_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יאַקוֹב אַלֶכְּסַנְדרוֹבִיץ בְּרַאַפְמאַן

שמואל ליב ציטרון

לתוכן הענינים

 

א.

בּראַפמאַן נולד בראשית שנות השלשים למאה שעברה בעיר קלֶצק, אשר בּפּלך מינסק.  אבותיו העניים מתו עליו בּעודו ילד, ומאז גֻדַּל עזוב ומשולח לנפשו בּבית אשה אלמנה, הקרובה לו ממשפּחת אמו, אשר מאז הבּקר עד הערב היתה מוכרת פירות בּשוק.  שם על ידה התגורר תּמיד הנער בּראַפמאַן מושפּע מרוח השוק ומזוהמתו ויתרועע לפִרחָחִים אחרים הולכי-בּטל כמוהו, וביחוד לבני-הנכר, ויגדל פרא ללא תורה ואמונה, הרחק מיהודים ומיהדות. מה שהשפיק ללמוד בּחדר מלמדו בּחיי אבותיו, כבר שכח לגמרי.  יצר לבּו היה רע מנעוריו, תמיד אהב לגרות מדון, ידו בּכּל ויד כל בּו.  מעולם לא בּא לבית-כנסת ויהי מפיר דת להכעיס. על-ידי כך נעשה יֶנְקֶלי בּראַפמאַן מפורסם בּעיר, והכל ידעו מראש, כי כעבור עוד שתים, שלש שנים והיה אחד מן הראשונים, שימָסרו לעבודת-הצבא.

זה היה שנים רבּות לפני צאת חוק עבודת-הצבא הכללי ברוסיה.  אז נטל על הקהל שבּכל עיר להרים שנה, שנה לצבא מספּר מסוים של צעירים יהודים, ורשות נתּנה לו "לחטוף" לצורך זה כל צעיר יהודי הטוב בּעיניו.  בזה השתמשו בּימים ההם הרבּה מתקיפי-הקהל ועשו להם את תרומת-החיל לעסק טוב.  מאת העשירים למלחמה על יהודי-רוסיה בּכלל ויטפול עליהם כל חטאות-שאול, גם הכּה אותם בּלשון, כי שואפים הם לשעבּד אליהם את הנוצרים שבּעולם כּולו.

נסיונותיו הראשונים של בּראַפמאַן על שדה שנאת-היהודים הצליחו וגם עשו פּרי.  ראשי הקהל הקלצקאי נוסרו מוסר קשה מאד, ותקומה לא היתה להם.  מאז נצנצה מחשבה בּלב בּראַפמאַן לעשות את רדיפת-היהודים למטרת חייו.  בּשובו הפכו בּדבר ראה ויבן, כי קודם כּל עליו לבקש ולמצוא לו מהלכים בּחוגי הפּראַבוסלאַבים האדוקים ולהתראות בּעיניהם כנוצרי ירא וחרד על דת.  לתכלית זו בּא למינסק – הדבר היה בּשנת 1859 – ושם נספּח אל אחת הכהונות בּמחלקת המסיתים על-יד הקונסיסטוריה.  תעודת-משרתו היתה להפיץ את אמונת-הנוצרים בּין היהודים.  בּהיותו מטבעו נלהב-המזג ושאָר-רוח לו למעשה תעמולה שבּעל-פּה, הצטיין בּמקצוע זה כרב-פּעלים.  לשדה-עבודתו המיסיונרית בּחר לו בּראַפמאַן לא את מינסק גופה, כי אם את הערים הקטנות אשר בּסביבותיה, שהיה סר אליהן פּעמים אחדות בּשנה ומביא אתו משם בּכל פּעם שנים, שלשה צעירים יהודים, שהפּילו את עצמם בּמכוון לחֶרמו, כדי להנצל מעבודת-הצבא.

בּמינסק לא התודע בּראַפמאַן לאיש בּפּרצופו החדש וישם לו סתר פנים.  הוא השתדל להתגורר תמיד בין צעירי-המשכילים ולהתרועע בּיחוד עם מורי בּתי-הספר היהודיים אשר להממשלה, שהיו מפורסמים בּעיר בּתור מפיצי-השכלה.  אפשַר שקוה, כי בּרבות הימים תעלה בּידו למשוך אותם לאמונת-הנוצרים, או שהיתה בּזה מטרה אחרת לנוכח עיניו, אבל עובדה היא, כי במינסק היה בּראַפמאַן יוצא ונכנס בּין טובי האינטליגנטים היהודים, אשר חשדוהו למשכיל נרדף.

בּין ידידיו של בּראַפמאַן בּמינסק נמצא גם המספֵּר העברי-הרוסי המפורסם ל. ליבאַנדה, שהיה שם באותו זמן מנהל בּית-הספר ליהודים מיסודה של הממשלה.

ליבאַנדה ספּר לי פּעם אחת על-דבר ימי מגורי בּראַפמאַן בּמינסק את הדברים רבּי-הענין האלה:

" זה היה בּשנות-החמשים האחרונות.  אַך ירדנו אז מעל ספסלי בית מדרש-הרבּנים הווילנאי, נגשנו מתוך התלהבות-נוער להפיץ השכלה בין המוני היהודים יושבי-חושך.  מפּני תנאי העת ההיא, בּשעה שהבּערות והקנאוּת הכו עדיין שורש עמוק בּעם, לא יכלנו לעשות את מעשינו בּגלוי לעיני השמש – פּן ירגמונו הרואים בּאבנים, ולכן היינו מתחכמים תמיד לבחור לפעלנו דרכי-סתר לבל תשורנו עין איש.  קבענו לנו מעונות-מחשך בּפנות נדחות, ויש אשר גם על עליות-גג, ובּשעות מאוחרות בּלילה היו מתכנסים אלינו לשם צעירים שונים תּאבי-השכלה.  שומעי-לקחנו היו בּרובּם בּחורים תלמידי-הישיבות ופּרושים אברכים, שהציצו בּספרים חיצונים ונפגעו.  עם הצעירים הללו לא היינו מתפּלפּלים בּענינים מפשטים ולא נכנסו אתם בּויכוחים בּשאלות פילוסופיות-מיטאַפיזיות, כמו שנהגו לעשות אז במקומות אחרים, אלא היינו משננים להם את האלפא-ביתא הרוסי, את תורת-הדקדוק של קירפּיטשניקוב עם קצת חשבּון.  השעורים האלה היו נמשכים עד חצות הלילה, ויש אשר גם עד עלות השחר, ואז היו תלמידינו יורדים אחד, אחד מעל עליות-הקיר ומתפּזרים בּחשכת הסימטאות המינסקאיות...

פּעם אחת בא אחד מתּלמידי הנסתּרים, פּרוש פּינסקאי, אל השעור בּלוית איש צעיר צהב-השער כבן שלשים ויציגהו לפני ויאמר, כי בן-עירו הוא, אשר "הריח בּריח ההשכלה", ובהיותו נרדף קשה מאבותיו הקנאים, נמלט מהם ויבא למינסק להשתלם בּלמודים כדי לכונן לו מעמד בּחיים.  כשנכנסתי אחר-כך בּדברים עם האברך הפּינסקאי, התבּוננתי בו, כי רחוק הוא מהשכלה, אלא שהוא שומע קצת רוסית, אף כי שפתו מגומגמת; אולם תחת זאת יש לו לשון מדבּרת גדולות, וכנראה הוא אדם חרוץ ורב-מרץ.  הוא בּא אלי בּבּקשה, כי ארשה לו לבקר את שעורי.  כמובן, לא השיבותי את פניו, ועל היותו "נרדף", וכנראה גם בּעל-כּשרונות, קרבתיו אלי קִרבה יתרה. הוא היה מבקר אותי שתי פּעמים נוספות בּשבוע ונמלך בּי מה לקרוא ואיך להתקדם בּהשכלתו החלונית.  בּיום אחד נכנס אלי ויאמר, כי החליט בּנפשו ללמוד אומנות נקיה, המחיה את בּעליה, וכי בּחר לו את מלאכת הצִלום.  פּעם שניה בא אלי ויספּר לי, כי מחבּתו העצומה אל הלשון העברית – אף כי ידע את הלשון הזאת, כמו שנוכחתי אחרי-כן, ידיעה לקויה מאד – קבּל עליו להפיץ בּמינסק את העתון העברי "המגיד".  בּאותו מעמד הציע לפני לחתום אצלו על העתון הנזכר.  כן נעשה אצלי האברך הפּינסקאי – וזה היה יעקב בּראַפמאַן, שבּהמשך הזמן נתפּרסם כל-כך לצערנו – "בּן-בּית", וצריך אני להגיד לך, כי מצא חן בּעיני; ולא נפלא הדבר.  בין הצעירים היהודים "הנרדפים", אשר הכרתי לדעת עד כה, לא ראיתי עדיין גם אחד, שידמה לו בּמזגו החם, בּחריצותו ובכּשרון-הדבּור.  פּעם אחת קרה, כי עורר עליו מצדי צל של חשד.  ומעשה שהיה כך היה: בּשבתי בּביתי נפל מבּלי-משים ספר מכיס מעילו על הארץ, והנה ראיתי בּמקרה על גב השער את חותם בּית-הספרים של הקונסיסטוריה הפּראַבוסלאַבית.  כאשר שאלתּיו פּשר דבר, ענני תוך כדי דבור, כי את הספר הזה שכח אתמול בּבית הַצַּלָּם אחד מפּקידי-הקונסיסטוריה, וכי הוא לקחהו אתו להשיבו לבּעליו.  אני האמנתי לו"...

אחרי עבור עת קצרה העתיק ליבאַנדה את מושבו ממינסק לווילנה, שקבּל שם משרת "יהודי מלומד" על-יד הגנראַל-גובּרנאַטור.  מרחוק החליף ליבאַנדה מכתבים עם בּראַפמאַן, אשר חשבהו לאדם ישר ולעסקן חרוץ על שדה הפצת ההשכלה.  בּמכתביו היה ליבאַנדה קורא לבּראַפמאַן: "יאַקוב אלכסנדרוביץ חביבי".  את פּרצופו הנכון של בּראַפמאַן הכיר ליבאַנדה רק אחרי שנים אחדות, כשנזדמן אתו לפני שולחן הועָדה, אשר נאספה בּפּקודת הגנראַל-גובּרנאַטור הווילנאי לשם בּירור "שאלת-היהודים".  אל הפּגישה המעניינת הזאת בּין ליבאַנדה ובּראַפמאַן עוד נשוב בּאחד הפּרקים הבּאים.

בּראַפמאַן התחזק בּחריצות מרובּה בעבודתו המיסיונרית.  הוא כבר חדל לבקר את העיירות הקטנות והתחיל פּורש את מצודתו על מינסק עצמה, ובּיחוד בּין המוני עניי העם ההולכים חשכים ולא דעת ותבונה להם להחליט דבר בּעניני אמונה ודת.  אנשים כאלה היה מושך בּערמה על-ידי פּרוטות נחושת או על-ידי כּוס יין-דגן ומכניס אותם תחת כנפי אמונת-הנוצרים.

הסופר הידוע אברהם יעקב פּאַפּירנה מספּר בּזכרונותיו את העובדה הזאת:

"בתחלת שנות הששים, כשבאתי למינסק לבקר את קרובי, נגש אלי פעם אחת ברחוב איש עני ויבקש ממני נדבת-כּסף.  הוא היה איש בּא בּימים, ידוע-חולי, בּעל רגלים עקומות ומגולח-זקן.  בּתתי לו אגורת-כסף שאלתיו אם השתתף בּמלחמת קרים (בּאותו זמן אפשר היה לפגוש יהודים מגולחי-זקן רק בין חילים, שכלתה עת עבודתם בּצבא).  הוא השתומם ויאמר:

– אכן יכולתי להיות חיל יפה מאין כמוני!  בּעלי-מום שכמותי אין לוקחים, תהלה לאל, לצבא. וודאי שאתה חושב כך משום הא...  (ובּדבּרו הראה לי על סנטרו) יקח אופל את בּראַפמאַנ'קה; רק הוא שעשני "משומד"...

– מה ענין בּראַפמאַן לכך?  – שאלתיו – הילד קטן אתה?  או כי אִלץ אותך בּיד חזקה לבגוד בּאמונתך?

– לא בחזקת היד, כי אם בּמרמה. הריני אדם חולה, עני ואביון, ולאסוני גם זה...  (הוא טפח לעצמו על גרונו).  הוא השתמש בּעניי ובּתשוקתי אל הטפּה המרה ומשכני אל ביתו בּעקבה, ושם השקה אותי לשכרה ויבטיחני הרי-זהב, וכך נפלתי בּרעה.

– ועתה הנך מתחרט על זה?

– אלהים עמך!  איך לא אתחרט?  הייתי, אמנם, עני, אבל היתה לי פּנתי המיוחדת, משפּחתי. אשתי ובתי השתכרו כמה שהשתכרו מכּבּוס לבָנים; אני, בּשעה שרפתה מעלי מחלתי, הייתי שואב-מים, ויש אשר פּשטתי יד לעזרה.  הלא תדע: " אחינו" אינם משיבים מעולם פּני דל.  וכך עברו עלי רוב שנותי.  לא רעבתי אפילו בּימי-החול.  בימי שבּת ומועד עלו על שולחני, כמנהג כל "בּני-בּריתנו", גם חלות-סולת, גם בּשר ודגים, גם לפת, ועכשו אני חי "חיי-כלב".  אשתי ובתי, שנעשו על ידי לחרפּה ולשנינה, עזבוני.  לחזור על הפּתחים ולבקש נדבות "משלנו", אני מתבּייש ואיני מעיז, ו"שלהם" לא הסכּינו תּת.  רק תשובה אחת ערוכה מאתמול יש להם: לך עבוד!  ואין הללו רוצים לדעת, היש בּי כח לעבוד, אם אין.  רק בּיום הראשון לשבוע על גבּי מדרגות בּית-הכניסה אפשר לקבּל מידם מאום אחרי רוב בּקשות ותחנונים.  אבל גם שם יש אשר ידחוני המנדבים מפּניהם בּגלל "פּרצופי היהודי", וכך עלה היום בגורלי לרעוב ללחם שמונת ימים בּשבוע! 

– צריך היית לפנות לעזרה לבּראַפמאַן.

– פניתי אליו! – ענני – אבל אין הוא נותן לי עכשו לדרוך על מפתן בּיתו.  אני, כן הממזר דובר, הבטחתיך להכניסך לעולם הבא, וּוודאי שתּכּנס, אחרי מותך, כמובן.  בּזה אני ערֵב לך. אבל פּה, בעולם הזה, מחויב אתה לדאוג לעצמך.  פה אין אני בּעל-דעה כלל.

ב

העבודה המיסיונרית היתה לבראַפמאַן רק התחנה הראשונה בּדרך אל המטרה, אשר סמן לו ואשר קוה להבּנות ממנה – רדיפת-היהודים.  הוא קבּל עליו לגלות לבני עם הארץ את הסודות הנוראים של "הקהל היהודי העולמי", המשעבּד לעצמו את האנושות כּולה.  לצורך זה השתדל והשיג בּגנבה את הפּנקסאות הישנים של החברה-קדישא המינסקאית, שבּהם נרשם כל מאורע חשוב וכל דבר נכבּד נפל בּישראל, והפּנקסאות האלה שמשו לו חמר רב-הכמות לעלילות-שוא ובּלבּולי-שקר שונים, אשר טפּל על היהודים והיהדות.  כדי לעבּד את החמר הזה ולפרסמו בּדפוס, החליט בּראַפמאַן להעתיק מושבו לווילנה, ששם יותר נקל יהיה לו למצוא מתרגמים מן הלשון העברית אל הרוסית, יען כי הוא עצמו לא ידע את שתי הלשונות האלה ידיעה הגונה.  אז בּקש, ובּקשתו נִתנה לו, כי יעבירו אותו מפּקידות-הכהונה המינסקאית, אשר שרת בה עד כּה, אל ועד-הצנזורה הווילנאי בּתור מבקר לספרי-ישראל.  מלבד זאת קבּל להוצאות-הדרך סכום-כּסף מסוים מקופּת מכס-הנרות של היהודים.  ואמנם מצא בּראַפמאַן בּווילנה בּין התלמידים העניים של בּית מדרש-הרבּנים צעירים אחדים, אשר נאותו להיות לו לעזר בּמחיר, והמלאכה החלה.  בּראַפמאַן חפץ מאד למשוך לעבודתו את התלמיד הצעיר אברהם אליהו הרכבי, שבּעת ההיא כבר יצא לו שם בּתור בּלשן מצוין ובּהמשך הזמן נתפּרסם למלומד גדול; אבל דבר זה לא עלה בּידו.  הרכבי לא נענה לו, אף-על-פּי שנמצא בּעת ההיא במצב קשה מאד.  מאותה שעה ואילך נטר בּראַפמאַן בּלבּוֹ שנאה עזה להרכבי.  כעבור עשר שנים מאז, כשגמר הרכבי אֶת חוק למודו בּאוניברסיטה הפּטרבּורגית והמיניסטריום להשכלה אמר לשלוח אותו על חשבּונו לחוץ-לארץ, כדי שישתלם שם בּמקצוע שלו, בּקש בּראַפמאַן להניח מכשול בּדרכו; אבל לשוא היה עמלו, כי חפצו לא הצליח.

משכילי היהודים בּווילנה ידעו יפה את תכונת עבודתו זו של בּראַפמאַן.  לא היה סוד כמוס מהם, כי בּראַפמאַן מזייף את התעודות, כי בּמקומות הרבּה הוא מסרס את הדברים ומעקם את הכתוב בּכוונה, כי הוא מוסיף וגורע כעולה על רוחו, וכי הספר כּולו מלא שקרים על שקרים.  אבל הם החליטו לדחות את פּרסום הזיופים האלה עד שיֵצא הספר מבּית-הדפוס.

בּתור מבקר לספרי-ישראל היה בּראַפמאַן צורר את המחבּרים בּאבּירות-לב מיוחדת.  יש אשר התאנה למלה אחת, אשר לא עלתה לרצון לפניו, ובּשבילה אסר את הספר כּולו לבוא בּקהל.  בּהיותו הדיוט גדול, ובּספרות הרבּנית בּיחוד, היה מוחק את המבטאים היותר כשרים.  בּחוגי הלומדים היו מספּרים על-הדיוטיותו של בּראַפמאַן הרבּה בּדיחות והלצות מעוררות צחוק.  בּראַפמאַן ידע את הדבר ומתאות-נקם הרבּה מיום ליום לעשות בּעפּרונו האדום בּספרי-הרבּנים שַמות נוראות מאד.

בּווילנה התקרב בּראַפמאַן אל הבּיוֹרוֹקרטים הבינונים והיה מבּאי-ביתם.  הפקידים הרוסים האלה, שהצטיינו כלם בשנאתם לישראל, כּבּדו מאד את "המלומד הגדול" הזה וקוו, כי בספרו ישפּיע על אלכסנדר השני להפסיק את יחוסיו הטובים אל היהודים ולהפוך את לבּו עליהם לרעה, וישמחו על הדבר טרם יבוא, ויחזקו את ידיו לעבודתו.

מבּלי חכות עד התפּרסם ספרו בּדפוס, התחיל בּראַפמאַן לערוך הצעות ותּכניות שונות כיצד ובמה לרסס[i]  את אוכלסי היהודים בּחבל הצפוני-מערבי ואיך להגן על הנוצרים מפּני ההשפּעה הישראלית המזקת.  את תּכניותיו אלה, שהיו מבוססות על רגשי איבה עמוקה ליהודים, היה מפיץ בּין הפקידים הבינונים, כדי שיעשו להן תּעמולה בּין שרי הרשות העליונה, אשר לא יכול למצוא מסלות אליהם.  בּרבּות הימים ערב את לבבו לפנות בּהצעותיו גם לשרים הגבוהים, אבל הללו לא נתנו להן בּתחלה אזנים קשובות.

המלומד היהודי המפורסם יהושע שטיינבּרג, שנשא בּעת ההיא משרת מתרגם מושבע אצל הגנראל-גובּערנאַטור הווילנאי מוראַביוב והיה מורה בּבית מדרש-הרבּנים, ספר פּעם אחת לכותב הטורים האלה את העובדה האפינית הזאת:

בּראַפמאַן הגיש למוראַביוב תַּזכיר מברר, כי הנקל לנצר את כל היהודים, אלא שאין הללו שומעים יפה את שפת-רוסיה, לפיכך הוא מציע, כי יבנו ליהודים המומרים בּתּי-כּנסיות מיוחדים לעצמם, שיתפללו בּהם בּלשון היהודית.  בּמכתב, אשר צרף אל התזכיר הנזכר, בּקש מאת מוראביוב, כי יועיד לו ראיון ואז יברר לפניו את הצעתו בּרב ענין.  בּעת ההיא – וזה היה אחרי "המרד הפּולני" – היה קשה מאד להתקבּל לראיון אצל מוראַביוב.  אף-על-פי-כּן קבּל בּראַפמאַן תשובה מלשכת הגנראַל-גובּרנאַטור, המזמנת אותו לבוא    בּעוד עשרת ימים, ליום המועד בּא בּראַפמאַן, ובהכּנסו אל חדר-הראיון מצא שם את שטיינבּרג, שהוזמן אף הוא פתאום לבא לשם בּאותו יום ובאותה שעה.  כעבור שעה ארוכה יצא מוראַביוב נשען על מקלו.  וכראותו את בּראַפמאַן שאלהו: "האתּה" (הוא דבּר אליו בּלשון נוכח) הנך אותו בּראַפמאַן, שהיה בּפּינסק מלמד "טַרְטֶקֶה" (דרדקי)?  מה תאמר על חוצפה כזו? – פנה מוראַביוב לשטיינבּרג – מלמד-דרדקי שנשתּמד, מעיז להגיש אלינו הצעה, כי ניהד את בּית-הכניסה שלנו, ואני שואל אותך: מה יהיה, אפוא, אם ימיר יהודי משכיל את דתו?  הלא אדם שכמותו וודאי שיְיַהֵד את אמונתנו הפּראַבוסלאַבית.  צא לך מפה?[ii] – נתן מוראַביוב בּקול-זעם על בּראַפמאַן, ובזה נגמר הראיון.

אבל על בראַפמאַן לא עשה הדבר שום רושם, ורוחו לא נפל עליו. הוא הרגיש, כי עוד תגיע שעתו, כי עוד יבוא יום ותכניותיו על היהודים והיהדות תמצאנה להן נתיבות אל לשכּות הגנראל-גוברנאַטורים וגם אל הדפּאַרטאַמענטים של המיניסטריומים.  והרגשתו זו לא הוליכה אותו שולל, כמו שיראה הקורא לקמן.

קוים בולטים אחדים לתאור אָפיו של בראַפמאַן בעת שבתו בווילנה, אנחנו מוצאים בזכרונותיו של אברהם יעקב פּאַפּירנא, שהזכרתיו למעלה.

"בשנת 1867 – כך מספּר פּאַפּירנא – הייתי תלמיד המחלקה האחרונה של בּית מדרש הרבּנים בווילנה.  בּאותה שנה יצאה מחבּרתי הראשונה "קנקן חדש מלא ישן".  בּעסקי עבודתי הספרותית התודעתי אז ליהושע שטיינבּרג, שנשא באותה עת משרה בּועד-הצנזורה, יחד עם בּראַפמאַן, בּתור מבקר לספרי-היהודים.  כבואי ערב אחד לשטיינבּרג מצאתי שם את בּראַפמאַן ואשתו.  שטיינבּרג הציגני לפניהם בּתור תלמיד בּית מדרש-הרבּנים וסופר צעיר בּעל-כשרונות.  בּראַפמאַן נכנס אתי בּשיחה וישאלני מאימתי אני גר בּווילנה ואיזוהי עיר-מולדתי וכיוצא בּשאלות כאלו.  בּשמעו, כי יליד העיירה קאַפּוליה אני, קרא: "אם כן הלא בּני מחוז אחד אנחנו!  הן אני יליד סדום, זאת אומרת: קלצק, ובּכן הריני "שכן קרוב" לך" – הוסיף מתגאֶה בּמבטאו העברי.

אין אני יודע מה המריצני להתגרות בּו, אבל גם אנכי עניתיו בּפראַזה עברית: לצערי "קרובים נעשו רחוקים".  אך הוצאתי מפּי את הדברים האלה הרגשתי, כי לא היו בּזמנם ובּמקומם.  אבל את הנאמר אין להשיב.  אני דמיתי, כי בּראַפמאַן ירגיש את עצמו עלוב.  אבל הוא לא מצא לעצמו בּדברי שום עלבּון, ובּתתו בצחוק קולו אמר:

– טועה אתה; אני לא הרחקתי את עצמי מכּם.  אני עובד אתכם יחד בּשדה אחד, בּשדה-יהודים ובין יהודים.

לא הבנתי אם חוצפה היא מצדו או צביעות. לא יכלתי להתאפק ואשאלהו:

– וגם לטובת יהודים?

– כן לטובת היהודים – ענני בחציפות, ובראותו, כי כל המסובּים נתעוררו בּרגז על השקר הזה, הוסיף, "האם לא תאמין?...  נפלא הדבר!  העם העברי נמצא במצב, שאין דומה לו בתולדות-העמים; החרדים מקוים, כי עתידים הם להגאל ממנו בארח פלא – משיח יבוא! המשכילים תולים תקוות מרובּות בזכּוי; אבל הן אין הללו אלא דמיונות.  צפּיתכם, שאתם מצפים לזכּוי, סופה להיות למפח-נפש כתקות-היראים לביאת-המשיח.  והנה בּא בּראַפמאַן ויפדה משעבוד הגלות תשעה עשר יהודים הם ובניהם ונכדיהם וניניהם.  המעט זאת מכּם?"[iii]

אחרי דבריו הגסים והעולבים האלה מצאתי לבלתי-אפשר להתווכּח אתו מתוך כּבד-ראש, ואחמוד לצון לי ואמר:

– היודע אתה, יאקוב אלכסנדרוביץ?  במינסק נזדמנתי עם אחד מאותם האנשים, שגאלתם מן  הגלות, והאיש ההוא עשה את ההפך ממעשה-בלעם, ותחת להאציל לך בּרכה, קללך קללה נמרצת על הגאולה הזאת.

והנה התערבה אשת בּראַפמאַן בשיחה ותאמר:

– זהו, וודאי, אותו הפִּסח!

– כן, פּסח! – מלאתי אחריה.

בּראַפמאַן צחק בּקול גדול, ואשתו אמרה:

– כמשלחת מלאך רע אֲני רואה את האביון הזה.  מן היום אשר עזר אישי על ידו לבא בברית הנצרות, הוא מדריכנו מנוחה.  כספחת דבק האיש בּנו.  אין לו כתנת – הבה לו כתנת; אין לו מנעלים – הבה לו מנעלים; אשתו עזבתהו – תן לו אשה.  הגעו נא בּעצמכם: הוא בא רגלי גם הלום ווילנאה, ואך בּרב עמל נחלצתי ממנו.

– קו אָפיני אנו מוצאים בּטבעם של היהודים – קרא בּראַפמאַן – אך ימיר האחד מהם את דתו,  ידמה בּנפשו, כי הצליח במעשהו זה את הנוצרים שבכל העולם, וכי ראוי הוא בשביל כך, למצער, לתאר גנראל, או לתיק של מיניסטר...

– אבל מכאן אנו למֵדים – אמרתי – כי אפילו המנוולים הללו, חלאת העם העברי, יודעים את ערכה של היהדות ואינם רוצים למכרה בזול.

כדי לשים קץ לשיחה הבלתי-נעימה הזאת, התנשאה הגברת שטיינבּרג ממושבה ותזמין אותנו לשתות חמים באולם-האכל הסמוך.  אני סרבתי לה באמרי, כי אין לי פנאי.  נפרדתי מעל המסובים ואלך לדרכי.   

 

ג

עברו עוד שנים אחדות, ולבּראַפמאַן עם הצעותיו האַנטישמיות הגיעו ימים יותר טובים.  זה היה אחרי מות מורביוב, כשנתנה משרתו להגנראַל קויפמאַן.  בֹּימיו האירה ההצלחה את פניה לבּראַפמאַן.  קויפמאַן היה אמנם איש ישר, ואת היהודים לא שנא, אבל בּהיותו קצר-ידים מטבעו, הושפּע מעוזריו, הקרובים אליו, והללו הציגו לפניו, את בּראַפמאַן בּתור ידען גדול בּלמודים העברים ומומחה לעניני היהודים ועם זה כידידה הנאמן של רוסיה ומוסר נפשו לטובתה.  לא ארכו הימים ודלתות בּית קויפמאַן נפתּחו לרוחה לפני בּראַפמאַן, והלה התחיל להגיש לו תּזכּירים עם תּכניות על היהודים והיהדות, וכלן מטרה אחת להן: לעשות את חייהם יותר קשים ויותר מרים.

לא עברו ימים מועטים והשמועה על דבר הצעותיו המסוכּנות של בּראַפמאַן הגיעה לאזני הפּרנסים ראשי קהלת היהודים בּווילנה.  בּין הפּרנסים האלה נמצא האחד, שהיה מפורסם בּעולם לגאון גדול, אשר ידיו רב לו גם בּהשכּלת אירופה.  זה היה רבּי יעקב בּאַריט, או, כמו שנקרא בּפי העם: ר' יֶנְקֶלִי קוֹבְנֶר.  ר' יעקב בּאַריט זה נשא חן לפני הגנרל קויפמאַן בּמתק מדבּרו ונימוסיו היפים, ובכל עת אשר השתדל לפניו בּעניני-היהודים, נתן לו את חפצו.  כאשר נודעו מזמות בּראַפמאַן לבּאַריט, התיצב לפני קויפמאַן ויבאר לו כי אי אפשר לפתור שאלה חשובה כשאלת-היהודים על סמך דעת יחיד, אפילו אם יהיה יחיד זה מן הגדולים והמצויינים שבּדור, ויציע לפניו למסור את הצעותיו של בּראַפמאַן לועָדה של בּאי-כּח היהודים והנוצרים בּחבל הצפוני-מערבי.  קויפמאַן הסכֹים להצעתו זו של ר' ינקלי, וכעבור עת קצרה פּרסם פּקודה על-דבר קריאת הועדה.  המעשה הזה אשר עשה קויפמאַן לא נעם לבּראַפמאַן ויתאמץ בּעצמו וגם ע"י אחרים לסכּל את הדבר, אבל עמלו לא עשה פרי.  הועדה היתה בזמנה.  מצד היהודים השתּתּפו בה שנים-עשר מגדולי העסקנים הצבוריים, וביניהם גם ליבאַנדה ושטיינבּרג, ואחדים מנכבּדי שרי-הממלכה.  בּפקודת קויפמאַן צריך היה בּראַפמאַן עצמו להגן על הצעותיו לפני חברי-הועדה.

על-דבר הועדה הזאת ספּר לי ליבאַנדה פעם אחת את הפרטים המעניינים הללו:

"כּשנכנסתּי אל האולם הממלכי וראיתי מרחוק את בּראַַַפמאַן, אותו האברך הפּינסקאי, אשר הציג את עצמו לפני במינסק בּתור "משכיל נרדף", דמיתי, כּי עוד מעט ואחזני השבץ.  לא חפצתּי להפּגש אתו ואסוג הצדה.  אבל הוא התחצף ויגש אלי ויושט לי את ידו וישאל:

– מה שלומך, מורי ורבּי מלפנים, ליאוב אוסיפּוביץ?

לא הושטתי לו את ידי ואומר: היום לא אחפוץ לדעתך.  בּראַפמאַן הוריד את עיניו לארץ, וכמו ברוגז סר מעלי ויגש אל כנופיה קטנה של פּקידים רוסים, ששוחחו יחד בּפנת-הבית.

– חמת-העכשוב – המשיך ליבאַנדה את ספּורו – שעלתה ובצבצה מתּוך הדברים, שהשמיע בּראַפמאַן על היהודים בּועדה, לא נתּנה להצטייר.  כּל העת דבּר מתּוך גרונו לא רק המשומד, הבוגד, כי אם גם העריץ, האכזר, הפּתן השואף לדם.  איזו עוונות וחטאים לא טפל הצורר עלינו?  איזו עלילות בּדויות מלבּו לא העליל עלינו?  הוא אמר, כי היהודים הנם עלוקות, המוצצות את לשד הארץ, וכי הם מתפּרנסים משוד האכרים.  את הקטגוריא שלו חִזק בּרשימות-דברים לקוחות מתוך הגמרא ו"השלחן-ערוך", ואפילו את הרמ"א סחב מקברו.  כמובן היו כל אלה זיופים וסרוסים, שנתגלו אחד, אחד על-ידי בא-כחנו, וביחוד על-ידי ר' ינקלי בּאַריט. ואיזו הצעות רעות ואכזריות לא הציע על דבר היהודים?  קודם כּל הציע, כי ייחסו אותנו למעמד-האכרים וכי נהיה תלויים בּדעת קהלות-הכפרים.  הצעתו השניה היתה, כי יסגרו לפני היהודים את דלתות בּתּי-הספר וכי יאסרו עליהם לעסוק בּאומניות החפשיות, וככה חפץ הצורר לשלול מאתנו לא רק זכויות אזרח, כי אם גם משפּטי-אדם.  היו רגעים, שבּהם הורמה ידי כמו מאליה וכבר נכון הייתי להתּנפּל עליו ולסטור לו על פניו.  אבל התאפקתּי, הבלגתּי על כּעסי ולא בצעתּי את אשר יזמתּי לעשות.  נפשי שבה למנוחתה רק אחרי ראותי, כי מישיבה לישיבה נעשה מעמדו של בּראַפמאַן רפה יותר ויותר והבסיס שמתּחת רגליו הולך ומשתמט, כי טענותיהם של הצירים היהודים, המהרסות את בּניני-תּכניותיו כּאהלי-קלפים, עושות על הפקידים רשם נמרץ, ואין מהם פּוצה פה וטוען לטובת הצעותיו.  בּראַפמאַן עצמו התגעש בּדבּרו ויחגור שארית כּחו לסתּור את טענות היהודים, אבל לשוא.  בּישיבה האחרונה, כּשסִכּם יושב-הראש ר' יעקב בּאַריט את ההחלטות, שנתקבּלו בּועדה ברוב-דעות גדול, ישב בּראַפמאַן כּנזוף.  התבּוננתּי בו ברגעים ההם וראיתי, כי צבעי-פניו הולכים ומשתּנים, אזיל סומקא ואתי חיורא.  בּאותה שעה הרגשתּי את עצמי מאושר מאד".

אבל מפּלתו הגדולה של בּראַפמאַן לא הרפּתה עדיין את ידיו, ולא עוד,  אלא שהגבּירה בו ביותר את תּאות-הנקמה.  הוא הסיח לפי שעה את דעתּו מהצעותיו ובהתמדה גדולה ומרץ רב הוסיף לכתּוב את ספרו, שתּלה בו תקוות מרובות, אשר נתקיימו, לצערנו.

                                                               

ד

ספרו של בּראַפמאַן נתפּרסם בּדפוס בשנת 1869 בּשם " ספר-הקהל", והוא מכיל, כמו שכבר ספּרתי בפּרקים הקודמים, רק תעודות יהודיות מזויפות ומסורסות, שנשען עליהן.[iv] רוצה המחבּר להוכיח, כי העם העברי חותּר תחת קיומה של המדינה הרוסית, וכי בשביל כך צריכה הממשלה לאחוז בּיחס ליהודים בּאמצעים היותר קשים קודם שישפּיקו להביא כּלָיָה על הארץ הנוצרית.

עוזרי-בּראַפמאַן מלפנים מתלמידי בית מדרש-הרבּנים גלו אמנם על-ידי העתונים בּרבּים את כל השקרים והנכלים אשר בּספרו.  מלומד צעיר ווילנא, שרשווסקי, הוציא ספר מיוחד, שבּו הוא מוכיח בּראיות בּרורות, כי אין שום דבר-אמת בּחבּורו של בּראַפמאַן, וכי אינו אלא שרשרת גדולה של זיופים מחפּירים, שנעשו בּידי הדיוט ובּוּר גמור.  אף-על-פּי-כן נתקבּל "ספר-הקהל" בהספירות הבּיורוקראַטיות בּרצון מרובּה, ולהעתונות הצוררת לישראל נעשה מקור שאינו פּוסק של כל מימי שטנה ומלשינות על היהודים והיהדות.  "ספר-הקהל" עלה על שולחן לשכּות-הסופרים של גדולי הבּיורוקראַטים, אשר נחשב בּעיניהם כעין "חשן משפּט" לעניני-היהודים וכאנציקלופּדיה למדעי-היהדות.  כך נעשה בּראַפמאַן ליוצר האנטישמיות הרוסית.

עד כמה גדול היה בּזמנו ערכו של "ספר-הקהל" בּעיני השלטון הרוסי, – על זה מעידה העובדה הבּאה לקמן, שנמסרה מאת המשורר העברי המפורסם יהודה ליבּ גורדון בּזכרונותיו אדות פּגישתו בשנת 1879 בּפּטרבּורג עם קונסטאַנטין פּטרוביץ קויפמאַן, שהיה גנראַל-גובּרנאַטור בּווילנה ובּשנותיו האחרונות נתפּרסם בּתור כּובש טורקסטאַן.

"שיחתנו – כך מספּר יל"ג – נמשכה יותר משעה.  הגנראַל קויפמאַן חקר ודרש אותי למצב היהודים בּחבל הצפוני-מערבי, שלא שמע דבר על אודותם זה יותר מעשר שנים.

– במשך העת הזאת – הוסיף קויפמאַן – נזדמן לי, אמנם, לקרוא איזה ספר על-דבר היהודים, אבל כבר שכחתי את שמו.

אני הבנתי מיד – כותב גורדון – כי מכיון הוא ל"ספר-הקהל" של בּראַפמאַן והבעתי לו את צערי על כי נתגלגל ובא לידו דוקא ספר זה ולא אותם הספרים, שנכתבו נגדו.

– לא בּמקרה נזדמן הספר לידי – בּירר לי קונסטאַנטין פּטרוביץ – כמה עשרות ספרים כאלו המציאו לי כדי לחלקם בּלשכות-הסופרים השונות, העומדות לפּקודתי, בּשביל שילמדו הפּקידים מהם לדעת את חיי-היהודים. כך נעשתה לי קריאת הספר חובה ולא רשות".

לאות תודה והכּרת-טובה על מעשיו הגדולים לטובת המדינה, קראה הממשלה הרוסית בּתחלת שנות השבעים את בּראַפמאַן לבוא לפּטרבּורג, ושם נתּנה לו משרה בפּקידות השלטון העליון לעניני-הדפוס, ועם זה הפקידה אותו גם למרצה בּשאלות-היהודים.

בּשבתו בּפּטרבּורג פּרסם בּראַפמאַן בּגדל העתונים הרוסים הבּירוניים של אותו זמן, בּ"גולוס", כּתבי-פּלסתר על חברת "מרבּי-השכּלה", אשר האשים אותה, כי היא מפיצה דעות ניהיליסטיות בּין צעירי- היהודים.  בעתון הנזכר הדפיס בּראַפמאַן מאמר ספוג-רעל על אדות חברת "כל ישראל חברים" בּפּאַריז, שאמר עליה, כי היא משמשת קן ליהודים שבּכל העולם, החושבים מחשבות-מרד על רוסיה.

בּראַפמאַן השיג את מטרת-חייו.  רדיפת-היהודים שמשה לו מעמד יפה בחיים; היא הביאה לו גם הון רב גם פּרסום גדול.

 

*

בּשנת 1877 מת בּראַפמאַן מיתה חטופה.  שמועות שונות נפוצו אז בּפּטרבּורג על-דבר סבּת מיתתו הפּתאומית.  הנכונה שבּהן היתה זו, כי מת בּראַפמאַן בּשבץ-הלב, אשר אחזהו מרוב עגמת-נפשו בּשנה האחרונה.  גם מצד היהודים גם מצד מתנגדיו מקרב הנוצרים, המקנאים בּו, התחילו חותּרים תחת הסמיכות המדעית שלו.  ההתחלה בּדבר נעשתה על-ידי אברהם-אליהו הרכבי, אשר כבר עשה לו בּעת ההיא שם גדול, והממשלה הרוסית הפקידתהו לראש מנהלי הבּיבּליאותּיקה הקיסרית בּמטרפּולין. ביום אחד בּא בּראַפמאַן אל הבּיבּליאותּיקה ויבקש מאת הרכבי, כי יגיד לו מה מהותו של הספר הנקרא "איבּיד" או "איבּידֶם" ושכל המחבּרים מזכירים אותו כל-כך הרבּה.  הרכבי העמיד פּני-תּם ויגש לו כרטיס של הבּיבּליאותּיקה ויציע לפניו לכתוב על גבּו, כי רוצה הוא, שיתנו לו את הספר, ששמו "איבּיד" או "איבּידֶם"[v].  אחרי-כן הוכיח הרכבי לרבּים על-פּי הכּרטיס הזה עד היכן מגיע אוצר ידיעותיו של בּראַפמאַן בּמושכּלות[vi]. הדבר נעשה לשיחת-הבּריות בּעיר-המלוכה, ומאז התחיל כבודו של בּראַפמאַן בּתור בּר-סמכא הולך ופוחת.

יהושע שטיינברג מוסר בּזכרונותיו את המאורע הזה, שקרב, לדעת רבּים את מיתתו של בּראַפמאַן:

מחובת משרתו של בּראַפמאַן בּתור ראש המבקרים לספרי-ישראל היה, להשמיע בּכל פּעם את דעתו גם על הספרים העבריים, שהותּרו לבוא בּקהל מטעם הצנזורה שבּערי-השדה.  והנה קרה מקרה כזה: כמו שכבר ספּרתי בּפּרק הקודם פּרסם בּראַפמאַן בּעתון היומי הרוסי הגדול "גולוס", שורה של מאמרי-פּלסתר כלפּי חברת "מרבּי-השכּלה".  על המאמרים האלה באה בּאותו העתון תשובה נמרצה וחריפה מאד מאת המשורר העברי יהודה ליבּ גורדון, שנשא בּעת ההיא משרת מזכיר בּחברה הנזכּרת.  מאותה שעה ואילך היה בּראַפמאַן עוין את יל"ג ולא פּסק מבקש לו הזדמנות להפּילו בּרעה.  הזדמנות כזו נמצאה לו בּיום אחד, כשנפל לידו בּמקרה ספּורו של גורדון "עולם כּמנהגו" (חלק שני) ולתומו נמשכו עיניו אל הדברים "אותו האיש ימ"ש".  מבּלי חשוב מחשבות הרבּה החליט, כי בּמבטא "אותו האיש" כוון המחבּר רק אל ישו הנוצרי.[vii] למחר הגיש בּראפמאן אל השלטון העליון לעניני-הדפוס הרצאה מפורטת בּדבר, אשר הקימה שם שאון גדול.  ולא אֵחר השלטון העליון לשלוח ווילנאה לשטיינבּרג, שבּקר את הספר "עולם כמנהגו", נזיפה נמרצה שבּכתב על אשר נתן את רשיונו להדפיסו.  על זה השיב שטיינבּרג תּיכף תשובה חדה וחלקה, שהוכיח בּה, כי בּדברים "אותו האיש" לא יכל גורדון לכוון בּלתי אם אל השטן בּלבד.  אבל בּראַפמאַן עמד איתן על דעתו וטען, כי בּאורו של שטיינבּרג מוטעה מתחלתו ועד סופו.  אז החליט השלטון העליון לעניני-הדפוס לבקש בּירור-דבר מאת ההגמון פילאַרט, זקן הפּרופיסורים של האקאדמיה לתורת-הדת, שהיה ידוע בּזמנו למלומד בּלשון העברית.  עברה עת מועטת וההגמון פילארט הוציא משפּטו, כי בּפירוש המלים "אותו האיש" צדק שטיינבּרג ולא בּראַפמאַן, שהראה בּדבר הדיוטיות גמורה.

מאותו יום הרגיש בּראַפמאַן, כי כוכבו התחיל יורד ושוקע, ויצר לו הדבר מאד, ומצוקת-לבּו זו היא היא שגרמה למיתתו החטופה.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[i]  תקון טעות: ברשימת ע"ד בּראַפמאַן עמוד 44, שורה 8 מלמעלה , במקום "לבסס את אוכלוסי היהודים" צריך לקרוא : "לרַסֵס את אוכלוסי היהודים".

[ii]  הערת פב"י: בך במקור, בעמ' 45, אבל צK גרשיים – כי יש רק גרשיים ימניים ואין גרשיים שמאליים.

[iii]   הערת פב"י: במקור, בעמ'  46 חסרים הגרשיים השמאליים.

[iv]  הערת פב"י: במקור, בעמ' 50, לא מופיעה הנקודה.

[v]  הערת פב"י: במקור, בעמ' 52, לא מופיעים הגרשיים השמאליים.

[vi] "איבּיד" ו"איבּידם" הנן, כידוע, מלות רוסיות, שפירושן:" שָׁם". בּמלים האלה משתמשים איזו מן המחבּרים בּשעה שהם שולחים את הקורא לעיין בּמקומות, שכבר הביאו קודם.

[vii] הערת פב"י: במקור, בעמ' 53, לא מופיעה הנקודה.