_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הָאֵם*

ה.  אנדערסען

תרגם מאנגלית: יהודה ליב בנימין קצנלסון ( בוקי בן-יגלי)

לתוכן הענינים

 

האֵם ישבה על יד ערש בנה החולה.  מה אָבלה עליה נפשה ומה פחד לבבה, פן ילקח ממנה מחמד נפשה.  פניו חורו מאד, אשמורות עיניו סוגרו, נשמת אפו כמעט לא נשמעה ורק לעתים רחוקות שאף הילד את הרוח עמוק עמוק אל קרבו, כמו נאנח משברון מתנים.

ונפש האֵם השתוחחה עוד יותר, כמעט העיפה עין על היצור הקטן הזה.

ופתאום נשמע קול דופק על הדלת, והנה איש זקן ועני בא הביתה.  הזקן היה עטוף שמיכה עבה, כאדרת השער אשר יכסו בה את הסוסים ביום צנה ושלג; שמיכה כזאת תחֵם מאד, והימים הלא היו ימי חורף עזים וקרים.  שכבת שלג וקרח כסתה את כל פני האדמה, ורוח סגריר נשב כחזקה בפני כל עובר בחוץ.

בראות האשה, כי הזקן ירעד מקור, וכי נרדם הילד כרגע, ותקם ממושבה על ידי ערש בנה ותלך ותמלא צנצנת אחת שכר ותשפתהו אל התנור להחם אותו.  ובעוד היא עושה הנה והנה, וישב הזקן על יד הערש ויחל לנענע את הילד.  אחרי כלותה את מלאכתה, באה האֵם ותשב אצלו על הכסא, ותבט בחמלה אל בנה החולה ותקשיב לנשמת אפו, אשר כבדה עליו מאד, ותאחז בידו הקטנה והצנומה ותאמר:

– האמנם לא תחשוב, אדוני, כי אתי ישאר הנער? אלהי החסד הן לא יקחהו ממני?

הזקן – הוא הוא המות, אשר התחפש בדמות זקן – הניע ראשו באופן מוזר מאד, עד כי לא יכלה האשה לדעת, מה ענה אותה הזקן: "הן" או "לאו", האֵם הורידה את ראשה ארצה, וזרם דמעותיה נזל על לחייה,  עוד מעט ותכבד עליה ראשה – כי שלשה ימים ושלשה לילות לא סגרה האשה את עפעפי עיניה, – ותרָדם כמעט קט, אפס כי בעוד רגע אחד התנערה האשה ותתחלחל מקור.

– מה זאת! קראה האשה ותביט אל כל סביבה: הזקן איננו, וגם הילד איננו, האמנם לקח הזקן את מחמד נפשה?

שם בפנת הבית נשמע קול נחרת מורה-שעות ישן נושן מאד.  אנך העופרת כמעט הגיע לארץ...  בום! נשמע קול האנך בנפלו ארצה, ומורה השעות נאלם דומיה.

ותרץ האֵם האומללה החוצה ותקרא בקול גדול: בני, בני

על השלג ישבה אשה עוטפת מעיל שחור וארוך מאד.  ותאמר האשה אל אֵם הילד: המות בא אל ביתך, ואני ראיתיו בלכתו מזה וילדך על זרועותיו.  הוא ימהר ללכת מאד, כי קלו מאילות רגליו, ואת אשר לקח לא ישיב לעולם.

– הגידי נא לי, איזה הדרך הלך המות? התחננה האֵם: הראיני רק את הדרך, ואני אמצאהו.

– יודעת אני את דרך המות, ענתה האשה עטופת השחורים: אפס כי לא אגיד לך, עד אם תשירי לי את כל שירותַיִך, אשר שרת על יד ערש בנך.  מה אהבתי את שירותיך אלה! אנכי – הלא בת-הליל הנני, ואבוא יום יום בערב לשמוע שירותיך, גם ראיתי את בכִיִך, אשר תבכי, כאשר תשירי.

– אנכי אשירה לך את כל שירותי, את כלן, את כלן אשירה לך, אבל אל נא תעצריני כיום, כי אצה אנכי מאד לרדוף אחר המות ולמצוא את בני.

בת-הליל לא ענתה דבר, כמו נאלמה דומיה.  אז ספקה האֵם     את כפיה ותרם את קולה ותשיר ותבך, ותשיר ותבך.  רבות היו שירותיה, אולם עוד רבות מהנה היו דמעות עיניה.  ותאמר בת-הליל:

– לכי הימינה אל יער האלונים המכוסה בערפל, כי שמה הלך המות ובנך על זרועותיו.

ובבוא האשה אל פרשת דרכים בתוך היער, ותעמוד מלכת, כי לא ידעה עוד איזה הדרך תלך.  על פרשת דרכים עמד עץ אטד אחד, אשר נצל החורף את כל עדיו מעליו; אין עלה ואין פרח, כי היה החורף עז מאד; כפור ושלג כסו את ענפיו, ואץ האטד היה כמעט לנציב קרח.

– הֲעבר פה המות עם בני?

– האמנם כי עבר המות דרך הנה, ענה עץ האטד: אבל אנכי לא אגיד לך, אנה הלך מזה, עד אם תחבקיני בזרועותיִך ותחממי אותי על יד לבך, כי גוע אנכי מקור ועוד מעט ואהיה לנציב קרח.

ותחבק האשה את האטד בזרועותיה ותלחצהו בחזקה אל לבם להחם אותו, וחוחיו החדים עלו בבשרה עד זוב דמה, –  נטפי דם גדולים מאד.  אפס כי תחת זה התכסה האטד בענפים דשנים ורעננים ויציץ ציץ ויגמול פרחים בליל החורף הקר, כי גדול החום מאד בלב אֵם אוהבת וקשת רוח!

והאטד הראה לה את הדרך, ותלך האשה ותבוא אל ים גדול ורחב ידים.  על שפת הים אין אניה ואין סירת דוגה.  פני הים היו מכוסים בקרח דק; לעבור עליו ברגל לא יכלה האשה, פן ישבר הקרח, ותפול המימה; אבל גם לשחות בידיים לא נְתנה הקרח, ובכל זאת רק דרך אחת היתה לפניה למצוא את בנה –  לעבור את הים הגדול הזה, ותכרע האשה על ברכיה ותט ראשה לשתות מן הים ולהגיח את כל מימיו אל קרבה.  הן לא יוכל בן אדם לעשות כדבר הזה, אבל האֵם האומללה קותה לנפלאות.

– לא! היה לא תהיה כדבר הזה, אמר הים אל האשה: הבי נא ונראה, אולי נוכל לכרות ברית בינותינו.  הנה אוהב אנכי מאד לאסוף פנינים יקרים בבית גנזי, ופנינים זכים וטהורים כעיניך לא ראיתי מעודי.  הזילי איפוא אלי את פניני עיניך עם דמעותיך יחד, ובגלל הדבר הזה אשאך מהר אל עבר הים השני, אל המקום אשר שם נטע המות את גנו – גן עצים וגן פרחים, אשר על כל צמח וכל פרח בו – הם חיי בן תמותה פה על הארץ.

– הוי! את כל אשר לי אתן בעד נפש בני, לוּ רק יכולתי למצאהו, קראה בקול בוכים, ותוסף לבכות עוד, עד כי נגרו עיניה מחוריהן ותפולנה אל תוך הים, ותהיינה שם עמוק עמוק בנבכי התהום לשני פנינים יקרים מאד.

והים קרב אל האשה וירימה מן הארץ וישא אותה על מרומי גליו כמו על כנפי רוח, ובמעוף אחד הציגה על עבר הים השני, באשר עמד בית גדול ונפלא מאד.

מה זאת, אם הר נשא מכוסה בחורש מצל ומערות כפים עוברות בין בתריו, או גנת ביתן – זאת לא יכול להגיד איש; אבל האשה הן לא ראתה מאומה, כי כבר הזילה את עיניה אל הים עם דמעותיה יחד.

– איה איפה אמצא את המות, אשר חטף את ילדי ממני? – שאלה האשה.

– עוד לא שב המות הנה, ענתה אשה זקנה, אשר היתה נוטרת הכרמים בגן המות; אבל איככה איפוא באת הנה, ומי היה בעוזרך?

– האלהים בשמים! ענתה האֵם: כי אל רחום וחנון הוא, רחמי נא איפוא גם אַת עלי והגידי לי, איה אמצא את בני מחמד נפשי?

– אנכי הן לא ידעתיו, ענתה האשה הזקנה: ואת, הלא עורת עינים הנך ולא תוכלי לראות, עצים רבים וצמחים רבים נבלו בלילה הזה, עוד מעט ויבוא המות לטעת אותם בגן אחר.  הלא תדעי, כי כל בן תמותה, אשר יולד בחלד, יש לו עץ-חיים או פרח-חיים, לאיש ואיש לפי תכונתו, פה בגן הזה, למראה עינים הם ככל שאר הצמחים, אשר על פני האדמה, אבל לב דופק בקרבם...  ואחרי אשר יש לב דופק גם לילד, על כן הואילי נא לעבור על פני כל הצמחים האלה, אולי תכירי את דפיקת לב בנך; אבל מה תתני לי, אם אגיד לך, מה לעשות אחרי כן?

– מאומה אין בידי לתת לך, ענתה האֵם מרת הנפש: אבל נכונה אנכי ללכת למענך עד קצוי הארץ.

– מה לי ולקצוי הארץ? אמרה האשה נוטרת הכרמים; אבל את הלא תוכלי לתת לי את שערות ראשך הארוכות והשחורות כעורב, הלא ידעת כי יפות הן מאד ועל כן מצאו חן גם בעיני.  אנכי אתן לך תחתיהן את שערותי, אשר הלבינו מזוקן; הלא טוב שער לבן מקרחת!

– רק את זאת לבד תבקשי ממני? ענתה האֵם – בשמחת לבב אתנה אותן לך!

ותתן האֵם להזקנה את שערותיה היפות והשחורות כעורב ותקח ממנה תחתן את שערה הלבן כשלג.

ואחרי כן באו שתי הנשים אל גנת ביתן המות, באשר צמחו עצים ופרחים צפופים איש על יד רעהו.  פה נראו חבצלות רכות וענוגות תחת כובעות של זכוכית, ועל ידן פרחי שושן חכלילי-עין גדולים ובריאים, גם צמחי מים רבים גדלו שם.  יש אשר עָליהם לחים ורטובים, ויש אשר עלים נובלים ויבשים להם, כי אכלתם התולעת, או סרטן שחור, אשר מלקחים חדים לו, עלה בהם וילחץ את גבעולם.  גם עצי תמר דשנים ורעננים גדלו שם, גם עצי אלה ואלון רבי-צאלים, גם עשבי בושם שונים: כמון וקצח, נרד וקנמון.  וכל עץ ועץ וכל פרח ופרח נקראו איש איש בשמו, כי כל עץ וכל פרח – רק חיי בני אדם הם, המפוזרים ומפורדים על פני כל האדמה למקצה הארץ ועד קצה! זה בארץ הסינים, וזה בגרֶנלַדיה  וזה בארץ לא נודעה.  בין הצמחים האלה נראו גם עצים גדולים, שנטעו בעציצים קטנים, אשר לא יכלו להכיל את שרשיהם הרבים, ואשר כמעט נבקעו לרסיסים; תחת זה נמצאו גם צמחים קטנים ואומללים נטעים בעציצים רחבי ידים, מלאים אדמה שמנה ופוריה ומכוסים באזוב רך להגן עליהם משרב וקור.  – אות הוא כי יד דואגת ונפש אוהבת טפחה ורבתה אותם.

האֵם האומללה הטתה את ראשה אל כל פרח ופרח, ותשמע ותקשיב אל קול דפיקת לבו, ובין רבבות הצמחים הכירה את לבב ילדה מחמד נפשה.

– הנה הנהו! קראה האֵם, ותושט את ידה אל פרח קטן אחד, אשר עין תכלת לו, ואשר הוריד את ראש נצנו ביגון ארצה.

– אַל תגעי בפרח! קראה האשה הזקנה: אַל תגעי בפרח, פן יבולע לו, אבל עִמדי על ידו, וכאשר יבוא המות – הנני מחכה אל בואו מרגע לרגע, – אל תתני לו לעקר אותו מעציצו.  גערי בו והעידי בו, כי אם לא ירף מבנך, אז תשחית את שאר הצמחים אשר בגן, דבריך אלה יביאו פחד בלבו, כי ערב יערב המות מעם האלהים את נפש כל חי, ומבלעדי רצונו לא יעקר כל פרח בגן הזה.

ופתאום נשב רוח קור וקפאון מסביב, ותדע האשה עורת העינים, כי בא המות.

– איככה זה מצאת את הדרך לבוא הנה? שאל אותה המות; ואיככה זה מהרת לבוא לפני בואי?

– אני...  אֵם אנכי! ענתה האשה.

והמות הושיט את ידו הארוכה אל פרח התכלת הענוג והרך...  אולם האֵם מהרה לכסותו בשתי ידיה, אך נזהרה לבלתי נגוע בעליו הרכים, למען אשר לא יבולע להם.  והמות נשב מפיו את רוחו על ידי האֵם, ותרגיש האֵם, כי נשמת המות קרה היא מרוח צפון, ותרפינה ידיה, ותפולנה באין אונים.

– מי הקשה אלי וישלם – אמת המות; ואַת תחפצי להתחרות אתי!

– אבל האלהים בשמים הלא חזק הוא ממך.

– אנכי רק את פקודתו אשמורה! שומר גנו הנני, ואקח יום יום את הפרחים ואת הצמחים, אשר בגן הזה, ואֶטעֵם שמה בפרדס בעדן גן אלהים בארץ לא נודעה...  אבל איככה יוסיפו שם לצמוח, ומה יהי שם משפטם, זאת לא אוכל להגיד לך.

– השיבה לי את ילדי! קראה האֵם ותבך ותתחנן אליו.  ופתאום הושיטה את שתי ידיה ותאחז בשני פרחים יפים מאד ותקרא בקול גדול: שרש אשרש את כל פרחיך, אם לא תרף מבני, כי אשה מרת נפש אני!

אל תגעי במו – אמר אליה המות; הנה זה אמרת, כי אמללה ושַכּלה אַת,  החפץ תחפצי, כי עוד אֵם אחת תהיה אמללה ושכּלה כמוך?

– עוד אֵם אחת! שנתה אחרי דבריו האשה במר נפשה ותסיר את ידיה מן הפרחים.

– הא לך את עיניך – הוסיף המות ויאמר: הנה העליתי אותן בחרמי מן הים, יען מצאו חן בעיני בברק זהרן, רק אז, בעשותי זאת, לא ידעתי עוד, כי עיניך הן, קחי אותן לך – הלא זכות ויפות הן עתה מאשר לפנים – והביטי פה אל באֵר המים העמוק הזה, הנה אנכי קורא בשם את הפרחים אשר חפצת להשחית, ואַת תראי בבאֵר המים כבמחזה את כל חייהם פה על הארץ.  הביטי איפוא וראי, את אשר חפצת להשחית!

והאֵם הביטה אל באֵר המים; נעים היה לראות את הטוב ואת החסד, אשר הביאו חיי הפרח האחד לכל יושבי תבל, אושר אין קץ ושמחה בלי מצרים שפך הפרח הזה על כל סביביו, האֵם הביטה גם על חיי הפרח השני – הוי! רק עוני ומחסור, רק צרה ויגון באין כל תוחלת ותקוה...

– גורל האחד, אמר המות, וגורל השני – שניהם מאת האלהים המה!

– אבל מי משני הפרחים האלה הוא פרח האושר ומי מהם פרח היגון? שאלה האֵם.

– זאת לא אגידה לך, ענה המות: אבל דעי איפוא, כי בגורל האחד משני הפרחים האלה ראית את גורל בנך, את כל ימי חייו העתידים לבוא.

ותצעק האשה בקול פחדים נורא מאד ותאמר:

– אבל מה גורל בני מחמד נפשי, הוי הגידה לי; אנא הצילה את הילד נקי הלבב, הצילה את בני מכל הרעות הרבות והנוראות האלה, אנא קחהו, שאהו אל עדן גן האלהים, אל נא תזכור את דמעותי ואת תחנוני, אל נע תזכור, את כל אשר דברתי ואת כל אשר עשיתי!

– אני לא אבין לדבריך הפעם, אמר המות אל האשה: התחפצי, כי אשיב לך את הילד או כי אשאהו אל ארץ לא נודעה?

והאֵם פרשה את כפיה ותפול על ברכיה ותתחנן אל האלהים:

אנא אל אלהי הרוחות לכל בשר! אל נא תשמע לקולי ולתחנוני בשאלי ממך את הרע בעיניך, רב           החסד, אל נא תשמע לקולי, אל נא תשמע לקולי!

ותורד האשה את ראשה ארצה...  והמות נשא את הילד אל ארץ לא נודעה... 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



*  בשנת 1894 הוציא ה' גאגזען בפטרבורג לאור את הספור הנפלא הזה בעשרים ושתים לשונות המתהלכות באורפה בתרגומם של סופרים נודעים.  על פי בקשת המו"ל תרגמתי גם אנכי את הספור הזה עברית.