_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בשני מקלות

זאב ז'בוטינסקי

לתוכן הענינים

 

המקור: "דואר היום" 22 במארס 1929

 

בשני מקלות מלקים החיים את הישוב העברי בארץ-ישראל ושתי ידיים מניפות את כלי העינוי. היד האחת היא יד נוכריה, ואני בטוח שיש בכוחנו, ביכולתנו – אם נרצה ונתאמץ ונתמיד תגרה והגנה – להוציא את השוט מאצבעותיה. לא מתוך תקוה בלבד ולא מתוך אופטימיזם סתם בטוחני בזה: מתוך הנסיון שהיה לנו; לפני תשע שנים היו בארץ צרים החזקים פי תשעה מהמתנגדים של עכשיו: בא יום שפקעה סבלנותנו ועשינו התאמצות עולמית גדולה – והם ירדו מהבמה. רק בעוּזנו ורק בהתנגדותנו תלוי הדבר הזה.

אבל היד השניה היא יד עברית. קשה עלי וצר לי לדבר בת אחת על יורשי הגנראל ועל הסתדרות יהודית – על ההסתדרות היהודית, אשר בחומר האנושי שלה, עוד לפני שנים אחדות, האמנו כולנו אמונה כל כך שלמה וכל כך נלהבה. עודני זוכר את בואה של האניה "רוסלן", המבשרת הראשונה של האביב החלוצי, המתכונן להתפרץ מצפון, שישטוף את גשמי ברכתנו על ארצנו; עודני זוכר את האהבה האלמת, בה התבוננו בפרצופים הצעירים הללו, אשר בהבעת עיניהם ראינו כעין תשובה לספק הכבד ביותר שהדאיגנו בימים ההם: מאין יבא הבונה ההמוני אחרי הריסתה של אירופה המזרחית; הנהי הבונה ההמוני – מיטב דמי ישראל, מבחר מרצו ועוזו! 

ואף לפני ה"רוסלאן" ראינו כאן פרצופים כאלה ואהבנו אותם והאמנו בהם. לא ידעה ואולי גם בעתיד לא תדע ארצנו ימי חג מפוארים כימי ההתנדבות בשנת 1918. והכהן שכיהן אז לפני המזבח, והקרבן שהקריב את עצמו על המזבח, גם זה וגם זה, רובם באו מקרב החוג, עדין מצומצם, של העבודה העברית או של הנוער המתכונן לשירות לאומי בתור פועל. לא רצנו להקשיב לפילוסופיה הזולה, הדוגלת בדגל של רדיפת שלום וישיבת בטל, בו בזמן שמטיפיה בעצמם מקוים , כי נכרים ישפכו את דמם ויכבשו את הארץ למעננו; לא הטו אוזן למליצה על "שמירת הקיים", אשר לשמה, כביכול, חייב כל בחור חי להחבא במרטף ושם להמתין עד שיעבור המשבר העולמי, לא רצו לשמוע והתנדבו לשירות – שגם הם שנאוהו בכל נימי לבם. – למען המפעל הלאומי; - תרומפלדור אז לא היה בארץ, אבל רוחו מרחפת על פניה, "בולי ברזל הננו, המוכנים לכל תפקיד, שתטיל עלינו האומה, דרושים חיילים? הננו, מחר מצטרך הארץ פועלים? – הננו, אם נחייה". ואנחנו מתוך חדוות קנאה, הסתכלנו בחזיון השגיא ואמרנו בלבבנו: אשרי לאופ שניתנו לו בנים כאלה – ישנו דור גואל!

לפעמים כפוי טובה הוא עמנו; אבל כלפי אלה – כן שילם חובתו. אמנם, לא לחייל העברי כשהוא לעצמו; מאליעזר מרגולין, המתגעגע על שמיה של רחובות מעבר לשני אוקינוסים, ועד אותם ה"משחררים", שעד עתה לא קיבלו אף דונם של חולות, לא מהממשלה ולא מהקרנות שלנו – החייל העברי בתור חייל, עוד לא פרענו לו את גמול זכותו, אבל לפועל פרענו : בתשבחות, בהשפעה וגם בכסף. אולי אין עתה בעולם הסתדרות פרוליטרית, העשירה כהסתדרות העובדים בארץ-ישראל, אם נשוה בין מספר חבריה ובין כמות רכושה וערכו הכספי. מי נתן? כולנו: גם אלה, שהיום מוכרחים הם לצאת במחאה נגד היד הזאת, המניפה את המקל השני, וגם אני "שונא פועלים" (הוי, מה קשה ל"שנוא"את אלה, שפעם ראיתי בהם, כדברי יעקב כהן, את "בני חלומי וסברי"...) . וגם אני כשלוש שנים רצופות חזרתי על פתחים וקשקשתי בקופסת הקבצנות הציבורית בשם קרן-היסוד, למען אותו "בנין הארץ", שמסקנותיו ההן הקבוצות בעמק יזראל ו"סולל בונה" וכדומה. לא מעטו בארצנו מוסדות פועלים שנבנו או התחילו להבנות בין תרפ"א ובין תרפ"ג על חשבון הנדבות, שבגללן הרכננו ראשנו וכפפנו גבנו מקאנאדה ועד טכּסאס – אנחו יחד עם אותו פאטרסוֹן, אשר בקבלת פניו בתל-אביב לפני חודש ימים לא השתתפו מנהיגי הפועלים, חיילי הגדוד העברי לשעבר... – פרוע פרע ישראל את חובו המוסרי לפועל העברי שבארץ; והנה המסקנה.

אמנם, ישנה ההצטדקות הרגילה: שצריך להבדיל בין המחנה ובין מנהיגיו. גם אני יודע ולפעמים גם אני מנסה לנחם את עצמי נחמה זו. ואולם – הכעדר כבשים הם המוני פועלינו בתל-אביב ובעמק? הכי לא רבו במחנה הזה אנשי השכל והמחשבה? הכי אין להם זכות הצבעה חשאית בבחירת הקברניטים שלהם? מאד הייתי רוצה להאמין, שאין זו אשמת ההמון, כי אם רק עוון המיעוט התקיף והמפתה את הרוב; ואולם לא כן הדבר. גם ההמון הזה אינם כסילים ואינם חירשים ואינם מוכי עוורון, הם רואים כמונו מה מתהווה בארץ; יודעים כמונו שלא יוכל המשק העברי להקיים באווירה של תגרה מעמדית ושביתות; מבינים שמאורעות חיפה האחרונים עלולים לחתור תחת יסודותיו של אותו המפעל, שהוא כבבת-עין יקר וחשוב בעיני העם כולו; מבינים גם את הנזק במדיני והמוסרי, שגרמו לנו שערוריות תל-אביב, שתגרום לנו הדיבה על אכרי חדרה ברגע אחראי שכזה, כאשר נתלקח מסביב לחלקת אדמה אחת (אדמת אינפיעאת – המערכת) הריב העקרוני, שבו תלוי, אוללי, גורלו של הרכוש הקרקעי העברי. יודעים ורואים ומבינים כל מה שעושים ראשי המחנה, ורק על זה מדברים בערב אחרי גמר עבודתם בשדה או בבית-החרושת, ואיה סימני ההתמרמרות, איה המרד, המחאה, התלונה לכל הפחות? לא; ידע שור קונהו לחמור אבוס בעליו. המחזה שלפנינו הוא מחזה של שכרון המוני, לא רק של "בגידת הכהנים", כדבר הסופר הצרפתי.

ואולם גם היד השניה הזאת אינה חזקה, אלא הודות לסבלנותם של המוכים. בענין זה, כדי להוציא את המקל מתוך היד הזאת, אין אף צורך בשום מלחמה מצמידה; די בחודשיים של הפצת האמת בין חוגי הגולה ה"בורגנית" – ומיד היינו מרגישים פה שינוי עיקרי בתכסיסי ה"מעמדיות"... ושומעים שירות חדשות על אחדות האומה והרמוניה של אינטרסים, ורואים תמורות גדולות בתרכובת הסוג המנהל את המחנה, ואולי גם את הדגל העברי במקום הבד הצבוע, שבו לפנם ראינו סמל השוויון, האחוה והחופש, ועתה נתגלה כסמל השנאה והשעבוד, ואנחנו – שתי ידיים להם להכותנו, אבל נדמה לפעמים, כי שני פיות לנו לשחוק.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה