_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

סִפּוּר יָמַי – חלק שני

זאב ז'בוטינסקי

לתוכן הענינים

 

בפרוץ הגעש

המבקר הפיקח ב"קרית ספר"  ציין כמה טעויות בחלק הראשון של ספורי;  מהן גסות – למשל, את ועידת הלסינגפורס קראתי "ועידה ששית לציוני רוסיה", והיא אך השלישית היתה, ומי כמוני, אחד מיוזמיה, חייב לדעת ולזכור.  או תיארתי את בקורי-מאונס אצל מושל העיר אודיסה ניידהאַרט, אלא כיניתיו שוּבאַלוב:  גם בעיני אני מוזרה הטעות – כמה עקיצות-לעג הקדשתי לאותו ניידהארט במאמרים שונים!  מצד אחר, מוזר עלי שיכולתי  (בספּרי על אותו הנאום ה"אנטישמי"  בו נתבטא צעדי הראשון על שדה הציונות, ברן 1898)  לערבב בין נחמן סירקין ונחום סירקין – לא  "נחום"  כי נחמן השתתף באסיפה ההיא, ומסופקני אם פגשתיו אחרי-זאת אף פעם אחת;  אבל נחום סירקין ידידי היה ועד היום לא נשתכח מלבי.

בטח עוד תרבינה מאלה, וגם תגרענה מהן, הטעויות שאטעה בחלק השני הזה.  הנני כותב אותו באניה  (גם את הראשון באניה כתבתי), אמשיך או אגמור בנגב-אפריקה מטרת-נסיעתי.  אך אילו גם בעיר מושבי ובעצם מעוני כתבתי – נודד אין לו ארכיון, ואף מה שנגנז בתיקים או ארגזים – את רובם קשה למצוא ואין לי פנאי לחפש.

* * *

אינני זוכר אם  "האמנתי במלחמה"  אז בימי הקיץ 1914.  אמנם כשנתים וחצי קודם, בראשון לינואר 1912, הדפסתי בעתון האודיסאי מאמר בו  "ניבאתי"  את המאורע בכל היקפו – חציו נכון וחציו לא  (המאמר, תוארו  "הוֹרוֹסקוֹפּ", הודפס באחד מקבצי כתבי הרוסים).  אבל מסופקני אם שערתי לעצמי באותו הקיץ, למרות הרג יורש-העצר לאוסטריה וכל הנולד מדמו, שהיום הגיע.  דומני, את הרגשותי כלפי המלחמה אני זוכר היטב:  מן הרגע הראשון, בכל נפשי ובכל מאדי קוויתי והתפללתי למפלת רוסיה.  אילו בי היה תלוי גורל המלחמה בשבועות האלה, כך הייתי מכריע:  שלום מהיר במערב, בלי נוצח ובלי מנוצח – אבל קודם כל מפלת רוסיה.  מסופקני אם יש עלי הצורך כאן להשבע, כי לא מתוך שנאת מולדתי הגשמית חפצתי בחורבן צבאיה:  סברתי שאם תוּכּה רוסיה בשדה, תשתחרר מבפנים, אבל אם תנצח – משטר העבדות ינצח.

עשר שנים לפני זאת, בימי מלחמת יפן, ככה סבר גם הצבור הנאור כולו, אף הצבור הנוצרי המתקדם.  אבל כעת גם בקרב היהודים נמצאתי כבדד:  כמעט כולם  "צידדו עם רוסיה".  אולי הרחיקו ראוֹת ממני באשר ידעו להעריך את ההבדל בין מסקנות הכבוש היפני במזרח סיבּריה ובין התוצאות הכרוכות בסיכויי כבוש גרמניה פה, על סף שתי הבירות, על מפתן אוקראינה;  או אולי השפיע על הקהל העברי הקסם המסורתי של השם  "אנגליה".  ידעתי ציונים כמוני, ציונים מכנופית ה"ראזסוויט"  (שם אחר היה לעתון בימים האלה, אך כבר הוסכם בין הקוראים וביני שאציין אותו כאן בשמו האחרון והיקר לי) – צעירים שהלכו להפגנה המונית על המגרש שלפני ארמון-החורף וכרעו ברך, עם הרבבות שמסביב, בהופיע ניקולי על הגזוזטרא.  "לא רק באונס כרעתי" – ספר אחד מהם באותו הערב, כשנתאספנו לסעודה בביתו של ישראל רוֹזוֹב – "נדמה לי ברגע זה כאילו תשעה דורות עומדים לפני על מעקה הארמון, כל שלשלת-הזהב שלהם ופטר הגדול באמצע..."  אם לא מטעני זכרוני התנפלתי עליו בדברי זעם;  בדברי רוגז ענני גם הוא, הנוכחים התערבו לוכוח, ועוד מעט רעשנו וצעקנו כולנו מסביב לשולחן, "בעד"  ו"כנגד", – גם באזני המשרתות הנוצריות המגישות את המטעמים.  אני מזכיר אותן, יען שמעתי כי היום, ברוסיה החדשה, לא יעיז אדם לדבר  "כנגד"  גם לפני בניו.

עוד מקרה אחד, גם הוא אָפייני לתיאור אותו משטר העבדות שלחורבנו התפללתי:  פגשני, בבית רעים, עורך העתון העממי  "ידיעות הבירזה", עתון מתון מאד במובן המדיני אך קיצוני מאד ביחס לפטריוֹטיסמוס, – הוא הקשיב ל"נגד" שלי – והציעני לנסח את השקפותי הכופרות-בעיקר בצורת מאמר.  כתבתי אותו בזהירות, אבל דברים ברורים כתבתי:  שכל התקוות לתיקון המשטר הן כאין ואפס אם  "אנחנו"  ננצח, ומי שרוצה בנצחון ידוֹע ידע-נא שהנהו מקריב את חלומו הקִדמָתי.  והמאמר הודפס, ואף דבר-נזיפה לא הגיע למערכת מהמשרד הממשלתי המפקח על העתונות.

לא רק ענין ה"בעד" וה"כנגד" היה ברור לי מראשית המלחמה, כי-אם עוד כמה צדדים חשובים של המאורע.  למשל:  "ברור"  היה לי כי לא יותר מששה ירחים תארוך התגרה;  "ברור"  היה לי שאני, בן ל"ד שנים, בעל משקפים לקצרי-ראייה, פטור הנני ופטור אשאר מעבודת הצבא, בכל התנאים ויהי-מה.  רק דבר אחד לא ברור היה, מאד לא-ברור:  במה אפרנס את ביתי?

מהשתתפותי הקבועה בעתונות הרוסית כשנתים כבר חדלתי, כי חדלתי מהתעניין בכל דבר כמעט המסוגל לעניין את העורך ואת הקורא.  ה"ראזסוויט"  איננו מקור פרנסה.  אמנם היה בפטרבורג עתון יידישאי, "דער פריינד", אך לא עלה גם על דמיוני כי יוכל ברנש כמוני לחבר מאמרים בשפה שאז עוד קראנו לה  "ז'רגון", ושאף את בטויי השוק לא ידעתי בה להביע  (או ככה נדמה לי).  כשנתים כבר השתכרתי על-פי רוב מהרצאות:  יסוד רציני וכר נרחב, במדינה עם ששה מיליונים יהודים.  הרצאות בכל תריסר החדשים. – אבל הבסיס הזה נחרב במהומת האסון העולמי – או ככה נדמה לי.  מה לעשות?

מקרה היה, מקרה ארעי ולא יותר, אשר הטני לחשוב על נסיעה מערבה.  יצחק גולדברג, ז"ל, ידידי הגדול מאז, נזדמן לפטרבורג בימים האלה ובא לבקרני, ובשיחה ספר לי כי נחוץ לו, לרגלי עסקיו המסחריים, אדם שיסע בשליחותו להולנדיה.  "התשלח אותי?"  שאלתי, והוא הסכים.

למחרת היום ההוא קפצתי לרכבת ונסעתי למוסקווא.  העתון  "רוּסקיאַ ווידוֹמוֹסטי"  היה כעין זקן-הזקנים לכל העתונות הרוסית, מקדש המסורת המתקדמת, בית-דין ראשי לדעת הטוב והרע:  עתה כבר אין עתונים כאלה בעולם כולו, אך לפני המלחמה אולי באנגליה נשא ה"מנצ'סטר גרדיאן"  כתר מוסרי הדומה לזה.  למה דוקא לשם פניתי, אינני יודע:  אף איש כמעט לא הכרתי במערכת, וידוֹע ידעתי שכולם מחמירים גדולים ביחס לכשרות הקדמתית וזכותו של ציוני בתור  "מתקדם"  עודנה תלויה בספק בימים ההם... – אבל קבלוני בסבר פנים יפות, וגם את הצעתי קבלו:  כתּבוֹ המיוחד של העתון  "בחזית המערב וסביבותיה".

– לכמה זמן ההסכם? – שאלתי.

– עד ישוב...

 

לדרך הזאת של סדור עסקים היו קורין  "רוחב הנפש הרוסית":  תכונה שגם בעניני פרקמטיה, לעתים קרובות, תועיל שבעתים מכל חשבון מדוקדק.  לפי אותו ה"רוחב"  מדדו גם את משכרתי;  ואני תקוה, וככה שמעתי גם מפי יודעי-דבר, שלא התחרטו על העסק.  אני בטח לא התחרטתי:  לא מאד אפריז אם אגיד שאת כל מלחמתי בעד הלגיון העברי, או כמעט כולה, כשלש שנים רצופות לחמתי  "על חשבון"  העתון המוסקוואי.

מהי בדיוק השליחות הסוחרית שמסר לי גולדברג, אינני זוכר.  המלאתי אותה כראוי?  גם בזה אינני בטוח:  אבל בטוחני שגם הוא, שם במעלות המרגוע העליון, איננו מתחרט על שנתן לי את הדחיפה היוזמת למסע.

* * *

בני היה בן שלש וחצי;  מיומו הראשון לא דברתי אליו אלא בעברית – אך בנדודי לא רבו ההזדמנויות לדבר אתו בכלל;  הוא למד להבינני, אבל היה עונה ברוסית, ודוקא בשפת אומנתו ילידת פלך קאַלוּגאַ.  כשנכנסתי לחדרו לשם ברכת הפרידה, אמר לי:  ס'בּוֹהוֹם!"

אמו אמרה לי, כמנהגה תמיד גם קודם לזה וגם לאחר:  "הכל בסדר יהיה וייגמר בכי-טוב, אל-תדאג לנו, ושמור את עצמך".

(אמי אני, עם אחותי ובן-אחותי, גרה באודיסה, נסעתי מבלי להפרד מהם;  כעבור שנה בקרתי אותם לשלשה ימים, ומאז לא נפגשנו אלא בארץ-ישראל אחר גמר המלחמה).

רק חודש אחד עבר מתחילת המלחמה ביום שיצאתי לדרכי.  נסעתי דרך פינלנדיה, ובהלסינגפוֹרס התעכבתי להחליף את כסף-הנייר הרוסי למטבע-זהב, ואת הזהב שמתי לילקוט-עור ואת פי הילקוט תפרתי בחוט חזק, ותליתי אותו על צווארי מתחת לכתונת:  זהו המושג הנאיבי שהיה לכולנו אז על  "סכנות"  הנסיעה בארצות שלא השתתפו במלחמה. – בקרוב נוכחתי, כמובן, שהמקום המתאים לשמירת הכסף, גם בימי מלחמה עולמית, הוא הכיס שבמכנסים;  ושרק הדיוט יסחב אתו מעמסה של מטבעות-זהב במקום נייר או שֶׁקים – גם בימי המלחמה.

על הגבול הסואידי בית-מכס היה, כמובן עם ז'אנַדאַרמים רוסים  (כי פינלנדיה, בימים ההם, עודנה חלק הממלכה הרוסית).  רק ברגע שנתיצבתי בפני הקצין הכחול לבדיקת הפאספורט שלי – רק ברגע זה נזכרתי כי שטות מסוכנת עשיתי:  טרם צאתי ממוסקווא לקחתי מהד"ר צ'לנוב, חבר ההנהלה הציונית העולמית של אז, מכתבים לחבריו הברלינאים – הד"ר האנטקה ועוד.  תוכן המכתבים הוא אמנם עניני הציונות, אבל – אבל בלבבי אמרתי אז לעצמי שאילו הייתי מלך, לא הייתי מרשה חליפת-אגרות כזו עם נתיני אדמת השונא.  אָפייני הוא שלא שמנו לב להסכנה הזאת אף כהרף-עין, לא אני ואף לא צ'לינוב הזהיר והקפדן:  אָפייני לאותה האוירה של חירות פּאַראַדוֹכּסאַלית בארץ-המחשכים אשר כבר הזכרתיה לעיל, והפלא הוא שלא הם הפּאַראַדוכס אף לכבוד מלחמה.  הקצין השיב לי את הפּאַספורט ולא אמר לחפש בכיסי ואף לא שאל מאומה.  "לא יאומן כי יסופר" – עתה.

אייהו חכם היודע את השם האַפּאַראַנדאַ?  זוהי עיירה נדחת ונשכחת על הגבול בין פינלנִדיה ובין סוּאדֶיה, ואיננִי בטוח שנמצאנה מצויינת במעגל ושֵם אף על מפות המדינות האלה;  ואולם כבר פעמים נפל בגורלה של האַפּאַראַנדאַ לשחק תפקיד מכריע במשחק העולמי.  הפעם הראשונה היא מלחמת קרים, באמצע המאה הי"ט, עת סגר הצי האנגלי על חופי רוסיה שבים הבּאַלטי.  כל המסחר בין אשכנז לרוסיה נאנס לשנות אז את דרכו – ופנה להאַפּאַראַנדאַ.  "חמש-עשרה משפחות מיליונרים יש לנו פה, שנתעשרו בימים האלה", – ספרה לי הגברת הרוחצת בבית-המרחץ העירוני, – "וגם בניהם לא עזבו את העיירה;  כי ידוֹע ידענו שעוד יבוא זמננו שנית".  עתה סגרו הגרמנים, והסחורה היא אנגלית. – (אינני יודע אם  "הגברת הרוחצת"  דורשת בירור:  הלא בסקאַנדינאַביה, גם בבתי-המרחץ לגברים, הרוחצת היא אשה, ואם תתבייש ותמרוד – יחשבוך למטורף.  הגיל?  לא העיזותי להסתכל בדמות-דיוקנה, ורק בקול יראת-השמים שאלתי:  "הגברת עודנה זוכרת את מלחמת קרים?" – בעבור עזוּת-פנים שכזו נענשתי מיד במכת-כף ידידותית:  "גם סבתא שלי אז טרם נתחתנה, אדוני החצוף!"  ענתה בצחוק עליז).

 

תאבון התגרה?

בראשית ספטמבר עברתי את הגבול ההוא:  באמצע דצמבר הגעתי מצרימה;  במשך עשרת השבועות בקרתי את סואידיה ונוֹרוויגיה, אנגליה והולנדיה, בלגיה וצרפת, ספרד ופורטוגל, מארוקו ואלג'יריה ותוניסיה, סאַרדיניה ואיטליה.  הייתי יכול למלא ספר עבה בזכרונות התיור ההוא, בעולם שכבר הוכה במכת-שגעון אלא טרם הבין כי פגע בו הסם: – אבל אי-אפשר, אנסה-נא להבליט רק את העקרי.

והעקרי הוא – השגעון.  את סימניו הראשונים מצאתי למחרת עברי את האַפּאַראַנדאַ, בסטוֹקהוֹלם.  לא פללתי להפתעה כזו;  אודה-נא שעד אז בכלל לא חשדנו כי יש גם בסואידיה  "מצב-רוח"  מדיני, געגועים לממלכתיוּת, תאבון-גדוּלה וכדומה.  אמנם בראשית המאה, כעשר שנים רצופות, הלעיטתנו המוֹדה הספרותית והבימנית דווקא בתוצרת סקאנדינאביה.  אבל אנחנו קבלנו את השפע הרוחני הזה כעין בּשׂם המגיע מעבר לסמבטיון, מאיזה גן-עדן אגדתי שאין בו ממש.  קריסטיאניה  (היום קורין לה  "אוֹזלוֹ") וסטוקהולם וקופּנהגן – תפקידן להספיק לנו ספרים ומחזות-במה ודי;  לא עלה, כביכול, על זכרוננו כי ערי-הבירות האלו יש להן גם דאגות ממין אחר.  בעתונות הרוסית קראנו תדיר מאמרי תהילה ארוכים על קנוּט האַמסוּן או סלמה לאַגרלף, אבל במדור המברקים אף-פעם כמעט לא הוזכרו ארצות-מולדתם, כאילו מעולם לא קרה ולא יקרה שם דבר הראוי לתואר  "מאורע".

והנה, בטרם הספקתי עוד להפגש עם מי-שהוא בסטוֹקהולם, ראיתי ספר בחלון החנות ועל כריכתו תמונה בצבעי שש ובוץ:  קרב בים, שתי אניות-שריון מקיאות להבה ועשן זו נגד זו, ודגל רוסיה על תורן האחת והדגל הסואידי על השנית.  נכנסתי וקניתי את הספר:  בזול נמכר – לאמר:  ספר לטעם ההמון.  המחבר העלים את שמו תחת ראשי-תיבות אלמונים, אבל בהקדמה כתוב שהוא קצין בימיה הצבאית.  עלעלתי בדפים;  התוכן – מלחמה בעתיד הקרוב בין רוסיה ובין סואידיה, ואחרי הרפתקאות רבות הנצחון לשניה.

הלכתי למערכת העתון החשוב-ביותר ובקשתי לשוחח עם עורכו.  כבר העירותי, כמדומני, בחלק הראשון לזכרונות האלה שעתונאי רציני, המחפש ביאור-דברים רציני ורב-תוכן ומעניין ומדויק, לא כדאי שידבר עם אנשי ממשלה:  אלה מעט יודעים, כי ארמונם מוקף סוללה וחריץ ואין גשר, ומה שיודעים אסור להם לגלות.  ידבר עם עתונאי כמוהו:  זה גם יודע וגם מגלה. – הראיתי לקוֹליגאַ את הספר ושאלתי:

– מה זה?  ארעי – או טפּוסי?

הוא סיפר לי סודות שמעולם לא הגיע רמזם או שמצם לאזני – סיפר על מזימות נסתרות של הפוליטיקה הרוסית אשר לא ידענו אותן בפטרבורג, לא אני הקטן ולא חברי מחוג העתונות הגדולה – בעת אשר פה בסקאנדינאביה (כך אמר)  גלוי וידוע הדבר לכל בר-בי-רב, כל טרט וכל תינוק.  רוסיה שואפת לנמל חפשי מקרה בחורף;  ומכיון שאנגליה לעולם לא תרשה לה לכבוש את קושטא בדרום, הנה מכבר נתנו הרוסים את עינם בחוף המערבי של סקאנדינאביה.  בּרגן, הנמל הנורווגי:  זוהי מטרתם.  שם עובר הגוֹלפסטרם, אין קרח, והשאר ברור בלי ביאורים.  רוסיה מצפה לשעת-כושר בכדי להתנפל על שכנותיה הצפוניות.  התכנית איננה קשורה במלחמה הזאת:  מגמה מסורתית היא, מימים-ימימה;  וכאן בסואידיה יודעים – ומתכוננים – וחולמים חלומות...

נסיתי לשכנע אותו כי בדותא היא כל הענין, כי אין בפטרבורג אף פקיד או שמש בווזרת-החיצון או לבלר בעתון הכי-סמרטוטי שיחלום חלומות כאלו, והראָיה – שלפני עשר שנים הלך אותו הנרגן הרוסי לבקש לו נמל חפשי מקרח דווקא במזרח הרחוק ולא כאן בצפון, וכו' וכו':  לשוא טרחתי.  לא האמין לי.  סקאנדינאביה כולה לא תאמין;  כי הלא ברור הדבר שבּרגן קרובה, וסואידיה ונורוויגיה חלשות, ו-... – בקיצור, נימוקיו הזכירוני את טעמי הקטגוריה המפורסמת היהודית: – "האין אלה כפיות-כסף?  האין לך שתי ידים?  והאם אינך גנב מלידה ומבטן?  ברור..."

העורך יעצני לבקר את סוֶון הֶדין.  הנוסע המפורסם, גדול-הדור לתגליות גיאוגרפיות, קבּלני בחדר-עבודתו שעל קירותיו, על שולחנותיו, על כל טפח פנוי – עמדו בצפיפות תמונות מלכים, נסיכים, פרנסים, רוזנים, טפסרים ושׂרים, וחתימת-יד על כל אחת מהן.  אמר לי:

– הנה תמונת הוד מלכותו ניקולי השני, שנתן לי במתנה רק לפני חמש שנים, ואז הייתי אורחו בארמון החרף;  והנה מתנות כאלו גם מדודיו ומבני דודיו ומהווזרים שלו.  ועתה כולם נגדי, כולם קוראים לי  "בוגד"  על אשר העיזותי לגלות את האמת בעיני עמי... איזו  "אמת", אדוני שואל?  את הסכנה הנשקפת לבּרגן!

אתו, כמובן, לא התווכחתי;  סוף סוף לא היה זה עסקי.  אבל רושם מוזר נותר במוחי מהשיחות האלה:  כאילו כאן לא הפחד העיקרי, כי אם איזה חזיון נפשי אחר, אקרא-נא לו תאבון-התגרה.  אחרי-כן, כבר בחזית של עבר-הירדן, ספר לי הקולונל פאטרסון  (יליד אירלנדיה הוא)  על בן-ארצו נע-ונד שבא לעיר זרה לגמרי וראה קטטה המונית בשוק:  כתריסר בחורים קשי-אגרוף המכבדים זה את זה במהלומות-רצח;  עמד להסתכל ומבע-פרצופו קנאה וגעגועים וכוסף, ולבסוף פנה לאחד הצופים ושאל בנימוס: – סליחה, אדוני:  האם זה ריב פרטי, או גם לנכרי מותר לקחת בו חלק? – ארץ-השלום היא סואידיה, ארץ-השלום נורוויגיה, ואולם עבר רומאנטי לזו וגם לזו;  ולכאלה נשמע, כנראה, הד קריאת-גירוי נסתרת מתוך רעם-התותח וצחצוח הפגיונות במרחק.

אחרי-כן גם בקריסטיאניה שוחחתי עם עתונאים;  נוכחתי שגם להם  "גלוי וידוע"  אותו ענין הסכנה לבּרגן, אם-כי דברו עליה יותר בשקט ופחות בדאגה מאשר אחיהם בסטוקהולם.  שאלתים:  ההבדל הזה מנין?

ענו לי:  אוכלוסי סואידיה ששה מיליונים, אצלנו רק שנים.  כמובן, גם סואידיה קטנה מלהתערב במלחמת לויתנים, אבל לכל הפחות מותר להם בסטוקהולם לחלום;  אנחנו פה גם לחלום נתבייש...

כעבור שבועות אחדים נמצאתי בקצהו השני לאלכסון-אירופה – בליסבּוֹן:  וגם שם נתקלתי במצב-רוח דומה.  אמנם במובן הרשמי לא היתה פורטוגל ארץ ניטראלית:  חוזה-ברית ישן-נושן כרתה עם אנגליה עוד מלפני שלש מאות שנה ויותר, וכעת שלחה גדודים אחדים לצרפת;  אבל הם  "השתתפו"  במלחמה רק מאחורי החזית, במפעלי עזרה בלתי-מזויינת, ויותר מזה גם לא דרשו מהם אנגליה וצרפת, תודה ודי.  ואולם בליסבון תיכף ומיד הרגשתי:  להם לעצמם לא  "די".  שוב אותו הכוח הנסתר, השואב, המגנטי, של הילולא היוּלית במרחק!  אמנם הלא גם פורטוגל היא דלת-אוכלוסים כסואידיה;  אבל במשך ארבע השנים האחרונות עסקו במרץ רב במהפכות ומהפכות-שכנגד – והנה מצאתי בעתוניהם חשבונות מתימאטיים מלאי-נחמה:  את המהפכה א' עשו 532 איש והצליחו, את המהפכה ב' עשו שבעים ושבעה והצליחו, את המהפכה ג'... מי אמר שגם במלחמה חיצונית אין מקום לשיטת זעיר-אנפין שכזו?  וכבר מתאמצים המוחות להמציא נימוקים, סיבות, מטרות, שיצדיקו את תורת ה"פעילוּת";  אחד מראה שסכנה לאנגוֹלה מהגרמנים, לאמר צריך להזדיין באמת נגד אשכנז, ברצינות ולא רק למראית-עין כעתה;  השני רומז שאנגליה, בכבודה בעצמה, ולמרות הברית הנושנה עם פורטוגל, עשתה חוזה חשאי עם אותה גרמניה ותכנוֹ חלוקת אותה אנגוֹלה – לאמור...

– אין דבר, אדוני! – הרגיעני העתונאי שדווקא מפיו קבלתי את רוב הידיעות האלה: – ממשלתנו לא תלך אחרי החולמים, ולוּ נסתה ללכת בדרכם – היינו מפּילים אותה אנחנו החולמים בעצמנו.  געגועים למפעלי-גבורה – הלא טבעי הדבר לצאצאי וואַסקו דאַ גאַמאַ.  גם בחיי יום-יום אצלנו ימצא ביטויים נאיביים לשגעון-גדולה זה:  לכל אדם שלושה וארבעה שמות, מלבד שם המשפחה שהוא כפול  (אבא ואמא);  המספרים ברחובות נמנו לפי סדר החלונות ולא סדר הבתים;  והמטבע היסודי הוא  "אלף-רייס".  לכן, כשיקבל אדוני את חשבון הכובסת, אל-נא יתפלא:  "מאַריאה-אֶמיליה-קאַטאַרינה מאגאלי-אנס-די-פונסיקא, רחוב אלמוני 472–474–476, מגיע מכב' הסכום 4850 רייס...

* * *

אבל אותו מצב-הרוח של  "געגועים למפעל"  מצאתי, כעבור שבועים, גם באיטליה;  וכאן בלי הרסן הטבעי של חשש-הפחיתוּת ורגש קטוֹנתי הנובע מחשבון האוכלוסין.  הגעתי שמה מתונס, בספינת-קיטור בעלת 250 טון או פחות;  בדרך עברנו צלבן איטלקי והתחיל  "משוֹחח"  אתנו מרחוק בשפת הדגלים, ואחד מקציני האניה שאתו התידדתי תרגם לי את השיחה.  "היש נכרים?" – "אחד.  רוסי". – מלאכתו?" – "עתונאי". – "שמו?"  (פה ראיתי את שמותי כתובים ע"י מזיגת כל שבע קרני הקשת;  נחמד באמת). – ואיטליה עודנה ניטראלית בימים ההם.

ירדתי בקאַליאַרי, הנמל הדרומי לאי סרדיניה  וגם בליתי כחצי לילה בשיחה עם ידידי מימי נעורי שברומא, עמנואל סלילא.  ברומא הכרתיו משורר, פה היה כבר פרופסור לתורת המשק באוניברסיטה.  הוא ביאר לי את מצב-הרוח שאמצא מחר ברומא.  בעינינו – אנו הזרים – מעורפל מאד היה המצב באיטליה.  מעשרות שנים נחשבה לבעלת-ברית מושבעת של אשכנז ואוסטריה, אבל מיאנה לעמוד על צדן בסכסוך הזה.  עתוני ווינה וברלין כבשו זעמם, ולהפף – דברו מחמאות לאיטליה, פן תתחבר למחנה המתנגד;  וכבר ידעתי  (אינני זוכר אם מתוך שמועות, או אם כבר הוכרז הדבר רשמית)  שמתכונן פראנץ-יוסף להציע לאיטלקים שוחד רב.  חבל טריֶנטו יימסר לאיטליה, בטריסט תווסד אוניברסיטה איטלקית, ועוד ועוד –.  כל סגריר השפע הזה לא בגלל עזרתם חלילה, כי-אם אך ורק לשם מצוות  "לא יחרץ". – את כל אלה ידעתי, אך לא ידעתי את תגובתו של הצבור האיטלקי.

– ואני בטוח, – אמר סלילא, – שנילחם, ודווקא על צד צרפת ואנגליה.  מחר תהיה ברומא ותווכח כי זוהי דעת הכלל.

– למה? – שאלתי, – מה תרוויחו?  טרינטו כבר בכיסכם;  אם תעמדו על המקח, גם את טריסט תקבלו מבלי לשלוף את החרב.  מה עוד תבקשו?  מצד אחר, הנה שלשום דברתי עם עורך העתון האיטלקי בתונס, ומתוך דבריו הזהירים שמעתי את החלום העתיק שגם אתה מכיר אותו – "תוניסיה מושבה איטלקית".  לאמר, המצב הוא קרוב לשכר ולנזק גם מכאן גם מכאן:  הן מנין בטחונך שדעת הקהל הננה כבר מגובשת ומוכרעת?

ענה: – מנין בטחוני לא אדע, אבל בטוחני.  "מה נרוויח?"  אולי את דאַלמאַציה, או את אַלבּאַניה, או לא כלום.  אבל –    

צדק ידידי, במובן שגם ברומא נתגלה לי אותו הבטחון אצל כל מכרי;  וגם בנבואתו הסופית צדק.  ועד עתה מתווכחים עסקני המדינה באיטליה:  ה"כדאי"  היה להם הצעד ההוא?  מנקודת המצפה של תועלת וממש – "תיק'וּ;  אבל בטוחני כי ביום ההחלטה המכרעת לא התועלת ולא הממש הכריעו.

גם בהחלטת אמריקה, כעבור שנתים מזה, לא ה"ממש" הכריע.  עוד לא בקרתי אז את ארצות הברית, אבל בטוחני כי גם שמה, ודווקא מראשית הסכסוך האירופי, פעל והשפיע אותו הגורם העצום, הענקי, העולמי, שאת הדו הרחוק, המוזל, הירוד, גילה לי פּאטרסוֹן בגעגועי הקבצן האירלנדי שלו.  בטוחני כי עוד בחדשי המלחמה הראשונים, בעצם היום בו קרא הנשיא ווילסון – "יש אומות אשר גאוותן לא תרשה להן לצאת בקרב!" – באותו היום כבר ידע, וכבר חפץ.

כוח האבן-השואבת אשר בתגרה:  אחד הכוחות היסודיים והשליטים בחיי הצבור ובתולדות העולם.  אילו ניתן לי הזמן והכשרון לכתוב דברי חקירת-נסתרות שבלב הפרט והכלל, רבות הייתי אומר על עמקו, תכנו, היקפו של הגורם הזה, וגם את טיבו המוסרי הייתי מנתח:  האם לטוב או לרע נטעוֹ בנפשנו הבורא? – אבל אינני כותב אלא ספור ימי, חלק ממה שראיתי;  ואני, בירחי-הריון אלה כשתבל עמדה על פרשת דרכיה, בצפון ובמערב ובדרום את זה ראיתי.

אם יגידו – אולי – שגם בנפשי אני  "זה"  ולא החשבון הכריע, לא אסכים;  אבל לא אתווכח;  ולא אתבייש.

 

מסביב לחזית

אולם גם את זכרונותי האישיים והמקצועיים, בתור עתונאי הנודד סביבה לחזיתות המלחמה, חייב אני לרשום.

מלונדון הפלגתי להולנדיה – אין מה לספר – ומשם עברתי לבלגיה.  כאן פגשתי פנים אל פנים את מציאות המלחמה:  חצי העיר מאלין, המפורסמת בתעשית התחרים, כבר נחרבה, ובחצי השני ראיתי שלשלת אביונים שעמדו ב"זנב"  לפני מטבח העיריה וצלחות-פח בידיהם.  שמעתי כי היו ביניהם אשר עוד אתמול נחשבו לפרנסי המקום.  ובאוֹסטנדה הקיצוני בלילה שתי מהלומות נפץ – הגרמנים עברו ברקיע וזרקו פצצות.

מבלגיה עברתי לצרפת, בנתיבות מוזרים ומסובכים, ובתריסר שינויי-רכבת לכל הפחות, סוף סוף הגעתי פריסה.

גם בפּאַריס עוד לא הייתי מימי, אם-כי ערים אחרות בצרפת בקרתי גם קודם.  לא כדאי לתאר את אשר מצאתי בבירת האור והששון.  לא ששון, לא אור וגם לא בירה, כי שלטונותיה כבר לבּוֹרדוֹ עברו, ואוכלוסֶיהָ נמוגו או נמסו או פשוט נסתתרו בבתיהם פנימה:  לא כאילו פחדו – כאילו נתביישו.  אם לא מטעני זכרוני, אולי במלה זו לבדה אוכל לסכם את כל הרושם ממגעי הראשון עם עיר רבתי-עם הפגועה באסון, פגע ממשי, לא מרחוק כלונדון או פטרבורג:  "מתביישים".  כעין הרגשה מעיקה של השפלת-כבוד כללית וּבכּל.  כל אשה מתביישת על שבעלה ובניה, לא היא, עומדים ליהרג;  הפקיד באשנב הבּנק, הרוכל בחנות, מסדר-האותיות בבית-הדפוס, ממהרים להסביר לנכרי  (והוא לא שאלם)  כי זה צולע, זה בן-חמשים כבר אם כי פרצופו מרמה, וזה בעל-מקצוע חשוב מאד שאין בו מומחה זולתו;  וגם החיילים שפגשת ברכבת – אף אלה מתאמצים להצטדק על אשר עוד לא נרצחו.  הלכתי לתיאטרון:  אותו הרושם, כמו בגידה רבה ומכוערת בוגדים כולנו, המשחקים והצופים כאחד, אשר בזמן כזה נתאספנו להשתעשע;  בכּל וּבכּל, הנך מנחש תרעלה בלתי-מוחשת, אשר סיממה את תאי האויר ואין להנצל ממנה.

כבודי המקצועי מעוררני כאן לציין את המקרה שהוא נרשם בספר חיי כפסגת זריזותי בתור  "כתבנו המיוחד מחזית המערב", אם כי פוחדני שהסיפור לא יזעזע לבבות בימינו אלה.  המקרה הוא נסיעתי לרֵימס עיר-הבירה לחבל שׁאַמפּאַניה ומרכז תעשית-היין המפורסם.  כשבועים לפני בואי פאריסה, הוחרד כל העולם הנאור בידיעה כי הרעישו הגרמנים את רימס והזיקו את היכלה העתיק.  הדבר עשה רושם כביר עד-מאד:  היום כבר קשה להבין מדוע – גם לי קשה – אבל אז עוד ברור היה לכולנו שמותר אמנם לירות בבעלי-חיים, אך בבנין היסתורי – אסור;  בפרט אם מעשה ידי אמן הנהו.  המאמרים שקראתי על דרכי פאריסה הביעו זעם עצום, אך העיקר שהבינותי מהם זהו:  כי שום עתונאי לא זכה עדיין לבקר את רימס, לא צרפתי ולא נכרי, ואין תקוה שיוּסר המעצור מדרכם בקרוב.  ואני אמרתי בלבבי שאנסה;  ונסיתי ועשיתי.  בפאריס כשבוע בקשתי רשיון לנסיעה הזאת, כבר אינני זוכר מכמה שלטונות, ובכל מקום קבלתי סירוב.  אז נסעתי בלי רשיון;  וגם המלה  "נסעתי"  היא קישוט, כי רק עד אֶפֶּרְנֵי הגעתי ברכבת, משם הלכתי רגלי דרך הרים ויערות ומשמרות-צבא.  למה לא אסרוני, אינני יודע;  כנראה גם לי ישׂחק המזל לפעמים, אף-כי לא לפעמים קרובות.

לבסוף הגעתי לרימס, בקרתי את ההיכל המוזק, לנתי במלון בו נתאכסנו כל ראשי הצבא, שוחחתי אתם.  הם הראו לי את ה"כסף"  המקומי שהדפיסה עירית רימס ואני הראיתי להם את ה"כסף"  העירוני של אֶפּרני ואֵאי[i];  ובלילה עוד פעם הרעישו הגרמנים את העיר, וגם בבוקר, ואחת הפצצות נפלה מול המספרה בה התגלחתי, ושלחתי לעתון מברק כעל תשע מאות מלים, מברק שלא היה כמוהו לא ב"טאַן"  הפריסאי ולא ב"טיימס"  הלונדוני ולא ב"טיימס"  הניו-יורקי;  או לכל הפחות, אני תקוה שלא היה כמוהו, סוף סוף אפשר לשלוח מברק ארוך גם מבלי לבקר את רימס...

מקרה אחר, גם הוא מהרפתקאות  "כתבנו המיוחד"  מסביב לחזית, לא ספרתי בעתון, אבל פה כדאי לספרו.  פעם אחת יצאתי מפאריס בלווית עתונאי אחר;  אינני זוכר לאיזה מקום נסינו להגיע, אבל נתעכבנו לנוח בסאַנליס.  באותו המלון, בחדר הסמוך לחדרנו, התאכסן במקרה סגן-התובע של בית-המשפט המחוזי, כי את ביתו הפרטי החריבו פצצות הגרמנים;  מאחורי לקיר הדק הוא שמע את שיחתנו – דברנו רוסית – ונדמה לו שהשפה היא דווקא גרמנית;  מלה אחת שמע בדיוק, וגם את תכנה הבין, והיא המלה  "דורכאַוּס", שתרגומה, כידוע, "לעבור את השורות"  (חי נפשי, כך אמר).  נתאספה מיד ועדת-חקירה צבאית – המפקד הראשי עם שני קציניו ואותו סגן-התובע.  הסברנו להם מה פירוש  "דוּרכאַוּס", ומהי הלשון בה שוחחתי עם ידידי. – "אבל בכל זאת", שאג המפקד, – "הנכם מודים שמבינים אתם גרמנית!" – "כן", – עניתי, "ואני גם איטלקית מבין, וגם עברית..."

– "עברית?  זה רע מאד, זה חשוד מאד:  היהודים אין להם מולדת..."

פה התערבו קציניו והתובע – כבר נוכחו מבדיקת ניירותינו כי כשרים אנחנו, ורצו להשקיט את מנהיגם.  אך אני לא נחתי:  דרשתי ש"יקח בחזרה".  הוא גער וצעק ורעם, רצה לאסרני – "על התבן ישכב אדוני הלילה!"  כבר צווה להביא  "ארבעה חיילים, פגיונות על הקנים!" – עד שהתעודד אחד מקציניו ומשך אותו החוצה, בעת אשר חברו משכני לחדר אחר. – אחרי שובי פאריסה שלחתי תלונה לבּוֹרדוֹ, לווזיר המלחמה – מילראַן היה הווזיר – וקבלתי ממנו תשובה:  "מחקירתנו נתגלה שהמפקד הנ"ל באמת לא הראה במקרה ההוא את כל הטאַקט הדרוש, ועל-כן נעשו לו הערות מתאימות..."

אבל בסך-הכל ובדרך כלל – מלאכה משעממת היא מלאכת ה"כתב הצבאי"  בימינו.  לפני חמשים שנה אולי מותר היה לו ל"כתב", אם איננו מפחד, ליהנות מתמונת הקרב מצוק הסלע במרחק מאה צעדים, ומתחת לאותו הסלע חכה נערו לכתב-היד בשביל הטלגראף;  עתה גם המצביא בכבודו ובעצמו איננו רואה ואיננו יודע כלום.  מה לעשות?  אי-אפשר היה, פשוט מתוך הרחמנות על הקורא האומלל, אי-אפשר היה להמנע מקשוטים.  עוד כזב אתוודה:  בין  "כתבותי"  שעשו רושם היתה אחת בשם  "ההוּני"  (בכינוי זה, לכבוד אַטילאַ ומסורתו העתיקה, היו מציינים את הגזע הגרמני בשנים האלה):  מעשה בפּריבאַט-דוֹצנט אשכנזי שנפצע ונשבה, ואני דברתי אתו ברכבת-השבויים, ועל מה שוחחנו? – דוקא על השירה הפרוֹ-באַנסאַלית ועל המשורר מיסטראַל, מחבר הפּוֹאימה  "מירייוֹ". – גם זה, לדאבוני, לא היה ולא נברא.  מוצאֵי ה"כתבה" הם חטא ספרותי שחטאתי – מתוך השעמום הפּריסאי תרגמתי את  "זמרת מאַגאַלי"  מאותה הפּוֹאימה, והתרגום מצא חן בעיני, וחבל היה לקברו, ועל-כן התאמצתי ליצור לו כעין משבצת – עם צביון מלחמתי, כמובן – ו...

 

הדגש היהודי

שום ענין ציוני לא הזכרתי בפרקים האלה, המוקדשים לרשמי נדודי ממוסקווא ועד בּוֹרדוֹ.  וגם אין מה להזכיר.  אמנם טלגרפתי מסטוקהולם למרכז הציוני ברלינה, ומשם בא להתראות עמי שליח – יוּליוּס בּרגר, אם אינני טועה;  וספר לי – שאין מה לספר.  אותו הדבר נודע לי גם מפי הד"ר ויצמן, שבא ממאנצ'סטר בזמן בקורי בלונדון:  אין חדש;  ובצחוק-של-מחילה זכרנו את החיוך שפרץ, לפני חצי-שנה, בין שנינו בתור חברי  "ועד האוניברסיטה העברית"  בגלל הבעיה הדחופה והבוערת – אם ללימודים או לחקירה המדעית תוקדש האוניברסיטה?  בפאריס – את נורדאו ואת מאַרמוֹרק לא מצאתי, בתור נתיני הונגאריה ואוסטריה הוכרחו לעזוב את צרפת;  ואינני זוכר אם נסיתי להתראות עם שאר הקהל הציוני, או על מה דברנו אם נסיתי והתראינו:  כי פשוט לא היה על מה לדבר.  העולם עסוק בדאגות שאין קשר ואין גשר בינן ובין החזון הציוני;  חסר הדגש היהודי בכל המצב.

המצב הזה נשתנה פתאום בן-לילה.  הייתי אז בבּוֹרדוֹ – סרתי שמה לראות מה תעשה ממשלה בגלות, ושם הגיעתני הבשורה שנספחה תורכיה לאשכנז ולאוסטריה ויחד אתן תילחם באנגליה, צרפת ורוסיה.

אינני יודע ואינני מתעניין אם יש להתפאר במה שאודה כעת או אם להתבייש:  בן לילה אחד שניתי את דעתי ועמדתי הקודמת תכלית שנוי, מאלף עד תיו.  החנקתי בלבבי את כל טענותי ותלונותי ביחס למשטר הרוסי, קברתי את כל החשבונות בדבר הסיכויים לשויון-זכויות במקרה נצחון ובמקרה מפלה וכו';  הכל מחיתי ומחקתי מלבד העיקר:  גורלנו תלוי בשחרור ארץ ישראל מתחת השלטון התורכי, ובשחרור הזה צריכים אנו להשתתף בתור יחידה צבאית עברית.

* * *

וַאני מודה ומתוודה:  עד אותו הבוקר הרגשתי את עצמי, בבּוֹרדוֹ ובכל מקום אחר, כמסתכל סתם, בלא שיהיו לי איזה רצון או נטיה מיוחדת לאחל לצד אחד נצחון גמור ולצד השני מפּלה גמורה.  האוֹריינטאַציה שלי בזמן ההוא היתה כזו:  שלום של תיקו –  בהקדם האפשרי.  הזֶ'סטה התורכית הפכה אותי בבוקר קצר אחד למצדד קנאי של מלחמה עד הסוף – היא הפכה את המלחמה ל"מלחמה שלי".  עוד בשנת 1909, כשהייתי בקושטא העורך הראשי של ארבעה עתונים ציוניים בבת אחת  (הדבר אפשרי רק בימי-עלומים), ובשער הגבוה שלטו התורכים הצעירים, – נתפתחה אצלי הכרה פנימית מוצקת ואיתנה:  במקום ששולט התורכי שם לא תאיר השמש ולא יצמח העשב, ובלא התפוררותה של הקיסרות העותומנית אין תקוה לתחיתה של ארץ-ישראל.  עכשיו, בבּוֹרדוֹ, כשקראתי על הקיר את המודעה, שנתרטבה במקצת, הסקתי תיכף את המסקנה ההגיונית היחידה;  ועד היום אינני מבין, למה דרושות היו לכמה וכמה מידידי שנים מרובות כל-כך כדי להגיע לידי מסקנה פשוטה כזו.  הענין היה ברור בעיני כשתים פעם שתים:  מה יהא עם יהודי רוסיה, פולניה, גאַליציה – כל זה חשוב מאד, ואולם לאור כוח-התנופה של הפּרספּקטיבה ההיסטורית כל זה אינו אלא דבר זמני בהשוואה אל אותה המהפכה בחיי-היהודים, שתביא לנו התפוררותה של תורכיה.

בזה שתורכיה, לאחר שהתערבה במלחמה, תוכּה שוק על ירך ותיקרע לקרעים, לא היה לי שום ספק:  ושוב איני מבין, כיצד בכלל יכלו להיות אצל מישהו ספקות בנידון זה.  כאן היה לא ענין של ניחושים, אלא של חשבון קר ופשוט, חשבון מספרי  וחשבון הלקוח מן החיים.  אני שמח להזדמנות לומר זאת כאן.  כי בשנים ההן האשימו אותי, שאני מעמיד את הכל על קלף-הניחושים.  ישבתי בתורכיה זמן מרובה ככתּב ששל עתונים.  אני מעריך מאד מאד את מלאכת-העתונאי:  כתב העושה את מלאכתו באמונה יודע על הארץ, שמשם הוא כותב, הרבה יותר מאיזה שגריר שהוא;  לפי הסתכלותי – לעתים קרובות גם יותר מכל פרופסור מקומי.  ואולם במקרה שלנו היתה ידועה האמת הבלתי-מורכבת על תורכיה לא לפרופסורים בלבד, אלא גם לשגרירים.  כמובן, שגרמניה תוכּה עד כדי הכנעות גמורה לשבט או לחסד לפני המנצחים – זאת לא יכול היה לראות מראש אפילו עתונאי, ואולם שאת כל החשבונות של מלחמה זו תשלם תורכיה בעיקר – בזה לא היה לי וגם לא יכול היה להיות שום ספק.  אבן וברזל יכולים לעמוד בפני האֵש:  בנין של עץ מוכרח להשרף, ושום נס לא יצילנו.

באיזה רגע בדיוק נולדה בלבי המחשבה על גדוד עברי לוחם – אם שם, בבּוֹרדוֹ, בשעה שקראתי את המודעה, או בזמן יותר מאוחר, – אין אני זוכר עכשיו.  ואולם סבורני, שבכלל לא היה שום רגע כזה.  היכן הוא אותו בן-אדם, בעל איזו אמונה שהיא, שיוכל בלא היסוס לתקוע אצבעו בלוח, להראות על תאריך מסוים ולומר:  בשעה זו נהייתי למאמין?  כל אדם נולד מלכתחילה ביחד עם החידק של הכת שלו אי-שם במחו, אף אם חידק זה אינו מתגלה עד ימי זקנה ושיבה, או גם אינו מתגלה לעולם.  חושב אני, שלי בכלל היה ברור תמיד, מאז ומעולם, שאם תפרוץ פעם מלחמה בין אנגליה ותורכיה, הרי טוב היה אילו היו היהודים מקימים גייס משלהם ומשתתפים בכיבושה של ארץ-ישראל – אף על-פי שעד אותו יום בבּוֹרדוֹ לא חשבתי על כך אף פעם באופן ברור ומחוּור.  שהרי מחשבה זו היא מחשבה נורמאַלית מאד, שהיתה עולה, במסיבות כאלו, על דעתו של כל אדם נורמאַלי;  ואני יש לי תביעה לתואר של אדם נורמאלי בהחלט.  בלשון-הגלות המדוברת מתרגמים לפעמים תואר זה על-ידי הביטוי  "גוי'אישער קאָפּ"  (ראש של גוי);  אם כך הוא – הרי לא לזכותנו הוא הדבר].

לא הרבה נותר לספר על אחרית נסיעתי זו – עד בואי מצרימה.

מבּוֹרדוֹ טלגרפתי למערכת למוסקווא:  היות ואומרים שתורכיה תכריז את  "מלחמת הקודש"  ותנסה להמריד את עמי האישׂלם – התסכימו שאבקר את ארצות אפריקה הצפונית ואבדוק את סיכויי הזה?  טלגרפו לי:  "סע".

נסעתי דרך ספרד.  במדריד מצאתי אז את מאַכּס נוֹרדאו שהוכרח לעזוב את צרפת אחרי שהותו בפּאריס כל ימי חייו כמעט.  ספר לי איך קראו אותו למשרד המשטרה והתחילו שואלים שאלות להרגיז, לא רק על גילו ומשפחתו וכדומה, אלא גם על  "משלוח-ידו"  ו"מקורות פרנסתו", עד פקעה סבלנותו וענה לפקיד:

– אל-נא יבלבל את מוחי, אדוני:  יביט באֶנציקלוֹפּדיה.  ואולם בצחוק סולח דיבר על מעשה גירושו, כי ראה בזה  ("הלא רופא הנני")  רק סימן קטון למחלת השגעון העולמית.

– בשבועות הראשונים אחרי פרוץ המלחמה, – סיפר לי, – גרתי בקייטנא על שפת האוקיינוס האַטלאַנטי.  אז היתה נקודת השגעון הכללי – "מרגלים!"  חשדו בכל המתרחץ בים:  למה הרחיק לשחות פרסא וחצי הבוקר?  מי         יודע אם לא חיכתה לו שם סירת-עומק אשכנזית?  חשדו בכל ילד על חולות החוף, אשר זרק אבנים למים בחכמת-הכישופים הסתרית, הידועה לטף, שתקפוץ האבן שבע פעמים בטרם תצול בתהומות.  לבסוף נמצא אזרח זריז וער שכתב אגרת-דלטוריא על שכני, בעל בית-מרקחת גדול ומצליח מאַמסטרדאַם:  הלה גנדרן כביר היה, רבן-האמנים לתורת התלבושת, ומדי יום ביומו ענב עניבה מחודשת בצירוף-גוונים מיוחד – אתמול גרגירי ארגמן בשדה כחלחל, מחר משבצות ריבועים סגולים על בסיס ירק-עור-הצפרדע.  והאזרח הפיקח רצה לדעת אם אין שיטה קבועה בנצנוץ הקרנים הזה:  סיגנאַליזאַציה.

הצבור הספרדי קיבל את נורדאו בכבוד רב.  זכורני את הנשף לכבודו שנערך במועדון הראשי:  ציבור רב ומבריק והד"ר יאהודה  (אז היה פרופסור באוניברסיטה המדרידאית)  לחש על אזני כעשרים שמות גדולי המדינה שהיו בין הנאספים.  אמנם כבר תמו בשנים האלה צהרי-שמשו הספרותי, ואולם בטח עוד רבים היו בקרב האינטליגנציה המדרילנית שזכרו את השפעתו המלהיבה על נעורי דורם.  טרם ביקרתי את ספרד, אבל ידעתי תכונות גזירה-שווה בין התפתחותה הרוֹמנית וזו של איטליה;  וזכרתי כי ברוֹמה, בסוף המאה, עוד מצאתי נוער שנורדאו היה מנהיגו.  עוד למדו מעל-דפיו את דרכי ההעזה החודרת אל-תחת כל צעיף ומסוה והמגלה תועבה מאחורי למזבח; – את הכשרון הנשכח של אַל-מחילה, של אפס-פשרנות, של זעם ושנאה למול הכעור והשקר, – בקיצור, את סוד המהפכה למדו ממנו.  באותם הימים, זכורני, ימי שהותי ברומא, הכרתי צעיר שבא ללמוד את אמנות-הפסל מאמריקה הספרדית;  סיפר לי שגם אצלם נורדאו הוא שליט הרוחות התוססים.

שאלתי את דעת נורדאו על תכנית הגדוד העברי, ונתן לי תשובה ספקנית.  למה נתחבר במחנה פלוני בטרם קבלנו מהם כל הבטחה בנוגע לעתידה של ארץ-ישראל?  ואיפה נמצא את החיילים?  בחלק הניטראַלי של אירופה קטן הישוב היהודי, ואמריקה רחוקה מדי;  והעיקר הוא יחסם הרגשני והאַבּסוּרדי של הציונים ל"ישמעאל אחינו".  אמנם אין בקי ומומחה בתבל שיסביר כיצד ומתי נהיו העותומנים, גזע תוּראַני, לבני ביתו של ישמעאל השׁמי;  ואולם זהו היחס, ונורדאו עצמו סבל ממנו אחרי נאומו שנאם בקונגרס ההאַמבּוּרגאי, שנת תר"ע, כנגד מגמות התורכים הצעירים.

– את נאומו אני זוכר היטב, – אמרתי. – אדוני אמר:  "מציעים לנו שנסע להתבולל בתורכיה?  דאס האבען וויר נעהער, בילליגער אונד בעססער – את זה נוכל להשיג גם פה, קרוב יותר וזול יותר וגם טוב יותר".  אני באתי אז מקושטא ומחיתי-כף לאדוני כשיכור-משמחה.

– אך כמה סכסוכים היו לי אחרי-כן עם ההדיוטים שבסביבתי! – ענה.

– דוקטור, – אמרתי, – הלא אי-אפשר לנהל את ספינתנו לפי הוראות ההדיוטים.  לא, התורכי איננו  "אחינו", ואף עם  "ישמעאל"  האמתי עצמו אין לנו כל קרבה רוחנית.  אנו, ברוך השם, בני-אירופה הננו, וגם בוניה במשך אלפים שנה.  עוד מקום אחד זכרתי מנאומיו:  "הננו הולכים לארץ-ישראל כדי להעתיק את גבולות אירופה עד פרת הנהר".  והמעצור הוא – תורכיה.  עתה הגיעה שעתו האחרונה:  האם נשב בחיבוק-ידים?  

מענה רב-תוכן עמוק נתן לי על זה החוקר הותיק:  אך כעבור שנים זכיתי להבין את כל עמקו:

– אלה, ידידי הצעיר, הם דברי הגיון:  והגיון היא חכמת יון השנואה לבני עמנו.  יהודי איננו לומד מנימוקי השכל:  הוא לומד מאסונות.  לא יקנה מטריה  "אך ורק"  מפני שהופיעו עננים ברקיע:  יחכה עד יורטב ויחלה בדלקת- הריאות...

כמה שנים עברו עד נתגלתה לי כל האמת שבדבריו אלה;  ואז, בדרך אגב, ראיתי כי יש עוד אומה אחת בעולם שיחסה להגיון, לעננים ולמטריה דומה ליחסנו אנו:  האנגלים.  אבל יש גם הבדל בדבר:  אלה גם ריאותיהם אמיצות משלנו, וגם כסף למרפא בכיסם. 

גם בליסבּוֹן מצאתי יהודים... (דרך-אגב:  מדוע  "ליסבּוֹן", דווקא בצורה הגרמנית?  בשפת המדינה שם העיר הוא  "ליסבּוֹע", או  "לישבּוֹע";  ובמדור העברי לספריית המוּסיאוֹן האַסיאַתי בפטרבורג, פעם אחת הראה לי ווינר הספרן כרך עברי המודפס בעיר  "אשבּוֹנה"  לפני הגירוש).  גם שם מצאתי יהודים, ודווקא מאודיסה.  אחד מהם, ה' טאַרלוֹ, פרטים מענינים ספר לי מהמשא-ומתן עם ממשלת פורטוגל שניהל, או עזר לנהל, בתור בא-כוחו של ישראל זנגביל והחברה  "איטוֹ", בדבר התישבות יהודים באַנגוֹלה.  כבר דנו על התכנית בישיבת  הסינאט;  ואחד הסינאטורים, כשאיים חברו המתנגד להצעה שמא יתחזקו היהודים באַנגוֹלה ויתקוממו וייפּרדו מפורטוגל, ענה לו:  "ומה פחד?  האם אין אנו מתפארים בבּראַזיל שגם היא היתה מושבתנו וכעת היא מעצמה?"  לבסוף נתאשרה התכנית ע"י הסנאט, אך לא הסכים זנגביל לנוסחתם שלא הובלט בה עקרון האווטונומיה.  בינתים פרצה המלחמה ושמה קץ לכל הענין.

   השני ממכרי ב"אשבונה"  היה שמואל שוואַרץ, מהנדס למכרות, אחיו – אם אינני טועה – של צייר פאריסאי ידוע.  הוא אותו האיש שגלה אחרי-כן את צאצאי ה"מאַראַנים"  בעיר אוֹפּוֹרטוֹ – קהלה מוזרה של ניני האנוסים מלפני תי"ו שנה, נוצרים אדוקים ושומרי טהרת הגזע העברי עד היום הזה;  תיאר את חייהם ואת תולדותם בספר  "הנוצרים החדשים"  (בשפת מדינתם), ובו קטע מחריד-הלב משיר-תפילה המחובר בבית-הסוהר של האינקוויזיציה, במאה השבע-עשרה, ע"י העלמה בּריטה קאמאשו.

משם חזרתי לספרד, לעלות על ספינה בנמל אלחסיראס, שהוא מול גיבּראַלטאַר.  ביליתי שעות אחדות בגיבראלטאר:  עם דמדומי החמה חייב כל זר לעזוב את הסלע.  עם אדוניו האנגלים כמובן לא באתי בשום מגע, אבל מצאתי שם עתון כתוב בספרדית ובאנגלית חצי-חצי, וכמנהגי שוחחתי עם אנשי המערכת.  ישוב מוזר במינו, עיירה של ספרדים בני גזע לאַטיני ודוברי שפה רומאית, אבל  "נשמתם המדינית"  היא באנגליה;  וזהו קטע אָפייני ממאמר ראשי באותו העתון שיצא ביום בקורי:  "כבר פעמים הרבה יעצנו את שכנתנו הגדולה שתבין בזהות התועלת הלאומית שלה ושלנו"... הפירוש:  שכנתנו – ספרד, ו"אנחנו" – אנגליה.

... תאנג'יר, אלג'יר, תונס:  אותו המערב הגיאוגרפי שקורין לו  "מזרח"  במובן התרבותי.  רשמי?  אינני זוכר אותם:  מעט ראיתי.  זר לי ה"מזרח"  וכל מה שכרוך במושג הזה, את יפיו אינני תופש, את מסורתו אינני מבין, במנגינותיו אזני מורדת, ובמחשבתו אינני מתעניין.  לוּ הזדמנתי לבקר את שבט אֶסקימוֹ בקצה הצפון של לאַבּראַדוֹר, גם ביניהם הייתי מרגיש את עצמי בן-בית יותר מאשר פה.  אומרים לי שבזה אני בעצמי אשם ולא ה"מזרח" – יש, כנראה, איזה ליקוי בתכונתי הטבעית, המפריעני מלטעום את עדינות הקדם, כמו שליקוי הוא בתכונתי אם אינני  "מרגיש"  את המוסיקה של סטראווינסקי:  אולי, אבל הליקוי ישנו ואין לו מרפא ואין מה לעשות – ועל הדף הזה אין מה לספר.

את חובתי בתור  "כתבנו המיוחד", כמובן, מלאתי:  בדקתי את הרושם שעשתה על  "המזרח"  הזה תורכיה בצעדיה האחרונים, ומצאתי אפס.  [כמובן, לא היה כל טעם לפנות בשאלות בנידון זה את המושלמים עצמם.  יליד אותן הארצות הוא דיפלומאט גדול  (באותו המובן ה"קלאַסי", שעדיין אצטרך לדבר עליו בקשר לראיון עם דֶלקאַסֵי), וביחוד – כשהוא מפחד.  אני התנהגתי באופן פשוט יותר – חקרתי את הסוחרים היהודים-הספרדים המקומיים:  גם הם תושבי-הארץ מאז, אלא שהם פקחים יותר וגלויי-לב יותר;  והיהודי, אם רק הדבר אינו נוגע לאינטרסים היהודיים שלו, מסוגל בהחלט לחדור לעומק הדברים ולהרחיק לראות.  את הלך-רוחם של הערבים הוא מכיר יפה מאד:  אף אם מספרים לו מעשיות שונות, מוכשר הוא לתפוס ולהבין, היכן יש כאן העמדת-פנים ומה הם מסתירים תחת לשונם.  כמעט כל היהודים הספרדים הללו – סוחרים, עורכי-דין, עתונאים, מתאנג'יר עד תוניס – נתנו לי אותה התשובה.  וההיסטוריה הוכיחה, שהצדק היה עמהם:

– קריאה למלחמת-מצוה? – אבּסוּרד.  מגוחך הוא לשאול אף על הרושם.  רק אצלכם, האירופים התמימים, עדיין מאמינים בכך, כאילו אפשר במזרח, בשם הסוֹלידאַריות של האישלאַם, לקומם המונים ולהניע אותם לסיכון רציני.  התורכים עצמם אינם מאמינים בכך:  הנה זה מאה שנים, שאירופה מכה את התורכים ונוטלת מהם את אדמותיהם הטובות ביותר בזו אחר זו, ובמשך כל אותה תקופה לא נקפה אצבע אף מדינה מושלמית אחת לטובת השולטאן, אף-על-פי שהוא נקרא כליף המאמינים.  הגרמנים, שגם הם תמימים, ככל שאר עמי-אירופה, השפיעו על התורכים, שינסו עוד פעם בדבר.  לשוא.  אף נפש אחת לא תבוא כאן לעזרת התורכים].

מכל הארצות וכל הגזעים שהספקתי לראות בזמן נסיעתי ההיא, רק פה לא מצאתי אף רמז, אף זכר, אף צל, לאותו התיאבון ה"אקטיביסטי"  שפגשתי על כל תחנות דרכי מסטוֹקהוֹלם ועד  "אשבונה".  את מסקנתי סכמתי במאמרי שנדפסו במוסקווא, ונודע לי שבחוגי הציונים זכיתי אז לבקורת מחמירה – האשימוני בשטחיות ובקלות-ראש והעוורון:  מוח אטום שלא הריח את הלהבה שבפנים – וכדומה. – פטפוט.  אינני מדבר על  "המזרח"  של היום  (אף-כי גם היום אינני מאמין עדיין בכוחו) – אבל בנוגע למזרח של אז לא מתוך  "רשמנוּת"  כי-אם מתוך ידיעת-דבר אמרתי:  עד סוף המלחמה הזאת ה"מזרח"  לא יזוז ולא ינוע כנגד צו אירופה:  ולא זז ולא נע. –

ומתוניס, דרך סאַרדיניה ורומא הגעתי למצרים.

 

ה"זמ'ק" (ZIon Mule Corps)

הגעתי בסיפורי לחלק שכבר תיארתיו בספרי  "תולדות הגדוד העברי".  מי שקרא את הספר ההוא ימצא כאן פרקים שתרגמתי ממנו;  ימצא גם הוספות, ואולי גם השקפה כללית קצת שונה.

* * *

זה היה בראשית דצמבר.  ספינתנו הגיעה לאלכסנדריה – כבר אינני זוכר אם מנאַפּוֹלי או מצ'יביטאַווקיה.  פקיד אנגלי, כשהוא מעלעל בפספורט הרוסי שלי ומחפש, בין ל"ו הויזות הגבובות על דפיו, את זו המרשתני לרדת על חופי מצרים, היה משוחח באותו הזמן עם הקצינים שנסעו אתנו;  ופתאום שמעתיו אומר:

– לפני יומים הביאו לנו הנה באניה כאלף ציונים מיפוֹ – התורכים גרשו אותם מ"פלשתינה".

כעבור שעה נמצאתי בתוך סביבה ציונית.  ככה ספרו הפליטים:  לפתע, בלי כל סיבה או תירוץ, פקדו השלטונות ביפו על השוטרים הערבים לאחוז ולסחוב כל יהודי  "בלתי-רצוי" – ורשות המבחר, כנראה, בידי קיטרוֹני המשטרה.  צבאותיהם  ("ישמעאל אחינו") עשו תעודתם בהתלהבות רבה, המטירו מהלומות ימינה ושמאלה, גזלו כלים וכסף;  ובים, כחצי-המרחק בין הנמל ובין הספינה, אירע לעתים שהוריד הערבי בעל-הסירה את משוֹטיו ועמד, ותבע לירא תוּגרית לגולגולת מהנוסעים האלה, ולא – המימה יקיאֵם... נסיתי להבין, למה בחרו לגירוש דווקא באלה ולא בזולתם:  היו בקרבם סוחר וחנווני, בעל-מלאכה ואשת-איש, תינוקות ורופאים ובטלנים-סתם;  וגם לא כולם נתיני האויב.

השלטונות האנגלים נתנו מעונות וגם אשראי לצרכי המחיה, על-יד משרד המושל נוצרה גם לשכה לטפול בפליטים, ובראשה בן-אדם חביב הנקרא מיסטר הוֹרנבּלוֹאֶר.  עוד שם אחד זכורני:  הגברת בּרוֹדבֶּנט, שהוא מינה להשגיח על הגדול מהמחנות, בבנין-קסרקטין עתיק מחוצה לעיר ושמו גאַבּאַרי.

  גם אני עבדתי שבועות אחדים בגאַבּאַרי.  נצטברו שם כאלף ומאתים נפש;  ולא בבת אחת, לדאבוני.  מדוע  "לדאבוני"?  כי במשחק הגורל, או אולי לחולשת-לבי אני, עלי ולא על אחר חל התפקיד הסדרני במחנה ההוא – ובין הלילין הטובות, שנתאספו מסביב לערשי ביום הולדתי, לנשקני ולמסור לי כל אחת את הדורן המיוחד שלה – נעדרה ביניהן אלילת הסדרנוּת.  בכל זאת, ואינני יודע כיצד, את ארבע מאות הראשונים  "סידרתי" – חולקו באולמים שונים, אולם אחד למשפחות עם פעוטים, אולם אחד לעלמות, אולם לספרדים, אולם לאנשי מאַרוֹקוֹ  (הסבירו לי שזהו כעין גזע ברשות-עצמו).  ומיד אחרי  "הסתדרם"  של אלה, הגיעה ספינה שנית, ואחריה ספינה שלישית, כולן  "פתאום", בלי כל בשורה קודמת, ועליך לעשות מפקד מחדש – כמה צעירות, כמה תינוקות, כמה  "מוּגרבּים" – ולמדוד את השטח ולהעביר אלה הנה ואלה שמה;  ומחרתים עוד פעם מחדש.   

בנסיון זה שני לקחים למדתי.  ראשון – כי שקר הן כל האגדות על העדר-המשמעת בתור מחלה יהודית.  פה היתה לפנינו ערבוביה של יהודים מכל הארצות  (תריסר לשון צלצלו בחצרות גאַבּאַרי – מלבד העברית!).  [טוב שכמעט כל הנוער ומחצית הגברים ידעו עברית:  אחרת אין אני מתאר לעצמי בפשטות, כיצד אפשר היה לנצח על עולם קטן זה של תפוצותינו].  רובם דווקא מאותו הסוג שמעולם לא היתה לו הזדמנות ללמוד את המושג של משמעת:  ואולם אינני זוכר אף מקרה-קושי אחד אשר לא יכולת להתקל בכמוהו אצל אומות העולם בתנאים דומים.  הסכסוך ה"רצין"  היחידי שהיה לי קרה עם הספרדים, ובו לא הם אשמו כי אם אני – אף כי עד היום הזה לא בנתי למהות עווֹני.  בראשונה סידרנו בגאַבּאַרי מטבח משותף לכל העדות, אך כעבור שבוע פרצו חמס ומרידה בין אזרחינו הספרדים, ועיקר תלונתם היא שמאכילין אותם  "מרק".  גם טובי מחנות אשכנז, הגבירות בראשם, באו אלי אז להעיד כי  "מרק"  הריהו תועבה ותרעלה לעדות המזרח.  רצתי אל אגף הספרדים, התחננתי שימחלוני על טעותי ויואילו לסדר מטבח נבדל לעצמם.  בתרועות הידד קבלו הצעתי;  תקענו כף לשלום, ולאות השלום הוזמנתי לסעוד אצלם בעצם הערב ההוא, ובסעודה כיבדוני בנזיד טעים כטל גן-עדן – אבל, לפי עניוּת חושי, דומה למרק כדמוֹת אגל-מטר לטיפּת-גשם. – ומה בכך?  אולי בזה כל קסמם וערכם של ההבדלים בין גזע לגזע, בין מַטֶה למַטֶה, בין יחיד ליחיד, אשר אף לא תשוּר אותם עין המביטה שלא מבפנים.

והלקח השני על האנגלים היה.  אודותם ידעתי מה שידע בימים הללו כל משכיל מרוסיה שקרא תרגומי ספרותם – לאמר, אף-דבר, לא כלום ובלימה.  בין יתר הבדותות  "ידעתי", כי עם זה מצטיין בכשרונו המארגן – אותו נס ה"סדרנות" שבל זכיתי לו – ואצלם, בלי ספק, אצלם הכל כעל גלגלים יתגלגל, די ארסטע קאָלאָננע מארשיערט, די צווייטע... – יען, לוּלא ככה, כיצד עלתה להם בּנית ממלכה כזו?  שם בגאַבּאַרי, בפעם הראשונה אך לא באחרונה – לא ולא באחרונה – הכרתי את שיטת פעולתם, אשר סודה העקרי, התמצית שבה, הדין היסודי שבה הוא בוז לשיטות וביטול כל תכנית מוקדמה.  עוד אמצא הזדמנויות חשובות להתעכב על תכונת אופי זו:  כאן רק הערה אחת אעירה – כי אולי, מנקודת-המצפה של המסקנות, לא תגרע אי-שיטה זו מכל שיטה אחרת. – מר הוֹרנבלוֹאר מסר לנו בנינים, אמר לועד הקהילה  "עד שתאספו כסף מבין עצמכם, תוכלו לקבל מה שנחוץ על חשבון הממשלה", מינה את הגב' בּרוֹדבּנט להשגיח על מהלך הענין – ואת ה"ענין"  עצמו הזניח בידינו מבלי דאוֹג מי יעשה מה, מתוך בטחון מסורתי שתמיד הכל מסתדר.

הכל הסתדר.  גם בית-ספר היה לנו, [לשון-ההוראה היתה, כמובן, עברית], וספריה, ובית-מרקחת;  בכלל – עיריה עצמאית עם משטרה פנימית, כמובן, שקראנו לה גדוד-הנוטרים;  ובתוך העיריה הרבה עיריות בזעיר-אנפין, אחת לכל חדר וחדר, כי עתה נוספו על התרכובת הראשונה עוד כמה  "שבטים" – שבט הגוּרג'ים  (אולמם היה מופת לסדר ולשקט), שבט בחורי הגמנסיון התל-אביבי  (אז עודנו ידוע בשם  "היפואי"), שדאגו לעברור הקהילה, בסרבם לבלוע חינינה אם הרוקח איננו יודע להציע את מרקחתו בשפת ישעיהו הנביא.  מצד אחר, כשבועיים אחרי גירושם סידרו פלוגת כדור-הרגל  ("הכדור-רגל", בכנענית שלהם)  ויצאו להתחרות בצופים דאלכסנדריה, שבה או ניצחו או נוצחו – אינני זוכר, ולא איכפת.

מדי בוקר, מהמחנה הסמוך של גדודי אוסטרליה, באו לגאַבּאַרי עגלות-צבא, שתים או שלוש, סוסיהן חיות-ענק וגם הרכּבים ניני גלית:  למה באו?  לשעשע את הטף.  לימדנו את הרפאים האלה קריאת עברית – "ילדים הנה!"  ובן-רגע נתמלאו המרכבות צבור פעוטים צוֹוח ודהרו לטיול. – פעם אחת או פעמים סר אלינו אחד הקצינים מאוסטרליה, הליטנאַנט אליעזר מרגוֹלין;  היה מתעכב שעה קלה, משוחח עם הפליטים ביידיש הצולעת שלו, ואף חשד לא צץ בדמיונו כי בעוד שנים אחדות יפקד על גדוד עברי ואחדים מהפליטים הללו יעמדו בשורה.

חידוש ויקר-מציאות אז עוד היה בחיינו המושג  "פליטים":  עתה הורגלנו בחזיון היום-יומי, לפעמים נתן נדבה ולפעמים לא, אבל אין מי שיטפל בהם טיפול אישי  (מלבד המשוגעים).  לא כן בימים האלה הקהילה הספרדית דאלכסנדריה.  דווקא את פרנסיה, כמעט מדי יום ביומו, ראיתי בגאַבּאַרי.  רובם כבר מתו – רפאל ֶיללא פֶּירגוֹלא, הרב הראשי, יליד פלוֹרנציה, בעל תרבות נשגבה ולב נשגב;  [סגנו  "חכם אברהם"  אביעזר[ii]];  הבנקאי אֶדגאַר סוּאַרֶס, אחד מעמודי הכי"ח  (אַליאַנס)  וההתבוללות;  יוסף די-פּיצ'וֹטוֹ, ידידם הפרטי של החדיב, לשעבר, והמלך העתיד-למלוך:  בקרו בלשכה, אספו כסף, בגדים, סדיני מטה, ספרים, ותיווכו בין הפליטים ובין השלטונות. – באלה מהצד ה"רוסי"  עודני מקווה להפגש.  ז. ד. לבוֹנטין, יוצר רשתנו הבנקאית בארץ-ישראל  (ואז עודנו גם מנהלה הראשי), מצא מקורות אשראי לתמוך באלה שהיו להם פקדונות באפ"ק דיפו, ופעמיים שלח כמה ארגזים של מטבעות-זהב ישר לסגנו היפואי.  את הארגזים לקחה ליפו ספינת-שריון אמריקאית שנשלחה בימים האלה מצרימה:  אמרו באלכסנדריה, גם בחוגי הממשלה, כי תפקידה העיקרי היה לשמור על בטחון מושבותינו. – ז. גלוסקין, מנהל היקב מראשון-לציון, [שהיה עובר יום-יום על פני כל הצריפים ומשגיח על הסדר], ומ. מרגוליס, המורשה הראשי לחברת נוֹבּל במזרח-הקרוב, חלקו ביניהם את תפקיד המזכיר והגזבר.  שמות ה"רוסים"  האלה חתומים על המסמך שהוא ראשית הלגיון העברי – פרטי-כל הישיבה מט"ז אדר תרע"ה.  אחד החתומים, דווקא הצעיר מכולנו, גם הוא כבר איננו: ידידי ועוזרי ג. הוֹרוֹדצקי שמת מיתת נדיבים – את נפשו הקריב למען מי שאהבה נפשו. – ויוסף תרומפלדור, כמובן;  אבל בראשונה עוד לא הכרתי אותו.  [היו גם מתנדבים לא-יהודיים:  ביחוד אני זוכר את הצרפתיה היפהפיה אשתו של הבארון היהודי פליכס די-מנשה:  בכל פעם שהביאה מלאי של לחם טרי לגאבּארי, הייתי מתפלא על תלבשתה הערוכה ברוב חכמה:  היא התלבשה בפשטות יתרה – וביחד עם זה היה הכל מחושב בתלבושת זו, כאילו היתה אצל חייטי-פאריז תלבושת מיוחדת שנועדה למקרה כזה דווקא...].

* * *

חפשתי שם עברי לתרגם ZIon Mule Corps – שם יפה ומדויק ומסוגל לקיצור בראשי-תיבות, ולא מצאתי.   אין מה לעשות, יישאר לועזי עד יקום בקי ממני, והקיצור יהא-נא  "זמ'ק".  ה"זמ'ק"  יצא מגאַבּאַרי, ומלבד תרומפלדור עזרני בענין הזה עוד איש אחד, הקונסול הרוסי פּטרוֹב. 

דעת כולם באלכסנדריה היתה שפטרוֹב הוא שונא ישראל:  אני לא בדקתיו מן הצד הזה, כי זוהי אולי היחידה מכל תכונות שכני הנוצרים שאינני מתענין בה, [– ובכלל עדיין לא נשתחררתי בעצמי משרידי שנאת הזרים, שירשתי מאבות-אבותי, במידה זו, שתהא לי הזכות לחפש את גרעיני אותה המחלה בנפש זרה].  אבל  "פקיד"  היה מכף-הרגל עד קדקוד-הראש, פקיד בן-פקידים, יבש כקרש, דייקני כמנגנון.  בימים ההם עוד חלו על מצרים דיני ה"קאַפּיטוּלציות"  הנושנים, אשר על-פיהם נמצאו נתיני כל מדינה אירופית ברשות הקונסול שלהם:  ורוב הצעירים במחנות פליטינו הנם נתיני רוסיה.  על כן, באחד הבקרים הופיע הקונסול פּטרוֹב לפני השלטונות האנגלים ודרישה על שפתיו:  להוביל את הצעירים הללו לאודיסה, לעבודת הצבא הרוסי.

נוצר מצב מסובך עד-מאד.  את יחסנו אנו – זקן ונער, ספרדי ו"רוסי", – לצעד הדיפלומטי הזה אין צורך לברר;  אבל השלטונות הלא קשורים הם בחוזה ה"קאַפּיטוּלציות"  ואינם רשאים לדחות את הדרישה – להפך, חייבים לעזור לו בזרוע נטויה, היא זרוע השוטר.

ועד הקהילה שלח משלחת אל המושל האנגלי  (תוארו הרשמי  "יועץ על-יד המושל המצרי", אבל הוא הוא השליט למעשה).  את פרטי השיחה שכחתי;  הרושם העקרי הנשמר בזכרוני הוא עלה נוסף לזר החיבה שעוד מימי שהותי בקושטא הקדשתי בלבבי ליהדות הספרדית.  שם בקושטא חשבתי אותם לנכנעים ביותר לפני הממשלה, ואין פלא – הלא רק אתמול נשתחררו מהמשטר התורכי הנושן.  פה במצרים כשני דורות עברו אחרי הכיבוש האנגלי:  ונהניתי בשמעי כיצד ידבר אזרח ספרדי עם מושל עירו, בימי מלחמה ובקרבת החזית.

דבּר משלחתנו היה אותו אֶדגאר סוּארֶס שכבר הזכרתי לעיל, בנקאי ככל הבנקאים, בן חמשים וחמש או  "מעלה-מטה"  (הידוע ביטוי זה לקוראי?  מוצאו מסלוניקי).  אמנם חושדני כי מדי ערב היה נפגש עם המושל הזה במועדון ושיחק אתו פּוֹקר;  ואולם אף אחרי זאת הלא מושל הוא מושל.

ככה שאל אותו סוּאַרס: 

– האם עודנו זוכר כבוד מעלתו מה שקרה פה באלכסנדריה לפני שנתים, כשניסה אותו הקונסול, האדון פּטרוב, לאסור את היהודי הרוסי מר פלוני-אלמוני בתירוץ שהלה הוא מורד במלכות לפי חוקי רוסיה?

ענה המושל – וקולו עצוב במקצת, כי באמת עוד לא שכח את ההפגנה הענקית ההיא, רבבת ספרדים במעלות גפי הקרת ואותו סוּאַרס בראשם:  כן, אני זוכר.

– ואולי זוכר אדוני, – הוסיף לשאול אותו סוּאַרס, – כי לבסוף נאלצתם להזמין את גדוד מכבי-האש עם הצינור הגדול, ובכל זאת לא מסרנו לכם את ה"פושע"?

– האם את זאת זכרתי?  ואיך! – ענה המושל, והפעם בת-צחוק על שפתיו:  כי סוף סוף הלא גם הוא  "תלף"  הנהו ויודע להעריך בעיטה שהצליחה: – ומה יכולתי לעשות, אחרי שעמד איזה בן-בליעל וגזר את הצינור בסכין?

­– אתכבד נא להתיצב לפני כבוד-מעלתו – אמר סוּאַרס, – אני הוא אותו בן-בליעל.           

המושל פרץ בצחוק.

– אל תדאגו, אמר לבסוף, – לא נשלח את הצעירים לרוסיה.  אולם קשה המצב – מלחמה, קאַפּיטוּלציות...

מיד אחרי הבקור הזה הלכתי לפגישתי הראשונה עם תרומפלדור.  את שמו ידעתי, כמובן, עוד מרוסיה;  ומיום בואי לאלכסנדריה שמעתי, כי נמצא גם הוא בין הפליטים;  אבל לא ראיתיו עדיין, וגם מכּרי לא ראוהו.  גר בחדר פרטי.  יגידו מה שיגידו נגד הקונסול פּטרוב, אך אין לשלול את דייקנותו גם בטוב כמו ברע:  כאשר נודע לו כי יש בין הפליטים קצין רוסי, שנפצע בפּוֹרט-אַרתוּר ונשאר גידם, מיד שלח אליו את מזכירו להודיע שאת הפנסיה הצבאית המגיעה לו יוכל לקבל בקונסוליה מדי חודש בחדשו.  על-כן לא רק שלא נצרך תרומפלדור לסיוע כי אם גם תמך בידידיו מכיסו.

[אף-על-פי שיש לשער, שתולדותיו ידועות לכל קורא, יהא זה מן הנכון להזכיר את קוויהן העיקריים.

יוסף תרומפלדור נולד בקאַווקאַז, בשנת 1880.  אביו היה חובש צבאי, עוד מן החיילים הניקוֹלאַביים.  "אוֹסיה"  לא ראה את הגיטו לא בבית-אביו ולא, כמובן, בסביבה הקאַווקאַזית, שבה בילה את ילדותו.

לאוניברסיטה לא נתקבל מחמת הגבלת אחוז המתלמדים היהודים, ומשום כך נבחן לשם קבלת תואר של רופא-שיניים.  ובינתיים פרצה המלחמה הרוסית-יאַפּאַנית, ותרומפלדור הגיע אז לפּוֹרט-אַרתוּר.  בזמן המצור המפורסם נפצע ואיבד את ידו השמאלית עד למעלה מן המרפק, ואולם לאחר שיצא מבית-החולים נתקבלה דרישתו לשלוח אותו שוב אל העמדות הקדמיות.  היו לו ארבעה צלבים גיאוֹרגיים.

לאחר השבי וכריתת-השלום הגיע לפטרבורג, קיבל תואר דגלן של חיל-המילואים  (תואר, שאי-אפשר היה ליהודי בימים ההם להגיע אליו)  ונתקבל אל המחלקה המשפטית של האוניברסיטה.  לאחר שגמר את חוק-לימודיו עלה לארץ-ישראל ונעשה פועל פשוט אי-שם בגליל.  עבד בידו האחת באופן מצוין.  פרצה המלחמה – והוא גורש מן הארץ.

חברו לעבודה בצבא וידידו ד. בּיֶלוֹצֶרקובסקי סיפר לי מקרה אחד מן הזמן כשעדיין היו לתרומפלדור שתי הידים:  הוא כבר היה –––––––––––––––––– [iii]  (לתואר גבוה מזה, אפילו לתואר של סגן-קצין נמוך, לא יכול אז יהודי להגיע), והפלוגה  (ה"וזבוֹד")  שלו ישבה אז בחפירות על גבעה  ("סוֹפּקה")  מול המצודה.  היאַפּאַנים התקיפו בעוז;  כמעט כל ה"סוֹפּקוֹת"  הסמוכות  כבר נתפנו, ב"וזבוֹד"  של תרומפלדור נהרגו כל בעלי התארים הגבוהים – חוץ מן הדגלן של חיל-המילואים, שכבר מזמן הלך אל המפקדה כדי לקבל הוראות בנוגע לפעולות הבאות – ולא חזר.  החיילים התחילו רוטנים והתחילו זוחלים אל היציאה מן החפירה.  תרומפלדור נתייצב על-יד היציאה כשהרובה בידו והכריז:  "מי שיזוז מן המקום –  יִיָרֶה".  וכך נשארו החיילים בחפירה עד שנתרוקנה האחרונה מן ה"סוֹפּקות"  הרוסיות הסמוכות.  אז שלח תרומפלדור את החיילים אל המצודה, אבל הוא עצמו נשאר ויצא לריגול:  הוא חקר את הטוֹפּוֹגראַפיה של אותו מקום והגיע לידי הכרה, שאת היאַפּאַנים עוד אפשר לגרש.  ברגע זה ראה במישור, במרחק-מה מן האש, קצין בכתפות של קאַפּיטאַן מן הדיביזיה הימית, שמשקפת בידו.  תרומפלדור ירד אליו והסביר לו:  אם יביאו גונדה חדשה ויעמידו אותה במקום פלוני, הרי אפשר היה עוד ללכוד בחזרה את העמדה.

– נכון – אמר הקאַפּיטאַן –:  רוץ-נא, חביבי, אל מאחורי התל ההוא – שם נמצאת פלוגתי;  אמור לקצין הראשי, שיבואו הנה.

תרומפלדור הגיע בריצה אל התלולית, כשמטר של פגזים יאַפּאַניים ניתך עליה, טיפס ועלה על ראש התלולית – וראה, שהפלוגה הימית, שלא יכלה לעמוד בפני האש, "נסוגה", רק  "עקביהם נצנצו מרחוק" – הוא חזר אל הקאַפּיטאַן וסיפר מה שראו עיניו.  הלה מרוב צער הסיר בחפזון את כובעו מעל ראשו, הכה באגרופו על ראש-השיבה שלו ונאנק: 

– בושה וחרפה!  ברחו – כז'ידים!

תרומפלדור אישר לי אחר-כך את אמיתותה של בדיחה זו, כשהוא מחייך בעליצות].

מצאתי אותו בבית:  קלסתר-פנים של בן-צפון, לוּ פגשתיו ברחוב הייתי חושב אותו אולי לסקוֹטי או סוּאַידי.  הקומה – מעל לבינונית;  רזה;  צבע שערו כגון קליפת-עצים, והשער אי-רך, קצור, סרוק כנימוס אדם מסודר וצנוע;  לא זקן ולא שפם;  השפתים חוורות ודקות, ועליהן בת צחוק שקטה.  דיבר רוסית צחה, אם כי דבקה בו קצת מחלת ה"ניגון"  שלא על נקלה יינצל ממנה תושב ארץ-ישראלי.  העברית שלו טפטפה לאט-לאט, דלת-מלים ואף-על-פי-כן מדוקדקת;  פעם אחת שמעתי נסיונו לדבר יידיש – יידיש מהרי קאַווקאַז?  מגור וזיע. – את דרגתו התרבותית אולי בדיוק אתאר אם אשתמש במלה  "משכיל"  במשמעותה הקדמונית, זו של דור עבר:  "למדן"  היה, "למדן"  בספרות הרוסית הבקי בחיבורים כאלה שאני מימי אף לא עלעלתי בהם:  חיבורי משפט ומוסר וחקר מפרי-עט בעלי-שם רוסים מלפני דורותים, שמת זכרם לפני שחר ההווה, [כגון פּוֹטֶבּניָה, וכדומה];  אבל הוא קרא אותם ולא שכח מה שקרא.  עד היום הזה אינני יודע אם היה חלקו עם אלה שראוי להם אצלנו, ולפי מושגנו היהודוני, התואר  "פיקחים".  אולי לא.  כל מיני סממני תבלין, כל מיני כרפס ומרור וחרוסת וצרי מגלעד ובצל מאַספּמיה מורכבים אצלנו בתרכובת המושג הזה – ספקנות, חשדנות, ערמה זלה, הכשרון לעקום כל קו ישר עד ייבלע ראשו בזנבו.  את כל אלה אצלו בל מצאתי.  מצוא מצאתי עין הרואה מהו לבן ומה שחור;  מצאתי חוש הוּמוֹר חנון ורך, היודע להבדיל בין עקרי לטפל.  אולם אף על ענין עקרי ידע לדבר במלים פשוטות, בלי אותה המליציוּת המלאכותית המורגשת לפעמים במכתביו:  דיבר כאדם  "פּיכּח" – פיכח בכ' –, בשלוה, ללא רגשנות ופתוס;  וגם ללא ביטויי-גידוף – את אלה גם בקסרקטין הרוסי לא רצה ללמוד.  לחרפתי הנצחית אודה-נא  (אם כי אינני מתבייש, אינני מתחרט, ואין כוונתי להתגבר על החטא הזה)  אודה-נא כי בנידון זה נשתנה סיגנוני הרוסי מסיגנונו כתופת מטוהר, ולא תמיד הצלחתי לרסן את היצר בתתי מבע לעומק הרגשותי לפניו:  הוא שמע באותה בת-הצחוק המוחלת, לא כעס, אבל לא חיקני.  [אף פעם לא שמעתי ממנו דברי-גידוף, זולת, אפשר, מלים אלו:  "ריקא שכמותו!"  בעברית היו חביבות עליו ביותר שתי המלים:  "אין דבר!"  מספרים, שבמלים אלו על שפתיו גם מת, מקץ חמש שנים].

בידו האחת עשה יותר ממה שעשו ועושים ויעשו רוב בני-אדם בשתי ידיהם.  בלי עזרה התרחץ והתגלח והתלבש, כרך את שרוכי נעליו, תפר קרעים על מרפק שרווּלו, פרס את לחמו;  שמעתי כי בארץ-ישראל נחשב בין טובי החורשים, ואחרי-כן בגליפּוֹלי, בין טובי הרוכבים והיורים.  גם בחדרו היה סדר מבריק; – וגם במחשבותיו.  [כל הליכותיו היו בנחת ובאדיבות;  וכבר מזמן היה צמחוני, סוציאליסט ושונא-מלחמות – ואולם לא מאותם רודפי-השלום היושבים בחיבוק-ידים ומחכים שאחרים יילחמו בשבילם.

באותו יום לא הרבינו שיחה:  עמו בכלל לא היה צורך להרבות בדיבורים.  מכיון שלא היה שייך לקהל ה"פיקחים", הרי משום-כך דוקא ידע לתפוס תיכף את הענין עד הסוף].  הקשיב להצעותי בשתיקה, דרש יום להסתכל בענין, ולמחר ענה לי  "כן".

בערב ההוא נתאספנו אנחנו – החלק הבלתי-מקומי של ועד הטיפול בפליטים – בדירתו של מ. מרגוליס:  מלבד בעל-הבית היו פה עקיבא אֵטינגר  (האַגרוֹנוֹם הידוע), זאב גלוּסקין, גוּטמן הוֹרוֹדצקי, הד"ר וייץ מירושלים, זלמן-דוד לבוֹנטין, התייר האמריקאי ה. קפלן, תרומפלדור ואני.  דקדקתי ברשימה הזאת מפני חשיבות האסיפה:  לוּ החליטו הנאספים האלה נגד תכניתנו, אולי לא היה לי כעת על מה לספר בפרקים האלה, אבל החליטו לאשר את התכנית, ברוב של חמשה על שנים.  הפרוטוקול, בתאריך ט"ז אדר תרע"ה, נשמר אצל ה' גלוּסקין בתל-אביב.

את חובותי לעתון הרוסי לא הזנחתי בשבועות האלה:  פעמים אחדות נסעתי לקהיר, שוחחתי עם אנשי החוגים השונים, כתבתי הרבה על המצב במצרים, על חשיבות החזית המצרית ועל הסכנה לתעלת-סוּאץ אם לא יוקם עליה תריס מצדה המזרחי, תריס שפירושו ארץ-ישראל.  בימי שהותי במצרים עשו התורכים, לפי עצת השוטה שניהל אז את המטה הראשי בברלין, נסיון לעבור את תעלת-סואץ בעשרים סירות-פח.  הנסיון נגמר במפלה;  כשבוע אחריה קבלתי רשיון לבקר את החזית, שטתי לאורך כל התעלה בסירת-מניע וראיתי עשרות פגרי תורכים שנטבעו ורק עתה התחילו לעלות מקרקע המים אל השטח;  ראיתי גם את חריצי-ההגנה האנגלים על החוף האסיאתי והתפלאתי לדלוּתם ופשטותם לעומת החפירות שראיתי במערב אירופה;  והקצין שהראה לי את החריצים הללו, הוֹדי חבוש טוּרבּאַן, סיפר על מפלת התורכים באנגלית גרועה, אבל בצחוק שמח ובעליזות היוצאת מן הלב.  ומכל אלה למדתי.

אמנם זכורני, כי שם במצרים, אין ספק, רצה הקהל המושלמי בנצחון התורכים.  או אולי הגזמתי:  המלה  "רצוּ"  היא חזקה יותר מדי.  לוּ ירד גבריאל המלאך מן השמים והציע להם לבחור בין שלטון תורכי לחסות אנגליה, גם בסודי-סודות, בטוחני, היו כולם מבכּרים את אנגליה.  אבל לא האמינו כי ברצינות עומדת מצרים לפני ברירה כזו:  בטוֹח בטחו שסוף-סוף ישאר העולם כשהיה, אנגליה במקומה ותורכיה במקומה;  ולכן, מה נזק אם בינתים יקבלו האנגלים סטירת-לחי שתלמדם אולי פרק מחכמת הענווה? – אולי גם התפללו לאללה:  עשה נא פלא, למד אותם את הפרק ההוא... – ולא יותר.  כל מגמת-מרד, או הד או צל, רמז-רמזים למגמה כזו לא עלה מרחוק על דעתם:  בזה נשבעו לי כל הבקיאים – יהודי אלכסנדריה וקהיר החיים מכמה דורות בידידות עם הסוחר המושלמי והפקיד והמשכיל והאיכּר המושלמי. – וגם מזה למדתי.

* * *

     יומיים אחרי הט"ז אדר קראנו את צעירי הפליטים לאסיפה במחנה השני – בצריפי  "מאַפרוּזה", שעל-יד הנמל.  באו כמאתים;  על שלחן הנשיאות ישבו חברי הועד, ואתם תרומפלדור וגם הרב דיללאַ פּירגוֹלאַ.

הרציתי על המצב.  השלטונות האנגלים לא הוציאו לפועל את דרישת הקונסול פּטרוֹב;  אך לא יאה גם לשבת כאן בחבוק-הידים ולאכול מזון-חסדים.  מצד שני – אין ספק שסוף-סוף עלול הצבא האנגלי להתקיף את ארץ-ישראל.  מיפו מגיעות בשורות-הרס:  התורכים אסרו את הלשון העברית על השלטים – התורכים גירשו מהארץ את הד"ר רוּפּין, [בא-כוחה של ההסתדרות הציונית], למרות שהנהו נתין גרמני – התורכים אסרו את דיזנגוף ושאר מנהיגי הישוב – התורכים הצהירו שאחרי גמר המלחמה לא ירשו כל עלית יהודים – ועל כן?...

שם בליל אביב חתמנו על מסמך שני, שגם הוא נמצא בידי ה' גלוּסקין ומידיו יעבור בירושה לספריה הלאומית בירושלים, לאמר אם תרצה בו הספריה הלאומית.  זה דף-נייר בגודל הרגיל בידי התלמידים, ועליו ארבע שורות בכתב-יד[iv] – החלטה ליסד גדוד עברי שיציע שירותו לאנגלים בעד כיבוש הארץ – וכמאה חתימות – הראשונה מהן חתימת גלוסקין.

– אמנם זקנתי, – אמר בהוציאו את העט מידי, – לחייל לא יקבלוני, אבל אני רוצה לשאת באחריות על ההחלטה הזאת.

למחרת, כשבאתי לגאַבּאַרי, כבר מצאתי כעין מסדר צבאי באמצע החצר הראשית.  שלש פלוגות צעירים עסקו בתרגילי עמידה וצעד, והמדריכים אף הם מאנשי גאַבּאַרי שהיו קודם בצבא הרוסי.  קבוצת ילדות בפינת החצר רקמו על פסי בד לעשות לנו דגל;  ומועצת גמנסאים כבר הקימה רעש אודות איזה מונח קטלני שניסו לתרגם לשפת-עבר.  באותה שעה בא תרומפלדור, שלש הפלוגות הסתדרו לקראתו ועברו לפניו  (או ניסו לעבור)  בתהלוכה חגיגית.  הוא הביט והניע ראשו לאות שבח.  לחשתי על אזנו: – צועדים כעדר! – אבל הוא ענני: – אין דבר.

     בעוד ימים מספר שלחנו משלחת שניה, הפעם קהירה.  הבקור הראשון היה אצל שר-הפנים  (תוארו הרשמי, כמובן, "דיועץ על-יד"...):  שמו היה מיסטר רוֹנאַלד גרֶהֶם – אחרי-כן, בלונדון, כבר נקרא סֶר רוֹנאַלד – ותמך תמיכה מכרעת בכל המפעל הציוני.  מצאנו בו סקוֹטי, בדיוק כמו שמתארים את הסקוטי בספרים:  שתקן, יודע להקשיב, אך מקמץ לא רק במענה אלא גם במשאל;  ואולם בקרוב הוברר לנו שאיננו קמצן למעשים.

הוא שאל: – לכמה מתנדבים תצפו? – ורשם בפנקס, ואמר שאין הדבר תלוי ברשותו, אבל  "ישתדל".

ממשרדו הלכנו אל המצביא מאַקסוֶול, המפקד הראשי לצבאות הבריטיים במצרים.  הציגנו לפניו קאַטטאַוי-פּאַשאַ, ספרדי זקן חביב מטובי הטובים שבפּרנסוּת היהודית במצרים.  את תרומפלדור המסכן אלצנו לתלות על חזהו את כל אותות ההצטיינות שלו – ארבעת ה"גיאורגים"  הרוסים ומהם שנים זהב.  המצביא, שכבר ידע מי הוא, הביט אל החזה, הביט אל השרווּל השמאלי הרך ושאל: – פּוֹרט-אַרתוּר?

אבל תשובתו להצעתנו הכזיבתנו אכזבה אכזרית:

– כלום לא שמעתי בדבר התקפה על  "פלשתינה", ומסופקני אם בכלל תהיה התקפה כזו, וגם אסור לנו, מטעם החוק, לקבל נכרים בצבא הבריטי.  לא אוכל להציע לכם אלא זאת:  נסדר-נא מהצעירים האלה גדוד-פָּרָדִים – גדוד להובלה על פְּרדים – ונשלח אותם לאיזו חזית אחרת;  תורכית, כמובן.  יותר מזה לא אוכל.

את הלילה ההוא, במלון, [בחדרו של גלוסקין], בּלינו עד אור הבוקר בדיון על  "מה לעשות".  אנו האזרחים מצאנו שצריך לענות:  תודה, לא.  ביטויו הצרפתי  "corpe de muletiers"  צלצל באזננו כגידוף כמעט; – היאה הדבר – תחיה לאומית, ציונות, הגדוד הראשון מימי הגולה ימימה – ו"פרדים"?  "פּריידות"  כפי שקורין להם בארץ? – ושנית:  "חזית אחרת;  תורכית, כמובן, אבל אחרת" – מה פירושו?  ומה עניננו בחזית אחרת, תהי מה שתהי?  ולאיזו חזית התכוון המצביא?  הנסיון הראשון לכבוש את גליפּוֹלי ע"י יריות מהצי כבר נגמר באי-הצלחה רועשת;  לחוֹש לחשו בציבור שמתכוננת התקפה שנית, הפעם ע"י הורדת חיילים על עצם חצי-האי, ומי יודע אם ייתכן הדבר.  אך מה שברור ברור:  "פלשתינה" – לא.  זאת אומרת שצריך לדחות.

תרומפלדור לבדו לא הסכים לדעתנו.

– נדון-נא כחיילים, – אמר. – אל תגזימו בהבדל בין שירות-הרוֹבה ושירות-ההובלה.  אלה ואלה צבא הם, בלעדיהם אי-אפשר, וגם הסכנה היא, עפ"י רוב, אותה סכנה לאלה ולאלה.  אני נוטה לחשוד כי סיבת ההתנגדות אצלכם היא דווקא המלה:  ה"פּריידה", – וזה, סלחוני, ילדותי.

– "פּרדות"! – ענה מי שהוא – כעין חמורים!  דומה לשם גנאי, בפרט ביידיש.

– אבל ביידיש, – אמר תרומפלדור, – גם  "סוס"  הוא שם גנאי:  "בּיסט אַ פערד";  ובכל זאת;  לוּ הציעו לנו גדוד רוכבים, בטח קבלתם את ההצעה בכבוד.  אצל הצרפתים א לך גידוף מעליב מהמלה chameau, ואולם יש גדודי גמלים בצבא הצרפתי וגם באנגלי, והשירות בהם נחשב להצטיינות גדולה.  שטות רבותי.

– ומה יאמר על  "חזית אחרת"?

– גם זה אינו חשוב, אם נדון כחיילים.  כדי לשחרר את ארץ-ישראל צריך, קודם כל, לשבור את התורכים;  ואם טוב יותר לשבור אותם מהצפון או מהנגב, זוהי שאלת  "אֵיך"  ולא שאלת מהות.  במלחמה כזו כל חזית היא חזית ציוֹן.

כלום לא החלטנו בלילה ההוא;  ואני, אחרי הישיבה, אמרתי לתרומפלדור:

– אולי צודק אדוני, אבל אני לגדוד כזה לא אכנס.

– ואני אולי אכנס, – ענה לי.

שבנו לאלכסנדריה, ושם חיכה לי מברק – מברק מגינוּאָה, בחתימת  "רוּטנבּרג":  רצה לדעת אם נוכל להתראות בקרוב, ומתי ואיפה.  ידעתי, כמובן, את שמו ודברי חייו, אך גם אותו אף פעם עוד לא ראיתי;  אולם בעברי את רומא – על דרכי למצרים – ספר לי אַמפיטיאַטרוֹב הסופר הרוסי:

– היודע אדוני מי עתה מתענין בציונות – מתענין בכובד-ראש ובהתמדה רבה? – פטר רוטנברג.  הוא טוען כי מן הרגע שנתערבו במלחמה התורכים, נתגלה לפניכם אופק רחב-ידים ומלא אפשרויות מזהירות. חושדני שהריהו דוגר כל מיני תכניות במוחו;  ויש לו, דרך-אגב, קשרים עצומים בחוגי הממשלה גם פה גם בצרפת.

     קראתי את המברק;  הוצאתי ממגירת שולחני גם מברק אחר שנתקבל לפני שבוע – מברק ממוסקווה, בו שאלני עורך עתוני אם לנצח השתקעתי במצרים.  הלכתי לחפש את תרומפלדור ואמרתי לו:

     – אני נוסע.  אם יסכים המצביא מאַקסוול ליסד גדוד עברי אמתי, גדוד חיילים, אז אשוב;  אם לא יסכים, אחפש מצביאים שיסכימו.       

* * *

באמצע אפריל  (1915), בבּרינדיזי, נפגשתי עם רוּטנברג – ושם במלון מצאתי מברק מתרומפלדור:  "הסכמנו להצעת מאַקסוול".

אינני כותב פה על דברי הימים לתנועת הלגיון, אין זה אלא סיפור ימי אָני.  כמובן לא שבתי מצרימה להספח על הגדוד הזה ולא הייתי אתם בגליפּוֹלי, ואין לי מה לספר על מפעלם ועל חייהם.  דבר אחד ברור לי, וכל אשר מתקדם הזמן והולך ורחוק ממני יותר ויותר המאורע, ככה יותר ויותר מתברר לי הדבר הזה:  צדוֹק צדק תרומפלדור.  [שש מאות ה- muletiers הללו פתחו לאט-לאט תקופה חדשה בהתפתחותן של האפשרויות הציוניות.  עד אז קשה היה לדבר על הציונות אפילו עם העסקנים המדיניים, שהתייחסו באהדה אל הרעיון הציוני.  מי מהם יכול היה, באותה התקופה האכזרית, להתענין בהתיישבות החקלאית או בתחיתה של התרבות העברית? – כל זה נמצא מחוץ לשדה-ראייתם.  הגדוד הקטן בגאליפּולי הצליח לפרוץ את הפרץ הראשון בחומה זו.  לחדור, ויהי אפילו אך באצבע אחת, לשדה-ראייה מכושף זה של העולם הלוחם.  את הגדוד העברי הזכירו כל העתונים האירופיים;  כמעט כל הכתּבים הצבאיים, שכתבו על גאליפולי, הקדישו לו עמוד או פרק במכתביהם, ואחר-כך גם בספריהם.  בכלל, במשך המחצה הראשונה של תקופת-המלחמה שימש גדוד זה ההפגנה היחידה, שהזכירה לעולם, וביחוד לעולם הצבאי האנגלי, שהציונות היא  "אַקטוּאַלית", שעדיין אפשר להפוך אותה לגורם המוכשר למלא את תפקידו אפילו בתוך רעם התותחים.

ואולם גם ההיסטוריה הצבאית של הגדוד בגאליפולי כשלעצמה – דף יפה היא בספר-הזכרונות הצבאי שלנו.  אני מצטער מאד על שידידיו הארצישראליים של תרומפלדור מיהרו יותר מדי לפרסם את מכתביו מגאַליפּולי.  בהם פנה תרומפלדור לאדם קרוב לו ביותר וסיפר לו באופן אינטימי על הדאגות השונות המטרידות את המחנה בחייו היומיומיים, סיפר מתוך חיבתו הרגילה לפרטים.  החיים היומיומיים במחנה מלאים תמיד חיכוכים פעוטים.  בּחרוּ לכם כרצונכם איזו שהיא ממערכותיו הרוֹמאַנטיות של גאַריבּאַלדי עצמו:  החיים הפנימיים במחנה היו מורכבים למחצה גם שם מערבובית וחוסר-סדרים במטבח, ממריבות בין הלייטנאנט א. והלייטנאנט ב., מאלפי אכזבות קטנות.  לא בכך היא משמעותה של פעולה קיבוצית.  משמעותה וחשיבותה בזה, שמן היום הראשון ועד היום האחרון של ההרפתקה הצ'רצ'ילית האומללה נשאה הקבוצה של צעירי-הפליטים בעול של שרות קשה ומסוכן תחת אש התורכים.  תרומפלדור צדק גם כאן:  אותה הסכנה היתה נשקפת הן להובלה והן לחפירות.  כל השטח התפוס על-ידי האנגלים הגיע לקילומטרים מרובעים אחדים בלבד;  מפסגת אַצ'י-בּאבּה הציפו התותחים התורכיים בפגזים את כל השטח, מן החפירות הקדמיות ועד למחנה-ההובלה היהודי.  תחת אש זו צריכים היו אנשי הגדוד היהודי לנהוג בכל לילה את פרדיהם, העמוסים תחמושת, לחם ושימורים, אל החפירות הקדמיות וחזרה.  הם סבלו אבידות בהרוגים ופצועים באופן יחסי לא פחות משאר הגדודים של הגייס הגאליפולאי, קיבלו כמה אותות-כבוד, סיימו את זמן שירותם בכבוד, מתוך אומץ-לב.  במיוחד על אומץ-לבם כתב לי הגנראל סיר יאַן האַמילטוֹן, המפקד הראשי של המשלחת הגאַליפּוֹלית:  "... הם עבדו עם פרדיהם בשקט ובמנוחה תחת אש חזקה וגילו כאן צורה עוד יותר גבוהה של אומץ-לב מזו הדרושה לחיילים בחפירות הקדמיות – שהרי לאחרונים מסייעת ההתעוררות הכללית של הקרב"[v]...]

הסברתי את חשיבותו האוֹבּיקטיבית     של המעשה, בתור גורם שבנה את הגשר הראשון – ויהי גם פעוט – בין ה"יש"  האכזרי של הימים האלה ובין החלום הציוני.  אזכיר עוד את חשיבותו בשבילי – בשבילי בתור לוחם או שתדלן בעד יצירת צבא עברי.  לא די להגיד כי ה"זמ"ק"  אימץ את עמדתי:  הוא שינה את כל המצב.  גם בעיני אלה ששנאו את תכניתי העובדה הממשית הזאת הפכתני מחולם-חלומות-רצח לרוצח-שכבר-הרג;  אין לבאר, למי שבעצמו לא זכה בנסיון דומה, את ההבדל הענקי בין שני התוארים הללו, הבדל בדרגת האיבה ובדרגת הכבוד גם-יחד, הבדל בכח ובהשפעה.  תרומפלדור ושש מאות נהגי הפרדים אשר אתו נתנו בידי כעין מפתח-קסמים לכמה דלתות שאולי בלעדיהו לא הצלחתי לפתוח, – דלתות-ממש וגם דלתות הרוח, [את דלתותיה של ווזרת-המלחמה האנגלית, את דלת משרדו של דלקאַסי בפאריז, את דלתותיה של ווזרת-החיצון בפטרבורג]. – הערה אחת, אשר להלן, בפרק אחר, עוד אחזור להדגיש אותה שנית ובפרוטרוט:  להשתמש במפתח ההוא יכולתי אך ורק מפני שלא הלכתי אתם.  כעבור שנים אחדות, עוד פעם ניתן בידי מפתח כזה, וחזק מהראשון כפלי-כפלים – כאשר הפליג מאנגליה לארץ-ישראל  "הגדוד ל"ח לקלעי-המלך":  אבל בפעם הזאת הפלגתי אתו גם אני, ויאבד כחו של המפתח. –

את הקולונל ג'וֹן הֶנרי פּאטרסוֹן, שנתמנה למפקד ה"זמ"ק", עוד לא הכרתי אז:  הוא הופיע בינם רק אחרי עזבי את אלכסנדריה;  על האיש הזה, אחד מנדיבי-נצרת המעטים שבהם בירך הקב"ה את נתיבות גלותנו מימי קדם ועד עתה, עוד ארבה לספר להלן.  תרומפלדור קיבל מהאנגלים תואר של קאַפּיטאַן ונמנה לסגן-המפקד – אינני זוכר אם לבדו או בשותפות עם צעיר אלכסנדרוני רוֹללוֹ;  ובתקופה הסופית של מלחמת גאַליפּולי, כאשר חלה פּאטרסון, או אולי נפצע, ונשלח  "הביתה"  להרפא, עבר גם השלטון הראשי לידי תרומפלדור.  הם ירדו על אדמת גאַליפּולי בין הראשונים, ועם האחרונים עזבוה.  אבדותיהם – הרוג ופצוע – לא מעטו ביחס מאבדות כל גדוד אחר שהשתתף במפעל ההוא.  גם האכזבות, שעליהן סיפר תרומפלדור במכתביו, כולן כאין וכאפס לעומת העובדה העקרית:  הם עשו את שלהם בכבוד ובתועלת. – אחרי נסיגת ה      אנגלים מגאַליפּולי עוד כחדשיים נתקיים הגדוד באלכסנדריה עם תרומפלדור בראשו;  הגישו קובלנות וחנינות לרשות הצבאית שלא תפרק אותם, תרשה להם להתכונן, כחטיבה אחת, לתפקידים חדשים בחזית עתידה שאליה ציפּו כקודם;  אבל לא הועילו הבקשות.  ה"זמ"ק"  נוסד באפריל 1915, וב-26 למאי 1916 פיזרו אותו.

בחורף לאותה השנה, כמאה ועשרים מחייליו נתגייסו עוד פעם והובאו ללונדון:  ומזה הגרעין נוצר אחר-כן הלגיון העברי, [שהשתתף בכידונים ובמכונות-יריה בכיבושה של ארץ-ישראל, ושלו שייכת שורה של קברים תחת הסמל של מגן-דוד על הר-הצופים.  צדק תרומפלדור:  אף-על-פי שניצחנו בעמק-הירדן, הרי הדרך אל הירדן שעברה את גאַליפּוֹלי היתה נכונה].

 

מפלות מפלות

את זכרוני מחדשי הקיץ לשנת 1915 אשתדל לקצר:  זכרונות עצובים הם, מלאים אכזבות ומפלות.  מצד אחר, גם מתקופה זו למדתי בינה.  למדתי, קודם כל, את ערך ה"מפלה"  דוקא בתור צעד לנצחון.  רבבות ילעגו לנופל, אבל יתווספו אליו עשרות תומכים חדשים – אולי מסוג אויביו של אתמול:  כי פתאום הבינו שמתוך שנאתם אהבוך, בעצם שעת מלחמתם נגדך התפללו סודית להצלחתך, ועתה הם אבלים על חורבנך ושואלים את פיך: – ואולי, אף-על-פי-כן?

כבית-ספר לתורת אורך-אַפּים היו לי החדשים האלה;  צר לי שלא אוכל לכתוב את המסכת הרבה של  "תורת אורך-אַפּים"  בכמה כרכים.  לו כתבתיה, זוֹ היתה תמציתה:  למחרת מפּלה, תבדק ותבחן את עצמך – "אולי באמת, סוף-סוף, לא צדקת?"  אם לא צדקת, רד מהבמה ושתוק.  אך אם צדקת, – אז לא תאמין לעיניך:  מפלה איננה מפלה, "לאו"  אינו מענה, המתן כשעה והתחל מחדש.

[שהצדק היה עמי הוכיחו לי אותם החדשים באופן ברור ומוחש.  ובכל צעד שעשיתי, ואפילו בכל מה שניסו לעשות מתנגדי הציוניים, מצאתי הוכחות חדשות לאותה האמת, שמחוץ לרעיון הגדוד אין שום אפשרות לדחוק את הציונות לשורת אותן הבעיות, שהעולם מסוגל להתעניין בהן בזמן בלתי-רגיל זה.

לעתים קרובות הייתי נזכר אז בבדיחה, ששמעתי מפי נ. סוקולוב זמן רב קודם המלחמה.  בשנת 1901, לאחר הקונגרס הלונדוני  (הרביעי), יצא סוקולוב לשם נופש למקום-מרפא בהלווציה.  שם התודע אל איזה לוֹרד סקוֹטי, ובין השאר סיפר לו, שהשתתף בקונגרס הציוני.

Oh, yes – – אמר הלוֹרד – ציונות, מעניין מאד.  אם איני טועה, הרי גם אחי הצעיר שייך לתנועה זו, או על כל פנים למשהו קרוב לה מאד...

סוקולוב התפלא:  הלורד היה קתולי אדוק, וכך היו כנראה גם אחיו.  מהו הענין?  הוא התחיל לחקור ולדרוש ונודע לו, שאחיו של הלורד – צמחוני.  בשביל העומדים מן הצד, בשנת 1901, היתה זו  "אותה התנועה"  או "משהו קרוב לה מאד".

וכך נשארה, בשביל רוב מדינאי-אירופה, גם בשנות 1914–1915.  באיטליה, בצרפת, ולעתים קרובות באנגליה עצמה היה חוזר אותו הרושם:  הציונות כשהיא לעצמה אינה קיימת בשבילם ברגע זה;  כדי שיראו אותה מבעד למשקפיהם הצבאיים צריך להוסיף לה חוד  "אַקטוּאַלי" – במלים אחרות:  כידון]. 

* * *

את רוטנברג מצאתי בבּרינדיזי, במלון קטן על-יד הנמל.  [ראינו זה את זה בפעם הראשונה.  זה היה גבר גבוה, רחב-כתפיים, חסון.  על כל תנועה ועל כל מלה שלו טבוע חותם של רצון גדול וזועף;  אני חושד, שהוא יודע זאת ואינו אוהב לשכוח את הדבר ומשגיח בקפדנות שגם אחרים לא ישכחו זאת אף לרגע.  מי יודע – אולי כך גם צריך להיות.  בעצם נמצא העסקן הציבורי תמיד על הבמה.  וספק אם הוא צריך להופיע בלא איפּור:  אני מדבר, כמובן, לא על איפּור מזוייף, אלא על זה המתאים לטבעו האמתי של אותו עסקן צבורי, איש הבמה הפוליטית.  ואולם שום איפּור לא יכול להסתיר את העובדה, שלאדם זה עינים מפיקות טוב-לב ובת-צחוק ילדותית לגמרי.  אני מבין, מדוע פקידיו ופועליו של רוטנברג בארץ-ישראל נשמעים לו כמו לשליט יחיד ואוהבים אותו אהבת-אח].

עשרה רגעים הספיקו להראותנו, כי למרות שאף פעם לא ראינו איש את אחיו וגם לא כתבנו זה לזה, אותו ההרהור הרהרנו כל הימים.  [יתר על כן:  אף-על-פי שבדפוס עדיין לא הופיעה אף מלה אחת לא על הגדוד בכלל ולא על המתנדבים מאלכסנדריה, הרי ידע רוטנברג משום-מה בוודאות, שאני עובד לשם מטרה זו;  וגם אני, אף-על-פי שא. אמפיטיאטרוב ברומה לא היה יכול להסביר לי את טיבן של תכניות רוטנברג, הבינותי תיכף מן הטלגראמה הקצרה שלו, לשם מה יש לו צורך להתראות עמי.  מוזר הדבר, מניין טלגראַף-אלחוטי זה בין בני-אדם, שבהיפּגשם ברחוב לא היו מכירים זה את זה...]

שלש מסקנות קבענו:

הראשונה – תכניתנו אפשרית.  את החומר האנושי נמצא באנגליה, בצרפת, באו צות הניטראליות אשר המוני נוער יהודי, ילידי רוסיה על-פי רוב, נודדים שמה בלי מחיה ובלי טעם;  ואם-כי רחוקה היא אמריקה, אבל גם באמריקה נמצאֵם.

שנית:  הטוב מכל השותפים האפשריים היא, כמובן, אנגליה, ובזה החכימו עשות מתנדבינו האלכסנדרונים;  ואולם  "הטוב מכל"  עוד אין זה  "היחיד".  איטליה כולה רותחת מבפנים, עוד מעט ותתפרץ – ואיטליה יש לה תיאבון בריא לכיבושים על כל חופי ים התיכון.  עוד יותר חשובה היא צרפת – ארץ-ישראל וסוריה הן חלום וחזון שאיפותיה מת"ר שנים ויותר. – על כן:  ננסה פה וגם שם וגם בכל אתר ואתר – לונדון, פאריז, רומה.    שלישית:  ברומה נעבוד יחד, אחרי-כן אני אסע לפאַריז וללונדון והוא לאמריקה.

* * *

נסיוננו ברומה נגמר במפלה.  למרות כל ה"רתיחה", סוף-סוף עוד לא ידע אף איש אם תילחם איטליה או לא.  גם אותם העסקנים שלפניהם הציגני רוטנברג, גם האחרים שאליהם הגעתי בעזרת ידידי נעורי, – אותה תשובה בפי כולם:  נחכה.  את הנוסח המדויק-ביותר שמענו מפי שנים:  האחד היה ליאוֹנידה בּיסוֹלאַטי, מנהיג הסוציאַלאים  (אבל מצדד נלהב בעד ההשתתפות במלחמה), והשני – סיניוֹר מוֹסקאַ, סגן-הוזיר למושבות:

– אם נצא למלחמה, אז בוא תבואו כי תכניתכם תכנית מצוינה, ואז נדבר עליה מעשית.  אבל לעת-עתה...

פאַריז:  גם היא מפּלה.

שם מצאתי חסיד נלהב לרעיוני ולציונות בכלל, והוא גוסטאַב אֶרוֵוי.  בני-דורי עודם זוכרים את ראשיתו:  לפני 1914 לא היה כמוהו לקיצוניות בין רודפי-השלום ושונאי-הזיוּן שבכל תפוצות אירופה;  גם את בתי-הסוהר של צרפת ראה מבפנים;  ואת עתונו המופיע בפּאַריז כינה בשם מחריד Sociale"  La Guerre " – "המלחמה החברתית".  ואולם בו ברגע שעברו הגרמנים את גבול בלגיה, המיר את השם הזה ל"נצחון" – La Victoire – ונהפך בן-לילה לנביא של תורת המולדת, המגן והתגרה.  [אני כשלעצמי חושב אותו לאחד מן הפּוּבּליציסטים רבי-הכשרון של צרפת הראַדיקאַלית].  ואני שהאמנתי בתמימותו קודם האמנתי בה גם אז  (ומאמין בה גם עתה, למרות שבימי זקנתו סר גוסטאַב ארווי מהדרך הטובה בעיני).  הממשלה, כמובן, מיהרה לקיים את הדין הנושן על בעל-תשובה השקול כנגד להקת צדיקים מתמידים, וכל דלת מסוגרה שבמרומי-המרומים היתה פתוחה לפניו בימים האלה.  מתוך הרמז הראשון הבין הכל, לא רק את היופי שבתכנית הלגיון העברי כי-אם אף את ערכה המעשי למדינה בעלת-"תיאבון" מזרחי.

ארווי הציגני לפני וזיר-החיצון – לפני דלקאסי הגדול והמפורסם.  דלקאַסי כבר איננו בחיים, ואין כוונתי להעליב את זכרוֹ בדברי, אבל אין גם כל סיבה שאסתיר את רשמי.  השיחה הזאת גילתה לי בפעם הראשונה סוד אחד, אשר גם אחרי-כן נתאַמת כמה פעמים בפגישותי עם תקיפי עולם הזה:  אצל בעלי-הצלחה אלה, העמים שיש להם ארץ וגבולות וממשלה, – אין כל צורך שתהיה גאון למען תעלה עד פיסגת הרכס המדיני.  הרבה יותר קשה הדבר הזה אצלנו, בתנועה הציונית...

חוץ מזה, עוד נאמן אותו דלקאַסי לאסכולה העתיקה וה"קלאַסית"  של תורת הדיפּלוֹמאַטיה:  האסכולה של מעריצי הסודיוּת והמסתורין, אשר את אמונתם הביע טאַליראַן בנוסח-אל-מות זה – "הלשון היא אמצעי להסתיר את מחשבתנו".  ואולי גם היו לה  "רגלים"  לשיטה זו בדורות עברו:  אך בשנת 1915 כבר נחשב המנהג הזה לילדותי, וידוע לכּל כי טובי הדיפּלוֹמטים כבר לעגו לו והתגנדרו, להפך, במסווה של גילוי-לב מלאכותי. – אבל צרפת הנחמדה, בשנים האלה, עוד האמינה גם בראַסין וקוֹרנֵיל...

אין רצוני להגזים בהחשבת תפקידי של אז, תפקיד קל-ערך בלי כל ספק;  אבל בטוחני תכלית-בטחון כי בבוקר ההוא הפסידה צרפת, באשמת אותו דלקאַסי, סיכוי שדווקא בעיניה איננו קל-ערך לגמרי.  לא רק את האפשרות ליצור לגיון עברי במסגרת צבאותיה, כי-אם דבר הרבה יותר גדול.  לפני ביקורי התיעצתי עם הד"ר וייצמאַן שבא לפאריז לימים מספר.  הוא כבר התחיל אז את המשא-ומתן עם עסקני המדינה בלונדון, כבר בטוח היה באהדתם – [אף-על-פי שהתאונן, שאף עכשיו עדיין חושבים את ארץ-ישראל ל"אַקטוּאַלית".  ואולם]  גדול-המעצורים שהרגיש על דרכו היתה יראתם שמא יעליבו את ממשלת צרפת אם יעיזו לצעוד צעד חפשי בנוגע לעתידה של ארץ-הקודש:  כי טרם נקברה, בימים ההם, אותה המסורת הבין-לאומית מימי הדורות הקודמים שהכירה, אף-כי באופן אי-ברור ללא נוסחא מדויקת, בזכות צרפת על החוף ה"סורי".  ויצמאַן רצה להווכח, הן או לאו, אם יש לממשלה הצרפתית איזה יחס מסוים לתביעותינו, חיובי ושלילי.  אם חיובי הוא – אז נצטרך לנהל את המשא-והמתן על שתי חזיתות;  אם לא – אז נתרכז בפעולה דיפּלוֹמאַטית בלונדון, נשתדל לאמץ בלבות הציבור המקומי את אהדתם הטבעית לחזון הציוני, ואולי – וזהו הצעד המכריע – לעורר גם באנגליה את ה"תיאבון", להרגילם בצלצול הסיסמא  "בּריטישׁ פּאַלשׂתּיין"  וברעיון ההתקפה הצבאית במזרח.  על כל אלה דיברנו עם וייצמאַן שעות ושעות.  [מהרבה טעמים לא נוח היה לווייצמאן בעצמו להציג שאלה זו לפני השלטונות הצרפתיים].  כשנודע לו כי מתכוננת פגישתי עם דלקאַסי, שב ללונדון וחכה למסקנות השיחה.

שאלתי את דלקאַסי:

– אם, בגמור המלחמה, תפול ארץ-ישראל בגדר ההשפעה הצרפתית – הנוכל לקוות, אנו הציונים, כי הממשלה הצרפתית תטה אוזן קשבת לתביעותינו הלאומיות?

על זה ענה מיד, ואף ברגזנות ידועה, כהשיב אדם על שאלה שכבר עשר פעמים נשאלה ממנו וגרמה לו דאגות:

– אינני מאמין כי תפול  "פלשתינה"  בחלקה של אחת המעצמות הגדולות:  לא תסכמנה לזה חברותיה.

– הבנתי, – עניתי לו. – אבל אם-כן, יבוא שלטון משותף, בצורה אחת או אחרת;  ואין ספק שבין השותפים, במקרה הזה, תימצא גם צרפת.  לכן ירשני-נא לנסח את שאלתי ככה:  במקרה הזה – הלטובת הרעיון הציוני תפעל ההשפעה הצרפתית?

כאן הגיע אותו הרגע שאמרתי – כאן הופיע אותו הדיפּלוֹמאַט ה"קלאַסי"  שאין בשפתו מלים גסות כהן או לאו.  ממש כיהודי שבסיפור, ענה לשאלתי בשאלתו:

– האם לא די כל מה שעשתה צרפת עבור האיזראַיליטים?  מהפכתנו הגדולה הצהירה שויון-זכויות לכל גזע ודת...

– ועל זאת, אדוני הוזיר, נודה לה לעלמי-עלמייא, – אמרתי, – אבל אני באתי הנה מרוסיה ומאוקראינה, ובחבל ההוא גרים ששה מליונים בני עמי ולכולם מחשבה אחת:  מה עם ארץ-ישראל?

(רבונו של עולם יסלחני את ההגזמה:  היטב ידעתי כי דווקא בחדשים האלה עוד דאגות אחרות היו להם לששת המיליונים הללו...)

שתק כרגע, ואחר-כן – וגם זה לפי אותו המנהג ה"קלאסי"  מלפני המבול, שינה את הנושא:

– מהו כעת מצב היהודים ברוסיה?

– רע ונורא – עניתי קצר ויבש:  כי קצה נפשי בסלסוליו, ומה שרציתי לדעת כבר שמעתי.

גוסטאַב אַרווי רך-הלבב עוד ניסה להציל:  סיפר לוזיר כי במצרים נוסד גדוד עברי...

– שמעתי את זאת, – הפסיק דלקאַסי, – אולם נשלחו לגאַליפּוֹלי.

– כן, כן;  אבל כעת רצונם ליצור גדוד יותר גדול, הפעם עבור  "פלשתינה", ומה היו שמחים לוּ אפשר היה להכילו במסגרת הצבא הצרפתי..

– זאת אומרת, – הוספתי, – בתנאי שנמצא יחס חיובי לציונות בחוגי הממשלה.

דלקאַסי קם וסיים את שיחתנו במלת ספק זו:

– בכלל עוד לא ידוע אם בוא תבוא התקפה על החזית ההיא, ומתי, ומי יתקיף...

באותו היום כתבתי ללונדון:  א) צרפת כבר יודעת שלא יתנו לה לספח את ארץ-ישראל;  ב) הממשלה איננה מתענינת בציונות.

(בשנת 1925, [בדיוק עשר שנים לאחר שיחה זו], סיפרתי את המעשה לאַנאַטוֹל די-מוֹנזי, אותו המדינאי הצרפתי שאולי נכון מכל חבריו ידע למדוד את הציונות ואת  "משקלה" העולמי, [ואחד מאותם העסקנים המדיניים  (המרובים שם מאד), שעד היום מצטערים הם על כך, שלא צרפת זכתה בארץ-ישראל], הניע ראשו בעצבות ואמר:  [– האסון הגדול ביותר בשביל מדינאי – זהו חוסר-דמיון.  דיפּלוֹמאַטיה מימי המלך פּיפּין הגוּץ!]  עוור שלא הבין כי חלום, אשר חולמים אותו רבבות, הלא גם הוא מעצמה רבתי, [שאינה נופלת בכוחה מצרפת, אנגליה וגרמניה...]).

ואולם לא רק על דף ההפסד ארשום את מסקנות ביקורי זה בפּאַריז.  שם הבטיח לי וייצמאַן את עזרתו, הבטחה שקיים אחר-כן באמונה;  [גם הבּאַרוֹן הזקן, אדמונד רוֹתשילד, אבי ההתיישבות הארצישראלית, נתלהב מאד כששמע על הקמת הגדוד באלכסנדריה.  הוא אמר לי:  "השתדלו בכל כוחותיכם להרחיב פעולה זו;  הפכו אותה לכוח גדול, ובינתיים יגיע תורה של ארץ-ישראל".  ואף-על-פי שבמוחי נתעוררה שאלה בלא מלים:  "למה אני?  למה לא אתה?  לך הרי יותר קל הדבר"! – אף-על-פי-כן הייתי אסיר-תודה לו על מלת-העידוד].  וגם ג'מס בנו, שאז עודנו סרז'נט בצבא הצרפתי  (נפצע, ונשלח להבריא לבית-חולים צבאי המתאכסן בבית-אביו בפוֹבּוּר סֶנֵט-אוֹנוֹרֵי), אלף שאלות שאלני, על הציונות, על  "פלשתינה", על תכנית הלגיון, ובכל שאלה ושאלה מזוגים כוסף עם לעג, כטבעו של הלב הזה, לב חרב ורצוץ.  [אני השיבותי לו תשובות מדויקות וברורות והתעלמתי מלגלוגו מתוך עקשנות, – כי עד כדי כך איני מתענין באָפיים של בני-אדם הקרובים לי, שאגיב על הפסיכולוגיה שלהם, בשעה שלא הפסיכולוגיה שלהם דרושה לי, אלא עזרתם המעשית].  הוא לא הבטיח לי מאומה, אבל עשׂה עשה:  בשנים הבאות, באנגליה, עזרני בהשפעתו הציבורית, ולבסוף נכנס אל הבּאַטאַליוֹנים העברים ועמד בראש גיוס מתנדבינו בארץ.

אבל היקר מכל "כיבושי" הפאַריזאים היה ריבוע קטן של נייר מוקשה, כרטיסו של הסופר סֶניוֹבּוֹס עם ארבע שורות על-גבו.  מספרי שׁאַרל סניוֹבּוֹס, ספרי תולדות אירופה החדשה, ינקנו את תרבותנו המדינית אני ובני דורי ברוסיה שלפני תרע"ד;   עוד בפטרבורג קראתי את הירחון הפּאַריזאי  "Annales des Nationalite" –  שסניוֹבּוֹס ופֶּנלְבֵי היו עורכיו – עתון המקדש לשחרור האומות המשועבדות.  בקרתי את סניוֹבּוֹס ושאלתי אם יסכים להקדיש אחת החוברות הבאות לעניני הציונות.  הוא הסכים – ורק באשמתי אני, כי נתרשלתי בדבר מתוך ריבוי דאגות אחרות, לא נכתבה ולא הופיעה החוברת.  אבל את ריבוע הנייר שהוא נתן לי אז לא שכחתי:  על גבו הוא כתב מלות-המלצה אחדות לידידו הֶנרי ויקהֶם סטיד, עורך המדור לעניני-החיצון ב"טיימס"  הלונדוני.  רבו רבו אחריי  כן ידים שעזרוני בעבודתי, אבל מי יודע אם הייתי מצליח סוף-סוף לוּלא הפתקא ההיא, [– בוודאי מפני שנתנה לי אפשרות של גישה לא לאדם בעל-השפעה סתם אלא לעתונאי.  כבר כתבתי, שאני מעריך הערכה גבוהה מאד את אומנותי ומחשיב מאד את בני-האדם השייכים למעמד זה.  אולי בושה היא להודות בכך, ואולם אני תמיד חשבתי, שהעתונאים הנם, יהיו וצריכים להיות הכּת המושלת בכל העולם כולו...].

ואולם עוד עברו תקופות עד זכיתי להשתמש בפתקא ההיא;  ובינתים גם בפּאַריז נחלתי מפּלה.

* * *

     לונדון:  מפּלה.  בויזרת-המלחמה אמרו לי שקיטשֶׁנֶר עצמו  (והוא אז לא וזיר כי-אם נביא לאנגליה)  מתנגד בהחלט לכל מיני  "צבאות בטלניים" – אינני יכול למצוא תרגום הקרוב יותר לרוח ביטויו המקורי, fancy regiments;  ובאותה החלטיוּת הנהו מתנגד גם לבטלנים הדורשים התקפות במזרח.  רציתי להפגש עם ה' הרברט סמיוּאל, וזיר-הדואר בממשלת אֵסקווית, שנתגלה כידיד הציונות וכבר ניסה לתווך בין עסקנינו ובין חבריו המדינאים;  וייצמן הציע להציגני, אבל אסרו לו את זאת הד"ר צ'לינוב ונחום סוקולוב שכבר הגיעו ללונדון בינתים;  ובתור חברי  "הועד הפועל המצומצם להסתדרות הציונית"  רשות להם לאסור ולהתיר – על כל פנים בעיני וייצמן אם לא בעיני אני.  סמיואל קרא בעתונים על-דבר יסוד ה"זמ"ק"  במצרים, ובאחת השיחות עם הציונים שאלם אודותי:  האיש הזה מי הוא?  הד"ר גאַסטר, הרב הראשי לקהילה הספרדית בלונדון, קרובו ומחותנו של סמיואל, ואדם הידוע כבעל-מזג פזיז וגועש, ענה:  "פּטפּטן, ולא יותר", וסוקולוב וצ'לינוב שתקו.

היו לי פגישות אחדות עם הדור הציוני הצעיר – דור המשכילים שנולדו או נתחנכו באנגליה:  [נוֹרמן בנטוויץ', האַרי סאַקר, ליאון סיימוֹן ואחרים].  מדריכם הרוחני אחד-העם היה, יחסם אל תכניתי שלילי היה, [ועם זה הביעו אחדים מהם את יחסם זה בצורה מנומסת], והשפעתם בציבור – אפס.

* * *

קוֹפּנהאַגן:  גם מפּלה וגם פירוד, פירוד מעם ההסתדרות הציונית.

בקיץ לשנת תרע"ה נתקיים בקופנהאגן מושב  "הועד הפועל הגדול".  למרות איומי המצב הצבאי בכל הארצות, באו צירים מאשכנז, מרוסיה, מאנגליה, מהולאַנד.  אני אז הייתי בסטוֹקהוֹלם – נסעתי שמה להפגש עם אשתי שבאה לקראתי מפּטרבורג;  לא נמניתי בין חברי הועד הפועל ולא היתה לי כל רשות להשתתף בועידה.  ואולם הפצירו בי צ'לינוב ויעקבסון, במברקים וע"י הטלפון, שאבוא להתיעץ.  באתי.  במלון, בישיבה פרטית, כשלש שעות רצופות טענו לפנַי אלה שנים, והד"ר האַנטקה  [האמיץ]  מברלין לעזרתם, שגם גדוד הפָּרָדים הוא עוון פלילי, אך אם אוסיף לנהל תעמולה כזו הלאה – קבור אקבר את המפעל הציוני לנצח.  בפרט הצטיינו יעקבסון והאַנטקה.  [בפנקסי רשומים קווים מעניינים אחדים של אותה שיחה.  אחדים מהם נוגעים עד הלב ממש.  ד"ר האַנטקה]  הוכיח לי, על יסוד מדעי כלכלה והיסטוריה ואַסטאַטיסטיקה, שלעולם לא תוותר תורכיה על זכויותיה בארץ ישראל.  השני הראני, ברור כלוח הכפל באור שמש צהרים, שכבר הובטח נצחון אשכנז על כל החזיתות.  ושניהם גילו לי סוד מחריד:  שבעוד מעט תפרוצנה מרידות במצרים, באלג'יריה ובמרוקו.

– רבותי, – עניתי, – ויכוחנו בזבוז והבל.  אתם באתם הנה או מאשכנז העוורת או מרוסיה החולה, ואני ראיתי את אנגליה, את צרפת חזית ועורף, את מצרים ואלג'יריה ומאַרוקו.  כל דבריכם – רימוּי עצמי, מאלף עד תיו. אשכנז לא תנצח;  ותורכיה לרסיסים תישבר.  אך למה נתווכח?  הנני מציע לכם פשרה, כעין חוזה מעשי.  אתם תצהירו כי ההסתדרות הציונית תשמור על ניטראַליוּת גמורה, ואין לה כל מגע וקשר עם תכניות הלגיון;  ואני אֵצא משורות ההסתדרות, אצא גם רשמית וגם למעשה, ואמשיך את פעולתי בתור פרט.  לא אפריע לכם וגם אתם אל תפריעוני.

אבל הם החליטו להפריעני.  הועד הפועל פרסם החלטה המפקדת על הציונים בכל הארצות להלחם מלחמה פעילה נגד תעמולת הלגיון:  והנה פתאום נמצאתי לבדי במערכה למול ההסתדרות הציונית כולה לכל תפוצותיה.

אמנם לא  "לבדי":  [אף פעם לא אשכח, ש]דווקא בימי המשבר הזה, שם בקוֹפּנהאַגן, נקבעה בריתי עם מאיר גרוֹסמאַן;  [היא שנתנה לי את האפשרות לשאת את הגיהינום של השנים הבאות.  גרוסמאַן, אחר-כך – המנהל של הסוכנות הטלגראפית היהודית  (יט"א)  בלונדון וחברי לנשיאות בברית-הריביזיוניסטים, ישב אז בקופנהאגן בתור כּתּב של אחד מעתוני-פטרבורג].  על עזרתו המכרעת  (והיו תקופות אשר עלתה לו עזרתו זו בקרבנות חמורים)  בפרקים הבאים אדבר.

* * *

לסיום הפרק הזה – תמונת חורבן ועוצב:  רוסיה בקיץ תרע"ה.

זה היה מגעי האחרון עם ארץ בה נולדתי וגדלתי.  שלשה ירחים ביליתי בה הפעם, ביקרתי בפטרבורג, מוסקווא, קיוב ואודיסה.  כעין ריח הקץ כבר היה מרחף על פני מרחביה.  צבאותיה נדחו מגאַליציה;  הגרמנים בוואַרשה, עוד שבועים והנם בריגה, אך לא בזה נתבטא  "הקץ", כי-אם באדישות שבה קיבלו את כל אלה יחיד והמון גם-יחד.  מפי מכּרי הבקיאים בחיי הטרקלין הפומבי שמעתי:  בבוקר קראת שנפלה ביאליסטוק – ובערב, בארמונות-המרזח לנגידים, [ב"דוב", ב"חוילה רוֹדה", ב"אַקוואַריוּם"], תראה להקות קציני-צבא, עליזים כצפרירי- אביב.  כל אחד עם צפרירתו לבושת טל-פנינים וערפלי-משי, וסביבם חומות בקבוקים מכוסי עפר דורותים.  עושר בזבזני שגם ברוסיה, טרם נראה כמוהו, חגיגה רקדנית ללא דאגות, ללא ענן וצל;  ומנגינתו – פטפוט, שכרון פטפטנות צוחקת ומנצנצת, בלי קו ובלי רסן.  על מה פטפטו?  על לא-דבר ועל הכל:  הרוב על עדנת-אהבים שבין השׂר או הטפסר פלוני ובין גברתו של הוזיר או האלוף אלמוני – או הוזיר והאלוף עצמו במקום הגברת;  בכלל כעין אמבטיה-של-בוץ, רחבה כים האוקינוס, והטובלים בה נושאי השמות הגדולים ממרומי מעלות החברה הרוסית – מרומי המלכות והתואר, מרומי הצבא, השלטון והעושר, מרומי הדת והמנזר, מרומי הספרות והמדע.

בארמון הגבוה הכל בידי ראַספּוּטין, הוא ממַנה את מי שיסע למשול על טוֹמסק העיר בסיבּריה ומי יפקד על הצבא בדרום, ומי ירפּא את יורש-העצר.  בחדרי הארמון, פנים-פנימה, נחבאה מבריות, בדד כערוער, משפחה נגזרת וארורה ממעלה;  משפחת קרתני-רוח, משפחת בורגנים פעוטים מעיירה נידחת בצל הכתר;  אף אחד לא דיבר אתם והכל אותם הכירו, ולעגו להם בגלוי על ספסלי מסעדות-לילה, עד שגם אני האורח כאילו ראיתי אותם במו עיני.  אישון דל-קומה וצר כתפים, עם עצבוּת מפייסת-לבות בעיניו אל לבו הוא – כציה בלי טל ומטר, בן-ירידה היורש לקללת תריסר בתים שנתנוונו;  פליטה גרמנית המשתגעת על הקרע בנשמתה, הקרע בין מולדתה היא ומולדת בנה, ועצם מהות נשמתה היא שעטנז מגאוות היוּנקר הפּרוּסי וההיסטֶריה הדתית של נזירה  (או מכשפת?)  מימי הבינים;  ארבע עלמות חסרות חן וטעם, שאולי עוד אפשר היה לעשות מהן דמות אלקים אלמלא אותו האויר של מאורת-דובים בו נידונו להמוק;  והנער החולני, אשר מת הדם בעורקיו ועצמו עודנו חי, ושוטרים ונוטרים הועמדו סביבו על המשמר פן יעקוץ יתוש אצבעו, כי אף מסריטה זעירה אין לו מרפא:  משפחה גלמודה כמוּכּי צרעת, אשר גם קרובים וגומלים עזבוה, אך מבפנים קשור אחד בשני בכבלי אהבה שכּורה כיצר, והם עוורים כלפי תבל ומלואה.  חרשים לרעם החורבן המתקרב, – ובסנוורים האלה, באטימות הזו מצאו להם גאון ועושר.

בדוּמה הממלכתית:  מצד אחד – כנופית השחורים לכל מיניהם ולכל גווני שׁחוֹרם, מוחות-פקק ולבות-חלב, אשר אחרי כח מכת-פטיש על קדקוד רק הבליטו חזה וכרס, טלטלו את קצוות השׂפם, ושוב פעם החריבו את השונא הבזוי – באצבע ועפרון, על גבי מפת המחוז המערבי.  ומצד השני למולם – השמאל, אותו השמאל הרוסי התמים והנחמד, אדוּמים, ורוּדים או חוורים:  היחידים אולי בפטרבורג שבאמת בכה לבם לקלון המולדת – אך גם אלה ידעו לנחם את עצמם באותה נחמה של אין-אונים, בפזמון היום-יומי: – הלא את זאת ניבּאנו!

ואצל היהודים, כתמיד בימות משבר וחלחלה, – ערבוביה של צער ותוחלת, והבל-הבלים מטורף.  על המחוזות הסמוכים לחזית אשכנז מלך התלין המלשין יאַנוּשׁקביץ, פולני שנהפך לפּאַטריוֹט רוסי, ובפקודתו נתלו עשרות  "מרגלים"  [יהודיים] שמעולם לא ידעו כל סוד צבאי הראוי לריגול, וקהילות שלימות גורשו מעיר ועיירה;  בכל תחנת הרכבות, מערבה ומזרחה, עדרי פליטים קרועי-בגד, יחפי-רגלים, רזי-פנים מרעב ומאֵבל;  פה ושם – מוֹפתי אחוה נהדרים;  רב זקן שסירב לעלות בעגלה והלך רגלי עם המון עדתו המגורשה, ק"ן פרסה ויותר;  צעירות מפונקות שחיכו בתחנה עם שקי מזון ובגדים, חיכו יומם ולילה, כי אמר לא ידוע מי שבערב תגיע רכבת עם פליטים לא ידוע מאין;  אלפי רבואות רוּבלים לשירות העזרה, הרוּבל הרוסי הישן והטוב, מתן אותו רוחב היד הנדבנית שבו התפארה לפנים היהדות הרוסית.  ולעומת כל אלה – אלפי רבואות אחרים, הריבית והרווח של ספסרות, ובזבוז תלי ממון על עדי ונזם לאשת-איש – שלו ולא-לו;  ומדי יום ביומו צפּיה לדבר-מה שעלול לבוא, מוכרח לבוא, עוד מעט ויופיע, אין איש יודע מה, אולי הרת-עולם ואולי הרס אדמתנו, אך לטובה, תמיד לטובה;  ותחית החזון הציוני בלב המיליונים, חזון ימות המשיח כמעט;  ומשומדים למאות, וחתונות-עירוב בכל יום ובכל עיר, ודיבור עברי בעגלות החשמליה, ולחש מפציר מכל הצדדים שכדאי להתחיל בחשאי בסידור פלוגות הגנה...

אני רק מן הצד ראיתי את כל אלה.  חברי הסופרים הרוסים במערכת העתון המוסקוואי אמנם קיבלוני כאח ובן-בית;  אבל ברחוב הציוני של שתי הבירות נתקלתי בפרצופים סגורים, ואת ראשי התנועה בכלל לא נפגשתי.  הוחרמתי;  אחרי שתים-עשרה שנות פעולה לאומית הקיצותי כבלב המדבר.  באודיסה נוף מולדתי, שעוד אתמול כל הסאות הגדישו אזרחיה במחיאות-כפיהם לקראתי, עתה מדי שבת ויום-טוב הכריזוני לבוגד ומחריב – דווקא מבמת  "יבנה", בית-הכנסת הציוני.  אף הדור הצעיר – כולם תלמידי – לא העיזו לבוא ולברכני:  רק באחד בחרו – בישראל טריווּשׂ, אשר אתו יחד אירגנתי פה את ההגנה בשנת תרס"ג:  הלה  [לא נבהל ובאמצע היום]  בא לבקרני, הניד בראשו ואמר:

– לא כדאי להציל את המולדת בלי הזמנה רשמית.  בעוד עשר שנים, כחצות המאה הזו, אם יקרא צעיר את הטורים האלה, בטוחני שלא יבין את הפּסיכולוגיה הזאת;  אולי גם היום כבר ישנו קורא צעיר שבעיניו דומה כל החלק הזה של סיפורי או לבדותא או למכתב מבית-משוגעים.  "כל הרעש הזה בגלל בּיציה אחת?"  כנאמר בפתגם הצרפתי הידוע:  דבר טבעי, דבר בּאַנאַלי ממש כגדוד עברי במלחמה שבה יוחלט, או יכול להחלט, גורל הארץ העברית, – ובעבור החטא הזה, ראו-נא את הזעם והרעם... – לקורא התמוה ההוא, אם בעתיד ואם היום, אני לא אוכל להציע שום עזרה, כי גם אני אף-פעם לא הבינותי ולעולם לא אבין את החזיון המשונה.  הרגשתי את עצמי כתייר המסתכל בריקודי הוֹטנטוֹטים:  אין מה להבין ולא כדאי להבין, פּהק ואל-תביט.  אחדים מידידי  (כן אמרו לי, אז או אחר-כן)  חשבו כי  "סבלתי"  מכל השנאה הזאת סביבי, ראו  "טראַגדיה"  בדבר;  שטות.  גם לבוז את מתנגדי לא מהנסיון ההוא למדתי;  עם החסרון הזה  (אם חסרון הוא)  כנראה נולדתי.

[הרגיז אותי רק מעשה אחד, לא נאה ולא הוגן בהחלט.  אמי הזקנה הודתה בפני, כשהיא מנגבת את עיניה, שברחוב ניגש אליה אחד ממסובבי-הגלגלים הראשיים של הציונות הרוסית, אדם לא-רע, שזכה לרפּוּטאַציה יציבה של בעל נימוסים גרועים ביותר, ואמר לה ישר בפניה:

– את בּנך צריך לתלות.

הדבר הדאיב את לבה מאד.  שאלתי אותה:

– עוּצי עצה:  מה עלי לעשות להבא?

כשם שמתגאים בני-אדם במגילת-היוחסין שלהם רבּת-האצילות, כך אני מתגאה עד היום בתשובתה:

– אם אתה בטוח, שהצדק עמך – אל תכנע].

לא אני "סבלתי" מאותה נביחת השוטים:  נפשות אחרות סבלו, מר ועמוק סבלו והעלבו.  אולי ידוע לקורא כי מחשיב אני את האשה על הגבר, בכל שטח יסודי של חיי הציבור והבית;  חוץ מיגיע-כפים גס ופראי שבו מכריע כוח-השרירים, אין תפקיד ומקצוע שלא הייתי מוסר לאשה בעדיף על הגבר.  אצלי היחס הזה איננו דבר של הרהורים וחשבונות:  אצלי זהו חוש אוֹרגאַני, למעלה מכל ויכוח, כעין  cogito ergo sum;  ומקורו אולי בנסיון האישי – בשלושה דיוקני-נשים, אתן שיתפני גורלי –  נסיון שנטע בתוך-תוכי מושג של נפש ארוגה מחוטי פלדה וחוטי משי, ולמושג הזה קרא  "אשה".  אמונותי מעטות הן, וזו אחת מהן – שאמך, אחותך, אשתך הן בנות-מלכים, אל-תגע ובל-תגיע.  אבל בימים האלה הרגשתי כי דווקא בהן אולי נגעה, אל לבן הגיעה משׂטמת נבלים  (את המלה  "נבלים"  אצל ביאליק למדתי, ועליו אחריותה אם יש נעלבים).  אבל חוטי-פלדה עם חוטי-משי הנם חומר לא ייקרע, ובו נאחזתי בקושי.  אודה בלי בושה:  בימים האלה, לוּ נשמע באזני קול-יאוש – "רחם עלי, אני סובלת, הלאה מכאן לא אוכל לנשוא" – כי אז הייתי מתישב במוסקווא לכתוב פליטונים במשכורת שמנה.  אך לא זה נשמע באזני.  אמי אמרה לי:  "אם בטוח אתה שצדקת, אל-תיסוג".  אחותי אמרה לי:  "הם עוד יבואו לנשק את ידיך".  אשתי אמרה גם הפעם:  "לך ואל תדאג, הכל יסודר".

[יוצאת מן הכלל היתה קיוב בלבד.  שם קיבלו אותי כמו שמקבלים אח וקרוב, ראשי הציונות המקומית דוקא – נ. סירקין, מ. מאַזוּר, י. מאַחוֹבר.  השנים הראשונים כבר הלכו לעולמם;  רבים מאלה, ששמותיהם הוזכרו ברשימותי, אינם עוד בחיים, ואולם ביחוד כואב הלב על השנים הללו:  אפילו בציונות הרוסית ההיא, ה"ישנה", בציונות של ה"משמרות הראשונות", היו רק מעטים מחוננים בכשרונות כמו הראשון, בעמקוּת נבונה כמו השני, ובטוהר נפשי ונקיון-כּפּיים כמו שניהם יחד.  אחר אותה פגישה בקיוב לא ראיתי אותם עוד.  אנשי-קיוב קיבלו אותי כאח, כינסו ישיבה, שמעו הרצאה, הסכימו לתכנה ואישרו אותה, עודדו אותי, ברכו אותי להמשכת עבודתי והבטיחו לעזור בכל מה שיוכלו;  ואף עמדו בדיבורם.  לא פעם הייתי שולח בשעת-מצוקה טלגראמה לקיוב:  "חִלצו מצרה!" – והתשובה היתה תמיד מתקבלת דרך הבאנק.  ואולם, אף אם ייראה הדבר כבּאַנאַלי, הרי, באמונתי, הרבה יותר מן העזרה המעשית היה יקר לי בשנים הבאות הזכרון של קבלת-הפנים הידידותית ומלת-העידוד שלהם בשעת הפרידה:  "בשעה טובה!"].

הפרופסור מאַנוּילוֹב, עורך העתון המוסקוואי, [רוּסקיאַ וויידוֹמוֹסטי"], הציעני להשאר אצלם במערכת:  למה תשוב המערבה, אדוני היקר?

– הגדוד, – עניתי.

– אם-כן, סע בשלום והצלח, – אמר לי.  ומאז ועד סגרוהו האדומים אחרי שנתים, למשען ועזר עמד לי העתון העתיק, פאר התרבות הרוסית, בתתו לי את האפשרות לכלכל את משפחתי בפטרבורג, לשבת בלונדון ולעשות את אשר עשיתי.

... עד עתה נמנעתי מלהזכיר שם אחד, אבל פה אזכירנו.  בפטרבורג מצאתי איש שנתלהב לרעיון הצבא העברי:  הסופר אנ-סקי.  חיבקני, בירכני, הבטיחני שיבוא לאנגליה ויעזרני.  שֵׁם גדול היה לו בחברה ובהמונים;  לוּ באמת עזרנו, אולי היה שובר את חומת בדידותנו די-מוקדם להמיר את קוי-ההתפתחות –, אבל לא בא.

 

נגד כולם

על דרכי חזרה ללונדון, שוב נתעכבתי בקוֹפּנהאַגן – להתיעץ עם גרוֹסמאַן.  בשורות משמחות לא ידע לבשׂר לי.  הציונים יסדו לשכה בקופנהגן, והיא כבר הוציאה חוזרים לכל סניפיה שיתנגדו לתעמולת הלגיון ויחרימו את יוזמיה;  וכבר נענו לה קבוצות אחדות של מתלמדים ילידי-רוסיה אשר, ברבצם לבטח בצל האַלפּים, הצהירו הצהרות לכבוד עקרון ההבלגה.  מצדדים לא נוספו, מלבד אחד – הצעיר יעקב לאַנדאַוּ (מי שנהיה אחר-כן למנהל הראשי של הסוכנות התלגראַפית העברית).  הוא ישב בהאַג, ניסה לייסד לשכת-מודיעין בכווּן אנטי-תורכי, וכבר הדפיס קטעים ברוח הזה בעתוני הוֹלאַנד:  ועל עווֹן זה כבר הוצא מהסניף הציוני דשם  [ע"י הציונים המקומיים, עם ה' נחמיה די-לימה בראש;  ואולם הצעיר לא נבהל והמשיך בפעולתו – ובזמן ההוא היתה נודעת לעתונות ההולאנדית, בשל היותה נייטראלית דוקא, השפעה גדולה למדי].

החלטנו עם גרוסמאַן ליצור עתון יידישאי בקופּנהאַגן.  עוד יש רבים שיזכרוהו – שמו היה  "די טריבּונע";  גם כאלה פגשתי אחר-כן בערים שונות של המרכז האירופי, אשר עוד נשמרו אצלם בארון הספרים אותן החוברות מתרע"ה–תרע"ו, בכריכתן הירוקה.  מפיהם שמעתי את העדוּת, כי בשנים הללו אך ורק דרך הצינור היחידי הזה, ה"טריבּונע"  מקוֹפּנהאַגן, הגיעו לאשכנז ואוסטריה, לפולניה ורומניה רסיסי אמת על-דבר המצב בארץ-ישראל, יחס התורכים לציונות, סיכויי הציונות בקשר עם המלחמה. – כיצד הצליח גרוסמאַן לקיים את העתון במשך שנתים – זהו סודו.  אני מלונדון מעט מאד יכולתי לעזור.  לא יכולתי לעזור גם ע"י הפצת העתון:  גאוני הצנזורה הבריטית אסרו את מכירתו באנגליה  "לרגלי כווּנו האנטי-רוסי" – לאמר המאמרים על-דבר רדיפות היהודים ברוסיה.  [אני אוהב את האנגלים;  ואולם אין בעולם אדם מוכשר לבלבל ולסבּך את הדברים כפקיד ממשלתי אנגלי כשבא לידיו משהו  "אקזוֹטי"...].  לבסוף נודע לי, ממכתבי ידידים, שגרוסמאַן משלם למדפיס מאוצרותיו הפרטיים, ממשכורתו בתור כתּב עתונים רוסיים. 

באמצע אבגוסט לשנת 1915 הגעתי ללונדון;  התבוננתי מסביב וראיתי, ברור כאור השמש, כי המצב לגבי תכניותינו הוא מיואש מכל הצדדים.

ראשונה:  טכסיסי קיטשׁנר.  טכסיסיו פשוטים מאד היו:  את כל המאמצים יש לרכּז אך ורק בחזית המערבית.  [המזרח אין לו שום ערך.  האנגלים, כמדומני, חושבים עד היום את קיטשנר לאסטרטיג גדול, אף-על-פי שעוד בחייו נזדמן לי לשמוע דעה הפוכה, ואפילו בצורה חריפה, ועם זה מפי מומחים.  איני מומחה, ואף-על-פי-כן אני מרהיב עוז בנפשי לחזור אף כאן על מה שכבר כתבתי פעם על דלקאַסי.  לא כל מי שנחשב אצלם לאדם גדול – גדול הוא באמת.  קיטשנר היה חייל ממדרגה ראשונה, מארגן מצוין;  ואולם  "אסטרטיג" – זהו ענין אחר.  אסטרטיגיה – זהו כשרון למצוא תיכף, בכל השטח הרחב של החזית המפוזרת, את הנקודה החלשה ביותר של האויב.  בשביל כך דרושה אותה תכונה, שהאנגלים קוראים לה בשם imagination.  בכשרון זה לא חוננו האֵלים את קוטשנר.  תותחן מצוין:  חקר היטב, היכן מקום-המבצר של האויב, חישב בדיוק את המרחק, הקים בכשרון גאוני את שורת הסוללות שלו, ציווה להביא בדיוק את מספר התותחים החסר לו ולהוסיף מספר-תותחים כפול – והוא ירה בלא להחטיא את המטרה.  וגם לשם כך דרושים שׂכל וכשרון.  ואולם האסטרטיג זקוק לשכל מסוג אחר – מאותו סוג, שזקוק לו השאַחמאַטיסטן...].  כחדשיים אחרי שובי אמנם התחילה מורגשת התנגדות סתומה לשיטתו זו, לא רק בציבור כי-אם גם בויזרת-המלחמה, [בשני בתי המורשון ובעתונות], ובשבועות האחרונים לפני מותו נתגבשה ההתנגדות למחנה חזק – המחנה ה"מזרחי".  ה"מזרחים"  טענו כי נקודת-החולשה בטבּעת הכוח הגרמני היא מעבר לתעלת סוּאץ, כי קל לשבור את תורכיה מאשר לשבור את אשכנז;  אבל חורבן תורכיה הוא פצע בלב אשכנז, היות ומטרתה העקרית במלחמה זו היא כיבוש המזרח הקרוב והתיכון.  לויד ג'ורג' עצמו תמך בזרם ה"מזרחי"  הזה;  ולוּלא האסון שהסיר את קיטשׁנר מהבמה  (אנית-השריון, שהובילה אותו לביקור ברוסיה, נתקלה במוקש וטבעה עם כל הנוסעים בה, לא הרחק מחופי סקוֹטיה הצפוניים) – אין ספק שסוף-סוף היו מכריחים אותו להתפטר. – אבל אז, בסוף הקיץ לשנת תרע"ה, עוד היה להם באנגליה קיטשנר למדריך ולנביא היחיד;  ועצם המושג של התקפה במזרח הושפל ונפסל בעיניהם ע"י מפלות גאַליפּוֹלי.

– גדודים בשביל ארץ-ישראל? – שמעתי מפי כל ברנש רציני. – מי דואג לארץ-ישראל?

שנית – הציונים.  התנועה באנגליה חלשה וחוורת היתה בשנים האלה, אבל ניתנו לה כעת שני מנהלים חשובים מחוץ-לארץ – צ'לינוב וסוקולוב, ושניהם ממתנגדי תכניתי.  ואם הורגש, בתוך אותה הדלות הרוחנית השוררת בסניף הנידח ההוא, איזה רמז של השפעה רעיונית כל-שהיא, גם השפעה זו פעלה נגדנו:  אחד-העם ישב אזי בלונדון וסביבו להקת חסידיו.  [אחדים מהם נלחמים עד היום ברעיון המדינה העברית ואפילו ברעיון הרוב העברי בארץ ישראל].

היו גם יוצאים מן הכלל.  יוסף קאַוּאן והד"ר אידֶר – על שניהם השלום – תמכו בי מראשית עד הסוף.  [בעצם, זכות-המחבר על רעיון הגדוד העברי שייכת להם:  הם ניסו עוד בחודש הראשון של המלחמה להתחיל בתעמולה להקמתו של בּאַטאַליוֹן יהודי מיוחד, אמנם לא בשביל ארץ-ישראל.  מתעמולה זו לא יצא כלום, כמובן].  ובוויטשפּל מצאתי את הסופר א. בּיילין שלא פחד מלצדד עמי;  אבל מה שקלו אלה כנגד סוקולוב וצ'לינוב ואחד-העם?

וייצמאַן היה, כמובן, בעיה מיוחדת.  עוד בפאריז אמר לי שיעזור.  כאן בלונדון נתידדנו באופן אישי;  כשלשה חדשים גרנו בדירה אחת, בבית קטן  [באחת מן הסימטאות של צ'לסי הבוֹהמית,]  כמעט על חוף התאַמיזה.  [הוא עבר אז ממאנצ'סטר ללונדון, עזב את הקתדרה האוניברסיטאית כדי לעבוד במעבדות הממשלתיות:  הוא עמל על שכלולה של תגליתו החימית, שמילאה אחר-כך תפקיד ניכר בהזלת הייצור של חמרים מפוצצים, ביחוד קאַרדיט.  אותה העבודה, בעצם, גם הביאה אותו למשרדו של הוזיר לאספקה מלחמתית באותם הימים – לויד ג'ורג'.  לאחר שמונה, עשר, ולפעמים שתים-עשרה שעות במעבדה, עדיין מצא לו בכל ערב זמן להצעיד צעד אחד קדימה את פעולתו הפוליטית על-ידי קשירת קשרים חדשים, על-ידי משיכת עוזרים חדשים ובעלי-השפעה.  התידדנו באותם החדשים;  אני מקווה, שגם עכשיו לא נהפכנו לאויבים זה לזה, אף-על-פי שהמלחמה המדינית הפרידה הרבה בינינו וספק הוא, אם פעם תקרב ותזמן אותנו מחדש].  אבל מראשית התקופה ההיא ברור היה לי, שיש גבולות לעזרתו:  שׂם לפניו מטרה משלו, אותו המשא-והמתן שהביא לבסוף להצהרת באלפור, ומטרה זו קודמת;  והוא לא יעשה שום דבר העלול להקשות או לעכב את פעולתו בכווּן המטרה הזאת – להקשותה ולעכּבה על-ידי תמכו בגלוי בתכנית שנאסרה מאת הועד הפועל  [ושהיא בלתי-פּוֹפּוּלאַרית מאד בקרב ההמון היהודי בלונדון].

פעם אחת שמעתי מפיו אמרי-וידוי אָפיניים עד מאד:

– אינני מסוגל לעבוד כמוהו באוירת משׂטמה, בסביבת אנשים הכועסים עלי וגם שונאים אותי.  חכּוּך יום-יומי כזה היה מקלקל את חיי, משתּק את שמחת-העבודה שלי.  ימתן-נא:  עוד יגיע זמן כאשר אוכל לעזור לו בלי ריב, לפי מנהגי אני.

זמן כזה הגיע, והוא עזר, ואת זה לא שכחתי.  אבל בסתיו תרע"ה, ועוד כשנה וחצי אחר-כן, גם עליו לא יכולתי להשען.  [אהדתו לא יכלה להתבטא בשום דבר ולא יכלה לשנות את האוירה שבה חייתי, והיא – יחס כללי של איבה, רוגז וכעס]. 

המעצור השלישי  (והעקרי):  עצם הנוער העברי. (כוונתי, כמובן, לנוער ה"נכרי", ילידי רוסיה, פולניה, גאַליציה, שגדלו בלונדון, במאַנצ'סטר, בלידס אך לא נתאזרחו עדיין:  כשלושים אלף אם לא יותר, רובם פה בלונדון).  ה"איסט-ענד"– ווייטשׁפל וסביבותיה – נהנו מחייהם הנאה שלמה כקודם;  המפסעות רחבות-הידים, המסעדות, בתי הקפה ובתי-ראינוע – כל גן-עדן זה מדי ערב נמלא מלא וגדוש המוני בחורים בריאים, שׂבעים, לבושים מדי-שבת אף ביום חול.  כעין אי מיוחד בתוך-תוכה של אנגליה, הנבדל ממנה בתעלות-ים שהן עמוקות ורחבות כפלי-כפלים מתעלת לאַמאַנש.  פה בראשונה גם איבה לא פגשתי:  רק אדישות.  את השקפתם אפשר לנסח בשתי מלים  [כדבריו המפורסמים של סטוֹליפּין]:  כאתמול כמחר.  ארץ-ישראל?  איננה שלנו, "לאמר"  גם בעתיד לא לנו תהיה.  הגדוד העברי?  אין גדוד עברי, "לאמר"  גם בעתיד לא יווצר.  ואם-כי יושבים אנו כאן בבתי הקפה, בו בזמן שהנוער האנגלי מקריב את נפשו בחזית, – עד היום עוד לא נגעו בנו, "לאמר"  גם בעתיד לא יגעו.  העולם החיצוני שם ואנחנו פה, ואין קשר ואין גשר.  [לא רק לשנות את דעתם אי-אפשר היה – אי-אפשר היה אפילו להעכיר את שאננותם, להכריח אותם להיבהל מפני יום- המחר שלהם עצמם.  צורה זו של האימפּרסיוֹניסמוּס, החי אך ורק מפי הנסיון של השבוע האחרון, היא בכלל מחלה נושנה של הגיטו;  ואולם לא עד אז ולא אחר-כן נזדמן לי לראות אותה בממדים כאלה.  במובן זה היתה בוודאי ווייטשפל לא גרועה ולא טובה משכונת-המהגרים של איזו עיר אחרת;  ואולם באוירה הווייטשפּלית הורגש עוד משהו – משהו בלתי-נעים, שמרכזי-מהגרים אחרים היו נקיים ממנו.  הגיטו האמריקני, למרות כל חסרונותיו, יכול להתגאות בצדק בלבו הער ובידו הנדיבה:  יש לו מסורת  (או, לכל הפחות, אשליה)  של יחס אידיאַליסטי  (או אפילו רק סנטימנטלי)  כלשהו אל העולם החיצוני, אל שני הקטבים של העולם החיצוני – לבם של בניו כואב על מצבו של העם היהודי והם מתגאים באמריקה.  הגיטו של פאריז פּאַסיבי הוא מבחינה יהודית, ואולם יש בו, לכל הפחות, דבקות אמיתית ומלאת-תודה בצרפת.  ה"איסט-ענד"  אינה אוהבת ואינה שונאת:  ה"איסט-ענד"  אין לה שום יחס לאילו קיבוצים חיצוניים שהם בכלל – לא לעמים, לא לארצות ולא למעמדות.  אולי נשתנה הדבר מאז, ואולם כך היה המצב באותם הימים.  היהודים עצמם היו אומרים:  הכניסו לווייטשפּל איזו אידיאה שהיא – והיא תחמץ כחלב באויר חם.  מקרים יוצאים מן הכלל היו, ואפילו מקרים מזהירים;  ואולם לך וחפש מחט במדבר סיני].

זכורני מה שאמר לי – כעבור שנה או יותר – יהודי פיקח מתושבי ווייטשׁפּל, אַנאַרכיסט לפי אמונתו.  אז כבר היו שם אתי גרוסמאן ותרומפלדור, ובאסיפות פומבי נסינו להוכיח את הנוער הזה כי אין לפניו אלא הדרך היחידה, היא דרכנו אנו;  והנוער ענה לנו ברעש, בדברי קלון, בזריקת תפוחי-אדמה.

– אדוני, – אמר לי אותו אַנאַרכיסט, – אינך מבין את נשמת ווייטשׁפּל.  אתה טוען לפניהם שאת זה הם צריכים לעשות  "בתור יהודים", ואת זה  "בתור אנגלים", ואת זה  "בתור בני אדם".  כולו פטפוט.  אנחנו איננו יהודים;  איננו אנגלים;  גם בני-אדם איננו.  מה אנו?  חייטים.  

אני יודע, כמובן, שפסק-דין זה הריהו ככל פסקי-דין על ציבור שלם – קליפתו אמת וגרעינו טעות.  דווקא ה"איסט-ענד"  נתנה לנו סוף-סוף חיילים מצויינים, [עזי-נפש ויודעים לשאת כל סבל,]  ועצם הכינוי הזה – "חייטים"  [– "שניידער" –]  נהפך, לאחרית ימי המלחמה, משם גנאי לתואר כבוד במילון שפת גדודנו, [נעשה שם-נרדף לבן-אדם אמיתי, הממלא כל מה שהוטל עליו בלא ריטון ובלא התפארות, בדייקנות, בהקפדה ובשקט.  אי-שם בתוך-תוכה של הנשמה הווייטשפּלית נמצא בכל זאת דבר שקשה להגדירו, מעיין חבוי של אחריות, גרעין נשכח של כבוד עצמי, וכל זה התפרץ החוצה כשהגיע הרגע הקשה של נסיונות וסכנות.  בחשבון אחרון יוצא, שלא צדק אותו אַנאַרכיסט – בחשבון אחרון].  אבל אז, בתקופה הראשית, הלם אותם תאורו כהלום גרב את הקרסול:  בלבות ההמונים האלה, ואינני יודע באשמת מי, [(אולי היתה אשמה בכך הצינה הנוקשה של הסביבה האנגלית שלהם)], נשתתק או נקרע העצב המקשר את הפרט בכלל, בגזע, בארץ, באנושיות, ולא נוֹתר להם אלא הקשר היחידי שאולי עוד הבינו אותו – הקשר בין האפַּים לזעה שלהם:  אני חנווני, אתה מלמד, אנחנו חייטים...

מה שהתמיהני ביותר היה עוורונם למול היש – למול המתהוה מעבר לקיר המדומה שהבדילם, כביכול, משאר חלקי אנגליה.  "לא יגעו בנו"... ואולם צעדי הכי-ראשונים בלונדון כבר גילו לפני סימנים ברורים של הסער הקרוב להתפוצץ דווקא על שמי האיסט-ענד.  בכל אחד מחדרי ויזרת-המלחמה, בכל מערכת, על שפות כל אחת מדודותיה ובנות-דודותיה של בעלת-ביתי – אותה רוּגזה ואותה תלונה שמעתי:  בחורינו הולכים לאיבוד, מאה ואלף מדי שעה בשעתה, ואלה שם מתמזמזים בצעירות ומשחקים בּיליאַרד.  בעתונות כבר מצאתי רמזים על תועלתו של גיוס-באונס – עוד לא ביחס לווייטשׁפּל, לעת-עתה רק ביחס ל"מתחבא"  האנגלי;  אך מי לא הבין – חוץ מהנרדמים – כי הכוונה גם לנכרים?  אלא שׁנאה להרדם, והמקיץ הריהו שׂנוּא על הבריות.

כזה היה מעין החומר האנושי עליו בניתי את תכניתי;  ואני בדד וכולם נגדי;  והציונים החרימוני;  וקיטשנר אומר שלא ילך לארץ-ישראל ואין לו חשק בצבאות אֵקזוֹטיים...

  אני אינני עוור.  את כל אלה ברור ראיתי, שקלתי, בדקתי, סיכמתי.  גם אודה כי לא בזול עלה לי החשבון:  שילמתי עבורו לילות פקפוקים מרים.  אך לבסוף נתגבש בדעתי סך-הכל פשוט וברור, והנהו נקודה אחרי נקודה.

קיטשנר טועה:  אנגליה תוכרח להתקיף בחזית ארץ-ישראל.

קיטשנר טועה גם בזה:  הגדוד העברי איננו בטלנות ואיננו fancy, כי-אם הכרח שאין להמנע מנו, הכרח לאנגליה עצמה.  הממשלה תיאלץ ליסד גדוד כזה, יען-כי דעת הקהל תאנוס אותה לגייס את האיסט-עִנד – וגדוד עִברי לארץ-ישראל הריהו הצורה היחידה שבה אפשר לגייסם בלי שערוריה עולמית.

גם הציונים טעו:  גם להם הגדוד הוא דבר הכרחי, ועוד יגיע יום שירוצו לווייטשׁפּל למחות כפּים לתהלוכתו.

גם ווייטשׁפּל טועה:  "יגעו בה", וזה בקרוב;  ואין מוצא לבחוריה כי-אם אותו הלגיון.  הלוך ילכו ללגיון, ועוד יודו לי על שזכו לכל הפחות להקריב בעד ענין יהודי.

"כולם טועים, אתה לבדך צדקת?" – בטוחני כי מאליה תרעד על שפתי הקורא השאלה הלועגת הזו.  כמקובל במקרים כאלה, הייתי יכול לענות בכל מיני תירוצי הצטדקות – שהנה, להפך, הנני יודע לכבד את דעת הקהל, הנני מוכן להתחשב בה, הנני שמח תמיד להתפשר בה... אך דברי שקר הם התירוצים האלה, ואין צורך בהם.  אם רק תניח פעם אחת, שאולי לא עמך הצדק אלא עם מתנגדיך, אז אין אמונה בעולם, אין ביטחה ואין דרך.  בטוח בזה, שב ואל תזוז, בטוּח – עשׂה, [אל תסתכל לצדדים, והכל יצא לבסוף כרצונך].

 

во что бы то ни стало"[vi]"

ככה התחילה תקופה בחיי, תקופת שנתים מיום שובי ללונדון עד היום בו הוכרזה בעתון הרשמי פקודת המלך המיסדת את הגדוד העברי, – תקופה שכדאי היה לעשות ממנה ספר-לימוד לפי הטף, בשם  "עקשנות"  או  "קשי-עורף"  או כדומה;  ואני תקוה כי עוד יימצא אומן או פדגוג שיכתוב את הספר, ותהיה בו תועלת רבה, לחניך ולציבור:  כי לא אני תכנוֹ – הלקח האוֹבּיקטיבי תכנוֹ.  לסופר ההוא, אם יקום, הנני מציע שם יפה שיתן לסיפורו, אבל יצטרך לתרגם אותו מרוסית – אני לא אוכל לתרגמו.  אין מלה בלשון הרוסית שאהבתי במלה זו;  יותר נכון – לא  "מלה"  כי-אם שש מלים קצרות שמבטאים בבת-אחת – כמו שכתוב בראש הפרק הזה.  "וֵשטוֹ-בְּטוֹ-נִסטָאלָא".  במלה זו נתמזגו כמה משמעוּיוֹת אשר גם בעברית יש להן ביטוי מנוסח – "למרות כל", "אף-על-פי-כן", ועוד ועוד, ויותר מאלה.

לא אני תכנוֹ של הסיפור.  אם יאמינו לתמימותי או לא יאמינו, אבל בטוחני בעומק לבי שאני, זאב בן-יונה, אני אך קלקלתי את התוכן.  לוּ היה אחר במקומי, גם בלי אותם הכשרונות שאולי ישנם לי, אבל עם סגולות אשר לי אינן, היה מצליח מהר ממני פי-שתים ויותר ממני פי-שבע.  כוחי בתור סופר או כוחי בתור נואם בכלל לא באו בחשבון:  מראשית המפעל ועד תומו לא מצאתי הזדמנות להשתמש באלה.  כל מה שדרוש היה – דווקא חוסר במנגנון הרוחני שלי.  דרושה  "שיטה", מה שהתחלת אתמול אל-תשכח להמשיך מחר, לאדון שלחץ את ידך בשבת צריך לטלפן ביום ג', וקאַרטוֹטיקה, וארכיון, ומזכירה היודעת  (והמעיזה)  להזכיר.  ואני?  גם את הדבר הכי-פשוט עד היום לא למדתי:  לתת עבודה למזכיר.  אבל הסגולה השנית שלא זכיתי לה היא אהבת הבריות, כשרון הפגישה עם פלוני ואלמוני, בפרט עם אלה שיש בהם  "תועלת".  קל ונאה לי, קל שבעתיים, לחטוב עצים מאשר ללחוץ פעמון בדלת חדשה.  באמריקה קורין לתכונה זו bad mixer;  וגם  "הבריות"  מרגישים את הדבר ולא יושיטו לי יד כהושיטם לזולתי.  הנה דוגמה:  כבר נהיה לגורלו של  "סיפור ימי"  זה כי אכתוב את פרקיו בספינות.  גם את החלק הזה הנני כותב בין עיר-הכף – היא  "קֵפּטאַוּן"  בלע"ז – ובין סאַוּתהמפֶּטון, הפלגת שבעה-עשר יום;  יותר ממאתים נוסעים, כבר כולם התידדו, צעיר וזקן, אנגלים ו"אַפריקאַנדרים"  ויהודים;  ובכל שעה רועד לבי שמא תיגש גם אלי איזו נפש רחמנית ותחריב את תקוותי לעושר היקר הזה, י"ז ימי שתיקה ומרגוע.  ואולם כבר עברנו את קו-המשוה ועד עתה לא קרה האסון, ולכאורה גם להלן לא יקרה:  כי הם מרגישים.

זה נחמד בנסיעה על הים, לאדם הנלאה משנות חיי פומבי;  אבל אין זה טוב לגבי דיפּלוֹמאַטיה.  לפעמים אני מעביר בזכרוני את שלשלת הימים ההיא, והמו מעי מנשיכת מוסר הכליות:  אדושם, כמה הזדמנויות בזבזתי, כמה פעמים עברה לפני אלילת-הנצחון, עברה במרחק-זרת מאצבעותי, ואני לא אחזתי בצמותיה!

לא  "אני"  תכנוֹ של הסיפור, תכנו תוכן פילוסופי, אולי גם מטאַפיסי;  אולי גם רע מזה – מיסטיקה.  לפעמים נדמה לי כי יש איזה כוח נסתר בעצם המושג המפשט הנקרא  "רצון":  לא רק רצון במובן פעולה, התמדה, לחץ, כי-אם בעובדה הפנימית לבדה – בעובדה שהנך  "רוצה", ואפילו תשב בחדרך ולא תשמיע קול ולא תניע יד.  אולי גם בזה ישנו איזה סוד חשמלי, איזה קסם של אבן-השואבת, איזה אוֹב המקרין סביב-סביבה עד יפרה זרעונים לא נגע בהם אף מרחוק?

[היה זה דורש זמן מרובה מדי והיה משעמם מדי, אילו באתי לספר כל מה שקרה במשך השנתיים מיום בואי פעם שניה ללונדון עד אותו יום ביולי של שנת 1917, כשהופיעה סוף-סוף בעתון הרשמי הפקודה על הקמת  "גדוד עברי".  ארשום רק כמה אֵפּיזודות:  אחדות מהן – בתור תחנות המציינות את תכונתה של כל הדרך, ואחדות – בשביל אותן הדמויות שתעבורנה לפני הקורא, כי אחדות מן הדמויות הללו מילאו אחר-כך תפקיד ניכר בעולמנו הקטן.  יש לי כאן גם כוונה אחרת:  בקבוצה זו של אֵפּיזודות כלולה התשובה על השאלה ה"אַרסית"  הנשמעת עכשיו לעתים קרובות כל-כך באסיפות ציוניות.  "כלום אפשר" – שואלים הספקנים – "להכריח את השלטונות לעשות מה שאין ברצונם?  ובמה?  באיומים?  תדפוק באגרוף על השולחן?  תגער בהם ותצעק עליהם?"  מובן, שלא;  כל זה פשוט הרבה יותר.  אם השלטון אינו רוצה – אין צורך לדפוק ולא לצעוק.  אתה צריך להשאר שקט ואדיב, לחפש בעלי-ברית חדשים, ומזמן לזמן לחדש את דרישתך:  עד שיתגלה, שלא רק  "הכרחת"  את השלטון, אלא שגם הוא עצמו שמח לכך].

     עוד בהיותי בפטרבורג, סרתי לויזרת-החיצון ושלחתי את כרטיסי לסגן הוזיר גולקביץ:  ידעתי שכתב לו אודותי הקונסול הראשי מקהיר, סמירנוֹב, שתמך בזמנו בהשתדלותנו לפני השלטונות המצריים.  גולקביץ קבלני מיד ואמר: – חוץ ממה שכתבו לנו מקהיר, ידע-נא אדוני שאני קורא נאמן וּותיק שׁל  "רוסקיא וידוֹמוֹסטי".  במה אוכל לעזור אותו?

– יתן לי כעין מכתב-המלצה רשמי לכל צירי רוסיה בארצות השונות, בתביעה שיעזרוני ליצור את הלגיון.

– זה נקרא  "פרשגן פתוח"  בשפתנו המשרדית, יחכה-נא כרבע שעה:  אעלה לדבּר עם הוזיר סאַזוֹנוֹב.

בלונדון, עם ה"פרשגן"  הזה בידי, פניתי לצירות הרוסית.  גם שם מצאתי קורא ותיק של עתוני – היועץ הראשי לצירות, קוֹנסטאַנטין דימיטריוויץ' נאַבּוֹקוֹב, והיינו לידידים.  את רוב קשרי המכריעים – בעזרתו קשרתי.

* * *

לדבּר אנגלית אז עוד לא ידעתי.  אמנם תרגמתי שירי אֶדגאַר אלן פּוֹא מהמקור בעודני נער, אך לא ידעתי לדבר וגם פחות מזה להבין את מה שאומרים לי.

גרתי בבית קטן, בסימטא עתיקה מאחורי לבית-כנסת נוצרי, בחלק העיר הנקרא צ'לסי, על חוף הנהר;  ולא זזתי משם;  ושם מצאתי גם את ה"מזכירה".

דירתי היתה בקומה העילית;  בקומה שמתחתַי גרה אנגליה – מזכירתו הפרטית של מדינאי זקן, הלורד קוֹרטנֵי, אחד מעמודי התווך של מפלגת הליבּראַלים בעבר.  אמרה לי שרצונה ללמוד איטלקית, ונדברנו שנחליף שעורים.  מעט מאד איטלקית למדה ממני, אבל אני את האנגלית שלי ממנה למדתי.  היא נולדה בהודו, בת שופט אנגלי שבּילה כל ימיו במזרח;  אחרי מותו גרה שנים רבות באוסטראליה;  ביהודים כמעט שלא נפגשה עד אז, בציונים בטח לא.  בתור אחד מ"תרגילי שיחה"  הראשונים סיפרתי לה על מה שעשינו באלכסנדריה ומה שרציתי לעשות בלונדון.

– הירשני לעזור? – אמרה. –  יצטרך בלי ספק לכתוב מכתבים ותזכירים.  יש לי מכונת-כתיבה בבית והרבה זמן פנוי. – משכורת?  לא:  אעשה בשביל המלחמה, לא בשבילו.

כל מה שכתבתי בשנתים אלה, יחד אתה כתבתי;  גם את התזכיר האחרון והמכריע שעליו חתמנו יחד עם תרומפלדור;  וגם את ספרי  Turkey and the War  שהופיע כשאני כבר הייתי בצבא.  שמה מיס וַיוֹלֶט רוֹס-ג'וֹנסוֹן;  וברשימת אלה שבלעדיהם לא הייתי יכול להשיג את מטרתי, את השם הזה שׂמתי בין הראשונים.

* * *

בליל חורף, חציוֹ גשם וחציוֹ שלג וכולו בוץ, בא אלי צעיר לבוש בגדי פועל, ובידו פיסת נייר קמוטה ומלוכלכת.  הכרתי את כתב-ידו של ידיד שנשאר ביפו:  "המוכ"ז הוא הַרִי פירסט.  תוכל להאמין לו".

הרי פירסט אומר:

– אני רק עכשיו הצלחתי לברוח מארץ-ישראל.  הפועלים ביקשוני למסור לאדוני שהם יודעים את תכניתו ומצדדים בה;  ושלא יטה אוזן, חס וחלילה, לאיומים שמא יזיק הדבר, כביכול, לבטחון המושבות:  לא יזיק.  שנית:  אני לשירותו.  אני מדבר אנגלית ויידיש;  אני חבר לפועלי-ציון;  אני מכיר את וייטשׁפּל.  במה אוכל לעזור?

– ישׂכּור לו חדר באיסט-ענד, וידבר עם הנוער.

קם והלך;  ומאז, ועד צאתו לחזית עם יתר חיילי הגדוד העברי, עשה הרי פירסט את עבודתנו באיסט-ענד, במסעדות, בועדי מפלגתו, באסיפות.  מצא חברים אחד-אחד;  אחד אחד הציגם לפני, ושב לעבוד הלאה.  לאט-לאט בנה לעצמו כעין פּוֹפּוּלאַריוּת מיוחדה בוייטשׁפּל;  גם אהבוּ גם שנאו אותו.  על מה שנאו, זה מובן;  אהבו אותו על עקשנותו השקטה והמנומסת ועל עניוּתו האצילה.

[אחר-כך נכנס אל הגדוד, בשקט ובמסירות גמר את שתי שנות-שירותו בשביל ארץ-ישראל, לא ביקש שום הקלות ועליות בדרגה;  ואחר הדימוֹבּיליזאַציה נעלם, בלא שיזכיר ויודיע על עצמו, בלא שידרוש תודה ממישהו, ואני איני יודע, היכן הוא ומה עמו.  אולי יַראה לו מישהו את השורות הללו:  שלום, הרי פירסט, אחד מאותם  "החיילים האלמונים"  העושים היסטוריה – ואת הכבוד הם משאירים לאנשי-שם].

* * *

[יש בלונדון רחוב קצר ורחב – וייטהוֹל:  בו מרוכזת ההנהגה החולשת על המדינה ועל מחצית כדור-הארץ.  עם רחוב זה מתחברת הסימטה הנקראת בשם דאַוּנינג-סטריט:  כאן ארמונם ומשרדיהם של ראש-הממשלה וּויזרת-החיצון וכאן משרד-המושבות.  כאן, מלבד זאת, נוסדה עוד בחדשים הראשונים של המלחמה מחלקה מיוחדת לתעמולה;  ואולם אני לא ידעתי].

פעם אחת, בחורף ההוא, הזמינה ויזרת-הים את העתונאים הזרים לבקר את הצי הבריטי, בנמל הצבאי רוֹזיית לא הרחק מאַדינבּוּרג.  מאַסטרמאַן, סופר אנגלי ידוע, נמנה ללוות ולהדריך אותנו.  שוחחנו בדרך;  הוא שמע שמועות על ה"זמ'ק"  האלכסנדרוני, ואני בהזדמנות הזאת סיפרתי לו את תכניותי.  הוא אמר:

– אותי ברגע זה מענין הכל אך ורק מקו-המצפּה האחד:  תעמולה.  תכנית אדוני – חומר-תעמולה מצוין.  למה לא יתראה עם הלורד ניוּטוֹן?  הלא יש לנו כעת וזרה מיוחדת לתעמולה מדינית, והלורד ניוטון הוא הוזיר.  [אדוני יתן לי חומר, אני אגיש כתב-הסברה ללורד ניוטון, והוא יזמין את אדוני.

לא בחפזון נעשים המעשים באנגליה;  ואולם כעבור חדשים אחדים עליתי, אחר שהתגלחתי בקפדנות יתרה מכפי הרגיל, אל הקומה העליונה של האוֹמניבּוּס ונסעתי לוייטהוֹל לראיון עם הלורד ניוּטוֹן].

והנה, בקיצור נמרץ, הוכן שיחתי עם הלורד ניטון.

הוא: – הרעיון הוא טוב ובריא, אבל אינני בטוח שיקנה לנו לבות יהודי אמריקה.  אני קורא מדי יום תרגומים מהעתונות היהודית שמעבר לים – כולה נגדנו;  כאילו אנחנוֹ אשמים במה שמתהוה ברוסיה.

אני: – לא איכפת מי אשם;  אבל ברור הדבר שנצחון מדינות-ההסכם ייחשב גם לנצחון המשטר הצאַריסטי ברוסיה.  לבטל את המשטר ההוא אנגליה לא תוכל, בזה אני מסכים.  אנגליה תוכל רק ליצור לעומתו כעין משקל שכנגד.

– כיצד?

– ישנו בעולם דבר אחד שאוהב אותו יהודי עוד יותר מאשר הוא שונא את המשטר הצאַריסטי:  ארץ-ישראל.  להשכיח שנאה רבה, אין אמצעי אלא אהבה רבה ממנה.

– למשל:  לוּ הופיע כרוז רשמי המביע את אהדת הממשלה הבריטית כלפי הרעיון הציוני –

– נשמח;  אבל יהודי אמריקה יגידו שכרוז הוא נייר ולא עובדה – אַייהן העובדות?  אל-נא ישכח, אדוני, את ה"מאמר"  שבו נולדה המלחמה הזאת:  "סמרטוט של נייר".  את המבטא הזה למדו כולם בעל-פה, ועתה אין מי שיאמין לכרוזים;  בפרט כשהפּרעות ברוסיה הן דווקא  "יש"  ולא נייר.  המסקנה:  גם למשקל-שכּנגד צריך לתת צורה ממשית.

– איזו צורה ממשית?  הלא  "פלשתינה"  היא עדיין בידי התורכים.

– הצורה ההגיונית היחידה היא יצירת גדוד עברי לכיבוש הארץ ההיא.

– אבל אדוני, מי יודע אם תלך אנגליה לכבוש את הארץ ההיא?  בויזרת-המלחמה כולם מתנגדים לכך.

– גדוד חדש איננו קיקיון של יונה הנביא, לא יצמח בן-לילה.  אם רק כעבור שנה נצטרך לו, היום צריך להתחיל בבנינו.  ובינתים אולי תשתנה גם דעתה של ויזרת-המלחמה:  הלא ידוע שלא כל המומחים תמימי-דעות עם הלורד קיטשׁנר...

– אַל תגידו בגת  (הוא משלם לי פסוק על פסוק).  על כל פנים, תודה על באוריו.  אתבונן, אתיעץ.  כמובן, ברור לאדוני כי לעת-עתה כל אלה אינם אלא הרהורים מפשטים...

* * *

מיסטר ג'וֹזף קינג, ציר בבית-הקהילות וחבר מפלגת הליבּראַלים, פנה רשמית אל וזיר-הפנים בשאלה זו:  הידוע לוזיר הנכבד כי האדון ז. ז'., עתונאי מרוסיה, מנהל תעמולה כזו וכזו בוייטשׁפּל, [כלום יש לאותו עתונאי איזה יפוי-כוח מטעם הממשלה?]

כתבתי לו:  "אדוני, בטרם התקפתני – למה לא שמעתני?"

הזמינני להפגש במועדון מפלגתו.  בפרוזדור המועדון מצאתיו כשעודנו שׂח עם אורח קודם, אדון רזה עם פני עצבּן שאולי גם מרתו איננה בסדר;  [פניו היו כתומים קצת, לֵאים וכמעט מעוּנים, נגועים במקצת בירקוֹן.  בחורה בעלת השכלה היסטורית-פילולוגית היתה אומרת:  "מזכיר את טוֹרקווימאַדה";  בחורה בעלת השכלה ספרותית היתה אומרת:  "משהו מפיסטוֹפֵילי"]  לא ידעתי מי הוא, אבל הוא כשראני נשא עיניו הצידה כאדם שיש לו דעה קבועה גם על מעלותי וגם על חטאותי. – [כשמיסטר קינג ראה אותי נענע בראשו והצביע על הכורסה.  בן-שיחתו צבט את זקנקנו בעצבנות.  אחר-כך נפרדו:  הלה הלך, וּמיסטר קינג הוליך אותי אל הספה שבפינה]. – אחרי-כן אמר לי מיסטר קינג כי האדון הרזה הוא צ'יצ'רין – אותו צ'יצ'רין, שכעבור שנים אחדות עלה לגדולת קוֹמיסאַר לעניני החיצון ברוסיה האדוּמה – ועתה הוא מטיף ליהודי וייטשׁפּל שאין להם צורך בלגיון.

קיצור שיחתי עם מיסטר קינג:

הוא: – ידידַי מאיסט-ענד מתלוננים שתעמולת אדוני עלולה עוד יותר להרעיל את מה שכותבים בעתונות נגד הנכרים שלא התנדבו לצבא.

אני: – ואם אני אשתוק – התשתוק אותה העתונות?

הוא: – מסופּקני.  הלא אין להכחיש כי בעיני ההמון האנגלי המצב הזה איננו בריא:  צעירים בעלי-גוף שגדלו בתוכנו – אך לצבא לא הלכו...

אני: – ואם כן – נניח שתכניתי אני היא גרועה מאד, ואני פונה אל אדוני ומבקש עצתו:  נא להציע לי תכנית יותר טובה.  מה יצע?  שיתעקשו עד הסוף?  לא ילכו לצבא?  ובינתים תצמח פה באנגליה שנאת-גזעים בצורתה המורעלת-ביותר – שנאת הנשלחים למות באלה שמוּתר להם לחיות?

הוא: – עלי להודות שעל כל אלה גם אני כבר העירותי את שׂימת-לב ידידָי.  אמרתי להם, כי האמצעי היחיד להשתיק את הצעקה בעתונות הוא שיסכים, לכל הפחות, אחוז ידוע של יהודים נכרים מאיסט-ענד להתנדב לצבא יחד עם שכניהם האנגלים...

אני: – אדוני טועה.  אין צדק בדרישה זו.

– מדוע?

– כי שכניהם האנגלים הם אנגלים;  אם תנצח אנגליה, טוב יהיה לאחיהם.  אבל אחי צעירינו הם ברוסיה:  ואם תנצח אנגליה, אלה יישארו בגיהנום כקודם.  אסור לדרוש קרבן שווה בדבר שסיכּוייו אינם שווים.

– לכן, אדוני מציע –?

– פשרה.  התאמת הקרבן לסיכויים.  רק שני דברים, בגדר הצדק, תוכל אנגליה לדרוש מהנכרים האלה:  ראשונה – להגן על אדמת האי הזה, home defence, שנית – להשתתף בשחרור ביתם הלאומי.  Home and Heim;  זו תכניתי.

הוא שתק כרגע ופתאום אמר:

– אדוני חולם חלומות.

[האולם שבו ישבנו היה כולו מקושט בתמונותיהם של נפטרים, שהיו פעם חברי אותו מועדון ליבּראַלי עצמו].  הצבעתי לתמונות שעל הקירות סביבה:

– גם אלה חולמים היו.

[– אעיין בדבר – אמר לי בסיום דבריו – ואדבר עם חברַי, צירי בית-הקהילות;  אלא שאין אני יודע, אם כדאי לדבר על כך עם ידידַי מוייטשׁפּל.

– הדבר תלוי בזה, – השיבותי, – מי הם אלה.

– את האחד מהם, אולי החשוב ביותר, אדוני כבר ראה;  זהו אותו הג'נטלמן הצנוּם, שזה עכשיו שוחחתי עמו בחדר-הקבלה.  הוא עצמו אינו יהודי ועבודת-הצבא אינה מאיימת עליו – הוא נמצא כבר בגיל  "מסוכן", וזהו עכשיו הגיל הבטוח ביותר.  ואולם הוא מתעניין מאד בשאלה זו.  הוא מהגר רוסי, שמו מיסטר צ'יצ'רין.  רוצה אדוני להכיר אותו?

– לא, – אמרתי.

– מעניין הדבר, – אמר מיסטר קינג, – פניתי אליו באותה השאלה בנוגע לאדוני וקיבלתי ממנו אותה תשובה.  מוזר הדבר מאד, עד כמה הרוסים אינם יכולים לפעמים לסבול זה את זה.  לרגעים נדמה היה לי, שאילו היה השלטון בידי מיסטר צ'יצ'רין, היה מושיב את אדוני בעונג רב מאחורי הסורג – ועכשיו נדמה לי, שרגש זה הדדי הוא.

– בהחלט, – אישרתי את דבריו מעומק לבי.

אמנם, ידעתי אז מעט על מי שעתיד להיות הקומיסאַר הסוֹבייטי לעניני-החיצון – הוא, כמדומני, לא נמנה על חוג אנשי-השם שבין המהגרים.  על כל פנים, בין מכּרי, אם גם היו מזכירים אותו, הרי בהוספה:  "יודעים אתם, שאר-בשרו של אותו בּוֹריס צ'יצ'רין".  ואולם המעט שידעתי עליו לא מצא חן בעיני:  הוא היה אחד מן המסיתים והתעמלנים הראשיים בוייטשׁפּל נגד השתתפות במלחמה באיזו צורה שהיא.  ובנוגע לסורג – הרי נבואה נזרקה מפיו של מיסטר קינג, ואולם לא אני נפגעתי כשהנבואה נתקיימה].

אחרי השיחה הזאת נהפך מיסטר קינג למצדד נלהב של רעיוני;  הציגני לפני כמה צירים, [– ליבראלים, שמרנים, עמלנים, אירים], קשרני עם עורכי השבועון הליבּראַלי  The Nation;  ניסה לענין גם את וינסטון צ'רצ'יל – שאז עוד היה חבר למפלגה הליבּראַלית – אבל בזה לדאבוני לא הצליח.  [ובויזרת-התעמולה, אחרי השיחה עם הלורד ניוטון, מתמלא יותר ויותר התיק העבה הרצאות, מכתבים, קטעים מעתונים והכתובת על התיק:  "גדוד עברי"  עם ציון נוסף "  "חשוב".]

* * *

מכתב עירוני:  "הגעתי הנה מגאַליפּוֹלי.  [הוּצאתי משם כפצוע].  נמצא בבית-המרפא הצבאי בדוֹבר-סטריט, מספר – –, ואשמח אם יבקרני. – חתום:  ג'. ה. פּאַטרסוֹן".

את הקולונל פַּאטרסון אז  (בקיץ תרע"ו)  עוד לא הכרתי;  [הוא הגיע אל מתנדבינו באלכסנדריה כבר לאחר שיצאתי ממצרים לברינדיזי לראיון עם רוטנברג;]  אך כבר הספקתי לאסוף ידיעות.  הוא נולד בדובּלין, אבל דתו פּרוֹטסטנטית ואיננו חושב את עצמו לאירלאַנדי במובן הלאומי.  [לפי מקצועו היה קודם מהנדס].  בשנת 1896 הוא נמצא בונה גשר למסילת-הברזל בחלק של אפריקה המזרחית הנקרא קֶניה בימינו, [לא הרחק מאוּגנדה  "שלנו"]:  את הגשר הזה תמצאו בקרבת הקילימאַנג'אַרוֹ, צפונה-מזרחה מן ההר, במקום שהמסילה מהנמל מוֹמבּאַסה לנאַירוֹבּי עוברת את הנהר צאֵבוֹ:  ומפה יצא לו שמו הגדול בין גיבורי-הציד שבכל אומות העולם, כי פה  (לבדו, הלבן היחידי בין מאות סבּלים כושים  [מן השבט סוּאַהֵלי]  שלא ידעו רובה)  הרג זוג אריות אוכלי-אדם שטרפו כמה מפועליו – [אריות מן הסוג הבלתי-נעים ביותר, – כי אחר שטעמו פעם את טעמו של בשר-האדם, כבר הם מואסים אחר-כן בכל מאכל-תאווה אחר.  לילה לילה היו מתנפלים האריות הללו על מחנה הפועלים, בוחרים בנחת בקרבנם וסוחבים אותו אל עבי היער האֵקוואַטוֹריאַלי.  פאַטרסון מוכרח היה להתערב:  בחרדה גדולה, אבל גם מתוך הצלחה רצינית.  עד היום נשמרים בביתו בבוקינגהמשיר השלֵו אותם אותות הנצחון – פרוות-ארי צהובות-כהות וכתב-יד ארוך:  פּוֹאֵמה בלשון סוּאַהלי שהוגשה לו על ידי הפועלים אסירי-התודה].  את המעשה הזה, יחד עם יתר הרפתקאות-ציד  (כי בסך-הכל שמונה פרוות-ארי נשמרות בביתו)  תיאר פאַטרסון בספר  ["אוכלי-אדם על נהר צאֵבו"]  שנהיה לתנ"ך-של-כיס, למורה-דרך לכל יורשי נמרוֹד בתבל האנגלית.  [על הטופס של ספרו  "אוכלי-אדם"  הנמצא ברשותי כתוב:  "מהדורה 26".  יש אנגלים, שבצאתם לדרך רחוקה הם לוקחים עמהם רק שני ספרים קטנים:  את התנ"ך ואת  "אוכלי-אדם על נהר צאֵבו"].  מכאן ידידותו עם תיאודור רוזוולט – רוזוולט הראשון ברשימת נשיאי ארצות הברית – שגם הוא נחשב בין ציידי-אריות המפורסמים.  [פאַטרסון היה פעמים אחדות אורחו באמריקה].

כשלש שנים אחרי ענין הצֵאבוֹ פרצה מלחמת טראַנסוואַאַל.  פאַטרסון התנדב, נכנס לצבא בתור סגן-ליטנאַנט לפרשים ועלה לסגן-קולונל.  אחרי-כן גר זמן רב בהודו, ביקר בחצי כל תפוצות ה"גולה"  האנגלית, באור-השמש וברעם-הסופות אשר נתנו לו גם ידידים וגם שונאים הרבה.  פה-אין-די להגיד, כנהוג, ש"חייו הם רוֹמאַן" – גם רומאַנים כאלה מעטים בזמננו, ולמצוא דוגמתו יש לחפש בארכיון הדורות עברו.  המצביא אַלנבּי, המכּירו עוד מימי דרום-אפריקה, אמר עליו פעם אחת:  buccanccr – הכינוי שניתן, לפני מאתים שנה ויותר, למהגרים הצרפתים באיי אַנטיליה אשר שברו את מרות ספרד בים הקאַריבּי ועזר  (שלא בכוונה)  להפוך את האוקינוס האַטלנטי לאגם אנגלי. – אך בסוף המסילה רבת-הנצנוץ הזו היה פאַטרסון למפקד ה"פָּרָדים"  העברים בגאַליפּוֹלי;  אחר-כן למפקד אחד מגדודינו בארץ;  היחידי מכל קציני הצבא הבריטי, לא קיבל שום הכרה בעד שירותו במלחמה העולמית – סגן-קולונל בתרע"ב, סגן-קולונל עד היום;  אף אות-הצטיינות חדש מאנו או שכחו לתת לו;  וגם תודת היהודים לא רבתה מתודת אנגליה.  אבל הוא אומר שאיננו מתחרט.

ביקרתיו בבית-המרפא – [אדם גבה-קומה, דק-גזרה, תמיר, בעל עינים פקוחות ועליזות] – ומיד הבינותי את המבטא האנגלי:  "קסם אירי", [– ואולם בלא אף טיפה אחת של סימנים אחרים המציינים את הפסיכולוגיה האירית:  דכדוך-נפש, נקרנות, רצון חולני להתעמק לתוך נשמת-עצמו – בלא כל מה שמפריע את האירים לחיות כראוי, מפריע במידה לא פחותה מאשר את הרוסים.  אצל פאַטרסון אין תרעלה עצמית זו];  ויחד עם זה – תכונה אָפיינִית של פּרוֹטסטאַנט בן-פּרוֹטסטאַנטים:  הנוצרי הזה כבן-בית הנהו בעולם התנ"ך העברי.  אהוד ויפתח, גדעון ושמשון, דוד ואבנר – בעיניו הם בשר ודם, ידידיו הפרטיים, כמעט חבריו ושכניו במועדון-הפּרשים שלו ברחוב פּיקאַדילי. – שמחתי:  האילוּזיה התנ"כית מכסה לפעמים על ליקויי-הדר שבּיש הגלותי.

– מה נשמע בגאַליפּולי?

– מפּלה.

– וחיילינו העברים?

– מצויינים, [ממדרגה ראשונה].

– תרומפלדור?

– עז-לב מכל אדם שראיתי עד עתה.  הוא כעת המפקד הראשי.

(... מתוך המכתבים שהגיעוני מגאליפולי ידוע ידעתי כמה צרות סבל האיש עד הסתדרו יחסיו עם חיילינו ועם תרומפלדור העקשן הקדוש;  אבל המזג האירי אינו זוכר פרטים.  "מצוין!")

– ומה פה? – הוא שואל.

– הלורד קיטשנר איננו רוצה.  לא בהתקפה על חזית סוּאֵץ ולא בגדוד יהודי.

– חזק קיטשנר, אבל החיים חזקים ממנו.

– ואדוני יעזרני?

– יבוא אתי.

ואנו נוסעים לוֶסטמינסטר.  בפרוזדור הענקי בין שני בתי המורשון הוא כותב מלים אחדות על גבי כרטיס ירוק ומוסרו לשוטר.  בעוד חמשה רגעים, מצד בית-הקהילות, מופיע איש נמוך-קומה, לבוש חאַקי, על ראשו הקובע האדום של מטה-הצבא העליון.  אופן דיבורו שקט, קצר, אולי קצת יבש;  הרושם הכללי – אדם נבון, ידבר רק על מה שהוא יודע  [ויודע תמיד מה הוא רוצה, – ורוצה הוא אולי בדברים ששעתם תבוא אחר הרבה, הרבה שנים.  לפי שעה האנגלים, שיש להם חולשה גדולה לטיפוסים גדולי-קומה, מדברים גם היום ביחס אליו:  "עד למעלת ראש-הממשלה חסרות לו רק אצבעות  אחדות".  אמנם, הוא נמוך עוד מלויד-ג'ורג';  ואולם לא אערוב שזו תהא מניעה ממשית עד הסוף.  סוף-סוף לא קשה כל-כך לדלג על אצבעות אחדות.  אז היה  "אֵמ-פּי"  פשוט, כלומר, חבר בית-הקהילות.  עכשיו הוא וזיר-המושבות של הקיסרות הבריטית].  פאַטרסון מציגני:

– הקאפיטאן אֵמרי.  התכנית ידועה לו, אבל רצה לשאול על פרטים.

[אני מוסר את הפרטים].

כעבור חצי שנה, אֵמרי נהיה לאחד מעמודי-התווך ב"מזכירות"  המפורסמת, יצירת לויד-ג'ורג'  ("גן-ילדים", קראו לו זקני החוג המושל, [כשלבם דואב על גילם הצעיר של חברי מכונת-דינאַמו זו], כי באמת רבו הצעירים במנגנון הכביר הזה).

ואולם עוד קודם לכך מצאתי הזדמנות אחרת להציע את הבעיה, בכל היקפה, באופן בלתי-ממוצע לפני הממשלה.

 

הישיבה עם וזיר הפנים

פרצוף חדש ומכריע על במת הויכוח אודות האיסט-ענד והגיוס:  הרברט סמיוּאל.

ההתקפה על היהודים הנכרים בעתונות הצהובה, ולא רק הצהובה לבד, נתחדדה ונתגברה משבוע לשבוע.  גבירים אחדים, עם המאיוֹר לֵייוֹנל די-רוֹתשילד בראשם  (את יתר השמות לא ידעתי, אבל אמרו לי שכולם  "טובי העדה")  פרסמו כרוז לתושבי האיסט-ענד;  כתבו בו כל מה שמקובל לכתוב במקרים כאלה – אנגליה נתנה לכם מקלט, עכשו עשו את חובתכם, וכיוצא בזה, עד אמן סלה.  [הראשון חתם על הכרוז לורד סוֵיתלינג:  הסבירו לי שזוהי אישיות חשובה מאד-מאד – אני מתבייש להודות שעד אותו יום גם לא ידעתי על קיומו]. – אף מתנדב אחד לא הוליד הכרוז.

אז הרגיש הרברט סמיוּאל כי הגיעה שעתו ויקם ויתנבא.  מוזיר הדואר עלה בינתים למעלת הוזיר לעניני פנים, לכן כל שאלות הנכרים הגרים במדינה בידו היו.  פרסם הצהרה ובה כתוב, שחור על גבי הלבן, שאם לא יתנדבו נתיני רוסיה לצבא הבריטי עד תאריך כזה וכזה, כולם יישלחו לרוסיה.

באנגליה נחשב הרברט סמיוּאל לכמוּת רוחנית חשובה, ואני לא אתווכח, כי לא לחקור במוחות בני-דורי נתבקשתי לכתוב את ספור ימי.  אבל תכונה אחת נתן לו הקב"ה שבגללה סבלנו צרות, אנחנו היהודים, גם באנגליה וגם בארץ-ישראל:  אדם זה אין לו עינים.  איננו רואה את היש – הוא רואה רק את המושג שעשה לעצמו;  במקום יצורי בשר ודם אמתיים, מעשה ידי הבורא, הוא בונה בדמיונו גוֹלם מפשט, ודווקא בצלמו וכדמותו של הרברט סמיוּאל;  ואחרי שיצר לו את הברנש הזה שאיננו, ינסה בו נסיונות ופקודות יפקד עליו – ואת הנזיקין הציבור ישלם.  כזאת עשה לנו אחר-כן, כבר בהיותו נציב-עליון בארץ, עם מסקנות מחריבות לגבי כל צד וצד – יהודים וערבים ושמה הטוב של אנגליה.  ואותו הדבר עשה גם אז בלונדון, בקיץ לשנת תרע"ו.  "שיער"  כי וייטשׁפּל תחרד כולה מפחד בקראת את איומו ותיכף ומיד ירוצו הרבבות למשרדי הגיוס;  ומצד שני  "שיער"  כי הצעד הזה של מיניסטר יהודי יעשה רושם נפלא על הציבור הנוצרי ויפסיק את הרעש בעתונים.  מה שקרה באמת קרה להפך, משני הצדדים להפך.  הציבור הנוצרי הוקיע את פקודתו כחרפה למדיניות האנגלית  (אחד הלוֹרדים הליבּראַלים, פּאַרמוֹר אם אינני טועה, אמר בפומבי:  "לוּ הייתי יהודי, את ידי הימנית הייתי קוצץ בטרם מסרתי אַחי לידי תלינים").  ומה שנוגע לוייטשׁפּל – פשוט מאד:  אף איש לא שם לב לאיום ואף מתנדב אחד לא נמצא.

לכבוד הצדק אעיר:  שמעתי אחר-כן מפי מאיוֹר לייוֹנל רוֹתשילד כי את תחבולת-האיום הוא ולא סמיוּאל המציא.  אבל מה איכפת?  לא היועץ אשם אלא העושה.

בזמן ההוא, בעזרת הרי פירסט, כבר נתאסף סביבי חוג מצומצם של ידידים תושבי האיסט-ענד.  התיעצתי אתם, והחלטנו להוציא מתוק ממר ומוסר-השכל מקלות-דעת.

היו אז בלונדון כעשרה עתונאים רוסים, כּתּבי היומנים הליבּראַליים שבשתי הבירות ובערי-השדה הגדולות ביותר.  נפגשתי אתם רק לעתים רחוקות, אבל יחסינו יחסי ידידות.  עתה הזמנתי אותם למועצה;  נענו כולם, יהודים ונוצרים כאחד.  ישיבתנו, אצלי בצ'לסי, החליטה לשלוח מברק ללורד דאַרבּי  (וזיר-המלחמה אחרי מותו של קיטשנר), מברק רשמי בשם באי-כוחה של כל העתונות הרוסית המתקדמת:  אדוני השׂר הנכבד, איומו של וזיר-הפנים צירף את רוסיה בענין בריטי פנימי ובזה שׂם גם אותנו במצב בלתי-נעים, והננו נאלצים לבקש ראיון – דווקא עמך ולא אתו.

הלורד דאַרבּי עשה כאיש פיקח:  "ראיון – כן, אנא ואנא, אבל דווקא לא אתי, כי-אם אתו".  מי שהכניסנו לתסבוכת, זה גם יואיל להוציאנו. – את מברקנו הוא מסר לוזיר הפנים, ותשובתנו קבלנו מהרברט סמיוּאל:  הזמנה לכל חותמי המברק.

נפגשנו באחד האולמים שבבית-הקהילות;  יותר נכון – לא  "פגישה"  היתה זו, כי-אם קבלת-פנים.  סמיוּאל  [שיווה לראיון זה אופי חגיגי ביותר:]  הופיע עם להקת יועצים ומזכירים – ארבעה, אם לא יותר עוד;  הוא בראש השולחן הגדול, אנחנו העתונאים ימינה ושמאלה, המזכירים מאחורי לוזיר;  עמד בדבּרו אלינו, וכך גם אנו.  אז עוד לכוח רצין נחשבה העתונות הרוסית – בחוץ לארץ.

זהו מה שאמרנו לוזיר:  איומו כלפי יהודי וייטשׁפּל – אשר בעיני דעת-הקהל הרוסית יש להם סטאַטוּס של מהגרים פוליטיים – עלול להחריב את טעם עבודתנו.  העתונים המיוצגים בישיבה זו, [(עד כמה שאני זוכר, היו אלה:  "רוּסקיאַ וידוֹמוֹסטי", "רוּסקוֹיה סלוֹבוֹ", "רֶיץ'", "סוֹברֶמֶנוֹיה סלוֹבוֹ", "בּירז'וויאַ וידוֹמוֹסטי"  "קיוֹבסקאַיה מיסל")], מקיפים בקירוב כשבעים אחוז מכל הציבור הקורא שברוסיה.  אצלנו, הציבור הליבּראַלי מחשיב את ההתקרבות עם אנגליה לא רק לשם התועלת הצבאית, כי-אם עוד יותר מפני תקוותו שמסורת-החופש האנגלית תשפיע על התפתחות המשטר הרוסי;  ואנחנו, הכּתּבים בלונדון, דווקא את הצד הזה תמיד הדגשנו.  אבל הצעד האחרון של כבוד וזיר הפנים יעשה ברוסיה רושם הסותר את ההשקפה הזאת – שם יגידו כעת כי לא מלמדנו המערב – כי-אם לומד ממנו.  רושם כזה עלול לרופף את אחדות הלבבות הרוסיים ביחסם לכל בעיות המלחמה – ומצאנו לחובתנו להסביר את זה לממשלת הוד מלכותו.

– ג'נטלמנים, – ענה סמיוּאל, – אני מבין את השקפתכם;  ואולם גם אתם תבינו-נא את מצבנו פה.  הרוב האזרחי איננו יכול להשלים עם אדישות החוגים האלה בפני צערנו הלאומי.  סוף הדבר, חס וחלילה, לנטוע שנאת גזע ודת בציבורנו.  מה לעשות?

עניתי לו [שכאן אני נמצא בתור חבר של קבוצת עתונאים רוסיים, ואין לי הרשות להביע את דעותי הפרטיות.  ואולם בדבר אחד בטוחים אנו כולנו:]  שלא בדרך איומים אפשר ליצור התנדבות;  לא לפחד נענה המתנדב כי-אם להרגשות נשגבות.  בדבּרכם אל הנוער האנגלי, תישענו על חיבּת-המולדת שלו:  אותו הדבר נסו לעשות גם באיסט-ענד.  אבל זכור תזכרו את ההבדל – אלה עוד אין להם מולדת חדשה, והמולדת הנושנה איננה שלהם.  זאת אומרת – שקודם כל צריך למצוא ולקבוע מהו ואיהו האידיאל המיוחד של הנוער ה"נכרי", ולכווּן הזה להתאים את התעמולה.

סמיוּאל שאלני: – מי יעשה את התעמולה?

כבר אמרתי:  רבו ההזדמנויות שבזבזתי, ואולי זו היתה אחת מהן.  כמובן, ברגע זה  [לא יכולתי להשיב כלום.  להציע את שרותי בו במקום, באסיפה, לא היתה לי הרשות:  לא כל חברי לעתונות הסכימו לתכניותי.  גם סמיוּאל]  עוד לא מוכן היה לקבל את כל מסקנות דברי:  אבל אין ספק שברגע זה מוכן היה להציע כעין שותפות במפעל, ולוּ קבלתי את הצעתו – מי יודע, אולי מחיש הייתי את הגשמת תכניתי.  אבל אין ביכלתו של אדם להתגבר על טבעו.  שׁמנתי מלחדור בדלת הפתוחה-לרבע:  דרכי היא לדפוק או להלום עד תיפתח לרווחה.  זה רע מאד, אני יודע;  אך אין תיקון.

אין זאת אומרת כי מוכן הנני לזלזל בתוצאות הישיבה ההיא.  להפך:  היא בעיני נקודת-התפנית לכל הענין, מאורע שהכריע.  אם-כי נפרדנו מבלי להשיג שום הסכמה מסויימת, המסקנה המעשית הראשונה הובלטה מיד:  אותו האיום נאלם ונשכח, זאת אומרת כי הוברר לממשלה המצב שאת נוסחתו נתתי באחד הפרקים הקודמים:  יש רק צורה אחת שבה אפשר לגייס את ה"נכרים"  האלה מבלי לעורר שערוריה מוסרית.  ואולם, לוּ היה במקומי אדם גמיש ממני, כמה חדשי זמן יקר היינו מרוויחים...

* * *

[תגלית בלתי-צפויה גליתי בחדשים הללו – תגלית חשובה כל-כך, שגם עכשיו היא מביאה לי תועלת לעתים קרובות:  הופתעתי לראות עד כמה אפסית היא השפעתנו הפוליטית של היהודי המתבולל, ואף אם הוא יחסן ועשיר, בעניני ה – Wieltpoltik היהודית.  באופן אינסטינקטיבי מתחשבת בשאלות הללו גם ממשלתו שלו רק ביהודי בעל הכיוון הלאומי, גם אם יהודי זה, כשהוא לעצמו, אינו אלא עובר-אורח בלתי-ידוע.  ח. ווייצמן הוכיח זאת באופן מזהיר;  וגם על-ידי נסיוני אָני נתאשרה לי אותה האמת.

כשנתישבתי בלונדון אמרו לי מכל הצדדים:  "בלא עזרתם של הנכבדים המקומיים לא תרצה הממשלה אפילו לדבר עמך.  קודם-כל צריך אתה להבטיח לעצמך את הסכמת הנכבדים".  שמעתי בקולם של בני-האדם הללו ונסיתי.  לא זו בלבד שלא נתנו את הסכמתם:  להיפך, הם הזהירו אותי שיפריעו.  אז מוכרח הייתי ללכת לבדי להתדפק על דלתותיהם של המוסדות הממשלתיים – ונתברר שההצלחה או אי-ההצלחה היתה תלויה פחות מכּל במצב-רוחם של ה"נכבדים".  במשך כל המשא והמתן שלי איני זוכר אף מקרה אחד שמישהו מבעלי-השלטון ישאל אותי:  "וכיצד רואה את הדבר סיר אַייזק פלוני?"  – אני מסביר זאת, כמובן, לא בזה, שכל הנכבדים היו רעים, כביכול, ואנו, הלאומיים, שזה מקרוב באנו, היינו טובים.  ההסבר הוא פשוט הרבה יותר.  המתבולל אין לו מה  "לתבוע":  הוא נזדהה אחת ולתמיד עם האוכלוסיה המקומית;  הלויאַליוּת שלו הובטחה אחת ולתמיד – ועל-כן, מובן מאד הדבר שברגעים רציניים רואה בו הממשלה תוספת מכובדת מאד, אבל תוספת-חנם, אל האומה הבריטית או הצרפתית.  במצב אחר נמצא הלאומי:  האהדה היהודית, שהוא מציע לרכוש, אינה תוספת-חינם.  הממשלה יכולה להחשיב אותה או לא – זהו עניינה שלה;  ואולם לזכּוֹת באהדה זו אפשר רק בתנאים מסויימים.  לפיכך פוטרים את המתבולל בבת-צחוק ובהסברת-פנים, ועם הלאומי מנהלים משא-ומתן.

ואת דלתות המשרדים של וייטהוֹל פתח לי, כפי שכבר כתבתי, אותו  "בּאַטאַליוֹן-החמורים"  מאלכסנדריה, שכל הליצנים בישראל עשו אותו לצחוק.  ויזרת-החיצון בפטרבורג כתבה עליו לרוזן בֶּנקֶנדוֹרף, הציר הרוסי בלונדון;  מן הצירות הרוסית היו נשלחים דינים-וחשבונות עליו לפוֹריין-אוֹפיס;  היועץ הראשי של הצירות, ק. ד. נאַבּוֹקוֹב, אחר-כן ממלא-מקום הציר  (כעת אינו עוד בחיים), היה מסדר לי ראיונות עם הוזירים הבריטיים, עם הציר האמריקני מיסטר פּייג', עם הציר הצרפתי פּ. קאַמבּוֹן – וכל זה רק משום שתרומפלדור ו-600 נהגי-הפרדות בילו שמונה חדשים תחת האֵש בגאַליפּוֹלי.

ובויזרת-החיצון, בראש המחלקה המזרחית, כלומר, אותה המחלקה דוקא, שבה נתרכזו כל השאלות על ארץ-ישראל, כבר עמד בזמן ההוא אותו הידיד רב-הזכויות של המפעל הציוני, שגם ח. ווייצמן וגם מייסדי-הגדוד חייבים לו תודה מרובה ביותר:  זהו סיר רוֹנאלד גרֶהֶם, כיום ציר-בריטניה ברומא.  ואולם גם בשביל גרהם שימש כבית-ספר הראשון של הציונות אותו זמן, כשעדיין נקרא בפשטות מיסטר גרהם, שימש כ"יועץ"  על-יד ויזרת-הפנים במצרים והופיעה לפניו משלחת צנועה כדי להשתדל על הקמת גדוד מיוחד מן הפליטים הארצישראליים באלכסנדריה].

 

"האָוּס און היים"

אין לי שמחה בסיפור הזה, ולא היתה במעשה.

לא כזאת שיערתי לעצמי את לידת הצבא העברי הראשון.  זכורני יום אחד, כשעברתי את הרי יוון ברכבת על דרכי ממצרים לבּרינדיזי.  הרי יוון דומים קצת להרי הגליל, או אולי רציתי שידמו:  על כל פנים, הקסימתני הסביבה וּשלחתי חולם חלומות מכּבּיים.  בחזוני ראיתי מפעלי כיבוש, בולטים כדבר שתוכל לנגוע בו וריחו מגרה נחירי – שטויות, לא כדאי לתארן בפרוטרוט.  אבל אחד החזיונות האלה חייב אני להזכיר:  חזיון לידתו של הצבא העברי הראשון.  חלמתיה בצורה של התפרצות הרצון החפשי, התנדבות שתעבור כסער-אלוקים על כל מרחבי פיזורנו;  אלה שלא זכו להתקבל לקרבן מרכינים ראש, אלה שזכו שרים שירי גיל ומכים במצילתים. – לא הבינותי את הדור.  שכחתי דברי נבואה, מקרא ימי ילדותי, ששׂם אותה שׁילר בפי נגיד ספרדי מימי המדוּרות של אַווטוֹ-דאַ-פֵי, אבל באמת ולמעשה חלים הם על כל עת, על כל ארץ, על כל גזע ועל כל כסיל יוזם: – איך שטעהע, איין בירגער דערער, וועלכע קאָממען ווערדען. – ובינתיים, במקום ליצור תנאֵי התנדבות, הנני מכין, בכוונה תחילה, צעד אחרי צעד, תנאֵי הכרח.

אין דבר.  אחד מחוקי הטבע הוא.  כל לידה היא אונס.  רוב ההתחלות אונס.  אדם שעבר את הלאַמאַנש בשׂחיה סיפר לעתונאים שחכו לו על החוף האנגלי:  "בילדותי שנאתי את הים, אבי בחזקה זרקני למים לתת לי את שיעור השׂחיה הראשון".  אני יודע כי היום, אם יישמע הקול הקורא, יתקוממו רבבות בתרועות-דיצה:  ואני מתפאר בידיעה זו.

בראשית ברא אלקים את רצונו של יחיד;  אך לימי זקנתו אולי יזכה אותו יחיד להכיר את הד רצונו בלב ההמונים. – אין זו פילוסופיה שלי:  להפך, זוהי פילוסופיה ששנאתי כל ימי חיי, כמו שעד יומי האחרון אשנא כל סדר חברתי או מדיני המיוסד על פילוסופיה זו.  איננה  "שלי":  של המציאות, לפעמים ולדאבוני העמוק.

* * *

אמנם נסינו גם התנדבות.  בראשית החורף לשנת תרע"ו כבר ברור היה לכּל, או כך נדמה לי, שמוכרח הנוער עצמו לחפש מוצא, [שאיסט-ענד תצטרך ללכת לעבודת-הצבא, אם רק יש ברצונו של הציבור היהודי להימנע משערוריה, שתקבור לנצח את שמה הטוב של היהדות האנגלית.  בשביל האנגלים כבר הונהגה חובת השרות בצבא.  עשרות צעירים מוייטשׁפּל, שלא הכרתי אותם כלל, היו באים אלי לצ'לסי ושואלים:

– מה לעשות?  כלום יש תקוה, שהממשלה תסכים ליצור גדוד בשביל ארץ-ישראל?

ואולם הממשלה עדיין עמדה בסרובה.  קיטשנר לא היה עוד בחיים  (הוא נספה ב-5 ביוני 1916), אבל רוחו עדיין רחפה בויזרת-המלחמה, ובמפקדה העליונה היה עדיין רוב למתנגדי ההתקפה במזרח].

עוד פעם התיעצתי עם חברי המעטים מוייטשפּל, מצד אחד, עם ג'וֹזף קאַוּאן והד"ר אידר מצד שני, והחלטנו לעשות הנסיון;  [החלטנו כי עכשיו הגיעה השעה בשביל נסיון חדש, פומבי, שצריך להעמיד גם את הממשלה וגם את דעת-הקהל פנים אל פנים מול עובדה המונית קיימת].  תכניתנו היתה לאסוף אלף חתימות על הצהרה זו:  "אם יווסד גדוד עברי המוקדש אך ורק לשתי מטרות אלה – שמירת אנגליה וכיבוש ארץ-ישראל, אז אני החתום למטה מתחייב להספח לגדוד הזה".

קאַוּאַן נתן לנו את הכסף הדרוש לנסיון.  טלגרפתי לקוֹפּנהאַגן לגרוסמן שיבוא;  ענה לי – "יוצא".  הכינותי לקראתו מערכת להוצאת עתון יומי ביידיש, בשם  "אוּנזער טריבוּנע"  ותחת הנהלתו.  [עוד יום קודם שבא, הוצאנו את הגליון הראשון לא רק בעריכתו אלא גם עם מאמר ראשי בחתימתו  (אני עצמי חיברתי אותו, ואולם ביילין, בעל סגנון מצויין בלשון זו, תיקן את סגנוני, כדי לא לבייש את הקפּדן גרוסמן).  העוזרים הראשיים בעתון היו:  ביילין, פינסקי וקייזר – השנים הראשונים בעתון כבר זכו לפרסום ידוע כסופרים בשתי הלשונות היהודיות, והשלישי, אף-על-פי שהיה כמעט טירון, נתגלה כפילטוניסט שנוּן מאד.  לטפּל בצד הטכני של התעמולה נטלו על עצמם הרי פירסט והמהנדס הצעיר מרוסיה ארשאַווסקי:  הוא בא פעם אל אחת מאסיפותינו, פשוט כדי לשמוע קצת – ומיד נצטרף לאמונתנו;  ומאז מסר לפקודתנו לא רק את כשרונותיו הארגוניים, שלא היו קטנים כלל, אלא גם את כתפיו הרחבות ואת שריריו המוצקים.  היה צורך בזה וגם בזה... עמהם עבדו עוד כעשרה צעירים].

העתון הופיע ועשה רושם;  יחד עם זה, על כל הקירות בוייטשׁפּל הופיעו כרוזינו בסיסמה  "Home and Heim".

[יומיים לאחר שהכרוז הופיע ברחובות איסט-ענד, סוֹהוֹ, סטמפוֹרד-היל ושאר המקומות של הגיטו הלונדוני], שלח לי הרברט סמיוּאל מברק אל ביתי בצ'לסי, בבקשה תכופה לבוא אל משרדו.  שם במשרדו הביעני את הכּרתו בעד יזמתי ושאל, אם תוכל וזרת-הפנים לעזור לנו במה-שהוא.  עניתי:

– רק בצורה אחת תוכלו לעזור:  בהצהרה רשמית, שאם נאסוף את אלף החתימות – הגדוד יווסד:  אבל גדוד עברי, ורק לתפקידי  "האָוּם אוּן היים".  [אם תעשו זאת, אני ערב להצלחה, אם לא תעשו – לא אסתיר את חששותי:  צרי-העין יאמרו, שכל פעולתנו אינה אלא מלכודת;  שאנו רוצים, בפשטות, לצוד בשביל הממשלה את שמותיהם של היהודים המתנדבים, ואחר-כך יתפסו אותם, יפזרוּם בבּאַטאַליוֹנים האנגליים וישלחוּם אל הטבח בפלאַנדריה.  דבר זה יפריע, כמובן, את עבודתנו הרבה].

– אין זה ביכלתי, – ענה לי.  [– דבר זה תלוי לא בי;  על כך צריכה לבוא החלטת כל הקאַבּינט.  ואתם יודעים שהציבור היהודי, וביחוד הציונים, מתנגדים בחריפות להצעה זו.

– באותה החריפות מתנגדים ידידי ואני לכך שהנוער היהודי ילך לשרת בגדודים זרים, כדי להלחם בעד ענין זר.

הוא פרשׂ את ידיו, שתק קצת ושאל:

– אולי אוכל להיות לכם לעזר בצורה אחרת?

הודיתי והשיבותי בשלילה.  אני מודה בלב שלם, שאחר-כן הצטערתי מאד על תשובה גאה אבל בלתי-מעשית זו.  השׂאוֹר הישן של הראַדיקאַליסמוס הרוסי עדיין היה חזק בי יותר מדי, עדיין היה חזק בי ההרגל לראות את השלטון כמשהו בלתי-טהור, שלאדם הגון לא יאה לקבל ממנו איזו עזרה שהיא.  שכחתי שבאנגליה יחס כזה אל השלטון איננו במקומו ואַבּסוּרדי.  צורה אחת של עזרה הייתי צריך לקבל ממנו ואפילו לדרוש:  הבטחת הסדר באסיפות-הפומבי שלנו].

חודש ארכה פעולתנו זו:  מפּלה בתוך אנדרלמוסיה של שערוריות.  אלף חתימות לא אספנו, ואף רבע של המספר הזה גם-כן לא;  אבל חיי וייטשפּל בשבועות האלה נהפכו לגיהנום.  [אמנם, באסיפת-הפומבי הראשונה היה שקט:  המתנגדים עדיין חשדו שאי-שם מאחורי הקלעים הסתרנו משטרה, כפי שהדבר היה נהוג באסיפות-התעמולה לגיוס-מתנדבים בסביבה האנגלית.  ואולם לזמן האסיפה השניה כבר גילו את כל עמקה ואת כל תמימותה של אצילות-הרוח שלנו – והביאו עמהם לא רק משרוקיות, אלא גם מלאַי של תפוחי-אדמה – בתור כלי-יריה וקליעה.  כמו תמיד, היו הרעשנים בעצם קבוצה קטנה – אומרים, בסך הכל שלשים איש;  אבל הם התארגנו יפה.  היינו פוגשים אותם בכל מקום, ממייל-ענד במזרח עד נוֹטינג-היל במערב.  שלשים צעקנים הם כוח גדול, כשהצד שכנגד אינו רוצה לקרוא למשטרה, ובעצמו לעסוק בהרבּצה  (מבחינה מספרית היינו יכולים כבר אז לעשות פעולה זו בהצלחה גמורה)  הוא מהסס כי הוא חושש להזיק לפּרסטיז'ה המוסרית של תעמולתנו.  כינסנו אסיפות זו אחר זו, הוצאנו עתון משלנו  (ה' צ'יצ'רין  "בכבודו ובעצמו"  הודה באיזו כּתּבה שנדפסה בפּאַריז כי מבחינה ספרותית נערך העתון יפה), ואולם התוצאה היתה ברורה, בעצם, עוד מן השבוע הראשון:  מפּלה. 

מכל זכרונות-חיי חודש זה הוא בודאי הזכרון הקשה ביותר – יש אפילו רצון לומר:  הנתעב, המעורר גועל-נפש].  אינני רוצה לספר את הדף הזה בחיי:  יספיק אם אזכיר, שפעם אחת, אחרי אסיפת-פומבי סוערת ביותר, התנפל ההמון על גרוסמאַן ועלי במקלות, ואלמלא סבבתנו פלוגת מגינים... – המגינים האלה, דרך אגב, היו גם-הם ממתנגדינו על-פי רוב, אחד מהם אותו האַנאַרכיסט שגילה לי אז את סוד נשמת האיסט-ענד:  "חייטים אנחנו..."

גם מפי אחד מחבריו שמעתי אז דברי-בקורת מענינים:

– אדוני, אינך יודע לסדר מפעלים כאלה.  צריך היה לדרוש מסמיוּאל ידידך, קודם כל, שישלח איזה לוֹרד או מצביא לשבת-ראש בכל אסיפות-הפומבי שלכם וסביבו תריסר בּאַרוֹנטים ובּישוֹפים וגבירות עדינות, ומאה חיילים מפוזרים בקהל פה ושם:  כך נהוג אצל הגויים במפעלי הגיוס שלהם, ואז הכל בשקט ובסדר יעבור.  שנית, צריך היה לדרוש מידידך סמיואל שאת כרוזיכם ידפיסו על חשבון הממשלה, לאמור עשרות אלפים – ולא מאות אחדות, תעמולה ננסית של קבצנים.  שלישית...

– סליחה, אדוני, – הפסקתי אותו, – ולוּ דרשתי את כל אלה, וגם קבלתי, ועוד כפלים יותר מכל אלה, – האם אז, לפי דעתך, היינו משיגים את כל אלף החתימות?

– חתימות? לא.

[אולם מן החובה הוא להודות, שבכל זה היה אולי אשם פחות מכּל ההמון הוייטשׁפּלי האמתי עצמו.  הוא, ברובו המכריע, רצה באמת ובלב תמים לשמוע את דברינו.  כל אלה שהיו רציניים פחות או יותר, הן הזקנים והן הצעירים, כבר אז הבינו כי נוצר מצב שצריך למצוא מוצא חיובי ממנו ושאי-אפשר עוד לגמור את המשחק בתיקו.  ואולם כיצד יכלו להאמין כי הדרך שהוצעה על-ידינו היא דרך אפשרית?  מצדדים מרובים וביחוד מן הצד הציוני הרשמי  (צר לי זאת, אבל חובתי היא לומר), לחשו באזניהם שאנו רק משׁטים גם בנו וגם בציבור, שהממשלה לא תסכים אף פעם ובשום פנים ואופן להקים גדוד מיוחד, ושכל הענין – כפי שגם הזהרתי את סמיוּאל – יסתיים במלכודת.  מצד הממשלה לא זכתה תכניתנו לשום סעד ותמיכה.  ברור שעל קרקע זה של חשדנות וספקות לא קשה היה עוד לכנופיה של חוּליגאַנים ליצור מצב-רוח של בהלה, להביא מורך בלב כל אדם שניסה לעיין ברצינות ולהתעמק בהצעותינו, על-ידי הכרזה שהוא בוגד, שהוא עוזר למשוך בערמה את אֶחיו  "לא לארץ-ישראל אלא לוֶרדֶן".

יש להודות גם בכך, שלמקהלה קטנה זו היה מנצח ממדרגה ראשונה:  היד, שבהעלם ובהסתר ניצחה על המקהלה, היתה ידו של אותו הידיד של מיסאר קינג – מיסטר צ'יצ'רין].

זכר השבועות האלה תועבה הוא לנפשי:  כאילו הכניסוני למרתף ההֶלוֹטים כמנהג ביוון העתיקה... ואולם הצדק הוא צדק:  לוּ הייתי אני כאחד הצעירים בוייטשפּל, אינני בטוח שהייתי מאמין בתעמולת  "האָוּם אוּן היים".  מי ערב לי שתסכים הממשלה לסדר גדוד כזה, – שלא ינצלו את חתימתי כדי לגייסני בתור חייל רגיל, ולא ישלחוני לפלאַנדריה?  עתה, בהביטי לאחור, אינני דן את העדר ההוא לכף חובה:  הם היו מה שהיו, צאצאי דורות הגטו, רחוקים מרוח תעוזה כעברית מהז'ארגון:  כשוטה בן-שוטים, כערל-מוח עשיתי בדרשי מבני-רוכלים אלה חתימות – בטרם קיבלתי חתימתו של בעל-התנאי המכריע, הממשלה.

וטיפש עוד גדול ממני:  אותו היצור המורכב – או אולי המדוּמה? – הנקרא  "ממשלה".  בשלשלת הארוכה של נסיונות-מגע אשר לימדוּני, במשך כמה שנים, להכיר את היסוד הגאוני וגם את היסוד ההדיוֹטי שבמנגנון הממשלתי הבריטי, זה היה המקרה הראשון של מגע בלתי-ממוצע – לקח ראשון, וכבר מלא-הוראות כאנציקלוֹפּדיה.  הניהם לפנינו, בכל זוהר בּינתם הממלכתית:  נתקלו בבעיה חמורה שהם עצמם חושבים אותה לרצינית;  ניסו לפתור אותה בעצמם ולא הצליחו;  כבר ידעו בלבם מהו הפתרון היחידי – הפתרון שבעוד חצי שנה הסכימו לו בעצמם;  שמחו לקראת נסיוני אני, בכל מאודם איחלו את הצלחתו;  לוּ בקשתי מהם, באמת כעצתו של אותו המבקר, יושבי-ראש נגידים, תזמורת צבאית, כסף – הכל היו נותנים לי;  רק דבר אחד לא – החלטה ברורה.

 המשכנו את הקוֹמדיה כארבעה שבועות;  לבסוף החלטנו לגמור את ה"מפעל"  ולחסל את העתון  (הדבר היחידי שממנו נהניתי בחודש ההוא).  גרוֹסמאַן שב לקוֹפּנהאַגן.  אינני זוכר מה אמרנו זה לזה בשעת הפרידה;  בטח לא דברי יאוש, אך אולי דברי גועל-נפש.  [אני נדרתי נדר קדוש:  בפעם הבאה  (כי אנו עוד נתראה)  תתנהל תעמולתנו בסדר מופתי, תעלה במספר גולגלות מנופצות כמה שתעלה – ומיסטר צ'יצ'רין ישב אז במנוחה ולא יתערב בענינינו].

* * *

[בדיוק חודש ימים אחר כשלון זה, שהיה אולי הגדול בכשלונותי, הוטבעה לפני פתאום, כמו מאליה, אותה אבן-הפינה, שעליה צריך היה הגדוד העברי לפי גזירת הגורל להתבסס במשך הזמן].

 

גרעין הגדוד

עוד לפני נעילת  "המפעל", פתאום הגיע ללונדון תרומפלדור.  כל מאמציו באלכסנדריה לא הועילו:  במהדורה שניה של ה"זמ'ק"  לא רצו שלטונות הצבא, גדודו נתפזר. – וכחודש אחרי הנעילה, קם גדודו לתחיה, ודווקא בלונדון.

באחד הבקרים בא אלי תרומפלדור והראה לי פתקא:  "זה עתה באנו, נמצאים בקסרקטין ברחוב פלוני, מאה ועשרים איש.  בבקשה לבוא תיכף ומיד. – ניסל רוזנברג".

– אדוני זוכר את רוזנברג?  בגאַבּאַרי היה אחד העובדים החרוצים ביותר, ואצלי בגדוד אולי הטוב מכל הסרז'אַנטים.

כיצד ומדוע נתגייסו שנית אלה מאה ועשרים, עד היום לא ברור לי.  בלי ספק, גם הפעם השפיע הקונסול פּטרוֹב;  ואולם הוא לא לבדו, כי מספר  "נתיניו"  הצעירים הרבה יותר גדול היה, ואם הרוב השתמטו מעבודות הצבא, למה לא גם אלה?  השפיעה גם הדלוּת, אבל גם-כן לא בתור הגורם המכריע:  עשרות חבריהם נסתדרו באלכסנדריה;  בין המאה ועשרים כחצי בעלי-מלאכה היו, את אחד מהם, הסרז'אַנט בּליטשטיין, זכרתי עוד בתור שוטר המשטרה המצרית – הוא גם לא היה בין הפליטים.  מצד שני, גם ברוח ההתנדבות הטהורה קשה היה להאמין – גם באנגליה, בציבור הנוצרי, כבר הספיקו לתום מעינותיה.  כנראה פעלה כאן איזו תערובת מסובכה של הכרח, תעוזה, סקרנות, קלות-ראש – דבר מה הקשור באותו השגעון העולמי שנסיתי לתאר בראשית סיפורי על תקופת המלחמה – ב"אקלים"  הרוחני של התקופה.

נסיעתם מאלכסנדריה כחודש ארכה;  על-ידי האי כּרֵיתה נתקלו בפצצה-ימית, אך לבסוף הגיעו;  וכעת עיקר דאגתם היתה שאלה זו – הישאירו אותם יחד או יפזרו?  קציני הקסרקטין, שבו הם נתאכסנו בינתים, כנראה בלי כל אהדה נתיחסו לפלוגת נכרים, ואמרו להם שמחכים מדי שעה להוראות במובן הפּיזור.

– צריך לבקש את פאטרסון שיבקש את אֵמרי, – אמר תרומפלדור.

פאטרסון אז קיבל משרה זמנית, עד יבריא, באירלאַנדיה – בקסרקטין פּוֹרטוֹבּלוֹ בדובּלין;  אֵמרי, כפי שהזכרתי לעיל, נספח אל  "מזכירות"  לויד-ג'ורג'.  פנינו לזה ולזה, ובעוד יומים טלפן אלי אֵמרי שאבוא למשרדו.  שם אמר לי כי בחורינו, מלבד אלה שייפּסלו אולי ע"י הרופא הבודק, יישלחו כולם ל"גדוד העשרים" – בתור פלוגה מיוחדת.

אֵמרי הוסיף, כתמיד בקול יבש, וכתמיד מעשי:

– אם יֵדע אדוני להשתמש בגרעין הזה, הגשמת תכניתו בטוחה.  יש מצב-רוח מתאים בציבור וגם בחוגי הממשלה.  כעת הכל תלוי בגרעין.

אמת:  "מצב הרוח המתאים"  כבר הורגש מכל הצדדים.  מפלת  "המפעל"  לא עשתה כל רושם – כלא היה ולא נברא כל השאון והרעש.  מלבד אֵמרי, נוסף לי עוד עוזר חשוב אחד באותה ה"מזכירות":  סֶר רוֹנאלד גרֶהֶם, אותו גרהם שקיבל את משלחתנו בקהיר בהיותו שם  "יועץ על-יד וזיר הפנים".  הוא עלה בינתים לגדולת  "סר", הועבר ללונדון, נתמנה למפקח ראשי על עניני המזרח הקרוב.  שאלת הלגיון העברי, כבר מכמה חדשים, היתה לנושא של חליפת-מכתבים רבה בין ויזרת המלחמה וּוזרת הפּנים והחיצון ובין  "המזכירות"  ובין משרד הציר הרוסי, וכולה בידי ידידים – אֵמרי, גרהם, נאַבּוֹקוֹב.  [מיסטר קינג, שנהפך מאויב לאוהב, הפגישני, כאמור, עם המערכת של אחד הבטאונים הליבּרליים החשובים ביותר באנגליה – The Nation.  שם נדפס במכתבי המפורט, שבו הבאתי נימוקים לדעתי, מפני-מה דוקא החוגים הראַדיקאַליים של הציבור הבריטי צריכים, לשם המסורת הליבּרלית, לתמוך ברעיון-הגדוד.  ח. וייצמן הציגני לפני צ'. פּ. סקוֹט, עורכו של העתון  "מנצ'סטר גארדיאן".  כידוע, תופס עתון זה באנגליה אותו מעמד, שתפס בעתונות הרוסית  "רוּסקיאַ ויידוֹמוֹסטי";  ומיסטר סקוט עצמו, זקן בעל קלסתר-פנים של אחד מן האבות הקדמונים ועינים של עלם צעיר, נחשב אז, – ואם איני טועה, נחשב עד היום – לדמוּת הגדולה והמצויינת ביותר בעולם-העתונות של המדינה.  לויד-ג'ורג' חשבוֹ למורו, ולפיכך נודע בזמן ההוא משקל למאמרים הראשיים של העתון המנצ'סטרי.  אחד מן המאמרים הראשיים הללו הוקדש לתכנית-הגדוד].  שני העתונים המכריעים של הליבּראליסמוּס האנגלי – ה"גארדיאן"  במנצ'סטר וה"ניישוֹן"  הלונדוני – תמכו ברעיון;  ולבסוף תמך גם ה"טיימס".

הלוֹרד נוֹרתקליף, בעלו של ה"טיימס", היה אז אולי האיש החזק-ביותר בין כל עסקני אנגליה חוץ מלויד-ג'ורג';  דברוֹ נחשב לגזר-דין.  אך לא הוא עזרני – אתו לא נפגשתי אף-פעם.  יועצו הראשי, וכעין העורך הכללי של עתונו היה הנרי ויקהם סטיד – אותו סטיד אשר פתקת-המלצה בשבילו נתן לי, עוד בראשית ימי המלחמה, סניוֹבּוֹס בפאריז.  השתמשתי בה לפני כמה חדשים והכרתי את האיש.  [מישהו אמר לי על סטיד שהוא]  אחד המוחות המבריקים-ביותר שהולידה אנגליה בראשית המאה העשרים.  [במידה שנפגשתי עם אנגלים, חושבני כי הדבר קרוב לאמת.  זהו אדם בעל תרבות רחבה יוצאת מן הכלל;  את מחצית-חייו בילה בארצות שונות באירופה].  עתה, אחרי מפלת  "מפעלי", אמרתי לו:

– כעת נחוצה לי ירית תותח:  מאמר ראשי ב"טיימס". 

ירה.

[כשהופיע גליון זה של העתון ניגש אלי במסעדה אחד ממגדפינו הפראיים ביותר, חייך חיוך חמוץ ואמר:

ענינך בסדר:  "טיימס"  דיבר את דברו...]

צדק אֵמרי:  עיקר העיקרים הוא עתה  "הגרעין", הפלוגה העברית ב"גדוד העשרים הלונדוני".  [זהו השורש;  אם ישאר שלם, יגדל עץ;  אם ירקב, הכל אבוד].

מחניהם היה בקרבת וינצ'סטר.  נסעתי שמה ושלחתי את כרטיסי למפקד, סגן-הקולונל אֶשטוֹן פַּאוֹנוֹל, [עשיו – חבר שמרני של בית-הקהילות], אדון נעים ואדיב.

– היקבל אותי, – שאלתי, – בתור חייל פשוט, אך בתנאי שאכּנס לפלוגתו החמשית?

– בתענוג, – ענה, ובינתים הזמינני לארוחת-הצהרים על שולחן הקצינים.  אחר-כן הצטערתי על ארוחה זו:  כי לא נעים היה לעמוד  "דוֹם"  בפני צעירים שאתם, כמעט אתמול, החלפתי הלצות על גביע שׁכר.

* * *

את הצעד הזה – התנדבתי לצבא – אני חושב לטעות.  למרות  "מצב-הרוח המתאים", עוד לא היה קיים הגדוד העברי, ועוד הרבה מאמצים נדרשו בטרם נוסד;  וגם אחרי שנוסד, מאמצים נדרשו להציל את השתיל הרך ממזימות המתנגדים;  ועוד יותר – אחרי שיצא לחזית ונהיה לגרעין פעוט, אחד מאלף הגרעינים שבשׂק.  עתה, באור הנסיון, בטוחני למעלה מכל ספק כי הרבה יותר הייתי פועל לטובת הענין בתור אדם חפשי.  אבל גם אז, בלי הנסיון, גם-כן הבינותי את האמת הפשוטה הזאת.

כמובן, עוד גרוע מזה היה לוּ נאנסתי להתגייס לצבא ברוסיה.  אמנם, בתור בן-יחיד, הכניסוני שם עוד לפני כמה שנים לסוג שכמעט אף-פעם לא יגיע תורו לעבודת-הצבא:  ואולם כבר אכלו החזיתות השונות  "סוגים"  אחרי  "סוגים", וברור היה לי כי אין פה לבטוֹח ב"כמעט".  ואם בוא יבוא תורי הרוסי, נגמרה סדרת הלגיון בטרם התחילה.  בסכנה הזאת התחשבתי, ואחזתי באמצעי הגנה נגד האפשרות הזאת.  התיעצתי עם נאַבּוֹקוֹב, ולפי הצעתו ודרך הצירות נשלח לפטרבורג תזכיר הנוגע לכולנו בכלל – כולנו כתּבי העתונות הרוסית באנגליה;  ולפי מה שמסר לי נאבוקוב, כבר החלט בפטרבורג שאותנו לא יזיזו אף אם יגיעו כל התורים. – אבל לצבא האנגלי התנדבתי בעוד אין גדוד עברי.  לתועלת הענין, אפילו מוכן ומזומן היה אותו הגדוד, לי אסור היה להסתפח לו;  קל וחומר כשעוד אין אלא  "מצב-רוח מתאים".  טעות היתה;  ועשיתי אותה בדעתי שטעות היא – עשיתי מתוך חוסר עוז-לבב אזרחי.

אף היום עוד אין ליהודים כל מסורת צבאית משלהם:  אף היום, למרות כל מה שלמדו בכ"ב השנים שעברו מאז, לא יבין ציבור יהודי שגם במלחמה, כמו בכל מקצוע, דרוש יוזם.  יש פתגם טפשי:  "קריינא דאיגרתא..." – שטות ופטפוט, כי דווקא ה"קורא"  דרוש לעבודת המקרא ולא לעבודה אחרת;  ודרושים מגשימים, והיוזם אין מקומו בין המגשימים.  אבל עוד לא הבינו זאת חכמי ישורון.  סיפרו לי, בימי נעורי הרוסים, ידידי גרשוני המנוח, המהפכן היהודי שסידר כמה מפעלי-טרוֹר ברוסיה הנושנה, כי גם הוא סבל בזמנו מהיחס הזה:  מה שהבינה בלי כל ביאורים סביבתו הנוצרית – כי תפקידו הוא לשלוח זורקי-פצצות, לא לזרוק את הפצצות בעצמו, את זה לא יכלו הבן מכּריו היהודים, ובעיניהם תמיד קרא את הנזיפה החשאית:  ואתה? – לא אגיד שנוטה הנני, בדרך כלל, להסתכל בעיני מכּרי ולגלות מה כתוב על-בּבוֹתן, אם לשבחו ואם לגינויו של המגלה:  ואולם ב"מקצוע"  הזה גם לי כל מסורת לא היתה, גם לי חדש הנסיון – להדריך צעירים אל חזית-האש.  את ה"נזיפה החשאית"  הרגשתי מכבר אף ביחס ל"זמ'ק";  ואולי גם לא  "חשאית"  בלבד – סיפרו לי, אם-כי במו עיני לא קראתי את זה, כי הופיעו מאמרים בעתוני אמריקה ורוסיה שבהם תיארוני כאדם השולח את זולתו לקראת סכנת-נפש ובעצמו רבץ-לו לבטח.  הרגשתי כי לגבי ענין הגדוד החדש, אחרי כל הרעש שיצרנו סביבו, עוד פי-כמה בולט היחס הזה:  ידידים כמעט אין לי, גם האדישים במיעוט, הרוב שונאים אותי עד עומק תום לבם ונוסחת-שנאתם היא זו קודם-כל:  "ואתה?" – מימי שחרותי בתור סופר ועסקן האמנתי, כמו שעד-עתה מאמין הנני, שסופר ועסקן אסור להם להכנע בפני דעת-הציבור.  אך לא הספיקה לי גבורתי הנפשית במקרה הקשה הזה, לא עמדתי בנסיון, ועשיתי את הצעד המוטעה שאולי יותר מכל חסרונותי הנזכרים לעיל הזיק לתכניתי.

טעות כפולה היתה:  עצם הצעד וגם צורתו.  באותו החורף הכרתי את הקולונל שֶׁרלֵי שעמד בראש בית-ספר לקצינים הנקרא בשם מוזר מאד:  "אָמנים אנשי-רובה" – Artist Rifles.  השם מוזר, אבל הגדוד הזה התקיים עוד מאמצע המאה הי"ט, ונחשב לאחד המוסדות הנכבדים ביותר של הסיטי.  בימי שלום באמת נבחרו כל חייליו מאותו הסוג שבמזרח-אירופה היינו קורין לו  "משׂכּילוּת".  כעת, אחרי שנתים שנות-הרג, כבר נתבולל החומר האנושי בכל הגדודים ונהיה להמון אפור ללא-גוון או הבדל;  ואולם נשמר לו ל- O.T.C.  (Officers'  Training  Corps)  של ה"אָמנים"  כעין זוהר מיוחד, וכניסתו נחשבה לקשה.

שׁרלי אמר לי פעם אחת:

– אדוני אומר להתגייס פה באנגליה?  אם-כן, למה לא ייכנס אל ה"אָמנים"?

אמרתי לו שקודם כל לא ירשו לו לקבל נתין נכרי בבית-הספר לקצינים.  בין חוקי אנגליה יש מסמך עתיק מאד, כמעט מימי הבינים, הנקרא  Deed of Settlement  ובו כתוב שאסור לו למלך למסור בידי נכרים  "כל משׂרה המכילה את הרשות לתת פקודות לאזרחים".

– אני יודע את זאת, – אמר, – אבל אדוני מדבר שבע שפות, וכאלה נחוצים עתה למטה הצבאי בכל החזיתות.  בטוחני כי ירשו לו להכנס ל- O.T.C. שלנו.  בשבוע הבא עלי לבקר בוזרת המלחמה:  אשאל אותם ונראה.

 

ביום שנסעתי לוינצ'סטר לדבר עם הקולונל פּאוּנוֹל, כבר היה בכיסי מכתבו של הקולונל שׁרלי:  כן, הרשיון נתקבל, ברוך הבא, ומתי יבוא?

הרבה, הרבה מאד אולי נשתנה גורלו של הגדוד העברי לוּ בחרתי, לכל הפחות, בצורה זו של גיוס.  "שבע השפות"  אולי באמת היו מקרבוֹתני לשולחן התקיפים, בפרט עם תלבושת קצין ופּאַספּוֹרט של ה"אָמנים". – במקום זה נסעתי לוינצ'סטר.

* * *

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i]  אאי (עיר בצרפת)  [הערת פרויקט בן-יהודה]

[ii]  אביעזר, "חכם אברהם"  (סגן הרב הראשי דאלכסנדריה)  [הערת פרויקט בן-יהודה].

[iii]  כעין קורפורל. – (המתרגם). – מלה מחוקה במקור המודפס  [הערת פרויקט בן-יהודה]

[iv]  וזו לשונן במקור העברי :

אלכסנדריה של מצרים, יום ח"י אדר התרע"ה.

א)       נוסד באלכסנדריה גדוד של מתנדבים עבריים, שמעמיד את עצמו ברשות ממשלת אנגליה, בכדי להשתתף בשחרור ארץ-ישראל.

ב)        בראש הגדוד יעמד שלטון, הממונה מאת הועד המיסד, והמתנדבים יבחרו שלשה צירים להשתתף בשלטון.

ג)         כל מתנדב ישבע להקריב את כחו ואת חייו לשחרור ארץ-ישראל, להכנע לשלטון ולבלי עזוב את הגדוד עד קץ פעולתו.

ד)        כל מתנדב יקבל מאת הועד המיסד מעון ומזון.

(החתימות הראשונות :)

            זאב ב"ר אליעזר גלוסקין

            זאב ז'בוטינסקי

            יוסף טרומפלדור

[v] […"The men have done extremely well, working their mules calmly under heavy shell and rifle fire, and thus showing a more difficult type of bravery than the men in the front line who had the excitement of the combat to keep them going"  (November 17th, 1915).]

[vi]  ב"מגילת הגדוד"  נקרא הפרק הזה :  "כיצד נעשית פוליטיקה ?"