_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חָנוּן הַצּוֹרְפִי

חיים אריה זוטא

לתוכן הענינים

 

(ספור הסטורי)

א.

פתח ד' את אוצרו הטוב בשנה ההיא וירק את ברכתו על תושבי הארץ הקדושה ברכה עד בלי-די.

נפתחו ארבות השמים בימי החרף וגשמי ברכה קבועים בעתם – יורה ורביבים ומלקוש – ירדו בלילי שבתות ובלילי רביעית, והרוו את האדמה – גשמי-גבורה להרים, גשמי-נחת לפרות;  ואף שלגים נראו על פסגי ההרים, והרביצו את האדמה מים למעיני ברכה…  ובקיץ ירדו טללי ברכה בשפע והחליקו ושפרו את התבואה הרכה, הבשילוה אט-אט, ונתנו בה כח לעמוד בפני חרבוני קיץ.

גם הרוחות נשבו כסדרן: רוח דרומית, המורידה טללי ברכה לעולם באה בזמנה וגדלה את העשבים הדקים ומלאה את הזיתים שמנם ודשנם;  רוח צפונית קרה נשבה על החטים בשעה שהביאו שליש ועודן צריכות לחזוק;  רוח מערבית מערפו של עולם הפיגה את החם בימי בשולן של התבואות ותצמחנה להנאתן, – ורוח הקדים לא פֻתַּח ממסגרותיו בשנה ההיא, והמלילות הדקות לא עבשו ואל הוריקו.

וגדל יבול האדמה בברכה עד אין-סוף;  הצמיחה הארץ רב טוב בבית-סאה אחת – גם שמן-זית, גם יין ענבים, דגן וקטניות וגם מרעה לבהמות.

עטפו העמקים בר ומלאו שבלים למכביר גרגירי חטה שנעשו יפות וגדולות ככליות;  צמחה השעורה בנגב יהודה והיתה כגבעולי זיתים, ועלתה העדשה על הרי שומרון וגדלה כדינרי זהב  – ולקחו מהתבואות הללו דגמא והניחון בגנזי ההיכל, על יד יבול האדמה שבתקופה המבורכה של ממשלת שלומציון המלכה ושמעון בן-שטח אחיה, זכורים לטוב, – בהיות עוד רוח הקדש מרחפת על הר-הבית. 

הבשילו התאנים בעונתן והיו שואבות דבש רב ולקטון בסלים ובמגרפות;  גדול אשכלות הגפנים ויהיו כעגלים בני שנה ובצרו מהם ענבים לאכילה, ליין ולצמוקים – והפקירו מהם כדי שליש לגר, ליתום ולאלמנה;  נדמו גרעיני הזית כדודאי השדה ולֵחם רב, ולשדם שמן;  צמחו הרמונים כגדל הכרוב וכפפו את הבדים מטה-מטה;  ותירושם נעים ומשכר, מצהיל ומשמח;  תמרי השפלה היו נוטפים מיץ לרוב, וכשהיו העזים רועות תחתיהם נתערבבו עטיניהן המלאים בדבש התמרים הנוטף מלמעלה…  וראו החכמים, וצהבו פניהם ואמרו: זהו שכתוב: "ארץ זבת חלב ודבש".

רבו הדגים במים והיו נצודים בידי הילדים, שהביאום אל אמם לבשול;  היונים בשובכים היו יולדות שתים שלש בריכות בחדש, והגוזלים היו מרבים מאד;  התברכו עדרי הבקר והצאן בארץ, ומרוב עשות חלב – אכלו התושבים חמאה מלא-הפה.

חדל אביון מקרב הארץ הקדושה, כל הידים היו מלאות עבודה, כל עמֵל ויגֵע בשדה קבל בעד מלאכתו רביע ושליש מעבודתו, והכין לו את מזונו לשנה תמימה.

ונהנו גם היתומים החלשים והאלמנות העלובות – הנמושות הללו שאינן יכולות להנות מיגיע כפיהן: פאה ולקט רבו מכל שדה ומכל תבואה;  ה"שכחה" היתה מצויה, והפרט והעוללות נשארו על האשכולות במדה מרובה­ – ולקטו להם לחם חקם למשך שנה ויותר.

ירד שער התבואות בארץ ועמד על החצי ופחות מזה – ושמחו כל התושבים כגר וכיתום, ככורם כאכר, ופני כלם קורנים, כלם שמחים בטוב שחננם ה'.

ואכלו ושתו בני הארץ, שבעו והותירו, והֻתר להם להוציא גם לארץ העמים אכלים, שיש בהם חיי-נפש – שמנים וסלתות ויינות.

ופסקה הקנאה מלבות בני האדם וחדלו המריבות;  אין מתאונן על גורל קשה ואין פה מדבר נבלה ורכילות – ושיחתם של בני-האדם: על הארץ ותנובתה, על ברכת ה' וחסדו לבני האדם.

והרבו תושבי הארץ הקדושה להביא בשנה ההיא בִּכּוּרִים ולהעניק את הכהנים-הלוים, שאין להם חלק ונחלה בארץ, מברכת ה' אשר נתן להם, – ומחג הבכורים ואילך לא פסקו העולים כנופיות כנופיות להביא פרי-האדמה אל הר-הבית שבירושלים הקדושה.

מלאו הבכורים את ההיכל ואת העזרות, את הלשכות ואת החצר, ורבו גם הקרבנות – נדרים ונדבות ושלמי תודה – ואכלו ושתו כלם, ושמחו על ברכת ה' אשר נִתְּנה לעמו בחירו.

בשנת ברכה זו גמר אומר גם חָנוּן הַצּוֹרְפִי, בעל חלקת-שדה קטנה בבית-שֶפֶר שבעמקי הרי הגליל העליון, בין כפר עצמון ובין כפר בירָם, לעלות הוא ואשתו שוני בניו הגדולים ובת-זקוניו אל הר בית ה' לירושלים, שאליו השתוקק כל ימי שבתו בגליל, להביא בכורים לכהנים וברכה ללויים מפרי אדמתו, שחננו ד' בשנה זו במדה מרובה מאד.

 

ב.

חנון הצורפי מזרע ישראל היה, אבל מוצאו לא היה ידוע גם לו וגם למשפחת אשתו.  עודו ילד לֻקַּח בשבי על ידי גיסות פומפיוס, שהציפו את הארץ פתאם בימי "מלחמת האחים", בנפל מלכות יהודה החפשית לטרף בצפרני הנשר הרומאי.  בחברת ילדים שבויים, עוללים בני שלש-ארבע שנים, שנלקטו מערי יהודה הנחרבות, הובא גם הוא "לעיר העולם" רומא, ושם נמכר לעבד בשוק.  פני הילד היפים והעדינים, חטיבת גוו וצחות עורו העידו לקונים, כי לפניהם ילד מגזע אצילים ורמי היחס שביהודה.  ויקר מקרה, כי הסניטור מַרְקֶלוּס קְוִינטוס בא אל שוק העבדים לקנות ילד יפה, שינחם את אשתו פוּלְוִיָּה, שבשנה זו שִכְּלה את שני בניה בפעם אחת, – ובראותו את הילד הזה וימצא חן בעיניו, ויקנהו במחיר גדול ויביאהו אל אשתו האמללה, שאמצתהו לה לבן;  הם חנכו את "מקנת כספם" כאחד מבני הפטריצים וילמדוהו חכמת יון ולמודי בני הנעורים רמי המעלה.

מקום מושבו של הסנטור מרקלוס קוינטוס היה על החוף השמאלי של הטִבְּרוס במורד גבעת וַטִּיקַנוס, מקום שם ישבו יהודים רבים.  כשנודע ליהודים האלה על דבר הילד העברי ובראותם את יפיו וחין ערכו, נמוסיו ומהלכיו, הבינו כי מזרע אצילי עמם הוא, ואמרו לפדותו במחיר רב, – אבל לשוא פצרו בסנטור ובאשתו: הללו אמצוהו לבן להם וכל כֹּפר לא חפצו לקחת בעדו.  אולם מהזמן ההוא התחילו הסנטור ואשתו להתודע אל היהודים ומנהגי חייהם, אל חוקי תורתם ומנהגי דתם.  הם מצאו בין הגרים שבאו מיהודה הרחוקה – אחדות ואהבה, חריצות ויושר, צניעות ויראת אלהים, הנהגה נמוסית ונוחה לבריות.  כפעם בפעם באו אל בית-תפלתם שמעבר לטברוס שנקראה בלשונם "סינַגּוֹגה אוֹגוּסטיני" ויתבוננו אל עבודת אלהי ישראל הטהורה בלי צלם ודמות, בלי פסל ותבנית – ותמצא חן בעיניהם.  לאט-לאט סגלו להם הסנטור ואשתו גם מנהגי ישראל יפים, היו זהירים כמו היהודים: להדליק נרות בערב שבת וללבוש לבנים ביום השבת, אף חדלו לאכל בשר חזיר, משום שלא חפצו לטמא את חניכם, שיצא מגזע ישראל, – אבל בכל מחיר לא חפצו להוציאו מתחת ידם, רק הבטיחו לשחררו, כשיגדל.

ויגדל הנער ויהי לעלם יפה-תאר וטוב עינים, וימצא חן בעיני כל רואיו וחכמתו ונמוסיו לקחו כל לב, – רק יתמות היתה מרחפת תמיד על פניו העדינים.  בהשפעת "אבותיו", השיגו בעדו שטר-שחרור, וגם קוו, שתִּנָּתַנה לו מאת הסינט הרומאי זכיות של "פרש" רומאי ויוכל לרשת את נחלות "אבותיו" ואת שמם, – אבל העלם הודיע ל"אבותיו", (שמעולם לא הסתירו ממנו את מקור מחצבתו) כי החליט לשוב לארצו, ליהודה.  הסינטור הזקן הוכיח ל"בנו", כי יהודה הקטנה, הרחוקה מתרבות "עיר העולם" לא תמצא חן בעיניו, וכי טוב לו לשבת ברומא, כאחד מגדולי האצילים ולהתמכר לחכמה ולשירה אשר אהב.  גם יהודים רבים שומרי תורה ודת, שהיו קרובים לבית הסינטור, גם הם לא יעצו לעלם לשוב אל יהודה, שמזמן הפולמוס האחרון שוררים בה מהפכות ואי-סדרים;  אבל העלם עמד על דעתו – לשוב אל ארץ מולדתו שמֹשָכַתו בעבותות קסם.  רק "אמו" פוּלְוִיָּה היא שהיתה בדעה אחת את בנה, – כדרך נשי רומא האצילות בזמן ההוא, שהיו חולמות על עבודת אלהים הטהורה שביהודה, – ואפשר גם קותה לבוא על ידו לירושלם, לראות את מקדש ד' בקדושתו ובתפארתו.

הסינטור הנאור לא יכל לעמוד נגד תשוקתו העזה של "בנו" חביבו ונתן לו את הסכמתו, רק יעצהו ללכת אל  יהודה דרך אתונא, בתתו טעם לדבריו, כי לפני השתקעו ביהודה השוממה, עליו לראות את יון והדרה, חכמתה ומשחקי אלימפוס, שחלו בשנה זו.  ובעמקי לבבו חשב הסנטור הפקח, כי בראות "בנו" את גדל אתונא, יפיה והשכלתה, המוניה ונמוסיה – וימאסו עליו אחר כך מנהגי יהודה השקטה והעצובה, השקועה בריבות מפלגות דתיות, כמו שמתארים סופרי רומא בספריהם, וישוב ה"ביתה".

הסכים הבן לעצת "אביו", ומלֻוֶּה ברכות "הוריו" וברכות יהודים רבים, שמסרו בידו מתנות לאלהי אבותיהם יצא בשירת סוחרים אל בירת יון, אתונא.  משם הלך אל בֶּלִיס לראות את משחקי אלימפוס הנהדרים, התבונן אל המוני העם שהתריעו לקראת המנצחים בזריקת כידונים, בהטלת דסקוס, בריצה מהירה;  הוא התבונן אל המתחרים במרוץ הסוסים, אל המתגוששים באמפיתיאטרון הרחב, אל המתאבקים בחרבות וברמחים, אבל כל זה לא לקח את לבו, שנשאו הלאה, הלאה…  משם הלך דרך היליספונטוס ופריגיה, דרך קפוטקיה וציליציה באסיה הקטנה, ומשם דרך בקעת הלבנון אל צפון יהודה, אל הגליל העליון.

רק הגיע העלם לגבולות ארץ מולדתו ויפל ארצה וינשק את עפר אדמתה, וגמר אמר להתישב בכפר הראשון, שימצא על דרכו.

 

ג.

לפנות ערב הגיע העלם אל בית-שֶפֶר, כפר קטן במורדי הגליל העליון, על דרך-המלך, המחברת את הנגב אל סוריה.  הוא נכנס אל הבית הראשון שבכפר ובלשון הרומאית השגורה בפיו בקש מקום ללון, וכשלא הבינו בני הבית ללשונו, דבר להם יונית, אך גם לשון זו היתה זרה להם, – אולם הם הבינו את חפצו ויתנו לו לאכול ולשתות וגם מקום ללון.

למחר נקרה שם אחד המוכסנים, שדבר רומית – ויספר להם העלם, כי הוא יהודי משוחרר שבא מרומא, וכי חפץ הוא להשאר במקום הזה ולעבוד כל עבודה שהיא ולוא גם מרעה צאן;  ולפי שמראהו העיד עליו, כי הוא איש אציל ועדין, ותמימותו נשקפה מבין עיניו, הסכימו לו אנשי הבית ויאספוהו אל ביתם.

בתחלה היה העלם זר גם לאנשי הבית וגם לאנשי הכפר, בהביטם עליו כמו על רומאי, – בשגם לא יכול לדבר עמם בלשונם;  אבל תמימותו וטוב לבו, תפלתו שיצאה מקרב לבו, גם העברית שהתרגל לה עד מהרה, כל אלה לקחו את לב תושבי הכפר הפשוטים והתמימים ויתרועעו אתו, – ויהי העלם במשך זמן קצר, ליהודי גמור, תושב-כפר, ויהי לרועה עדר הכפר.

(ונשארה תקות הסנטור הפקח מעל, – ולהפך, כי "בנו", שראה בעיניו את הוללות אתונא ומשחקי האולמפוס הסואנים, ואת שקט הכפר העברי ושאננותו, תמימות התושבים, חריצותם וטוב לבם וימאס בחיים הרועשים, ויבחר למושבו את הכפר העברי הבודד הזה וגם גמר אמר לבלי לכת אל בירת יהודה, לירושלם).

ע"י עולי רגל מהכפרים הסמוכים מסר העלם את המתנות למקדש ד', והוא בעצמו חכה לזמן הכשר לעלות להר בית ד' ולהשתחוות שמה.

מצא העלם חן בעיני אנשי הכפר ובעיני אדונו בעל ביתו (אב שכול, שבניו נהרגו בפולמס של קרַסוס, בארבם לחמסן הזה, שגזל את אוצרות המקדש בירושלם), ויתן לו את בתו היחידה לאשה – ונכנס העלם אל משפחת יהודים וקרא את שמו על שם חוֹתנו "חָנוּן הַצּוֹרְפִי".

גם אחרי נשואיו המשיך חנון לרעות את עדר הכפר.  בקר-בקר היה מוציא את הצאן והבקר על ההרים והגבוהים, אל תוך החרשים והשיחים, או על המישורים שעל ההרים – ובעצמו היה יושב ומעמיק לחשוב במסתרי חייו: מי הוא, מה משפחתו, מי המה אבותיו וקרוביו…  אבל לשוא!  נמחקו כל זכרונות-ילדותו מעל לוח לבו.

את "אבותיו" הרומאים הסיר מעל לבו בכונה ואף על פי שהיה מכיר להם טובה בעד טוב לבם, לא יכול לסלוח להם על שהרחיקוהו מעל עמו וארצו ולא לקחו כפרו מהיהודים, שרצו לפדותו ולהשיבו אל מולדתו.

לפעמים, בהתבונן חנון אל פסגות ההרים, אל השומירה שבמורד הגבעה, אל הנחל המתפתל והולך, אל המסלה הרחבה שמתנוססת בלבנוניתה – והתלקחו במוחו ניצוצי זכרונות…  כצל עובר היו חולפים על פניו, כחלום יעוף, – ונדמה לו, כי על ראש ההר הזה עמד, בחריץ הנחל ההוא הלך, במסלה זו עבר בלוית…  אך עוד טרם יגמר את מחשבתו – וכבר חלפה ואינה…

הציקו לו מחשבות אלה מאד, ולכן כשמת עליו חותנו ונפלה לו בירושה חלקת אדמה, התמכר חנון לעבודת האדמה, שאינה נותנת לֶעָמֵל בה לחשוב ולהזות הרבה, וכרוב העבודה בשדה ובבית – שכח חנון את ימי צעירותו וימי ילדותו, דמיונותיו לא הציקו לו יותר ויהי לתושב כפר, לאכר חרוץ, עובד ופולח אדמתו.

והעבודה היתה בתחלה קשה לו לאדם, שימי נערותו עברו בלי עבודת כפים;  ומשום שחלקת אדמתו לא היתה גדולה, גם עדר צאנו ובקרו לא היה מרובה;  עצי זיתיו היו מועטים וגם הכרם לא גדל ביותר, לכן רק עבודתו החרוצה של חנון ושל בני משפחתו בחרף ובקיץ, בתקופת הזרע ובזמן הקציר והבציר, היא שפרנסה אותם ברוָחה, ומשום זה היתה המשפחה הזו למופת לכפר בית-שָפר.

ויחיו חנון ואשתו בשלום ובשלוה, ויולדו לו ארבעה בנים ובת-זקונים אחת, כולם יפים ובריאים, דומים לאביהם בקומתם ובתארם, בשכלם ובנמוסיהם.

והשכיחה העבודה בשדה ואהבת-משפחתו בבית – את חנון מלדרוש למוצאו;  גם אשתו ובניו לא דרשו ממנו כזאת.  רק בימי חג ומועד, חדש ושבת, בהתאסף בני המשפחה אל מקור מחצבתה – אל אבותיהם הזקנים לחוג ביחד, לשמוע מפי ישישי המשפחה חסדי ה', שעשה לעמם משכבר הימים, מאורעות שמראים גבורת ד' וישועתו, – והרגיש חנון את יתמותו ואת בדידותו, וזכר פתאום קטעי זכרונות ילדותו, ולפעמים גם כמו ישמע צליל דבורים של אנשים קרובים אליו, גם יראה דמֻיות מערפלות – שמתנדפות מהר…  אבל משום שמעולם לא עצבתו אשתו לשאלו על ימי ילדותו וגם בניו לא חקרוהו, לכן עברו גם ימי חגיהם בשלוה, וחנון היה שוקט בחייו.

ככה ישב חנון הצורפי בארץ מולדתו עשרים שנה, ואל ירושלם לא עלה ואל המקדש לא בא, ואת פני ד' לא ראה.

ובבוא שנת הברכה הזו, שהצליחה ביותר בחלקת שדהו של חנון, שידי העובדים לא הספיקו לאסוף הכל, ושפתותיהם בלו מלאמר לברכת ה' – די, ו"בית הסאה" הספיק להם את יבולה מאה שערים: חטים לשנתים, שעורים גם למכירה, גם תאנה וגפן נתנו חילם הרב, גמר חנון אומר לקחת את אשתו ושני בניו הגדולים ואת בת-זקוניו – (שני בניו הצעירים נשארו לשמור על הבית) לעלות ירושלימה, אל עיר הקדש ולהביא אתו בכורים מן התאנים והענבים, הרמונים והזיתים, גם קרבן חטאת – שעירת עזים – על חטאות שגגתו בימי נעוריו בארץ גלותו הטמאה, גם קרבן תודה, גמול לאלהים על הביאו עד הנה בחיי משפחתו השלוים, וגם קרבן-שלמים למשפחתו ולכהנים לאכול בחצרות בית ה'.

בימי תשרי הראשונים, בשעה שכל תבואות הקיץ נאספו מן הגורן אל האסם, ומן היקב אל המרתף, נכון חנון ומשפחתו לדרך וחכה לשירה הראשונה שתבוא, כדי להשתתף עמה בעליה לרגל.

 

רעש והמולה בכפר בית-שפר.  החליל מכה, קול תוף ומצלתים נשמע…  ילדי הכפר רצים אל הככר הרחבה, שמשמה נשמעו הקולות…

אֲבִיטוּב הגדרתי, הסובב מדי רגל ברגל זה שלשים שנה על הכפרים עם אשתו ואחיו ובנותיו לקרוא בשם ה' ולעלות ירושלימה עם כל נדיבי הלב לחוג שם את הרגל, סר הפעם, שלשה ימים אחרי ראש-השנה,  אל הכפר בית-שפר, מקום מושבו של חנון הצורפי;  אתו גמלים וחמורים עמוסים מכל טוב ­– מתנה לכהנים-הלויים שבמקדש ה' בירושלים.

והתאספו כל אנשי בית-שפר, וקבלו את פני העולים בכבוד, בַּלו לבהמתם מספוא ותבן, הביאו מים לרחוץ רגליהם וידיהם, עזרו להם לתקוע אהלים.  להבעיר אש, לבשל ארוחתם במקום שהתכוננו ללון הלילה.

– להיכן תלכו, אורחים חביבים?

– להר בית-ה', אחים;  אל בית אלהי יעקב, להורותנו מדרכיו שנלכה באורחותיו.

– ומה זה בסליכם ובכלכלות, העמוסים על החמורים ועל הגמלים?

– מתנה לכהנים-הלויים, למשוררים ולשוערים, שומרי בית ה';  לאלה שאין להם נחלה באדמתנו, – ורק נדבת ידנו היא נחלתם ועליה פרנסתם.

עומדים אנשי הכפר, מבטים בכבוד על העולים ולבם מלא געגועים.

– ואתם למה לא תלכו אתנו – שואל אביטוב הגדרתי.

מביטים אנשי הכפר אחד אל השני, משגרות עיניהם דמע של שמחה ואומרים: אמנם, צדק אחיטוב הגדרתי, נעלה גם אנו עמו, נקדמה פני אלהינו בחדוה ובתודה על הטוב הרב, ועל הברכה שהעניקנו בה בשנה זו.

ובעוד אביטוב ובני לויתו נחים מעמל הדרך – ורבים מאנשי הכפר מטעינים על חמוריהם מכל טוב אשר להם, מכינים את הגמלים להרכיב עליהם את נשיהם ולשום עליהם הכלים הנחוצים לדרך הרחוקה, ובשמחה הם מתכונים ללכת עם שחר אחרי אביטוב הגדרתי, ההולך לפניהם בדרך העולה ירושלימה, עיר הקודש, משוש לב כל יהודי.

בֹשַיָּרָה זו עלה גם חנון הצורפי, הוא ואשתו ובתו היחידה ושני בניו הגדולים, ואתו גמל עמוס ברכת ה': קציעות, צמוקים ותבואה רבה ושלשת שעירי עזים לקרבנות.

 

ד.

עוברת שירת העולים עם אביטוב הגדרתי בראש ערים וכפרים ונספחים אליהם מכל כפר ומכל עירה, מכל חצר נדחת שבעמקי המולדת ומכל בית בודד שעל ההרים;  נתוספים אנשים ונשים עמוסי בכורים וקרבנות, חמורים וגמלים טעונים אהלים וכלי-דרך נחוצים – וכלם פניהם מועדות אל הר בית ה', אל ציון.  הנשים – כלי בִּכּוּריהם על ראשם;  הגברים מחמרים אחרי בהמתם והזקנים יושבים רכובים על הגמלים והחמורים, וכלם מהלכים בשירות ובתשבחות:

"שָֹמַחְתִּי בְּאוֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ!…"

והולכים הם בדרכים מתוקנים שקוּצו עוד מראשית ימי הקיץ, אחרי עבור עונת הגשמים;  וכשהם עיפים מחום של שִלְהֵי-דְקַיְטָא נחים הם בצדי הדרכים, מקום אילנות מסוככים על ראשם;  סרים לפעמים אל איזה כפר לשתות מים ולמלאות את נאדיהם.

ממדרון העצמון ירדו העולים בדרך המלך ההולכת לעיר החדשה – טבריה, היא רֶקֶת הישנה;  מאחוריהם החרמון השב, ששלגיו נוצצים כשדות לבנים, ולפניהם הכנרת המזהירה במימיה השוקטים;  פעם היא מתבלטת יותר ופעם כמו מתחבאת בין ההרים על מנת להופיע עוד פעם ובתמונה מרהבת יותר.

הם לא סרו אל טבריה, מפני חשש טומאה התלויה על העיר, – והם הרי לירושלם עיר הקדש הם הולכים!  גם אל בקעת בית-נטוֹפה הקרובה לא ירדו מפני חוסר מים וירדו בדרך המפֻתלת העוברת בעמק גינוסר, שנראה כלו כגן עדן, כלו ירק, עלו נטוע עצי פרי שונים, שנותנים את פרים תשעה חדשים רצופים.

מעמק גינוסר עלו לעומת התבור, ובערב הגיעו העולים אל דָבְרַת השוכנת על דרך המלך, החוצה את עמק יזרעאל, בואכה עין-גנים ושכם.

וחנון הצורפי ומשפחתו גם הם בתוך העולים מהגליל העליון.  על גמלו הטעון בכורים ומכוסה כבירי עזים ושטיחים מעשי ידי אשתו ובתו, יושבות הנשים בכר-הגמל והוא ובניו מחמרים אחריהן ואחרי קרבנות החג.  עיני כלם נטויות אל כל עבר לראות מחזות מולדתם – הרים ועמקים, גבעות ומישורים, הכנרת והירדן, כפרים ועירות, המוני אדם וכלי זמר – הכל חדש, הכל מדהים ומנעים, מפליא ומשמח, – כי מעולם לא יצאו את כפרם החוצה, מעולם לא הלכו במסלה הרחבה, שהולכת ויורדת ועולה ומקיפה את כל הארץ עד הנגב הרחוק, ומעולם לא ראו המוניות-המוניות של בני אדם חוגגים…

וחנון עצמו הולך שקוע במחשבותיו.  עיניו נטויות למראה ההוד וההדר, הזיו והיפי הפרושים על ארץ מולדתו, ולבו בו פועם ודופק.  נדמה לו, שכבר ראה כל זה, נדמה לו, שמכיר הוא את הכפר המתנוסס על פסגת ההר הלז, את מגדל הנוצרים שבמורדי הגבעה ההיא, את האפיק המתפתל בין ההרים והמלא חלוקי אבנים מלוטשות על-ידי מימי החרף…  ועם כל פרסה שהוא קרב אל העיר הקדושה – נדמה לו שהוא קרב אל מקום מולדתו, אל משפחתו הנעלמה, אל ביתו שאבד לו…  וההמונים שנפגשו לו בדרך, פניהם נראים לו כמו רָאָם פעם…  אם בהקיץ או בחלום, בדמיון או בעליל – מי יגיד לו?

ולבו בו פועם, לבו חרד, מנבא לו דבר מה, ואין הוא יודע מה…

 

ה.

מהרו העולים לתקוע את אהליהם, להבעיר אש, להכין ארוחתם, כי עיפו מטלטול הדרך ביום חם זה;  הזקנים נחו על יד אהליהם, הצעירים לקטו עצים והנשים הבעיר האש ושפתו את הסירים.  אנשי דָברת באו לשאול בשלום העולים, ואחדים מהם כבר ארזו והכינו את בכוריהם וחפציהם ללכת גם המה – כי חכו לשַיָּרת אביטוב הגדרתי.

עוד קוי השחר טרם הבהיקו – וכבר אביטוב המַשכים עובר בין אהלי העולים, המשתרעים ברחבה של העיר, מעורר את הישנים בקולו הנעים:

קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל ה' אֱלהֵינוּ!…

מתעוררים כלם, מזדרזים, מקפלים את יריעות אהליהם, מכינים להם את צידם ליום הבא, מרכיבים את נשיהם וזקניהם על הגמלים והחמורים – ושמים לדרך פעמיהם בשמחה ובשירים, בתוף וחליל.

ביום השני עברו העולים את עמק יזרעאל לרחבו, בין דברת ובין עין גנים;  סרו אל עמק דותן מערבה, ומשם הלכו ישר אל הר הברכה, הר גריזים, אל שכם, ששמה יעדו להם מקום לינה.

נפגשו להם ביום זה שַיָּרות אחרות, שבאו מדרכים שונות – מערבת הירדן ומשומרון, ממעלה השרון ומהרי גלבוע;  פגשו גם במביאי בכורים מעבר הירדן, ממצפה גלעד וסביבותיה – וכלם התלכדו ביחד המוניות-המוניות שהולכים על עיר הקדש.

ביום השלישי עברו העולים את הדרך הקצרה משכם ועד המישור הפורה בית-גופנא, שעל יד מעינות יְֹשָנָה, כי אמרו לבוא ירושלימה מחר בצהרים.

במישור הרחב והנעים הזה בצל עצים נחו כל העולים אחרי שלשה ימי הליכה בחום שמש.  וכבר עלה מספר העולים עד שמונה מאות נפש, ומכל קצוי הארץ – מרוכסי הרי הגליל העליון, מעמק יזרעאל שבטבור הארץ, מעבר לירדן, ממזרח הרחוק, ומעמק השרון וסביבתו עד הים הגדול.

ומכל ברכת ה' הביאו העולים – ענבים חיים מראשי ההרים, ששם עוד טרם יגמר הבציר;  גרוגרות מהשפלה ששם כבר כלו לֶאֱרוֹת התאנים;  תמרים מעכו ושקמונה, אשכולות רמונים, צמוקים וכלכלות מלאות זיתים ירקים…  וכל כפר וכל עירה פר תמים לפניהם הולך, קרניו מצופות זהב,  עטרת עצי זית מכסיפים על ראשו – וחליל ותוף מכה לפני כל כנופיה וכנופיה.

 

ביום הרביעי השכימו העולים קום, עיפותם של שלשת ימי הליכה לא הטרידתם, בדעתם, כי עוד היום יגיעו למטרתם…  פני העולים השתזפו, העינים נוצצות, הלב שמח והומה בחרדת קדש – עוד חצי יום, עוד ארבע שעות, עוד שעתים…

וכבר התחילו להרגיש את קרבת העיר הקדושה.  נפגשו לעולים על דרכם אצילי ירושלים ושריה, כשהם רוכבים על סוסים אבירים ואתונות צחורות;  נשים כבודות כשהן נִשָֹּאוֹת בכרכרות;  נפגשו גם כהנים לבושי בד, החוזרים מן הכפרים וחמוריהם טעונים בר ומזון – תרומות ומעשרות;  על גובה ההרים נראו בתי קיץ – ארמונות קלים ויפים של שרי ירושלים ונסיכיה, גני חמד של עצי סרק שונים – אחוזת רמי היחס ורבי האֹשר שבירושלים.

הביטו העולים אל כל המחזות הללו בפה פעור ןבעינים סקרניות, כי כמעט כל העולים באו בפעם הראשונה אל הר בית ה' – ולבם דופק ועורג לראות את בירת האומה בהדרה…

ופתאם, אחרי עלותם ממישור בית-אֵל אל רמתים, נגלתה להם כל ארץ בנימין ויהודה נגבה… מרחוק נראו כמו צללי ארמונות, טירות מזהבות וערפל קל מרחף על החומות, על הגבעות והעמקים ועל האהלים הנטויים שם…  רגע עמדו ההמונים מקסמים למראה עיניהם – ופתאום כרעו כולם כאיש אחד על ברכיהם לעומת ירושלים, לעומת הר הבית, מקום המקדש, לעומת השכינה המרחפת על המקום ההוא מדור-דור, – וכולם נתנו בשיר קולם:

חֲזֵה צִיּוֹן, קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ

יְרוֹּשָלַיִם, נָוֶה ֹשַאֲנָן…

וחנון הצורפי עומד ולבו בו אבן: הרי את המקום ההוא הנשקף מרחוק כבר ראה פעם;  הרי כל זה חי תמיד בזכרונו אלא שלא יכול להוציאו בעליל, – והרי שמה, לצד שמאל, הכפה המתנשאת היא …  כפת קדש-הקדשים… – וכורע גם הוא למול בית המקדש, שפתותיו מתנועעות ומתפללות תפלת נעורים – ואינו יודע מה…

ובקומו מכרוע על ברכיו – וזכרונות-חייו מימי ילדותו הרעננה צפים ועולים – קטעים, שרידים שאינם מתאחדים: "הוא מטיל סביב המזבח"…  "הוא יורד אל החֵל"…  "מתבונן אל קבר חולדה הנביאה"…  – ובעוד רגע והמחזות גזו ונעלמו – ואינם…

ברינה ובשמחה הגיעו שורות העולם אל הצופים, הנשקפים על פני ירושלם – וכל העיר, כלילת היופי, משוש לב כל יהודי, נגלתה להם בכל קדושתה והדרה – ועוד פעם כרעו כל ההמונים אפים ארצה,  והודו לה' כי באו אל מטרתם בלי מכשול ופגע.

מתבוננים ההמונים מראשי הצופים אל העיר הקדושה, לב האומה, ואביטוב הגדרתי מראה להם: הנה שם קדש הקדשים, מחמד לב כל נפש מישראל, שממנו אור-יה משתפך על כל הארץ ועל כל-העולם כלו;  ושם – ארמנות מלכי החשמונאים מתנוססים;  הנה חומת העיר ההולכת ישר-ישר דרומה ונעלמת בערפל, כמו נופלת אל נחל קדרון;  לצד מערב מתפתלת החומה, עולה על הגבעה ויורדת אל השער הרחב והיפה, שעמודים וכותרות לו – הוא שער שכם;  שם העיר העליונה ובה טירות השרים והכהנים, ובמורד תשפל העיר, בתים על בתים, גגות על גגות עד אין סוף…

 

ועוד המוני העולים עומדים ומתפלאים על יפי עיר הקדש – ונשלחו על ידי אביטוב, ממונה השַיָּרָה ויתר ראשי העולים, שליחים העירה לבשר על המוני העולים, מעלי בכורים.

וכבר מרחוק ראו הצופים שעל מגדלי הר-הבית את האוכלוסין הרבים, החונים על ה"צופים", וימהרו ויודיעו לשוערים וללוים;  ונועדו הפחות והסגנים, הגזברים והאמרכלים של המקדש, כהנים, ראשי העדות שבעיר וחברי הסנהדריה, אלופי החרש והמסגר ויתר בעלי אומניות – ויצאו דרך שער שכם לקראת ההמונים.

לכבוד השירה של אביטוב הגדרתי, שבכל שנה היה מביא אתו אוכלוסין רבים, יצאו היום גם גדולי השרים וסגן הכהנים, הוא אחי הכהן הגדול, המשרת לפני ולפנים, – כשהוא לבוש בגדי שרד.

ירדו העולם מ"הצופים" בסך, מדדים הם בקול רנה ותודה לעומת שערי העיר, ואביטוב וחבריו בראש, ולפניהם פָּרֵי הקרבנות עטורים עטרות עצי זית, וקרניהם מצופות זהב, הנוצץ לאור השמש.

נפגשו שתי המחנות על הגשר שעל נחל האגוזים ועמדו.  סגן הכהנים ברך את הבאים:

   בּוֹאֲכֶם לְֹֹשָלוֹם אַחֵינוּ תּוֹֹשְבֵי הַגָּלִיל הָרָחוֹק,

               וְאָחֵינוּ תּוֹֹשְבֵי הַמִּיֹשוֹר הָרָחָב,

               יְבָרְכְכֶם ה' מִצִּיּוֹן עוֹשֵֹה ֹשָמַיִם וָאָרֶץ!…

לב חנון נתאבן כלו מרוב תמהון, – הרי החזיון הזה חי בקרב נפשו, במוחו ובכל יצוריו…  הרי את הכהן הזה – בבגדי השרד אשר עליו ובזקן-אהרן אשר לו, שיורד על פי מדותיו, בלכתו בקומה זקופה ועל ראשו מצנפת, ופניו קורנים ומזהירים – כל זה כבר ראה פעם…

…עוצם חנון את עיניו – ורואה הוא בעליל: כהן הראש הולך ומדדה בתוך המון חוגג;  אחריו כהנים גדולים וקטנים, גם ילדי כהנים, ובתוכם גם הוא חנון…  "לא, לא חנון היה שמי"…  יוצאים כולם לקראת המוני עולים…  והוא רואה את הכל ברור – את עצמו ואת ההמונים…

ובפקחו את עיניו – והתאים המחזה עוד יותר, ומחפש חנון את הילד, את עצמו על יד הכהן לבוש בגדי השרד…  אבל בהתבוננו עוד – והחזיון גז ונעלם, והנהו נמצא על יד גמלו וקרבנותיו ביחד עם בניו ואשתו ובתו, שירדו מעל הגמל והולכים אחריו…

בינתים וההמונים החוגגים הולכים הלוך וקרב אל שער העיר, שער שכם, שנפתח לרוחה;  הם נכנסו בשמחה וברקודים, ושמו את פניהם שמאלה, אל רחוב מעלה הר הבית.

למראה העולים המרובים התאספו רבים מתושבי ירושלם, ועמדו ברחוב היורד מטה בגיא;  יצאו גם כל אנשי האומנויות שברחוב מתוך חדרי מלאכתם ועמדו על יד פתחי בתיהם, ובשמחה קבלו את פני הנכנסים במחיאות כפים ובקריאות: בּוֹאֲכֶם לְשָלוֹם, אַחִים יְקָרִים!  וילדים רבים מריעים ותוקעים בכלי-תרועה וגם הם מברכים: בּוֹאֲכֶם לְֹשָלוֹם!  גם הנשים מביטות מעל הגגות ומציצות דרך האשנבים, מוחאות כף ומטפחות: ֹשָלוֹם בּוֹאֲכֶם!…

והעולים, ידיהם אוחזות בגמלים ובחמורים שלא יתהוללו;  נוהגים הם את קרבנותיהם אט-אט, ועיניהם משוטטות הנה והנה למראה העיר הקדושה, רחובותיה היפים, ונקיונם, בניני העיר, גגותיה וההמונים שעל עליהם – מחזה שכמוהו אל ראו מעולם.

עלו ההמונים אל המקום המיועד להם מחוץ לשער הנביאים ושער טוֹדי שעל הר הבית הפרור החדש, שבֻּצר והָכנס אל תוך חומת העיר – הוא בצעתא;  שם נועדו מקומות רבים להמונים לנטות אהליהם, מקום לבהמתם ולכל צרכיהם, – שם גם הוכנו נאדות מים לרחיצה ולטהרה וגם לשתיה.

נטתה משפחת חנון את אהלה גם היא;  חנון בראש ובניו ובתו עוזרים על ידו – להבריך את הגמל, לפרק את משא החמור, לסדר את הבכורים, להרביץ את הגדיים העיפים מהליכת ארבעה ימים ולהשקותם…  וכשסקר חנון את כל המחנה הגדול אשר לפניו, כשכולם עובדים על יד אהליהם, כלם טרודים בסדור בכוריהם וחפציהם – שב לנגד עיניו המחזה שראה היום: …"והנה הוא ילד קטן, מובל על-ידי… על-ידי"…  ואינו זוכר על ידי מי…  והלז מבאר לו מאין באו כל המוני העם, שמתאספים סביב-סביב ומה המה אומרים לעשות פה…  הלז מדבר אליו…  אבל מה הוא מדבר, ומי הוא המדבר?

וכמו ערפל עולה ומכסה את חזיונו זה גם הפעם…

 

ו.

אהלים למאות נטוים בפרבר בצעתה ובקרב החֵל;  נוגעים המיתרים אחד בשני, היתדות מחזיקות שנים-שלשה אהלים כאחד ובכל אהל משפחה אחת מישראל, –  אות וסמן הוא לזרע ישראל המאוחדים ומחוברים זה לזה.  הנה סודרו האהלים ושוכניהם נגשו למלאכתם: – עקרת הבית שופתת אש ועורכת את ארוחת הערב הראשונה בירושלים עיר הקדש;  הבנות מקשטות את האהלים;  הבנים מובילים את בהמתם – הגמלים והחמורים וקרבנות החג אל שקתות המים, שאצל ברכות הצאן, ובעל המשפחה עובר על כולם, מזרזם בנעימות ומזכירם בחבה, כי כבר הגיעו למטרתם.

עוד לא הגיע הערב, וכל משפחה ומשפחה תשב לה בפתח אהלה, כולם נחים אחרי עמל הדרך הארוכה, שמחים להמצא בעיר הקודש ומזכירים בגעגועים את אנשי ביתם שנשארו במקומם.

יושב לו גם חנון הצורפי עם אשתו ובניו ובתו היחידה על יד אהלם, יושבים הם ותוהים: איך זה נקרעו מעל מקומם שבמרומי הגליל?…  מתפלאים הם כי רק זה ארבעה ימים קדם ישבו במנוחה על יד ביתם אצל אסמם ורפתם, רעו את עדרי צאנם ובקרם – ואיך זה נִתּקו משמה ובאו הנה?…  וגעגועים עזים יתקפום אל יתר בני משפחתם, אל בני מולדתם, אל כפרם, אל בהמתם ואַדמתם…

וחנון עצמו יושב וחושב: "אהלים רבים ובהם משפחות קרובות, אבות וזקנים, בנים ונכדים – ולי כולם זרים הם, אין קרוב ואין גואל, כמו אין לי חלילה חלק ונחלה בזרע ישראל…"

פתאום קפץ חנון ממקומו, עמד ועיניו קמו בחוריהן, קוי פניו התאבנו ושפתיו דובבות: "הנה החלום, הנה, הרי הוא!…"

בין שורת האהלים הנטויים נראה מקצה הרחוב הכהן הגדול לבוּש בגדי שרד, כשהוא הולך ואחריו נאחז בבגדיו ילד כבן שלש.  מימינו ומשמאלו כהנים צעירים לבושי בד, אחריהם אשה זקנה הולכת נשענת על שפחותיה משני צדיה, היא הגבירה, אם הכהן, ואחריהם נכבדי ירושלים, שריה ואציליה, נסיכיה ובעלי אומניות.

צועד הכהן בַּטוחות, פניו מאירים;  קדושה וטהרה מרחפות עליהם למראה עם ישראל השוכן בעיר הקדושה;  מרים הוא פעם אחרי פעם את ידיו ומברך את הקהל, שיצאו ועמדו נצבים על פתח אהלם ומשתחוים לכהן, ושפתי דובבות:

מַה-טּוֹבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל!…

מראה הוא פנים שוחקות לזקנים, ומושיט ידו לילדים לנשיקה.

חנון עומד נבעת, עיניו צמודות לכהן ולבנו הקטן ושפתיו ממלמלות: הרי!…  הרי!…  אבל גם הכהן והגבירה גם הם כמו נקסמו למראה פני חנון ובני ביתו: כל המשפחה – האב, הבנים וביחוד הבת, פני כולם דומים לקלסתר פני הכהן הגדול ואמו – אותם קוי הפנים, אותן העינים השחורות, אותו המצח הרחב, ואותן גבות העינים השחורות העבותות – ובעמדם כלם על יד האוהל ונדמה למביטים, כי אֵם זקנה אחת ובניה ונכדיה סבים אותה מכל צד.

קרב הכהן הראש אל אהל חנון וברך את המסתופפים בו, שאל למקומו, למולדתו ולמשפחתו ולמספר הנפשות שבאו לירושלים.

חרדת חנון עברה כולה – קולו הנעים של הכהן החיה את לבו והפיג ממנו כל פחד והוא ענה:

– "ממרומי הגליל, משם הנני;  מכפר בית-שפר  שבקרבת העצמון, ועבודת אכר, עובד האדמה, עבדך, ואלה בני אשר חנני ה' עובדים אתי בבית ובשדה, ושני בני הקטנים נשארו בבית לשמרו ואת מעט הצאן והבקר אשר העניק לי ה' בטובו;  וכאשר ברכנו אלהים בשנה טובה בשפע ברכה – עלינו לעיר הקדש להביא את בכורי אדמתנו ולחזות בנעם ד' בחג האסיף".

ואם הכהן עומדת על יד בנה, שומעת את קול דברי האכר ממרומי הגליל – ולבה דופק בקרבה: – הרי קולו כקול בנה הכהן הגדול, ופניו גם הוא כפני בני-משפחתה…

ומי שראה את הכהן הגדול ומלוויו ואמו עומדים על יד אהל האכר ומשוחחים אתו ולא יעמד גם הוא?   והתאספו סביב אהל חנון רבים מיקירי ירושלם, מזקני תושביה – עומדים ומשתוממים גם הם על משפחת אכרים זו שדומה בקומתה, בפניה ובקולה למשפחת הכהנים, בני אהרן האצילים ורבי-היחס…

עם עבור כהן הראש בשדרת אהלי העולים עברו המלוים אחריו, רק האם הזקנה עוד עמדה קצת על יד האהל, הרכינה את ראשה בחבה מול חנון ומשפחתו שהשתחוו גם לה, ובאנחה קלה הלכה נשענת על שפחותיה.

 

עם בוא הערב שכבו כל העולים לנוח בצל אמם – עיר בירתם, מבטח עוז לכל בני המולדת.

הערב הראשון בירושלם עיר הקדש, תחת כפני השכינה!…

… קבלה האם היקרה את בניה באהבה רבה.  בהאהילה עליהם שמים כחולים-שחורים, שבהם אבני חן יקרות נוצצות ומבריקות;  אור הלבנה הרכה הגיה עליהם באור חור זך, ששפך רזי עולם על היקום, אור חודר אל סתרי לבב אנוש, ומשכין בו קדושה וטהרה, תוחלת ותקוה;  רוח הצפון הקרירה הִֹשִּיבה עליהם ממחוז מולדתם הרחוק ויִשנתם בעדנה ונחת, לחזק את גופם ולעודד את רוחם.

יִֹשנו, בנים יקרים, בחיק אם אוהבת, הסוככת בכנפיה-חומותיה על בניה, שזכו לבוא ולקבל את פניה החביבים…

 

… רק חנון הצורפי לא נתן שנת לעיניו: לפניו עמדה תמונת כהן הראש ואמו הישישה, ופניהם דברו אליו כל כך הרבה, ועוד מעט ונדמה לו, כי חלום חייו, חלום עָברו המכוסה ערפל, יפתר: מדוע חקר הכהן לעניני חייו, ומדוע התבוננה הגבירה כל כך אליו ואל בניו, ומדוע לקח קולו של הכהן את לבו והזכיר לו אלו צלילים רחוקים-קרובים ונעימים, מושכים את הלב?  – וכמו זרם חיים חדשים, זרם דם חי בא בקרבו? …

לא נתנה שנה לעיניה גם אֵם כהן-הראש – לבה נְשָֹאָהּ אל משפחת האכר שבמעלה עצמון: – כל קוי פניו דומים לקוי פני בניה ונכדיה, ובתו – הרי היא קלסתר משנה פני נכדתה, בת הכהן הראש, ולו הלבישוה בגדים שווים – היו הן דומות לשתי אחיות-תאומים…  והקול – קול האכר, הרי קול בניה הוא, קול בני משפחתה, קול בנה האומלל… איהו, איהו? …

והליטה האם הזקנה את פניה בידיה והעירה זכרונות ימי נעוריה שנשכחו מכבר…

"…ביום חרדות ההוא, ביום הקדוש, יום הכפורים, בשעה שהסנהדריה הגדולה לא התירה גם מלחמת-מגן כדי לעצור בעד האויב המתפרץ, שנגש למקום התורפה, למערב הר הבית – מלאו גדודי הרומאים את העמק עפר ואבנים בגובה חומת הר הבית;  הם העמידו סוללות והעלו עליהם מגדלים, שמעליהם זרקו חצים ואבני בליסטראות אל הכהנים שעבדו עבודתם ואל הלויים שעמדו על דוכנם, ואלה לא נרתעו לאחור והתהלכו בין חצים מעופפים ואבני קלע מושלכים והעלו את הקרבנות כמצֻוה עליהם.  וכאשר פרץ האויב אל ההר, מזוינים בחרבות שלופות, גם אז לא חתו הכהנים ונשארו על עמדם לעבוד את אלהיהם;  וכשנהרגו הראשונים באה על מקומם שורת כהנים שניה לבושי בד וזרקו את הדם, תקנו את מעשה הקטרת, עד שהומתו גם הם על זבחיהם…  אז נהרג בעלה, הכהן הגדול, ברגע צאתו מקדש הקדשים, ואח"כ גם אחיו הכהנים…  היא עם ילדיה הקטנים ברחה מעזרת נשים, שמשמה התבוננה בתחלה אל עבודת הקדש ואחר כך – אל הטבח הנורא…  שני ילדיה הקטנים התחבאו עם אומנתם במרתפים שתחת המקדש, והיא עם בנה הבכור נסו אל הארמון ותסגר בחדר שבעליה…  והנה שפעת קלגסים, צעקת פראי-אדם, מפץ והרס, צוחת נאנקים ונהרגים, ופתאום פרצו גם אל חדרה, התנפלו עליה, הכוה פצעוה, ואת ילדה הבכור, בן חמש, נתקו מזרועותיה וכפריצי-חיות לקחוהו אתם ויסחבוהו…

והיא נשארה אלמנה ושכולה, ולא יכלה להנחם על בנה-טפוחה, הבכור האובד…  ילדיה האחרים נצלו על ידי האומנת שהוציאתם דרך המערות שבעופל, אחרי ששקטו המהומות, – אך ילדה הבכור – איהו, איהו?…" – – –

 

ז.

…רק עלה עמוד השחר –  וכל מחנה החוגגים התרומם כהמון גבים שוקק;  הקיצו משנתם הנעימה והרגישו את עצמם מאושרים אין קץ בעיר הקדש, יומים לפני בוא היום הגדול, יום הכפורים.

אחרי פת שחרית התחילו העולים לסדר את הבכורים, להוציא את הדבלות והגרוגרות, את הענבים והצמוקים, את היין לנסך ואת הסלת והשמן למנחה;  עטרו את הקלתות בעלי-דפנה וכפות-תמרים, את פָרֵי הקרבנות נקו ועטרום כתר של עצי-זית רעננים;  את הגדיים קשרו בחבלי צבעונין, ואת התורים ובני היונה – בכנפיהם, ולבושי בגדי-חג הכינו את עצמם ללכת אל הר-הבית ולהביא שמה מראשית פרי אדמתם.

עמד הממונה אביטוב הגדרתי בראש, כשמתנות בכוריו על כתפיו ובידו קלת כסף מעשה ידי אמן, ואחריו עמדו בסך כל זקני העדות והכפרים;  החליל מכה לפניהם, התוף מרעים וכולם, כולם יורדים ממעלה בצעתה, מקום תחנותם, ויורדים דר שער השבטים אל הר בית ה'…

ונגלה לפני העולים הר-הבית!… צור-מישור ארוך, רחב, נקי וטהור, רצוף כלו אבני צבעונים, אבנים מאבנים שונות… וקדושה חופפת עליו בכל פנה ובכל קצה. –

לא רחוק מהשער התנוססו עמודים, ועליהם כתובים חקי הטהרה – ואזהרה לאיש נכרי מלבוא אל הקדש.

חלצו העולם את סנדליהם, הסירו את אפונדותיהם, ויחפי רגל ובראש מורם ובלב חרדת קדש הלכו בסך, כשמתנות בכורים על כתפיהם.  בארבע עשרה מעלות שעליהן עמדו הלויים וכלי שיר בידיהם, עלו אל חצר בית ה' הפנימית;  שם נפרדו הנשים אל אחרי הסורג, לעזרת נשים, שמשמה תראינה את עבודת ה', ואל עזרת ישראל לא תבואנה.

משמה עלו הגברים בחמש מעלות אל שערי העזרה לא רחוק ממזבח העולה, אשר על ידו עמדו הכהנים ועבדו את עבודתם…

פָּחד ורָחב לב העולים!…  הנה זכו לראות את הר הבית ומקדש ד' בתפארתו!…  אך מי שהפנה את ראשו לצד הַבִּירָה, והתבונן למצודה אשר נגעה באולמי הר-הבית וראה בה את מצב הרומאים, אנשי המשמר, כשהם עומדים חמושים, לשמור על העם פן יפרוץ בקרבו מרד – רק אלה כָּאב לבם, וראשם הורד על חלול הקדש ועלבון האומה.

פתחו הלויים ודברו בשיר:

אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי              וְלֹא שִֹמַּחְתָּ אוֹיְבַי לִי…

זַמְּרוּ לַה' חֲסִידָיו                                  וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קֹדְֹשוֹ…

ֹשְמַע ה' וְחָנֵּנִי,               ה' הֱיֵה עוֹזֵר לִי…

          ה' אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ!…

עומדים ההמונים, מקשיבים לנעימת הלויים, בני קרח, מרכינים ראשם מול הדרת השכינה המרחפת סביב-סביב, דובבים חרש עם הלויים ומשפחים לאל על חסדו וטובו "שהפך מספדם למחול וַאֲזָרם שמחה"…

עוברים ההמונים על יד המזבח, כשמתנות הבכורים עודם על כתפם, עומדים על יד כהן הראש, הלבוש בגדי שרד;  נותן להם הכהן מגלת-ספר-תורת-ה', וכל אחד מהם קורא ברטט דברי משה עבד ה', שצוה אותו במדבר;  מעלה הוא את הבכורים, מראה באצבע על הסל שעל כתפו ואומר:

הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ                                   כִּי בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ

               אֲֹשֶר נִֹשְבַּע ה' לַאֲבוֹתֵינוּ לָתֵת לָנוּ.

מסירו מעל כתפו, אוחזו בשוליו ונותנו לכהן ומוסיף לקרא:

"אֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָדוֹל עָצוּם וָרָב;  וַיָּרֵעוּ אוֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבוֹדָה קָשָׁה, וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.  וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמוֹרָא גָדוֹל וּבְאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים, וַיְבִיאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָש.  וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאֹשִית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲֹשֶר נָתַתָּה לִי ה'…"

מניח הקורא את טנא הבכורים בצד המזבח, משתחוה מול ההיכל ויוצא;  אחריו נגש השני, השלישי, עד תום כל המביאים.  ומלא המזבח מכל עברים סלים וקלתות, טנאים וכלכלות עמוסים פֵּרות משבעת המינים, שברך בהם ה' את עמו בארצו.

וברבות הסלים והיו לערמה גדולה ובאו פרחי הלויים והכהנים ולקחום והביאום אל הלשכה שמשמה יחלקום לכהנים וללויים, למשוררים ולשוערים – מזרע בני לוי.

נגשו גם חנון הצורפי ובניו אל הכהן.  חנון לא ידע קרוא מעל המגלה, והכהן הקריא לפניו, והיו קולות שניהם דומים זה לזה, והשומע אשר עָצם את עיניו לא היה יודע להבחין מי הוא הקורא ומי החוזר על דבריו: – כהן הראש, נצר מזרע החשמונאים, או האכר-היוגב ממעלי הרי הגליל, שבפעם הראשונה בא אל המקדש.  ושני המדברים הרגישו, כי קוי אחוה ואהבה נִטְוִים ביניהם, קרבת נפש וגוף – ולא ידעו מה.

וככלות הכהן לקרוא וחנון מלחזור אחריו, והביטו אחד בפני השני ופני שניהם קרנו משמחה פנימית – ותהי לפלא בעיניהם.

אחרי הקרבת הבכורים בקש חנון מאת הכהן לקבל ממנו שני שעירי עזים, אחד לחטאת ואחד לאשם.  קבל הכהן את הקרבנות והביאם למזבח העולה;  על פי צו הכהן סמך חנון את ידו על ראש החטאת וצוה עליו להתודות.

– מה-הן חטאותיך, בני, – שאלו כהן הראש.

שתק חנון – והכהן מיחל למוצא פיו.

אך חנון לא ידע על-מה להתודות.

"אישי הכהן – אמר חנון לסוף – ימי נעורי ובחורי בליתי בארץ טמאה רחוק מארצנו הקדושה, בין אנשים זרים וצרים לעמנו, טמאי נפש וערלי גוף;  עמהם חייתי, ממאכלם אכלתי, מיינם שתיתי – אך כל זה בשוגג עשיתי, ורק התחלתי להבין את שגגותי, ורק השתחררתי – וָאֶנָּתֵק מֹשם, ואבוא לארץ אבותינו…  זו היא חטאתי, אישי הכהן, ועליה הנני מביא קרבן חטאת ואשם.

הביט עליו הכהן ולבו פג בקרבו…  "ימי נעורי  בארץ טמאה"…  איך בא שמה?…  "השתחרר" – ולכן, איפוא, נמכר לעבד, ומתי? – חפץ הכהן לשאול כל זה, – אך הנה עשרות קרבנות מובלים – ולא יכול להתמהמה, ויאמר בלבו לחקרו אחר-כך.  בין כה הביא את קרבן החטאת והאשם של חנון וסלח לו – וחנון עם בניו הלכו להם.

יומים ארכה הבאת הבכורים של עולי הרגל מגליל העליון;  יום יום מן הבקר עד התמיד בין הערבים עברו בסך ההמונים עם בכוריהם וקרבנותיהם, נִסכם ותפלתם –, אולם גם אחד מהעולים לא חפץ לשוב הביתה, לפני יום הקדוש הוא יום הכפורים.

 

…שוכנים העולים באהליהם, הנשים והבנות שופתות את האש על הכירים ומכינים צרכי אוכל, הגברים מתאספים חבורות-חבורות, יושבים בצדי אהליהם, מספרים אחד לשני על עניני מולדתם, על ברכת הארץ בשנה זו, על עסקי הפקידים והמסים, שהוקלו קצת;  מספרים על חיי העבר, שחים שיחות על חיי "הקדושים" אשר בארץ, על המקדש ונפלאותיו, על גבורות ה' שעשה ועושה תמיד לעמו.

ונפגשים העולים החדשים בעולים שכבר מתעתדים לשוב הביתה מחר-מחרתים, ודורשים "היוצאים" בשלום "הבאים".  ובאו בני הנגב השזופים מחום שמש לראות באחיהם בני הצפון הקר, – ובני ההרים הגבוהים מביטים בתענוג על בני הערבה שבככר הירדן;  ופגשו בחורים מוצקים בבנות צנועות ויפות;  נושאים צעירי ישראל את עיניהם אל בנות עמם הכשרות, ולפעמים נצמדות בין רגע שתי נפשות טהורות, ועובר יום או יומים, ונדברו יחד והתחתנו ביניהם לשמחת שתי המשפחות גם יחד, ושב אבי המשפחה אל מקומו – ונפש חדשה, חביבה נוספה לביתו.

ויש נפגשים קרובים וידידים מכבר, – ידידים שלא ראו איש את אחיו זה עשר, חמש עשרה שנה ויותר, – כשבאו פעם לראות פני ד' ומן אז הפרידו ביניהם החיים והמרחק שנים על שנים, והתקרבו הרחוקים עוד פעם, ורבה השמחה וגדלה הגילה, ושבה התקוה לראות איש פני אחיהו עוד פעם בבית ה' בשנים הבאות.

ובאים גם בני האצילים והנסיכים מהעיר הקדושה, ממרומי היחס, לראות בבני עם הארץ ושאלו לשלומם, לחיי כל הגליל והפלך, לצרכי התושבים בפרט והאומה בכלל, והיתה השיחה – שיחת אחים, בני אומה אחת, וארכה שעות מרובות…

וערכו אומני ירושלם שוקים ושלחנות ותריסים בין האהלים, וסדרו עליהם מכל עבודות האומנים ומלאכתם: שמלות וסנדלים בד מגוון וקשורים, חלוקי משי ויריעות הִנְדוּ, מפות ומטפחות, גליונוֹת ומַכבנות סדינים ופאֵרים – ביחוד בגדי-לבן למחולות של יום הכפורים הבא, כשהכהן יצא בשלום מקדש-הקדשים.

ורכשו להם בנות הכפרים ובני הכפר מכל הטוב והיפי שבעיר – חפָצים שמימיהם לא ראום, והיה להם למזכרת לימי עליתם לעיר הבירה.  ומטעם שלטון העיר עוברים משגיחים ושמים לבם למוכרים, לבל ירבו במחיר סחורותיהם ולא ירמו את העולים הבאים לירושלים עיר הקודש.

קנו גם חנון ואשתו לבת-זקוניהם היחידה קשורים ובגדי לבן, וכשהתקשטה הבית ופניה צהבו ולחייה אדמו שמחה – ודמתה לאחת מבנות האצילים, שמַשיאין לכהונה…

גם ביום השני להבאת הבכורים באו רבים מיקירי ירושלים לפקד את מחנה העולים – וגם הגבירה אֵם הכהן באה, כשהיא נשאת באפריון ע"י משרתיה, ונכדתה מלַוַּתָּה.  גם הפעם עברה והתבוננה על אהלי קדר של יושבי ההרים, אל אהלי בד לבן של השפלה וערבת הירדן ולכל העולים השונים, שבאו שמחים ועליזים אל העיר הקדושה.

וכמו אתמול – כך גם היום התעכבה אם הכהן על יד אהל חנון הצורפי, שכל בני המשפחה, נקיים וטהורים, לבושי בגדי מועד, יצאו לקראתה לקבל ברכתה, וכשעמדו שתי הבתולות – בת הכהן הראש ובת האכר חנון – זו על יד זו, היה קלסתר פניהם דומה כשתי אחיות תאומים, ואלמלא בגדי בת הכהן וקשוטיה אי-אפשר היה להבדיל ביניהן…  גם בפעם הזו שאלה הגבירה למקום מגורו של חנון, ליחס משפחתו, ועוד פעם ספר חנון על דבר בניו ובנותיו, עדרי צאנו ובקרו, חלקת שדהו וכרמו, על תושבי הכפר ועסקיהם, – אך על עצמו, על מוצאו הוא, לא דבר כלום.

נפרדה הגבירה, אם הכהן, באנחה ממשפחת חנון, וכשהיא נִֹשֵּאת על ידי עבדיה למעונה הביתה, לארמון החשמונאים, היא טוֹוָה את ארג זכרונותיה מיום אתמול.

"…תכף אחרי השקט המלחמה שלחה שלוחים מיוחדים לשוקי העבדים באנטיוכיא, יון ורומא – לחקור ולדרוש אחרי ילדה האומלל;  הבטיחה לשלם מחיר רב לכל מי שימצאהו.  ויחפשו בכל הארצות ולא מצאו, בקשוהו ברומא ולא נמצא.  שנה שלמה עברה בין תקוה ויאוש – וכשוב השלוחים הודיעו לה, כי אפסה כל תקוה, וכי לא נראה ילד כזה בשוק העבדים;  והוסיפו השלוחים, – כי בשנת-השביה הראשונה היתה מגפה גדולה בילדים מחֹסר מזון וכלכלה.  – מאז לבשה האם האומללה בגדי אבל גם על בנה הבכור ולא יכלה להנחם.  חכמי הפרושים נחמוה ואמרו, שאסור להתקשות על המת יותר מדאי, – אך מי יכול לערוך לבב אם, בלבה קננה כל חייה, זה ארבעים וחמש שנים, מחשבה אחת, ­ "שלא תרד ביגון שאולה, וכי עוד תזכה לראות את בנה בכורה…"

 

ח.

שקט בעיר הקדש, השוקים ריקים, ה"שלחנות" נעולים, החנויות סגורות, והתריסים לא הורדו;  אין יוצא ואין בא בפתחי הבתים.  שוכנות האהלים, הנשים והבתולות, לבושות בגדי לבן יושבות על יד הפתחים, כשהגברים – בעליהן ואחיהן – כלם התאספו על הר הבית המלא המון רב.

עומדים רבבות ההמונים בתפלה וצום, מצפים ומחכים לרגע הכנס הכהן הגדול אל קדש הקדשים בפעם השניה להוציא את מחבת הקטרת, שהכניס קודם, – לרגע הגדול והנכבד בחיי האומה, שבו נשמעת ומתקבלת תפלתו של הכהן הגדול לפני אלהי ישראל על עם ישראל…

ובעוד ההמונים עיניהם כלות לרגע זה, ושמועה עברה, כי הכהן הגדול צנה אחזתו מטבילת הלילה, וכי כולו רועד מקדחת חזקה שתקפתו, וכי אסרו עליו זקני הכנוה וישישיה להכנס אל קדש-הקדשים פן תרעדנה ידיו, בהוציאו את מחבת האש שלפני ה', וחלילה יקרנו אסון…   ונמנו זקני הכהנים וחכמי הפרושים וגמרו: שאחיו סגן הכהן, שהתקינו לו שבעת ימים קודם, הוא ילבש בגדי הבד, בגדי הקודש ויגמור את העבודה – להוציא את מחבת האש ולהתפלל התפלה הקצרה.

זֵרזו את הסגן, הורידוהו אל בית הטבילה, ולמדוהו סדר היום, והלז התכונן בחיל ורעדה להכנס לפני ולפנים.

…מצפה ההמון הרב – כהנים, לויים וישראלים, לרגע – הקדוש בחיי האומה, אך סגן הכהן מתמהמה לצאת… והלבבות תמהים ורועדים, נרגשים וסוערים, פן קרה, חלילה, אסון, פן היו מחשבותיו נוטות לצדוקים, – כמו שספרו הזקנים על אודות הכהנים הרשעים, שמתו בקדש-הקדשים על עונם זה…

כבר נמנו חברי הסגן וזקני הכהנים ואמרו להכנס אחריו ולראות מה נעשה שם.  התחילו הם נכנסים והוא יוצא, כשבגדי קדשו מצוחצחים ומזהירים כשלג החרמון;  בידו מחבת הזהב ועשן הלבונה, לבן וקל, מִתַּמר מעליה ופני הכהן מבריקים מזהרי השכינה שמקום הקדש.

וכאשר שאלוהו לסבת אחורו, ענה: "התפללתי על עמי ישראל – – שלא יצטרכו זה לזה ולא לעם אחר, ולא יסור שבט מיהודה".

התריע העם כלו לכבוד הכהן הגדול, והיו בטוחים, כי נתקבלה תפלתו על עם ישראל בארצו ועל האומה בכל תפוצות הגולה, וכי נסלח עון כל אדם מישראל.

 והכהן המאושר עומד וידיו פרושות למעלה, ובשם ה' הוא מברך את כל קהל עדת ישראל שעל הר הבית:

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ                     יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָ

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם!...

אז יריעו בני אהרן הכהנים בחצוצרות התרועה שבידם, וכל העם כאיש אחד כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים:

"בָּרוּךְ-ֹשֵם-כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד!…"

ברגע זה מהרו פרחי הכהונה להודיע, כי ה"לשון-של-זהורית", שהיתה קשורה על פתח אולם הבית מבפנים – הלבינה, אות הוא, כי הגיע השעיר לעזאזל עד הצוֹק ונתגלגל משם, ובזה כֻּפר לישראל כלו על חטאתו, כמה שנאמר:

אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים – כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ…

באותה שעה נגשה האם המאושרת, הגבירה, אֵם הכהן, אל בנה הסגן, נשקה לו על ראשו ואמרה: "אשרַי, שזכיתי לראות ביום אחד שני בני כהנים גדולים…" – וכל הנשים המלוות אותה מברכות אותה בשמחה ובתרועה…

 

נגמרה ה"עבודה", אבל לא נגמר הצום ועוד היום גדול – וכל רבבות האוכלוסין שעל הר הבית שוטפים וזורמים דרך שערי ההר, המובילים לארמון הכהן, כדי לתת כבוד לבחיר ה', שנכנס בשלום ויצא בשלום מקדש-הקדשים.  הכהן הולך בראש, על ידו אחיו החולה וסביבם ראשי הסנהדריה, חכמי הפרושים, הכהנים, ראשי העדות וכל נכבדי העולים וטובי האומה ­– ואחריהם כל אלפי העולים לרבבותיהם, כלם שמחים וצוהלים ומודים לה' על חסדיו וצדקותיו, וכלם שרים שירי תפארת, מהשירים שנקבעו בזמנם לשמעון הצדיק, שזכרו קדוש בין הכהנים:

"מַה-נֶּהְדָּר בְּהַֹשְגִיחוֹ מֵאֹהֶל וּבְצֵאתוֹ מִבֵּית הַפָּרֹכֶת;

כְּכוֹכַב-אוֹר מִבֵּין עָבִים וּכְיָרֵח מָלֵא בִימֵי-מוֹעֵד;

כְֹּשֶמֶש מְשַֹקֶּרֶת עַל הֵיכַל מֶלֶךְ וּכְקֶֹשֶת נִרְאֲתָה בֶעָנָן;

כְּעֵץ בַּעֲנָפָיו בִּימֵי מוֹעֵד וּכְֹשוֹֹשָן עַל יִבְלֵי-מָיִם;

כְּפֶרַח-לְבָנוֹן בִּימֵי-קַיִץ וּכְאֵֹש-לְבוֹנָה עַל הַמִּנְחָה;

כְּזַיִת-רַעֲנָן מָלֵא גַרְגִיר וּכְעֵץ-ֹשֶמֶן מְרֻוֶּה עָנָף, –

בַּעֲטוֹתוֹ בִגְדֵי-כָבוֹד וְהִתְלַבְֹּשוֹ בִגְדֵי-תִפְאֶרֶת,

בַּעֲלוֹתוֹ עַל מִזְבֵּחַ-הוֹד וְיִהֵד עֲזָרַת קֹדֶֹש,

סָבִיב לוֹ עֲטֶרֶת בָּנִים כְֹּשְתִילֵי אֲרָזִים בַּלְבָנוֹן

וַיַּקִּיפוּהוּ כְעַרְבֵי-נַחַל כָּל בְּנֵי-אַהֲרֹן בִּכְבוֹדָם…"

ועם כל המון הרבבות מעל הר הבית, שצפו וחכו לראות את גמר העבודה ואת הכהן הגדול בהכנסו לקודש ובצאתו, היה גם חנון הצורפי.  עומד הוא וחולם בהקיץ, מביט הוא והוזה.  נסחף הוא עם ההמון וחזיונות נשכחים מכבר מתעוררים וקמים לפניו;  קטעי זכרונות נגולים ומתיצבים לפניו…  את כל זה הוא ראה פעם…  פה במקום הקדוש, בין ההמונים הללו עמד הוא על יד…  ואינו יכול לזכור על יד מי עמד…  ושמה בשער ההוא, מערבה, בשער…  בשער…  כן הוא נזכר, בשער קופּונ  כן, כן בשער קופוניוס  וכמו נזדכך לפניו מסך הערפל, והנה הוא רואה את האור הנעלם זה זמן רב, רב מאד…  שער קופוניוס, שממנו יוצאים ובאים דרך העליה  לאן באים?…  ועב-הערפל מתעבה פתאם…  כן…  הוא כבר היה פה;  פה עמד ושמה צעד…  מתי? – בחלום, בהקיץ, במחזה, בעליל?…

ועומד חנון על עמדו ומביט לתהלוכה היפה של רבבות ישראל שהולכים צפופים בעקבות הכהן ובני לויתו, שמתכוננים לצאת דרך שער קופוניוס.  הוא כלו מחשבה, כלו נתון לעבר שתקפהו בחזקה…  כן, – דרך העליה יצאו והגיעו אל מרומי…  הר ציון, ומשם…  אל ארמון…  ופתאם הבריקו עיניו ובכח לא איש נדחף הוא אל…  שמה…  שמה, – ששמה נמצא פתרון חייו וחלומו…  נדחק הוא ללכת, להשיג את הכהן, כדי שלא להנתק ממנו, וביחד אתו לבוא אל ביתו, חדר ילדותו… – אבל האוכלוסין הצפופים סוגרים בעדו את הכהן, חוסמים את הדרך ומטים אותו הצדה, אל הבירה…  ומבלי כל תקוה להגיע עדיו, מוריד חנון את ראשו, נפרד מן ההמונים, ויוצא דרך שער הצפון – שער השבטים אל אהלו שבפרבר בצעתא…

ועב הערפל מכסה את חזיונותיו ואת רוחו, והוא שוכב באהלו קודר ומשמים…

 

ט.

רד היום הקדוש, עוד מעט והשמש תשקע – ורבבות העם השבים מאחרי לויתו של הכהן-הגדול אצים-רצים אל ביתם לסעוד את לבם אחרי הצום "מערב עד ערב", – וכבר סדרו הנשים את ארוחת הערב, הגברים מסִבים ואוכלים מכל אשר ברכם ה'.

ומלאים השוקים מיני מזון ופירות, עגות וככרות לחם, מנות יפות למי שלא נכון לו, – וכבר הוארו כל האהלים סביב-סביב ומלמעלה להם כוכבי פז הודלקו, והלבנה הצעירה בת עשרה ימים מרחפת על ההר מול היכל הקדש, ושופכת אורה הזך על כל הנפשות הממֹרקות בענויי היום, הנפשות הטהורות והנקיות מכל חטא ועון.

ויש אשר תתפרץ שיר-שמחה מאהל, – אב ובניו שיושבים כשתילי זית סביב לשלחנו, אינם יכולים לעצור בעד רגשותיהם של היום שעבר, שזכם ה' לראות כל זאת, ופצחו פיהם בשיר:

כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן                                    אִוָּהּ לְמוֹֹשָב לוֹ,

זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד,                פּה אֵֹשֵב כִּי אִוִּיתִיהָ,

צֵידָהּ בָּרֵךְ אֲבָרֵךְ,                      אֶבְיוֹנֶיהָ אַשְֹבִּיעַ לָחֶם;

כֹּהֲנֶיהָ אַלְבִּיֹש יֶֹשַע                   וַחֲסִידֶיהָ רַנֵּן יְרַנֵּנוּ,

ֹשָם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד               עָרַכְתִּי נֵר לִמְֹשִיחִי;

אוֹיְבָיו אַלְבִּיֹש בֹּשֶת                  וְעָלָיו יָצִיץ נִזְרוֹ…

וזוכרים המאושרים גם את ביתם הרחוק בערי מולדתם שבין ההרים או בשפלה, את בני-ביתם שהשאירו שם; מצטערים הם, שגם אלה לא זכו לראות את הגדולה והתפארת שבעיר הקדושה, והגעגועים מתפרצים מלב מלא, לב הומה, ושירה רְוַת-תוגה נעימה נשמעת בקול רמה, ומלאה את האויר הקדוש, את העיר הקדושה, את חלל העולם כלו…

ולעומת שירת האהלים יוארו הבתים בעיר העליונה – בארמנות הכהנים והנסיכים, ובעיר התחתונה – משכנות תושבי ירושלם, והועלו מנורות שמן על הגגות, והציצו פנים מאושרים מתוך החלונות ומלאה שמחה והוד כל העיר.  ונשמעה מלמעלה ומלמטה שירת-לב אחת:

הִנֵּה מַה-טּוֹב וּמַה-נִָּעים

ֹשֶבֶת אַחִים גַם יָחַד…

רק אהל חנון הצורפי עגום ועצוב: חנון עצמו שוכב משמים וקודר לתמהון אשתו ובניו, ערפל עב מכסה את רוחו ונפשו ואינו יודע את עצמו…  לשוא תפצר בו בתו היחידה לסעוד את לבו – הוא שוכב עצום עינים ומר נפש.

 

ובעוד העולים אוכלים וסועדים, שרים ושמחים – וכבר הבתולות מכינות את עצמן למחולות שתערכנה בלילה לאור הלבנה, לכבוד הכהן הגדול, בצאתו לשלום מקדש הקדשים.

באו בנות העיר אל בנות שכונת האהלים להשאילן בגדיהן ולשאל מהן, כמנהג העתיק השורר בישראל לצאת במחולות "בבגדי לבן שאולין".

בנות ירושלים היפות והמעונגות, הנאות והמעודנות, בנות האצילים והכהנים, בנות ראשי העדות והנסיכים, מרחפות כצפרים עפות מאהל לאהל, מקשטות את חברותיהן בבגדיהן הן ולובשות את בגדי חברותיהן – ושלובות זרוע הולכות הן אל הכרמים, לבושות בגדי לבן, סמל הטוהר והצניעות, הפשטות והשויון – בלי הבדל בין עניה לעשירה, בין בת ראש העדה בירושלם ובין בת הרועה בכפר הנדח שבנגב  עַם אחד, חטיבה אחת!…

התפלאו יושבי האהלים, בהופיע אל אהל חנון הצורפי בת הכהן הגדול וחברותיה, כדי להחליף בגדיה עם בת האכר…  וגדל הפלא יותר, כי אחרי שלבשה האחת בגדי השנית – אי-אפשר היה כמעט להכיר מי בת הכהן ומי בת האכר הגלילי.  דומות היו בקומתן, בהבעת פניהם ובשרטוטיהם, כשתי אחיות תאומים בת אם ואב אחד…  נבדלה רק בת הגליל בעור פניה השזוף ובאצבעות ידיה הרגילות לכל עבודה…

והלכו שתי בנות החן בלוית חברותיהן אל הכרמים, – ושאלה בת הכהן את בת האכר למוצאה, למשפחת אמה ואביה – אבל הבת לא יכלה לספר, כי אם: – אבי אמה היה אכר בן אכר זה דורות רבים, ואביה בא פעם מארץ רחוקה, ארץ טמאה, ששם בלה ימי נעוריו, עד שעלה בידו להציל נפשו ולבוא אל ארץ מולדתו, ובמשך כל ימי חייו בגליל לא יצא מכפרו אנה ואנה…

 

לאור הלבנה הקלוש נחפזות ויוצאות בנות ישראל דרך שערי ירושלם לצפון העיר, למעלֵה נחל קדרון, הוא נחל האגוזים, אל קברו של שמעון הצדיק הכהן הגדול, זכור לטוב, בבקעה הדשנה, שבה כרמים וגגות חמד.  הבציר נגמר כבר, עלי הגפנים צהבו ונשרו ומרשרשים הם תחת רגלי ההולכים בשבילים, – למקום זה תבאנה בתולות ישראל פעמים בשנה, בט"ו באב וביום הכפורים, לצאת במחולות – מנהג עתיק מדור-דור. –

התנדבו יקירי ירושלם להאיר את הרחובות בירושלים ובכרמי המחולות – והועלו נברשות של שמן גדולות, והאירו את הפנים העדינים של בנות ישראל, שבאו מאות-מאות, – וצהלה ועליזות ממלאות את הכרמים, שמחה וששון, קול שעטות המחוללות, מצהלות הנעורים – "קול חתן וקול כלה"…

…מסתובבות במחולות בנות ישראל הכשרות והצנועות ובחורי ישראל עומדים בין המשעולים נהנים ושמחים למראה הרקודים השונים – רקודי בנות ההרים, מחולות עי-גדי, בנות השפלה וערבת הירדן…  מחולות בנות ירושלם ורקודי בנות הכפר הפשוטים בצעדיהן המדודים, ושמחה ועליזות שוררות בכל.

עומדים הבחורים סביב-סביב, – בחורי חמד חסונים, מלאי כח עלומים, – גם הם מכל ארצות המולדת באו הנה – מארץ ירדן וחרמונים – רועי צאן ובקר.  מארץ הגלעד – כורמים ויוגבים;  מהשפלה – עובדי אדמה ופולחיה;  מהערים – בעלי אומניות ולומדי תורה, מסתכלים הם אל הבתולות המרחפות הנה והנה בכנפיהן הלבנות..  

אז יש אשר תעֹז אחת הבתולות, מלאת החן והרגש וקראה לבחור המסתכל אליה:

בָּחוּר, בָּחוּר שָֹא-נָא עֵינֶיךָ                    וּרְאֵה – מָה-אַתָּה בּוֹרֵר לָךְ?

ומלאו חברותיה המחוללות את פיהן צחוק – וקראו גם הן והשלימו את זמרן:

בָּחוּר, בָּחוּר שָֹא-נָא עֵינֶיךָ                                מָה-אַתָּה בּוֹרֵר לָךְ?

אַל-נָא בַּנּוֹי תַּחְמֹד נַפְֹשֶךָ –                   בְּמִֹשְפְּחָה תִּבְחַר לָךְ …

ובערו באש אהבה טהורה עיני הבחורים, וכמו אבות אבותיהם לפנים במחולות שילו – חוטפים הם להם מהטוב הבא בידם והתודעו אחד אל השני ושוחחו, – ולמחר יחוגו זוגות רבים יום חתונתם על הר-הבית בעזרת-הנשים, לשמחת לבב ההורים והאומה כלה…

 

מביטה הלבנה הצעירה בעונג על החיים החדשים שנוצרים, שמתרקמים בתוך גפני הכרמים הללו, וצר לה לעזוב את המקום, אבל כבר באה עתהּ, אחרי חצות הלילה – והיא עודה צעירה ורכה…

ובת חנון, צנועה ונאה, גם היא מחוללת ביחד עם בת הכהן הגדול ועיני הנערים מוסבות אליהן – ולא הרימו הבנות את עיניהן אל הבחורים ולא התגרו בהם, ולא הוציאו מפיהן את השירה המקובלה, שירת הבתולות…  אך בנו הבכור של הכהן הגדול התרועע אל אחותו ואל חברתה וביחד הלכו לשוח בין הכרמים ובין הֹשִטים ושוחחו ביניהם.  ותמצא בת האכר חן בעיני בן הכהן, ויפיה ותמימותה לקחו שבי את לבו.

עוברות השעות, כבר חצי לילה הגיע;  הלבנה ששבעה לראות ירדה ותשקע אחרי הרי יהודה ומִצפה;  נברשות השמן גם הן הולכות וכבות; המחוללות העליזות עיפות, יושבות הן לנוח בין הגפנים על העלים הרטובים טל-לילה, כשרגליהן משֻכלות תחתיהן, ובעוד שעה קלה וכלן שבות אל אהליהן ואל בתיהן, שלובות זרוע תלכנה בנות הכפר עם בנות העיר, כשהן שרות:

שֶׁקֶר הַחֵן, וְהֶבֶל הַיּוֹפִי,                        אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִּתְהַלָּל...

תְּנוּ לָהּ, מִפְּרִי יָדֶיהָ                   וִיהַלְּלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ…

על יד אהל חנון הצורפי נפרדו בת הכהן ואַחיה מאת בת האכר ואָחיה…

 

י.

שמחה האם המאושרה, אשת חנון הצורפי, על הכבוד שנחלה בתה, בצאתה במחולות עם בת הכהן ועל התרועעה אתה;  גם ספרה לה בתה, כי פעמים אחדות שאלו בת הכהן ואחיה למוצא משפחתם, למולדתם, ליחסם…

ונזכרה האם המאושרה בחיי בתוליה, בשעה שבא אל כפרם הזר המוזר, לבוש בגדי נכרים ולשונו נכרית, – אבל מנהגיו האצילים, נמוסיו מלאי החן, פניו הנעימים והמלאים תוגה ולבו הרך, צדו את לבה מן הרגע הראשון לראותה אותו.  גם אביה שלקחוֹ לרועה צאן, גם הוא אהבו ויאמצהו לבן.  וכאשר התרגל בביתם ודבר בלשון עמו – ושאלוהו למשפחתו ענה קצרות: "שבוי הייתי מימי ילדותי, את אבי ואמי שכחתי, את מקום מולדתי איני זוכר;  בארץ טמאה חייתי, עם הערלים ישבתי  – ואף-על-פי שאהבוני והיו לי כאב וכאם לא רציתי להשאר אצלם, ואחרי ששחררוני באתי אל יהודה, לארץ מולדתי…"  כל זה דבר בצער גדול ובכאב לב.  נראה, כי הזכרונות הכאיבו את לבו מאד.  אז נקשרה נפשה אליו יותר, היא רפאה את צער לבו בדומיה, מבלי שאל אותו יותר;  היא היתה לאב ולאם ל"יתום האמלל" ואביה קרא את שמו עליו, לבן-בלי-שם זה, ולא התנגד לתתה לו, לאיש זר, שלא היה לו כל גואל וכל קרוב בישראל.

וחושבת האשה ע"ד חייה המאושרים במשך עשרים שנה אחרי נשואיהם – מעולם לא דבר אתה בעלה קשות;  ברחמים גדולים ובאהבה רבה התיחס אליה ואל בניהם;  בחבה שמר עליהם, הדריכם בדרך טובה וישרה, עבד בעדם כל ימיו עבודה קשה, כדי לפרנסם…  וכמה דברי חכמה מאליפים למדם, כמה עצת-חיים ובינה הורם!

ומה זה שוכב עכשו בעלה משמים וקודר?  היא מרגישה עכשו דאבון רוחו, כי גם אצלה התעורר חפץ כביר לדעת את מוצאו ומולדתו!  בתה שמצאה חן בעיני האצילים ובעיני בן הכהן – היא שעוררה בקרבה גאות-אם ותקוה…  "לוא היתה ממשפחה שמַשיאין לכהונה, אפשר שהיתה מוצאת פה את אשרה…"  ככה חשבה האם המאושרה.

גם בת חנון, גם היא לא יכלה לתת שנה לעיניה: – זוהי הפעם הראשונה שראתה המון צעירים יפים ונאים כאלה, ומה טוב וחסון הוא בן הכהן הגדול, שהתרועע אליה, ברקדה עם אחותו הענוגה, – עיניו כמו דברו לה, לִבּבוה, הבטיחו לה…

 

…נדדה שנת חנון הצורפי ורוחו עכורה.  מהשעה ששב הביתה אחרי "העבודה" עד חצות הלילה, שוכב הוא כמעט בלי נֹע.  וחושב רק מחשבה אחת מטרידה, מרגיזה.  המחזה שראה על הר הבית ביום הכפורים – את הכהן הגדול בעבודתו, את דאגת ההמונים לכהן הנכנס לפני ולפנים ואת שמחתם בצאתו, את שמחת האוכלסין בְּרֵעָם לקראת הבשורה, ש"לשון הזהורית" הלבינה, את התהלוכה של רבבות אדם, שיצאו דרך כל השערים ללכת אחרי הכהן הגדול – את כל זה כבר ראה בעיניו ממש, והוא בעצמו השתתף בזה – ומתי, איפה, ראה כל זה?…  השאלה הזאת היתה בעיניו עיקר חייו עכשו, כי ממנה פתרון לסוד-הויתו…

…נדדה שנתו – וסוד חייו היה עליו למעמסה מעיקה ודרש פתרון תכוף: מי הוא ומה מוצאו? זוכר הוא את חייו רק מימי חנוכו, בהיותו מקנת כספו (ופניו משתלהבים ומתאדמים…) של מרקלוס קוינטוס;  זוכר הוא עד כמה השתדלו אדוניו להשכיח מזכרו את עברו, בתתם לו כל מאויי לבו, עד כמה למדוהו להיות רומאי אציל, – רק אחר כך, כשהתודעו אדוניו אל היהודים והיו באים לבית תפלתם בימי שַבתם ובימי חגיהם, רק אז נתנו לו להתמכר לזכרונות ילדותו הראשונים, שכבר הספיק לשכחם;  זוכר הוא את "אמו" פוּלויה, שהיא דברה אתו הרבה ע"ד מנהגי היהודים ואלהיהם, ותמכה בו לשמור אותם.

…נזכר הוא גם בחייו הראשונים בכפר מולדתו, בהיותו רועה – כמה קשים היו לו החיים האלה!  הוא עזב את רומא "בירת העולם", תענוגי החיים וגם חיי-משפחה –  והתבודד בכפר נדח בין אנשים זרים לו, בעבודה שהיתה נחשבת לפחותה לו כל ימי חייו, – ואלמלא זו הנערה, שהיתה לו לאשה, שלבבתו מהרגע הראשון לפגישתו, ואלמלא אביה, שגם לבו נקשר אליו, ושקרא שמו עליו – מי יודע אם היה עוצר ברוחו ולא היה בוחר לשוב אל רומא וחייה…  ואף כי מעולם לא צערוהו אשתו וחותנו ולא שאלוהו על  מוצאו ולא הזכירוהו את יחסו הנעלם – היה מרגיש, כי סודו – סודם  המכאיב גם הוא, וכי מוחם גם הוא דורש פתרון: מי הוא, מאין הוא, מי אבותיו.  איך בא לרומא, ומי מכרהו לעבד?…

ומהרגע שראה היום את האוכלוסין על הר הבית ואת הלוית הכהן הגדול, עד שוב בתם מהמחולות וסַפרה בחשאי לאמא את כל הכבוד שבא לה מהתרועעותה את בת הכהן הגדול ובנו, – כבוד שלא בנות רבות זכו לו, – הטרידתהו השאלה עוד יותר, והוא שוכב מדוכא ממחשבותיו ומרוצץ מחזיונותיו, – ויודע הוא ברור, כי אלמלי היה נדחף ברגע "ההופעה" ללכת אחרי הכהן דרך שער קופוניוס, כי אז היה מוצא את פתרון חייו…

… כבר אחר חצות הלילה, כל בני משפחתו ישנים שנה מתוקה, החשך שאחר חצות התגבר, והוא מתעורר מנדודיו, יוצא החוצה ויושב פתח אהלו.

שקט בשמים ממעל ודומיה בארץ למטה!

הלבנה הרכה כבר שקעה במערב והשאירה אחריה רק לבנונית קלושה;  …השמים זרועים כוכבים אין סוף, כלם נוצצים, מתלחשים…  "נהר-די-נור" פולס דרך באמצע הרקיע ומזהיר ומחויר חליפות…

ופתאם – וחנון מרגיש, כי הוקל לו, הערפל המכסה את סוד חייו מתפזר, הולך ונמס, כמו האירו לו הכוכבים את חשכת דרכו;  הניצוצות המרובים התאגדו לאבוקה אחת והיו למאור, שמַגיה אור על העבר מרחוק…

 

"… הנהו יושב בין ברכי אמו, שמחבקתו ומגפפתו, היא כלה רועדת ונאנחת;  רגע-רגע מטה היא אזן לקולות החודרים אל החדר הסגור, מבחוץ נשמע קול שפעת קלגסים, קירות נהרסים, דלתות נשברות – הרס ואבדן…  ואמא מנשקתו ומגפפתו…  פתאם נשמע קול מפוצץ, בריח הברזל נשבר – ואל תוך החדר התפרצו אנשים לבושי קובע ברזל על ראשם, חגורי חרב מורטה, מזוינים בכידון ורמח, פניהם אדומים ואכזרים – והנה הם מתנפלים על אמו, מכים אותה על ראשה…  היא מתעלפת והוא צונח מבין ידיה…  ובעוד רגע ושתי כפות חזקות לופתות אותו בחזקה והוא נלקח מזרועות אמו, שברגע זה התעוררה כלביאה ותתנפל על החומסים…  אך האחד הכה אותה מכה גדולה ותצנח לארץ…  והוא לֻקח מידם בבכותו מר ובצעקו: "אמא, אמא, הציליני, אמא"!…

"… הוא צועק ומפרפר, אבל הזרועות החזקות נתקעו בבשרו כמו צבתות ברזל, והנה הוא מוּצא מהבית, מובל דרך רחובות הרוסים, בתים נשרפים, דרך שערים נתוּצים…  והנהו מחוץ לעיר בתוך ערמות ילדים, שוכבים ומפרפרים קשורים כלם בחבלים על צואריהם, והנה הם נדחפים רחוק, רחוק…"

קפץ חנון לחזיונו זה – "הרי פה, פה קרה המקרה הזה, הרי הנם הרחובות, הנה הבתים, הנה…  החדר!…

נפל הָאֲפֵר מעל פני העבר, נגלה המסך הלוֹט על חייו והנה הוא רואה את חיי ילדותו לפניו…

וכמו בקסם נדחף הוא לראות עכשו את המקומות ההם… 

הוא נכנס אל אהלו בלאט, כדי שלא להבהיל את הישנים בו, לובש את חלוקו וסנדליו ויוצא.

השחר מחויר;  מעבר להר המשחה נראו פסי הכסף הראשונים שמתבהרים ונעשים כחלחלים ומבשרים מוצאו של היום החדש;  מצד הר-הבית נשמע קול הממונה הקורא לעבודת הבורא, ותיכף אחריו נשמע קול דלתות המקדש הכבדות בהפתחן.

חנון נדחף בכח פנימי והוא הולך ורץ כמוכה ירח מבלי לדעת לאן תובילוהו רגליו.

ממקום תחנתו –­ בצעתא – סובב הוא אל שער שכם שנפתח זה עתה, וירד אל הגיא, מקום עושי הגבינה, – אך פתאם כמו התחרט ויפנה ימינה אל הרחוב העולה אל העיר העליונה…  בחוצות הצרים עוד האפלולית שוררת, אך חנון מכיר כל בית ובית, כל שוק וסמטא…  ברחבה הזו עמד עם אומנתו והתבונן לחנויות…  בשוק ההומה אשר שם שחק עם חבריו, כשהאומן היה שומר עליו לבלי התלכלך והִטַּמא…  והמצבה?…  כן, הרי היא מצבת יוחנן כהן גדול…  והנה…  הארמון…  זהו, זהו…  זה הוא ארמון החשמונאים – פה היא דירת הילד ההוא, שישב עם אמו בפעם האחרונה, – פה חבקתו ונשקתו, ופה התעלפה…

הוא רץ, הוא טס וכמעט בעינים עצומות, ונגש ישר אל שער החצר…  הרי מפֹּה הוּצא הילד ההוא, צָבוּת באצבעות החמסן, נשוּא בזרועות חמסים של איש הצבא הרומאי… 

רגע עמד חנון על יד השער, וכח פנימי דוחפו להכנס…  ונדמה לו, שהוא רואה אורות רבים בחדרי הארמון, הוא שומע קולות, קולות אמו ואחיו…  הוא פותח את שער הברזל, שלא היה נעול, הוא מוצא את המדרגות, שעולות בלולים אל הארמון;  יודע הוא כי פה צריך לפנות שמאלה, אל המסדרון, ששם ימצא את החדר הגדול, שבו ישב הילד ואמו ביום ההוא;  המסדרון אפל, ונקרב הוא בלאט, ממשש סביב, מוצא את דלתות החדר – ופתאם נגוזו כל חזיונותיו והוא מקיץ כמו משנה עמוקה ושואל את עצמו: "מה לי פה, מי לי פה, לבוא עם השחר אל אנשים זרים…"  כחו יעזבהו והנה הוא מתעלף על יד הדלת…

 

יא.

ובבית הכהן הגדול שמחה ויום טוב!  מנהג הוא מימי קדם לחוג חג-משפחה במוצאי יום-טוב הקדוש, שבו נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים ויצא בשלום.  מתקבצים כל בני המשפחה המפארה, הנשים והטף;  מתאספים זקני הכהנים, ראשי הסנהדריה, אבות העדות, הממונים והכהן הגדול יושב ביניהם, ופניו כמלאך ד' צבאות.

שמחים המסובים, שמחה המשפחה – והאם הישישה, זו שזכתה לראות היום שני בניה כהנים גדולים, יושבת בין שני בניה עדויה בגדי חגה, בין בניה ובנותיה, נכדיה ונכדותיה העוטרים אותה סביב.

ומספרים זקני הכהנים שיחות מני-קדם על כהנים גדולים, יסודי האומה, שקמו לעם בדור-דור – על שמעון הצדיק, ששמש בכהונה גדולה ארבעים שנה, ושבימיו היה הגורל לה' עולה בימין ו"לשון של זהורית" מלבינה תמיד, וזקן אחד היה מלוהו בכניסתו אל הקדש וביציאתו…  על יוחנן כהן גדול, ששמע בקדש הקדשים קול ה' מבשרהו בשורת נצחון על אויבי ישראל…  שומעים כל המסובים ביראה וחרדת קדש, מודים לה' על חסדו ונפלאותיו, שעשה לעמו בחירו.

בחצות הלילה כששבו המחוללות, חקרה האם הגבירה ע"ד משפחת חנון הצורפי, כי ממנה היתה שומה, שנכדתה ואחיה יתרועעו לבת חנון ואחיה, – אבל הנכדה יכלה להודיע רק מה שנודע לה, כי האכר מבית-שפר היה בנעוריו שבוי בארץ העמים ושב לארצו בימי עלומיו.

גם הכהן הגדול ספר לאמו, כי בשעת הקרבת הבכורים ספר לו האכר כדברים האלה.  התודה על חטאותיו, שחטא בשגגה בהיותו בארץ העמים;  בן הכהן ספר גם הוא, כי בת האכר דומה לקלסתר פני אחותו, וכי באצילותה ובתמימותה, בנועם דבוריה וברוֹך לשונה עולה היא על רבות מבנות-החן של תושבי ירושלם האצילים…

נתעוררו גם יתר המסובים וכלם העידו, כי ראו באכר הגלילי קלסתר פני הכהן הגדול, וכי כל הרואים השתוממו על זה…

נשתקעה האם במחשבותיה: כבר ארבעים ושש שנים עברו מהזמן ההוא (וגיל האכר ההוא ממש כמספר הזה…) ואינה יכולה לשכח.  "גזרה היא על המת שישכח מן הלב" נחמוה הפרושים, אבל בנה זה חי בזכרונה ואינו נותן לה מנוחה…  אפשר המעיטו בחפוש אחריו, אפשר – צריך היה לחפש לא רק בשוקי רומא, כי גם בבתי האצילים, שהרי בנה בכורה מראהו היה כל כך יפה, כל כך לוקח את הלב…  אפשר גם נמכר לשוקי תרשישי, לכוש אפשר הובילוהו…

ככה ישבה משפחת הכהנים כל הלילה, שמחו על היום שעבר, נאנחו על העבר הרחוק, – ופתאום הם שומעים קול איש מגשש ומִדַּפֵּק על דלת החדר, ובפתחם את הדלת והנה על המפתן – חנון הצורפי המתעלף.  אולם בין רגע והוא מתנער, בעינים תמהות הוא מביט על כל אנשי החדר, ופתאם פורץ הוא החדרה ובצעקת נפש מיֻאש מתנפל הוא בחיק אמו הגבירה וצועק:

– אמא, אמא, הציליני, אמא!…

חנון שוכב בזרועות אמו הזקנה.  היא מחבקתו, מנשקתו ומגפפתו, כמו לפני שש וארבעים שנה, וקוראת לו: "בני, מחמדי, יקירי, בן-אוני…"

 

רעשה עיר הקדש על תושביה ואזרחיה, על רבבות אורחיה ועולי רגליה: נמצא בן הכהן הגדול, זה לפני ארבעים ושש שנים, בפולמוס של פומפיוס, לֻקח בשבי ונמכר לעבד;  זה הבן הבכור, שצריך היה לכהן תחת אביו ושחשבוהו כבר למת;  נמצא – והנהו אכר בעמקי הגליל העליון לא רחוק מהר העצמון.  וספרו כל עולי הגליל מאיש לאיש את פרשת חיי חנון, דברו בשבחו כי איש ענו, צדיק וישר הוא, וראו בזה מעשי אלהים, כי לא יטש ה' את חסידיו, הבאים לחסות תחת כנפיו.

… הובאה אל בית האם הזקנה משפחת חנון הצורפי – הוא ואשתו ובניו ובתם היחידה, וכבוד גדול נעשה להם בארמו שיעדו לשבתם.

ומשפחת הכהנים שבירושלם כולה שמחה, כי שלח להם ה' אות לטובה ביום כפורים זה להשיב את הנדח אל ביתו, ונהרו כל גדולי העיר, כל מרומי היחס, נשיא הסנהדריה ואב בית הדין, ממוני העולים, בעלי האומניות וכל מי שיראת ה' בלבו – ודרשו לשלום משפחת הכהנים החדשה, ומצאו כי אמנם דמיון מפליא בכל צאצאי הכהנים, כולם קלסתר פני האם הישישה.  – ושמחו כולם והודו לה' על חסדו, בהצילו משחת וכליה מידי הגויים זרע-כהונה, זרע-אהרן ברוך ה'…

וספר חנון בפעם הראשונה בחייו את כל אשר קרהו מיום נפלו בשבי.  ספר על דבר חייו בבית "אבותיו" הרומאים, את אהבתם אליו;  על דבר היהודים אשר בגלות רומא בזמן ההוא, את תפלתם הלוקחת לב, את מנהגיהם היפים וחייהם הנבדלים מעמי הארץ;  ספר ע"ד שחרורו וע"ד "אמו" שהשתדלה בעדו, שיוכל לשוב אל ארצו…  וזלגו עיני רבים דמעות-תודה לאל, על הצילו את היחיד ואת כלל ישראל.

והאם הישישה מחבקת את בנה ואת כלתה, את נכדיה ונכדתה ומלחשת: "אמנם, לבי נבא לי תמיד, כי עוד אוסיף לראות את בני הבכור ואת יוצאי חלציו, ולכן לא התנחמתי…  עתה רב לי, עתה אוכל למות בשלום!"

 

יב.

במוצאי העצרת, אחרי שנגמרו החגיגות והעצרות של העולים, שהיו בשנה זו במדה מרובה מאד, אחרי ששקט בבית הכהן הגדול מרוב ההלולים והתשבחות – התיעדו לשיחה שני האחים, כהן הראש וחנון הצורפי.

פתח הכהן ויאמר:

– אחי וראש!  אתה ידעת כי לך משפט הכהונה, כי אתה הבכור, אך יד אלהים היתה בך, כי נשבית שבי בימי ילדותך, בשעה שאני ואחי נצלנו, – ולכן הנני להחזיר לך את כבודך ואת גדולתך.  שנה שלמה תלמד חק ודת, ספר תורת ד' ותורת כהנים, כחוק;  גם נגדילך בעושר ובכבוד, ובשנה הבאה תהיה אתה המכהן ביום הקדוש, יום הכפורים, כי לך יאתה הכהונה ע"פ החוק.

– לא, אחי, ענהו חנון.  לו חפץ ה' בי ובכהונתי – לא הרחיקני מביתו וממקדשו בימי ילדותי, ולא הביאני אל ארץ העמים לשכוח את תורתנו וחקיה.  עכשו חנני ה' וזכני לראות את כבוד ה' ואת אחי בכבודם – והיה להם אשר להם, ואני בתור אכר אחיה באדמת מולדתנו;  בשגם אל נא נשכח כי בימי נעורי הייתי בין ערלי גוף ונפש, טמאתי את נפשי בכל טומאה, אמנם בשוגג, אבל טמא הייתי, ולא לי לכהן לפני אלהי ישראל, מקור הטהרה.

– אלהינו הטוב בעיניו עשה – ענהו הכהן הראש – ושגיאות מי יבין, והחרטה והתשובה והקרבן מכפרים על הכל, אולם משפט הכהונה לבכור, מצוה שכתובה בתורה היא, ואין לנו, הכהנים, רשות לקחתהּ מזרעך ולך אין לותר על זכות הבכורה של בנך.

– אם לבני משפט הבכורה, ענה חנון, אז אשאל את פיו ומחר אענך.

באותו הלילה ישבה כל משפחת חנון בחדרם, המתיקו סוד ונועצו מה לענות על דברי כהן הראש אחיהם, – ולמחר בבקר בא חנון אל אחיו והודיעהו:

– כמוני, כן גם בני הבכור מְוַתְּרים בחפץ לבם על הכבוד הרב של הכהונה, כל ימי חיינו התרגלנו לעבוד את חלקת אדמתנו אשר במרומי הגליל, ואין אנחנו יכולים ואין אנחנו רוצים להתרחק ממנה.  אכרים נולדו בני ואכרים ישארו, אע"פ שמגזע הכהנים יצאנו;  בזעת אפנו נאכל את יבול אדמת מולדתנו היקרה, ואין אנחנו חפצים בתרומות ומעשרות, בקרבנות ובבכורים, כי לא הורגלנו בזה.  מדי פעם נבוא אליכם לרגל כחק וכתורה – אבל בכל ימי חיינו נשאר בכפר מולדתנו היקר והחביב לנו, אשר במרומי העצמון;  גם את שמי "חנון הצורפי" לא אוכל לשנות, כי חותני המת קרא את שמו עלי, ואשתי בת יחידה היתה לו, ובשם הזה קֵרבני תחת כנפי השכינה…  אך אם חפץ אתה, אחי, לתת לביתי חלק גם בכהונה, הנה בתי היחידה חשקה נפשה בבנך הבכור, ואם גם היא מוצאת חן בעיניו – תקשרנה הנפשות הללו בברית, והבן שיולד על ברכיהם יהיה לכהן הגדול.

– מה' יצא הדבר, אמר הכהן הראש, – כי אמש בקש ממני בני הבכור לדבר על לב הנערה ועל לבך ולב אשתך לתתה לו לאשה.

כששמעה האם הישישה את דברי בנה-האובד בדבר הכהונה הגדולה ועל חיי משפחתו בעתיד, בכתה על רצונו זה – אך הבינה, כי הצדק אתו.

עוד שבעה ימים התמהמה חנון הצורפי ואשתו ובניו השנים בארמון החשמונאים העתיק.  את שבעת ימי המשתה חגגו בירושלם, וקול ששון וקול שמחה רבה נשמע בכל העיר.  האם הזקנה הורידה דמעות-גיל והכהנים הביאו קרבן תודה לה', שזכו לראות את הבן האובד, שממנו יצא נצר כהנים חדש.

אחרי קרבן שלמים לכל משפחת הכהנים המפארה והמרובה ואחרי משתה גדול לכל ראשי העדות שבעיר הקדש נפרדו חנון ואשתו ושני בניו מאמם הגבירה ומאחיו הכהן הגדול, מבתו כלת-הכהן ומכל אחיו וקרוביו;  מעיר הקדש ומהר הבית, שעלו אליו בתור אכרים פשוטים ויצאו בתור בני-כהנים – לשוב הביתה אל הכפר בית-שפר שבעמקי הגליל העליון.  הם מהרו ללכת, בדאגתם לבניהם הקטנים, שנשארו שמה לבדם, פן תכבד עליהם העבודה, כי כבר היתה אדמתו טעונה חרישה, לפני בוא הרביעה הראשונה.

ולוו את חנון הצורפי ומשפחתו עד הצופים כל משפחת הכהנים, חברי הסנהדריה, ראשי העדות והמוני אדם, – שברכום על דרכם בשם אלהי ישראל, המתיר אסורים ופודה שבויים.

כאשר רד היום סרה משפחת חנון הצורפי אל עמק לִבְנָה, הקרוב לחרבות שילה ונטו שם אהלים לישון שם.  הבנים שפתו אש והאם הכינה ארוחות הערב.  כאשר חשך הערב וכל הסביבה היתה עטופה אפלה עמוקה, נגשה אשת חנון אל בעלה, שישב על יד האהל, שקוע במחשבות ע"ד מקרי חייו הנפלאים, התרפקה עליו בחבה רבה, התבוננה אל עיניו המלאות תוגה ולחשה לו:

– ואני, אישי, נזר חיי, עוד קדם ידעתי, כי מאצילי עמנו אתה, בכל חושי הרגשתי זאת…

– ואלמלא את, חִבְקָהּ חנון בזרועותיו, אלמלא את, רעיתי עטרת ראשי ואביך זכרו לברכה;  שהכנסתם את הנודד ה"רומאי", בן-בלי-שם, אל ביתכם וטפלתם בו מי יודע אם סוד חיי היה נגלה לי כיום?…

 

     (תרפ"ו)

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה