_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

Edmée: סיפור של רופא בא בימים

זאב ז'בוטינסקי

תרגם: חנניה רייכמן

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  התרגום מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

– המזרח?  זר הוא לנפשי לחלוטין.  הרי לכם הכחשה חיה לכל תורותיהם על הגזע, על קול הדם.  הנני בן-מערב מלידה על אף צורתו הבוגדנית של חָטמי.  בכל זאת, פעם אחת העפלתי גם אני להציץ למזרח.  אמנם יתכן, כי לרגע קל מילא כאן תפקיד-מה גם רגש העלבון הגזעי.  אדוני יודע, אצלנו בגרמניה לא פג עדיין תקפּם של כמה משפטים-קדומים.  בלי ענוותנות כוזבת אוכל לומר, כי מכבר רכשתי לי זכות לקתדרה;  מובטחני, כי גם המומחים הרוסיים שלכם שמעו על עבודותי באַנַטוֹמיה.  קשור אני קשרי-ידידוּת אמיצים עם פרופיסורי האוּניברסיטה בעירי ויודע אל-נכון, כי בעונג רב היו מקדמים את פנַי בתוכם.  ואולם המיניסטריון הפּרוּסי יש לו דרכים ואמצעי-השפּעה משלו, אשר כנגדם חסרת-אונים היא האַבטוֹנוֹמיה האַקאַדמית.  יכולתי אמנם לזכּוֹת בדוֹצנטוּרה, אך אדוני ודאי יסכים – בגיל כגילי ובשם מדעי כשמי, פשוט לא יאֶה הדבר.  ידידי בברלין פתחו בשדלנות, אך נרמז להם, כי עדיין אין זה דבר בעתו.  הדבר חרה לי היטב, עד כדי כך שכלי-עבודתי היו ממש נושרים מידי.  אדוני יאמין לי, ודאי, כי, לפי היקף פעולתי כרופא פרטי, איני זקוּק ליתרונותיה של משרה ממשלתית;  הנני רוָק , לאחַי ואחיותי אמצעֵי-מחיה משלהם, ולי לעצמי לא יחסר כסף וכבוד עד סוף-ימַי גם בלעדי אותה קתדרה.  ואף-על-פי-כן חרה לי הדבר מאד.  אדוני ודאי ישאל:  הרי יש תרופה קלה ופשוטה? ...  על כך אשיב לו:  במשפטיכם הקדומים אין לי כל חלק, את קשרי עם הדת והקהילה ניתקתי מכבר, ואולם ישנם דברים, המאוסים עלי מבחינה אֶסתּטית.  לא נותר לי איפוא אלא – להשלים.  והוא אשר עשיתי, וכדי לשעשע מעט את רוּחי, הפלגתי למזרח.  חוזר אני ואומר, יתכן כי בבחירת מקום-מרגוע זה מילאה תפקיד מסוּים מחאתו הסמוּיה של רגש-הגזע.  ברם, לא הרחקתי נדוד והסתפקתי בקושטא.

וכאן דוקא הוכחתי לדעת, כי נפשי – נפש בן-מערב.  על אף הסיכון להיראות בעיני אדוני כאדם נטוּל רגש-היופי, ואפילו גרוע מזה ­– להיות חשוד על רדיפת אוֹריגינַליות, – עלי להודות, כי קושטא לא מצאה חן בעיני כל-עיקר.  החל בבּוֹספוֹר המהולל.  אינני יכול לסבול את הבּרַקרַקוּת הזאת, את השמש שאינה יודעת בני-גוַנים וחצאי-צללים, המרביצה צבעים גסים וצעקניים בדומה לצבּע כפרי.  יאמין לי, כי האַרץ או שוַרצוַלד שלנו נתברכו בשפע מראות, היפים לאין-ערוך מן הבּוֹספוֹר ומקרן-הזהב.  שמשנו עדינה יותר, מעוּדנת יותר,  plus distingué, , נועדה לטעם אציל יותר.  קל-וחומר, עצם העיר.  אין לי ולא-כלום נגד סימטאות עקלקלות ותלולות, הרי באלה עיקר-חינן של הרבה ערים עתיקות נחמדות בגרמניה הדרומית שלנו.  אך לזאת הרי דרושה עוד איזו אדריכלוּת שהיא, איזה טוֹן או סגנון.  סימטאות סטאַמבּוּל אינן בעינַי אלא כעור סתם.  עמי התהלך בחוצות העיר צייר אחד והתפעל עד לב-השמים, אך מובטחני בעומק-לבי, כי אך סנוֹבּיזם בלבד דיבר מגרונו.  והאספסוף!  המון רועֵש וסַסגוני יש גם באיטליה. אך שם הוא אציל תמיד, שומר גם בשלל-צבעיו ובשאון- המוּלתו על איזה חוש-מידה מלידה ולעולם לא יהפך למה שתראינה עיניך במזרח – למין מערבּולת-פּרא כרונית של בריות מללוֹת בבלויי-סחבות פרוּעי-צבע.  לא, גם באֶסתטיקה הריני בן-מערב, איש-אירופה.  היסוד הזה חזק בי כל-כך, עד שגם המאורע בחיי-הלב, שעבר עלי במזרח, מוקדש היה לבת-מערב וספוג כולו רוּח-הזיה מערבית –  von einem Hauch westlicher Shwärmerei.

כי על אדוני לדעת, שעבר עלי שם גם מאורע בחיי-הלב על אף חמישים ושתים שנותי, מעמדי החברתי ומיעוט-רגילוּתי בחברת גברות.  אמנם היה זה רוֹמַן צנוּע בתכלית הצניעות; בשעה שעברה עלי חוָיה זו, לא שערתי אפילו את גוָנה הרומַנטי, וירדתי לעומקו של דבר רק לאחר הסיום.

השתקעתי באיי-הנסיכים.  בעצם, לחיות בקושטא חיים ראוּיים לשמם אפשר רק בבתי-המלון המפוארים בטיראַפּיה ובּוּיוּק-דֶרֶה, כי בני-אירופה בהם מרוּבים, הילידים מעטים וריח-קושטא אינו נודף כלל.  יש רק צורה אחת:  כל המקומות הללו שוכנים על הבוספור, ומראה נוֹף הבוספור נחשב לעיקר חינם וחמדתם, ואני הרי כבר אמרתי למַר, כי המיצר הנתעב הזה, כל ימוֹ המצוּבּע כחוּלות וחופיו המקושקשים ירוקות, עורר בי גועל-נפש.  השתקעתי בפּרינקיפּוֹ.  לא אכחיש, אִיוֹן נחמד.  אבל... מן הדין להוציאו מידי התורכים.  [i]Pardon, אדוני, כמדומני, תוּרכּוֹפיל.  אך הרי אני אינני מתכונן לבקש מידם את פלשתינה, ובכן אוּכל להביע את דעתי גלויות.  לוּ הוציאו את פּרינקיפּוֹ מידי התורכים והנהיגו שם סדר אירופּי, היה זה אי מקסים באמת.  השתכנתי ב-  Hôtel Giacomo ושם פגשתי אותה.  שמה היה  Edmée והיא אז בת שתים-עשרה.

את פת-שחרית ואת ארוּחת-הצהרים היו מגישים לנו במרפסת פתוחה, מעל לים ממש, על שולחנות נפרדים.  לא הרחק ממני סעדה משפחת הקוֹנסוּל הצרפתי.  מקום שרוּתו לא היה בקושטא והֵנה בא לשם נופש.  הוא ואשתו היו בני-פאַריס, צעירי-הילדים נולדו כבר כאן במזרח, אבל אֶדמֵי יצאה לאויר-העולם עוד בפאַריס וגדלה שם עד היותה בת-ארבע.  זה מעט, אך אל יהא חותם אירופה קל בעיניכם!  רישוּמוֹ ניכר.  די לו בסדק קטנטן ובהרף-עין כדי להכּוֹת שורש ולהטביע סימניו לצמיתות.  כיצד מתרחש הדבר, אינני יודע;  יש בזה משהו מסתורי.  אֶדמי לא זכרה, כמובן, את פּאַריס, התחנכה אי-שם עם בנות הליבנטיניים, ואולם על כל ישוּתה טבוּע היה חותמו של המערב, והיא נראתה כהתגלמות של תרבות-המערב המעוּדנת  in patibus infidelium[ii].

מתחילה לא הכרתי את משפחתה, רק החלפתי עמם ברכת-שלום, אולם בה הרגשתי מיד, היא בלטה לעין.  במלוֹננו ישבו לבנטיניים רבים.  אכן יש לדעת, איזה מין קהל, איזה מן גזע הוא זה!  מַרבּים להתריע על השפעתה המטמיעה של אמריקה הצפונית, על הדוּד הענקי, בו מתערבבים ומתבשלים יחד כל השבטים בהתמזגם לאומה אמריקאית אחת.  ובו בזמן לא הרגיש עוד, כמדומַני, אף איש, כי משהו מעין זה מתרחש גם בשכונות האירופיות של קושטא, קהיר, אלכסנדריה.  גם לשם משליכות כל אומות-העולם את רסיסיהם, ושם מתערבבים כולם זה בזה ומתהווה עם חדש – ליבנטיניים.  בקושטא יש לו לשבט זה כינוי מיוחד – pérotte ,  לפי שם הרוֹבע פּירה, בו שוכנים כרגיל "בני-אירופה" אלה.  הרוצה אדוני להכיר, לדוגמה, שלשלת-יוחסין טיפוסית של משפחה פּירוֹטית ממוצעת?  האב – איטלקי, שנולד לחוֹרבאַט שוודית;  האם – יוָניה, שנולדה למהגר פולני ולצוענית רומנית;  לפי הפּספּורט הם בריטים, ולשון-הדיבוּר במשפחה היא צרפתית.  יתאר-נא לעצמו את המחרוזת הזאת!  ישער-נא את האוירה התרבותית, בה מתחנכים בני משפחה כזו, את בּליל-המכּוֹלת הזה של מסוֹרוֹת, משפטים-קדומים, מנהגים, שנתהווּ באזורים גיאוגרפיים שונים, והם חסרי-תואַם, נטוּלי קנה-מידה משותף ונמנעי-מיזוּג.  אין בכוחם של האנשים הללו לנטוע בלב ילדיהם שום דבר הדומה לרגש ציבורי, כי חיים הם מחוץ לתחומי כל הוָי אזרחי שהו.  לא זו בלבד שאין כל שאיפה אזרחית בנפשם, אלא חסרה להם אף הקרקע הנפשית לגידול שאיפות כאלה.  ירים-נא אדוני את המושג  sans patrie[iii]   בּריבּוּע-דריבּוּע, ואז יקבל רמז-שברמז לפסיכולוגיה זו, שנעקרה מתוכה כל נימה פּאַטריוֹטית.  מכאן האנוכיות התהומית, הטמטום המתפעל-מעצמו, ההעדר הגמור של זיקה לחיי-צבור, בּוּרוּת, ואחרון-אחרון מאוּס – חוסר-נימוס, פשוטו כמשמעו, דבר האָפייני לכל סביבה, שאָבדה לה מסורת יציבה.  כזהו פרצופם, כזהו פרצוף ילדיהם.  אֶדמי היתה בסביבה זו, אם יורשה לי להזכיר דברי שכּספּיר, כיוֹנה צחוֹרה בין עורבים שחורים.

אֶדמי היתה בּלונדית:  פניה היו חינניים, לא יותר.  גופה – דק, עודנו ילדוּתי וּגרציוֹזי מאד.  הלבישוה בפשטות, אך ברוב-חן, הורגשה יד אֵם פיקחת, טעם טוב ועתון מעוּלה לאָפנַת-ילדים.  בנות גילה הליבנטיניוֹת אשר שיחקו עמה באותה מרפּסת ובגן מיני משחקים, שלא אזכור עוד את טיבם, היו רוּבּן ככולן יפות ממנה.  יתר-על-כן, הללו היו כבר נשים קטנות, והלבישו אותן במתכוון בצורה העשוּיה להדגיש את קוי-הנשיות המתהווים.  דומה כי הזאטוּטוֹת עצמן ידעו זאת והעיפו לעבר הנוער הגברי של בית-המלון מבטי-גירוּי.  בפמליה זו נראתה אֶדמי כיצור אוורירי, כבת סוג עליון.  היא השתובבה בלב יותר שלם מחברותיה, כי לא חשבה אותה שעה, כיצד להתנאות בתנועותיה;  אך ממילא, גם ברגעי עליזות, היתה היא הנאה בכולן, העצורה בכולן – יותר שובבה, אך לא כל-כך צעקנית, ותנועותיה לא כל-כך חַדוֹת וקטוּעות.  הורגש החינוך הטוב שנבלע בעצם הדם.  בהביטי עליה התחלתי להאמין בדבר, שכפרתי בו מעודי:  כי אמנם ישנן נערות בריאות ותקינות בהחלט, ואפילו פיקחות, המתבגרות בשלוָה של אפס-ידיעה, אשר שום מחשבה לא-טהורה לא תחדור ללבן אף לרגע קל, ואפילוּ לסַקרנוּת פשוטה אין שליטה בהן.  שיטת-החינוך, שנתגבשה משך מאות-בשנים, הבדוקה ומנוּסה מדורי-דורות, כיוונה וחיסנה את מחשבתן עד כדי כך, שזו נרתעת מאליה באורח אינסטינקטיבי מנקודות-סכנה האסוּרות במגע.  הנערות האלו מתבגרות בלי הרגיש בהתבגרותן;  הסוּפות של גיל-המעבר עוברות עליהן אי-שם מתחת לסף-ההכרה;  הן גדֵלות בשאננות בריאה, בתחוּשת-עתיד עמוּמה, אך בלי שום ידיעה ובלי שום סקרנוּת.  כזאת תהיה אֶדמי.

אך גם אז היא לא היתה כבר ילדה.  הרגשתי בזאת כאשר השוויתיה לאחותה הקטנה, בת-עשר בערך.  ההיא, בשעת המשחק, נהגה בנערים אחרת, ביתר-פשטות, ביתר קלות-ראש, ואף בעצמה דמתה דמיון סמוּי לאחד הנערים.  ואילו מצד אֶדמי הורגשה כבר הסתיגוּת מסוימית.  לבחורים בוגרים שבבית-המלון עדין הקדימה ברכת-שלום ולא נעלבה אם הללו דיברו אליה בלשון אַת, ואולם ראיתי כי כל פעם שפגשה אחד מבני המין-שכנגד, היה, באורח אינסטינקטיבי, משהוּ נמתח בקרבה, מתמלא דריכוּת, מתיצב הכן.  היא עצמה לא הרגישה בכך, אך עינַי ראו זאת.  המשיכה האדירה, אשר סימניה הראשונים, לפי רצונו המוּזר ורב-החכמה של הטבע, מתגלים בדחיה דוקא, כבר הגיעה לדמדומי-יקיצה במחבואי-נפשה, הסמויים גם מעיניה.  גופה היה עדיין כולו ילדותי, ואולם תנועותיה, הילוּכה, גינוּניה כאשר היתה מתכופפת, מתרוממת על בהונות-רגליה, נעצרת במרוצתה – כל אלה היו כבר משֶל עלמה.

כאשר הכרתיה מקרוב והיטבתי להתבונן בה, עלה על דעתי, כי זוהי, אוּלי, התקופה היפה ביותר בהתפתחותה של אשה.  כמובן, לא של כל אשה.  הרי קיים גם הטיפּוּס המפורסם של נערה-מתבגרת בעלת ידים אדומות והליכות-גולם;  אך יאמין לי, ככל שתרחיק עיננוּ מערבה, ככל שתגביה בסולם-התרבות, כן נמעיט להיתקל בטיפּוּס זה.  ואולם יש יצוּרים, שבהם מתחולל המפנה הזה בלי שום חריפות, אלא בחדרי-חדרים, מתחת לעור.  אצל אלה – גיל ראשית-ההתבגרוּת הוא המַקסים ביותר, הפיוטי ביותר, המבוּשׂם ביותר.  גורס אני בכלל, כי טוב שחר מבוקר ומצהרים, טוב אַפּריל ממאַי.  דוקא במקום שמתרחשים מַעברי-טבע מסתוריים ממַצב למשנהו, שם-שם מוּחש ביותר אותו ריח-ניחוח של התעלומה הגדולה, רַחַף כנפי האֵל-היוצר, החולף על פני המקום וּמַטה-הקסמים בידו.  שם חוזות-הוזות עיני-נפשך רבבות אפשרויות נפלאות, שאף אחת מהן לא תתגשם בודאי במציאות.  שלושה דברים נהדרים ברא אלוהים:  ילדוּת, עלוּמים ואשה.  יחשוב-נא איפוא, מה יפה ונשגב הרגע, כאשר משתזרים שלושת אלה יחד – כאשר בנפשה ובגופה של אשה מתרחש הגלגוּל הזה מילדוּת לעלוּמים.  לוּלא חששתי, כי יחשבני מר, [iv]Gotte bewahre, לחובב-פּאַראַדוֹכּסים, הייתי אומר, כי בעצם, החל משנתה הארבע-עשרה מתחילה האשה להזדקן. – אולי יש לתלות את דברַי בסגוּלוּת רוָק ותיק ומוּשבע, שראה פחות מדי נשים בחייו.  אולי.  יחשוב כרצונו.  ואולם זוהי דעתי – וממנה לא אזוּז.

נתידדנוּ.  בדמדוּמי-השקיעה_כתום משחקי הילדים, היתה אֶדמי ניגשת אלי בגן, בעוד בּוּבּה או גלגל או חבל-קפיצה בידיה, והיינו פותחים בשיחה.  היא דיבּרה כילדה וכאשה כאחת.  פטפטה על כל הקטנוֹת של חיי-הילדות, על המשׂחָקים, על הפּנסיון, לא נמנעה גם מקורטוב של רכילות חביבה על חברותיה כאן ובבית-הספר, על המשפחות והמחַנכות שלהן, סיפּרה על תעלוּלי-קוּנדס משלה – תעלולים מסוּג מחוּכּם מאד, חינני וטוב-טעם. וּלפתע היתה עוברת אל השאלות העומדות ברוּמוֹ של עולם:  על הטוב, על הרע, על האלוהים.  פעם השׂיחה לפנַי את הרהוריה על אנוֹכיות.  ה"מיס" שלה טוענת, כי על כל אדם להיות טוב-לב עד-כדי-כך, שיקל לו לגווֹע ברעב בעצמו מאשר למנוע פת-לחם מפי איש רעֵב.  אך אם אמנם כן הוא, מה הזכוּת שבדבר?  אם עושה אתה צדקה משוּם שיש לך הנאה  מכך, כלוּם אין זו שוב אותה אנוֹכיוּת?  היא עצמה, אֶדמי, נתנה אי-פעם במַתנה לילדה אחת בפנסיון את סיכּת-הסמקן שלה, כי הילדה קינאה בה מאד וגעתה בבכי;  אך לאֶדמי לא היה כל רצון למעשה זה, היא כפתה אותו על עצמה ואחר-כך בכתה תמרוּרים כל הלילה.  אם הדין כ"מיס", הרי אין עוד בזה כדי להיות טובה, אלא צריך להגיע לידי-כך, שידך תתפרץ מאליה לתת את הכל לזולתך.  מה דעתו, מי צודק?  – בפעם אחרת נתברר, כי היא חסידה של עונש-מוות.  חייבים מיתת-בית-דין, ראשית, הרוצחים והפושעים המדיניים, ושנית, גברים כאלה, שמפקירים אשה וילדים למען אהבה חדשה.  אין היא מבינה, איך אפשר להשלים עם בגידה.  כאשר בגדה בה חברתה בפּנסיון, חדלה אֶדמי לדבּר עמה ושוב לא תתפייס עמה לעולם.  את אחיה הצעיר אנדרֵה השבּיעה שבוּעה חגיגית, שאם יבגוד בה באחד הימים בעלה, תקרא לאַנדרה טלגרפית מסינגאַפּוּר, בה יכהן באותו זמן במשׂרת קוֹנסוּל, והוא יהרוג את הבוגד.

ואולם בכל נושא ונושא, בין אם דיבּרה על לוּקֶנִי, שרצח את הקיסרית אליזאַבּת או על קלֶאוֹ חברתה, שהיא זוללת נוראה, היא שוחחה כמבוּגרת.  תוכן השיחה יכול היה להיות ילדוּתי, אך דרכי דיבּוּרה העידו כי אשה לפנַי.  במה נתגלה הדבר, לא אוכל להגדיר בדיוק.  [v]*Un je ne sais quoi.  יום אחד ביקרו אצלי שני אדונים ובילו בּאִי יום שלם;  זימנתי אותם עם אֶדמי וגם הרושם שלהם היה כשלי.  היא לא נחבאה אל הכלים, אך מתחילה הרבתה להתבונן וענתה לשאלות בלבד, ואולם אחר-כך פיתחה את חרצוּבּוֹת לשונה, ונוצר הרושם, כי זוהי בעלת-בית קטנה ופיקחת, המַנעֶמת שיחה עם אורחי טרקלינה.  פעמים התלוצצה, פעמים לבשה כובד-ראש;  חדה לנו חידות, חקרה ודרשה על רוּסיה (אורחַי היו בני-ארצוֹ-של אדוני), סיפּרה על העיר, בה שרת אביה הקוֹנסוּל.  הגדול באוֹרחַי היה זקן בעל שׂיבה;  כאשר החשיך היום, שאלה אם אין הוא חשַ לחוּת יתירה, שמא תביא לא סוּדר.  אך השני היה אדם צעיר, בן שלושים-ושבע בערך, יפה-זָקָן, והרגשתי, כי כלפיו גילתה משום-מה יתר-זהירות מאשר לגבינו, נמנעה מלפנות אליו פניה ישירה, ועל שאלותיו השיבה ביתר-קיצור וגם בנעימת-קול יותר עצוּרה.

כשבוע אחר-כך באה אֶדמי לגן בלי בּוּבּה ובלי גלגל ואמרה לי כי מחר הם נוסעים.  רוּחי נעצבה עד-כדי-כך שנזפתי בעצמי בלבי.  מה זה?  איך לא אבוש?  מצד אחד, כבר בן חמישים-ושתים אני והרי לא יכולתי להתאהב  בילדה זו;  מן הצד השני, עוד לא זקנתי כדוד המלך בשעתו, אשר רק חום עלומי זולתו יכול היה לקיים את דופק-חייו.  כך דיברתי על לבי, אך לבי דאב בקרבי, ואֶדמי קראה זאת בקלסתר-פנַי.  היא נָדַמָה לפתע והביטה, בלי גרוּע עין ובלי מצמץ, ישר לתוך עינַי;  עיניה הכחוּלות קדרו;  רגע דימיתי בנפשי, כי דמעות תפרוצנה מתחת לריסיה;  עוד רגע נדמָה לי, כי תכרע על הספסל ותחבּק את צוָארי.  אך היא לא בכתה ולא פרצה לחבּקני, ורק חרש, באורח לא-מוחש כמעט הניחה ידה על שרווּלי ואמרה בקול מיוחד, קול חרישי, עמוק ומרוכז, שכמוהו עוד לא שמעתי ולא שערתי בפיה, קול אשה, שזה-כבר הבינה את הכל:

גם אני אתגעגע עליך, ידידי היחיד בפּרינקיפּוֹ.

אודה ולא אבוש, תקף אותי הרצון לנשק את ידה, אבל התפּכּחתי בעוד מועד.  בטוּחני כי הדבר לא היה מפתיע אותה, אך הרגשתי כי אסוּר.  אפילו לא החלקתי לה על שׂערה.  בלעתי משהו, שעמד למחנק בגרוני, ואמרתי, רק כדי לומר משהו, בחיוּך עקוּם:

– וכי הנני ידידך היחיד בפרינקיפּוֹ, אֶדמי?  וחברותיִך למשחקים?  וּקלֶאוֹ?

ואז ענתה לי ממש בזו הלשון...  המלים הללו, כפי שאומרים, עודן מצלצלות באזנַי.  ברם, מתחיל אני להסס, אם להשמיען באזניו:  רק עכשיו עלה על דעתי, כי אדוני יסיק מהן את המסקנות החביבות עליו.  אך יהי כן, סיפרתי את הרוֹמַן, אספר גם את סופו.  היא ענתה ממש בזו הלשון:

– אַ, קלֶאוֹ ...  הלא היא יהודיה, בזה נאמר הכל.  משוּם-כך אינני אוהבת בכלל את פרינקיפּוֹ, כי תמיד מצויים כאן המון יהודים.  הם כל-כך ווּלגאַרים, אינני סובלת אותם.  ואתה?

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] (צרפתית) סליחה! –  .pardon

[ii] (לטינית) בארצות הכופרים – in patibus infidelium.

[iii]  )צרפתית) ללא מולדת –sans pateie   [עמ' 102 במקור]

[iv] Gotte bewahre – (גרמנית)  חס וחלילה.   [עמ' 104 במקור]

[v] Un je ne sais quoi  (צרפתית) משהוּ בלתי-נתפס.  [עמ' 106 במקור]