_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יונה פותה

שמואל ליב ציטרון

לתוכן הענינים

 

א: בַּדֶרֶךְ

באחד מלילות הקיץ שנת תר"ל...  נחני גורלי במסלת הברזל העולה אל העיר הגדולה יבוק.  

השעה הראשונה אחרי חצות הלילה הגיעה;  כל הנוסעים אשר ישבו אתי יחד במרכבה כבר נמו שנתם ורק אנכי לבדי עוד הייתי עֵר ואַשקֵף  בעד האשנב  הפתוח ובתאות-נפש שאפתי אל קרבי את הרוח הצח והבהיר,  רוח שפיים,  אשר התנשא על פני חוץ ויעבור על פני ויחליץ את עצמותי וישביעני ענג וצחצחות כמים.    אך רגעי שלותי אלה לא ארכו.  כי בפנותי כה וכה והנה פתאום לפתע אחז הרוח במצנפת אשר על ראשי וישאנה על כנפיו ויצנפנה  צנֵפה כדור ועשתונותי נבכו,  ובחשבי בלבי כי אין רואה ואין יודע  את אשר קרני,  הוצאתי  אנחה חרישית מפתחי-פי;   אבל כמו להגדיל את מבוכת נפשי צללו אזני כרגע לרעש צחוק פרוע אשר ענה להד קולי,  ויהי בעיני כאות ששון ושמחה על משבתי, ויחר אפי...

נשאתי עיני ואראה כי הצחוק הזה התפרץ מפי עלמה עבריה צעירה לימים אשר ישבה למולי על אחד הספסלים בטור הרביעי ובהיותה עֵרה כמני ראתה במפלתי...

והעלמה הזאת הלא היא אבירת הספור אשר הנני נותן בזה  לפניך, אדוני הקורא.

המנורה אשר במרכבה הפיצה אור כֵהה וקפאון ולנגהה לא יכלתי לראות ממקום שבתי את תאר פני הצוחקת בצביונם הנאמן ותהיה בעיני מרחוק כבת שתים-עשרה שנה,  ועל כן לא נשאתי את פניה ולא נהגתי בה כבוד ובמלים מעטות בוטות כמדקרות חרב העירותי למוסר אזנה כי לא יתכן לנערה שומרת ארחות-תם לשחוק בקול גדול כקול הרעם בגלגל למראה איד איש זר לא מתמול שלשום,  ומה גם להרגיז בשעות הלילה את מנוחת הנוסעים העיפים והיגעים מעמל הדרך,  אשר ישישו כי ימצאו מרגע לנפשם בזרועות השֵנה.

אבל דברי מוסרי לא הכו שרש על תלמי לבבה ולא הצליחו באשר שלחתים.   הנערה לא שעתה אלי ואל גערתי  ותקוץ בתוכחתי,   וכמו להכעיסני תמרורים צהלה עוד הפעם את קולה בצחוק-שאון סואן ברעש גדול אדיר וחזק, וסאַת כעשי מלאה...

הנוסעים הקיצו משנתם ואיש איש נשא את עיניו לראות ולדעת מה קול הצעקה אשר עלה באזנם, ואנכי התנפלתי חיש מהר על הכסא אשר לפני ואעצים את עיני.  קול הצחוק נחבא והנערה נאלמה דומיה,  והנוסעים בראותם כי לא קרה כל אסון בדרך, שבו לנוח על משכבם בשלום ותשב הדומיה להיות בהמרכבה כשהיתה.

שנתי נדדה מעיני.  אבדן מצנפתי הפריע את מנוחתי ויעכר את רוחי.  לא מאשר היה לבי דוי על נזקי,  אך יען כי פחדתי פחד פן יפגעוני צנים בדרך ויבולע לראשי,  לבד אשר לא לענג נפש היה לי למשוך עלי מדי עברי מחצר המסלה אל בית מלון אורחים את מבטי ההמון הרב ההולך בחצות קריה הלוך ושוב ולהיות בעיניו לשחוק.    בעודני יושב תפוש ברוב שרעפי בקרבי ורוחי מרחפת על גלי עשתנות תוגה ועצב אין קץ,  והנה הקשיבה אזני קול דממה דקה קורא עלי לאמר: 

– שמעני נא!...  הט אזנך אלי...  אדון...אדון גלוי-ראש!...

– מה לך? – שאלתי בשצף קצף את אויבתי הקטנה בחשבי למשפט כי עבר עוד הפעם עליה הרוח לחמוד לצון ולהתל בי. 

– האין לך מצנפת אחרת?

מבלי השיב לה דבר על שאלתה, העיפותי בה מבט חד ושנון נוקב ויורד עד עמקו של לב וקרב.

– שתיקתך  כהודאה דמיה! –  הוסיפה לדבר אלי – ומה תעשה אפוא הפעם, איש אמלל? ...  אם יש את נפשך,  נכונה אני לתת לך את מצנפתי...  פה במלתחתי ישנה עמדי מצנפת שֵער , ומי יודע אם לא תמצא בה חפץ?...

בדברה פתחה את מלתחתה ותחל לחפש בה חפש מחופש והכרת פניה ענתה בה כי באמת ובתמים היה את לבבה להחיש לי ישע.   עד ארגיעה כעוף התעופץ קצפי ויכלה כעשן כלה ויהי כלא היה.

– הנה היא לפניך! –  קראה הנערה בקול בסלסלה בידה מצנפת שער קטנה כאשר תלבשנה הנשים –  גשה נא אלי ואשימנה בראשך ונראה אם תֵראה בה בתפארת אדם...

כעבד מקשיב על דבר אדוניו מהרתי לעשות כדבריה ואגש אל מקום שבתה ואשב לימינה על הספסל.   ברגעים האלה נוכחתי לדעת כי לא שפטתי נכונה על דברת שנות הנערה וצלם דמות תבניתה ואשגה  ברואה.   בהתבונני בה הפעם,  שבתי החלטתי כי כבת שבע-עשרה שנה היא, גם יפת-תאר ויפת-מראה.  קומתה דמתה לתמר,  עקבות טל הילדות עוד נודעו על פניה והוד עלומים עליהם ילין,  עיניה הגדולות אשר לא נחו בחוריהן הזהירו כמאורי-אור באישון לילה ואפלה ומבעדן נשקפו שכל חרוץ ונפש סערה,  על שפתיה שושנים השתעשע צחוק-חן,   קולה הנעים והערב צלצל לאזן שומעת כקול כנף רננים נעלסה,  וכל תנועות גֵוה  נשאו עליהן אותות שמחה וגיל,  צהלה וחדוה,  וכל הסגולות היקרות האלה שחוברו להן יחדיו בהעלמה הזאת נתנו לה די און למשוך אחריה כבחבלי-קסם לב כל איש הנוח להתפעל ולהתרגש מחמדת הטבע ויצוריה.

העלמה התבוננה אל הרושם העז והנמרץ אשר עשתה עלי ביפעת מראֶהָ, ובתתה  את מצנפתה בראשי בחנתני בעפעפיה ותבט בפני בגאון ובמבטי חן ונעימות.  אף הרימה את קולה ותשחק מטוב-לב,  ובפעם הזאת לא יכלתי למשוך ברוחי ואען גם אנכי בשחוק לעמתה,  אחרי הַגֵד לי רוח מבינתי כי לא לשוא ומבלי כל נסבה צחקה ברגעים האלה כי אם על מראה קלסתר הפנים המוזרים אשר לבשתי, בהפקידי את ראשי באצבעותיה הארוכות והדקות,  המהירות והחרוצות לעשות בו כרצונה...

המצנפת הקטנה,  אם כי לא היתה למדי ותראה על ראשי כמרדעת על גבי בהמה,  הועילה בכל זאת במעט לחלצני ממבוכתי,  ועל כן רחש לבי אלפי תודות וברכות מרבבות לאשת-חסדי זאת , אשר לפני רגעים אחדים עוד נחשבה בעיני כבעלת-חרמי וכשונאי בנפש.  במרוצת הדברים שאלתי את פיה איזו הדרך  תמצא ידי להשיב לה את מצנפתה בבאנו ליבוק. 

– איה אפוא מגורך ביבוק? – שאלתני העלמה.

– דירת-קבע אין לי –  היתה תשובתי –  ועל כן  יש את נפשי לסור הפעם אל אחד מבתי המלון לאורחים אשר בעיר עד אשר אבחר לי מעון כלבבי לשבת בו כל הימים.

– הדרוש לחפצך משכן גדול ורחב-ידים? 

– לא!  די לי בחדר קטן...

– אם כן הוא, סורה נא אפוא אלינו;  במלון האורחים אשר לאמי בבית עמיאל השמרוני ברחוב הנזירים – תמצא לך חדר יפה וטוב, גם ארוחת תמיד.

זכרתי כי עוד משכבר הימים שמעתי את העם מעבירים שמועות לא טובות על אודות בית עמיאל השמרוני;   זכרתי כי אלי דבר יגנב כי מאז ומעולם בית מקלט הוא לאנשים פורעי-מוסר ופורצי-חוק העושים במשך מעשיהם וכל עלילותיהם חבושים בטמון ולנשים הסוחרות בנפשן וכבודן – ואעיף מבט חשד בהעלמה.  אך פניה המפיקים תמת-נפש וטהר-לב שמו לאַל  את מחשבת הפגול אשר עלתה על לבבי,  וברגע הזה נכון הייתי להשבע בפני קהל ועדה בשבועי-שבועות, כי איננה יודעת אף שמץ  דבר מהליכות האנשים החוסים אתה יחס בצל קורת בית אחד.  אפס כי עד ארגיעה הראיתי לדעת כי הוצאתי משפט מעקל ואֵשל בשוא נפשי.

– הירא אתה לסור אלינו? – שאלתני הנערה –  לא אפונה כי לקחה אזנך דברי דפי למכביר על דברת בית עמיאל השמרוני, האף אין זאת?  האומנם כי קשט אמרי אמת הקשיבו אזניך ולא נתעית בשוא,  אבל הלא ישנם בבית הזה גם שנים שלשה מעונים נכבדים,  אשר לא דרכה בהם מעולם רגל הנשים ההן...  גם במשכננו לא תראינה ולא תמצאנה... האחת אשר גרה בחדרי מלונו,  כבר גרשה אותה אמי מביתנו בחרפה ובוז על כי השחיתה את דרכה ותעש מעשים אשר לא יעשו... 

– הואילי נא להגיד לי מה היא הנסבה אשר תאַלץ  את אמך לשבת במרבץ בני-בליעל ומערת פריצים?

– אך זאת היא שאלה! – קראה העלמה בקול –  הלא ממשכננו זה לחמנו נמצא,  כי עשרה חדרים לו וכולם נושבים מאנשים שונים.  לו אוינו לנו בית איש אחר לשבת,  כי אז היו רובי חדרינו רקים כל הימים מאין יושב,  אבל לא כן בבית עמיאל השמרוני אשר למצוא בו חדר פנוי חזון יקר בלתי נפרץ הוא,  יען כי כחפש אשר יהנו האורחים מזיוו בבית זה, לא ינתן להם במקום אחר.  דלתות הפרוזדור לא תסגרנה על מסגר ופתוחות הנה לרוחה גם בכל שעות הלילה,  והאורחים יוכלו לצאת ולבא בכל עת שיחפצו...  גם עיני השוטרים המשוטטות בכל בתי העיר עדינו לא תגיענה,  ואחרי תעודות-מסע אין דורש ואין מבקש...  ואחרי כל אלה השכחת כי אך יהודים נבזים אנחנו ואין לנו הרשיון לשבת בטבור העיר הקדושה הזאת יחד את בני מרום עם הארץ?

– כמה ימי שבתכם שמה?

   בבית הזה נולדתי! –  השיבה לי העלמה בגאון ושחוק יפה אף נעים עבר על דל שפתיה.

– מה מלאכתך כל היום בבית?  העוזרת אַת על יד אמך?

– לא, זאת לא זאת!  הנני שוקדת על דלתות הגימנזיום – קראה העלמה בהרימה את ראשה בגאון-תום.

– באיזו לשכה הנך יושבת כיום הזה?

– בשנה זו אכלה את חוק למודי.

– ומה תדמי לעשות אחרי כן?

– אחרי כן – לא אעשה כל דבר, כי מה לי עוד?

  ולשמוע לקח בתורת הרפואה,  או לנסוע לעיר המלוכה ולבקר שמה את בית מדרש החכמות אשר שם בעסטיוזשעוו נקרא עליו, לזאת לא ישאך רוחך? 

– התחפוץ נפשך כי עוד כחמש שנים אהיה אסורה בעבותים אל ספרי הלמוד ותלויה בדעת אמי?... התחפוץ כי עוד ימים על שנה אהיה באוכלי שלחנה ואלבש את השמלות הבלות מזקן אשר תקנה היא לי?  שקילא טיבותך ושדיא אחיזרי!  Grand-merci! .

את שתי המלות הצרפתיות האחרונות בטאו שפתיה בקול מרעים נפלאות,  כמו הגה לבה אימה פן לא תגיענה לאזני ____[1] ישאן.

– ומה יש את נפשך לעשות בימים הבאים לבנין בית חייך על מכון בל ימוט?

העלמה העיפה בי מבטי-תמהון ולא ענתה אותי דבר.  אחרי כן הֵסַבה את פניה ממני בתלונה מסֻתרת ותקרא בקול גדול ולא יסף: 

– אל תדאג ואל תעצב לי;  יהי נא לבך סמוך בטוח כי לא ימעדו קרסולי בדרך החיים!

פתיל שיחתנו קֻפד,  והעלמה העמידה פניה, כמו כעש בלבבה עלי;  אבל אך רגעים אחדים עברו  והנה הצחוק הקל הושב להיות לשעשועים על שפתיה כבתחלה ועוד פניה קרן, ובחן ונעימות ושחוק גם יחד פנתה אלי בשאלה: 

– לא אפונה כי תלמיד בית מדרש אתה, האף אין זאת? 

– לא, כדבריך לא כן הוא;  אבל מה ראית על ככה להוציא עלי משפטך  כי שוקד אני על דלתות בית מדרש המדעים?

– את משפטי זה חרצתי אחרי ראותי כי כמעט לקחה אזנך מפי כי הנני מתעתדת  לגמור בשנה זו את חוג למודי בהגימנזיום,  והנה עד ארגיעה עברה עליך הרוח לשלחני לבית החכמה אשר לבעסטיוזשעוו. 

– כשאני לעצמי יחשוב לבי,  כי אין לעלמה עניה מבנות ישראל כל דרך אחרת להציב לה יד בתבל,  בלתי אם לבקר את בית מדרש החכמה אשר קראתי לפניך בשם.

   האומנם לא תוכל עלמה עניה להיות ברבות הימים לאשה בעלת הון ורבת אוצרות?! –  קראה הנערה בקול אדיר וחזק,  ובהתבוננה כי דבריה אלה לא הפיקו רצון ממני,  הוסיפה לדבר אלי בשחוק-שוא:  הלא הוא אשר דברתי אליך מראש כי תלמיד בית המדרש המדעים אתה,  כי כזאת יענו בך גם פניך הנזעמים...  

– אם כה תדמי אינך אלא טועה;  לא תלמיד בית מדרש החכמות אני...

– ואנכי לידך אתקע כי מעין זה אתה...  מה אפוא עבודתך ביבוק?

בענות חן אמרתי לה כי עוסק אני במלאכת הספרות.

– סופר אתה ואנכי לא ידעתי,  ועל כן לא שמרתי פי ולשוני בשבתי בחברתך הפעם...  ומה שם משפחתך? 

הגדתי לה את שמי.

   לא שמעתי את שמך מעודי, ואתה כרחום סלח נא!  אפס כי סמוך לבי בטוח – הוסיפה העלמה לדבר אלי בשחוק-התולים –  כי לא יארכו הימים ושמך יעשה לו כנפים ויהי חודר ובוקע מראש העולם ועד סופו ובכל מקום אשר הוא מגיע יפזרו לו פאר וכבוד מלא חפנים ודור אחרון יביע תהלתך!

– המלים האחרונות לא מבטנך יצאו –  חמדתי לא לצון גם אנכי למען השיב פעולתה אל חיקה –  כי אם מבטן אחד מספורי האהבים הכתובים בלשון צרפת...

   הפעם רואות עיני בעליל כי צדקתי אמנם במשפטי בהגידי לך מראש כי עלי לשמור פי ולשוני בדברי אליך... אבל , הגידה נא לי, אדוני הסופר,  הסור תסור לגור אלינו? 

– בכל לב ונפש!  אולם תחת אשר הגדתי לך את שמי הודיעני נא מה שמך גם אַת, ואדעה.

    נאדיעזשדא מאַקסימאוונא לבית צמחאוויטש;  אפס כי הרשות בידך לכנות אותי בשמי הפשוט: נאדיא.  בשם הזה יקראו לי כל אנשי ביתנו.

– ואַת לא תתלונני עליהם בסתר לבך על ככה? 

– לא.

– ומדוע?

– יען כי באמת לא נאדיעזשדא מאקסימאוונא אני כי אם ילדה קטנה, ילדה פותה... בביתנו יגור איש אחד ישיש לימים והוא –  פקיד בחיל הצבא...  גם עשיר גדול ובעל נכסים רבים... והאיש הזה אף יושיבני כפעם בפעם בחיקו...

– זאת דברה ולא יספה עוד ותבט בי בעפעפים בוחנות,  כאלה חפצה לקרא מעל רשמי פני את הרושם אשר עשו דבריה האחרונים עלי...  אבל אנכי התאמצתי  ואחתור בכל כחי  לשמוע את דבריה בקרת-רוח ובהתבוננות יתֵרה,  כמו חשב לבי בקרבי כי אין כל עון אשר חטא בשבת עלמה בת שבע-עשרה שנה בחיק עשיר זקן  וכי הדבר הזה איננו יוצא מחוץ לתחום חוקי המוסר ודרך הארץ.

– חא...חא...חא!  ההאמנת בדברי?  ואנכי אך לצון חמדתי לי ובאמת אין מכל אנשי ביתנו מֵעיז להושיבני בחיקו...  מגמת נפשי היתה רק לראות בעליל איך ירעמו פניך.... אבל הבה אשימה נא קץ לדברי-רוח,  ואמרות נכחות, אמרות טהורות יביע פי!  הנני אומרת לך עוד הפעם באמת ובתמים כי חשה אני בי כי עוד אין לי הצדקה להיות בעיני כעלמה גדולה עומדת ברשות עצמה,  ומה רבו העתים אשר דרושה ונחוצה לי עין מורה דרך צופה ומביט  ומשגיח  על כל עלילותי והליכותי וסופר ומונה מצעדי רגלי!   כן מעשי אינם נעשים בישוב הדעת תחלה ואך תוצאות פעולת הרגע המה,   ולעתים קרבות עלולה אני לעשות מעשי-תעתועים אשר לא יעשו ,  גם לבי מלא דעות והשקפות...  קבועות וחזקות כסלעי-איתן,  אך טבעי רך כקנה ונחה אני להמשך כבחבלי-קדם אחרי כל דבר קטן כגדול,  והוא הוא המעביר אותי לרגעים על דעותי והגיונותי ואינני משגחת בבת קול היוצאת מהן...  בביתנו יושב תלמיד בית מדרש המדעים השומע לקח בתורת הרפואה,  לב-טוב שמו,  והוא יחליט כפעם בפעם כי לבי רֵק מכל השקפה ורעיון נכון אין בקרבי לשפוט מישרים.... וכי מלחמה במשכיות נפשי פנימה בין שני יסודות שונים: האחד טוב והאחד רע...

– ואיזה הוא היסוד הטוב אשר כך, הדעה או רֹך טבעך?

– אך צחוק אעשה לך בהשמיעי את דברי לב-טוב באזנך כי היסוד הזה הוא תכונת נפשי הרכה המתפעלת ומתרגשת מהחיים וממה שיש בהם.  לב-טוב יגזור אֹמר כי רק ברגעים אשר אשכח את דעותי והשקפותי, אינני עושה שקר בנפשי ונאמנת אני להרוח הנאצל עלי ממרום.

– היודע הוא את משפטיך?

– משפטי לא נכחדו ממנו ולא ישרו בעיניו.  נפשי יודעת מאד כי גם ממך לא יפיקו רצון... אחרי כי רוח המון העם נודף מהם.

– הכאחד מבני אפרתי העם הנני בעיניך?

– כן כאציל ברוח אחשבך וכמך כלב-טוב!  גם פניו ירעמו לשמע מבטאים ונאומים אחדים היוצאים לפעמים מפי,  וכל הימים יתן את לבו לתקן את שגיאותי... 

– לבי יאמר לי כי האיש הטוב והמטיב הזה,  לב-טוב,  דבקה נפשו בך לאהבה.  האמנם כן הוא?  תני תודה! – אמרתי אליה בשחוק.

– כאשר אחזה... יש ברעיונך זה.... קורטוב של אמת...

– וברור לי כשמש בצהרים כי אין לאוהב אֻמלל זה כל תקוה ממך;  האומנם?!...

– מדוע אפוא יהגה לבך כדבר הזה? – שאלתי נאדיא בצחוק-חנף ואֹדם קל נראה על לחייה. 

– יען כי כזאת ענה בך קול דבריך אשר דברת על אודותיו. 

– אם יודע אתה את מלאכת הספרות כאשר תדע את תורת הנפש,  אז לא אפונה כי היום אשר בו יודע שמך בקהל עוד ירחק חוק.  האומנם כי בפעם הזאת מצאת את החידה,  ואנכי אמנם אינני אוהבת את לב-טוב;   אבל אנכי אדמה כי לו גם אהב אהבתי את אחד האנשים,  כי עתה דברתי בו בלשון אפעה דברים קשים ורעים ביתר שאת מדברי אשר השמעתי באזנך על אודות לב-טוב מאשר כי אז חשבתי למשפט כי לולא עשיתי כזאת והייתי מדברת על אדות בחירי רצתה נפשי בו בשפה אחרת ובדברים אחרים,  כי עתה בלעתי פני הלוט הלוט על רגשי לבבי,  כי עתה נבעו מצפוני בתי נפשי והיו גלוים וידועים לכל... 

– היש עלי אדמות איש מאושר כזה,  אשר תטיפי עליו מלתך בשאט בנפש?

– מה פרצת עליך פרץ?!...  אם תדע עד ארגיעה את כל אשר אינך יודע,  תקפוץ עליך זקנה בלא-עת  וחבל על אבדן אחד הכוכבים המזהירים על שמי ספרות ישרון!...  אמרה העלמה ועיניה הביטו לארץ.

העלמה הסבה את שיחתנו לדבר אחר ותדלג ותקפץ מענין לענין,  ותשא מדברותיה על חיי יושבי הערים הגדולות,  על במת המשחק ועל שאלת הנשים,  על זמרת המזמרת פאַטי ועל ספרי פיסארעוו  ושצעדרין,   על מכתב העתי "השחר"  מאת קול-ישר ועל מ"ע "היבוקי"  מאת המלחך פינכא הצורר לישראל בנכליו,  על פקיד הצבא הזקן היושב בבית אמה ועל אהובתו השכֹּרה אשר בגדה בו ותתן דודיה לאחר,  ותדבר על כל המעשים הנעשים תחת השמש, ותבחר לה לשון מהתלות ותּתַּבל את דבריה בעקיצות וחדודים שונים ותצהל קולה בשחוק מרעים נפלאות.   וכה בלֹתי  בחברתה עד כי אחזה השֵׁנה בשמֻרות עיני ואקום ממקומי ואשתחו לעֻמתה ואפן ואשוב לכסא מושבי – ואישן... 

 

ב: בַּמָּלוֹן

בשעה השביעית בבקר,  כאשר הקיצותי משנתי,  השתומם לבי בתוכי בראותי כי נאַדיא כבר רחצה את פניה למשעי ותטיב שער ראשה ותתקן תלבשת בגדיה אשר עליה והנֶה יושבת וקוראת מכתב-עתי לימים בשפת הארץ.

– ההסכן הסכנת להעיר שחר יום יום – שאלתיה –  או כי אך מקרה הוא הפעם?

– שנתי נדדה מעיני כל הלילה –  השיבה לי נאדיא בצחוק –  כי לבי לא שכב בקרבי ויהגה אימה פן תאבד לך גם מצנפתי,   אבל לא כן הוא בביתי;  שמה זה דרכי כל הימים לאחר קום משנתי ויש אשר מתגוללת אני על ערש יצועי עד השעה הראשונה אחרי הצהרים...

– ומתי הולכת את אל בית הגימנזיום?

– הה,  נערה עצלה  אני מאין כמני!  יש אשר יעברו שבועות אחדים ואת פני הגימנזיום לא אראה אף פעם.  המורים יראו עוני ולא יתבוננו ואין מה מתעורר להעמידני במשפט ולהוכיחני על פני,  יען כי הלא עיניהם הרואות כי סוף סוף עשר ידות לי בחכמה ומדע מכל המון התלמידות ובבית הגימנזיום יכירני רק מקומי אני בראש...

– ועצלותך איננה נצבת לך לשטן על דרך החכמה?

– אם יפלא הדבר בעיניך הנה בעיני לא יפלא.  לו ראית בעיניך את פרות הבשן אשר אשב בחברתן בבית הגימנזיום,  כי אז הלא על נקלה תאמין לי כי גם בשבתי רבי עתותי בבית נעליתי בלמודים מכלן ואין אף אחת מהן אשר תדמה לי ותערך לי בכל דבר-תֻשִיָה.

מורה השעות השמיע את השעה התשיעית לפני הצהרים, והמסע קרב לבא יבוקה.

ויהי אנחנו טרם נרד מעל המרכבה לבא אל בית הנתיבות ואנכי השמעתי באזני אשת-לויתי כי יש את נפשי להיות לה לעזר בדבר קבלת צרורות חפציה מיד הממונים על הובלת המשאות;   אבל היא לא מצאה כל חפץ בעזרתי,  יען כי נפשה היתה יודעת מאד כי תכלכל את הדבר הזה במועצות ודעת וביד חרוצים ביתר שאת ממני,  כאשר הראיתי גם אנכי לדעת באחרונה.   לא בחפזון ולא במנוסה,  כי אם בשובה ונחת היתה שומה מאתה אלי כי אלך ואקרא לנושאי-סבל,  ובטרם אשר הוציאו האנשים האלה את מלתחותינו מן העגלה,  כבר נמצאה נאדיא בחדר המשא וחיש-קל קבלה את חפצינו,  ובעת אשר כל המון האורחים עוד התנגשו יחד בחצר המסלה  ואיש את רעהו ילחצון וידחקון ובצד וכתף יהדפו,   כבר ישבנו שנינו במרכבה מרקדה אשר אחזה את דרכה אל בית המלון אשר לאם נאדיא. 

המרכבה באה ותתיצב בחצר,  ומכל חלונות בית עמיאל השמרוני נשקפו אלינו אנשים תאבי-חדשות,  וכאשר הגיד לי רוח מבינתי היתה המרכבה חזון יקר בלתי נפרץ במקום הזה.  אנכי ונאַדיא  ואחרינו השוער הנושא על שכמו את מלתחותינו עלינו במעלות צרות ומטֻנפות ונבא אל פרוזדור צר אשר קרני השמש לא יהלו בו אורם,  עד כי לא ראיתי מאומה מכל אשר נכחי וכסומא בארובה התנהלתי לאטי בעקבות נאַדיא  אשר צלם דמות תבניתה הלך לפני הלך וטפוף כעמוד הענן לפני בני ישראל במדבר חורב.   אחרי אשר עברנו דרך כמה פרוזדורים גדולים עם קטנים וכולם מכוסים בערפלי עלטה וצלמות  הגענו באחרונה אל קרן אורה,  והנה רגלינו עומדות בחדר המבשלות, אשר לבד המבשלת הזקנה בעלת פנים מפיצות זועה וגעל נפש,  נמצאה בו עוד אשה אחת, אשר אם כי הסינר שעליה היה מגאָל  ובגדיה צאים,  בכל זה נקל היה לי להוציא משפט כי גברת הבית היא.   לא צעירה לימים היתה האשה הזאת,  אבל בעקבות היופי אשר נודעו על פניה,  עוד נמצא די און למשוך אליה לבות מבקשי אהבה,  אשר כזאת העידו בה קוצות  תלתלי שער ראשה הסדורות לה ברב נעימות והוד,  וענות החן והחסד,  ענות-השקר אשר שכלה לשפוך על מבטי עיניה וכל תנועות גוה.   האשה הזאת היתה חנה,  או כאשר נקראה בפי כל באי ביתה:  יעקאטערינא פאוולאוונא למשפחת צמחאוויץ,  אם נאַדיא.

– מה שלומך, בתי יקירתי, נשמת אפי ואור חיי?! – קראה האם ותפול על צוארי בתה ותאצל לה עתרת נשיקות.   אפס כי כאם כן בתה לא הפיקו פניהן ברגעים האלה כל רגש שמחה וגעגועים נובעים מקירות לב טהור,  ואף גם זאת כי הנקל היה לאזן שומעת למצא בדברי האהבה אשר בטאו שפתותיהן חליפות, גם אותות רגש מסֻתר...

בעין חודרת הבטתי על שתיהן,  ואראה כי לא נשתוו אשה אל אחותה בצלם דמות תבניתן.   הבת – הודה כזית  וחסנה כאלון,  והאם –  שפלת הקומה ובריאת-בשר;   הבת –  מקלעות שער ראשה יורדות כשרשרות זהב על כתפותיה ועיניה יונים כעין התכלת,   והאם –  שערותיה ועיניה שחורות כעורב.   אבל גם אחרי כל ההפכים האלה הבנתי בכל זאת עד ארגיעה כי שתי הנשים האלה –  אם ובתה הנה,  יען כי בזאת ענו בהן הליכותיהן, תנועות גון,  מדברן וצלצל קולן אשר לא נכרו בהם האחת לפני רעותה.

– אמי! – צפצפה נאַדיא בקולה –  הנה הבאתי לך היום ארח חדש;   אבל השמרי לך מפניו,  כי –  סופר הוא! 

– מה מאד נעים לי לראות איש אשר כמך בא בצל קורתי! –  אמרה אלי יעקאטערינא פאוולאוונא בלחצה את ידי אשר הושטתי לה –  בביתי יש למענך חדר אשר ייטב בעיניך,  ובשבתך אתנו לא תחסר דבר ותמצא את המנוחה השלמה שאתה רוצה בה.   כל יושבי חדרי הנם עם טרודים ועסוקים במשלח ידם,  עם אוהבי חיי שקט ושלוה,  איש לעברו יתעה וגבר במסלתו ולא תבצר ממך לעשות מלאתכך שלֵו ושלאנן מבלי משבית ומכלים דבר,   אם אך לא יעלה על לב בכרה קלה זאת –  בדברה הורתה באצבעה לעֻמת פני נאדיא –  ללהפריעך מעבודתך!...

– אמי,  אל נא תדברי עלי עתק;  גם אנכי –  עם טרוד ועסוק במלאכתו הנני (בי אדוני הסופר,  הואילה נא לתקן את דברי האחרונים...)  אבל, אמי,  היש לב-טוב כעת בחדרו?

– לא אפונה כי איננו.  לו היה בבית,  כי אז הלא רץ לקראתך מפתח אהלו לחדות בשמחה את פניך...

– ואיה אפוא הוא?

   בבית מדרש המדעים הנהו, ואדמה כי לא יבושש לבא,   הואילה נא אדוני – פנתה אלי בדברים – ללכת אחרי, ואנכי אנהגך גם אביאך אל חדרך.

החדר לא מצא חן בעיני,  כי היה קטן מאד ואין כל בו זולתי שלחן, כסא ומטה אשר לא הוסיפו לו לוית-חן,  כי כבר אבד עליהם כלח ויד העת הויה בהם לרעה בעצם תקפה ובהיות מקומו נכח בית המבשלות,  היה מלא תמיד עשן וקטור ואדים שמים מחנק לנפש,  ולהשית נוספות על כל החסרונות האלה,  עוד הרבתה במחירו פי שלש משויו.  אך יעקאטערינא פאַוולאָוונא לא נלאתה מהכביר עלי במלין,  בלשון מדברת גדולות,  על דבר כל המון המעלות היקרות שחדרה מצוין בהן,  עד כי לא קמה בי עוד רוח לשאת וליתן עמה על אודות המחיר,  ומה גם אחרי השיבי אל לבי כי כעבד לוה לאיש מלוה הנני ועלי להיות אסיר-תודה לבתה על החסד אשר הפליאה לעשות עמדי בדרך,  ועל כן גמרתי אֹמר לשכור לי לעת עתה את החדר הזה ולהחליפנו באחר הטוב ממנו בכל עת אשר יבא המקרה לידי.

– דע לך, אדוני –  קראה אלי יעקאטערינא פאַוולאָוונא בעת אשר שטו עפו מבטי עיני על פני קירות משכני החדש –  כי אנכי זה דרכי כל הימים לחשוב את כל יושבי ביתי כבני משפחה אחת!  כל גרי חדרי זולתי שנים שלשה מהם, יסתופפו בצל קורתי זה כמה שנים;   כלם ידעו האחד את השני,  כלם יבקרו חדשים לבקרים האחד את רעהו חליפות בחדרו,  או כי יקבצו יבאו כלם בשעות הלילה להתעלס יחד בדברי ידידות ורעות במעוני.  באחת אדבר:  כל הנפשות הגרות בביתי כעל משפחת אחת תחשבנה,  ואם לא תקל גם בעיניך לבקרני בעתות הערב במשכני, כי אז תתודע אל כל שכניך,  אחד מהם ללא נעדר.

אפס כי ימים אחדים חלפו הלכו להם,  ואנכי עוד לא הצגתי כף רגלי על מפתן מעון יעקאטערינא פאַוולאָוונא, בכל הימים האלה היו ידי מלאות עבודה אשר לא הרפתי עד בלעי רֻקי ושאלת גברת הבית רחקה מכליותי ולבבי,  ואף כי פני כל גרי משכן צמחאוויץ,  אשר פגשתי בם לעתים קרבות בפרוזדור הבית,  לא היו מסוגלים לפחת זיקות התשוקה בלבות רואיהם לכרות את בעליהם ברית ידידות ורעות.  פני הנשים היו כמו משוחות בזפת ובחֵמר ותדברנה את דבריהן בקול שאון והמולה עזה ותצחקנה בלי-הפוגה,  צחוק מוזר ופרוע אשר צללו לו כל האזנים.  פני הגברים הפיקו מרֶך לב ופחד,  תנועות גום היו בבהלה וחפזון,  בלכתם היו כמתגנבים ועיניהם לא נחו בחוריהן אף רגע,  כי אם רצוא ושוב התעופפו הנה והנה.

מכל אנשי העדה הזאת היה רק אחד אשר מצאתיו בתפארת אדם, והוא האיש הצעיר לימים,  שומע תורת הרפואה בבית מדרש החכמות,  אשר ישב בחדר הנשען אל מעוני.   כאשר פגעתי בו בפעם הראשונה,  הבנתי עד ארגיעה כי הוא הוא האיש לב-טוב אשר דברה עמי נאדיא על אודותיו,  והכרת פניו ענתה בו כי גם הוא כבר ידע מי ומה אנכי. 

ביום אחד לפנות ערב בשבתי לבדי בחדרי, והנה נסבה הדלת על צירה וגברתי נראתה על המפתן.

  למה אפוא תשב בדד בחדרך? –  שאלתני בהתבוננה בי כי יושב אני בטל – הואילה נא אפוא לבא אלינו לשתות כוס חמין;  המיחם כבר עומד על השלחן. 

– לו יהיה כדבריך! –  נאותי לה ואלך אחריה אל משכנה.

חדר הגברת היה גדול ורחב-ידים וחלון אחד לו הנשקף אל החצר,  כלי העץ אשר בבית היו שונים זה מזה בצבעם ותכניתם, ולא נמצאו בו גם שני כסאות דומים האחד אל השני במראיתם וצביונם.   לפני דמשק ערש אשר רפידתה ארגמן,  עמד שלחן עגול  עשוי מארז ומעבריו – שני כסאות גדולים משוחים בששר ומרופדים משי,  האחד בצבע ירקרק חרוץ והשני בצבע התכלת.   אצל הקיר השני עמד כסא-משכב ויריעת עור למצע עליו,  על יד החלון – עוּגב עתיק ימין אשר כבר נגעו בו שני הזמן, לא רחוק ממנו –  מכונה לתפירה וארגז קטן,   ולבד כל החפצים האלה נמצאו בחדר גם כסאות אחדים אשר לא מצאו בהם בעליהם כל חפץ,  כי חשבו להשבר ולנפול תחתיהם בכל רגע.   פרושה למסך על מבוא הפונה אל חדר אפל,  הלא הוא תא המשכב לאם ולבתה.   פני החדר הנטוש והעזוב הזה  נתנו אותותיהם אותות כי דירת-ארעי הוא להיושבים בו,  הללו נכנסין ותוכו והללו יוצאין,  ועל כן אין שם אל לב להטיב  את מראהו ולכלל את יפיו.  ואולם לא כן הוא עם יעקאטערינא פאַוולאָוונא .  היא, כמו שספרה לי אחרי כן במו פיה,  באה לשכון בחדר הזה עוד לפני עשרים שנה ונאדיא ראתה בו לראשונה באור החיים.

בבאי החדרה,  ראיתי והנה המיחם רותח על השלחן והכוסות ערוכות וידי נאדיא היושבת על הערש אשר לפניו מלאות עבודה לשפות את החמין אל תוכן ולהגישן אחת אחת לפני המסובין.  לימינה ישב לב-טוב על אחת הכסאות, ועל כסא-משכב  המרופד עור לקחה מקומה אשה כבת שלשים וחמש שנה שפלת הקומה ורעת המראה,   אשר מלאה פיה צחוק ושפתיה נעות וקולה לא ישמע.   אדונת הבית הציגתנו חליפות איש לפני רעהו ותקרא את כל אחד מאתנו בשמו כדת וכהלכה,  ויודע לי כי האשה הצוחקת בעלת הפנים המכוערות עגונה היא אל אישה זה ימים כבירים,  וזה כשנה אשר באה ליבוק להתחקות על שרשי רגליו,  אבל לשוא,  כי עקבותיו לא נודעו;  ויהי כי תם הכסף מצלחתה וישבר עליה כל מטה לחם ותשאר בעיר הגדולה והנכריה הזאת כאניה בלב-ים, וימלך עליה לבה ללמד ידיה למלאכת התפירה, ותעש כן.

– אדוני הסופר – פנתה נאדיא אלי בדברים כאשר אויתי לי מקום לשבת ואקח מידה את כוס החמין אשר הושיטה לי – כאשר אחזה לי, לא שפרה עלינו נחלתנו למצא חן בעיניך.  הנה זה כשבוע תמים אשר יושב אתה בביתנו ועוד לא בקשת נתיבות מעוננו אף פעם!

– עתותי לא היו בידי – עניתיה –  כי עבודה רבה היתה עמוסה עלי ואתכם הסליחה!

– מראש ידעתי כי עוד מאתמול ערוך לך מענה... אבל – שמעתי דבריך ונזכרתי מעשה:  הימים האלה – ימי עבודה המה גם לי.  שאֵלה קטנה יש לך אליך, אדוני...

פתאם שנתה את קולה וכקול ילד קטן המבקש דבר-מה מאיש גדול ופניו יעידו בו כי אם ישיבנו ריקם מלפניו ולא ימלא בקשתו, הנה עד ארגיעה יגעה בבכי תמרורים וירעיש ארץ גם שמים, קראה אלי:

– ערכה נא מאמר למעני.  הלא מצער הוא!

מבלי לענות לה דבר,מלאתי פי שחוק.

– אל נא תשחק, תלעג לי! – הוסיפה נאדיא לדבר אלי בקול הילד הנכון בכל עת ובכל שעה לעורר זעקת שבר ולעשות מספד כתנים –  חי נפשי כי נחוץ לי הדבר הזה עד מאד.  ביום השני עלי להביא את מחברתי לפני המורים,  ואנכי עוד לא השפיקה לי השעה לכתוב עלי גליון אף שורה אחת.   בתחלה חליתי את פני לב-טוב כי ימלא תחתי את אשר נטל עלי,  אבל הוא איננו חפץ להשלים את חפצי,  באמרו כי אם תהי מלאכתי נעשית על ידי אחרים, לא תצא  לי מזה אפילו תועלת כל שהיא.

– גם דעתי מתאמת את דעת האדון לב-טוב,  כי לא טוב...  אמרתי אליה בקול מטיף ומוכיח;  אבל נאדיא לא נתנתני לכלות את דברי ותקרא אלי בקול תלונה:

– אל לך,  אדוני, להטיף באזני דברי מוסר!  גם תוכחת לב-טוב כבר יצאה מאפי ותקע נפשי ממנה.  דע לך כי המחברת אשר מבקשת אנכי ממך לעדכנה עבורי, דרושה היא לחפצי אך למען אשר יחשבוני המורים כתלמידה חרוצה ומהירה במלאכתי ועושה בלמודים והנקל יהיה לי לתקופת השנה לקבל מידם תעודה מגדת תהלתי ותפארתי,  אבל לא למען רכש לי דעת ותושיה...   הכיונה פותה אני כי אבער ואכסל להאמין כי מבית הגימנזיום, אשר שוקדת אני על דלתותיו,  תצאנה לי תורה וחכמה?!  והתעודה הלא עץ חיים היא למחזיקים בה ובה חלקת אוצרי ספון... 

– הלא גמרת אֹמר בנפשך להנשא בשנה זאת לאיש ויעבור עליך מה,  ומה הוא החפץ אשר תמצאי בהתעודה?   מה לך ולהצרה הזאת?  – שאל אותה לב-טוב בקול רגז.

לחיי נאדיא אדמו כתולע ועיניה הפיצו כדורי אש פלדות ותעיף בלב-טוב מבט חד ושנון אשר נחת עמוק עמ­ֹק בבתי נפשו, ותקרא:

– ראה אראה כי אתה,  לב-טוב אדוני, חננת מאת היוצר בפה מדבר דברי רוח ואולת בעוד פני איש זר לך מתמול שלשום  לנגד עיניך.   אל מה ירמזון דבריך האחרונים?   החפץ חפצת לתת לי אות ומופת כי זרה לך רוחי ואיננה שוה בכבדך אותי,  או כי היתה את נפשך  לקדם ולהזהיר את המסובין בכאן לבל תעלה חלילה על לבם מחשבת בליעל כי מצאתי אף מעט חן בעיניך?...

– הנה ההבערה ללהב יצאה! – שסעה אותה יעקאטערינא פאַוולאָוונא בדברים בפנותה אלי –  וזה הוא דרכם, דרך כסל למו,  כל הימים.   מי האמין לשמועה כי באמת רעים נאמנים המה למן היום אשר התודעו האחד אל השני ואך במסבת אנשים זולתם יגָרו מדנים ויתקוטטו זה בזה? 

– רב לך, אמי יקרתי!  הפריעה אותה נאדיא בקול תלונה –  הלא האמין יאמין השומע את דבריך אלה,  כי אנכי ולב-טוב אוהבים אנחנו האחד את רעהו אהבה עזה כמות!

צחוק אדיר עולה בלול בשעול חזק התפרץ  מפי העגונה אשר ישבה על כסא-המשכב.

– מצב הדברים אשר ביני ובינו – הוסיפה נאדיא לדבר מבלי שית לב לשחוק העגונה – כך הוא.   כמו חכמת שאול באה בלב לב-טוב לחשוב למשפט  כי אנכי ילדה קטנה הנני והוא – מורי ומלמדי להועיל וכי להתהלך אתי לפי דרך הארץ, לב טוב הוא, פן אשמן ואבעט ואלך שולל בשרירות לבי... ועל כן מתאנה הוא אלי כל הימים ובתוכחות על עון יבא אלי לדכא בחלל לבי על כל דבר קטן... וככה הוא עושה לי:  או כי יפתח שפתיו במוסר ותוכחה ויורני לקח,  או כי ישמיעני דברים מתלהמים בוטים כמדקרות חרב וכבודי בקלון ימיר.    ואנכי כבר נלאיתי  נשא את שתיהן,  וכדברי מוסרו אשר כשיח  סיג ותפל המה בעיני כן גם ריבות שפתיו למשא המה עלי ונפשי קצרה בעמלי,  מלט לא אוכל,  ולבי ינבא לי כי לא יארכו הימים ולא אמצא די און בי להבליג על כעשי ולא אאריך עוד נפשי,  וביום בקר לא עבות אתרגז ואתקצף  ואמטר על ראשו פחים וזקים ואש זלעפות...  עתה עתה תהיה  מבוסתו... אף כי רעים נאמנים אנחנו לא מתמול לפי דברי אמי...

בכל העת אשר דברה נאדיא את דבריה, הבטתי בעין חודרת אל לב-טוב,  אשר ישב על מקומו כעל חדודי-חרד ויהיה כמחריש וכאלם לא יפתח פיו,  ויבט סביביו בקרת-רוח כאלו לא נגע קצפה אל לבבו ופחדה אשר הפילה עליו לבא עמו בריב לא עשה עליו אף רושם קל.  אבל בכל זאת אך לשוא התאמץ ולריק כלה כחו להסתיר מבוכתו מעין רואים,  כי חזות פניו ענתה בו כי רוחו יהמה יחמר בקרבו כהמות הים לגליו,  קרבו הרת לפידים בוערים ולא ידע שלו.   צבע מראה פניו רעי המראה שנה חליפות,   רגע חורו כפני מת וברגע אדמו כתלע כמו אש קדחה בעצמותיו,   רגע סוגרו שפתיו כמו חתם צר עליהן ינוח ועד ארגיעה והנה צחוק-התולים,  צחוק-מר ומכאיב-לב מרחף עליהן.   לרגעים רחפו כל יצורי גוו כמקרח הנורא וידיו הרועדות העביר על שערות ראשו הארוכות והפרועות בלי-סדרים,  או כי מרט את שערות זקנו הצהובות.  לב-טוב היה שפל הקומה ודל בשר,  ולא תאר ולא הדר לו,  על פניו שכנה עננה הרת יגון וצלמות,  קמטי מצחו הרבים העידו בו כי כבר ראה רוב עני בשבט עברת הזמן,  ועיניו שקעו בחוריהן.   בהשגיחי כל העת על לב-טוב ועל כל תנועות גוו,  ראיתי התבוננתי כי לקחה נאדיא כליותיו ולבו וכי הנהו בידה כחומר ביד היוצר ולא מראֶהָ יוטל,  ואבן כי ישיאהו לבבו לדבר אתה קשות בתקותו אולי תצלח בידו להוכיח את אמץ רוחו, עזוז לבו ורצונו החפשי בדבר שפתים למצער.

לאט לאט נחה נאדיא מזעפה וסערת לבה קמה לדממה ותשנה עוד הפעם את שאלתה לערוך למענה את המחברת אשר נטל עליה לכתוב מטעם מורי הגימנזיום.

הלא כבר הגדתי לך כי לא לעזר ולא להועיל תהיה לך אם לא תעשי את המלאכה הזאת בידיך! – קרא לב-טוב בהתאמצו להוכיח בקולו כי מדבר הוא את דבריו בקרת-רוח –  אפס כי אם קשה חפצך זה כשאול, הנני הנני להתעשת לך ולכתוב למענך את המחברת...

– לא אליך אני פונָה בשאלתי זאת ועל כן בידך הרשות לבלתי נאות לי...

  אל נא תקצפי ואל נא יחרה אפך בי! –  הוסיף לב-טוב לדבר אליה ושחוק-קל על שפתיו יחלוף, –  המחברת אשר נכון אני לכתוב בעבורך תגדיל חן ערכך בעיני המורים ויענדו עטרת תפארת לראשך  ויחננוך בתָו השתים עשרה במלֻאו!

– בזאת עוד טרם אמר הון,  ונפשי גרסה לתאבה כי יפילו לי המורים לחבל בנעימים את תו השתים עשרה וגם ציון הצלב על ידו! ...  קראה בקול תנוק מפונק אשר לא יאצלו הוריו ממנו כל אשר תשאל נפשו מהם...

– התפארי עלי כי גם חפצך זה ימֻלא... אבל השלום תעניני?

– שלום !

נאדיא ולב-טוב תקעו כפם איש לרעהו לשלום.

אבל רגעי שלומם לא ארכו.  כמעט פנתה נאדיא אלי בדברים, ולב-טוב מצא לו תאנה בכל רגע להתנפל ולהתגולל על נאדיא ולתת בה תהָלה על כל מלה ומלה היוצאת מפתחי פיה,  עד כי העלה עליו בדבריו את חמתה עד להשחית.  גם נאדיא לא טמנה ידה בצלחתה ותפרט עליו בשפה ותמטר על ראשו מטרות מהתלות וכמתלהלה ירתה עליו זקים חצים ומות ותשחק ותלעג למראה פניו הדלים,  למבנה גֵוו ולקומתו הקצרה,  להתלבֹּשת אשר עליו ולהליכותיו מבית ומחוץ.   אם אמנם כי התאמץ לב-טוב ברגעים האלה להיות קר ברוחו,  אבל  חוות פניו ענתה בו כי כחצים שנונים נחתו עקיצות נאדיא בבתי נפשו וכרעם-ברקים כן הלמו ומחצו את לבו.  ויהי בעיני לפלא מה יראו השנים האלה על ככה לענות איש את נפש רעהו ולהציק זה את זה בדברים,  אך לא חפצתי להתעבר על ריב  לא לי ואשמרה מחסום למו פי ודומם ומחריש הביטו עיני אל לפני מלחמת שפתים זאת. 

בשעה העשירית בערב עזבה העגונה את החדר וגם יעקאטערינה פאוולאוונא הלכה אל אחת משכנותיה גָרות ביתה להתעלס בחברתה בדברי ידידות ואהבים בטרם תתקפנה השנה.   כאשר נשארנו אך שלשתנו בבית,  ראיתי התבוננתי כי שערת לב נאדיא תלך הלוך וגדול,   עורקיה לא ישכבו  בקרבה ורוחה כים נגרש השקט לא יוכל,  ומרגע לרגע הוסיפה לכלות חצי חמתה בלב-טוב אשר מנוחת לבו כבר שבה לקדמותה,  דבריו לעו ומפיו נעתקו מלין וישאף רוח כתנים.  לאט לאט החלותי לחוש בנפשי, כי כצר וכשטן אני בחברתם ברגעים האלה, ועל כן מצאתי לי תואנות שונות לקום ממקומי ולשוב לחדרי,  אבל כפעם בפעם עצרה נאדיא בידי מהפיק את זממי ותפצר בי לבלתי עזוב את הבית;   ומה מאד השתומם לבי בתוכי בראותי כי תתחכם ותחבל תחבולות ומזמות שונות להגות את לב-טוב מן החדר, ברמזה לו פעמים מספר במרוצת דבריה רמיזות מובנות לכל כי אחדים מידידיו ורעיו יחכו לא כעת בכליון עינים בבית המשתה אשר בקצה רחוב היונים.   אבל לב-טוב התאמץ ויחתור בכל עזו לקבל את רמזותיה אלה בפנים שוחקות ולא עזב את החדר.   דמֵי נאדיא רֻתחו בקרבה כסיר נפוח,  כל קרביה התגעשו וירעשו,  עיניה הפיצו אש תפֶת ולרגעים התמלטו מפיה כדברים האלה:

– לב-טוב, אדוני!  הן לא על אדמת ספָרד אנחנו יושבים בימים האלה ובזמן הזה,  ובשומר הנשים אין לי כל צרך!..

לב-טוב לא ענה אותה ומרב כעס וקצף אדמו פניה כתלע ועיניו מלאו דם,  ואת פני החדר לא יצא.   באחרונה התעוררתי אנכי לשים קץ למחזה-צחוק זה,  ובקומי ממקומי קראתי אל לב-טוב בקול גדול:

– לב-טוב, אדוני,  כאשר אחזה לי הלא נדרש לך הפעם ללכת אל אחד מבתי המשתה;  הבה נלכה נא יחדו ואסעדה שמה את לבי,  כי רעב אני ללחם.

באות-נפש נאות לב-טוב לארח לחברה אלי למֹרת רוח נאדיא אשר העיפה בנו מבטי עברה וזעם ופניה חפו. 

­– מה אפוא כל החרדה הזאת? – שאלה נאדיא בקול בכי ותחנונים אשר אהבה להביע בו את דבריה כפעם בפעם –  האומנם יתקפך כה הרעב?  הִכָבדה  נא ושב על מקומך ובטנך לא תחסר,  כי אנכי אגישה לפניך לחם סלת וחמאה ותשקיט רעבונך.  הטובה עצתי בעיניך ? 

כל הדברים האלה דברה נאדיא אלי מבלי הסב אף מבט אחד על לב-טוב אשר עמד אצל הפתח ויקרוץ לי בעיניו כי אחיש ולא אתמהמה לעזוב אתו יחד את הבית. 

אנכי הקשיתי הפעם את עַָרפי  ומבלי שעות לשאֵלת נאדיא ולקול תחנוניה חשתי לקחת ברכה מאתה.   כאשר לבשנו אנכי ולב-טוב את מעילי העליון עלינו,  הביטה נאדיא אחרינו ותגש אל הפתח ותתיצב שמה ובצחוק בת-תפת  העיפה מבטה בלב-טוב. 

– מה קטן ודל אתה, לב-טוב!  – קראה בקול כאשר השתחונו לעמתה –  ונפלאה היא בעיני לראות כי איש קצר הקומה אשר כמך ילבש צוארו רעמה ויעשה לו כנפים ויגביה עוף להעפיל השמימה וידמה בנפשו כי יש לו הצדקה ללכת בגדולות ונפלאות ולשאוף אחרי דברים נכבדים ונשגבים ממנו... אבל לא כן הוא עמדך, אדוני ! – הוסיפה לדבר בשימה פניה אלי –  לא אפונה כי אתה הנך מכיר את מקומך תמיד ולא תבנה בשמים עליותיך ולא תרדוף אחרי דברים גדולים ונכבדים אשר הנם ממך והלאה....

– לא אבין לרעך והגיגך,  מליצה חידות לי!

    האדון לב-טוב ידמה... כי יש לו המשפט... להכביד אכפו על כל... עלמה כבודה ויעלת חן... כי תמשוך אליו חסד...  

הדברים האלה השמיעה נאדיא בשפתים מהירות ותסגור את הדלת בעדה בחזקה. 

במבט פלא ותמהון הבטתי על לב-טוב,  כי נכספה גם כלתה נפשי לדעת את פשר כל הדברים המוזרים לי אשר ראיתי זה מעט;   אבל הוא עבר על פני בפרוזדור הבית תפוש ברב שרעפיו בקרבו וידם כאבן...

 

ג: בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה

בית המשתה אשר באתי אליו עם לב-טוב, היה כלול ביפיו ובהדרו.  לפי דברת לב-טוב היה הבית הזה בית-מועד למתי מספר מרעיו ומכיריו אשר נקבצו באו בו בעתות הערב להתעלס יחד בתענוגים ובנעימים,  וגם הוא נלוה עליהם כפעם בפעם לבלות בחברתם את שעות הלילה;   אבל הפעם לא נמצא בו אף אחד מידידיו.  אחרי אשר היה דברֵנו אל המשרת להגיש לפנינו שתי מנות בשר צלי כתית, ישבנו שנינו אל אחד השֻלחנות הקטנים.

– הביאה נא לנו גם שני בקבֻקים שֵכר! – קראתי אנכי אל העבד.

– אנכי – קדם לב-טוב להגיד לי – לא אשתה שכר מעודי.

ויהי בעיני לפליאה נשגבה לראות איש יושב עיר גדולה כיבוק אשר לא יבא שכר אל פיו,  ואגד ללב-טוב אשר עם לבבי.

– כמה ימי שבתך ביבוק? – שאלתיו.

– עוד מעט ותמלאינה שלש שנה.

– וכל העת הזאת הנך יושב במעון האשה צמחאוויץ?

– כן.  מיום בואי יבוקה שוכן אני במשכנתה, ואני כבר  הסכן הסכנתי במשך העת הזאת עם משפחת צמחאוויץ,  עד כי כאחד מבניה הנני בעיני.

– גם יעקאטערינה פאוולאוונא כבר ספרה לי כי כל יושבי ביתה כמו בני משפחתה נחשבו לה.

     – דבריה כן הוא.  האשה הזאת  טובת-לב היא  ומצב גרי מעונה נוגע כל הימים אל נפשה ואל בשרה.   אך אנכי קרוב אליה ואל בתה ביתר שאת.   את נאדיא ידעתי בהיותה עוד ילדה קטנה,  ורק בשנה האחרונה התפתחה בגדלה ותעל כפורחת ותיף ביפיה ובתפארתה, עד כי עתתה יכבד עלי לעתים קרבות להתהלך אתה על פי דעתי וחפצי כבעתות עברו.

רוח מבינתי הגיד לי כי היתה מגמת פני לב-טוב להפיץ קרני-אור אחדים על חשכת הדברים המוזרים אשר נפלו זה מעט לנגד עיני בינו ובין נאדיא ואשר היה כשכים וכצנינים בצדו.   אנכי שמתי לי כסות-עינים כי לא אבין לערמתו ואשאלהו בקרת-רוח:

– אם לא אשגה בראה אין שלום בינך ובין העלמה צמחאוויץ,  הכן הוא?

   לא,  זאת לא זאת! ונהפוך הוא!  ידידותנו תגדל שבעתים מאשר תֵרָאה לעין רואה.   דע לך כי נאדיא הִנֶהָ נערה הפכפכת וחליפות וצבא לה,  ועל כולם רודפת היא אחר הכבוד.  אדיר כל חפצה היא למצא חן ושכל טוב בעיני כל רואיה ולצודד נפשות,  ובכל פעם אשר תתודע אל איש זר לה מתמול שלשום, והיתה ראשית פעלה להתהפך מסבות בתחבולותיה ולשית עצות בנפשה איך ובמה לעשות עליו רֹשם עז ונמרץ ולקחת את כליותיו ולבו,  ועל כן תפשיט צורה ותלבש צורה כפי העולה על רוחה,  והמראות אשר מידה נתנו לה יבלעו את המראה אשר חלקתה לה יד היוצר בקו,  עד כי לא נודע כי בא אל קרבנה.   באמת רב טוב צפון בנאדיא ,  ואחרי כי עודנה כמעט ילדה קטנה ולבה כפלגי-מים,  הלא יכל נוכל להטותו לכל אשר נחפוץ,  והדבר הזה תלוי באיש אשר ישפיע עליה שפע פעולותיו לימים יֻצָרו. 

– ועתה הולכת היא אל כל אשר תניחנה רוחך ואתה הנך מדריכה בדרך תלך?

– את אשר עמדי לא אכחד! – קרא לב-טוב – אם אמרתי להתפאר עליך כי פקודתי תשמור רוחה ומוצא פי קדוש לה,  אעשה שקר בנפשי.  האומנם  כי חדשים לבקרים רבה אמונתה בי,  כי כפעם בפעם תשתפך נפשה אל חיקי,  תקרע לפני את סגור לבבה, תתיצב לנגדי ערומה כלבוש ותגלה את אזני מכל אשר אתה וגם מכל הדברים אשר תסתירם מאמה,  אם כי באות נפש תטה אזן קשבת למועצותי ולפעמים גם לדברי מוסרי ותוכחתי אשר אטיף עליה בהיותנו לבדנו בבית ואשר לא ינעמו לחכה וככעש ללבבה המה,   אבל רק עד פה אבא ולא אוסיף.   עד היום הזה עוד טרם אתבונן כי עשה תעשה כעצתי,  כי אמרי פי יכו שרש על תלמי לבבה ויחדשו רוח נכון בקרבה,  אין זאת כי אם צחוק שעשֻעים תעשה לה בהתחפשה לפני באפר ילדה קטנה אשר לא נקתה מפשע רב ובהמשילה אותי לשופט מרומים קנא ונוקם אשר יעמידנה במשפט ויבקש מאתה חשבונות רבים על כל עון אשר חטא.  

כשאני לעצי יסיתני לבי בשפק אם ירנין מחזה כזה לב עלמה עליזה ושמחה כל ימים כנאדיא. 

– מדוע אפוא יחשוב לבך כזה?  יש אשר נחמד החזיון,  גם תאוה לעינים וששון לב להתמשל לנפש חוטאת ומלאה פשעים כרמון אשר יש את לבבה לשוב מדרכיה הרעים ולהתיצב על דרך טוב,   אשר תשיא עליה עונות וחטאים שלא חטאה מעולם ואף תשפוך לבבה כמים ובָכֹה תבכה בדמעות שליש על רֹב פשעיה אשר יצרה לב בדמיונה הכביר, בהיות הדבר כשחר נכון מוצאו,  כי אם גם דַבר ידבר אתה הידיד השופט בתחלה מעט קשות,  אבל סוף סוף הלא ירך לבבו ויתעשת לנחם את בעלת התשובה הזאת מיגונה ומעצבה.   ובשפתים נוטפות מר ידבר על לבה דברים אשר חלקן מחמאות,  דברים נעימים וערבים אשר יבאו כמים בקרבה וכשמן בעצמותיה.  עין בעין אראה כי מחזה אשר כזה ישמח לבב נאדיא ויצהיל פניה,  אף יטיף נטפי עסיס בכוס חייה,  אשר על כל הצג תציגנו לפני לעתים לא רחוקות.

– ומדוע לא תאמר לה בפה מלא כי תבחר לה לשון ערומים והתולים עמדה?

– איככה אוכל והשמעתי באזנה כדברים האלה אם עיני הרואות כי ברגעים אשר תערוך לפני את החזיון הזה לא יהגה רמיה חכה,  ואמנם מאמנת היא באמונה שלמה בכל חטאותיה ועונותיה אשר בדתה  מלבה ובתום לב ונפש מתחרטת היא עליהן ומבקשת לחזור בתשובה.  כן לא אפונה כי בסתר לבבה חושבת היא למשפט כי נאום לקחי אשר אטיף באזנה יצרור בכנפיו מרפא וישע לנפשה וכי כמעט תתפתחנה ארֻבות  עיניה ותגעה מספר רגעים בבכי ואזניה קשובות לקול דברי מוסרי, והנה רוח אחרת תעבור עליה,  ושבה ונהפכה והיתה לעלמה אחרת. 

– ובלבך לא יעיר המחזה כל געל נפש ואיננו למשא עליך?

– בדרכי על במתי גיא חזיון זה יש אשר אפקח לעתים קרבות את עיניה על שגיאותיה אשר באמת יסודתן ועל הדברים הרעים אשר הכו אמנם בקרבה שרש פורה רוש ולענה ואַראה לה אי זה דרך ישכון אור.   עיני הרואות אמנם כי כל עמלי ישא רוח ולריק אַתֵּם כחי,  אבל מי יודע אם סוף סוף לא יראה פעלי עליה והזרע אשר אזרע עתה לצדקה על תלמי לבבה, לא יעשה לימים הבאים פרי תנובה אשר ישמחו בו אלהים ואנשים?  

– כאשר אחזה לי,  נגע מצב נאדיא אל לבבך ותדאג לטובתה בכל לב ונפש. 

– כדבריך כן הוא.   ידעתי את נאדיא כי ברכה בה ויש תקוה ממנה כי תהיה בקרב הימים בתפארת אדם המעלה... אבל לפצעה ולחבורתה גרשו החיים והאנשים אשר אָרחה ורבעה ביניהם רפש וטיט בץ ומי-מדמנה מרבה להכיל על כל הטוב אשר בה,   עד כי חש אני בנפשי כי לא אעצור עוד כח לכבסה, לטהרה ולנקותה מכל העבטיט הרב אשר דבק במפלי נפשה ובשרה.   רק דרך אחד יש לפניה לצאת מן המצר, והוא:  כי תדבק בה לאהבה נפש איש ישר וחכם-לב ורב-עליליה ויפרוש כנפיו עליה,  ודעת לנבון נקל כי אך בתנאי קודם למעשה כי תשיב  גם היא אהבה אל חיקו.   אם הדבר הזה לא יקום ולא יהיה תאבד נאדיא מני דרך ושאול צעדיה יתמכו.

– מדוע אפוא לא יבא הדבר הזה?  הלא עודנה רכה בשנים... והנקל לה לפגוש באיש אשר כזה על דרכי החיים... 

לב-טוב הניע בראשו כמתיאש.

– מי יתן והיה! – קרא לב-טוב –  אבל כשאני לעצמי לא יתנני לבי להאמין בזה.   הרפש והטיט אשר יכסוה,  ילכו הלוך ורב מיום ליום וכעבות העגלה עֻבתו,  ומי החפץ למצא אף קרן אור אחד בין ערמות האבק והחלאה אשר נערמו עליה,   עליו לדעת בתחלה את נאדיא כאשר יודע אנכי אותה ולתכֵּן  את רוחה כמני.

– רואות עיני הפעם בעליל כי אין בדבריך על אודות נאדיא כל שמץ פניה צדדית,   ואנכי חשבתי אחרת!...  

– ואתה חשבת למשפט כי התלקחה אש האהבה אליה במשכיות נפשי,  הגד,  ולא תכחד ממני דבר!   השמעת אולי מפיה כדברים האלה?   גם זה דרכה כסל לה כל הימים,   ובדרך זה תאחז גם אִמה,  להתברך בלבבה כי כל רואיה יאהבוה אהבה עזה בלי-מצרים...  ולא דעת ולא תבונה לשתיהן כי יש אשר יאהב איש אשה אהבה טהורה ונאמנה גם מבלי בקש תאוה ומבלי חכות לחסד נעוריה...  אנכי גם לא רמזתי מעודי לנאדיא כי אהבתיה,  אבל אף לא  צויתי עליה במפגיע לבלתי חשוב מחשבות על דבר רגשי לבבי ככל העולה על רוחה...   הלא כבר הגדתי לך כי נאדיא תבקש כבוד ותרדפנו ואהבת עצמה כאשר תמיד תֻקד על מזבח לבבה ולא תכבה.   יודעת נפשה מאד כי יפיפיה היא כאילת השחר,   גם אשת חן וטובת שכל ועל כן תרום ותשא ותגבה בעיניה מאד ותאמר בלבבה כי היא ואפסה עוד ואין כמוה ליופי ולחכמה בכל הארצות ובכל הגויים.  כל שובבתה ושגעונה,  עקשות פיה ולזות שפתיה  אשר אתה רואה אדוני,  המה להטיה וכשפיה  אשר תדמה לקחת בהם שבי את לבות הבאים אתה בדברים.   בהמצאה בחברת אנשים אשר אין לה מהם –  לפי דעתה –  כל תקוה למצא  חן בעיניהם,  תסרח חכמתה ואבדה כל עצה ממנה וידיה תרפינה,  וגם בשבתה עמי לבדי ואין זה אתנו בבית,  לא תחמוד לצון לה ולא תשכיל לדבר מהתלות,  כי אם תשחק מטוב-לב בלי-הפוגה,  בחשבה למשפט כי קסם על קול צחקה למשוך את לבי אליה.  לא אפונה כי כבר התבוננת בה כי יש אשר תמללנה שפתיה דברים אשר לא יעלו על שפתי עלמה בת-טובים,  ואנכי יודע נאמנה כי כל מעשה תעתּועיה ממקור אחד יהלכון,  ממקור החפץ לפעול פעולה ולעשות רושם מרהיב-עין ומרעיש לבבות ולמצא חן.   החפץ הזה רוח החיה הוא באופני כל הליכותיה ועלילותיה,  רוח חייה ונשמת אפה,  וכל דבר לא יניא אותה מעשות כּוָנים להוַת-נפשה,   כי לא תבדיל בין טוב לרע ובין טהור לטמא...  ומאין תדע אף פרק אחד בתורת היופי וההדר, מאין תדע אי זו הדרך ישכון אור ההוד והנעימות,  והיא הלא יושבת מיום הולדה בבית עמיאל השמרוני,  בין אנשים שפלים ונבזים וחלאת מין האדם, והיא הלא גֻדלה על ברכי אמה אשר לא הרהבתי מעודי עז בנפשי לקחת אתה דברים על אודות אישה...

לב לב-טוב חם בקרבו בהגיגו אלי ובחמו נדעכה נפשו ממקומה וישכח כי מדבר הוא את דבריו באזני איש זר לו מתמול שלשום,  ובהשתפך מררות רוחו בדבריו גם לא התבונן כי הגיח שתי כוסות שכר אל פיו,  ומאשר כי לא בא משקה זה מעודו אל פיו, פעל עליו הפעם פעולה עזה ונמרצה וירתיח את דמי עורקיו בקרבו כסיר נפוח.

על כן לא יפלא אפוא בעיני – הוסיף לב-טוב לדבר וגחלים בערו מפיו –  אם לא תבז נאדיא כיום הזה לכל המבטאים והנאומים הנתעבים והנאלחים אשר רגלו על לשונה מימי ילדותה,  ואם לא תכסה חרפה פניה להעלות לפעמים על דל שפתיה דברים אשר בשמענו אותם מפי נערה בת שבע-עשרה שנה,   נרגז תחתנו ושער יאחזנו...  לא אחת ושתים שמעתי את אמה מספרת,  ויש אשר בדברה תעדה גאון וגבה,  כי בהיות עוד נאדיא כבת חמש שנים כבר ידעה מה טיבו של גבר והריון...

– אבל שמעני נא,  לב-טוב אדוני! – קראתי אליו בקול עז וכליותיה השתוננו בשותי לנגד עיני את התמונה אשר ערך לב-טוב לפני בשלל צבעים שחורים –  אם כן הוא,  איה אפוא הטוב הנמצא בנאדיא, כאשר השמעתני זה מעט?

לחיי לב-טוב אדמו כתלע ולבו תעה בקרבו,  וירא ויבן כי גדש את סאַת דבריו וישבור עליה חוק.

– לבי יאמר לי – אמר אלי –  כי בחום נפשי הפרזתי מעט על המדה בדברי על אודות נאדיא ובפחזותי ואולתי לא שמתי מעצור לרוחי ואולי הרשעתיה יותר מדאי.    לגדל אסוני יכבד עלי להטיף מלתי בקרת-רוח על הדברים הנוגעים אל לבי...  אסיר-תודות אהיה  לך כל הימים לו תבטיחני לשכח את החצי מכל אשר הקשיבו אזניך מפי על דברת נאדיא.

תכנתי את רוח לב-טוב,  חשבתי את דרכיו אחד לאחד ואמצא חשבון כי העלם האֻמלל הזה אהב את נאדיא הרבה יתר מאשר נטה לבו להאמין בזה,   ושמה כלפיד יבער על שפתיו.   ראיתי כי לגדל אהבת-עצמו הנטועה בקרבו אין חקר,  ואבן כי כנטל החול יכבד עליו להתודות במו פיו כי תחשק נפשו בעלמה שובבה וסרת-טעם,  אשר אך למען הצדיק בעיני עצמו אשר רגשי לבבו יתאמץ ויחתור בכל עזו למצא בה שמץ דבר טוב,  ועל כלם היתה כעש וכרקב לעצמותיו לראות כי גם אהבתו לנערה נבזה ושפלה זאת הנה כצמח בל יעשה קמח ולא תשוה לו את הפרי הטוב אשר חכה לו בכליון עינים,  אחרי כי לא תשיב נאדיא אהבתו אל חיקו ואין לבבה אליו.  

– הגידה נא לי – שאלתי את לב-טוב –  האומנם אמת נכון הדבר אשר דברת כי גמרה נאדיא אמר בלבה להנשא בשנה זו לאיש, או כי אך התולים היו עמדך?

אל החפץ הזה נושאת היא את נפשה זה כמה ובו תמצא חזות הכל.   דע לך כי לא בטוב תבלה נאדיא את ימיה בבית אמה וכאל עקרבים היא יושבת בו,  ועל כן נכונה היא לתת את ידה לכל איש,  יהיה מי שיהיה,  הבא לקחתה לו לאשה וצרור הכסף בידו...

     צר לי מאד לראות – אמרתי אליו בערמה מסתרת –  כי אתה אינך אוהב את נאדיא והיא לא תאהב אותך.  לולא זאת,  כי אז הנה כמעט כלית את חוק למודך בבית מדרש המדעים...

– התדמה בנפשך כי אז היתה נאדיא מתעשתת ללכת אחרי ולהיות לי לאשה?  אם כה תחשוב, אינך אלא טועה,  ואות היא כי לא תדע שרעפיה ולא בחנת את לבבה.   לא נכחד עצמה ממני וברור לי כשמש כי לא נאותה לבא אתי בברית נצח לו גם אהבתיה אהבה עזה כמות ואמלא חוריה תועפות כסף וזהב..... אחרי כי אהבת-עצמה תקועה בלבה כסלע איתן וכל הרוחות לא יזיזוה ממקומה,  לבד אשר שמה לחוק ולמשפט לערוך את ערך כל איש ואיש אך על פי מראה פניו וצלם דמות תבניתו.   לא רכשתי לי את נאדיא לרעיה,  כי אז כסתה כלימה פניה להופיע בחברתי לא רק במסבת אנשים כי אם גם בחצות קריה,  מדאגה בדבר פן ישחקו ילעגו העוברים על פנינו ברחוב העיר לתֹאר פני אלוף נעוריה ויניעו עליו ראש ויקראו מלא אחריו,  וטוב טוב בעיניה לראות שבעת מדורי הגיהנום מראות את המחזה הנורא הזה....  אולם – הוסיף לב-טוב לדבר ורוחו התלקחה בקרבו כנחל גפרית –  לולא הייתי את אשר הנני,  כי עתה הנקל היה לי לפרוש את כנפי על נאדיא בכל עת ובכל שעה,  אף כי לא בחירה וידיד נפשה אני....  מושגי  נאדיא מתורת המוסר ודרך הארץ משתמשים בערבוביא וצלתם מרובה מחמתם,   וחושב אני למשפט צדק כי בעצם העת אשר תתרפק באהבה אין קץ על בחירה רצתה נפשה בו,  לא יפלא ממנה לתת דודיה לאיש אחר...  אבל אדמה כי אם תדבק נפשה פעם לאהבה את אחד האנשים,  כי אז הנה בעוד פניו הולכים עמה תרחק כל מחשבת פגול מכליותיה,   ישרה וטהר לבבה יגדלו שבעתים,  הצנע לכת יהיה כל ישעה וחפצה  ותצדק קדש,  ומה גם כי לא ימלאנה לבבה מעולם להשמיע באזניו קול דברים בלתי טהורים,  דברי הוללות וסכלות נובעים ממקור נרפש ונאלח כאשר הסכינה עד כה.   האומנם כי הקול הזה לא יצא מעולם מקירות לבבה,  ואך קול-שקר, קול מתעה הוא,  כאשר זה הוא משפטה כל הימים להתראות כנתעבה ונאלחה ולהעמיד פניה כמו דבר בליעל יצוק בה...

מה ימריצה אפוא לפשוק שפתים ולדבר דברים מכוערים ולבה בל עמם?   התדמה אולי נאדיא בנפשה כי היה תהיה תפארתה על הדרך הזה?

– הלא כבר הגדתי לך כי נערה הפכפכת היא וכחמר חֹתם  תתהפך במעשיה.   יש אשר תעשה זאת למען דעת כל שומעי דבריה כי עומדת היא למעלה מכל הדעות והמחשבות אשר יורה ויוגה לבבם על אודותה,  ויש אשר ינעם לחכה לשאת מדברותיה על ענינים אסורים ומסוכנים,  כי מים גנובים הלא ימתקו...

– דע לך, אדוני – אמרתי אליו –  כי ככל אשר תוסיף לדבר באזני על אודות הליכות נאדיא,  כן תבחל נפשי בה ולא אחפוץ לדעתה.

– האומנם כי נותן אני לפעלך צדק,   אבל אחרי כל הדברים האלה צפון בה גם רב טוב,  כאשר כבר הגדתי לך לא אחת ושתים.

– ומה הוא הטוב אשר מצאת בה?

– עלמה ישרה היא, ברת-לב ונקית-כפים!

– המצא תמצא את ישרה ותום דרכה בזאת אשר לא תשלח את ידה בגנבה?

– לא.  לא בדבר זה בלבד רואה אני את טובה  וצדקתה.  כל המדות הרעות והמשחתות אשר הכו שרש פורה רוש ולענה על תלמי לבבה,  כאבני-נגף וכצורי-מכשול הנה אך לה לבדה.   מעודה לא יעלה על רוחה לעשות לזולתה רעה גדולה או קטנה,  לא מאשר כי לא תמצא ידה לעשות כזאת,  אך יען כי למראה כל עון אשר חֵטא יתחמץ לבבה בקרבה ושערות בשרה תסמרנה.     כמעט תקח אזן נאדיא כי איש פלוני אלמוני עקש הישרה ויעש מדחה,  והנה עד ארגיעה שקץ לשקצנו ותעב תתעבנו ולשמו ולזכרו תתנודד ותרגז תחתה,  וזאת היא הנסבה אשר כמשא לעיפה יכבד עליה לשבת את אמה בבית אחד.  ואף גם זאת כי תרחק נאדיא כל הימים מדבר שקר,  ואם יפצה פיה לפעמים דברים אשר לא כן, בשגגה הוא.  האומנם כי כל דרכיה דרכי-שקר המה והאמת נעדרת מכל הליכותיה,  אבל היא איננה יודעת מזה עד-מה וכעור תמשש קיר,  ועל כן לא תתאמץ ולא תחגור שארית כחה לעזוב ארחות-שוא ולהתיצב על דרך טוב ומישרים,  ואך האיש אשר שפך ישפוך את ממשלתו עליה,  תמצא ידו לפקוח את עיניה לראות אור בהיר כי יהל.   אבל עד כה עוד לא הקרה המקרה לפניה איש אשר כזה,  ואנכי אדמה כי אתה הוא האיש אשר עז בידך וגבורה בימינך להסיר את נאדיא למשמעתך,  ולו הואיל הואלת להעמיס עליך את המלאכה הזאת,  כי עתה עשה תעשה גם יכול תוכל!.

– אנכי?!

  כן.  אתה הוא האיש הדגול מרבבה אשר תמצא חן בעיני נאדיא ותפק רצון מאתה בתאר פניך ובכל המדות הנעלות אשר נקבצו באו בבתי נפשך פנימה.   אתה הנך איש שקט ושלאנן  , קר ברוחך ושופט מישרים ומתון בדין,  ועל כולם עוד לא נתת כל פתחון פה לנאדיא לחשוב בלבבך כי יקרה גם נכבדה בעיניך ונפשך חשקה בה לאהבה אותה.  הדבר הזה בפני עצמו דיו להכניעה תחת ידך ורצונך כאחת השפחות !

בדבר לב-טוב את דבריו האחרונים, פרץ מפיו צחוק מכאיב-לב.

– מי יודע אם לא כסֵמל הקנאה והמקנה אני נחשב בעיניו?! –  אמרתי לנפשי.

– כשאני לעצמי – אמרתי לו– אין לי כל חפץ להיות מושל בנאדיא ולהורות לה הדרך תלך בו ואת המעשה אשר תעשה.

– הלא זה כחך להטות לב נאדיא אליך!   כי ככל אשר ירחק חפץ זה מכליותיך,  כן תוסיף נאדיא ללכת הלוך וקרב אליך,  עד כי תכרע תרבץ לרגלך ככלב נאמן לפני אדוניו... והדברים עתיקים!...   אבל –  נקומה ונשובה נא הביתה,  כי עוד עלי לערוך את המחברת בעד נאדיא!

על שפתי לב-טוב עבר צחוק בוטה כמדקרות חרב על – רֹך לבו ורפיון רוחו.

 

ד: בִּרְחוֹב הָעִיר

ביום המחרת בבקר, כמעט ישבתי אל שלחן הסופרים ואגש אל מלאכתי,  והנה נסבה הדלת על צירה והאשה העגונה אשר התודעתי אליה במשכן צמחאוויץ, באה אלי החדרה.

– צפרא טבא לך, אדוני!  – קראה אלי –  האפריעך אולי מעבודתך?

– לא.  הִכָבדה נא ושבי! – עניתיה ואקרב לה כסא לשבת עליו.

– מה אתה כותב הפעם על הגליון אשר לפניך? –  שאלתני בראותה את קסת הסופר בידי.

– הנני כותב... מאמר אחד...

– הסופר עתה בכתבי העתים? ...  וכמעט תחזינה עיניך דבר-מה והנה עד ארגיעה תטה עליו קו ותתארהו כמו בחרט אנוש עלי גליון?

לא חפצתי להכנס עמה בשיחה ארוכה על דבר תכונת עבודתי בכלל ובפרט ולברר וללבן לה במה אני עוסק בשפת יתר וברב ענין, ואנענע לה בראשי לאות כי כדבריה כן הוא. 

– אם כן הוא, יש לי שאלה אליך.  הלא ידע תדע כי זה כשלש שנים אשר התחמק אישי ממני ויעזבני לאנחות ועקבותיו לא נודעו,  ואני שכולה וגלמודה ומתמוגגת מעצר רעה ויגון,  ואם יארכו לי הימים האלה,  אתם לגוע בדמי ימי.  חוסה נא אפוא, אדוני, עלי וערוך בשמי מכתב-תחנה  אל הרב ר' "המגיד" היקר כי ימחול לבקש מצדו את אחינו בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם כי אולי הכר יכירו בעירם את אישי הבוגד על פי תוי פניו, אשר אצַין לך כרגע,  יחישו ולא יתמהמהו להגיש רגליו לנחושתים ולהכביד עליו את אכפם כי ישוב על עקבו אלי לראות אתי חיים,  או כי יתן לי ספר כריתות וישלחני לנפשי,  והלכתי והייתי לאיש אחר הטוב ממנו.  ידעתי גם ידעתי כי עגונות רבות אשר חשך עולמן בעדן כמֹני היום נושעו על ידי הרב ר' "המגיד" היקר תשועת עולמים,  ומי יודע אם לא יופיע גם אלי כמלאך מושיע לחלצני מן המצר ולהוציא למרחב רגלי,  וגם לך, אדוני, תחשב לצדקה בבֹא עזרתי על ידך.

– נכון אני להשלים חפצך זה.

– אם מצאתי חן בעיניך, אדוני, אשאלה נא ממך הפעם עוד שאֵלה אחת, ואחר אחדל.  פה בבית יושבת אתנו אשה אחת אשר תבלע חיל זרים וכשאול ועֹצר רחם לא תדע שבעה:  זה כשבועים אשר תפרתי לה שמלה חדשה ועוד לא שלמה לי עד כֹה את שכר עבודתי.   התר נא ידך, אדוני, והט עליה קו בקרת,  שלח חציך בה,  וידעה את תנואָתך!

הגדתי לה כי עבודה רבה עמוסה עלי הפעם ולה נתונות כל עתותי,  אך בכל זאת לא אמנע את חפצה ממנה כשינוח לי מעט מעמלי הרב. 

– צר לי מאד כי אין הפעם עתותיך בידך;  לולא זאת, הייתי יכולה לתת לך חמר ולבנים למאמריך חמרים חמרים.   דע לך כי נחוץ הוא להוקיע גם את גברתנו על עמוד הקלון... וראה כל העם את תרמיתה וזדון לבה כמֹני... גם את פני נאדיא לא תשא ונקה בל תנקנה...  כי שתיהן, כאם כן בתה,  ערומות הנה כנחשים אשר אין להם לחש...  

– מתי אפוא  התבוננת אל ערמתן ותבחני שרעפיהן ולבבן?

– זה זמן כביר אשר מַבֶטת אני בשבע עינים על כל הליכותיהן ועל שֳרשי רגלן אתחקה.  הפתיות האל תתבָרֵכנה בלבבן כי הנקל להן להתחפש באפר שקר ולסובבני בכחש,  אבל באמת תנפצנה כל מחשבותיהן אל הסָלע  ואך בדי ריק תיגענה להשלות בשוא נפשי,  כי לא תצלח...  הנני הנני לספר באזנך את כל אשר יודעת אני על אודותן;   אולם השמר לך מגלות להן את כל הדברים אשר תשמע היום מפי,  וגם ללב-טוב אל תדבר מזה מטוב עד רע. 

– אם הדברים האלה בלתי טהורים המה,  אל נא תעלי אותן אפוא על דל שפתיך,  כי יש אשר אינני שליט ברוח לכלא את הרוח,  ועל כן לא אוכל לתת לך ערֻבתי,  כי אשמרה למו פי מחסום ולא אגלה סודך לאחר. 

– לא! לא!  ידעתי כי לא יתנך לבך לעשות כזאת, ואנכי אספר לך את כל אשר את לבבי ויעבור עלי מה!  ואתה תקח לך את דברי למלט  ומלבן לערוך בהם את מאמריך...  פה בבית יושב אתנו איש זקן ועשיר ובעל נכסים רבים אשר מצאה  נאדיא חן בעיניו,  ויעקאטערינה פאוולאוונא נכונה לאמר לדבק טוב ולמכור לו את בתה כשבוית-חרב;  אבל אין נפש נאדיא אל המסחר הזה כי יראה היא...  אי-לזאת גמרו שתיהן אמר כי תבא נאדיא בברית הנשואין את לב-טוב ואחרי כן הלא... התבין לרעי?  עתה עתה הלא תראה, אדוני, כי חכמות הנה להרע!...

– מי הגיד לך את הדבר הזה?

– רוח מבינתי הגיד לי...

  אל בינתך בל תשעני, ואנכי אדמה כי את צל ההרים ראית כהרים וכל דבריך על קורי עכביש יסודם.

  האנכי לא אחזה נכחה ודברי לא כן המה?!  אך צחוק מכאיב-לב תעשה לי בדבריך אלה!  אות היא כי אתה, אדוני, לא באת עוד אל תכונתן ודרכיהן נסתרו ממך,  ועל כן לא יאֻמן ספורי בעיניך;  אבל לא כן אנכי עמדי!   אנכי ידי רב לי להוכיח לך את אמתת דברי באותות ומופתים חותכים ומעשים בכל יום.   הלא ראית כי זה דרך נאדיא להתלוצץ  ולהתל בלב-טוב בעת אשר איננו לנכח עיניה,  ובכל זאת לא תוכל לשבת בלעדו אף רגע,  והיה אך יצֹא יצא את פני הבית, והנה עד ארגיעה  תתן בקולה:  "אנה הלך לב-טוב?"  הלא חזות פניה תעיד בה כי  לא תחפוץ קרבת לב-טוב,  ובכל זאת תבלה כל עתותיה בחדרו, וכאשר התקצף פעם אליה ותהיה את נפשו להעתיק מושבו מבית אמה לבית אחר,  נהפכו עיניה לשני יבלי מים ובדמעות שליש על לחייה קראה אליו: "לב-טוב!  אם עזב תעזוב את ביתנו ותפרד מעלינו,  אז אתנפלה חיש-מהר בזרועות העשיר הזקן: הלא ידעת גם שמעת  כי יקרתי גם נכבדתי בעיניו עד משכבר הימים!".   כדברים האלה תדבר ללב-טוב במו פיה,  ובהמצאה מאחרי כתלי חדרו בפני אנשים אחרים תשליך עליו שקוצים ותשימהו מטרה לחצי מהתלותיה ותבזה את צלמו,  וכל הימים רגל על לשונה כי לב-טוב איש כסיל ובער הוא,  לב-טוב חדל אישים,  עצב נבזה נפוץ הוא ואין קצה לכל החרפות והגדופים אשר תמטר על ראשו כפעם בפעם.   הלא עיני ראו ולא זר כי בכל עת אשר היה לדבר בחֻצות קריה ולב-טוב הביע חפצו באזנה להלָות אליה בדרכה,  ענתה אותו כפעם בפעם: "תשאות חן חן לך, לב-טוב, אדוני, על טוב לבך;  אבל לא ינעם לי ללכת ברחוב העיר ומלאכים על יד ימיני!"  או כאשר שחר לב-טוב את פניה כי תלך אתו לשוח לרוח היום,  מצאה לה תמיד פתחון פה להשיב את פניו ריקם,  באמרה כי אין שלום בעצמותיה,  כי כבד עליה ראשה,  או כי רעבה היא ללחם,   והיה כמעט הפנה לב-טוב את שכמו וילך לו ואחר בא על מקומו וישחרנה כבוד לארח לחברה עמו ברחוב העיר,  והנה חיש-קל עצמותיה כדשא  תפרחנה ושב ורפא לה בפנים צוהלות תשלים את חפצו ואחוזה ודבוקה בו תעזוב את הבית.   עתה לא יבקש עוד לב-טוב קרבתה,  וכאשר יקר המקרה כי יפגשנה ברחוב העיר, יפנה לה עֹרף לא פנים...  הלא כל הדברים האלה יעידו בה כי אין נפש נאדיא אל לב-טוב וכי לא ימצא חן בעיניה,  ואם כן הוא, הדרא קשיא לדוכתא:  מדוע אפוא לא תזוז ידה מתוך ידו ובחדרו יושבת היא כל הימים?   על כן אחת דברתי כי אך יד העשיר הזקן באמצע,  ולא אשנה,  ולו גם יבאו מלאכי-מרום ויענו כחשי בפני,  לא אשמע לקולם ולא אאמין בהם.  הה,  מה נורא האיש הזה!  זקן אשמאי זה כבר לטש עין גם אלי!...

עוד כחצי שעה גרעה העגונה שיחה באזני על דברת בית צמחוויץ,  וכאשר יצאה מחדרי,  לא היתה בי עוד כל תשוקה לשוב אל עבודתי ותהי את נפשי ללכת אל אחד מרעי;   אך כרגע נפתחה הדלת ופני נאדיא נראו על המפתן,  והיא לבושה מחצלות,  מצנפת כלילת-יופי ורבת-פאר חבושה לראשה ורוכסת היא את כפתורי בתי ידיה. 

– אדוני הסופר!  אם עתותיך בידך, הואילה נא בטובך לארח לחברה אלי ברחוב העיר;   הנני הולכת הפעם אל שוק הרוכלים...

כרגע עלו על זכרוני דברי העגונה,  ולמען דעת אם קֹשט אמרי-אמת הגידה לי, שאלתי את נאדיא:

– ולב-טוב, איהו?

– האם נקל הוא להוציא פרא בודד זה מבין הכלים אשר הוא נחבא אליהם כל ימים?  ואף גם זאת,  כי יתקצף ויתרגז אלי על הדברים אשר נפלו אמש בינינו.

בעודני מתעתד לעזוב את חדרי,  נגשה נאדיא אל שלחן הסופרים אשר לי.

– מה זאת תכתוב?...  אלי, אלי,  מה זה תחזינה עיני?!  הנך כותב ומוחק, מוחק וכותב ומאום לא תכתוב!  האמנם אמת נכון הדבר כי הקורא דברים מחוקים נחשב לו כאלו שם עין במכתב איש זר?

– לא ידעתי! – עניתיה בשחוק – אנכי לא עסקתי מעודי בפתרון שאלות נשגבות כמו אלה.

– גם אנכי לא עסקתי בהן מימי,  אבל לב-טוב מלא כרשי מעדניהן,  כי אוהב הוא כל הימים לדבר גבֹהה גבֹהה  ולחקור במופלא ממנו.

במרוצת דברינו יצאנו החוצה.

– האמנם יחרה אף לב-טוב כך?

– כן.   בהביאו לי היום בבקר את המחברת, הטיף באזני דברי מוסר על אשר לא שמרתי אתמול בערב פי ולשוני וחבלים חלקתי לו באפי;  ויהי בהתבוננו בי כי שומעת אני את דבריו בקרת-רוח ולא אכבדם כערבם ופני טרם יפללו,  היטב חרה לו וינאץ ויתעבר ואש נִשקה בו.

– אם ידמה לב-טוב בנפשו כי יש לו הצדקה לבקש מאתך חשבונות רבים ולהעיר למוסר אזנך,  הלא אות היא כי אמנם רעים וידידים נאמנים אתם כיונתן ודוד בשעתם.

– בדבר הזה הרגיל את עצמו מיום שבתו אתנו ו"הרגל הלא נעשה טבע" . בבאו לפני שנתים ימים לגור בביתנו, נמשכתי אליו ביום הראשון לראותי את פניו בעבותות ידידות ורעות.  הלא ראית מי ומה המה האנשים הסרים כפעם כפעם אל בית מלוננו וגם תכנת את רוחם,  ועל כן לא יפלא בעיניך אם נעלה לב-טוב בעיני על כלם בחכמתו ובירשת לבבו, ומה גם אחרי ראותי כי מתהלך הוא אתי לא כיתר גרי משכננו ועשר ידות לו מהם בדעת דרכי הארץ וחקות חברת בני האדם.   דע לך,  כי כשאני לעצמי לא שאלתי מעודי את נפשי:  מי ומה אנכי?  עד שקם לב-טוב וכמגלה עמוקות מני חשך מצא בי איזו מעלות טובות ורגשות נשגבים נרדמים בבתי-נפשי פנימה,  ויראה לי באצבע גם על כמה מגרעות וחסרונות אשר דבקו בי.   דעת לנבון נקל כי כשמעי את דבריו עבר עלי הרוח לשרש מקרבי כל מגרעת וכל פחֹתת  ולהיות כזהב טהור כלו מקשה,  ויען כי לב-טוב פקח את עיני על שגיאותי למברא שונה,  על כן לא מצאתי לפני כל דרך אחרת בלתי אם לפנות אליו בתפלה ובתחנונים כי יסיר מעלי כי בדילי,  כי יברא לי לב טהור ורוח נכון יחדש בקרבי "וקריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא".  לאט לאט החלותי להפקיד בידו את רוחי ולבבי,  אשר לא עשיתי כזאת מעודי גם לאמי הורתי.   החלותי לשפוך לפניו את שיחי ולגלות לו מכל אשר אתי,  לא היה דבר אשר כחדתי ממנו,  התרפסתי אף כפפתי לפניו כאגמון ראשי ומבלי התאונן נטיתי שכמי לסבול את כל אשר עבר עלי מידו,  בדומיה ולב שקט שתיתי את כל המרורות אשר השביעני במו פיו  כמים חדשים לבקרים,  אמרתי לנפשי:  שחי!  והוא העביר אותי תחת שבט תוכחתו  ויאריך למעניתו.   אבל הימים האלה כהנדוף עשן נדפו ויצללו כעופרת אל תהום הנשיה.   במשך העת הזאת ראיתי התבוננתי כי גם נפש לב-טוב בעצמו אינה מזהרת כעצם השמים לטֹהר.   כי גם הוא אין תוכו כברו,  ועל כל חדלתי לפזר לו כבוד מלא חפנים כקדם.  אבל ההרגל לבלי הסתיר ממנו דבר עוד לא עזבני  ועד היום הזה עוד רבה אמונתי בו.  בכלל נחשב הוא בעיני כעלם טוב-לב ותמים-דרך,  אבל האמת נתנה להגלות כי אנשים כמהו אינם לפי טעמי ורוחי.   אנכי אדמה כי אך בגבורתו ובאמץ לבו יתהלל גבר,  והוא הלא עודנו ילד קטן ורפה כח ומחתוליו לא יצא...

– דע לך אדוני! –  הוסיפה על דבריה אחרי דומיה קטנה –  כי בשנה זו מתעתדת אני להנשא לאיש!

– מי יהיה אפוא המאֻשר הזה?

– הראשון אשר יבא אלי ויושיט לי את ידו וכיסו; בלבו לא אמצע כל חפץ!

– אבל יודעת את להלוך נגד החיים ביתרון הכשר דעת, ואנכי לא ידעתי!... 

– בחפזי הפרזתי על המדה...  לא כל הרוצה בי ויתן לי את ידו,  ימצאני מוכנת ללכת אחריו.   להיות אשת לב-טוב – למשל –  לזאת לא אֵאות לעולם ולו גם יגדל כבוד עשרו ויקר תפארת גדולתו כעשר קראֶזוס מלך יון בשעתו.

– מדוע?

– יען כי אינני אוהבת אנשים שפלי-קומה ובעלי פנים אמוצים,  ונפשי חשקה בגברים אשר קומתם מחוטבה תבנית היכל וצבע שער ראשם כנגה זהב-פרוים.

בדברים האלה כִונה לתפוש אותי בלבי ולעשות לי חנף,  ואודה לנאדיא על נדבת פיה.

תודתך אך למותר היא;  לא אתה עלית במחשבה לפני בדברי את דברי האחרונים.  אתה לא תבֹא אתי בברית הנשואין.

– ואולי יופיע בי פתע לפתאום הרעיון לבא אתך בברית? 

– לא .  רוח כזאת לא תעבור עליך מעולם.   ידעתי גם ידעתי כי לא אפיק רצון ממך.

– מי הגיד לך את הדבר הזה?

 לבי יאמר לי כי כן הוא.  אפס כי כשאני לעצמי ייטב הדבר בעיני,  אחרי כי גם אנכי יודעת כמך כי לא ישרו דרכי והליכותי,  ועל זאת אתפלל כל ימים כי אבא בדברים רק את האנשים אשר כמחשבותי מחשבותיהם ויחשבוני לאת אשר הנני באמת.   בצאתי ובבֹאי  בין אנשים כאלה, ידי לא אסורות בזיקים,  רגלי לא הוגשו לנחושתים ולא אתהלך על שבָכה ,  ולמצער יכולה אני להראות לפניהם בכל עת ובכל שעה בצביוני הנאמן בלי סרק,  כחל ופרכוס,   אבל לא כן הוא בהיות לי דבר את אלה אשר ידברו בי נכבדות יתר הרבה על המדה הנכונה ואל על יקראוני;   בהמצאי בחברתם הלא אֵאלץ לחלוף פני כלבוש,  להתהפך  בכל רגע כחמר חתם,  להתחפש באפר שקר  ולעדות עדי-שוא,  למען אשר לא יועם פתאום לפתע ברק זהרי ולא אָשלך משמים אָרץ.  

אם לא ישרו מעלליך בעיניך ויודעת את בנפשך כי בארח לא טוב תאחז רגלך,  מדוע אפוא לא תתני אל לבך לשַפֵּר מעשיך ולעשות כטוב וכישר בעיני אלהים ואדם?

– החפץ הזה אתי היה ושלחתיו.   היו ימים אשר חפצתי להרהר בתשובה  אבל עתה גז חפצי זה ויֻדד כחלום חזיון ליל.  הלא תדע את המשל הקדמוני השגור בפי יושבי רוססיה הלבנה:  "אם תשתה תמות ואם גם לא תשתה תמות,  הלא טוב אפוא כי תשתה".  חוק ומשפט ישן נושן הוא לכל שוכני תבל ומלאה:  "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו!".

– לא צדקת בדבריך;  ונהפוך הוא. 

– אולי תחזינה עינינו כמחזה הזה במקום אחר,  אבל לא במקום אשר אנכי יושבת בו היום.   האנשים הישרים היושבים אתנו הנם רובם  האנשים הישרים היושבים אתנו הנם רובם ככלם – סמרטוטים  כלב-טוב או צפרים עפות אשר כמעט יעבור על פניהן הרוח הנושב בנו,  והנה עד ארגיעה תאברנה נץ ותתנשאנה על כנפי-הרוח – ואינן! 

הכלה ונחרצה היא אפוא כי לנצח ולדור דורים תשבי בנוה-צלמות זה?   יעבור נא עליך בתחלה רוח החפץ לצאת מבית אמך,  ולא ירחק הדבר ממך לעשותו.   מה טוב היה כי תחת אשר תחשבי מחשבות רבות ותחלמי חלומות בהקיץ ותבני מגדלים פורחים באויר על דבר האיש רב האוצרות אשר יבא לבקש את ידך, היית גומרת בלבך אמר כי כמעט תשלימי חוק למודך בבית הגימנזיום תסתפחי אל בית מדרש החכמות...

– לא,  לא אמצא כל חפץ בעצתך!   עלמה כבת שבע-עשרה שנה אנכי היום וחדרי לבבי מלאים חמדת החיים על כל גדותיהם!   אם אמרתי להסתפח כעת אל בית מדרש המדעים,   הלא אֵאָלץ  לכרע ולרבץ תחת משא הלמודים עוד כחמש שנים תמימות,   ומי יודע אם ככלות חמשת השנים האל לא יכלה גם כחי ולא יבא קצי,   קץ כל בשר?   הלא חשה אני מכאוב בלבי זה כמה,  גם שעול חזק יתקפני  לרגעים...  אבלה נא למצער את חמשת השנים האל בטוב ובנעימים,  בנחת ותענוגי-בשרים כאַות-נפשי מלבי משבית ומפריע ומבלי מכלים דבר...   במשך העת הזאת אלכה ואהיה לאשה לעשיר זקן,  אף אָאֵר פני לכל אוהב ועוגב,  אם אך ימצא חן בעיני... ואם לא יקרה גבר אשר כזה לפני.  אז לא תבצר ממני לתת מעדנים לנפשי ולרות מעסיס מנעמי החיים וחמודותיהם גם מבלי הנשא לאיש...  התדמה אולי בנפשך כי תחוס עיני על נפשי?..  לא!  אפס כי גם לא לזנַב הלטאה כלב-טוב אפל לחבל בנעימים...

– אבל, נאדיא! – קראתי אליה –  הלא חותָה את גחלים על ראשך בדבריך?

– בי, אדוני!  אחת שאלתי מאתך אותה אבקש:  אל נא תשים במרום קני ובין מפלשי עבים רכובי!   הדבר הזה כבר יצא מאפי ויהי לי לזרא ולגעל נפש...

נאדיא הניעה בידה כמתיאשת ורסיסי דמע התנוצצו בעיניה.

– הלא הגדת לי זה מעט כי חפצה חיים אַתּ ... ומדוע אפוא לא תביאי לבב חכמה להבין כי מלבד הצֹרך להנשא לאיש ולרכוש אוהבים ועוגבים,  ישנם גם צרכים אחרים בחיים? 

– הה, גם אתה,  אדוני, בין פושקי השפתים יחד כבודך!   את מי תגיד מלין?  הבאת ותמים תדמה בנפשך כי לא הקשיבה אזני מעודי על אודות חיים אחרים, אשר צרכיהם נעלים ונשגבים אלף מונים מצרכי אני?   יהיה נא לבך סמוך ובטוח כי לא שכח לב-טוב להטיף מלתו באזני גם על הדבר הזה...  אבל הלא כבר השמעתים לא אחת ושתים כי כל דבריו כבר יצאו מאפי ויהיו לי לזרא!...  גבורים הנכם כלכם להפליא עצות ולבקש תחבולות,   אבל רק עד פה תבאו ולא תוסיפו,  ולעשות דבר-מה בפועל לא תעצרו כח.  כמך כלב-טוב הנכם אומרים כל היום כי ישנה דרך יותר טובה מהדרך אשר הולכת אני אליה...   את הדבר הזה יודעת אני גם בלעדיכם...  אולם מדוע אפוא לא תאחזו בידי ולא תוליכוני אל הדרך הזאת?  מדוע? – יען כי לא תמצאו די און בכם לעשות כזאת!...   חכמים אתם רק להכביד מלין בבלי-דעת ולהטיף לקח... "שימי אל החכמה פניך!" – תצעקו בקול גדול ולא יסף – אבל אנכי רק בחיים חשקה נפשי, ולא בלמודים!

– אבל על מה החיים עומדים, אם לא על התורה ועל החכמה?

 מה נשגבו ומה רמו דבריך ומה רבה חכמתך!?   הלא חכמת הימן ודרדע כאין לפניה! וכי בשביל שלא נועדתי להתמַכר אל החכמה והלמודים,  הפסדתי חלקי בהחיים הנכבדים ושעריהם סגורים לפני?   הלא לא נכחד ממני כי באמת לא כן הוא: החיים האלה לא סגורים המה לפני,  אבל אין בכם איש אשר תמשול לו זרועו ואֹמץ לבו,  גם יפעמהו הרוח לנהגני ולהביאני אל הדרך העולה אליהם...   האומנם כי לב-טוב היה נאות בכל לב ונפש להעמיס על שכמו את המלאכה הזאת,   אבל הלא אך משענת קנה רצוץ הוא ואיך אשען עליו?   היום פונה הוא לכאן ומחר – והנה רוח אחרת מלפניו יעטוף וקלסתר פניו ישנה מן הקצה אל הקצה ולא יֻכר מראהו!...    לא, אדוני המורים והחכמים!  לא אֵט אף כמלוא שעל מדרכי זה ברתי לי,  ויעבור עלי מה!  אם טובה היא אם רעה,  אבל הלא נפשי יודעת אותה מאד!... 

בדברנו קרבנו לבא אל שוק הרוכלים ונכונן צעדנו בין טורי החנויות.   כרגע נָפֹצו ענני החשך והיגון אשר כסו את פני נאדיא מדי דברה אלי ואור נגה עליהם,  ותצהל קולה בשחוק מרעים נפלאות ותחמוד לצון לה ותדבר מהתלות ותתַבֵל את דבריה במלות צרפתיות ובחן ונעימות החליקה עינה ותנע בראשה לכל איש הדור בלבוש אם רב או מעט,  אשר פגשנו בו בדרכנו.  כשתי שעות התהלכנו בין שדרות החנויות,  אף כי לא קנתה שם נאדיא כל מאומה זולתי תקות חוט שני,  וכאשר שבנו הביתה כבר רד היום וינטו צללי ערב.  בגשתנו אל שער בית עמיאל השמרוני פגשנו בלב-טוב, אשר כראותו אותנו נבוך ופניו אדמו כתלע,  ובידים רועדות הסיר את מצנפתו מעל  ראשו ויפן וילך לדרכו.

– הוא שם פעמיו אל בית המשתה – אמרה נאדיא –  לחרות   בשמחה את פני רעיו המחכים לו שמה.

– מה יעשה אפוא שמה,  והוא הלא לא יביא כל משקה אל פיו?

– הנהו מתענג לראות את רעיו בחקרם ממסך ויין ידליקם,  אף יקח חבל בשיחותיהם ובדבריהם המחוכמים,  גם אלי ישליך נעל ושקוצים מרבה להכיל!

– מה לו ולך כי ידבר בך סרה?

– שאל את פיו ויגדך!   כל רעיו ומכיריו כבר יֵדעו מי ומה אנכי, אף כי לא ראו את פני מעודם...

– ומאין תדעי כי כן הוא?

– באחד הימים השמיע לב-טוב את הדבר הזה באזני במו פיו.   אבל יעשה לו מה שלבו חפץ ואנכי לא אזעף עליו;   יחרפני ויגדפני כנפשו שבעו,  אם אך ימתיק הדבר הזה את מרירות רוחו וירוח לו.   אבל אשֵמָה אני לו,  ונפשי יודעת מאד!...

 

ה: קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה

כמעט באתי אל חדרי ואפשט את מעילי מעלי ואעל נר,  והנה נאדיא באה אלי ואותות מבוכה גדולה נראו על פניה,  עד כי שכחה להסיר את מצנפתה מעל ראשה.

 לב-טוב יעזוב את ביתנו! – קראה אלי בקול גדול ולא יסף וצחוק אדיר התפרץ מפיה.

– על מה אפוא?

– אל אלהים הוא יודע!  זה מעט אשר הודיע את אמי כי אִוָה לו מעון אחר לשבת.

– ההיטב חרה לך על עשותו כזאת?

– כן, מר לי מאד;  ולא עוד אלא שמעשהו זה יעיר בי גם געל נפש.  על מה יתקצף ויתרגז אלי כפעם בפעם?  היחר אפו בי על כי לא תוסיפנה עוד מליצותיו שדופות הקדים לקחת את לבי ורק אל מעשים ופעולות נשואות עיני?  אין זאת כי אם חשב לב-טוב למשפט,  כי אך על דברים לבדם חיֹה אחיה כל הימים.   אבל לא,  זאת לא זאת;  כבר מלאתי סִפקי, ודי לי!... אין לי עוד כל צֹרך בו!...  בזה אני לקטנות!... אך טוב טוב יעשה כי יפרד מעלינו... שמחה אני על מפעלו זה שמחה גדולה!. 

בדברה ישבה אל השלחן ותכס את פניה בידיה.  לבי השתומם בתוכי בראותי את המחזה הזה,  אשר לא התאים את הדברים הלא טובים אשר השמיעה נאדיא באזני על אודות לב-טוב,  ולא יכלתי להבין מה שרש דבר נמצא בו.

– נאדיא,  האולי שוגה אַת באמת באהבת לב-טוב? – קראתי בקול עז,  אחרי הופיע רעיון זה כברק בלבי.

– אנכי?...  את לב-טוב?!  ההֻכית בשגעון?... 

בדברה התפרץ צחוק גדול מפיה,  וכל יצורי גוה רעדו.

– ולמה אפוא תבכי?

– בוכה אני יען כי חרפה שברה לבי לראות כי מרמס אני לכל עובר כטיט חצות.  האם באמת אך בריה שפלה ונמבזה אני כי רצויה אני לבריות אך בעת אשר אָכף כאגמון ראשי ואפים ארץ אשתחוה להם ועפר רגלם אלחך,  אך בעת אשר אדכה אָשח, אשר אתן גוי למכים ולחיי למורטים וכשפחה חרופה הנני?  וכמעט בא בי הרוח להתעודד ולהתאושש, לעמוד על רגלי ולהרים ראשי, והנה טמאה  טמאה יקראו לי,  כמו דוה יזרוני למיודעי מחשך!

– הלא פיך הוא המדבר אלי כי לב-טוב אך סמרטוט הוא,  כי זה דרכו לפנות כל הימים לעֻמת הרוח הנושב אל עבר פניו וחליפות וצבא לו?  השוה הוא אפוא כי תשתוחח עליך נפשך בגללו?

– יהיה לב-טוב מה שיהיה,  אבל אנכי הלא חשבתי כי הוא, למצער,  יודע אותי ואולי עוד יותר ממני בעצמי!...   הלא מצֹא מצא בי כמה מעלות טובות אשר אנכי בעצמי לא גליתין בי מעולם!  מה נעמה לי לדעת כי יש בתבל ארצה איש אחד, למצער, אשר מצאתי חן בעיניו ואשר נכבדתי גם יקרתי לו...   האומנם כי דברי אינם רצויים ומעשי אינם מצֻינים בטיבם ותכונתם,  אבל הלא הרצון להיות עלמה הולכת ארחות יושר ולמצא חן בעיני בני האדם, לא זר לרוחי!    בכל העת אשר פני לב-טוב היו הולכים עמי,  עוד לא עזבתני תקותי אף רגע כי אם אך יערה עלי רוח החפץ להתיצב על דרך טוב,  לא יבצר ממני ועשה אעשה גם יכל אוכל.  וכעת?...  אין זאת כי אמנם כבר רבו חטאתי משערות ראשי ועצמו מספר גם אבד לנצח ממני נצחי ותוחלתי להטיב את מעללי ולכונן אשורי במעגל יושר,  עד כי הוא...  גם הוא יפנה לי כָתף סוררת ולא יחפוץ עוד לדעתי...

– האמת אגיד לך ולא אכחדנה תחת לשוני –  הוסיפה לדבר אלי ודמעתה על ליחה –  כי לא אָשֵת עליו חטאת על מעשהו זה;  כי מה הוא הגמול אשר גמלתי לו על אשר נגע מצבי אל לבו וירבה לדאוג לטובתי וימשכני חסד?   האם שלמתי לו כפעלו?  הלא לא השבתי לו כל מאומה זולתי מרירות-רוח,  שבר-לב,  תוג-נפש ורגעי עמל ורגז.   השׂוָה אני אפוא באהבתו?  ובכל זאת יודעת אני נאמנה כי אהובת-נפשו אני ואהבתו אותי תגדל שבעתים מאהבת כל האנשים אשר ידעתים עד כה...  ואנכי – הה,  ידי תקצר לָמֹד לו פעולתו אל חיקו!  מה אעשה אפוא אם כל השפלתי, ירדתי פלאים במעלת נפשי,  עד כי גם לאהוב איש ישיר וטהר-לב, אין ביכלתי?...

כחצי שעה השתפכה נפשה בחיק דברים כאלה,  ואחר שבו סערות רוחה,  אשר יצאו פרצות מלבה הנרעד והנגרש כים,  לאט לאט לדממה,  קול יללתה נחבא,  אנחותיה בל נשמעו עוד לאזני,  זרם דמעותיה הלך הלוך וחסר ותשאף רוח כתנים.  פתאום הרימה את ראשה ובצחוק נעים מהול בדמע הביטה בפני בעפעפים בוחנות. 

– אדוני!  הלא כיונה פותה אין לב אני בעיניך?  האומנם? 

– כמדומה לי כי הפרזת מעט על המדה.

– אבל אדמה כי מצאת בי כמה קבים של סכלות.  הכן הוא?  אמנם צדקת בשפטך...  לוא גם למלאך אלהים צבאות ידמה לב-טוב, איננו שוה בכל זה כי אשפוך בגללו דמעות כמים.  אפס כי דמעות נשים הלא כאין וכאפס נחשבו:  אבכה מספר רגעים ואחר אתן תנחמות לנפשי.   אבל בכל זאת צר לי מאד כי יעזוב לב-טוב את ביתנו.   כי מי אפוא יערוך הפעם מחברת למעני כשאצטרך לה? 

צחוק-חלקות עבר על דל שפתיה ועיניה הביטו נכחי,  ואנכי התחכמתי לשמור מחסום למו פי,  וסתר פנים שמתי לי כי לא אבין אל מה ירמזון דבריה האחרונים. 

– הלא אתה לא תעשה את העבודה הזאת תחתי?  הכן?  הנכונה דברתי? – שאלתני בתום ילדות.

אנכי מלאתי פי שחוק.

– אעשה, אעשה!  אבל הלא באמת אך ילדה קטנה את!

– האומנם? הכן הוא באמת?  כן, ילדה קטנה אני, ילדה קטנה אשר אהֹב תאהב לשמוע קול גערה גם דברי חלקות נוטפים מור עובר,  ולקבל מגדנות ונפת צופים עת תתן בבכי קולה וזרם דמעותיה יפרוץ חוק,   היש את נפשך להיות לי למורה דרך?  ענני נא,  התחפוץ להנחני באֹרח תבונות?... 

– תחת לב-טוב ההולך ולא ישוב עוד? –  שאלתיה בשחוק.

– לא, לא תחת לב-טוב! – ענתה נאדיא ותאחז בידי – ותבט בי בעינים מפיצות רוח אמון ותום-לבב –  את פיך לא אַמרה ולשכל מליך לא אבֹז כאשר עשיתי ללב-טוב...  כי אותך כַּבד אכבד,  יען כי אמיץ לב אתה וכביר-כח...

– במה כחי גדול?

– לא נכחד עצמך ממני!   ידעתי כי טוב אתה מלב-טוב...  מה מאד חפצה נפשי כי לא תתנני לנערה הומיה וסוררת... הגידה נא לי ואל תכחד:  האם לא אהיה כזאת בעיניך?...

בדברה כרעה לפני על ברכיה ותתמוך את זרועותיה על קרסלי רגלי ותרם ראשה ותשא אלי עיניה אשר מלאו אֶגלי דמעות מתנוצצות כספירים.  מעמדה ומצבה ברגעים האלה נשאר עליהם חותם תבנית הילדות בעצם טהרה ותמתה,  עד כי רחוק היה מכליותי ולבבי לחשוב כי תתחפש באפר שקר ולא כן בדיה,  ועל כן לא קמה בי הרוח להעיר למוסר אזנה כי לא יתכן הדבר אשר היא עושה וכי איננו מן הנימוס ודרך הארץ.

– חי נפשי כי לא יגדל כה עוני כאשר יֵרָאה לעין וכאשר אגדיל עליו במו פי.   מגרעת אחת דבקה בי;  אבל הכי בפשעי וחטאתי היא?...  מה אעשה אם ימצאו הגברים חן בעיני ונפשי תחפוץ כי אמצא חן בעיניהם גם אני? 

בדברה אלי התנשאה לאט לאט לעמת פני,  והנה נגעה מצנפתה  בסנטרי, ותקפוץ ותתר ממקומה ותקרא בקול:

– הה,  אלי!  מרוב מבוכתי שכחתי גם להסיר את מצנפתי מעל ראשי!   כרגע אסירנה מעלי,  ואתה לכה נא אחרי אל משכננו... אמי איננה בבית... 

שמעתי בקולה ואלך אחריה אל בית אמה אשר שררה בו חשכת מצרים,  ונאדיא באה אל חדר האֹפל אשר מאחרי היריעה. 

– חכה כמעט רגע! – צעקה אלי בקול –  עד אשר אחלף שמלתי ואצא אליך. 

אחרי רגעים אחדים יצאה אלי לבושה שמלת-קיץ כלילת-יופי;  שערות ראשה ירדו פרועות על כתפותיה ותסבינה ותשתרגנה על חלקת צוארה,  ומבתי ידי שמלתה הרחבות נשקפו ידיה הזכות כעשת שן,  ותגש אלי ותשב לימיני על כסא משכב  Кушетка

– מדוע לא תעלי נר בחדר? – שאלתי את נאדיא.

  מה חפץ נמצא בנר?  הירא אתה לשבת אתי בחשך? –  שאלתני נאדיא בהשענה על שכמי –  הלא אך צחוק תעשה לי?  נערה כבת שבע עשרה שנה תחפוץ לשוחח אתך במקום אפל,  ואתה –  אור תשאל נפשך!  ח...ח... הא!... 

דברי נאדיא וקול צחקה העירו בי געל נפש ואתנודד למשמע אזני.  בחזקת היד הסירותי את זרועותיה מעל שכמי ואקום ממקום שבתי ואעל אש במנורה העומדת על שלחן הארז אשר לפני הערש.  

בהיותי עוסק בהדלקת הנר,  לא דברה נאדיא אלי דבר,  וכאשר שבתי אליה קמה מהר ממושבה ותגש אלי ותנח את שתי ידיה על כתפותי ותבט בפני בעינים בוערות כלפידים.

– לקח טוב נתת לי! – אמרה אלי במתינות מעט ובמנוחת לב –  תשאות חן חן לך, –  אתך הצדק,  פעלך על פי פעלי הוא.  אבל אנא חוסה עלי ואל תתנני לבת בליעל!  אנכי...

– שמעיני נא, נאדיא! אנכי –  איש זר לך מתמול שלשום,  בכל יום הנני עומד הכן לצאת לדרכי,  ומי יודע אם אוסיף עוד לראות את פניך.   הנני מבטיח אותך על דברתי לשכח את המחזה אשר ראו עיני זה מעט!  אבל עצתי לך אמונה כי לימים הבאים תשמרי בנפשך מלשוב עוד לכסלה,  פן תכשלי  חלילה באדם שאינו הגון... 

את הדברים האלה השמעתי באזני נאדיא בקול רגז,  ואפן את שכמי ללכת מאתה. 

אנה תלך?  הגם אתה יש את נפשך לעזוב אותי?  הגם בעיניך ירדתי פלאים פלאים ולא תחפוץ עוד לדעתי? 

– כדבריך לא כן הוא.   אבל כאשר אחזה לי ייטב לשנינו אם אלך מזה הפעם.

– לא, לא!  אל נא תטשני!   הסכת ושמע נא את אשר אדבר הפעם באזניך –  קראה אלי בשפתים מהירות ובנשימה אחת – שכח נא את כל הדברים אשר שמעת מפי בלכתנו שנינו אל שוק הרוכלים...  אך רמיה הגה חכי ברגעים ההם...  נפשי קצה במקום אשר אנכי נמצאת בו ובחיים אשר הנני חיה... לבי מלא תשוקה נמרצה לצאת           למרחב ממשכנות אמי...  אם ידרוש החפץ הזה ממני להתמכר בתחלה אל חכמה ותושיה,  הנני להנני לעשות כזאת...   בשם ה' נשבעתי לך כי דברי אלה קדושים יהיו לי!   החפץ להתיצב על דרך טוב לא זר גם לרוחי...  יודעת נפשי מאד כי לא זכו הליכותי כעת ויש אשר גם אעיר בלב רואי זועה וגעל נפש...  אולם אם לא אמצא לפני איש אשר יתמוך בידי ויחזיק בימיני,  תרפינה ידי מעשות תושיה...  אל תעזבני ואל תטשני אם אך נגעה צרת נפשי אל לבבך אף במעט...

נאדיא!  צר לי מאד לראות בשברך,  ובכל לב ונפש נכון אני להושיט לך יד עזרה,  אם אך תחפצי בזה באמת ובתמים.  הנך אומרת כי למען אשר תחלי לראות באור חיים חדשים, נדרש לך לחלץ נפשך מבית אמך.  טוב הדבר!  אנכי אנכי אתאמץ בכל כחי למצֹא לך מנֹח ומרגֹע בצל בית אחר,  ואת תשבי בו נפרדת מאמך ותשקדי על דלתות החכמה...

אבל הלא לא תמצא ידי להסתפח אל בית מדרש החכמות בטרם אשר אשלים חוק למודי בבית הגימנזיום?

– כדבריך כן הוא...

– אם כן הלא עלי לשבת בבית הזה עוד כשנה תמימה!  התשב אתנו כל ימות השנה הזאת?

– את הדבר הזה לא אוכל הבטיחך.

– אם כן אפוא לא תכון עצתך ורוח ישא את כל דבריך,  ואנכי – אחריתי מרה כלענה!

מדוע אפוא תסבי את לבך ליאש מחפצך הלא מצֹא תמצא ידי לבקרך כפעם בפעם גם בשבתי בבית איש אחר?...

– לא, לא!  לא אבה ולא אשמע לך!  אחת שאלתי מאתך אותה אבקש:  אל תעזבני ואל תטשני!  לב-טוב יצא מביתנו ובעקבותיו תצא גם אתה,  ואנכי אותר פה לבדי!...  אדוני, אל נא תפרד מעלי! – צעקה נאדיא בקול –  הבטיחני נא כי תוסיף לשבת אתנו!

– הלא כבר השמעתיך כי את הדבר הזה לא אוכל הבטיחך. 

אם כן הוא, סורה אפוא מעלי, איש רע, איש צר ואויב!  לך לך מעמי!...  מהרה וצאה מזה!...   כי אין לי כל חפץ לא בידידותך ולא בהשתתפך בצרת נפשי ובנודך לשברי!...

כחץ מקשת התעופפה נאדיא אל חדר האפל אשר מאחרי היריעה ותתנפל אל המטה ותתמרמר בבכי תמרורים.  אנכי הנני רך לבב מעודי ולא אוכל לראות בקרת-רוח בבכות אחת הנשים לנגד עיני,  ומה גם בעת אשר יסיתני לבי לחשוב כי אנכי הסבותי בדמעותיה,  ועל כן נדחפתי כמו בחזקת יד נעלמה אל חדר האפל,  ואראה והנה נאדיא שוכבת על המטה אל צד הקיר ופניה חבושים בכר ותבך מבלי הפוגה.   נגשתי אל המטה ואשת את ראשי עליה ואנח את ידי על שכמה,  והיא לא הסבה את פניה אלי גם לא נסתה להסיר את ידי מעל שכמה.

– נאדיא,  אל  נא תכסלי! –  דברתי אליה רכות –  למה תבכי?

קול יללֹת נאדיא הלך הלך וגדול מרגע לרגע וימחץ אל לבבי כפטיש  יפוצץ סלע.  תוכן הדברים אשר השמעתי ברגעים ההם באזניה כבר נשכח כמת מלבי,  אבל זאת אזכרה כי ישבתי על המטה ואטיף עליה דברים רכים מחמאות אשר נתנו תנחמות לנפשה ויעודדו את רוחה.   עד היום לא אדע אם על ידי הפעולה אשר פעלו דברי עליה או מסבה אחרת,  אבל נאדיא לא יספה עוד לבכות ולאט לאט נאלמה דומיה ותתכוץ כלה תחת ידי אשר עוד לא הסירותי מעל שכמה.   כרגע החלותי לחוש בנפשי כי דמי עורקי ירתחו בקרבי כסיר נפוח,  לבי ידפוק כהלם פעם וראשי עלי כגלגל סובב הולך.   פתאום לפתע התהפכה נאדיא לאט לאט על צדה השני ותסב את פניה אלי ועיניה עצומות ותתפוש בידי בחזקה,  ובטרם אשר השפיקה לי העת לחשוב  לדעת מה חפץ תמצא בידי,  לחצה אותה למו שפתיה ותאצל לה עתרת נשיקות. 

– נאדיא, מה זאת תעשי? –  קראתי בקול עז מבלי הבין בעצמי פשר דברי –  לא נא תבערי, קומי נא! 

– לא, טוב טוב לי הפעם.... שבה נא בזה... – שחה כאוב מעפר אמרתה מבלי הניח את ידי אשר מְשָכַתָה  אליה לאט לאט בלאָט.

ראשי היה עלי ככרמל וכגלגל לפני סופה... לבי סחרחר... עיני חשכו... פתאום והנה מבינות לשמרות עיני נאדיא הסגורות חצין, הופיע לנגד עיני מבט מתנוצץ  כמבט החתול...  והמבט הקר הזה אשר לא הפיץ כל רגש חום והתפעלות הנפש כי אם חשק נתעב ונאלח, תאות בשרים,  תאוה בהמית מעירת זועה וגעל נפש –  המבט הזה הפיג את רוח השכרון אשר עבר עלי,  ואתעודד ואתאושש וירוח לי...

שתי פעמים חלץ לבי בלילה הזה מנאדיא וכסמל כל תועבה ומפלצת נראתה בעיני...

נאדיא!  רב לך להתהולל ולהשתגע... –  אמרתי אליה בשקט-לב –  קומי נא...   ורדי מעל המטה... 

צלצל קולי הביא חכמה בלב נאדיא להבין כי דבר לאט עמי ותמהר ותפקח את עיניה ותתחזק ותשב על ראש המטה.

– רמשא טבא לך, הנני הולך!...

– התלך?  לך לך לשלום, לא אנסה לעצרך הפעם.  אבל – חכה נא כמעט קטן, כי יש לי דברים אליך!...

נאדיא נגשה אלי ותבט כרגעים אחדים בפני מבלי דבֵּר דבר.

– לא, לא אתן בידך ללכת עד אשר אם –   

עוד לא כלתה את דבריה, והנה פתאום לפתע התנפלה על צוארי ותעתר לי עתרת נשיקות על שפתי ולחיי ותקרא בקול עז:

– שפטני ככל העולה על רוחך,  תנני לבת בליעל,  לבת נעות המרדות, ואנכי הלא כבר הגדתי לך כי לא אתנך ללכת, עד אשר אם בצעתי את חפצי...  

אינני יודע מה היה קץ כל החזיון הזה,  ללא נשמע באזננו עד ארגיעה משק צעדי יעקאטערינה פאוולאוונא  בלכתה בפרוזדור הבית.

– מהר וצא מזה! – הרעימה נאדיא בקולה נפלאות כקול הרעם בגלגל,  ובדחפה אותי ברב כח הצדה,  עפה כחץ מקשת לקדם את פני אמה.

 

ו: לְתַּרְבּוּת רָעָה

לא אזכר עוד את אשר הורה והגה לבי בשובי אל חדרי;   אבל כאשר שב לאט לאט רוחי אלי ואתאושש ואחליף כח,  החלותי לשית עצות בנפשי:  אם להותר בבית צמחאוויץ גם לימים הבאים או להעתיק את מושבי ממנו ליום המחרת.  חשבתי מחשבות רבות ושעפים מאליפים הסתערו בחֻבי  והאחד את השני ילחצון וידחקון ובצד וכתף יהדפו,   ותטש מלחמת הרעיונות בקרבי ולא ידעתי נפשי.   רגע השיבותי אל לבי כי לא יאתה לגבר אשר כמני להיות הגלגל המניע את רגשי תאות נאדיא אשר ממקור נרפש ונאלח תהלך,  ועד ארגיעה ענני רוח מבינתי,  כי אם אנכי ולב-טוב נעזוב את מעוננו ביום אחד,  יתן הדבר הזה פתחון פה ליושבי בית צמחאוויץ להוציא את דבתי רעה,   לבדות עלי מלבם חטאים ופשעים שלא חטאתי מעולם ולחפא אלי דברים אשר לא כן,   כאשר ראיתי מעשים כאלה בימי שבתי ביניהם,  ואף גם זאת כי אם לו אמרתי אנכי,  איש כבן שלשים וחמש שנה,   לברח מפני נערה כבת שבע-עשרה,  הלא אז הייתי לצחוק בעיני  ואולתי עלתה למעלה ראש.  את כל הדברים שקלתי בפלס שכלי ובינתי ואגמור אמר באחרונה לשבת בבית צמחאוויץ עד כלות החדש,  ולהתרחק כל העת הזאת מנאדיא כמטחוי קשת ולהתהלך אתה כאיש זר לה מתמול שלשום.

אחרי אשר החלטתי בנפשי לעשות כזאת,  עלה על לבי כי עוד לא אכלתי ארוחת הצהרים ביום הזה, ואקום ממקומי ואשם פעמי אל בית המשתה אשר הייתי בו אתמול עם לב-טוב.  

בבאי הביתה ראיתי, והנה לב-טוב יושב במסבת אחדים מרעיו,  ובראותו אותי מהר ויעזוב את רעיו ויגש אל השלחן אשר ישבתי אצלו. 

– ההרבית לשוח את נאדיא?  האם לא היית עליה למשא? –  שאל אותי בשבתו לעֻמת פני ויתאמץ בכל עֻזו להעלות צחוק על שפתיו. 

– לויתי את נאדיא על דרכה אל שוק הרוכלים, ואחר שבנו הביתה –  עניתיו בלי חמדה. 

– לא אתמה על החפץ... לא רע המעשה לשוח בחברתך... הלא מדת גבהך שש אמות וזרת כגבה גלית הפלשתי! – בדברו עבר על פיו צחוק מכאיב-לב ויבחנני בעפעפיו, ומבטיו נחתו בי עמק עמק.

ברגעים הלאה ראיתי התבוננתי כי אין שלום בעצמות לב-טוב.  פניו כפני להבים,  עיניו היו שקועות בחוריהן וכל תנועות גוו נתנו אותותיהן אותות כי יבא האדום האדום אל קרבו למרות דבריו אשר השמיע באזני זה כמה כי לא יבא כל משקה אל פיו. 

– התצא מבית צמחאוויץ? – שאלתי אחרי דומיה קצרה את לב-טוב,  אשר לא גרע כל העת את עיניו ממני ויבט בי במבטים חודרים כליות ולב,  בהתאמצו להֵרָאות כמו התולים עמדו ולצחוק אני בעיניו.

– כן, עוזב אני אמנם את הבית הזה!   כבר היה עלי למשא וכנטל החול לכרע לרגלי נאדיעזשדא מאַקסימאָוונא ככלב נאמן.  משמרתי זאת יצאה מאפי ותהי לי לזרא!

– לא יאמין לבי כי ככלב היית לה.

 הואילה נא אפוא להגיד לי מה הייתי אצלה אם לא כלב,  כלב קטן רך וטוב ולפעמים גם רגז ונח לכעוס,  אשר שעשעה בו את נפשה ותשמח  בו עת לחצה עצבת את לבבה?!  ... וכמעט נראו פנים חדשות אליה והמה משכו את לבבה אליהם ביתר עז,  והנה נתון משכן הכלב אחרי הדלת והמזוזה!... כן,   אחרי הדלת והמזוזה!.... למען אשר לא יהיה למשבית ומפריע... הלידך לא הביא המקרה מעודך להיות כלב קטן?

– לא,  מקרה כזה לא בא לידי עד כה.

– צר לי מאד...  כי לא שפרה נחלת זאת עליך!  האח,  מה טוב ומה נעים להיות כלב קטן!   בעת אשר תתענג הגברת אל רב שקט ושלוה או בהגותה נכאים,  תטה אליך כנהר שלום,  תמשוך לך חסד,  תעביר ידה באהבה וחן על חלקת צוארך,  עד כי מהמון עליצותיך תקפץ ותתר ממקומך ותדלג שור;   ובעת אשר אין שלום בעצמות הגברת ותקצוף ותרגז ואין נחת,  מורטת היא את בדל אזנך,  ואתה תהמה ותיליל מעצמת מכאובך,  אף תחרוק שן לא רק על הגברת כי אם גם עליך בעצמך.   על מרך לבך ועל רפיון רוחך  אשר לא יתנוך לשלח שנך ברב כח ביד הגברת... האח,  מה טוב ומה נעים הוא להיות כלב קטן!

– ומה אפוא הניאך מפרוק את הכהונה המגֹאלה הזאת מעל צוארך? 

– אך זאת היא שאלה!   השכחת כי ישנם עבותות חזקים אשר יאסרו את הכלב לבעליו?   בעת אשר ימרוט אדוניו את אזניו,  יהמה, יצעק אף יצריח באפו ובחרונו... (בו בעצמו;  דע לך כי יתקצף ויתרגז רק אל לבו הרך, ולא אל בעליו...)   וכמעט יראה לו אדוניו פנים מאירות וישית בחלקות לו,  והנה קצפו כעוף יתעופף ויהיה כלא היה,   וכל אשר עולל לו בראשונה לא יזכר ולא יפקד ולא יעלה על לבו!...  ישמור ה'  את כל בני האדם מהיות בעלי לב רך ורוח אין אונים כמני היום!

– הלא עזבך  היום את בית צמחאוויץ יעיד כי עבר עליך רוח גדולה וחזק לנתק את המוסרות מעל ידיך ולהשליך האזיקים מעל רגליך.

– הלא גם הכלב יש אשר לא יוכל להבליג על כעשו ולמשול ברוחו!...   ואנכי הלא נבראתי בכל זה בצלם אלהים!...   אפס כי באמת עוד טרם אתן לך ערֻבתי  כי אעזוב את מעוני;    עודני פוסח על שתי השעיפים:  אם לעשות כזאת או להותר על מקומי,  ולא רחוק הדבר כי אך רוח ישא את החלטתי  ומחדרי לא אזוז...  הדבר הזה תלוי רק בהעלמה נאדיעזשדא פאוולאוונא... וברוח אשר מלפניה יעטוף!...

מפי לב-טוב התפרץ צחור-מר , צחוק שכרון...

ביום השני אחרתי קום משנתי,  ובהקיצי כבד עלי ראשי עד מאד.  מפי האשה העגונה אשר לא חדלה לבקרני יום יום בחדרי, נודעתי כי עקר לב-טוב  את דירתו לבית אחר, מבלי קחת ברכה מאת נאדיא בטרם הפרדו ממנה.

שלשה ימים חלפו הלכו להם ואנכי לא ראיתי את פני נאדיא.   בימים הבאים באה לפעמים אלי החדרה,  אבל כל דבריה אלי היו בקרת-רוח ומעטים,  כמו לא נפל כל דבר בינינו.  אחרי כן פגעתי בה לא אחת ושתים בפרוזדור הקטן הפונה אל חדר אחד מגרי בית צמחאוויץ.

האיש הזה,  בן עם הארץ, היה אחד הפקידים משפל המדרגה,  אשר לא התבוננתי אליו עד כה,  ואשר ספרה לי האשה העגונה על אודותיו מדי תארה לי במו פיה את הליכות כל יושבי בית צמחאוויץ,   כי שתה שכור הוא כל הימים.   בימים עברו לא היה האיש הזה ממבקרי בית הגברת ואנכי פגשתי אותו רק בפרוזדור הבית,   אבל עתה מלא את מקום לב-טוב , והיה או כי ישבה נאדיא בחדרו או כי נמצא הוא במשכנה.   הדבר הזה הרנין את לבבי עד מאד,  אחרי כי מלבד האשה העגונה לא הפריע עוד כל איש את מנוחתי ואשב שקט ושלו  במכוני.   אבל העגונה הביאה לו יום יום שמועות חדשות על אודות נאדיא:  כי הפקיד יחפוץ להתחתן בה,  כי תאצל לו נאדיא עתרת נשיקות,   כי יש את לבבה להמיר את דתה וכי יעקאטערינה פאוולאוונא איננה אומרת לדבק טוב ותציק לנאדיא בדברים בוטים כמדקרות חרב,  ועוד ידיעות רבות כהנה וכהנה. 

דעת לנבון נקל כי כל החדשות האלו לא נגעו אל לבבי,  ואף כי כבר התעתדתי להעמיק מושבי למשכן אחר,  ואאמין כי לא אוסיף  עוד ראות לא את פני נאדיא ולא את פני יתר גרי בית צמחאוויץ.

 

אבל לא כאשר דמיתי בנפשי כן היה.  כשלשה ירחים אחרי עקרי את דירתי מבית צמחאוויץ ואחרי אשר כבר נשכחה נאדיא כמת מלבי,  הגידו לי בבית אשר גרתי בו כי עלמה אחת דרשה לשכני.

אנכי אשר לא היה לי ביבוק כל דבר את עלמה, אשר תבקרני בביתי, לא יכלתי למצוא פתרון לשאלתי: מי העלמה הזאת?  ומה מאד השתומם לבי בתוכי כהוָדע לי ביום בקר לא עבות,  כי אך נאדיא היא הדורשת לי.

היא באה אלי החדרה ותפקוד לשלומי בדברי חן ואהבה,  כאלו עוד ראתה אמש את פני;   אחרי-כן ישבה על אחד הכסאות מבלי הסיר את מעילה מעליה,  ובהתאמצה בכל עזה להיות קרה ברוחה ולהשמיע קולה במתינות ונחת, קראה אלי לאמר: 

– באתי אליך כיום לדרוש בעצתך.   זוכרת אני כי היית כל הימים טוב-לב,  גם ישר ונאמן רוח ביחוסך אלי... היש בידך  הפעם להחיש לי עזרת בצר?   הרה ללדת אני ולא אדע מה לעשות...

את הדברים האחרונים בטאו שפתי נאדיא באמץ לב עשוי לבלי חת,  בהביטה לנכח פני ולא גרעה עיניה ממני.

– בתחלה הלכתי לבקש עצה לשברי זה מפי לב-טוב... הלא יודע הוא אותי עוד משכבר הימים,  בעת אשר עוד לא הכרתיך ולא ידעתיך...  אבל הלא תדע את לב-טוב!   מלבד אנחות שוברות חצי גוף וזעקות-מר לא שמעתי מפיו...  עתה נשואות עיני רק אליך...  מה אפוא עצתך? 

המנוחה אשר נראתה על פניה בדברה, היתה מנוחת יאוש.  לבי התפוצץ בקרבי לרסיסים, אבל התבלעה תבונתי ואני כאיש אובד עצות ולא ידעתי במה להיות לה לעזר.

– לבי יהגה אימה – אמרתי אליה בשפה רפה –  כי גם אנכי לא אוכל לעשות לטובתך יותר מלב-טוב...

– כן?  הלא ידעתי זאת מראש! – שסעה אותי נאדיא בקול השקט ובטחה קורע-לב ומרגיז נפש, ופניה כסיד חורו.

  שני אנשים ישרים ידעתי ולא הגיע אלי מהם כל מאומה...  השמיעה נאדיא  באזני בנחת כמו תדבר אל לבה – אך מה בכך? רוח והצלה יעמוד לי מאת אנשים   רעים וחטאים כמוני...   אלכה לי לבקש עזר ופדות, מאחת הנשים המילדות... ביניהן תמצאנה נשים טובות-לב ורבות-חסד אשר בית האסורים לא יפיל אימתו עליהן,  ובמחיר שקלים אחדים תושטנה יד עזרה לאמללות ואובדות אשר כמני..   חיה בשלום! ... אך בני-בליעל הנכם כלכם, אתם ישרי-לב ותמימי-דרך! 

אינני יודע אם נשארו הדברים האחרונים חקוקים בזכרון נאדיא  מיום קראה את אחד מספורי האהבים מעשה ידי זאֲלא או כי מלבה יצאו,  ומה גם כי בעת הגיעם לאזני, לא הייתי מסוגל  לענות בפתרון שאלה זאת.    רוחי נבקה בקרבי, מורשי לבבי אשתוללו ועשתנותי נבכו,  עד כי לא התבוננתי אליה בצאתה מחדרי,  וכאשר התאוששתי מעט ויהי את לבבי לעצרנה מלכת ולשחר את פניה כי תתן לי ארוכת שעות אחדות,   אולי תצלח לי להפליא עצה מה לעשות לטובתה, כבר חלפה הלכה ועקבותיה לא נודעו.

*

אחר הדברים האלה לא פגשתי עוד את נאדיא,  אף לא את אחד מגרי בית אמה,  אשר הייתי יכול להציל מפיו דבר מכל אשר אתה.   אמנם זה לא כבר בלכתי בשעה השלישית אחרי חצות הלילה באחת מרחובות העיר ההומיות מאדם רב,  נדמה לעיני כי ראיתי עלמה אחת אשר במראה ובצלם דמות תבניתה דמתה לנאדיא,  אך יען כי בהמצאה במרחק עשרת צעדים ממני,  כוננה פעמיה אל עבר הרחוב השני, לא אוכל להחליט אל נכון כי היתה זאת נאדיא. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] מלה מחוקה במקור המודפס. [הערת פרויקט בן-יהודה]