_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מליצת ישמעאל בספרות ישראל

דוד ילין

לתוכן הענינים

 

קרוא נקרא את שירי גדולי משוררינו הספרדים, ומשכונו אחריהם בקסם אשר על שפתותיהם, ואתם נגביה עוף.  על כנפיהם ירוממונו ושוטטנו באוויר מלא נעימות ועדנים, נהנים מזיו האור השפוך עליו, ושואפים את הרוח הזך אשר יעבור על פנינו חרש.

אך בהרגישנו את נועם שירי משוררינו אלה בכלל, הלא יתעורר בנו גם החפץ להפרידם למיניהם, להתבונן לדרכים השונים אשר שמרו ללכת בהם בחברם שיריהם; כי רק אז נוכל לערוך אותם כראוי להם ולהבין את כוונתם עד תכליתה.

טעם היופי איננו שווה בכל העתים ובכל המקומות, ואשר יטעם לחך בן דור זה או ארץ זו, יהי לתפל ולחסר-טעם בעיני בן הדור האחר או הארץ האחרת.  ואם אמור נאמר לחקור על דבר טעם משוררינו הספרדים, לדעת מה היה נעים וערב לחִכּם הם, עלינו להתבונן אל השכלת הזמן אשר חיו בו והארץ אשר ישבו עליה.

השכלת הימים ההם והארץ ההיא היתה ההשכלה הערבית.  וכי למדו המשוררים העברים את דרך אחיהם הערבים ורוח אחת נסוכה על שירי שניהם בכל פרט ופרט – זה הוא דבר נעלה מעל כל ספק.

הערבים, אשר טרם טעמו השכלת עם אחר וארץ אחרת, ורק דברי משורריהם שגורים על פיהם, ירגישו עוד היום את אלה רגשות הנועם אשר הרגישו אבותיהם; עוד היום יאמרו ערֵב לכל אשר ערֵב לחך הדורות הראשונים, ויפה – לאשר קראו הם יפה, ושירי משורריהם עתה לא שונו ברוחם במאומה משירי קדמוניהם.

לא כן אנו כיום. בארצות אחרות גרנו ומהשכלת עמים אחרים טעמנו, ולמן היום אשר שבה רוח השירה לפעום בקרבנו בתקופתנו החדשה, רוח אחרת את משוררנו, רוח אירופית נסוכה על דבריהם ועל הלך רעיוניהם; וכל המקביל שירת אחד משוררי דורנו לשירת משוררינו הספרדים יראה, כי לא רק במשקלם נפרדו, כי אם גם ברוחם ובטעמם ובסגנונם שונים המה מראש ועד סוף.

שירי משוררינו הספרדים הונחו מאות בשנים בקרן זווית, אין מזכיר בשמם ואין מעלם על לב.  בגנזי הספרים העתיקים שכבו להם למעצבה, ועד היום אשר קם שד"ל וחבריו, לנפץ את האבק אשר התגבב עליהם, לשפשפם ולהראותם בכל חמדת יפעתם וזוהרם, כבר מלאה רוח אחרת את כל חללו של המקום הפנוי, והמה היו כחוץ לזמנם ולמקומם.  לא יוכלו עוד לשפוך רוחם על משוררינו החדשים, המושפעים מספרות אחרת, ולא למופת יוקחו עוד, כי השתנו העתים והשתנו הטעמים.  החרוז האחד העובר על פני כל השירה נחשב עתה ל"מונוטון", היתדות והתנועות יחשבו עתה למכשול ולמעצור לרוח המשורר, וכל רוח השירה הזאת מוזרה היא עתה לרבים מאתנו.

אבל, אם חדלו הספרדים להיות למופת למשוררים עתה לעשות כמתכונתם, חדול לא חדלו ולא יחדלו להפליא את קוראיהם ברום הגיוניהם וברוב גוניהם, ביפעת רקמתם ובמשבצות רפידתם.  עוד היום ירחב וירהב לבבנו בקראנו את דבריהם, ורוחנו ירום למקרא דעותיהם הנעלות.  ובאמרנו כיום לחדור אל סגולות סגנונם ולהתבונן גם בכלי אשר בו שמו את רעיונותיהם, עלינו לשוב אל זמנם ולגלות אל מקומם.  עלינו לשאוף את האוויר ההוא אשר שאפו המה, להיות מושפעים מהרוח אשר השפיעה עליהם, היא רוח הספרות הערבית, אשר היתה להם לקו.

אמנם קמו בין חכמינו מבארים לדברי משוררינו הספרדים, מבארים אשר יושר-הבנתם מילא להם על פי רוב את מקום הידיעה העמוקה והבקיאות הרבה בספרות הערבית, הדרושות לביאור שירים כאלה; אך רובם ככולם שמו לב רק לבאר את הדברים במקום, אבל את חוקי המליצה השונים, אשר היו למשוררינו לקו לערוך על פיהם את דבריהם הנעימים, לא ביארו לנו המבארים בפרטות עד היום, והמפתח חסר.

והערבים הנה זה יותר מאלף שנים החלו לכתוב ספרים לציין ולהגביל את כל הגוונים והאופנים המייפים את שירי משורריהם, ויקראו ללימוד הזה בשם ""בֶּדִיע".[1] ובקראנו את הספרים האלה ואת כל המשלים והראיות אשר יביאו מדברי משורריהם, והיינו בעינינו כאילו על אדמת גנות משוררינו הננו דורכים: אלה הם הפרחים הצומחים עליה, אלה הם הניצנים הנראים בה, מראה אחד, תואר אחד וקצב אחד לאלה ולאלה.

האחרון במחברי הספרים מהמין הזה, השיח עבד-אלע'ניאַלְנַבִּלְסִי, הגיע בפרקי ספרו עד מספר מאה וחמשים.  אבל אנכי אבחר רק בענינים אחדים למופת, אשר יכילו תנאי יפי השירה היותר מצוּינים.

 

א: הפתיחה היפה (בְּרָעַת-אַלְאִסְתִּהְלָל)

כי תנוח רוח השירה על המשורר, ומלאה את כל חדרי לבו, ופרצה דרך פיו או עטו, והיה דברו הראשון מעלה ומרומם.  כי הוא יכלול כל ענין השיר, והבתים הבאים אחריו אך כביאור לו יהיו, בלכת הרעיון הלוך והשתפך מעט מעט עד התערותו כולו.

ולזאת יִחדו הערבים בספרי מליצתם מדור מיוחד לבית הראשון בשירה.  מלבד אשר עליו להצטיין בעזוז סגנונו ורום הגיונו אשר בו יקח את לב שומעו, התנו בו עוד תנאים אשר אך במלאו אותם יחלקו לו כבוד "הפתיחה היפה".  ואלה תנאיהם: א) המלים צריכות להיות קלות-ההבנה ונעימות הסגנון; ב) כי לא תמצאנה בו מלים שלא לצורך, הבאות רק למלא מספר התנועות; ג) כי יהיה הבית כולל רעיון שלם, ולא יהיה קשור אל הבית שאחריו; ד) כי יהיה בין שני חלקי הבית (הדלת והסוגר) איזה יחס, באופן שלא יהיה החלק האחד מוזר לענין החלק השני; והיה החלק השני כפל ענין החלק הראשון, או ביאור לו, או השלמת הרעיון; ואם שני ענינים בבית האחד – לא יימשך רעיון הדלת אל תוך הסוגר; ה) ישתווה משקל הדלת למשקל הסוגר, וחרוז השירה יהיה גם באחרית הדלת; ו) כי בבית הראשון יהיה רמז לענין השיר כולו.

ועתה, אם נבוא להתבונן בטובי שירי הספרדים, וראינו, כי ביתם הראשון ממלא את כל התנאים האלה.  הרושם אשר יעשה עלינו הבית הראשון לא יימחה מהר מעל לוח לבנו, וכי נקראהו אך פעם – ונשאר בזכרוננו.

הנה לפנינו למופת ראשית שירים אחדים למשוררנו הנפלא ר' יהודה הלוי:

א) זֶה רוּחֲךָ, צַד מַעֲרָב, רָקוּחַ!  הַנֵּרְד בִּכְנָפָיו וְהַתַּפּוּחַ.  (דיואן ח"א, ע"ב).

את תוכן השיר הזה (אשר חיבר על הים) ואת ענינו נראה תיכף בראשיתו.  ומה נפלא הבית בענינו ובבנינו! המשורר פונה אל צד מערב, אשר ממנו בא הרוח להנחות את אנייתו, וכדברו אל בעל נפש משׂכלת, העושה מעשהו בחפץ וברצון, הוא מדבר אליו להודות לו ולשַבּחו על טובו, וקורא אליו: רוחך זה אשר נשבת, רקוח הוא ומקוטר בכל מיני הריח הערב, ובכנפיו הוא נושא נרד ותפוחים, כי ריחם הוא מפיץ בכל אשר יעבור.  כמה מן החיים במלת "זה" ובכינויי הנוכח "-ךָ" במלת "רוחך", כאלו צד מערב ורוחו עומדים חיים לפני המשורר והוא מורה עליהם באצבע.  ובבנין הבית, המורכב מחלקי שתי-תנועות-ויתד, הנה הצליח המשורר לחלק ענינו לפי בנינו:

זה רוחך – צד מערב – רקוח!

ואחרי הנושא הארוך, המורכב מארבע מלים, מה נעים ומה חזק הנשוא (רקוח) אשר יביענו במלה אחת באחרית הדלת.  והסוגר כולו ביאור הוא לנשוא הזה, לאמר: איך הוא רקוח? ובמה? – יען כי כנפים לו, ובכנפיו אלה צרר את הבושם הטוב, ואת הפרי העָרֵב, וריח שניהם הוא הנודף בכל מקום עברו.  – וכל אשר קרא מהללי התפוח בפי משוררי הערבים על יפי מראהו, על ריחו הערב ועל טעמו הטוב, ידע ערך המלה הזאת אשר פינה לה המשורר מקום באחרית הבית, היא המלה אשר יטעימנה קורא השירים הערבים תמיד, והיא אשר תשאיר רשמה במוח השומע.

ב) הֲיוּכְלוּ פְגָרִים   הֱיוֹתָם חֲדָרִים

לְלִבּוֹת קְשׁוּרִים  בְּכַנְפֵי נְשָׁרִים?  (דיואן ח"א, ר"ב).

עם המשורר יחד נרגיש את כובד הגוף, הפגר אשר בתוכו הלב הקשור אל כנפי נשרים.  הלב שואף לעוף ולשוטט ולהרקיע שחקים, והנה הגוף בכבדו יורידנו ארץ! מלחמה ללב המשורר עם גופו – מי מהם ינצח? הייחלץ הלב מהגוף למען יוכל לעוף אל מקום שאיפתו? הינער מעליו הכבלים הכבדים האלה? מתמיהת המשורר על הדבר הזה כולו נראה כבר, כי רוחו הולך וגובר, וסוף סוף:

יַעַל גְּבָעוֹת  וְיֵרֵד בְּקָעוֹת  לְהָקִים שְׁבוּעוֹת  וְשַׁלֵּם נְדָרִים!

ג) לִבִּי בְּמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעְרָב,

אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב?!  (דיואן ח"א, שס"א).

כמה מרגשי התשוקה והתאוה לארץ המזרח ספונים במלים המעטות האלה! ומה רב צער המשורר על לא הימלא תשוקתו.  מה ירב המרחק בינו ובין מקומו בחירו בהוסיפו רק מלת "בסוף" לפני "מערב"! היוכל עוד איש לשאלהו, למה לא יטעם כל אוכל לחכּו?

ד) הֲפָשַׁט הַזְּמָן בִּגְדֵי חֲרָדוֹת  וְלָבַשׁ אֵת בְּגָדָיו הַחֲמוּדוֹת?  (דיואן ח"א, שס"א).

מה גדול הציור אשר נשווה לנו בדמיוננו למקרא הבית הראשון מהשיר הזה, המתאר חמודות האביב! מבית כלא יוצא המשורר.  הרוח והגשם והטיט והחושך והקור אשר בחוץ כלאוהו בחדרו ימים רבים, בדד נרדם, והנה פתאום יצא החוצה, כנח מתיבתו.  ומה הוא רואה בעיניו? כל הדר האביב, פרחיו וניצניו, אור שמשו ורוח בשׂמוֹ, כולם נקבצו יחד לחדש פני תבל.  וברוב שרעפיו בקרבו לא יוכל להתאפק מקרוא: מה זאת? החליפות בגדים לזמן לפשוט וללבוש? ולבוש בלויי הסחבות והקרעים הזה החליף שמלותיו ויעדה שש ורקמה וכל בגדי מחלצות?

ה) יְדַעְנוּךָ, נְדוֹד! מִיְמֵי עֲלוּמִים  וְנַחַל הַבְּכִי נַחַל קְדוּמִים.  (דיואן ח"א, קמ"ה).

הבית הזה ראשון הוא לשיר אשר בו יחזק המשורר את לבו בצערו על נוד ידידו, ומה חזק סגנונו בדבר המשורר על עצמו בלשון רבים להתגדל ולהתרומם כנגד הנדוד אויבו![2] ואת הנדוד יציג המשורר כמו חי לנגד עיניו ומדבר אליו בלשון נוכח (ידענוך, נדוד!), ככל אשר עשה בשירו: "זה רוחך, עד מערב", לצד מערב האהוב לו. גם אוהבים גם אויבים יברא לו המשורר בין בלתי-בעלי-החיים, וגם בין המושגים המופשטים! כי רוח משורר תחיה מתים.

ו) לֹא הָעֲנָנִים הֵם אֲשֶׁר נִבְקָעוּ  כִּי אִם    שְׁתֵּי עֵינַי אֲשֶׁר דָּמָעוּ!   (דיואן ח"א, רע"ג).

מה חזק שטף הגשמים הניתך בהיבקע העננים כהיבקע הנאד וכל מימיהם נשפכים פעם אחת! והגשם הזה לא עננים הורידוהו, כי אם שתי עיני המשורר אשר דמעו! מה רב הכאב המביא את בעליו לבכות במידה כזאת.  ואמנם רוח המשורר נכאבה ונדכאה בכל שירתו זאת על כל משאות נפשו אשר הלכו בלי תקוה וישאירו יאוש עמוק בקרבו.

כאלה וכאלה נרגיש עם המשורר בבית הראשון משיריו המשובחים, וכל רגשותיו משׂורגות, מקולעות ומפותחות מסביב לכל מלה אשר בו, ועלינו רק לפקוח עינינו ולראות.  המלים קלות להבינן; אין כל נוסף בהן לצורך המשקל או החרוז; בכל בית רעיון שלם ואינו נמשך אל הבית שאחריו, ובקראנו אותם נדע תכף מה כל דברי השיר הבאים אחריהם, אם לאהבת ציון נתנו, אם הדר האביב יתארו, אם על פירוד רֵע יקונן בם, או על רוע הזמן, או דברי שיר למהלל רֵע, וכדומה.

ואתה נביאה עוד משלים אחדים מבלי האריך בביאור כל אחד ואחד מהם, כי חֵך מבין יטעם מתק תנובתם:

(לציון)

ז) צִיּוֹן! הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ  דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָי      (דיואן ח"א, צ"ו).

(תלונות כנסת ישראל לפני אלהיה)

ח) יְדִידִי! הֲשָׁכַחְתָּ חֲנוֹתְךָ בְּבֵין שָׁדַי?  וְלָמָה מְכַרְתַּנִי צְמִיתוּת לְמַעְבִּיד                                                                      (ח"א, מ,).

(לרמב"ע אחרי היפרדו מעליו והלך לנדוד):

ט) אֵיךְ אַחֲרֶיךָ אֶמְצְאָה מַרְגּוֹעַ?  תָּנַע – וְהַלֵּב עִמְךָ יָנוּעַ[3] (ח"א, רס"ט).

(ע"ד מסע המשורר לארץ ישראל)

י) הֱצִיקַתְנִיתְשׁוּקָתִי לְאֵל חָי  לְשַׁחֵר אֵת מְקוֹם כִּסְאוֹת מְשִׁיחָי (ח"א, ע"ג).

(שיר תודה למי שנתן לו שׂמלה במתנה)

יא) שַׂלְמָה בְהוֹד נוֹתְנָהּ מְעֻלֶּפֶת   עָלַי כְּרָקִיעַ מְחוֹפֶפֶת[4] (ח"א, שצ"ג).

(שיר תהילה לכלה ששמה אסתר)

יב) מַה-תַּעֲלֶה שֶׁמֶשׁ וּמַה-תּוֹפִיעַ?    תּוֹר בַּת אֲבִיחַיִל כְּבָר הִגִּיעַ! (ח"א, רע"ב).

(שיר אהבה)

יג) שָׁלוֹם לְבַת רַבּוּ נְגוּפֶיהָ  שָׁלוֹם לְחַמָּה – מִשְּׁזוּפֶיהָ[5] (ח"א, נ"ד).

(להלל יפי איש)

יד) הֲלֹא עָלָה בֵין שְׁנֵי הָאוֹרִים שְׁלִישִׁי  לְבָנָה! אִסְפִי לְפָנָיו אוֹרֵךְ וּבוֹשִׁי     (ח"ב II, צט").

(תהילת ה')

טו) כָּל-כּוֹכְבֵי בֹקֶר לְךָ יָשִׁירוּ  כִּי זָהֳרֵיהֶם מִמְּךָ יַזְהִירוּ  (ח"א, של"ו).

(בחלמו חלום)

טז) נַמְתָּ, וְנִרְדַּמְתָּ, וְחָרֵד קַמְתָּ,   מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלַמְתָּ? (ח"א, שע"ד).

(לאוהביו בהיפרדם ממנו)

יז) עִמְדוּ, עֲמֹדוּ קָט מְעַט, אַחֵינוּ  וּנְבָרְכָה אֶתְכֶם – וְאֵת רוּחֵנוּ![6] (ח"א, ר"ך).

וכן רוב שירי ר"י הלוי מצוינים בהתחלתם היפה.  ואם אמנם יימצאו גם אחדים מטובי שיריו אשר הבית הראשון בהם איננו ממלא את כל התנאים הנדרשים, אך אלה מעטים המה,[7] ויהי להפך מיתר המשוררים, אשר מעטים המה בתי ראשית שיריהם הראוים לקחת חלק בסוג הזה.  הנה מכל שירי רבי שמואל הנגיד המובאים בספר "זכרון לראשונים" (הוצאת החכם הד"ר הרכבי) נוכל לבחור כמעט רק בבתים האלה, אף כי בכל יופיים לא יגיעו לבתי הלוי הנפלאים:

(בשעת יאוש)

א) הַלַכּוֹשֵׁל וְלַנּוֹפֵל תְּקוּמָה?  וְלַנּוֹדֵד וְלָאוֹבֵד תְּנוּמָה?  (ע' 23).

הבית הזה נהדר בבנינו ובענינו.  בבנינו (יתד ושתי תנועות, יתד ושתי תנועות, יתד ותנועה) הוא נחלק לפי ענינו:

הלכושל – ולנופל – תקומה?, ולנודד ולאובד – תנומה?

גם החרוז שבין כושל ונופל, ונודד ואובד, ותקומה ותנומה, מוסיפים לו יופי.  ומהבית הזה נוכל כבר לראות את חפץ המשורר להתאונן על רוע גורלו.

(בקוננו על אחיו)

ב) עֲלֵי מָה אֶקְרְעָה מַלְבּוּשׁ וּמַדִּים?  וְלִבָּתִי כְבֶגֶד עָשׁ וְעִדִּים  (ע' 81)

(אהבה לידידו)

ג) לְבָבִי תוֹךְ קְרָבַי עִיר סְגוּרָה  בְּתוֹכוֹ אַהֲבַת רֵעַי נְצוּרָה  (ע' 52)

(בהתאוננו על מר גורלו)

ד) נְשָׁמָה מֵאֲשֶׁר תִּתְאַו גְּדוּעָה  וְנֶפֶשׁ מֵאֲשֶׁר תִּשְׁאַל מְנוּעה  (ע' 13)

(להודות לה' על נפלאותיו שהראה לו)

ה) הֲלִי תַעַשׂ בְּכָל-שָׁנָה פְעָלִים  כְּפָעָלְךָ לְאָבוֹת וַאֲצִילִים  (ע' 57)

(לתאר הדר האביב)

ו) הִנֵּה יְמֵי הַקֹּר כְּבָר עָבָרוּ  וִימֵי רְבִיעָה[8] הַסְּתָו קָבָרוּ.  (ע' 10).

ומכל שירי ר' אברהם אבן-עזרא השונים אשר באו בה"דיואן" (הוצאת איגר) ו"קובץ חכמת הראב"ע" (הוצאת אחיאסף), נוכל לבחור רק בבתי ראשית השירים המעטים האלה:

(בהתאוננו על נדודיו התמידיים)

א) נְדוֹד הֵסִיר אוֹנִי  וְהִבְהִיל רַעְיוֹנִי  וְשָׂם פִּי וּלְשׁוֹנִי  אֲסוּרִים בַּזִּיקִים .  (קובץ ע' 22).

(בקוננו על יצחק בנו)

ב) תּוֹחַלְתִּי נִכְזָבָה  וְעֵינִי בִּבְכִי זָבָה  וְכִי אַזִּיל אֲנִי דִמְעָה  יְגוֹנִי יַעֲנֶה: הָבָה!

 (קובץ ע' 32).

(עוד על ענין זה)

ג) אֲבִי הַבֵּן קְרַב לִסְפּוֹד, כִּי אֵל מִמְּךָ רִחַק

    אֵת בִּנְךָ יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֵת יִצְחָק  (קובץ ע' 33).

(תוכחה לבני האדם)

ד) בֶּן-אֲדָמָה יִזְכֹּר בְּמוֹלַדְתּוֹ  כִּי לְעֵת קֵץ יָשׁוּב לְיוֹלַדְתּוֹ  (קובץ ע' 171).

(שיר אהבה)

ה) יַעֲלָה יְפַת קוֹל,  מַה יָפוּ דְּבָרַיִךְ! עָלִית עֲלֵי כֹל  בְּחָכְמַת שְׁעָרַיִךְ 

(שיר לחתונה)

ו) הִנֵּה פְנֵי תֵבֵל מְחֻדָּשָׁה[9] שִׂמְלַת שְׂמָחוֹת הִיא מְלֻבָּשָׁה (קובץ 126).

וגם בבתים הנבחרים האלה לא נמצא את תוקף סגנון הלוי ואת רוממותו.

אך אם משוררינו אלה לא הצטיינו הרבה במידה הזאת, הנה את ר' שלמה בן גבירול נוכל להעמיד בשורת הלוי בחוזק סגנונו וביפי התחלת שיריו, החודרת חדרי לבב.  בשיריו המעטים אשר לפנינו בספר "שירי השירים" (הוצאת זק"ש) ו"לקט שושנים" (הוצאת גרץ), נמצא הרבה התחלות נפלאות, ונביא בזה אחדות למופת:

(קינה על יקותיאל איש חסדו אשר מת)

א) בִּימֵי יְקוּתִיאֵל אֲשֶׁר נִגְמָרוּ  אוֹת כִּי שְׁחָקִים לַחֲלוֹף יֻצָּרוּ  (ל"ש, 41).

מה גדול ומה רם האיש הזה, אשר אם הוא מת וימיו נגמרו, אין עוד להאמין כי יש בכל ברואי ה' דבר קיים ונצחי, ומותו סימן כי גם שחקים יבלו!

(שיר תפארה)

ב) אֲנִי הָאִישׁ אֲשֶׁר שִׁנֵּס אֱזוֹרוֹ!  וְלֹא יִרֶף עֲדֵי יָקִים אֱסָרוֹ.   (ל"ש, 54).

וגם הבית הזה ענינו נחלק לפני בנינו:

אני האיש – אשר שנס – אזורו, ולא ירף – עדי יקים – אסרו.  ומה עזה ונמרצה החלטתו, כי לא יחדל ולא ינוח ולא ישקוט עד הקימו נדרו!

(אל הזמן הבוגד)

ג) זְמַנִּי! – מַה לְּךָ תַחְרֹשׁ בְּגַבִּי? שְׁמָעֵנִי! – וְתֵן פּוּגָה בְלִבִּי (ל"ש 52).

(על הסתו הבא)

ד) יְשַׁלֵּם הַסְּתָו נִדְרוֹ! וְיָקִים  דְּבָרוֹ, לַחֲבַצֶּלֶת עֲמָקִים.  (ל"ש, 52).

הסתו לא יכול עוד לראות בצער החבצלת האומללה אשר נבלה בתגרת ידי חום הקיץ הנורא, ויבטיחנה כי יבוא יום והרטיב שפתיה הנצרבות בזרמי גשמו ה"מרככים פני אדמה", ועתה הן ישלם הסתו נדרו זה אשר נדר.

(בקשה לגאולה)

ה) שֹׁרֶשׁ בְּנוֹ יִשַׁי! – עַד אָן תְּהִי נִקְבָּר?

הוֹצֵא לְךָ פֶרַח! – כִּי הַסְּתָו עָבָר.  (ל"ש, 55).

מה נהדר הדמיון הזה המדמה את תקוות ישראל כשורש קבור באדמה ומחכה עד עבור הסתו, ומה חזק אחר כך הצווי: הוצא לך פרח! וטעמו בצדו: כי כבר עבר הסתו, כבר סבלה כנסת ישראל כל מרורות העת הקשה, וימי האביב הנעים כבר הגיע מועדם.

וכאלה עוד הרבה בשירי ר' שלמה אבן גבירול.

גם ר' משה אבן עזרא מצטיין ביפי ראשית שיריו, אשר לפנינו בספר "לקט שושנים" וב"אוצר-נחמד" וב"כרם-חמד" שנה ד'[10] ונעיר בזה על הבתים האלה:

(קינה על מות ר' ברוך אבן אלבליה)

א) עֵינוֹת תְּהוֹם הֵמָּה וְלֹא עֵינָיִם!  וּמְקוֹר[11]  יְאוֹרִים רַחֲבֵי יָדָיִם.  (ל"ש, 64).

העינים הבוכות עתה אינן עינים, רק מעינות התהום ומקור היאורים הגדולים.  לביתו זה יחס גדול עם בית הלוי: "לא העננים הם אשר נבקעו, כי אם שתי עיני אשר דמעו".

(קינה על מות אחיו)

ב) נִטְפֵי דְמָעוֹת מֵעֲרוֹף נִגְרָעוּ?  אוֹ גַחֲלֵי אֵשׁ מִשְׂרוֹף שָׁקָעוּ? (ל"ש, 62).

כאב המשורר עצום מאוד והוא נבוך כל כך, עד כי נשאר דומם כאבן מבלי הזיל דמעה ומבלי הרגשה.     ובמצבו זה הוא עומד ומתפלא על עצמו, איככה הגיע למדרגה כזאת? החדלו נטפי דמעות לערוף? וגחלי אש צרתו הנוראה שקעו מבלי יקוד בלבו? וכן הוא מוסיף להוכיחם:

"אָרִיב יְקוֹד אִשִּׁי וְאוֹכִיחַ הֲמוֹן  דִּמְעִי, הֲכִי בִי מִשְּׁלוֹט נִמְנָעוּ?"

ולבו לא נח עד שמעו תשובתם:

"וַיַּעֲנוּ: גָּבַר מְאֹד הַשֹּׁד! עֲדֵי  חֻקָּם אֲשֶׁר לוֹ נִבְרָאוּ פָּרָעוּ".

כי גם המה נבוכים ורפויי ידים לגודל הצער.

אך הפתיחה היפה היא רק אחת מדרכי מליצת ערב שהחזיקו בה משוררי ישראל, ומבלעדה רבו עדו דרכי מליצות העם הזה, אשר היו לתפארת גם ללשוננו בידי משוררינו הספרדים, כאשר נראה במאמרים הבאים.

 

ב: המעבר (אַלְמַחְלָץ)

חלק גדול משירי ספרד המה שירי התהילה אשר ערכו המשוררים לידידיהם ומכיריהם.  שירים כאלה, לו החלו בהם מחבריהם מראשיתם בדברי התהילה והשבחים לריעיהם, לא מצאו בהם אחרים כל חפץ, כי מיוחדים היו לבעליהם, והקורא היה אומר תיכף בקראו את הבית הראשון: אך אוהב חנף הוא המשורר.  למען היחלץ מהמצוקה הזאת המציאו להם משוררי הערבים דרך חדשה המיוחדת רק להם, ובעקבותיהם הלכו גם משוררינו.  וזה הדבר אשר יעשה המשורר: החל יחל את שירו בדברי אהבה לאהובתו או בתארו את נעימות האביב או בהתאוננו על הזמן או בכל ענין מהענינים השונים, אשר נפש המשורר תתרגש מהם ותשתפך במיטב הגיוניו, והמשורר הולך לו ומדבר בענינו ולוקח את לב הקורא, –  ופתאום, כבמקרה, פוגע המשורר בזכר האיש שהוא אומר לשַבְּחו, ועוד טרם שיער השומע, כי המשורר יצא מענינו לענין אחר, והנה הוא מטייל כבר ארוכות וקצרות בשבח מהוללו, והשומע, כאלו נלכד בפח, הולך הוא אחרי המשורר אל אשר ישׂאנו רוחו.

בשירים כאלה כל המרבה לקשר את שני הענינים לעשותם לאחד עד אשר לא יחוש הקורא כלל בעת ההעברה מעניןלענין, כל המוצא לו אופנים יותר משונים ויותר נפלאים לאחד ענין אל ענין בהעברה פתאומית ובקוצר מלים, הרי זה משובח.  ולבית אשר בו יעבור המשורר מענינו הראשון לשני יקראו "המעבר".

בדבר הזה התחרו המשוררים וכל אחד ואחד השתדל להמציא המצאות חדשות; עד כי ישנם שירים רבים אשר נעמוד בם כמסתפקים ושואלים לנפשנו: מה היתה תכלית המשורר האמיתית? האם לדבר על ענין פלוני שהתחיל בו, או לשבח את האיש פלוני אשר פגע בו בהלך רעיוניו? אך כל יודע דרך הערבים הזאת ידע, כי אך ערום יערים המשורר להראות לקורא, כי לא בצדיה בא להלל את ריעו, רק הענין אנסו והביאהו לזאת.

אמנם גם זה יכול להיות, כי המשורר חפץ באמת לפעמים להיות מושפע מרוח שירה רמה ונישׂאה, ויחל לתומו בדבר הממלא את כל בתי נפשו רגש והתלהבות, ואחרי אשר הגיעה רוחו להתרומם במדרגה הדרושה, יפנה אל מהוללו ובדברים עזים ורמים הוא מתַנה תקפו וגדלו במבטאים אשר הוכשרה כבר רוחו להם.  ויהי לו הדבר הזה כדבר "נגן המנגן", אשר הוצרכו לו אחדים מהנביאים למען תבוא עליהם הרוח.

איך שיהיה, עלינו לתת תודה לממציאי הדרך הזאת, כי אף אם עניני התהילה והשבח שיפזרו לידידיהם לא יקחו כל כך את לבנו, הנה היו המה באמת סיבת כל השירים היפים והנפלאים של משוררינו על ענינים שונים, הבאים בחצי הראשון של שיריהם.

הראשון במשוררים העברים הנודעים לנו אשר דרך בדרך הזאת היה ר"ש הנגיד.

הנה למשל בשירו "בְּאַשְׁמֹרֶת עֶרֶב לְבָבִי בִי יֶרֶב" (זכרון לראשונים 101), יקח המשורר לבנו שבי ביפי ציוריו: הוא נרדם וישן והנה לבו מעירהו לראות את פועל ה' ומעשי ידיו והדרם:

וְאָמַר לִי: קוּמָה  וְהַנַּח תַּרְדֵּמָה    וְהַבֵּט שָׁמַיְמָה        וּבָרֵךְ צוּר קֵרָם.[12]

רְאֵה אֶת צִבְאוֹתָם  וְסַפֵּר פִּלְאוֹתָםוְדַע יוֹצֵר אוֹתָם    וְיָדַע מִסְפָּרָם.

וְסַהַר[13] מִתְהַלֵּךְ  בְּתוֹכָם כְּמֶלֶךְ    וְכֻלָּם עַל פֶּלֶךְ[14]       אֱלֹהֶיךָ זֶרָם,

כְּשׁוֹשַׁנֵּי סוּגָה      נְפוֹצִים בָּעֲרוּגָה יְרוּצוּן בַּמְחוּגָה     עֲלֵי קַו כַּבִּירָם,

וְהַבֵּט רָמֵיהֶם      בְּהִלָּם בִּשְׁמֵיהֶם זְבַד חָבֵר לָהֶם      וּמֵאִיר בִּמְאוֹרָם.

אֲשֶׁר יָשָׁב שַׁעַר    בְּתוֹךְ אֶרֶץ שִׁנְעָר  וכו'וכו'

שְׁמוּאֵל בֶּן-יוֹסֵף!  וכו'

לבו מגולל לפניו מראות אלהים, מחזות פלא, את הירח והכוכבים הנפוצים על פני הרקיע כשושנים בערוגה, ומצווה עליו להביט אל רמיהם המאירים בשמים, ולהוסיף עוד חבר להם, המאיר כמוהם, הוא הרב שמואל בן יוסף אלבגדדי ראש כלה, ואך הגיע המשורר להזכרת שמו לא ינוח עוד עד ספרו כל שבחיו וישכח את כל דבריו הראשונים ואת כל המראות הנפלאים אשר נגלו לו.  ואם אולי יֵצר לנו על אשר חדל את מתקו בציור מראות הטבע הנהדרים ואת מראה הרקיע הנפלא (אשר בזה מצטיין ר"ש הנגיד), אך לבנו כבר הלך שבי אחריו ולא יעזבהו עד התימו כל דבריו בשבח ידיו – וזאת מגמתו.

בית ה"מעבר" בשירתו זאת ראוי באמת להקרא בשם "יפה-המעבר" (חֻסן-(אל)מחלץ), כי הציווי "זבד חבר להם" הבא תיכף אחרי הציווי הראשון "והבט רמיהם", פועל פעולתו, כי לא ירגיש השומע כלל כי עבר כבר המשורר לענין חדש, וכל השבחים אשר יפזר המשורר לידידיו יוצאים כמו בהכרח, בשמעו למצוות לבו ולפקודתו.  – ו"המעבר" יחשב ליפה אצל הערבים ביחוד אם הוא בבית אחד, והמשורר קופץ מענינו הראשון אל השני, מהדלת להסוגר, בלי הכנות רבות קודמות.

ובשירים רבים ילך משוררנו זה בדרך זאת, אך לא כל המעברים יפים ומעשי ידי אמן כמעברו בשיר הזה.

הנה לפנינו שירו: "הִנֵּה יְחִידָתִי בְלֵילֶיהָ              תַּרְבֶּה לְצוּרָהּ מַהֲלָלֶיהָ, (ז"ל 2).  גם בו יתאר לנו מחזות השמים בבתים נפלאים, אך לא נחה עליו הרוח להגיע בדרך זאת אל תכליתו, והנה הוא פונה פתאום לנפשו וקורא אליה:

נַפְשִִׁי אֲשֶׁר מָכְרָה לְצוּרָה אֵת    רוּחָהּ וְלִבָּהּ עִם כְּסָלֶיהָ,

עִזְבִי לְסַפֵּר אֵת פְּעוּלַת אֵל          בִּפְרָט, וְסַפְּרִי אֵת כְּלָלֶיהָ.

בבית זה הננו קוראים את וידוי המשורר, כי נאלץ הוא לסוב לענין אחר, והנה הוא פונה אל ציון האבלה והנוגה, והוא אומר לנפשו:

אִמְרִי עֲלֵי לִבָּה בְּפֶה, שִׁיחַ         נָעִים יְנַחֵם לֵב אֲבֵלֶיהָ.

תָּקוּם וְתִתְנָעֵר וְתִשָּׂא רֹאשׁ       לִמְצוֹא מְנוּחָה מֵחֲבָלֶיהָ.

כִּי אִם מְפִיצִים אִבְּדוּ מִשְׂרָה   וּכְלִיל כְּהֻנָּה מִקְּהָלֶיהָ,

הִנֵּה שְׁתֵּיהֶן נִקְבְּצוּ הַיּוֹם          בִּבְנוֹ שְׁמוּאֵל בֶּן-אֲצִילֶיהָ.

עתה נח המשורר וינפש מעמל דרכו אשר הלאתהו, ופתאום רוח חדשה באה עליו לשבח את ידידו זה בסגנון חזק ואמיץ:

לַיְשָׁהּ – וְלֹא טָרַף רְחֵלֶיהָ;        שׁוֹעָה– וְשׂוֹנֵא אֵת נְבָלֶיהָ;

רֹאשָׁהּ – וּמַחְזִיק יָד לְרָשֶׁיהָ;  רוֹכְלָהּ – וּמָחַץ רֹאשׁ רְכִילֶיה.

ויש אשר יעבור משוררנו מעינינו הראשון לא למהלל ריעו, כי אם להביע לו אהבתו.  הנה לפנינו שירו:

נְשָׁמָה מֵאֲשֶׁר תִּתְאַו גְּדוּעָה       וְנֶפֶשׁ מֵאֲשֶׁר תִּשְׁאַל מְנוּעָה,

אשר בו ידבר גדולות על נפשו ויתרומם למעלה ראש כדרך המשוררים הערבים.   בשירו זה הננו קוראים בתים נפלאים המעוררים ומרוממים את הרוח; המשורר הולך ומתפאר, ו"בחי האל" הוא נשבע לעשות גדולות ונצורות: "ואשוט עד אשר ארוםואעל אלי שׂיאה תהי לעד ידועה", ובבית שאחריו הוא מתפתל ונלפת ומגיע כהרף עין למטרתו באמרו:

וְאֶרְצַע אֵת בְּנֵי חוֹרִים בְּאֹזֶן      וְלִי אֹזֶן לְמוֹדָעַי רְצוּעָה.

הנה עבר בבית הזה מההתפארות הנפרזה אל הכניעות לידידיו ואל חיבתו אליהם, ועתה מלאה נפשו כבר מהענין החדש ובבתים יפים הוא מתאר רגשות אהבתו:

וְלִי נֶפֶשׁ לְרֵעִים מַחֲזֶקֶת             וְלִי נֶפֶשׁ לְמַשְׂטִינִים מְנוּעָה

וְלָךְ תּוֹכָהּ עֲרוּגָה, מִן יְדִידוּת     מְלֵאָה, עַל נְהַר אַהַב[15] נְטוּעָה וכו'.

ובשיר י"ד (ז"ל 11) הוא מתאר את מכאוביו בנדודיו המתמידים עדי כי "מדד פני ארץ ברגליו" ואומר:

וְהָיוּ לִי דְמֵי עֵינַי בְּבֵיתִי             לְלָחֶם, וַעֲלֵי דַרְכִּי לְצֵדָה,

וְלוּלֵא כִי כְתָב שָׁלַח יְדִידִי         בְּדָבָר טוֹב לְנַפְשִׁי הַחֲרֵדָה

לִשְׁלוֹמוֹ, אֲזַי בָּאָה לְנַפְשִׁי          בְלֹא עִתָּהּ תְּמוּתָה הָעֲתִידָה.

ומשם עד סוף השיר הוא מדבר רק על ידידו ומכתבו.

 

בדרך זאת אחז גם הרשב"ג.  הנה שירו: "עטה הוד ולבש גאונים" (התחיה א' 47), אשר לפי הנראה הוא שיר תפארה לפאר את עצמו כנגד בני דורו, והוא הולך ומתפאר עד הבית השבעים ושנים, ובהגיעו שמה הוא פונה לתכליתו:

וְאִן הִתְמוֹטְטוּ גִבְעוֹת תְּכוּנָה     וְאִם הִתְפּוֹצְצוּ הָרֵי מְעוֹנִים

הֲלֹא טוֹב הַשְּׁאָר נִשְׁאַר וְזָרַח    כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ עֲלֵי יוֹם הָעֲנָנִים.

והוא משבח את מהוללו עד סוף שירתו.

וכן בשירו "כוכב אשר דרך במשקופתו" הוא אומר:

אַכְעִיס בְּנוֹת יָמִים וְנֶגְדָּן אֶשְׂחֲקָה  כִּי צוֹעֲקוֹת מִי זֶה אֲשֶׁר יִכְפֵּנוּ?

הַאַתְּ הֲדַפְתָּנוּ? וְאֵין כֹּחַ בְּךָ,          אוֹ יַד יְקוּתִיאֵל עֲלֵי עָרְפֵּנוּ? וכו'.

ורבי יוסף בן חסדאי בשירתו "היתומה", אשר שלח לר"ש הנגיד, זאת השירה המהוללה כבר בפי הרמב"ע, ואשר ר"י אלחריזי אמר עליה "ואין כמוה בין בני עמה", אחז גם הוא בדרך הזאת, ויחל לתאר את תענוגיו ומנעמיו בהיגלות לו משׂאת נפשו בחלומו, וגומר:

וְנָעַמְתִּי בְחֶזְיוֹנִי עֲדֵי כִי               הֱקִיצוֹתִי וְאֵין אִתִּי מְאוּמָה,

אֲבָל רֵיחַ יְשׁוֹבֵב הַנְפָשׁוֹת            וּמֹר עוֹבֵר יְחַיֶּה הַנְּשָׁמָה,

כְּשֵׁם נָגִיד וְיָחִיד, רַב שְׁמוּאֵל      אֲשֶׁר מִלֵּא פְנֵי כָל-הָאֲדָמָה

                                                              (נחל קדומים, א, 17).

ועד סוף שירתו הוא מדבר בשבחי הנגיד.

ובשירי יהודה הלוי רבים מאד השירים הנפלאים אשר מענינים שונים יעבור לתהילות ידידיו.  הנה למשל שירו: "הפשט הזמן בגדי חרדות ולבש את בגדיו החמודות?", אשר בו הוא מתאר בבתים נפלאים את הדר הטבע בארץ מצרים:

וְלָבְשָׁה הָאֲדָמָה שֵׁשׁ וְרִקְמָה       וְעָשְׂתָה מִשְׁבְּצוֹת זָהָב רְפִידוֹת

וְכָל-מִזְרַע יְאוֹר תַּשְׁבֵּץ, כְּאִלּוּ     נְאוֹת גֹּשֶׁן בְּחֹשֶׁן הֵן אֲפוּדוֹת, וכו'.

בְּגַן-עֵדֶן, בְּמִצְרַיִם, בְּפִישׁוֹן,      בְּגַנּוֹת עַל שְׂפַת נָהָר וְשָׂדוֹת

וְהַקָּמוֹת יְרַקְרַקּוֹת אֲדֻמּוֹת         וְלִרְקָמוֹת מְלֻבָּשׁוֹת בְּגָדוֹת

וְרוּחַ יָם תְּנִיפֵמוֹ, וְנִרְאוּ             כְּמוֹ מִשְׁתַּחֲוֹת אֶל אֵל וּמוֹדוֹת

כְּהִשְְׁתַּחֲוֹתאֲחִי מוּסָר לְיַד שָׂר              אֲשֶׁר כָּל-דַּבְּרוֹת פִיהוּ נְגִידוֹת לְרַב נָתָן,וכו'

וכן בשירו הנפלא: "יפי קול קדמו כנור ליפות" (דיואן ח"א שמ"ט), אשר בו הוא מתאר יופין בבתים האלה:

וְתֹאמַרְנָה: יְהִי חֹשֶׁךְ! יְהִי אוֹר!  בְּאוֹר פָּנִים וּבִשְׁחוֹר מַחֲלָפוֹת, וכו'

וּפִיפִיּוֹת יְפֵה-פִיּוֹת אֲדֻמּוֹת         עֲלֵי טוּרֵי בְדֹלָחִים רְצוּפוֹת, וכו'

רְאֵה כִּי נִטְרְפוּ לִבּוֹת לְקָחוּם      שְׁאַל הַיְשַׁלְּמוּ אֵת הַטְּרֵפוֹת?

שָׁאַל חָבֵר, שְׁאַל דַּיָן, שְׁאַל רַב  אֲשֶׁר פָּרַשׂ לְכָל חָכְמָה כְּנָפוֹת.

וכן בשירו: "שלום לבת רבו נגופיה" ששלח לר' לוי בן תבאן, הוא החל לתאר את רגעי פרידתו מעל חמדת נפשו, והוא משים:

וַתַּחֲלֹף מֶנִּי אֲחוֹת שֶׁמֶשׁ,           הַבַּת אֲשֶׁר לֹא אַחֲלִיפֶהָ

לֹא בֵרְכָה יוֹם הַנְּדוֹד דּוֹדָהּ                   כִּי[16] פָחֲדָה פַחַד לְצוֹפֶיהָ

וַיִּקְרְאוּ עֵינַי לְעֵינֶיהָ:                 "שָׁלוֹם!" הֱשִׁיבוּנִי כְשָׁפֶיהָ

לֵאמֹר: "לְךָ שָׁלוֹם! בְּחוֹן[17] חֵשֶׁק           מֵאֵת אֲשֶׁר הַחֵן צְעִיפֶיהָ"

מִי זֹאת שְׁלוֹמָה לִי כְּעֶשֶׁן מֹר?   מַחְתַּת מְכַהֵן מִי יְנִיפֶה?

הַאִם בְּשִׁיר לֵוִי תְרִיחֵנִי?           אוֹ מִכְּנַף שִׁירוֹ כְנָפֶיהָ?

והוא הולך ומסיים בשבח שיר ר' לוי זה.

וכן בשירו: "התמיר בזקונים הבחורות  ותחליף השחורות בצחורות", אשר בו הוא מתחיל בתוכחה לנפשו, אשר לא שכחה עוד את ימי עלומיה, וימי הזקנה המה כאין בעיניה, אבל באמת השׂערות הלבנות אשר תחשבן "פתילי חור, הם חורי פתנים", ואשר תדמן "כִמְאוֹרוֹת וְטוֹב מֵהֶן מְאוּרוֹת (צפעוֹנים)", הוא מגיע לענינו באמרו:

וְיִתְפַּלֵל בְּשֵׂיבָה אִישׁ אֲשֶׁר שָׂב     וְכַפָּיו מִתְּמוֹך נֹעַר נְעוּרוֹת כְּרַב מֹשֶׁה וכו'.         

וכן בשירו: "בעלת כשפים אשר ארכו נדודיה", הוא מתאר את יופיה, וזכר את הליל אשר "פתחה שפת שני לשורר" ותקחכנור לנגן, והנה:

פָּתְחָה לְשׁוֹרֵר עֲלֵי פֵרוּד, וְעֵת חִנְּנָה קוֹלָהּ, כְּקָט שֻׁפְּכוּ בִּבְכִי כְבֵדֶיהָ, וכו'.

מַה לַצְבִיָּה, אֲשֶׁר תִּבְכֶּה? כְּאִלּוּ        שְׁלֹמֹה הַגְּבִיר נָד וְהָיָה מִנְּדוּדֶיהָ,

הַשָּׂר אֲשֶׁר יָאֲתָה מִשְׂרָה לְשִׁכְמוֹ, וכו'.

וכן בשירו: "ידענוך נדוד מימי עלומים", יחל בעניני מחקר ובהגיונות על דבר הטוב והרע, וגומר:

וְדוֹאֵג יֶחְשְׁכוּ אוֹרִים בְּעֵינָיו      וְלֹא יִרְאֵם וְהֵם לֹא נֶעֳלָמִים,[18]

כְּעֵינֵי יוֹם שְׁכוֹן עָנָן עֲלֵיהֶן         לְנוֹד מֹשֶׁה, וְהֵן יוֹרְדוֹת זְרָמִים

מְקוֹר חָכְמָה וכו'.

וכן בשירת יאושו "לא העננים הם אשר נבקעו", אשר בו הוא מרבה לתאר תוגת נפשו, ובתוך אמרי נואש היוצאים מקרב ולב עמוק ומפלחים כליות שומעיהם, הגיע לביתו:

כִּמְעַט שְׁאֵרִית הַנְּשָׁמָה אָבְדָה           לוּלֵי שְׁלוֹמֵי דוֹד אֲשֶׁר יִשָּׁעוּ

שָׁלוֹם לְאִישׁ יִשְׁלַח שְׁלוֹמוֹ, וכו'.

אך דבר נפלא הננו רואים בשירתו זאת, כי לבו מלא כל כך רעיוני תוגה ויאוש עד כי גם זכרון ידידו לא יוכל להפיג צערו כלה, ומהבית הזה עד אחרית השירה רגשי תוגה ונחמה צמדים ילכו, והתנגשו והתלכדו איש ברעהו, פעם יגבר זה ופעם יגבר אחיו, ומה עצום הרושם אשר יעשה מחזה כזה בלב הקורא!

גם ליופי הזה (לאמר: כי המשורר הזה יחזיק בשירתו בשני ענינים ועבר חליפות מהאחד לרֵעהו) פרק מיוחד במליצת הערבים, והמשורר אבן־נבאת חיבר שירה ארוכה לכבוד המלך אלאפצל אשר ישב על כסאו אחרי מות אביו אלמאיד והשירה כולה משׂתרגת מרגשות אבל ויגון על המת, ושמחה וגיל בשמחת החי, ונפלא לראות איך יעבור המשורר בכל בית ובית משמחה לאבל ומאבל לשמחה.

עוד שירים רבים להלוי אשר בהם הבתים "יפי המעבר", אך על אחד אמרתי עוד להעיר פה, בהיותו כמעט יחיד במינו, הוא שירו: "התרדף נערות אחר חמשים?" אשר בו הוא מתחיל גם כן בתוכחה לנפשו, ושחרה מוסר לעזוב תעתועיה, ו"לסור מעל  חמשת הרגשים", וכי עליה להתרצות ליוצרה באחרית ימיה החולפים, ומגיע להבית:

הֱיֵה לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ עַז כְּנָמֵר            וְקַל כַּצְּבִי וְגִבּוֹר כַּלְּיָשִׁים

(ואז) אַל יִמּוֹט בְּלֵב יַמִּים לְבָבָךְ      וְהָרִים תֶּחֱזֶה מָטִים וּמָשִׁים.

ואך הגיע לזכר שם הים שכח את כל התוכחה והמוסר ויחל לתאר את המסע על הים וכל מחזות הים והרקיע לעת ליל עד אחרית שירתו.  גם פה השתמש המשורר בדרך "ההעברה", אך לא להלל רעו, רק לתאר מסעו, כי כזאת וכזאת תפלס לה רוח המשורר נתיבות חדשות לתת חן ונועם לדבריה.

והראב"ע, המצויין בשירי הריב והוויכוח אשר חיבר (בין קיץ וחורף, לחם ויין, מועד ושבת, וכדומה), בחר לו ענין משונה כזה להגיע ממנו לשבח מהוללו, ובשירו "חדשים מעשי אל לבקרים" (לקט שושנים 119 וקובץ 60) הוא מתחיל בויכוח ארוך בין אברי האדם, למי מהם היתרון.  כל אחד מהם מתפאר בסגולותיו ובמעלותיו על רֵעהו, והנה פתאום:

וְקוֹל נָתְנוּ שְׁחָקִים: מַה-תְּרִיבוּן?  לְכוּ נָא בַּחֲרוּ מִשְׁפַּט יְשָׁרִים,

לְכוּ אֶל רַב מְנַחֵם הַמְּנַחֵם         נְפָשִׁים עַד יְשִׁיבֵם לִפְגָרִים.

אך יפה לראות בשיר הזה, איך השכיל הראב"ע להלל את ר' מנחם זה בתהילות רומזות על הענין שהחל בו, הלא כה דברו:

וְאַשְׁרֵי עַין אֱנוֹשׁ רוֹאֶה הֲדָרוֹ       וְאֹזֶן תַּאֲזִין מִפִּיו אֲמָרִים

וְכָל-לָשׁוֹן תְּסַפֵּר מַהֲלָלָיו   וְנִלְאוּ לַהֲכִילָם הַסְּפָרִים

וְעֵינוֹ רָאֲתָה פְלִיאוֹת אֱלֹהָיו         וְאָזְנָיו יִשְׁמְעוּ בַת קוֹל כְּהוֹרִים[19]

לְשׁוֹנוֹ תַּעֲנֶה מַעֲנֵה תְעוּדָה                        בְּפִיו שִׁשָּׁה סְדָרִים הֵם סְדוּרִים

וְעֵינוֹ שָׂםעֲלֵי עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן            כְּמוֹ רוֹעֶה יְבַקֵּר הָעֲדָרִים

וְאָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ שֶׁוְא אֲטוּמָה           וּמִדְבָּרוֹ וּפִיו חַיֵּי בְשָׂרִים, וכו'

וְיָדָיו יִזְּלוּ גִשְׁמֵי נְדָבוֹת                 עֲדֵי בִמְקוֹם חֲרֵרִים שָׂם[20] נְהָרִים.

ובהתימי דברי על "המעבר" אמרתי להעיר, כי הוכרחתי להרבות בראיות ומשלים לענין הזה לסמנו ולהגבילו בדיוק, מפני שלא ראיתי בכל חכמי ישראל המתעסקים בביאור שירי הספרדים, מי שיברר את הדבר הזה לפרטיו.  האחד היה החכם דוקס ז"ל אשר הזכירו בשמו בקצרה בספרו "נחל קדומים" א' 16, באמרו: "גם זה דרך משוררי הישמעאלים להחל שירי תהילתם אל הנגידים בדברי חשק, כאשר ידבר חושק בעוז אהבה מחשוקתו, ואח"כ ידלג אל הנגיד לשבחו, וזה מצוי מאד בשירי הערבים ונקרא בערבי מחלס".[21]

והחכם שד"ל ז"ל, אשר מהערותיו לשיר "התמיר בזקונים הבחורות" לריה"ל נראה,  כי לא קרא את שירי הערבים (באמרו שם פעמיים: "אולי כך אמרו משוררי ישמעאל", "גם זה נראה שאמרוהו משוררי הערבים") מעיר בשיר ההוא בסתם על דבר התחלת השיר: "וכל הענין הזה אינו אלא המצאה שירית, והיא פתיחה להכנס בדברים להלל את רמב"ע".  – וכן בשיר "יפי קול קדמו כנור ליפות", הוא מעיר גם כן בסתם לאמר: "בשירה הזאת בא המשורר לספר תהילות איש חכם, והוא מתחיל בשבח היפות", ואחרי כן הוא מביא את הקשר אשר בין שני הענינים האלה, מבלי העיר כלל על הדרך הזאת אשר אחזו בה גם רבים ממשוררי ישראל.

והחכם ד"ר הרכבי בהערותיו לתוצאות שירי רי"ה ע"י "אחיאסף" מעיר על השיר הזה: "וקמפף חשב, כי הבתים הראשונים הם שיר מיוחד שנתחבר עם הבא אחריו ע"י שיבוש המעתיק.  אולם אין כל הוכחה לדבריו, וצדקה דעת רשד"ל, כי זהו על דרך המשוררים הערבים להוסיף מבוא שאין לו קשר עם הבא אחריו, ומצינו כזאת גם בשירי הנגיד ובשירי בן גבירול".

ועתה הנה ביררתי את הדבר כל צרכו למען ירוץ כל קורא בשירי הספרדים וידע את אשר לפניו בענין הזה.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]לאמר: "המצאה", על שם שהמשוררים ממציאיםענינים שונים ליפות את דבריהם.  מחבר הספר הראשון בחכמה הזאת היה עבד-אללה בן אלמעתז, חיבר ספרו "אלבּדיע" בשנת 247 לספירת המושלמים, ובספרו ביאר י"ז מעניני המליצה.  בימיו חי קְדומה בן געפר ויוסף עוד י"ג פרק עליהם.  ואחריהם חיברו החכמים האלה ספרים בחוקי המליצה, בהוסיפם כל אחד ואחד ענינים שונים! אבו-הלל (א)לעפכרי, אבן-רשקהקירואני, שרף-(אל)דין אלתיפאשי, זכי-(אל)דין בן אבו-(א)לאצבע, עבד-(א)לעזיז אלחֻלּי (מעיר חֻלָּה, היא בבל העתיקה).  הוא חיבר שיר אחד בן קנ"א בתים בשבח נביא האישלם, ובכל בית ובית משל לאחד מעניני המליצה, ובצד כל בית רשם שם הענין המליצי הכלול בו.  וביאור כתב לשירו על חוקי המליצה בכל בית ובית.  עז-(אל)דין אלמַוְצלי (מעיר מַוְצֻל, היא נינוה) עשה גם הוא שיר כמוהו, ויוסף עוד עליו בהזכירו בדרך רמז בתוך כל בית ובית גם שם הענין המליצי שבו.  אך שירו לא עמד בפני ביקורת בעלי-הטעם, כי בשימו כבלים כבדים כאלה על ידיו, לא יכול להצליח ביפי סגנונו. אחריהם היה חקי-(אל)דין אבן חג'ה(א)לחַמַוִי (מעיר חמת), גם הוא חיבר שיר כזה, וביאור ארוך כתב לכל בית ובית, ויביא ראיות רבות מאד מדברי המשוררים השונים, ויבקרם בכל פרט ופרט, ויקרא לספרו בשם "ארון-המליצה" (חַזְנַתַ-(א)לְאַדַבּ) ויכלהו בשנת 826 לספירת המושלמים.  – המשוררת עָיִשָׁה-(א)לְבָּעוּנִיָה חיברה גם היא שיר כמוהו, אך לא הזכירה את שם הענין המליצי בתוך הבית, כי שמה לבה יותר ליפי הסגנון, וביאור כתבה גם היא לשירה.  והאחרון בהם היה השיח עבד-(א)לע'ני בן ישמעאל (אל)נַּבִּלְסִי (מעיר שכם). הוא חיבר שתי שירות, באחת הביא בכל בית ובית משל לענין-מליצי, ובשנית הביא בכל בית שם הענין המליצי, ויבאר גם הוא את כל חוקי המליצה בספרו "ריחות הפרחים" (נַפַחַאת-(א)לאַזהַאר), אשר השלימוֹ בשנת 1075 לספירת המושלמים.

[2]בסגנון הערבי משתמש המדבר בעדו בלשון רבים באמרו להגדיל ערכו.

[3]איך אוכל למצוא מרגוע לרוחי אחרי היפרדך ממני? אתה תנוע ולבי יונע גם הוא אתך בכל לכתך, כי קשור הוא בך.

[4]השלמה הזאת המעולפת בהוד האיש אשר נתנה לי, בהאצילו עליה מהודו, היא מחופפת עלי כרקיע.

[5]שלום לבת אשר רבו הנגופים על ידה, כי חיצי עיניה יפלחו לבות רואיה; שלום לחמה מאלה אשר נשרפו במוקד אהבתה בהביטם אליה.  במלים קצרות מביע המשורר את יפי אהובתו הנפלא, ועד כמה תקח את הלבבות שבי, עד כי גם בעוצמת כאבם יקראו שלום לה.  ומה נפלא לראות איך המשורר עובר פתאום מרעיון היופי אשר אליו כיוון בראשונה באמרו "שלום לחמה" לאמר: "שלום ליפה כחמה", אל רעיון להיטת השמש אשר עליו כיוון בהוסיפו מלת "שזופיה".

[6]מה יפה אחרית הבית הזה! במלה האחרונה האחת ("ואת-רוחנו") הוסיף רעיון חדש אשר למשורר אחר היה נדרש יותר מבית שלם.  המשורר מבקש מידידיו השׂמים לדרך פעמיהם, כי יעמדו מעט קט למען יברכם ברכת הפרידה, והנה נזכר פתאום כי גם רוחו הולכת אתם (כאמרו בשיר אחר: תנוע, והלב עמך ינוע), והנה הוא מחַלה פניהם כי יחכו עוד מעט למען יברך גם את רוחו בברכת הפרידה. היִפּוּי הזה, להביע רעיון שלם בקוצר נמרץ באחרית הבית, גם היא אחד מפרקי מליצת הערבים.

[7]כמו: "הֲתָמִיר בַּזְּקוּנִים הַבְּחוּרוֹת וְתַחְלִיף הַשְּׁחוֹרוֹת בַּצְּחוֹרוֹת". (ח"א, ש"ס), אשר הרעיון לא נגמר בוֹ ונמשך הוא אל הבית שאחריו: "וְלֹא תָמִיר עֲבוֹדָתָךְ בְּחֵרוּת" וכו'.  וכן בשיר: "יוֹם נִכְסְפָה נַפְשִׁי לְבֵית הַוַּעַד וַיֹּאחֲזוּנִי לַנְּדוֹדִים רַעַד" (דיואן ח"א, ל"ג), אשר לא נשלם בו עוד רעיונו.  או הבית הזה: "אֶרֶץ כְּיַלְדָּה הָיְתָה יוֹנֶקֶת גִּשְׁמֵי סְתָו אֶתְמוֹל, וְעָב מֵינֶקֶת", (ח"א, שנ"ד). אשר רעיון הדלת נמשך אל תוך הסוגר, ויהי המשפט הראשון ארוך מאד והשני קצר.  או: "בַּעֲלַת כְּשָׁפִים אֲשֶׁר אָרְכוּ נְדוּדֶיהָ יָמִים, וְקָצְרוּ יְמֵי חַיֵּי יְדִידֶיהָ" אשר גם בו נמשכה מלת "ימים" אל הסוגר (ח"א, נ"ב).

[8]פה השתמש הנגיד במילת "רביעה" בהוראתה הערבית, לאמור: "האביב", ופעמים רבות נמצא את משוררינו הספרדים משתמשים במלים עבריות בהוראותיהן הערביות.

[9]השווה את התואר "מחדשה" להשם "תבל" במין ובמספר, אע"פ שהיה ראוי להשוותו להשם "פני" וע' ב"תלמוד לשון עברי" סימן ש"ה, במשל: וצפחת השמן לא "חסר".

[10]ספרו "התרשיש" איננו קובץ שירות ארוכות, אך אספת פיסקות קטנות בנות שנים שלושה בתים, אשר אין בהן כל מקום ליפי הפתיחה, כי על פי רוב תכיל הפיסקה כולה רק רעיון אחד.  – כוחו של התרשיש וגדולתו הם "בלשון נופל על לשון", ובבואנו לדבר על חלקי ה"תג'ניס" למיניהם השונים יעלה הוא ראשונה, אך חבל על הדיואן שלו, אשר הביא שד"ל אך דוגמות ממנו ב"כרם חמד", כי עד היום לא ראה אור.  [בינתיים הופיע הדיואן על ידי חיים ברודי, ברלין תרצ"ח].

[11]לפי דעתי כן צריך להיות פה, תחת "ומקום יאורים", והיה מקביל ל"עינות תהום" שבדלת, אבל מלת "מקום" אין לה כל מקום פה.

[12]המקרה את השמים.

[13]כן ראוי לתקן במקום "ושמש", כי המשורר מתאר את מראה הרקיע בעת ליל, והירח מתהלך בין הכוכבים כמלך.

[14]כבר העיר הד"ר הרכבי, כי המלה הזאת היא ערבית וביאורה "הגלגל השמימי", וכבר העירותי למעלה (ע' 20) אצל מלת "רביעה", כי המשוררים הספרדים השתמשו במלות עבריות בהוראתן הערבית, בהיות שתי הלשונות שגורות על פיהם.

[15]באמרו: "נהר אהב" רמז על "נהר אֵהוָה" (=אהבה) הנזכר בעזרא ח, 21.

[16]כן צריך לתקן במקום "עדי"" לפי הענין ולפי המשקל, וביאורו: ביום נודה לא הרהיבה לברך את דודה, כי פחדה מפני רואיה, ורק העינים קראו לעינים "שלום" מבלי דבר שפתים.

[17]אינני יודע לכוון ביאור מלה זו, ואולי צריך לתקן "בחיר"?

[18]לאמור: גם מאורות השמים המאירים לעולם כולו יחשכו בעיני הדואג, אשר נפשו מרה לו, ולא יראם, אף כי אינם נעלמים, כי גלויים ונראים הם לכול.

[19]ככל אשר שמעו אבותינו לפנים.

[20]כן צריך לגרוס במקום "שם" בשין ימנית שבקובץ "אחיאסף".

[21]כבר נתברר במה שקדם, כי לא רק בדברי חשק יחלו המשוררים, כי אם בכל ענין אשר תתפעל ממנו נפש המשורר.