_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ראשית השירה הספרדית

דוד ילין

לתוכן הענינים

 

"בימי חסדאי הנשיא התחילו לצפצף, ובימי שמואל הנגיד נתנו קול" – זוהי הערכתו של אברהם בן דאוד ב"ספר הקבלה" שלו על ראשיתה של התקופה המזהירה בשירת ישראל בספרד. הוא תלה את התחלת התקופה  ואת מועד התקדמותה ב"נשיא" וב"נגיד", בהיותם שניהם מגיני השירה ופטרוניה, או יותר נכון: תומכי המשוררים ומחונניהם. כדרך המלכים והאמירים הערבים היו חצריהם פתוחות לרווחה  לכל משכיל ואיש הרוח, ואולמי היכליהם היו בתי ועד לחכמים, מקומות מסיבות שבהן משכילי הדור יושבים ומתווכחים בענינים ספרותיים ומדעיים, ועל פי רוב ליד שולחנות מלאים כל טוב.

גם המשורר-המבקר משה בן עזרא בספרו "אַלְמֻחָצָ'רָה וַאלְמֻדָ'כָּרָה", הוא ספר "שירת ישראל" בתרגומו החדש של הלפר, מייחס את התחלת התחיה הרוחנית בספרד לנשיא חסדאי אבן-שפּרוּט, באמרו על אלה שקדמו לו ועל תקופתו הוא לאמר: הם (הקודמים לו) רק התרגלו למלאכת השיר והבינו את דרכיה... אכן במשך המאה השביעית לאלף החמישי... הופיע אבּו יוסף חסדאי בן יצחק בן שפרוט. בימיו התעוררו המוחות מתרדמתם... כשראו את מעשיו של הראש האציל הזה ואת מחשבתו הרוממה והנִשאה... הוא חיזק את עמודי החכמה, ואסף אליו את אנשי המדע מארץ ישראל ומבבל. בעלי הבינה שבימיו חיברו ספרים מצוינים... בין המליצים והמשוררים היו דונש בן לברט ואִבּן  שֶשֵת תלמידו, ומנחם בן סרוק... אולם אין אחד מהם מוביל אל מקום התועלת, ואינם מצטיינים בחיבוריהם.

והמשורר-המבקר השני שקם באחרית תקופת הזוהר בספרד, יהודה אלחריזי, חוזר על הדברים האלה בפרוזה חרוזה באמרו: ויהי בשנת ארבעת אלפים ושבע מאות ליצירה, צלחה על בני ספרד רוח עצה וגבורה, ושפה ברורה. ואז החלו העברים, להרגיל לשונם בדרכי השירים... אך מליצתם היתה גרועה, ולשונם בנתיב השיר צולעה (תחכמוני, שער יח).

מנחם בן-סרוק למרות סגנונו המצוין באופו יוצא מן הכלל בפרוזה, ולפעמים גם בפרוזה חרוזה, ואשר משפטיו החדשים דומים במליצתם לפעמים לפסוקי איוב, – כותב עדיין את שיריו בלי משקל, והוא משתמש לפעמים גם במבטאים תלמודיים ובמלים מחידושי הפייטנים. הנה בשירו הקטן שהקדים לאיגרת תלונתו לחסדאי, הוא כותב בהללו אותו:

אֵיזֶהוּ עִקָּר        אֲשֶר לֹא יַעַרְכֵהוּ כָל-יְקָר        נְדִיב שֵכֶל בְּכִשָּרוֹן
בְּשִׁבְחוֹ אֲנִי אָחֵל                        וְטוּבוֹ לֹא אֲיַחֵל           כִּי אֶפֵס שִׁבָּרוֹן
רַב בְּמוּעָט אֲפָרֵש           וְלִי נָאֶה לִדְרֹש             מִלִּים בְּלִי עִצָּרוֹן

"איזהו עקר", הוא מבטא תלמודי; "במועט ונאה", הן מלים תלמודיות; ו"שִבּרוֹן ועִצרוֹן" הן מלים פייטניות. וחלוקת בתי שירו לשלושה חלקים ולא לשניים או ארבעה גם היא מדרך הפייטנים.

המשורר המהפּכן בדור ההוא היה חברו ואיש ריבו דונש בן-לברט בעל השכל החריף והמבקר הנועז. הוא הוא שהכניס בשירה העברית את המשקל הערבי הנותן לפני כול – קצב ומידה לדברים, ואיננו מרשה לחבר בתים כאלה של מנחם, שיש בם ארוך וקצר מבלי מידה:

אֵיזֶהוּ עִקָּר                    אֲשֶר לֹא יַעַרְכֵהוּ כָל-יְקָר!

משקל זה בנוי על ריתמוס ידוע, על סידור של הברות חטופות ובלתי חטופות (יתדות ותנועות), סידור מדויק ומדוקדק. ולא הועילו כל טענותיהם של תלמידי מנחם שצעקו ככרוכיא, כי המשקל הזה פורץ גדרי הלשון ומקלקל אותה בהיות המשורר מוכרח פעמים רבות לצורך המשקל להפוך שוא נע וגם חטפים לשוא נח, ולהפך, ועוד פרצות כאלה. ההרגשה הפיוטית שבלב המשוררים קיבלה את המשקל, וכל היצירות השיריות שבתקופת ספרד המזהירה נוצרו על פיו, חוץ מהספדים או תפילות שונות, שבאו בחרוזים אך לפעמים לא במשקל.

כידוע היה דונש הראשון שחיבר שירים במשקל זה. ממנו נשאר לנו בזמירות לשבת השיר:

דְּרוֹר יִקְרָא לְבֵן עִם בַּת             וְיִנְצָרְכֶם כְּמוֹ בָּבַת,
נְעִים שִׁמְכֶם וְלא יֻשְׁבַּת             שְׁבוּ נוּחוּ בְיוֹם שַׁבָּת
דְּרֹש נָוִי וְאוּלַמִּי                         וְאוֹת יֵשַע עֲשֵׂה עִמִּי
נְטַע שֹוֹרֵק בְּתוֹךְ כַּרְמִי              שְׁעֵה שַׁוְעַת בְּנֵי עַמִּי.

פזמונו זה הוא מן השירים המרובעים, זאת אומרת שיש בכל בית מהם ארבע צלעיות, ארבעה חלקים קטנים, החורזים אחד עם השני, ומשקל יתד ושתי תנועות פעמיים בכל צלעית: מְפֹ-עָ-לִים מְפֹ-עָ-לִים, כמשקל השיר:

אֲדוֹן עוֹלָם       /       אֲשֶר מָלַךְ      /      בְּטֶרֶם כָּל      /      יְצִיר נִבְרָא.

וכבר בבית הראשון משירו זה הוכרח על פי החרוז והמשקל יחד לפרוץ גדרי הלשון ולכתוב לא לפי דקדוקה: אמר "בָּבַת" בסמיכות במקום "בָּבָה" כדי לחרוּז עם בַּת, יֻשְׁבַּת, שַׁבָּת; ואמר "נְעִים שִׁמְכֶם וְלֹא יֻשְׁבַּת", בוו יתרה במלת "ולא" לצורך המשקל; וכנגד זה אמר: "שְׁבוּ נּוחוּ ביום שבת", בחסרון וו לפני "נוחו".

בפזמונו זה אחז גם בדרכי הפייטנים בהביאו ארבע אותיות שמו: ד'ו'נ'ש' בראש ארבע הצלעיות של כל בית ובית (ד'רור... ו'ינצרכם... נ'עים... ש'בו...). הוא גם מחבר הבית שלפני ברכת המזון בברית מילה:

דְּוֵי הָסֵר וְגַם חָרוֹן                     וְאָז אִלֵּם בְּשִׁיר יָרֹן
נְחֵנוּ מַעְגְּלֵי צֶדֶק                        שְעֵה בִרְכַּת בְּנֵי יְשוּרוּן.

בבית היחיד הזה שנשאר כנראה לפליטה מפזמון שלם ואשר גם בו אותיות שמו בראש חלקיו אמר: "נחנו מעגלי צדק", תחת: "במעגלי" כלשון הכתוב בתהלים כג 3; ואמר "שעה שועת", במקום: "לשועת", או: "אל שועת". אך בסוף הבית ישנו הקלקול היותר גדול שמצאו תלמידי מנחם בסִגוּל המשקל הערבי לשירים עברים, והוא: סחיבת ראש מלה אל סוף מלה שלפניה; כי משקל כל הבית הוא, כמשקל פזמונו הקודם, יתד ושתי תנועות (דוי הסר וגם חרוֹן) והצלעית הרביעית מתחילה גם כן במשקל זה (שעה ברכת), אך סופו: בּני ישוּרוּן, בשתי יתדות ותנועה, איננו מתאים כלל למשקל כל הבית, ואין דרך אחרת לתקנו כי אם בקראנו את השוא הנע שבראש מלת "ישורון" בתור שוא נח בסוף מלת "בּני" – "בְּנֵייְ שוּרוּן".

מלבד שירי קודש חיבר דונש גם שירי חול, האחד מהם שנשאר לנו משיריו אלה הוא השיר שהוכנס בטעות בהוצאת ביאליק-רבניצקי בתוך שירי רשב"ג (שיר עז בח"א):

וְאוֹמֵר אַל תִּישָן!           שְׁתֵה יַיִן יָשָן   וְכֹפֶר עִם שׁוֹשָׁן            וּמֹר עִם אֹהָלִים.

והנה גם בסוף בית זה הראשון בשירו זה הוכרח לצורך המשקל לאמר: "אֹהָלִים" בשלוש תנועות שהוא הריבוי מהשם "אֹהֶל", בשעה שכוונתו היתה לריבוי מן הבשמים שהוא "אֲהָלִים", האלף בחטף פתח ולא בחולם. כל הדברים האלה מראים בנו כמה קשה היה סיגוּל העברית למשקל הערבי ביחוד בראשית המהפכה הזאת.

משקל השיר הזה: "וְאוֹמֵר / אַל תִּישָׁן" הוא יתד ותנועה ואחריהם שלוש תנועות (פְּעוּלִים נִפְעָלִים), והוא המשקל ששימש בכל שירי הפולמוס הגדול של דונש ותלמידי מנחם ותלמידי דונש בנוגע לספר "המחברת" של מנחם, שהיה הנסיון הראשון לחיבור מילון בעברית ללשון העברית, ונחל כבוד רב ושמו הלך עד למרחקים ועד לרש"י בפירושיו לתורה.

אך זר הדפנים של התהילות למנחם על ספרו זה לא נתן לו לדונש לישון, ובקנאתו קם וכתב השׂגות רבות עליו, שבחלק מהן צדק ובחלק לא צדק. אך הוא לא הסתפק בהשׂגותיו ובעקיצותיו החרוזות שבסוף כל השׂגה והשׂגה, והלך וחיבר שיר ארוך של כמאה וחמשים בתים (גם הם מרובעים), ובו הננו רואים כבר מלבד ענין המשקל הערבי גם את דרך המשוררים הערבים בשירי תהילתם, המתחילים בענין אחר לגמרי מענין התהילה, וממשיכים והולכים עד שהם מוצאים איזה גשר ומעבר מהענין שהחלו בו לענין תהילת מהוללם.

וכה מתחיל דונש בהטפת מוסר ללבו ובהזהרה מלֶכת אחרי התענוגות:

וְאַל תִּתְאַו חָמַר זְמַן אָרֹךְ נְשְׁמַר           וְרֵיחוֹ לֹא נָמַר כְּשָׁקַט בַּשְּׁמָרִים
וּמַאְכַל מַשְׁמַנִּים            וּמִינֵי מַעְדַנִּים בְּצֵל נִטְעֵי גַנִּים   מְרֻבִּים בַּנְּהָרִים.

והוא ממשיך עד הגיעו אל הרעיון, כי על לבו החובה להודות לה', וממנו הוא עובר אל תהילת חסדי הנשיא, והוא קורא ללבו:

וְשִׂים שִׁיר וּתְהִלָּה         לְהַשָׂר רֹאשׁ כִּלָּה /

אֲשֶׁר כָּלִיל כִּלָּה              גְּדוּדֵי הַשָׂרִים.

ומכאן ואילך הוא מצלצל כבר בפעמון התהילות והתשבחות בהתלהבות:

וְכָל-מֶלֶךְ יֶחְרַד   וּמִכִּסְאוֹ יָרַד    וְאֵלָיו לִסְפָרַד   מְשִׁיבִים אֶשְׁכָּרִים וכו', וכו'.

ואחרי גמרו את ההלל על חסדי הוא עובד בחריצות ובחריפות אל הביקורת על ספרו של מנחם מתוך שבחיו של חסדי, באמרו בערמומיות:

וּבִרְאוֹתִי חָמְדּוֹ  בְּדַת אֵל וּבְפַחְדּוֹ   /

אֲנִי אוֹדֶה חַסְדּוֹ            צְעִיר כָּל-הַמוֹרִים

הֲשִיבֹתִי סֵפֶר     עֲלֵי פוֹתֵר, מֵפֵר            לְכָל- /

אִמְרֵי שֶׁפֶר         בְּמִלִּים נֶחְבָּרִים,

זאת אומרת: בראותו כי חסדי חומד תורת ה' ומפחד מפניו, השיב ספר כנגד מנחם המפר דברי התורה. והוא מתחיל ומביא רוב השגותיו בצורת שיר. זהו שיר דידאקטי כאותם השירים המרובים בשירה הערבית לענינים לימודיים שונים, ואשר בדרך זו אחזו לפעמים גם גדולי משוררי ספרד, כהרשב"ג באזהרותיו לתרי"ג מצוות, ובשירו "הענק" לכללי הדקדוק, ועוד כאלה. ובסוף הוא אומר:

וְאִם יִכְעַס נָבָל   וְכָל-לֵץ יִתְאַבָּל /

וְכָל-פֶּתִי יוּבַל     לְטֶבַח כִּשְׁוָרִים

יְרֻקַּב בִּקְנָאוֹת   וְיוּעַד בִּשְׂנָאוֹת /

לְשוֹאוֹת וּמְשׁוֹאוֹת        לְמִסְפַּד תַּמְרוּרִים.

זה היה הסיגנאל הראשון בשירה העברית ליציאה למלחמה בדברי לעז וחרוף כנגד המתנגד, כדמיון שירי ההִגָ'א הערבים, שירי הלעג בין משורריהם עוד בתקופת הבערות שלהם שמלפני האיסלם. ומפה התחילה שורה של שירים הנובעים מקנאת סופרים, שצורתם אמנם איננה נותנת כבוד לבעליהם תלמידי החכמים, אך ההתאמצות שהיתה קשורה אתם להוכיח שגגות אנשי ריבם הביאה תועלת עצומה להתקדמות בחקרי הלשון והמקרא.

תלמידי מנחם לא יכלו לסבול את ההיתול והביטול של גאוות דונש לדברי רבם ויצאו גם הם בכלי השיר "להשיב ולברר, דבר המשתרר, על כל הפותרים", עד שהם קוראים:

וְזֶה הוּא בֶן-לַבְּרָט   אֲשֶׁר בַּשָׁוְא יָרַט    /

וְחָשַׁב כִּי פָרַט         וְכָלַל בָּאְמָרִים

לְשׁוֹן קֹדֶשׁ הִכְרִית   אֲשֶׁר הוּא לִשְׁאֵרִית   /

בְּשָׁקְלוֹ הָעִבְרִית    בְּמִשְׁקָלִים זָרִים

אֲשֶר בָּם נִתָּצִים               פְּתוּחִים וּקְמוּצִים     /

וְיִהְיוּ נִמְרָצִים        גְּדֵרוֹת נִגְדָּרִים.

וגם הם משיבים על השגותיו בצורת בתי שיר, וגם הם מחרפים אותו ולועגים לו באמרם:

וְחָשְׂפוּ מִלֶיךָ      לְכָל-אִישׁ סִכְלֶךָ   /

וְצָחְקוּ עָלֶיךָ       צְעִירִים וּנְעָרִים,

ולאחרונה:

שְׂפַת דּוּנַשׁ תֵּאָלֵם          וּבְיוֹתֵר תִּכָּלֵם /

בְּעֶזְרַת אֵל עוֹלָם                        וְיוֹצֵר הֶהָרִים.

וכקנאתם הם את קנאת רבם כן קינא יהודי בן שָׁשַׁת, אחד תלמידי דונש, את קנאת רבו ויצא להשיג על דבריהם בשיר ובפרוזה, ופתח אמריו הוא כבר בלשון מדברת גדולות:

וְאֶת-מִי חֵרַפְתָּ? וְאֶת-מִי גִדַּפְתָּ?               /

וְעַל מִי אָסַפְתָּ     כְּסִילִים נִבְעָרִים?

בְּיָד אֵין מַשֶׂגֶת   וְנֶפֶשׁ שׁוֹגֶגֶת     /

וְלָשוֹן נִלְעֶגֶת         וּפִיוֹת נִסְגָּרִים

הֲלֹא הָרִאשׁוֹנִים            וְגַם הָאַחְרוֹנִים           /

לְרַב דּוּנַש דָּנִים     בְּמִשְּקַל הַשִׁירִים.

אֲנִי צָעִיר, תַּלְמִיד          לְתַלְמִידָיו, אַשְׁמִיד /

לְשׁוֹנְכֶם שֶׁהִצְמִיד   רְמִיוֹת וּשְׁקָרִים

וְלַיוֹם הָאַחְרוֹן   אֲשִׁיתָךְ בֶּן-קַפְּרוֹן  /

לְחֶרְפָּה וּלְחֶסְרוֹן            בְּפִי כָל-הָעִבְרִים.

ככה היה הדור הראשון לשירת ספרד דור של מתווכחים, מתנגחים ומתנצחים, ולא שמו רסן לפיהם מלחרף ולגדף איש את מתנגדו;  וכדברי חכמינו על תלמידי החכמים היתה "נשיכתם נשיכת שועל, ועקיצתם עקיצת עקרב, וכל דבריהם כגחלי אש". אך מכל דברי הניצוח האלה צמחה, כמו שהתברר, תועלת גדולה לחקירת הלשון העברית ולידיעת דקדוקה, והמתווכחים האלה – הם הם שסללו את הדרך למייסדי הדקדוק העברי ומבססיו, יהודה חיוג' ויונה אבן ג'נאח שבאו אחריהם.

הדור השני, הדור שאחרי מנחם ודונש ותלמידיהם, הקים גם הוא מקרבו מספר ידוע של משוררים הנזכרים בשם ספרו של משה בן-עזרא, אך גם הם גם שיריהם נשכחו ונעלמו, והזכות להיקרא בשם דור הפריחה של השירה העברית בספרד ניתנה רק לדור השלישי להתפתחותה, הוא דורם של שמואל הנגיד, יצחק כלפון ויוסף בן חסדאי, ובראשם בן-גבירול. הם הם אשר הרחיבוה ורוממוה והציבו דלתיה לתפארת לדור אחרון.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה