_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דוקטור הרצל

זאב ז'בוטינסקי

תרגם בנימין אליאב

© כל הזכויות על התרגום העברי שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

(1905)

אינני נוטל על עצמי את התפקיד לומַר בעמודים מעטים אלה דבר-מה שלם וּממַצה על אחרון ראשי-הגולה בישראל.  זהו בפשטוּת נסיון מרפרף לפענח את עולמו הפּנימי, נסיון הנובע ממה ששמעתי, ראיתי, קראתי.  כל אישיוּתוֹ עוֹדנה חידה וזמן רב תשאר חידה; אך אני הפרדתי מתוכה כמה פּרטי-חידות, משום שהם עוררו בי ענין מיוחד.  ומניח אני, שלא בי בלבד.  דוֹמַני, שכמעט כל אחד מאתנו, אשר הגה אי-פעם בהרצל בעודו חַי, היה שואל את עצמו לא-אחת ולא בלי-חרדה: מה-הן סוף-סוף, במלוֹא עוּמקן, הדעות המדיניות והחברתיות של אדם זה?  היכן הגבוּל, שעדיו מגיעות השקפותיו המתקדמות וממנו והלאה מתחילה שמרנוּתו?  בתשובה על כך יכול הוא, כמוּבן, לוֹמַר: – בוא וּקרא, – כי אכן, בנאומיו ובכתביו הובּעוּ דעותיו בצורה בהירה למדי.  אף-על-פי כן היתה גם אי-בהירוּת, משום שכמה מצעדי הרצל לא נתיישבו בנקל בעיני רבים מאתנו עם השקפת-העולם האזרחית שלו-עצמו.  אָמנם, גם כאן הרוב הבינוּ, כי כל אלה מסתברים בהחלט מתוך מעמדו הדיפּלומַטי, שהיה עדין עד-מאד.  ובכל-זאת נוצר אי-בטחון כלשהוּ, וצד זה באישיותו של הרצל – האני-מאמין האזרחי שלו – היה בעיני ההמון, אם לא בשלימותו, כמובן, הרי ברבים מפּרטיו, כשאלה ללא-תשובה, ולא יתכן ששאלה זו לא תעסיק רבים מחוּגנו-אָנוּ, ביחוּד את הנוער.    אחרי הקוֹנגרס הששי נתעוררה חידה חדשה: איזהו התפקיד שמילאה ארץ ישראל בציונותו של הרצל?  כלוּם מסוּגל היה לוַתּר על ארץ-האבות למען השׂג ביתר-מהירות את ה-Judenstaat  ?  באותה סיסמה עתיקה: "לשנה הבאה בירושלים" – מה היה עיקר בעיניו ומה טפל: השם ירושלים או המוֹעֵד הקצר והמפתּה "לשנה הבאה"?  הדעות נתחַלקו.  אכן, היום שאֵלה זו כבר פתוּרה וברוּרה לכל, אך היוּ ימים, כשהיא הסעירתנו עד עומק-נפשנו והחרידתנו חרדה לא-מעטה...

וּבלבם של אלה, – שהיוּ גם-כן לא-מעטים, –  אשר נתנוּ דעתם לא על הצד המעשי בלבד אלא גם על אישיוּתו של הרצל גופה, כשהיא לעצמה, – בלבם היתה צפה ועוֹלָה, מעֵבר לכל הפרטים הללו, שאלה כוללת אחת: מי הוא וּמה הוא, בסופו של דבר?  במה סוד השפעתו, במה כוח-משיכתו?  במה ידע להכניע המון קשה-עורף זה, המון ספקן מעצם-ברייתו?

חוזר אני ואומר: אין בדעתי לתת כאן תשוּבה ממַצָה או וַדאית כלשהי לא על השאלה הראשונה ואף לא על השניה והשלישית.  אני בפשטוּת הרביתי והעמקתי הרהר בכל אלה והשתדלתי לתפוש וּלנַחש, והדברים בהם אוכל להתחלק עתה עם זולתי אינם, כאמוּר לעיל, אלא הרהוּרים ודברי-ניחוּש מקוּטעים.

לא-מכבר יצא לאור תרגום רוּסי חדש של "Altneuland"  בהוצאתה של מערכת כתב-העֵת "אובּראַזוֹבאַניֶה" ("ההשכלה"), בשם "האָרץ המחוּדשת".  זהוּ מאורע נעים, אם-כי יחד עם זה אין להתעלם, כי בעתונות הרוּסית עלול הוא לעורר הדים שאינם רצוּיים לנו ביותר.  ברוֹמַן זה ישנם כמה מקומות עדינים, שגם הביקורת האירוֹפּית נתנה עליהם דעתה, – ולמקומות אלה אוֹפי שכזה, שדוקא הביקורת הרוּסית עשוּיה להיאחז בהם בלהט מיוּחד.

אין בדעתי להתפלמס כאן בפרטוּת עם מבקרי "Altneuland"  שכבר השמיעו דעתם: אולם, כשאדם קורא ושומע את הדיבּוּרים המרוּבים על "בּוּרגניוּתן" של נבואות הרצל, – לא נותר לו אלא למשוך בכתפיו ולהשתומם באיזוֹ קלוּת הבּריות שוכחים את עיקר-העיקרים מפני כמה פרטים טפלים.  צריך אדם שתהיינה לו סַנוָרוֹת על שתי עיניו, כדי שלא יראֶה, כי התמונה אשר צייר הרצל היא תמוּנת משטר חברתי שאין כמותו לקידמה.  נסתייג-נא: לקידמה, אך לא לאוּטוֹפּיה.  בשם אוּטוֹפּיה מכנים אנחנו תיאוּר של משטר אידיאַלי – של אותו משטר אשר המחבר רואה בו את התגשמוּת כל חלומותיו החברתיים-המדיניים.  מכאן העוֹז למחַבּרי-האוּטוֹפיות להנשׂא אל תקופות המרוחקות מהם מאות ואף אלפי שנים.  אבל הרצל לא התכוון מעולם לכתוב אוּטוֹפּיה, כלומר לצייר תמוּנה של התגשמות חלומותיו האזרחיים.  מטרת "Altneuland" אחרת לגמרי: הרצל רצה להראות, איזהו ה- Judenstaat , שבתנאים רצוּיים אפשר להקימו תוך זמן קצר מאד, ממש כמעט "לשנה הבאה".  קוֹראֵי הרוֹמַן שׂמו ודאי אל לבם, שהרצל מדגיש וחוזר ומדגיש על כל צעד ושעל, כי אין לך ב"קהילה החדשה" שלו שום דבר בלתי-רגיל, וכי כל יסודותיה וחלקיה – החמריים-הטכניים והמוּסריים כאחד – כבר היו בעין בסוף המאה הי"ט.  ברי איפוא, כי לעומת האוּטוֹפּיות האמיתיות, אשר שעתן תגיע, לדעת מחבריהן עצמם, בעוד מאה וחמישים שנה לפחות, – צריך חזון הרצל, המתייחס אל השנה 1923, ללבוש בהכרח צוּרה מתקדמת פחות.  היה זה מגוּחך, אילוּלא היה הדבר כן!  ברם, אילוּ יכלה "הקהילה החדשה" של הרצל להתגשם באמת בעוד 20 שנה, – כי-אז בלי ספק היתה היא, בשנת 1923, צועדת מכל הבחינות בראש כל שאר מעצמות-התרבוּת.  במטוּתא מכם: השלטת היסוד הקוֹאוֹפּרטיבי כמעט בכל ענפי החרושת; הלאמת הקרקע (ע' 117 בתרגום החדש); מלוא שויון-הזכויות האזרחי והמדיני לנשים (ע"ע 78 – 79); מלוא הסבלנות הדתית והלאוּמית; חירוּת הדיבוּר, האסיפות, ההתאַגדוּת – בשביל שנת 1923 זה יפה מאד, אפילו  יותר מדי יפה; ואילו נתגשם כל זה לא עד שנת 1923, אלא אפילוּ עד שנת 1953, מעיז אני לומר, כי גם אז היו רבות מארצות-התרבות מתקנאות בארץ-ישראל שכזאת, בתורת אוּטוֹפּיה"Altneuland" : בודאי נחשלת; אך הרי "Altneuland" איננה אוּטוֹפּיה, אלא בפשטוּת, נאמַר, אוּמדן לשנת 1923 – ובתורת אוּמדן שכזה מתקדמת היא במידה שאין למעלה ממנה, אפילו יתר על המידה, אפילו במידה שאינה מתקבלת על הדעת.  חוזר אני ואומר: צריך אדם שתהיינה לו סַנוָרוּת, כדי שלא יראֶה דבר זה מפּני חמישה-ששה פסוקים צוֹרמים הפּזוּרים זעיר-שם זעיר-שם.  והנה, דוקא על אותם חמשת-ששת הפסוקים נתוּנה כל דעתם של המבקרים, בעל-פה ובכתב כאחד.  משום הפּיסקה על המוּשלמיה פטמה, השמחה כביכול לשבת בסוּגר, ועל היהוּדיה שׂרה, שהיתה, באורח עקרוני, מסכימה גם היא להסתגר, אילו רצה בכך בעלה, – שוכחים המבקרים, כי הנשים ב- "Altneuland" נהנות מזכות-הבחירה הסבילה והפעילה...  וכך בכל דבר: איזה פרט לא-נעים ממַדרגה שלישית מסתיר מעיניהם את נדבכי-היסוד הנהדרים של התכנית ההרצלאית.  ואף נמצא מי שהצביע לפנַי בטרוּניה על דבר-שטוּת שכזה, שבעמוד 66 מופיע אצל אחד מבני-האָרץ משרת, ואפילו בבגדי-שׂרד: כאילו לא יהיו  עוד בשנת 1923 משרתים לבוּשי-שרד.  אגב, כדאי לציין, שבתרגום הקיוֹבי הישן כוּנה אותו משרת "כוּשי" – ואילו בע' 173 של התרגום החדש ימצא הקורא חלומות מעניינים, המביעים ללא-ספק את רחשי המחבר, על תחייתו הלאוּמית העתידה של הגזע השחור, אשר יקוּם מדכאונו ומפּזוּריו על אדמת-מכוֹרתוֹ ההיסטורית – באַפריקה...  או פרט אחר:  בע' 133 ישנה מחמאה כלפי הרבדוּכס של בּאַדן – פרידריך "המטיב והחכם".  מי שיאמר, כי פיסקה מוסגרת זו משתלבת שם שילוּב יפה מאד, יחטא לאמת.  מבחינה אמנותית היא מיותרת בהחלט.  אך אנכי שמעתי תלונות על הרצל לא משום חוסר-האמנוּתיוּת שבה, אלא משום הקידה לפני תקיפי-עולם.  כתשובה על כך מן ההכרח להעיר, כי במקרה זה הרצל בודאי לא עשה שקר בנפשו:  הנה כתבו לא-מכבר העתונים על הריפוֹרמה בחוּקת-הבחירות בבּאַדן, שלפיה תונהג בדוּכּסוּת שיטת-בחירה כללית, ישירה, שווה וחשאית.  "יוּז'ניאַ זאַפּיסקי" ("רשימות-הדרום") – כתב עת מתקדם ללא-דופי ובכלל אחד הטובים בכתבי-העת הרוּסיים של ימינו – , במסרוֹ ידיעה זו, רואה צורך להוסיף: "כדאי לציין, כי לעוּמת שאר מדינות-גרמניה, שבהן מופיעים החוּגים השליטים כאויביה העיקריים של זכוּת-הבחירה הכללית, הנה בבּאַדן קידם הרבדוּכּס בברכה ריפוֹרמה זו ופירסם את ההצהרה הבאה: 'רואֶה אני כחובתי לברך אתכם ואת חבריכם בהצלחת הריפורמה של זכוּת-הבחירה, שהיא לכבוד לממשלה ולמוּרשוֹן כאחד.  תודה לאֵל, עתה הוּנח היסוד להתפתחוּתה השלוָה של מולדתנו היקרה ולהגברת אָשרה ועשרה.  שוּם דבר אינו משׂמחני כסיכּוּי זה לעבוד למען ארצנו שכם אחד עם נציגיה הנבחרים, שבלבם מפעמת השאיפה לשרת את טובת העם, כשם שהיא מפעמת בלבי' ".  אין לי חשק להחווֹת קידה בפני שוּם איש, אך צריך אני לומר, כי אדם טוב – מפני-מה לא נשבּחנוּ?  וביחוּד לאחר שהרבדוּכּס של בּאַדן גמל, כידוע, טובה לא-אחת גם לציונות, – ויחד עם זה הוא גמלן ("להבדיל"!) ללא כל טובת-הנאה, כי אצלו בבּאַדן רחוקה שאלת-היהוּדים מחריפוּת כזאת.  ואם, אף-על-פי כן, רואה אדם בדברי-שבח אלה, – שנאמרו אגב-אורחה וכלפי איש הראוי להם בהחלט, – ראָיה להלך-נפש ריאַקציוני כלשהוּ, צריך הוא, כאמור, שתהיינה לו סַנוָרות על שתי עיניו...

אולם כאן מתעוררת, כמובן, השאלה: לשם-מה איפוא נזקק הרצל לכל אלה הפרטים השנוּיים במחלוקת?  לשם-מה שילבם בסיפורו?  לשם-מה כל אֵלו ההבטחות הזהירות, המוטעמות והתכופות, כי, למרות שויון-הזכיות [צ"ל: הזכויות – הערת פרויקט בן-יהודה] המלא, לא תקפּחנה הנשים שם את נשיוּתן ולא תסתלקנה מן האִמהוּת, – לשם-מה התקפות אלו מן המארב על אחת הפּרוֹגנוֹזות הסוציאַליות הרוֹוחות ביותר בין הבריות?  וכי לא הבין הרצל, שמכל אלה לא תנוח דעתם של אנשים רבים והם יתרחקו מתכניותיו, בעוד שרוֹמַן זה נכתב לא לשם הרחקת הבריות, אלא לשם משיכת תומכים חדשים?  יוּגד עליו אשר יוּגד, אך בעניני הרושם הספרותי היה הרצל אמן מוּפלא: זה ניכר מתוך "הסיפורים הפילוסופיים" שלו, (עליהם נעמוד להלן ביתר- פרטוּת), אשר ארשה לעצמי ללא היסוּסים להגדיר כיצירת-מוֹפת מבחינת הסגנון וחוש-המידה: אף לא  מלה מיותרת אחת.  והרי "Altneuland" נכתב אחרי-כן.  לא יתכן שהרצל לא הבין, כי כל המקומות ה"נפשעים" שברומן זה, כל אותם המשרתים לבושי-השׂרד, כל הפטמות המסתגרות, – כל אלו אינם אלא פרטי-פרטים נטולי חשיבות; אם ימחָקם, הרוֹמן לא יקוּפּח, אך אם ישַירם, תיוָצר בלי ספק אי-הבנה בינו ובין הדימוֹקראַטים.  ואם, על אף כל אלה, שייֶר הרצל את הפרטים הללוּ, הרי ברור, שהרומן מכוּוָן אל אותו ציבור, אשר בעיניו ייראוּ דוקא פרטים אלה כחיוּב וכיתרון.

וזהו הענין.  בשעה שאנכי מבטא את המלים "תעמולה ציונית", הרי עולָה על לבי מיד שוּרה של נימוּקים מסוּיימים בהחלט: חייב אני להוכיח, כי השמירה על היחוּד הלאוּמי אינה סותרת כלל את קידמת-החברה בכללותה; כי לשם שמירה זו נחוּצה  לעם טריטוּריה משלו, וכו'.  אולם, אם אציע דרכי-פּוּלמוס אלו לפני איזה "מַגיד", המפיץ את רעיוננו בין החרדים, יאמר לי הלָה: – איזו שטוּת ורעוּת-רוח!  את מי נשכנע באלה?  כאן צריך להוכיח, כי הציונות אינה סותרת אף פסוק אחד במקרא ובתלמוּד, ותו לא!   – והדין יהיה גם עמו וגם עמי.  כל אחד בורר לעצמו את הדרכים והכלים ההולמים במיוּחד את הציבור, שבקרבו הוא מַרבה לנהל את תעמולתו ושאת טענותיו המיוּחדות  הוא מטיב לדעת.  במשך שמונה שנים, בלי-הרף, ניהל תיאודור הרצל את תעמולתנו הדיפּלוֹמַטית, כלומר הפיץ את רעיוננו בקרב בעלי-השׂררה ונאבק עם הטענות המיוּחדות הרוֹוחות בשכבות אלו.  ובהחלט מוּבן לנו הדבר, שקמעה-קמעה נהפכו בעיניו טענות מיוחדות אלו למכשול עיקרי בהסברה ובהצלחה הציונית, – בדיוק כשם שבעינַי, למשל, נראות כאבני-הנגף העיקריות בדרך הציונות הטענות המיוחדות לחוּגי שלי, החפשי-בדעותיו, ובעיני ה"מגיד" – הטענות המיוחדות לחוּגי החרדים.  אנכי חולם: מה טוב היה לחַבּר ספר, שבו יינתן ביסוס אֵיתן לציונות על-פי נקודת-המבט המדעית החדישה ביותר.  ה"מגיד" חולם: מה טוב היה למצוא פסוק, שמראשי-תיבותיו אפשר להרכיב את המלה "בּאַזל",  Actions-Comite,  או משהוּ מעין זה – אזי מלאכתי עשויה!  והדין גם עמו וגם עמי.  והדין גם עם הרצל, שאמר בלבו, כי נחוץ לו ספר שכזה, שבו תנתן תשוּבה מַרגעת לטענותיהם  המיוחדות של הוֹד-מעלותיהם.  ועם טענות אלו נמנו, ללא כל ספק, נימוקים לא-מעטים בעלי אופי שמרני-טהור, ואסור היה להרצל להתעלם מהם.  משום-כך עשה בכיווּן זה כמיטב-יכלתו ופיזר על-פני הרומן כולו את ההבטחות ש- "Altneuland" לא תערער את הנוהג-שבעולם ולא תכניס לתוכו "את כל החידושים הקיצוניים הללו".  אותה אשה שׂרה, שהקדישה את עצמה לאִמהוּת, למרות כל זכויות-הנשים, או אותו משרת לבוש-שׂרד, – בשבילך ובשבילי אין בפרטים אלה אף קורטוב של פיתוי, – אך להוד מעלת-כבודם הם נחוצים עד-מאד, ואם לא בתורת פיתוי, הרי בפשטוּת לשם הרגעה.  היה הכרח ליצור בהם את הרושם של comme il faut [i])  מוחלט – וכל אדם ישר יודה, כי ב- "Altneuland" לא הקריב הרצל על מזבח ה-  comme il faut שום אחד מעקרונות הליבּראַליוּת הקלאַסית והמדוקדקת ביותר, והביא לו כשי רק פרטים מספּר, שנתבררו בחכמה ובזריזות.  נוטה אני פחות מכּל לתלות את תקוותינו כולן בהצלחות הדיפלוֹמטיה, –  אך גם אני מניח, שחשוּב ונחוץ לנו עד-מאד להטות אלינו את לבם של בעלי-השׂררה.  לשם כך לא די, כמוּבן, ברומן אחד.  הרצל ניסה לקלוע למטרה זו בכל מיני אמצעים.  אחד האמצעים הללו – "Altneuland" וביחוד אחדים מן הפרטים ה"קום-אִיל-פוֹטיִּים" שברומן.  וכי קלע הרומן למטרתו זו?  בעינַים עצוּמות מוכן אני להשבע: כן.  על הרצל התנהלו ויכוחים רבים, אך איש לא שלל ממנו כשרון אחד: הוא היה תמיד מבין את קהל-שומעיו, היה חש את מצב-רוחו והיה יודע, אֵלו נימוּקים עליו להשמיע כדי לקחת את לבו.  חכו-נא: עוד יבוא היום כשנסַכּם את התועלת הממשית אשר יביא לנו, ובחלקו אוּלי כבר הביא לנו, ספר זה.

יהיו בודאי שישאלו: – ליבּראַליוּת, ולא יותר?  הליבּראליות הקלאַסית והמדוקדקת ביותר היא בכל-זאת בּוּרגנית.

לזה אני מַסכים.  אין ספק, האני-מאמין האזרחי והחברתי-המדיני של הרצל אינו האני-מאמין שלך ושלי.  אבל כך צריך להיות.  נזק רב היה נגרם לעניננו והיה נוצר מצב בלתי-נורמלי לגמרי, אילוּלא היה הדבר כן.  יש לזכור, כי הציונות איננה מפלגה.  הציונות היא הסתדרות לאוּמית, תחליף לארגוּן הממלכתי, כל-עוד אינה קיימת המדינה.  זהו העיקרון, שלפיו צריכים, וסוף-סוף גם עתידים, להכלל בתחומי הציונות כל אלה הרואים את עצמם כיהוּדים: עורכי-דין בפראַקים שחורים, חרדים ב"קאַפּוֹטות", אֶכּסטרנים בחולצות רוּסיות.  הרצל היה איפוא לא ראש-מפלגה, אלא ראש-הגולה.  בכוח ועל-פי עיקרון – ראש העם כולו.  ובראש העם יכולים לעמוד רק נציגי האידיאולוגיה של המעמד המחזיק בשלטון באותו עם.  אין לך יוצא מכלל זה.  כל משטר אחר יהא נטול משמעות מדעית ואף חסר יציבות מעשית.  כאשר בצרפת חָשקה נפשו של מילֵיראַן לנַסות ולחולל שינוי-מה במשטר זה ע"י הצטרפותו-הוא לממשלה, לא יצאה מניסוּיו אלא אנדרלמוּסיה בלבד, וחבריו שלו גינוהו בחריפות על הרפתקה זו.  בשנת 1903 הרכיב ראש-הממשלה האיטלקי את קאַבּינט-המיניסטרים והציע את אחד-התיקים לטוּראַטי, אך טוּראַטי, למרות היותו מחסידי מיליראַן, הסתלק מכהוּנת-מיניסטר דוקא מטעמים אלה.  ואם נציגי המיעוט נזהרים כל כך מלקבל אפילו תיק-מיניסטרים אחד מבין עשרה, על אחת כמה וכמה שנציגה היחיד של אוּמה שלימה לא יוכל להיות אלא נציג האידיאולוגיה של מעמדה השליט.  מי שניגש אל מנהיגי-העם באותן הדרישות, בהן הוא נוהג לגשת אל ראשי המפלגות השונות בקרב העם, הרי אחת משתים: או שהוא רואה בציונות מפלגה, כלומר איננו מבין כלל את המהוּת החבוּיה והעקרונית של הציונות, – או שהוא מניח, כי ביחסי-הייצוּר של ימינו תתכן באיזו אומה שהיא מנהיגוּת לא-בורגנית או אנטי-בורגנית, בעלת מידה כלשהי של יציבוּת, כלומר איננו מבין כלל את מהלך ההיסטוריה ואת משמעוּתה.

אלא שאסור לסַפסר במלה "בּוּרגני" ולנצל את כפל-משמעותה, ביחוּד בלשון הרוּסית.  ברוּסית המלה "בורגני" מעלה על הלב מיד מלה אחרת – "בּוּרז'וּי", ואנשים קלי-דעת או קלי-מצפוּן מנצלים תכופות דמיון-צלילים זה, כדי להטיל חרם על כל החוֹלק על דעתם.  יש לזכור תמיד, כי "בּוּרז'וּי" (אצל גורקי – "מאֶשצ'אַנין") הוא  מושג מן ההוָי, ואילו "בּוּרגני" הוא מוּשג מדיני, ואין בין השנַים שוּם קשר פנימי.  יתכן בּוּרגני שאיננו "בּוּרז'וּי", ויתכן "בּוּרז'וּי", שאף בתנוּך-אָזנו אין לו שום מגע עם הבורגנות.  הציצו-נא אל ביתו של פועל גרמני, מבוחריו של בֶּבֶּל, והסדרים המדוּדים הפיליסטריים שבהוי-משפחתו יעלו על לבכם מיד את המחשבה: הוֹ, איזהו "בּוּרז'וּי", בעצם!  אך לאמיתו של דבר, לא בלבד שאיננו בּוּרגני, אלא אפילו בדיוק להיפך.  ואילו לינקוֹלן, פּאַרנל, גלאַדסטוֹן, מאַציני, קאַבאַלוֹטי – כולם, ללא ספק, בּוּרגנים, נושאי אידיאולוגיות בוּרגניות-קלאַסיות, אך שמותיהם יינשאו תמיד ביראת-כבוד על שפתי צאצאינו.  להרצל מגיע אחד המקומות הראשונים בשורה מזהירה זו של גדולי המעמד השלישי.  אָמנם, אתה ואני צופים אל השעה, כשמעמד זה יפנה את מקומו לשכבה חברתית אחרת, רבת-אוכלוסין ממנו, אך מכאן אין להסיק בשוּם פנים, כי רשאים אנו להתעלם מן התפקיד המקדם, אשר הבורגנות מילאה בתולדות-העולם ואשר הובלטה, ללא כל משוא-פנים, גם על-ידי יוצרה של השקפת העולם הפּרוֹליטאַרית.  ואכן, רק תמימים מאד יוכלו לחשוב, כי תפקיד זה כבר נתסיים עד תומו,וכי ל"ליבּראַליוּת" הקלאַסית לא נוֹתר עוד דבר לעשותו עלי אדמות.  להיפך, מניח אני, כי אין עוד ארץ בעולם, שבה הוגשמו במלוא-היקפם מיטב ציווּייה של הליבּראַליות הקלאַסית; ואף מעיז אני לחשוב, כי לא רק בשנת 1923, אלא אף בשנת 1950, עוד יאָנחוּ שלשת-רבעי העולם התרבותי אנחות של כמיהה אל הגשמתה המלאה של הליבּראַליות הבּוּרגנית האמיתית.

בראשיתו של מאמר זה הזכרתי אגב-אורחה את העובדה, כי לעתים קרובות היה צעד דיפּלומטי זה או אחר של תיאודור הרצל מעורר ביקורת קטלנית, ובה מנה גדוּשה של המוּנחים הנפוצים "בּוּרגני" ו"ריאַקציוני" – שתי מלים דחליליוֹת, שאגב כבר נמאסו על הכל עד כדי-כך, שהגיעה השעה לפנות להן עורף.  וביקורת מסוג זה, מודה אני, עשתה בי תמיד רושם מאד לא-נעים.  כאשר שופכים לנגד עינַי אש וגפרית על השוֹביניזם הקנאי שלנו, או דבר מעין זה, יכול אני להתפלמס או לא להתפלמס, לחשוב את היריב לאדם מתלהט או סתם לאדם מוגבל, – אך יחד עם זה אין לי כל סיבה שלא לכבדו.  ענין אחר לגמרי, כשפותחים בביקורת אֶסתיטית-אנינה, זו על ביקוּרים ולחיצת-ידים, כשבּודקים וחוזרים ובודקים, באורח עקרוני ומכל צד, אם מוּתר ואם יאֶה לשלוח מברקי-ברכה אל השולטן התורכי או לנסוע לפּטרבּוּרג.  כאן, בלי משים, יכבּד עליך לבך, כי כבר מן המלה הראשונה של ביקרות זו מתחיל אתה להבין, שלפניך עומדת אחת הבריוֹת העלובות ביותר המצויות במין האנושי:  ההולך-בטל.  רק הולך-בטל  מסוּגל לראות באנינוּתו הרגעית קנה-מידה מדיני של ממש.  הנה אמחיש את דברי: כדי לערוך קונצרט לטובת עניים, צריך אדם להתרוצץ הרבה עד שיקבל את הרשיון, כלומר עליו להתדפק על דלתות, לחכות בחדרי-המתנה ולהתחנן; מי שמוּכן לזה, ערוֹך יערוך את הקוֹנצרט, יאסוף את הכסף ואף יאכיל כמה משפחות רעבות; אך מי שאסטניסותו לא תניחהו לעשות כן, לא יתדפק על דלתות, לא יערוך קוֹנצרט, לא יאסוף פרוטה ואף לא יאכיל איש.  זוהי הברירה שבחיינוּ: כל העובד מלכלך את ידיו; ואם חס אתה על נקיון-כפּיך – שב בחיבוּק-ידים.  העם יודע זאת, ולא לחינם מכנים האיכרים הרוּסיים אדם הולך-בטל בשם "צחוּר-כפיים".

האנשים, המספסרים בביקורת על מברקי-ברכה וביקורים, רגילים להגדיר את עמדתם כביקורת אֶתית.  מעיז אני לומר, שאין ולא-כלום בינה לבין האֶתיקה; שכל הענין אינו אלא באֶסתיטיקה, ובאסתיטיקה בטלנית מאד.  ואולם, כל הערכה אֶסתיטית יפה היא לגבי יצירות של אמנוּת, אבל אין לה כל תוקף לגבי העובדות שבחיי-המציאות, כי את העובדות האֵלוּ חייבים אנו לָמוֹד אך ורק לפי תועלתם הממשית בשביל האנוֹשוּת.  ואשר לאֶתיקה, הרי מנקוּדת-מבּט אֶתית מוּתרת ונחוצה מתיחת-ביקורת על המטרה והחזון, אך לא תמיד על האמצעים.  אצל לאַסאַל, במחזה "זיקינגן", ישנה דרשה רבת-רושם בפי אוּלריך פוֹן-הוּטן, ובה מוּבאות ראָיות, כי כל הטוב עלי אדמות בוּצע ונכבש בחרב, כלומר בכוח-הזרוע ובשפיכוּת-דמים.  ואכן, זוהי אמת היסטורית שאין להפריכה: אין לך שום נצחון של הצדק על הרשע, אשר ניתן לנושאי-דגלו  ללא רצח, מרמה ופשרות, – כלומר, גם למען הצדק נאלצו הבריות להכתים את ידיהם באמצעים הרחוקים מאד מאֶתיקה.  אצל הרצל מצוּיה דוגמה מזהירה אחת לכל זה.  כוָנתי למחזה "סוֹלוֹן בלוּדיה", שבו – אוסיף בסוגריים – מתחוור לא-מעט מנבכי נשמתו של המנוֹח – למשל, דבקוּתו ביסודות המשטר הכלכלי הקיים, שנראו בעיניו כמניעים הכרחיים הממריצים את האדם לעמול למען שכלולו העצמי.  במחזה מסוּפּר, כיצד המציא הצעיר אָבקוֹסמוֹס שיטה להפקת קמח, כמעט ישר מן האויר, בכמוּת בלתי-מוגבלת וללא כל השקעות.  סוֹלוֹן החכם חזה מראש, כי תגלית זו תשחרר את הבריות מן ההכרח לעבוד ובכך תשים קץ לכל קידמה.  כדי למנוע סכנה זו, לא נותרה לו לסוֹלוֹן אלא דרך אחת: להמית את הצעיר הנפלא הזה, האוהב את האנוֹשוּת בכל-מאודו ורוצה להושיעה.  ובלי היסוסים הורג סוֹלוֹן את אָבקוֹסמוֹס.  ידי החכם מגואָלות בדם טהור, אבל הוא עשה את שלו: הוא הושיע את האנושוּת.  אין כפּיים צחורות אלא להולכי-בטל ולחסרי-תועלת...

אסור להסכים לכּלל הישוּעי הידוּע, כי כל האמצעים יפים להשגת המטרה; ואף-על-פי כן יש לזכור, כי דברים גדולים לא יתגשמו אלא על-ידי אמצעים שפעולתם חזקה, ואמצעים כאלה יש להם בהכרח גם צד לא-נעים, ומזאת אסור להתעלם.  וכל שכן שאת אמצעיו ושיטותיו של אדם לוחם יש לָמוֹד מבחינה מוסרית אך ורק לפי התועלת הממשית והנזק הממשי, ולעולם אין לבסס את הערכתם על איזו בררנוּת אֶסטתיטית, מופשטת לגמרי, מצד אנשים הולכי-בטל.  זכוּת מלאה ללוחם אמיתי להתעלם בבוז מבררנוּת זאת.  בטרם יקבע לעצמו מטרה, הוא ירבּה ויאריך לחשוב, ינַתּחָה וישקלנה מכל צד; אך מאחר שבחר בה בחירה סופית, לא תהיה בלבו של לוחם אמיתי אלא שאיפה אחת ויחידה: הצלחה, –  ורק שיטה אחת ויחידה: ויהי מה.  כך נדמה לי.  מרגיש אני, כי רבים, מן הסתם, לא ישׂבעו נחת מדברי; אך האמת היא, כי בשוּם שיטה אחרת לא הושג מעולם ולא יוּשג לעולם שוּם נצחון של הקידמה עלי-אדמות. 

*

החידה השניה איננה עוד חידה היום.  זמן רב לפני פטירתו הבינו הכל, כי אף לא ברגע אחד ואף לא בהרהור אחד בגד הרצל בארץ ישראל מן היום בו דבק בה לראשונה.  הוא לא דבק  בה מיד: מבחינה זו נשנה בו מעשה-האגדה של פּיגמַליון, אשר פּיסל פסל-אשה נהדר ודבק באשה בלהט-אהבתו, עד שלמענו הפיחו בה האלים רוח-חיים, והיא ירדה אליו מכַּנה והיתה לו מאז רעיה לעולם-ועד.  גאַלאַטֵיאָה של הרצל היתה ארץ ישראל.  לפני שמונה שנים היתה היא בעיניו בפשטוּת גוּש-אדמה מת; נגד רצונו כמעט נגע הוא בה באצבעות – באצבעותיו של פּסל גדול לפני ה', ובראשונה אף תמה בעצמו, כיצד החלו, מתוך הגוש נטול-הצורה, להצטייר ולהשתחרר אֵילו קוים נפלאים ויקרים – עד אשר גם בלבּוֹ קם וניצת במלוא-עוּזוֹ זכר מולדתנו, שהיה חבוי אי-שם בעומק-נשמתו, והמולדת עצמה נהפכה לו ליצור חי ואהוב, חם ויקר; כך שב- "Altneuland" כבר אומרת כל שורה אהבה כזאת אל אדמתנו, שׂמחה כֵנה כזאת – כי הנה היא קמה על רגליה, אמנם בחזון בלבד, הנה היא מאוכלסת, חרוּשה, זרוּעה, לטוּפה בכל הלטיפות של עמל-בנים.  יכול אדם לאהוב אשה וכעבור זמן לחדול; אבל מי שדבק באיזו ארץ לְאֳהָבה, שוּב לא יבגוד בה לעולם.

כיום מבינים זאת הכל.  אך אנכי יודע, שהיו אשר הבינו זאת מיד, עוד בקונגרס הששי.  זהו הרושם שנוצר בלבם, רושם שאין לו הסברה, – שהרי לכאורה סתרוהו העובדות, אך הוא היה מוצק וברור.  ועל רושם זה ברצוני לסַפּר.  הי זה באסיפתם הסגוּרה של "אומרי-הלוא", בערבוֹ של אותו יום, בו נערכה ההצבעה השמית על אוּגאַנדה.  "אומרי הלאו" נתכנסו בשעה 10 בערך.  זוכר אני היטב את הלך-הנפש.  אז נדמה היה לנו, שלא על ראשנו אלא על ראש העם כולו נתרגשה ביום ההוא איזו שוֹאָה, שלא היה כמותה מזה אלף ושמונה-מאות שנה.  באותן השעות חַשנו ביתר-בהירות משחשנו אי-פעם, כי תנוּעתנו זו, ממַסדה ועד טפחותיה, דבר-אמת היא של העם כולו, האצלת-אמת של שאיפות העם ושל רצונו.  ההמון שתקן הוא, איננו מדבר, אבל הוא חושב מחשבות, והציונות ידעה לפענח את מחשבותיו.  ואכן, לא קשה היה לפענחן.  בימי צער אלה, בשבתם על אדמת נכר – וכי על מה יכלו לחלום הבריות, אם לא על המולדת, זו הברוכה והמהוללת בכל כתבי-הקודש, זו הזוֹהרת בכל אגדות-הפלא, זו הצופנת בחוּבּה את חורבות-קדשינו, זו שניתנה לאבות, ניטלה מן הבנים והובטחה מוֹרשה לניני-נכדיהם?  צריך אדם שלא ירצה להבין, כדי שלא יבין את הכּורח, את הכּוֹרח המוחלט והבלתי-נמנע של קיום כמיהה עממית זו.  ודוקא משוּם שכמיהה זו הכרחית היא ובלתי-נמנעת, הסבה המהלומה שניתכה עליה כאב כפוּל ומכופל לנושאי-דגלה.  היציאה מן האולם אחר ההצבעה לא היתה הפגנה.  לא הוחלט עליה מראש. כבני-אדם בימי-קדם, שהיו מכסים ראשיהם מרוב יגון או מרוב חרפה, כן חָשוּ אנשי-המיעוט מיד, שעליהם להתרחק מן "הזרים" הללו ולהסתיר את יגונם מפניהם.  ובכוּ הם מאותה הסיבה, אשר הניעתם מזה שלשה ימים להלך כאנשים שאיבדו  עשתונותיהם, שאיזו חרדה גדולה מעיקה על נשמתם; כפי שאמר אחד מהם: "בלבי נגעו נגיעה גסה בדבר, שאסור היה, שלא צריך היה לנגוע בו"...

היו שם אנשים, שעשו רבות למען הציונות, ושתקוָה זו היתה להם, מכל מקום, בשר מבשרם.  הם כבר דבקו בארץ ישראל דבקוּת מוחשית מאד והאמינו אמונה שלימה, כי עוד בחייהם יִדרכו על אדמתה כאזרחים בני-חורין.  אפילו היה הרצל חוזר עוד עשרים שנה מן השוּלטן כלעומת-שבא, היו רק אומרים בלבם: אין זה אסון, בפעם הבאה יצליח אוּלי יותר, ובינתיים נפעל ונעשה.  – אך אלה, ששום כשלון לא ירתיעם, יש שהם נבהלים מפני הפיתוי.  בו ברגע שלפנינו ניצבה במלוא-קומתה אֵימַת הפיתוי, סכנת הבגידה, – נתעורר בלבם כאֵב, שכל אדם, אשר חש בו באותו יום יחד עמהם, יכנהו בודאי כאב ללא-נשוא.  זה היה כאֵב ללא-נשוא, משוּם שהיה ברור, באיזו קלוּת יסכימו רבים, רבים מדי, מקרב ההמוֹן הנרדף על-צואר לקרוע את מיטב-המחצית של כמיהת-לבם, וישלימו עם קבלת פרוּטה תחת דינר.  בשביל אנשים, שרעיון ארץ ישראל כבר היה בשר מבשרם, שבריאוֹתיהם כמעט נשמו את אוירה, היה זה כאֵב ללא-נשוא.  כי אכן, סבורני, קשות על אדם מהלומות הגורל, אך קשה ומשפּיל פי-כמה, אם אפילו בת-צחוקו של הגורל נהפכת למהלומה, אם אפילו ההצלחה יש בה כדי לשבור לאורך-ימים דבר-מה ש"אסור היה לנגוע בו".  הזרים לא יבינו את יגוננו בכלל; אך סבורני, שאולי יכלו להבינו אילו ניסו לחדור דוקא לעוּמקה של טרגדיה זו, שבני-עמנו צריכים לשבת על המדרגות מאחורי-הדלת ולמרר קולם בבכי, ביום בו לראשונה, מזה אלפּיים שנה, האיר להם פנים המזל המדיני.

זה היה הלך-הנפש.  אנשים שונים דיברו על דבר-מה, הציעו מעשים וחצאי-מעשים, אך הכל נאמר במבוכה, באי-בטחון, והבּריות הקשיבו בפיזור-נפש, כי הכל חיכוּ להרצל.

הופיע הרצל.  כיון שהכיר את ציבּוּרו, הקדים היושב-ראש ואמר, כי שעה זו אינה יפה לקבלת פני אדם בתשואות, "יהי אשר יהיה"; ומניח אני, שעל אף כל המרירות הכנה, היו רבים, שאזהרה זו לא היתה להם לשוא.  מכל מקום, עם כניסת הרצל, הם לחשו איש אל רעהו לחישות-השתקה, כאילו חששו, שהנה יפרוץ מישהו את הגדר וימחא כפיים בהשפעת ההיפּנוֹזה הרגילה.  הרצל הבין את משמעותו של "הס"!  הדדי זה, בת-צחוק קלה ריחפה על שפתיו, הוא העיף מבט מרפרף על הקהל, נדחק אל השולחן והתישב ליד היושב-ראש על מקומו של מאן-דהוא, שנתפנה כמו במעשה כישוף.  השתדלתי לעקוב אחרי לכל תנועותיו.  דוקא כאן, בהופיעו בלי פראַק, בלי פטיש ובלי בימה, ובלי כל אותו הידוּר המפרידו בקונגרס מן הקהל, בהופיעו בפשטוּת, כציר של אחד החוּגים הקישינוֹביים, לתת הסברות, וכמעט להצטדק – דוקא כאן התענינתי במיוחד, כיצד ינהג, באֵילו אמצעים ידביר תחתיו את המאזינים, כלוּם לא יטעה בטוֹן, לא יסוּר מן המסילה.

  הוא ביקש למסור לו, מה דוּבּר כאן עד לבואו.  כשהודיעו לו על הצעת פלוני – להכניס ל"ועד הפועל המצומצם" איש מ"אומרי-הלאו", זכורני, שהעיף שוב מבט על הקהל ושאל, ספק בחריפות ספק באירוניה:

– משגיח?

אחרי-כן קם, ביקש שישרור שקט ונשא נאום, שנרשם על-ידי בו בלילה על-פי הזכרון, ויכולני למסרו בצוּרה מדוּייקת למדי.

" – לדעתי, – פתח, – מעידה הצהרתכם בדבר אָפיה הבלתי-הפגנתי של יציאתכם מן האולם על בגרות מדינית מסוּיימת.  שם, בקונגרס, נטיתי לחשוב כי זו הפגנה, ורציתי להתעלם ממנה, כשם שהתעלמתי בקונגרס הקודם מיציאתה ההמונית של הפראַקציה.  אך מישהו רץ אלי ואמר לי: אנשים אלה בוכים שם!  אז הבנתי, שלא הפגן הפגנתם, אלא יצאתם מתוך דחיפה פנימית, כי דימיתם בנפשכם, שתכנית-באזל הופרה.  ומשום-כך באתי אליכם למסור את הסברותי.  יש כאן אי-הבנה.  תכנית-באזל היתה ונשארה שלימה וקדושה.

השנה הייתי בקושטא; עשיתי שם כאורחו של השוּלטן.  והשוּלטן יודע להכניס אורחים: הוא נותן להם מרכבה מלכוּתית וסירה מלכוּתית לנסיעה אל יִלדיז-קיוֹסק; הוא מעניק להם אותות-הצטיינות ומשפיע עליהם שפע של מעשי-נדיבות: כל אלה היו, אולי, מסַחררים ראשו ומַסתירים בינתו של אדם אחר; אך אני התבוננתי בסחרחורת זו ואמרתי בלבי: – אנשים אלה רוצים להערים עלי. כאן לא אשיג מאוּמה.

כמוּבן, לוּ יכולתי להביא עמי סכומים גדולים, כי אז יתכן , היו מסתכלים בי אחרת.  אך בקשר לזה נזכרתי במעשה אחד ישן.  היה זה בשנת 1901.  גם אז הייתי בקושטא וראיתי, שהשעה כשרה, ולוּ היו בידי 15 מיליונים, אפשר להשיג את הצ'אַרטר.  אז נסעתי ללונדון והכרזתי על כך; ואוהדינו קנו את מניות הבנק שלנו בדיוק ב- 80 אלף.  שמונים אלף תחת 15 מיליון.  בנתם?  כשעל פניות כאלו ניתנות תשובות כאלו, מן הראוי, בכל-זאת, לרסן את הביקורת יותר מן המקוּבל בהסתדרותנו.

זהו מצבי.  כסף אינכם נותנים לי.  לא נוֹתרה אלא הדיפּלומַטיה; אך הרי אני ראיתי ביומַים אחרונים אלה, כיצד אתם מסַייעים בידי, כיצד אתם תומכים בי בנסיונותי הדיפּלומטיים! 

בשעת ביקור אחרון זה בקושטא שקלתי את כל הסיכויים "בעד" ו"כנגד", ואמרתי בלבי: סבלנות, ננסה במקום אחר.  ואז פתחתי במשא-ומתן על ואַדי אֶל- עריש, שנחשב אי-פעם כחלק מארץ ישראל.  המשא-ומתן התנהל כשורה, אלא שהתברר, כי אל-עריש עצמו איננו מתאים.  הדבר זיעזעני.  ואז באה ממשלת אנגליה והציעה לי את אוֹסט-אפריקה.

רבותי, אוּלי תסלחו לי, שאני מפריז בהערכתו של צעד זה, אך הריני חסיד וָתיק של העם האנגלי.  הצעה זו נגעה עד עומק-נשמתי.  היה זה מעשה למופת, שרק התרבותית בין האומות מסוּגלת לעשותו.  אני מבין היטב את הלך-הנפש שהוליד מעשה זה, ולכן מוצא יפיוֹ חן-יתר בעינַי.  מבין אני, כי אנגליה, האנוּסה כעת לחסום בפני ההגירה היהודית את הכניסה לארצה, הרגישה בעומק-לבה, כי דבר זה סותר את זכוּת-המקלט העתיקה והמקודשת, שעליה היתה גאוותה תמיד.  והיא ראתה חובה לעצמה להציע לעם היהודי פיצוי כלשהו; ואומר אני לכם, הצורה שלבש פיצוי זה נהפכה למאורע היסטורי, לסמל-תקופה בדברי ימי עמנו, לעוּבדה, שמעתה נוכל להסתמך עליה כעל ראָיה חותכת למשקלנו הלאומי. 

רבותי, היתה שעה, כשרציתי כבר לבוא אל הקונגרס ולוֹמר לכם – שהרי אינני מבקש חסידים ותשואות, אלא מביע תמיד בגלוי את מיטב-אמונתי, – לוֹמר לכם: – אָפסה שארית תקוָתי להשיג את ארץ ישראל!  – רציתי כבר לבוא ולהכריז לפניכם דבר זה, ורק נוֹרדאַוּ דיבּר על לבי שלא אתיאֵש ואחכה...  אך דוקא כאן קיבלתי הבטחה מן הממשלה הרוּסית, שהיא תתמוך בהשתדלויותינו בקושטא, ושוב הופיעה התקוָה.  מוּבן, עם עזרה זו עלול אני להפסיד בתורכיה את האהדה הקודמת: קודם היה היהוּדי הנרדף פונה אל התורכי הנרדף, ואילו עתה הזדיין היהודי בסיועם של נוצרים, ודבר זה לא יוכל לערוב לחֵך התורכי.  אולם, לא זאת השאלה, אם אוסיף לנסוע במרכבת-המלך או במרכבה שׂכוּרה, אלא –  אם אשיג דבר-מה ממשי; וחוזר אני ואומר, כי שוּב הופיעה התקוָה לכך.  ולכן אמרתי לכם בפתיחת הקונגרס, כי, כמקודם, נוסיף לעמול למען ציון.  אבל, כלום בשל-כך יכולים אנו באמת להשיב לאנגלים בסירוב רשמי, אפילו בלי לבחון את תכניתם?  לא אדבר על כל שאר השיקולים, – אך הרי בצעד כזה הייתם מעמידים אותי במצב אָיום: איש לא יסכים עוד לשאת-ולתת עמי, אם אין לי די השפעה, שקונגרס יבחן ברצינות את ההצעות המוצעות לפני...

אנוכי הפרתי את תכנית-בּאזל?  מעולם לא!  לא אני, אלא אחרים הפרו אותה מאה פעמים; – הם הפרוה, לכשנתבדלו קבוצות קבוצות לשם תפקידים צדדיים לגמרי.  ואילו אני עמדתי ומוסיף לעמוד על קרקע התכנית הבּאַזלאית; אבל זקוּק אני לאֵמון, ולא לחשדנות, כי בלעדי האֵמון לא יוכל אדם להיות מנהיג.  וזאת אשר אוֹמַר לכם.  במוסד זה אשר יצרתי (הרשוּני-נא לוֹמַר זאת, כי זו האמת), במוסד זה השארתי לעצמי רק אחת: את האפשרות לרדת בכל שעה מן הבימה.  יכולים אתם לסַלקני כל-אימת שתרצו; ללא טרוניה אשוּב אל אותה שלוָת חיי-הפרט, שעליה – האמינו לי – מתגעגע אני מזמן.  ומאחל אני לכם רק זאת: – שאחרי-כן לא יהיו הבריות רשאים לוֹמַר, כי לא כהלכה הבנתם את כוונתי וכי גמלתם לי רעה תחת טובה..."

הרצל דיבר, כרגיל, בנחת, בהטעמה, ללא שום להטוטי-נואמים, מתוך שליטה עצמית גמוּרה; מכל מלה נשתמע הבטחון העצמי, ובעמדו מול האופּוזיציה שלו, לא חשש לדבר אליה בחריפות ויחד עם זה ברוב-חסד, כדבּר שליט, כמעט כדבּר מבוגר אל ילד; היו רגעים, כשחשבתי, שהנה יפרצו קולות-מחאה – אך הקולות לא פרצו.  מן המלים הראשונות שיצאו מפיו ראיתי את הארשת שלבשו כמעט כל הפנים באולם, חשתי בדממה המיוחדת שהשתררה מיד, והבן הבנתי במלוא משמעותה את מימרתו ההיסטורית של לוֹמוֹנוֹסוֹב:

– אפשר ביתר-קלוּת לפטר את האַקאַדמיה ממני מלפטר אותי מן האַקאַדמיה.

משיצא, החלו שוּב מדברים אנשים שונים.  דיברו והציעו הצעות מעשיות רבות, אשר הוצאו לפועל בקונגרס במשך שלשת הימים הבאים; אך ברוּר היה, כי מחשבות המאזינים כולם נישאות אל ענינים שמעל לכל אלה, כי תפוסות הן בדבר-מה אחר.  בודאי היו הכל בודקים בלבם כל מלה ומלה מדברי הרצל ומשתדלים לנחש מבעדן דבר-מה, – דבר-מה עיקרי, שבכל-זאת לא יצא מפיו בבהירות, אם-כי דוקא לשם אותה מלה קראנוהו לבוא אלינו ולמלה אחת זו צפינו ממנו.  גם אני רציתי לנחש את המלה הזאת, ולכן לא הלכתי לישון, אלא ישבתי עד עלות-השחר ליד המינסטֶר, על חוף הנהר, יחד עם אחד הצירים הוָתיקים, מבני-ארצי, אדם מאד חכם, מרוּכז ומעמיק, ועם צעירה, סטוּדנטית מלוֹזאַן, שלא היתה אמנם צירה, אך הצליחה באיזו-דרך שהיא להגיע אל אסיפה בלתי-עליזה זו והיתה שרויה עתה בצער ובדכאון.  היא אמרה בקול רועד:

– מה פירוש כל אלה?  הסבירו-נא לי.  כמו באפילה אני מגששת, אינני מבינה עוד מאוּמה.  וכי ארץ ישראל כבר איננה?  הרצל כבר הסתלק ממנה?

הציר הוָתיק הרהר קמעה ואמר:

– את מציגה כאן שתי שאלות: האחת – אם ארץ ישראל אָבדה בשבילנו, והאחרת – אם הרצל הסתלק ממנה.  אשיב לך על כל שאלה לחוד, כי האחת (וזאת חשוב לזכור) בשוּם פנים אינה תלויה באחרת.  רואָה את, אצלנו בציונות יש שתי מגמות.  את האחת מייצג הרצל, את האחרת – אנחנו.  הרצל הוא פראקטיקן המאמין במשקלה ההיסטורי של האישיות; להיות מנהיג-הציונים פירוש הדבר בעיניו בראש-וראשונה – להשתדל ולהגיע אל אותה קוֹמבּינאַציה, שתניע את בעלי-השׂררה להקצות לעם היהודי את האָרץ הדרושה לו.  הרי באָזנַיִך שמעת: כאשר לא הצליח אצל השוּלטן, "איבד את התקוה", אך כאשר פּלבה הבטיח לו את עזרתו, "שוב הופיעה תקוה"; מחר עלול פּלבה לחזור בו מן ההבטחה, ושוב "תאבד התקוה"...  אנוּ איננו מאמינים כמוהו בכוח-הקסמים של משא-ומתן.  אנו תובעים עבודה אטית ושיטתית להחיאת האדמה העברית והרוח העברית; רוצים אנו תחילה בעמל וביגיעה להפרות ולהעשיר את ארץ ישראל, ויחד עם זה לגאול את היהודים מן העבדות הרוחנית, להפיח בהם תודעה  וגאוָה לאוּמית; ורק אז יוכלו להיאבק באמת על ארץ ישראל, לכבשה – כאמוּר בכתבי-הקודש – "לא בחַיִל ולא בכוח, כי-אם ברוח".  הרי תשובתי לשאלתך הראשונה.  אך אל נא תסיקי מכאן, כי בין שתי המגמות קיימת כביכול סתירה אוֹרגאַנית או פעורה תהום בל-תגושר.  אנוכי, מכל מקום, רואה הֶצדק רב גם בהשקפתו של הרצל, וסבורני, כי האחת מסייעת לחברתה, וכולנו מדליקים מצדדים שונים אותו הנר – את מנורת נדודי ישראל, – ולכן יקדים להשׂרף.  מובן, אנשים העוסקים בקריאת ספרים וקונטרסים טוענים, כי השקפתנו-אָנו מדעית יותר מהשקפתו של הרצל.  אך אנכי יכול לומר, בעצם, כי שתיהן אינן "מדעיות": להחיות תחיה של ממש את התרבות הלאוּמית, מבלי שיקדם לכך קיבוץ-המונים בטריטוֹריה אחת – מנקודת-מבט "מדעית" הרי זה כזריעת צנון בחלל-האויר.  ברם, מניח אני בכלל, כי קנה-מידה של מדעיות איננו הולם את השאלות המדיניות של ימינו; התורות ההיסטוריות-פילוסופיות עשויות להבהיר במידת-מה את העבר, אך אין ביכלתן להסדיר את עניני-ההווה.  להיסטוריה חוּקים משלה, אך בעינינו-אָנו, הרואים אותה מלמטה, היא תיראֶה עוד זמן רב כהשתלבות של מקרים עוורים.  אותו מקרה עיוור, שנתן להרצל היום את אוֹסט-אַפריקה, עלול לתת לו מחר את ארץ ישראל.  המדיניות הריהי משחק של "מקרים", שבו נתונים לאדם חזק ופיקח לפחות 50 סיכוּיי-זכיה – ובלבד שירצה לזכות.  הרצל עוד יוכל לזכות בארץ ישראל, אם הוא רוצה לזכות בה עדיין, והשאלה, שלא נשאלה במפורש, אך היא המעסיקה אותנו ומציקה לנו יותר מכל, היא דוקא זו, אם רוצה עדיין הרצל לזכות בארץ ישראל, אם יוסיף להיאבק עליה?

"אני אומר: כן.  אל תדונו את הרצל לפי הלך-נפשו של הציוני הבינוני מאירוֹפּה המערבית.  הציוני הבינוני מאירופה המערבית הוא פּראַקטיקן מפוּכּח וגס-רוּח במקצת, האוהב את אשר הבריות קורין דירה עם כל הנוחיות.  דירה לאוּמית עם כל הנוחיות, ועם זה לא בקומה גבוהה, – ולא יותר.  הרצל הוא אישיות בעלת מעוף אחר לגמרי, פּראַקטיקן מסוג אחר.  הוא פּראַקטיקן בבחירת האמצעים, אך הוא אדם גדול מדי משלא יהא פייטן ואידיאליסטן במטרותיו.  אדם זה לא היה שלם, לא היה מושלם, לא היה צמא-תהילה למדי, אילוּלא שאף בכל נפשו ובכל מאודו לעשות את מעשהו כליל-השלימות, כדי שיירשם בדברי-הימים, כי תיאודור הרצל נשא על כתפיו והגשים במלואו את החלום, אשר עם שלם התפלל לו מאות על מאות בשנים.  משוכנע אני, כי ציון יקרה לו מכל יקר, יקרה לו יותר מלרבים-רבים, דוקא משום שחזון שיבת-ציון מגרהו הרבה יותר, אדיר הוא לאין-שיעור מכל תכנית ליישב בפשטוּת איזו סימטה נידחת שנקרתה לו בדרכו.  שיבת-ציון לא יהיה לה אח בהיסטוריה; יישוב אוֹסט-אפריקה יהיה רק חיקוּי לבּאַרוֹן  הירש בהוצאה מתוקנת ובתבנית מוגדלת.  ביום בו יווכח הרצל, כי תקות-ציון נכזבה ללא-שוּב, כי באמת לא נותר עוד מאוּמה חוץ מאוֹסט-אַפריקה, – יסב לו הדבר כאֵב אָיום, כי פירושו יהיה חורבן חלום אדיר-תהילה מאין-כמוהו, הפיכתו ממנהיג למארגן פשוט של הגירה גדולה.  והרי תשובתי לשאלתך השניה: הגעתי אל האמונה העמוקה, כי הרצל משחק עדיין את המשחק, כי עדיין לא הניח את נשקו, כי הוא כלל וכלל לא הסתלק ועד יום-מותו לא יסתלק מן התקוה להגשים את חלום-ישראל במלוא שיעור-קומתו, שכל ראש יסתחרר למַראֵהוּ..."

*

כבר נכתב הדבר לא-פעם – ובזה, דומני, מאוחדים כל הכותבים על הרצל, – כי כוחו לא בא לו מאיזה כשרון מסויים אחד, אלא מדמותו בשלימותה, מן הצירוף של טבע-ברייתו, שהיה כולו כמו מדוּד להפליא, ולא היה  בו כלשהו מיותר או חסר.  והרי זה כבר מוסכם ונדוש, כשמדברים בהרצל.  אך, לדעתי, אין בזה עדיין כדי להסביר את עיקר-העיקרים.  על אדם כזה אפשר לומר, כי דומה הוא לתמונה, אשר כל פרטיה הולמים את טוהר-סגנונה.  אך לא די בטוהר-הסגנון בלבד, כדי שהתמונה תשא חן בעיני רוֹאֶיה: מן ההכרח, שהסגנון אשר קוּיים בה ידבר אל לבם.  אולם, כדי שיאהבו את התמונה הזאת אהבה עזה, כבשר מבשרם, מן ההכרח, שסגנונה יהיה להם כנפש מנפשם.  דמותו של תיאודור הרצל היתה בלי ספק סגנונית-טהורה ללא-רבב; אך לא יתוֹאַר שההמונים יאפפו את הדמוּת בהערצה כזאת, שכה ישתעבדו לקסמה, אלא אם-כן סגנון-הדמוּת הוא נפש מנפשם של המונים אלה. 

אנו, בעצם, לא ראינו בעיני-בשרנו את העברי האמיתי.  לאוֹם החי חיים תקינים, על אדמתו, החי חיי-פעילות, כלומר המעצב במו-ידיו, לשבט או לחסד, את קורות-ימיו, – לא יחסרו בו טיפוסים המייצגים את הדמות הלאומית במלוא-טהרתה.  שם מצויים על כל צעד ושעל בני-אדם, שאין בהם קוֹרט או תו, אשר איננו רווּי גון לאוּמי.  על כגון אלה אומרים: זהו רוּסי מכף-רגל ועד ראש, או גרמני, או אנגלי.  בין היהוּדים אין טיפוס כזה, וכמעט גם לא יוכל להיות.  מימי בר-כוכבא לא לקחנו עוד חלק פעיל בקורותינו-אנו; המאורעות, המתרגשים על ראשנו זה קרוב לאלפיים שנה, מתחוללים לא על-פי רצוננו ואפילו אינם נגרמים על-ידינו.  הטיפוס, אותו אנו רואים כיום סביבנו, אינו לפיכך פרי פעולתו העצמית של העם אלא תולדת מעשי-שרירות שונים ומשוּנים של יד נכריה, אשר עיצבה וחזרה ועיצבה אותנו כרצונה.  טיפוס זה איננו עברי, אלא, כביכול, "ז'יד".  כל התוים האָפייניים ביותר – החל מדכדוּך-הנפש וכלה בנעימת-התחנונים שבקולו – לא התפתחו באורח חפשי וטבעי מתוך נשמתו הלאומית, אלא הוטלו עליו מבחוץ או נסחטו מקרבו במעשי-הדיכוי והסירוס של הסביבה האוֹיֶבת.  הרפש והאבק שעל גוף ההֵלך, הצלָקות שעל מצח אדם מוּכּה – כלום עורו הם או קלסתר-פניו?  אֵלוּ הן שכבות נכריות, אלו אינן ה"אני", ועלינו לרחצן ולסַלקן, כדי שנגיע אל ה"אני".  אך לא כל הכתמים יירחצו בנקל, ולא כל הצלָקות במהרה תירפאנה.  בשביל לרחוץ מעל גופנו ונשמתנו את אבק-הגלות, את עקבות הסבילוּת בת שנות-אלפּיים, נזדקק לזמן רב ולמים רבים – למים לא מנהרות-נכר.  רק אז יופיע לעינינו מתחת לשכבות אלו גרעיננו העברי האמיתי.  רק אז יִתכפו בקרבנו אנשים מאותו טיפוס, שעליו נוכל לומר: עברי מכף-רגל ועד ראש!  אוּלם עכשיו אין לו לטיפוס זה מנַיין שיבוא, ורק באורח-פלא, כדבר נדיר ויוצא מן הכלל, כאַטאַוויזם משונה, יוכל להופיע בקרבנו ובימינו אלה.  ולכן, כשאנו חולמים על העברי האמיתי וכבר מציירים אנו בלבנו את דמות-דיוקנו, אין לנו ממי להעתיקה.  אין דוגמה!  ואנוסים אנו לנקוט שיטה  של "איפכא מסתברא", כלומר ליטול כנקודת-מוצא את ה"ז'יד" הטיפּוסי של ימינו – ולהשתדל לדַמות בלבנו את היפּוּכו הגמור.  מָחוק נמחק מדמוּת זו את כל אותן התכונות, שהן כה טיפּוּסיות ל"ז'יד", והכנס נכניס לתוכה את כל הסגולות שהעדרן כה אָפייני בשבילו.  כיון שה"ז'יד" מכוער וחולני וחסר הדרת-פנים, נעניק לדמותו האידיאלית של העברי יופי גברי, שיעור קומה, כתפיים אדירות, תנועות נמרצות, בוֹהק של צבעים וגוָנים.  ה"ז'יד" מבוהל ומושפל, וההוא צריך להיות גא ועצמאי.  הז'יד מאוּס על הכל, וההוא צריך להקסימם.  הז'יד הסכין להכנע, וההוא צריך לדעת לצווֹת.  הז'יד אוהב להסתתר בנשימה עצורה מעיני-זרים, וההוא צריך בעוז ובגדלוּת לצעוד לקראת העולם כולו, להביט ישר ועמוק לתוך עיני-כל ולהניף לפניהם את דגלו: "עברי אנוכי!"  והעיקר: מלבד כל אלה צריך הוא באמת להיות זכּאי לוֹמַר את שתי המלים הללו של יוֹנה הנביא ולהיות עברי מכף-רגל ועד ראש.  צריך שתנשוב ממנו אותה עצבוּת גדולה ומיוחדת-במינה של נביאי ישראל, אותה ליריוּת הוֹזה יהודית, אותו כוח-דמיון יהודי היודע לנחש עתידות, אותה אמונה יהודית באלהי-ישראל חיים – כפשוטה או שלא כפשוטה, אותה גאוֹניוּת-המעשה היהודית, אותה ציוּריוּת-לשון יהוּדית ואותה אהבת היהודי את עמו, שמקדמת-דנא לא היתה כמותה בשום אומה ולשון.  כך צייר העם לעצמו את חזון העברי האמיתי, העברי בן-חורין.  ואת כל הדברים האלה ראינו במו-עינינו, כשהם ממוזגים יחדיו ומגולמים בתכלית-השלימות באדם חי, ואותו אדם היה דוֹקטוֹר הרצל.

לא בזה היה כוחו, שבכל דמותו – בחיצוניות ובנשמה כאחד – קוּיים עד להפליא טוהר-הסגנון, – אלא בזה, שאותו סגנון עברי היה.  הרצל היה מופת שלם ומושלם לעברי מכף-רגל ועד ראש, לעברי עד לשד-עצמותיו.  לא יכולנו למצוא בו תו, שלא יהא עברי-טיפוסי; והיתה זו טיפּוּסיות מיוחדת במינה, טיפּוסיוּת מספירה נעלה יותר, המזכּירה לא את הגיטוֹ, אלא את התנ"ך.  כך, בודאי, ראה העם בחלומו את מלכיו.  כך בודאי חולם העם בכלל על כל הטוב שהיה בעברו, – כי גם מושגים מופשטים – חירות, תהילה, כוח – מתגלמים לנו בחלום לָרוֹב בדמויות-אדם נהדרות.  נחוץ היה רק שהעם יראה אדם זה פעם אחת בלבד: באותו רגע התחולל הקסם, ולא יכול היה שלא להתחולל, כי במו-עינינו ראינו בו את אשר אליו כמהנו, ביודעין ובלא-יודעין, ואפילו החשדנים והזהירים שבתוכנו זנוּ בו את עיניהם ולא יכלו להתגבר על איזו התרגשות מיוּחדת.  היתה כאן, כמובן, גם הכרת-טובה, גם יראת-כבוד, גם הערכה גבוהה ומוצדקת של משקלו בעניננו, – אך מעל-לכל וראשית-כל היה פה הקסם, הקסם ההיולי והכל-יכול, כי הוא דיבר אלינו בעיקר לא במלים אלא באלו הקרנים והזרמים בלתי-נראים לעין, המחברים בטבע תמיד את היסודות הקרובים המחושמלים.  הוא היה בשר ממיטב בשרנו ודם ממיטב דמנו, התמצית ממיטב עסיסינו.  הוא נהפך לנו אבטיפוס להתרקמות אגדה לאוּמית, ודבר זה נתגלָה אפילו בפרטי-פרטים, אפילו בכינוי בו כינינוהו.  איש לא קרא לו בפשטות "הרצל", כשם שקוראים לכל שאר בני-אדם; שמו המהלך בעם היה "דוֹקטוֹר הרצל", והיה לזה צלצול מיסטי כמעט, כ"דוּקטוֹר פאַוּסט"... – אחר במקומו, אילו היה מפסיד את האֵימוּן או את יראת-הכבוד, היה מפסיד יחד עמהם גם את הקסם, – אך הרצל לעולם ובשום פנים לא יכול להפסיד את השפעת-קסמו על המוני היהודים.  אכן, הוא היה האיש המסוּגל להוליך אחריו את ההמון אל כל אשר יִשׂאֶנוּ לבו – אפילו, אם ירצה, בדרך לא-דרך, – וההמון היה הולך אחריו, היה עוצם את עיניו ולא רואה דבר – למענו, רק כדי לא להקרע ממנו, לא לאבד את המופת החי הזה, בו נצטרף כל הדר עברוֹ עם כל נבואות-הזוהר על הנשקף לו באחרית-הימים.  

דוֹמַני, שאילו ידענו את רוח-היהדוּת עד-תומה, אילו חקרנוּ את כל הגילויים הלאומיים-המקוריים של יצירתה הרוחנית, ואילו על-פי מקורות אלה, עיצבנו לנו  a priori במיטב-הדייקנות את החזון העברי של האישיוּת, היה תרשימה של אישיוּת זו חופף לגמרי את אישיותו של הרצל.  ודברים רבים באישיותו, שלא היו מובנים לבני-דורו של הרצל, היו מתבארים אז בפשטות בכך שהתכונה הבלתי-מובנת לנו היתה דוקא התכונה העברית, והיא לא הוּבנה על-ידינו רק משום שבכלל נשתכח מלבנו כל דבר עברי אמיתי.  אצביע-נא אגב-אורחה על תכונה אחת מעין זו.  עם קריאת הרוֹמַן "Altneuland"  תמהו ודאי רבים לפיסקה על הספינה "Future" .  פיסקה זו כשלעצמה נכתבה בחן – היא, אוּלי, הפיסקה היפה ביותר ברוֹמן כולו, – אך, בקראך את הדפּים האלה, הרי בלי-משׂים מושך אתה בכתפיך ושואל את עצמך: נחמד מאד, אך לשם מה?  דוקא כאן עיקרו של הרוֹמַן, הדין-והחשבון על כך, כיצד התחולל יישוּבה של ארץ ישראל; ודין-וחשבון חשוב זה נקרע פתאום לחצאין על-ידי איזו אגדה, כמעט שיר בפּרוֹזה, בדבר ספינה בה שטים כ-500 "ממיטב האנשים בעולם כולו, כמובן בלי הבדל דת ולאום", – "פילוסופים ומשוררים, ממציאים ומלומדים, אמנים, סוֹציוֹלוֹגים, חכמי-כלכלה, דיפּלוֹמַטים, עתונאים", – והם מַפליגים לפי הזמנתה ועל-חשבונה של ההסתדרות הציונית לבקר בארץ המחוּדשת.  לזה מוקדשים כ-6 עמוּדים, ואילו כל הדין-והחשבון על התישבות-ההמונים תופס כ-32 עמוּד.  הדין-והחשבון מפורט למדי וראוי, מטעמים מעשיים, לחקירה רצינית ביותר, – אך לשם-מה כאן "Future" ?  הרי מסע-שעשועים אינטלקטוּאַלי זה איננו משתלב שילוב אוֹרגאַני כלשהו עם שיטות-ההתישבות של הרצל.  הדין-והחשבון של "ג'ו" הפּלאי, יחד עם פיסקה מוסגרת זו, דומה לספר-לימוּד לפנקסנוּת, שמצוּיירים בו כל מיני ציוּרי-צבעונין פעוטים של רוֹעים, רועות, עשב, כבשים, וכדומה.  ובלי-משים תמה אתה ונזכר בדף מקביל ב- Judenstaat"  :  דוקא בין שני פרקים, ששמותיהם כה רציניים כ"חוקה" וכ"סוֹלידאַריוּת הדדית וחוזים בינלאוּמיים", מתנוסס פתאום, ללא טעם וקשר, קטע קטנטן המוכתר בשם "הדגל".  "הייתי מציע דגל לבן ועליו שבעה כוכי-זהב; הרקע הלבן יסַמל חיי-הזוהר החדשים, והכוכבים – את יום-עבודתנו בן שבע השעות,  כי בשם העמל הולכים היהודים אל הארץ החדשה..." היו ימים, כשהבריות צחקו לא-מעט לקטע זה.  היו שאמרו אפילו כך: איזו חשיבות רצינית נודעת לו לספר, שבו כלולים דברים ילדותיים כאלה?  אף-על-פי כן התברר, כי תוך שבע שנים הִטָה ספר זה את מהלך-ההיסטוריה של עם בן עשרה מיליונים לכיווּן חדש...

אנו הסכּנוּ יתר על המידה לדרכי-המחשבה שבצפון ובמערב, ושכחנו, כי היהדות היתה מקדמת-דנא חושבת בחזיונות, ואף בבנינים המורכבים והמדוקדקים ביותר של מחשבותיה המפולפלות היתה סומכת את הגיונה בדוגמאות ציוריות.  בתלמוד משתלבים סיפוּרי האגדה שילוּב אמיץ עם דיני ההלכה; ובענין, שהמשפט הרומי מתבטא בו בנוסחאות כוללות ומופשטות, היו אנשי התלמוד כותבים: "שורו של ראובן, שהיה רועה בשדה ונגח את אשתו של שמעון..."  כל אלה נשתכחו מלבנו מזמן, ודמיוננו דהה והאפיר לא פחות מן השיזוף והאדמוניות של לחיינו ומשחור שערותינו ועינינו.  גם מבחינה זו היה הרצל היוצא מן הכלל.  בלבו פעם צורך עז ליצור חזיונות, צורך שבא לו בירושה ישר מן הסימבּוֹליזם התנכ"י, ומחשבתו לא יכלה, כנראה, להתבטא במלואה ובשלימותה, כל עוד לא הלבישה צורה מוחשית ולא עשאה תמונה, – כשם שגילם את רעיונו בדבר תחית-אוּמה בשם האחוָה העולמית, את רעיונו של הלאוּמי-הקוסמופּוליט ישעיהו, באותה אגדה מוזרה ונוגעת-עד-לב על קהליית-הרוח הבינלאומית, השטה על פני ימים והחייבת להופיע ארבע פעמים למאה שנה על חופי ארץ-הקודש.  בהרצל נשתמר באורח-פלא היופי המזרחי וכוח-הדמיון המזרחי – על כל בוהק-הצבעים שבחיצוניותנו הארצישראלית ובנשמתנו הארצישראלית.  "הוא היה עברי, ושום דבר עברי לא היה זר לו"...

בקראי ל-מכבר שוב את כל כתביו שתורגמו לרוּסית, נתקלתי בספר אחד, אשר הבהיר לי גם הוא כמה צדדים אחרים באישיותו, צדדים שהגבירו מאד את כוח-השפעתו.  הספר הוא – "סיפורים פילוסופיים".  המלה "פילוסופיים" אינה לגמרי במקומה, אם-כי אין ספק, שזהו אחד הספרים אשר אינם נקראים לשם שעשוע בלבד.  כל אחת מרשימות לא-גדולות אלו – אם נוציא מכללן סיפור אחד או שנים בעלי סגנון והלך-רוח אחרים לגמרי, שנכללו משום-מה בהוצאה זו, – כל אחת מהן נוגעת בעדינוּת ובחן באיזו הופעה משונה או באיזו חידה שבחיי-אנוש – על-פי רוב בחיי הציבור.  מצטער אני, שמאמרי זה חרג מן התחומים המקובלים אצלי וקצרה היריעה מהכיל דיון מפורט באותו קובץ, – כי כדאי היה למסור את תכנם של טובי הסיפורים ולעקוב אחרי מחשבתם העמוקה.  יצירות אלו, כגון " פרשת מר בּוּאוֹנאַפּאַרטה",  "המלוֹן אַנילינה", "ספינת-האויר", "סוֹלוֹן בלוּדיה" (שעוּבד אחרי-כן כמחזה) ורבות זולתן, – כל אלו כשלעצמן, בלי כל קשר למחבר, יש בהן משום ענין רב עד-מאד הן מבחינה אמנותית והן מבחינה "פילוסופית".  אך מאחר שלא אוכל עוד לכתוב עליהן בפרטוּת, יועץ אני את הקוראים אשר עדיין לא הכירו ספר זה – שיקראוהו.  קריאתו מסבה הנאה מרובה.  קוראי רוּסית אינם יודעים משוּם-מה, – אלא אם-כן על פי שמועה, – כי הרצל היה מגדולי בעלי-הסגנון ומאמני-המלה הרציניים ביותר.  עד עכשיו הוא תורגם לרוּסית תרגום גרוע כל-כך, שלא רק אל הסגנון אלא אפילו אל פירוש-המלות קשה היה לפרקים להגיע.  "הסיפורים הפילוסופיים" תורגמו, באורח יוצא מן הכלל, תרגום משובח מאד, ובהם ניכר באמת כשרון ספרותי גדול, ממש ראשון במעלה.  מתוך 17 רשימות אלו, למעלה ממחציתן הן באמת שיאים באמנות הנוֹבילה הקטנה, המעודנת והפיקחת.  הן כתובות בחוש-מידה מופלא, לפרקים הן נוגעות עמוק אל לבנו ("שרה הוֹלצמאַן"), ועל כל צעד ושעל ניצתים בהן גצי הפקחוּת – פקחותו האצילה של מסתכל דק-רגש ומעוּדן, בעל קורטוב של לגלגנות.  הן מבחינה אמנותית והן בעמקות מחשבתם עולים הסיפוּרים לאין-שיעור על "Altneuland" – (ראָיה מובהקת נוספת, כי ברוֹמן זה לא הכל נבע מעומק הנפש, ודברים רבים הוכנסו לתוכו מתוך חשבון מדיני) – והם עשויים לתפוס אחד המקומות המכובדים אף בארון-ספריו של לא-ציוני, אם הוא בפשטות חובב ספרות יפה ופיקחת.

אך אני, כציוני, הופתעתי בעיקר לא מביצועם האמנותי של הסיפורים, אלא משתי סגולות פנימיות: מן העמקות שבמחשבה ומידיעת נפש האדם.  ניכר בהם, שהמחבר לא יכול לעבור על פני תופעות-החיים כתייר שבע-רשמים העובר בדרכו חזרה על-פני ארץ חדשה: אינו מסתכל בעד החלון ומחשבותיו נתונות לעסקיו בלבד.  הוא היה מתבונן בכּל וחודר לכּל.  דברים רבים, שאנו כבר הסכנו אליהם ואיננו נותנים עליהם דעתנו – הוא, כנראה, היה עדיין מנתחם בסקרנות, עד אשר היה חושף בהם את החידות הסבוכות והנצחיות של נפש הפרט והכלל, החבויות במעמקי כל תופעה ותופעה.  לכל דבר שמסביבו היה מתיחס יחס רציני ונוקב, כיאה לשׂכל גדול המשיג, שבחיי-אדם אין לך דברים טפלים, כי כל פרט קטן הריהו בעצם רק התגלוּת של ענינים נכבדים ויסודיים אשר בנפש האדם.  ברי איפוא, כי שום פגישה מכל הפגישות שבחיים לא אָבדה לו לאדם אשר כתב את הסיפורים הללו, ועד הגיעו לימי הבגרות כבר למד לתפוס מתוך רמיזה ולהבין עד תום כל הלך-רוח של אדם או המון.  מכאן הקלוּת בה הוא מצייר בסיפוּרים אלה את הטיפוסים השונים והמשונים ביותר.  שתים-שלש מלים והאופי כבר שוּרטט, ובכל אשר נאמר להלן שוב לא יבגוד בעצמו ולא יפר את פרצופו האָפייני.  רק חוקר-לבבות גדול ועמוק מסוגל היה לשרטט דמוּיות אלו.  והנה, כשאנו מדפדפים בהרצל-הסופר, מתחילה להתחוור לנו החידה שבאחת מסגולותיו המפתיעות ביותר של הרצל-המנהיג: "חוּש-המציאוּת" הבלתי-רגיל, שהיה מגיע עד לידי חזוּת-עתידות, עד לקריאת מחשבות בלב-איש; אותה יכולת מופלאה, שנבחנה פעמים אין-ספור, לתפוס במבט אחד,  בודאות גמורה, את הלך-רוחו של אדם  יחיד או של המון שלם...

*

בדוֹקטוֹר הרצל נתמזגו הסגולות העתיקות והמושלמות ביותר ביהדות, וזה הקנה לו את השלטון; הוא ידע את הבריות ואת החיים, כשם שלא ידעם איש זולתו, וזה חיזק בידו את השלטון.  הוא אהב את הדברים, אשר עמנו אהֵבם מקדמת-דנא אהבה שלא-ביודעין, והוא מצא בשביל העם אותה דרך אשר העם גישש וחיפש אחריה מאז ומעולם.  בהרצל נתלכד על אשר נדרש ממנהיג אידיאלי של עם ישראל.  אל נא נשלה את עצמנו: פעמיים ביובל אינן מתרחשות התמזגויות מופלאות כאלו.  בגלות לא יהיה לנו שוב אדם כזה.  אך יתכן שגם לא יהיה בו צורך.  הגאון אינו דרוּש אלא בשביל הצעד הראשון בלבד.  הוא הורה את הדרך והגיע עד לתחנה הראשונה; בית ישראל ירכין ראשו לפני זכרו ואת פּעלוֹ ישלים עד-תום.

 

© כל הזכויות על התרגום העברי שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] )  צרפתית : התנהגות יאה. – (המתרגם)