_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

קַלְמָן שוּלְמַאן

שמואל ליב ציטרון

לתוכן הענינים

 

I. תּוֹלְדוֹתָיו

קלמן שולמאַן נולד בּעיר בּיחוב-ישן אשר בפּלך מוהילוב על נהר דניפּר בּשנת 1817.   אמו מתה עליו בּילדותו, והוא גם לא הכּירה ולא זכר אותה.  אביו, איש בּלתי-אמיד מנכבּדי החרדים בּבּיחוב, חנך את בּנו על-פּי דרכו הוא בּחדרי מלמדים מופלגי-תורה.  הנער, שהיה בּעל-כשרונות מצוינים, עשה בּלמודו חיל רב, אשר הפליא את גדולי הלמדנים שבּעיר.  עוד בּנערותו התפּתחו בּו מדותיו העדינות, אשר נעשו אצלו לתכונות טבעיות והטבּיעו את חותמן על כל מהלך חייו:  תום-עברי ונעם-רוח, ענוה ונדיבות, טוב-לב ורך-נפש.  בּמלאת לו עשתי-עשרה שנה מת אביו, וחנוכו נמסר בּידי אחותו הגדולה ממנו.  אחותו זו השיאה לו אשה על כרחו בּשנתו השתים-עשרה, ובחזקת-היד אמרה גם להרחיקו מלמודו ולהכניסו לעולם-המעשה.  אבל האברך-הנער לא נשמע לה, וכאשר לא יכל לבצע את חפצו בּמקומו מפּני הרחים שעל צוארו, החליט בּלבּו לעזוב את עירו ולגלות למקום-תורה.  בּראשית 1832 עזב בּסתר את בּיחוב וילך בּרגל לוואַלוזין – מרכז התּורה בימים ההם.  שם נעשה שולמאַן מתלמידיו המובהקים של הגאון ר' איצה'לי.  בּוואַלוזין שקד שולמאַן על התלמוד והפּוסקים, ושם התחיל לומד גם את כתבי-הקודש, נאמן למסורות הגר"א מווילנה,אשר שלטו עדיין בּישיבה בּכל תּקפן.

בּוואַלוזין העשיר, אמנם, שולמאַן מאד את רוחו ונפשו, אבל כחות גופו רשו וידלו.  גרמה לכך בּמדה ידועה דרכּה של תורה בּעת ההיא:  מעוט שֵנה על הארץ, פּת בּמלח ומים בּמשורה וחיי-צער בּכלל.  הרבּה נשא וסבל גם בּתגרת אשתו הצעירה, אשר התנגדה אל הדרך בּחר לו בּכל תּקף, ובּתחבולות שונות נסתה להפריעהו מלמודו למען יתעשת וישוב לביתו.  פּעמים הרבּה בּאה לוואַלוזין, ושם דבּרה אתו קשות, וכאשר לא הועילו לה דברי-תוכחתה, השיגה מליצים לפתותו ולדבּר על לבּו, כי ימאס בּישיבה.  הבּקורים התּכופים האלה הציקו לשולמאַן מאד ויאמר לעזוב את הישיבה היקרה לו ולעקור את מושבו לאהלה של תורה בּעיר אחרת.  אבל זממו זה נודע לאשתו ותשתדל לפני הרשות בּבּיחוב לבּל יתנו לו תעודת-מסע.  אז לא זז ממקומו מוואַלוזין ונשאר יושב ולומד שם שש שנים רצופות.

מרב קריאה בּספרים ונדודי-שנה חלה שולמאַן בעיניו.  ראש-הישיבה, הגאון ר' איצה'לי, אשר אהב את תלמידו זה כאהבת אב את בּנו יחידו, ואשר הוחזק ליודע בּטיב חכמת-הרפואה, נסה לרפא את עיניו על-ידי תרופות שונות.  ואולם תחת להועיל, עוד הזיק.  כראות ר' איצה'לי, כי סכּנה נשקפת לעיני תלמידו, יעצהו לנסוע ווילנאה אל הפּרופיסור המפורסם בּשעתו, פורציאַנסקי.  בּשנת 1838 בּא שולמאַן לווילנה, ובהיות לו מכתב-המלצה מאת ראש-הישיבה הוואַלוזיני, נתקבּל ברצון בּבית-התפלה של הגר"א.  בּית התפלה הזה השפּיע עליו השפּעה עזה ונמרצת מאד, אשר נכּרו רשומיה בּו כל ימי חייו.  בּאחד מכתבי-היד, שנשארו בּעזבונו, הוא אומר, כי "אין מלים בּלשון-עטו לתאר אף שמץ מהמון רגשי-הקדש ורחשי-הטהר ורוממות-הנפש, שמלאו את לבּו בּרגע דרכו על מפתן בּית-התפלה".  "המחשבה, כי בּמקום שהוא לומד, למד והתפלל גם גאון-ישראל, העלתה את רוחו בּמעלות-הקדש ותלהיב את נפשו לתורה ולתעודה".  בּעת ההיא למדו בּבית-התפלה של הגר"א יום ולילה חבר ישישים ואברכים גדולי תורה ויראה.  בּיניהם נמצא איש זקן אחד כבן שמונים, שנה, ושמו ר' מאיר ראַסיינר.  הזקן הזה היה שנים רבּות ממכירי הגר"א פנים בּפנים וכמה פעמים דבּר אתו פּה אל פה.  בּאהבו את שולמאַן בּגלל מעלות נפשו, היה מספר לו תמיד בּרגעי-המנוחה על-דבר מנהגי הגר"א והליכותיו וארחות-חייו ועל יחוסו החיובי אל כתבי-הקדש ולהחכמות החיצוניות.  הספּורים האלה פעלו על שולמאַן פּעולה גדולה, כי עוררו בּו ראשונה את התשוקה אל הלשון העברית ולהשכלת-חוץ.

בּווילנה גרש שולמאַן את אשתו, גם נרפא ממחלת-עיניו;  אבל הוא לא מצא בּה די מחיתו, וחיי הדחקות והעניות, נוסף על עמלו הרב, כלו את מבחר כחותיו.  זה הכריח אותו להפּרד, לדאבון לבּו, מבּית-התפלה של הגר"א ולבקש לו מנוח בּעיר קטנה, שצרכי-החיים בּה מועטים ובלתי-יקרים.  הוא התישב בּעיר קאַלוואַריא אשר בּפלך סובאַלק.  שם רכש בּקיאות עצומה בּתּנ"ך והתחיל משתלם בּחשאי בּלשון הגרמנית – הלשון, שהמשכילים הראשונים הראו לה חבּה יתרה.  בּאותו זמן התעוררה בּלבּו ראשונה התשוקה לכתוב צחות בּשפת-עבר ולחקות את לשון הנביאים ומליצותיהם הנשגבות.  הוא נסה את כחו על פסות נייר בּלוי ו"שערי-ספרים" בּעריכת חרוזים ושירי-רעים, בּמליצות רמות של השתפּכות-הנפש והגיוני-לב ורחשי-תודה וכדומה.  ובראשית בּכּורי פּרי-עטו אלה כּבר התבּלטה שאיפתו המיוחדת, שלותה אותו בּכל עבודתו הספרותית הארוכה, לכתוב על "טהרת לשון המקרא".

אבל ימי מגורי-שולמאַן בּקאַלוואַריא לא ארכו, כי לא יכול לשבת בּכפיפה אחת עם רב-העיר, שהיה מגדולי-התורה ומקטני-המדות, ורדף בּאף ובחמה את כל אלה, אשר לא נהגו בּו את הכבוד, שהוא ראוי לו לפי דעתו.  בּין האחרונים הללו נמצא גם שולמאַן, שהיה יוצא ונכנס בּבית אחד ממתנגדיו, ולפיכך סמכה חמתו אף עליו ויבקש רעתו.  אין לדעת בפרוטרוט את אשר עולל הרב הזה לשולמאַן, אבל יש ראיה נמרצת לדבר, כי המיט עליו רעה גדולה מאד.  בּמכתב שכתב שולמאַן שלשה שבועות לפני פטירתו לידיד ושהוא מספּר בּו אי-אלו מזכרונות ימי-נעוריו, אנו מוצאים את הדברים האלה:  "קשי-יומי השתער עלי בּסערת חמה, וישערני ויהדפני מבּית ה' (בית תפלת הגר"א) ויטלטלני טלטלה גבר וישליכני אל עיר...  עיר ובהלות, עיר אשר ממנה נפתחה רעה על כל ימי חיי, רעה אשר כל שומעה ישערו שער ויעוו משמוע".

אז שב שולמאַן לווילנה, ושם נכנס אל הישיבה של הגאון המפורסם ר' ישראל גינצבּורג ונחשב על התלמידים היותר מצוינים.  בּעתות-הפנאי שלו היה משתלם בּלשון הגרמנית ומתרגל במלאכת-סופרים בּעברית מבּלי חשוב עדיין כלל על-דבר פּרסום ילדי-רוחו בּדפוס.  שֵמע שולמאַן בּתור כתבן מליץ הגיע בּמקרה לאזני אחד מנכבּדי ווילנה, ר' יעקב יאָג, ויאספהו אל בּיתו בּתור מורה תנ"ך ועברית.  על-ידו השיג שולמאַן עוד שעורים אחדים בּבתי עשירי-העיר, ומאז הוטב מצבו, מה שנתן לו את האפשרות להתמכר ללמודיו מתוך מנוחת-נפש.  צריך להעיר, אגב, כי שולמאַן היה הראשון בּווילנה, שהנהיג מנהג של הוראת-שעה.

זמן רב היה שולמאַן מענותו היתרה נחבּא אל הכלים, ולא התודע אל משכילי-וילנה.  אבל סוף, סוף בּא המקרה ויעש לו שם.  הדבר היה בּשנת 1846, בּימים ששהה ר' מונטיפיורי בּווילנה על דרכו לפּטרבּורג.  מפּני שרבּו האנשים, הפּונים למונטיפיורי בּבקשות שונות, הודיע בּקהל, כי לא יתן תשובה בּלתי אם על דברים שבּכתב.  בּתוך מגישי-הבּקשות היו גם שמונה משפּחות של יהודים בּני-כפר, שנגזר עליהם מטעם הרשות לעזוב את מקומות מגוריהם בּאשר נמצאים הם בּתוך רצועת הגבול הגרמני.  כאשר קרא מזכירו של מונטיפיורי, ד"ר לוי, את בּקשת הכפריים, השתּאה מאד על סגנונה העברי היפה, שלא ראה כמותו עד כה לרך ולנעם, ויבקש ויביאו אליו את כותב הדברים – זה היה שולמאַן – והוא הציג אותו לפני מונטיפיורי ולפני שר-הפּלך, שנמצא שם בּאותו מעמד.  מן היום ההוא נשא שם שולמאַן על שפתי כל תושבי ווילנה, וכולם, כזקנים כצעירים, דברו בּ"ספרא רבּא" הצעיר, "הרודה בּמכמני שפת-הנביאים".  מאז מצא לו שולמאַן מהלכים בּבתי אחדים מגדולי משכילי ווילנה, כמו:  המשורר אד"ם הכהן, שמואל יוסף פין, מרדכי פּלונגיאַן ואחרים, אשר פּזרו תהלה לשפתו העברית המצוחצחת.  התהלות הללו עוררו בּשולמאן זו הפּעם הראשונה את החפץ לפרסם דבר בּדפוס.  אבל הוא לא ערב עדיין את לבבו לצאת בּרבּים עם יצירות-רוחו, כי ירא לעמוד בּמקום גדולים.  ותהי ראשית מעשהו לתרגם לעברית את נאום-המספּד, אשר נשא אחד מראשוני המשכילים שבּאותו זמן, וואָלף טוגנהולד, בּלשון גרמניה על מות הסופר מרדכי אהרן גינצבּורג, ויקראו לו בּשם "קול בּוכים".  בּתרגומו זה התכוון שולמאַן גם לשלם את מס-הכבוד לרמא"ג, אשר העריץ אותו מאד ויחשבהו למורו ורבּו.  אף כי רבצה בּיניהם תהום עמוקה בּנוגע ללשון ולסגנון.  שולמאַן עצמו הרגיש יפה, כי בּמובן הספרותי נסיונו זה הראשון רפה וקלוש עדיין מאד, ולפיכך עוד לא מצא את השעה כשרה להדפסת עניני-ספרות מקוריים מפּני אימת דעת-הקהל.  אבל בּשנת 1848 בּא לווילנה המשורר אברהם בר גוטלובּר (אבּ"ג), ובמקרה נזדמן אתו שולמאַן והראה לו מאמריו אשר אתו בּכתובים.  אבּ"ג היה הראשון, אשר סמך את שולמאַן למלאכת-סופרים ויחזק את ידיו ורוחו לעבודתו.  עוד בּאותה  שנה פּרסם שולמאַן בּדפוס את מחבּרתו "שפה ברורה", ששמשה פּתיחה לעבודתו הספרותית, שהלכה ונמשכה בּלי-הפסק למעלה מחמשים שנה.

בשנת 1849 נתמנה שולמאַן למשרת מורה הלשון העברית בּבית-הספר הראלי של הממשלה, שנוסד על-יד בּית-המדרש לרבּנים.  שכרו אמנם לא רב היה – עשרים וחמשה רובּלים לחדש;  אף-על-פי-כן נעמה לו משרתו זו, בּתפסו על-ידה מעמד חשוב בּצבּור.

כעבור שנתים ימים, כשנתבּצר מצבו החמרי, נשא שולמאַן את אשתו השניה, שראה עמה חיים עד יומו האחרון.  האשה הזאת היתה לו רעיה נאמנה וחברת נעימה, וכל ימיה השתדלה להמתיק את חייו בּכל אשר יכלה, והיא שעמדה לו להחזיק מעמד על משמרת עבודתו בּספרות עד ימי זקנה ושיבה.

בּסוד חבריו הצעירים עמל שולמאַן תמיד להפיץ את דעת הלשון העברית ולחבבה עליהם.  אלמלא שולמאַן לא היה לנו המשורר הנעלה מיכה יוסף לבּנסון.

שולמאַן היה מן הראשונים המועטים, שעמדו על כשרונותיו המצוינים של מיכל בעודנו נער קטן.  בּהיותו יוצא ונכנס תדיר בּבית אד"ם אביו, היה מבלה בּכל פּעם שעות הרבּה בּשיחות עם הנער, ועל-ידי השיחות הללו הטה את לבבו להקדיש את כשרונותיו ושאר-רוחו להלשון העברית.  מאז נקשרה נפש מיכל בשולמאַן בּקשרי ידידות, אשר הלכה ונתעצמה ותהי לאהבת אחים נאמנים, שנתבּלטה בּעצם תקפה בּמי מחלתו של המשורר, וכל זה בּשעה שבּעניני אמונות ודעות היו מיכל ושולמאַן שני עולמות שונים ורחוקים זה מזה תכלית ריחוק, בּהיות הראשון חפשי בּדעותיו עד הקצה האחרון, כמעט כופר בּכּל, והשני היה מאמין אדוק וחרד על דת וזהיר במצוה קלה כבחומרה!

עבודתו הכּפולה של שולמאַן בּשדה ההוראה והספרות הוגיעה את כחו הדל בּלאו הכי, והרופאים מצאו, שאין דרך אחרת לפניו בּלתי אם להסתלק מן האחת לטובת השניה.  אז התעוררה אצלו השאלה:  מה נדחה מפּני מה?  היעזוב את ההוראה, המשמשת מקור נאמן למחיתו, ולהתמכר כלו אל עבודת הספרות, מבּלי היות בּטוח אם תמצא לו את לחם חקו?  ולא חשב שולמאַן מחשבות הרבּה ויחלט להתדבּק בספרות.  מאז נטש את שעוריו ויחי רק על עטו.  בּקושי גדול הוציא על חשבּונו את ספריו הראשונים הקטנים בּכמותם, אבל הם לא הביאו לו בּפּרים כמעט כלום, ולא מחסרון קונים, כי אם מהעדר ידיעה איך להוציא סחורתו לשוק כדי להפיצה בּעם.  זה הכריח אותו למכור את כתבי-ידו להמדפיסים ראָם, ששלמו לו את שכרו שלא בּיד רחבה, באופן, שלא הספּיק לו כדי צרכי פּרנסתו, אלא לחיי צמצום קרוב לדוחק.  אבל מצבו הדחוק היה כאין בעיניו לעומת הספּוק הרוחני, אשר מצא בּעבודתו הספרותית.  הוא שם לילות כימים ועבד ויצר בּלי חשך, ומשנה לשנה העשיר את הספרות בּספרים חדשים, שנתפּרסמו בּדפוס בהוצאות האלמנה והאחים ראַם ונתפּשטו על ידם בּתפוצות-ישראל בּאלפי אקזמפּלאַרים.

בשנות הששים האחרונות נעשה שנוי גדול לטוב במצבו של שולמאַן, כי בּעת ההיא התחילה חברת "מרבּי השכלה" בּפטרבורג לתמוך בּו.  היא מלאה את ידו לכתוב ספרים אחדים, שיש בּהם כדי להפיץ דעת בּישראל, ותשלם לו מחיר כל גליון בּעין יפה, גם הפרישה לטובתו את הריוח הנקי, שהכניסו לה החבּורים האלה.  בשנת 1867 קרא לו ועד החברה לפּטרבּורג ושם נערך לכבודו נשף-ספרותי, שהשתתפו בּו הרבּה מחשובי האינטליגנטים קוראי עברית.  בּהיותו בּפּטרבורג הציע לפניו הבּאַרון יוזיל גינצבּורג לחבּר ספר בּעברית על-דבר עיר-המלוכה למען ידעו היהודים תושבי הארץ, שנתנה להם אז הרשות לשבת בּכל רחבי-המדינה וגם בּמטרפּולין, את מבואי-העיר הגדולה הזאת ומוצאיה, רחובותיה, שוקיה ומגרשיה.  ויתן לו הבּארון את מרכבתו ויסע בּלוית המלומד חיים יונה גורלאַנד בּכל חוצות קריה.  גורלאַנד מדבּר וקורא לפניו בּשם כל רחוב ומבוא, כל שוק ומגרש, כל בּנין נשא והיכל מפואר, כל בּית-תפלה ובית-ועד, ישנים גם חדשים, ושולמאַן רושם את הדברים על הגליון.  הרשימות האלה שמשו לו אחרי כן חמר לספרו "קרית מלך רב" (תולדות פּטרבּורג מיום הוסדה עד השנים האחרונות, היכליה, טירותיה ובתי-סגולותיה, 1869).  הכּבוד הגדול, אשר נחל שולמאַן מאת טובי האינטליגנציה הישראלית בּפּטרבּורג, הרהיבהו עוז, וכּשובו לביתו נתן חילו לעבודת-הספרות מתוך התמדה כפולה ומכופלת והכרה פנימית משמחת, כי יש שכר לפעולתו.

וכך לא זז שולמאַן כל ימיו מאהלה של הספרות, אלא ישב וכתב ספר אחר ספר, שכולם יחד מצטרפים לסכום של הרבּה מאות גליונות-דפוס, – כמות שלא הגיע אליה עד כה שום סופר עברי.

בּמשך הזמן הארוך הזה נשתנו פּני הדור שנוי נמרץ;  בּעולם העברי עלו וירדו סופרים חדשים עם אמרות חדשות, והוא, שולמאַן, לא נסה ללכת לשדה אחר ולא עזב את חלקת עבודתו השוקטה והפּוריה, שאחת בּחר לו ושעשה אותה למטרת-חייו עד יומו האחרון.

בּשנת 1896 חגגה עדת ווילנה בּרוב פּאר יום מלאת יובל שנים לעבודתו הספרותית.  אבל זה היה חג עברי-לאומי כללי, כי השתתפו בּו בּרוח מוקירי הלשון והספרות העברית שבּכל האַרצות על-ידי אלפי בּרכות-נפש ומכתבי-תודה ל"המורה והסופר הגדול".  אחרי חג-יובלו פרסם שולמאַן בּדפוס עוד שלשה ספרים, והמה האחרונים, כי מאז – והוא כבר הגיע למעלה משנות גבורה – הלך כחו הלך ודל, עד כי לא יכל עוד להחזיק עט בּידו, וביום הששה עשר ביאַנוואַר שנת 1899 (בּ' שבט תרנ"ט) מת.

 

II. סְפָרָיו

בּין סופרי הדור הראשון להשכּלה בּליטא עומד שולמאַן כיחיד בּמינו.  כמוהם התחילה עבודתו הספרותית בּתקופה הומיה וסוערת, בּשעה שההשכּלה חדרה לבוא אל מושבות היהודים בּתוקף כח אדיר מן החוץ והתנגשה בּקירות-בּרזל של בּערות וקנאות מבּית;  כמוהם הכיר גם שולמאַן בּצורך הגדול לטהר ולחדש את רוח ישראל, אשר נכלא בּד' אמות של הגיטה הצרה והחשכה.  אבל הוא נבדל מהם הבדל גמור בּאמצעים אשר בּחר לו להשתמש בהם כדי לבוא אל מטרתו זו.

הבדל זה סבּתו מונחת בּחנוכו הדתי ובההשפּעה העזה והנמרצה שהושפּע בּימי-נעוריו, עם התחלת התפּתחותו הרוחנית, מדעותיו של הגר"א, שהודה בּנחיצות החכמות החיצוניות כל זמן שהן משמשות אזנים לתורה.  שולמאַן האמין בּכל לב, כי אין האמונה הצרופה צוררת לההשכלה וכי אפשר מאד לזווג את היהדות והאנושות על טהרת-הקדש, על יסודות האידיאלים ההיסטוריים של הלאום הישראלי ותורתו, ואת השגת הזווג הזה שם לו למטרתו.  כיתר משכּילי שנות הארבּעים הסתייע אף הוא בּלשון העברית להפיץ על ידה את דעותיו בּקהל, אבל לא כאמצעי לפי שעה להטיף בּעזרתה לעם את תורת ההשכלה המערבית, כי אם "בּחר לחלקת-עבודתו את שפת-עבר בּתור כח עצמי, בּתור סגולה עממית, אשר בּלשדה ההיסטורי, בּתכנה המוסרי, בּגאונה הפּנימי וביפיה הנצחי היא נחוצה לעם ישראל בהוה ובעתיד".

בהבדל משאר משכילי דורו, שאמרו להסיע את ההשכלה לגבול ישראל על כרחו, ושדרך עבודתם היתה בסופה וסערה וברעש מלחמה, מה שגרם להרחיק מהם את המוני היראים והחרדים, רוב מנינה ורב בנינה של האומה, לא בא שולמאַן לשנות ולתקן ביד חזקה;  הוא לא התנפל ולא הרס, לא קרא לריב ולא הקים בּנים על אבותיהם, כי אם הפיץ דעת בּעם בשובה ונחת והקנה להם את מושגי ההשכּלה בנעימות ובפשטות, ולכן נקראו דבריו בּחשק ובּאהבה בּכל פנות הצבּור העברי, ומתוך כך הועיל בספריו למשוך את לבות הזקנים והצעירים אל הלשון העברית, לחבבה עליהם ולהפיצה בּיניהם.  בשורה אחרונה נלחם גם שולמאַן את מלחמת-ההשכלה, ואף הוא שר אל הבערות והחשך ויוכל להם;  אבל הוא עשה את "מלחמת ההשכלה" למלחמה בּשלום, אשר לא נשמע בה קול אנקת חלל או אנחת נפצע;  ולא עוד אלא שנלחם עם זה גם על קדשי האומה הישראלית וקניניה הרוחניים, נכסי צאן בּרזל שלה משנות דור ודור.

שולמאַן לא היה סופר מקוריי;  הוא לא חִדש כלום ולא העשיר את אוצרנו הרוחני בּשום רעיון, שכבר לא קדמהו בּו אחר.  אם אנו מוצאים בּספריו פה ושם אי-אלו חדושים, אין הללו נכנסים לגדר הספרות, כי אם לאותו סוג, שקוראים לו סכולאַסתיקה.  שולמאַן היה מתרגם.  אבל מלבד שנים, שלשה מספריו הראשונים, שתּרגם אותם לשם הרחבת ידיעת הלשון, בּחר לו תמיד לתרגום רק חבּורים ממקצעות ההשכלה השמושית הכללית והעברית כגון ספרי-היסטוריה וגאוגראַפיה ואתנוגראַפיה וכיוצא בּהם.  הספרים הללו, שנכתבו בּלשון מליצית נחמדה, לפי טעם הימים ההם, משכו אליהם המון קוראים, ומתוך כך קרעו חלונות בּמבואות האפלים והכניסו אליהם אור.

את ספרו הראשון הוציא שולמאַן בשנת 1848.  הספר הזה, שקרא לו בּשם "שפה בּרורה", הוא קבוצת ענינים שונים, מקוריים ומתורגמים, בּיחוד מהלשון הגרמנית.  המקוריים הם מאמרי השתפכות-הנפש, הצריכים להחשב על-פּי תכנם כבּחינות-הקולמוס של תּלמיד גימנאַזיה, כמו הרשמים "הבּקר", "הערב", "הלילה", "נגף החולי-רע", "שמחת בּית-השואבה", המבליטים בּכותבם תמימות ילדותית, שהולכת ומגעת אצלו עד לבּטלנות.  התרגומים הנם שיחות על נושאים מפשטים קלי-הערך, ציורי-טבע קטנים, משלים ומכתמים ועוד איזו דברים בּדומה להם, שאין בּיניהם שום שייכות, ולא נסדרו זה בּצד זה אלא בּמקרה.  בּעיני הקורא העברי של  עכשו יראה, בּלי שום ספק, ספר שכזה, שאין בּו לא תוכן מעניין ושסגנונו מורכב ממליצות על גבּי מליצות, לעומד למטה מכל  בּקורת.  אבל להקורא של שנות הארבּעים היה סנסאַציה ממש, וכל זה בּגלל שפתו, שהאמין למצוא בּה, לפי טעמו, "יפעת המליצה הנשגבה, בּרק חזון נאדר, זיו ארץ קדומים – ארץ-הפּלאות, עדן וצחות, רוך ונעם".  ולא רק הקוראים הפּשוטים והבּלתי-מפותחים בּלבד כך;  גם אנשים בּעלי-השכלה גבוהה, שיש להם חיך טועם בּספרות, קראו את הספר בּהתלהבות מרובּה.   כמעט כל גדולי הסופרים והחכמים בּארץ ובחוץ-לארץ הרימו אותו על נס, לאמר:  כזה ראו וקדשו!  וגם העתונות הישראלית-הלועזית הרבּתה לדבּר בּשבחו ולעשות לו פּרסום.  לפי דברי אנשים עדי-ראיה בּזמן ההוא נתפּשט הספר בּמשך עת קצרה בּערך בּכל תּפוצות ישראל ורכש לו קהל-קוראים גדול מאד, שלא זכה לו שום חבּור עברי לפניו, ואפילו ספרי גינזבּורג.

בּנגוד אל יתר הסופרים שבּאותו דור, שנהגו לכתוב הקדמות ארוכות לספריהם, וביחוד בראשית כניסתם אל הספרות, הסתּפק שולמאַן במבוא של מלים מועטות, פּשוט, מפני שלא היה לו מה להגיד ומה לברר להקורא.  כך הוא מעיד על עצמו באמרו:  "אנכי אשר עוד לא נסיתי הצג כף רגלי בּדרכי-הסופרים, כי צעיר אנכי לימים, אין מלה בּלשוני לדבר עם הקורא היקר בפתח דברי, ועל כן הנני נותן את המחבּרת הזאת לאוהבי שפת-קדש בלי כל הקדמה".  אולם מפני "שפּטור בלא כלום אי אפשר" הוא משתמש בהזדמנות זו להודיע, כי בקרוב עומד להתפרסם בּדפוס תרגום "מסתּרי פּאַריז".

אפס כי בינתּים הספיק שולמאַן להוציא שני ספרים לא-גדולים אחרים, והם:  "הליכות קדם" (1854) ו"אריאל" (1856).  בספריו אלה יצא שולמאַן בעקבות מרדכי אהרן גינצבּורג לצייר ציורי-נוף וציורי-חיים מן המקומות הקרובים אל לב היהודים.  הספר "הליכות-קדם" הוא האתנוגראַפיה של ארץ-ישראל בּפרט ושל יתר ארצות- המזרח בּכלל, ו"באריאל" מסופר על-דבר המכתבים הנפלאים החצובים בהר סיני, על עשרת השבטים ונהר-סמבּטיון, בּני-הרכבים, עתיקות אשור, נינוה ובּבל, ועל מנהגי היהודים תושבי-ירושלים וסדר תפלותיהם.  ושולמאַן נבדל מגינצבּורג בזה שכל מה שכתב בעניני ארץ-ישראל – כתב מתוך פּאתּוס דתי והתלהבות לאומית, שמצאו את בטוים בעז סגנונו המליצי, והיא שעמדה לספריו אלה למשוך אליהם גם את לב הרבּנים והחרדים.

בּמשך שלשת השנים 1857-1860 פרסם שולמאַן את הרומאן "מסתרי-פּאַריז" בארבּעה חלקים, שתּרגם אותו לא מן המקור הצרפתי, כי אם על-פּי התרגום הגרמני.  הספור הזה, מעשה ידי אחד מכנסית הסופרים הרומאנטיקנים הצרפתים במחצית הראשונה של המאה שעבר, אַייזין סי, תורגם לכל הלשונות האירופיות, ושולמאַן ראה לנכון לתרגמו גם לעברית כדי להוכיח "כי עוד שפתנו אתּנו, עוד היא בחיים חיתה למחזיקים בה, ויש עוד לאל ידה להתחרות גם את הלשונות החיות המתנוססות כאבני-נזר בּארץ החיים, ועוד לה יתר שאת עליהן בקצר מליה, בנעם צלצול ניבה ומתק מוצא אמריה, ויתר עז לה על כּלהן בעזוז להט מדבּרותיה, וברעם גבורות מבטאיה, רוחה רוח אל אלים וקולה קול שדי בדבּרו".

 ובפתח השער לחלק הראשון עומדים ראשי המשוררים העברים שבאותו זמן:  אד"ם הכהן ובנו מיכל, מלאי התפעלות עצומה, כי "כל יקר ראתה עינם בתרגום הזה".  האב המשורר אומר:  "וירא שולמאַן ויקנא לעמו ולאמו, אם כל הלשונות והרת כל הקדש, השפה העברית, מכל קרן ישראל השארית, וישלח את ימינו אל הספר ויפתח את מסתריו, וינערם ויערם אל כלי-הקדש, והנה הנם לעיניכם היום כל ישרי לבב בבני עמנו הנחלים על חרפתנו והשמחים לשיבת תפארתנו!  שפתנו, עניה זו, אשר ישבה בדד עזובה ונשכחה גם מבניה והיא גם זקנה ונושנה, עלתה היום ותעמוד בשער עלי קרת עיר פאַריז ותתיצב הכן על יד אחותה העלמה הצרפתית ותעש בּכח זקוניה ובמעט מלותיה כל אשר עשתה אחותה זו בחזקת כח עלומיה ובהמון מלותיה הרבּות והעצומות, ולנו בּני ישראל תהי זאת לאות ולנס, כי אך בה לבדה רוח ה' נוסס".

והבן המשורר מעיר את מיתרי כנורו והוא שר למתרגם "מסתרי-פּריז" "שיר-תהלה" נלהב.  גינצבּורג איננו, אבל – (הדברים מכוונים אל השפה העבריה) הלא יש לך שולמאַן בּמקומו.

 

אֶל שִמְשֵךְ כִּי בָא אַל נָא עוֹד תֶּאֶנָחִי

הֵן כּוכָב דוֹרֵךְ אַחֲרָיו לוֹ תִּשְמָחִי

שוּבִי נָא הִנָּחְמִי אִתָּנוּ  יָחַד

וּלְמִסִתְּרֵי פַּארִיז יִרְהַב לֵב וּפָחַד.

_  _  _  _  _  _  _  _  _  _

 

מֶה הַפְּלָאוֹת – יִשְאַל – פֹּה תִּבָּרֶאנָה

הַשְפַת עֵבר מֵתָה חַיָּה עוֹדֶנָה

הֵן פֹּה הַנְּעוּרִים כַּנֶשֶר חִדֵּשָה

וַתִּפֲרַח וַתִּיף אַחְרֵי כִי יָבֵשָה!

 

ובזה עוד לא תמו ההסכמות.  אחרי שני המשוררים-הארזים באים שני משוררים מן האזובים, שלגבי האחד מהם אין מתרגם הספר "מסתרי-פּאַריז" בּן-תמותה כלל, אלא שרף, אראל.  "לשמע צלצל מליצתך האמנתי הפעם – כך המשורר הלז אומר – כי אינך בשר ועצמות, כי אם רוח;  חוג שמים יתהלך ושחקים לו דרך, רחשי-קדש סוסיו ושפת-אל המרכבת".  וכל דברי-התהלות הללו לא נאמרו מן השפה ולחוץ, לתפארת המליצה, או משום חנופה, אלא היו פרי התפעלות פנימית, אמתית ותמימה.  ספרו של רומאַניסטן צרפתי מתורגם עברית! והלשון – לשון התנ"ך, ממש, בּכל יפיה וחנה המזרחי, והגבּורים – מי, אפוא, יכיר בּהם, כי לא ממקור ישראל הם?

אבל בתוך שאון דברת-שהיבּחות האלה ועתר ענן הקטרת הזאת נשמעו גם קולות בודדים של אחדים ממשכילי אותו הדור, שיצאו בטענות חריפות כלפי שולמאַן בגלל "שמורת-זר זו, שבא לטעת בכרם הספרות העברית".  הראש והראשון בין הטוענים והקובלים הללו היה אברהם מאַפּו.  מאַפּו לא פרסם אמנם בּדפוס שום מאמר מיוחד נגד תרגומו זה של שולמאַן, אבל הוא השתמש בּכל הזדמנות שבּאה לידו לנעוץ בּו מחטים דוקרים ע"י רמיזות גסות ומובנות.  המחטים האלה מפוזרים בּהקדמותיו לספריו, וביחוד בתוך ספרו "עיט-צבוע", בּמקום שהוא מזכיר לגנאי את אחד המחברים בּשם בּן-גרה, שאפשר להכיר בּנקל על פי סימניו שהטיל בּו, כי הוא משמש לו דמות דיוקנו של שולמאַן.  היו כאלה, שהאמינו למצוא את פּרצופו של שולמאַן גם בּשובאל, אחד מן הגבּורים השליליים שבּ"עיט צבוע".  שולמאַן עצמו מדבּר בּהקדמתו אל החלק הרביעי של ה"מסתרי-פּאַריז" על-דבר איזו אנשים "שכתבו עליו מררות וישפּכו מררתם על העתקתו", והוא מבּיע את תקותו, כי סוף סוף "ינחמו על מעשיהם וידם לא תאחז עוד בּמשפט מעוקל ועין בּעין יראו, כי תכליתו מוסר השכּל, וצדק ומשפּט חסד ורחמים הם הם אוצרו".

והקוראים? – הללו עמדו כאיש אחד על צד שולמאַן.  כולם, כחרד וכאינו חרד, חכו לכל חלק "כאל מלקוש", ובלעו את הדברים "כבּכּורה טרם קיץ".  "רבּים וכן שלמים משלומי אמוני ישראל – כך מספּר שולמאַן בּהקדמתו לחלק השלישי – האיצו בּי מכל הערים וימריצוני מכל עברים לגלות גם את מסתרי החלק השלישי".  הקוראים היראים לא הרגישו בּרומאַן הצרפתי שום פגימה בּמוסר ובמדות ואזנם לא נצרמה כלל למשמע שיחות גבּוריו – חלאת מין האדם, כי על הכל כסתה "השפה היפה, השרידה היחידה".

ואיזו היתה פעולת הרומאַן הזה בּשעתו על הקוראים?

על השאלה הזאת אנו מוצאים מענה בּמה שכתב אחד הסופרים העברים המפורסמים, שהוא עצמו הנהו מבּני הדור הראשון של קהל קוראי ה"מסתּרי פאַריז".

"תלמידי בּתי-המדרש הגבוהים – כך אומר הסופר הנזכר[1] – ורוב משכילי הדור בּכרכים הגדולים בּזו בּלבּם לאיש המתרגם בּימים ההם רומאַן צרפתי כ"מסתרי-פּאַריז", אשר כבר עבר זמנו גם בּמקומו ובארצו;  ובערים הקטנות היתה פעולת הרומאַן הזה חזקה כל-כך עד אשר העירה רבבות עוילי בני-ישראל משנתם והוציאה את רוחם חוץ למחיצתם המגבּלת והמצומצמת עד למאד.  מראש פּעל הרומאַן עליהם בּתור ענין חדש, והמעשה היפה והמקרים המסובּכים והאנשים והחזיונות החדשים לקחו את לבבם ועוררו את כח דמיונם, ואיש מהם לא הניח את הספר מידו בּלתי אם קרא אותו עד תומו.  אין ספק בּדבר, כי אלו תרגמו לקוראים ההם את האַמלעט ואת ספּורי טורגעניעוו לא היו מוצאים בּהם כל קורת-רוח, ומכש"כ שלא היו קוראים אותם בּתשוקה עזה ונמרצה כספר "מסתרי-פּאַריז", ומתוך שהיו קוראים את הרומאַן הזה בּאהבה עזה ובשקידה יתרה, נמשך לבּם אחרי שפתנו השונה מאד מלשון ההסכמות וההקדמות, אשר היו רגילים בּה עד כּה;  וזאת נתנה בּלבּם לחזור אחרי ספרי שפת-עבר אחרים ולקרוא בּהם.  בּין כה וכה היו מבּלי משים "לחצי-משכּילים" וכבר נצנץ בהם רוח התנגדות אל המקובּל והמקויים, אל חיי החנוטים אשר חיו אבותיהם ואבות-אבותיהם מאות בּשנים.  והמובחרים שבּחצי-המשכּילים ההם, מכיון שלא הסתפּקו בּצעדם הראשון וישובו לקרא גם ספרים אחרים רבּים בּכל מקום שמצאום.  סוף, סוף נמצאו להם גם "הצופה" לר"י ערטר, גם ספרי גינצבּורג, גם שירי אד"ם, ולקצתם גם ספרים כ"מורה נבוכי הזמן".  הם אמנם לא שבו עוד לקרוא ספּורים כ"מסתרי-פּאַריז";  אבל תודות למרום-חסדו, ערי ישראל הקטנות מרובות בּאוכלוסין, ועל מקום הראשונים בּא דור אחר של בּחורי-השדה, אשר הגיע זמנם לעלות למדרגת חצי-משכּילים;  וכן היו הולכים דור אחרי דור וקוראים ספרי שולמאַן ונמשכים אחרי שפת עבר צחה ואחרי השכלת הדור".

וסופר-מבקר אחר כתב בּאותו ענין כעבור תקופת זמן של שלשים ושש שנים אחר הופעת ה"מסתרי-פּאַריז" כדברים האלה:

"לוּ בּא עתה אחד הסופרים להעתיק לשפת-עבר את ספּורי סי הצרפתי, הלא היה לצחוק, כי מה לנו ולספּורי-בּדים כאלה הלקוחים מחיי דלת-העם בּפּאַריז?  אך הכי נוכל עתה לשער, כמה חבּה לשפת-עבר עוררה ההעתּקה הנפלאה הזאת בּתוך צעירי ישראל אז, כמה בּני-נעורים החלו על ידה לשקוד על כתבי-הקדש ואחרי כן גם ללמוד לשון וספר ולהיות אנשים מן הישוב?  החיים הם נארגים מקוים דקים, אשר לא תּמיד בּנקל הוא להראות בּאצבּע אופן שזירתם, אנה יחלו ואנה יכלו.  גם היום, אשר לפי מושגינו הספרותיים זרים לנו ספּורי סי ולא נוכל נשוא אותם, הנה הבּרק הנפלא של העתקת "מסתרי-פּאַריז" יכריע את הכּף, בשביל הדמות נשכח את התוכן, וכלי-חמדה היא לנו הספר הזה.  היד הקוסמת של שולמאַן ידעה להריק טל אורות של שפת ציון על ההעתקה, עד כי נשכּח, כי לפנינו עולות תמונות משונות מחיים זרים לנו בּתכלית של האספסוף בּפּאַריז על קרבּם ועל פּרשם.  לשון "מסתרי-פּאַריז" לשולמאַן הוא לשון פרחי-לבנון, לשון צפרים מזמרות, לשון רנת כוכבי-בּקר!  מי מאתנו, סופרי-ההוה, יוכל לשכח את המתיקות, את הענג הרוחני, ששבענו בּאביב ילדותנו, כאשר קראנו ראשונה את העלים הנפלאים האלה, והם שעוררו אותנו להתרפּק על שפת עבר...  כן, להתרפּק, להתגעגע לשפת עמנו הגדול, אוצר חמודותיו של רוח ישראל, אשר בהתעוררה לתחיה אחרי אלפי שנה עודנה מלאה לשד עלומים ועוד תתן כר נרחב להבּיע בּה את רוך החיים, את מתקם ואת סודם, כאשר הראינו לדעת בּההעתקה הנפלאה הזו".[2]

אף-על-פי-כן הכיר שולמאַן, כנראה, בּצדקת מבקריו, כי מאז משך את ידו מתרגומי יצירות כ"מסתרי-פּאַריז", ושב לתרגם ולעבּד ספרים, שיסודתם בּתולדות ישראל.  היותר יפה שבּהם הוא הספר "הריסות-בּיתּר", ציור מימי מרד בּר-כּוכבא.  הספּור הזה משך אליו בּיחוד את עין צעירי-הישיבה.  מעבר מזה הלהיב רוח-העלומים אשר בּו, את רוח דמיונם ויהי לבּם פתוח לקבּל דברי-אהבה ודברי-געגועים, ומעבר מזה היו ר' עקיבא ור' אלעזר המודעי ובּר-כּוכבא מכיריהם ומיודעיהם על-פּי הגמרא, והספור הזה קשר ואחד את שני היסודות האלה ויתן לחניכי-התלמוד ההם רומאַנתיקה כשרה וצנועה לפי רוחם.

לסוג זה שייכים גם ספרי שולמאַן המתורגמים "מלחמות-היהודים" ו"קדמוניות היהודים" (1861-1864).  על הספרים הללו נכתב בּזמנם, כי "הגו בּהם צעירים – ויחכמו, ראום משכילים – ויהללום, קראום חרדים – ויתענגו, רבּנים – וישבּעו רצון".  אחד מגדולי הרבּנים הגאונים שבּאותו דור, ר' שמחה מאַמצ'יסלאַוו, כתב לשולמאַן:  "אורו עיני ושמח לבבי, כי הגיעני את אשר קותה נפשי זה עשיריות בּשנים להעתקת ספרי הכּהן המשיח ושר צבאינו יוסף בּן מתתיהו הכהן, לשפת קדשנו.  דבר גדול מאד זכהו ה' להאיר אור חדש על לבּות בּני עמנו".  כדברים האלה כתבו אז לשולמאַן עוד הרבּה רבּנים ומשכילים, אשר על-פי בּקשתם חבּר את הספרים ההם.  לפי דרישותנו אנו היום לא הוציא אמנם שולמאַן את הספרים הנזכרים מתחת ידו שלמים ומתוקנים, כי לא צרף אליהם מבוא כתוב בּרוח החקירה והבּקרת למען הודיע לקוראים את מקום הספרים וערכם בּדברי הימים שלנו.  אבל בּזמנם נתקבּלו הספרים מאת הקוראים בּהתלהבות מרובּה כּמו שהם, וכמו שהם נעשה שולמאַן על ידם הראשון אצלנו, אשר עורר בּין הקהל העברי את החשק לדעת ההיסטוריה העברית, שנחשבה עד כה ללמוד, שאין ליהודי צורך בּו.

לאחר ששלם שולמאַן בעטו את המס הראוי ליהודי שבּאדם, התחיל מטפּל בּצרכי האדם שבּיהודי.  אז תּרגם, על-פּי הצעת "חברת מפיצי-השכלה", בּפּטרבּורג, את ההסטוריה הכללית של הפּרופיסור וובּר בּתוספת איזו ענינים הלקוחים משאר מקורים גרמניים בּשם "דברי ימי עולם" בּתשעה חלקים.  גם את הספר השמושי הזה כתב שולמאַן בּלשון מליצית_תנכי"ת, שאינו מסוגלת, לכאורה, כלל וכלל להרצאת דעות בּרורות על ענפי החיים השונים ורעיונות החדשים יצירי גדולי-הרוח, אבל בּשעתו דוקא זו היתה מעלתו.  ועוד מעלה אחת, לפי מושגי הזמן ההוא, נמצאה בּו, והיא, כי עובּד ע"י שולמאַן בּרוח קונסרוואַטיווי קיצוני.  הרעיון העיקרי המנסר בּין עמודיו הוא, כי ההיסטוריה הנה כלי-חפץ בּידי ה' לשלם על ידה לעם ועם ולאיש ואיש כּפעלו.  "היא (הדברים מכוונים אל ההיסטוריה) תראנו עין בּעין, כי יש אלהים שליט ומלך עליון המנהג עולמו בּחכמה נפלאה עד אין חקר, ובריותיו בּצדק ובמשפּט, בחסד וברחמים, עיניו חודרות כל גנזי נסתרות, עפעפיו יבחנו קרב איש ולב עמוק, ובתבונתו יטה קו על גוי ועל אדם יחד לתת להם כדרכיהם וכמעלליהם, אחרית ותקוה לטובים ולישרים בּלבּותם, נֶכר ומוט להמטים עקלקלותם.  בּדעתו ימלא ידי אלפי שנים עבודה רבּה מבּלי אשר ידעו למה זה ועל מה זה, לבּעבור ישלימו חפצו בּאלפי שנים הבּאות, ובּתבונתו יוציא לאור פעלים נשגבים בּירכתי-מזרח, ולעת מצוא ידין בּם עמים בּאפסי מערב.  ועוד פלאים ונצורות כאלה תציג התולדה נכח פנינו עד כי תתפעם רוחנו וחרדת קדש תאחזנו מפני הוד אל עולם ומהדר גאון עזו".  הרבולוציה הצרפתית ומפלת נאַפוליון הראשון, למשל, מביאות את שולמאַן לידי הרהורים כאלו:  "שני חזיונות האלה – מרדות הצרפתּים ונאַפּאָלעאָן בת נעות המרדות הזאת – היה יהיו תוכחות-מוסר לכל גוי ואדם יחד כל ימי עולם:  הראשונה תוכיח לכל עם ולשון מה רעה ומה מרה אחרית גוי עריץ שומר ארחות פּריץ, ובכל לב ובכל נפש ובכל מאד ידבק בּמלכו ובאלהיו לאהבה וליראה אותם ולנצור פקודיהם ומשפטי-פיהם, כי עמם מקור חיים.  והשניה תורנו ותלמדנו, כי גם גבר הוקם על אשר הפלה ה' אותו לנס דור דורים, גם הוא לא יוחן בּעיני היושב על כס שמים אם בּרוב גאונו יתאמר, כי חסון הוא כחסין-יה, זרוע כאל לו, ובקול כמוהו ירעים רעם גבורות, כי זה האיש נאַפּאָלעאָן עליון ונורא למלכי-ארץ, מופת התבל וצבי עדיה, בּעטותו גאות ה' ועזו בּשחקים יתאזר, ויתן את לבּו כלב אלהים, והוא בּקסרים התקלס, מלכים ורוזנים משחק לו, וגאון לבּו ותפלתו השיאוהו לאחוז החבל ולשום אותה הדום לרגליו, אז בּא קצו ורעתו מהרה מאד".

רעיונות תּמימים כאלה עוברים כּחוט השני בּכל הספר, והם הם שרכשו לו המון קוראים מכל פּנות העם.  בּני-הנעורים בּדורנו וודאי שימצאו להם מקורים יותר נאמנים לשאוב מתוכם דעת התבל ודברי-הימים;  אבל לצעירים העברים בשנות הששים היה ספרו של שולמאַן המקור היחיד והמיוחד לידיעת ההסטוריה הכללית, וכן היה אחר-כך ספרו הגדול (בי' חלקים) "מוסדי-ארץ" (1874) המקור היחיד והמיוחד, שממנו שאבו הצעירים הללו את דעת הגאוגראַפיה של הארצות השונות.

במקצעות אלו פּרסם שולמאַן עוד ספרים אחדים קטנים מהם בּכּמותם, והחשוב שבּהם הוא הספר "מחקרי ארץ רוסיה" (1870), ואחר חזר ושב לעניני היהודים והיהדות, וביחוד למקצוע ההסטוריה הישראלית, שהראה לו תמיד חבּה יתרה.  בּשנת 1877 הציעו לפניו האחים המולי"ם ווינטר בּווינה לתרגם לעברית את הספר "דברי ימי ישראל" של הפּרופיסור גרץ.  שולמאַן קבּל את ההצעה בּרצון מרובּה ונגש אל המלאכה.  בּהיות שולמאַן נאמן למסורת-אבות, נטה בּדברים שונים מדעת גרץ.  בּתּחילה לא הניא אותו גרץ ממעשהו זה, אבל בּראותו, כי מספּר השנוים הולך ומתרבּה, הודיע להאחים ווינטר, כי הוא מבטל את החוזה הכתוב שעשה אתם בּדבר תּרגום ספרו.  אז סלקו המולי"ם ווינטר את ידם משולמאַן ומסרו את תּרגום ספרו של גרץ לאחר.  שולמאַן עצמו כתב בּאחד ממכתביו לידיד על-דבר יחוסו לגרץ את הדברים האלה:  "רבּת שבעה לה נפשי ענג וגיל בּקראי את דבר החכם היקר גרץ, כי מצאתי בּו חדשות ומועילות והשתּוממתּי על גדל חקרי לבבו!  ואל מי אדמהו?  דמיונו כנשר גדול-כנפים ארך האבר אשר יפרוש כנפי עזו, יפלח מרומי-שחקים, יעוף עד אהל השמש ובזהרי קרניה יטבּיע עפעפּיו.  אך פּעמים רבּות יטוש ממרום עופו על טרפּו, יטרוף תּור או גוזל, פּיו מגואל ועיניו חכלילות מדמי נקיים – כן יגבּיה החכם הזה לעוף על כּנפי בּינתו אל ימות-עולם שנות דור ודור, ועיניו יחזו תעלומות קורות ימי קדם ההם, ועפעפּיו יבחנו סתרי תּולדות דורות עולמים, וכל רז לא נעלם ממנו.  אך פּעמים רבּות יעבּט ארחות מעופו, יוציא משפּט מעקל, יטפול גדופים על אנשי-שם, יחלל ישרי-קודש, ינבּל את שם כבודם ועל זכר קדשם ישליך שקוצים".

מתוך הדברים האלה מתבּררים לנו הטעמים והנימוקים, אשר המריצו את שולמאַן לנטות בּתרגומו מן המקור הגרמני.  רואים אנחנו, כי התיחס שולמאַן לגרץ יחס של הערצה.  אבל הוא לא יכול לראות כבּלע ההיסטוריון הגדול את הקדש בּעיניו, וכדי שלא לסייע לעובר עבירה, התיר לעצמו לבלתּי הגרר אחריו בּכל מסקנותיו ושִנה מה ששנה.  יש ראיה לדבר, כי נמצאו בּין הקוראים החרדים כאלה, שלא היתה דעתם נוחה משולמַן מלכתחילה על גשתו לתרגם את ספרו של גרץ, בּכלל.  זה יוצא לנו מן המכתּב הגלוי, שפּרסם שולמאַן בּ"הצפירה" בּאותו ענין לאחד הרבּנים, ושנאמר בּו בּתוך שאר דברים:  "אמת הדבר אשר שמעת כי אנכי מעתיק לשפת קדשנו את החלק הראשון מספר "תולדות היהודים" להד"ר גרעץ, וכבר יצאו שתי חוברות מההעתקה הזאת לאור;  ולא אכחד ממך אלופי כי מאד יפּלא בּעיני למה זה חרה לך בּשמעך את הדבר הזה?  הטרם תדע כי חלילה לי לעטות מעטה שפת-קדש על ילדי נכרים ובנים כחשים, אשר לא יבואו בּקהל לנו?  ואיך לא הבינות מראש, כי גם בּהעתּקה הזאת דרך אמונה בּחרתּי, ופּסחתי על כּל הדברים אשר בּרוח החקירה החפשית יסודם?  גם עלי החובה לגלות את אזנך, כּי שמע שוא שמעתּ על הד"ר גרעטץ, וכל יודעי שמו וחין ערכּו יעידו ויגידו, כּי בּסוד הרעפאָרמער לא תבוא נפשו, ובקהלם לא יחד כּבודו, כי הוא רד עם אל ועם קדושים נאמן, וכּלנו חייבים בּכבודו בּגלל ספרו הנכבּד "תולדות היהודים", אשר כּאבן נזר יתנוסס בּספרות העבּרית ורבּ טוב צפון בּו לבית ישראל,"

הדברים האלה, שנכתבו בּאותה התגלות-הלב, שהיתה אחד מסימניו האינדיבידואַליים המובהקים של שולמאַן, שמשו אחר-כך חמר לפּולמוס של קולמוס בּין לילנבּלום וסוקולוב בּשאלה, אם רשאי המתרגם ספרי-היסטוריה לשנות ממטבּע שטבע בּהם המחבּר, אם אין.  לילנבּלום חוה את דעתּו, כּי שנויים כּאלה, שעשה שולמאַן בּספרו של גרץ, אינם אלא זיופים פּשוטים, שהוא צריך ליתן עליהם את הדין, וסוקולוב מצא, כּי מחובתו של שולמאַן היתה רק למסור בּדיוק את ההרצאה הספּורית, כּלומר:  את העובדות והמעשים, אבל הרשות ניתנה לו לבּלי להסכים עם אופן ההארה, שהמחבּר מאיר את העובדות והמעשים הללו ועם הרעיונות, שהם מעוררים אצלו, וגם לבלתי הביאם בּקהל.  שולמאן עצמו לא התערב בּאותו פּולמוס כלל, בּהיותו בּורח מן המחלוקת הספרותית מטבעו.

שולמאַן חבּר עוד ספר חשוב אחד, והוא:  "תולדות חכמי ישראל" בּארבּעה חלקים (1873-1879), הכולל תאור פרצופי גדולי חכמי היהודים בּראשית תקופת הרבּנים, חייהם וספריהם, דעותיהם ומפעליהם.  להקוראים העברים של אותו זמן, שלא יכלו לשאוב את ידיעותיהם ההיסטוריות ממקורות ראשונים, היה הספר הזה, שנכתב בּאותה רוממות-הרוח ובאותו הפּאַתוס המיוחדים לשולמאַן, כעין גלוי אַמריקה, ממש, והוא הבקיע אל בּתי-המדרש והישיבות בּפנות היותר נדחות, ועשה על הצעירים תּופשי-התורה רושם חזק מאד.

בּשנות השמונים הראשונות, כשהתחילה הדעה הלאומית מנסרת בּעולם הישראלי ונתעורר רעיון חבּת-ציון, שִלם שולמאַן לתנועה הזאת, שהיתה קרובה לרוחו מאד וחשב את עצמו בּמקצת לאחד מאלה, שהכשירו בּעטם את הלבבות אליה, את המס הראוי לה בּשלשה ספרים חדשים, המטפלים בּיחוד בּעניני ארץ-ישראל, כמו "דברי חפץ" (1891), "הצבי לכל הארצות" (1893), "שפת ציון" (1896);  אבל הספרים הללו, שכבר נראו בּהם עקבות הזקנה המפטפטת, אינם מוסיפים כלום על ערך עבודתו הספרותית.

 

III. סִגְנוּנוֹ

סגנונו של שולמאַן הוא מליצי-תּנכ"י וקשור כּולו אל הפּסוק;  אבל יש הבדל דמינכּר בּינו ובין סגנונו של מאַפּו, שאף הוא בּיבּלאי ואסור בּכבלי-המקרא.  כשאנו קוראים את ספרי מאַפּו, אנחנו מרגישים, כי לא רק הלשון בּלבד, כי אם גם עצם הרעיונות, או כּיותר נכון, הפּרוצס של המחשבה, וההגדרה הציורית של המושגים טבועים בּחותם המזרח, שבּזה מונח סוד האילוזיה, המעברת אותנו בּשעת קריאת ספוריו ההיסטוריים אל החיים העבריים הקדמונים שלפני שלש אלפי שנה.  אולם סגנונו זה של מאַפּו, המורכּב משברי-פּסוקים וממליצות שקשה לעמוד על כּוונתם גם בּמקומם בּתנ"ך, אם נחשב מעלה יתרה לגבּי ספּוריו ההסטוריים, נעשה טעם לפּגם בּספּוריו הראליים מחיי-ההוה של יהודים, היושבים זה דורות הרבּה בּלב אירופּה.  לא כן שולמאַן, אשר משעה ראשונה ואילך שאף לתת לסגנונו את הקלות והרוך של הלשונות האירופּיות עטופות בּצורה בּיבּלאית יפה וערבה לאזן.  סגנונו של שולמאַן רחוק מאד מהסגנון הבּרור והמדויק של המערב, ולפיכך אינו יכול לשמש מופת לסופרי-זמננו;  שולמאַן הרבּה להשתּמש בּמליצות כּתבי-הקדש גם בּמקום שאפשר היה לו לעזוב את לשון הרחוב ולדבּר בּלשון בּני-אדם פּשוטים בּלי אותה ההפלגה המצויה בּסגנון הנביאים והכּתובים;  שולמאַן אהב לפאר את מליצתו בּצעצועים שונים, בּלשון נופל על לשון וכיוצא בּזה.  אבל אחרי כּל אלה עוד כּתב שולמאַן פּרוזה יפה, רכּה ונעימה.  הריני להביא כּאַן איזו דוגמאות מן הבּאות ראשונה בּידי מסגנונו הפּובּליציסטי של שולמאַן:

..."כל חכמי העמים התפּלאו פּליאה נשגבה מאד איך לא נִסְחף יעקב כי קטן ודל הוא בּתגרת יד הַשֶטֶף העז השוטף תחת השמש, אשר מִדֵי עָבְרוֹ  ישטוף גוֹים גדולים ולאֻמים עצומים וִיכַס עליהם בּהמון גליו.  חכמת חכמים תתבּלע, ובינת נבונים תסתתר למצוא את פּתרון החידה הזאת בּאֹרח הטבע.  הוי כל יושבי תבל ושוכני-ארץ!  הבּיטו נא וראו את המראה הגדול הזה?  הבּיטו נא וראו אֳנִיָה סֹעֲרָה בּלב ים סֹעֵר – אניה סֹעֲרָה אשר נִטשו חֲבָלֶיהָ, אין מחזיק כֵּן תָּרְנָהּ, אין פֹּרֵש נֵס, אין חֹבֵל וּמַלָח, אין מָשׁוֹט וּמְנַהֵל לָה, ורבבות גַלֵי שַחַת וּמִשְבְּרֵי מָוֶת דָלְקוּ אחריה גם פּערו פּיהם וַיְקַלְעוּהָ וַיְטַלְטְלוּהָ מתהום אל תּהום ומאבדון לאבדון, ואלפי אניות גדולות עם מַלחיהן וחובליהן, מַחזיקי בִדקן וכל אנשי מלחמתן צללו מִצִדָה כעפרת בּלב ימים וְעָלֵימוֹ יִתְעַלֵם צלמות, והיא – הפלא ופלא! – היא עלתה שמים, ירדה תהומות, אף חִשבה להשבר לרגעים, ובּכל זאת היא עוד בּעצם תֻּמָה!  בְּהַשְׁקֵט וּבִטְחָה היא מדלגת מִגַּל אל גָל, מקפצת ממשבּר אל משבּר, ובּכל יום ובּכל עת ובכל שעה היא חֹתֶּרֶת וממהרת להגיע אל מְחוֹז חֵפֶץ ה' ואל המטרה אשר הִצִּיב לה!  כי רוח ה' תְּנִיחֶנָה וימינו תַנְחֶנָה..."

או:

..."ימי מֶרֶד ההם היו חֶבְלֵי יוֹלֵדָה לארץ הנרעשת הזאת, וּבַת צרפת הָרָה לָלַת, הִתְיַפְּחָה בַּחֲבָלֶיהָ, הִתְיַפְּחָה בּצִריה, וַתִּזְעַק זעקת מות, ורעשו כל קצוי איירופּא.  ימים רבּים התחלחלה הַמַבְכִּירָה בּחבלי שאול, באה עד מַשבּר, וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד את נאַפּאָלעאָן!...  כי לא כְלֶדֶת כל אדם יִוָלֵד איש כנאַפּאָלעאָן.  ארץ רבּה כצרפת תְחַבֵּל חֶבֶל נִמרץ, גם כן רחבי איירופּא יחילו וירגזו בְּהוָּלֵד אֵיל גבּורים וַעֲנָק נַערץ כזה!  אמנם לא בּיום אחד יוחַל ארץ, ולא פּעם אחת יִוָּלֵד אדיר בּאדירים כנאַפּאָלעאָן, שנות מאות רבּות עברו עד כי נִמלאו ימי התבל לָלֶדֶת איש כזה, ושנות מאות רבּות עוד תעבורנה עד כי תקום הַיוֹלֶדֶת מְעֶרֶש דְוֹתָה, ועד אשר תחליף כּח לחולל ולהמליט שנית מופת דור דורים כאיש המופת הזה!"

או דוגמא זו:

..."כּוס זהב רומאָ בּיד ה', כוס זהב מלאה יין תרעלה, מיינה שתו כל הגוים ויתהוללו ויתגעשו ויפּלו ולא יספו לקום.  אך אחרי עלותה על הררי-עז והגיעה עד מרום קץ הגבורה והתפארת וכבוד, השחיתה את דרכה על הארץ, השחיתה התעיבה עלילה, הלכה שובב ארחות עקלקלות וַתִּצָמֵד לכל תועבות ה' אשר שנא:  גבוריה השביתו מטהרם, נפחו רוח אמונתם לאחיהם אנשי גאולתם ויֵהָפכו לאריות שואגים משַחרים לטרף;  אזרחיה עזבו ארחות יֹשֶׁר ויתיצבו על דרך לא טוב לבצוע בצע ולמלאות בתיהם כסף".

הרי כאן לפנינו לשון מליצית תנכי"ת; אבל מליצה זו אין בּה הקושי שבּמליצת מאַפּו ואינה נזקקת לפירוש, כי היא מובנת לכלּל, קלה היא ונוחה ושוטפת;  אמנם יש כאן אריכות יתרה וסרח עודף של מלים, שנפש הקורא המודרני תקוץ בּהם, אבל לאָזני הקורא בּן-זמנו של שולמאַן צללו הדברים כמוסיקה ערבה.

"בּרחוב היהודים – כך כותב אחד המבקרים ה"יפים" מדור הולך – שררה אז שפת עבר חסרת-טעם, יבשה וכסוחה, דרשנית ופטפטנית, והנה בּא קלמן שולמאַן ויביא לרחוב שפת-עבר חדשה, מקושטת ומבוסמת, אשר ריח לה כלבנון, אשר שפתיה שושנים נוטפות מור עובר ודבש וחלב תחת לשונה!  שמים חדשים וארץ חדשה ראה הרחוב בּהסגנון החדש הזה, שכמוהו לא ראה מעודו ולא ידעו.  חובש בּית-המדרש, העץ היבש, אשר כל חמודות החיים זרו לו, אשר הטבע בּכל יקרותיה היתה לו כספר החתום, אשר הדרשנים ובעלי-הסודות העיבו לו את היפעה הנצחית של כתבי-הקדש, עד כי כמעט השליך אותּם אחרי גוו ורק לצאת ידי חובת הלמוד הגה בּהם לפעמים – חובש בּית-המדרש הזה בּלע כבכורה טרם קיץ את המטעמים שהביא לו שולמאַן בּספּוריו הקלים ובמליצותיו.  אם בּער בּאדם זה לא הביא קול רעמם של נביאי-אל חוצבי להבות-אש, אם נפשו היבשה לא חשה נועם מנגינותיו של נעים זמירות-ישראל, בּהשתפך עליו נפשו לצור ישעו ומגנו;  אם הנאומים המוצקים, הנאדרים והנשגבים של איוב ורעיו היו לו כתפל בּלא מלח ובתוכו השתוממה נפשו, שדברים זרים ומשונים כאלה "מצוה" לקראתם, – הנה "מי השלוח" של קלמן שולמן, פּלג בבּרכה זה הנוזל בּנעימות, בּפּשטות, בּענות-צדק, בּאו כשמן בּקרבּו, ויחי טעמו, ותחי לו גם השפה העבריה, אשר צודדה את נפשו בּקסם שפתי הסופר החדש".

לא רחוקה מן האמת השערתו של סופר אחר, כי לו כתב שולמאַן בזמנו את ספריו בּשפת "המהלך החדש", שהתנצלה את המליצה ואת החזון, לא היה רוכש לו קהל-קוראים כ"כ גדול מכּל המפלגות ולא עלתה בּידו לחבב כ"כ את הלשון והספרות העברית על הגדולים והקטנים.  ולא זה בּלבד, אלא אלמלא כּתב שולמאַן את ספריו "הליכות קדם", "הריסות בּיתּר", "מלחמת היהודים", "תּולדות חכמי ישראל", "צבי לכל הארצות", בּשפת הנביאים המעולפת הוד ושירה, כּי אז מי יודע, אולי עוד היה עד כּה למוד תּולדות ישראל נחשב "לחתיכא דאיסורא" "ללא יבוא בּקהל", ומי יודע אם היו עוד עתה יותר משנים בּמדינה נותנים את לבּם להתעניין בּתּרבּות העברית ובקנינינו הלאומיים בּכלל.

*

בּמה נתגלתה פּעולת עבודתו הספרותית של שולמאַן בּחיי עמנו?

שולמאַן היה הראשון שלמד את היהודים לדעת את עצמם, ע"י המון הקומפּילאַציות ההיסטוריות שלו, ע"י תּולדות חכמי ישראל בּתּקופות השונות, וביחוד ע"י תּרגום ספריו של יוסף פּלאַוויוס ללשון העברית, נתן ליהודי רוסיה ופולין את האפשרות להכּיר ודעת את עתּיקותם ואת ההסטוריה שלהם בּת אלפי השנים, ולא רק להכּיר ולדעת בּלבד, כי אם גם לאהוב, כּי האהבה היתה הקו היסודי בּהאינדיבידואַליות שלו, ואהבה זו יחד עם אמונתו הכּבירה בּקדושת עבודת_הסופרים, הם שאצלו על סגנונו אותה ההתלהבות ואותו הלבּוב, שבּעלי-טעם איירופּאי ימצאו אולי בּהם תּמימות ילדותית, אבל בּשעתּו התאימו התאם גמור למעמד רוחם של הקוראים.  כּי הקורא העברי שבּימים בּהם היה קורא מצוין בּמינו:  איש שלבּו מלא דאגת-פּרנסה וראשו מלא פּלפּולים ומחקר והוא קורא בּחשק ובּהתמדה ומעמקת בּדברים קלים, שמקומם, לכאורה,  בּספרי-ילדים, ושולמאַן היה הסופר המסוגל מאין כּמוהו לברוא קוראים כּאלה.

שולמאַן היה סופר עת היקיצה, עת ההתעוררות הראשונה, הסופר שעליו לברא קוראים ולמשוך את לבּם לספרות, ואת תּעודתו זאת מלא בּאהבה, מונה ובשקידה יתירה.  בּזה כּבשם דרך לחבל הסופרים, שבּאו אחריו ושהרחיבו העמיקו את פּעולת בּבנין הספרות העברית החדשה ביתר כּשרון וביתר טוב-טעם.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] הוא הד"ר קאָאַרלטני.

[2] כתבי זלמן אפּשתּיין.