_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ספר זכרון אליהו[1]

טויבע פעסיל פיינשטיין

תרגמה לאה גרפינקל

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בטקסט שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

והוא א"א ר' אליהו הכהן ז"ל

שנכתב על ידי בתו,

טויבע-פעסיל,

ממשפ' בעל הלבוש

ירושלים תרנ"ה

[ב ע"א]  אני טויבע-פעסיל [פיינשטיין] בת מוה"ר [=מורנו הרב] אליהו בן הרב מוה"ר יהושע מגרובין בן הרב מוה"ר בן ציון משקוד ממשפחת גדולי גאוני ישראל עד משפחת בעל הלבוש. 

בעזרת הקב"ה ובזכות הוריי האדוקים,  ובזכות עיה"ק ירושלים ובזכות כל המקומות הקדושים שאליהם אני הולכת להתפלל, בזכות כל אלה אזכה למלא את המשימה שהצבתי לעצמי.  וזאת לא ח"ו על מנת להראות לעולם כי אני מסוגלת לכתוב את הספר.  לא כן, אלא למען אבי הצעיר זצ"ל מוה"ר הרב אליהו בן הרב ר' יהושע מגרובין בן הרב מוה"ר בן ציון משקוד זצ"ל ממשפחת גדולי ישראל עד משפחת בעל הלבוש.

אני פונה בבקשה להקב"ה, שעשה עמי חסד כה רב וזיכני להגיע לארץ הקודש ויתר על כן לעיר הקודש ירושלים ת"ו.  אני מבקשת מן הקב"ה שימשיך לסייע בידי על מנת שאוכל למלא את המשימה שהצבתי לעצמי להשאיר מזכרת לילדיי הרחוקים ממני, שהם יקרים לי מחיי, כדי שידעו מי הם ומי היו אבותיהם ואבות אבותיהם.  שכך מצינו שכאשר גירש יעקב אבינו את אסנת בת דינה ענד לה קמיע כדי שידעו מי היא, ואני הרי לא גירשתי ח"ו אתכם, ילדיי, ורק צוק העתים גרם לפרדה.  ולא זכיתי, כמו שאומר התנא, בן שמונה עשרה לחופה.  לא!  הם התרחקו עוד לפני הגיעם לחופה בגיל 21.  אך זה היה בוודאי רצונו של הקב"ה, וכך נגזר מלפניו שנחיה לבדנו.  וברצוני לזכות ביד ושם את אבי הצעיר זצ"ל, שמת לא עלינו בדמי ימיו.  הוא למד קבלה, חיבר חיבור על כל ש"ס וקרא לו בשם שושנת המקום וגם תכונה.  [ב ע"ב]  אך מכיוון שמת צעיר לא עלינו בהיותו בן 19, ואני נותרתי ילדה קטנה, לא ידעתי מה לעשות בו.  על כן נתתי אותו לבן-דודי הרב הגאון ר' שלום אלחנן הלוי, שכתב גם הוא חיבורים אחדים, וגם כתב את פרי אשל, וחשבתי שידפיס את החיבור של אבי.  והנה שמעתי כי נסע לאמריקה, והוא הרי עלול לא להדפיס אותו, ואז יכול לקרות ח"ו ששם אבי לא ייזכר.  אני חוששת שמא עברתי עברה גדולה כשמסרתי את חיבור אבי בלתי מודפס.  ועל כן שמתי לפניי שבעזרת השם אכתוב ספר בשביל ילדיי הרחוקים ובשביל ידידיי ובשביל חבריי הוותיקים.  על מנת ששם אבי לא יישכח אקרא לספר זכרון ר' אליהו הכהן בן הרב ר' יהושע מגרובין בן הרב מוה"ר בן ציון משקוד ממשפחת גדולי ישראל עד משפחת בעל הלבוש, להזכיר את שמו שינוח בשלום בגן עדן, אמן.  ושאזכה בזכותו להשלים את המשימה כראוי, ויפתח הקב"ה את לבו של כל מי שיקרא את הספר, בעיקר את לבותיהם של ילדיי ושל ילדֵי ילדיי.  וכל אלה שיקראו, שימלא הקב"ה את כל בקשותיהם לטובה.  ומכם, ילדיי, אני מבקשת במיוחד שתקראו את הספר לפחות פעם אחת בשבוע על מנת שתצליחו מאד בעסקיכם.  וכל דבר מן הדברים שידבק בכם יהיו לכם לתועלת, וכן לכל מי שיקרא את הספר.  ואני פונה לקב"ה שבזכות זאת שכבר הייתי ואני ממשיכה ללכת להתפלל בכל המקומות הקדושים – בכותל המערבי ואצל קבר רחל, ובציון עיה"ק [=עיר הקודש] אצל קדושנו דוד המלך ע"ה זכותו יגן עלינו, ואצל כל מי שבעיה"ק ציון, אצל שמעון הצדיק, אצל אנשי [ג ע"א]  כנסת הגדולה וגם אצל חגי, זכריה ומלאכי, ואצל זכריה שנטמן על יד חולדה הנביאה ואצל אנשי סנהדרין גדולה וסנהדרין קטנה.  ואצל מערת המכפלה בעיה"ק חברון, אצל עתניאל בן קנז ותשעת תלמידיו, אצל ראשית חכמה, מתנת כהונה, ר' אליעזר בן ערכי, חסד לאברהם, רבינו מלכיאל אשכנזי שבקשר אליו יש ספור ידוע.  פעם אחת בערב יום הכיפורים בחברון היה חסר רק אחד למניין, והצער היה גדול.  אך מאוחר יותר הגיע יהודי זקן שהצטרף למניין, וזה היה אברהם אבינו, ורבנו מלכיאל אשכנזי היה במניין זה.  גם אני הייתי בשנת תרנ"ג בחברון והתפללתי באותו בית כנסת קטן, שקיים עד עצם היום הזה.  זהו בית כנסת קטן מאד ומתפללים בו בכל שבת ויום טוב.  וכן אצל שמן למאור ואצל ישי אבי דוד המלך, אצל רות, אצל אבנר בן נר, אצל אורח חיים, ועוד מקומות קדושים כאלה.  ישעה נא הקב"ה לדמעותיי  וללבי השבור, כי עצבה אני על כך שאיני יודעת את דרכיהם ואיני יכולה להדריך את אלה שרחקו ממני.  מבקשת אני מן הקב"ה, שמלכותו לעד, שיתיז עליהם מניצוצות היהדות על מנת שמידותיהם לא יושחתו ח"ו, כי הם ככבשות תועות ללא השגחה.  ועל כן אני מתפללת בלב שבור ובדמעות של דם לאבי היתומים שבזכות הורי האדוקים היקרים לא יסיר את השגחתו מהם, ויעזור להם ללכת בדרך יהודית טובה, ושעוד אזכה עם כלל ישראל, לראותם בעיה"ק ירושלים ת"ו במהרה בימינו, אמן סלה.

[ג ע"ב]  ילדיי האהובים, היקרים לי מחיי, ילדיי הרחוקים!  אין אני יודעת כמה יאריכו חיי.  בדרך כלל ילדים וחברים טובים מבקשים שתהיה להם מזכרת, ואני השארתי לכם מזכרת של זהב וכסף שתשתמשו בהם בלב טוב ותהיו ראויים להרבות אותם.  אך את אלה לא ניתן לקחת לעולם הבא, על כן אני רוצה להשאיר לכם מזכרת כזאת, שאם רק תשמעו בקולי, בעזרת השם, תוכלו ליהנות בשני העולמות.  אשר לכסף וזהב אין לדעת כמה זמן יהיו ברשותנו, וגם אין לדעת מי אנו בכלל כי בגללם עלולים ח"ו לעשות לפעמים דבר שאינו ח"ו לכבודנו ולכבוד הורינו, וכל שכן לכבוד הקב"ה.  לפיכך אני מבקשת מכם, ילדיי האהובים וידידיי וחבריי הטובים, שלא יהיה חלילה בלבכם עליי כשתקראו את דברי המוסר שכתבתי לכם.  אודה בעצמי, ילדיי היקרים, כי לא חסרים בעולם ספרי מוסר שכתבו אנשים הראויים להטיף מוסר לזולתם ושאינם כמוני, הראויה שיטיפו לה מוסר; אולם אני חוששת, ילדיי היקרים, שמא תתעצלו לעיין בספרים אחרים ואילו את חיבורה של אמכם מקווה אני שתרצו לקרוא בע"ה והיה לכם תועלת בע"ה.

ילדיי האהובים, היקרים לי מחיי, הרי יכולה אני לומר לכם מעט דברי מוסר, אם כי איני יודעת באיזה אופן להטיף לכם כי איני מכירה את דרכיכם.  אך אם בדברים שאמכם העצובה כותבת לכם ישנו דבר-מה שחסר לכם, יעמיקו דבריי לתוך לבכם היהודי. 

ילדיי האהובים!  אביכם מורנו הרב ר' צבי יהודה זצ"ל פיינשטיין היה מופלג בתורה וירא שמים [ד ע"א]   וחכם גדול.  הוא מת עליכם בצעירותו והותירכם יתומים קטנים, וגם ממני שיכולתי להדריככם, רחקתם בצעירותכם.  ועתה אתם לבדכם בעולם הגדול כמו אנייה ללא תורן בלב ים, ומכיוון שקיבלתם הדרכה כה מועטה עלולה ח"ו הסערה הגדולה של השטן להוביל את האנייה להיכן שירצה ח"ו.  האנייה עלולה להיות בסכנה גדולה, ואתם, ילדים צעירים, עלולים ח"ו לחשוב שצריך להיכנע לשטן בלי שהדבר יהיה אשמתכם כל עוד לא תדעו כלל מה מותר ומה אסור.  על כן ברצוני להחדיר ללבכם בדבריי הספורים ניצוצות של יהדות, ולעורר שוב את לבכם לעבודת הבורא כדי שתוכלו לכל הפחות להשיב שוב מלחמה לשטן ותצליחו לגבור עליו.  על כן אכתוב לכם כמה מעשיות, שהרי תורה חדשה אין, ולכתוב על התורה הישנה שכלי דל מדי;  ברצוני לשוחח מעט על מספר פסוקים. 

ראשית ברצוני לכתוב לכם צוואה.  אבל לא כזו שכותבים ח"ו לפני המוות, כי מי שכותב לפני מותו עלולים לחשוד בו כי אינו יודע על מה הוא שח.  אך אני כותבת, השבח להקב"ה, בבריאות מלאה ובלב שלם.  בעצם איני כותבת צוואה אלא מביעה משאלה:  מבקשת אני בלב נוגה שתקראו את דבריי לפחות פעם אחת בשבוע.  תוכלו לקרוא כל שבת על מנת שתדעו מי היו הוריכם ומי היו הורי הוריכם.  וכך, בשעה שתרצו לעשות דבר-מה, תיתנו לעצמכם דין וחשבון אם המעשה ראוי לכם, או הוא לכבוד הוריכם, או לכבוד הורי הוריכם, וכל שכן לכבוד הקב"ה. 

ילדיי האהובים!   עוד בטרם אתחיל לכתוב ברצוני לבקש מן הקב"ה [ד ע"ב]  שיסלח לי ויסייע בידי להביא תועלת לילדיי.  בזכות זאת יכולה לצמוח גם לי טובה, אף שאינני כותבת ח"ו למען כבודי אלא רק למען ילדיי ולמען ידידיי ולמען חבריי הטובים.  ואם דבר-מה ידבק באלה שיקראו, תצא גם נשמתי שלי נשכרת, וכן ייזכרו לטובה זכותו ושמו של אבי היקר.  ברצוני לבקש מקדושנו דוד המלך ע"ה זכותו יגן עלינו שיסלח לי על שאגיד אחד מפסוקיו, כי מי אנכי, מי אני שאדון בפסוק משלו.  אך מכיוון שהוא השאיר לנו בית מרקחת שלם המרפא את גופנו ונפשנו אקח מרשם משלו שבזכותו ניוושע כולנו ונזכה לחזות בדמותו במהרה בימינו, אמן. 

ובכן, ברצוני לפתוח דבריי.  קדושנו דוד המלך ע"ה זכותו יגן עלינו אומר בתהלים פרק לד:  "לכו בנים שמעו לי, יראת ה' אלמדכם מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב.  נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה".   ופה אקשה, כי עלינו להבין את אשר דוד המלך אומר.  מדוע הוא אומר תחילה "לכו בנים", ואינו אומר לאן, ואחר כך אומר "שמעו לי"?  שהרי אילו רצה לומר דבר-מה, היה צריך לומר "בואו אליי ואומר לכם דבר-מה.  מדוע, הוא אומר "לכו לשם ושמעו לי"?  ואצל יעקב אבינו אנו מוצאים, שכאשר רצה לברך את בני יוסף אמר: "ויאמר קחם נא אלי ואברכם".  ופה אומר קדושנו דוד המלך זכותו יגן עלינו "לכו, שמעו לי", וצריך היה לומר "בואו בנים אלי ואומר לכם דבר-מה".  אך מבקשת אני תחילה את מחילת הקב"ה [ה ע"א]  ואחר כך את מחילת קדושנו דוד המלך, זכותו יגן עלינו, כי אני בוודאי אינני ראויה לדון בפסוקו ולפרשו בכוחותיי הדלים ובעניות שכלי.  מי אנכי שאהרהר על מילותיו הקדושות שאמרן בלב טהור?  אך מכיוון שאני מתחילה לדבר עם ילדיי חייבת אני להידרש לפסוק לפי הבנתי, אף כי בוודאי אין זה לפי כוונתו. 

ואם אומר לכם "לכו בנים", תשאלו גם אתם, ילדיי, מה זאת אומרת, מה אומרת לנו אמנו.  הרי אנו באמריקה ואמנו בעיה"ק ירושלים ת"ו, והיא אומרת לנו "לכו בנים"?  לאן היא שולחת אותנו?  שאם לדבר עמנו היא חפצה, הרי עליה לומר ההיפך, בואו אליי ילדיי ואומר לכם דבר-מה. איני מתכוונת בדבריי אלה שתבואו אליי; כוונתי היא: לכו בנים בדרכי ה', עבדו אותו ושמרו על תורתו הקדושה ועל תרי"ג מצוות, וביניהן מצוות כיבוד אם.  ולפיכך עליכם לשמוע בקולי, וזהו פרוש "שמעו לי".  וכך יכולה אני לומר לכם:   "יראת ה' אלמדכם".  הפסוק ממשיך:   "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים".  אשאל, מדוע לא כתוב "אוהב שנים", שהרי בשנה אחת 365 ימים?  אלא שפסוקו של קדושנו דוד המלך זכותו יגן עלינו ודאי עמוק דיו.  אך אני אסביר לכם כאן, ילדיי היקרים, שמן הראוי לאהוב את הימים.  הרי כל אחד יודע שעולם נצחי איננו בנמצא, ואסביר לכם את הדבר.  פעם אחת נפטר איש זקן, וקראוהו למשפט בעולם הבא.  אמרו לו [ה ע"ב]  בוא, איש צעיר, והתייצב למשפט, והוא לא בא.  קוראים לו שוב, והוא שוב לא בא.  הוא דורש יותר כבוד; לפני איש זקן כמוהו מן הראוי להשתחוות, ומה עוד שהוא למדן.  קיצורו של דבר, בסוף הביאו אותו.  אומרים לו: איש צעיר, הלא קראוך למשפט, מדוע לא הלכת?  אומר הוא: חייתי ברוך השם 90 שנה וקוראים אותי איש צעיר?  אומרים לו: אכן, אתה בן 90 שנה.  ערוך נא החשבון: בשנה אחת 12 חודשים, ובכל חודש 30 ימים.  ידוע לכול שכאשר הנשמה עוזבת את הגוף הגשמי ומגיעה אל העולם הבא היא כבר יודעת את הכול.  אז מתחילים לשאול אותה מהו דינו של מי שח"ו לא התפלל?  היא עונה כך וכך.  ומה מגיע למי שאינו ח"ו מניח תפילין?  והיא עונה כך וכך.  קיצורו של דבר, מפרטים לו את כל עברותיו, וכאשר נשמתו המסכנה כבר גזרה את דינה על הכול, מראים לה ספר שלם שהיא עצמה כתבה בו.  באותו עניין מספרים משל.  חתנו של מלך אחד היה גם הוא מלך והמלך החותן נהג תמיד למנות לחתנו את מעשיו בכל יום ויום.  פעם אחת שאל החתן את העבד של חותנו:   אמור לי, מנין יודע חותני כל מעשיי?  שמע החותן את השאלה ואמר:   טיפש שכמותך, על מה אתה מתפלא?  הרי בתי היא ברשותך והיא זו שמגלה לי מהם מעשיך.  אם כן, אותם ימים שבהם נעשים מעשים טובים, כגון תפילה, נטילת ידיים עד כמה שהקב"ה עוזר, לימוד בכל יום ואמירת פרקי תהלים ככל שאפשר, ובעיקר מתן צדקה, מרחמים על אלמנות ויתומים, ועל אנשים חולים ועניים ככל שרק ניתן, עוזרים לכל אחד במילים טובות כפי מיטב היכולת, הרי שימים אלה יירשמו לטובה, ואם ייקלע האדם ח"ו לצרה יהיו ימים אלה למליצי יושר ויגנו עליו ויוציאוהו במהרה מן הצרה.  [ו ע"א]  אבל מה קורה כאשר מתחילים לא עלינו לחפש אצל האדם את הרע שעשה, דהיינו, ביום א' לא התפלל, ביום ב' הלך לתאטרון, ביום ג' עצם עיניו למצוקת העניים, חילל שבת.  קיצורו של דבר, עושים לו חשבון על כל ימיו, ואוי לו לאדם שרבה חרפתו, לא ימים לו ולא שנים לו.  אם כן צדק קדושנו דוד המלך זכותו יגן עלינו באמרו "אוהב ימים", ולא כתוב שם "אוהב שנים".  כי יהודי ישר העושה מעשים טובים בכל יום ממילא יוצאות לו מכך שנים טובות.  ישמרנו הקב"ה וישמור את ילדינו ואת ילדי ילדינו ואת כל ישראל מפני ימים אומללים.  על כן הוא אומר שיש לשמור היטב כל יום ויום, שלא נתעה ח"ו יותר מדי בימים.  ואנו מוצאים בכתוב "ואברהם זקן בא בימים", "והמלך דוד זקן בא בימים", ואצל יעקב אבינו "ויקרבו ימי ישראל למות", כי כל ימיהם נלקחו בחשבון ואין יום שנדחה.  זוהי הוכחה לכם שאין ח"ו לתת לשום יום לעבור במעשי שטות, אלא להיפך להתפלל, ללמוד.  וצריכה התפילה להיות בדמעות הרבה, ויש לתת צדקה וגמילות חסדים ככל שרק אפשר.  על כן הוא צודק באמרו "אוהב ימים לראות טוב" – אם תאהב את הימים לעשות בהם טוב, כי אז תזכה לראות טובה שאין לה שיעור.  כי לעברה קצובה תקופת עונש, והגמול על המצוות הוא תמידי.  כי שם זה עולם האמת.  אם כן, הבה נראה את המשך הפסוק: "נצור לשונך מרע".  דוד המלך ע"ה זכותו יגן עלינו מפרש לנו בעצמו: "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה", שכן בדרך כלל כאשר נחטא ח"ו בלשוננו העברה גדולה יותר.  כך, למשל אם [ו ע"ב]  מישהו בא לחֶברה ורואה שם דבר לא ראוי, מה עליו לעשות?  הרי אי אפשר לחיות בעיניים עצומות!    ולעתים הולך האדם למצוא את פרנסתו הדחוקה ונתקל בדרכו בדברים בלתי ראויים.  אך מה הוא יכול לעשות?  אבל בלשוננו אומר לנו קדושנו דוד המלך ע"ה.  "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה".  כי לפתיחת שפתיך יש מנעול, ובנוסף השיניים הן חומה.  על כן תשקול היטב מה עליך להגיד, כי כאשר חוטאים בלשון העברה גדולה יותר, כפי שמספר לנו המדרש:   פעם אחת חלה בנו היחיד של שר גדול, אמרו הרופאים שיש להשקותו בחלב לביאה.  כתב השר בעיתונים, ונמצא אחד שהתחייב להביא חלב לביאה אם רק ייתנו לו עשר עזים.  והלך האיש לגוב האריות עם עשר העזים ובכל יום השליך עז אחת אל תוך הגוב ובכל יום התקרב הוא בעצמו יותר ויותר אל גוב האריות, כדי שהלביאות יראו מיהו זה הנותן להן את העזים.  כעבור עשרה ימים הוא התרגל אליהן כל כך עד כי הצליח לחלבן.  והנה הוא יוצא בשמחה רבה בדרך חזרה ומהרהר באושר הגדול שיעניק לו השר.  בלילה כשהגיע לפונדק ונשכב לישון,  והתחיל לחלום על הכבוד הגדול שיחלוק לו השר, התחילו אברי גופו לריב ביניהם.   כל אבר הביע את הדעה שברצונו להיות מלך.  הרגליים אומרות: לנו המלוכה,  כי אנו הלכנו לגוב האריות.  הידיים אומרות: לנו המלוכה,  כי אנו חלבנו את הלביאות,  מגיע לנו להיות מלך.  העיניים אומרות: מה הייתם עושים אלמלא ראינו איפה נמצאות הלביאות?  הלב אומר: אלמלא חשבתי על העצה לקחת את  עשר העזים, מה הייתם אתם האברים יכולים לעשות?  [ז ע"א]  וכך ממשיך כל אבר ואבר לפרט את תועלתו שלו.  והנה הלשון אומרת:   אלמלא אמרתי שאלך להביא את החלב,  וביקשתי שייתנו לי את העזים,  לא היה קורה דבר.  כל האברים פרצו בצחוק על כך שהלשון רוצה להיות מלך, אך הלשון אמרה: עוד אראה לכם.  הקיץ האיש בבהלה גדולה מחלומו.  הוא בא אל השר עם החלב ואמר: אדוני השר, הבאתי לך כאן חלב כלבה.  התרגז השר ואמר לו:   צחוק אתה עושה ממני?  וכי כלבים חסר אני?  נקבע שיתלו את האיש למחרת.  בלילה, כשנרדם האיש, חזר אליו חלומו, והלשון אומרת: הרי אמרתי לכם שאם ארצה, כולכם תאבדו.  קיצורו של דבר, התחילו כולם להתחנן להלשון באמרם שיעשוה למלך ובלבד שתציל את חייהם.  למחרת, כאשר הובילו את האיש לתלייה, הוא ביקש שיחזירוהו את השר והוא ירפא את ילדו בחלב.  החזירוהו  אל  השר.  הוא אומר לו:     אדוני השר, מארץ ישראל אני ועל כן דיברתי בלשוננו, נסה נא את החלב, כי בארץ ישראל קוראים ללביאה כלבה.  ואכן ניסו את החלב וילדו של השר נרפא, והשר חלק לו כבוד גדול.  ועל כך אומר שלמה המלך ע"ה:   "החיים והמות ביד הלשון".  על כן, ילדיי היקרים וחבריי הנאמנים, אל תחסכו בכסף אך קמצו במילים.  זאת מספר לנו רבנו יונה:  שר אחד נתן במתנה לעבדיו גביעים יקרים ואמר להם:  מותר לכם להשתמש בהם, אבל אם אזדקק להם, עליכם להחזירם.  בין העבדים היה עבד אחד טיפש.  העבד הזה שפך אל תוך הגביע משקה דובדבנים מסריח ושמן דגים מלוכלך בכל מיני טינופת.  ברור שכאשר יצטרך להגיש לשר את הגביע היקר [ז ע"ב]  והוא יגיש לו את הגביע המלוכלך והמסריח, הרי ניתן לשער כי השר יתרגז ויענישו כהלכה.  העבד החכם לעומתו ינקה את הגביע בכל רגע ורגע, וכאשר יגישוֹ לשר הוא יתחבב עליו יותר ויזכה לגמול טוב.  כך גם הקב"ה: הוא ברא את האדם עם פה, גביע יקר, וציווה עלינו להשתמש בו לצרכינו, לעסקים, לדבר בפינו מה שנחוץ, לשמור על ניקיון הפה, להלל בעזרתו את הקב"ה.   עלינו להישמר ככל האפשר מפני מילים מיותרות, ולעומת זאת להתפלל באמצעותו כראוי, לברך לפני האוכל ואחרי האוכל, ללמוד ככל האפשר, לקרוא פרקי תהלים כמה שה' עוזר.  לשמור על ניקיון הגביע משמע לשמור על פה נקי.  אבל מי שנוהג ח"ו ההפך, הקב"ה יתרגז עליו.  אל לו לאדם לחשוב ולומר: הנה אני בחור הגון, היודע לדבר היטב, הנה הטחתי בזולתי כהוגן.  הוי ילדיי היקרים, הישמרו מדיבורים כאלה עד כמה שאפשר, וישמרכם הקב"ה, כי קל לעשות תשובה בכל ענין, אבל כאשר מדובר בלשון צריכים לרחמי שמים.  ומצינו שכאשר חלה ר' יוחנן ובאו תלמידיו לבקרו, הם ביקשו: רבי, תברך אותנו, ר' יוחנן אומר: שתפחדו מאלוהים כמו מאנשים.  הם אומרים:  רבנו, לא יותר?  הוא אומר:  ולוואי שתקיימו דבר זה!  הרי כאשר אדם עובר עברה, כל מה שהוא מבקש הוא שאיש לא יראה זאת.  אבל הקב"ה רואה כמובן הכול.  עם זאת אומַר לכם, שעל עברות שבין אדם למקום ניתן לכפר במהירות;  מסתתרים בפינו ואומרים "אשמנו" בלב דומע, ומתחילים לבכות: ראה, אבא'לה, חטאתי רבות לפניך בכל מיני עברות, אבל לא עשיתי זאת ח"ו כדי להכעיסך, [ח ע"א]  אלא רק מפני שאני אדם בשר ודם חוטא אני.  היצר הרע פיתה אותי.  כולם יודעים כי לאחר שעושים עברה מצטערים, שהרי יש לנו נשמה יהודית והיא נעצבת: מדוע זה הרגזתי את בוראי?  ואז בוכים בחרטה אמתית, עד כי הקב"ה בעצמו יכול להעיד שהחרטה היא מעומק הלב.  ואז מחפשים דרכים לעשות תשובה,  כי אין דבר העומד בפני התשובה;  תשובה תושיע בכול.  התשובה בעיקרה עומדת על ארבעה דברים:   וידוי – להודות בפני השי"ת על מעשנו המביש.  קבלה – צריך לקבל על עצמנו שלא לחטוא יותר לעולם;  ולא צריך לחשוב כי אם מכים "אשמנו" ומתפארים בכך, ורק אומרים "חטאנו", "פשענו", יצאנו ידי חובתנו.  זו עדיין אינה תשובה.  צריך אדם להתחייב שכל חייו לא יעשה חטא זה ולא יעשה חטאים אחרים.  ובכל יום צריך אדם להתעצב בלבו ולהתחרט, ולהתוודות בלב שבור ובעצב מעומק הלב.  זוהי הדרך הנכונה לתשובה, כי הקב"ה אורב ויודע את כל מסתרי לבנו ואת כל מחשבותינו.  הוא הרי יודע אם מתחרטים מכל הלב, ואז ייחשב לזכות אפילו החטא הזדוני.  כי חסדו של הקב"ה גדול, ומי שרק רוצה ללכת בדרך הישר הוא עוזר לו.  כי מה יעשה אבינו הטוב אם יש לו בנים רעים?!    אם רק באים לבכות לפניו ומהללים אותו ואומרים "ימינך פשוטה לקבל שבים", מיד אנו רואים שהקב"ה מעורר את לבנו במעט.  אנו רק מבקשים והוא מוחל לנו, שאם לא כן לא היה כתוב כי ידו פשוטה ומצפה שנעשה תשובה.  [ח ע"ב]  ואין אנו מתביישים ממנו ואומרים לפניו "על חטא" שלם.  אך לגשת לאדם שהוא קטן מאתנו או גדול יותר ולומר לו: שמע, דיברתי בך רכיל – בזה אנו מתביישים.  ועל אחת כמה וכמה לא עלינו מי שהלשין על זולתו, הרי הוא לא ייגש אליו לומר לו: שמע, המטתי עליך אסון! דבר כזה הרי לא עושים.  זוהי אם כן ההוכחה  שעלינו להיזהר היטב במוצא פינו.  לא לחשוב כי הקב"ה העניק לי פה יפה, לשון יפה, ולכן מותר לי לדבר כרצוני.  הו לא, ילדיי היקרים!    עליכם לרחם על נשמותיכם המסכנות.  אני עצמי יכולה להעיד על כך.  בעירנו הייתה אישה ישרה ממשפחה טובה מאוד, והיא הייתה רחומה מאוד, ונתנה צדקה.  היא לא התפארה בשום דבר, הייתה חכמה עם כל המידות הטובות.  אישה זו, שאבדל ממנה לחיים ארוכים, הכרתיה היטב.  היא הייתה טובה אליי מאוד, והיא הייתה בשנות החמישים שלה כשנפטרה.  שנתיים לפני מותה הפכה לא עלינו אילמת, כאילו מעולם לא ידעה לדבר.  ברור שהקב"ה גרם לכך על מנת שהדבר ישמש כדוגמה ולא נחשוב שאם הקב"ה נתן לי פה מותר לי לדבר כרצוני, ומותר לי לגדף, או ללכת רכיל, כי הרי יש לי לשון.  הו, זה אסון!    זהו גביע מטונף במשקה דובדבנים, בשמן דגים.  מי שלכלך את גביע המלכות בוודאי מרגיז את המלך, וזה יענישו כהלכה.  על כך אומר קדושנו דוד המלך זכותו יגן עלינו:     "פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה".  יש להלל את ה' בפה נקי ובמחשבה טהורה.  על כן מן הראוי הוא להתפלל בעבור הלשון יותר מבעבור כל אבר אחר.

[ט ע"א]  ובכן, ילדיי היקרים, אני רוצה לומר לכם שוב.  קודם הזכרתי את התאטרון.  התאטרון גם הוא טוב כי הוא מוסיף להשכלת האדם, שהרי צריך גם ליהנות ממטעמי העולם.  אין לגנות את העולם.  כי אם מגנים את העולם כאילו מגנים ח"ו את בורא העולם.  העולם הוא טוב אם יודעים להשתמש בו נכון. העולם הוא יפה למי שדרכיו יפות.  כך חובת הלבבות מספר לנו משל.  רופא גדול ציווה לבנות לו ארמון גדול וציידו בכל התרופות.  היו שם הרבה חולים חכמים והרבה חולים טיפשים, והוא הכניסם לארמון לרפאם.  אבל כולם היו עיוורים.  החכמים, כאשר היה חסר להם דבר-מה, הבינו את מגבלותיהם כי הם עיוורים והתחשבו בכך.  כשהם נגשו לקחת דבר-מה, נזהרו מאוד.  הטיפשים לעומתם לא הביאו בחשבון שהם עיוורים והלכו בעצמם לקחת תרופה לרפא עיוורונם.  ברור שהם נפלו, שברו מי יד ומי רגל, נהפכו בנוסף לנכים וכך נהיו עוד יותר חולים.  כך גם לגבי האדם.  הקב"ה ברא עולם יפה, טוב, יקר וגדול שבו יכול האדם לחיות באושר ולהכין עצמו לחיי אושר בעולם הבא, אם רק ייתן לעצמו דין וחשבון בכל רגע ורגע לשם מה בראו הקב"ה.  אך הטיפש מתרוצץ ומתייגע ללא הרף, חי את חייו בלתי מרוצה.  לא די שאינו תורם דבר לעולם הזה, אלא אף מקלקל אותו.  אוי לו לכזה עולם, כלומר למי שנוהג שלא כשורה.  אבל לחכם העולם הוא יפה וטוב.  לפיכך אין לגנות את העולם, ועלינו להשתדל ליהנות ממנו.  אבל צריך לשקול [ט ע"ב]  אם מהנאה זו תצמח טובה לנשמה הקדושה.  כשאני אוכל ואני מברך, אני מודה לך אבי שבשמים שנתתָ לי כוחות כדי שאוכל להרוויח את לחמי ולאכול מטובך.  על כל דבר יש להלל את שמו הקדוש, ונוסף לזאת עושה האדם אחת לשבוע תאטרון בחדרו, כל אחד לעצמו.  כזה מין תאטרון שאתאר לכם כאן.  למשל, הקב"ה הרי כבר זיכה אתכם שתוכלו להודות לו, הרי אתם בעצמכם כבר אבות, כך אתם מציגים את עצמכם.  גם בתאטרון שנקרא תאטרון מציגים הרי מה שהיה.  ומה שיהיה איש אינו יכול להציג, איש אינו יודע מה יביא עמו העתיד ולכן מציגים בדרך כלל את מה שכבר אירע.  וכך האדם יציג תאטרון על עצמו, על מה שקרה לו.  למשל יאמר האדם לעצמו:   הרי אני ב"ה בעצמי כבר אב.  כמובן גם לי היה אב, היכן הוא אבי?  מת.  היכן הוא אבי אבי?  מת וכך הלאה.  וכך מבינים כי לא קיים דבר נצחי עבור איש.  ועל כן צריך האדם לעשות את החשבון בעצמו.  טוב, נאמר שאכן אחיה מאה ועשרים שנה, אבל רק הקב"ה לבדו יודע אם אזכה להגיע לגיל שבעים.  אך אתם, ילדיי וכל בני ישראל, שתזכו לראות את משיח צדקנו.  אבל העולם כמנהגו נוהג, והקב"ה יודע אם לא קורה ח"ו כפי שהזכרתי קודם.  ומתים ב"ה בזקנה וכשמגיעים לעולם הבא אין לנו ימים.  נאחל שיהיו באמת הרבה ימים טובים, אך מן הראוי לדאוג לתכלית.

"העולם" אומר כי סוף אדם למות, וסוף בהמה לשחיטה.  הבה נראה.  כששוחט שוחט בהמה ועושה עליה ברכה, הקב"ה עושה את בשר הבהמה לכשר.  ואם יאכלו ממנו תלמידי חכמים או  [י ע"א]  יאכלו ממנו לסעודת מצווה, תהיה גם הבהמה טובה.  אך יש להבין כי את האדם שוחט מלאך המוות ללא ברכה ואת בשרו תאכל הרימה, וזה כבר לא כל כך טוב.

לפיכך אומר לנו התנא באבות:  שים את לבך לשלושה דברים על מנת שלא תבוא לידי עברה.  דע מנין אתה בא, ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון.  וגם אם אומר לעצמי כי אני באה מטיפה סרוחה, אז מה, האם אני לא אדם ישר?  או אם יסודו מעפר וסופו לעפר, האם אינו אלא כלום?  היה בוץ ונשאר בוץ.  אך חשוב שהאדם יירא מזה שלפניו הוא צריך להתייצב לתת דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הגדול, הקב"ה, ואז לבו לא יהיה קל כל כך.

הבה נביא דוגמה, כאילו האדם צריך לבוא בעולם לפני בית דין מחוזי.  על כך אני יכולה להעיד בעצמי.  לפני כמה שנים הייתי בעיר סאוויל, ושם נערך משפט.  איש אחד הביא עמו סנגור מקובנה שגבה 500 רובל עבור נאום של שעתיים.  היה זה משפט גדול, וגם העדים עלו בכסף רב.  אנו מבינים היטב שעלינו לעמוד למשפט לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שלפניו אין תוקף לשום עדות שקר.  אלוהים ב"ה יודע הכול והוא מעיד בעצמו, כפי שהזכרתי קודם.  ושוב בבית המשפט המחוזי, אפילו אם הם יכולים לדון מישהו ח"ו למוות בעולם הזה, הרי הוא עדיין יכול לחיות בעולם הבא.  אך במשפט שלנו לפני הקב"ה זה שונה. 

לכן מצינו זאת.  כאשר יוחנן חלה, באו תלמידיו אליו לבקרו.  כשראה אותם הוא פרץ בבכי.  שאלוהו תלמידיו:   רבנו, אתה שהנך מאור ישראל, אתה, פטיש חזק, שפסקי הלכותיך נפוצים  [י ע"ב]  בכל העולם כמו זיקוקי אש הניתזים מתחת להלמות הפטיש, מדוע תבכה?  אמר להם?  אילו הביאוני לפני בשר ודם, שהיום הוא חי ומחר הוא בקבר, ואילו היה הוא כועס עליי, הרי כעסו לא היה לנצח.  ואילו היה כופת אותי, הקשר לא היה לנצח.  ואם יהרוג אותי, מותי לא יהיה לנצח.  והייתי יכול לפייסו בדיבורים.  ועם כל זאת עדיין הייתי בוכה.  מכל שכן שמביאים לפני המלך שהוא מלך על המלכים הקדושים וקיומו לעד.  ואם הוא יכעס, הרי חמתו תהיה לנצח;  ואם יכפות אותי, יהיה הקשר לנצח;  ואם יהרגני, הרי מותי יהיה אפילו בעולם הבא.  ואיני יודע אם אוכל לפייסו בדיבורים.  זאת ועוד.  ישנן שתי דרכים, האחת לגיהינום והשנייה לגן עדן.  ואיני יודע באיזו דרך יובילו אותי – וכי לא אבכה?

עם זאת, ילדיי, אל תחשבו כי אם האדם חוטא והוא מת הרי הוא ח"ו אבוד.  לא צריך לפחד, כי אם הקב"ה פוסק ח"ו מיתה ומביאים עורכי דין טובים, אפשר לזכות במשפט, כפי שאכתוב לכם כאן.  מצינו שכשבאה שעתו של בנימין הצדיק למות, באו וטענו סנגוריו, כפי שמספרת לנו הגמרא הקדושה בבבא בתרא.  הייתה זו שנת רעב ובאה אלמנה לבנימין הצדיק, שהיה ממונה על הצדקה, וביקשה ממנו שיזון אותה.  הוא נשבע לה שאין לו אפילו פרוטה אחת לצדקה.  אמרה האלמנה:   רבי, האמות אני וילדיי ברעב?  הוא הזין אותה מכספו שלו.  זמן קצר אחר כך חלה בנימין הצדיק והגיעה שעתו למות  [יא ע"א]  וסנגוריו טענו: הרי כשאדם עושה מצווה הוא יוצר לעצמו מלאך טוב.  מלאכיו הטובים טענו:   ריבונו של עולם, הרי אמרת שמי שמזין נפש אחת מישראל כאילו ברא את העולם! בנימין הצדיק שהזין את האלמנה ואת ילדיה היה צפוי למות בתוך שנים מעטות.  מיד קרעו את גזר הדין והוסיפו עוד עשרים ושתיים שנה לשנותיו.  אנו רואים אם כן שסנגורינו אינם צריכים לעלות לנו כל כך הרבה, כי אבינו שבשמים שופט אותנו בעצמו והוא הרי רחום וחנון.  הוא לימד אותנו שניקח לנו סנגורים קטנים: פרקי תהלים אחדים, נטילת ידיים לפני האוכל, ברכת המזון, תפילה כראוי, ובעזרת השם מתן צדקה ככל שרק אפשר, עזרה לעניים, לאלמנות וליתומים שעצב כה רב בלבותיהם, ועוד דברים כיוצא באלה.  אלה הם הסנגורים שלנו אשר יטענו בעדנו ביום המשפט, וכך נזכה במשפט.  וגם אם פעם ח"ו מחסירים תפילת מנחה או תפילת מעריב, לא בכוונה להכעיס ח"ו אלא מחמת סיבה כלשהי יש לבקש מחילה כבר למחרת בדמעות מאבינו שבשמים.  צריך להיזהר במיוחד בשני דברים חשובים:   לשמור על מוצא פינו ולא לחלל ח"ו את השבת.  הגאון מווילנה הקדוש, זכותו יגן עלינו, כותב ב"עלים לתרופה" שעל דברים בטלים נזרק האדם מקצה העולם ועד קצהו.  והוא ממשיך ואומר כי אדם המרסן את פיו זוכה לראות אור שאין לתארו.  ואומרים גם כי מוטב לשתוק שעה אחת מלצום יום שלם.  נו, ילדיי האהובים, ידוע כי בעלי תשובה מקיימים תעניות, והנה הוא כותב כאן ששמירה על ניקיון פינו עדיפה על פני תענית.  מכאן נבין עד כמה עלולים אנו לקלקל ח"ו במוצא פינו אם ידבר דברים מיותרים.  על כן מבקשת אני מכם, ילדיי האהובים, שתשמעו  [יא ע"ב]  למרשם קדושנו דוד המלך:  "נצור לשונך מרע", ואותו הדבר אומר לנו שלמה המלך במשלי: "שומר מצרות נפשו".

ילדיי האהובים, אני כולי עצבה כי לא עובר רגע ללא דאגה על כך שרק אלוהים יודע את דרכיכם.  אני חוששת שמא ח"ו ישיא אתכם השטן ותאמרו: למה רוצה אמנו שניזהר?  הרי שלמה המלך היה חכם יותר, והוא אומר: "שמח בחור בילדותך".  הרי זו מצווה לעשות כעצתו של שלמה המלך!  אבל עלינו לשים לב להמשך דבריו, והוא: "גם זה יבוא במשפט"; רוצה לומר, תצטרך לתת דין וחשבון על הכול.  אמנם תשמחו בנעוריכם, אך אלוהים יודע מה יכול לצאת משמחה כזאת!    כשמתהוללים יותר מדי עלולים להיזקק לכסף זר!    ואחר כך, בזקנתנו, צריך לשלם על כך, וזה קשה.  למשל, נער צעיר ומחונך יצא ללימודים לעיר זרה.  הוא היה קל דעת בהוצאות כספים והחל לסחור עם כל מיני פרחחים.  בסוף בזבז הרבה מאוד כסף.  אך היות שהכירו את אביו, הלווּ לו.  בחלוף הזמן פקד אסון את האב לא עלינו, והוא נאלץ לברוח מעירו.  לצעיר כבר לא היה במה לשלם את חובות התהוללותו, ותבעו אותו למשפט.  שם טענו כי אילו נהג להוציא כספים כמקובל והיה קורה אסון כזה, לא היו מענישים אותו.  אך מאחר שהיה הולל גדול ובזבז כסף כה רב לא נותר אלא להענישו כראוי, כדי שלא יתהולל עוד.  אמנם שלמה המלך אומר  [יב ע"א]  "שמח בחור בילדותך", אבל עליך לדעת גם את הסוף, כי "יבוא במשפט" ואתה תצטרך לשלם.  קורה לפעמים שאדם המבלה את חייו כמקובל נכשל במעשיו.  אך מה אפשר לעשות, צריך לאכול וצריך להרוויח את חתיכת הלחם האומללה.  אולם קורה שהאדם חוטא בטובה שהאל עושה אתו.  למשל, אלוהים שולח לו למחייתו ובכסף זה הוא חוטא.  אלוהים הרי יודע מה עושים עם הכסף.  ילדיי האהובים, אני הרי איני יודעת ואיני רואה את דרכיכם, ואם ילדים מתנהגים ח"ו שלא כראוי יהיו הוריהם ללעג בשני העולמות.  והרי זאת גם כן עברה גדולה.  הבה נראה.  נגיד שמישהו עשה לחברו טובות הרבה, ומקבל הטובות החזיר לו רעה תחתיהן, וגרם לו ביזיונות וייסורים, הכה אותו והעליבו לפני אנשים טובים.  איך ייראה הדבר?  בוודאי כל אחד יראה עד כמה זה רע וגס מצדו.  והרי כך הוא הדבר גם כאן.  ההורים עמלים למען ילדיהם, מוותרים למענם על הנאתם כדי שהם יהיו מרוצים.  כמה עמל וצער יעלה להורה עד שהוא זוכה להעמיד את ילדו על רגליו!  כי הוא מקווה לזכות על ידי כך בשמחה בשני העולמות.  אין דבר שיקשה על ההורה:  לחתל את הילד, לרחוץ אותו, ולחנך אותו בדם הלב.  כפי שאומר חובת הלבבות, שאין ברייה הדורשת טרחה כה רבה מצד ההורים כמו האדם.  כי כל ברייה אחרת מיד עם היוולדה יודעת ללכת, לשרת את עצמה, למצוא מזונה בכוחות עצמה.  קדושנו דוד המלך ע"ה זכותו יגן עלינו אומר:   "לבני ערב אשר יקראו".  כאשר נולד עורב בצבע לבן, אומר הזכר לנקבה שלו  [יב ע"ב]  שהגוזלים נולדו מציפורים אחרות.  הם מתרגזים וזורקים את הגוזלים מן הקן, כי העורבים הם חסרי חמלה, וגוזליהם מייחלים לרחמי האל.  והקב"ה חומל על כל ברואיו, ויעשה שהפרשותיהם שלהם ייהפכו לתולעים קטנות, ומהן ייזונו.  אבל על האדם נאמר "בנפשו יביא לחמו".  כל אחד יסכן את חייו כדי להרוויח את לחמו, ועם זאת לא יקשה עליו לעשות דבר למען ילדיו.  ואם כך הוא הדבר, מה יכול להיות מעשה גרוע יותר מאשר לגרום שיענישו את ההורים ח"ו אחרי מותם בגלל התנהגות רעה של ילדיהם, וילגלגו עליהם.  איזה תועלת הביאו לעולם?  מה השיגו?  אם כן, אני שואלת אתכם:  וכי יש דבר גרוע יותר מאשר לגמול רעה תחת טובה מצד ילדים לאבותיהם?

על כן מבקשת אני מכם, ילדיי האהובים, שלא תכעסו ח"ו על דבריי אלה שאני כותבת לכם, שהרי כתוב "אין צדיק בארץ" האדם הרי נברא עם יצר הרע.  אבל יש הבדל.  קורה שהאדם חוטא ח"ו לפעמים.  מעברות גדולות וחמורות לא עלינו ישמרנו אלוהים, ואם גם אנו נישמר מפניהן, אלוהים בוודאי יעזור לנו, כי הבא לטהר מסייעין אותו מן השמיים.  ילדיי היקרים, יודעת אני כי אתם עסוקים בפרנסתכם, על כן אני מבקשת מכם שלא תכעסו ח"ו עליי על שאני מבקשת מכם למצוא זמן לקרוא את הדברים לפחות פעם אחת בשבוע, כדי שלא תיקלעו יותר מדי למעשי שטות ח"ו.  ראו לנהל את קשריכם עם העולם בשלום, בייחוד אלה עם קרוביכם.  שמעו האחד בקול רעהו, והראו זה לזה את דרך הישר.  והקפידו תמיד לשאת חן בעיני אלוהים ואדם.  מה שאינו ראוי ומה ששנוא  [יג ע"א]  עליכם אל תעשו ח"ו לזולתכם.  הנוהֵג ביושר עם האחרים והם מרוצים מדרכו, גם אלוהים יהיה מרוצה ממנו.  לכן, ילדיי האהובים, בכל פעם שתרצו לעשות דבר-מה חשבו קודם היטב מה תהיה תוצאת מעשיכם, חשבו יום-יום במה אתם מעבירים את זמנכם.  התנהגו בסבלנות ובתקווה, אל תחפצו להתעשר במהירות, הבינו וזכרו כל הזמן שיש מנהיג מעליכם, הראו שאינכם עומדים ברשות עצמכם.  למשל, במה שנוגע לכספים.  אך מה שנוגע לנשמה – הרי זה נמצא בידיו של האדם.

האדם כשלעצמו הוא עולם קטן והוא גם דומה למלך.  למשל, מה שמצוי בעולם מצוי באדם.  השמש, הירח – כמוהם כעיני האדם שנתן האל.  לבנית העין כאוקיינוס,  מעֵי האדם הם כחיות, ושערו כיער.  המים המתוקים הם כרוק, המים המלוחים הם הדמעות, המים המלוכלכים הם השתן, וכך הלאה.  והאדם דומה למלך, כי לכל מלך עבדים המשרתים אותו, וכך גם לאדם.  הידיים עושות את עבודותיו, הרגליים משרתות אותו, הקיבה טוחנת את מזונו, וכך הלאה.  יכול היה האדם לחשוב עצמו לרם מעלה, אך התנא אומר לנו "דע מה למעלה ממך".  ומי שלמעלה ממך הוא המחזיק את המכונה כולה –  את עולמך, מלכותך, שקיימים רק כל עוד הקב"ה רוצה בכך.  אם הקב"ה רוצה ח"ו, הוא יעשה ששום עבד לא ישמע לאדם.  הידיים תחדלנה לעבוד, הרגליים ללכת, או, כמו שהוא רואה זאת, מלוכתו ועולמו של האדם יבוטלו והוא מפסיק להיות רם מעלה.  לפיכך צריך לדעת להודות לקב"ה  [יג ע"ב]  על כל דבר, על שבחסדו הוא נותן לעבדים שישרתונו. 

חובת הלבבות אומר ב"שער הביטחון", ששאלו פעם סופר אחד לשלומו.  הוא ענה: כל זמן שיש לי ידיים אני מתפרנס.  ובאותו הערב לא עלינו נאלצו מסיבה כלשהי לקטוע את ידו.  זאת משום שתלה את פרנסתו ביד.  אבל היד אינה אלא שליח של הקב"ה שבאמצעותה יוכל להתפרנס.  לפיכך עליכם להודות ולשבח אותו על שהוא מעניק כוח לכל אחד לפי מינו.  מידת כוחותיו של האדם אינה נובעת מכוחותיו שלו, אלא מרחמיו של הקב"ה.  הוא מעניק לכל אדם את צרכיו, ואם אין הדבר לרצונו של האדם והוא חושב שקיבל מעט מדי, עליו בכל זאת להיות מרוצה.  עלינו להבין כי רצונו של הקב"ה הוא שיזכרוהו, שידעו שיש מנהיג בעולם.  שימו מבטחכם בקב"ה כי הוא טוב ומיטיב ומרחם על ברואיו.  הרי הוא רוצה בוודאי בטובת כל אדם ואדם, אך האדם בעצמו מסתיר את אושרו.  הקב"ה ברא עולם יפה רק למען האדם, כי אלמלא רצה הקב"ה להיטיב עם האדם לא היה בורא כלל את העולם.  כי לשם מה נחוץ לקב"ה העולם?  הרי הוא היה עוד בטרם נברא העולם, והוא הווה והוא יהיה לעולמי עד.  ורק כדי לתקן את הנשמות הוא ברא עולם גדול ויפה, כדי שנוכל לעשות למען עצמנו.  אבל אם האדם חי כבהמה ומביא על עצמו צרות ח"ו, מדוע יגנה את בעל הבית של העולם?  הוא אינו מבין את כוונתו או אינו רוצה להבינה.  כמו שכתוב בבראשית, הקב"ה ברא את האדם בסוף כדי שיהיה לו לאדם  [יד ע"א]  הכול בעולם.  אבל על האדם להבין זאת בעצמו, כפי שאסביר להלן.

הבה נראה.  כשהקב"ה ברא את העולם הוא אומר:  בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור לבין החשך ויקרא לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.  עלינו להבין כי אלוהים ברא את העולם בעשרה מאמרות.  מדוע?  הרי יכול היה לבראו במאמר אחד, כמו שאמר, כידוע, זכור ושמור בדיבור אחד.  אם כן, מדוע היה צריך לברוא את העולם בעשרה מאמרות?  ועל כך אומר התנא:  כדי לתת שכר טוב למי שמקיים את העולם ולהעניש את מי שמאבד את העולם.  כי ככל שהדבר יקר יותר יהיה נזקו גדול יותר.  ואם האל אכן ברא את העולם בעשרה מאמרות, אז כמה זמן צריכות לקחת עשר מילים.  הוא אומר לנו תחילה ויהי אור ומיד הוא אומר שנהיה חושך.  זאת אומרת שתכף עם אמרו את עשר המילים, הן נתבטלו!   צריכה להיות לכך משמעות עמוקה, אבל מי אנכי שאוכל להסביר בבינתי הדלה דברים עמוקים שכאלה?  אך אני אביא  [יד ע"ב]  את ההסבר שלי בשבילכם, ילדיי.  גם לפני שברא הקב"ה את העולם לא היה חסר לו דבר.  הוא אלוהים שהיה עוד לפני שברא את העולם, והוא הווה ויישאר על מכונו לנצח.  הוא ברא עולם יפה ומלא אור למען הנשמות היהודיות, כי הוא יוריד נשמות שיוכלו לעשות לעצמן.  שהרי כולם יודעים, כי האוכל מפרי עמלו שלו יערב לו פרי עמלו.  ואחרי שהקב"ה ברא עולם יפה ומלא אור, וברא את האדם בעולם ונתן לו תורה עם תרי"ג מצוות, הוא אמר:  בראתי את העולם.  יהי אור.  עולם מלא אור.  שמרו התורה והמצוות ויהי לכם אור.  אך הקב"ה זרק מבט ובראותו כי הנה יקומו פוחזים משכילים, עזי פנים, אמר מיד:  ויהי ערב.  כי כאשר האל סיים לומר את עשרת המאמרות כבר היה ערב.  כמה זמן לוקח לומר עשר מילים?  בעצם הקב"ה אמר:  יהודים יקרים שלי, בראתי לכם עולם יפה ומלא אור אם תשמרו את מצווֹתיי, ואם לא תקיימון ח"ו, כי אז הכנתי עבורכם חשכת לילה.  תתענו עינויים רבים, תהיו "נע ונד", פרנסתכם תהיה קשה, וצער גידול בנים מנת חלקכם.  לכן הוא מתחיל ב"ויהי אור" – עולם מלא אור.  ואל תחשוב שהכול יהיה ח"ו לחושך.  לא!   כי די שיהודי יסתכל סביבו ויתחיל לעשות תשובה, הקב"ה יהיה בעזרו ומיד שב האור.

אביא לכם משל.  איש זקן ואשתו שוחחו ביניהם על כך שכיוון שאין חיי נצח, הרי גם הם יצטרכו למות פעם.  ילדים לא היו להם, כל כן החליטו לצאת לקובנה וייגשו ל"ביקור חולים" [=בית חולים] לבקש שכשתגיע שעתם למות, יכניסום ל"ביקור חולים".  [טו ע"א]  וכך היה.   יצאו לקובנה, נכנסו ל"ביקור חולים" לראות את דרכי המקום.  נכנסו לחדר אחד, והם שומעים צעקה גדולה:  עשו שם ניתוח לגביר גדול.  כשראו זאת הזקנים צעקה האישה:   בעלי, הבה ננוס מפה!   אמר לה בעלה:   נלך נא הלאה.  נכנסו לחדר אחר, ושוב צעקה גדולה.  שם לא עלינו, ניתוח עיניים.  שוב צועקת האישה:   הבה ננוס מפה!    היא לא הבינה שכל זאת נעשה לטובתם.  כמאמר שלמה המלך ע"ה "טוב כלב חי מאריה מת".  עדיף ניתוח, ובלבד לחיות.  קיצורו של דבר, הם נכנסו לחדר נוסף ואז אורו עיניה.  כאן היא רואה כי מגישים אוכל לחולים:   לאחד מרק טוב, לאחד חלב, לאחד ביצים רכות, לאחד יין.  אומרת האישה לבעלה:   ראה נא, פה הלא טוב המקום.  נבקש מן הגבאי שכשנצטרך להיכנס לביקור חולים ישימו אותנו בחדר זה, כי פה מטפל רופא טוב.  הם נכנסו לגבאי, בכו לפניו והסבירו לו, כי אחרי שראו את כל המקומות, מבקשים הם שהרופא הטוב יטפל בם.  וכשהגבאי שמע זאת, התחיל לצעוק עליהם:   הלא אינכם מבינים דבר!   סבורים אתם שיש כאן שני רופאים?  לא!   יש רק רופא אחד! רופא טוב שאין לבטא את טובו.  הם אומרים לו:  תסביר לנו, אם כן, מדוע מנתח את אלה ולאחרים הוא נותן את הדברים הטובים ביותר?  הוא עונה:   אסביר לכם.  אלה שנפגעו לא עלינו בשרפה, את הניתוחים עושה הרופא לאלה שיוכלו לחיות.  אך לחולים חסרי מרפא, ששום תרופה כבר לא תעזור להם, ציווה הרופא לתת להם כל מה שיבקשו. 

כך נוהג גם הקב"ה עמנו:   כשאנו ישנים  [טו ע"ב]  יותר מדי, הוא עושה לנו ניתוח.  כך, פעם מפסידים כמה רובלים, [כש]נעשים חולים ח"ו בעצמנו או ילד חולה ח"ו.  [כמו ש]הרפואה שלנו נראית [עלינו] להודות לקב"ה שאנו עדיין יהודים ישרים.  אך ח"ו אם אנו שרויים עמוק בצרה, ואם בכל זאת עושים פעם מצווה, הקב"ה לא חוסך שכר משום ברייה.  אם הוא נפרע מהם בעולם הזה, הוא כבר יתחשבן אתם בעולם הבא.  על כן צריך האדם לפעמים לשמוח יותר בתקופה קשה מאשר בתקופה טובה, ולהודות לקב"ה על היותנו עדיין יהודים ישרים. 

על כן אומר לנו קדושנו דוד המלך ע"ה זכותו יגן עלינו:  "להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות".  אם קדושנו דוד המלך אומר לנו את מילות הפז שלו, עלינו להבין מה פירושן.  הוא אומר לנו שבבוקר נאמר את חסדו ובערב את אמתותו;  וכי אשאל אם במשך היום מותר לי לומר דבר שקר ורק עם בוא הערב אומר אמת?  אסור לומר דבר שקר לא ביום ולא בלילה!   כי דוד קדושנו אומר  "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות".  ברצוני להסביר לפי דרכי אך תחילה אבקש סליחה מן הקב"ה, ואחר כך מקדושנו דוד המלך.  "להגיד בבוקר", הפירוש הוא שאם אתה יודע כי אתה תודה לאל יהודי ישר, שאתה אשתך וילדיך ב"ה בריאים, שאתה מתפרנס בכבוד, אל תחשוב לך:  אני חכם, אני מומחה ועל כן אני מרוויח, הו  לא!   אמור רק שזהו חסדו של הקב"ה.  הקב"ה מרחם ועושה עמך חסד, ואתה חייב לדעת שזהו חסד.  לפיכך עליך להודות לו ולשבח את שמו הקדוש.  [טז ע"א]  ושוב, אם קורה שהזמנים הופכים חלילה קשים מעט יותר, לא כפי שרוצים, אל תבואו ח"ו בריב עם הקב"ה ותאמרו:  אי, מדוע זה מגיע לי?  הרי גם אני אדם כמו האחר!   לא!   זאת אסור לומר.   אלא יש לומר:  ודאי [אלוהים] אתה צודק.  כי הקב"ה רוצה לעשות רק אמת לאדם.  בוודאי אתה צודק, כי יכול היה להיות ח"ו יותר גרוע.  כיוון שרחמנותו גדולה, אל תהרהרו אחר דינו, הוא בוודאי צודק. 

על כן אומר קדושנו דוד המלך ע"ה  "חסד ומשפט אשירה לך".  גם אם תעשה עמדי חסד, וגם אם ח"ו משפט, אשירה תמיד באותו הקול.  או אפשר לפרש:  חסדך והמשפט, זאת אומרת שאתה מוסיף חסד למשפטך, אז אני חייב בוודאי לשיר לך.  ועוד הוא אומר:  "אודך כי עניתני ועזרת בצרותי ותהי לי לישועה".  בצער כיפרתי על עברותיי, ואתה הלא עזרתני, כי בדרך כלל נותנים לזמן לחלוף בכל מיני דאגות, ולא צריך לבוא ח"ו בריב עם הקב"ה ולהרהר אחר דינו.  דינו בוודאי דין צדק, ועליך לפשפש במעשיך ולחשוב במה פשעת ולא להתגאות ולחשוב עצמך לאציל נפש.  יש לזכור תמיד שהעולם הוא בר חלוף. 

אם חיי האדם הם כחלום, כציץ וכעשן, הייתי רוצה לשאול מה זה משנה כיצד הם מסתלקים, כמו חלום שחולף או כציץ שנובל.  אבל בענין זה, ילדיי היקרים, אסביר לכם.  גם אם חלום חולף, הרי הוא דבר טוב.  כי אנו נהנים בשעת חלמנו את החלום.  לעומת זאת עם הציץ המצב גרוע יותר, כי אך הופיע וטרם הספיק לצמוח והנה  [טז ע"ב]  כבר איננו.  לפעמים, יעשה עמנו הקב"ה טובה ועוד טרם נשים לב נלקחה הטובה מאתנו.  לפעמים לא עלינו נלקח האדם מן הטובה ולעתים נלקחת הטובה מן האדם, כלומר עוד טרם נתנו לו להינות מן הטובה.  לכן עדיף שהחיים ידמו לחלום טוב.  ומי שחי את חייו כעשן, הוא לא יכול לומר משהו טוב עליהם, ורע אסור לו לומר על חיים קשים ומרים קמעא.  הקב"ה ישמור אתכם, ילדיי אהובים, ואת כלל ישראל מפני חיים שכאלה. 

על כן כשיעזור לכם הקב"ה, הודו לו ושבחוהו, ודעו לשמוח בחסדו.  כמו שאומר לנו קדושנו דוד המלך ע"ה זכותו יגן עלינו "טובתי בל עליך", אך כיוון שחמלתך גדולה מאוד כי אתה פורש את חמלתך על כל ברואיך, על כן הוא מעניק לך את החסד.  אני, שכבר ראיתי תודה לאל משהו מן העולם, עוד לא ראיתי מישהו שיש בידיו חוזה של הקב"ה שבו מבטיח להעניק לו כך וכך בריאות, כך וכך כסף.  מובן שכל מה שהקב"ה נותן מאוצרו הוא נותנו בחינם.  הללוהו ושבחוהו על חסדו הגדול, אל תהרהרו אחר דינו אל האל, ואל תקשו מדוע מגיע לאחר יותר, אל תחשבו שחכמותיו של האחר הן אשר הביאוהו הלום.  לא!  רק החסד, כי הקב"ה ברצותו לעשות אדם מאושר הרי הוא עושה, ועל אחר הוא שופך ח"ו את חרון אפו.  חייבים לשאת זאת בסבלנות בלי להתנגד.  כשם שאב מכה את ילדו, והילד יאמר:   ראה, אבאל'ה, מעתה אשמע בקולך ולא אעשה יותר את דבר השטות;  והאב מיד יתעוררו בו רחמיו ויחדל מהכות את ילדו ולהפך יחבב אותו יותר, כי הוא רואה שמיום זה ישמע הילד בקולו.  אבל אם הילד אינו  [יז ע"א]  בן טוב, כשהאב מכהו ימרוד בו ביתר שאת.  ברור שזה לא טוב לילד, ולאב נגרם צער רב.  שהרי הוא רוצה לעשות טובה לילד אך אינו מצליח לשכנעו על טובה זו, ולילד נגרם צער בגלל כעסו של האב. 

על כן, ילדיי הנאמנים, ראו לחיות בכל הזמנים באורך רוח ובשביעות רצון, כי חיי האדם על פי רצון הקב"ה הם.  איש אינו יכול לומר לו לקב"ה שינהג כך או אחרת, כי הוא הקב"ה יעשה רק את שברצונו הוא.  ילדיי האהובים, יברככם הקב"ה בכל עסקיכם ותהיו בריאים עם נשותיכם וילדיכם ועם בעליכן וכל שאריכם.  ושוב אומר לכם רחמו על הזקנים, העניים, החולים, הבודדים, האלמנות והיתומים, ואז יברככם הקב"ה בכל טוב ובחיים יהודיים טובים.  כי המרחם על העניים, עליו יחמלו מן השמים.  זכרו תמיד שלא קיים נצח בעולמנו.  אומרים שהעולם משול לחתונה:  כשם שמחול הכלולות  מסתיים, כך מסתיימים חיינו בעולם הזה.  אלא שההבדל הוא שהאחד עושה חתונה עשירה והשני עושה חתונה ענייה.  ונזכור שכאשר נגיד עושה חתונה, משאיר הוא את ארנקו פתוח ומשלם בעבור הכול, ואילו העני המסכן לווה כל דבר.  וכאשר מסתיימת חתונתו של זה וחתונתו של זה, פורשים הם כמובן למנוחה.  מובן שלנגיד נותנים לישון, שהרי הוא שילם עבור הכול, אבל העני, שעבד כל כך קשה, כאשר הוא שוכב לישון כדי לנוח מהחתונה, באים מיד ומעירים אותו ואומרים לו:  שלם עבור הבשר!   ובכן הוא משלם ונשכב שוב.  מעירים אותו עוד פעם: שלם עבור הקמח!  ולא מרשים לו כלל לנוח.  כך זה גם עם האדם.  הוא מסיים את מחולו שמים אותו  [יז ע"ב]  בקברו.  היהודי הישר, שהקפיד על נטילת ידיים, תפילה, הנחת תפילין ומתן צדקה –  זה ששילם הכול עבור החתונה – יניחו לו לנוח.  אבל לא עלינו מי ששוכב בקבר ובחייו לא התפלל, לא הניח תפילין וכד', הו, איזו חתונה אומללה.  הרי לו לא מניחים לשכב בשקט.  אחרי שהוא כבר מיוגע ונשכב לנוח, בא אליו מלאך הדומה לו ואומר: קום!  שלם על שלא התפללתָ! מטלטלים כהוגן את עצמותיו המסכנות, וכשהוא שב לשכב, אוהו, שוב מקימים אותו:  שלם על שלא נטלת ידיים, על שחיללת את השבת!  אוי, הרי זה רע ומר כשהולכים לישון לא מרשים [לישון], כשבעלי החובות מתחילים לדרוש את פירעון חובם. 

לכן אומר לנו חכמנו שלמה המלך במשלי: "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם.  אשר אין לה קצין שוטר ומושל, תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה".  ועוד הוא אומר: "עד מתי עצל תשכב, מתי תקום משנתך".  עד שלא תתעורר לבד משנתך שלתוכה שקעת בהבלי העולם ולא תדאג לכול, כפי שעשה הנגיד בחתונתו, לא ייתנו לך לנוח בשלום על משכבך ובכל פעם יעירו אותך במכות חדשות.  על כן מבקשת אני מן הקב"ה שיפתח אל לבבכם ואת עיניכם כדי שתהיו בין המחותנים העשירים, שתזכו לאריכות ימים ושתזכו לראות במהרה בביאת משיח צדקנו.  תמיד טוב הוא שלא להיות בעל חוב.  שהרי כמה הן שנות האדם?  הלא עוברות הן כחלום וכעשן.  [יח ע"א]  אין אחיזה של ממש לא בעושר ולא בחיים.  כמו שאמר בתפילתו המלך חזקיהו ע"ה:  הימים דומים לאורג העוסק במלאכתו, כל כך מהר חלפו ימיי.  כזאת אפשר לומר על מלאכת האורג: באריגה יעלה החוט התחתון למעלה, וזה העליון ירֵד למטה.  כך זה גם עם האדם – היום לעשיר זה ומחר אחר, ואפשר עוד לומר שהיום הוא כבר אתמול והמחר הוא כבר היום.  וכפי שהאורג אוסף במהירות את חוטיו, כך חולפות להן השנים.  על כן ממשילים לנו את המשל: חרות על לוח לבך, ילדי, כי אם תשכיל ללמוד לקח מיום האתמול שחלף, לא תבוא לידי חטא.  וגם היום הזה הוא לך חבר כוזב, כי עוד מעט יעזבך ואת יום המחר אינך מכיר, ואינך יודע אם יענה לבקשותיך.  על כן דאג לזמן שברשותך.  ואין להתגאות יותר מדי בזמנים הטובים, ואין לומר נואש כשבאים ח"ו זמנים רעים.  כל עוד הקב"ה מעניק שנים, עלינו לנצלן לחיים יהודיים ישרים, כי השנים הצעירות חולפות מהר, ולעת זקנה אין עוד כוח.  על כן עלינו לחשב היטב בשנותינו הצעירות מה שצפוי לנו בסוף.  ילדיי האהובים, עיניי לא ייבשו מדמעות יום ולילה.  מבקשת אני מכם, דאגו יותר לנשמותיכם מאשר לגופכם.  חלקת אדמה [הגוף] – הכול מספיק לה.  השנים הצעירות חולפות מהר, ולעת זקנה אין עוד כוח. 

חובת הלבבות כותב לנו משל.  בארץ הודו היה מנהג להמליך מדי שנה מלך חדש.  וכיצד נעשה הדבר?  הנתינים יצאו אל מחוץ למדינה, לקחו קבצן ערום,  [יח ע"ב]  השקוהו בסם שינה והביאוהו למדינתם לארמון הקיסר.  בהקיצו למחרת נודע לקבצן שהוא מלך.  פעם אחת עשו כמנהגם והביאו קבצן אחד.  אך זה היה שוטה גדול.  כשהוא הקיץ משנתו וראה לפניו עולם נאה שהוא מלכו, מיד החל להכביד את עולו על מדינתו והביא לשם כל מה שהיה לו מחוצה לה.  הוא הציב חומות ומנעולים, והיה בטוח שהוא ימלוך לעולם ועד.  אך בחלוף השנה השקוהו שוב בסם שינה והלבישוהו שנית במלבושי הקבצן שלו,  ושלחוהו אל מחוץ למדינה.  כשהקיץ וראה שהוא קבצן ערום, ברור שצערו היה גדול.  כעבור זמן עשו שוב כמנהגם והביאו אחד.  אלא שהפעם היה זה אדם חכם.  כשהקיץ משנתו וראה שהוא בארמון מלכותי, חשב לעצמו:   מה קורה לו?  שהרי מעולם לא היה מלך.  עליו להבין מה קורה.  הוא התיידד עם שני שרים והשביעם שיסבירו לו מה כל אלה, שהרי הוא יודע כי מעולם לא היה מלך.  השרים אמרו לו:   אנחנו נאמר לך את האמת.  מדינתנו אינה מחזיקה במלך יותר משנה.  וכיצד אנו פועלים?  אנו לוקחים איש ממדינה אחרת, משקים אותו בסם שינה וכשהוא מתעורר אנו ממליכים אותו למלך.  ובמלאות שנה אנו שוב משקים אותו בסם שינה, מובילים אותו החוצה ומלבישים אותו שנית את בגדי קבצנותו.  הקבצן שאל את השרים, האם מותר לו בינתים לעשות כל מה שיחפוץ?  הם ענו לו שהוא יכול לעשות כרצונו.  [יט ע"א]  אדם זה היה חכם גדול, על כן שחרר את כולם, פתח את כל האוצרות וכל הזמן שלח מהם למדינתו שאליה יצטרך לשוב בבוא הזמן.  ובינתיים חי לו בצער ובשמחה.  בצער הוא חי, כי ידע שעם כל יום שעובר שהותו שם מתקצרת, ובשמחה הוא חי כי ידע שבכל יום שלח למדינתו את אוצרותיו, וכשיעזוב את מלוכתו יוכל להיות מלך במדינתו שלו, משום שצבר את כל האוצרות במקום שאליו יצטרך להגיע.  כך זה גם עם האדם.  הקב"ה מוריד ומטמין נשמה באדם, ובזכותה הוא נעשה כמלך בעולם.  השוטה חושב שהעולם נצחי, שהוא יחיה בו לעד ושיהיה לו תמיד טוב.  הוא נוהג בדרכים רעות כנגד אלוהים ואדם, הוא חפץ לבלוע את כל העולם.  אבל החכם שוקל את מעשיו בכל רגע, כי עם כל יום שחולף קרב יום המוות.  הוא יודע שכאן לא קיים נצח, ושולח הכול למקום שאליו הוא מקווה להגיע בעולם הנצחי.  על כן הוא נותן צדקה, מקפיד על נטילת ידיים, מתפלל כראוי, לומד תורה, נוהג ביושר עם אלוהים ואדם, ושולח את אוצרותיו למקומו.  הוא שמח שב"ה הצליח לשלוח היום מעט מאוצרותיו.  אכן, עם היום שעבר המוות התקרב, אך הדבר אינו מצער אותו.  הוא יהיה שם מלך, שהרי את אוצרותיו לקח עמו, את מעשיו הטובים שמלווים את האדם ומביאים לו אושר בשני העולמות.  השוטה לעומתו רוצה לבלוע את כל העולם, הוא אינו מבין שימיו הם כצל עובר.  לא די שלא שלח מאומה למקום שאליו הוא צריך להגיע, אלא עוד טימא את הנשמה המסכנה שהעניקו לו, וכך הפסיד אותה.  [יט ע"ב]  וזאת מספרת לנו הגמרא הקדושה.  ריש לקיש עם חבריו היו גזלנים.  ריש לקיש התחרט ועשה תשובה, וחבריו נשארו גזלנים.  לבסוף מתו כולם ביום אחד.  את ריש לקיש הכניסו לגן עדן, ואת חבריו לגיהינום.  אמרו חבריו של ריש לקיש:   ריבונו של עולם, משפטך הוא משפט צדק!    הרי כולנו חטאנו, אז מדוע מגיע ריש לקיש לגן עדן ואנו לגיהינום?  אמרו להם: ריש לקיש עשה תשובה.  אומרים הם: נעשה גם אנו תשובה.  עונים להם, כי תשובה מועילה רק אם נעשית כל זמן שחיים.  לאחר המוות שום תשובה אינה מועילה עוד.  העולם הבא הוא רק לקבלת שכר.  על כן, ילדיי, עשו גם אתם כמו המלך החכם!    את כל אוצרותיכם שלחו לעולם הנצח.  זאת לימדנו התנא:   התקינו עצמכם בפרוזדור, כדי שתוכלו להיכנס מצוחצחים לעולם הבא.  ילדיי האהובים!    רחוקים אתם מעיניי, אך ללבי קרובים אתם.  גזורים אתם מדמי ומלבי.  אני מבקשת מן הקב"ה שתזכו לחיות את חייכם ביושר כפי שהסברתי לכם.  אני מבקשת מכם שתדאגו להיות כמו המחותנים העשירים והמלך החכם, ואז תהיה לכם אורה בשני העולמות.  שיחזק הקב"ה את לבבכם כדי שתוכלו לעשות טוב, וכדי שיהיה לכם במה לעשות טוב.  תדאגו לנשמותיכם יותר מאשר לגופכם, כי הגוף כלה והנשמה הקדושה מתמידה וצערה גדול יותר.  כשמענישים את הגוף מרגישה זאת גם הנשמה המסכנה.  ילדיי האהובים, דאגו במיוחד לתת צדקה מכל מה שישלח לכם הקב"ה, כי בזכות הצדקה חיים יותר, בזכות הצדקה מתעשרים וכך יכולים לתת יותר.  ובכן, ילדיי האהובים, דאגו תמיד לעצמכם יותר  [כ ע"א]  מאשר לאחרים.  על כך אכתוב להלן.  היה פעם גביר גדול בעל עסקים רבים.  כאשר באו לבקש ממנו לעשות מצווה, ענה תמיד כי אין לו זמן.  פעם בא אצלו מגיד חכם לבקש סיוע, ענה לו הגביר כי אין לו זמן.  אמר לו המגיד:   איש עשיר וחכם כמוך, יש לך זמן בשביל כולם ורק בשביל עצמך אין לך זמן?  והלך לדרכו.  מילים אלה חדרו למחשבותיו של הגביר:  הוא בוודאי התכוון למשהו, אמר לעצמו.  שלח לקרוא למגיד ואמר לו:  מגיד יקר שלי, למה התכוונתָ כשאמרת שאני דואג לכולם רק לא לעצמי?  למען מי אני עמל ומתאמץ להרוויח?  אמר המגיד:   ידידי, עסקיך לא ילכו עמך לעולם הבא, אבל צדקה ומעשים טובים מלווים את האדם, כלומר, אותם ייקח האדם אתו.  אמר הגביר:  הרי רוצה האדם לדאוג לילדיו!    המגיד פרץ בצחוק:  וכי יכול אתה לדאוג לילדיך?  דאג לעצמך וילדיך ידאגו לעצמם!    הגמרא הקדושה מספרת לנו שריש לקיש השאיר לילדיו מעט כרכום, ועליו אומרת הגמרא הקדושה "יעזבו לאחרים חילם". 

ראיתי משל כזה בספר חסידים.  כשלקיסר יש מלחמה והוא שולח את צבאו לפניו, כי אז עד שהוא מגיע, כבר ינצחו חייליו במלחמה.  אולם אם יֵצא הקיסר תחילה וחיילותיו יבואו אחר כך, עד שהם יגיעו הוא כבר ייהרג.  כך קורה גם עם האדם.  מי ששולח את מעשיו הטובים חלוצים לפניו יכול לנצח במלחמה, כי מעשיו הטובים ידברו בקול גדול בעדו: "צדק לפניו יהלך".  הצדקה שלו ומעשיו הטובים ילכו לפניו "וישם לדרך פעמיו", לסלול לו דרך.  אך אוי למי שיוצא לבדו ומקווה  [כ ע"ב]  שאחרי מאה ועשרים שנה יעזרו לו הילדים.  עד שהילדים יזוזו לעשות משהו, הוא כבר יסבול קשות.  על כן אומר לנו התנא באבות "אם אין אני לי מי לי";  אם לא אעזור לעצמי על ידי לימוד תורה ומעשים טובים, מי יעזור לי?  "וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי?" – ואם לא אדאג לעצמי היום בעולם הזה, מתי אוכל לעזור לעצמי?  הודה הגביר למגיד, ומאז אותו היום חי בעיניים פקוחות להבין כי עבור מה שמשאירים לילדים אחרי מאה ועשרים שנה אין מקבלים שכר. 

על כך אומר לנו קדושנו דוד המלך זכותו יגן עלינו:   "היסופר בקבר חסדך, אמונתך באבדון".  זכרו נא מה ענו לחבריו של ריש לקיש, ששם כבר לא עוזר דבר מלבד מה שהבאת עמך מן העולם הזה.  ילדיי האהובים, וחבריי הטובים, אל נא תכעסו ח"ו על דבריי אלה, שהרי אין אני יודעת כמה יאריכו חיי, ושמתי לעצמי מטרה שדבריי אלה יהיו למזכרת לילדיי.  ובפרט רוצה אני שתיקרֵא מזכרת זו "זכרון לאליהו", לזכר אבי ז"ל אליהו, בן הרב מוהר"ר יהושע מגרובין, בן הרב מוהר"ר בן ציון משקוד, ממשפחת גאוני גדולי ישראל, עד משפחת בעל הלבוש ז"ל.  עלינו להיות שבעי רצון ממילותיי  אלה שאני כותבת, כי אני חושבת שהן תהיינה לעזר לנשמתי המסכנה וכן לכם.  ועל כן אני מבקשת שוב מכם, נהגו ביושר בעולם כדי שח"ו לא יצטרכו לדבר סרה בהוריכם.  ילדיי האהובים!    מבקשת אני מכם, קראו את דבריי לעתים קרובות ועשו כמצוותי.  נהגו ביושר עם אלוהים ועם אנשים וחיו ביניכם באחווה, יראו תמיד את אלוהים  [כא ע"א]  והשתדלו תמיד לשַמֵח את אמכם העצובה, הבודדה, ואת לבה המעונה אל תזנחו.  ראו תמיד לקיים מצוות צדקה ופיקוח נפש וכיבוד אם, והקב"ה יהא לבטח בעזרכם.  כי הבא לטהר מסייעין אותו מן השמיים.  אם תיתנו צדקה, יעזרו לכם מן השמים כדי שיהיה לכם ממה לתת צדקה.  כי הקב"ה רואה את גודל רצונו של האדם לעשות טוב, וכגודל רצונו כך גודל עזרתו של הקב"ה.  ובכן ילדיי, אל נא תכעסו עלי ח"ו, הלא קראתם בהקדמה את כוונתי, כי חוששת אני, שהרי אתם צעירים עדיין, שח"ו לא תסטו יותר מדי מדרך הישר, העולם הוא חלום ומסוכן להתהלך בו, ואין בו ביטחון אף לרגע.  כמו שאומר לנו דוד המלך זכותו יגן עלינו "נפשי בכפי תמיד".  וכי נושאים אנו את הנשמה על הכפיים כפי דבריו "נפשי בכפי"?  לא ראיתי איש שנושא את הנשמה על כפו.  אך אם כך אמר לנו קדושנו דוד המלך, חזקה עלינו שמילותיו יקרות וקדושות לנו.  כפי שנושאים על כפיים דבר-מה יקר ומסיחים ממנו את הדעת ואין שמים לב כלל כי הוא נופל מידינו, כך הדבר עם הנשמה הקדושה;  בלי שמצפים לכך וכהרף עין, הנה זה עתה דיברנו עם אדם והוא כבר איננו, רח"ל, כי רשת המוות פרושה היא מעל כל יצור חי. 

על כן אומר לנו חובת הלבבות בשער "עבודת אלוהים", טוב אם ברור לך ואתה יודע היטב, כלומר אם אתה זוכר ולעולם אינך שוכח, שאתה ממושכן לבוראך בגלל הטובות שעשה עמך ואתה גם מכור לו בשל חסדו הרב ונדיבותו הגדולה כלפיך.  כי כך מנהגו של עולם:  העני ממשכן אצל העשיר כלי יקר תמורת מעט כסף כי אינו רוצה למכרו, והוא חושב לעצמו שיפדהו.  [כא ע"ב] ואחר כך כשהוא רואה שהוא זקוק לכסף נוסף הוא ממשיך למשכן את הכלי עד ערכו המלא, והכלי נשאר אצל העשיר.  כך זה גם עם האדם:  בתחילה הוא חייב מעט לבוראו, וממשכן את נפשו אצל הקב"ה.  אחר כך גדל החוב ותופח  עד שנמכרת הנפש כולה לקב"ה.  אכתוב לכם כאן משל.  היה פעם גביר גדול בעל לב טוב, היה לו מכר עני, אדם ישר.  נתן לו הגביר סכום כסף של כמה אלפי רובלים כדי שיסחור בכסף, וברווחים יתחלקו שניהם.  מצא הדבר מאוד חן בעיני העני, והוא החל לסחור.  התחיל  ללכת לו בעסקים.  בקיצור, שכח עני לחלוטין שהכסף הוא כסף זר והחל לחיות ברווחה גדולה.  את משק ביתו ניהל ביד רחבה, מאכלים טובים עלו על שולחנו ומלבושים יפים על גופו, וכך חלפו שנים אחדות.  בדרך כלל, לא עלינו, המזל אינו שוכן זמן רב באותו המקום, והנה באו על העני זמנים קשים.  הוא התחיל להפסיד, ובנוסף המשיך לנהוג  כעשיר.  באותו זמן חשב הגביר שעליו לבדוק מה קורה עם הכסף שנתן לעני, וכמה הוא כבר הספיק להרוויח.  הוא בא אליו לעשות אתו חשבון.  והנה, לא די שלא מצא שום רווחים, אלא שגם ההון שהשקיע  פחת.  כעס הגביר וגירש את העני מן העסק. 

אסביר לכם את המשל.  שלושה שותפין יש באדם:  הקב"ה, האב והאם.  הקב"ה הטוב והרחום נותן את ההון:  שבעים שנה או, למי שהוא רוצה, הוא נותן יותר.  ונותן לו לאדם נשמה יקרה לסחור עמה ושיוכל  [כב ע"א]  לעשות למענה.  אך אם האדם שוטה ומטמא את נשמתו הקדושה, מתרגז הקב"ה ואומר: לא די שאינך נותן לי טוב, שאינך מקשט את נשמתך הקדושה במעשים טובים, אתה עוד מטמא אותה בעברות!    כשהקב"ה מתרגז ח"ו, הוא לוקח בחזרה את חלקו כשאין מצפים לכך.  על כך אומר לנו קהלת: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים".  רוצה לומר, שלא תדחה ותאמר יש עוד זמן.  יש להתכונן מבעוד מועד, ואסור לחשוב ח"ו שהעולם הוא הפקר ושאין לו ח"ו בעל בית.  או, לא ולא! כל צעד, כל מילה וכל מבט עומדים למשפט.  כיצד זה יאמר האדם שהעולם הוא הפקר?  הרי קדושנו דוד המלך ע"ה זכותו יגן עלינו [אומר]:  "בינו בערים בעם וכסילים מתי תשכילו, הנוטע אוזן הלא ישמע, היוצר עין הלא יביט".  על כך אומר לנו התנא באבות:  אל תאמר או תחשוב שהעולם הוא הפקר.  "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עברה ודע מה למעלה עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים".  אם כן, על האדם לשקול את דרכו בכל רגע, לדעת איפה הוא עומד בעולם, ולחיות כאותו מלך חכם. 

חובת הלבבות כותב בסוף ההקדמה משל.  פעם רצה מלך אחד לנסות את חכמת עבדיו.  נתן להם במתנה שלוש פקעות משי עגולות משלושה מינים שונים, טובים מאוד, פשוטים  [כב ע"ב]  ופשוטים ביותר.  הזריז והחכם מביניהם בחר ממה שנתנו לו את הטוב ביותר, את הבינוני ואת הגרוע ןעשה מכל מין לחוד את הטוב ביותר שהיה ניתן לעשות.  נוסף לכך עשה בטוב שכל ואומנות בגדים יפים מאוד בכל הגזרות ובכל הצבעים ולבש אותם לכבוד המלך, כל בגד בזמן הנכון ובאופן המתאים.  הטיפש מבין העבדים עשה מן החלק הטוב ביותר את מה שהחכם עשה מן הפשוט ביותר ומכרו בעבור סכום הכסף הגבוה ביותר שיכול היה להשיג, ומיד שימח את עצמו במאכל ובמשקה טוב ובעוד כהנה וכהנה דברים טובים.  וכשבא הדבר לפני המלך מצא חן בעיניו מה שעשה העבד החכם ולקחו אליו ורומם אותו מעל כל אהוביו.  עבודת הטיפש הגעילה אותו, והוא שלחו מפניו וגירשו למקומות השוממים שבארצותיו להיות בין אנשים שעוררו את כעסו.  ואסביר לכם גם אחרת.  מלך מלכי המלכים הקב"ה ברא את האדם כדי שישתמש בזמן:  בשבת ינהג כבשבת וביום טוב כביום טוב וביום חול כביום חול.  הטיפש מערב את כל הזמנים לזמן אחד:  הוא רץ וחוגג, הוא עובד, זולל וסובא, ומתהולל ורוצה לבלוע את כל העולם.  אבל החכם שוקל את זמניו.  הוא חוגג לכבוד יום טוב ומתענג לכבוד שבת.  הוא אוכל ושותה כדי שיהיה לו כוח לעבוד את הקב"ה.  הוא עושה ברכה לפני האוכל ואחרי האוכל הוא מברך,  [כג ע"א]  ומבין היטב כיצד יש להשתמש בזמן.  הוא הרי אוכל כדי שיהיה לו כוח לעבוד את הקב"ה.  ועל כן עוד לפני האוכל הוא שקל היטב כיצד לא לבזבז את הזמן, כדי שלא יעבור מבלי שיעשה צדקה ומעשים טובים.  הוא חוסך מפיו למען חולים, בודדים, עניים, חלשים, יתומים ואלמנות.  הוא דואג יפה ליום פקודתו.  כשהוא שמח, הוא משמח את הקב"ה במעשיו הטובים.  לטיפש שום דבר לא מספיק.  על כן אומר שלמה המלך שלנו ע"ה במשלי:   "צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר", הטיפש, כמה שלא יאכל, תמיד יחסר לו.  או שאין לו די בטן, כי אילו הייתה בטנו גדולה יותר, היה יכול למלא אותה עוד. 

על כן מבקשת אני מכם, ילדיי האוהבים:   שימו לב היטב לזמן, דעו כיצד להשתמש בו, חשבו כל שעה במה אתם נותנים לה לחלוף על מנת שכל דבר ייעשה בעתו.  כי אוי לו למי שחי כבהמה.  אלוהים יודע כיצד חיים ולבסוף מתים.  הרי אומרים "סוף אדם למיתה וסוף בהמה לשחיטה", והשוטה מת במהרה.  אוי למעשיו הרעים, שהרי הימים אינם אלא צל חולף.  העולם הוא טוב ויפה.  עם זאת לא מוצא חן בעיניי שכאשר שואלים אדם "בן כמה אתה", בדרך כלל הוא משיב ואומר את מספר השנים שכבר חי.  וכך הייתי רוצה שישאלו:  כמה שנים כבר מתו אצלך?  יום שחלף, יום שמת, מקרבנו למוות.  שנה שחלפה מקרבת אותנו למוות, הרי השנים שחלפו מתו, אך אם במשך הימים הללו נעשים מעשים טובים, אותם ימים חיים לנצח.  ימים אלה רשומים כולם, והם מלמדים זכות על האדם.  לכן מצינו אצל אברהם אבינו  [כג ע"ב] ואצל דוד המלך "זקן בא בימים", וגם אצל אחרים שימיהם לא ביישו.  כל יום שנעשה בו טוב הוא מליץ יושר לאדם.  נרשם מראש כי איש זה וזה עשה דבר טוב כזה וכזה: התפלל, נתן צדקה, הקפיד בנטילת ידיים.  וגם אם ח"ו קרהו פעם דבר רע, יהיו הימים הטובים, כלומר המעשים הטובים, למליץ יושר. 

אני שופכת מספיק את דמעותיי החמות מלבי השבור כדי שהקב"ה יעזור לכם ויפתח את לבכם ואת כיסיכם ותוכלו להביאו לתיקון על ידי צדקה.  איני מתכוונת ח"ו שכל מה שהזכרתי לעיל נמצא בכם.  וכי כשאומרים כרגיל "על חטא" [שחטאנו], האם מתכוונים חלילה שהאומר עשה ח"ו את כל העברות?  אך כל מי שמגיע לידי עברה ויודע כי עבר אותה עברה חייב להיזהר.  בשל כך אני כותבת לכם, ילדיי האהובים, אל נא תכעסו עלי ח"ו, הרי אפילו שלמה המלך אומר בקהלת "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", כלומר אין אדם שיעשה רק טוב ולא יחטא בעברה חמורה או בעברה קלה.  אבל גם אם עושים הרבה עברות קלות, הן יהפכו לחבל גדול.  כמו שאומר לנו חובת הלבבות, לקחת חוטי משי ולצרפם יחדיו וכך יכול להיווצר מהם חבל עבה ביותר.  אך גם החבל העבה ביותר, אם ימשכוהו הרבה, ייקרע.  רוצה לומר, שהעברות הקלות הופכות לחבל עבה, ועל העברות הגדולות ביותר, אם יבקשו מהקב"ה, הוא בוודאי ימחל.  אם עושים תשובה ותפילה, הוא עוזר.  והתרופה האחרונה היא הצדקה, שמגיעה עד כיסא הכבוד.  על כן ראוי להיות מאופקים בכול, ובעניין צדקה למדו מהמלך החכם.  בזכות צדקה מאריכים את החיים ובזכות צדקה מתעשרים.  מי שעושה צדקה הקב"ה מברכו בשש ברכות.  [כד ע"א]  על כן אני מבקשת מכם:   רחמו על חולים, זקנים, בודדים, אלמנות ויתומים, כי לבם שבור כהוגן והם נקראים כלי המלך.  הנוהג עמם ביושר, הוא יאהבם ויעניק לו מטובו.  אם אתם מקיימים את המצווה הגדולה ביותר לסעוד את אמכם הבודדה והחלשה שזכתה לשבת בעיה"ק ירושלים ת"ו להתפלל בכל המקומות הקדושים, אתם מקיימים את מצוות כיבוד אם ופיקוח נפש.  ומצוות הצדקה תעמוד לבטח לזכותכם על מנת שתשיגו את מזונכם בחסד ורחמים.  והקב"ה יעזור לכם בכל בקשותיכם כדי שתצליחו מאוד.  לבסוף אכתוב כאן בקשה שכתבה אמי, האישה הצנועה מרת פריידע בת מרים בת מוהר"ר ידידיה יפה ז"ל, שהיה בנו של הרב הגאון ר' אברהם אבלי מפוניבז', וגם אביו של הרב הגאון ר' שעפסל וועקסנער, שגר שם 53 שנה, והם מבית דוד המלך.  בקשה זו עשתה אמי בעצמה;  שזכותה תעמוד לנו ולכולם.  אני אומרת אותה כל יום לאחר תפילת שמונה-עשרה.  על כן מבקשת אני מכם שתקראו אותה, ואז יפתח הקב"ה את לבכם שלא תצטרכו לתעות יותר מדי ח"ו בעולם ההבל.  והקב"ה יפתח את לבכם לעשות טוב, כי על כל אדם לחיות על פי חשבון ושתהיה לכם הצלחה רבה בעסקיכם.  ותעשו לפעמים חשבון כדי לדעת איפה אתם עומדים, כי האדם הישר אינו רוצה אף לא ברובל אחד שאינו שלו;  ראשית משום שאסור הדבר, ושנית משום שזה לא נאה.  כך גם יש לערוך לעתים קרובות חשבון היכן אנו עומדים עם הנשמה המסכנה.  קראו זאת, לפחות מדי שבוע, כדי שדבר-מה ידבק בכם.  ילדיי היקרים, המסכנים, הרחוקים.  אביכם זצ"ל מת עליכם בצעירותכם, וממני התרחקתם  [כד ע"ב]  בצעירותכם.  וכי מעט בוכה אני על כך?  וכי אני שופכת מעט דמעות על שאיני יכולה לראות אתכם, איני יכולה להדריך אתכם בפי!  כל אדם צריך שיהיה לו מי שיַראה לו את הדרך היהודית הנכונה.  כך אומר חובת הלבבות בהקדמתו.  אויבו של כל אדם מצוי בין צלעותיו הוא.  זה היצר הרע המדיח את האדם לעשות דברים רעים.  אין להינצל ממנו אלא בעזרת הקב"ה.  אך מי שהכין לעצמו אדם שיטיף לו מוסר, כדי שהיצר הטוב יגבר על ידי שקושרו באבנט עבודת הבורא ונועלו בתוך גדרי הצדק ומכהו בשוט העונש, כי אז הוא יוכל להינצל  מן היצר הרע.  על כן מצרה אני על יתומיי הצעירים.  כי מי יעוררכם לעבודת הבורא?  הרי אין לכם אדם כזה שיהיה לכם חבר טוב.  וכדי שלא תצטרכו להתעורר ח"ו כשהקב"ה יעירכם, כותבת אני לכם מילים טובות אמתיות, ניצוצות של יהדות.  כי הרי מסרתי אתכם להשגחת אבי היתומים שידריככם בכל הדרכים ובכל השבילים.  אולם הקב"ה הרי אינו יורד מן השמים, ועל כן הוא שם בי את הכוונה לפנות אליכם במילים שאותן תקראו אי"ה כאן, על מנת ששוב יבער לבכם אל היהדות, שתזכרו כי גדלתם בבית של תורה, וכי אמכם העצובה יגעה די כדי שלא תשכחו הכול.  על כן רוצה אני לבקש מכם בדמעות בעיניי ובדם לבבי וברצוני לומר לכם את אשר אמר שלמה המלך ע"ה במשלי:  שמע בני מוסר אביך".  מכיוון שלדאבון הלב אביכם זצ"ל מת, ראו לקבל את דברי אמכם הכותבת פה:  "ואל תטוש תורת אמך".  [כה ע"א]  הרי זוהי ראיה שיש להקשיב גם לדברי האם.  ובהמשך:  "כי לויית חן לראשך וענקים לגרגרותיך".  כי יצירתה של אמכם תהיה לכם לכבוד בעולם הזה.  אך אם תשמעו לדבריי, יהיה לכם טוב בעולם הנצח.  אין לדעת כמה יאריכו חיי.  על כן ביצירתי הקטנה הזו אני מבקשת להשאיר מתנה.  ילדיי האהובים, אל נא תכעסו עליי ח"ו על שמניתי כאן דברים רבים לא טובים.  מי ייתן והקב"ה ישמרכם בחייהם מפני דברים רעים כאלה.  על כן אני מבקשת מכם:  ראו נא לקרוא את דבריי, והשתדלו לקיימם.  ואם לפעמים אתם עושים ח"ו מעשה לא נכון, בדקו בעצמכם אם לא חטאתם ח"ו בכוונה.  ובכן, ילדיי היקרים, אל תזניחו את העולם שקיים לנצח, כאילו היה עולם חולף.  שקלו היטב והאזינו היטב כשתקראו.  כי, כמו שאומרים, למה לך לצחוק היום על דברים שמחר ח"ו צריך לבכות עליהם.  אל תניחו לנשמותיכם להיות קלות ערך יותר מגופכם.  את גופכם אתם מלבישים בחליפה יפה ואת הנשמה במעשים יפים, שהם בגדי הנשמה.  תנו צדקה, צדקה היא כמו שריון.  שריון עשוי מקשקשי הדג, וכך עושים אותו למגן הנשמה.  מכל צדקה, אם נותנים הרבה, מצטבר חשבון גדול;  מה גם אם בנוסף מתפללים, ומקפידים על נטילת ידיים, לומדים כמה שאלוהים עוזר וכל מה שקשור ליהדות.  הרי זה כמשיחת שמן לשריון,  וכאשר האויב פוגע בו בכדור, זה מחליק על השמן ונופל למטה.  השמן משמן ואינו נותן לו לפגוע.  כך גם חוסמים המעשים הטובים את הרע שלא יפגע באדם.  [כה ע"ב]  אם כן, ילדיי האהובים, התלבשו בבגדי צדקה ועשו חסד ואל תשכחו את אמכם הבודדה והחלשה.  אז תהיה תקווה ששום אויב לא יוכל לעשות לכם רע לעולם, לא לגופכם ולא לנשמותיכם.  ובכן, ילדיי האהובים, הרי אתם כל חיי, מבקשת אני מכם בדמעות שככל האפשר תשתדלו לשנן את שלמדתם, שח"ו לא תשכחו לעולם מי אתם.  אכתוב לכם משל.  למלך אחד היו שני בנים, אחד חכם ואחד טיפש.  נתן לשניהם כסף כדי שייסעו לבקר ברחבי מדינתו וביקש שכל אחד מהם יביא לו מתנה.  הם יצאו למדינה רחוקה מעבר לים.  כשירדו מן האנייה, נכנסו לרחוב שמוכרים בו בשר שמן מאד בזול.  הדבר מצא חן בעיני הטיפש, ומיד קנה בזיל הזול בכספו את הבשר השמן.  הוא ביקש שיארזו את הבשר עבורו בחבית גדולה.  הבן השני הסתובב בכל הרחובות כדי שיראה איזו מתנה יוכל להביא לאביו.  קיצורו של דבר, הוא הסתובב זמן כה רב עד שמצא זהב, יהלומים ופנינים שהתגלגלו ברחובות, כיוון שהם היו כה זולים עד שאיש לא הסתכל עליהם.  אז הוציא החכם את כל הונו וצרר לעצמו צרור קטן ותפר אותו בתוך כותנתו.  והנה נסעו שני האחים חזרה לאביהם המלך.  האחד העמיס את חבית הבשר הגדולה שלו על האנייה, והנה השניים כבר יצאו בדרכם חזרה.  אך היה קיץ, והבשר החל להסריח.  בקיצור, רב החובל ניגש לאח הטיפש ואמר:   בגלל הבשר שלך תפרוץ מחלה.  לקח רב החובל את חבית הבשר והשליכה לים.  ובכן, מגיעים שני האחים לאביהם.  כמובן, האב שמח אתם ושאל איך הלך להם ומה הביאו לו.  הטיפש מספר לו:  אבא'לה, [כו ע"א]  הייתי באזור שבו הבשר השמן זול מאוד, הוצאתי בעבורו את כל כספי.  אומר האב:  בשר טוב הרי זה גם דבר טוב.  איפה זה?  אומר הטיפש:  אבא'לה, עליתי על האנייה, החלו ימי חום, רב החובל השליך את החבית לים.  כמובן, האב התרגז עליו וציווה להענישו כהוגן וגירש אותו מעל פניו.  ואז נכנס הבן החכם.  אומר האב:  ילדי איך הלך לך?  הוא אומר:  אוי אבא'לה.  הייתי במדינה כזו שיהלומים מתגלגלים בה ברחובות.  האב שואל:   עשיתָ עסק טוב?  מוציא הבן את צרור היהלומים היקר ומגישו לאביו.  יהלומים שכאלה אין למצאם כלל אצל המלך.  כמובן האב שמח מאוד בבנו החכם, והוא לוקחו אליו וגומל לו בכל טוב.  וכך זה גם עם האדם.  הקב"ה ברא את האדם, נתן בחלקו נשמה קדושה והורידה לעולם.  והוא נתן שבעים שנה על מנת שהאדם ירכוש משהו, ולכשיצטרך לחזור יכין במה לבוא אליו.  הטיפש מבזבז את הונו, את שבעים שנותיו, במאכל, במשקה ובהוללות, כפי שהזכרתי קודם.  הוא מחזק את גופו, אך הוא מרבה בשר, מרבה רמה, ומה יוצא לנשמה הקדושה מכך?  כמובן הוא ייענש כהוגן.  החכם, כלומר היהודי הישר, נותן צדקה, לומד ככל יכולתו, אומר תהלים, מקפיד במצוות נטילת ידיים, מתפלל, עושה חסד עם העניים, עוזר לנצרכים.  אלה הם יהלומים שאין להשיגם בעולם הבא.  כשהוא מגיע לפני הקב"ה, הקב"ה רואה את ההון שצבר במשך שבעים שנה, שנהג ביושר עם אלוהים ועם אנשים, והוא כבר משלם שכר טוב. 

[כו ע"ב] לכן, ילדיי, אל תיעלבו שאני כותבת לכם כך.  אסביר לכם, ילדיי האהובים.  אינני סבורה ח"ו שאתם עושים עברות חמורות שכאלה, אלא שילדים צעירים עלולים לפעמים לחשוב ח"ו שהעולם הוא הפקר.  על כן רוצה אני לכתוב לכם כמה דוגמאות, כך שאם ח"ו יימצא איזה רע אצלכם, תהיה תקווה שבעזרת השם תיסוגו ממנו.  כי עזרתו של הקב"ה תלויה בדרך שבה בוחרים ללכת מלכתחילה.  אם תבחרו ללכת בדרך יהודית טובה, הקב"ה יהיה ללא ספק בעזרתכם.  כי הבא לטהר מסייעין אותו משמים.  אל לו לאדם לאבד את תקוותו, אל לו לחשוב שאם עשה ח"ו עברה הכול אבוד לו ועליו למות ח"ו עם העברות.  עליו לקוות לקב"ה ולבקש את חסדו.  חובת הלבבות בשער תשובה אומר לנו:   שעצלותך לא תביא אותך לזלזל בנשמתך, כי אם נשמתך קלה בעיניך, מה יהיה יקר בעיניך?  והיזהר שמא מחשבות לבך יבואו ויאמרו לך, כיצד זה קרה שלא עשיתי תשובה וכבר עברו ימים כה רבים.  כיצד אוכל לפנות שוב לקב"ה לבקש את מחילתו?  אל לך לחשוב כך.  עליך לענות כמו שענה יחזקאל הנביא:  שובו שובו בנים שובבים.  ובהמשך כתוב שחכמינו הראשונים השווּ מצב זה לאדם שהיו לו מטבעות כסף והיה עליו לחצות נהר גדול.  והוא עמד על שפת הנהר, השליך את המטבעות לנהר כי קיווה שבעזרתם יסתום את הנהר.  רק מטבע אחד נותר לו, והמים לא פחתו בגלל במטבעות שהשליך, וכשראה [כז ע"א]  שלא הצליח, אמר לספן שהיה ליד הנהר:   קח לך את מטבע הכסף שברשותי והעבירני את הנהר בסירתך.  הספן עשה זאת, והוא השיג במטבע האחד שנותר לו את מבוקשו לחצות את הנהר.  במטבע יחיד זה השיג את מה שלא השיג בכל שאר המטבעות שהשליך לנהר, וכיוון שהגיע למקום שביקש, הרי מבחינתו כאילו לא הפסיד דבר.  כך זה גם עם בעל התשובה, שבילה את ימיו ושנותיו מבלי שעבד את הקב"ה, שאם הוא עושה תשובה ימחל לו הבורא על כל מעשיו הרעים שעשה לפני כן כל ימי חייו.  כך כתוב ביחזקאל, שכל החטאים שחטא יהיו כלא היו.  ובל יקשה הדבר עליכם, ילדיי היקרים, מה שכתבתי כאן.  הרי גם אני רוצה שתישמרו בעצמכם מפני דברים רעים, הנמשכים ימים רבים מבלי שרוצים לזכור אותם.  כי כל דרכי התשובה שהזכרתי לא לכם כוונו, רק למעני.  כי גם עליי לזכור איך אעשה תשובה לקב"ה ואיך להיות כנועה לפני האמת.  ואתם אל תברחו מזה והודו לאל שהעניק לאמכם את המתנה הזאת, שזכיתי לכתוב משהו כזה לפי תבונתי הדלה כדי לעורר אצלכם דברים שלא ידעתם.  ושלא תטענו, שהנה את האחרים עוררו והם לא עשו תשובה,  וכך גם אתם ח"ו לא תרצו לעשות תשובה.  זו אינה טענה, כי זה רק דיבורו של היצר הרע ושל הרשתות שבעזרתן הוא תופס אנשים [כז ע"ב]  שהבנתם קלושה וחלושה.  שאלוהים יעשה שנהיה מאלה שפונים אליו ועושים תשובה בלב תמים, ויעשה כל זאת מתוך חסדו, אמן. 

ילדיי האהובים, אל נא תכעסו ח"ו, הלא רואים אתם את כוונתי.  רוצה אני לכתוב לכם עוד דבר.  לפי מה שכתבתי לכם על פרק מחובת הלבבות משער התשובה תחשבו שמותר לחטוא בשנים הצעירות, כלומר להשליך את מטבעות הזהב לנהר.  כלומר הוא מבלה את ימי הנעורים שלו בבזבוז הכול ולעת זקנה יעשה תשובה, כי הקב"ה מקבל תשובה גם מהזקן.   עניין ראשון:  האם הקב"ה יודע אם נגיע לזקנה?  ושנית, המדרש מתאר לנו כיצד נראית התשובה הנעשית בעת זקנה.  אנשים רבים מאוד מפליגים על אנייה בים.  הם השתהו זמן רב ולא הצליחו להגיע למחוז חפצם.  יום אחד נשבה רוח חזקה על הים וטלטלה את האנייה על נוסעיה עד שהגיעו לאי בלב ים.  צמחו עליו עצים גבוהים ויפים, ועל העצים פרות מתוקים, יפים למראה וטעימים לחיך.  והיו באי מעיינות שמימיהם מתוקים מדבש.  והמים היו עולים מדי פעם וזרמו סביב האי ושטפוהו עד שצמח הדשא והתרבו הצמחים, והפרות הבשילו ושושנים פרחו וענפי העצים הצמיחו עלים יפים, ועל העצים ישבו ציפורים מכל המינים וצייצו.  והמקום הזה היה יפה להישאר בו, בין מעיינות המים מתחת לצל העצים.  בין הנוסעים באנייה היו חמש [כח ע"א]  כיתות.  אנשי הכיתה הראשונה אמרו:  לא נצא מן האנייה ולא נעלה על האי, כי אם תבוא רוח חזקה יותר ותרחיק את האנייה מן האי הלא נישאר על האי.  ובגלל הזמן הקצר שבו נחמוד את פירותיו, נזיק לעצמנו כשהאנייה תסתלק ואנו נישאר על האי ונמות.  בני הכיתה השנייה יצאו לאי, אך לא השתהו בו זמן רב.  הם רק טעמו מן הפרות, טיילו מעט באי ומיד שבו לאנייה, מצאו את מקומותיהם וישבו בהם בנוחיות רבה.  ושום נזק לא נגרם להם על שהלכו לאי.  בני הכיתה השלישית יצאו מן האנייה לאי והשתהו שם עד שבאה הרוח והספנים רצו להפליג.  הם תקעו בחצוצרות כפי שמקובל על מנת להודיע את דבר ההפלגה ולזרז את הנוסעים לעלות לאנייה.  מששמעו האנשים את קול תרועת החצוצרה פחדו לחייהם ועלו מיד לאנייה.  אך שם מצאו שחלק מהאנשים תפסו את מקומותיהם.  אלה שהשתהו ישבו בצפיפות, לא כבני הכת הקודמת ששבו מיד לאנייה.  בני הכת הרביעית אכלו מפרות העצים והסתובבו בכל פינות האי.  כששמעו את קול החצוצרות, אמרו:  יש לנו עוד זמן, עד שיציבו את התורן.  הם אמרו:  הרי האנייה לא תפליג עד שלא יפרשו את המפרשים.  וכשנפרשו המפרשים אמרו:  הרי האנייה לא תפליג לפני שהספנים [כח ע"ב]  יאכלו.  ובינתיים המשיכו לשבת על האי, אכלו מפרותיו ושתו יין להשביע את חמדנותם עד שהספנים סיימו את ארוחתם, והחלו להסיע את האנייה.  וכשהחלה האנייה להפליג, אמרו נוסעי הכיתה הרביעית:   עלינו לרוץ מהר לאנייה, כי אם נתמהמה עוד רגע, תפליג האנייה ואנו נאבד.  הם רצו מיד לקצה האי, הלכו בים בסכנת נפשות עד שהגיעו לאנייה.  הם עלו אליה ומצאו רק מקום צר לעצמם ולא ישבו ברווחה כקודמיהם שלא התעכבו זמן רב על האי.  בני הכיתה החמישית ישבו על האי, אכלו שתו ושמחו ולא חשבו בלבם שעליהם לחזור לאנייה עד שהאנייה הפליגה.  הם נשארו אבודים על האי.  והקיץ חלף והגיע החורף.  פרות העצים נשרו והעלים הצטמקו.  ביום היו בחום כבד, ובלילה בצינה גדולה.  כל חיות האי יצאו ופגעו בהם, ביתרו את האנשים לגזרים וטרפום.  אז הם כבר בכו והתחרטו על שלא עלו לאנייה, וזה לא עזר להם, והם ישבו על האי עד שכולם אבדו ונכחדו. 

כך גם האדם בעולם.  המעשים הטובים דומים לאנייה.  וכשאדם הולך בלב שלם ויושב על משמרתו בעבדו את הקב"ה, והיצר הרע אינו דוחפו ללכת אחר תענוגות העולם הזה, כי אז ייכנס לעולם בשלום [כט ע"א] ויֵצא ממנו בשלום.  כך הוא הדבר גם פה.  בני הכיתה הראשונה שלא אבו לצאת מן האנייה ולעלות לאי, אלה הם הצדיקים האמתיים שלא טעמו בכל חייהם טעמה של עברה;  הם ריסנו את היצר הרע שלהם ולא הלכו בכל חייהם אחר הבלי העולם הזה.  הם ישבו על משמרתם והשגיחו על מקומם, ולא עלו לאי.  כלומר, הם לא הלכו אחרי העברות המדיחות בתענוגותיהן את האדם.  כי מי שנמשך אחריהן ילך לאיבוד, ומי שמתנתק מהן ניצל.  בני הכיתה השנייה שעלו לאי ושבו מיד לאנייה, הם דומים למי שחטאו וטעמו את טעם העברה, אבל מיד בצעירותם עשו תשובה.  וזוהי התשובה הטובה ביותר.  ובני הכיתה השלישית, שטיילו באי עד ששמעו את קול תרועת החצוצרות מן האנייה ושבו מיד לאנייה, דומים למי שאינם עושים תשובה עד שמזדקנים ורואים שזמנם כבר קצר.  אז הם עושים תשובה כדי שלא ימותו עם מעשיהם הרעים.  ואף על פי שהם בעלי תשובה, הם אינם דומים לבני הכיתה הקודמת.  ובני הכיתה הרביעית, שלא עזבו את האי עד שהחלה האנייה להפליג וחיכו עד שלא נותר להם אפילו רגע, אלה דומים למי שאינם עושים תשובה עד הדקה האחרונה כשעליהם למות.  והם חושבים לעצמם שחייהם כבר חלפו, שאין להם עוד חיים בעולם הזה, והם עושים תשובה כי הם אחוזי פחד מפני המוות.  ואף על פי שתשובתם עוזרת להם, בכל זאת הם פחות טובים מבני הכיתה הקודמת.  [כט ע"ב] ובני הכיתה החמישית, הם נשארו על האי עד שהאנייה הפליגה, והם בכו והתעצבו ודבר לא עזר להם.  אלה דומים לאנשים ששקעו בהבלי העולם וטבעו בתאוותם, והולכים אחרי תשוקת לבם הרע.  אין לבם לעשות תשובה עד למותם, והם הולכים לקברם עם כל הרוע.  הכול מתהפך עבורם:   במקום תענוגות העולם הרימה אוכלת את בשרם, ונשמותיהם נשרפות עד כי נותרות לעד בחרפתם וטומאתם.  כך קרה לאנשי הכיתה החמישית באי, שתענוגותיהם הפכו לפורענות, לחום לוהט ביום ולצינה נוראה בלילה, והתנפלו עליהם חיות רעות ונחשים ועקרבים.  גם חכמי המדרש אמרו:  למי כאב ולמי ייסורים?  למי שהשאיר הרבה כסף בעולם ולוקח עמו הרבה עברות לקבר, וזהו מי שצובר הרבה כסף בדרך לא ישרה.  עליו נאמר הפסוק, מי שצובר עושר שלא ביושר יאבד אותו באמצע שנותיו, כי כשאדם מת הוא אינו לוקח עמו לא זהב ולא כסף אלא רק תשובה ומעשים טובים.

משול הדבר לאיש אחד שהיו לו שלושה חברים.  את האחד מהם אהב מאוד את השני גם כן אהב אך לא כמו את הראשון, ואת השלישי לא אהב ולא כיבד כלל.  פעם אחת שלח המלך לקרוא לאותו אדם.  עבדי המלך יצאו מהר להביא אותו למלך.  והאיש פחד מאוד מפני המלך, כי חשב שאולי הלשינו עליו, [ל ע"א] והמלך יהרוג אותו כשיגיע אליו.  עדיף לי, חשב, לקחת אתי את חברי היקר שבו אני שם מבטחי.  אקח אותו אתי כדי שידבר בי טובות לפני המלך.  הלך וקרא לחברו הראשון, שאותו חיבב יותר מאשר את האחרים, וביקש ממנו שילך לדבר בעבורו לפני המלך.  אבל האיש לא רצה.  עזב אותו בצער רב ואמר לעצמו:  אלך לחברי השני ואבקשו שילך אתי.  הלך אליו וביקשו.  ענה לו החבר:  אל המלך לא אלך אתך, אבל אלך לשמור עליך בדרכך, וכשתגיע לחצר המלך אעזבך ואשוב לדרכי.  אז הלך לחבר השלישי, שאותו לא כיבד, וביקשו ללכת אתו.  הוא ספר לו מה ענו לו שני החברים.  אמר לו החבר השלישי:  אל תפחד, אלך אתך אל המלך ואדבר עליך טובות ואעשה בשבילך כל שאוכל עד שתינצל.  וכך היה, הוא הלך אתו ודיבר עליו טובות והצילו. 

וזהו הנמשל:  החבר הראשון של האדם, שאותו הוא אוהב, הוא הכסף, שיקר לאדם יותר מכל דבר בעולם, ובסוף, כשהוא מת, עליו להשאירו כי אי אפשר לקחתו.  כנאמר בפסוק:  הונו אינו יורד אחריו.  והחבר השני שהאדם אוהב אותו הם ילדיו, קרוביו וחבריו.  הם מלווים את האדם עד לקבר, מחכים עד שהוא נקבר ואז נפרדים ממנו ועוזבים אותו.  [ל ע"ב]  והחבר הטוב השלישי, שדיבר עליו טובות ולימד עליו זכות בפני המלך, אלה הם התשובה והמעשים הטובים המלווים את האדם כשהוא מת כדי לדבר בשבחו בעולם הבא.  כנאמר בפסוק: צדק לפניך יהלך.  והמלך השולח לקרוא לאדם הוא מלך מלכי המלכים, הקב"ה, שאינו נושא פנים לאיש ואינו נוטל שוחד ואיש אינו יכול להינצל ממשפטו אלא רק בתשובה ובמעשים טובים.  "סוף דבר הכל נשמע".  הקשב לדברי תורה, וגם אם אינך יכול להבין הכול מיד, הקשב והתיירא מפני הקב"ה.  ושים לבך אליו ושמור מצוותיו, כי האדם הרי נברא לתורה, כדי שילמד תורה.  כי כל המעשים של האדם באים למשפט לפני הקב"ה.  אפילו כאשר הוא עושה עברה שלא בכוונה או אם עושה מצווה ונכשל.  כך כשהוא נותן צדקה לעני ועושה זאת בגלוי לפני אנשים, הוא נענש.  על כן אומר לנו הפסוק שוב:   "סוף דבר הכל נשמע". 

רבש"ע, אדון העולם, הוסף על מספר ימיי ועל ימי ילדיי וילדֵי ילדיי וכל שאריי כדי שנזכה עוד לתקן את שקלקלנו. אני מבקשת ממך, אלהים היקר שתזכני במתנה זו שח"ו לא ימות עליי בחיי מי מילדיי ומי מילדי ילדיי בחייהם [של ילדיי].  שנהיה ראויים לגדל את ילדינו לתורה ולחופה ולמעשים טובים, ושנזכה לראות מהם בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות, ושיהיו יראי שמים ושיהיו אהובים עליך ועל כל האנשים.  שאזכה להשאיר מאחוריי זכר טוב.  [לא ע"א]  שנישא חן וחסד ורחמים אני וילדיי וילדֵי ילדיי וכל שאריי בעיניך ובעיני אנשים, שאיש ח"ו לא יוכל לדבר בנו רעות.  שתשלח רפואה לנשמתנו ולגופנו ורפואה לכל צרכינו.  שתבשרנו בשורות טובות, ישועות ונחמות.  אני מבקשת ממך, אלוהים היקר, שתרומם את מזלי ואת מזל ילדיי ומזלות ילדיהם וכל שאריי ועל ידי כך נזכה לעולם הזה כדי שנהיה ראויים לבוא לעולם הבא ולהיכנס לארצך הקדושה, אמן. 

ילדיי, לכתוב דברי מוסר לא מזיק אף פעם.

1   על האדם לשים לב בכל יום ובכל שעה שח"ו לא יתרחק יותר מדי מן היעד.

2   הדברים אמורים בעיקר לגבי הילדים הצעירים, כי הופרדנו אלה מאלה.

3   הלא איני יכולה לדעת מה יֵצא מילדים צעירים.

4   על כן בוערת אש בקרבי, כי כל ילד יקר לי כחיי.

5   פוחדת אני מאלוהים, שלא נהיה ח"ו לבוז ולחרפה.

6   כי כשילדים ח"ו אינם נוהגים כשורה בעולם הזה, רע ח"ו לילדים ולהוריהם בעולם הבא.

7   לכן מבקשת אני מהקב"ה שישמור עלינו מפני כל אלה וישפיע עלינו מחסדו.

8   שישמור עלינו מפני חרפות וביזיונות ושימחל על עוונותינו.

9   עלינו רק להשתדל בכל כוחנו, ואז בוודאי יזכה אותנו אלוהים היקר בחיי נצח.

10 הו, אבינו שבשמים, אל נא באפך עליי ח"ו על שכתבתי ליד דברי ההבל שלי את שמך הקדוש.

11 כי אתה מנהל את עולמך טוב ולא רע, וידוע ששום יצור [לב ע"ב] חי לא יכול להיות צודק מולך.

12 על כן אבוא לפניך כעני בפתח.

13 ותאמר [i]על תבוא במשפט אתי, כי שום ברייה אינה יכולה להיות צודקת מולך.

14 כי לבי בוער בקרבי כאש, וזאת יודעים כולם כי ילדים יקרים לאמם.

15 כל המים וכל הנהרות אינם יכולים לכבות את  אשי;  האם יכול אדם לשכוח דבר טוב כשם ילדיו?

16 על כן מבקשת אני ממך, אלוהים יקר, שתקבל את כל בקשותיי, שהרי דוד המלך כתב שאין לבייש לב שבור.

17 כי לבו של איזה אדם דואב כל כך על שבשנות הזקנה עליו להיות עני ובודד?

18 אני רוצה, ילדיי היקרים, להסביר לכם עוד דבר, ובלבד שתקשיבו היטב לדבריי.

19 מצבו של האדם בעולם הוא כשל מי שיושב באוהל דל.

20 הוא כאנייה בודדה בלי תורן בים גדול, והצרות עם הצער דוחפים בצדדים.

21 ועד שהאנייה מגיעה לדרכה הנצחית, היא בסכנה כל ימות חייה.

22 כל הדברים הראשונים והאחרונים וכל חיינו חולפים מהר כמו הרוחות הגדולות ביותר.

23 עד שיביא האדם את חתיכת לחמו, כל רגע וכל דקה עוברים בצער ודאגה.

24 פחד ועגמת נפש על כל צעד ושעל.

25 צרות ודברים רעים בכל דקה.

26 דאגות וטרדת מערב עד בוקר.

27 גידלתי אתכם בדרך התורה, ואתם פרחתם לכם ממנו בצעירותכם, ואיני זוכה לראותכם בעיניי.

28 על כן מבקשת אני שהקב"ה יגזור לכם רק טוב, ושירבה את שנותיכם ואושרכם, ושאהיה ראויה לשמוע מכם הרבה דברים טובים.

29 הו, אלוקים היקר, השוכן במרומים, אל תתרעם על שאני רוצה להיסמך על מה שבעצמך [לב ע"א] כתבת בתורתך הקדושה.

30 אתה, אבי יתומים ודיין אלמנות, מבקשת אני ממך שתרחם על ילדיי.

31 כי אני מפקידה אותם ליושרך, ואני מבקשת שתשמרם מכל התאונות וכל הסכנות.

32 עיניי זולגות תמיד, ואני שופכת את דמעותיי בכל המקומות הקדושים.

33 לבי רועד בקרבי, כל אבר בגופי בוער.  אני מבקשת מן הקב"ה שכשאהיה בקבר לא תביישוני.

34 בצער הריתי אתכם ילדיי וילדתי אתכם.  על כן מבקשת אני מכם בדמעות לבי:  כשתגיע השעה הטובה תקפידו לומר אחריי קדיש.

35 לבי גועש בקרבי בראותי לאן הגעתי.

36 עיניי מזילות תמיד דמעות, לבי נאכל מצרות, על כן מבקשת אני מכם:  אל נא תשכחו את אמכם העצובה.

37 עשרה ילדים ילדתי, רבים מהם איבדתי.  על כן אני מבקשת מהקב"ה שיוסיף שנים לילדיי הנותרים.

38 אך מה שווים לי חיי האומללים, הרי כשאסתכל סביבי אראה שאפילו במותי אין מי שייאנח עליי.

39 כשתשמעו את הבשורה הטובה, אל תחסכו בדמעות.

40 אל תבכו יותר מדי, רק זאת מבקשת אני שתקפידו באמירת הקדיש.

41 כל זמן שהייתם ברשותי, לא היה דבר קשה עבורי, תמיד חיפשתי מה טוב לכם.  היום משאלתי היא שמדי פעם תיתנו צדקה למען אמכם האומללה, ובזכות זאת תזכו גם אתם בחיי נצח.

42 אני בוכה ומקוננת על היותי לבד, על שאיש מילדיי לא ילווה אותי בהלווייתי.

43 אביכם זצ"ל השאירכם צעירים וקטנים לבד בעולם הגדול.  [לב ע"ב]

44 עיניי אינן מתייבשות מן הבכי, כי איני יודעת באיזו דרך אתם הולכים.

45 על כן אני מתחננת בדמעות, תחילה אל הקב"ה ואחר כך אליכם, שלא תסורו ח"ו מדרך היהדות יותר מדי.

46 אני רוצה ביצירתי הקטנה הזאת לעורר את לבכם היהודי שח"ו לא תכתימו יותר מדי את הנשמה הקדושה.

47 על כנפי הרוח הייתי עפה כדי שאראה אתכם במו עיניי.

48 בדם לבי ובדמעות עיניי, בייסורים ובעמל רב גידלתי אתכם, וכשכבר העמדתי אתכם על רגליכם פרחתם לכם כה צעירים מקני.  על כן לא יבשו עיניי מדמע יומם ולילה.

49 אלוהים שבשמים, ענני, שהנה אני נפרדת [מילדיי] באמצעות עט ונייר.

50 מבקשת אני אצל הקב"ה לזכות לראותכם לפחות שעה אחת לפני מותי, אך רק הקב"ה יודע אם יקרה כזאת.

51             על כן אני רוצה לבקש מכם שתשתדלו לשמור על היהדות.

52 נולדתי אצילה, עשירה, וקיבלתי השכלה; הייתי גאה בכך שילדיי יהיו תמיד לנגד עיניי.

53 אבד לי פרי עמלי.  כל התקווה גלומה עתה במכתבים הקטנים על פיסות נייר.

54 אתה, אלוהים הקדוש השוכן במרומים, אתה יכול לשלוח לילדיי מזל, ברכה והצלחה.

55 ובזכות אלה הלא תוכל להביאם לעיה"ק ירושלים.  והלא אתה מסוגל להעניק שמחה ללבבות עצובים תמורת ייסוריהם.

56 כי הלא, אלוהים היקר, אתה יודע את האמת, בכמה עמל גידלתי את ילדיי.  וכשכבר היה אפשר לרוות מהם נחת, הם פרחו להם כציפורים, ואפילו לא זכיתי להובילם לחופה.

57 אבל אתה הלא האל הצודק, העושה טוב [לג ע"א] אפילו לרשעים.

58 על כן רוצה אני, אלוהים, לשטוח בפניך עוד בקשה אחת:  חזק את לבם של ילדיי שלא יסורו ח"ו יותר מדי מדרך היהדות.

59 אנא, אלוהים היקר, האזן עוד לבקשה שעליה אני שופכת נהרות של דמעה יום ולילה.

60 שאזכה לראות את ילדיי שבים אליי במהרה.

61 שבגללם זולגות דמעותיי ונשפכות כל הזמן דמעות לבי הכואב.

62 ואל תחשבו, ילדיי, שנואשתי ח"ו מתקוותי.  לא!   עוד מקווה אני להקב"ה שהוא יעניק לי את חיי בזכות הוריי האדוקים ובזכות תפילותיי בכל המקומות הקדושים, ובזכות עיה"ק ירושלים ת"ו שהקב"ה עוד יעניק לי את ילדיי במתנה.

אני מבקשת מכם, ילדיי האהובים, חיו בשלום.  שכל אחד מכם ינהג כמו שנהג יוסף עם אחיו, ונקווה שאי"ה נהיה כולנו יחד שוב במהרה, אמן ואמן. 

ילדי היקר ידידיה שתחיה.  אני רוצה לברכך בעודי בחיים.  שמעשיך ילכו לפני שמך, שהקב"ה יאהבך באמת ובתמים, כדי שח"ו לא תגורש מן העולם בצעירותך.  אני רוצה לברכך בעודי בחיים, שמך אברהם, אב המון, שתהיה אב לילדיך ובעל גמילות חסדים, כמו אבינו אברהם זיע"א.  ילדי היקר יצחק יעקב:   אני רוצה לברכך בעודי בחיים.  שייבנה ממך עולם גדול כמו מאבינו יעקב זיע"א.  קלמן ראובן, אני רוצה לברכך בעודי בחיים.  כשם שאבינו ראובן היה הראשון שעשה תשובה, כך ישמור אותך הקב"ה ויצילך מכל החטאים, ואתה עצמך תישמר, ילדי היקר, ששום עין רעה לא תשלוט בכם, אמן. 

[לג ע"ב] ילדיי היקרים, פעם נתתי לכם דוגמה באחד ממכתבי, אבל אולי שכחתם אותה.  אזכיר אותה שוב כי אולי כשתקראוה, אצליח לשכנע אתכם.  היה פעם גביר גדול והיה לו בן יחיד.  כמובן, חינכו אותו בעושר, אך לא לפי עושרו הגדול.  והנה סמוך למותו הרהר האב מה עליו לעשות.  כשהבן יראה עושר כה רב הוא עלול מרוב שמחה לא לעמוד בכך.  ייתן אלוהים הצלחה לכל היהודים.  אבל העושר הוא בר חלוף, והוא חשש שאם הבן יהפוך לעני, הוא לא יוכל לעמוד בכך.  התייעץ עם חבר קרוב כיצד עליו לפעול.  בסוף החליט שיעשה טבעת, יחרות עליה שלוש אותיות:  גימל אחת זין אחת ויוד אחת.  לפני מותו קרא לבנו ואמר לו:  ילדי היקר, עושר רב אני משאיר לך, אך איני יכול לדעת כמה זמן הוא יישאר אצלך.  על כן ברצוני להשאיר לך דבר אחד, ואותו תישא אתך כל הזמן.  והוא מגיש לו את הטבעת באמרו:  ילדי, אל תתפאר יותר מדי כשתראה את העושר.  הסתכל בשלוש האותיות:  הגימל הוא גם.   הזין הוא זה.   והיוד הוא יעבור.  הכול יעבור, וכשבאים ח"ו זמנים קשים יש לדעת שגם זה עובר.  יברכם הקב"ה שלעולם לא תזדקקו לעזרת אנשים.  שהקב"ה ייתן לכם כל טוב והצלחה, אבל העיקר הוא להיות מרוצים מהנהגתו.  ראו ללכת בדרך האל ובזכות זאת תזכו לחיות את ימיכם ושנותיכם באושר, אמן.

[לד ע"א] בתי היקרה, שרה מירקע, ברצוני לברכך בעודי בחיים.  יברך הקב"ה את כולכם שלא תזדקקו ח"ו לעולם לעזרת אנשים.  שמך מרים כשם הנביאה שבזכותה נבקע ליהודים מעיין מים במדבר.  שהקב"ה יאריך את אושרך לטובה כמו מעיין נובע.  אכתוב לכם מדברי אמי, פריידע מרים בת מוהר"ר ר' ידידיה בן הרב הגאון ר' אבאלע יפה זצ"ל, שהיה אביו של הרב הגאון ר' שבתי יפה מווקסנה.  היא חיברה זאת בעצמה, אך לא יצא בדפוס.  בזאת אני רוצה להזכיר גם את שמה. 

רבש"ע, אדון עולם, הוסף למספר ימיי כדי שעוד אזכה לתקן את אשר קלקלתי, והוסף לימי ילדיי וילדֵי ילדיי וכל שאריי.  אני מבקשת ממך, אלוהים היקר, שתזַכני במתנה הזו שאיש מילדיי לא ימות ח"ו בחיי, ושאיש מילדֵי ילדיהם לא ימות בחייהם.  שנהיה ראויים לגדל את ילדינו לתורה, לחופה ולמעשים טובים, ושנזכה לראות מהם בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות.  שיהיו יראי שמים, ושיישאו חן בעיניך ובעיני כל האנשים.  שנזכה להשאיר מאחורינו שם טוב.  תעשה שנישא חן וחסד בעיניך ובעיני אנשים, אני, ילדיי, ילדיהם וכל שאריי.  שאיש לא יוכל לדבר בנו רעות, ושתשלח לנו רפואה לנשמה ולגוף ולכל צרכינו, ושתבשרנו בשורות טובות, ישועות ונחמות.  אני מבקשת ממך, אלוהים היקר, שתרומם את מזלי ואת מזל [לד ע"ב] ילדיי וילדיהם וכל שאריי, ועל ידי כך נזכה לעולם הזה כדי שנהיה ראויים לבוא לעולם הבא.  ושנהיה ראויים להיכנס לארצנו הקדושה במהרה בימינו, אמן. 

המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי, אברהם אבאלע ויצחק יעקב וידידיה קלמן ראובן בקרב הארץ.  יברככם הקב"ה שלא תשלוט בכם עין רעה.  הצליחו והיו מאושרים, ותמלאו אחר בקשתי.  מאמכם וחברתכם הטובה.

טויבע פעסיל פיינשטיין לבית יפה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1]  לא צוין שם המתרגם/ת במקור. ירושלים: תרמ"ה (עברית ויידיש); כאן מתוך הספר הקול הנשי הירושלמי בעריכת מרגלית שילה, ירושלים: מרכז דינור, תשס"ד, 2003. [הערת פרויקט בן-יהודה]



[i] במקור היידי "אל תבא" (פב"י)