_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יוֹסֵף ראַבּינוֹבִיץ

שמואל ליב ציטרון

לתוכן הענינים

 

א.

הוא נולד לאבות חסידים בּאוֹרגיוֹב פּלך בּיסאַראַבּיה.  בּימי נעוריו, וגם זמן רב לאחר חתונתו, היה נוסע עם אביו בּכל שנה לימים הנוראים אל האדמו"ר מבֶּלז.  שם היה ראַבּינוביץ הצעיר מבלה בּ"חצר" כּמעט עד אמצע החורף.  בּחשק רב היה חוטף "שיריים" מעל שולחן הרבּי ומשתּתּף בּ"שלש סעודות" ובּ"מלוה מלכּה", וילמוד להתפּלל מתּוך דביקות עצמה ויחזור בּעל-פּה מלה בּמלה את תורת החסידות.  בּשובו מבּלז לביתו התפּרנס מעמל אשתּו, והוא עצמו בּלה כל העת בּבית-התּפלה בּחברת חסידים צעירים שכמותו, כשהוא אוחז מקטרת בּוערת בּפיו ומספּר מעשיות על-דבר הבּעש"ט ו"יהודים טובים", וטועם בּאמצע יחד עם חבריו מעט משקה ומיני-תרגימא.  בּהיותו בּעל-כּשרונות, נתפּרסם בּין החסידים ונעשה "תּקיף" גדול בּ"חצר", עד כי היה הבּלזאי מזמין אותו לעתּים קרובות לבוא אליו, כדי להמלך בּו בּענינים צבּוריים שונים.

והנה קרה המקרה, ובּיום-בּוקר אחד בּא לאורגיוב מלמד מליטא.  המלמד, שיצא לו שם בּעיר כגדול בּתּורה, השיג לו תּיכּף תּלמידים אחדים.  הוא היה הראשון, שהתחיל משנן לילדי-היהודים בּאורגיובּ את כּתבי-הקודש, דקדוק ולשון-עברית.  המלמדים האורגיובים, שהיו חסידים כולם, מהרו והוציאו קול, כי המלמד הליטאי הוא מין ואפּיקורס, שבּא הלום לכתּחילה להטות את ילדי-העברים מדרך הישר, ולפיכך צריך לגרשו מן העיר.  המלמדים האלה משכו אחריהם כנופיה של חסידים, וכולם יחד יצאו למלחמת-הקודש על המלמד הליטאי.  בּראש הכנופיה הזאת התיצב ראַבּינוביץ.  בּלשונו השנונה היה דורש דרשות על אדות המלמד בּכל בתּי-התּפלה אשר לחסידים ובּכל אספה וברחוב ובּכל מקום, שמצא הזדמנות לכך, ויַזהר את הקהל מפּני הליטאי, העלול להעמיד בּסכּנה את חנוך הדור הצעיר.  לא ארכו הימים ודרשותיו הביאו לידי-כך, כי גם האבות, שאינם נמנים על החסידים, אשר מסרו את ילדיהם אל המלמד הליטאי, נבהלו, והתחילו אחד, אחד להוציא אותם מ"חדרו".  כראות המלמד, כי תלמידיו הולכים ופּוחתים מיום ליום וכי עוד מעט ויסתּתּמו צנורות פּרנסתו, נמלך בּלבּו, ופּעם אחת בשעה מאוחרת בּלילה, בּשעה שכל בּני העיירה כבר ישנו, הלך אל ראבּינוביץ, ששמע מספּרים אודותיו, כי הוא יושב עֵר בּלילות ומעיין בּספרים הקדושים.

כשנכנס המלמד לביתו של ראַבּינוביץ מצא אותו, אמנם, יושב והוגה לאור מנורה קטנה בספר "הזוהר".  כראות ראַבּינוביץ את האורח המאוחר, שלא חכּה אליו כלל, נבוך קצת בּתּחלה.  אבל כרגע קם ממקומו ויושט להמלמד את ידו לשלום ויאמר:   – שבא נא;  מה לידידי בּחצות-לילה בּביתי?

המלמד, שהיה אף הוא דבּרן מצוין וגם פִּקח בהויות-העולם, הבין מרגע ראשון ואילך לעניין בּדבריו את ראַבּינוביץ כּל-כּך, עד כי לא נסה להפסיק אותו בּדבּורו ונתן לו להמשיך את שיחתו כחפצו ולכל הגה שיצא מפּיו הקשיב בּתּשומת-לב מרובּה. והליטאי נעשה כמעין המתגבּר שאינו פּוסק וידבּר על כתבי-הקודש ועל הנביאים ועל ערכּם הפּיוטי והמוסרי.  בּדבּרו מתוך התלהבות כמו שכח המלמד את מקומו ועם מי הוא טוען כּאַן ויעבור לדבר בּרגש על ענין "ההשכּלה".  "משכּיל נסתּר" היה ליטאי זה.  כל העת שישב בּאורגיוב הסתּיר את הדבר מעיני הבּריות מיראה, פּן יזיק בזה לפּרנסתו.  עתּה, בּשבתּו לבדו עם ראַבּינוביץ, נסחף כל-כך בּזרם השיחה, עד כי קרע, ואפשר שלא מתוך הכּרה, את המסוה מעל פּניו והוציא מפּיו דעות חפשיות מאד על פּרובּלימות-החיים השונות.  וראַבּינוביץ ישב כל העת כשפּיו פּעור מרוב התפּעלות ויבלע, ממש, את דברי המלמד "כבּכּורה טרם קיץ".  עולמות חדשים נגלו לפניו, והעולמות האלה כמו נסכו עליו רוח-קסם.  בּאחרונה לא יכל להתאַפּק ויאחז את המלמד בּידו ויחלצנה בּחזקה ויאמר בּרגש:  ­­

– חן חן לך;  עוד יארכו הדברים בּינינו. מחר בּשעה זו אבוא אליך.

כשנפטר המלמד מראַבּינוביץ כבר עלה השחר...

בּלילה ההיא נחתמה תּקופת-החסידות בּחיי ראַבּינוביץ.

 

ב.

תּחת השפּעת השיחות החשאיות שהיו לו לעתים קרובות עם המלמד, נהפך  ראַבּינוביץ ויהי לאחר.  נסתּר מעין איש התחיל לקרוא את הספרים העברים החדשים, שעשו עליו רושם כבּיר.  מעט, מעט, נטה מדרך החסידים, לא שמר לבוא יום, יום אל בּית-התפלה שלהם, ומנע את עצמו מהשתּתּף בּכנופיותיהם.  בּיום אחד יצא הקול בּאורגיוב, כי יוסילי ראַבּינוביץ החל ללכת בּדרך חדשה, והראיה, שהוא טוען בּלי-הפסק, כי צריך וגם חובה היא ללמוד את כּתבי-הקודש, ולא זו בּלבד אלא, שהוא אומר לכּל, כי האב הרוצה, שידע בּנו הנער את כתבי-הקדש, צריך לתתו רק על-ידי המלמד הליטאי...  גם על-פי שאר הליכותיו הכירו, כי דבר לאט עמו.  פּעם אחת – בּיום-שבּת של קיץ לפנות-ערב – פגשו את ראַבּינוביץ כשהוא מטייל מחוץ לעיר עם המלמד הליטאי!  בּזה כבר נגדשה הסאה.  תּיכף נמצאו אנשים, שהודיעו את הדבר "בּחצר".  הבּלזאי הזמין מיד את ראַבּינוביץ לבוא אליו, אבל הוא דחה את ההזמנה ולא בא.

עברו ירחים אחדים וראַבּינוביץ הסתלק מן החסידות לגמרי.  ותהי זאת המעט ממנו, כי גם יצא בּקהל-עם כמתנגד עצום להחסידים ולחסידות בּכלל.  וכשהיה נוהג עד כֹּה לדרוש בּרבּים בּשבחה של החסידות, כן התחיל עתּה משתּמש בּכל הזדמנות שבּאה לידו כדי לדרוש בּגנותה.  אבל גם אל ה"מתנגדים" החרֵדים לא נספּח.  הוא נעשה "משכיל".  בּהתמדה מרובּה התמכּר אל הלמודיים הכלליים, רכש לו על בּוריה את ידיעת הלשון הרוסית ושאָר ידיעות, וכעבור עת קצרה בּערך עמד בּנסיון בּשעור של מורה בּבית-הספר לעם.  בּאותה עת כתב מאמַרים פּובּליציסטיים בּעתּונים העברים, וביחוד בּ"המליץ", ועל-ידי זה עשה לו שם בּין משכּילי רוסיה הדרומית.

כּרוב המשכילים שבּאותו זמן – שנות השבעים של המאה העברה – כן התמכֵּר גם ראַבּינוביץ אל עבודת הצבּור, ובּיחוד בּמקצוע החנוך, שנמצא בּאורגיוב בסתר המדרגה.  על-ידי התעמולה הגדולה והנמרצה, שעשה בּין עשירי היהודים אשר בּעיר, נאסף סכום-כסף גדול לבנין בּית יפה לתלמוד-תּורה.  כשנגמר הבּנין מלאו ראשי-הקהלה את ידי ראַבּינוביץ להנהיג בּבית התּלמוד-תּורה את הסדרים הראויים.  הוא בּקש ומצא מלמדים ראויים למלאַכתּם ונתן להם את ההוראות הפּדגוגיות הנחוצות. את הוראת הלשון הרוסית קבּל על עצמו בּלי שכר.  בּמשך עת קצרה העמיד ראַבּינוביץ את בּית התּלמוד-תּורה האורגיובי על גובה, שהוציא לו שם תהלה בּכל הסביבה.  בּשימו אל לב, כי הרבּה מן האָבות שולחים את ילדיהם אל בּית-הספר העירוני הרוסי, מה שגורם להתרשלותם של התּלמידים בּלמודים העברים, השתּדל לפני הרשות המקומית, כי ינָתן לו הרשיון ללמֵד לנערים האלה את כתבי-הקדש ואת הלשון העברית שלא על מנת לקבּל פּרס, והשתּדלותו עלתה יפה.

עסקנותו הצבורית של ראַבּינוביץ נתרחבה עוד יותר לאַחר שעזב את אורגיוב ובא להשתקע בקישינוב.  שם מצא לו לעבודתו זו כר יותר נרחב, והתמכּר אליה בּלב ונפש.  כּל ימיו חשב מחשבות איך ובמה להיטיב את מצב-היהודים.  בשנת 1880 נצנצה מחשבה בּמוחו ויסד חברה למטרת הפצת עבודת-האַדמה בּין יהודי-בּסאַראַבּיה.  על-דבר רעיונו זו נשא נאומים הרבּה בבתּי-הכנסיות והמדרשים ובמקומות-של-פּומבי אחרים, והביא לידי-כך, שהתחילו מתעניינים בּאידיאָה זו בּני השדרות הרחבות של אוכלוסי-היהודים בּקישינוב.  אז נקראָה על-פי הצעתו של ראַבּינוביץ אַספה בּהשתּתּפות של נכבּדי יהודי-העיר, ובּאַספה זו הוחלט להגיש אל הממשלה בּקשה, לתת את רשיונה ליסוד חברה כזאת.  הבּקשה הֻגָּשָה בּצירוף תזכּיר, שנעבּד ונערך על-ידי ראַבּינוביץ.  ירחים אַחדים התגוללו גם הבקשה גם התּזכּיר אצל מיניסטר-הפּנים, ובאַּחרונה הודיעו מפּטרבּורג לקישינוב, כי דחה המיניסטר את ההשתּדלות.

 

ג.

הפּרעות שפּרצו בּיהודים תּושבי נגב רוסיה בּתּחלת שנות-השמונים, עשו על ראַבּינוביץ רושם קשה מאד;  הם דכּאו את נפשו בּו עד היסוד.  משעה ראשונה ואילך נספּח אל אותם האינטליגנטים, שהתעמקו לחקור בּסבּותיהם של הפּוגרומים ובפּרובּלימה הישראלית בּכלל.  הוא היה מאלה, שבּאו לידי הכּרה, כּי כאשר חיו היהודים עד כה, אי אפשר להם לחיות עוד, וכי צריך לבקש דרכים חדשים כדי לגאול את העם העברי ממצבו האָנוש ולבַצֵּר לו עתידות יותר מזהירים.  אחרי חשבו מחשבות הרבּה התעכּב לבּסוף על הרעיון, אשר מצא לו את בּטוי הראשון והגמור בּקונטרסו של פינסקר "אַבטואַמאנסיפּאַציה", כי אין העם העברי יכול להחלץ מצרותיו בּלתּי אם על-ידי רכישת קרן-זוית לעצמו, זאת אומרת:  מולדת, ויחדל להיות נע ונד על אדמת-נכר.  כך נעשה ראַבּינוביץ אחד "מחובבי ציון" הנלהבים, שראו את עתידותיו של העם הישראלי רק בּאַרצו ההיסטורית, בּארץ-ישראל.

לא אָרכו הימים וראַבּינוביץ יסד בּקישינוב חברה לישוב ארץ-ישראל, לעתים קרובות היה מזמין את החברים לאַספות ומעמיד אותם על ערכּו של רעיון התּחיה העברית-הלאומית ומעורר בּלבּם חבּה להקנינים הרוחניים העבריים, לתּולדות עברה הגדול של האומה הישראלית. דרשות על-דבר חבּת-ציון היה ראַבּינוביץ דורש גם לפני הקהל הגדול בּבתּי-המדרש והתּפלה.  כעבור איזה זמן התחיל לנהל תּעמולה בּין אַנשים אמידים בּקישינוב לקנות שטחי-אדמה בארץ-ישראל על-מנת לעבדה ולשמרה בּעצמם.  אנשים כאלה נמצאו לו כעשרים בּערך, והללו אספו בּיניהם-כסף מסוים והחליטו לשלוח את האחד מהם לארץ-ישראל ללמוד לדעת שם את תּנאי-ההתישבות ועם זה גם לתור ולמצוא שטח-אדמה לצֹרך חברי-האגודה.  אחרי שקלא וטריא בּענין זה נמנו וגמרו לשלוח מתוכם בּתור ציר לארץ-ישראל את ראַבּינוביץ.  ראַבּינוביץ הסכּים לדבר, ולמחרת הפּסח נסע לארץ-ישראל.

בּדרכּו לארץ-ישראל סר ראַבּינוביץ לקונסטאַנטינופּל.  בּירת-טורקיה היתה בּעת ההיא המרכּז, אשר נאספו אליו השיירות הראשונות של הפּליטים היהודים נגועי-הפּרעות בּרוסיה הדרומית, שנסמכו על שמועות שלא הובררו לאמתּן ויאמינו, כי מחכּים להם שם אנשים טובי-לב, שישלחו אותם לארץ-ישראל.

בּאותו זמן הרבּו העתּונים לדבר על אודות אָציל אנגלי, נוצרי, אוליפאַנט שמו, אשר התרפּק בּחבּה יתרה על רעיון ישוב ארץ-ישראל וגם פּרסם ספר מיוחד, שבּו הוא מברר בּפּרוטרוט מה שיש לעשות כדי להוציא את הדבר לפעלו.  זה היה עוד לפני הפוגרומים, קודם שנתעוררה תּנועת חבּת-ציון.  לאחר הפּרעות, כשהתחילו היהודים לצאת מרוסיה בּהמוניהם, והזרם הזה נמשך כּולו מאליו לאמריקה, והמהגרים שטפו בּעברם את כל חבל גאַליציה מבּלי היות להם האפשרות החמרית לעשות את דרכּם הלאה – בּעת ההיא בּאו ללבוב ולבּרודי באי-כח של גדולי מוסדות-החסד היהודיים בּמערב-אירופּה, אשר ספּקו להפּליטים את צרכיהם וישלחו אותם לאמריקה.  אז בּא מלונדון ללבוב גם אוליפאַנט הנזכּר למעלה עם אשתּו, אשר יחד עם עסקני-היהודים השתּתּפו בּמעשי-הצדקה לטובת המהגרים.  אבל המטרה הראשית, שבּשבילה בּא אוליפאַנט ללבוב, היתה, להתבּונן לטיבם של המהגרים ולראות, אם היו הללו מוכשרים לעמוד על הקרקע בּארץ-ישראל.  בּלבוב נזדמן אוליפאַנט עם אחדים מגדולי יהודי-רוסיה, כמו הרב הבּיאליסטוקי רבּי שמואל מוהילובר והעסקן הצבּורי המפורסם הז'ורנאַליסטן שאול פּנחס ראַבּינוביץ (שפ"ר), שכבר היו אז מטובי עסקני חובבי-ציון.  אוליפּאַנט נכנס אתּם לישיבות חשאיות אחדות בּענין ישוב ארץ-ישראל.  בּאותו מעמד בּרר להם את הצעותיו ותכניותיו ויבטיחם, כי בּזמן קרוב נכון הוא לצאת בּעצמו לקונסטאַנטינופּל כדי להשתּדל שם לפני הממשלה הטורקית בּדבר נתינת רשיון להגרה גדולה של יהודים לארץ-ישראל על-מנת להיות שם לאכּרים עובדי-אדמה.  עם זה הגיד להם, כי כסף למטרה זו לא יחסר.  ואמנם נסע אוליפאַנט כעבור עת מועטת לקונסטאַנטינופּל, ותּיכּף ההחיל בּדבר-ההשתּדלות.

השמועות על אדות אוליפאַנט והתמכּרותו הנלהבת לרעיון תּחית היהודים בּארץ ישראל, התפּשטו בּמהירות הבּרק בּעתּונים, וכנהוג בּצורה מוגזמת ומופלגת מאד. הידיעות הללו, בעברן מפּה לפה, נעשו יותר ויותר פאַנטאַסטיות, יותר ויותר אגדתיות.  ספרו קודם כל, כי כתב-הפּקודה מאת השולטן בּדבר מכירת ארץ-ישראל ליהודים, כבר מונחת בּכיסו של אוליפאַנט.  על זה עוד הוסיפו לספּר, כי בא אוליפאַנט לקונסטאַנטינופּול עם מיליאַרדים הרבּה כּדי לקבּל שם את פּני המהגרים ולשלחם בּהוצאותיו לארץ-ישראל, ששם כבר הכין בּשבילם אדמה עם כל המכשירים הנחוצים.

לא נפלא הדבר, אם הבּשורות הטובות האלה עוררו בין המוני היהודים בּרוסיה, גאַליציה ורומניה התפּעלות והתלהבות מרובה, וכי על סמך זה לקחו רבּים מהם את צרורם על שכמם ויצאו לדרך.  בּעתּונים העברים נסו, אמנם, לצנן את ההתלהבות, ועסקנים אנשי-שם פרסמו בּרבּים אזהרות והתראות, כי לא יהין איש לזוז ממקומו, יען כי עוד לא הוכן כלום.  אבל האזהרות האלה לא הועילו.  הקהל לא נשמע להן ולא נשאר יושב בּביתו.  זה הביא לידי-כּך, כי בּתחלת הקיץ של שנת 1882 נאספו בּקונסטאַנטינופּול אלפי מהגרים, גברים ונשים וטף וכולם בּלי פּרוטה לפורטה ובלי פת-לחם להשיב נפש.

אוליפאַנט כבר ישב אז בּקונסטאַנטינופּול, אבל השתדלותו התנהלה בכבדות ובעצלתים.  בּגלל הפּוליטיקה האַנגלית של אותה עת בּמצרים התיחסו בּחצר-המלכות הטורקית בּחוסר-אמון אל האַנגלים, וגם השתּדלותו של אוליפאַנט עוררה שם חשד ידוע.  אוליפאַנט כבר הספּיק לבוא בּקשרי-יחוסים עם ספירות-הממשלה היותר גבוהות, אבל מכל לשכה, שפּנה אליה לתשובה, לא יכל להציל דבר;  לא השיבו את פּניו וגם לא נתנו לו הבטחה.  בּין-כה עפו לאוליפאַנט שאלות טלגראַפיות מאת הרבּה חברות ואגודות ומאת עסקנים צבּוריים מארצות שונות, והוא לא יכול לתת לאיש מהם תשובה בּרורה.  עם זה נעשה מצבו קשה מאד בּשל המהגרים, שהיו ימים שלמים צובאים על דלתות מעונו ומתחננים אליו, כי ישלחם לארץ-ישראל ועד שיצאו לדרך לא יתן להם למות בּרעב פה בּקונסטאַנטינופּול.  בעת הראשונה פּזר אוליפאַנט מכּיסו כּסף רב לצרכי המהגרים;  אבל באחרונה נלאתה ידו מתּת...  אז הקימו המהגרים שאון ומהומות, עד כי מצאו שוטרי-הפּוליציה לצורך להתערב בּדבר וישימו עשרות מהם בּמאסַר.  מאותו יום ואילך לא נתן עוד אוליפאַנט לאיש מן המהגרים לדרוך על מפתן בּיתו, ומצבם הורע מיום ליום.

 

ד.

כך היה מצב-הענינים בּשעה שבּא ראַבּינוביץ לקונסטאַנטינופּל.  בּנסעו מקישינוב דרך גאַליציה ורומניה שמע שם הרבּה מעשי-פּליאות על אודות אוליפאַנט, ואף כי הבין בּחושו המעשי המפותּח, כי אין להאמין בּכל המסופּר, תּלה בּו, בּכל זאת, תּקוות גדולות מאד.  כשבּא לקונסטאַנטינופּל ומצא שם את המוני המהגרים בּמצב נורא כזה, עשה עליו הדבר רושם קשה, שנעשה עוד יותר מעיק לאחר שהרבּה להשתּדל לפני אוליפאַנט, שיקבּל אותו לראיון כדי לשוחח אתּו על-דבר המצב, והשתּדלותו לא הביאה פּרי.  בּכל יום דפק ראַבּינוביץ על דלתות אוליפאַנט, הריץ אליו מכתבים וכרטיסים, הציג את עצמו לפניו בּתור ציר שלוח מחברה וז'ורנאַליסטן, אבל לשוא;  כמו סכך לו אוליפאַנט בּענן, ולא נראה לאיש.  זה הכעיס את ראַבּינוביץ מאד.  לפני צאתו מקישינוב עשה חוזה עם חברי-האגודה, כי אך יבוא לקונסטאַנטינופּל יראה ראשית לו לראות את אוליפאַנט ולהודיע להם תּיכּף את מצב הדברים בּנוגע לרעיון ישוב ארץ-ישראל, בּשביל שידעו את אשר לפניהם לעשות.  בּאין בּרירה הוכרח ראַבּינוביץ לפרנס את עצמו בּידיעות שקבּל מן הצד, ובּיחוד מפּי המהגרים, שנפשם מרה להם מאד על אוליפאַנט, אשר חשבו אותו, שלא בּצדק, למקור כל צרותיהם וענויי-נפשם.  הדברים ששמע ראַבּינוביץ מפי המהגרים, השרו אותו בּמעמד-רוח מדוכּא מאד.  בּהיותו מטבעו נלהב-המזג כּתב תּחת השפּעת מצב-רוחו זה מכתּב ארוך אל "המליץ" על-דבר רשמי-ישיבתו בּקונסטאנטינופּל. בּמכתּבו זה הפּיל את אוליפאַנט ממרום-גבהו והמעיט את דמותו עד לדמות של אדם פּחות מבּינוני, הרוצה למלא תּפקיד של משיח, ושכנראה אינו אלא משיח-שקר. בּסוף מכתּבו הזהיר ראַבּינוביץ את היהודים התּמימים מהסמך על אוליפאַנט, יען כי לא איש שכמותו עלול להביא טובה להענין.

מכתּבו של ראַבּינוביץ בּ"המליץ" הטיל בּמחנה עסקני חובבי-ציון סער גדול של התמרמרות וכעס.  מכל עברים התחילו ממטירים בּ"המליץ" מחאות נמרצות מאד נגד מסקנותיו של ראַבּינוביץ ביחס לאוליפאַנט.  מחו גדולי העסקנים לא נגד ראַבּינוביץ בּלבד, כי אם גם נגד צדרבּוים עורך "המליץ", על שהרשה לעצמו לפרסם בּ"המליץ" כתב-פלסתּר כזה על אוליפאַנט, שהוא אחד מאוהביו הנאמנים של העם העברי ומסור בּהתלהבות עצומה לרעיון "חבּת-ציון".  צדרבּוים הדפיס אז בּ"המליץ" מאמר חריף מאד נגד ראַבּינוביץ בּשם "מה עכרתּנו!".  המאמר הזה אופיי מאד בּתּחלתו ליחוסו של צדרבּוים לראַבּינוביץ, ועל-כן הריני להביא ממנו איזו דברים:

"מה עכרתּנו!  בּמלים האלה נפנה אליך האיש, אשר קראנוך בּשם "ידידנו" יוסף ראַבּינאָויטש מקישינוב:  מה גמלנוך רעה בּמשך חמש-עשרה שנה עשר ידעתּנו, כי משכתּ אותנו בּרשתך לחטוא ולהחטיא אתּ הרבּים לחשוד בּכשר ולהכאיב לבבות אלפי לבבות אלפי ישראל?  איך לקחך לבך, אם עבר עליך רוח רעה לעקש הישרה, לעשות לשמצה בּקמיו ובמאהביו את "המליץ", אשר חובבתּ תמיד ותּהי בּין סופריו ומחזיקיו הנאמנים, – את "המליץ" אשר בּרוב עמל ויגיעת-בּשר ורוח קנה לו שם לשומר אמונים ודובר אמת בלי משוא-פּנים, למקנא קנאת-עמו ואמונתו, ואתּה הבאת עליו קללת כל מעריציו ותּתּן תואנה בּפי משנאיו לדבּר עליו ועלינו סרה, כאשר הסכּן הסכּינו אחינו לשמוע לקול מוציאי-דבּה..."

ראַבּינוביץ נסה אחרי-כן להצטדק בּ"המליץ" ולהוכיח, כי לא היתה, חלילה, כּוונה זרה נגד עיניו וכי לא היתה מטרתו כלל להעליב את אוליפאַנט, כי אם לעצור בּעד זרם ההגרה לארץ-ישראל עד אשר יתבּרר המצב.  אבל עמלו היא לשוא.  שמו הטוב אבד לו בּין-לילה.  עוונו כמוציא דבּה והולך רכיל נכתם, ואין להשיב.

 

ה.

מבּלי דעת את הצפוי לו בּעטיו של מכתּבו הקונסטאַנטינופּולי, נסע ראַבּינוביץ ממטרפּולין הטורקית לארץ-ישראל.  הוא בּקר את ירושלים ומקומות אחרים, ומראה עיניו עשה עליו רושם לא טוב.  בּהמצאו עדיין כּולו תחת השפעת מצב-רוחו המדוכא, שלוה אותו בּצאתו מקונסטאַנטינופּל, הביא זה לידי-כך, כי לא עשתה עליו ארץ-ישראל את הרושם, אשר הכּה לו, ואחרי שבתּו בּה לא יותר משני שבועות רפו ידיו כל-כך, עד שלא חשב עוד על-דבר קנית קרקעות בּעד החברה הקישינובית, וישב לביתו בּידים ריקות ובּמפח-נפש.

רק בשובו לקישינוב נודע לו דבר הרעש הגדול, שהטיל מכתבו הקונסטאַנטינופּולי והמלחמה הקשה, שהתחילה נגדו מכל צד.  כמו שכבר ספּרתּי למעלה נסה תיכף להתנצל בּ"המליץ" ולהחליש את רושם הפּגיעות, שפּגעו בּו.  אבל כל אותו המאורע שלא צפּה לו, הרעיש אותו מאד וזעזעה את עצביו.  זעזועי-רוחו אלה הטביעו את חותמם על הדין-והחשבּון, שהרצה לפני חברי-האגודה על-דבר תוצאות מסעו לארץ-ישראל ושבּקר בּו בקורת קשה וחריפה מאד את רעיון ישוב ארץ-ישראל בּיסודו וסימן אותו כפאַנטאַזיה ריקה, שלא על ידה עלולה להפּתר הפּרובּלימה של עתידות-היהודים.  הדין והחשבון שלו גרם, כי תיכף נהרסה החברה וזמן רב אחרי-כן לא יכול איש בּקישינוב לפצות פּה ולדבּר על אודות חבּת-ציון.

מאותה שעה ואילך נראו בּראַבּינוביץ עקבות מהפּכה פּנימית נמרצת מאד.  קודם כל התחיל מתרחק מכל עסקנות צבּורית והשתּתּפות בּחיים הפּומבּיים בּכלל.  הוא פסק מקחת חלק בּכל המוסדות הצבּוריים, הוקיר רגליו מאספות-הקהל ולא התעניין בּכל דבר יהודי.  נקל היה להכּיר בּו, כי הוא מצומצם בּתוך עצמו ומתיחד עם נשמתו, וכי הולך ומתפּתּח בּו פּרוצס נפשי ידוע, שסוף, סוף יתגלה ויתגלם בּמעשים מוחשיים ובצורה רֶאַלִּית.

לא אָרכה העת ובקישינוב התחילו להתבּונן, כּי ראַבּינוביץ יוצא ונכנס לפרקים בּבית הכהן הפּרוטסטאַנטי פּאַלטין, שהיה מפורסם בעיר בּתור מיסיונר בּעל-מרץ.  בּתּחלה עמלו הבּריות לדעת, איזו שייכות יכולה להיות בּין ראַבּינוביץ ובּין המיסיונר?  אבל לא עברו ימים מועטים והדבר נתבּרר.  מפּי אותו המיסיונר גופו נודע, כּי ראַבּינוביץ הורה והוגה אידיאה חדשה:  ליסד כּתּה של יהודים נוצרים, כּלומר של יהודים, שתּורת הנצרות מזדווגת אצלם עם יסודות היהדות.  עברה עוד עת ידועה וראַבּינוביץ התחיל דורש בּרבּים, כי כדי שיחלצו היהודים מצרותיהם עולמית, אין להם עצה אחרת בּלתּי אם להקל את התערבותם בין הנוצרים.  בּאותו זמן פּרסם ראַבּינוביץ בּלשון העברית שלשה-עשרה עיקרים מתּורתו החדשה.  על-פּי העיקרים האלה צריכה הכּתּה החדשה למלא מכל מצוות התּורה רק את השתּים הללו:  מילה ושבּת;  כל יתר המצוות צריכות להחשב כמשא מיותּר ולהבּטל.  כיחוסיו בּימי-נעוריו אל החסידות, ואחר-כך אל ההשכּלה ובּאחרונה לחבּת-ציון, כך התמכּר עתה ראַבּינוביץ בּכל לב ונפש אל תּורתו החדשה, ונעשה מיסיונר פּשוט.  בּמשך שנה עלתה בּידו למשוך לכתּתו קרוב למנין של יהודים.  אז השתּדל וקבּל מאת מיניסטר-הפּנים את הרשיון לפתוח בּית-תּפלה מיוחד.  בּחדש דצמבר שנת 1884 פּתח ראַבּינוביץ את בּית-התּפלה בּשם "בּית-לחם".  בּבית-התּפלה הזה היו מתפּללים בּלשון העברית, וראַבּינוביץ היה דורש בּיהודית על-דבר הנצרות.  לפּרקים היה נושא שם נאומים גם הכּהן פּאַלטין.  אבל נסיונו של ראַבּינוביץ בּעבודתו המיסיונרית לא עלה יפה;  מספּר מבקרי בּית-התּפלה אשר לו, היה מעט מאד.  לא הועילו סכומי-הכּסף המסוימים, שקבּל מאת המיסיונרים כדי לשחד בּהם את היהודים בּשביל שיסכימו להכּנס אל הכּתּה שלו.

עברה עוד שנה אחת וראַבּינוביץ נתגלה בּפּרצופו האמתּי.  הוא נסע לליפּסיאח ושם בּא בּברית האמונה הפּרוטסטאַנטית.  בּשובו לביתו השפּיע על עשרת המתפּללים בּבית-תּפלתו ונעשו פּרוטסטאַנטים אף הם.  עוזר חרוץ על יד ימינו בּתּעמולה המיסיונית היה אחיו הצעיר אפרים-יעקל שמו.  אפרים-יעקל זה היה עומד בּחוץ ומושך, ממש, את האנשים בשרוֻלם אל בּית-התּפלה אשר לאחיו.  אבל גם הוא לא הצליח.  ההמון היהודי בּקישינוב לא נתן את עצמו להלכד בּרשת והתייחס לחדושיו של ראַבּינוביץ בּקרירות-רוח.  ראַבּינוביץ נראה בּחוץ לעתּים רחוקות מאד, ובּהֵראותו לפּעמים בּרחוב, צמחה מיד כמו מתּחתתּה להקת נערים, שהיו רצים אחריו וקוראים בּקול:  "מומר להכעיס!" "זקן אשמאי!" פּעמים רבּות אירע, כי הנערים הציקו לו כל-כך, עד שהוכרח לבקש לו חסות אצל שוטרי-הפּוליציה.

אבל ראַבּינוביץ לא שם לב אל הדבר.  הוא היה אומר:  אין דבר;  בטוח אני, כי-שְעַת-אמונתי עוד תּבוא, ובית תּפלתי יהיה בּית-תּפלה לא רק ליהודי-קישינוב, כי אם גם לכל היהודים.  את הדברים האלה היה מוציא בּכל פּעם מפּיו בּתמימות קדושה ובהתלהבות עצומה.  תקותו נתחזקה עוד יותר לאחר שהתחיל לקבּל עזרת-כּסף מאת הממשלה הרוסית.  וככֹל שנעשה בּטוח יותר בּהצלחת מפעלו, כּך ערך בּיתו פּאר והדר את "עבודת-הקדש" בּבית-התּפלה שלו.  בּיום השבּת, בּשעה העשירית בּבּקר, היה בּא עם בּתּו העלמה בכִּרְכָּרָה אל בּית-התּפלה ומביא אתּו ספר תּורה קטן. אָז היתה מתחלת "העבודה".  ראַבּינוביץ היה קורא פּרשה אחת בּתּורה, ואחרי-כן היה נושא נאום בּלשון היהודית, שהיה מצייר בּו את העתידות המזהירים, הנשקפים ליהודים המומרים בּעולם הזה ובעולם הבּא.  בזה היתה מסתּיימת "העבודה" ועשרת המשומדים היו מתפּזרים איש, איש לביתו לאכול את ה"צולנט" של שבּת... ראַבּינוביץ דאג לטובת בּאי בּית-תּפלתו גם לאחר מותם.  הוא השתּדל לפני הממשלה וקבּל ממנה את הרשיון לקנות חלקת-אדמה לשדה-קברות מיוחד.

אבל לא זמן רב נשאו ראַבּינוביץ ובני-כתּתו חן בּעיני ממשלת-רוסיה.  הפרוקורור של הסינוד הקדוש, פּובידונוסצוב, שקֵרב אליו בּתחלה את ראַבּינוביץ, התחיל מתרעם עליו אחר-כך בּשביל שהוא והנגררים אחריו התנצרו לא בּתור פּראַבוׂסלאַבים, כי אם בּתור פּרוטסטאַנטים, מעט, מעט התחילו יחוסיו לראַבּינוביץ הולכים ומתרופפים, עד שנפסקו לגמרי, מאָז נשאַר ראַבּינוביץ בּלי תּמיכה, וזה הביא לידי-כך כי ה"מנין" שלו התחיל מתפּזר מעט, מעט, ובאַחרונה לא נשאַרו בּו בּלתּי הוא עצמו עם אָחיו אפרים-יעקל.

זה דכּא את רוח ראַבּינוביץ עד היסוד.  מרוב עגמת-נפשו נכנסה בּו מרה שחורה והוא נעשה מלאַנכולי, הוא התהלך כּצל ומיום ליום אָפסו כּוחותיו.  בּשנת  1889– הוא כבר היה אָז זקן מופלג – מת.

ספּרו אָז, כי לפני מותו בּקש, כי יקבּרוהו בּבית-העלמין אשר ליהודים.  אבל לבקשתו זו התנגדו גם החברה-קדישא גם הפּוליציה הקישינובית...

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה