_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ה"בּוּנד" והציונות

זאב ז'בוטינסקי

תרגם בנימין אליאב

© כל הזכויות על התרגום העברי שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

(1906)

מזמן לזמן מבצבצת מתוך הספרות הבּוּנדאית הדעה, כי הציונות וה"בּוּנד" יונקים ממקור משוּתף.  כך, למשל, נאמר בדין-וחשבון הרשמי מן הועידה הרביעית של ה"בּוּנד": "אותם התנאים, שהולידו ברוּסיה את הציונות, שיצרו מפלגות לאוּמיות סוציאליסטיות שונות, חייבים היו במוקדם או במאוחר להעמיד גם על סדר-יומו של ה'בּוּנד' את השאלה הלאוּמית היהוּדית". ולהעמיד על סדר-יומו של ה"בּוּנד" את השאלה הלאוּמית – פירושו לעשות את ה"בּוּנד" ל"בּוּנד", כי רק עמדתו המיוּחדת לגבי השאלה הלאוּמית היא המקנה ל"בּוּנד" את דמותו הספּציפית.

אל דעה בּוּנדאית זו אפשר להצטרף רק מתוך הסתייגויות ניכרות.  אכן, אין ספק כי ה"בּוּנד" והציונות יש להם מוצא משותף;  אך, לדעתי, קשה לגרוס כי שתי תנוּעות אלו ינקו ממקור אחד, בחינת שני אפיקים שוים ועצמאיים.  סבורני, כי את הקירבה בין ה"בּוּנד" לציונות יש לנסח ניסוח אחר, וזוהי גם מטרת סקירתי זו – למצוא את הניסוח.

כאן ידובר איפוא ב"בּוּנד" רק מבחינת תפקידו הלאומי.  אשר ל"בּוּנד" בתורת ארגוּן סוציאליסטי או מהפכני – יכולים אנו להעריך צד זה של פעילותו לכאן ולכן, לכבדו או לזלזל בו, אך לא בו ידוּבּר כאן היום. יִחוּדו של ה"בּוּנד" – הדבר המבדיל אותו מכלל המחנה הסוציאל-דימוֹקראטי – זו עמדתו הלאוּמית בשאלות ארגון ופרוֹגראַמה.  שומר אני לעצמי את הזכות לעסוק בסקירה אחרת בעמדה זו לפי מהוּתה;  כאן אטפל רק בתולדותיה:  מנַין באה? כיצד ומדוּע התפתחה? מה משמעוּתה ההיסטורית וכיצד נגזר עליה לסַיים את דרכה?

 

א

     הבה נתחיל מבראשית ונעקוב אחרי הורתו ולידתו של הדבר הקרוּי כיום "בּוּנד".

בזמן האחרון, כאשר בלהט המהפכה נאמרו ונעשו בכלל דברים רבים, שאין בהם מן החכמה, נפוץ ברחבי הציבור הפּאַראַדוֹכּס, כי בראש התפתחותה הרעיונית של האנושוּת צועד דוקא – הפּרוֹליטאַריון.  כעת, כשהכל כבר החלו מתאוששים, מן הראוי להזכיר, שבאותו פּאַראַדוֹכּס אין כלום חוץ מחנוּפּה גסה.  מבחינה אוֹבּיֶקטיבית הפּרוֹליטאַריון הוא נושא המהפכה הסוציאלית העתידה;  ההשכלה והארגון, המגבירים בו את תודעת עצמו, הופכים אותו בהדרגה גם ללוחם סוּבּיֶקטיבי למען דרכי-היִצוּר החדשות.  אבל הפּרוֹליטאַריון מעולם לא הלך, לא יכול ללכת, ועוד זמן רב לא ילך, בראש התפתחוּתה הרעיונית של החברה האנושית.  כדי לקלוט רעיונות חדשים, וכל שכן כדי ליצרם, דרושה דרגה מסוּיֶמת של תרבוּתיות, שאינה מצוּיה אצל העם העובד, כיון שהוא עוסק בעבודה גוּפנית ואינו יכול להקדיש הרבה מזמנו לצרכי השכלתו;  אבל התרבוּתיוּת אינה ניתנת אלא על דרך ההשכלה ואינה יורדת משמים.  הרי זהוּ הרע שבמשטרנו, שרוב העמלים נידונו בו לבוּרוּת.  לפיכך צועדים בראש ההתפתחות הרעיונית מעמדות אמידים יותר;  הפּרוֹליטאַריון הולך מאחור, והפּרוֹליטאַריון שבארצות הנחשלות מזדנב לגמרי בסוף.  דבר זה מוצדק אפילו כשמדובר באינטרסים המעמדיים שלו עצמו.  הביטוי המושלם לאינטרסים אלה הוא הסוֹציאַליזם;  אך מי שלמד את דברי-ימי התורות הסוציאליסטיות חייב לדעת, כי חלוציה הראשונים של אידיאָה זו היו לא רק אינטליגנטים, אלא אפילו כל מיני "בעלי משקים חקלאיים, חרשתנים, בעלי-רנטה מן המעמד הבינוני, שופטי שלום, מהנדסים, קצינים"[1], ואילו האחרון שהצטרף אל הסוציאליזם היה הפּרוֹליטאַריון.  אין זה מטיל כל דופי בפרוליטאַריון;  אדרבה, זה דבר טבעי בהחלט לגבי מעמד מדוכּא וחשוּך.  אבל בימינו השתררה ערבובית-מוּשגים כזאת, שצריך אדם להוכיח ולחזור ולהוכיח את הדברים הפשוטים ביותר.

אותה השתלשלות נסתמנה גם בהתפתחותם הרעיונית של יהוּדי רוּסיה.  בראש התפתחות זו צעדו, כמובן, לא הפועלים היהוּדים, אל שכבות אמידות יותר, בעיקר האינטליגנציה והבּוּרגנוּת הבינונית – אלה שמקוּבל לכנוֹתם "החברה".  בדיקה פשוּטה של מאורעות העבר הקרוב מוכיחה בעליל, כי התפתחותם הרעיונית של המוני הפועלים היהוּדים, שהתחילה זמן רב אחרי-כן, לא היתה אלא בבוּאת האֶבוֹלוּציה הרעיונית של "החברה" היהוּדית, – בשינוי-צוּרה, כמוּבן.

התעוררותה של "חברה" זו, כלומר הצטרפותה אל התרבוּת האירופית, התחילה עוד בשנות ה-40 של המאה הי"ט ולבשה ממדים נרחבים בשנות ה-60.  תקוּפה זו קרוּיה תקוּפת "ההשכלה", כיון שאת התרבוּת האירופית צריך היה לשאוב ממעינות זרים – תחילה מגרמניים ואחר-כך מרוּסיים, – התחילה "ההשכלה" באמצע שנות ה-70 להתנַון וליהפך בהדרגה לטמיעה;  באותם הימים החלה להבשיל בחוּגים אחרים, שהיו קרובים יותר אל המוני העם, ההתנגדות לזרם-הטמיעה.  עם הפּרעות מראשית שנות ה-80 פרצה התנגדות זו החוצה, ומאותו זמן ואילך כוּונה התפתחותה הרעיונית של "החברה" היהוּדית באפיק הלאוּמי בלבד.  הטמיעה לא פסקה;  אדרבה, מבחינת המספרים היא הלכה וגדלה, אולם נציגיה נטשו את עמם, שיקעו את כל כוחותיהם במחנה הזר ושוב לא השתתפו באֶבוֹלוּציה הפּנימית של היהדוּת ובתמוּרות שחלוּ בהלכי-רוּחה.

החל משנת 1881 התחוללה ומתחוללת אֶבוֹלוּציה זו אך ורק בתחומי ההגדרה הלאוּמית העצמית, וחילופי הזרמים בתוך "החברה" היהוּדית מתבטאים בתקופה זו בשלביה האָפיניים של התנוּעה הארצישראלית – ביל"ו, אחד העם, הלאוּמיות הרוחנית והציונות נוסח הרצל.

האֶבוֹלוּציה של תנוּעת-הפועלים היהוּדית היתה בקויה הכלליים חזרה על האֶבוֹלוּציה של "החברה".  גם כאן לובשת ההתעוררות – שהתחילה בערך בשנת 1885 – קודם-כל צוּרות של טמיעה, כפי שקובע, בין השאר, ספרו המפורט של ה"בּוּנד", שפוּרסם בחוץ-לארץ, "תולדות תנועת-הפועלים היהוּדית ברוּסיה ובפולין", וכן גם הקונטרס הליגאַלי הידוּע של אַקימוֹב-מאַכנוֹבץ.  אפילו התעמוּלה התנהלה תחילה בלשון הרוּסית.  אבל כבר בסוף שנות ה-80 נראים סימני-המפנה הראשונים לקראת הלאמת התנועה.  בתקופה בין 1888 ל-1893 מסתמן מעבר אטי אל הז'אַרגון;  בשנת 1894 מופיע הקונטרס "על האַגיטאַציה" הנותן גושפנקה סופית למעבר זה וקובע בו מסמרים.  לבסוף, ב-2 במאי 1895, הושמע באספת תועמלנים בוילנה הנאום אשר פורסם אחר-כך בשם "נקודת-מפנה בּתולדות תנוּעת-הפועלים היהוּדית".  אף-על-פי שיִסוּדוֹ הרשמי של ה"בּוּנד" לא אירע אלא בשנת 1897, יש לראות בצדק את יום הולדתה האמיתי של מפלגה זו באותו 2 במאי 1895 והנאום על "נקודת-המפנה" הוא, לאמיתו של דבר, מגילת-היסוד של ה"בּוּנד".  ללא הגזמה אפשר לומר, כי בתולדות ה"בּוּנד" מילא הנאום על "נקודת-המפנה" את התפקיד אשר מילא בתולדות הציונות ה- "Judenstaat" של הרצל.  ולא עוד, אלא שיש ביניהם גם הבדל חשוּב:  קונטרסו של הרצל כבר איבּד במידה רבה את ערכו, וספק אם יִכשר להסביר את הציונות בשלבה הנוכחי, בעוד ש"נקודת-המפנה" בצורתה התמציתית מקפלת בתוכה עד היום את כל עיקרי-היסוד של האידיאוֹלוֹגיה הבּוּנדאית – את כל הדברים שלמענם נוסד ה"בּוּנד" כמפלגה לאוּמית ושלמענם הוא קיים עד היום. דוקא משום כך אין עסקני ה"בּוּנד" אוהבים להזכר בקונטרס זה, וכשהם מדברים עליו, הרי הם מוסיפים פירושי-התנצלות ארוכים.  ודוקא משום כך אומר אני לעמוד כאן על ניתוחו המפורט של הקונטרס.  הניתוח יבהיר לנו את הטעמים הפנימיים ואת ההשפעות החיצוניות, שגרמו בהדרגה להלאמת תנועת-הפועלים היהוּדית והולידו – באחד השלבים האָפיניים ביותר של תהליך זה – את ה"בּוּנד".

ואלה הפסוקים המביעים – מבחינת הביקורת והחיוב  כאחד – את רעיון-היסוד של "נקודת-המפנה":

     האינטליגנציה הבּוּרגנית אף איננה מעלה על דעתה, כי רק מפעולתו העצמית יכול היהוּדי לצפּוֹת לשיפור מצבו.  הבּוּרגנות היהוּדית אינה תומכת כראוי אפילו בתנועה הליבּרלית הרוּסית.  סיבות רבות הולידו את אָפיה זה של הבורגנות שלנו, – וכל הסיבות הללו נוטלות ממנה כל קורטוב של תועלת בשביל מעמד-הפועלים היהוּדי;  ולא עוד, אלא שהשקפותיה של האינטליגנציה הבּוּרגנית מילאו ממש תפקיד מזיק בתנועתנו אשר הושפעה בראשיתה מפּאסיביות לאומית זו.  אכן, האינטליגנציה הבורגנית היהוּדית מצפה לקבל הכל מידי הצאַר הרוסי, ושום דבר – מפעולתו העצמית של העם היהוּדי;  בשנים הראשונות לתנועתנו ציפינו לקבל הכל מידי תנועתו של מעמד-הפועלים הרוסי, ואילו את עצמנו ראינו רק כתוספת לתנועת-הפועלים הכלל-רוסית. (עמוד 17).

     הנה משום כך חייבים אנו לקבוע ברורות, כי מטרתנו – מטרת הסוציאל-דימוקראַטים הפועלים בסביבה היהוּדית – היא ליצור ארגון מיוחד של הפועלים היהוּדים, ארגון שיהיה מדריך ומחנך לפרוֹליטאַריוֹן היהוּדי במאבקו על השחרור הכלכלי, האזרחי והפוליטי. (עמוד 19).

     ... אכן, הסוציאליזם הוא בינלאוּמי, ואותו תהליך היסטורי, המוליד את מלחמת-המעמדות בחסרה של ימינו, מוליך ללא-מנוס אל ביטול התחומים הלאומיים ואל התמזגות העמים למיניהם בחטיבה אחת.  אך הרי תסכימו, שכל עוד קיימות החברות של ימינו, עומדת בעינה המשימה, שעל כל אומה לכבוש לעצמה, אם לא עצמאות מדינית, הרי מכל-מקום שויון-זכויות גמור... כי אין ספק: מעמד-הפועלים, המשלים עם גורלו של העם המושפל, מעמד-פועלים כזה לא יתקומם גם נגד גורלו כמעמד המושפל.  הפאַסיביות הלאומית של ההמון היהוּדי מהוה לפיכך אבן-נגף גם להתעוררותה של התודעה המעמדית;  התודעה הלאומית והתודעה המעמדית צריכות להתעורר, כשהן כרוכות יחדיו (עמוד 20).

     הנה כי כן, כתולדה שלישית מתנועתנו, כנצחון תיאורטי שלישי על השפעת הרעיונות הבּורגניים, חייבים אנו להגבּיר את האופי הלאומי של תנועתנו (עמוד 21).

 

     זהו הרעיון היסודי.  היש בו משום מקוריוּת?  למחבר אין מבחינה זו שוּם פקפוּקים.  הוא אינו מעלה על דעתו אף שמץ של השפעה חיצונית על הלך-רעיונותיו.  הוא מאמין אמוּנה שלימה, כי מפיו יצאה מלה חדשה מעיקרה, שכמותה לא הושמעה עדיין בשוּם חוּג מחוּגי עם ישראל.  ו"המלה" היא – קריאה  לפעולה  לאומית  עצמית,  להשתחררוּת  בכוחות  לאוּמיים  עצמיים.   כלומר, בקיצור – לאבטוֹאֶמאַנציפּאציה.

     לקורא היהודי תהיה מלה זו בודאי ידועה היטב: "אבטוֹאֶמאַנציפּאַציה" הוא שם קוּנטרסוֹ של ד"ר פּינסקר, אשר יצא לאור בשנת 1882.  וכן יודע הקורא מן-הסתם, כי קונטרס זה השפיע השפעה עצומה על בני-הדור והניח את היסוד לתנוּעה הארצישראלית.  ואם עכשיו, בשעת-פנאי, תקראו את הקונטרס, הרי תיוכחו, כי כל הרעיונות, שעליהם הוכרז ב"נקוּדת-המפנה", הוּבעו באורח קלאסי 13 שנה קודם-לכן על-ידי מייסד שלבה הראשון של הציונות.  בצוּרה ממַצה גינה הוא והוקיע את מדיניוּת הפּאַסיביוּת הלאוּמית, את האמוּנה, שהישוּעה תבוא מידי זרים;  בצוּרה בהירה, ואכן – בפעם הראשונה, יצאה מפיו הקריאה להשתחררות לאומית עצמית.  על כך, שקונטרסו של פינסקר עולה לאין-שיעוּר על "נקוּדת-המפנה" מבחינת כוחו והשראתו, לא יחלוק, כמוּבן, שוּם בעל-טעם לדברים שבספרוּת;  ואילו לעיצומו של דבר, ההבדל היחיד הוא בזה, שמבשׂר ה"בּוּנד" מצניע לדבר על הצורך לכבוש, "אם לא עצמאות מדינית[2], הרי מכל מקום שויון-זכויות גמור", בעוד שמבשׂר הציונות דורש עבודת-יצירה אַקטיבית דוקא למען האידיאַל השלם של העצמאות המדינית.  "נקודת המפנה" היא מנשר היסוד של ה"בּוּנד", אך "נקודת-המפנה" היא חיקוּי להכרזתה הראשונה של הציונות – חיקוּי חיוור, שבא באיחור של חמש-עשרה שנה, וכשתשע עשיריות ממעופו נקצצו ממנו.

     אין לנו שם ענין בשאלה, אם ידע מחבר "מנקודת-המפנה" או לא ידע, כי הוא חוזר על דברי פינסקר בלי להזכיר את המקור.  ואף קרוב לודאי, שהדבר יצא מפיו לגמרי שלא-מדעת.  שהרי זו בכלל אחת מתכונותיה של האֶבוֹלוּציה האנושית, שעם התפשטותו של רעיון מסוּיים אין נושאיו וכרוֹזיו מכירים לעתים, כי רעיונם זה צאצא הוא לסיסמאות קודמיהם – ושיכחת קירבה זו אף מגבירה את התלהבותם;  אולם דוקא בזה כלוּל תפקיד החוקר, שיגלה קירבת-תורשה זו בין הרעיון ובין קדמיו על-יסוד נתונים אוֹבּיֶקטיביים, יהיו אשר יהיו דעותיהם הסוּבּיֶקטיביות של לוחמיו.  כדרך הבדוקה לכך נחשבת השוָאת המקורות הספרוּתיים.  במקרה דנן מוליכה אותנו ההשוָאה אל המסקנה המוחלטת, כי ה"בּוּנד" נולד באותו הזמן, כאשר סיסמאות-היסוד של הציונות החלו חודרות לתוך תחומי תנוּעת-הפועלים.  על הקורא לשמור בזכרונו את המסקנה הזאת: היא במידת-מה כבר מקרבת אותנו אל פתרון משימתנו – אל קביעת מהותו האוֹבּיֶקטיבית ותפקידו ההיסטורי של ה"בּוּנד".

     אבל לא עקבותיהן אלו של השפעות מן החוץ מהווֹת את יִחוּדה האָפיני ביותר של "נקוּדת-המפנה":  לתשומת-לב גדולה יותר ראוּיים בה המניעים הפנימיים להלאמת תנועת-הפועלים היהוּדית.  עד עכשיו לא היו משום-מה נותנים את הדעת על צד זה של ה"מנשר" הבּוּנדאי;  ואילו דוקא בו כלוּל חומר יקר-ערך עד-מאד, העשוי להבהיר לא רק את מקורות ה"בּוּנד", אלא, במידת-מה גם את אשר צפוי לו בעתיד.  ועוד יותר קשה להצדיק את זלזולם של מבקרי ה"בּוּנד" בצד זה של "נקודת-המפנה", משום שמניעיו הפנימיים של "המפנה" הובעו שם בצורה ברוּרה ומוחלטת שאינה מניחה מקום לשום ספקות.  כתוב שם לאמור: 

     ... יחד עם זה חייבים אנו לזכור, כי סיסמתנו הדמוקראַטית "הכל באמצעות העם" אינה             מרשה לנו לצפות לשחרור הפּרוֹליטאַריון היהוּדי משעבּוּדוֹ הכלכלי, הפּוליטי והאזרחי לא מצד התנועה הרוּסית ולא מצד התנועה הפּולנית (עמוד 18).

אנו מבינים היטב, כי בלעדי הצלחתם של הפועלים הרוסים והפולנים, לא נשיג הרבה גם אנחנו, אבל מצד שני אין אנו יכולים עוד לצפות, כי את הכל נקבל מידי הפּרוליטאַריון הרוסי, כשם שהבּוּרגנות שלנו מצפה לקבּל את הכל מידי הליבּרליזם הרוסי והפקידותי.  אנו חייבים להביא בחשבון, כי בדרך התפתחותו יתקל מעמד-הפועלים הרוסי במכשולים כה גדולים, שכל הישג פעוט יעלה לו במאמצים איומים, ורק בהדרגה ומתוך מאבק עקשני יצליח להשיג ויתורים פוליטיים וכלכליים;  ולכן ברור, שאם הפּרוליטאַריון הרוסי ייאָלץ להקריב אי-אילוּ מדרישותיו, כדי להשיג לפחות משהו, הרי הוא יעדיף להקריב אותן הדרישות הנוגעות אך ורק ליהוּדים, למשל – את חירות-הדת או את שויון-הזכויות ליהוּדים.  הוא הדין לגבי התנועה הרוסית הליבּרלית, שאף היא תגלה נטיה להקריב את האינטרסים של היהוּדים, כדי להשיג משהו (עמוד 19).

     בקונטרס שנזכר לעיל "תולדות תנועת-הפועלים היהוּדית ברוּסיה ובפולין" הודבקו אל הציטאַטים האלה שלשה עמודים שלמים (65-63) של התנצלויות, הסתייגויות ותיקונים;  אבל דוקא הנסיון שבדיעבד לרכך ולטשטש הוא המעיד כמאה עדים, שבדבריו הגלויים של מבשׂר-ה"בּוּנד" נתגלעה האמת המרה במלוא קלוֹן-מערומיה.  שוּם מעשי-טשטוּש לא יסלקו עוד את משמעוּתו הברוּרה של הציטאַט הנ"ל, ומשמעוּת זו פירושה: הפועלים הרוּסים והפולנים יבגדו בנו בו ברגע שהדבר יביא להם תועלת.  מאז נאמרו דברים אלה חלפו למעלה מעשר שנים, ובזמן הזה תקפו התועמלנים הבּוּנדאים חזור ותקוף את הציונים, שהם מבקשים דוקא לזרוע אי-אמוּן בין הפּרוֹליטאַריון היהוּדי והלא-יהוּדי.  אבל האשמה זו החטיאה את המטרה, כשם שהחטיאו ומחטיאות את מטרתן כל ההתקפות הבּוּנדאיות על הציונות.  הציונים לא דרשו אלא זאת – שהפּרוֹליטאַריון היהוּדי יסיק את המסקנה הטבעית וההגיונית מאי-אמונו כלפי הנכרים.              אשר לאי-האמון עצמו, לא אנו צריכים היינו לזרוע אותו; – הוא נזרע עוד קודם-לכן, והפרי אשר הצמיח – "בּוּנד" שמו.  כי על אף כל טרחותיכם ליישר בדיעבד את הדוּרי-חריפותה של "נקודת-המפנה", נשאר נאוּם זה עדוּת ספרותית להלך-הרוחות אשר הניע את מנהיגי תנוּעת-הפועלים היהוּדית לייסד מפלגה לאוּמית, והוא מעיד עדוּת שאין להפריכה, כי המניע הפנימי להתארגנותה הנפרדת היה אי-האמון העמוק כלפי כל מעמד-הפועלים הנכרי.

     אף-על-פי כן אין לחשוב, שבדעתי לטהר את הציונים לגמרי מן ההאשמה הבּוּנדאית הנ"ל – שאני שולל לגמרי את חלקנוּ בהריסת אמוּנתם התמימה של הסוציאל-דימוֹקראַטים היהוּדים, כי הגנתנו תבוא לנו מידי זרים. אדרבה!  הבּוּנדאים טועים רק במה שהם מייחסים לציונים מעשים אלה לאחר שנוסד ה"בּוּנד".  אכן, לא היינו צריכים להרוס דבר אשר נהרס עוד בשנת 1895 ונקבר קבורה חגיגית ב-1897;  ואם עוד נמצאו ציונים בודדים, שגם אחר-כך לא עמדו בנסיון, הרי היה זה בודאי דבר מיותר לחלוּטין, המסתבר בפשטות מתוך האינרציה של מאמץ מופרז.  ואולם, בעיצומו של דבר צודקים הבּוּנדאים בהחלט:  אכן, הרעיון, שאין לך סכלוּת גדולה מתקוַת היהוּדים שנכרים יגנו עליהם – רעיון זה זכה להכרזתו הפוליטית הראשונה מפי הציונות:  הוא עובר כחוט-השני בכל קונטרסוֹ של פינסקר, הוא ממלא תפקיד עצום – הייתי כמעט אומר, גדול מדי – בהלך-נפשם של העסקנים הראשונים בחיבת-ציון ובציונות;  ואם – מקץ 14 שנים, כשרעיון זה חדר לתוך תנועת-הפועלים, – יוצאת לאויר העולם מפלגה לאוּמית מיוּחדת של פועלים יהוּדים, הרי אין עוד ספק, כי בזה מוצאת שוּב את אישוּרה מסקנתנו דלעיל, כי ביסוד הבּוּנדאוּת הונחו, מבחינה היסטורית, רעיונות שנשאבו באיחור רב מתוך האני-מאמין הציוני.

 

ב

     ברם, ב"נקודת-המפנה" הוזכר גם מניע פנימי שני, שגרם להתייחדות הפועלים היהוּדים במפלגה לאוּמית משלהם.  המניע הוא – קיוּמם של אינטרסים מיוּחדים.  בתורת גורם לכינוּן מפלגה יש אפילו לראות מניע זה, מבחינת חשיבותו, לא כשני אלא כראשון-במעלה:  עצם "אי-האמון" לא יוכל להתהווֹת אלא בשעה שקיימות בעין דרישות קיבוציות נפרדות, שההגנה עליהן אינה כלוּלה במישרין באינטרסים של קבוצות אחרות.  התחוּמים בין המפלגות מותווים לפי הקו של יִחוּד האינטרסים.  אילו היתה כאן למעשה רק שאלה של יִחוּד טכני – דרך משל, שאלת האַגיטאַציה בז'אַרגוֹן, – כי-אז לא היה קם ה"בּוּנד", אלא מעין ועדוֹת יהוּדיות של פפ"ס, כלומר פיצול-משנה טכני בלבד, ללא כל סימני-היכר קוֹנסטיטוּטיביים של מפלגה נפרדת.  אבל ה"בּוּנד" נתארגן בתורת מפלגה נפרדת במלוא מוּבן המלה, והבּוּנדאים אפילו הרבוּ תמיד להתפאר בזה ומתפארים בו עד היום.  ברור שלא היה צורך בכל הטירחה הזאת, אילוּלא פעמה בעסקנים משנות 1894–1897, – כתוצאה ממגעם ההדוק עם ההמונים – ההכרה העמומה, אך החזקה, כי הסטאַטיקה המיוחדת של המונים אלה תובעת בהכרח גם דברי-השלָמה מיוחדים לפרוגראַמה הסוציאַל-דימוקראַטית הרגילה.  ואם מצב הרוח המכריע שרוַח בין העסקנים בימים ההם היה, כפי שראינו, אי-האמון כלפי הישועה הנכרית, הרי את תפקיד המניע החיובי החותך מילאה הכרה זאת של יִחוּד האינטרסים אשר לפּרוליטאַריון היהוּדי.  כינוּן ה"בּוּנד" בשנת 1897 היה איפוא לא רק הפגנת אי-אמון:  זו היתה הצהרה ממשית על עקרון יִחוּד האינטרסים.

     אבל על העיקרון בלבד.  כי לא מחבר "נקודת-המפנה" בשנת 1895 ולא ועידת-היסוד של "הברית הכללית של הפועלים היהוּדים ברוּסיה ובפולין" בשנת 1897 – שניהם לא ידעו להכניס לתוך העיקרון תוכן ממַצה:  גם זה וגם זה הצטמצמו ב"שויון-הזכויות" המפורסם.  אין, כמוּבן, כל אפשרות להתיחס בכובד-ראש כלשהו אל סיסמה עלוּבה זו:  ה"בּוּנד" עצמו הודה בדבר, בהרחיבו כעבור זמן-מה את הפרוגראַמה שלו עד לתחומי האבטונומיה ה"תרבותית".  ואם אין צורך לומר, מה עלוּב היה צלצולו של "שויון-זכויות" זה בימים ההם, ימי הריתחה של משפט דרייפוּס בצרפת החפשית, הרי עוד יותר אפסי היה רשמו של "מסמר" זה בפרוגראמה הלאוּמית הבּוּנדאית, אם נעמידו מוּל מליצותיה החובקות זרועות-עולם של "נקודת-המפנה".  "התודעה הלאוּמית והתודעה המעמדית" – נאמר באותו קונטרס – "צריכות להתעורר, כשהן כרוכות יחדיו!"  ספק רב אם היה מי שחשב ברצינות, כי "שויון-זכויות" עשוי למלא את תפקידו של הדגל, שסביבו תתרכּז התודעה הלאוּמית המתעוררת;  אגב, מידה כזו של "תודעה לאוּמית", כדי עמידה על הצורך בהשוָאת הזכויות, נמצאה אז בודאי אצל כל יהוּדי מכל ימות-השנה, בין שהיה "בעל-בית" ובין שהיה פועל, ומנקודת-מבט זו לא היה צורך "לעורר" מישהו או משהו.  מי שיעמיד זו כנגד זו את הצגת-השאלה ב"נקודת-המפנה", שהיתה מכל מקום נרחבה למדי, ואת הדלות והיבושת של ה"פרוגראַמה" אשר באה להשיב על אותה שאלה, יוכל לומר בפה מלא, כי ההר הוליד עכבר, – כי ה"בּוּנד" ידע להתיחד, אבל לא ידע להסביר לשם מה הוא מתיחד.

     לכאורה נראה הדבר כמוזר.  השכל הישר אומר, כי דוקא הסדר ההפוך הוא הטבעי:  תחילה עליך לשקול ולהבהיר את כל סכום תביעותיך המיוחדות, – ורק אחר-כך, בהתאם לאָפין ולהיקפן של התביעות, תוכל לפתור את השאלה, אם רצוּיה או אינה רצוּיה ההתיחדות.  אבל לאחר עיון מדוקדק מתברר, משום-מה במקרה דנן נשתלשלו הדברים לא-כך, ומשום-מה לא יכלו להשתלשל אחרת.  באותו מצב מורכב ומסובך, בו שרוי העם היהוּדי בכלל, וביחוּד המון פועלי-השׂכר היהוּדים, הנתונים תחת מוּעקת הדיכוּי המשוּלש – תמיד קל הרבה יותר לחוש את יחוּד האינטרסים מאשר להבינו ולהגדירו בדיוק.  התחושה, כי היהוּדי נבדל בהחלט ובכל דבר מן הרוּסי או מן הפולני;  כי אצל היהוּדי לובש הכל צורה אחרת;  כי אצלנו ואצלם קני-מידה שונים ושונים הצרכים, וכי בכלל – "אשר תרופה לאחד, רעל הוא למשנהו" – תחושה זו במלוא עוזה פיעפעה מאז ומעולם בעמקי-נפשם של המוני היהוּדים, עד לשדרות הנמוכות ביותר, וככל שהשדרה היתה נמוכה יותר, כן העמיקה לחלחל בה אותה תחוּשה.  הרעיון בדבר מיזוּגם השלם של יהוּדים ורוּסים בארגון אחד, ללא כל הבדל – רעיון זה, בשעת מבחנו המעשי בקרב ההמון החי, מוכרח להתגלות באורח בלתי-מובן, אך ברוּר לעין-כל, כדבר פראי, חסר-טעם וחסר-תכלית.  וכך הוָה.  עם מגעם הראשון עם רחבי ההמון היהוּדי הבינו חלוצי-התנועה, כי לא יוכלו לצעוד אף צעד אחד קדימה, אם לא יקבעו מראש אחת ולתמיד, כי החומר, ממנו תקורץ המפלגה, יהיה מעור אחד.  חייבים היו תחילה להכנע לתחושה היוּלית-המונית זו, שלפיה לא תתכן בשום פנים ריתמה משותפת "לשור ולחמור", – שאם לא כן, לא יכלו, כפי הנראה, לעשות שום עבודה;  את פעולת-ההפרדה אנוסים היו לעשות מיד, ללא שום דחיה. – אך להבהיר את תוכן התחושה ואת שרשי סיבותיה לפרטי פרטיהן, – דבר זה לא היה טעון חיפזון שכזה.  גם ההמון עצמו, שהיה שקוּע בתפקידים של חיי-שעה – תחילה במאבק הכלכלי עם המעביד על פרוסת-לחם נוספת, ואחר-כך במלחמה עם השוטר על חירות המאבק הכלכלי, – לא תבע תביעות מיוחדות בענין זה.  אז לא נתן ההמון את דעתו על משימות של יצירה, על תכניות של שחרור לאומי-כללי, ואפילו לא על עקרון "ההגדרה העצמית".  כי, כפי שנאמר בצדק ב"תולדות תנועת-הפועלים היהוּדית", – "המון הפועלים נלחם כרגיל על עקרונות, רק בשעה שעקרונות אלה נובעים במישרין (הדגשת המחבר) מן הצרכים בהם הוא חש"[3];  כלומר, אם נדבר בלשון פחות נמלצת, – ההמון איננו נלחם בכלל על עקרונות, אלא על התועלת הקרובה לו ביותר, ואינו מוגיע את מוחו בתפקידים הנרחבים לעתיד-לבוא.  לפיכך לא היה מעמיד את מנהיגיו בפני חקירה מדוקדקת בדבר מניעיה האמיתיים של ההתבדלות והיה מסתפק בסיסמה הצולעת, אך הפּוֹפּוּלאַרית והדחופה, של שויון-הזכויות.  ויתכן, ואפילו קרוב לודאי, כי בלהט-המאבק עם "בעל-הבית" ועם השוטר (אז כּונה הדבר מאבק עם הקאַפּיטאַליזם ועם העריצוּת) היה המון-הפועלים היהוּדי מסתפק עוד זמן רב באותה פרוגראַמה, ומי יודע כמה שנים היו מנהיגיו פטורים מלגלות רוחב-לב זה של אַבטוֹנוֹמיה "תרבותית" – אילולא הדחף החדש מבחוץ, הלחץ החדש של השפעות חיצוניות.

 

ג

     באותה שנת 1897, בה התקיימה ועידת-היסוד של ה"בּוּנד", נתכנס הקונגרס הציוני הראשון.  נוהגים לומר, כי מאותו רגע הופיעה על הבימה הציונות המדינית.  בשאלה זו יש לי דעה שונה במקצת:  סבורני, כי השלב המדיני-האמיתי של הציונות מתחיל רק עכשיו.  אך, מכל מקום שמה של הציונות המדינית הוכרז באמת בשנת 1897;  וכיון שבשם זה מקוּפל הפתרון היחיד והכל-כולל לבעיה היהוּדית, היה כבר בעצם הכרזתו משום מאורע:  הניצוצות המהבהבים של חיבת-ציון ושל שיטת אחד-העם התלקחו והיו למגדלור הבּזילאי;  הציונות המחודשת הגיעה עד-מהרה לשגשוג חיצוני שלא היה כמותו בעבר ופתחה במסע-הכיבוש בכל שדרות ישראל.  שנה או שנתיים חלפו, אגב, בגיוס תומכים מתוך השכבה העליונה, מקרב "החֶברה". גם זה גרם, כמובן, להתנגשויות עם הסוציאַליסטים, ובכללם עם ה"בּוּנד", אבל התנגשויות אלו לבשוּ צוּרה של ויכוּחים רועשים ותמימים בין האינטליגנטים מסביב לנושאים תמימים, כגון לאוּמיות וטמיעה, או: הראוי השׂוּלטן התורכי לאימון אם לאו, או: יָפיָם או אי-יָפיָם של צלילי הלשון העברית.  כל אלה יצרו יחסי אי-חיבה בין שני המחנות;  אבל המאבק האמיתי התחולל מן הרגע בו החלה הציונות המתחסנת לתת דעתה על משקלה הגָדֵל והולך של תנוּעת-הפועלים היהוּדית ולשלח את חיציה הראשונים, הבלתי-מנוּסים עדיין, לעבר עמדה זו, בה שלט ה"בּוּנד" כמעט שלטון-יחיד (הדבר היה בעצם הימים האחרונים של שנות התשעים).  כאן התחילה פרשה, שלא היו בה עוד ויכוחים תיאורטיים, אלא מאבק לשלטון על החומר האנושי, על המון זה רב-האוכלוסין וקל-ההתרשמות.

     מנהיגי ה"בּוּנד" קידמו את פני היריב החדש ברגשי איבה ופחד.  דבר זה ידוע לכל וידוע היטב, ואף-על-פי כן הוא טעון הסברה.  איבה זו – למה, פחד זה – מנַין?  מצד אחד, האיבה למה? הן רק מתוך הסתמכות על בּוּרותו של איש-ההמון אפשר היה לומר, כי "טריטוריה משלנו" סותרת את האינטרסים של הפּרוֹליטאַריון היהוּדי, אשר היה כבר אז מהגר למרחקים באלפיו;  נימוק זה, בחוסר-הטעם המשונה שבו, מעיד על עצמו, כי רק על קרקע של איבה מפותחת ובשלה כלפי הציונות יכול היה לצמוח – לפיכך לא הוא שהוליד את האיבה.  אם-כן, מה הוליד אותה? – מצד שני, מה יכול היה לעורר את הפחד מפני לחץ הציונות על ההמון הבּוּנדאי?  הרי אלה שהכירו הכרה כלשהי את הרוח המלחמתית הקיצונית שפעמה בהמונים אלה, חייבים היו לגלות מיד, כי לחץ זה, – קריאה זו להסתלק מן המאבק עם המשטרה ולכבד את האינטרסים של "בעל-הבית", – כמוהו כהתנקשות באמצעים בלתי-יעילים.  מהיכן, איפוא, נבע הפחד?

     הבה נתחקה על סיבות האיבה לחוד ועל סיבות הפחד לחוד.

     האיבה נבעה משני מקורות:  האחד היה נעוץ באָפיה של הציונות בימים ההם, והשני, העיקרי – בהלך-הרוחות של מנהיגי ה"בּוּנד".

     במאמר האנטי-ציוני הידוּע של הסוֹציאַל-דימוֹקראַט האוסטרי מאַכּס צטרבּאוּם, "ציונות וסוֹציאַליזם", כלוּלה הודאה אחת גלוית-לב, העשויה – לגבי מנהיגי ה"בּוּנד" – להבהיר לנו במלואו את הראשון משני מקורותיה של האיבה הבּוּנדאית. צטרבּאַוּם אומר:

 

מבחינה עקרונית אין לסוציאל-דימוקראַטים ולא כלום נגד מטרתה הסופית של הציונות,             כלומר נגד כינונה של "מדינה יהוּדית" בפלשתינה... פחות מכל עשויה שאלת מטרתה הסופית של הציונות להשפיע על יחס הסוציאל-דימוקראטיה היהוּדית כלפי תנועה זו.  הגורם המכריע כאן אינו המטרה הסופית, אף לא אשליותיהם של אישים בודדים, אלא רק התנועה הציונית המוחשית, פעולתה והשקפת-עולמה...  ואחרון-אחרון, יחסה אל האינטרסים החיוניים היומיומיים ואל המציאות, כפי שהוא מתגלה באורח רשמי בגילויי-הדעת ובהחלטות[4].

 

     אכן, כאן הוצגה השאלה על הבסיס הנכון.  חברי מר צטרבּאַוּם מצפון-מזרח יכלו אוּלי להאמין, באורח סוּבּיֶקטיבי, כי שנאתם את הציונות יונקת באמת מן האינטרסים של הפּרוֹליטאַריון היהוּדי, הדורשים במפגיע, כי יוסף לשבת בארץ בעלת רוב נוכרי;  אבל לאמיתו של דבר, לא נבעה שנאתם אלא מתוך אָפיו המוחשי של שלב-הציונות בימים ההם.  מה היה טיבו של אותו שלב?

     היה זה שלב-הנעורים – דומה דמיון גמור לגיל-הנעוּרים של כל שאר התנועות העממיות, והגזירה-שוה הברורה והמשכנעת ביותר ניתנת, כמובן, בהתפתחות הסוֹציאַליזם.  תקופות-הבראשית של כל התנועות העממיות יש להן, מתוך הכרח פסיכולוגי, אופי אוטופי וריאקציוני, וככל שהאידיאל מבהיק יותר וככל שגדול יותר קיבוץ-האנשים, אשר אידיאל זה מבטא את ענייניו, כן יבלט יותר אותו אופי וכן יאריך ימים.  כי על-כן עצם הראַדיקאַליות של המטרה, וכתוצאה ממנה מרחק-הזמן הדרוש להגשמתה, מאלצים בלי-משים את ראשוני כרוֹזיה וחסידיה להמציא אמצעים תמימים-אוּטוֹפּיים להגשמתו "הקלה" ו"המהירה" של האידיאל ואף להאמין אמונה שלימה ביעילותם של אמצעים אלה.  אחד מראשוני הסוציאליסטים מתכן קיבוצי-פאַלאַסטירות וחולם כי לאט-לאט ימלא בנוות-מדבר קוֹמוּניסטיים אלו את כל מרחבי האנדרלמוסיה הקאפיטאליסטית;  ראשוני הציונים – חובבי-ציון ואנשי-ביל"ו – מייסדים מושבות פעוטות ומאמינים כי בדרך זו – של "כף אחת לשעה" – יעלה בידם לדלות עד תומו את ים-הגלות כולו.  הסוציאליסטים הראשונים האמינו, כי את המהפכה הסוציאלית אפשר להגשים בתמיכתם האדיבה של האוחזים בשלטון;  הם הזוּ הזיות על ברית בין שלטון-המלוכה ובין הפועלים, פנו אל רגשותיהם האנושיים של מלכים וקאַפּיטאַליסטים, הקדישו את ספריהם לרמי-מעלה ורבי-השפעה.  בעל הרעיון של הציונות המדינית יסד את חישוביו במידה רבה על הסכמת שליטי-העולם ועל תמיכתם.  אך התקוות האוּטוֹפּיות מוליכות בלי-משים ובהכרח אל תכסיסים ריאַקציוניים, שכן לטובת הענין אין עצה אלא לבקש הסכם עם השלטון, – והוא תמיד אנטי-פּרוֹגרסיבי, – ולהטיף להמונים את הדרך המנַונת של פאַסיביות פוליטית.  כך עשו הסוציאליסטים הראשונים;  וכך עשתה גם הציונות בדרגת-העלוּמים של התפתחותה.  בתקופה, בה נכנסה הציונות לתוך השלב החריף של תחרות ישירה עם ה"בּוּנד", היה לתנועה הציונית המוחשית בלא ספק אופי אוּטוֹפּי וריאַקציוני מובהק.

     מבחינה היסטורית היא מוכרחה היתה להיות כזאת ולא יכלה להיות אחרת, ומשום בחינה אין לראות כאן עילה "לנזוף" בנו בשל כך.  שעה שמדובר בתהליכים היסטוריים אין בכלל מקום לא לנזיפות ולא לתהילות, לא לדברי-גנאי ולא לדברי-שבח.  כל אשר היה – מוכרח היה להיות, ולא רק באותו מובן מופשט-למחצה, שכל המתרחש קבוע מראש על-פי חוקי הסיבּתיות, אלא בעיקר באותו מובן, שבתהליך ההתפתחות כל שלב הוא מועיל ותכליתי על-פי דרכו.  אילו יצא האידיאל הסוציאליסטי לאויר-העולם כשהוא מצוּיד בכל השיטות בהן הוא מצוּיד כיום – על מלחמת-המעמדות והמלחמה הפוליטית, האיגוּדים המקצועיים והפרוֹגראַמה-מינימוּם – לא היה רוכש לעצמו חסידים בשום שכבה משכבות הציבור הבלתי-מוכן:  התכנית היתה נראית מיד כמסובכת מדי, כמסוּרבלת ומלאת-סתירות, סבך-השיטות היה מעיב על האידיאַל, ובסופו של דבר לא היו רואים את היער מפאת העצים.  שהרי זוהי התועלת הטמונה בצורה האוּטוֹפית, שהיא שוֹבה מיד את לב הבריות בתפארתו של האידיאל, ויחד עם זה אינה מפחידה אותם בגילוי המכשולים ובדרך הארוכה המובילה אליו.  במסגרת פשטנית זו יקל על האידיאל למשוך אליו חסידים, ולאחר שהם דבקו בהדרגה באמונתם החדשה, נפתחת האפשרות לבדוק מחדש את תכניות-ההגשמה הישנות ולהמירן בשרטוטים חדשים, מורכבים יותר.  התקופה האוּטוֹפית היא דבר שבהכרח, כי בלעדיה אין האידיאל יכול להקלט בחוּגים רחבים של חסידים, ורק לאחר שהושלם שלב אוּטוֹפּי-ריאקציוני זה אפשר לגשת אל עיבוד שיטותיה האמיתיות של התנועה, שבהן מתחלף רצונם הטוב של בעלי-השררה בארגון כוחות-העם, והקפיצה מעבדות לחירות – בכיבוש מודרג ומתוכנן של עמדות.

     בסוף שנות ה-90 של המאה הי"ט עבר על הציונות להט ימי-העלוּמים.  שיטותיה היו אוּטוֹפּיות;  הפראַקטיקה היתה ריאקציונית-פּאסיבית – וכוונתי, כמובן, לא ליחסה הספקני אל המאבק עם השוטרים, – שלא הביא תועלת לרוּסיה, אך הביא הרס על היהוּדים, – אלא להעדרה המוחלט של פּרוֹגראמה כלשהי לפעולה פוליטית לגולה או לארץ-ישראל.  אותה שעה היו המוני הפועלים חדורים עד לשד עצמותיהם שאיפה סוּבּיֶקטיבית לפעילות פוליטית, ולא היתה זו אשמת ה"בּוּנד", אם בתנאים האוֹבּיֶקטיביים של הגלות נהפכו כל מאמציו הנואשים לכמה שריטות-סרק על-גבי עורו העבה של שלטון-העריצות.  הציונים באו אל המון הפועלים לא רק עם חזונם, אלא גם עם הלך-רוחם בימים ההם;  והלך-רוח זה לא יכול לעורר אצל ה"בּוּנד" אלא התנגדות וזעם.  וכך הוָה.

     מקורה השני והעיקרי של השנאה היה נעוץ במנהיגי ה"בּוּנד".  ושמו – התבוללות.  באותם הימים, בקבלם בועידתם השלישית (בשנת 1900) את ההחלטה המפורסמת: "בתביעותיו הפוליטיות תובע ה'בּוּנד' רק שויון-זכויות אזרחי, ולא לאומי", – דגלו מנהיגים אלה בהתבוללות אפילו באורח פוֹרמאַלי, בתוקף הפּרוֹגראַמה הפּוֹליטית שלהם;  אבל הם נשארו מתבוללים גם לאחר-מכן, כאשר הכריזו בועידתם הרביעית (בשנת 1901) על תביעת האַבטוֹנוֹמיה הלאומית, וּמיד אחרי הועידה הזדרזו לצמצם אותה ב"שאלות תרבות ולשון", ואף באותה ועידה גופה צירפו אליה במכוּוָן רזולוציה של התנצלוּת האומרת, כי "הצגת" האַבטוֹנוֹמיה הנ"ל היא לפי שעה "מוקדמת מדי", כיון שהיא עשויה להוליך אל "התנפּחוּת הרגש הלאומי"... עלינו להסכין בכלל אל המחשבה, כי את השם "מתבולל" אין לתפוס רק על פי משמעוּתו המלולית, האָטימוֹלוֹגית.  שהרי מתבוללים כאלה, השואפים להקנות ליהוּדי דמיון גמור ושלם אל הלא-יהוּדי, כמעט שאינם קיימים עוד בעולם.  הכל כבר יודעים או מנחשים, כי דמיון שלם וסופי אינו נקנה אלא על דרך התערובת הפיסיוֹלוֹגית, ואילו "אמצעי" זה אינו ניתן, כמובן, להכּלל בפּרוֹגראַמה פוליטית רצינית;  ואשר להתבוללות תרבותית-חיצונית. – לדמיון בלשון, במזון הרוחני, וכדומה, הרי כל אלה סותרים סתירה גסה מדי את עקרונות-היסוד של שויון אנושי או אמתוֹת-יסוד מפורסמות, כגון שפה עממית בבית-ספר עממי, זכות-הלשון בבתי-הדין, וכו'.  הנה כי כן קם לעינינו דור שלם של "מתבוללים לאוּמיים", שמתוך הבלגה עילאית שוּב אינם מתנגדים לקיומה של דמות תרבותית יהוּדית, ויש אפילו שהם מסגלים לעצמם בהצלחה מרובה את כל המלים השגורות שבפראַזיאולוגיה הלאוּמית, אך לאמיתו של דבר נשארו מתבוללים עד לשד-עצמותיהם.  כי על כן זוהי תכונת-היסוד של ההתבוללות, שבאופן אורגאַני אין ביכלתה להשלים עם המחשבה על עם יהוּדי העומד ברשות עצמו.  הפסיכולוגיה של המתבולל הסכינה אל האמונה, כי עם ישראל איננו מטרה לעצמו אלא אמצעי לשגשוגו של "בעל הבית", ויהיו הפסוּקים על הכבוד הלאוּמי, שהמתבולל הרגיל בהם את לשונו, מלאי-גאוָה כאשר יהיו, – מאמונתו זו אין ביכלתו להשתחרר.  הרמז הקל ביותר, כי תהליך ההיסטוריה היהוּדית עתיד לקרוע את עמנו מאותה אוירה רוּסית, שהוא, המתבולל, מתפרנס מפירותיה – אם לא מיום-הוָלדוֹ הרי לפחות מיום היותו בר-דעת – רמז כזה מביא אותו לידי השתוללות של כעס.  כיון שעד הזמן האחרון היו חיי ישראל מבחינה פוליטית רק בבוּאָה של חיי זוּלתו, לא הסכין המתבולל לצייר לעצמו את הקידמה בצוּרת חוָיות יהוּדיות עצמיות;  בשבילו הקידמה פירושה – מאורעות-חייהם של הרוּסים, הפולנים, הגרמנים, אשר היהוּדים נצמדים אליהם מאחור;  וכל נסיון לקרוע את העם היהוּדי מהצטמדוּת זו, למען יצירה מדינית בלתי-תלויה, נראה איפוא בעיניו – לעתים מתוך כנוּת גמורה – כמעשה-בגידה כלפי הקידמה.  הוא יסכים לכל ויתור, יכיר לא רק בז'אַרגוֹן אלא אפילו בשפר-עֵבר, ידקלם מבוקר עד ערב על הנושא "עברי אנוכי", – ובלבד שלא תתנקשו בנתינותו הנאמנה הטריטוריאלית-ממלכתית, שלא תכריחו אותו, את האיש המדמה את עצמו שותף לציבוריות האדירה של רוּסיה בת מאה וארבעים מיליון, להיפך בין-לילה לבן הלאוֹם היהוּדי הזעיר...  התבוללות מתחפשת זו, מן הסוג החדיש ביותר, נובעת, בעצם, מאותו מקור של אהבת העבד את עושר בית-אדוניו, אשר ממנו ינקה ההתבוללות גלוית-הפנים של הטיפּוּס הקודם – ההתבוללות אותה הוקיע בעל "עבדות בתוך חירוּת" אצל יהוּדי צרפת ושאת תמונתה הבולט צייר לא-כבר שלום אש בדמותה של יוּסטינקה מ"משיח'ס צייטען".  אצל הסוציאל-דימוקראַטים גוברת נטיה מתבוללת זו במיוחד, כיון שההודאה בקיומם של תפקידים כלל-לאוּמיים מוליכה בהכרח להחלשת המתח של מלחמת-המעמדות בקרב האוּמה.  משום עובדה גורלית זו נעשו הסוציאַליסטים כלפי השאלה הלאוּמית פי כמה וכמה רגזנים ובלתי-סבלנים מחסידי הסיסמאות הבורגניות-דימוֹקראַטיות.  ועם כל הצדק שעם מר צטרבּאַוּם בציטאט שהבאתי לעיל, הרי טבעי הדבר, כי הרגזנות ואי-הסבלונות תלבש צורה חריפה ביותר, שעה שבתורת תפקיד כלל-לאוּמי כזה מופיע החזון הציוני, המחייב מתיחה בלתי-רגילה, כמעט כל-בולעת, של כוחות-העם ודחיית הניגודים הפנימיים – לפחות בגילוייהם החיצוניים – לשלב מאוחר ומרוחק.  ומאחר שהלך-הרוח המתבולל, ששׂם כיום מַסוה על פניו, שרר אז ב"בּוּנד" (כפי שכבר הוכחתי) אפילו באורח פורמאַלי, מבחינת הפרוֹגראַמה – הרי הקיצוניות החריפה שבתשובה הציונית על שאלת-היהוּדים לא יכלה שלא לעורר עד עומק-נפשם את זעמם של המנהיגי מפלגה זו, שהרי עד היום, שנת 1906, מכריזים הם על עצמם בגלוי כעל אוֹפּוֹרטוּניסטים לגבי הבעיה הלאומית[5].  יותר מכל שאר האינטליגנטים היהוּדים נפגעו ונעלבו הם, מנהיגי התנועה המהפכנית היהוּדית, מן הגישה הציונית, הגישה הישרה ללא-רחמים, כיון שיותר מכל שאר האינטליגנטים היהוּדים התרגלו אנשים אלה לראות את עצמם לא רק כשותפים לציבוריות הרוּסית אלא כמעצביה, – וכאן באים פתאום וטופחים על פניהם וצועקים לעוּמתם, שכל זה אינו אלא הונאה עצמית, שעל הציבוּריות הרוסית לא יוּכלו להשפיע אף כמלוא נימה, שלשוא כל מעשי-גבוּרתם ולחינם כל קרבנותיהם, ושברוּסיה המחוּדשת יגרשו אותם ואותנו אל מאחורי הגדר, בכוח הזרוע ובגידוּפים, כמו ברוּסיה מלפני ההתחדשוּת.  וכל הדברים האלה היו אמת לאמיתה.  אך אילו ירד ממרומיו ריבון-העולמים עצמו כדי להכריז על אמת זו, הרי לא יכלה, מבחינה פסיכולוגית, להנתן לו אז תשובה אחרת חוץ מהתפרצות של רוגז וכעס.  ואכן, כך היה הדבר.

     אולם, הרוגז כשלעצמו לא היה בכוחו להוליד אותה שנאה יוקדת כלפי הציונות, המפעמת מאז ומתמיד בלב ה"בּוּנד", אילוּלא היה כרוך ברגש אחר – בפחד.  מניח אני, שאין כל צורך להוכיח את קיומו של פחד בּוּנדאי זה מפני הציונות: איש לא יעיז מן-הסתם להכחיש דבר כה גלוי לעין.  ברם, אף שלא מרצוני, יהיה בכל אשר אוֹמַר להלן כדי להוכיח ולהזכיר לקורא את פחדו של ה"בּוּנד".  לפי כמוּת המרץ שה"בּוּנד" מוציא מדי שנה בשנה על מאבקו נגד הציונות, לפי החשיבות, שה"בּוּנד" ייחס תמיד למלחמה זו, ואף היה מתפּאֵר בה בכינוסים בינלאוּמיים, – ואחרון-אחרון, לפי עצם מַהוּתה של התפתחות הלאוּמיוּת הבּוּנדאית, יהא הקורא אנוס על כל צעד ושעל להסיק את המסקנה:  כך נלחמים רק ביריב, שממנו פוחדים פחד רב.

     אבל אם כן הדבר, הרי מתבטלת מאליה השאלה שהצגתי קודם: פחד זה – למה?  סיבת הפחד ברורה במקרים כאלה מתוך עצם עובדת הפחד:  כל המודה כי רעיון מסויים מסוכן הוא, מודה על-ידי כך שהרעיון מפתה – מודה שיש בו דבר העשוי למשוך ולהוליך אחריו את צאן-מרעיתו.  שוּם הסבר אחר לא יתכן.  וריבוי דברי הארס והדיבות נגד הציונות שיצאו במשך כל השנים האלו מפי ה"בּוּנד", היה לנו תמיד ראָיה ברוּרה, מה קטנה אמוּנתם של מנהיגי ה"בּוּנד" גוּפם בשבוּעותיהם ובאלוֹתיהם, כי "זרמים אלה אינם מצליחים ואינם יכולים להצליח בקרב הפועלים היהוּדים"[6].  הטאַקטיקה, בה נוקטים מנהיגים אלה מזה שנים כלפי תנוּעתנו, מעידה כמאה עדים, כי אפילו בלבוּש הריאקציוני מימי-עלומיה היא הכילה בקרבה דבר מפתה עד-מאד לגבי הפועל היהוּדי, – אף כשברור היה לכל, כי היא מבצעת את התנקשותה באמצעים בלתי-יעילים, היתה נשקפת ממנה הסכנה שתשתלט על נשמת ההמונים, והם, המנהיגים, חשו בסכנה זו.  הסתתם לא היתה אלא הודאה גלוּיה בדבר, שהיה גם בלאו-הכי ברוּר לכל אדם בריא – כי רעיון העצמאות הלאוּמית יכול לעורר את משׂטמתו של המתבולל בלבד, אבל בנפש ההמון הפשוט והשלם-ברוּחו עשוּי הרעיון להרעיד מיתרים חזקים...

     זו היתה תמוּנת הדברים בשלהי המאה שעברה.  ה"בּוּנד" שלט על המון הפועלים היהוּדים, הציונות ביקשה לחדור לתוכו;  הציונות של אותה תקופה הופיעה בלבוּש בלתי-מושך ביותר, אך אפילו בצוּרתה זו ראוּה ראשי ה"בּוּנד" כיריב חזק ומסוּכן, וחיצוניותו הבלתי-מושכת של היריב היה בה רק כדי להגביר את שנאתם, שנבעה מתוך שׂאוֹר-ההתבוללות שתסס עמוק בלבם, – אך לא כדי להפחית את הפחד.  והקרב הפורמאַלי הראשון, שה"בּוּנד" ערך נגד תנוּעתנו בועידתו הרביעית המפורסמת (משנת 1901), היה בעת ובעונה אחת הפגנה בולטת של פחד זה מפני הסתערותה של הציונות. 

     פעמיים גילה ה"בּוּנד" את פחדו בועידתו זו.

     ההוכחה הראשונה היתה – הרזולוּציה על הציונים. לא אותה רזולוציה תיאורטית על הציונות, שנתקבלה אף היא באותה ישיבה ושאין לה לגמרי שוּם ערך, אפילו לא כביקורת על צדדיה החלשים-באמת של הציונות בימים ההם, – אלא ההחלטה המעשית על הציונים.  הנה מה שנאמר על כך בדין-וחשבון הרשמי מן הועידה הרביעית:

 

חילופי-דעות עֵרים נתעוררו אחרי כן בעקבות השאלה, שהוצגה על-ידי אחד החברים, אם מותר לקבל לארגונינו הכלכליים והפוליטיים פועלים ציונים, אם יימצאו אֵי-שם פועלים כאלה.  מארגנים רבים הסבירו את התקלות ואת התוצאות המזיקות העשויות לצמוח מהשתתפותם של ציונים אפילו בארגונים סוציאל-דימוקראַטים זמניים.  לפיכך הוחלט כי

"בשום פנים אין לקבל ציונים לא לארגונינו הכלכליים ולא לארגונינו הפוליטיים".

 

חרם זה מאלף במיוחד מחמת הרחקתם של הציונים אפילו מתוך ארגונים כלכליים.  ואילו ב"תולדות תנועת-הפועלים היהוּדית" כתוב בעמוּד 84, למשל, כי שערי ארגונים אלה נפתחו לרווחה "לפני כל פועל הרוצה להלחם על שיפור מצבו החמרי, ואין דורשים ממנו לשם כך שוּם דבר חוּץ מהגינוּת פשוּטה".  רואים אתם, איפוא, הציונים לא גוֹרשוּ סתם, אלא הועמדוּ כביכול מחוּץ לחוק, שהרי אין ספק, כי גירוּש אדם מחמת דעותיו סותר סתירה גמוּרה את עצם המושג של ארגון כלכלי, כפי שהוּא מקוּבל בציבוּר.  תנאי זה אָפייני מאד, כיון שאפשר למצוא לו הקבלה אָפיינית מאד בהיסטוריה ובפראַקטיקה של אירופה המערבית.  וההקבלה מוכיחה, כי אמצעי בלתי-רגיל זה – הוצאת פרט מסויים מתוך הכלל – אין נוקטים אותו אלא באותם המקרים, כשהרעיון שנגד חסידיו הוא מכוון, מכיל בקרבו באמת דבר אשר ההמון לא יוכל לעמוד בפני כוח-משיכתו.  דיינו שנזכיר, כי הדימוקראטים הבּורגנים של "גרמניה הצעירה" היו אף הם מקבלים לאיגוּדי-הפועלים שלהם "את כולם" חוץ מקוֹמוּניסטים;  וכן גם נהגו האיגודים המקצועיים הקאַתוֹליים בגרמניה, שעד לפני שנה לא היו מקבלים לשוּרותיהם פועלים סוציאַל-דימוֹקראַטים.  ברי, שגם הליברלים משנת 48 וגם הקלריקלים מן "המרכז" שבימינו היטיבו להבין, כי יש אידיאלים הנובעים מן החיים עצמם, ובאידיאלים כאלה אי-אפשר להלחם מלחמת-דעות:  אותם צריך בפשטוּת להרחיק אל מחוּץ לשדה-ראייתו של צאן-המרעית, למנוע כל מגע עמהם, כיון שגדולה מדי האמת שבהם...

אבל ההוכחה העיקרית והמכרעת לפחדו של ה"בּוּנד" מפני הציונות ניתנה באותה ועידה רביעית על-ידי דבר, העולה בחשיבותו לאין-ערוך על הרזולוּציה שלא ליתן למרדנוּת דריסת-רגל בקסרקטי ה"בּוּנד":  ההוכחה העיקרית היתה באותו צעד, שהניח באמת את היסוד לתקוּפה חדשה בתנוּעת-הפועלים היהוּדית – צעד נועז, שהביא עמו ל"בּוּנד" תוצאות חשוּבות וחמוּרות.  זו היתה ההחלטה הידוּעה על האַבטוֹנוֹמיה  הלאוּמית[7] – החלטה שבעזרתה ביקש ה"בּוּנד" להכניס סוף-סוף תוכן ממַצה ומוּחשי לעיקרון של "יִחוּד האינטרסים" – לאותו עקרון-היסוד, שהוכרז עוד בשנת 1897 על-ידי עצם העובדה של הקמת ה"בּוּנד".

בעתונות הציונית כבר הוּכח, כי נסיונה זה של הועידה הרביעית נעשה תחת לחץ הציונות.  אין מקום לשוּם ערעוּר על אמת עוּבדתית זו, כיון שיש בידנו עדוּת רשמית על כך מפי ה"בּוּנד" עצמו בצוּרת קונטרס שהוּצא על-ידי הועד המרכזי בשם "לשאלת האַבטוֹנוֹמיה הלאוּמית וכו'".  בעמוּד 6 של אותו קונטרס מתפרסמים דברי-ההודאה, שכבר צוטטו כמה פעמים.  ואלה הם:

 

     העדר השקפה מוגדרת בשאלה הלאומית היה מורגש ב"בּוּנד" על כל צעד ושעל.  הפּרוֹליטאַריון היהוּדי נמנה עם אחד הלאומים המדוכאים ביותר שברוסיה.  מלבד זאת חי פּרוליטאריון זה במחוזות-הספר של רוסיה, בין שאר עמים מדוכאים – פולנים, ליטאים, לטבים, אוּקראינים, אֶסטונים, רוסים לבנים, וכו'.  כל אחד מלאומים אלה יש לו פרוגראַמה לאומית ודרישות לאומיות משלו.  כמה מהם משתדלים למשוך לצדם את הפועל היהוּדי, כדי שיקבל את השקפותיהם ויגן על הפרוגראַמה שלהם.  וכן קיימות בין היהוּדים עצמם מפלגות בּוּרגניות, המציגות אידיאל יהוּדי לאומי מסויים והמשתדלות למשוך לצדן גם פועלים יהוּדים.  נשאלת איפוא השאלה:  היוכל ה"בּוּנד" במסיבות אלו להסתפק במושג בלתי-קבוע וגמיש כ"זכות להגדרה עצמית"?  כלום אין הוא צפוי לסכנה, שעם אותה "זכות להגדרה עצמית" הוא יאבּד כל חוש-מציאות?

הבעיה הלאומית הבשילה, ושום דברי-לחש לא יוכלו עוד לסלקה;  את פתרונה אפשר לדחות לשנה שנתיים, כפי שניסתה לעשות הועידה השלישית, אבל בסופו של דבר נצטרך ליתן תשובה עליה.  אם אנו לא נעשה זאת, יעשו זאת אחרים, תעשה זאת האינטליגנציה הבּוּרגנית, שתשתדל, כמובן, לעורר את יצרים הרעים של ההמון ולנצלם למטרותיה היא.  יתר על כן, האינטליגנציה הבורגנית, בדמות הציונים לסיעותיהם, יוצאת כבר עכשיו כשבפיה פרוגראַמה לאומית, ובעקשנות גוברת והולכת שואפת היא להסיח את דעת הפועלים היהוּדים מן התנועה הסוציאל-דימוקראטית.  ואם אין אנו רוצים, שההשפעה על מוחות הפועלים תיפול לידי מפלגות העוינות את תנועת הפועלים, אם רוצים אנו להפריע את התפתחות הציונות בקרב הפועלים היהוּדים, שומה עלינו ליטול את השאלה הלאומית לידינו-אנו ולפתור אותה ברוח סוציאל-דימוקראטית.     

 

כל פירוש עשוּי רק לערפל את הבהירוּת הראוּיה לשבח שבוידוּי זה;  אבל לא יהא זה למוֹתר לחזק את תקפו על-ידי אישוּר רענן לגמרי, וגם הוא מוסמך כמוהו.  הוא כלוּל בדין-וחשבון על הויכוחים בועידה השביעית של ה"בּוּנד" בשאלת האיחוּד עם המפלגה הרוּסית[8].  כשאתה מדפדף בחוברת זו, נתקל אתה כמעט על כל עמוד, כמעט אצל כל נואם ונואם, באותו רעיון גופו:  אם המפלגה תאלצנו להסתלק מן האַבטונומיה ה"תרבוּתית", יעברו ההמונים אל הציונים!  היחיד, שמיחה נגד איוּם זה, היה הציר מר זלצר:  הלה דיבר גבוהה והכריז, כי מחשבה זו יש בה משוּם עלבון לפּרוליטאַריון היהוּדי, ולאמיתו של דבר אין הציונים מסוכנים כל-כך.  דבריו נתקבלו בתשוּאות  רמות.  אבל מאז אותה ועידה לא חלפו, דוֹמני, ימים רבים, ובינתיים, בגליון מס' 6 של "נאַשאֶ סלוֹבוֹ", מפליט אותו מר זלצר גופו את הנעימה המוכּרת הבאה:

 

     ... אנו מדגישים את האפשרות, שהמפלגה תביע את דעתה נגד האַבטוֹנוֹמיה התרבותית-         לאומית, ושואלים את החברים מן "הרוב"[9] – ומה יהיה אז?  וכי גם בשאלה זו תסתלקו          מהשקפותיכם, תאשרו החלטות העומדות בניגוד מוחלט לדעותיכם – ותעשו את הפּרוליטאריון            היהוּדי קרבן לדימאַגוֹגיה הציונית?

 

יש לשער, שלא "סתם-ככה", ללא טעם, טוען מר זלצר היום דבר אחד ומחר דבר אחר.  יש לשער, ששינה את דעתו לאחר שהטיב להכיר את הלך הרוח בהמונים...

יתכן, כי מר זלצר עצמו הוא אדם לאוּמי כּן ומאמין בלב שלם, שהאַבטונומיה ה"תרבוּתית" היא כשלעצמה דבר טוב ומועיל בתורת פתרון לבעיה היהוּדית.  אבל אותה שאלת-חרדה בה הוא משתדל, בסוף הפיסקה הנ"ל, להטיל פחד על חבריו (והוא מטיב, כנראה, להכיר את הלך-נפשם), – שאלה זו מוכיחה, כי יעוּדה העיקרי של האַטונומיה נשאר בעיני מנהיגי ה"בּוּנד", אחרי ככלות הכל, אותו תפקיד ישן של כלי-רעם נגד הציונות.  לשם כך הציגוּה, לשם כך יש לקיימה.

מוּזר הדבר, כי בערך באותו זמן, כשבתוך ה"בּוּנד" הלכה ובשלה "האַבטונומיה הלאוּמית", נסתמנה במציאוּת הרוסית תופעה מקבילה, אף שהיא התייחסה אל שטח אחר.  סוכני העריצוּת הגיעו לכלל הכרה, כי שאלת-הפועלים "בשלה, ושוּם דברי-לחש לא יוכלו לסלקה", ולפיכך צריך ליתן למרץ-הקרב של הפּרוֹליטאַריון כלי-רעם בלתי-מזיק, שיסיח את דעת הפועלים מן הסוציאליזם ומן המאבק הפוליטי.  כך יצאה לאויר העולם תורת ה"בלתי תלויים"[10] – אינני בא לגזור גזירה שוָה בין ה"בּוּנד" ובין סוכני העריצוּת, אך העלאת האַבטונומיה הלאוּמית בועידתו הרביעית של ה"בּוּנד" היתה מעשה של "זוּבּאַטוֹבשצ'ינה"[11] לאוּמית.  וכשם שה"זוּבּאַטוֹבשצ'ינה" המקורית לא נולדה, מבחינה סוּבּיֶקטיבית, אלא כדי להשמיד את הסוציאל-דימוקראטיה, ואילו מבחינה אוֹבּיֶקטיבית היה פירוּשה נסיגת העריצוּת מפני לחץ הסוציאל-דימוקראַטיה, – כן גם הלאמת הפּרוֹגראַמה הבּוּנדאית, שלא באה מלכתחילה אלא כדי להלחם בציונות, היתה, לאמיתו של דבר, ויתוּר לציונות.

 

ד

     ניגוד זה בין הכוונות ובין התוצאות אפייני מעתה מאד להתפתחות ה"בּוּנד" בתורת מפלגה לאוּמית:  יכולים אנוּ לומר בפה מלא, כי כל תולדותיה של הלאוּמיות הבּוּנדאית וכל הלבטים הארגוניים על רקע זה לא היו מעתה אלא מאבק אילם ועקשני בין נטיותיה האוֹבּיֶקטיביות של תנוּעת-הפועלים היהוּדית ובין הלכי-הרוּח הסוּבּיֶקטיביים של מנהיגי ה"בּוּנד".  ומאַלף פרט זה:  ככל שגוברות נטיותיה האוֹבּיֶקטיביות של התנוּעה, ככל שברוּרה יותר השפעת הציונות באֶבוֹלוּציה של ה"בּוּנד", כן מובלטת ומוּדגשת יותר האיבה הסוּבּיֶקטיבית.  איבה זו עמוּקה עוד יותר מחמת העוּבדה, שה"בּוּנד" נתוּן בין שתי חזיתות – עם כל עצמאותו הארגונית הוא בלי-משים רואה את עצמו תמיד, מבחינה רעיונית, כבן-חסוּת של המפלגה הרוּסית, וככל אשר יוכל משתדל הוא לטהר את עצמו בעיניו החשדניות של "הכסא הקדוש" בז'נבה[12].  לשם כך הוא נוקט בשיטת-ההתנצלות הפשוּטה והתמימה ביותר:  חירופים וגידוּפים כלפי אלה, שמהם הוא נהנה זה עתה במשיכה...  עקבותיה של תחבוּלה זו כבר היו ניכרים ב"נקודת-המפנה", אף-על-פי שבאותו נאוּם אפילו לא הוּזכר שמה של הציונות, שהיתה בימים ההם – ערב הופעתו של הרצל – שקוּעה בירידה קשה.  ההצהרה הנמרצת, החוזרת ונשנית בפי קהל נכבד זה, כי בקרב הבורגנוּת והאינטליגנציה היהוּדית מעולם לא נתעורר הרעיון בדבר פעוּלה עצמאית של העם היהוּדי, כי "אנו" הראשונים, שגילינו את רעיון האַבטואֶמאנציפּאַציה, ודוקא היום, שנַים במאַי 1895 – פרטים אָפייניים אלה מתוך גמגומיו הראשונים של ה"בּוּנד" מעידים כמאה עדים על השאיפה, להכריז את "המלה החדשה" ותוך כדי כך להסתייג ולהסתגר מכל היכּרוּת עם המעין, שממנו, לאמיתו של דבר, נשאבה "המלה החדשה".  – בועידה הרביעית לבשה, כמוּבן, ההסתייגות צורה חריפה יותר.  כבר אמרתי, כי באותו מעמד נתקבלו ריזולוּציות חמוּרות נגד הציונות והציונים;  ומאותה שעה ואילך מתנהל המאבק ללא הפוּגות בחריפוּת גדלה והולכת.  אחר פרישת ה"בּוּנד" מן המפלגה הרוּסית, שהבליטה הבלטה  יתירה את "כשרותו" הפגוּמה של ארגון-הפועלים היהוּדי – הגיעו מאמצי ה"בּוּנד" להטהר על-ידי השמצת הציונות לממדים של יאוש.

     אגב, פסיכולוגיה זו מוּבנת בהחלט.  לא קשה לתאר, מה התחולל במוחם של מנהיגי ה"בּוּנד" לשמע הדים "מגבוה", כמו, למשל, המאמר המפוּרסם בגליון "איסקרה" מס' 56 תחת הכותרת "התפוררות הציונות ויורשיה האפשריים".  באותו מאמר נאמר, למשל:

 

                             ... דוקא ההגיון הפנימי של מאבק זה עם הציונות הוא שהזרים תוכן לאומני לתוך       האַגיטאַציה הפּוליטית של ה"בּוּנד".  המאבק הפוליטי הוא על-פי רוב בעת ובעונה אחת גם התחרות פוליטית, שבה לומדים לקח רב מן האויב...  מבחינה אוביקטיבית מהווה הוא (ה"בּוּנד") עכשיו מנגנון-אַגיטאַציה המוּכשר קודם-כל להטות את הפּרוליטאַריון היהוּדי מדרך הסוציאל-דימוקראטיה המהפכנית ולהפנותו אל דרך הלאומנוּת המהפכנית-דימוקראטית.  ודאי, בתודעתם הסוּביקטיבית של מנהיגי ה"בּוּנד" עוד נשתמרוּ די "חויוֹת" סוֹציאַל-דימוֹקראַטיות כדי שייאבקו עם מגמה זו.  אך הגיון-העובדות חזק מקפּאון המחשבה.

                             הם (הדימוֹקראַטים הבורגנים, ובתוכם הציונים) יבואו  – הם כבר באים – ויסלקו בכוח את אלה שייראוּ בעיניהם כדוֹקטרינרים[13].

העוּבדה, שעליה מצביע הפסוּק האחרון של "איסקרה" – "הם כבר באים" – ודאי לא יכלה לסייע להפגת העצבנות הבּוּנדאית.  אם ההכרח להכנע ללחצה של הציונות הבּוּרגנית-אינטליגנטית השרה על מנהיגי ה"בּוּנד" רוּח של רגזנוּת, הרי התפתחותה המתמדת של ציונות פועלית מיוּחדת הגדילה רגזנות זו בממדים שאין להם תקדים.  הצורות שהיא לבשה היו לעיתים כה משונות, שאפילו קשה להשיג, כיצד יכלה מפלגה פוליטית לשכוח במידה כזאת את כבודה העצמי.  דיבות, חרם, אלימות – כל אותו ברד-האבנים, בו ביקשו הבּוּנדאים בכל פינות תחוּם-המושב לסקול את ניצניה הראשונים של הציונות הפועלית, ידוּע היטב לציבור היהוּדי;  אני לא אעמוד עליו גם משוּם כך, שה"בּוּנד" בתורת מפלגה יכול לתמיד להטיל את האחריות לכל ההתפרצויות הללו על שכמם של בּוּנדאים יחידים.  אבל גם בתיקים הרשמיים של ה"בּוּנד" נשתמר מסמך מאלף, שכדאי לצטט מתוכו פיסקה מסויימת. בדין-וחשבון, שהוגש על-ידי משלחת ה"בּוּנד" לקונגרס הסוציאליסטי הבינלאומי באמשטרדם מוּקדש עמוד שלם לזכויותיו של ה"בּוּנד" ב"מאבק עם הזרמים הלאוּמיים".  דבר זה כשלעמנו מעיד על מידה מסוּיימת של "מוּסר כליות", על חרדה עצבנית "להקדים תרופה", שמא יאשימו אותם עצמם בלאוּמנוּת.  אך כמעשה-אמן של "הקדמת תרוּפה" יש לראות את השוּרות הבאות שבאותו עמוּד:

 

                 ... הציונות התחילה להתפורר:  החלו פורשים מקרבה זרמים, המשתדלים, במסוה של          "אהבת-העם", לקנות לעצמם את הפּרוֹטילאַריון היהוּדי ולהרכיב לו אידיאולוגיה בּוּרגנית;  למטרה זו מופיעים הם בשמות-של אָפנה "דמוקראַטיים" ו"סוציאליסטיים" ("ציונים-דימוקראַטים", ציונים-סוציאַליסטים", "ציונים-פועלים" או "פועלי-ציון");  מדברים הם על שביתות כלכליות, שבדעתם לנהלן תוך כדי פניית-עורף למאבק הפּוליטי;  על "פּוליטיקה", שאינה חורגת אצלם מתחום של התקפות אישיות על פּלבה ושל קריאות זולות (בכרוזים) נגד הממשלה, כגון "הלאה וגו'"; על סוציאליזם, שאת מלחמתו הם דוחים עד להגירת היהוּדים לפלשתינה.  זרמים אלה אין להם וגם לא תוכל להיות להם הצלחה בקרב הפועלים היהוּדים;  הם קמוּ באיחוּר-זמן, והפּרוליטאַריון היהוּדי הוא כבר בעל תודעה מספקת, כדי שיוּכל להבחין מתחת לעורה החדש של הציונות את התוכן הישן, הבּוּרגני והריאַקציוני.  אמנם, "פועלי-ציון" ("ציונים-פועלים") יסדוּ בכמה ערים ברוּסיה קבוצות קטנות, נתנו להם, לפי דוּגמת הארגונים המהפכנים, את השם הרם "ועדים" ופתחוּ במשחק המהפכנוּת;  אבל כל זה אינו אלא אחיזת-עינים:  לאמיתו של דבר מוּרכבים "ועדים" אלה מאינטליגנטים-למחצה בעלי נטיות לאומניות, המוליכים אחריהם כמה עשרות פועלים נטולי כל תודעה.  "הצלחה" כזאת בקרב הפועלים היהוּדים ודאי לא יתקנא בה איש ("דין-וחשבון", ע"ע 15-14).

     דומני, כי בין מצבות ההשמצה המפלגתית ראוי מסמך זה, – שנעימתו המנוּולת יש בה כדי להפתיע, אפילו לעומת הרמה הבּוּנדאית הרגילה, – למקום-כבוד מיוחד במינו. בקונגרס באמשטרדם לא היתה מיוּצגת שוּם אחת מן הסיעות הסוציאל-ציוניות.  כיצד יכול אדם, בהעדר יריבו, להתיר לעצמו בפרהסיה לשון-רמיה כזאת, בניגוּד לכל הכללים האלפביתיים של הגינות פשוּטה, אנושית ופוליטית, – חידה פסיכולוגית זו אין לפענח אלא, כאמור, על-ידי ההכרח הסוּבּיֶקטיבי הכופה את ה"בּוּנד" לצרוח בקולי-קולות ובכל קרן-זוית, כי הכובע כלל אינו בּוֹער על ראשו, – זהו עוקצו של מוסר-הכליות שיותר מכל חקירת-שתי-וערב מתיר הוא את לשון החשוּד, לפי הפתגם הרוּסי: "יודע החתוּל, בשרוֹ של מי זלל".

     אבל לא רק בזה התבטאה הנטיה להתכחש ולטשטש את העקבות: מאלפת ואָפיינית יותר תחבוּלה אחרת, שאף תחילתה נעוּצה באותה ועידה רביעית.  הריזולוּציה "הלאוּמית" המפוּרסמת של ועידה זו הכילה שני חלקים.  בראשון נאמר (לפי נוּסח הדו"ח הרשמי):

 

הועידה קובעת כי מדינה כרוּסיה, המורכבת מכמה לאומים שונים, צריכה ללבוש בעתיד צורת פדראציה של לאומים, בה ייהנה כל אחד מאַבטונומיה לאומית, מלאה ללא הבדל גודל הטריטוריה המאוכלסת על-ידו.

                 הועידה קובעת, כי המוּשג "לאום" מוסב גם על העם היהוּדי.

 

בסוגריים יש להעיר: זהו החלק הראשון לפי הדין-והחשבון הרשמי (עמ' 14);  מה היה ניסוחו למעשה – דבר זה לא הצלחתי עד עכשיו לברר.  כי על-כן, זמן-מה לאחר הועידה הרביעית, נתפרסם ב"איסקרה" מכתב אל המערכת ובו הודעה, וגם היא רשמית, כי בנוּסח הריזולוּציה נשתרבבה פליטת-קולמוּס, ובמקום "אַבטונומיה לאוּמית מלאה" היתה הכוונה רק לאַבטונומיה בשאלות לשון ו"תרבות".  כיצד יכלה להשתרבב "פליטת-קולמוס" כזאת, החובקת כמעט את כל התהום הפעוּרה כיום בין הבּוּנדיזם ובין ה"סיימיזם" – זה שוּב דבר "מוּזר", המעיד אף הוא עדוּת כלשהי על התנצחותם של שני רצונות סותרים:  מצד אחד, ליתן תשוּבה "מלאה" ועל-ידי כך להמית את הציונות, ומצד שני – לטשטש ככל האפשר את אפיקורסותם הלאוּמנית שלהם.  אולם ביטוי ברור ביותר למאבק זה בין היצר הטוב ובין הסיטרא-אחרא, ואפילו לנצחונו של היצר הטוב, ניתן בחלקה השני של הריזולוּציה, הקיימת, תודה לאל, בנוּסח אחד, שהוא ללא ספק הנוסח הנכון.  וזה לשונו:

 

אולם כיון שהועידה רואה במסיבות הקיימות את הצגת תביעות האבטונומיה הלאומית ליהוּדים כמוקדמת מדי, הריהי סבורה, כי בשעה זו די להיאבק לביטולם של כל חוקי-ההפלייה נגד היהוּדים, לציין את תופעות הדיכוי נגד הלאום היהוּדי ולמחות נגדן, תוך המנעוּת מניפּוּח הרגש הלאומי, העשוי רק לערפל את תודעת-המעמד של הפּרוליטאריון ולהוליך אל השוֹביניזם.

 

     בעינים עצומות יכול אתה על-פי קטע זה להגדיר את כל "הרכבה החימי" של הועידה הרביעית.  ברוּר, שבהרכב זה נשתלבוּ שוּב אותן שתי המגמות שאינן מתישבות זו עם זו – לעשות ולהעמיד פנים שאין עושים, להכריז ולהחניק, לתת ולהעלים.  מוכרח אתה "לתת", לשם המאבק עם היריב, אך, יחד עם זה, "לתת", פירוש הדבר, שתטיל צל על עצמך, לא רק בעיני סנהדרין-המפלגה אלא גם מבחינת המצפון המתבולל שבקרבך פנימה.  ולכן, מצד אחד "מציגים" את האַבטונומיה, ובו ברגע, מצד שני, גודרים אותה במחיצות אטוּמות;  מצד אחד מצהירים, כי היהוּדים הם לאוֹם, ומצד שני מטילים בו במקום חרם על הדבר הטבעי ביותר אצל כל לאום מדוכא  – על הרגש הלאוּמי, ובכלל מציעים למעט בדיבוּרים על כל הענינים המסוכנים והחשוּדים האלה.  פורשׂים את הדגל הלאוּמי, ועליו חרוּתה הסיסמה:  "אָהן לארעם..."[14].

     כל הועידה הרביעית כּולה באה לידי ביטוי בקטע זה;  אבל בועידה הרביעית בא לידי ביטוי ה"בּוּנד" כולו – על פחדנותו הרוחנית, על עקרותו היוצרת, על אי-כשרו האוֹרגאַני להגיע לכלל תנוּפה ולחבוק את האופק במלואו.  מנבכי נשמתו של ה"בּוּנד" נבעה מורשתה עמוּקת-החכמה של ועידה זו:  אַל תרבוּ לרעוש מסביב לדגל הלאוּמי!  ואכן, מנהיגי ה"בּוּנד" הצליחו לקיים בקדושה ובטהרה צו-מורשה זה.  אמנם, התקפות ה"איסקרה" מכאן ובקורתם של הסוציאל-ציונים מכאן אילצוּ לא-פעם את עסקני ה"בּוּנד" להפר בכתב ובעל-פה את נדר-השתיקה, אבל מעולם לא עברו עליו ביזמתם-הם.  הפרוֹגראַמה הלאוּמית, שלא נוצרה מלכתחילה אלא למטרות זוּבּאַטוֹביות, ולמטרות אלו בלבד, נדחקה מדעת לקרן-זוית אפלה והוּצאה משם רך ורק בשעה שהיה הכרח בדבר מבחינת המאבק עם היריבים.  כי הסיסמה הלאוּמית החדשה כשלעצמה היתה זרה להם ובלתי-נוחה;  על אף כל המלים שב"נקוּדת-המפנה" בדבר ערכה הפוליטי של התודעה הלאוּמית, הם, ביזמתם-הם, לא נקפו אצבע, כדי להבהיר להמונים את מצבו האמיתי ואת צרכיו האמיתיים של העם היהוּדי.  עקרון "יִחוּד האינטרסים" הושמע בשנת 1897;  שנת 1901 הצטיינה בנסיון להכניס לתוך עיקרון זה תוכן מוחשי כלשהוּ;  אך הדבר נעשה בהיסוּסים רפוּיים כל-כך ובאי-שלימות חיוורת וחסרת-דם, עד שעמדתו העקרונית של ה"בּוּנד" בתורת ארגון בעל יִחוּד לאוּמי לא נהנתה ממנו ולא נשתפּרה אף כקוצו של יוד, ושאלת-השאלות, לשם-מה חייבים סוף סוף כוחות הפרוליטאַריון היהוּדי לפרוש ולהתארגן בחטיבה מיוּחדת וסגוּרה – נשארה ללא תשוּבה.

     חלפו שנתיים, ובעידתה השניה של המפלגה הרוּסית הוּצגה שאלה זו ל"בּוּנד" במישרין ובחריפוּת ממצה.  תשוּבתו של ה"בּוּנד" ידוּעה: הוא פנה עורף והסתלק.

 

ה

     עכשיו מתעתד ה"בּוּנד" לחזור – ואוּלי כבר חזר – אל המפלגה הרוּסית;  שלש שנות הגלות הבּוּנדאית נהפכות איפוא לנחלת ההיסטוריה.  ולכן מוּתר לנו ביתר-חירוּת להעמיק חקר במקרה מאלף זה.

     בתוך מה שקרוי הקהל הרחב היתה מקוּבלת עד עכשיו הדעה, כי ה"בּוּנד" התגרש מן המפלגה הרוּסית בשל הפּרוֹגראַמה הלאוּמית שלו: המפלגה הרוּסית לא הכירה, כביכול, בפּרוֹגראַמה זו, הביעה את התנגדותה לאַבטונומיה הלאוּמית-"תרבותית", ובידי ה"בּוּנד" היתה הברירה – להכנע או ללכת.  – כל יודעי-דבר יוֹדוּ, כמובן, שלא כך היה המעשה:  שאלת הפּרוגראַמה הלאוּמית לא היה לא מאוּמה עם ההתנגשוּת, המדוּבר היה רק בארגונו הלאוּמי של הפרוליטאַריון היהוּדי. ואכן, בויכוחים היו הנואמים הבּוּנדאיים מרבים להדגיש ולחזור ולהדגיש דבר זה, באָמרם, כי אך לשוא מנפחים הציונים את המאורע, כי, לאמיתו של דבר, בא הקרע לא בשל שאלות עקרוניות אלא "רק" בשל עניינים ארגוניים.  אבל הרי דוקא בזה כל הענין, שכאן היתה השאלה הארגונית חשוּבה לאין-ערוך מן השאלה הפּרוגראַמאַטית, והקרע בנקוּדה זו היה עמוק פי כמה וכה.  בשאלת האַבטונומיה ה"תרבותית" ייתכן שהצדדים לא ישתווּ היום, אך מחר ישכנעו איש את רעהו;  בענין זה עשוּיים הצדדים להסתלק אהדדי מטעויותיהם, אבל שוּם אחד מהם לא ייאָלץ לוותר לטובת משנהו על זכויותיו ועל האינטרסים הממשיים שלו.  ענין שונה בתכלית הוא הריב הארגוני.  ה"בּוּנד" תבע לעצמו "נציגות-יחיד", כלומר – שרק לו בלבד תהיה הסמכוּת לנהל באורך אַבטונומי את הפעולה הסוציאל-דימוקראטית בקרב הפּרוליטאַריון היהוּדי בכל רחבי רוּסיה, ללא הבדל מקום;  ואם לא לאלתר, הרי בסיכומו של חשבון, היה פירושה של תביעה זו, שמוסדות המפלגה הרוּסית – המנהלים את הפעוּלה באופן עצמאי בין ההמונים היהוּדים בדרום ובפלכים הפנימיים – ימסרו אותה כולה במרוּצת הזמן לידי ה"בּוּנד".  ואילו המפלגה תבעה את ההיפך:  שפּעולת ה"בּוּנד" תצטמצם בתחומי ליטא ופולין, ללא רשוּת לפעול בשאר חלקי רוּסיה;  ואף באיזור הבּוּנדאי גופו תנתן לועדי המפלגה הזכוּת המלאה לנהל פעוּלת-המונים עצמאית  בקרב הפּרוליטאַריון היהוּדי;  בסיכומו של חשבון היתה תכליתה של תביעה זו, שבמרוצת הזמן תיטול לעצמה המפלגה הרוּסית את כל ההמונים היהוּדיים.  בלשון אחרת, כאן התנהל מאבק לשלטון על הפרוליטאַריון היהוּדי.  ה"בּוּנד" ביקש לרכז שלטון זה כולו בידיו ולדחוק את רגלי המפלגה מן הרחוב היהוּדי, כלומר – להשאיר למפלגה את הפועלים הרוּסים;  המפלגה ביקשה לרכז שלטון זה במישרין בידיה בלבד ולדחוק את ה"בּוּנד" כולו מן הרחוב היהוּדי, כלומר, במלים פשוטות – להביא על ה"בּוּנד" כליה גמוּרה וסופית.  ה"בּוּנד" הבין זאת היטב (ראה "דין-וחשבון של משלחת הבּוּנד", עמ' 13).  משמע, המריבה התנהלה על יסוד-היסודות שבעיקרון:  היהיה או לא יהיה ארגון מיוּחד לפרוליטאַריון היהוּדי?

     רק כך עמדה השאלה.  אבל מתחתיה הסתתרה, כמובן, שאלה אחרת, עוד יותר יסודית:  כלום קיימים תפקידים יהוּדיים-מיוּחדים, שבגללם יש הכרח בארגון מיוחד?

     המרצה הבּוּנדאי מר ליבּר השתדל לבסס בועידה את ההכרח הזה, אבל, אם לדון לפי הדין-והחשבון הסטינוֹגראַפי, הוא עשה זאת, לדעתי, בצוּרה שאינה מניחה את הדעת.  ניסוּח הרבה יותר מוּצלח מצאתי בחוברת של פפ"ס[15] על "תנועת-הפועלים היהוּדית".  חוברת זו מתיחסת בקירוב לאותו זמן;  היא הוּצאה לאור על-ידי הועד המרכזי של ה"בּוּנד" ובה ניתן סיכוּם קצר לכל הנימוּקים שהושמעו אז לביסוס עמדתו הארגונית של ה"בּוּנד".  וזה לשום הסיכוּם:

הפרוליטאַריון היהוּדי אינו מהווה רק "חלק" מן הפּרוליטאַריון הפולני-הליטאי, אלא, בדומה לפּרוליטאַריון של לאומים אחרים, הריהו חבר עצמאי במשפּחת הפרוליטאַרים העולמית, חבר בעל סגולות אינדיבידואליות, אשר עוצבו במהלך ההיסטוריה.  הוא חייב לנהל על-פי דרכו את המאבק לחזון הפּרוליטאַריון הבינלאומי, לסוציאליזם.  במלחמת-המעמדות שלו נתקל הפּרוליטאַריון היהוּדי במכשולים שאינם ידועים לפּרוליטאָריון של עמים אחרים.  מכשולים אלה מסוגל לקבוע רק הפּרוליטאַריון היהוּדי עצמו, ומבחינה זו יש לו משימות היסטוריות דחופות משלו.  כדי לבצע משימות אלו, צריך הפּרוליטאַריון היהוּדי להקים ארגוּן מהפכני נפרד, להתארגן ככוח פוליטי עצמאי (ע' 8).

 

זה היה הביסוס הבּוּנדאי הרגיל, שהיה ידוּע למתנגדי ה"בּוּנד" עוד מלפני הועידה, ואותו הם הביאו בחשבון בועידה גוּפה.  הביאו בחשבון – במובן שלילי לחלוטין.  הנמקת המתנגדים הסתכמה בזה, שטענות ה"בּוּנד" אינן מצדיקות שוּם התבדלוּת ארגונית:  אף אם קיימות משימות מיוחדות, כגון שויון-הזכויות או אפילו אותן זכויות "תרבותיות", הרי ברוּר שהפרוליטאַריון היהוּדי לא ישיג מאוּמה ללא תמיכת הפרוליטאריון הרוּסי – וכדי להבטיח לעצמו תמיכה זו, צריך הוא דוקא להתמזג עם הפּרוֹליטאַריון הרוּסי, וגו'.  אם נביא כאן את כל הציטאַטים האָפייניים שבויכוח, נצטרך להעתיק כמה עמוּדים באותיות זעירות;  אֶתן כאן רק אחדים מהם:

מתוך נאומו של הציר רוּסוֹב:

בנאומו של החבר המרצה נרמזה סיבה עקרונית אחרת לקיומו של ארגון מיוחד לפּרוליאַטריון היהוּדי.  הוא דיבר כל הזמן על ה"בּוּנד" כעל נציגו של הפּרוליטאַריון היהוּדי במפלגה.  לנציגות מיוחדת כזאת היה טעם, אילו העלינו על דעתנו, כי האינטרסים של הפּרוליטאַריון היהוּדי סותרים ולוּ בנקוּדה אחת בלבד, את האינטרסים של פועלי שאר הלאומים ברוּסיה[16].

 

מתוך נאומו של הציר בּאֶקוֹב:

כאן הובעה הטענה, כי שני דברים מהווים את יסוד קיומו הנפרד של ה"בּוּנד" בתורת ארגון לאומי:  א) השוני ביחסי הגומלין בין כוחות החברה,  ב) השוני בתנאים המשפטיים.  על הנימוק הראשון לא הרחיב ליבר את הדיבור.  הוא הצביע רק על העדרם של מעמד-איכרים ושל אצולה בין היהוּדים.  אבל כיצד נובע מכאן קיומו של ארגון לאומי נפרד?  נגד הנימוק השני דוּבר כבר אתמול במידה מספקת.  רק אזכיר, כי כל סוציאל-דימוקראטיה נלחמת בכל דיכוי, הוא הדין איפוא בסוציאל-דימוקראטיה הרוּסית[17].

 

רעיון זה מצא את השלמתו בנאוּמו של הציר לֶנין:

חוסר-האימון מפעפע ועולה מכל הצעותיהם ומכל שיקוליהם של הבּוּנדאים.  ואכן, כלום, למשל, המלחמה לשוויון-זכויות גמוּר ואפילו להכרת זכותו של לאום להגדרה עצמית אינה מחובתה של מפלגתנו כולה[18].

 

מתוך נאוּמו של הציר יֶגוֹרוֹב:

אמנם, אין אתם מעמידים כאן את השמירה על קיוּם הלאום כעיקרון, אך, יתכן, משום שבכלל לא הבאתם לפנינו שום שיקולים עקרוניים.  ההסתמכות על המבנה המיוחד של הכוחות החברתיים אינה מקנה שום זכות לקיומו הנפרד של ה"בּוּנד"[19].

 

קטע אחרון זה מהווה במיוּחד כעין סיכוּם לנימוּק העיקרי של הרוב האנטי-בּוּנדאי:  "לא הבאתם לפנינו שוּם שיקולים עקרוניים".  לאחר ויכוח בעתונים שנמשך שנתיים, לאחר ההרצאה והנאוּמים הבּוּנדאיים בועידה גופה, אין המתנגדים יודעים עדיין, לשם מה דרוּש ל"בּוּנד" הארגון הנפרד.  עד עכשיו אי אפשר היה להסביר להם את הדבר.  ובנקוּדה זו מסתכם כל המצב שנוצר בועידה.  המפלגה שואלת:  היכולים אתם סוף כל סוף להשיב לנו תשוּבה ברוּרה, המניחה לגמרי את הדעת, על השאלה, מה הם אותם האינטרסים המיוּחדים והנפרדים של הפּרוליטאַריון היהוּדי, כי על-כן רק קיוּמם של תפקידים מיוּחדים-בהחלט מצדיק התבדלוּת ארגוּנית בתחוּמי טריטוריה אחת? – על שאלה זו משיב ה"בּוּנד" בשתיקה.  המפלגה אומרת:  אם כן, עליכם לוותר על עקרון הארגון הנפרד, או – לכוּ לכם.  – ה"בּוּנד" משיב על כך בפרישה מן המפלגה.

מדוע לא השיב ה"בּוּנד" ולא יכול להשיב, על השאלה הראשונה, – דבר זה כבר ברוּר לנו:  התשוּבה היחידה המניחה את הדעת היתה זו, שבה נלחם ה"בּוּנד" עצמו בכל כוחותיו.  אבל מדוּע לא נכנע ה"בּוּנד", מדוע העדיף ללכת?

אפילו a priori ברוּר לנו, כי ה"בּוּנד" בודאי מאד לא רצה ללכת. כיון שהפרסטיז'ה בחוּגי הפועלים היהוּדים יקרה להם מכל יקר, לא יכלו מנהיגי ה"בּוּנד" שלא לחשוש, כי ההתפלגוּת מן המפלגה תערער את הפרסטיז'ה שלהם.  בפולמוסם עם הציונים, אשר "ניסו לזרוע אי-אמון בין הפּרוֹליטאַריון היהוּדי והרוּסי", היו מנהיגי ה"בּוּנד" טוענים, כי דוקא בחיק הסוציאַל-דימוֹקראַטיה הרוּסית ימצא הפועל היהוּדי הבנה מלאה לכל צרכיו.  ההתפלגוּת מן המפלגה צריכה היתה בהכרח להעמיד לפני ההמונים, ששיקוליהם תמיד פשוּטים ותמימים כשיקוּלי ילדים, את השאלה הזאת:  אחת מן השתים – או שהסוציאַל-דימוקראטיה הרוּסית כלל אינה אומרת להתחשב בצרכינו, או שמנהיגינו אינם מגדירים את צרכינו כהלכה.  המסקנה הראשונה והשניה – שתיהן כאחת לא יכלו להרָאות נעימות לאהבתם העצמית של המנהיגים הבּוּנדאים, ומי שמכיר, אפילו מן השמועה בלבד, את ממדיה המופלאים של אהבה עצמית זו, שאין לה אח ודוגמה בשוּם מפלגה אחרת, יבין על-נקלה, עד כמה ביקשו ראשי ה"בּוּנד" לקיים שלום-בית עם המפלגה, ויהי השלום הרעוע ביותר.  ואכן, הלך-רוח זה לבש צוּרות המעידות על תאוָה לוהטת להשלים, על פחד-אימים מפני הקרע.  כדי לשמור על השלום הסתכנה המשלחת הבּוּנדאית והפרה שלש פעמים את סַמכויותיה – וכל כך על אף המשמעת הבּוּנדאית המפוּרסמת!  אבל נטיב לעשות, אם נמסור לקורא את אשר המשלחת עצמה סיפרה על שאול חטאיה.

חטא ראשון:

... בהחלטתנו זו היה, כמובן, משום הפרת רצון ועידתנו, שהטילה עלינו להגן על הצעת-התקנון בשלימותו, אבל ראינו חובה לעצמנו לעשות כל אשר ביכלתנו כדי למנוע את הקרע ולותר עד קצה האפשרויות[20].

שני:

מחמת         יחס האיבה הבולט כלפי ה"בּוּנד", שנתגלה בעת הויכוחים מסביב להצעתנו, החלטנו לעשות ויתור נוסף. החלטנו... להפר בשנית את יפוי-הכוח מטעם הועידה ולהציג רק סעיפים מספר מתוך האולטימאטום[21].

שלישי:

... לאחר שנתקבלה הרזולוציה של מאַרטוֹב צריכים היינו, על-פי יפוי-הכוח שניתן לנו על-ידי ועידתנו, להודיע כי ה"בּוּנד" פורש מן המפלגה... החלטנו בשלישית להפר את יפוי-הכוח של ועידתנו ולחכות עד אשר...[22].

פירושים מיוּתרים. אבל מדוּע בכל-זאת פרש ה"בּוּנד"?

לנו, לציונים, נודעה לשאלה זו חשיבוּת רבה יותר מאשר ל"בּוּנד".  אפשר לומר ללא הפרזה, כי שכינת הציונות ריחפה אותו יום בחלל האסיפה וחיכתה מתוך חרדה לתוצאתו של המאבק – לא של המאבק בין ה"בּוּנד" ובין המפלגה, אלא של המאבק הפנימי בנשמתם של נציגי ה"בּוּנד" בין קרע לבין כניעה.  כי דבר אחד היינו אנו, הציונים, מייחסים ל"בּוּנד" תמיד, והוא – הקשר האמיץ, השרשי וההדוּק בינו ולבין המוני הפועלים היהוּדים.  וידוֹע ידענו, שאמנם לא תמיד הוא מדריך אותם כראוי, אך תמיד הוא משקף נאמנה את הלכי-רוחם היסודיים. הנה משוּם כך נודעה בעינינו חשיבוּת כה גדולה לתשובת ה"בּוּנד" על השאלה, אם יהא או לא יהא קיים ארגון-פועלים יהוּדי:  בתשוּבת ה"בּוּנד" היתה מהדהדת בעקיפין תשוּבתם של ההמונים היהוּדים עצמם.  הבינוני יפה, כי המונים אלה, השקועים בטרדותיהם היומיומיות, אינם חשים לפי שעה בצורך החריף להגדיר מיד את התוכן המוחשי של המשימות הלאוּמיות המיוּחדות;  אבל כלוּם חשים הם בעצם נוכחותן, בעצם קיוּמן של משימות בלתי-מוגדרות אלו, ולוּ רק במידה שירגישו בבירוּר באי-היכולת הגמורה, באיסוּר המוחלט להתמסמס ללא-שריד בקרב הארגון הזר?  זה היה לנוּ עיקר.  אנחנו האמנו, כי העם היהוּדי, מן המסד עד הטפחות, שואף באורח אינסטינקטיבי להפריד את כוחותיו וללכדם למען פעולה לאוּמית עצמית – ועכשיו נועד ה"בּוּנד", מן הקצה האחר של העם, לבוא להוכיח לנו, אם אמונה זו לא הוליכתנו שולל, אם רעיוננו, שהוכנס למחנה זה על-ידי מחבר "נקודת-המפנה", לא היה אלא סטיה עקמומית חולפת במוחות האינטליגנטיים של המנהיגים, סטיה שהיא זרה ומיוּתרת בעיני ההמונים?

ה"בּוּנד" לא היה מסוּגל  להשיב, לשם-מה הוא פורש, אך הוא פרש.  על-ידי כך נשתמרה לו האינדיבידוּאַליוּת המפלגתית. הבּוּנדאים מאמינים עד היום אמוּנה שלימה, כי מאז ומתמיד ייחלו הציונים, שה"בּוּנד" יעבור מן העולם.  ואכן, בשעה זו כן הדבר ללא ספק:  כעת יש לו ל"בּוּנד" יורשים פחות או יותר מתאימים מבין הסוֹציאַל-ציונים, ואנו סבוּרים שמן ההכרח כי ה"בּוּנד" ירד מן הבימה ויפנה להם את מקומו.  אבל בשנת 1903 לא היה בעולם כולו מי שישמח כל-כך לעוּבדה, שה"בּוּנד" לא נכנע, אלא שמר על עצמאותו, – כמונו, הציונים הבּוּרגניים.

והצדק היה אתנו.  אכן, הקרע גרר אחריו תוצאות חשובות.  הפרישה מן המפלגה הפגינה שוּב את העיקרון, שהוכרז לראשונה בשנת 1897 עם עצם יִסוּדו של ה"בּוּנד" – את עקרון יִחוּד האינטרסים של הפּרוליטאַריון היהוּדי, והכרזת העיקרון בשנית, וכן גם עצם השאון שקם מסביב למחלוקת ההתארגנות הלאומית לא חלפו מבלי להשאיר את רישומם בלב ההמונים.  מנהיגי ה"בּוּנד" השתדלו כמיטב יכלתם להתאפק ולא ל"נַפּח" את הצדדים הלאוּמיים, אך אירועים  אלה דיברו בעדם יותר מכל אַגיטאַציה.  בכוח אדיר משכו הם את דעת הפועלים אל שאלת-היסוד – אל המיוּחד שבמצב הפּרוליטאַריון היהוּדי ואל התפקידים הנובעים ממנו.  אמנם, יתכן שאז לא חש עדיין ציבור הפועלים בכללו צורך חיוני ומוחשי להבהיר את כל הבעיה עד היסוד, לגלות ולפרש בה את כל המעורפל והסתום, ובכל-זאת החל צורך זה לחדור ולהתפשט בשכבות-העם יותר מקודם-לכן.

ההגיון האוֹבּיֶקטיבי שבהתפתחות ה"בּוּנד" הגביר לאין-שיעור את ההתענינות בכל נסיון למַצוֹת סוף-סוף מיצוּי שלם, ללא שיור, את תכנם המסתורי של "האינטרסים המיוּחדים", ואילו נטיותיהם הסוּבּיֶקטיביות של מנהיגי ה"בּוּנד" לא הניחו לו ליתן תשוּבה ממַצה זו.  מתוך סתירה זאת יכלה להוָלד רק תולָדה טבעית אחת, ואכן, הי שנולדה:  החל מן המחצית השניה של שנת 1903 גברה מאד התפשטותה של הציונות הפועלית.

הפּוּבּליציסטים הבּוּנדאים טוענים עד היום את הטענה הקרתנית, כי הציונות הפּרולטאַרית היא כוּלה כעין פרי של תעמולה נפשעת: באו ציונים בּוּרגניים, שמו "מַסוה" על פניהם, "הרכיבו לעצמם קבוצות קבוצות", וכו'.  לאמיתו של דבר היה, כמוּבן, הכל אחרת.  אמנם נעשו נסיונות "להרכיב" ציונות פועלית מלמעלה, אך הם נסתיימו תמיד בכשלון;  היא קמה מלמטה.  הפראה עצמית מוחלטת אינה קיימת, כמוּבן, בחיי החברה, וכפי שכבר אמרתי בראשית סקירתי, ההמונים אינם יוצרים רעיונות, אלא קולטים וּמסַגלים אותם.  אבל תהליך זה של קליטה וסיגוּל איננו מתחולל על דרך ההרכבה המלאכותית, אלא על דרך היזמה העצמית מלמטה, ביתר דיוּק – על-ידי ריבוּי יזמות, ריבוּי נסיונות שונים ומשוּנים בקרב ההמונים עצמם.  מבחינה זאת התנוּעות העממיות הגדולות הן באמת פרי של הפראה עצמית;  ובמוּבן זה קמה מתוך עצמה גם הציונות הפועלית.  במערכתו של העתון הציוני, בו השתתפתי בשנת 1904, היו מתקבלים מכל קצווי הארץ דברי-תלוּנה בלשון עילגת ומשובשת על שקיימת קבוצת-פועלים, אבל אין מַדריך, אין קונטרסים, והאם אפשר להזמין "סטוּדנט", בלי אינטליגנציה, בלי ספרוּת, כשהיא מוקפת מכל צד מתנגדים חזקים, באוירה של ויכוּחים אין-קץ, גיששה הציונות הפועלית ופילסה לעצמה דרך, גיששה וביקשה מורי-הלכה, עיבדה ופיתחה לעצמה טאַקטיקה משלה.

בראשית המאה, כשמנהיגי ה"בּוּנד" פתחו במסעם נגד הציונות, לא היו לה שום תומכים בהמוני הפועלים.  בתחילת שנת 1905 נוסדה "מפלגת-הפועלים הציונית-הסוציאליסטית";  אפשר להעריכה כך או כך, אבל אי-אפשר לשלול את גידוּלה המהיר. וביחוּד אָפייני הדבר, שמפלגה זו דגלה בסיסמה הטריטוריאליסטית:  סיסמה זו, שדיבּרה דברים ברוּרים על ההכרח לשים קץ לגלות מיד, בשעה זו, כללה, בעצם, שלילה חריפה יותר של "אהבת-המולדת" הבּוּנדאית מאשר הציונות הארצישראלית, שלא דחקה את הקץ כמוה.  ראשי ה"בּוּנד" היו משרתים את עצמם שירות גדול והיו מבהירים לעצמם את התפקיד ההיסטורי שלהם גופם, אילו ניסו להעריך הערכה אוֹבּיֶקטיבית ולהבין כראוי את התוצאה הבולטת הזאת ממסע-תעמולתם הממוּשך והנואש.

המחבר אינו נמנה עם חסידיה של הציונות הפּרולטאַרית ובשום פנים אינו מפריז בערך התועלת שהמוני הפועלים היהוּדים מסוּגלים להביא לפיתוח התנועה הציונית או להגשמת מטרתה הסופית.  אבל גם מי שמתיחס אל הציונות הפועלית יחס עצור ביותר יוכל רק מתוך עיוורון או עיקשוּת להתעלם מן העוּבדה, שהיא נלדה מתוך עצם הגיונם של מאורעות-הימים.

פרישת ה"בּוּנד" מן המפלגה הרוּסית לא היתה אלא החוּליה האחרונה בשרשרת הגיונית זו:  החוּליה הראשונה היתה עצם הופעתו של ה"בּוּנד".  האֶבוֹלוּציה של ה"בּוּנד" הוליכה את תנועת הפועלים היהוּדית אל אותו אפיק, שממנו היא שתתה עשר שנים לפני כן את ראשית מימיה.

 

ו

     ה"בּוּנד", בתורת מפלגה לאוּמית, נטל על עצמו את התפקיד לעקור את הציונות מן השורש;  החיים חוֹללוּ בעצם ידיו תוצאה הפוכה.  בחלקו של ה"בּוּנד" נפל הגורל, שהוא בכלל שכיח למדי אצל מפלגות פוליטיות,  להתפתח מתוך ניגוּד סוּבּיֶקטיבי אל המגמוֹת האוֹבּיֶקטיביות של התפתחותן, להגרר אחרי יעוּדן מתוך אי-רצון והתנגדות.  זהו, כאמור, לעתים קרובות גורלן של מפלגות פוליטיות, ולא אחת מהן נוכחה לדעת בסוף דרכה, כי בעצם לא עשתה כל ימיה אלא למען אלה, שבהם ביקשה להלחם.  זהו, בסופו של דבר, גורלן הבלתי-נמנע של כל המפלגות הלא-מהפכניות – אם נבין את המהפכה לא כהפיכה בכוח-הזרוע, אלא בכלל כשאיפה לעקור מן השורש את עצם יסוּדוּ של הפגע החברתי הנדון.  מפלגות, שאינן שואפות לעקירה זו של שורש הרע, המסכימות להסתפק בשטח הנדון בתיקוּנים חלקיים – מפלגות כאלו של חצאי-אמצעים ושל דרכי-ביניים נגזר עליהן להגיע לכלל סתירה עם עצם כוונותיהן-הן.  וסתירה פנימית זו מטביעה על כל התפתחותן חותם חולני מיוּחד.  כיון שפתרון-אמת לבעיה אינו אלא הפתרון המהפכני, אנוסות מפלגות אלו לפחוד פחד אינסטינקטיבי מפני האמת השלימה.  ודבר זה מונע מהן התפתחות מלאה וחפשית.  דבר זה מכריח אותן להסתגר, להצטמצם, להמנע מהתעמקות בבעיות, להתחמק מאמירה מפורשת של דברים סתוּמים ומעורפלים – מתוך הפחד הבלתי-מוּדע לשׁגוֹת בפליטת-פה, לסתור את עצמן,  להתקל במסקנה מסוּכּנת.  הפחד מפני האמת מוליד בהכרח עקרוּת רוּחנית.  ובכל דברי-ימיהן של תנוּעות עממיות לא תמצא אולי דוּגמה בולטת יותר לעקרוּת זו מאשר ה"בּוּנד".

     מבחינה לאוּמית לא יוכל ה"בּוּנד" להחשב כמפלגה מהפכנית.  להיפך:  יסוד-היסודות המיוּחד לסבלותיו של העם היהוּדי הוא חוסר-הטריטוֹריה שלו – דבר זה, דוֹמַני, לא שלל עד היום איש בעולם כולו.  כדרך יחידה לסילוקם השרשי של סבלות מיוּחדים אלה יש לראות איפא, מבחינה הגיונית, את הטריטוֹריאַליזציה של היהוּדים.  יכול אתה לומר, שהדבר אינו ניתן להגשמה – זו שאלה אחרת;  אבל מבחינה עקרונית מקפלת תשוּבה זו, ורק תשוּבה זו, את הפתרון המלא, ז"א המהפכני, לשאלת היהוּדים.  יש עוד אוּלי משום דמיון כלשהו למהפכנות חיצונית בתשוּבתו הנגדית של המתבולל:  השמדתה של היהדות גוּפה.  דרכו של ה"בּוּנד" היא, לכל הדעות, דרך הפשרה העקרונית, הפשרה מדעת.  היו ימים כשה"בּוּנד" הכחיש את הדבר, כשנואמיו טענו, כי אומה הגוּנה אינה זקוּקה בכלל לטריטוֹריה, כי צריך להביא אֶכּסטריטוֹריאַליזציה על כל אומות-העולם, ובגלל שועל אחד בלי-זנב יש לקטוע את זנבותיהן של כל חיות-היער.  כאן היתה לפחות מהפכנות שבמליצה:  ניכר היה הרצון לשמור על הסגנון, להקפיד על הטרזנות המהפכנית מכף רגל ועד ראש, לכסות את הפגם האוֹפּוֹרטוּניסטי בכתם דיו אדומה.  כעת ה"בּוּנד", כנראה, אינו עומד על כך:  הפּוּבּליציסטים הבּוּנדאים מכנים את עצמם בגלוי אוֹפּוֹרטוּניסטים בשאלה הלאוּמית[23].  כאן אתה כבר שומע משהו מעין ציניוּת פּוליטית, המעידה, לדעתי, עדות ברוּרה על ירידת הפּאַתוס הפנימי במפלגה, מעין ראשית הרשלנות בלבושו של ג'נטלמן יורד, מעין הנמכת התביעה שאדם תובע מעצמו.  מכל מקום, עוּבדה היא, שה"בּוּנד" מודה עכשיו בעצמו, כי הוא איננו מהפכני בשאלה הלאוּמית.  לנו לא נותר אלא להוסיף:  מאד לא-מהפכני, ויתכן אפילו אַנטי-מהפכני.  כי על כן יש לזכור, מה היה הרע, אשר לריפויו הציע ה"בּוּנד" את חצאי-תרופותיו.  האנוֹשוּת יש לה שאלות חשובות לאין-ערוך משאלת היהוּדים, כיון ששאלת היהוּדים אינה נוגעת אלא לקומץ של 10 מיליונים נפש;  אבל אין לך בדברי-הימים שאלה כאובה יותר, הכרוכה בכמוּת גדולה יותר של עינויים אנושיים לא-יתוֹאָרו.  ליתן על שאלה כזאת תשוּבת-שעשוּעים כתשובתו של ה"בּוּנד" (אַבטונומיה לבתי-הספר), ואף על תרופה עלובה זו להוריד מתוך מורך-לב מסך עבה של השתקה, – פירוש הדבר לגלות שיא, פיסגה, מידה כפולה ומכופלת של אי-מהפכנות.  הנה משום-כך בולט ב"בּוּנד" הבלטה יתירה אותו חותם של עקרוּת רוחנית, הטבוע בהכרח בכל המפלגות של חצאי-דרכים.

     בפי כל רוֹוחת האמת, כי ה"בּוּנד" לא העמיד תיאורטיקנים.  מר ק. ק. הסביר בגליון מס' 4 של "זאַריה", היוצא-לאור בחו"ל, – והוא מבקר המתיחס ל"בּוּנד" בדרך-כלל באהדה – כי תכונה זו נובעת מהכשרתם הבלתי-מספקת של מנהיגי ה"בּוּנד".  סבורני, שזו איננה הסבּרה.  רמתה של הלמדנוּת  המהפכנית היהוּדית בדרך כלל איננה גבוהה ביותר;  כמעט הכל מתרקח בה באמצעים ביתיים, והיא, בעצם, גם לא יכלה להיות אחרת בתנאי ההווי היהוּדי ברוּסיה.  אבל בתוך גבולותיה של רמה כללית זו אין ראשי ה"בּוּנד" מפגרים מן-הסתם פיגור ניכר בקריאת-ספרים, בהשכלה ובכשרון, אחרי מתנגדיהם ממחנה ס"ס, "פועלי-ציון" ו"הסיימיסטים".  מכל מקום, לא כאן נעוץ פתרונה של התופעה המוזרה, כי בשעה שמעמידים את ספרות ה"בּוּנד" מול ספרותה של הציונות הפועלית, הצעירה ממנה בהרבה, מפתיעה אותך ממש עדיפותה התרבותית של זו הן מבחינת שפע הנושאים ובחירתם, והן מבחינת ניצול המקורות, עוז הניתוח וההכללה.  מלוּמד אמיתי היה קובע מן-הסתם, כי הרבה מן החומר התיאורטי של הציונות הפרוֹלטאַרית אינו בשל ואינו איתן, אבל אף הוא נאלץ היה להעריך כראוי את השאיפה לחקור, להתעמק ולהאיר את המציאות היהוּדית הסבוכה שהולידה את יצירתו של כל החומר הזה.  ולא בהכשרה שהיתה, כביכול, גדולה יותר, אלא דוקא בשאיפה זו לחקור, בצמאון זה לגלות את האמת עד תומה נעוץ מקור ההבדל ברמה התרבותית-תיאורטית בין ה"בּוּנד" ובין מתנגדיו.  להם נחוּצה האמת, ואילו ל"בּוּנד" היא גורמת אי-נוחוּת; לכן הם נמשכים אחריה באורח אינסטינקטיבי, מחטטים ומפשפשים בעובדות ובמספרים מן הרחוב היהוּדי, חושפים ומבליטים את כל נגעיו ופצעיו, ואילו ה"בּוּנד" שותק ומתחמק באורח אינסטינקטיבי מלימוּדן של עובדות-המציאות.  ספרותו יש לה אופי פוליטי וסוציאליסטי בלבד, כלומר – היא חוזרת בצוּרה עממית על דפוּסים רוּסיים ועל דפוּסים מחוץ-לארץ, שהם בודאי מועילים מאד, אבל בשום פנים אינם עצמאיים.  נסיונות של יצירה עצמאית לא היו אצל ה"בּוּנד", ואינם.  הוא – היחידה בין המפלגות הסוציאליסטיות בעולם, שלא נקפה אצבע, כדי לחקור את הסביבה החברתית-כלכלית, שבתוכה חי הפרוליטאַריון המודרך על-ידה, ואף לא כדי לברר את הסטאַטיטה והדינאַמיקה האֶלמנטאַרית של פּרוליטאַריון זה – את הרכבו המקצועי, את מספּרוֹ, את תנודותיו.  כי על כן הלימוד מביא לכלל הכרת האמת המרה, והבירור התיאורטי דורש מעצם טיבו חירוּת בלתי-מסוייגת של ההגיון, רשות מלאה לעבור מן ההנחות הראשונות עד לאחרונה שבמסקנות.  רשוּת זו, חירות זו לא ניתנה ל"בּוּנד";  השאיפה הלוהטת להמנע בכל מחיר מן התשובה הציונית שיבּשה את דרכי מחשבתו;  על הפובּליציסטים שלו העיק תמיד האיסור – אותו גבול שאסור היה לעבור אותו ואפילו להתקרב אליו;  בשבתם אל שולחן-הכתיבה, ראו לפניהם את ההוראה לתמרן מכאן ועד כאן, לנסוע ולא להגיע.  אסוּר היה להם לחקור;  הם חייבים היו להעלים ולשתוק.

     והם קיימו שתיקה בכל מקום בו היתה האמת.  כבר בועידה הרביעית בשנת 1901 קיבל ה"בּוּנד" החלטה לנהוג זהירות לגבי שביתות כלכליות:  כבר אז ברור היה, כי בכלכלה היהוּדית אין מרחב למלחמת-מעמדות, כי הפועל היהוּדי חייב לשקול לא את כוחותיו-הוא, אלא את כושר-התשלוּמים של מנַצלו.  אבל היכן היו המסקנות הנובעות מעובדה זו, שבה נתגלה בעצם אחד מסימני-היסוד של אי-הנורמאַליות היהוּדית? – המסקנות הושתקו.  באותה בּיאַליסטוֹק גוּפה, שבה התחולל אחרי-כן פוגרום אכזרי בהשתתפות הפרוליטאַריון האָרי, כבר אירעו מזמן התנגשויות בין פועלים יהוּדים ולא-יהוּדים על רקע נישול היהוּדים;  בספרות הבּוּנדאית חומקות לעתים רמיזות על עובדות מעין אלו, – אבל היכן המסקנות?  הן הושתקו.  כשם שהושתקה האנטישמיוּת, כשם שהושתק כל דבר שהוליך אל העמקתה של שאלת-היהוּדים. – ואחרון-אחרון, גם ההגירה הושתקה.  מפלגה, העומדת על משמר כל האינטרסים של הפרוליטאַריון היהוּדי, התעלמה ממנוּסַת-ההמונים של בעלי-המלאכה והפועלים השחורים;  מפלגה, העובדת את אלוהי המַטריאַליזם ההיסטורי, אשר מכניע את הענינים הפוליטיים לכלכליים, התנחמה בתקוה, שהמהפכה הרוּסית תשים קץ להגירה;  מפלגה, המחייבת הבדלים מחוזיים ולאוּמיים עד כדי הסכמה לפדראציה, ראתה את פתרון הבעיה בביטולו של תחום-המושב, ולא שמה אל לבה, כי זוהי שוב אותה זכות להגירה אל סביבה זרה, כלומר – סטאַטוּס קווֹ אַנטאֶ.  היתה זו התחמקות שיטתית וחסרת-דאגה מכל הבעיות החמוּרות, שהן הכרחיות להבהרת המציאוּת היהוּדית – ממש פולחן ללא-תקדים וללא-כפרה להובלת העם במחשכים ובחוסר-הכרה דוקא לגבי אותם הדברים, שבהם נודעה חשיבוּת מיוחדת לבהירות מוחלטת.

     ברם, באוצרות היצירה הבּוּנדאית ישנם דברים הראוּיים לשבח עוד פחות מהעלמת-אמת פשוּטה.  על נסיונות הסוציאל-ציונים לנתח את הכלכלה היהוּדית לא נמנע ה"בּוּנד" מלהגיב בכמה קונטרסים שתכליתם – להזים.  לא אטפל כאן בבדיקת כל החיבורים הללו, כגון "פועלי-ציון אוּן זייערע טעאָריעס"[24].  (מר לוֹנוּ), "הסוציאליזם הזעיר-בוּרגני", "הסיעות הסוציאַליסטיות בציונות", וכדומה – מניח אני שעשוע זה לאלה, הנוגעים בדבר במישרין;  אציין רק אגב-אורחא, כי המאמרים הללו אינם יכולים להתיימר להחשב כ"מחקרים", ואף הבּוּנדאים עצמם מן-הסתם אינם מייחסים להם תואר זה:  לא זו בלבד שאין בהם שוּם מסקנות עצמאיות או חומר חדש, – אין בהם אפילו כל סימן סוּבּיֶקטיבי של מחקר אמיתי, אין זהירות, התעמקות, אין חיפוּשים – אין בהם כלוּם חוץ מהכחשות.  מרגיש אתה בעליל, כי המחברים רואים את תפקידם רק בהפרכת המסקנות של זולתם, אך אינם דואגים כלל לניתוח עצמאי רציני של הבעיה.  ומשוּם מגמה יחידה זו – להפריך ולא יותר – בוקעת מתוך כל הסידרה הזאת של הספרות הבּוּנדאית איזו נעימה בלתי-פוסקת, מופרזת, של אוֹפטימיות – עד כדי חוסר-הגינות, עד כדי חוסר-טעם.  אני סבוּר, כי הכלכלה היהוּדית לא נחקרה עדיין, ומוכן אני להניח, כי בניתוחם של הסוציאל-ציונים עלולה להיות הפרזה כלשהי מבחינת הצבעים השחורים.  אבל הרי אין להשוות דבר זה עם דברי-גוזמה על סיכויים ורוּדים.  ברם, אצל בעלי-הפולמוס הבּוּנדאים אין אפילו גוזמה;  אצלם בפשטוּת רק הלל אחד גדול ללא סייג וללא גבול.  תעבור המהפכה, הכל יבוא על מקומו בשלום, האנטישמיוּת תתנדף[25], הנישול ייפסק, "בעל-המלאכה והחנוני היהוּדי ירגישו את עצמם לגמרי לא ברע"[26];  וגם עתה בעצם לא רע כל-כך – ההון היהוּדי הולך וגדל לאט-לאט[27], הפרוֹליטאַריון היהוּדי יתפוס בהדרגה עמדות מפרנסות[28] – בקיצור, שלום על ישראל...

     חוזר אני ואומר:  אפשר היה לראות את מסקנותיהם של הסוציאל-ציונים כבלתי-זהירות, פזיזות, לא-בדוקות, ולגשת לחקירה יסודית יותר של מצבנו הלאוּמי.  אבל לצייר לעיניהם של רעבים הרי-זהב, להבטיחם, כי מחכה להם כעין גן-עדן עלי אדמות, להרדים בהם אל רצון לחקור בשאלות האנטישמיות, הנישול וכו' – בשאלות, שהן מכל מקום סבוּכות עד-מאד, ורק שטחיות מובהקת יכולה לפטור עצמה מהן בכתם-דיו אחד, ב"הכחשה" בלבד, – להטיף להמונים החשוּכים הסתלקות גמורה מכל פקפוק ואמונה שלימה בשכן הטוב, – הרי לכל הדברים האלה זקוּק אדם לזכות מוּסרית מפורשת.  אפילו היינו אנחנו, הציונים, מגדישים את הסאה מבחינת הפסימיות שלנו, הרי מסתמכים אנחנו על נסיון של אלפי שנות סבל, על דוגמאותיהן של גליציה, צרפת, גרמניה בימינו אלה;  וסוף-סוף קוראים אנו את העם לזהירות, להגדרה עצמית, – ומכל זה תצמח לו תועלת, אף אם יתברר שלא צדקנו.  אבל היכן הן הדוגמאות, מהוּ הנסיון, אֵילו הם היסודות, שעליהם מסתמכים אנשים אלה בהנבאם באזני העם היהוּדי על אושר, שכמותו עוד לא ראה מימיו?  מה רשות בידם לערוב לעם כי יקיץ הקץ על הסתה ועל איבה, דבר שכמוהו כקריאה לפירוק-נשק לאוּמי, אם מחר תתחולל סערה חדשה ותמצאֵנוּ חסרי-מגן וחסרי-הכנה?  לפני שגומרים אומר להבטיח אפילו אחד מששים מן ההבטחות, שרועים אלה מפתים בהן את המוני-העם המעוּנים, צריך היה ליצור את המדע של השאלה, לעבד את המקורות המצפים לעיבוד, להוציא מנבכי ההיסטוריה תקדימים ולבדוק אותם בדיקה קפדנית;  צריך היה להתענות על בעיה זו בכל עינויי המצפון, להתייגע בחדרי-חדרים עשרות שנים, בטרם יוצאים אל השוק לבשר את בשורת-החדוה על אחרית-הימים.  היכן כל אלה?  היכן עקבותיו של היסוּס קל שבקלים, אשר נתעורר בלבם של אדונים אלה, בטרם פתחו פיהם לשיר באלפי נוסחאות את שירת הצהלה, אשר כתב-הפלסתר הוורשאי הגדירה ברוב-כשרון הגדרה קולעת וקטלנית בשמה האמיתי – "מה-יפית"?

     גם אנו הציונים מבטיחים לעם ישראל חיים טובים יותר, אבל אנחנו מַתנים את הדבר ברצונו שלו.  "אם תרצו, אין זו אגדה".  ואילו אנשים אלה יודעים היטב, כי בסיכוייהם הוורוּדים ממלא את התפקיד המכריע רצון זר, לא-יהוּדי, רצון הגוי והגלות – ובשביל רצון זה נותנים הם את הערוּבּה, בשמו מבטיחים הם את הבטחותיהם.  תסָלח נא לי חריפות הלשון, אך בכל אלה אין למצוא לא יחס הוגן אל המלה היוצאת מן הפה ולא יושר-לב כלפי הסבל הלאומי – שום דבר חוץ מפחד-אימים, פחד מסנוור-עינים מפני האמת במערומיה.

     בחוץ-לארץ, כשהקרקע  הרעיוני הולך ונשמט מתחת לרגליה של מפלגה, הריהי מתחילה לשחד את בוחריה.  מיום ליום הולך ה"בּוּנד" ועולה על דרך זר.  כל החיובי, שהיה חרות על דגלו, נכלל ביתר שלימוּת בסיסמאות יריביו החדשים:  הם בולעים אותו ועל-ידי כך הם גם פולטים אותו.  שוחד – לא בממון אלא בהבטחות-שוא – הוא עכשיו האמצעי האחרון במלחמתו.  חוץ מהבטחות אין הוא יכול עוד להעמיד מאומה, אף לא נקודה חיובית אחת, כנגד הציונות.  ה"בּוּנד" כמות-שהוא כבר מיצה את כל ערכיו החיוביים.  הקטן שבצעדיו קדימה כבר יהיה מעתה כניעה גלויה לפני אחד מענפי הציונות הפועלית – יהיה שלילת ה"בּוּנד".  כשהוא נשאר עם עצמו, נגדר דינו של ה"בּוּנד" לקפאון, אין לו עוד ממה שיתפרנס, אין לו למַה להתפתח.

     דבר זה אין פירושו, כמובן, כי ה"בּוּנד" יתפורר בימים אלה.  ה"בּוּנד" עודנו יכול לעמוד על רגליו כעשר שנים, ועם זה להתגבר על שנים-שלשה משברים בלתי-נמנעים ולהתקיים בלי לקפח את שלימוּתו.  הזמן בו אנו חיים, יש בו אפילו במידת-מה משוּם תועלת בשבילו.  תקופה זו אינה מניחה לבּריות להתרכז, אינה מניחה לחפּשׂ תשובות מלאות ופתרונות סופיים.  היא יפה למפלגות בעלות פרוגראַמות מטושטשות, הכוללות הכל ואינן מסיקות דבר.  כאלה הם הקדטים[29].  כזה גם ה"בּוּנד".  עוד זמן רב מובטחת לקדטים הצלחה, כיון שעלה בידם לדלות מתוך הלך-הרוח הציבורי את כל הסיסמאות העיקריות, להציג "בעוז" את אלו מהן, שאיש אינו חולק עליהן, ובזריזות "לרכך" את אלו, שהיו בכל-זאת עשויות לפגוע כלשהו באנשי המיעוט השליט.  ומשום כך נוהים אחריהם אלה, שאינם להוטים אחרי מחשבה עד תום, וכיום מספרם רב.  זהו גם הסוד הטמון בכוחו של ה"בּוּנד":  הוא נותן את הכל – לאלה שאינם זקוּקים להרבה.  מי מבני-הנוער היהוּדי בימינו אינו סוציאליסט ואיננו לאוּמי?  לפתור את הבעיה הלאוּמית פתרון שרשי, לטרוף ללא-רחמים וללא-שוּב את האשליות ואת הסיפּאַטיות הישנות – לא כל אחד נכון לכך, וגם הזמנים אינם יפים לפתרונן של בעיות השנויות במחלקות.  והבריות הולכים אל ה"בּוּנד" דוקא משום שבשאלה זו, השנויה במחלוקת, הוא אינו מחייב אותך לשוּם דבר, אינו מנתק אותך משום דבר – הולכים ועוד יוסיפו ללכת, ולא פעם אוד יתנו לו כוח כמוּתי.  אבל כוח פנימי, פּאַתוֹס רעיוני – זאת לא יתנו עוד ל"בּוּנד", ואת המקום הראשון על הזירה הפוליטית היהוּדית הוא יקפח לעולם.  ובאותה שעה, שהחיים ברוּסיה יחזרו אל מסלולם, ויגיע תורם של הקדטים להתחסל, ומפלגות אחרות, מפלגות התשוּבה המלאה, תחלקנה ביניהן את שׂרידיהם האחרונים של גדודי הקדטים – או-אז ייחתך באותו אופן גם גורל הקדטים של הפרוֹליטאַריון היהוּדי.

     מדבר אני על כך מתוך יחס אדיש למדי. לא אראה בזה לא הפסד ואף לא ריוח גדול. בתורת מפלגה לאוּמית כבר עשה ה"בּוּנד" את שלו: שוּם מלה חדשה לא הביא לרוח העם – מלבד הסיסמה הציונית על אַבטוֹאֶמאַנציפּאַציה, – מבחינת היצירה הרעיונית לא נתן כלום ולא הותיר דבר, – אבל מבחינה אחרת, מבחינת הפעילוּת הפוליטית והאומץ הגוּפני, הוא בלי ספק הרים את "רוחם" של המוני-הפועלים היהוּדים, ובאמצעותם גם של העם כולו, וכך הוא רשם בדברי-ימינו דפי-זוהר של גבורה, ותהי זו רק איולת שלא להרכין לפניה את ראשנו מתוך הוקרה והכרת-טובה.  אבל כל זה כבר נעשה; באוצרות ה"בּוּנד" אין עוד דבר, ואין בו עוד שוּם צורך חברתי.

     מאידך גיסא אין להפריז גם בריוח, אף אם נניח כדבר קרוב לודאי, שעד אותו זמן תלבשנה המפלגות הסוציאַל-ציוניות צורה בוגרת יותר מעכשיו.

     היום, בו יצטרף אל הציונות הפרוליטאַריון היהוּדי כּוּלו, תהא נודעת ל בשבילנו, כמובן, חשיבות מוסרות גדולה; אבל לפי שעה עדיין השאלה פתוחה, באיזו מידה צופנת בקרבה שכבה זו של העם היהוּדי את הכוחות הממשיים הדרושים להשתתפות פעילה ביצירת הבית היהוּדי; ואשר להשתתפות סבילה – בתורת חומר-הגירה ליישוּבן של עמדות מוכנות – הרי למטרה זו היה מתאים במידה לא-פחותה כמעט, בלחצם של מניעים חמריים גרידא, גם הפרוליטאַריון הלא-ציוני, ואף האנטי-ציוני.  ודאי, אפשר בצידוק-מה לבנות על נכונוּת-ההקרבה המוגברת של מעמד זה, העשויה ליתן לנו חלוצים, אבל כל אלה הם עדיין בגדר ניחושים.  ואם בכל זאת שמחים אנו לקראת הסיכוי, שהמוני הפועלים היהוּדים ייהפכו לציונים, הרי בעיקר לא למען היתרונות המעשיים שיצמחו מזה לציונות, אלא למען המונים אלה גוּפם.  מחבר "נקוּדת-המפנה" אמר בשעתו:  "מעמד הפועלים המשלים עם גורלו של העם המושפל, לא יתקומם גם נגד גורלו כמעמד המושפל".  ספקותינו לגבי משקלו הריאַלי של הפּרוֹליטאַריון היהוּדי אינם מפריעים אותנו מלהעריך את רוח-הקרב המפעמת אותו, ובתוקף רגש זה אנו מאמינים בלב שלם, כי, להיפך, מעמד-פועלים, שהתמרד נגד גורלו כמעמד המושפל, לא ישלים גם עם גורלו כעם המושפל.

 

ז

     בתחילת סקירתי זו הזכרתי את האימרה הבּוּנדאית, כי הציונות וה"בּוּנד" נולדו מתוך אותן הסיבות, והערתי, כי לדעתי ניסוח זה איננו נכון.  סבור אני, שאת קשרי-הקירבה בין שני הזרמים יש להגדיר אחרת.

האֶבוֹלוּציה של מפלגה מסויימת היא האֶבוֹלוּציה של רעיונה.  מה היה איפוא הרעיון, שהאֶבוֹלוּציה שלו התחוללה באורח אוֹבּיֶקטיבי בדמות האֶבוֹלוּציה של ה"בּוּנד"?

אדם יחיד יכול לעתים לסגל לעצמו אידיאַל מסויים בבת-אחת, כאילו במחי-יד.  ההמונים, מטבע ברייתם, אינם מוכשרים לכך.  אכן, יש והאידיאל קוסם לדמיונם מרחוק, אבל רק כחלום עקר וערטילאי, ללא כל קשר אל החיים.  קשר של ממש בין ההמונים ובין האידיאל לא יתכן אלא לאחר שההמונים הוכנו בהדרגה לקליטתו הגמורה.  הכנה מודרגת זו יש לה אופי, שאפשר לכנותו סוֹציאַל-פּדגוֹגי:  היא מתגשמת שלבים שלבים, וכל אחד מהם כמוהו כשיעור לדוגמה, המחדיר לתודעת ההמונים את יסודותיו העיקריים של האידיאַל.  החיים עושים כאן את אשר עושה פדגוג מנוסה או תועמלן:  הם מסדירים את יסודות האידיאל לפי סדר תכליתי מוחלט, לפי קו העולה מן הקל אל הכבד, מן הפשוּט אל המורכב.

כיצד צריך היה לנהוג פדגוג מנוּסה או תועמלן, שהיה מבקש להכניס בהדרגה לתודעת קהל-מאזיניו הבלתי-מוכן את רעיון הציונות?  את החומר שבידו צריך היה לחלק לכמה שעוּרי-הוראה.  את השעור הראשון צריך היה להקדיש להכנתם המוּקדמת של מאזיניו לעצם הטיפול בשאלה:  היה מציע לפניהם, שיתפסו קודם-כל את הצורך בפעוּלה עצמית, כלומר – להפריד את התפקידים הלאוּמיים ממה שקרוי "ענין הכלל" ואת הכוחות הלאוּמיים ממה שקרוי המחנה ה"כללי".  בשיעוּר השני כבר היה עובר לבירוּר תכנם של התפקידים הלאוּמיים;  כאן צריך היה ודאי להתחיל מן הנקודות השליליות שבציונות, כלומר – לקבוע קודם-כל, כי העם היהוּדי אינו קשור קשר אוֹבּיֶקטיבי אל ארצות-הגולה, וכי הוא שרוי, בגלוי או בהסתר, במצב של הגירה מתמדת, ורק לאחר כך יכול היה השיעוּר השלישי לעסוק בנקודות החיוביות – בעיקרון המופשט של הטריטוֹריאַליזציה של עם מפוזר, כלומר – בטריטוריאליזם בצורתו הפשוּטה ביותר.  השיעור הרביעי היה מכיל, לבסוף, את המחשת הטריטוֹריה, והחמישי – את עיבוד השיטות.

כך צריך היה לגשת אל הענין פדגוג או תועמלן, ובדיוק כך עושים לנגד עינינו החיים עצמם בתוך המוני-הפועלים היהוּדים.  בעקבנו אחרי האֶבוֹלוּציה של תנוּעת –הפועלים היהוּדית, כבר גילינו את השלבים, שבהם נפרדו הכוחות הלאוּמיים והוכרז על קיוּמם של תפקידים לאוּמיים.  לאחר ששנת 1903 אישרה סופית, כי ההמונים סיגלו לעצמם שיעוּר ראשון זה סַגל היטב, באו החיים והעלו והעמידו את תורת הציונים הסוציאליסטים, שנתנו דעתם אך ורק על עניני ההגירה והציגו את הטריטוריאליזם בצורתו הפשטנית והמעורטלת, כאילו מתוך מחשבה תחילה לטהרו מכל תערובת מסֵבּכת העשוּיה להכביד על הקלטותו.  ובעקבותיה של תורה זו הולכות תורות אחרות, מורכבות יותר, המנסות להצביע על טריטוריה מוחשית, להרחיב ולהעמיק את שיטות הפעוּלה העצמית של העם.  כמוּבן, סכימה זו נפגמת פה ושם על-ידי סטיות, שאין להמנע מהן במציאוּת;  אבל מי שחושב מחשבה היסטורית ואינו רוצה להאמין, כי מפלגות ופּרוֹגראַמות נולדות "סתם", רק מתוך רצונם החפשי של בעלי כוונות רעות, ללא קשר פנימי ביניהן וללא שרשים בקרקע, יצטרך להודות במוקדם או במאוחר, כי התמוּנה הכללית של התפתחות תנוּעת-הפועלים היהוּדית היא תמונה של "ציוֹניזציה" מודרגת ושיטתית.

ובמערכת-שלביו של תהליך זה הוא יתן דעתו במיוּחד על שלב אחד – השלב בו נתממשה התיחדותו הראשונה של הפּרוליטאַריון היהוּדי.  כי התבדלותם של הכוחות הלאוּמיים מתוך "ענין הכלל" היא היא הצעד הראשון, התנאי המוקדם, שבלעדיו לא תתואר פעולתו העצמית של העם;  היא היא עיקר העיקרים, יסוד היסודות בהנחותיה של הציונות.  התמחשותה של הנחה זו לבשה את דמות ה"בּוּנד".

תפקיד זה מילא ה"בּוּנד" אך ורק בתוקף העובדות שבמציאוּת;  לא רצונם של נושאֵי הלך-הרוח הבּוּנדאים בימים ההם – ואף לא רצונם של נושאי הציונות – השתקף במאורע זה.  וגם בכל שאר שלביו של תהליך זה לא היתה הציונות, לא היתה מפלגתנו הגורם הפועל והמפעיל:  כאן דיבר בעדן הרעיון הציוני, בתורת המסקנה יחידה מן המציאות היהוּדית, בתורת קול החיים והאמת.  ובאותה מידה לא מילאו כאן שוּם תפקיד גם מנהיגי ה"בּוּנד".  בתום-לב מיצו הם נגד הציונות את כל אמצעי המאבק המלולי;  אבל מלים שוקעות, ואילו העובדות חיות וקיימות.  ועוּבדות אלוּ אומרות, כי הציונות חדרה אל המוני הפועלים היהוּדים בדרך שפילס לה ה"בּוּנד,, וכל שלב בהתפתחות ה"בּוּנד" היה נצחון חדש לציונות.

הכיתה המכינה ב"חדר המתוקן" של הציונות – זה היה, אם נמשיך לצייר את הקבלתנו הפדגוגית, תפקידו האוֹבּיֶקטיבי-ההיסטורי של ה"בּוּנד" בתנוּעת-הפועלים היהוּדית.  ה"בּוּנד" והציונות – שני אלה אינם שני ענפים משורש אחד:  זהו גזע גדול ואחד מעפאיו.  הם אינם שני זרמים עצמאיים, המתפתחים כל אחד על-פי דרכו:  בצוּרות האֶבוֹלוּציה של ה"בּוּנד" התפתח באורח אוֹבּיֶקטיבי בתודעת המוני הפועלים היהוּדים – חזון הציונות.

כאשר החוקר יכתוב בעתיד את דברי-ימיה של התנוּעה הציונית, יתן אוּלי הקורא את דעתו במיוּחד על פרק אחד מסוּיים.  פרק זה יבוא מיד לאחר הפרקים על חיבת-ציון ועל אחד-העם;  בתחילתו ימצא הקורא חזרה על רעיונותיו של פינסקר, ובסופו – את הכרזתם הראשונה של פועלי-ציון.  בפרק זה יסוּפר על אחת האֶפּיזוֹדות של הציונות, ושם הפרק יהיה – "בּוּנד".

© כל הזכויות על התרגום העברי שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] קודרין, "האוטופיסט הגדול", "רוסקויה בוגאטסטבו", 1905, 12-1

[2] מאלף הדבר, כי בהוצאה הליגאַלית "פרקים מדברי-ימי תנועת-הפועלים היהודית" הובא הציטאַט הזה מ"נקודת-המפנה" (עמוד 49) בהשמטת המלים המודגשות!

[3] עמוד 63.

[4] עמודים 9-7.

[5] ראה מאמרו של מר גייליקמאַן ב"נאשאֶ סלוֹבוֹ", גליון 7.

[6] בקונגרס באמסטרדם;  ראה להלן.

[7] בביקורת על עיצומה של האבטונומיה הבּוּנדאית אטפּל, כאמור, בפעם אחרת;  כאן רק אזכיר לאלה, שאינם בקיאים ביותר בשאלה זו, כי בצורתה כיום מתמצית אבטונומיה זו אך ורק בזכותה של כל אומה לנהל באופן עצמאי את מוסדות-ההשכלה שלה – בתי ספר, בתי-נכות, וכדומה.  וזה הכל;  שום דבר אחר אינו כלול באבטונומיה הלאומית.  לזה ייקרא אבטונומיה לאומית-"תרבותית", ולדעת ה"בּוּנד" היא משיבה תשובה מספקת בהחלט על הנישול הכלכלי, החרם החברותי, ההגירה והפרעות.

 

[8] לשאלת האיחוד.  פרקים מן הפרוֹטוֹקוֹלים של הועידה השביעית של ה"בּוּנד". ע"ע 7, 15, 23, 40, ועוד.

[9] המדוּבּר ב"רוב" הבּוּנדאי, התומך כידוע באיחוד. – ז.ז'.

 

[10] ראה הערה בעמוד הבא.

 

[11]  Зубатовщина, неэависимцы– ארגון פועלים "לא פוליטי", שנוצר על-ידי קצין-הז'נדרמיה זוּבּאַטוֹב. – (המתרגם).

 

[12] מרכז הס. ד. הרוסיים. – (המתרגם).

 

[13] אני מצטט לפי "ואֶסטניק בּוּנדא", מס' 2-1, עמ' 25.

[14] אידיש: "בלי רעש"... – (המתרגם).

[15] פפ"ס – ראשי-תיבות ל"מפלגה פולנית סוציאליסטית". (המתרגם).

[16] פּרוטוקול סטינוגראַפי של הועידה השניה של רסדר"פ (מפלגת הפועלים הסוציאל-דימוקראַטית הרוסית), עמ' 67.

[17] שם, עמ' 81.

 

[18] שם, עמ' 91 – 92 .

[19] שם, עמ' 96.

 

[20] דין-וחשבון של משלחת ה"בּוּנד" על הועידה השניה של המפלגה הרוסית, עמ' 7.

 

[21] שם, עמ' 15.

[22] שם, עמ' 23.

[23] "נאַשאֶ סלובו", 7, מאמרו של מר גייליקמאַן, ע"ע 20-19.

[24] "פועלי-ציון והתיאוריות שלהם".

[25] "קליינבירגרליכער סאָציאַליזמוּס", עמ' 16.

[26] "הסיעות הסוֹציאַליסטיות בציונות", עמ' 115.

[27] "קליינבירגרליכער סאָציאַליזמוּס", עמ' 11.

 

[28] שם, וגם "הסיעות הסוציאליסטיות".

[29] "קדטים" – ראשי-תיבות ל"מפלגה קונסטיטוציונית-דימוקרטית", המפלגה האזרחית-ליבּרלית ברוסיה הצאַרית –  (המתרגם).