בניהם אפילו בשבת, ולקבור מתיהם ולנחם אבליהם, - - ולהתקרב אצלם במעשה יושר, ולהתנהג עמם במדת הענָוָה ובדרך האמת והשלום". ויעד על דבריו את הגאונים הקדמונים רב יהודה גאון אבי רב שרירא ואת רבי האי גאון על דבר מילת ילדי הקראים "שמלין – אותם הרבנים – כדת חכמים ובמנהגותיהם ובמוהל הממונה בבית דין, ומתכנסים לבתיהם תלמידי חכמים ומתפללין כמנהג שלנו ואין משנין מזאת כלום"[140]  ובכן הורנו רבנו הגדול הזה להטיב עמהם כל מיני טובה בפוֹעל כפים ומידם לא בקש דבר, חלף הטובה הזאת, בלתי אם לנצור את לשונם מדבר תועה על הקדוש לנו,[141] ותקטן עוד זאת וילמד את לבנו להרגיש ולזכור כי בני אב אחד אנחנו "שהם מתולעת יעקב"[142] ולשאת נפשנו אל היום אשר בניהם אחריהם ישובו אל עמם ואל תורת אבותיהם מעולם.[143]

ובכל אשר לא הקשיחה מחלוקתו על הקראים את לבו מדבר עליהם טובות באזני בני עמו, ככה לא מנעתהו חמת רוחו על הגוים, צוררי היהודים האוכלים את יעקב בכל פה, ממצוא גם בהם דברים טובים הן הרעות אשר הדיחו המושלמנים על ישראל במרוקו בימי ילדותו, ובתימן בימי חרפו, המליטו מפיו דברים קשים מאד על "אומה זו שהיא אומת ישמעאל שרעתם חזקה עלינו, והם מתחכמים להרע לנו ולמאוס אותנו, - - לדלדל אותנו ולהקטין אותנו, ואנחנו סובלים שעבודם וכזביהם ושקריהם למעלה מיכלתנו",[144] על כן נחשבה כאין בעיניו גם גדולתם גם גבורתם, יען כי חן וחסד לא ידעו, אחרי אשר מתנות אלהים אלה מנע אלהי אברהם מזרע ישמעאל ויתן אותן לזרע יצחק.[145] אולם בכל היות נפשו מרה עליהם לא פקד את עון רשעתם על אמונתם באל אחד, ולא אמר לעַוַת את פניה ולהטיל בה דוֹפי וכה השיב לשואליו: "אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומלבם, והם מיחדים לאל יתברך יחוד שאין בה דופי ולא מפני שהם משקרים ומכזבים [עלינו] - - נכזב גם אנחנו עליהם, ונאמר שהם עובדי עבודה זרת, שהתורה העידה עליהם: אשר פיהם דבר שוא, והיא העידה עלינו: שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב".[146] וככל אשר מצא מדה טובה במושלמנים כי אמונתם טהורה מכל שמץ עבודה זרה, ככה מצא דבר טוב בנוצרים, במתכֻנתם אל דברי קדשנו, ובדבר נטות אנשים מהם אל תורתנו. וכה הורה באחת מתשובותיו: "ויכול ללמד המצות לנוצרים, והשכר והעונש, כי יש כמה מהם שיחזרו למוטב. והם אומרים ומודים כי תורתנו זאת היא מן השמים, היא נתונה ע"י משה רבנו עליו השלום, והיא כתובה אצלם בשלמותה, אך לפעמים יגלו [בה] פנים שאינם כהלכה. וכמה מהם הם חוזרים למוטב. ואין בזה מכשול לישראל".[147] וברחב לבו הזך והטהוא כתב אל אחד מאוהביו ע"ד הגוים בכללם, לאמר: "ומה ששאלת על האומות הֳוֵה ידוע דרחמנא לבא בעי, ואחר כונת הלב הן הדברים, על כן אמרו חכמי האמת, רבותינו עליהם השלום: חסידי אומות העולם יש להם חלק לעה"ב - - ואין ספק בדבר שכל מי שהתקין נפשו בכשרות המדות ובכשרות החכמה, באמונת הבורא יתברך, בודאי הוא מבני העולם הבא - - ואין בזה ספק שהאבות ונוֹח ואדם הראשון, שלא שמרו כלל דברי התורה, לא יהיו בני גיהנום - - והרי הם במעלה העליונה".[148] – ככה שקל רבנו המימוני את משפטו במאזני הצדק בלי משא פנים ובעין יפה וטובה.

גם בסדרי בית הכנסת תקן רמבם תקנות, כי בקרוא שליח צבור את התפלה בקול רם, אז יתפללו עמו הצבור מלה במלה בלחש, תחת אשר בכל הארצות ובכל הדורות יתפלל הצבור בלחש בראשונה ואחרי כן יתפלל שליח הצבור את התפלה ההיא בקול רם. כי ראה רמבם "שיש בזה מכשול עון גדול, לפי ששיחת האנשים בעוד ששליח הצבור מתפלל – יש בו מן הזלזול בכבוד שמים".[149] ובהיות תרבות מוסר התורה יקרה בעיניו מאד השבית את מנהג הנכרים אשר נהגו גם בני ישראל במצרים, כי ילבש החתן בגדי נשים ביום חתונתו והכלה תחבוש כובע לראשה וחרב תקח בידה בצאתה במחול לעיני האנשים והנשים.[150] אף את מנהג העשירים להלביש את הנערים הקטנים בבגדי נערות השבית,[151] כי כל אלה נחשבו בעיניו כדרכי הוללות ותפלות.

ושם רמבם יצא בכל הארצות מסביב ושאלות באו אליו מקרוב ומרחוק, ובהיות רוח הסדר הרוח המחיה את כל מעשיו, החל לסדר את המון ההלכות למיניהן ולמערכותיהן למען תמהר עינו למצוא בלי עמל רב את התשובה הראויה בבא אליו שאלה בדבר הלכה.[152] ומעשה הסדור הזה נהיה מעט מעט מאליו ליסוד למפעל אשר כמעט אין דומה לו בספרות תורת חכמי הגולה אשר קמו לישראל למיום חתום התלמוד עד היום הזה. כי מעט מעט נהפך בלב הרמבם צרך היחיד לשעה, אשר הרגיש בראשית מעשה זה, לצרך הגוי כולו לדורות עולם. כי מלאכתו זאת העירה את רוחו לתור ולבקר את כל אוצר ספרות ההוראה אם נמצא בה ספר מורה הלכה פסוקה דרושה לכל שואל כקטן כגדול,[153]וכאשר לא מצא את אשר בקשה נפשו בכל הספרים אשר נכתבו אחרי התלמוד, שם את מעשה רבנו הקדוש ומעמד דורו למופתים ולמעשהו, אשר החל לעשות, ולמעמד דורו, וישאל את נפשו לאמר: "למה עשה רבנו הקדוש כך?" לאמר: למה סדר את המשנה? – "לפי שראה שהתלמידים מתמעטין והולכין והצרות מתחדשות ובאות, ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת,וישראל מתגלגלין והולכין לִקְצוֹת, חבר חבור אחד שיהיה ביד כוּלם, כדי שילמדוהו מהרה ולא ישכח".[154] ואל דור ר' יהודה הנשיא הקביל רמבם את דורו מחזה אל מחזה, ויאמר" ובזמן הזה תקפו צרות יתרות[155] ודחקה השעה את הכל, ואבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו נסתתרה. נערתי חצני אני - - וראיתי לחבר דברי - - עד שתהא תורה שבעל פה סדורה בפי הכל".[156] וגם בכל יצירתו ובכל תעודתו שם רמבם את מפעל רבנו הקדוש למופת למפעלו. "רבנו הקדוש קבץ כל השמועות וכל הדינים וכל הבאורים והפרושים ששמעו ממשה רבנו ושלמדו בית דין שבכל דור ודור בכל התורה כלה וחבר מהכל סדר המשנה".[157] ובדרך הזאת החזיק רמבם בימיו, כי ככל אשר עשה רבי את משנתו למאסף לדברי המורים ההולכים לפניו מימי משה רבנו והלאה, ככה עשה רמבם את ספרו למאסף לדברי האמוראים הגאונים ויתר החכמים המורים ההולכים לפני מימי רבי והלאה, כאשר העיד על מעשהו לאמר: "בינותי בכל אלו הספרים וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החבורים - - והפירושים הנמצאים מימות רבנו הקדוש ועד עכשיו - - ועד חבור הגמרא וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חבוריהם שחברו אחרי הגמרא".[158] ועד כה היתה לו משנת רבנו הקדוש למופת לרמבם עד כי קרא לספרו שֵם כשמה: "משנה תורה"[159] וכלכל את דבריו בלשון המשנה,[160]אף כִּוֵן את סדר פרקיו והלכותיו למערכותיהן כסדר המשנה לכל משפטו ולכל חוּקתו.[161] אולם הצד השוה, הגדול מכל הצדדים השוים האלה, שבמשנת רבנו הקדוש ומשנה תורת רבנו המימוני, הוא כי ככל אשר משנתו הקדמוניה לא הניחה דבר קטן או גדול אשר לא אספתהו אל תוכה, ככה לא הניח רבנו משה כל קטנה וכגדולה אשר לא שם לה מקום במשנה תורתו.[162] ויתרון הזה אשר לספר משנה התורה לרמבם על כל הפוסקים אשר היו לפניו[163] ועל מרבית הפוסקים אשר קמו אחריו,[164] הוא יתרון גדול מאד המרחיב לב איש ישראל בחזותו את חזות עמו, מתוך הספר הנערץ הזה, במלא גדלו ובעצם תפארתו העתיקה במראה גוי מקדם יושב על אדמת אבותיו, חוסה בצל ממלכתו, ועובד את ה' במקדשו הבנוי כמו רמים בראש הר המוריה. ואת תורת ה' יראה הרואה בספר משנה התורה, בכל רוֹחב מלואה, בכל גבהי מרומיה ובכל כלליה ופרטיה אין מחסור דבר, כאלו חזרה ונתנה מסיני בכל הודה והדרה. תחת אשר יתר ספרי הפוסקים אשר כל ענינם הם רק ההלכות הנוהגות בגלותנו בלבד, אף כי יקרים ונכבדים גם הם בעינינו מאד מאד, ידכאו את רוח כל איש המעמיק לראות, בהתבוננו כי בכל היות תוכם חי ומלא נכרו על פניהם ידי צר ואויב, בהיות הם הגובלים את גבולותיהם מחוץ. כי הגלות אשר הגלו הם אותנו היא הוציאה מתוכם את כל חוקי זרעים סנהדרין וטהרות אשר כמעט להם לבדם יאמר חוקי העם והארץ, ולא נותרו לנו בלתי אם חוקי היחיד והבית אשר אותם הניחו לנו אויבינו במדה מקופחת ומצומצמת מאד.

שתים הן הכונות אשר כִוֵן רבנו בספר משנה התורה שהועיל בו גם לבינונים גם לחכמים. לבינונים שאין כשרונם מספיק ואין שעתם מספקת להוציא את גופי התורה, את ההלכות, ממקורן, והיה הספר הזה אוצר כולל לכל תורת רבותינו כלה מקצה עד קצה, עד "שאדם קורא בּתורה שבכתב תחלה ואח"כ קורא בזה" הוא "יודע ממנו תורה שבע"פ כוּלה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".[165] ולחכמים ותלמידיהם, אשר הורה להם ליחד את כל לבם לגמרה,[166] כִוֵן בספרו לסדר את גופי הענינים ולקרב מין אל מינו למען ימצא את הכל במקום אחד באין משא ומתן חוצץ ביניהם, למען הצל אותם מן היגיעה ומן השגיאה[167] ולסמוך גם את תוצאות תלמוד ירושלמי וספרא וספרי ותוספתא אל תוצאות הגמרה למען יהיו גם אלה נגד עיניהם[168] ביחדם את לבם אל התלמוד.[169]

ויהי המעט מרמבם כי היה לראש לכל מורי הוראה בדבר הלכה, אשר קמו מיום חתום התלמוד עד היום הזה, ויפה בגופי הלכותיו נשמת אלהים חיים, נשמת רוח חכמה ומוסר. כי דברי חכמי המשנה והתלמוד ופסקי רבי רבותיו האלפסי ובן מיגאש היו לאחדים עם חזון הנביאים ודברי האגדה וחקרי לב החכמים אשר קמו לישראל בכל דורותיו ויתלכדו בספר משנה התורה אשר לרמבם, ויהיו לתורה שלמה אשר לא יחסר כל בה.[170]

מלבד אשר נעלה הספר הזה בסדורו הנפלא מאד, יחיד הוא במינו בסגנונו הנוֹח והמתוקן מאין כמוהו. בטוב טעמו הכיר רמבם את כח האיתן אשר ללשון המשנה להמריץ בה כל דבר מחשבה דקה מן הדקה בצורה נאה ובולטת מאד, על כן בחר בה לשומה למליץ בינו ובין כל קהל ישראל. אף כי גם בשפת המקרא היה סופר מהיא כאחד בחירי מליצי בני ארץ מולדתו הספרדים.[171] והמליצה העבריה הזאת עמדה לספר משנה התורה לתת לו מהלכים בכל תפוצות ישראל למקצהן עד קצהן, תחת אשר בפריו הכתובים בשפת ערב לא היו נקראים בלתי אם בספרד ובארצות הקדם אשר שם היתה הלשון הערבית מהלכת.

לתוספת לספר משנה התורה חבר בלשון ערב את ספר המצוֹת ללמד את התלמידים לדעת להכיר מתוך המון המצות את אלה אשר מקורן היו מדברי תורה ואת אלה אשר מדברי סופרים מוצאן. בספר ההוא אשר מנה את מצות התורה למספרן ואשר ערך אותן בשתי מערכות, מצות עשה ומצות לא תעשה, העביר תחת שבט הבקוֹרת את שטת מנין המצות אשר מנה ר' שמעון קַיִרא בעל ההלכות גדולות והחכמים ההולכים בשיטתו.

את מלאכת הספר הגדול והנכבד הזה אשר טרח בה רבנו הנערץ "יומם ולילה עשר שנים רצופות"[172] כלה "בשנת ארבעת אלפים תשעה מאות שלשים ושבע" לימות עולם[173] - 1177-4937 – היא שנת הארבעים וארבע לימי חייו. ולא ארכו הימים ו"כל הקהלות מסוף המערב וארץ מצרים וארם נהרים וארם צובה ופרס ותימן כלם קבלו להתנהג עפ"י הבור רמבם[174] וגם באפסי ארצות אירפה דרשו את הספר ככל אשר דרשוהו בארצות הקדם.[175] וגם מצרפת, ארץ מרכז התורה בימים ההם, התבקשו בפי בחירי חכמיה החלקים הראשונים לספר הזה בטרם מצאה יד רמבם להשלים את החלקים האחרונים. סוף דבר, לא היה כמעט מקום בארצות אשר ישבו שם בנ"י אשר לא הגיע שמה.[176] ועם הספר יצא שם סופרו לתהלה ולתפארת עד קצוי ארץ.[177] אך כרבות האהבה והכבוד, אשר אהבו ויכבדו אותו כל איש חכם וצדיק בכל תפוצות ישראל מקרוב ומרחוק, ככה נמצאו בעירו אנשים "מעוטי תרה וגסי רוח", אשר לא יצא להם שם גם בעירם, אשר בגאות אולתם הנלעגת בזו בלבם מהביט אל ספר משנה התורה פן יאמר הרואה כי ראו פרי בספר הזה.[178]

ובעי אלכסנדריא התגודדו אנשים רחבי פה וקצרי דעת מן הבוערים בעם,[179] ויקראו מלא אחרי רמבם ובית דינו[180] על אשר התיר בספרו לאיש לא טהור ממקרה לילה להתפלל בלי טבילה. ויאמרו להלשין על רמבם באזני המלכות כי בועט הוא בדת.[181] ושם היה רב נכבד, ר' דניאל שמו, וירע דבר עלבון רמבם בעיניו מאד, ויחר אף המתגודדים ויתקוממו גם עליו. והדין אשר לקהלה הגדולה, קהלת אלכסנדריא, היה ר' פנחס בן משולם יליד פרובינצא. ויהי בבואו שמה ויגדל רמבם את חסדיו עמו ויושיבהו על כנו.[182] ורוח רעה היתה שלוחה זה כמה בין ר' פנחס ובין ר' דניאל.[183] ויהי בהתגודד הבוערים על רמבם לחלל את כבודו, ועל ר' דניאל להשבית את מנוחתו, וישכח ר' פנחס את חסדי רמבם אשר הפליא עמו, וישמח על רגשת הקמים על ר' דניאל[184] וישת כמעט את ידו עם המתלוננים ויהי המעט כי לא גער בהדיוטות האלה וידרוש גם דרוש בטעמם בקהל עם בבית הכנסת וימלא אחרי דבריהם, ותקטן עוד זאת וימלאהו לבו לערוך מכתב אל רמבם אשר בו הגדיל את דבר תקומת מעט האנשים הנבערים ויכתוב כי "קמו כל העם מקצה אל קצה זקניהם וקטניהם" על אשר הקל בספרו בדבר הטבילה, וימצא תנואות גם בספר משנה התורה כי בסתמו את הוראותיו משכיח הוא את שמות התנאים והאמוראים מפי ישראל, ובהעלימו את מוצא הלכותיו מתעה הוא את התלמידים.[185] מכתב זה בא אל רמבם בהיותו חולה, וירע לו מאד על דברי השקר אשר כתב כי יד נכבדי העם היתה בקושרים. אך על המומים אשר אמר ר' פנחס למצוא בספרו מחל לו רמבם מראש. ויעברו ימים רבים ומענה לא בא מן הרמבם, כי לא נרפא עוד מחליו. ותצר לר' פנחס כי ירא כי עזב רמבם את חסדו מעמו, ויכתוב שנית מכתב אליו בשפה רכה מדברת תחנונים "כי לא ישליכהו מעל פניו". ויענהו רמבם רכות ונעימות כי חסדו שמור לו כבראשונה וידבר על לבו: "אל יעלה על לבך לעולם, לא אתה ולא תלמיד קל וחמר לחכם, כי יגיע אליך ממני רעה או שום צער אפילו להקניט בדברים".[186] אך בכל זאת הוכיח את דרכו על פניו בתוכחת רכה. ויאר את עיניו על דבר הטבילה אשר הקל בה יען כי לא קבלו כל ישראל גזרת עזרא זאת על כן לא החזיקו בה כל ישראל יושבי ארצות רומי צרפת בהורותם כדברי האומר: "אין דברי תורה מקבלין טומאה". ויושבי ארצות הקדם לא מיד חכמי התורה קבלוה כי אם מיד הערבים אשר בתוכם הם יושבים. ויתר חכמי הדורות אינם רואים במנהג זה בלתי אם "נקיות הישמעאלים".[187] ואחרי כן באר לו את השיטה ואת הצביון אשר על פיהם כלכל את מעשה ספרו.[188]

ועשרים השנים הראשונות לשבת רמבם במצרים היו לו שנות עמל, רוֹגז וצרות. הן אמנם כי מצא את מחיתו במלאכת הרפואה בשפע, וכבוד היה לו מכל בני עמו מאפסי ארצות תבל כאשר לא היה עוד לכל חכם בישראל. אך מלבד אשר בתחלת ימי שבתו בארץ ההיא לוּקח מעל ראשו אביו החסיד, ואחיו אשר התאבל עליו ימים רבים, וכל קנינו אבד בים, לא הונח לו גם בשנים הבאות אחרי כן כי חלה ויפול למשכב פעמים רבות ושני ילדים מתו לו ביום אחד.[189] אולם אחרי כן ילדה לו אשתו, אשר נשא במצרים, בן אשר קרא את שמו אברהם (1185-4945) אשר היה לו לתנחומים ולשעשועים כל ימי חייו[190] והאשה הזאת, אשר ילדה לו את אברהם, היא מבנות האיש הנכבד אבולמעלי סופר מזכיר למלכה אשת השולטן צלח-אל-דין, היא אם אֶלפָצָל שופט הראש ויורש העצר. ואבולמעלי נשא לו את אחות רמבם לאשה.[191] בימים ההם נקרא רמבּם להיות לרופא בית המלך,[192] אולם יען כי המלך הגדול ההוא צלח-אל-דין היה סובב כל ימיו בארצות לרגלי מלחמותיו היו מרבות מעשה רמבם בבית אלפצל בנו אשר אמרו עליו יודעיו שהוא "איש שכוּלו ראש ולב".

הוא נשא את ראש רמבם בתוך חכמי הרופאים אנשי השם, ויקוב לו את שכרו כיד המלך ויחוּנהו ויכבדהו מאד מאד. וקרוב הדבר בעינינו כי את תהלתו בבית השלטן הודיע אבולמעלי חותנו למלכה אם אלפצל, מלבד אשר עשה לו רמבם שם בספריו הכתובים ערבית על דבר תורת הרפואה ועל שיטות חכמי הרופאים. ויש מהם אשר חשבו להם לכבוד גדול להמנות בין תלמידיו שומעי חכמתו במדע הזה או אשר שרו את תהלתו בחרוזים.[193] וגם ריכרד האריה מלך בריטניא קרא לו לעירו ולהיכלו להיות לרופא נפשו וישב רמבם את פניו.[194]

ואבול ערב בן מושע הערבי אשר הציל את נפש הרמבם ממות בהיותו עוד בפַאס עיר הדמים,[195] אשר לא ידע אז כי בן מימוני איש יהודי הוא, בא ממקומו אל קהירו וירא כי עומד רמבם בראש עדת ישראל ויהפך לבו אל אהובו מאז ויכהו בלשון לפני אלפצל בן המלך ראש השופטים, ויגד לו כי מושלמני היה על כן משפט מות לו כי המיר את הדת המושל מנית. ויען בן המלך אם לא פרסם את יהדותו בעיר פאס אין זאת כי אנוס היה, ושרשות ביד כל אנוס לעזוב את הדת הבאה עליו באונס ביום אשר תמצא ידו.[196]

ובאהבת אלפצל את רמבם הקים אותו לנגיד על כל בני ישראל היושבים בארצות ממלכתו, ותהי המשרה הזאת גם על שכמו, על שכם בנו ובן בנו. וברור הדבר כי נֵעַר את כפיו מקחת כל שכר בעד פקודתו זאת, כי לעוֹן גדול נחשב בעיניו לקבל פרס לעשות את התורה ואת הרבנות קרדם לחפוֹר בה.[197] לעומת זאת אין כל ספק כי השתמש בכתרו זה להעמיד רוח והצלה לאחיו בני עמו בכל עת ובכל מקום אשר מצאה ידו, וכי תשובת בני ישראל אשר שבו לשבת בירושלים עיר הקדש, אחרי קרוע אותה צלח-אל-דין[198] מיד הנוצרים (1187-4948), שם רמבם את לבו להחיש ולשחר.[199]

והכבוד אשר נחל רמבם גם מבית המלך גם מיג כל גדולי בית ישראל לא הניח לישון לר' שמועל בן עלי ראש ישיבת בגדד, אשר התנשא על כל. ויהי כי נתעו תלמידים אחדים בדמשק ובתימן ללמוד מספר משנה תורה לרמבם, אשר על חיי העולם הוא מרבה לדבר ועל תחית המתים דבריו מועטים, כי אין לבו שלם עם אמונת התחיה ויפנו אנשי תימן אל רמבם בשאלתם, וישב להם כי תחית המתים היא אחד מיסודי התורה, ויוכח להם כי הוא מאמין בה בכל לב ויבאר להם את טיב האמונה הזאת. ויהי בפנות אחד מאנשי תימן בשאלה הזאת אל בן עלי, ויכתוב מאמר אשר בו את מרבית דברי רמבם בענין זה לשגיאות ועל המעט מהם חסה עינו[200] למען התראות כאוהב ומגן לו.[201] גם בדבר הלכה אמר בן עלי לתפוש את רמבם המתיר ללכת בספינה בשבת בנהרות הגדולים, ויוכח לו ראש הישיבה כי יפלא בעיניו איככה יוכל גדול בקי בכל חדרי התלמוד להתיר כזאת, ויפקח רמבם את עיניו לדעת עד כמה נחפז ר' שמואל לבלתי העמק בענין אשר לפניו וישובו חצי בן עלי ריקם.[202] גם בעיר אחלב,[203] אשר יקראו לה בימים ההם ארם צובא, אשר בא שמה ר' יוסף בן עקנין בחיר תלמידו רמבם לשבת בה, קם איש מקנא בגדולת רמבם, ושמו מר זכריה, בהיותו עוֹיֵן את בן עקנין אשר עמם אותו בתורתו ובחכמתו. ויחפש מר זכריה וימצא בפירוש המשנה דברים אחדים אשר שגה בם רמבם בהיותו נמשך אחרי המורים הקדמונים.[204] ובן עקנין בהיותו מקנא קנאה גדולה לרבו הנערץ רב את ריבו בחזקה מיד בן עלי ומיד מר זכריה ויאמר ליסד ישיבה בבגדד וללמד שם תורה בטעם רמבם למען שים מעצור לרוח בן עלי. אולם אף כי שמח רמבם על אהבת תלמידו ידידו יעצהו לשבות מריב, אף הסב את לבו מיסד ישיבה בעיר מושב בן עלי.[205]

ויוסף בן עקנין האוהב והאהוב לרמבם אהבה מאד נולד ליהודה אביו (1160-4920) בארץ הדמים מרוקו בימי המלך העריץ הקנאי אבדול מומין, בעת אשר קרא עליה רמבם במר נפשו: "עת אשר במערב כל שמחה ערבה, וכל מבקש ה' נחבא ואור ישראל שם כבה".[206] ויהי גם הוא ובית אביו אנוסים לעבוד את הק אלהי אבותיהם במסתרים, ויהי לומד את תורת הרפואה ואת החשבון והתכונה לעין כל באין מכלים דבר ובסתר אהלו למד את המקרא ואת התלמוד ואת הלשון העברית ואת חוקותיה. ותדאב גם נפש יוסף, ככל אשר דאבה לפניו נפש רמבם ונפש ר' מימון אביו בימיהם, למראה האנוסים האומללים, ויכתו ויפֶץ גם הוא דברי עצה איככה יש להם להתהלך ולכלכל דבריהם ומעשיהם בדבר תורה ומצוֹת בממלכה הרשעה ההיא.[207] ויהי כי קצה נפשו לשום לו סתר פנים בעמק העכור ההוא ויקם וילך מצרימה, כי מלבד אשר הציקתהו רוחו להמלט מן הלחץ, נכספה נפשו להיות קרוב אל החכם רבנו משה[208] אשר כל פה בישראל היה מלא תהלתו. ויבא יוסף אלכסנדריא וישב בה (1185-4945). משם שלח יוסף מכתב וחרוזים לרמבם וירא רבנו את תשוקתו העזה לכל דבר מדע ותדבק נפשו בו. ויבוא אליו יוסף ויושיבהו רמבם לפניו וילמדהו את תורת התכונה החשבון וחוקי החקר[209] מלבד אשר למד את כל המקצועות האלה בהיותו עוד בבית אביו.[210] מעט מעט החל רמבם להעיר לו אזן ולפקוח עין ב"סודות ספרי הנבואה" ולבאר אותם עפ"י שיטת הפַלַספה הנוהגת בימים ההם.[211] וישב יוסף בקהירו ותקשרנה נפשות הרב והתלמיד אשה ברעותה כהקשר נפש האב על נפש הבן, עד כי זכרו היה לו לשעשועים,[212] ואהבת ר' יוסף את רבו גדלה לבלי חוֹק כל ימי חייו. ויהי בשנה השנית לשבתו בקהירו קם מעל פני רבו הנערץ וילך אל העיר הגדולה אחלב אשר בארץ סוריא וישא שם את בת אבולָלא הסופר לנשיא הארץ ויהי שם לרופא נכבד ונשוא פנים מאד. ולבלתי הפרד לב התלמיד מעל לב הרב העלה רמבם את כל חקרי לבו על דבר דת ישראל על ספר וישלח אותו גליונות אל בן עקנין תלמידו. שם הספר הזה הוא ספר "מורה הנבוכים".[213]

בספר הזה אמר רמבם להורתנו "חכמת התורה על האמת" הלא היא "מעה מרכבה ומעשה בראשית", ואת "סתרי התורה" ההם העולים מתוך "סודות ספרי הנבואה".[214] וככל אשר נשמרו רבותינו הקדמונים לבלתי השמיע דברים כאלה באזני כל תלמיד "אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו",[215] ככה לא כתב רמבם את ספרו כי אם לחכם מבין לשמור אותו מן השגיאות האורבות לו[216] מבלי שית לב אל האלפים אשר רוחם קצרה מהכיל את העמוקות האלה.[217] שלשה חלקים לספר הזה. חלקו הראשון יעביר לפני הקורא את מלאכת "סבור האוֹזן",[218] הלא הוא פתרון המלות והמליצות אשר גוף משמען במקרא נראה להביע שמות אברי גְוִיַת האדם או תפקידי חיי בשר איש, ותוכן הוא רמז לדרכי ה' ומדותיו, למעשיו ולמפעלותיו.[219] אף ידבר על שמות הקוֹדש[220] ועל דרכי התודע ה' אל מקבלי תורתו,[221] ועל אחדות הבריאה.[222] בחלק השני ידבר הרמבם על הגלגלים ועל המלאכים בטעם פלספי היונים והערבים[223] ועל דבר אמונת חדוש העולם, כי היא יסוד התורה כֻלה[224] ועל דבר הנבואה וכל התלוי בה.[225] ובחלק השלישי דבר רמבם על מעשה המרכבה[226] ועל החמר כי הוא מקור כל רעה וכל חוֹסר וקוֹצר ועל התענוג כי מקור כל עוֹן הוא[227] אף כי עצם הבריאה טובה הוא,[228]וידבר גם על דרכי השגחת ה' על האדם[229] ועל טבע ידיעת ה',[230] על ענין הנסיון והעקדה, על טעמי המצות והקדמותיהן,[231] על כתי מבקשי האמת למדרגותיהם,[232] על המדות למדרגותיהן[233] ועל החכמה למדרגותיה.[234]

מגמת פני הספר הזה טהורה היא להוכיח לאנשי דורו, אשר רבים מהם כבר החלו לפקפק בתורה ובמצות[235] כי תורת ה' אמת עומדת לעד היא. ויען כי נטה לב רמבם מאד מאד אחרי פלספת חכמי יון וערב ויחלט " שחכמי הפילוסופים לא פסקו את דבריהם להעמיד דבר אלא בראיה ברורה, וזאת היא [אמת] שאין עליה תשובה".[236] ויען כי החליט עוד כי מיטב חכמת יון כֻלה "דעת אריסטו היא [שהיא] תכלית דעת האדם"[237] על כן בחר בה לשום אותה לעד נאמן להעיד על אמתת התורה, בדעת כי לעדות הפלספה יאמינו גם המפקפקים. ועד עולם יפלא על רבנו המעמיק הזה כי ראה אר את הדמיון הרפה והחִוָר מאד, אשר תדמה חכמת יון אל תורת ישראל למראית עין כהה, ואת החוים הדקים היורדים ונוקבים עד התהום המבדילים והמפרידים בין שניהם ועושים אותם כמעט לשני הפכים גמורים לא שזפה עינו החדה והטהורה. עד כי לדעתו אין להבדיל מאומה בין דעות תורתנו ודעות חכמי יון וערב,[238] ועד כי סופרי הקדש נביאיהם ומליציהם לא נדמו כי אם כפַלספים מתוכחים על שיטות הפלספה היוניות והערביות, ועד כי "יהיה הדעת המיוחס לאיוב הולך על דעת אריסטו ודעת אליפז הולך על דעת תורתנו ודעת בלדד הולך על דעת המעתזילה ודעת בלדד הולך על דעת האשעריא".[239]

והפלספה היונית קלטה הרבה מטעם בת יפת יולדתה במתכוֹנֶת הקנין והעבודה בגבול נכסי הבשר והרוח. וככל אשר היתה זרוע עם יון נטויה כל היום אל העמים ואל קנינם לכבוש אותם ולרשתם, ובכל מלאכת עבודה, אשר אין בה צרך למשמרת הקנין מאסו ויעמסו אותה על שכם עבדיהם, ככה היו עיני חכמי יון לאסוף ולכנס את הדעות אל תוך רוחם באשר גם קנין הדעות קנין הוא. אך המדות אשר מבחר פרין הן החובה והמצוה המעשה והעבודה, לא נחשבו בעיניהם, בלעדי המעט שיש בהן צוֹרך לתקון הדעות, כמעט למאומה. מן הטעם היוני הזה השם את הדעות לעקר הגדול בגדולים ואת המדות לטפל קל, נאצלה גם על שיטת מורה הנבוכים המחלטת כי "שלמות מעלת המדות - - איננו רק הצעה לזולתו ואינו תכלית כונה בעצמו - - השלמות האנושי האמתי הוא כשיגיעו לאדם המעלות השכליות".[240] והצדיק התמים והטהור אשר לא ידע לפלפל בחכמה בטעם הפלספה הנכריה המעט ממנו כי כל צדקותיו לא תזכרנה כי אם נתן עם "עַם הארץ" חלקו.[241] וצדקת איש כזה לא תֵחָשֵב לכבוד בלתי בעיני המון הבוערים החושבים באִוַלְתָם גם את קנין הכסף גם את כוֹח הגוף ליתרון ולכבוד.[242] ולא עוד כי אם הפלספה היא עצם הטהרה, והתמימות היא עצם הטומאה;[243] המתפלסף הוא הרצוי בעיני ה' והקרוב אליו, והתמים הוא זעום ה' הנגרש מנגד עיניו;[244] המתפלסף הוא החסיד החשוב אשר ה' הוא שומרו, צלו על יד ימינו, והתמים הוא הרשע אשר אלהים עזבו;[245] המתפלסף הוא יחש על הטהורים הנגשים אל ה', והתמים טמא הוא, אל המקדש אל יבוא,[246] סוף דבר לפי שיטה זאת לא מצא שופט כל הארץ קנה מדה אחר לשלם לאיש כמעשהו בלתי אם את הפלספה.[247]

לא כאלה הם דברי תורת ה' התמימה אשר הורו מעולם נביאינו ורבותינו ברוח קדשם. את ההפך הגמור מן הקצה אל הקצה מדברי הפלספה האומרת כי אין חפץ במדות הטובות בלתי אם עד כדי תועלתן למשמרת הדעות, הורה ירמיהו כי כל עצם יקר הדעת הוא רק משמרת המדות הטובות, כי רק הדעה הזאת היא תהלת האדם וחפץ ה' ולא כל דעה אחרת "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'.[248] ואת הדבר הזה כי המעשה הטוב והישר הוא לבדו פרי הדעת את ה' אל אמת, הורה ה' אלהי ישראל למשה עבדו, עת אשר העתיר אליו להורותו דעת אלהים לאמור: "הודיעני נא את דרכיך ואדעך".[249] אז העביר ה' את כל טובו על פניו בשלש עשרה מדות הרחמים אשר כל העולם כֻלו אינו כדי להן. והמדות האלה מדות הן ולא דעות, מדות המעשה הן ולא דעות המחשבה. והמדות האלה הן הדרכים אשר רק בלכת בהן האדם יזכה והמעשים אשר בעשות האדם אותם ידמה לעושהו ואשר עליהם אמר החסיד: "זה אלי ואנוהו, הוה דומה לו: מה הוא חנון ורחום אף אתה חנון ורחום".[250] ובטעם זה לבַכֵּר הרבה הרבה מאד את המדות הטובות הפוריות, את המעשים הטובים על פני הדעות העַקרות, הדריכו רבותינו אותנו מעולם בהטיפן לנו: "לא המדרש עקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא,[251] וככה הדריכו את תלמידיהם ולהעדיף את המעשה הטוב גם על הלמוד הטוב: "יותר מלמודך עשה",[252] ויחשבו רק את המעשה לשוֹרש אשר בלעדיו לא יכון העץ הרענן ואת הדעה לא חשבו בלתי אם לענף אשר גם בהנתשו לא ישורש עוד הגזע ממטעו. וישאו משלם ויאמרו: "כל שחכמתו מֻרבה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרֻבים ושרשיו מעטים והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. אבל כל שמעשיו מרֻבים מחכמתו למה הוא דומה לאילן שענפיו מעטים ושרשיו מרובין שאפילו כל כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו".[253]

לעומת זה נגרע בעיני סופרי כתבי הקוֹדש ערך החקר בטבע עצמת ה' אשר עד עולם לא יחקר יען כי קצרה דעת אנוש רִמָה מהכיל דעות נשגבות כאלה ויזהירו מהגְבֵהַ מאֵלה ומהעמיק שאלה ללא פרי: "הֲחַקר אֱלוֹהַ תמצא אם עד תכלית שדי תמצא? גבהי שמים מה תפעל עמוקה משאול מה תדע.[254] ורבותינו חכמי ישראל מלאו אחרי הדבר הזה בדבר המושל הקדמוני בן סירא אשר שמו לפתגם בפיהם: "במֻפלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור במה שהָרְשֵתָ התבונן ואין לך עסק בנסתרות".[255] ובכן היו דבר כתבי קדשנו ודברי רבותינו פה אחד כי יתרון למדות טובות ולמעשים טובים על חקירות ופלפולים אשר לא ישיבו את הנפש ולא יטהרט את הלב טהרת אמת. וכעין מחאה על השיטה אשר שמה את הפלספה לקנה מדה לָמוֹד בו את החובות ואת הזכויות אשר יחוב האיש או אשר יזכה,[256] שמו רבותינו את המעשה לפֶלֶס לפַלֵס על פיהו את דרכי האדם בהחליטם "הכל לפי רוב המעשה".[257]

השיטה היונית הזאת המַשְפֶלֶת את הצדק ואת הקדושה אשר רק הן הן מבחר פרי המדות הטובות והמעשים הטובים, לפני מין פלספה זרה מתיפה ומתחכמת, השפילה את הגבוה בעיני תורת ישראל ותגבה את השפל בעיניה. כי החליטה ליסוד מוסד כי "היות הגלגל בעל נפש, מבואר"[258] ולא שהוא בעל נפש שהיא כנפש האדם או השור או החמור"[259] כי אם נפש נעלה ממנה הרבה מאד.[260] ואנחנו לא נוכל לדעת כיום איככה יוכל פלסף לאמר "מבואר" לדבר אשר רק דמיון שובב יבדהו, והשכל לא יוכל להכריעו. הן רק שלש רשויות הן, אשר הסופר או המורה הדובר בשמן לא יאשם אף אם לא נמצאו דבריו מכֻונים, הלא הם מסורת אבות אשר יספר הסופר התמים באזני בני עמו מבלי עלות על לבו להרהר אחריה, או דבר תורה כל דת אשר יטיף הכהן באזני עדתו בהאמינו בו בתם לבבו, או המדע המדויק והמדוקדק, המבוקר כהלכתו והמוכרע מתוכו אשר יורה אותו החכם המובהק לקהל תלמידיו אוהבי חכמה לאמתה ושונאי כל דמיון ושגיון. ועתה נה אריסטו וחבריו ותלמידיו לא בשם מסורת ולא בשם דת דברו אלינו כי נשא להם אם לא העמיקו בענינם ונחפה עליהם לאמר תמימים הם האנשים ואת אשר קבלו הם באמונה שלמה אותה הם מוסקים לנו בתם לב ובנקיון כפים. הלא חכמי יון וערב בשם הפלספה הם באים, בשם החכמה המתאמרת כי כל הדבר היוצא מפיה וַדַי גמור ברור ומבורר, דבר הלמד מאליו אשר כל ספק וכל ערעור לא ינידהו ממקומו. ובכן אנחנו שואלים: האמנם הדבר כן? האמנם בכח החשבון העלו את אמונת חיי הכוכבים והמזלות, אשר קרוב הדבר מאד כי שארית נשכחה היא לעבודת הצאבה המתועבה[261] - כאשר נגלו לתוכני השמים תקופותיהם ומעגליהם בכוֹח החשבון המדוקדק עד להפליא? או האמנם הכרע הכריעה תורת חקר האמת לאמתה, אשר מעגליה ברזל ומפניה אין לנטות ימין ושמאל, כי הגלגלים בעלי נפש ורצון ותשוקה הם? האמנם עלו בני יון למרום ויתורו שם במו עיניהם וימששו במו אצבעותיהם את טבע צבא השמים[262] ויטו אזן לזִמרתם? אולם לוא העריצה חכמת יון רק הַערץ את צבא השמים בתתה לו נפש וחיים כי עתה לא דברנו דבר. אך מה נאמר אם החכמה החלקלקת הזאת היונית בבואה "לחיות נפשות אשר לא תחיינה" באה היא "להמית נפש אשר לא תמותנה" הנה בטעם הפלספה יחליט גם ספר מורה הנבוכים כי לא נבראו הגלגלים בעבור האדם. ולוא לא בא הספר הזה כי אם לשנות לנו פרק בתורת הטבע כי עתה היה לחכמי הטבע לטפל בבקוֹרת זאת, אך באמת הלא להורות לישראל את תורת אלהיו ואת דברי נביאיו וחכמיו הוא בא, והם הלא אחרת דברו. ולוא נשא פנים לבקוֹרת האמת גם לזאת מה יש להשיב על הדבר הזה האומר: "וההפרש ביניהם – [: בין רוח האדם ובין גרמי השמים] – מעלת העצם והוא רחוק מאד שיהיה המעולה כלי למציאות הפחות והשפל".[263] עוד נאמר בטעם החכמה היונית כי "יש חושבים - - שתכלית המציאות כלו, מציאות מין האדם לבדו לעבוד את ה' ושכל מה שנעשה אמנם נעשה בגללו עד שהגלגלים אינם סובבים רק לתועלותיו".[264] אמנם יש אנשים החושבים כן! ומי הם החושבים כן? שני חכמים גדולים אנשי שם אשר ספריהם אינם נופלים גם בדעת רחבה בפלספה היונית מספר המורה, הלא הם רב סעדיה גאון ורבנו בחיי הספרדי – רב סעדיה מחליט "כי הכל לא נברא כי אם בעבור האדם"[265] יען כי "אף על פי שגופו קטן נפשו רחבה מן השמים והארץ, כי מדעו כולל כל אשר בם ומה שיש למעלה מהם אשר בו היא עמידתם".[266] ואחרי הגאון הנאדר מִלֵא החכם החסיד רבנו בחיי הספרדי על דבר הכוכבים והמזלות לאמר: "והכונה בכל דבר ממנו כונת תועלת ותקנה למדברים [לאמר: לבני האדם]".[267] ומדוע? יען כי "האדם הוא העולם הקטן והוא הסבה הקרובה להוית העולם הגדול",[268] כאשר הורו רבותינו התנאים לבני עמם שאדם אחד שקול כנגד כל מעשה בראשית".[269] ותורתם זאת קבלו מיד התורה והנביאים אשר הורו לנו להוקיר את האדם מכל יצורי מעלה ומטה בהיות הוא לבדו היציר האחד אשר יצר אותו אלהים בצלמו. על כן המעט ממנו כי לא נעליו עליו השמים וצבא השמים,[270] כי אם גדולי האדם נבחרו הרבה מאד מכל גבהי מרומים אלה ועל כל אשר בם ככתוב בתורה: "הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה; רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם",[271] ותקטן עוד זאת ותשם התורה את כל צבא המקום כנכסים נטושים לכל החפץ להחזיק בם, ואת בחירי האדם לחבל נחלת אלהים ולמבחר סגולתו.[272] וגם בדבר זה היתה דעת תורת ישראל הפוכה מדעת חכמת יון, כי תחת אשר לכל חכמי הנכר נחשב צבא השמים לצורי עולמים חשבו אותם נביאי ישראל וחכמיהם לבני חלוף ככל היצורים אשר בארץ מתחת,[273] וחיי רוח אנשי סגולת האדם הם המה לא יִתַמו לעד.[274]  ובכן העידו התורה והנביאים וחכמי ישראל פה אחד כי שקר בפי חכמת יון המחלטת כי היציר האחד אשר באמת הוא הוא הנברא בצלם האלהים הוא "הפחות והשפל".

גם בפרט הזה נבדל ספר המורה מספרי החכמים הקדומים לו: תחת אשר רבנו סעדיה, רבנו בחיי הספרדי ור' יהודה הלוי שמו בספריהם את האדם בכללו ואת ישראל בפרטו כמעט לראש עניניהם, היו דברי מורה הנבוכים מעטים על האדם ועל יתרונותיו ועל ישראל ועל תעודתו להיות בצדקתו ובמעשיו לאור גוים. לעומת זה רבים היו דבריו על כתי המלאכים בטעם הפלספה היונית[275] אשר שם אותם לעושי כל אשר בשמים ובארץ[276] ויתן אותם עליון על כל[277] וישפל לפניהם את האדם.[278] נם דברים אלה רחוקים הם מאד מדברי רבותינו החכמים הנאמנים המחליטים כי גדולים הצדיקים ובני ישראל יותר ממלאכי השרת[279] וכל עצם שם ישראל הלא הוא זכר עולם ליתרון זה אשר העיד המלאך לאבי העם זה לאומר: "ישראל יהיה שמך כי שרית עם אלהים ואנשים ותוכל"[280] וזכרון זה יקר היה בעיני הנביאים כי יעקב אביהם "באונו שרה אל אלהים: וישר אל מלאך ויוכל".[281] ואנחנו הן אמנם כי לא נוכל לדרוש מיד חכמי בני הנכר או מחוקרי מדעי החול כי יכלכלו המה את חקרי לבם על פינו, אולם בבואנו אנו להשכיל את דעות התורה יש לנו רק לשמוע מה בפיה. ואף כי במקום אשר דבריה נשגבו הרבה מאד מדברי צרתה הנכריה.

ומה יפלא הדבר כי ספר המורה הזה תחת בואו ללמד את חכמת התורה נמצא מלמד את חכמת יון בשמלתה הערבית. הנה בני הענינים הנקובים שם: שכל הפוֹעל, גשם החמישי, כוֹח היולי, שכלים נבדלים, דעות נפרדות ועוד דברים כאלה, פנים חדשות הם בגבול ישראל, פרצופים זרים המתנכרים גם במראיהם גם בשמותיהם לרוח עמנו ולטעמו, כי בדברי תורתו ונביאיו, בדברי תלמודו ורבותיו אין זכר ואין רמז להם. ורב סעדיה ור' יהודה הלוי כבר הכירו איש איש בימיו כי חזיונות אלא תוֹהו המה,[282] ומורה הנבוכים בא לקדש את הדעות החיצוניות האלה בקדושת תורת משה וישראל ולהטות את המקראות ואת האגדות הנה והנה ולשום אותם למליצים ולפתרונים לאותות ולמשלים לחזון לב אריסטוטלי ואבונצר אשר אין אחריותם עלינו ואין אחריותנו עליהם. אף כי באחת רחוקה התורה העבריה מן הפלספה היונית כרחוק מזרח ממערב והמשלים והרמזים רפים ורעועים הם גם בטעמם[283] גם בכוֹחם[284] ולא נעלו ולא חזקו אף כמלא חוט השערה ממשלי חכמי אלכסנדריא, הקפויים והקלושים, בימיהם.[285] וכל מערכת המתכוֹנת החכמה היונית אל התורה הישראלית, הערוכה בספר הזה, הפוכה היא מן הקצה אל הקצה מן אמתת המתכוֹנת הנכונה כהויתה. הן מנויה וגמורה היו מאז כי נבדלו טבעי שתי השיטות האלה ודרכי שוחריהן, כי תורת ישראל הלא באה אל כל העם מקצה, מראשי שבטיהם עד חוטבי עציהם ושואבי מימיהם, להורות את כולם ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקים, ועיני נביאיהם היו רק להנחיל, להריק ולהשפיע חכמה ומוסר לבני עמם ולהאיר כל עין ולפקוח כל אזן "להשכיל את דברי התורה", תחת אשר חכמת יון לא נוצרה בלתי עם ליחידם וכל עמל שוחריה לא היתה בלתי אם להסתיר אותה מן העם כמעט בצרת עין,[286] והנה כל הספר "מורה נבוכים" יגיד לנו את ההפך הגמור מזה כי דרך הנביאים להעלים את דעות האמת במשלים תחת אשר פלספי הנכר יטיבו את חכמתם בשפה ברורה. ובכן הלא יהיה לפי זה יתרון גדול לפלספה הנכריה על תורת אלהי ישראל כיתרון אספקלריא המאירה על אספקלריא שאינה מאירה. ואזנינו הלא תשמענה את דבר הנבואה הקוראה בחזקת היד: "לא בסתר דברתי במקום ארץ חשך, לא אמרתי לזרע יעקב תוֹהו בקשוני"[287] "ישר לבי אמרי ודעת שפתי ברור מללו",[288] "כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת".[289]

המוסר היוצא להלכה ולמעשה מן השיטה הזאת המשפלת את ערך האדם, בא להדריך אותו לשנוא תכלית שנאה את גופו אשר יצר ה' בחכמה, לראות את "זה החומר החשוך העכור אשר הוא החומר שלנו"[290] כאלו היה מקור כל מְאֵרָה וטומאה, ולחשוב את כל חושיו ותפקידיהם, אשר חננו יוצר האדם, לתועבה ולנבלה: "שכל צרכי החומר - - חרפה, גנות וחסרון - - וצריך למשכיל למעט בהם מה שאפשר ולהשמר מהם[291] ולהצטער בעשותן אותן".[292] ואת כל חמתו כִלה מוסר הפלספה הזאת אל חוש המוליד אשק נטע ה' בבשר האדם להקים זרע על הארץ ויהפוך את ברכת ה' אשר דברו הראשון היה "פרו ורבו"[293] לחרפה ולקללה יען כי כה אמר אריסטו: חוש המשוש חרפה הוא לבני האדם.[294] אך הדעה היונית הזאת היתה מעולם למורת רוח לכל מוסר תורת ישראל.[295]

אך מדוע עלתה ככה לראש רבותינו שבספרד, המורה הגדול במורי חוק ומשפט לישראל עד היום הזה, כי יתבצר מקום בספריו לדעות וסברות הרחוקות מאד מדעות תורתנו התמימות והטהורות כעצם השמים, אשר הן לבד הן מקור חיינו חכמתנו וצדקתנו? מדוע עלתה ככה לאיש המרומם הזה? – על שאלה זאת אין לנו בלתי אם להזכיר כי רבנו משה הגדול בחכמי ישראל בספרד לא היה האחד ולא היה הראשון בחכמי הארץ ההיא בגורלו זה. גם את נפש החכם הנשגב בן גבירול קלעו רוח נביאי ישראל ורוח חכמי יון מעבר אל עבר, גם את החסיד הטהור בכל מיני טהרה רבנו בחיי הספרדי הוליכה הפלספה הסרה ההיא שולל, גם לרבי אברהם בן דוד הלוי בעל ספר אמונה רמה המגן הנאמן לתורת רבותינו לא נתנה הפלספה ההיא מנוחה, ואת אוח החכם השנון ר' אברהם בן עזרא עכרה עוד יום מכלם.[296] אולם ככל אשר הוכחנו כי לכל החכמים הנהדרים ההם היתה תורתם אלהיהם ורוח מולדתם ומסורת אבותיהם כל עצם עצמתם, והדעות הנכריות לא היו בלתי אם מספחת חיצונה, ככה נקוה כי תהיה לאל ידנו להוציא את הנדה מן הקדש ולהוכיח נגדה נא לכל עם ישראל עד כמה תמימה וכלילה היא שיטת חכמת התורה לרבנו משה בן מימון בהצרפה מסיגי הנכר אשר השביתו אותה מטהרה.

הנה ראש פלספי הגוים בדורותינו המשיל את הפלספה בעמל נפתולי פלפוליה בחלום בא ברוב ענין לדכא את רוח האדם ליגעה ולענותה אשר בהקיצו ממנה תסור המעמסה והמועקה מעל לבו ונפשו תשוב לשאוף רוח כדרכה ועינו תשוב לשאוף אוח כדרכה ועינו תשוב לחזות נכוחות.[297] את החזון הזה תראה עיננו ברבותינו חכמי ספרד, כי אך הקץ הקיצו מתעתועי חלומות כאלה והנה התפתחה רוחם מן המוסרות והעבותים אשר שמו עליה צרותיה בנות הנכר וישובו להורות תורת אמת מלאה חכמה ומוסר חן ושכל טוב אשר כהִנס אור בקר צללי לילה תהדוף מפניה כל מדוחי משאות שוא.

וגם רבנו משה בן מימון מדי צאת אחד מניצוצות הקדושה מפיו והיו פתאם ערמות תבן וקש, אשר קוששו ידיו על אדמת נכר, לשרפה מאכלת אש. אגרת אחת נשמרה לנו אשר בה גלה את לבו הטהור לאחד מאוהביו. שם הראה לפלספת החול את מקומה ואת גבולה אשר אותו לא תוכל לעבור בהחליטו שדעת האדם יש לה "קץ"[298] וגבול כחה ויכלתה איננו בלתי אם גבול הטבע אשר עין בשר תשורהו ויד אדם תמושהו. אך את כל הדבר אשר הוא מעל לחושי אנוש לא תשיג ידה.[299] ולוא לא היה לנו מוצא אחר לדעת אלהים בלתי אם החקירה כי עתה לא העלינו בידנו מאומה. "אולם – ככה כתב לידידו – הוה יודע שיש שם מעלה בדעת, למעלה ממעלת הפילוסופים והיא הנבואה"[300] "ואין הראיה[301] מגעת למקום שהנבואה מגעת".[302] "שהנבואה למעלה מן הראיה ולא הראיה למעלה מן הנבואה".[303] והמעט מן הראיה כי לא תשיג בכחה את הנבואה הנה גם כלי מעשיה הלא הם "המשא והמתן" כאין וכאפס יחשבו בפני הנבואה, כי "הנבואה עולם אחר הוא ולא יתכן בה ראיה ומשא ומתן".[304] והאומר לבוא עד חקר תכלית הנבואה בדרך משא ומתן "למה זה דומה למי שדִמה להכניס כל מימי העולם בקיתון אחד קטן".[305]

והנה התולדה המוכרעת ממשפטו החרוץ הונמרץ, כי עליון על כל היא הנבואה אשר ראשית תבואתה היא תורת אלהי ישראל, בהגלות נגלות רק לה לבדה גדולות ונצורות בדרכי אלהים בעולמו אשר ברא[306] - התולדה מן המשפט הזה, הלא תהפוך משוֹרש את השיטה אשר שמה את תורת פי אריסטוטלס, אשר פלסף היה ולא נביא, למקור חכמת אלהים, אחרי אשר פי רמבם ענה בו כי בכל אשר הוא ממעל לארץ לא ידע הפלסף עד מה.[307] וספר המורה הלא ידבר רק על אשר הוא ממעל לארץ כי ספק חקר דעת אלהים ולא ספר תורת הטבע הוא.

ובכן יש לנו כיום להבדיל בספרות רמבם בין שיטה לשיטה, ככל אשר יש להבדיל בספרות גדולי חכמי ספרד ההם, אשר הזכרנו זה מעט: השיטה האחת היא השיטה הפנימית הקנויה להם והמקובלת והמָחזקת בידם, מיד תורתם העתיקה והטהורה המסורה להם מפי רבי רבותיהם ואבות אבותיהם והמשומרת בתכלית טהרת הקדש, והשנית היא שיטה חיצונה שאולה להם מפי שכניהם בני הנכר אשר מפני השלום לקחו מעט גם מצידם. ואנחנו בבואנו היום לערוך נגד עיני בני עמנו את שיטת רמבם הנכונה ואשר היתה לברכה לישראל לא נסדר בלתי אם את הפנימית אשר נקרא לה שיטת התורה למען הראותה לנו בראש פרקיה ולמען הוכח עד כמה השיטה החיצונה, אשר נקרא לה בפרק זה בשם שיטת העיון, בטלה בפניה מאליה, ושיטת התורה לרמבם נעשית אחת בכמה וכמה פרטים נכבדים עם שיטות רב סעדיה ורבי יהודה הלוי המליצים הנאמנים לתורת ישראל.

שיטת התורה הזאת מכרזת ואומרת שאמונתנו במשה לא היתה מצד המופת[308] אבל האמנו בו לפי ששמענו הדבר כמו ששמע הוא ובזה האמנו באמונה שלמה מקוימת עד עולם שנאמר: "וגם בך יאמינו לעולם".[309] ובכן היתה לשמה כרגע כל שיטת העיון בעלת המופת וכל תולדותיה, ועמה הלא יחדל גם דבר אריסטו אדוני השיטה הזאת, להיות כדברי האורים, ושיטת התורה תשוב להיות ליסוד מוסד לאמונת החדוש. ועל כן מצא רמבם את לבו לאסור את המלחמה על ראש חכמי יון, אשר נחשב בעיניו לראש חכמי תבל, לבטל את דבר הקדמות אשר בעיני אריסטו נחשבה ליתד תקועה אשר יד כל איתן לא תמישנה.[310] אחרי פרטו את כל הדעות הנוהגות בימיו על ענין זה[311] העלה כי אין כלטעם מספיק לאריסטו לקים את דבר הקדמות,[312] ונהפוך הוא כי הדעת הישרה מכרעת יותר לצד מחזיקי דבר חדוש העולם.[313] ואחרי אשר עלתה ידו על יד החכם היוני עד כי התברר ויתאושש בידו דבר החדוש הסביר לקהל קוראי ספרו מדוע זה הרבה לאמץ כוֹחו להעמיד את דבר החדוש יען כי הוא יסוד כל התורה,[314] ואת חקירתו הגדולה רבת הפּרקים הזאת השלים בפרק אחד המדבר על השבת אשר כל עצם מצותה לא באה לבתי אם לתת שארית וזכרון עולם לאמונת החדוש בלב ישראל.[315]

"סעיף משרשו בקדמות העולם" היה לאריסטו דעתו כי ה' משגיח רק על הגלגלים ועל מיני היצורים בכלליהם כי לא יסופו, אך על כל פרט ופרט מן היצורים, אף על כל יחיד ויחיד מבני האדם, אף גם על בחירי חסידיהם לא תחוס עינו ולא ידע את גורלם אף לא יוכל לדעתם וגם כל טובתם וגם כל רעתם אינן לבתי אם מקרה. "הפנה הזאת הסותרת לכל פנה טובה, המבערת הוד כל דעת אמת" היתה בעיני רמבם "סרה גדולה מאד, כשלון אשר אין תקומה ממנו" וילמד לעמו כי "מכלל תורת משה רבנו עליו השלום - - שכל מה שיבא לאדם מן הרעות או ישיגם מן הטובות לאיש אחד או לקהל הכל הוא - - במשפט הישר אשר אין עול בו כלל". ויוכח כי הדעה הזאת פרי שיטת תורת ישראל היא המכרעת באמתה את דעות ארבע שיטות אחרות בדבר הזה אשר שתים מהן יוניות הן ושתים ערביות.[316] ואחרי דבריו אלה מלא במקום אחר לאמר: "אנחנו בעלי התורה האמתית לא נאמר שמאורעות בני האדם הם קרי, אלא במשפט [הם] כמו שאמרה התורה: "כי כל דרכיו משפט" ופרש הנביא ואמר: "אשר עיניך פקוחות על כל דרעי בני אדם לתת לאיד כדרכיו וכפרי מעלליו - - וזה עקר תורתנו והיא תורת משה רבנו עליו השלום - -".[317]

שיטת הקדמות, אשר היא כל יסוד פלספת יון, רואה בכל העולם כֻּלו מעשה אונס: עולם זה הוֶֹה וקַייָם מִנִי עד וַעֲדֵי עַד, יען כי מֻכרע הוא מתוכו להיות ולעמוד. דבר זה נמצא יען כי אנוס ומֻכרע הוא להמצא, ותורת ישראל רואה בכל העולם, בכללו ובפרטיו, מעשה רצון: העולם הוֶה ועומד. יען כי האל המחולל, אשר לו הגדולה והגבורה והנצח, אמר לו ויהי, הוא צוה ויעמוד; דבר זה נמצא יען כי חפץ הוא בהמצאו. ואם ייטב בעיני אדון הכל לכלוא את רצונו יחזור העולם ומלואו לתוֹהו והיה כלא היה. את דבר הרצון הכיר רמבם כי היא אחת ממוסדי תורתנו ואת דבר האונס פגל ויאמר עליו ועל מחזיקיו: "אנחנו, אוחזי תורת משה רבנו עליו השלום, לא נאמין בו ולא נודה להם".[318]

לפי שיטת התורה לא באו גם הנסים, לאמר גם האותות והמופתים אשר נראו בימי הקדם או אשר הפליאו הנביאים לעשות, כי אם להוכיח כי העולם הוא מעשה ידי היוצר " כי העולם חדש, שזה עקר הכל כמו שאמר הכתוב: ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ"[319] ובטעמו זה היו רעים בעיניו המתחכמים שמחליטים כי המבול ומהפכת סדום היו רק תולדות הטבע ולא מעשה נסים.[320] ותיקר בעיני רמבם אמונתו זאת כי כל הבריאה כלה היא היד ה' כחמר ביד היוצר, עד כי לא רק בהטל איש עברי ספק בה קנא קנאה גדולה, כי אם גם על גלינוס היוני אבי הרופאים אשר גדול היה כבודו בעיניו ככבוד אריסטו, ערך מלחמה עזה וקשה. אך תחת אשר בריבו עם אריסטו על דבר החדוש דבר רבנו רכות יען כי את דבריו על הקדמות דבר אריסטו לתֻמו, המטיר גחלים על ראש גלינוס. הרופא הנכרי הזה פגע בימיו בכבוד תורת משה בדברו על ענין אחד ביצירת הגוף ויתלוצץ על אמונת החדוש. ויוכח רמבם את "ערבוב זה האיש" עד כמה דבריו "בלתי מכֻונים ובלתי מדֻקדקים - - בכל מה שידבר זולת הרפואה". וירע בעיניו על אשר העז גלינוס את פניו ולא משל רמבם ברוחו על הרופא הזה שהקיש בין עצמו ובין משה רבנו עליו השלום ויחס לעצמו השלמות, והסכלות למשה רבנו - - "וגלינוס הוא הסכל באמת".[321] מתוך דבריו אלה תראה כל עין עד כמה עזה יקרה בעיניו אמונתו בתורה.

וככל אשר פלספת יון, אשר יסודתה היא שיטת הקדמות הקודרת אשר לפי דעתה אין כמעט יתרון לאדם על רמש האדמה, הבשילה את פריה, את חובת שנאת הגוף ואת תפקידיו המפורשת בספר המורה, ככה בכרה התורה הישראלית, אשר יסודתה היא שיטת החדוש, פרי תבואה אחרת, ההפוכה ממנה הפך גמור. כי בעיות בעיני התורה האדם בחיר כל היצורים, אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתת, יקרה לה מאד מאד גם גְוִיַת האדם, גם כל תפקידיה אשר היא מבקשת. וכמעט אין להאמין כי מן הפה אשר יצאו הדברים האמורים, בספר מורה הנבוכים, המלאים נאצה על הגוף ועל ההנאה, יצאו בספר משנה התורה גם הדברים המלאים נחת וטובת עין האלה: שמא יאמר אדם, הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם, דרך רעה ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כומרי אדום? גם זו דרך רעה ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא - - וצריך כפרה - - ובכלל זה אלו המתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהיו אדם מסגל עצמו בתענית - -".[322]

ויהי המעט ממנו כי חשב, בספרו יד החזקה, את חיי גוף האדם לדבר יקר בעיני ה', וילמד לקהל ישראל כי משמרת החיים האלה היא מצוה אשר כל ראשי המצות, אף אלה אשר הן הן אותות הברית בין ה' ובין ישראל כמצות המילה והשבת, נדחות מפניה. ואת הוראתו כי אין למול ילד חלש עד אשר יחזק כחו מלא בדברים האלה: "שסכנת נפשות דוחה את הכל, ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם".[323] ואת הלכות רבותינו בדברים כאלה שם לכלי חפץ בידו להעיר קנאה גדולה כאש על התועים המתעים את העם באמרם כי קלו חיי האדם בעיני תורתנו הקדושה. ובהורותו כי "אסור להתמהמה בחלול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם",[324] הוסיף על פקט זה כלל גדול לאמר: " הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו המינים האומרים שזה חלול שבת ואסור עליהם הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם".[325] ובכלל הדבר שם רבנו את ספרו הגדול העומד לנס עולם בישראל, את ספרו יד החזקה למורה נאמן ללמד בני יהודה את רוממות התורה כי רבה היא מאד וכי כל אחת ממצותיה מליץ היא לדעה נעלה ונשאה עד מאד וכל המכונים לשמש בה לשם צוֹרך דל ונקלה לא ינקו. והאומרים כגי תכלית מצות מזוזה היא להיות למגן מפני עין רעה או פגע רע גער לאמר: "שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה, שהיא יחוד השם של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו, כאלו היא קמיע של הנאת עצמן"[326] "כי רק בגלל זה חיב אדם להזהר במזוזה שהיא חובת הכל תמיד וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ברוך הוא, ויזכור אהבתו - - וידע שאין דבר עומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים".[327] ובטעם זה דבר על מצות התקיעה ביום הזכרון לאמר: "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב [היא] רמז יש בה, כלומר: עורו ישנים משנתכם ותרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיהם והטיבו דרכיכם ומעלליכם".[328]

ומה רבו עוד דברי החכמה המוסר אשר הרבה רבנו להטיף על כל דבר מצוה אשר עסק בגופי הלכותיה עד כי מלבד אשר היה ספר משנה התורה ספר מורה הוראה, היה גם ספר מוסר מלא חכמה ויראת ה'. כי נתון נתן רבנו משה את לבו לעורר ולרומם את לב עושה המצוה. עד כי שפך רוח חן ויופי על כל המצות בעיני המרבה לקרוא את ספרו זה, ככל אשר שפך עזרא הסופר רוח חן על מצות שבת בתקנותיו, ורב על עבודת בית הכנסת בראש השנה ויום הכפורים בתפלותינו הנשגבות,[329] ורוח נשמת אלהים חיים אשר נפח רבנו בספרו זה תהיה לכפורים על טעמי המצות אשר בספר המורה אשר מרביתם לא ישיבו את הנפש ואשר במקצתם יצאה כעין שגגה לְשַוֹת כמה וכמה מצות כאלו לא נתנו בלתי אם למגן בפני עבודה זרה שכבר בטלה ועברה מן העולם זה אלפי שנה ואינה עתידה להתחדש עוד כל ימי עולם.

ועד כה רחקו שתי השיות ברוח גדול חכמינו, השיטה העברית אשר בספרו משנה בתורה והשיטה היונית בספרו המורה עד כי גם במדת ענותו הגדולה והנשגבה נראו שתי קְצָוֹת רחוקות מאד. האחד הוא ענות נזירי הודו או דֶרְוִישַי[330] ערב אשר מגוייהם נאצלה עליהם לבלתי היות גבול גם לגאותם גם לעַנְוָתָם,[331] על ענוה כזאת דבר טובות במכתבו. אולם דרך הענוה אשר החזיק ללכת בה כל ימיו היתה מלאה חן ושכל טוב כענות חסידי ישראל מימות עולם. את כל האנשים אשר בא עמם בדברים כבד מאד מאד, אף אלה אשר ידע כי עינם היתה צרה בו לא מנע מכבוד.[332] וידבר תמיד רכות ונעימות אף כי גם כבודו לא השפיל.[333] וענוה זו ענות אמת היא כי אמנם ככל אשר היה רבנו הגדול הזה גאון בתורה ככה היה גאון בענוה וכל איש אשר ישאהו לבו ללמוד תורת ענוה, אמרי נוֹעם ולשון מרפא יקרא נא קרוא ושנֹה את אגרותיו המלאות חנינה ונחומים מאין כמהם למר עובדיה הגר[334] ולמר יוסף בן גאביר בבגדד.[335] וגם באגרתו היקרה מפז אגרת תימן יש לכל איש משכיל להתבונן על רוח הענוה המרחפת עליה ומה עָצְמָה רוח החן והנוֹעם, הכבוד והרוממות הנסוכה על ספר משנה התורה אשר מלבד עצם עניניו הנכבדים ילין עוז גם במליצתו הנאדרה והנערצה המושכת אבירים בכחה.[336] יש אשר תֵאָצל על הקורא את מוסר דברי ספר משנה התורה הזה אשר כתב רבנו משה בן מימון, מעין רוח הדרת הקדש אשר תנוח על ספר משנה התורה אשר כתב רבנו משה בן עמרם. ביתר עוז יעוללו הלכות דעות והלכות תשובה אשר בספר המדע[337] לנפש האדם כאלו נאמרו מפי משה מסיני. אם ספר משנה התורה כלו קדש הוא הנה ספר המדע קדש הקדשים הוא, אוצר החיים לרוח תורת ישראל.[338]

הספר הגדול הזה אשר מלבד שאין מקצוע אחד בהלכה ובאגדה בחכמה ובמוסר אשר לא נחל את חלקו בתוכו, דבר מופת הוא גם בלשונו הברורה והנמרצה אשר איננה נופלת בכוֹחה ועוזה ממשנת רבנו הקדוש, גם במלאכת תכניתו אשר שמה את כל המון ההלכות למחברת נאה ומתקבלת נסקרת בסקירה נוחה מאד, גם בסגנונו המכֻון והמתוקן עד להפליא אשר יתרכך בו כל ענין קשה וסתום למליצה רכה מתפרשת בנחת מאלה. והיתרונות האלה עשו את הספר הזה לקנין לכל קהל תופשי התורה מקטנם ועד גדולם.[339] כל איש יודע ספר ימצא בו את ידיעת התורה כדי צרכו אשר תוכל רוחו להכיל וכל רב מופלג בחכמה ימצא מתחת פני המאמרים הנוחים והשקטים עמוקות ונפלאות אשר לא תחקרנה בלתי אם לחכם אשר דעתו חריפה ובקיאותו רחבה מא. וככל אשר עשה לו רבנו שלמה בצרפתי שם גדול בישראל בבאורו הנאמן אשר הסיר כל מכשול מדרך למוד גופי התורה הכתובים והמסורים כְהַוָיָתָם המקובלת ובאה, ככה עשה לו רבנו משה בן מימון הספּרדי שם עולם במערכתו המתוכנת אשר ערך בטוב טעמו ודעתו עד כי היו כל תוצאות גופי הלמודים ההם משולבות אשה אל אחותה ומתלכדות למפעל אחד תמים וכליל אשר לא נראה עוד כמהו בישראל למיום גלותו מעל אדמתו עד היום הזה.

גם מחוץ לגבול ישראל יצא שם גדול לחכמת רמבם כי רבה היא מאד. ואף כי הוא התאמץ להעלים את ספר המורה הכתוב ערבית מעיני חכמי הגויים, ויפצר גם באוהביו לבלתי העתיק אותו כי אם באותיות עבריות למען אשר לא יוכלו המושלים הקנאים קרוא אותו,[340] בכל זאת השיגה אותו גם יד חכמי ערב גם יד הנוצרים בעלי הפלספה האסכולות, [341] ויכבדוהו וישקדו עליו ויתחזקו להוציא ממנו תוצאות גם לשיטותיהם.

וגדולי ישראל אשר בדור ההוא עשו את למוד ספרי רמבם קבע ויהגו ויעמיקו בם ועל כל הדבר הקשה אשר מצאו בם שאלו במכתביהם את פיו. ותהיינה התשובות אשר השיב על שאלותיהם אוצר חכמה ודעת לכל קורא אותן עד היום. לחכמי מרשיליא הוכיח בתשובתו, 1185-4954, כי האסתרולוגיה הבל היא וכי אמונת השגחת ה' על כל יחיד מבני האדם ואמונת "הרשות הנתונה", לאמר: היכלת הנתונה ביד האדם להיות צדיק או רשע עקרי תורה הם.[342] אחרי כן באו אליו מחכמי לוניל ארבע ועשרים שאלות להאיר עיניהם בדברי הלכה אשר נלאו לעמוד עליהם בספר משנה התורה.[343] בראש החכמים השואלים ההם עמד החכם הגדול יקר הרוח רבנו יונתן הכהן מלוניל, אשר ערך בראש השאלות מכתב מלא אהבת עוז וענות אמת אשר שִוה בו את נפשו ואת נפשות חבריו כתלמידים קטנים לרבנו משה. אף חלה רבנו יונתן את פני רמבם על דבר ספר המורה לאמר: "שמע נא בקול עבדיך שואבי מימך להשביענו עוד בפר מורה הנבוכים אשר שמענו שמעו".[344] אולם אף כי שמח רמבם מאד על המכתב היקר הזה ועל אהבת כותבו הגדול ושואליו הנכבדים לא היה בו כח לכון את דעתו להשיב להם דבר עד אחרי ימים רבים אחרי כן, כי חולה היה רמבם ונופל למשכב בבוא לפניו השאלות ולא ירד מעל מטתו שנה תמימה. גם בבית אדוניו המלך התרגשו מהומות, אשר קרוב הוא מאד כי נגעו גם אליו בעיותו אף הוא משרי ביתו.הנה השולטן צלח-אל-דין מת ואחיו ובני המלך נדונים בחזקה על דבר ירושת העצר עד כי קמה מלחמת שערים במצרים. אולם במות אֶלְעָזִיז בן צלח-אל-דין כשנה וארבעה חדשים א"כ נסבה המלוכה אל אֶלְפָצִיל אחיו החכם הנדיב (1200-4960) אשר היה אוהב חונן לרמבם מאז ותהי רְוָחה בארץ. וינשא אלפציל את רמבם ויקימהו לרופא נפש המלך[345] תחת היותו עד העת ההיא רופא בית המלך.[346] ובהיות המושל החכם הזה איש ידוע חלי כתב לו רמבם מגלת חֻקי משמרת הוסת.[347]

ממדינת פרובינצא, אשר לוניל היה ראש קהלותיה, אשר כל חכמיה ותלמידיה היו מעריצים את שם רמבם ויתנוהו עליון על כל, יצא רק אחד מופלג בחכמת התורה לבקר את ספר משנה התורה אשר לרמבם בלי משא פנים,[348] הלא הוא רבנו אברהם בן דוד מפושקירש[349] אשר יקרא בפי העם "ראב"ד". רבנו זה היה כביר ימים מרמבם,[350] ואף הוא כתב ספר פוסק הלכות אך לא פשט כספר משנה התורה.[351] הן אמנם כי לא הכחיד הרב הנאמן הזה את תהלת מלאכת רמבם בספרו כי גדולה היא בהשכילו לאסוף את דברי תלמוד בבלי וירושלמי ותוספא לאסֻפה אחת[352] אך נבוך היה מבלי דעת למי יש לבטל דבריו מפני מי.[353] על כן נסה את כחו ויעבור על פני כל ספר משנה התורה מקצהו ויבקר את הוראותיו. קרוב הדבר כי מהיות עבודת רמבם רבה עליו מאד לא שם את לבו להזיב על השגות הראב"ד. את העבודה הזאת שם על שכמו רבנו יהונתן להציל את אוהבו רבנו משה, אשר העריץ אותו כמלאך אלהים, מיד ראב"ד מבקרו ולהוכיח כי דברי בן מימון הם הנכונים.[354] אחרי הרב הנהדר הזה קמו רבים מבחירי גדולי הדורות הבאים אשר יחדו את לבם להיות למליצים להוכיח את אמתת הוראות הרמבם כי איתן הן.[355] ויפץ ספר משנה תורה בכל תפוצות ישראל. וספר פסקי הלכות אשר לראב"ד, אשר אין כל ספק כי אוצר יקר היה גם הוא, אין יודע עוד אנה בא[356] ויכבד גם ראב"ד מאד בעיני חכמי דורו ויהי במותו (4959) ויחפרו בני אהרן הכהנים את קברו.[357]

ורבי שמואל בן יהודה בן תיבון כתב מלוניל עירו אל רמבם מכתב מלא כבוד וענוה, כי יש עם לבבו לתרגם את ספר המורה מערבית לעברית וכי נכסף הוא לבוא לבקר אותו במקומו במצרים. וישב לו רמבם – 1199-4959 – באמרי נעם כי בכל לב הוא שמח על אשר יואיל בן ר' יהודה להטות את שכמו אל עבודת התרגום אף הנחהו בעצתו בתתו לו כללים איככה יכלכל את מלאכתו זאת. ועל דבר חפצו לבוא אליו להראות את פניו הגיד לו את לבו כי שמח הוא לקראתו "וחפץ ונכסף ומשתוקק לחברתו", אך לבו לא יתנהו לבקש כזאת מידו לשום נפשו בכפו לעבור ארחות ימים. אף הביע אליו את דאבון לבוֹ על הבצר ממנו להשתעשע עמו בדברי תורה וחכמה כאשר עם לבבו בהיותו טרוד מאד כל היום וכל הלילה בעסקי בית המלך ורפואת החולים בכל ימות החול – ובצרכי הצבור כל יום השבת.[358]

מלבד אשר שם רבי שמואל את נפשו אל משמעת רמבם בדבר תרגום ספר המורה, שמו גם יתר חכמי לוניל את פניהם אל רבנו משה בדבר הזה. וקרוב הוא כי גם בפעם ההיא עמד רבנו יהונתן בראשם. ויען אותם במכתב (1200-4960) כי אין מתרגם "נבון ומשכיל ובעל דעה נכונה ולשון למודים" מבן תיבון וכי כבר נשא ונתן עמו על אדות זה.[359] ועדת מרשיליא הנדיבה והעשירה חזקה בידי המליץ יהודה אלחריזי לתרגם את פירוש המשנה לרמבם מערבית לעברית.[360]

אם נעיף עינינו על פני כל מפעלות רמבם ומעשיו אשר פעל ועשה רק בגבול התורה לבדה הלא נשתאה נחריש לדעת איפה מצא האיש הגדול הזה די כח ודי ימים בשבעים שנות חלדו לעשות גדולות אשר תקצר יד כל חכם לחולל גם העשירית מהן אף אם ישקוד על מעשהו כל ימי חייו. ומה יגדל עוד הפלא בזכרנו כי מלבד התורה עסק הרבה מאד גם במדעי החול ואיככה נשתומם עוד יותר בשמענו כי האיתן הגדול הזה בכל דבר חכמה מוסר וכשרון חולה היה במרבית ימיו[361] וטרוד מאין כמהו בכל ימיו טרדה אשר גם ענקים לא יכילוהָ.

הנה אלה דבריו אל רבי שמואל בן תיבון על אודות סדר עבודת יומו: " - - אני שוכן במצרים[362] והמלך שוכן באלקאירה, ובין שני המקומות שני תחומי שבת. ולי על המלך מנהג כבד מאד. אי אפשר לי מבלתי ראותו בכל יום בתחלת היום. אמנם כשימצאהו חולשה, או יחלה אחד מבניו או אחת מפלגשיו, לא אסור מאלקאירה ואני רוב היום בבית המלך. ואי אפשר לי גם כן מפקיד אחד או שני פקידים יֶחלו ואני צריך לעסוק ברפואתם. כללו של דבר, כל יום ויום אני עולה לאלקאירה בהשכמה וכשלא יהיה שם שום מכשול ולא יתחדש שם שום חדוש אשוב למצרים אחרי חצי היום, על כל פנים לא אגיע קודם. ואני מתרעב ואמצא האכסדראות כלן מלאות בני אדם, גויים ויהודים בהם, חשוב ובלתי חשוב, ושופטים ושוטרים ואוהבים ושונאים, ערב רב ידעו את עת שובי. ארד מעל הבהמה וארחץ ידי ואצא אליהם לפייסם ולרצות ולחלות פניהם כדי למחול על כבודם להמתין אותי עד כדי שאוכל אכילת עראי והיא מעת לעת, ואצא לרפאותם ולכתוב להם פתקות ונוסחאות רפואות חלייהם, ולא יסור היוצא והנכנס עד הלילה, ולפעמים באמונת התורה עד סוף שתי שעות מן הלילה או יותר אספר להם ואצום ואדבר עמהם ואני שוכב פרקדן מרוב העיפות. ויכנס הלילה ואני בתכלית החולשה ולא אוכל לדבר. סוף דבר לא יוכל אחד מישראל לדבר לי או להתחבר ולהתבודד עמי זולת יום השבת. אז יבואו כל הקהל או רובם אחר התפלה, אנהיג הצבור במה שיֵעָשֶה כל ימי השבוע, ויקראו קריאה חלושה עד הצהרים וילכו לדרכם וישובו קצתם ויקראו שנית אחר תפלת המנחה עד עת תפלת מעריב. זה תכן עניני היום.[363]

והאיש הזה אשר דברי תורתו היו ויהיו לששון ולשמחת לבב לחכמי ישראל ותלמידיהם כל הימים לא הרבה לשמוח בעולמו. הנה ימי ילדותו וראשית ימי בחורותיו היו ימי נדודים ומגור מסביב מפחד האלמוחדים אשר הסיע את בית אביו ממקומו ויקלעהו מקלע אל קלע. שתי פעמים היה כפשע בינו ובין המות בהכות אותו קנאי המושלמנים בימי נעוריו בלשון לפני מלך מרוקו,[364] ובבואו בימים לפני אדוניו מלך מצרים;[365] עד כי בהיותו כבן שבע ועשרים כבר התאונן במרי שיחו: "ימים רעים וקשים פגעונו - - יגענו ולא הונח לנו".[366] וברוב הימים נכנע לבו מבלי התעורר עוד גם בהשפל איש את כבודו.[367] והמנוס האחד אשר שם החיש מפלט לנפשו העיפה והיגעה מעמלו הרב ומזכרון תלאותיו אשר הכשילו את כחו היה רק תלמוד התורה והגיון החכמה.[368] אך ע"י הנחמה הזאת הכין לו ד' עוד נחמה הלא היא מראה בנו יחידו אברהם הטוב והנעים אשר בחיו ערכו בענותו וביפי חכמתו היה לו למקור עדן ושמחה.[369]

ויגוע ויאסף רבנו משה בן מימון בליל יום שני בעשרים לחדש טבת בשנת ארבעת אלפים תשע מאות וששים וחמש[370] (1204-4965) מרפיון כח.[371] ויתאבלו עליו כל בני ישראל בכל תפוצותיהם בכל קצוי הארץ. ובעיר מושבו פוסטאט עשו גם בני ישראל גם המושלמנים אבל שלשה ימים. וביום השביעי באה השמועה לאלכסנדריה וביום השמיני נודע הדבר בירושלים ויקראו צום ויעשו שם מספד גדול וכבד מאד, ויקראו בספר התורה את דברי התוכחה, ויפטירו בפרשת שבי הארון ומות עלי הכהן, ויכלו את דבריה לאמר: "גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלהים".[372] ויוליכו אוהביו את עצמותיו ממצרים לארץ ישראל. והשמועה מספרת כי אמרו שודדים לקחת את ארונו ולא יכלו בכל מאמצי כוֹחם להסיע אותו ממקומו, וינחמו על זדונם ויספחו גם הם אל מחנה ההולכים לקבור אותו. ויביאוהו אוהביו ויקברוהו בעיר טבריא[373] על יד קברות אשר יאמרו: כי רבי יוחנן ורב כהנא הראשון קבורים שם.[374] ויגדל מאד כבוּד רבנו זה בעיני בני עמו, ויהיו אנשים אשר היה לפתגם בפיהם:

ממשה עד משה לא קם כמשה.

ועל מצבת קברו חרתו בשפת יתר עוברת כל חוֹק את הדברים האלה:

אָדָם וְלֹא אָדָם, וְאִם אָדָם הָייִתָה

מִמַּלְאֲכֵי רוֹם אִמְךָ הָרָתָה

אוֹ אוֹמְרָה לָאֵל בְלֹא אִשָּׁה וְאִיש

מַלְאָךְ בְּלֹא אִשָּׁה וָאִיש בָּרָאתָה.[375]

ובין הפיטנים היו אנשים אשר שמו לו מקום בפיוטי תפלותיהם על יד משה רבנו.[376] אך מי יודע אם כל מיני הכבוד המופלגים האלה היו מוצאים חן בעיני הֶעָנָו הגדול הזה. אך לעומת כל אלה הציבו לו בני עמו התמימים, וחכמי התורה אשר בראשם, מצבת זכרון עולם, מצבה חיה מדברת בתתם את ספרו משנה התורה בראש כל ספרי הפוסקים, וישימו אותו לעינים בכל דבר תורה ומצוה וחוֹק ומשפט,[377] ובדבר הזה היה רבנו משה הראש למורי הוראה בישראל כל הימים

                                                            _______

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] "ירד רבנו משה למצרים - - ושם חבר רב חבוריו" (מאמר הדורות ר' סעדיה אבן דנאן חמדה גנוזה עדעלמאן צד 30).

[2] על כשרונותיו ומדותיו אלה ידובר אי"ה בהמשך דברינו.

[3] ר"ס אבן דנאן שם, יוחסין ד' קאניגסבערג ק"ל.

[4] יחוסו של רמבם במלואו הוא משה בן הרב הדין רבנו מימון, בר' יוסף החכם, בר' יצחק הרב, בר' עובדיה הדין, בן הרב הדין רבנו שלמה, בן הרב רבנו עובדיה, כן הרב הקדוש רבנו יוסף, בן החכם רבנו עובדיה זצ"ל (מאמר הדורות שם). ועי' חתימתו בראש אגרת תימן ובסוף פי' המשנה.

[5] וגם רבנו משה למד מפיו – של ר"י מגאש – אלא שהיה נער קטן בימיו (מאמר הדורות שם צד ל').

[6] 30. ואולי על חשקו בתורה בימי רוך ילדותו כתב העָנָו הזה על נפשו: שבטרם נוצרתי בבטן התורה ידעתני, ובטרם אצא מרחם הקדַשתני, ולהפיץ מעינותיה חוצה נְתָנַתנִי (אגרתו לחכמי לוניל: קובץ תשובותיו א' מ"ב).

[7] שה"ג מערג"ד.

[8] שגזר האלהים עלינו מן הגלות והנדוד בארצות מקצה השמים ועד קצה השמים (רמב"ם סוף פי' המשניות). ודברים כאלה אינם נאמרים על דרך רצופה מקורדובא עד פס, וגם לא על הדרך האחת הרצופה מפס עד א"י שהלכו אח"כ. אין זאת כ"א שנים רבות נדדו ממקום למקום כאשר תעיד מלת בארצות.

[9] ובעת ההיא שמע ר' מימון הדיין על חכמת הרה"ג ר"י הכהן הלך אליו ממדינת קורטובא (?) לפאס ושני בניו עמו ר' משה ז"ל ור' דוד אחיו ולמד ר"מ לפני הגאון וקבל ממנו תורה (אבן דנאן שם 30)

[10] ואם ירצה האדם לקיים תרי"ג מצות בסתר יקיים ואין מונע לו” - (רמבם מאמר קדוש השם: חמג"ג עדעלמאן י"א:.

[11] אגרת זאת שנכתבה בעיר פאלב"ע מודפבת היא בס' חמדה גנוזה לרצ"ה עדעלמאן.

[12] שם LXXV

[13] LXXVI

[14] LXXIV

[15] LXXVI

[16] LXXV

[17] שם.

[18] שם.

[19] LXXVI

[20] מאמר זה יצא לאור בפר חמדה גנוזה לרצ"ה עדלמאן.

[21] וזה השמד לא יחייבו עשית מעשה אלא הדבר בלבד - - וכבר נתאמת הצלם – אצל המושלמים – כי אין אנחנו מאמינים באותו הדבור (מאמר קדוש השם: חמג"נ י"א : ).

[22] ט'.

[23] ו'.

[24] ט'.

[25] ז':

[26] י"ד.

[27] מאמר הדורות לר"ס אבן דנאן חמג"נ צד ל':

[28] ע' עקר גזר הדין ועל ההצלה גרץ בשם מונק (גד"י 322 VI). ואומדן גרץ כי דינו נגזר על הטותו את לב האנוסים לברוח, קרוב ומתקבל מאד.

[29] ס' חרדים לר"א אזכרי ח"ב. ובהקדמת פי' רמבם למס' ראש השנה שיצא לאור ע"י ברי"ל בס' יין לבנון פאריז.

[30] הספרדי קרא הוא לעצמו וכן קראו לו חכמים בכנוי זה להבדילו משלשה רבנים אחרים ששנים מהם היו דומים לו בשמם ובשם אביהם, ר' משה בר מימון המכונה אלבאז ורמ"ב מימון אלפאסי, ואחד מהם נקרא בשמו ובשם אביו וגם בשם עיר מוֹלדתו של ר' משה בר מיימון מקורטובא (עיW על שלשה רבנים אלה שה"ג מערג"ד אות מ' סי' קנ"א – קנ"ג וסוף דברי הרב חיד"א ז"ל על דבר הרמבם ז"ל הקודמים לזכרון שלשתם).

[31] ולא האריכו ימים [בפאס] (מאמר הדורות לר"ס אבן דנאן: המג"נ ל : ).

[32] וחברתי כמו כן פי' חולין לרוב הצורך אליו וזה עסקנו אשר היינו עוסקים בו עם רוב הדרישה לכל מה שדרשנו ואח"כ ראיתי לחבר [פי'] המשנה וכו'" (הקדמת פי' המשנה) ופי' המשנה הלא התחיל לחבר בהיותו בן כ"ג, ובכן חבר פי' חולין בטרם הגיעו לכ"ג שנה.

[33] מזמן באורו למס' חולין תוכף רמבם את זמן פירושו למשנה (עי' הערה הקודמת). ואם שני חבוריו אלה היו תכופים זה לזה, הלא קדמו על כרחנו באורי מועד נשים ונזיקין שהזכיר בעצם ההקדמה ההיא וס' הלכות ירושלמי לראשון שבשניהם, לאמר: ראשון לחבור פי' מס' חולין.

[34] שהוציא ברי"ל בעל הלבנון בפאריז בּחוברתו יין לבנון. ודומה הדבר כי יען עי לא מצאה יד הרמבם ז"ל להגיה את באוריו לתלמוד הגהה אחרונה על כן לא נתקיימו כי כך הוא מתאונן, הפירושים שעשיתי וכו' לא נשאר לי פנאי לדקדק אותן ולהגיהן (מכתבו לחכמי לוניל: ת' הרמבם ד' ליפסיא ח"ב כ"ד).

[35] וכבר אמרנו זה בהלכות ירושלמי שחברנו (פי' המשנה תמיד ה', א') והרה"ג חיד"א ז"ל משער "כנראה שחבר הלכות מהירושלמי כמו שהרי"ף חבר מהבבלי" ( שה"ג מערכ"ד) ור' יעקב עכסאי המתרגם את פי' המשנה לעברית כתב בהקדמתו לסדר נשים שחבר רמבם ז"ל הלכות מהירושלמי כֻלו.

[36] - - הפירושים שעשיתי וכמה ענינים שחברתי בלשנא דרבנן וכו' (שם).

[37] Galger M. b. N.

[38] גרץ בשם ר"ש מונק: גד"י דוד VI.

[39] גרץ בשם מונק שם 318.

[40] הספרים שלפני אפלטון הם פילוסופיא קדומה ואין ראוי לאבד זמן עליהם” (אגרתו לרש"ב תיבון קתר"מ ב', כ"ה : ).

[41] “כתות הראשונים שלפני אפלטון כפרו באלוה יתברך והביאו ראיות שהעולם ישן ואין לגלגל מנהיג”

(אגרתו לר' חסדאי לאלכסנדריה).

[42] ודברי אפלטון רבו של אריסטו בספוריו וחבוריו הם עמוקות משלים והם עוד ממה שיספיקו לאדם משכיל (זולתם) [מזולתם] (אגרתו לרש"ב תיבון), ומשמע מזולתם הוא: יותר מזולתם כלומר יותר מן השיטות שקדמו לה.

[43] שספרי אריסטו תלמידו [של אפלטון] הם יספיקו על כל מה שהיה לפניהם שם).

[44] שם. על מתכנת הפלספה לנבואה לדעת רמבם ז"ל ידובר אי"ה.

[45] שם.

[46] אגרתו לר' חסדאי לאלכסנדריה.

[47] Neoplatonlsmus.

[48] M. b. M. 9

[49] אבוד הזמן בהבל, כגון אלה הספרים הנמצאים אצל הערב, מספור דברי הימים והנהגת המלכים ויחוסי הערבים וספרי הנגון וכיו"ב מן הספרים שאין בהם חכמה ולא תועלת גופי אלא אבוד הזמן בלבד (פי' המשנה סנהדרין י', א'). וקרוב הוא כי מכלל זה היו גם המון השירים העברים קלים בעיניו אף כי לפעמים השתמש גם הוא בהם כאשר כתב: "והדברים אשר בעיני לא ישרים, דרך השרות והשרים, המה הדרכים אשר מקצתם לא סלולים, דברי החידות והמשלים, וזה הדבר המעט אשר דברנו בהם, ודברנו בעניניהם, לפי שהוא דרך אבותינו לפנים וכל אחינו אשר בספרד לה פונים ואמרו: רז"ל עלית לקרתא הלוך בנימוסה (אגרתו לחכמי לוניל קתר"מ ח"א י"ב). ואין ספק כי אפשר להוסיף לפי טעם רמבם על מיני מדעי תרבות החיצונה אלה גם המינים שפרט רבנו בחיי הספרדי בימיו (עי' חובה"ל ה', ה'). ובדבר ידיעת דבה"י אשר גנה רבנו יש לנו להעיר כי דה"י שנכתבו בדורות ההם לא היו כי אם ספורי דברים בטלים שאין ידיעתם יפה משכחתם אולם בדורותינו האחרונים ישקל כל מאורע המספר במאזני משפט עפ"י ערכו הפנימי ועפ"י המקום שהוא ממלא בּסדר תקון העולם ושכלולו.

[50] אגרתו לקהל מאשיליא: ת' הרמבם ח"ה, כ"ה.

[51] ומאותם ספרים נתברר לי טעם כל המצוות (שם).

[52] רמבם הל' ק"ש א', ב'. ומה יפו דבריו על קבעו עתים למדעי החול, אשר לא נחשבו ובעיני כ"א מכשירים לתלמוד התורה, בּאמרו על התורה והיא אֶילת אהבי ואשת נעורי, אשר באהבתה שגיתי מבחורי, ואף גם זו נשים נכריות נעשו לה צרות: מואביות, עמוניות, צדוניות, אדומיות חִתיות. והאל יודע כי לא נלקחו מתחלה אלא להיותן לה לרקחות ולטבחות ולאופות, להראות העמים והשרים את יפיה – של תורה – כי טובת מראה היא עד מאד. ומכל מקום נתמעטה עונתה שהרי נחלק לבי לכמה חלקים בכל מיני חכמה”  (אגרתו לחכמי לוניל: קובץ ת' הרמבם ח"א י"ב : ).

[53] וחברתי כמו כן פי' חולין וכו' ואחר כך ראיתי לחבר במשנה חבור שיש צֹרך גדול אליו (הקדמת פי' המשנה) “ועיננו בזה החבור פירוש המשנה כמו שפי' התלמוד” (שם).

[54] וקרוב לזה מלת שרגא בארמית.

[55] שמונה פרקים ופירושו לאבות.

[56] פירושו לסנהדרין פרק י' משנה א'. ועל מערכת הדעות של רמבם נדבר אי"ה באחרית הפרק בבואנו לדבר על שיטתו בכללה.

[57] כלומר: איננו קל בעיני בעל הגמול המשלם שכר טוב.

[58] אולי צ"ל חוללתי כלומר ילדתי. ועל הקורא יש לדעת כי אחריות הקשי בלשון אינה חלה על רמבם כי אם על המתרגם מערבית לעברית.

[59] סוף פי' המשנה. – על המלה האחרונה בים נוספת עוד מלת המלח. ולפי הנראה מלה זו עודפת או משובשת היא ממלה אחרת כי על ים המלח לא תלכנה ספינות. ורמבם ודאי לו עבר ים זה.

[60] ס' חרדים ח"ב. והקדמת פי' הרמבם למס' פסחים הוצ' בריל בס' יין לבנון, ד' פאריז.

[61] שאני והוא – דוד ואבא מרי [ואתה] ארבעתנו הלכנו בבית ה' ברגש - - אהבתנו ערוכה ושמורה ולכתנו יחד במדברים ויערות (אגרת רמבם למרגא יפת בן אליהו: קתר"מ ב', ל"ז : ).

[62] שעקר דירת הרמבם היתה פה נֹא אמון בתחלת ביאתו לארץ מצרים (ת' הר' יעקב פראגי: שה"ג מערג"ד אות מ' סי' ק"ג) – נוא אמון יקראו אחינו הספרדים לעיר אלכסנדירא -.

[63] ידועה היא עדות שהעיד ר' אשתורי פרחי על רמבם ז"ל בדברים אלה: “ושמעתי במצרים מפי הר' שמואל ז"ל א' מבני בניו של רמבם ז"ל שכשהר"ם ז"ל הי' חותם שמו באגרת שלוחה הי' מסיים: הכותב העובר בכל יום ג' לאוין [של אסור ישיבה במצרים]” (כפתור ופרח פרק ה'). – ואפשר כי נהג מנהג זה רק בתחלת שבתו שם. ובמכתבים מעטים, כי הרבה אדרות יש כיום בידנו מיד הרמבם, ואפילו באחת מהן לא מצאנו סיום זה. מכל מקום מוכחת שמועה כזאת עד כמה היה קשה בעיניו ישיבת מצרים.

[64] שמאחר שנפרדנו מת אבא מארי ז"ל ובאו כתבי תנחומין מקצה ארץ אדום ומערב מהלך כמה חדשים (אגרת למרנא יפת: קתר"מ שם).

[65] קבלתי כל אשר בא לידי מפירושי אדוני אבי ז"ל וזולתו עד רבנו יוסף הלוי [מגאש] (הקדמת פי' המשנה).

[66] אגרת תימן: קתר"מ ח"ב, א'.

[67] יש אצלנו קבלה גדולה ונפלאה קבלתי אותה מאבי שקבל מאביו ומאבי אביו וכ' - בדבר הקץ – (שם).

[68] שם.

[69] הקדמת משנה תורה לרמבם.

[70] והוא היה על ברכי גָדֵל והוא הי' האח והוא היה התלמיד, והוא היה נושא ונותן בשוק ומרויח, ואני הייתי יושב לבטח, והבין בתלמוד ובמקרא ולא היתה לי שמחה אלא (באותו) [בראותי אותו] (אגרת למרנא יפת שם).

[71] ומחוץ למדינה: [לעיר אלכסנדריא] מדרש אריסטו - - באים שם מכל העולם ללמוד חכמת אריסטו (מסעות בנימין הוצאת אשער צד ק"ג).

[72] ר"י סמברי מוסר שמועה מבולבלת כי מלך קורטובא פגע ברמבם בלכתו בחג הסוכות מביהכ"נ ולולבו בידו ויאמר לו: הלא זה נראה כשגעון, ויענהו רמבם כי משוגע יאָמר לאיש זורק אבנים ולא לאיש עושה מצות אלהיו ושרי המלך המקנאים בכבוד רמבם הסבירו למלך כי רמז רמבם למנהג המושלמנים הזורקים אבנים ביום חגם בעיר מיכא, ויצו המלך להרגו על כן ברח למצרים (לקוטי ר"י סמברי: סדה"ח ב' 117). הנה כל הספור משובש מראשו ועד סופו כי מקורטובא יצא בעודו נער קטן, ולמצרים לא ברח מקורטובא כ"א ממרוקו. אך אפשר הדבר כי אדם ולא מלך, מן המושלמנים הקנאים שמע, או הוגד לו, מפי רמבם מין בדיחה כזאת וימסור אותו למלכות.

[73] את כל המוצאות אותו, ועל כלן את אבלו על אחיו, הוא מספר שנים רבות א"כ (אגרת למרנא יפת שם).

[74] על גדולת שמו של רמבם ז"ל יכון ר"ס אבן דנאן בדבריו אלה: וירד רבנו משה בנו [של ר' מימון] למצרים ושם גדל מאד בחכמה בתורה ובמעלה וכו' (מאמר הדורות המג"נ ל' : ).

[75] הם המקדישים, מלבד הקוראן, גם את ס' סֻנה המלא שיחות ושמועות ע"ד מוחמד.

[76] הם הדבקים רק בקוראן לבדו.

[77] מה שזכרת מן העומד בארץ תימן שגזר שמד על ישראל והכריח [יושבי] כל המקומות שיש לו ממשלה עליהם, לצאת מן הדת כמו שעשה הכנעני בארצות המערב (אגרת תימן קתר"מ ח"ב א' : ).

[78] ומה שזכרת מדבר פושע שהכניס בלבות העם שמלת במאד מאד – ברא' י"ז, ב' – נאמר על משוגע (ג' : ).

[79] אבל מה שזכרת מעסק האיש שהוא משיח בערי תימן - - שהוא משוגע בלי ספק ואין על החולה אשמה ופשע (ו :), שצוה לפזר אדם כל ממונו ושיתנדבו לעניים (שם).

[80] כתב תשובות לחכמי מרשיליא: (ת' הרמב"ם ח"ב כ"ו).

[81] רמבם ז"ל כותב אליהם: כל עוברי דרך ואיי הים - - העבירו קול בספרד - - מקצה השמים ועד קצה השמים - - והסוחרים כֻלם יחד לשואליהם עונים כי - - יושבי ארץ תימן - - לדל נותני לחמו - - לעשור מקדימי שלומי - - וביתם פתוח לרוחה ועמם מצאו הכל מנוחה - - מקימי תורה ושומרי חוקים וכו'“ (אגרת תימן א').

[82] שם.

[83] שם.

[84] שמעתי ממך שאתה אומר שהחכמה בארצכם מעוטה ונפסקה מכם (ה:).

[85] ועל אודות ידידנו ותלמידנו ר' שלמה סגן הכהנים החכם והנבון אשר אמרת בכתבך כי הוא מרחיב פיהו במהללנו - - ל' הבאי דִבר - - ויחזירהו ה' אלינו שלם ושמח (א').

[86] וכתבו אלי אחינו שבארץ תימן כתב גדול והודיעו לי משפטו דרכו וחדושיו שחדש להם בתפלות ומה היה אומר להם ואמרו לי שכבר ראו מנפלאותיו כך וכך ושאלו על זה (אגרת רמבם לקהל מרשיליא: קתר"מ ח"ב כ"ו :).

[87] והבנתי כל הדברים והכרתי מתוך דברי כתבם וכו' (שם).

[88] רמבם ז"ל באגרתו למרשיליא כותב: וחברתי להם כמו ג' קונדרסים בענין המלך המשיח וסמניו וסמן הזמן שיתראה בו וכו' (שם). ועדיין הדבר שקול אם אגרת תימן היא קונדרס אחד מן השלשה או כל השלשה כלולים בה, והם: א) מה שזכרת מן העומד בארץ תימן שגזר שמד וכו' (אגת"מ א' :); ב)”אבל מה שזכרת מדבר הקצים” (ה'.) ג)”אבל מה שזכרת מעסק האיש שהוא אומר שהוא משיח” (ו':).

[89] ראיתי להשיב בלשון קדר וניבו, למען ירוץ הקורא בו, האנשים והטף והנשים (א':).

[90] ותלמדותו לטף ולנשים  (שם).

[91] העתיקה ר' נחום מערבי ז"ל וקרא שמה פתח תקוה (רשום ממעל לאגרת), אולם העם בחר לקרוא לו בשם פשוט וכולל אגרת תימן.

[92] אגרת תימן א':

[93] ומפני שיחד אותנו הבורא במצותיו ובחוקותיו והתבארה מעלתנו על זולתנו במצותיו ובמשפטיו - - קנאונו הגוים כלם על דתנו קנאה גדולה (שם).

[94] ואין לך זמן מאז שנתנה לנו תורתנו עד זמננו זה שכל מלך גובר או מכריח או מתגבר או אנס שאין תחל תכונתו ודעתו לסתור תורתנו וכו' (שם).

[95] שם.

[96] שם.

[97] ב'.

[98] הם הנוצרים הקדמונים הנקראים נוצרים יהודים – יודענכריסטען -.

[99] שם.

[100] ע' פסקא זאת ואחריו לזמן ארוך עד מה שנעשה (שם). ודומה הדבר כהענין מכון אל הנוצרים הפגנים – היודענכריסטען – שנתחזקה עמידתם אחרי ימי חרבן ביתר בימי גדולי הנוצרים קְוַדרַטוֹס ואריסטידס (עי' ה"ו 136 הערה 8) ודבר זה היה בשנת 136 למספרם, יותר ממאה שנה אחרי יסוד דת הכת הנוצרית הראשונה בא"י.

[101] אגרת תימן שם.

[102] ב':

[103] ג'.

[104] וכבר הבטיח הקב"ה ליעקב אע"ה שאע'פ שישתעבדו האומות בזרעו וכו', הם – ישראל – ישארו ויעמדו והמשתעבדים בהם יחלפו ויאבדו (ב' :).

[105] שם. והפסוק: מלאכי ג') ו'.

[106] שם. והפסוק: ישעי' נ"ט, כ"א.

[107] דבר נפלא זה מתקים תמיד בדברי ימי העמים. הנה רמבם ז"ל תוכף מפלת נבוכדנצר לגזרת השתחויה לצלם, ומפלת היונים הסוריים לגזרת אנטיוכוס (ב:) אך נסים אלה התחדשו עוד ביתר עז בגלותנו הארוכה: מפלת מלכי פרס ספרתים היתה תכופה לגזרותיהם על ישראל באחרית ימי האמוראים ובימי הסבוראים; מפלת הקתוליות הגדולה, לרגלי הוָסֶד הרפורמה הנוצרית, תכופה היתה לגזרת שרפת התלמוד בימי רייכלין; קריעת ממלכת האפיפיור מידו התעדתה מימי גזל הנער היהודי מורטרא אשר הרעיש את כל העולם בימיו: סלוק ידי הקתוליות מעל הממשלה הצרפתית בשנת 1906 תכופה היתה לעלילת דרייפוס; תכוף לעלילת הדם הנוראה של בייליס ולפוגרומים האיומים ברוסיא היה אבדן קסרות בית רומאנוף הרשעה. ולאבדן קסרות בית הוהנצולרן הגרמנית קדמה יצירת כֹח אנטיסמיטים שנוסדה על פיה.

[108] ולא תדמה המלאכה האלהית למלאכה אנושית (ב'). כמו שיש הפרש בין האדם החי המרגיש ובין הצלם שפסלו האומן (שם).

[109] שם. ועי' דברים אלה כהויתם לר"י הלוי חי"א צד 104 הערות 4-8).

[110] בשעה שחשבו [חרטומי מצרים] שהיו [ישראל] בתכלית השפלות אז הופיעה עליהם הרוממות נולד אז מבחר מין האנושי שבהם, הוא משה רבנו (ה').

[111] ב': והפסוק יואל ג' ה'

[112] ושס"ת זה לו מבראשית עד לעיני כל ישראל הוא דבור מאת הבורא יתברך למשה רבנו - - ושאין להפר ולא לשנות ולא להוסיף [עליה] ולא לגרוע [ממנה] לעולם (ג.):

[113] ושלא תבא מאת ה' תורה זולתה ולא צווי ולא אזהרה” (שם).

[114] שם.

[115] ה'. ומה יפלא הדבר כי בכל ערעורי רמבם על מחשבי קצין הודיע להם חשבון קץ המקובל ובא לו מיד אבותיו. אפשר כי רצה להראות כי שונה חשבון זה מכל שאר החשבונות שאיננו נוסד על מעמד הכוכבים ולא על פסוקים סתומים שבדינאל כ"א קרוב הוא לפשט הכתובים שבתורה אך לכל הפנים יש לתמוה כי הזכירו רמבם ז"ל. אבל אפשר לומר כי בטל רמבם דבר זה מעקרו הקדימו את זכרונו זה בדברים אלה: אבל אמתת העת על בוריה אינה מודעת (ו').

[116] לפיכך ראוי להם שיברחו וירדפו אחרי ה' ויכנסו למדברות וכו' וכו' (ג':).

[117] אדרת רמבם לחכמי קהל מרשיליא: ת' הרמבם ח"ב כ"ו:

[118] שבכל ארצות מלכות תימן - - היו מזכירין שם הרב בכל קדיש וקדיש בחייכון וכו' אשר האיר עיניהם בתורה והעמידן בקרן אורה לבטל מהם גזרות קשות וכובד המס וכו' (אגרת הרמב"ן אל רבני צרפת: קתר"מ ג', ט').

[119] ובזמנו היה קהל ישראל שבמצרים מעט מזער כנגד הקראים עד וכו' וכשראה כך עקר דירתו מנֹא אמון [:אלכסנדריא] והלך ונתישב במצרים [:קאהירו] (ת' הר"י פראגי: שה"ג מערג"ד אות מ' סי' ק"נ).

[120] המאורע הזה נתגלה לנו באגרת מגלת מצרים אשר יצאה לאור, ביד רש"א ווערטהיימער בס' גנזי ירושלים, בירושלים שנת רתנ"ו, ולדאבון לבנו משובשת ומקוטעת מגלה זו במקומות הקבה ובגלל זה נזהרנו מאד לספר רק את כלל המארע העולה מן הדברים אשר נשארו בשלמותם.

[121] עצם השטנה לא נתפרשה במקומה, אך מן הדברים הבאים אחרי כן יש לנו ללמוד לפי דרכנו כי בדבר מעוטו או עכוב של המס המוטל על ענשי הקהלה, אשר אולי היתה גביָתו מוטלת על מרדכי, היתה השטנה הזאת.

[122] במה היתה הרוחה וביד מי, אין בידנו לברר מתוך הזכרון המסֻפר בדברים סתומים וישמע א' את נאקתם וישלח להם] ישועתו ויזכור להם את בריתו" (מגלת מצרים: גנזי ירושלים צד ל"ח.

[123] כי אסורים בבית הכלא היה מרדכי והזקנים, עולה מתוך דברים סתומים אלה: “ויתאבלו הדיָנים והזקנים, ויהי העם כמתאוננים, וישבו השרים בבתיהם עגומים, וכל העם בצרות זעמים, ששים יום וששת ימים, עד שהגדילו צעקתם וישמע א' וכו' וישב מרדכי לביתו והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש וכו'“ (שם) – והמן הוא שם גנאי לזוטא אשר הדף את מרדכי – אך מליצת וישב מרדכי לביתו מוכחת כי לֻקח מביתו בחזקה אל הכלא. ומתוך שפרט המספר את זכרון הדינים והזקנים שי להחזיק כי גם עליהם יצא הקצף יותר מאשר יצא על שאר העם.

[124] הנגידות היתה נוהגת במצרים לדעתנו מימי ר' פלטיאל השר אשר הוקם שם לנגיד ביד המלך אֲבי-תְמים אל מעוז אשר מלך במצרים בשנת 4728 לימות עולם. ואת שמואל הנגיד זה יש להבדיל מר"ש הנגיד בן נגדילא שמת בשנת 4815 לימות עולם. גם יש לדעתנו להבדילו משמואל בן חנניה הנגיד במצרים שהיה בימי ר' יהודה הלוי לפני שנת 4900 איש בא בימים. ושמואל הנגיד שאנו עוסקים בו עכשיו עלה לגדולתו סמוך לשנת 4930 מלפניה או לאחריה. ע"כ קרוב לשער כי שמואל הנגיד שלפנינו אחד מבני בניו של שמואל בן חנניה היה.

[125] רוחה זאת אשר העמיד רמבם לקהלתו מסֻפרת  במליצה סתומה מאד: עד השקיף צור ממעונים - - וישלח ציר אמונים, אות הדורים [:הדורות], מופת הזמנים, משה הרב, נר מזרח ומערב - - ויסר הצֶלֶם מן ההיכל, ויפתה ויוכל. (מגלת מצרים: שם ל"ט). ולדעתנו חוזרת מליצת צֶלֶם על זוטא, מן ההיכל - מן הקהלה הקדושה, ויפתח ויוכל - בחכמת דבריו הצליח להסיר את השטן הזה [השוה ירמיהו כ' י'].

[126] רש"א ווערטהיימער מו"ל ס' גנזי ירושלים משער שהוא החתום יצחק ב"ר ששון הדין נרו בבית דינו של רמבם ז"ל ת' קמ"ט; קתר"מ א', ל'

[127] “ועשינו בהם נקמה ונפלו בלא קימה, ולא היתה להם תקומה” (מגלת מצרים שם מ"ג).

[128] התקנה שאנחנו באים לדבר עליה בזה הזהיר והכריז רמבם עליה זה שנה ושומע לא היה לו כלל, או רק מעטים שמעו לו כמו שכתב ומאז הימים הכרזנו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וכו'. ואחרי שהזהרנו אותם כדת מה לעשות זה שנה אחת, הנגע עמד בעיניו, לא חזרו למוטב אלא אחת מני אלף (קובץ ת' הרמבם: ת' קמ"ט שם).

[129] אלה הם דבריו על אודות ראש מעשיו במצרים: הן היום כאשר עברו עלינו המים הזדונים, והיינו נעים ונדים, ולעת עתה רחם הק על יראיו ותלי"ת נתקבצו פה העירה וכו' (קצר"מ ח"א ת' קמ"ט) ומליצת נתקבצנו פה העירה מוכחת כי באו שמה מלאכי הקהלות גם משאר-ערי הארץ.

[130] ויהי כי באנו, שמענו וימס לבנו, על כי כל תלמידי החכמים חלק לבם, איש לדרכו פנה ואין איש שם על לב (שם).

[131] ע' שבעת החתומים בשמותם על התקנה ההיא ורמבם בראשם (שם).

[132] טבילה במי מקוה וספירת ז' נקיים.

[133] שם.

[134] שם סי' ע"א.

[135] כדבר רמבן: מי הכה הצדוקים אשר היו כגבורים בוסים? ומי נתן הביתוסים לסוסים? הלא הרב ז"ל כי ה' עמו והוביש רוכבי סוסים (אגרת הרמבן אל רבני צרפתח: קתר"מ ח"ג, ח':).

[136] מגלת מצרים: גנזי ירושלים לרש"א ווערטהיימער ל"ט.

[137] ת' ר"י פראגי; שה"ג מערג"ד אות מ' סי' ק"נ.

[138] רמבן מוסיף לכתוב: והוציא אדיריהם מחצר מלך מצרים, מפחדו יגורו ומשאתו חרדים, ורבים מעמי הארץ מתיהדים וכו' (אגרת הרמבן שם).

[139] עי' לעיל בחלק י"א, צד 18.

[140] קתר"מ א' קס"ג.

[141] כל אימת דלא פקרי בחציפותא - - פלגינן להו יקרא (שם).

[142] (שם).

[143] דדילמא נפיק מנייהו זרעא מעליא הדרי בתשובה (שם).

[144] אגרת תימן קתר"מ ז'.

[145] כשנסכים על ישמעאל שאפילו היות זרעו הרבה במנין, לא יהיה חסיד ולא יהיה לו חן בשלמות האנושי כדי שתתפרסם בו ותתודע, אבל תתודע חסידותו [של אברהם אבינו] בזרעו החסיד, והוא הזרע הבא מיצחק (ג' י').

[146] קתר"מ א', ל"ד: ת' ק"ס. והפסוקים תהלים קמ"ד ח' וצפניה ג', י"ג.

[147] שם ת' נ"ח.

[148] אגרתו לר' חסדאי הלוי הספרדי: שם ח"ב צד נ"ד:

[149] חדושי הרמבם: קובץ תשובות הרמבם נ"א:

[150] נ"א.

[151] שם.

[152] זה החבור - - לא טרחתי בו ראשונה אלא לעצמי ולנפשי שאנוח מן החקירה ומן המשא והמתן ומלבקש מה שאצטרך אליו (אגרת ר"י אבן עקנין: קתר"מ ב', ל:(.

[153] “וראיתי האומה בלא ספר מחוקק, שלא יהיה בו לבד עיון אמתי בלי מחלוקת ולא שבושים” (שם).

[154] הקדמת משנה תורה לרמבם.

[155] צרות רבן תמורת בצפון אפריקי ובדרום ספרד צרת הגזרות בתימן וצרות אנשי הצלב באירופא.

[156] שם.

[157] שם.

[158] שם.

[159] לפיכך קראתי שם חבור זה משנה תורה (שם) ושם יד החזקה שקראו לו הבאים אחריו הוא רמז למנין ארבעה עשר ספרים הכלולים בחבור כמנין יד ולזכר שם כבוד היוצא מפסוק ולכל היד החזקה אשר עשה משה (דבר' ל"ד, י"ב).

[160] שכבר אמרתי בתחלת חבורי שהענין שתפתי בו שיהי' דרך המשנה ובלשון המשנה (אגרתו לר' פנחס: קתר"מ א', כ"ה).

[161] ומליצתו דרך המשנה (בהערה הקודמת, מתפרשת בדבריו אלה: ונראה לי שהטוב שתהי' חלוקתו הלכות מקום מסכתות במשנה - - ישא חלק כלל הפרקים. וההלכות כמו שתעשה המשנה (הקדמ' ס' המצות).

[162] עי' שני מאמריו אלה מהזדַוְגים זה לזה: ומימות משה רבנו עד רבה"ק לא חברו חבור שמלמדין אותו ברבים בתושבע"פ (הקדמ' משנה תורה)-לפסוק הלכות בכל התלמוד ובכל דיני התורה לא קדמני אדם אחרי רבה"ק (אגרתו לר' פנחס: שם).

[163] כגון בה"ג והאלפס יורי"צ ברזילי ורי"ק בן ראובן אלברגלוני.

[164] מלבד רבנו משה מקוצי בספרו סמ"ג ורבנו יצחק מקורביל בספרו סמ"ק לא העלו כל הפוסקים הבאים אחרי רמבם על ספרי פסקיהם בלתי אם את המצוֹת הנוהגות בזמן הזה.

[165] הקדמת משנה תורה.

[166] - - כשיגדיל בחכמה - - יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה - - ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו וישוב דעתו (רמבם הל' תלמוד תורה א' י"ב).

[167] שלא נתכונתי בחבור זה אלא לפנות הדרכים ולהסיר המכשלות לפני התלמידים שלא תחלש דעתם מרוב המשר והמתן ויצא טעות בפסק ההלכה (אגרתו לר' פנחס).

[168] כל ענין וענין מקבץ כל הדינין שנאמרו בו בכל מקום שהן עד שלא יהיו הלכות אותו הענין מפוזרות ומפורדות וזו היתה סוף מגמתי בזה החבור שאין כֹח באדם בעולם להיות זוכר כל התלמוד בבלי וירושלמי והברייתות שלשתן שהן עיקר הדינין, (שם) [והברייתות הן על כרחנו ספרי דבי רב ומכילתא ותוספתא כי סתם ברייתות הלא כבר הן כלולות בבלי וירושלמי], וכתב עוד “קרבתי דברים רחוקים ומפוזרים ומפורדים בין הגבעות וההרים” (אגרתו לחכמי לוניל).

[169] כי הגמרא היתה לו עקר כל ימיו ולא אמר לבטל את למודה מפני למוד חבורו אלא לבינונים בלבד ולא לחכמים, אנו רואים מתוך חבוריו לשלשה סדרים בש"ס ולמס' חולין ומתוך חבתו וזריזותו בבאור דברי הגמרה בתשובותיו.

[170] דוגמות למאמרי המוסר והחכמה המכונסים במקום אחד בספר המדע, שהוא החלק הראשון לס' משנה תורה, והנפוצים בשאר החלקים בננו לתת בבואנו לסדר את שיטת הרמבם בכללה אי"ה.

[171] רמבם עסק רק מעט בשעשועי המליצות ובכל זאת רואים אנחנו בחרוזי פתיחותיו באגרותיו כשרון גם בזה. ואם אמנם יהיה המכתב המלא חידות ורמזים שמעו חכמים מלי הָכתוב לרי"ב עקנין (קובץ ת' הרמבם ב' צד כ"ט) מעשה ידי רמבם, יעיד מכתב זה כי הי' רבנו גדול מאד גם במליצים.

[172] אגרתו לחכמי לוניל (קתר"מ א', י"ב :).

[173] הקדמת משנה תורה.

[174] ת' ר"י פראגי שה"ג מערג""ד א' מ' סי' ק"נ.

[175] שכבר פשט באי סיקיליא – Sicilien- כמו שפשט במזרח ובמערב ובתימן אגרתו לחכמי מרשיליא: (קובץ ת' רמבם ב' כ"ה).

[176] שכבר הגיעוני כתבי חכמי צרפת וזולתם - - ותמהו על מה שנעשה ומבקשים ממני ושואלים השלמתו וכבר נתפשט בקצה הישוב (אגרתו לר"י בן עקנין: כבר העיד קתר"מ ב', ל':) ובארצות הקדם כגון בבבל נתפשט גם ס' המצות הכתוב ערבית כדברי אמבם אל ר"ש בן עלי “וזה החבור מצוי גם אצלם בבבל” (קתר"מ א' ת' קנ"ו).

[177] ומה אני יכול לעשות אחרי אשר יצא טבעי בכל הארצות (אגרתו לחכמי לוניל: שם).

[178] אגרתו לרי"ב עקנין: שם.

[179] קצת מעמי הארץ השוטים (אגרתו ר' פנחס ק"ת הרמבם ח"א. כ"ה).

[180] כך הוא נשמע מסגנון הנקהלים שדברו בלשון רבים שהרי אתם מתירים וכו'.

[181] שם.

[182] כאשר יעירו דברי רמבם הכותב אליו: חלילה לי אם אעקור אשר נטעתי ואם אתוץ אשר בניתי (שם).

[183] כל הדברים שאירעו בינך ובין ר' דניאל (שם).

[184] מפני השנאה שהיתה בינך ובין ר' דניאל כעסת ושמחת לרגשת אלו הקמים עליו (שם).

[185] שם.

[186] אגרתו לר' פנחס שם.

[187] שם.

[188] שם.

[189] רא"ש למס' ברכות סוף פרק ב'

[190] - - בעניני העולם אין לי נחמה זולתי בשני דברים כשאסתכל ואעיין במה שאעיין ושזה אברהם בני השית"ב נתן לו חן וברכה וגו' (אגרתו לרי"ב עקנין כבר העיר: קתר"מ ב' ל"א :).         

[191] ר"ש מונק Joseph ben Jehudah. Notice sur מובא בידי גרץ בס' גד"י מובא בידי גרץ בס' גד"י VI 354 בהערה 2.

[192] האפארצט

[193] עי' גרץ שם 357.

[194] עי' שם 358.

[195] עי' לעיל צד 6 הערה 1.

[196] עי' גרץ 358 הערה ב'.

[197] עי' רמבם הלכות ת"ת [פ"ג ה"י]

[198] עי' תחכמוני לאלחריזי שער כ"ט.

[199] זהו אומדן דעת גרץ הנכונה (גד"י שם 359).

[200] מאמר תחית המתים: קובץ ת' הרמבם ב', ח':

[201] ושם דברינו קצתם טעות ושגגה וקצתם שאפשר להתנצל עליהם ונצל אותנו ועזר מעט בקולמוסו (שם) ובדבר זה משתבח רש"ב עלי במכתבו אל רמבם וכבר ידע כל העם מה שעתבנוהו לתימן, כשכתבו והם מתרעמים מענין שנכתב בחבורו, והשבנו להם בשבחו וכו (אגרת רש"ב עלי: קבץ ת' הרמבם ח"א סי' קנ"ה).

[202] עי' תשוובות סי' קנ"ד, קנ"ה קנ"ו. שם.

[203] Aleppo.

[204] רבנו נסים ז"ל במגלת סתרים ורב חפץ ]בן יצליח] ז"ל בס' המצוֹת וזולתם (אגרתו לרי"ב עקנין כבר העיד: קתר"מ ח"ב ל"א)”.

[205] שם.

[206] אגרת רמבם ברי"ב עקנין אהבתי אשר נפלאה: שם ל'.

[207] הרמבם ז"ל ורבנו מיימון הדין אביו ור' יוסף בן עקנין תלמידו ז"ל כתבו בניהוג דורות השמד מה שיספיק ומה שיועיל (ר' סעדי' אבן דנאן: חמדה גנוזה של עדעלמאן ט"ז).

[208] ככה נראה ממליצת רמבם: מאז באת אלינו וכונת מקצות הארץ לקרות לפני גדלה מעלתך בעיני (םתיחה לס' מורה נבוכים) ועל מרחק קהירו מאלכסנדריה לא יאמר מקצות הארץ, ועל מרוקו תאמר מליצה כזאת כי באמת היא בקצה מערב צפון אפריקא ומצרים מקצה מזרח צפון אפריקה.

[209] מחכמת התכונה – החכמות הלמודיות – [הנדסה] – ממלאכת ההגיון (שם).

[210] וכאשר קראה עמי - - ומה שקדם לך (שם) וראיתיך יודע מעט ממנו מאשר למדת מזולתי (שם).

[211] שם.

[212] כאשר תעדנה מליצות רמבם במכתב אל בן עקנין: ובשבתי ובקומי בך אהדה - - כי אתה חלקי מכל עמלי (אגרת רמבם: אהבתי אשר נפלאה שם) ועוד רבות כהנה.

[213] וכאשר גזר ה' בפרידה ופנית אל אשר פנית עוררתני פרידתך לחכר המאמר הזה אשר חברתיו לך ולדומים לך - - וכל מה שיכתב ממנו הוא יגיעך ראשן ראשון (פתיחת מו"נ). וסדרתי לך שלחן ערוך במאמר הנכבד ס' מורה הנבוכים אשר חברתיו בך ובגללך (מכתב אהבתי אשר נפלאה שם :).

[214] פתיחה. עי' כל זה שם. ועל מעשה רכבה מעשה בראשית וסתרי תורה עי' ח"ו 11 הערות 1-2.

[215] חגיגה י"א:

[216] המאמר הזה דברי בו עם מי שנתפלסף – והוא מאמין לדברים התוריים נבוך בעניניהם אשר ערבבוהו  (פתיחה).

[217] כשיֵאוֹת לאחד מעולה ולא יאות לעשרת אלפים סכלים אני בוחר לאמרו לעצמו (שם) כלומר: לאחד הזה בלבדו.

[218] עי' ח"ד 150 הערה 1.

[219] מ"נ ח"א סי' א'-ס'; ס"ז; ע'.

[220] ס"א-ס"ד.

[221] על טיב דבורו של הקדוש ברוך הוא ועל מעשי הלומות (ס"ה. ס"ו)

[222] ע"ב.

[223] ח"ב סי' ג'-י"ב.

[224] י"ג-ל"א.

[225] ל"ב-מ"ח.

[226] ח"ג א'-ז'.

[227] ח'-י"א.

[228] י"ג.

[229] י"ז – י"ט.

[230] כ'. כ"א.

[231] כ"ה-מ"ט.

[232] נ"א.

[233] נ"ג.

[234] נ"ד.

[235] כעדות ר' מאיר הלוי: גם מתמול גם משלשום, גם טרם בוא ספר הנבוכים מורה, הי' למקצת העם בדת הבורא לב סורר ומורה". (אגרת ר"מ הלוי לרמבן: קתר"מ ח"ג צד ו').

[236] תשובתו לר' חסדאי הלוי (שם ח"ב צד כ"ג).

[237] שם...

[238] וכשתחקור זה הדעת [של תורה] והדעת הפילוסופי בהשתכל כל הפרקים הקודמים בזה המאמר [:מורה נבוכים] לא תמצא ביניהם מחלוקת אלא במה שביניהם מקדמות העולם אצלם וחדושו אצלנו והבן זה (מו"נ ג', כ"ה).

[239] כ"ג. והמעתליזה והאשעריא הן שתי שיטות ערביות בפילוסופיא.

[240] מו"נ ג', נ"ד.

[241] - - אם יהיה האדם כמו כן עובד וגזיר וכו' ומחזיק בנועם המדות אבל אין לו חכמה - - גם זה חסר השלמות - - מעשיו שהוא עושה אינם על דרך נכונה ולא על דרך חכמה. ע"כ אמרו חכמים עליהם השלום: ולא עם הארץ חסיד (הקדמ' פי' המשנה).

[242] סִדרם [הכתוב: אל יתהלל חכם (ירמיה י"ט. כ"ב] אצל ההמון כי השלמות הגדול אצלם עשיר בעשרו ואחריו גבור בגבורתו ואחריו חכם בחכמתו ר"ל בעל המדות הטובות כי האיש ההוא גם כן גדול בעיני ההמון” (מו"נ ג', נ"ד).

[243] וצריך לכל אחד ממנו שיכון ויתעסק בהשלמת ההצעות והבנת ההקדמות המטהרות להשגה מטומאתה שהיא הטעות (א', ה').

[244] אבל הקריבה אליו יתעלה בהשגתו והרחוק ממנו ני שיסכילהו (י"ח), כל מי שידעהו הוא הנרצה המקורב ומי שסכלו הוא הנקצף בו המרוחק (נ"ד).

[245] ונאמר בהשגחה על החשובים החסידים ועזיבת הסכלים: רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחשך ידמו – ש"א ב' ט' – (ג', י"ח).

[246] ואמנם היות השמירה והסבוב למקדש תמיד הוא לכבד אותו ולפארו ושלא יהרסו הסכלים גם כן והטמאים אליו (מ"ה).

[247] וכפי שיעור החכמה והסכלות היהו הרצון והקצף והקרוב והרחוק” (א', נ"ד).

[248] ירמי' ט', כ"ג. ובמו"נ בא פירוש משונה על פסוק זה האומר כי כונת הפסוק הוא להורות דוקא את ההפך מפשוטו המתבאר מאליו שאין שלמות המדות שלמות שראוי להתפלל ולהתלל בו (מו"נ ג', נ"ד) ולתכלית זה נחלק שם פסוק זה לשנים (ע"ש). אך מה תעשה שיטה זו בפסוק אחר של ירמיה המצרף “משפט וצדקה” גם “דן דין עני ואביון” ועל שניהם הוא אומר “הלא היא הדעת אותי (ירמיה כ"ב, ט"ז), הגם על פסוק זה יאמר כי הוא בא ללמד “שאין שלמות המדות שלמות שראוי להתפאר ולהתהלל בו”?

[249] שמות ל"ג, י"ג.

[250] שבת קל"ג: וע' ח"ו 76 הערה 11.

[251] אבות א', י"ז. ופי' המרבה דברים הוא לדעתנו פלפולים ריקים אשר אין בהם פרי למוסר האדם וליראת אלהי אמת.

[252] ו', ה'.

[253] ג', כ"ב. ועי' ח"ו 54 הערה 12.

[254] איוב י"א. ז'-ח'.

[255] חגיגה י"ג. ועי' ח"ד 42 הערה 14.

[256] לעיל 34 הערה 3.

[257] אבות ג', י'.

[258] מו"נ ב', ד'.

[259] שם.

[260] מאד יפלא על רבנו הגדול, אשר הטיב להסביר, כי בשביל זה לא יהיה לאדם גוף לעולם הבא מפני שאין שם צורך לתפקידי הגוף וה' לא ימציא דבר לבטלה כלל (מאמר תחה"מ) ואם כן איך יוכל להודות לגעת היונית שיש לגלגלים ולכוכבים וצבא השמים נפש וחיים והלא החיים והחפץ לא נתנו אלא לברואים שיש לפניהם כמה דרכים וכמה מעשים, לבחור מהם את הטוב בעיניהם אבל לגרמי השמים שאינם נוטים ממסִלָתם אפילו כמלוא שערה וכל מעגלי נתיבותיהם הם מעשי אונס גמור למה להם חיים ורצון והלא ה' לא ימיצא דבר לבטלה כלל?_.

[261] - - שדִמו כתות הצאבה שהשם רוח הגליל (מו"נ א', ע') והצאבה ע"ז מגונה מאד היתה ורמבם ז"ל מזכירה פעמים אין מספר ומחליט כי מצות רבות נתנו לנו בתורה שכל עצמן לא באו אלא לעקור ע"ז זו. וחלילה לנו לומר כי חכמי יון קבלוה ממקומה או החשיבות כי אם זאת יש לשער כי מעט מדעותיה היו שָטות עוד בעולם אחרי שבכללה כבר נשתכחה.

[262] השיטה העושה את הכוכבים והמזלות לבעלי נפש, כדעת היונים והערבים, מביאה ראיה לדבריה את הפסוקים: ברן יחד כוכבי בקר “(איוב ל"ח, ז'); השמים מספרים כבוד אל (תהל' י"ט, ב') – כי לשון שבה רנה וספור נוהגת אלא בגלגלים חיים משכילים אבל לא בגשמים מתים כאש וארץ (מו"נ ב'. ה'). ובאמת לא כן הדבר כלל וכלל, כי מליצות אלה נאמרות בדברי קדשנו גם בדוממים גמורים: הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות: אש וברד שלג וקטור רוח סערה וכו; ההרים וכל גבעות עץ פרי וכל ארזים (תהל' קמ"ז, ז'-ט') ותגל הארץ - - יעלז שדי (צ"ו, ח') יחד הרים ירננו (צ"ח. ח'). ומעין זה: או שיח לארץ ותורך ויספרו לך דגי הים (איוב י"ד, ח' ועוד ועוד).

[263] מו"נ ג',י"ד.

[264] י"ג.

[265] אמונות ודעות מאמר ו'; עי' חלק ט' 202 הערה 3.

[266] אמוד"ע מאמר ד'; שם שם הערה 4.

[267] חובת הלבבות א', ו'.

[268] חוהל"ב ד', ה'.

[269] אדר"נ ל"א, ג', ומובא ח"ו 146 הערה 4.

[270] כי אם האדם נופל בערכו מצבא השמים יעידו מקראות אלה: כי כאשר השמים החדשים וגו' עומדים לפני נאום ה' וגו' גם זרע ישראל ישבתו וגו' (ירמ' ל"א, ל"ד-ל"ה).

[271] דברים י', י"ד-ט"ו. ומעין זה הוא מקרא זה: אתה עשית את השמים ושמי השמים וכל צבאם וגו'; אתה הוא הק' הא' אשר בחרת באברם וגו' (נחמ' ט', ו'-ז').

[272] כאשר יביע מקרא זה: - - וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים - - חלק הא' אותם לכל העמים אשר כל השמים; ואתכם לקח ה' - - להיות לו לעם נחלה כיום הזה (דברים ד', י"ט-כ').

[273] רבותינו האמינו ששמים וארץ בטלים ורק שמו הגדול [של הקב"ה] חי וקים לעולם ולעולמי עולמים ושבועתי [שנשבע לישראל] קימת לעולם ולעולמי עולמים (ברכ' ל"ב). ודבר זה ברור מפורש הוא בדברי הנביא: הקשיבו אלי עמי וגו'; - - כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה וגו' וישועתי לעולם תהיה וצדקתי לא תחת (ישעי' נ"א, ו').

[274] לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים: המה יאבדו ואתה תעמוד וגו': בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך יכון (תהל' ק"ב, כ"ו-כ"ז. כ"ט). ומליצה על הגלגלים כי לא לעולם המה תמצא גם בפסוק זה: ונמקו צבא השמים וגו' וכל צבאם יבול (ישעי' ל"ד, ד').

[275] כמעט כל חלק שני וגם מקומות הרבה מפרקי שאר החלקים עוסקים בענין המלאכים הנקראים בפי פלספי יון גם בשם “שכלים נבדלים, "דעות נרדות".

[276] שאתה לא תמצא כלל פעל שיעשהו השם אלא ע"י מלאך" (מו"נ ב', ו').

[277] “ומעלה שאין מעלה ממנה אלא מעלת האל ב"ה” (רמבם יסודי התורה ב', ח').

[278] - - ממין אדם שהם יותר פחותים מזה - - (מו"נ שם ועוד).

[279] גדולים צדיקים יותר ממלה"ש (סנהד' צ"ג.) חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלה"ש (חולין צ"א. ועי' ירושלמי שבת ו'. י'; ב"ר ח'. כ"א).

[280] ברא' ל"ב, כ"ט. ועי' ל"ד, י'.

[281] הושע י"ב, ד'-ה'.

[282] על דבר היסודות הכח החמישי והכח ההיולי כי אין ואפס הם עי' דברי רס"ג המובאים חלק י' 62-3. ועל דבר השיטה בכללה כי אין ממש בה עי' דברי ר"י הלוי בספר הכוזרי מאמר רביעי כ"ה-כ"ו ומאמר חמישי י"ד.

[283] ודמה החומר - - באשה זונה - משׂלי ז', י'-כ"ג – (פתיחה למו"נ) וכל פרשה ו' שבספר משלי לא באה לדעת ספר זה אלא לדבר על ענין החמר. - ואמנם אשת חיל – משלי ל"א, י' – חומר טוב כאות בלתי גובר עליו (מו"נ ג', ח') ועוד הרבה הרבה כיוצא בזה.

[284] אף כי משלים אלה וכאלה נחשבו בספר המורה למשלי נבואה ממש (פתיחה שם) נמסרה שם כעין מודעה: ואחר שבארתי לך זה וגליתי לך סוד זה המשל לא תקוה למצוא כל עניני המשל בנמשל כשתאמר מה תחת אמרו: זבחי שלמים עלי – משלי שם י"ד – ואיזה ענין יורה אמרו: מרבדים רבדתי ערשי – ט"ז – וכו' כי זה כלו המשך הדברים כפי פשוטו של משל וכו' (פתיחת שם) והבן זה ממנו מאד כי הוא שרש גדול ועצום במה שארצה לבארו (שם). ודברים אלה סמן רפיון הם לכח המשלים ממין זה כי גם בדברי חול הלא צריך האדם להיות דברו דבר דבור על אפניו, ואף כי במשלי הנבואה שבכה"ק אשר אין צריך להיות אף מלה אחת קטנה עודפת.

[285] עי' משלי אנשי אלכסנדריא ורמזיהם בסוף ימי בית שני (ח"ה 116 הערות 6-16).

[286] עי' דברי יוסיפוס הבקי בדרכי חכמי יון מכל סופרי ישראל הבאים אחריו (ח"ו 64 הערה 5).

[287] ישעי' מ"ה, י"ט.

[288] איוב ל"ג ג'.

[289] משלי ח', ט'.

[290] ורבותינו מרי תורת ישראל מרבים לדבר גם בשטח גוף האדם שהקב"ה משתבח ביצירתו: וייצר הא' את האדם וגו' וישם שם את האדם אשר יצר וגו' - - ברא' ב', ו'-ח' – כביכול הקב"ה מתגאה בעולמו ואו' ראו בריה שבראתי יצירה: שיצרתי - - בוראן משבחן ומי מגנן, בוראן מקלסן ומי נותן בהן דֹפי, אלא נאין משובחין הן (ב"ר, י"ב). ועוד זאת התבוננו רבותינו על כבוד גוף האדם שהבדילו הקב"ה ביצירתו מגוף הבהמה עשה הקב"ה גוי וכו' כדי שלא יתבזה כבהמה (י"ז). "ואל תשכחי כל גמוליו – תהל' ק"ג, ב' – שעשה לה ד' במקום בינה - - שלא יינק ממקום הטנופת" (ברכות י'.) ולא עור אלא שראו רבותינו בגוף האדם מעין דוגמה של מעלה שאדם עשוי בדמות דיוקנו של הקב"ה וכו' משל לשני אחים תאומים וכו' סנה' מ" ורש"י' דברים כ"ב, כ"ג).

[291] גם דעה זאת הפך היא מדעת רבותינו הנאמנים: ר' צדוק חושב את ספוק צרכי החומר לשלחנו של מקום לשולחן שהקב"ה עורך לפני כל אחד ואחד (קידושין ל"ב:), ובן זומא החסיד הקדוש ששמח ליתן שבי והודאה על צרכי החומר האלה שהוא משכים ומוצא מתוקנים לפניו. ולא עוד אלא כל מי שאינו שמח עליהם נחשב בעיניו לאורח רע (ברכו' נ"ח.).

[292] דעה זו סותרת למקצוע גדול שבתורת רבותינו. הם בקדושתם הורונו לראות בכל הנאה, שהגוף נהנה בעוה"ז, מתנת ה' שיש לברך עליה. והברכות הנעלות האלה היו לפרק גדול בסדר העבודה שבלב. ור' עקיבא קרא להם קֹדש הלולים (ברכות ל"ה). והברכות האלה אינן מתברכות אלא על ההנאות הערבות שיש בהן ברכה ושמחה לאדם וכל שהוא מין קללה אין מברכין עליו (מ':) ושיטה זו באה ומחלטת כי צרכי החומר שרבותינו הדריכונו להודות ולברך עליהם, יש למשכיל להצטער בעשותו אותן.

[293] מצוה זו נתנה לאדם בתורת ברכה: ויברא א' את האדם - - זכר ונקבה ברא אותם: ויברך אותם א' ויאמר להם פרו ורבו וגו' (ברא' א').

[294] עי' מו"נ ג', ח' את כל הפרק.

[295] מחאות מפוצצות בקולי קולות לדעה זו הבאה מן החוץ הן סדר ברכות הנשואין אשר אין ערוך לאמתי טליפין המקדשות את ענין הזוג הנוסד על חוש המוליד (כתובות ז'-ח.) ומצות שמח חתן וכלה (ט"ז-י"ז.). ומאמר ר' שמעון בן מנשיא שקלעה הקב"ה לחוה והביאה לאדה"ר (ברכות ס"א.) והנכבדות המדוברות על האשה וכבודה וערכה (יבמות ס"ב-ס"ג.) ועל הזוג ועל הלדה (נדה ל'-ל"א:) ועל כלם המאמר: אי אפשר לאיש בלא אשה ואי אפשר לאשה בלא איש ואי אפשר לשניהם בלא שכינה” (ירושלמי ברכות ט' א').

[296] ע' דברינו [על] אלה כל אחד במקומו.

[297] קאַנט, קריטיק דער ריינען פערנונפט 624.

[298] אגרתו לר' חסדאי הלוי הספרדי ממצרים לעיר אלכסנדריא: קתר"מ ח"ב כ"ג.

[299] וכלל אומר לך שכל מה שלמעלה מן הטבע לא יוכל חכם ופילוסוף להעמיד ראיה ברורה עליו אבל מה שבטבע לא יסתר מעיניהם (שם)

[300] שם.

[301] כלומר החקירה בדרך העיון.

[302] שם.

[303] שם.

[304] שם.

[305] שם.

[306] רק הנביא הוא שיוכל להגיע במה שלמעלה מן הטבע ומשה רבנו ע"ה סוף הנבואה ואין בנבואה למעלה ממנו (שם).

[307] עי' דברי רמבם המסורים לנו בתורת כלל כולל לעיל הערה 1.

[308] יש לדעת כי בפי מעתיקי ספרים הכתובים ערבית לעברית, שמכללם הוא גם ס' מו"נ, אין מלת מופת משמשת למעשה נסים כי אם לראיה פילוסופית.

[309] אגרת תימן, והמקרא שמות י"ט, ט. ודעה זו היא ממש דעת ר"י הלוי: ורואין את משה בא בתוכה ויוצא ממנה ושמע העם דבור צח בעשרת הדברים (כוזרי א').

[310] תשעה עשר פרקים (מו"נ ח"ב, י"ג-ל"א) יחד רמבם למלחמה הקשה הזאת.

[311] י"ג.

[312] ט"ו.

[313] כ"ב. והם הם גם דברי ר"י הלוי המחליט כי החדוש עם קָשְיו הנה "הקדמות - - יותר קשה לקבל" (כוזרי א', ס"ה).

[314] כ"ה.

[315] ל"א.

[316] ג', ט"ז-י"ז.

[317] אגרתו לחכמי מרשיליא: קתר"מ ב' כ"ה-כ"ו.

[318] אגרתו אל ר' חסדאי הלוי: קתר"מ ב' כ"ד.

[319] שם.

[320] עי' דברי קנאתו: "אבל האומר אותם וכו' מי שיתכונן לסתור התורה ולהרוס יסודותיה הלא תראה עזותם באמרם מבול מאויר וכו' וכו'" (אגרת תימן: קובץ שם ה' :).

[321] מאמר נגד גאלינוס: קובץ ת' רמבם ב' כ'-כ"ב:

[322] רמבם הל' דעות ג' א'.

[323] הל' מילה א' י"ח.

[324] הל' שבת ב', ג' והפסוק ויקר' י"ח, ה'.

[325] רמבם שם והפסוק יחזק' כ', כ"ה. ודברי קנאתו חוזרים על דברי השקר אשר טפלו המינים הקדמונים שעשו את עצמם כרחמנים על רבותינו והפרושים כי אוסרים הם לרפא את חוליהם בשבת. ועל כן קרא עליהם רבנו: גם אני נתתי להם כלומר: הם הם האנשים אשר משפטיהם לא טובים והם הם בעלי החוקים אשר לא יחיו בהם לאמר אשר היסוד טחי בהם אין להם כמו שיש לנו.

[326] הל' תפלין ס"ת ומזוזה ה', ד'.

[327] ו', י"ג.

[328] הל' תשובה ג', ג).

[329] עי' דברינו ח"ז 52.

[330] דֶרְוִיש הוא שם לפרושי המשלמנים שוכני המדבר.

[331] ע"י ספור שמחת פילוסוף שישב בספינה על האשפות ושבא אחד והשתין עליו ושמח הפילוסוף שמחה גדולה על אשר שכה לבזיון כזה והוא לא הרגיש בו מרום ענותו (אגרת רמבם לר' חסדאי). לענ"ד נראה כי לישראל נאסרה ענוה כזאת לשבת על האשפה שאסור להזכיר שם שֵם שמים, ואיך יוכל איש ישראל לשמוח על עלבון כזה לאדם שנברא בצלם א'. מוסר ענוה כזו רחוק מטעם תורת ישראל עוד יותר מן המוסר הידוע המצוה לאיש המוכה להושיט את הלחי השמאלית למכהו על הלחי הימנית.

[332] עי' מכתביו לר' שמואל בן עלי (קובץ ת' הרמבם ת' קנ"ד ותי' קנ"ו) ולר' פנחס הדיָן (קובץ ת' הרמבם ת' ק"מ).

[333] לחכמי... שהרבו מאד בשבחו כתב: "אל תקטינו עצמכם, אם אין אתם כרבות הרי אתם חברי אלופי ומיודעי וכל שהקשתם ראוי להשקות" (קתר"מ א' ת' מ"ג).

[334] קתר"מ ת' קנ"ח, קנ"ט, ק"ס.

[335] שם ח"ב ט"ו:

[336] רמבם בעצמו הבין את יתרון מליצתו העברית כי כן כצב אל מר יוסף שבקשהו לתרגם את ספר משנה התורה לערבית: ואיני רוצה בשום פנים להוציא ללשון ערבית לפי שכל נעימותו יפסד ואני מבקש עתה להחזיר פי' המשנה וס' המצות ללה"ק וכל שכן שאחזיר זה החבור ללשון ערבי אל תבקש זה ממני כלל (שם) ולעומת זה השיב לחכמי לוניל שבקשו ממנו לתרגם את ספר המורה עברית, לאמר: מי יתנני כירחי קדם לעשות שאלתכם בזה הספר ובשאר הספרים שחברתי בלשון קדש שהקדיר שמשי כי אהלי הם שכנתי. ושמחה גדולה היתה לי להוציא יקר מזולל ולהשיב גזלה אל הבעלים, אבל סבות הזמן וכו' (שם מ"ד).

[337] ספר המדע הוא החלק הראשון לארבעת העשר חלקי ספר משנה תורה אשר נקראו בפי רמבם כלם ספרים ועל היותם י"ד במספר קראו הבאים אחריו לספר הכולל הזה: יד החזקה ברמז למליצתו: ולכל היד החזקה אשר עשה משה” שבפסוק האחרון שבתורה.

[338] ואם מדדו מקצת גדולים במדה אחת לס' המדע ולמורה הנבוכים לא כִוְנו אלא לפרק ב' ג' ד' ששם הוא מסדר את שיטת אריסטו בקצרה.

[339] "שדרך רבנו תקון לכל העולם" (כסף משנה סוף הקדמת הרמבם).

[340] ככה כתוב במכתב אחד מרבמם לר"י בן עקנין שביד הח' ר"ש מונק (גרץ גד"י VI 377 הערה ד').

[341] Scholiastik.

[342] כתב תשובות לחכמי קהל עיר מרשיליא על שאלתם (קתר"מ) ב' כ"ד-כו:).

[343] קתר"מ א' ת' כ"ה עד ת' מ"ח.

[344] אגרת רבנו יהונתן לרמבם (קתר"מ א' ת' כ"ד).

[345] באָפאַרצט בל"א.

[346] לייבאַרצט בל"א.

[347] Diaet  או Marebiotik.

[348] מרן ב"י כשמצא השגה אחת נאמרת בנחת כתב עליה: שאין הראב"ד משיג בכֹח כמנהגו [במקום זה] (כ"מ הל' תפלה ז' ח'). ועי' דברי רבנו זרחיה על מליצת ראב"ד השנונה שהבאנום במקומם.

[349] עי' על אודותיו במקום ההוא.

[350] הראב"ד היה זקן בימי הרמבם כמו שמצאתי בתשובה להראב"ד שכ' אל הרמבם ז"ל: הוא נער ואנחנו ישישים (לקוטי ר"י סמברי: סדה"ח א' 124).

[351] "חבר ס' כמשנה תורה וכו' ולא יצא טבעו בעולם" (שם).

[352] השגות ראב"ד לרמבם הל' כלאים פרק ו'.

[353] ועתה לא אדע למה אחזור מקבלתי ומראיָתי בשביל חבורו של זה המחבר? אם החולק גדול ממני הרי טוב! ואם אני גדול ממנו לא אבטל דעתי מפני דעתו? (השגתו בהקדמת הרמבם).

[354] והר' ר' יהונתן הכהן מעיר לוניל וכו' והשיב על ההשגות שהשיג הראב"ד על דברי הר"מ לבאר ולהעמיק דברי הר"מ (קרית ספר לר' דוד שטעלי: סדה"ח ב' 232).

[355] כמעט בכל דור ודור קמו כמה גדולי ישראל לבאר את דברי הרמבם ולהשיב על דברי השגות הראב"ד ודי לנו לקרוא רק שנים מהם הלא הם מרן בית יוסף בבאורו כסף משנה ואת הרב מגיד משנה.

[356] עי' לקוטי סמברי שם. ודבר זה היה לפתגם בדורות הבאים: וע"כ יאמרו המושלים כי הרמבם שמי' גרים: הר"מ בְמַזָ"ל שזכה ונתפשט חבורו והראב"ד שמיה גרים לי' הר' אבד ז"ל אבד חבורו (שם)

[357] שנת [ת]קנ"ט וכו' ובשנה ההיא נתבקש בישיבה של מעלה המאור הגדול ר' אברהם בן דוד ערב שבת והכהנים חפרו את קברו" (שבט יהודה ד' הנובר 112). וכבוד של חפירת הקבר בידי כהנים לגדולי הדורות אתה מוצא באבנו הקדוש (כתוב' ק"ג:) וברבנו תם (תו' ד"ה “אותו” שם) ויום מיתתו של ראב"ד בפרוטרוט היה “בערב שבת בחנוכה שנת תתקנ"ט” (יוחסין ד' קניגסברג ק"ל:) שחל בשנת ההיא בכ"ו כסלו.

[358] קתר"מ ב', כ"ז-כ"ח: [גנזי ירושלים ח"א צד ל"ג-ה']

[359] האגרת השנית של רמבם לחכמי לוֹניל (מ"ד).

[360] הקדמת פי' המשנה לאלחריזי.

[361] בהיותו עוד בימי חרפו בבוא אליו שמועות מות אחיו כתב: ונשארתי כמו שנה - - נופל על המטה בשחין רע בדלקת ובתמהון לבב (מכתבו למר יפת קתר"מ ב' ל"א:) במכתבו לר' פנחס הדיין הוא מזכיר כי בא לו מכתבו הראשון ואני חולה ונוטה למות (קתר"מ א' ת' ק"מ.) וטבילת מצוה שנהגה במקומו לא נמנע ממנה: שמעולם לא עשיתי זאת אלא מחולי (שם). לרבנו יונתן הוא כותב: כמו שנה עמדתי בחליי ועכשו שנרפאתי הרי אני כחולה שאין בו סכנה.ואני רוב היום מסב על המטה ועול החולים על צוארי ולא יניחו לי שעה אחת לא מן היום ולא מן הלילה - - כֹּחי כשל ולבי קץ ורוחי קצרה ולשוני כבדה וידי רעדה אפילו לכתוב אגרת קטנה אעצל - - מפני כשלון כוֹחי וקֹצר רוחי - - המצערים לי תמיד (קתר"מ א' ת' מ"ט). וגם לאחד משואליו כתב בסוף תשובתו: וגופי חלש ואין בי יכולת לקרות הכתבים ק"ו להשיב עליהם - - ואין לי פנאי כלל מפני חלישות גופי תמיד (ת' קמ"א). ולרש"ב תיבון כתב: ואני בורח מבני אדם מתיחד ומתבודד מבני אדם במקום שלא ירגישו בי. ואני פעם נסמך לכותל ופעם כותב ואני שוכב לרוב חולשת הגוף כי חלשו כוחות הגוף, מחובר אל הזקנה אני (קתר"מ ב' כ"ח.) ואני חולה וטרוד ביום ובלילה (שם א' ת' קמ"ו).

[362] העיר פוסטאט Fostat נקראה בפי רמבם מצרים סתם.

[363] קתר"מ ב' כ"ח.

[364] עי' לעיל 6 הערה 1.

[365] עי' 29 הערה 5.

[366] אגרת תימן: קתר"מ ב', א'.

[367] כבר הכניעוני השנים והמקרים - - אני מוחל על כבודי ומוַתֵּר על עלבוני הרבה, והבן [הוא רי"ב עקנין] - - לא יוכל על זה ולא יסבול כל אותם היגונות" (אגרתו לרי"ב עקנין שם שם ל':)

[368] “ולולא התורה שהיא שעשועי ודברי החכמות שאשכח בהם יגוני אז אבדתי בעניי” (אגרתו לר' יפת: שם שם ל"ז:).

[369] בעניני העולם הזה אין לי נחמה זולתי בשני דברים כשאסתכל ואעיין במה שאעיין ושזה בני אברהם השית"ב נתן לו חן וכו (אגרתו לרי"ב עקנין שם ל"א).

[370] וקראו זמן השנה נ'ה'י' נהיה – מיכ' ב' ד' – (יוחסין ד' קניגסברג ק"ל.) – נהי כמנין תתקס"ה.

[371] נראים הדברים כי ממחלת קוצר הנשימה מת כי שתי פעמים מצאנוהו מתאונן: ורוחי קצרה וקוצר רוח (לעיל 51 הערה 4).

[372] מקרא הוא ש"א ד' כ"ב.

[373] יוחסין שם.

[374] מאמר הדורות לר"ס אבן דנאן: חמדה גנוזה לר"ד עדעלמאן ל':.

[375] דברי חכמים פ"ו.

[376] פייטן אחד ששמו ר' אברהם, ואיננו ראה"ע, עשה ב' פיוטים לשבועות בשבח הרמבם, האחד תחלתו: אשתעשע במשל קדמון ואהיה אצלו אמון וסופו: קוראי דת בן עמרם עם דת משה בן מימון; והשני תחלתו: האל קדמון האדירך הפאירך הכתירך משה בר מימון" (שד"ל כרם חמד מחברת ד' 32).

[377] הדבר ידוע כי כמעט רוב בנין של כל ספרי הפוסקים הבאים אחריו הוא ס' משנה תורה, וש"ע שלנו עוד יותר מכֻלם.