_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יוֹם הַקְהֵל

חיים אריה זוטא

לתוכן הענינים

 

(ציור הסטורי)

דרכי ציון הומיות!...

רבה התנועה בכל הארץ: מארץ ירדן וחרמונים ומהנגב וסלע-אדום, מפסגת הרי-עברים ומהשרון והשפלה זורמים עולי-רגל והולכים לעיר הקדש– לציון וירושלים.  השבילים משחירים מרוב אדם, הדרכים מלאים: זקני-עם רוכבים על עיָרים ופרדים וצעיריהם אחריהם, בחורי-חמד ששים לרוץ וילקוטיהם על כתפם, גברים וקרבנותיהם אתם– שור, כשב או איל, נשים וטפן על זרועותיהן, כשילדיהן הרכים נאחזים בשולי שלמתן.  כלם הולכים ופניהם מסמיקים, רוחם צהלה וקדושת החג שפוכה על כלם.

מוֹעֵד הַקְהֵל!

לא שנת שמיטה אחת הזניח העם מלבוא ל"יוֹם הַקְהֵל", לא שתים ושלש הופר החג הקדוש הזה– עשר שמיטות ויותר, כמעט שני יובלות שנים, מימי מלוך ה"עבד האדומי" איש הנכר, שכלה באש קנאתו את משפחת החשמונאים העדינה, לא נקהל העם "לְמוֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִיטָה בְּחַג-הַסֻּכּוֹת".  ובשנים הרעות שהגיעו לארץ אחרי מות העריץ נמנע העם מבוא גם לשלש הרגלים: בימי אַרכילאוס הפוחז ורוּפוּס האכזר, בזמן שלטונם של קופוניוס "העבד" ופילטוס הנוכל, היו העולים צפוים להרג ולטבח, ולפעמים לא רחוקות היה דם-קרבנות החג מתערב בדמי-החוגגים הקדושים...

ומעטו אז העולים, ודרכי ציון היו אבלות;  שבתו החגים ועברה כל שמחה.  התחבאו התושבים החסידים באהלי חצריהם, כפריהם ועירותיהם;  גלה משוש מן הארץ ויום חג כיום חול עבר רק בגעגועים חזקים לחזות פני אל חי בהיכלו, להסתופף יום אחד בחצרות אלהים, בזכרונות על ימי האושר, ימי החפש של החשמונאים הראשונים...ואלה אשר שמו נפשם בכפם לעלות ולראות– שבר לב ואנחה היה גמולם, למראה הכהנים, טמאי-הנפש ושנואי העם, שהתחברו אל הזדים העריצים, שעשו בקודש זר מעשיהם;  למראה בתי המשחק והזירות על הר-הבית– מנהגי העמים, שהכניסו המלכים הנכרים, ולמראה נשר הזהב– שקץ רומא– הפורש כנפיו על פתחו של ההיכל...

ופתאם זרחה השמש לעם האומלל, הוקל לו.  שבו החגים, השמחה חזרה למעונה;  ימי המועד– ימי ששון וחדוה;  הקרבנות מובאים בתודה ובצהלה, ובחרדת נפש ממהר העם לראות את פני ד' על הר המוריה, ככתוב.

כבר שנתים, מזמן שוב אגריפס בתור מלך ביהודה ועל "ארץ-ישראל הגדולה", שבו ימי החפש כבימי תקופת החשמונאים הראשונים.  שקט בארץ וקדושה בהיכל ד', אין נציבים ואין נוגשים, רגל זר לא תחלל טהרת הקדש ויד המציק לא תמֹץ את לשד העם;  הכהנים צדיקים וצנועים כמלך הצנוע והחסיד;  הגעגועים הכמוסים למקדש מתגשמים ומקבלים ספוקם.  "כפלים כיוצאי מצרים" באו לחג הפסח בימי האביב;  הבכורים הובאו בחגיגות יתרה ובמדה מרובה, שלא היתה כמוה מעולם, והמלך בעצמו ובכבודו הביא את בכורי אדמתו בקלת של כסף על כתפו, וכך נכנס לעזרה ויקרא את כל הפרשה כחק.  ועכשו, בימי האסיף, זורמים העולים לרבבות ומכל קצות הארץ, לשמוע את פרשת "הַקְהֵל" יוצאת מפורש מפי המלך היהודי.

ונמחו מעל לבות העולים זכרונות המעשים המעציבים של העבר הקרוב, של הורדוס-האדומי וארכילאוס בנו, של פילטוס ושל "קלגקוס" ההולל,– ונשארו רק הזכרונות על דבר אמץ הלב בעת צרה, שהראה העם שנתים קודם לעת כזאת, בעמדו כצור חזק מול קיסר רומא, לבלי תת לו, ל"פטיש הארץ", לחלל קדשי העם, להעמיד צלם בהיכל...

ועל טוב זוכר כל העם את אגריפס, שהוא הוא, שעזר לבטול הגזרה, שבחרף-נפש עמד נגד הקיסר האכזר לבקש מלפניו על עם ד' ועל קדושת היכלו... ובחבה ובהערצה חושבים העולים על מלכם זה, נצר מגזע החשמונאים, נין ונכד ליוחנן הורקנוס, הנשיא שמשל ביראת אלהים– ורואים הם בו, באגריפס, סמל האמה כלה, יסוריה וענויה, שהם חזקוה ועודדוה.     

... וזורמים העולים: מהשרון והשפלה מהלך יום-יומים, מהרי הגליל והחרמון– שלשה-ארבעה ימים, מעמון, מגדוֹר, ממואב, מהנגב ומחופי-ים סוף...

הולכים בהמון, הולכים ושרים, הולכים ושמחים, ודרכי ציון הומיות!...

ונפגשים העולים בדרכים ובשבילים, ובברכת שלום יקדמו האחד את פני השני.  בשמחה מספרים הם על תלאות העבר שחלפו ולא תבאנה עוד, על סבלם מידי הנציבים ונוגשיהם, על ה"קנס" שלחץ את העם, על המסים המרובים: מס הגלגלת, מס הדרכים, מס הקרקעות, שמצצו את ליח העם ודכאו את רוחו;  על צלם הקיסר, שהעמד בזרוע בבית-הכנסת אשר ביבנה ועל כח הנגוד האיתני, שהראו כלם בשעת הגזרה להעמיד פסל במקדש ד' שבירושלים.

וכל עירה תלאותיה, וכל כפר צרותיו, וכל חצר ענוייה... והיושבים על הסְפָר ועל חופי הים מוסיפים לספר גם על ענוייהם מידי ה"אזרחים" הרומאים והמוני היונים שהתרבו בארץ מימי כבוש פומפיוס "מלך המלכים", ושרכשו לאט לאט את המסחר בידיהם, ובשביל שהשלטונות עזרו להם, התעללו ביהודים תושבי הארץ מעולם ובזום בארצם הם...

וכלם כאחד גומרים בהלל ושבח לאלהי אבותם, שזִכָּם לזמן הזה, להוציאם מאפלה לאור גדול, משעבוד לגאולה,– שהקים להם מלך משלהם, מלך ישר ורחמן, שהקל מעליהם עול מסים רבים ושקדושת העם יקרה לו;  שבו ימי המנוחה והתפארת של הורקנוס הזקן;  חזר החפש לעם, עובד הוא עבודת שדהו וכרמו בלי מכשול ודאגה, שקט הוא ושלו, ועיניו מיחלות לד' ולחסדיו.

ועולים כלם ציונה, אל הר בית ד' שבראש ההרים!

והנעורים שבעולים, שבחיי ענים לא ראו עוד את העיר הקדושה כלילת היפי– לא את המקדש בזהרו ולא את הכהנים בעבודתם והלוים על דוכנם, בראותם מרחוק, מראשי הרי אפרים והרי בנימין, מהרי תקוע והכרם, ממצפה ובית-חורון את ירושלים המתנוססת במגדליה הגבוהים ובארמנותיה היפים, ואת המקדש הנוצץ בכפת זהבו– וכרעו ברך ונפלו על פניהם מרב שמחה ורגשי-נפש, והתאחדו כלם "בשירי המעלות" השגורים בפי אבותיהם:

שָׂמַחְתִּי בְּאוֹמְרִים לִי בֵּית ד' נֵלֵ !...

יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבּרָה לָהּ יַחְדָו.

שֶּשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִּבְטֵי-יָהּ, לְהוֹדוֹת לְשֵׁם ד'.

כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט, כִּסְאוֹת לְבֵית דָוִד.

שַּאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָּׁלִָם, יִשְׁלָיוּ אוֹהֲבָיִ!

לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה-נָא שָּלוֹם בָּ,

לְמַעַן בֵּית ד' אֱלהֵינוּ אֲבַקְּשָּה טוֹב לָ!...

ומפה לפה עוברת שמועה ובסוד גמור: אחרי המועדים אומר המלך להתחיל בבנין מבצרים בצפון הארץ ובבנין חומה שלישית לירושלים מצד התורפה של העיר, וחפצו של המלך לדעת מבין העולים עצמם את יחס העם אל המפעל הזה: כדי לסמא את עיני נציב אנטיוכיא מַרְסוּס, צריך העם לדרוש הגנה על גבולות ארצם מפני הערבים שבעבר הירדן, ההולכים ומתבצרים ואוספים צבא במטרה להתנפל על יהודה ממזרח ומצפון... והעולים מקבלים עליהם עול מלכות ועבודה, מלאים הם מסירות וגבורה ונכונים כלם להקריב הונם ורכושם, זמנם וחייהם לטובת העיר הקדושה, לטובת המולדת היקרה ולכבוד מלכם הצנוע והחביב.

גם מכרכי הים באים המונים המונים– מחלקידה אנטיוכיא, מנהר פרת, מממשלת חדיב: תקפו געגועים את יהודי "בני הגולה" בכל מקום שהם ולב כלם נושאָם לראות את פני מלך עליון בהיכל קדשו ואת פני המלך בארצו, שבימיו ועל ידו זרחה להם שמש צדקה– הצלחה והרוחה מהיונים הערומים והרומאים הגאים.

ורבו גם הבאים מאלכסנדריה של מצרים, "אחותה" של ירושלים הקדושה;  אחדים מהם וידידיהו האלכסנדרוני בראשם כבר נמצאים פה "מחג הסל", הוא חג הבכורים, ואחרים, מטובי העדה וגדוליה, באו לחג הסכות עם ראש הקהילה האליברך אלכסנדר, שהוצא לחרות בעזרת אגריפס,– ואתם משדרות העם השונות: כלם משתוקקים להשתתף ב"יום-הקהל" לשמוע את פרשת המלך ולחדות בשמחה את פניו.

וירושלם הקדושה, אֵם האומה, שהיתה שכולה מבניה שמיטות שנים, שמימי "מלחמת האחים" סבלה בלי הרף– ע"י פומפיוס, שפרץ את חומותיה וחלל את קדושת ההיכל, על ידי "העבד האדומי" שהגיר לחרב את מבחר בניה הנאמנים, ע"י הנציבים שהורידוה מקדושתה ויבוזו את יקר חמדתה– עכשו צוהלת אם זו ושמחה!... המלך אגריפס עשה את ירושלם חפשית מכל מס;  בניניה אינם קנין פרטי, כי אם קנין העם כלו, ולכל אחד מישראל חלק בעיר-האם;  מקום התורפה שבה, בצעתא, שהיה נוח להכבש, נתחזק והתבצר עכשיו, ועל-ידי תהלוכת עם נהדרה מעל לחומה, בלוית הכהנים והלוים וכלי שיר והמלך בעצמו ושתי תודות גדולות, כמו בימי בפחה נחמיה זכור לטוב, הָקדש הפרבר הזה בתור חלק מן העיר;  כל פרצי החומה הישנה גם הם תֻּקנו, וכלה אומרת חֹזק לעמוד נגד האויב...

ופותחת העיר הקדושה את שעריה באהבה וברחמים לכל בניה, לכל עולה ובא.  הבאים מצפון עוברים דרך השער החדש של הפרבר בצעתא על יד "מערות המלכים", כשהם מתבוננים אל המחצבות הרחבות והעמוקות המלאות מסתורין;  והבאים מהדרום יורדים אל גי-הנם, עוברים את שער העין, משתחוים בחרדת קדש מול קברי מלכי בית דוד שבעיר התחתונה, יורדים אל "הַנִּקְבָּה" העתיקה, מרוים צמאונם ממי השלח, ההולכים לאט, ודרך העופל עולים העירה,– תחת אשר הבאים מערבת הירדן נכנסים ישר דרך שער הקדים העתיק, המתנוסס ביפיו והנראה מרחוק מראש הר המשחה והר המשחית.

ומקבלת האם את בניה באהבה ובשמחה, ועל יד כל שער עומדים נכבדי התושבים שבפרבר, בעלי אומניות חשובים, פחות וסגנים, וכהנים ולוים בראשם פוגשים בחבה את העולים מקרוב ומרחוק, ובשפתי חן הם מברכים:

אַחֵינוּ, מְקוֹם פְּלוֹנִי, בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם וּלְשִׂמְחָה!

וכל רחוב צוהל, כל שוק שוקק, חצרות ירושלים היפות והנקיות נתכבדו לכבוד האורחים ולכבוד החג;  הפנים צוהלים– וחדות החג נכרת בכל...

וזורמים ההמונים אל הר הבית, נכנסים דרך השערים ברטט ובהדרת כבוד, כורעים ומשתחוים מול שער המזרח שבהיכל, שמשם יוצאת אורה לעולם כלו...

וההר כלו חגיגי, עלוף מסתורין וקדושה טמירה.

וכבר נעשו התקונים הגדולים– סודרו יציעות רחבות סמוכות לקירות של "עזרת הנשים" בשביל הנשים הרבות עם ילדיהן שתבאנה ל"יום-הקהל";  תֻּקנו גם חמש עשרה המעלות מעזרת ישראל לעזרת הנשים למשוררים ולמחצצרים, למזמרים ולמנגנים.  וכבר הוכנו נברשות הזהב הגדולות, הגבוהות שלושים אמה, ופרחי כהונה בבגדיהם הלבנים טסים כמלאכי-מעלה הנה והנה, מביאים את הסולמות, מעלים את הספלים, מלאי שמן זך למאור, ושמים בהם את הפתילים;  מזרזים "הפרחים" זה את זה: כיצד להפקיע את הפתילים מהַהֶמיוֹנים הבלים, וכיצד להעלות בהם את האש,– והתנועה רבה...

ובאמצע ההר מתנוסס המזבח הטהור, מפואר ככלה בעדייה– עלי זית ועץ שמן, וענפי עץ עבות סוככים עליו סביב סביב... ועל יד המזבח הבימה למלך, להקריא מעליה את "פרשת הקהל".

הבימה כלה רפודה אטון משי וחטובות מגֻוָּנות, שהביא למתנה האליברך אלכסנדר, ראש קהלת יהודי מצרים, והחֻפה עליה– ענפי דקלים, שהובאו מעיר התמרים ועלי הדס מערי הגליל, הקלועים בקשורי שש ורקמה ודגלי צבעונין.  באמצע החפה תלויה שרשרת זהב, מתנת "ידיד המלך" קליגולה לאגריפס, וזה נְתָנָהּ לזכרון למקדש ד';  גם גפן זהב עשויה מלאכת מחשבת– גם היא מתנת אגריפס לקדשי ההיכל!– מודלה בפתח הבימה ומתנוצצת למרחוק, וסביב-סביב פרחים ושושנים מגנות המלך שבנחל קדרון, קלועות בערבות ממוֹצָה, מיַפים ומפארים את החפה של בימת המלך...

ועל הבימה כסאות: באמצע– כסא-המלך המפואר והמשובץ אבנים יקרות, ומשני צדיו כסאות ומושבות– לכהן הגדול ולנשיא הסנהדריה וליתר האורחים הנכבדים והחשובים שבאו מקצות הארץ.

וכל התכונה ליום המחרת, ל"יום-הקהל", לחג, שכבר יותר מעשר שמיטות לא חגוהו;  הזקנים שמעו על אודותיו מאבותיהם, והצעירים האמללים גם לא שמעו– מדכדוך גו ונפש...

וממהרים העולים לאהלים הרבים ולסכות אין-מספר, שהעמדו סביב העיר על ההרים והגבעות, ובעיר פנימה– על הגגות ובחצרות.  מחפשים הם אחרי קרובים וידידים, מסבירים להם פנים ומכניסים אותם אל ביתם בשמחת לב ונפש, ולא יאמר אדם: "צר לי, זר לי בירושלים עיר קדשנו..."

שקעה השמש.  שקט בעיר-האם המאושרת בקבוץ בניה לתוכה,– תשואות העולים השתתקו, כלם שוכנים בצל קורת ידידיהם, נחים מעמל הדרך לפני "יום-הקהל" ומכינים את עצמם ליום מחר.

גם ארמון המלך בעיר העליונה, גם הוא כבר מוכן לקבל את פני האורחים החשובים למשתה הגדול שיערך מחר למועד בין הערבים.  והאורחים הנעלים, חלקיה הגדול נציב הגליל, מושל חלקידה, אריסטובולוס אחי המלך וחתנו, בעלה של ביריניקה היפהפיה, האליברך האלכסנדרוני ואחיו הפילוסוף ידידיהו, ועוד– אלה המסתופפים בחדרי הארמון המרובים, וכלם מאושרים, שזכו לשכון בירושלם החפשית, נחים ומצפים ליום מחר.

רק המלך לבדו אינו מוצא לו מנוחה, נודד הוא מחדר לחדר ועושה חשבון נפשו...

יודע אגריפס, כי עמו שמח על החפש הנתָּן לו, שאהב הוא את מלכו, ואחרי הסבל מידי הנציבים, ביחוד אחרי "גזרת קליגולא", שבטלה רק על ידו, על-ידי אגריפס, מכיר לו העם תודה וחושבו כמציל ומושיע, ומרגיש הוא, כי עמו רואה בו "מלך צדיק מושל ביראת אלהים", שהרי הוא מקים כל מצוות התורה, ככתוב.  בחג הפסח הקריב את הפסח כהלכתו, בעונת הבכורים נשא את הסל על כתפיו וקרא פרשת הבכורים;  עכשו חדש את "יום הַקְהֵל", חגיגה שבטלה כבר כמעט שני יובלות;  ובכל זאת עוד לב אגריפס מהסס, פן העם איננו מאמין בו אמונה שלמה, פן רואים בו ההמונים "נכדו של הורדוס איש האדומי", פן יש בהם פרושים כ"שמעון הצנוע, שמוצא פגם בכל מעשי המלך ומקהיל עליו כפעם בפעם את המתאוננים... ואם עַמו אינו עִמו בלב שלם ואינו מאֻחד אתו– הרי לא יוכל להוציא לפועל את כל מחשבתו הטובה שהוא חושב עליו!...

והולך המלך מחדר לחדר באולמים היפים והמקושטים, בארמון שבנה הורדוס "הגדול",– וצללי זקנו וזקנתו, אביו ואמו מרחפים לפניו, כשהם מעולפים צעיף אפלולי-סודי ולחץ מעיק על לבבו ונפשו.

... את אביו אלכסנדרוס כמעט שלא הכיר.  רק זוכר הוא, כי פעם, בהיותו ילד בן ארבע, בלילה, בשכבם על יצועם, הוא ואחיו אריסטובולוס, נכנס אל חדרם, שהיה מואר במנורת שמן קטנה, איש גבוה, ותיכף השתרע על ערשם, חבקם ונשקם, ומבלי הוציא אף הגה יצא אל החדר השני, ששם נראו בפתח שרי רומא אחדים... כל הלילה התרגשו הילדים ולא ישנו, ובבקר הוגד להם, כי אביהם נסע לארצות מרחקים ולא יבוא בקרוב...

ואת זקנו הורדוס אביר-הלב, זה שבימי ילדותו שמע עליו כ"כ הרבה אגדות וגבורות– אותו עודנו זוכר היטב.  הוא, אגריפס ואחיו אריסטובלוס, היו חביבי הזקן, ולפעמים קרובות היו נקראים אליו אל חדר משכיתו, כשהיה משיח עם המלומד היוני ניקולאס מדמשק.  שרטוטי פניו היו גסים, קשים, הוא היה מדבר להם רכות והיה מנסם, אם יודעים הם לדבר יונית צחות, אך עיניו השחורות והבוערות והבעת פניו המשונה היו חודרות אל נפש הילדים ומטילות עליהם אימה.

אבל אחרי "נסיעת" אביהם למרחקים לא נקראו עוד אל הזקן, וגם לא ראוהו.  רק עוד פעם אחת, אחרי שנים אחדות, הוזמנו פתאם אליו– וכמעט שלא הכירוהו.  גבו היה שחוח, פניו צהבו, מצחו התקמט, ואצבעות ידיו היו ארוכות וצנומות, רק עיניו היו מבריקות באש צורבת;  הוא ישב אין אונים בכסא הרפוד והם עמדו מרחוק והביטו בו בחרדה.  לתנופת ידו נגשו אליו, ומבלי הבט ישר בפניהם אמר: "אתם נוסעים רומאה להתחנך בחצר הקיסר, הזהרו בכבודו!... הוא הושיט להם את ידו הצהובה לנשיקה ורמז לעבדיו להוציאם.

ומה בכו הילדים בהפרדם מעיר מולדתם שבה נולדו וחונכו!  לא על עזבם את הארמון הנהדר וחייו הסואנים, שהיה בשבילם ספוג אימה וצער, הצטערו;  גם לא על קרוביהם וידידיהם, שיהיו רחוקים מהם, המה לבם– על המקדש שמול חדריהם, ועל ההרים אשר מסביב, על אלה יתגעגעו!... יום-יום, בקום הילדים משנתם, היו יוצאים אל גג הארמון והיו מתבוננים אל הר-הבית, ואל הכהנים בעבודת קדשם;  היו שומעים את זמרת הלוים הנעימה והיו משתתפים מרחוק בחדרת-הקודש של מביאי הקרבנות...בבקר היו מצפים לזריחת השמש מעבר להר-הזיתים, בערב היו משתקעים בעצבות דומיה למראה השקיעה שאחרי הרי מצפה וקרית-יערים, ובליל ירח היו הוזים ביחד עם כל אלה המסתופפים בחצרות-בית-ד'... וסביבות ירושלים, המקומות הנחמדים, שהיו מובלים שמה ע"י אומניהם היונים והרומאים, העמקים הרחבים והנחלים המפותלים, הגבעות וההרים, החרשים המצִלִּים והשקטים והמעינות המפכים מבין חגוי הסלעים בנחל פרת, נקרות הצורים שבירכתי נחל קדרון... כמה קשה להפרד מכל זה!...

והם הלכו רומאה.  לו, לאגריפס, מלאו רק שבע שנים.

בדרך הוגד לילדים, כי זקנם הורדוס מת בעיר התמרים, ואז נודע להם מפי אומניהם גם על-דבר מותו הנורא של אביהם– מיתת חניקה... על דבר מיתת זקנתם ואבותיה... על-דבר מיתתו של אחי זקנתם, הכהן הגדול אריסטובלוס...– ועוד ועוד...

האומנים הנכרים, שהיו שמחים על שסר פחד "העריץ" מעליהם, ועל שהם יכולים להוציא מלבם את כל מסתרי הארמון שביהודה, ספרו לילדים האמללים על כל שהיה נסתר מעיניהם: על אבדן משפחת החשמונאים אצילי העם, על המלשינות והרכילות ששלטו בבית המלך, על מעשי האכזריות ביחס לפרושים אוהבי החשמונאים ועל "צַוָּאַת-הדם" של הורדוס– להרוג ביום מותו את כל טובי העם וגדוליו... ואלה היו נדהמים לשמע כל זה, בכו והתיפחו ביום, ובלילה היו נעורים מחלומות רעים, שהיו מבעיתים אותם...  רק נדודי הדרך הארוכה, המחזות השונים על הים ובארץ איטליה היפה, הֶמית "עיר העולם" ושאונה, מנהגי חצר הקיסר והוללות נסיכי הארצות השונות שבה, הם הם שהפיגו לאט לאט את יגונם העמק,– ביחוד, בזמן שהנערים גם הם בגרו לתענוגי חצר המלכות...

... רעדה עוברת בכל גופו של המלך, בזכרו מה היתה לו רומא בימי חנוכו שמה, ואיך התחנך בחצר הקיסר... ילדים צעירים, שנעתקו ממולדתם השקטה שבאסיה הרחוקה, מעמם הצנוע ומנהגיו הפשוטים, נקלעו בחזקת היד אל "עיר העולם" ההומיה והסואנת, אל סביבת שרי הקיסר, המלאה תֶּבֶל ופריצות... "התענוגים הרומאים הם-הם זמת היונים ואליליהם ואלילותיהם, רק בצורה גסה יותר"– והם שעוררו בקרבו את "הדם האדומי" הרותח, שהיה יצוק בו;  הוא התמכר להם בכל חושיו והקשיח את לבו מכל למוד ולא הטה אזן לשמועות הנוראות, שבאו אז מיהודה, ארץ מולדתו.

...והמלך ישב נוגה, מליט את פניו בידו, ועברו של ארבעים וחמש שנה, הקשור בחיי רומא, עובר לפניו...

"לא, לא חכמת יון של הומירוס וסוקרטס, גם לא תכסיסי מלחמה וגבורה מלאו את חייו.– כי תאות בשרים, שכרון והוללות, תכסיסי החצר– מלשינות, נרגנות ורכילות מסֻכּנת"...

לפעמים, כמו בחלום, היו חודרים אל לבו זכרונות ימי ילדותו: אביו, מותו הנורא, פני זקנו אביר-הלב, עשן הקטרת הנעים של הר הבית, קטע של טכס יפה בעבודת הכהן בעזרה, ספורי התורה של האבות הרחוקים והנביאים הקדושים, גבורות החשמונאים, שנודעו לו מפי אחדים מהאומנים בלאט בזמן טיולם;  מראות הארץ– עיר התמרים בימי החרף, ורמתים וחברון בימי הקיץ, איזה נוף יפה בשפלה או בשומרון,– אבל כל זה היה מוצף תיכף ביַמֵּי הוללות ומשתאות, שהיו נמשכים שבועות שלמים ובשעות שכרון של יין איטלקי בחברת נשים יפות.

"...ואפשר נשתקעתי בשכרון כפול זה יותר מכל חברי, נסיכי החצר, משום שהשתדלתי לשכחה כל, למחוק את הזכרונות האיומים והנעימים,– ובה במדה שגברו עלי הגעגועים פנימה, במדה זו הגברתי את שכרון החושים בתאוות ובפריצות"...

...והמשתאות והנשים דורשים כסף, וכספי ירושתו בֻּזבזו עד מהרה, ואז התחילו הימים הרעים, ימי רעב ונדודים– מרומא אל סוריה, מסוריה אל הגליל, משמה אל השפלה, אל אלכסנדריה.  והנסיך שהלך בטל ורדף תענוגים ברומא קבל משרת שוטר ונוגש בחוצות טבריה, ובכל מקום סבל רעב וחסר כל, פחד מאסר כאחד הפושעים, ובסוף אמנם נאסר בשלשלאות ברזל, צפוי לגלות ואפשר גם למות...

...ונשתקע המלך במחשבותיו: השנים הרעות האלה, שבאו אחרי ימי התענוגים, ברוכות תהיינה!  הן הן ששלחן לו אלהי-ישראל לישועה.  יד-אלהים צרפתו ומרקתו, ומכאן והלאה התנדף דם האדומי הרותח ונשאר בו רק דם יהודי, דם אמו-זקנתו, דם יהודה, יונתן ושמעון לבית החשמונאים...

היסורים צרפו את אגריפס ההולל, ובקבלו ירושת אבותיו, עטרת "מלך הגליל", היה ראוי לשם זה;  לבו היה ער לכל המקרים שקרו לאחיו היהודים בכל הגולה והיה משתדל להיטיב להם ולהגן עליהם... וביחוד היתה קרובה ללבו ממלכת יהודה, שהיתה אז תחת שלטון הנציב האכזר פילטוס.  לבו שתת דם לשמע המעשים המבהילים שהתרחשו שם, והוא עזר כפעם בפעם.

...ולבו של המלך פועם והומה בקרבו, בזכרו כמה סבל שנתים קדם, בשעה שנודע לו ע"ד הפקודה של קליגולא להעמיד צלם בהיכל ד' שבירושלם... הוא כבר נקרא אז "מלך יהודה", ונמצא ברומא במסבת הקיסר, וכשנודעה לו הגזרה התעלף... וכשחזרה רוחו אליו– כמה התרפס לפני "ידידו" הקיסר, כמה התחנן לבלי עשות את הדבר הזה!... "קח ממני את כתרי היקר לי, קח ממני את מלכותי, קח גם את נפשי, רק אל נא תחלל את קדשי עמי", וכל זה ללא הועיל,– ורק במשתה הנהדר, שעשה לכבודו, שכמהו לא ראתה רומא, בהציע לו הקיסר לבקש ממנו "עד חצי המלכות", והוא בקש רק– לבלי העמיד צלם בהיכל ד' שבירושלם– אז נאות לו... אבל מי יודע סופה של הבטחת ההפכפך ההוא, אלמלא קרה הנס והוא נהרג מות-נבל...

"ומאז התחילו בני עמי להתיחס אלי בחבה.  שתי השנים האחרונות היו שנות חיי המאושרות;  הגדלתי את ירושלם, הכנסתי את פרבר בצעתא אל העיר הקדושה והקפתיה חומה חזקה;  הקלתי לעם את המסים כפי יכלתי,– ועמי מתנער מעניו ומשפלותו, שוכח הוא לאט-לאט את מצוקתו, כאומה העומדת ברשות עצמה.  המסחר פרץ בארץ והתרחב;  כבוד ישראל גדל גם בארצות אחרות– באלכסנדריה חדל הלחץ, באנטיוכיה פסקה השנאה, ובאו ימי זהר וטובה לכל הגולה.

"וחקי הדת החזרתי למקומם... ואמנם, בקראי עכשו בספרי קדשנו, הנני נוכח עד כמה נעלים חקי עמנו על חקי הגוים, וכמה נפלאו ישעיהו וירמיהו, עמוס ומיכה גם על יפי הומירוס וסופוקלס, על אמתיות סוקרטס ואפלטון... וצדקו הפרושים בהורותם, שתורת ישראל תורת אמת היא, ובה נטועים חיי עמנו, חייו הנצחיים.  וכשאני משוה את מנהגיהם הם בימי הסַטורנַליה והַקֶלנדיות אל ימי השמחה הצנועה והתמימה, הטהורה והמלאה יראת אלהים שלנו– הרי אני מבין את ערכו של אלהי ישראל ועמו ישראל...

"ועכשו החזרתי את המנהג העתיק, קריאת "פרשת-הַקְהֵל" למקומו.  כמעט שלשה דורות, מימי הורקנוס הזקן, לא הוחג החג העממי הזה– ואני, בן בנו של הורדוס הגדול אעלה על הבימה ואקרא כחק הכתוב במשנה-התורה של משה איש האלהים".

המלך שקע במחשבותיו... יום מחר יראה לו איך מתיחס אליו העם החוגג והצוהל– אם יחשבנו רק "למושיע ומציל", וכ"שמעון הצנוע" יכיר לו רק תודה, או כאח יחשבנו ולא יפקד עליו עוון זקנו... מחר יוכח, אם העם מבין, כי כל מה שהוא עושה עכשו בארצות אחרות– משתאות יקרים לכבוד נציבי רומא, בנינים מפארים בקסריה ובביריתה על שם קסרי רומא– רק כסות עינים הם, כדי שהם יחשבוהו לאחד משלהם, אבל באמת רק טובת עמו ומולדתו לנגד עיניו תמיד...

– "ואם עמי מאמין לי ומבין למעשי והוא מאוחד עם מלכו, אפשר...אפשר שיעלה בידי לעשות דבר ממשי לבצר את חפש העם... על ידי פקידי הנאמנים כבר יעצתי שיהיו צעירי עמי בערים הקרובות והרחוקות מלמדים ידיהם לקרב, שיוכלו לעמוד בפני השונא בהתנפלו עלינו.  והכל נעשה בלי שירגישו הרומאים, בשגם הם עכשו מועטים בשערי גבולנו...

"כי מי יודע?... קלודיוס קיסר שנעטר בכתר רומא על-ידי תחבולותי בחצר, הוא אמנם עכשו "ידידי ואיש מיטיבי", ולמעני אחד את כל יהודה המפוררת זה כיובל שנים, ומסר לי עטרת "יהודה הגדולה", אבל מי יודע מה ילד יום?  קיסרי רומא אינם מצטינים בישרם ובתֻּמת לבם, אינם עושים רק לשם ידידות ונאמנות,– ואם הנציב שבאנטיוכיה מַרסוס ילשין עלי ועל מעשי, מי יודע למה יגיעו הדברים?..

..."והנשר הרומאי, שפרש כנפיו על כל העולם אינו כל כך חזק... אני יודע היטב את מצבו הפנימי!... אמנם מוראו נסוך על כל העולם, אבל כחו אין אתן, צפרניו אינן חדות ועיניו אינן צופיות למרחוק כבימי יוליוס קיסר וטבריוס האכזרי... יודע אני היטב את "ידידי" קלודיוס וערכו, מכיר אני את השלטונות של "הנציבים" ואת הרקבון בין ההמונים, ויבא יום והמלכות הגדולה הזו החובקת זרועות עולם תתפורר כמו "צְלֵם דִי-דְהַב" שבחזון דניאל נביאנו, ואם רק נוכל לבצר את עמדתנו פה באסיה הרחוקה– תקום יהודה הקטנה, תתחזק למרות כל הסופות והסערות... עכשו עלי לבצר את  העיר בחומה שלישית "מצד התורפה", ואם אחר כך אוכל לסדר גם ברית בין העמים הקטנים, שכני שבסוריא..."

המלך עצר במחשבותיו...מבלי משים התבונן סביב, כמו ירא פן שומעים את מורשי לבבו, והקירות יספרום ויוליכום לרומא...

ואור חדש הופיע בדמיונו של אגריפס... בחזיונו התיצבו לפניו יהודה המכבי לפני מלחמתו בבית-צור, יונתן החשמונאי בעכו, שמעון בלכדו את חקרה והורקנוס הכובש באשקלון ובעזה...

וחפש עמי יהיה אז בטוח, חקי דתו לא יהיו עוד לחרפה ולקלסה בפי היונים שבקסריה ובכל יתר ערי הגויים, ולא כל נציב יעשה בו כרצונו"...

והמלך מתקרב אל החלון.  אור הלבנה המלאה שפוך על ההר הקדוש שממולו, השרוי בשקט ובקדושה... כפת הזהב על ההיכל נוצצת באור חורור-צהבהב, צפוי הזהב שעל הדלתות נראה כמו מראָה עמומה בתוך הצללים האפלים של הקירות,– מראָה המכילה בקרבה תעלומות נסתרות;  בולטות היציעות החדשות שנתקנו והוכנו ליום מחרת, "יום הקהל";  "ההר" ישן, רק פה ושם נראים "אנשי הר הבית" המחזרים על כל משמר ומשמר כשאבוקות דולקות בידיהם;  מתנועעים צללי "פרחי כהונה" הגומרים להכין את המזבח לעבודת היום הבא– לסדר את גזרי עצי המערכה, לדשן את האפר במגרפות, ולהחזיר למערכה את האברים שלא נתעכלו.

ולב המלך היהודי פועם בקרבו...מחר, מחר!...

ישֵנה האם המאושרת, ירושלם הקדושה, ישנים בניה השמחים לנוח בחיק אמם האהובה, ורק המלך, ראש האמה, ער ושקוע במחשבותיו.

עִמְדוּ!– – –

כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדַתְכֶם,

וּלְוִיִם לְדוּכַנְכֶם,

וְיִשְׁרָאֵל לְמַעֲמַדְכֶם!– – –

קול גַבִּינִי הִכָּרוֹז הוא!  קול אדיר וחזק, מסתלסל, מצטנף;  קול החודר אל הלב, אל הנפש...

עוד טרם הואר היום,– רק צעיף לבן פרוש על פני הקדים, והר הזיתים מסתירהו;  נחל קדרון עודנו עטוף ערפל לבנבן-זך, המכסה את גנות המלך ואת מצבות האבן היפות שבעמק, ועוד הליליות שטות ומרחפות סביב-סביב...

עִמְדוּ!– – –

כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדַתְכֶם,

וּלְוִיִם לְדוּכַנְכֶם,

וְיִשְׁרָאֵל לְמַעֲמַדְכֶם,

עִמְדוּ– עִמְדו– עֲמוֹדוּ!– – –

והקול מתפשט למרחוק ומעיר את כל הישנים בבתים ובארמונות, בסכות שעל הגגות ובאהלים אשר על הגבעות.

...הכסף שבמזרח יועם לאט לאט, הולך ומתהפך לזהב אדם...האירו כל פני המזרח עד חברון– ושחר "יום הַקְהֵל" הופיע!

כמימי הירדן בימי אביב פורצים המונים בחוצות עיר הקדש, חבורות חבורות עולי הרגל– מאלה שבאו שלשם ואתמול, ומאלה שהלכו כל הלילה והטל עודנו מרטיב את בגדיהם המתאַדים עם זריחת החמה...

וזורמים הם אל הר הבית,– דרך שערי חלדה בדרום, דרך שער השלכת מן המערב ודרך שער הנביאים שבצפון, משתחוים כלם מול שער המזבח שבהיכל ד' הפתוח לרוחה.

וכבר הכהנים עומדים מוכנים, כשהם לבושים בגדי-לבן, ועל ידם הלוים על חמש עשרה המעלות, שיורדים מעזרת ישראל לעזרת הנשים, בידיהם נבלים וכנורות, תפים ומצלתים, ובפיהם מוכנים "שירי המעלות".

וכבר הֹעלה תמיד של שחר, אחריו גם קרבן המלך ועתר ענן הקטרת עולה ישר השמימה.

שני כהנים שעמדו בשער העליון של ההיכל תקעו והריעו בשתי חצוצרות כסף, ואחריהם נתנו הלוים את קולם ב"שיר של יום":

נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים,                                    בְּיִּשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ.

וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ,                                          וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן.

שָּׁמָה שִׁבַּר רִשְׁפֵי קָשֶׁת–                                 מָגֵן וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה...

                         אֶשְׁתוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב, נָמוּ שְׁנָתָם,

                         וְלֹא מָצְאוּ כָל אַנְשֵׁי חַיִל יְדֵיהֶם.

אַתָּה נוֹרָא אַתָּה–                                        וּמִי יַעֲמוֹד לְפָנֶי מֵאָז אַפֶּ,

בְּקוּם לַמִשְׁפָּט אֱלֹהִים                                   לְהוֹשִׁיעַ כָּל עַנְוֵי אֶרֶץ,

יִבְצוֹר רוּחַ נְגִידִים                                        נוֹרָא לְמַלְכֵי אֶרֶץ!...

והשירה הקדושה כה נעימה, כה מושכת את הלב, שמתמוגג, שמתרכך!...

ונזכרים העולים, מה חרד כל לב, קדרו כל פנים ביום זה בחג הסכות שנתים קודם, בשעה שבאה הגזרה להעמיד פסל קליגולא במקדש ד'.

ונתקימו דברי הכהן הגדול, שגם ברגע המר ההוא לא נפל עליו לבו והרגיע את העולים בדברי-נחומים אלה: "עשו מועדיכם בשמחה, שאין אחד מכל הדברים האלה ששמעתם יקוים;  מי ששכן שמו בבית הזה ועשה נסים לאבותיכם בכל דור ודור, הוא יעשה לנו נסים בזמן הזה"...

והנס נעשה לפתע פתאם!...

וזוכרים הלוים את החג המופר,– וחצוצרותיהם וכלי השיר באין מספר מריעים בשמחה וחוזרים:

                          אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי-לֵב– נָמוּ שְׁנָתָם...

בְּקוּם לַמִּשְׁפָּט אֱלֹהִים                                     לְהוֹשִּיעַ כָּל עַנְוֵי-אֶרֶץ

יִבְצוֹר רוּחַ נְגִידִים,                                         נוֹרָא לְמַלְכֵי אֶרֶץ!...

והר הבית שמח, המקדש נוצץ וזורח, כל פנים שמחים והכל אומר קדושה וחדוה.

– תקעו והריעו ותקעו!...

ויצא הכהן הגדול בראש, כשהוא לבוש בדי כהונה טהורים: מעיל התכלת המרוקם תחרים מעשה חושב ובשוליו פעמוני זהב, המשמיעים קול זך ונעים;  על המעיל– האפוד עשוי זהב וארגמן ולו שתי כתפות, שבהן שתי אבני שהם יקרות;  ועל האפוד– החשן שבו קבועות שתים עשרה האבנים למספר שבטי ישראל, שבהן הכהן שואל באורים ותומים"– ועל מצחו ציץ הזהב הטהור, והמלים "קדש ליהוה" מתנוצצות לנגה השמש ההולך ובוקע...

והולך הכהן הגדול, כשבידו צלוחית גדולה של זהב.  מימינו ומשמאלו הכהנים התוקעים בחצוצרות-כסף וסביבו זקני הכהונה הלובשים בדים וזקניהם הארכים הלבנים מתאחדים עם לובן בגדיהם;; אחריהם פרחי כהונה צעירים וטהורים, לבושים בדים ומגבעות-שש על ראשיהם, ובחשיבות וברצינות מתכוננים הם ומחקים את מהלך אבותיהם הגדולים.

ואחריהם– המונים מישראל.  והסתדרה תהלוכה ענקית של עשרות אלפי אנשים חוגגים, הולכי-בסך ומדדים, כל אחד נושא קדושה בלבו, מרגיש את עצמו חלק מנשמת עמו הכללית...

החליל מכה לפניהם והתף מרעיש, וכשהם מגיעים לשער המזרח הופכים כלם את פניהם אל המערב לעומת המקדש, למקום ששם האור גנוז לעולם כלו, כורעים כאחד משתחוים ומודים ושרים:

אֲנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ,

אֲנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ!

לְיָהּ עֵינֵינוּ מְצַפּוֹת,

לְיָהּ עֵינֵינוּ מְיַחֲלוֹת!

יוצאים דרך שער שושון– שער מימות הנביאים הראשונים, והולכים דרך הפרבר המזרחי שעל יד הר-הבית וכשהם מגיעים לשער הסוסים, פוגשים אותם המונים חדשים, ויורדים כלם דרומה אל המעין העתיק, מעין קדומים, אל מי-השלח, "לשאב מים בששון ממעיני הישועה"...

ירד הכהן הגדול במעלות היורדות אל המעין ומלא את צלוחית הזהב מים טהורים;  עלה והסב את פניו דרך הָעֹפֶל, כשהוא מתרומם במעלות ההר ומגיע לשער חלדה ושער המשנֶה שבחומת ההר הדרומית.

ואחריו מלמטה בעפל– כל ההמונים שהתלכדו יחד ונראים כמו מדרון חי שמתנועע, רוחש, עולה ויורד...

והציצה השמש מעל הר הזיתים והפיזה את פני העולים המלאים קדושה, שעוד טרם התפרצה בשמחה גלויה, ומלאה אורה גם את עמק-יהושפט ומצבותיו,– רק גנות המלך עדין שרויות בחצי ערפל...

ועולים כלם אל ההר המתמלא, אל ההר החי!... נע הוא וזע ברבוי צבעיו וגוניו, ברבבות ראשים המזדעזעים כנבכי ים שקט לפנות בקר... נדחקות הגויות זו לזו, אך אין איש מרגיש בדחק: השכינה השרויה פה מרככת ומאחדת ומרוחת לכל יחיד ויחיד...

ועזרת-הנשים גם היא מלאה זקנות וצעירות, נשי אצילי העם ועמי הארץ, בנות ירושלים ובנות ערי השדה.  ביניהן גם כופר אשת המלך ושתי בנותיה דרוסילה וביריניקה היפה-פיה, מחמל תושבי ירושלים, אשת אריסטובלוס אחי המלך.

לקול שירים וזמירות צועד הכהן הגדול אל המזבח המעוטר כפות תמרים וענפי עץ עבות, המאהילים סביב על הקרבנות הערוכים עליו.

ועולה הוא בימין הכבש הארך, מקיף ועומד בשמאל ופניו אל שני ספלי הכסף, שהועמו מימים.  הוא מרים את צלוחית הזהב המלאה מים שאובים-טהורים ביד אחת, ובידו השניה צלוחית יין ומתכון להתחיל בעבודת "נסוך המים של שחר"...

– הַגְבֵּהַּ יָדֶי!  הַגְבֵּהַּ יָדֶי! – צועקים בקול מכל עברים.

הכהן הגדול מביט בבת-צחוק על הנאספים הקוראים, כמו מתכון לאמר: "יודע אני, אחי, שאינכם חושדים בי, אבל מנהג עתיק בידיכם, שלא יקרה מקרה רע, חלילה..." והוא מגביה את ידיו, כשהוא אוחז את צלוחיות הזהב, ולעיני כל העם הנאסף נוסך הוא אל תוך הספלים הערוכים, העומדים על המזבח...

והנוזלים מחלחלים ויורדים אל התהום האפל, אל עמק הנשיה ומספרים שם מכל הנעשה למעלה בהר הקדש, מקור האורה...

ובו ברגע– ואלפי-אלפים החוגגים מקיפים את המזבח הטהור, כשלולביהם בידיהם, מתלכדים ומתחברים עגול בתוך עגול, מדדים וחוגגים בקול רנה ותודה, מרכינים ראשם לעמת שער ההיכל הפתוח, זוקפים עיניהם למעלה, שרים ושונים ומשלשים וחוזרים ברגש ובנעימה:

יֳפִי לְ, מִזְבֵּחַ,

יֳפִי לְ, מִזְבֵּחַ!

וזקני הכהנים ופרחי כהונה, אצילי העדות וראשיהן מטפחים בידיהם ועונים לעמתם:

לְ וּלְיָהּ, מִזְבֵּחַ,

לְ וּלְיָהּ, מִזְבֵּחַ!

וההמונים מתנערים ומכל פנות ההר וזויותיו זורמים אל מול המזבח ואל המקיפים אותו, נאחזים יד ביד, מתלהבים מלהיבים וקוראים:

יֳפִי לְ, מִזְבֵּחַ, יֳפִי לְ, מִזְבֵּחַ!

לְ וּלְיָהּ, מִזְבֵּחַ, לְ וּלְיָהּ, מִזְבֵּחַ!

ורבו ההקפות וההלולים, וגדלה השמחה והנעימה, וההר חוגג, כאציל כעבדו, כעמי הארץ וכחבר הכהנים.  הקיפה השמחה את כל העם החפשי, שהתעורר לחיים חדשים...

...נחו הלבבות הפועמים, שקט סער השמחה, פסקו הקפות, וכל העינים מוסבות אל ארמון המלך, לעֵבר "הָעֲלִיָּה", שמשם, מהעיר העליונה, יופיע המלך ובני לויתו אל העזרה, אל הבימה המוכנה לכבודו מאתמול, להקריא מעליה את "פרשת הקהל".

והעמדו סביב הבימה בחורי חמד מכל פנות הארץ: בני ערבות הירדן השזופים והאמיצים, צעירי מדבר-יהודה בעלי הצמות הארכות והעינים המבריקות, יושבי השפלה רחבי-החזה ומוצקי-הכתפים, וילידי ההרים הגבוהים והחסונים, ועל ידם פרחי הכהונה לבושי הבדים,– וכמו עומדים כלם להגן על מלכם היקר.

ההר מצפה, השמחה הרועשת נהפכה לדומיה עמוקה.

וגדולה צפית הצעירים.  האמללים!  עוד טרם זכו לראות מלך ישראל בהדרו.  חיי נעוריהם עברו עליהם בתקופת שלטון הזדון של הנציבים, תחת שוט השוטרים שבאו לגבות מסים וארנוניות,– ועל אודות מלך ישראל רק בספרי קדשם קראו: "מֶלֶ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶי", ואך זקניהם ספרו להם, שראו בימי ילדותם לפני כבוש פומפיוס את המלך האמלל הורקנוס,– ונפשם תצפה, תכלה...

ומתלחשים הם: היבוא המלך בלוית שוטרים ושומרים אחוזי חרב הסוככים על ראשו?  ומה מלבושו?  בודאי ילבש ארגמן, מתנת הקיסר, כתר מלכות בראשו ושרביט מושל בידו, וחרב צמודה לו על ירכו?...

רעד עבר בין הנאספים לרבבות:– הגשר המחבר את העיר העליונה לארמון המלך נפתח, ושומרי החצר יצאו מן הארמון מול הר-הבית.

ויפה התהלוכה: שומרי החצר לבושי רקמות הולכים בראש, אחריהם שר הצבא הזקן שֵׁלָה ובני לויתו ואגריפס העלם בן המלך ביניהם– , ואחריהם האורחים החשובים אריסטובול מחלקידה אחי המלך, האליברך האלכסנדרוני, ראש קהלת מצרים, חלקיה הגדול, משנה למלך בגליל העליון, וכהנים וסגנים אצילי העדות וראשי מעמדות...

וכולם מחפשים בעיניהם את נושא הנזר, הלבוש ארגמן,– את המלך...

בין רבן גמליאל הזקן ובין הפילוסוף ידידיהו האלכסנדרוני צועד איש גבוה, פניו מביעים צער עמוק, אבל גם מרץ ואמץ לב, לבוש הוא בגדים לבנים ועליהם טלית מצויצת שכולה תכלת, על ראשו צניף טהור, ועל רגליו סנדלים מרוקמים חוטי תכלת ומשי לבן.

– הוא אגריפס, הוא המלך!...

רגע כמו הָרגש אי-רצון בין ההמונים, שֶׁהָרגלו לראות שרי רומא בכל בגדי תפארתם, בארגמן-שמלותיהם הסרוחות והמרוקמות זהב, בכלי זינם הנוצצים שעל ירכותיהם...– אך בו ברגע הבין העם, זקן ונער, כי לא לפני אחיו יתהדר מלך ישראל, לא בבגדיו יתפאר ויתגאה– כאדם שמתחטא לפני קונו הוא בא, כאח וכחבר הוא מופיע לעמו היהודי...

ומטר מחיאות כפים וסער קריאות: "יחי המלך!  הידד, אגריפס!  יחי מלכנו!" פרץ מפי רבבות ההמונים שעל ההר.

הוארו פני המלך והוא צועד בטוחות, הוא מרכין ראשו לצדדים לאות תודה, לבו חזק בקרבו ורוחו אמיץ;  עובר הוא את כל העזרה עד אמצע החצר, משתחוה לעומת שער המזרח של ההיכל והולך למקום הבימה, למשמע קולות הקלוס של הגברים ולנפנוף המטפחות והצעיפים של הנשים אשר על היציעות.

המלך עולה על הבימה ואחריו כל גדולי ישראל: הכהן הגדול הלבוש בגדי שרד המתנוצצים, רבן גמליאל הזקן נשיא הסנהדריה הגדולה, הנשיא האלכסנדרוני, אריסטובול אחי המלך וחתנו, הפילוסוף ידידיהו, רבן יוחנן בן זכאי, חלקיהו הגדול, אגריפס בן המלך וזקני העדות שבגלילים.

וביניהם נדחק הנזיר, פרוע הראש ובעל התלתלים, הקנאי "שמעון הצנוע", וכלו רועד ומתרגש ומביט בעינים בוערות אל המלך, כמו חפץ לשרפו באִשן...

המלך עומד על הבמה, מרכין ראשו מול העם, שהוסיף לברכו בברכת "הידד" ובמחיאת כפים סוערות, וישב על כסאו ואחריו כל אורחיו.

בפתח ההיכל נראה חזן הכנסת, כשהוא יוצא ונושא את ספר התורה בידו;  הוא קרב ועולה אל הבימה ונותנו אל הנשיא האלכסנדרוני;  הלז קם ומקבל את ספר התורה בחרדת-קדש ומוסרו לר' גמליאל, וזה לכהן הגדול, והכהן הגדול למלך, כשהוא קם בענוה ואוחז בספר הקדוש ונושקו ברגש לעיני כל העם.

למראה הכבוד הזה לתורת ישראל מאת המלך חרד לב העם באהבה... זכרו ימי הורדוס וארכילאוס "מלכי הנכר", שהתורה הקדושה לא היתה נחשבת בעיניהם,– ונפש רבבות הנאספים תכלה למלך הצדיק העומד לפניהם.

ויעמד המלך ופניו נגד כל קהל-ישראל, ובקול רם ברך את ברכת התורה הנהוגה ובקול צלול התחיל קורא בנעימה, קורא וגולל, גולל וקורא:

וַיְצַו משֶׁה לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָּנִים בְּמוֹעֵד שְּנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת, בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶי בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם.  הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְ אֲשֶׁר בְּשְׁעָרֶי, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ד' אֱלהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוּת אֶת-כָּל-דִבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.  וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ יִשְׁמְרוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת-יְהֹוָה אֱלּהֵיכֶם כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה".

דומית קדש שוררת על הר הבית.  עשרות אלפים ראשים מורמים, כל פה פעור, כל אזן קשבת, למקרא צַוָּאַת הרועה הנאמן, שכאָב רחמן חנך ולמד את עמו-חביבו;  העינים תלויות לפי הדובר, לפי המלך, והלב פועם באהבה רבה.

והמלך מרים את קולו:

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד!"

והעם כאיש אחד עוטפים את ראשיהם בטליותיהם, כורעים על ברכיהם ומשתחוים מול שער המזרח של ההיכל הפתוח ולוחשים ברגש:

"בָּרוּ שֵׁם-כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד!"

והמלך מוסיף:

"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֵי בְּכָל-לְבָבְ וּבְכָל-נַפְשְׁ וּבְכָל-מְאֹדֶ.  וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּ הַיּוֹם עַל-לְבָבֶ, וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶי וְדִּבַּרְתָּ-בָּם בְשִׁבְתְּ בְּבֵיתֶ וּבְלֶכְתְּ בַדֶּרֶ וּבְשָׁכְבְּ וּבְקוּמֶ, וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל-יָדֶי וְהָיוּ לְטֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶי, וּכְתַבְתָּם עַל-מְזוּזוֹת בֵּיתֶ ובִשְׁעָרֶי.

וההמונים ממלמלים חרש אחרי המלך את התפלה הנצחית הזו, התפלה הקשורה בכל נימי חייו של העם ומזמן עתיק, מזמנו של המחוקק הגדול איש האלהים.

והמלך גולל וקורא:

"...רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהֹוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.  וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֶת-כָּל הַחֻקִים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה.  כִּי מִי-גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר-לוֹ אֱלהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל-קָרְאֵנוּ אֵלָיו.  וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶר-לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִים כְּכָל-הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם.  רַק הִשָׁמֶר לְ וּשְׁמֹר נַפְשְׁ מְאֹד פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶי וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְ כָּל-יְמֵי חַיֶּי וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶי וְלִבְנֵי בָנֶי: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶי בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר יְהֹוָה אֵלַי הַקְהֶל-לִי אֶת-הָעָם וְאַשְׁמִיעֵם אֶת-דְּבָרַי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִים עַל-הָאֲדָמָה וְאֶת בְנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן".

והמלים יוצאות מלב רגש, מלב אוהב ומאמין בדברים הכתובים, לב שבל ושנוכח לדעת, כי דברי ה' אמתים הם וקדושת עולם יצוקה בהם.

והעם שומע ומקשיב, אינו מתנועע, כאלו ראש אחד בעל רבבות עינים בוערות, לוחשות... רק הנשים-האמות, שעל היציע שאוחזות את ילדיהן על זרועותיהן ועל ראשן, הן שמפריעות קצת, בהשתיקן את עולליהן ובצוותן עליהם להביט אל המלך ולהקשיב לדבריו.

והמלך גולל וקורא, כשקולו רועד.

"כִּי תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶי נֹתֵן לְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ וְאָמַרְתָּ: אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶ כְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתָי.  שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶי מֶלֶ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶי בּוֹ, מִקֶּרֶב אַחֶי תָּשִׂים עָלֶי מֶלֶ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶי אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָ-חִ-י- הוּא"...

קולו של המלך הָשפל ועיניו זולגות דמעות...

רגע כאילו קפא ההר, הָרגשה מועקה בלב ודומית מות שררה,– ופתאם וכל ההמון השוקט פרץ כקול מים רבים:

– אגריפס, אָחִינוּ אתה!...

והקול נשנה והנשלש, הולך ומתחזק, ומארבע קצות ההר ומכל עבריו נשמע ההד:

– אל תתירא, אגריפס, אָ-חִי-נוּ אתה, אָ-חִי-נוּ אתה אָ-חִי-נוּ!...

ומעל עזרת נשים נשמע קול הנשים המיבבות בשמחה וקול עולליהן הצועקים:

– אָ-חִי-נוּ אתה, אָ-חי-נוּ!– – –

והמלך עודנו בוכה– דמעות הצער נתחלפו בדמעות שמחה וגיל...לרגע זה חכה כל ימי מלכותו!...

לא נכרי הוא כזקנו הורדוס או כדודו ארכילאוס– אחי העם הוא, כיונתן וכשמעון החשמונאים, כהורקנוס הזקן,– בן לאלה שעזרו לעם, שהצילוהו מן היונים, שנתנו לו את חפשו...

ברגע זה– והמלך הקדיש את כל חייו לעמו האומלל– המאושר, שכמוהו סבל, כמוהו ראה רעות רבות וצרות, ואלהים חלצו מן המצר;  כל חייו מסורים לעמו הגדול, שבעמקי לבו אהבו גם בנעוריו, גם בימי הוללותו ושכרונו...

וההמונים עודם צועקים ומתריעים: אָ-חִי-נוּ אתה, אגריפס, אל תתירא,– אָ-חִי-נוּ...

החזנים הניפו בסודרים והמלך גמר את קריאתו:

..."וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל-סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְּוִיִים.  וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו, לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-יְהֹוָה אֱלֹּהָיו לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשׂוֹתָם.  לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאל, לְמַעַן יַאֲרִיך יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל".

נגמרה הקריאה.  המלך ברך על התורה, ברך את העם בדברי שלום וישב על כסאו עיף ושמח, ולבו המה בקרבו.

ברגע זה– ו"שמעון הצנוע", הנזיר בעל התלתלים, התנפל לפני המלך, חבק את רגליו ובקול בוכים קרא:– אגריפס, אחינו אתה, אחינו, אָחִי, אָחִי!...

דמעותיו עצרו בעדו מלדבר...

אגריפס התרגש מאד למעשה "שונאו" זה, מהר והקימו, נשקו על ראשו ויקרא לו: "אחי, אחי!" ויושיבהו אצלו על כסאו...

למראה ענותנותו זו של המלך לא עצר העם ברגשותיו, וכל האוכלוסין, כל הרבבות שעל ההר הזדעזעו, כלם סבו את הבימה, הקיפוה מכל צד, התחילו לרקד ולחול סביב, השתדלו לנגע בכנף טליתו של המלך, להחוות קידה לפניו וכלם שרים בקול:

כָּבוֹד לְ, אַגְרִיפַּס,

קִלּוּס לְ, אָחִינוּ,

לְיָהּ וּלְ, הַמֶּלֶ,

לְיָהּ וּלְ, אָחִינוּ!

ותקפה השירה את כל ההר, גברה ההתלהבות ועלתה למעלה ראש, התחזקו הרקודים בקול תודה ורינה, בגילה ברעדה סביב הנקודה התיכונה– סביב המקדש, המזבח ובימת המלך.

רגשות אהבה-אין-קץ למלך כאלה, מסירות למולדת, למקדש ולכל קדשיהם לא ראה הר-המוריה מלמטה ושמי-ירושלים הכחולים מלמעלה זה זמן רב...

באותו מעמד נדב המלך אלף פרים לקרבנות שלמים לעולים החוגגים.

אחרי תמיד בין הערבים נקראו חשובי זקני העולים מכל קצות הארץ למשתה המלך, ביניהם גם שרי רומא אחדים, מ"אורחי" המלך.  בגני המלך היפים, במערב העיר,  על יד המצודות החדשות "מרים" ו"פצאל", בסֻכָּה רחבה וארוכה, מסודרה ומקושטה הדר, סודרו שלחנות ועליהם מאכלים שונים ממאכלי העברים מעולם: רקיקים משוחים בשמן, דבש תמרים, בשר נא ומבושל, זיתים, תאנים ורמונים, ויין מיקבי המלך.  לפי מנהגים עתיקים, תִבּלו את המאכלים במַלוחים ומרור– , לזכר הצרות והמרורות, שמתחדשות על עם ישראל מזמן לזמן ושאלהיו מגן עליו, ומוציאו לאור מחשכת הגזרות... הקרואים שמחו מאד, ברכו את המלך ואת משפחתו, את נשיא אלכסנדריה של מצרים, ה"אחות הנאמנה של ירושלים הקדושה", את "הפילוסוף האלכסנדרוני", חביבם של הכהנים והאצילים.  זה האחרון ספר ע"ד ראיונו עם הקיסר גיוס לפני שנתים, איך קבלוֹ ומה דבר אתו, ואיך עשה עצמו הלז לאלהים ושאל: "ומדוע אינכם משתחוים לי, לי, לי"... הספור ענין מאד את הנאספים, בדח את לבם וכלם חשבו על סופו של אביר הלב הזה, והודו לד' חסדו, שברוחו "בצר רוח נגידים ולא מצאו כל אנשי חיל את ידיהם".  הישישים שבסעודה מיושבי הגליל ספרו ע"ד מצב רוח העם לכל שדרותיו בבוא עליהם הבשורה הזו, שמימי אנטיוכוס אפיפנוס לא היתה כמוה, איך כלם הלכו לטבריה אל הנציב פטרוניוס.  השתטחו לפניו על הקרקע ופשטו את צוארם ואמרו: "שחָטנו בראשונה– ואחר תעשה מצות הקיסר..."  ופטרוניוס נדיב הלב הבין לנפשם ודחה את המעשה לזמן-מה ובינתים נהרג גיוס...– נראה היה, כי אע"פ שעברו כבר שנתים מהיום ההוא עוד הגזרה לנגד עינם...

נסבו השיחות גם על המאורעות המדיניים בכל הארצות שמסביב, ואז הביעו זקני חבל-הירדן את חששם, כי הנבתיים והערבים מכינים את עצמם למלחמה ומתנכלים להתנפל על ערי יהודה הפרזות,– וגלו את דעתם, כי צריך היה לבנות מבצרים אחדים במקומות שונים, וגם להקיף חומה ערי פרזות אחדות, שיושבות על הספָר.– אז קם הנשיא רבן גמליאל הזקן, המכובד על פני כל וחוה דעתו למלך ולעם, כי גם עיר הבירה אינה בטוחה ביותר, וכי צריך היה להתחיל בבנין חומה שלישית "מצד התורפה", ולא תהיה העיר הקדושה לבז לערבים ההולכים וקרבים כמו בימי היונים והפרתים,– וכנראה, כי הסכנה קרובה, קרובה מאד.

אחרי דברי רבן גמליאל החזיקו בדעתו עוד אחדים מחשובי הקרואים.  גם אחי המלך אריסטובול וחלקיה, משנה המלך בגליל, גם הם העידו על הסכנה הצפויה.– המלך בענונותו שמע את דברי אורחיו וענה, כי הקיסר קלודיוס, "איש בריתו ומיטיבו", סוכך באברתו על יהודה הקטנה, ואין עליה פחד ממשלת ערב או הפרתים,– אבל אם העם כלו דורש כזאת , כפי שהושם בפי זקני הנאספים, ואם חלק מהעולים הצעירים יראה חפצו החזק לבנין חומה שלישית סביב העיר הקדושה, בהשארם אחרי החג לעבודה הקשה הזאת– נכון הוא להודיע את משאלת העם לקיסר ידידו, וביחד עם זה להתחיל בעבודה תיכף אחרי החג בשעה שהנאספים לא יתפזרו עדין.  ומה שנוגע למבצרים בקצות הארץ, ישים המלך לבו לזה ויודיע לקיסר ויחכה לתשובתו.– פה אחד ענו זקני נאספים, כי בשם העם כלו הם מדברים, וכי חלק מהצעירים ישאר בירושלים להתחיל בבנין החומה עוד לפני התחלת ימי הגשמים, לקדם בזה את סכנת האויבים ההולכת וקרבה.

...שעות ארכות הטיבו הנאספים את לבם במשתה.  קרבו הלבבות של כל-חלקי העם שבארץ ושבגולה, של אצילי העם ופרושיו ושל עם הארץ עם משפחת המלך האדיבה והנעימה... ועם בוא הערב ברך הכהן הגדול את ברכת המזון, הודה לד' על רוב חסדו שהחיה את העם לזמן כזה, ושמחים וטובי לב עזבו האורחים את גני המלך לבוא אל אהליהם.

וטרם שקעה שמשו של "יוֹם הַקְהֵל" וכבר ידעו כל רבבות ההמונים, כי אחרי החג יתחילו בבנין חומה שלישית מצד התורפה של ירושלים,– וכבר נמצאו מתנדבים רבים לעבודה הקדושה הזאת, ואין קץ להתלהבות שתקפה את העם.

עוד בשר קרבנות השלמים ו"החגיגות" בפי המסבים בסכות שעל הרים סביב, עוד ההמונים בחוגי קרוביהם ומשפחתם גומרים את סעדתם, שכל כך ערבה אחרי פרשת "הקהל", וכבר זורמים העולים שנית אל הר-הבית לחוג את "שמחת בית השואבה" בחדוה יתרה.

ראשי הכהנים ובראשם הממונים עוברים סביב היציעות והלשכות, בודקים את הגזוזטראות הצריכות תקון, כדי שלא יארע תקלה, חלילה;  מחזקים את הזיזים אל הקירות, את המוטות, את היריעות.

וההר מתמלא.  נדמה, שאין סוף להמון הראשים המתנועעים כגלי ים אנה ואנה ואין קץ למדת קבולו של ההר המכיל עליו אלפים-אלפים מישראל, המוסיפים לבוא דרך כל שערי ההר והנבלעים בהמונים הנמצאים, ולא נודעו כי באו אל קרבו.

ועודם זורמים: תושבי הכפרים והעירות הקרובים לירושלים ששבו הביתה אחרי "פרשת הקהל", באים עכשו עם תינוקותיהם ועולליהם;  באים בחפזון גם אלה שנעצרו לבוא אתמול, ובקנאה גדולה שומעים הם את מאורעות היום– ונדמה, כי כל עם ישראל נמצא במקום הזה, בבית מקדשו הנצחי.

ומלא ההר– ועומדים האנשים על חֵיל החומות, על פסגתן, על מעלותן...

ושונים הפרצופים: תושבי חבל הים הסוחרים שפנים גלויים להם, המביעים חשיבות ונעימות;  בני הנגב והמדבר, שתמימות ואמון נשקפים מפניהם, ויושבי ההרים, שמרץ ועצמה ישכנו בכל הליכותם, וכלם בני אברהם יצחק ויעקב, בני הגבורים כובשי הארץ, תלמידי הנביאים והפרושים, ורעיון אחד מאחדם ומקשרם,אהבה לאלהי ישראל ולתורתו, לארצם ולמלכם...

ושונים גם המלבושים: הנשים לבושות בגדי לבן, הבתולות ו"הכלות" בבגדי צבעונין, עדיים על ידיהן וצוארן ורדידים על ראשן, והגברים בתלבשות שונות מכל קצות הארץ: טליות מגוונות של צמר עבה סרוחות עד כפות רגליהם על תושבי לבנון והחרמון הקר;  חלוק מגוון ארך ועליו אזור צר, וצניף על הראש– בגדי תושבי הערבה החמה;  ויושבי המדבר נבדלים בשמלות שער-העזים השחורות שעל גופם וטוטפות על ראשם, ולעומתם מתהדרים תושבי הערים הגדולות בבגדי ארגמן ושש, בהם גם התגא הרומאית... והכל מעורב ומבולבל זה בזה ונראה כעין מלואת אבני קדש ש"באורים ותומים", המתנוססות על לב הכהן הגדול... והכל מצטרף לתמונה אחת נהדרה, תמונת עם חי בארצו...

ולמראה האוכלסין המרובים, שכמוהם לא נראו זה דורות, מרימים חסידי העם את עיניהם, פורשים כפיהם לד', מודים לו על חסדו ומברכים: "ברוך חכם הרזים– כשם שאין פרצופם דומה זה לזה כך אין דעתם שוה זה לזו"...

והתחילו ההקפות סביב המזבח, כששרידי העולות והשלמים עודם נשרפים עליו, לשונות האש המבלחות גוססות, מתרוממות וכבות, וריח בשר הקרבנות הנעים משכר ומשביע את החוגגים, וכלם כאחד טופפים סביב, שרים, שונים ומשלשים בלי סוף:

יֳפִי לְ מִזְבֵּחַ, יֳפִי לְ מִזְבֵּחַ,

לְ וּלְיָהּ מִזְבֵּחַ, לְ וּלְיָהּ מְזְבֵּחַ!...

ומתהוות מעגלות אחרות על יד שער השלכת, קרוב ל"עליה" של ארמון המלך, והרוקדים פניהם לארמון ושרים בהתלהבות מרובה.

כּבוֹד לְ , אַגְרִפַּס,

קִלּוּס לְ, אָחִינוּ;

לְיָהּ וּלְ, הַמֶּלֶ,

לְיָהּ וּלְ, אָחִנוּ!

...צללי הבנינים הענקיים של המקדש וסביבו מאפילים על ההר מצד מזרח ונראה ככתם שחור במשכית זהב השמש השוקעת.  היום רד, זהב השמש מועם, רק הר הזיתים שממול המקדש עודנו מאדים, ומגדלי "טור מלכא" נוצצים כעין החשמלה.

ורצים פרחי-כהונה אל הנברשות הרבות המוכנות מבעוד יום, ובידיהם ועל כתפם לגיני כסף וזהב שבהם שמן היצהר, שמן-זית-זך למאור.  צעירי ישראל עוזרים להם להעמיד את הסולמות, להגיש את הספלים והפתילים ואת עצי השמן הבוערים.

...חשכה האדמה– וההר הואר סביב סביב, הוארו גם הפנים הצוהלים, פני רבבות אדם, שלב כלם מאוחד באהבה לאביהם שבשמים, וכלם פונים ביראת כבוד, בגילת רעדה מול המקדש וארמון המלך.

ועל חמש עשרה המעלות הרחבות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים מופיעות מקהלות של לוים ובידיהם כלי שיר וזמרה בלא מספר– כנורות, נבלים, מצלתים וחצוצרות, ומצדיהם שני כהנים לבושי הבדים וחצוצרות כסף בפיהם.

– תקיעה... תרועה... תקיעה!...

ונתנו הלוים בשיר קולם:

אֲרוֹמִמְ ד' כִּי דִלִּיתָנִי

וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי.

ד' אֱלֹהָי, שִׁוַּעְתִּי אֵלֶי וַתִּרְפָּאֵנִי...

זַמְּרוּ לַד' חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ.

כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ

בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה...

הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי,

פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְרֵנִי שִׂמְחָה.

לְמַעַן יְזַמֶּרְ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם,

יְהֹוָה אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶּ!...

וים של זמרה קדושה, של שירה נשגבה המרוממה את הרוח משתפך על כל ההר, ומרחפת השירה סביב סביב ומתנשאת למעלה למעלה...

וההר כולו בוער באש... אש מתנועעת, קופצת, רוקדת... וכאש האבוקות והמנורות ככה בוערת שלהבת-יה בלבות החוגים ובעיניהם אש אהבה לכל אחיהם, לעמם, למקדשם.  והשמחה מתגברת ומתחזקת והשירה מתפרצת:

אֲנוּ לְיָהּ וּלְיָהּ עֵינֵינוּ!

לְיָהּ אֲנוּ מְקַלְּסִים,

לְיָהּ אֲנוּ מְשַׁבְּחִים!...

... האור המרובה שעל ההר נפוץ לארך ולרחב ומאיר את כל ירושלים על חצרותיה ושוקיה, על גגותיה וסכותיה.  ועל הגגות אדם רב– משפחות משפחות היושבות על הגזָרות ועל הגזוזטראות– מטפחות כף, שרות וצוהלות... ונראים כל בניני העיר צוהלים ושמחים...

ומתרחבות האורות עד למרחוק ומאירות הן את הר הזיתים ובית-פגא שבמזרח, את הסכות המשחירות שעל הר המשחית, את האהלים המרובים שעל ה"צופים" בצפון עד גבע ורמה, את כל הרי המערב עד מצבת הורדוס וקבר מרימי החשמונאית, ועד השבילים ל"כרם" ול"מצפה", ושבהם נראים צללי אדם, שמפזזים לבוא אל "שמחת בית השואבה" בעוד לילה...

והמקדש מזהיר כלו– כפת הזהב נוצצת, מבריקה, ומשחירות עליה שורות שורות של-"כליי-עורב";  השערים המצופים נחשת קלל בוערים כמו העלו באש... ונראה כאלו ירד כבוד-אל באש על הר זה, כמו שנגלה לעמו על הר סיני בימי-קדם...

ו"שמחת-בית-השואבה" מתפרצת בכח!

הגילה שהיתה עצורה בעם שמיטות על שמיטות פותחה מחרצביה– ממאסר הנציבים, מנגישת השוטרים, מכבד המסים ודכדוך הנפש– והשתפכה כלה כזרם חזק.

והחלילים והתפים מכים, הנבלים והכנורות הומים, המצלתים רועשים ועשרות אלפים חוגגים מקיפים את מזבח הנחשת, הבוער כלו מהאבוקות של אור שבידיהם, נועצים עיניהם באש הקדש, אש-תמיד לא-תכבה הבוערת עליו, מקישים ברגליהם, מוחאים כפים, מכים באצבע צרדה, עוברים בסך, מדדים ושרים:

יֳפִי לְ, מִזְבֵּחַ, יֳפִי לְ, מִזְבֵּחַ!

לְיָהּ וּלְמִזְבֵּחַ, לְיָהּ וּלְמִזְבֵּחַ!

ולעמתם עונים:

אֲנוּ לְיָהּ וּלְיָהּ עֵינֵינוּ!

לְיָהּ עֵינֵינוּ מְיַחֲלוֹת

לְיָהּ עֵינֵינוּ מְצַפּוֹת...

והמעגלה מתרחבת ומתהוים עגולים בתוך עגולים, ההקפות חוזרות, חסידים ואנשי-מעשה זקנים נכנסים גם הם אל העגולים, כשאבוקות של אור בידיהם, טופפים וטופזים ושרים:

אַשְׁרֵי יַלְדוּתֵנוּ שֶׁלֹא בִיְשָׁה אֶת זִקְנוּתֵנוּ!

אַשְׁרֵי יַלְדוּתֵנוּ שֶׁלֹא בִיְשָׁה אֶת זִקְנוּתֵנוּ!

ואחרים לעמתם עונים:

אַשְׁרֵי זִקְנוּתֵנוּ שֶׁכִּפְּרָה עַל יַלְדוּתֵנוּ,

אַשְׁרֵי זִקְנוּתֵנוּ שֶׁכִּפְּרָה עַל יַלְדוּתֵנוּ!

וכלם כאחד מסכימים:

אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא חָטָא,

אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא חָטָא,

וּמִי שֶׁחָטָא, חָטָא, חָטָא

יָשׁוּב יָשׁוּב וְיִמָּחֵל לוֹ...

– פנו דרך!  צועקים מכל צד... ההקף מתרחב יותר ויותר, החסידים ואנשי המעשה מסתלקים לצדדים ולתוך המעגל נכנס נשיא הסנהדריה הגדולה רבן גמליאל הזקן, בנו של הלל הזקן, לבוש חלוק לבן כלו, אזור תכלת על מתניו וצניף בד טהור על ראשו, ואחריו תלמידו וחברו הצעיר רבן יוחנן בן זכאי, חביבם של תושבי ירושלים וההמונים,– ושניהם מרקדים זה כנגד זה, כששמונה אבוקות של אור בידיהם והם זורקים אחת ומקבלים אחת ואין אחת נוגעת בחברתה, ושרים הם שירה נעימה, שירת-הנפש של הלל הזקן:

אִם אֲנִי כַּאןהַכֹּל כַּאן!

וְאִם אֵין אֲנִי כַּאןמִי כַּאן?

לַמָּקוֹם שֶׁאֲנִי אוֹהֵב רַגְלַי מוֹלִיכוֹת אוֹתִי.

והקהל הרב עונה אחריהם:

אִם אֲנוּ כַּאןהַכֹּל כַּאן,

וְאִם אֵין אֲנוּ כַּאןמִי כַּאן?

לִמְקוֹם מִקְדָשֵׁנוּ רַגְלֵינוּ מוֹלִיכוֹת אוֹתָנוּ...

והחדוה מגיעה למרום קצה, בשעה שהישיש רבן גמליאל נשיא הסנהדריה הגדולה, שם פניו מול דיר עצי הקרבנות, ששם הארון נגנז, כורע ומשתחוה, כשהוא נועץ שני אגודליו בארץ ושוחה עליהם ונושק את הרצפה...

מחיאות כפים ונקישות רגלים, קריאות בהמון: כבוד לסנהדריה הגדולה!  נשמעות כעין פרס בעד מעשי הגבורה של הישיש החביב.

ומנסים הצעירים לעשות כמוהו ואינם יכולים...

וההמונים מסובבים את אהובי העם, את בחיריו ומוריו מקיפים בסך, מדדים ומוחאים כף:

אִם אֲנוּ כַּאןהַכֹּל כַּאן!

וְאִם אֵין אֲנוּ כַּאןמַה כַּאן?

לִמְּקוֹם אַחְדוּתֵנוּרַגְלֵינוּ מוֹלִיכוֹת אוֹתָנוּ.

וההר רוקד כלו וצוהל, כמו רוח מתנבאים נחה על הנאספים הרבים ואחזה בתקף בכל אחד מהם, והפיחה בהם התלהבות קדושה וכלם מרקדים בסלודים, שרים וזורקים אבוקות של אור, מכים בחליל ובתוף, מחוים קידה, מהללים בשירות ותשבחות אין סוף.

ומצטינים רקודי תושבי עבר הירדן, בעלי הפאות הארכות, היושבים על קצה-המדבר בשכנות עם בני ערב, כשהם מדדים זוגות-זוגות, שולפים את הפגיון הקטן בעל פיפיות שבידם, מרימים אותו למעלה, תוחבים אותו אל לב שונאיהם המדומים ומחזירים אותו לנרתיקו.  הפאות מתנועעות, העינים בוערות וכלם מלאים רגש ואמץ... ולעמתם יחוגו תושבי השפלה, כשהם עומדים ארבעה-ארבעה, שורה מול שורה;  מתרחקות השורות אחת מהשנית שני צעדים, מסתובבים על עקביהם ומתקרבים בקידה והשתחויה;  שוב מתפרדים זה מזה, פונים ערף ונפגשים בחבריהם שלאחריהם, כורעים לו ברך וזוקפים, מחוים באצבע ומרכינים בראשם, וחוזר חלילה...

...וכבר מלאו שמן זך את המנורות ואת הנברשות בפעם השנית והשלישית והשמחה עודנה במלואה;  חסידים ואנשי מעשה עוברים בסך מחבורה לחבורה ואליהם מצטרפים מכל סוגי העולים הקרובים והרחוקים, כלם מתאחדים יד על כתף ושרים את שירם:

אַשְׁרֵי יַלְדוּתֵנוּ שֶּלֹּא בִיְּשָׁה אֶת זִקְנוּתֵנוּ.

וְאֲשְׁרֵי זִקְנוּתֵנוּ שֶׁכִּפְּרָה עַל יַלְדוּתֵנוּ,

וְאַשְּרֵי, אַשְׁרֵי, אַשְׁרֵי מִי שֶלֹּא חָטָא

וּמִי שֶׁחָטָאָיָשׁוּב, יָשׁוּב וְיִמָּחֵל לוֹ...

פתאם הרגש על ההר, כי המלך עומד על מעקה ארמונו, מביט על העם בצהלתו ובשמחתו ושומע לנעימת החסידים ואנשי המעשה, כשפניו מוארים, וכלו אומר הכנעה, אהבה וטוב לב...

והתפרצה מפי רבבות אנשים רוקדים השירה:

כָּבוֹד לְ, אַגְרִיפַּס,

קִלּוּס לְ, אָחִינוּ:

לְיָהּ וּלְ, הַמֶּלֶ,

לְיָהּ וּלְ, אָחִינוּ!

ואחרי השירה קולות אדירים: "אגריפס, אחינו אתה, אחינו, אחינו, אָ-חִי-נוּ!...

המלך עומד כלו נרעש ונפעם מרב רגשי אהבת עמו, מרכין ראשו לצדדין ומודה לקהל, כשהוא מתרחק ומדבר לנפשו: "אכן נמחל לי!...אמנם חטאתי, אבל את ענשי נשאתי, ועכשיו נמחל לי...גם אלהי, גם עמי סלחו לי!...

...והלבנה הפגומה כבר עומדת בחוג השמים, מסתכלת היא באורו הרב של ההר, רואה את הפנים השמחים והעליזים– ואורה גם הוא מבהיק ביותר.  זה זמן רב שלא ראתה את ההר והמקדש וארמון המלך מוארים במדה זו...

כבר קרא הגבר בשלישית, והצעירים עודם שמחים ורוקדים, שירי המעלות בפיהם ולבם מלא תקוות נעימות לעתיד הקרוב.  הישישים הזקנים והבאים-בימים משתמטים עיפים ויגעי-כח אל הסכות ואל הפרברים ואל ירכתי ההר, או שוכבים בחֵל ובעמק הנחל על יד המצבות לנוח קצת.  וכשהם נפטרים זה מזה, הם מרכינים ראשם ומברכים אחד את השני:

– יֶבָרֶכְ ד' מִצִּיוֹן!

– וּרְאֵה בְטוּב יְרוּשָׁלַיִם כָּל יְמֵי חַיֶּי!

– וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶי!

– שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל!–

פס לבן האיר את הקדים, קרנים כחולות-אדמדמות נעוצות הרחק באפק, מתרחבות הן לצדדים ואל עמק השמים למעלה, פוגעות בכוכבים המזהירים ומַכהות אותם... הנוגה הולך וכהה לאט לאט... הלבנה החורת ממהרת להסתר במערב האפלולי, ועל הר הבית מתנודדים צללי אדם, שכורי שירה וחדוה, לאור הנברשות ההולכות ודועכות, ולאור אש-התמיד שעל המזבח... מתעטפים הם בטליותיהם-צמר לסתרה מהטל היורד, מפני צנת תשרי, נדחקים זה לזה, ומתכונים לנוח...

ופתאום נשמע הקול האדיר והחזק, הקול הנעים, מעורר הלבבות ומחמם את הנפשות:

עִמְדוּ!

כֹּהֲנֵי-אֵל לַעֲבוֹדַתְכֶם,

וּלְוִיִּים לְדוּכַנְכֶם,

וְיִשְׂרָאֵל לְמַעֲמַדְכֶם!

עִמְדוּ,עִמְדוּ,עֲמוֹדוּ!...

והקול מסתלסל ומצטנף ומעיר את אלה, שרק לפני שעה קלה הלכו לנוח...

ומהרו הכהנים אל המזבח לדשנו, והזדרזו הלויים להכין את כלי שירם וזמירותיהם, והתחילו ההמונים לזרום...

– "וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר גָדוֹל!"

שנת צדיק תמים יישן לו אגריפס המלך, שנה ערבה ומתוקה.  ובחלומו והנה הוא נמצא בחוג זקני משפחת החשמונאים הסובבים אותו: יהודה המכבי המנצח במצפה ובבית חורון, יונתן המרחיב את ארצו עד לוד והים הגדול שמעון אחיו הלוכד את חקרה היונית, הורקנוס הזקן ואשתו אלכסנדרה, מרים היפיפיה זקנתו ואריסטובלוס אחיה הכהן הגדול, אביו ואחיו– פני כלם מבהיקים ועטרות מעונים על ראשם, מביטים עליו באהבה ורחמים, שפתותיהם דובבות ומספרות, אך קולם לא נשמע...

...ועם הבקע אור השחר יצא דרך השער החדש הפונה צפונה משרתו של היועץ הרומאי אשר אצל אגריפס– מרגל חדש של מרסוס נציב סוריא– להודיע באנטיוכיה על המאורעות בירושלם:– על עולי הרגל המרובים מאד, שבאו, כנראה, לקול קריאה בסתר, על דרישת ההמון לבנות מבצרים בערים שונות בצפון הארץ, על החלטת אגריפס לבנות חומה שלישית סביב ירושלם, ועל התחלת הבנין בעזרת צעירי העם תיכף אחרי החגים.  לפני ימות הגשמים...

 

(תרפ"א).

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה