_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

Via Montebello, 48

זאב ז'בוטינסקי

תרגם: חנניה רייכמן

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  התרגום מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

זה כבר נקבּרה דְזִינָה תחת צלב-אבן, בלי זרי-פרחים, בקאַמפּוֹ-סַנטוֹ, וכל ארבעתנו עצלים מלפקוד את קברה.  אני אפילו לא ראיתי את הקבר הזה בעינַי.  אך לפעמים, תוך כדי עבודתי בשעות-ערב, פולשים לפתע אל זכרוני קטעי צלילים מניגוּן מוּכּר, ואז מתחילה במוחי רדיפה מאוּמצת וּמיגעת אחרי המשכה של אותה מנגינה.  אך תמיד הוא חומק ממני, ופזמוֹנה העצוב-האהוב של דזינה מוסיף לחיות בנפשי רק כזכרון חי, חסר-דמוּת ובלתי-נתפס.

"Fiore di giglio".  זה עכשיו מצאתי במקרה את מלוֹת הזמר הזה בפנקס ישן ומלוּכלך;  ופתאום נעור בי החשק לתרגם אותן ולסַפּר את כל מה שידעתי על דזינה.  חושד אני את עצמי, כי המניע העיקרי לחשק זה – היא האמביציה של חרזן, שלא זכה להכרה, וכי לוּלא הסֶרֶנדה, הייתי מוַתּר על כל הסיפּוּר:  כי אכן רגיל הוא מדי...

הציג אותי לפניה גוֹפרדוֹ.  כך היה סגנונו:  כל-אֵימַת שצמחה לו רעיה חדשה, היה ממהר לידד עמה את מי שנחשב באותו יום לבחיר-ידידיו, שמחַ אם מצאה רעיתו את רעֵהוּ simpatico, ולבסוף – מציע לידידו לנשקה.  בזמן ההוא נפל התפקיד של בחיר-ידידיו בחלקי.  דזינה היתה מלאת-חן:  שבע-עשרה שנה, עיני-ילדה, פנים סגלגלים חביבים, שופעי טוהר וטוב-לב.  היא למדה תפירה באחת החנויות ברחוב פוֹנטאַנֶלָה;  היתה יתומה מאם ומאב והתגוררה בבית שארת-בשׂרה מעבר לנהר.

למחרת הכּירוֹ את דזינה, הושיב גוֹפרדוֹ את שנינו בכרכרה לידו, כשדזינה באמצע, פקד על העגלון להרים את הסוֹכך והובילנו לחוץ-לעיר.  היום היה חם ומעוּנן, ראשית-אביב, כבר ירדו דמדומי-ערב.  בעל-האכסניה בחוץ-לעיר לא פילל לאורחים ובקושי רב התקין לנו ארוּחת-ערב ממַקרוֹנים בלי חמאה, תרנגולת ונקניקיות.  אך היין הלבן היה מצוין, מזג-האויר שקט, ובלינו ערב טוב ונעים.  דזינה שרה לנו את שירה האהוב והסבירה בתום-לב כי את המילוֹת והמוּסיקה חיבּר לכבודה, לצרכי סרנדה, אהוּבה הראשון.  גוֹפרדוֹ, בהרחבה וברוב-מליצה – וּוַדאי גם בכנוּת, כפי מיטב-יכלתו – הציע לה, שתסַפּר על אהבה ראשונה זו ולא תירא, כי נפשו ברגע זה שלוָה ונקיה מקנאה.  ואז, בין מַקרוֹנים לתרנגולת, לאור הנר העבה, שהוּדבּק למַפּה, סיפּרה לנו דזינה את סיפּוּרה:

היא נפגשה עם אותו פּיטן סמוך לחג-המולד שעבר.  גם הוא סטוּדנט כמונו.  כעת הוא לומד בבּוֹלוֹניה ולפעמים כותב לה מכתבים.  הוא רצה ללווֹתה כל ערב מן החנוּת הביתה, אך חָזקה עליה אימת הדוֹדה.  אזי חיבּר סרנדה זו ושר אותה באחד הלילות תחת חלונה, כלומר לא את כולה אלא את תחילתה.  הדוֹדה שמעה ואיימה, כי תתאונן באזני בעלה.  והדוד – איש רתחן, מוּכן לשלוֹף סכינו על-לא-דבר – romano de Roma.

בדיוק למחרת שלחה אותה בעלת-החנות להביא ללקוֹחָה אחת חוּלצה עליונה.  הלקוֹחה היתה מורה-בתוּלה, הרחק מעבר לשלושים.  דזינה הבחינה מיד, כי רוּחה עכוּרה עליה.  מן הצורך היה להזיז בחוּלצה כפתורים אחדים, וּדזינה ישבה לתפור אותם בו במקום;  ובשביל לשמח במקצת את לב העלמה, הביעה את התפעלותה מן החדר, שכל קירותיו מכוּסים היו תמונות ילדים עם כתבות למזכרת, והוסיפה:

– הוי, מה רציתי גם אני להיות מוֹרה בבית-ספר ולא תופרת!

בתשובה פרצה העלמה בהיסטריה.  מתוך צעקותיה, ולאחר שנרגעה – מתוך וידוּיה, נתחוור לדזינה מעשה הרגיל עוד יותר משל דזינה עצמה.  למסור את סיפּוּר העלמה לאשוּרוֹ לא היה בכוֹחה של דזינה, וגם למותר היו הפרטים:  גם בלעדיהם ברוּר הכל – חיים יגעים וחסרי-חדוָה, "אהבת" התלמידות, שהיתה לזרא, כתחליף לאהבה האחרת, והפזמון המר, החוזר חלילה:

– לשם מה שמרתי על עצמי?  טיפּשה!

על זאת כמעט אין מה להוסיף.  בלילה פתח שוב הפיטן תחת חלונה ב- "Fiore di giglio" – "הה, חבצלת, אף מחזך תצחיר נפשך הנאצלת..."  בלב דזינה הדהדוּ עדיין תמרוּרי המורה ההיא;  וגם פחדה פן תקיץ הדודה;  היא פתחה את האשנב, לחשה לו:  הס!  zitto, חמקה מן הדלת ורצה למַטה, בלי סוּדר – והימים ימי ערב חג-המולד, ונשבה טראַמוֹנטאַנה.  צינה אחזה את דזינה.  הפּיטן הצעיר הובילה אליו הביתה, ושם, כפי שהיא התבטאה, הבטיח לשאת אותה לאשה.  בבוקר ארבה הדוֹדה לשוּבה.  על דזינה עבר חודש קשה מאד, והדוֹד הכריז, כי אם יקרה כדבר הזה שוּב, ישליך את הנערה המוּפקרת החוּצה.  והסטוּדנט חזר בו ממחשבות-נישוּאין ובסוף שנת-הלימודים עקר לבּוֹלוֹניה.

לסיוּם, שרה דזינה שוּב את "Fiore di giglio".  אין זה מתקבל על דעתי כי סרנדה עצוּבה זו, המוּקדשת לאיזו יפיפיה שמתה, נכתבה בשביל דזינה.  אך השיר נשא חן רב בעיני דזינה, ולפי גודל-הנאתה בשעת הזמרה, ברור היה, כי לבה לא שמר כל טינה לפיטן.  ואולם אהבתה אליו חלפה כליל:  את כל חדרי לבה כבש גוֹפרדוֹ בכוח שערותיו הצהובות ולבוּשו המוּזר.

אחרי סעוּדת-ערב זו לא ראיתי את דזינה כשבוּעיים ונפגשתי עמה שוב במסיבות אחרות לגמרי.  והמעשה שהיה כך היה.  אנוכי, גוֹפרדוֹ ואחיו הצעיר לֶלוֹ החלטנו לדוּר בצוותא;  שלשה ימים לאחר החלטה זו הודיעני גוֹפרדוֹ, כי יחד עמנוּ ישכון ג'ינוֹ (בחיר-ידידיו), – משכתי בכתפי והסכמתי;  כעבור שבוע בישׂרני גוֹפרדוֹ, כי תצטרף אלינו גם דזינה.  לוֹ ולג'ינו היו לגבי דזינה תכניות בנוסח ידוּע, שיצא זה-מכבר מגדר-האָפנה ברוּסיה, אך היה נועז מאוד בשביל רוֹמא:  ללמד את דזינה אמנוּת-הציוּר (הם גילו בה כשרון), לפתחה מבחינה רוּחנית וכללו-של-דבר – להצילה.  שוב משכתי בכתפי ולא התוַכּחתי.

 איני יודע, כיצד נפטרה דזינה מן הדוֹדה והדוֹד הרתחן, אך היא באמת השתכנה עם ארבעתנו יחד:  בדירה מיוחדת, בת חמישה חדרים ומטבח, Via Montebello, 48, קומה שניה, מאה עשרים וחמש לירות איטלקיות לחודש, חוזה לשנה, שוֹעֵר לרשוּתנו... וּמַהלך שעה ארוכה מן האוּניברסיטה.

והחלה פרשת חיינו המשוּתפים לתמהונו ולחרדתו של כל הרחוב, שביחוּד נבהל מגוֹפרדוֹ.  גבה-קומה, צהוב-שׂער, צהוב-שׂפם, לבן-פּנים, הוא היה יוצא מן הבית לבוש שחורים, וגם במעיל עליון שחור, שהגיע עד לעקביו, דמוּת נכבדה מאוד, אך מפליצה למראה.  עיני הכל הוּפנו לעברו, והוא שׂבע נחת, כי למשוך את תשומת-לב הבריות היה בעיניו עיקר-תכליתם של חיי אדם הגוּן.  ואף-על-פי-כן היה בחוּר טוב, בעל דמיון כביר וטבע חי ותוסס.

ג'ינוֹ היה טיפּוּס מסוּג אחר.  עלי לסַפּר, כיצד התוַדעתי אליו.

זמן קצר לפני שהכרתי את דזינה, פגשתי אצל גוֹפרדוֹ טרזן גוּץ, כבן-עשרים, בעל פנים צהבהבים ושׂפמפם שחור מסוּלסל, במעיל עליון קצר בצוּרת פּעמון, כמצוַת-האָפנה, ובחזיה "פאַנטֶזי".  הוא סינן מבּין שניו את מבטאו האַבּרוּצי הלא-נעים, וגם כל מחשבותיו ותנועותיו נראו כמסוּננות.  הוא נתן את עיניו בפסנתר הנושן והרצוּץ ואמר לי:

– כאשר נוגעות אצבעותי במנענעים מוּצהבים כאלה, מתמלא אני תשוקה מוּזרה בחָשבי, כמה ידים הטביעו על פני השנהב נשיקות סמוּיות של נפש מוּקסמת.

אחר-כך ראו עיניו העכבריוֹת על השולחן את "אִיזַאוֹטָה" של ד'אַנוּנציוֹ;  הוא אמר:

– אל אלוהים, כבר עידן ועידנים לא ראיתי את גבּריאֵלֶה יקירי!  זה למעלה משבוּעיים שלא סר אלי.

הרי ג'ינוֹ לפניכם.  אוסיף רק שכתב סוֹנֶטים מצלצלים ואביא כאן אחד מהם בתרגום מדויק:

"הוֹ מחלפה גזוּזה של נזירה מתה, הוֹ בהירת-שֵׂעָר בתוך תיבת-פּאֵר!  (אך איזה הד קולות, שקמו לתחיה, בוקע מקברים?).  וּקסוּם חלום מוּזר, אניח, נזירה, את מחלפתך-הפּז על ארוֹנך הקר.  (הוֹ, מחלפת-נפש, הבּוֹעֵרה כּסנה, עורגת וּצמֵאה לחסד-מנוחה!).  הלילה כה אפל.  וצללי-מגוֹר פּשטוּ בכל אתר לָעוֹמק ולָרוֹם.  ושם, בבית-עלמין, אחוז בּלְהוֹת-סיוט, נראות רק בבוּאות של נשמות תועות – צלְמי רוּחות-ענק המפּילים אימה.  כת נזירות-הצחוֹר קורעות סוּדריהן ואוֹפפוֹת צוַאר בשׂערות-משיֵך".

וכזה היה ג'ינוֹ גם בסעוּדתו וגם בשנתו, בכל שעה ובכל מקום.

לֶלוֹ, אחיו של גוֹפרדוֹ, היה בן שבע-עשרה.  התכּוֹנן לבחינות-הבגרוּת, היה ענו, רך, עצבני, הושפע על-נקלה ממצב-רוּחם של אחרים, סר למשמעת אחיו ואהב מאוד את דזינה.

ימים טובים היו אלה.  בוקר-בוקר היתה דזינה דופקת על דלת החדר, בו לנתי עם ללו, ומביאה לכל אחד מאתנו ספל תה חריף ושחור, ואנו, העצלנים, שתינו אותו על משכבנו.  אחר-כך, בהיותי כבר לבוּש, הייתי יוצא לחדר-העבודה-והאורחים, אשר על דלתו חָרת גוֹפרדוֹ כתובת:  "יהא חוק המקום הזה – דוּמיה".  החדר, לדעת גוֹפרדוֹ וג'ינוֹ, היה מקוּשט לתפארת, מלא תמונות וגדוּש עתונים;  ובטבּוּרו עמד שוּלחן עגול, מחוּלק לארבעה מקומות-עבודה.  בתחומו של ללו היוּ מונחים ספרי-לימוד;  בתחומי – חלל ריק;  בתחום גוֹפרדוֹ התנוססה ערימת נייר אָפוֹר יקר ו"זרטוּסטרא" באיטלקית;  בתחום ג'ינוֹ – ערימת נייר מאותו סוּג ו"זרטוּסטרא" בצרפתית.  לעתים קרובות ישבו ג'ינוֹ וגוֹפרדוֹ, איש במקומו, מבעוד בוקר וחרקו בקולמוסיהם.  עם כניסתי היה גוֹפרדוֹ מביע את רצונו לקרוא באזנַי קטע חדש ממחזהו הסוֹציאַלי "אַפּוֹסטוֹל".  אם עלה בידי לשדלו שיוַתּר על כך, היה מציע לי ג'ינוֹ להאזין לקטע טרי ממחזהו הפסיכולוגי, וכאן לא היה לי עוד מנוס ומפלט;  ולאחר הקריאה נמלך בי ג'ינוֹ כל פעם, באיזה שם להכתיר את מחזהו – "המנַצחים" או "המנוּצחים".  בינתיים, על השולחן, במחתה תלת-רגלית מיוחדת, היתה מתמרת תמיד קטורת-לבוֹנה, ועל אדן החלון היו מוּצגים לקרני-השמש כחצי-תריסר נֶגטיבים של תצלומי סיניוֹרינוֹת, שלא היה לי הכבוד להכירן, וג'ינוֹ היה רץ לשם כל רגע להחליף את הנייר.

סמוך לשעה שתים היינו יוצאים – ג'ינוֹ, גוֹפרדוֹ ואנוכי – "לרגל עסקים";  וּלעת "אַוָה מַריה", כלומר לעת דמדוּמי-ערב, היתה החבוּרה מתכנסת שוּב במילוּאה.  מדליקים היינו את העששית התלויה בחדר-האוכל ומתחילים במשתה.  גוֹפרדוֹ ידע לבשל מַקרוֹני מעשה-אמן, דזינה היתה ממציאה מיני-צלי;  חמשתנו לגמנוּ ארבעה ליטר קיאַנטי, אחר-כך אכלנו תפוּחים ושוֹקוֹלדה, אחר-כך שתינו תה ואחר-כך שרנו במקהלה שירי סיציליה, ככל אשר שׂמוּ בפינו גוֹפרדוֹ וללוֹ, בני האי המבוֹרך.  עד היום מצלצלים באזנַי השירים הללו ארוּכי-הקצב ורבי-התוּגה:

"מאוֹר היום ישקע – אוּלם ישוּב לזרוֹח;

אני אשקע גם-כן – אך לא אשוּב לנצח..."

או דזינה, בליווּי-מנדוֹלינה של ג'ינוֹ, היתה נותנת קולה בסלסולי הסרנדה, שזכתה באותו זמן לפרס בתחרות העממית השנתית, ליד מערת פּוֹזיליפּוֹ בניאַפּוֹל:

"הוֹ מַרִי, הוּ מַרִי,

לְלֹא-נִים אֶתְהַפֵּךְ עַל כָּרִי:

נָא, בַּלַּיְלָה הַזֶּה

הַרְדִּימִינִי חָזֶה אֶל חָזֶה"...

אחר-כך היתה מתחילה המוּסיקה הרוּסית או ביתר-דיוּק הצוֹענית:  לימדתי אותם לשיר "Мой костер в тумане светит", והם (עלי נגזרה שתיקה לבל אקלקל את האַנסַמבּל) גנחו במקהלה:  "Кетото дэаффтра, анджель мо-и…".

ואחרי חצות היתה מסתיימת התכנית כולה בסרנדה האהובה של דזינה:  "Fiore di giglio".

ימים טובים היו אלה.  לא יראנו שוּם איש, בהרצאות באוּניברסיטה לא ביקרנוּ ולא עוללנו רע לשוּם נפש...

וכעבור עשרה ימים הקיץ הקץ על אותה אידיליה.  לגוֹפרדוֹ ולג'ינוֹ היו ארוּסות, ושתי הארוּסות הללו היו אחיות זו לזו.  שמעו הארוסות, כי במנזרנו יושבת עלמה צעירה וסיפרו לאִמן.  מן העוּבדה כי התמרמרה לא ארוּסת גוֹפרדוֹ בלבד אלא גם ארוּסת ג'ינוֹ, קל להסיק, כיצד פירשו לעצמן הגבירות הללו את תפקידה של דזינה בביתנו.  לוּ היתה האחות השלישית ארוּסת ללוֹ והרביעית ארוּסתי, היו מתיצבות נגד דזינה המסכנה ארבע אלוּפוֹת-קנאה תחת שתים.  אך גם שתים הספיקו.  אִמן הזמינה את גוֹפרדוֹ ואת ג'ינוֹ אל הקבינט והציגה להם אוּלטימַטוּם.

לכבוד ידידַי יצוּין כי הם היססו יוֹמַים.  משך אותן ארבעים ושמונה שעות החריש ג'ינוֹ, סר וזעֵף.  גוֹפרדוֹ, נפש פעלתנית מדי, לא יכול לשתוק.  שתי היממות הללו נתחלקו לו לשלש תקופות.  בתקופה הראשונה הוא נהג חיבה יתירה בדזינה, אך התאַנה ללֶלוֹ המסכן – אפילו הכריחו לגזור בעל-פה  plusquam perfectum passivi מן הפּוֹעל היוָני "אַפּוֹפֶּמפּוֹ", וזה קשה מאד:  אַפֶּפֶּפֶּמֶן, אַפֶּפֶּפֶּמְפְּסוֹ... בתקופה השניה הוא נקט כלפי דזינה אדיבוּת מופרזת והתאַנה לי – עד שאיימתי עליו, כי אפתח בקללות רוּסיות בּתרגום איטלקי מדוּיק.  אז באה אצלו התקופה השלישית:  הוא התחיל להתאַנות לדזינה.

ביום השלישי, לפנות ערב, לבשוּ הוא וג'ינוֹ רֶדינגוֹטים והלכו לנהל משא-ומתן על תנאֵי-הכניעה.

ללוֹ עסק בתרגום סוֹפוֹקלס בהיכל-השתיקה.  אני שכבתי על מיטתי באפלה.  דזינה נכנסה אלי ואמרה חרש:

– שמע, מירוֹ, דבר לי אליך.

– מה הענין, דזינה?  – החזרתי לה.

היא ישבה על קצה משכבי ושאלה:

– האם תגיד לי את האמת?

– אינני יודע, – עניתי, אך לפתע ניחשתי, מה תהיה שאלתה, והוספתי:  – כן, את האמת.

היא שאלה:

– ג'ינוֹ וגוֹפרדוֹ רוצים להיפּטר ממני?

עניתי:

– כן.

היא קמה ממקומה:

– אארוֹז את חפצי.

יצאתי אחריה ועזרתי לה לרכוֹס את מזוָדת-הבד.  שאלתיה:

– לאן תעברי?

– אל אֶלֶן:  זו תופרת, חברתי;  היא מתגוררת לבדה.

כאשר תמוּ כל ההכנות, נכנסה אל ללוֹ, נשקה לו ואמרה כי לא תוסיף לראותו.  ללוֹ, ילד מסכן, נדהם כל-כך עד שקולו טבע בן-רגע בדמעות:  כולו רועד, עמד דוּמם בבית-המדרגות למעלה, ורק כאשר נפנפה לו דזינה מלמטה בידה וקראה את ברכת-הפרידה האחרונה:  צַ'אוֹ, לֶ!  – נענה בקול חנוק:  – צַ'אוֹ, דְזִי!...

ליד חוילת סֶמירַדסקי היא עצרה את העגלון ובקשה ממני לקטוף ענף-לילָך מביכוּרי-הפריחה, שנשתרבב מעל גדר-האבן;  אחר-כך הבאתיה עד בית מגורי אֶלן.  הצגתי את מזוָדתה על השלב הראשון של סולם-המדרגות ורציתי לקרוא לשוער, אך היא אמרה:

– תודה, אין צורך.  את ענף-הלילָך הזה תואיל למסור ממני לגוֹפרדוֹ.  צַ'אוֹ, מי...

– צ'אוֹ, דְזִי...

מאז לא ראיתיה.  את ענף-הלילָך אמרתי תחילה למסור לתעוּדתו, אבל אחר-כך ביכרתי לשמרוֹ לעצמי, וסופו שאבד ממני.

בסתו, ברוּסיה, קבלתי מכתב מללוֹ:  הוא קרא בעתון "מֶסַגֶ'רוֹ", כי דזינה-גוּאַלבֶּרטָה דֶה-סַנְקְטִיס, ילידת-רומא, בת שמונה-עשרה, הרעילה את עצמה בתמיסת סוּלֶמה.

זה הכל מה שאדע ואזכור על דזינה.  ללוֹ, שהוא בעל חוש-שמיעה משובח, עוד זוכר בודאי את ניגון הסרנדה אהובת-נפשה, אך גם אותו מאז לא ראיתי.

זה-עתה קראתי מחדש את הסרנדה ההיא ולא הבלגתי על הפיתוי לתרגמה.  ודאי לא בשביל דזינה חוּבּרה בשעתה, אך גורלה של דזינה נחרץ דוקא כמסוּפּר בסרנדה זו.

 

הָהּ, חֲבַצֶלֶת,

כִּצְחוֹר חָזֵךְ, נַפְשֵׁךְ הַנֶּאֱצֶלֶת

הִפְלִיאָה צַחֲרָהּ.

הָהּ, פֶּרַח-נַחַת,

הָאֵל עַצְמוֹ גָדַר אוֹתָךְ מִפַּחַד

סוּפוֹת זָדוֹן וָרָע.

 

צִפֹּרֶן-חֶמֶד,

גַּנִּי הַדַּל כְּרוּחַ מְבַשֶּׂמֶת

רִוִּית עַד מְהֵרָה.

הָהּ, פֶּרַח-נַחַת,

בִּבְרַק אָשְׁרִי, כְּמוֹ בְּלַהַב-שַׁחַת,

נִשְׂרַפְתְּ, הַטְּהוֹרָה.

 

לִילַךְ-תִּפְאֶרֶת,

זֵר אֲבִיבֵךְ הִשְׁלַכְתְּ לְלֹא-מַזְכֶּרֶת

כִּי עֵת אָבִיב עָבְרָה.

הָהּ, פֶּרַח-נַחַת,

יַבְשִׁיל הַיּוֹם – וְשֶׁמֶשׁ מִתְלַקַּחַת

תִּשְׂרוֹף אֶת שַׁחֲרָהּ.

 

נִצַּן-מִימוֹזָה,

נִקְפַּלְתְּ כֻּלֵּךְ – וְתִפְאַרְתֵּךְ נָגוֹזָה –

מִַּגַעַת יָד זָרָה.

הָהּ, פֶּרַח-נַחַת,

הָאֵל עַצְמוֹ מִהֵר אוֹתָךְ לָקַחַת

מִכּוּר יָגוֹן וָרָע.

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה