_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

וולאַדִימִיר וואַסִיליוֹבִיץ פְיאוֹדוֹרוֹב

שמואל ליב ציטרון

לתוכן הענינים

 

א.

שמו היהודי היה:  צבי הירש גרינבוים.  הוא נולד בשנת 1815 בערך בעיירה קוטרבּורג, בּפּלך וואָהלין, לאבות עניים מן החרדים, אשר מתו עליו בּילדותו.  מאז גֻדל בּבית דודו המלמד, שמסר אותו אל בּית התּלמוד-תּורה שבּעירו.  עוד בּילדותו נגלו בּו כּשרונותיו המצוינים.   בּמלאת לו שתּים-עשרה שנה כּבר נתפּרסם לעילוי.  אז שלח אותו דודו לדובּנה, שהיתה מפורסמת בּאותה לעיר של תּורה וחכמה.  שם נכנס אל הישיבה ונעשה מתמיד.

בּעת ההיא ישב בדובּנה למדן מופלג ובעל השכּלה מרובה, שהיה מפורסם לתהלה בּכל רוסיה הדרומית – ואָלף אדלסון שמו.  בּיתו של אַדלסון זה היה בּית-ועד למשכּילים שבכל הסביבה.  לשם היו מתכּנסים כל תּופשי-התורה, שצמאו בּחשאי להשכּלת-אירופּה.  פּני צעירים כּאלה היה אדלסון מקבּל בּחבּה יתרה וממציא להם תּמיכה מוסרית.  בּעיר נחשב לאפּיקורס והיראים מנעו את בּניהם מהיות לו אתּו שום מגע ומשא, ובכל זה נהגו בּו כולם מנהג דרך-ארץ.

על-פּי עצת אחד מחבריו נכנס גרינבּוים בּליל-חורף אחד לבית-אַדלסון ומצא שם קבוצה של צעירים שישבו עסוקים בּשיחה בעניני-השכּלה.  שיחת-הצעירים משכה אליה את לב גרינבוים.  מפיהם נודע לו זה עתה לראשונה, כי מלבד הגמרא עוד ישנם גם עניני-למוד אחרים, שנחוץ לאדם לדעתּם.  אַדלסון עצמו עשה על גרינבּוים רושם כבּיר מאד, ומאז נעשה מבּאי בּיתו התמידיים – בּשעה מאוחרת בּלילה, כמובן, כּדי שלא ירגישו בּו היראים.  מושפּע מבּקוריו אלה התחיל גרינבּוים עוד בּלמדו בּישיבה קורא בספרי-השכּלה, ובאותו זמן למד בּעצמו גם ידיעות כּלליות.  אַדלסון המציא לו מורה בּחנם וגם את ספרי-הלמוד הנחוצים, ואשמורה אחרי חצות הלילה, בּשעה שכל תושבי דובּנה כבר היו שקועים בשֵנה, עוד התנועע גרינבּוים לפני ה"עמוד" שבבית-הישיבה על פני ספר-השכּלה או ספר-למוד.

הישיבה כבר נעשתה צרה לגרינבּוים, ואף-על-פּי-כן לא עזב אותה עדיין.  בּעת ההיא    והוא היה אז רק בּן שמונה-עשרה שנה – כבר נתפּרסם בּין הלומדים לבקי בּש"ס ופּוסקים ויחכה להסמך בּקרוב לרבּנות.  בּאותו זמן טפּח בּלבּו את הרעיון, שנעשה לו אידיאַל, אשר הסכּים עליו גם אַדלסון, להשתּדל ולקבּל בּאחת הערים משרת רב ולהשפּיע בּכּח האַבטוריטט שלו על העם, שיטה אוזן לדרישות הזמן ולא ידחה מפניו את ההשכּלה החילונית.  לפיכך הוסיף ללמוד בּישיבה מתוך התמדה מרובה, עד שסמך אותו הרב הדובּנאי להוראה.  אז התחילו לדבּר בּו נכבּדות, וכעבור עת קצרה נמצא אדם עשיר בּעל-אחוזה בּסביבת המקום, שלקח אותו לחתן לבתו.  אחרי חתונתו התישב גרינבּוים עם אשתו הצעירה בדובּנה, ומשם צפּה לכּהונת-הרבּנות בּאשר ימצא.  בּין כה ישב בּבית-המדרש ועסק בתּורה, ובביתו הגה בּספרות העברית התּיאולוגית-פילוסופית של ימי-הבינים וגם בּמדע ובפּיוט העברי משנים קדמוניות עד העת החדשה.  עם זה שקד גם על למודי-חול.

עברו שתּי שנים.  גרינבּוים נעשה אָב לשני ילדים, ומשרת-רבּנות לא מצא עדיין לפניו.  בּתּחלה הצטער על הדבר מאד;  אבל מעט, מעט הסתּלק משאיפת-הרבּנות, עד שנואש ממנה לגמרי.  אז   החליט בּנפשו לכונן לו מעמד בּחיים בּעזרת השכּלת-חוץ.  בּיום בּוקר אחד עזב את דובּנה ויסע לקאַמניץ-פּודולסק, ושם נכנס אל המחלקה השביעית של הגימנאַזיה.

 

ב

עוד בּשבתו על ספסל הגימנאַזיה בּקאַמניץ החליף גרינבוים מכתבים בּעניני המדע העברי עם גדולי המלומדים היהודים ברוסיה הדרומית ובגאַליציה הקרובה לה, וביחוד עם ר' יצחק בער לווינזון (ריבּ"ל) ועם המשורר העברי גוטלובּר.  בּאותה עת נתעורר בּספירות הממשלה קטרוג גדול על התּלמוד.  גרם לכך מומר ידוע, שהיה מגדולי שונאי ישראל, אשר טמקין שמו, מחבּר הספר המיסיונרי-אנטישמי "דרך סלולה", שמצא חן בּעיני הקיסר ניקולאי הראשון.  קרוב היה אז הדבר, שיאסרו להדפיס את התּלמוד.  כדי להגן על התּלמוד תרגם גרינבּוים    כשהוא לומד עדיין בּגימנאַזיה – ללשון רוסיה את המסכת סנהדרין מתחלתה ועד סופה ויכתּוב לתרגומו הקדמה גדולה על-דבר ערכּה ומהותה של הגמרא.  גדולי המלומדים העברים מצאו את התרגום למעשה ידי אמן, אף נמצאו אנשים נדבנים בּעלי-ממון, שחפצו לפרסם אותו בּדפוס בּהוצאותיהם.  אבל הצנזורה לא נתנה אז את רשיונה להדפסת הספר, ומסכת "סנהדרין" בתרגומו של גרינבוים נשארה בּלתי-מודפסת עד שנות השבעים התּיכונות.  בּאותו זמן תרגם גרינבּוים לעברית את ספרו של מנדלסון "ירושלים" שנדפס בּקצה שנות השבעים בּהוצאתו של סמולנסקין בעל "השחר".  אבל גרינבּוים קרא את עצמו על תרגומו בּעילום שמו "שוחר טוב לישראל".

אל הגימנאַזיה הקאַמניצית נכנס גרינבּוים במחשבה תחלה, כי לאחר גמרו בּה את חוק למודו, ישתּדל לקבּל משרת מורה בּאחד מבּתי-הספר החדשים, שפּתחה אז הממשלה לילדי-העברים.  בּעת ההיא עוד נמצאה הנהגת עניני בּתי-הספר ליהודים מיסודה של הממשלה בּידי הד"ר לילינתּאַל המפורסם, אשר עבר אז למסעיו בּערי-התחום כדי לעשות תּעמולה להשכּלה בּין אוכלסי-היהודים.  כּשיצא גרינבּוים מאת הגימנאַזיה הקאמניצית פּנה ללילינתּאַל זה בּמכתּב-בּקשה, כי יקבּלוהו למורה בּאחד מבּתּי-הספר.  מסבּות, שלא נתבּררו עד כה, לא מלא לילינתּאַל את בּקשתו זו של גרינבּוים, ולא עוד, אלא שגם עבר בשתּיקה על מכתּבו.  זה הביא את גרינבּוים בּמבוכה גדולה, כי נעשו לאַל כל תקותיו יום אחד, והוא היה עלול להשאר בּלי כל מעמד בּחיים.  סוף דבר היה, כי אחרי מלחמה פּנימית קשה וארכּה החליט להמיר את דתו כדי להתקבל לאוניברסיטה.

גרינבּוים, שנקרא לאחר שנשתמד בּשם:  וולאַדימיר וואַסיליוביץ פיאודורוב, נכנס אל המחלקה הפילוסופית של האוניברסיטה הקיובית.  משעה ראשונה ואילך היה לו השמד רק אמצעי להשיג בּו את מטרת-חייו:  להיות להועיל לעניני-ההשכלה של העם העברי.  ולמטרתו זו נשאר פיאודורוב נאמן ומסור בּכל ימי חייו.  בּכל תּנאי מצבו, שנשתּנו חליפות, עמד תּמיד על המשמר והגין על עניני-היהודים, והיא שעמדה לו, כי גם לאחר שנעשה מומר, לא הפסיקו כל אוהביו וידידיו מקרב המלומדים העברים את יחוסיהם אליו, וכאלו לא אירע דבר בּינתּים הוסיפו לבוא אתּו בּכתובים בּדברי תּורה וחכמה.

עוד בּהיותו תּלמיד האוניברסיטה נתגלה בּפיאודורוב כשרון-סופרים מצוין.  הוא נעשה אז עוזר בּמערכת העתון החצי-רשמי "קיובּלאַנין".  את כל מאמריו כתב רק בּעניני-היהודים, וביחוד בּשאלת בּתי-הספר.  הוא הציע הצעות ותכניות שונות איך להעמיד את השכּלת היהודים בבתּי-הספר על הגובה הראוי.  הוא התעניין הרבּה בּשני בּתי-המדרש לרבּנים, שהתקיימו אז בּווילנה ובז'יטומיר.  מאמריו של פיאודורוב עשו תמיד רושם נמרץ, ובהספירות הבּיורוקראַטיות הגבוהות אשר בּקיוב היו מתחשבים אתם בּכל פעם.

בּגמרו את חוק למודו בּאוניברסיטה הקיובית קבל פיאודורוב משרה אצל הגנראַל-גובּרנאטור הוואָהליני בּתור פּקיד לענינים מיוחדים.  גם ממשרתו זו הפיק פיאודורוב תועלת לצרכי-היהודים.  הוא, פיאודורוב, היה המעורר לעריכת מכתב-החוזר המפורסם, אשר שלח הגנראל-גובּרנאַטור הוואָהליני בּשנות הששים לשורה שלמה של יהודים אנשי-שם עסקנים צבּוריים, מלומדים וסופרים, בּהצעה, שיחוו את דעתם בּשאלות אחדות, הנוגעות לחיי-העברים.  פיאודורוב היה גם מחבּר גליון-השאלות שנספּח אל מכתב-החוזר הנזכר.  בּהיותו חובב הלשון העברית וספרותה, בּקש בּיחוד להטיב עם סופרים כשלום יעקב אַבּראַמוביץ, גוטלובּר, צווייפל, יעקב אייכנבּוים ואחרים, שהיו בּעת ההיא נושאי-משרה בּתור מורים בּבתּי-הספר ליהודים מיסודה של הממשלה.

בּתור פּקיד עובד בּלשכּת-הסופרים של הגנראַל-גובּרנאַטור עשה פיאודורוב טובות הרבּה עם האַדמורי"ים ו"יהודים הטובים" אשר בּאוקראַאינה, שבּעת ההיא, בּתקופת ממשלתּו של אלכּסנדר השני, היו מתעוררים על אודותם לפעמים אצל הרשות שאלות וספיקות שונים.  האַדמורי"ים היו משבּחים ומקלסים את פיאודורוב ומבטיחים לו חלק גדול לעולם הבּא, ויש שעל סמך הבטחה זו היה מקבּל מהם בּינתים עד לחשבּון מנה יפה בּמזומנים...

פיאודורוב עצמו היה מספר, כי בּעת הראשונה היתה לו האמונה הפראַבוסלאַבית כּאגוז שקשה לפצחו.  עשר שנים התאבּק עם גועל נפשו למאכּלי-טרפה, וחמש-עשרה שנה עברו קודם שלמד לבּטא כהלכה את ה"ריש" הרוסית.  "עתּה – כך היה אומר – כּמדומני, שאני גוי גמור, אבל עדיין אינני מגיע בּבחינה זו אפילו לקרסוליו של "הסאַחאַר מאָראָזעני" (מוכר נופת של קרח) שבּשוק".  ופיאודורוב כבר היה בּאותו זמן "יועץ הממשלה בּפועל"...

 

ג.

בּראשית שנות השבעים נתמנה פיאודורוב למבקר ספרי-ישראל בּוואַרשה.  מבאי-בּיתו התּמידיים בּעת ההיא היו:  חיים זליג סלונימסקי, יצחק גאָלדמאַן, אליעזר צווייפל ועוד אחדים מזקני-המשכּילים, שאָהב לשוחח אתּם בּדבּרי-תורה ובמילי-דעלמא ולספּר להם מזכרונות ימי-חייו.

בּכלל היה פיאודורוב צנזור מחמיר מאד, אבל כיוצא מן הכלל נהג תּמיד להקל בּנוגע להעתּון "הצפירה", שיצא אָז על-ידי חיים זליג סלונימסקי, יש אשר נמצאה בּ"הצפירה" "סירכא" זו או אחרת, ומהרו לבוא לפיאודורוב העורך חז"ס מצד אחד והמדפּיס יצחק גאָלדמאַן מצד השני, והיו מתאוננים לפניו על הקושי ועל ה"הוצאות הגדולות" שהתּקון גורם, ואָז היה מוַתּר על דעתּו ואומר:  מילא, אם מתעקשים אתּם להעמיד על דעתכם, אתּן רשות, אבל דעו, שאתּם אחראים לפני פּטרבּורג, ושהרשות, שאני נותן, עדיין איננה פּוטרת אתכם מעונש, וסופכם יהיה בסיבּיר!  אבל מניח אני דבר זה לפּטרבּורג;  ידי בל תהי בכם, הלא אנשים אַחים אנחנו!

נחום סוקולוב מספר על-דבר פיאודורוב מבקר "הצפירה" את העובדות הללו:

"פּעם אַחת עכּב פיאודורוב אחד ממאמרי.  עדיין לא הייתי אָז עוזר קבוע בּמערכת "הצפירה".  אַך שלחתי לעתּים מאמרים ממקום מושבי אָז ממאַקוב.  המאמר נגע אל הכּתּות הדתיות שבּרוסיה.  ועיקרו נעתק, מקצתו מאנציקלופּדיה ומקצתו ממה"ע "ספ"בּ וויעדומוסטי".  בּאתי לעתים קרובות לוואַרשה, ואָז הלכתּי לפיאודורוב לשאול אותו ע"ד גורל מאמרי.  הוא הקפּיד עלי מאד:  כּיצד אתה יכול לכתוב דברים כאלה?

בּתור תשובה הראיתי לו את המקור.

  כן  – אמר בּצחוק  – צריך לשלוח את הכּותב הזה לסיבּיר.   אני יכול לאסור, אף-על-פּי שפלוני התּיר, מפּני שאין מביאין ראיה מן ההיתּר.  אבל מכּיון שהמאמר כבר נדפּס, אתיר להדפּיס את מקצתו.

את רוב המאמר מחק, ואת מקצתו התּיר לדפוס.

  אם רוצה אתּה לדעת את ענין הכּתּות כהלכתו    הוסיף לאחר  – שב ואבאר לך.

ואָז התחיל לספּר דברים מלבבים מאד על אדות הסובוטניקים והגרים, וגם על שאַר הכּתות, בּמה הן מסכּימות עם הפּראַבוסלאַביה, ובמה הן חולקות עליה, והיה מתּבּל את דבריו בּמילי דבּדיחותא, וסיים:  דברים אלה הם חשובים, אבל    לא ניתנו להכתב.  כתבו "ידיעות העולם והטבע!"

  פּעם אחרת  – ואני כבר הייתי אָז כמעט בּקביעות בּווארשה    נקראתי לבוא אליו.  כתבתּי אז איזו דברים מדיניים, אחרי מלחמת רוסיה ותוגרמה, והוא רצה לדון עמי ע"ד הסגנון.  הוא ערך עמי אָז כמו בחינה, מפּני שהיה מתאונן על קלקול השפה במכה"ע.  הוא רצה, שהכל יהי כתוב כסגנונו בּהעתקת "ירושלים".

  כּיצד תּכתּוב בּעברית:  "פעראַנטוואָרטליכעס מיניסטער-יום"?    שאל.

  מיניסטריום העתיד ליתּן דין וחשבּון!    לא נועזתי עוד אָז לתרגם במלה אחת:  אַחְרָאִי.

  טוב;  וכיצד "קאָנסטיטוציאָנעלא רעגירונג"?

  ממשלה מוגבּלת!

  טוב, וכיצד "קאַבּינעטס-פראגע"?

  שאלת קיום המיניסטריום.

  לא – מחה – דבר זה איננו מובן.  צריך לכתוב כּך:  אם רצון רוב הנבחרים, שהמיניסטריום (הקאַבּינט) יסור מפּקודתו או לא, ואז תּפּתר השאלה, אם יוותּרו הנבחרים על דעתּם ויבטלו רצונם מפני רצון המיניסטריום, ישאר המיניסטריום על כּנו, ואם לא – יתּנו הנבחרים למיניסטריום חופשה על-ידי גלוי אי-אמון.

  אבל – אמרתּי – הלא זה הוא מאמר שלם!

  כך צריך – גזר – כל זמן שאין לנו עוד מלים קצרות.

"לא יכלתּי להמשיך את הוכּוח עם האדון הצנזור.  והוא הוסיף לשאול:  אָבּשטיממונג, אולטימאַטום, נייטראַליטעט, פּרעלימינאַריען, אָפפענסיווע, דעפענסיווע, אַריסטאָקראַטישע רעגירונג, דעמאָקראַטישע רעגיערונג, סטאַטוס-קוואָ, סטאַטוס קוואָ אַנטע, רונדשרייבּען, דעמאָנסטראַציאָן, קאָנדיציאָ סינע קוואַ נאָן, עטאַטסדעבאטטע, אינטערנאָציאַנאלעס רעכט, בּונדעס-ראַטה, גענעראַלשטאַב, אידענטישע נאָטע?

"ואני השיבותי:  עמידה למנין, התראת-מלחמה, מצב-הבּינים, ראשי-פּרקים, מלחמת-תּנופה, מלחמת-מגן, ממשלת האפרתים, ממשלת עם-הארץ, מצב ההוה כמו שהוא, המצב שהיה מקודם, מכתב סובב, גלוי דעת ע"י מעשה, תּנאי בּני גד ובני ראובן, משא ומתּן ע"ד הוצאות והכנסות, הנימוס שבּין מלכות לחברתּה, סוד מועצות הבּרית, ראשי-המטות, כּתב-הנשתּוָן!

"הזקן נתפּעל ונשק לי על ראשי.  בּיחוד שמח על "ראשי המטות" ועל "כּתב-הנשתּון".  ראיתי כמו דמעות נוצצות בּעיניו.  אם כן, אפשר בּאמת לכתוב הכל בּעברית:  נפלא!  נפלא!

"מני אז הקל מעט.  העברי שבּו נצח את הצנזור שבּו,  אבל לכתוב על-דבר חיי-היהודים לא פּתח פֶּתח אפילו כחודו של מחט.  תּיכּף נעשה סניגור קטיגור.  חירות נתן רק לפּוליטיקה ולידיעות העולם והטבע.  זוכרני, שפּעם אחת שלח אלינו המשכּיל הזקן אברהם קופּרניק מקיוב מכתּב ארוך על-דבר עניני עמנו בּעיר ובּמחוז עם הרבה ידיעות ותּוכחות-מוסר כנגד קלקולים וכו''    מחק הכל, וכתב על הגליון:  הדין עמו, אבל אין לטפל בדברים כאלה בּדפוס.

– אוהב אני – היה אומר – מאמרים כ"ממלכת סיאַם ויושביה".

  אבל מה ליהודים שלנו ולממלכת סיאַם? – שאלהו סוקולוב.

על זה ענה פיאודורוב:

  את אשר בּביתם, בּבּרדיטשוב, הם יודעים, וצריך להודיע להם רק דברים שמחוץ להם, שאינם יודעים.

 

ד.

סופו של פיאודורוב-גרינבּוים היה מעציב מאד.  בּהרגישו, כי רגעיו ספורים, שלח לקרוא אליו את סלונימסקי.  על-דבר בּקורו האחרון הזה אצל פיאודורוב, מסר סלונימסקי למכּירים את הפּרטים האלה:

  הרגשתּי, שהוא חש את עצמו עזוב ואומלל.  היה שרוי אז בּלא אשה ובלא בּנים, הבּנים יצאוהו מכבר.  כנראה הציקה לו המחשבה על-דבר כל אותם סדרי-ההלויה וכל אותו הפּולחן, שיהיה לפני מותו ואחריו.  בּכל יום קרא אלי לבוא אליו, כאילו רצה למסור לי איזו דברים, או למצוא מחסה ומקלט...  פּעם אחת אמר לי, כי כשיבואו בּניו ולא ימצאוהו עוד בּחיים, הוא מבקש למסור להם, לבּל יעשו תכונה גדולה בּהלויתו, ולבל יבנו מצבות גבוהות, אך ישימו אות על קברו.  בּיום אחד באה השמועה שמת.  הלכתּי שמה, וכבר לא יכולתּי להכנס מפּני הפּולחן.  נפתּחה הדלת, וארא את צבי גרינבּוים מוטל מת, ועל לבּו צלב גדול, והפּאָפּים מקיפים אותו.

 לאחר איזה זמן  – כּך סיים סלונימסקי –  בּא בּנו, ואז אנוס הייתי ללכת עמו לחצר-הקברות ולכתת שם את רגלי בּין הקברים להראות לו איה קבור אביו.  אלה היו לי יסורי-גיהנום.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה