סיפור זה נכתב בעברית, בעקבות הפרעות בקישינב ב-1903[1]. אולם הפרעות אינם הנושא הישיר של  הסיפור, אם כי הם משולבים בו. שלום עליכם נוקט כאן פואטיקה האופיינית לו, ומשלב את הטראגי עם הקומי. אלא שהקומי גובר כאן ומבליע בתוכו את הטראגי. 
הסיפור מתאר יהודי סוכן נוסע, המרבה בנסיעות ממוסקבה אל לודז ובחזרה. במהלך הנסיעה מצטרף אל הקרון שלו יהודי אחר, והשניים, המנסים תחילה להתנכר זה לזה, מוצאים את המכנה המשותף להם – היותם יהודים, נוסף על הצגת שניהם מראש כסוכנים נוסעים.
עיצוב האישיות שלהם ותיאור המפגש ביניהם רצופים באפיונים קומיים.
אפיון הדמויות
לפנינו שתי דמויות מנוגדות, המופיעות לעתים מזומנות בספרות, מאז "דון קישוט" של סרוונטס, ומהוות ארכיטיפים. האחת – הראשית, מאקס ברליאנט - היא דמות בעלת דמיון ויכולת לחלום חלומות, המתייסרת בשל זהותה היהודית ובשל פוגרום קישינב. לא טוב לו "להיות מזוין תמיד, לעמוד תמיד בקשרי מלחמה, לריב ולהתווכח עם כל ארחי פרחי"  על זה שאלוהים ברכו ועשאו יהודי.  - זוהי הדמות הדון-קישוטית (נזכור נא שדון קישוט נלחם בתחנות רוח...); והשנייה  - המכונה פטי - היא דמות עבת בשר וכרס, בריאה ובעלת כוח, עליזה ושמחה, הנהנית מן החיים; זוהי דמות המזכירה את סנשו פנשה. הראשונה דומה לטיפוס האסתני, ואילו השנייה -  לטיפוס הפיקני. המפגש ביניהם מוצג כדרמה קומית.
דמות מאקס ברליאנט
הגיבור הראשי, מאקס ברליאנט, מנסה בכל כוחו לברוח מיהדותו. הוא כועס "לא מפני זה שיש יהדות בעולם, כי אם מפני זה שהוא בעצמו, לאסונו הגדול, יהודי הוא" (פרק א).   בנסיעותיו הוא מגיע למחוזות המיושבים על ידי גויים ושהות יהודים בהם מוגבלת. בתחנות הרכבת השונות הוא נחשף לאוכל של טריפה, ואינו בוחל בו. נוסף לכך הוא מנסה לשנות את צורתו. הוא "עשה שפטים ונקמות בזקן שלו, התהדר במלבושיו והתיפה ככלה אמיתי, שזר את השפם שלו לעילא ולעילא, גידל פרע ציפורן ארוכה וגדולה" (שם). אולם דבר לא עזר לו. בכל מקום מזהים אותו כיהודי, והוא סובל מן הסובבים אותו חרפות וגידופים. יהדותו מושווה לאות קין, כלומר זוהי קללה הרודפת אותו. 
וכיצד מזהים אותו? בגין מראהו! עיניו שמיות, שחורות, שערותיו שחורות ומסולסלות, גם הן שמיות, מבטאו מבטא יהודי, "ונוסף על כל אלה חוטם – אוי החוטם!" (שם). ומן החוטם אין הוא יכול לברוח. החוטם מוצג בצורה קומית: "וכמו להכעיס נענש גיבורנו באומנות (סוכן-נוסע הוא), המכריחה אותו להוביל את חוטמו לראווה על פני כל העולם" (שם).
החוטם הוא נושא ידוע בספרות הרוסית. ראשית יש שלל פתגמים רוסיים על החוטם[2]. ושנית מי אינו מכיר את סיפור "החוטם" (או: "האף", בתרגום נילי מירסקי) מאת גוגול[3], אשר בו האף מייצג את ההתנשאות של הגיבור, בתקוותו לעלות בדרגה פקידותית. אולם שלום עליכם, הכותב את סיפורו בעקבות הפוגרום בקישינב, ובעקבות הסתה אנטישמית של העיתונות, שהובילה לפוגרום, מאמץ כאן את אחד הסממנים האנטישמיים הכי בולטים ששימשו לרדיפות היהודים עוד מימי הביניים, בשפע של ציורי הלעגה על החוטם היהודי המוארך.
בנוסעו ברכבת חושב מאקס כיצד להסתיר את יהדותו. הוא "הוסיף לבקש ולחפש אמצעים ותחבולות איך לברוח, איך להשתמט ממנו בעצמו..." (פרק ג). הוא קונה בתחנה גיליון של העיתון "בסאראבץ" של העורך האנטישמי קרושבאן, ששימש בהסתה נגד היהודים לפני הפרעות בקישינב, והוא נשכב על ספסל התא ברכבת מלוא קומתו, כמו גראף, ומכסה את עצמו ואת פניו בעתון זה. מאקס הוא בעל דמיון והוא "צייר לו בדמיונו תמונה" (פרק ב): הוא מדמה שבאמצע הלילה נכנס לתאו יהודי עמוס בחבילות ומחפש לו מקום לשבת, כשלפתע הוא רואה אדם שוכב מכוסה בעתון "בסאראבץ". בוודאי יחשוב כי אין זה יהודי, אלא פריץ אנטישמי, והוא יירתע, תוך כדי שהוא יורק  שלוש פעמים. כך מאקס יישאר לבדו בתא כל הלילה על פני ספסל שלם. הוא צוחק לעצמו איזו תחבולה נפלאה היא זו, והוא מתחיל לנמנם.
נוסף להיות מאקס בעל דמיון, הוא גם בעל חלומות. בחלומותיו באים לידי ביטוי נושאים החבויים בתת מודע שלו. יש לו בעייה של זהות. בחלומו הוא איננו מאקס ברליאנט, אלא קרושבאן בכבודו ובעצמו; כלומר, לא רק שאיננו יהודי, אלא שהוא הוא העורך האנטישמי של העתון אשר המיט צרות צרורות על יהודי קישינב.  ועוד בחלומו, הוא רוצה למשש בחוטמו והנה – אין לו חוטם כלל![4] ממשש הוא את עתון  ה"בסרארבץ" במקום החוטם! כלומר, בחלומו נעלם הסממן הפיזי הכי בולט של היותו יהודי והעתון הגויי האנטישמי מחליף את מקום האף! כך הזהות הגויית מחליפה את הזהות היהודית... הוא מנסה בלא הצלחה להתגבר על שנתו ואינו יכול לה. "שוכב הוא המסכן וסובל יסורים גדולים מאד,...מרגיש הוא כי כוחותיו הולכים וכלים (םרק ד)" ובשארית כוחו הוא מוציא מפיו צעקה חרישית ומתעורר.
הפרעות בקישינב
"אולם אם היה מאקס  ברליאנט איש אומלל עד קישינב, הנה אחרי קישינב לא היה עוד אומלל כמוהו" (פרק ב). הוא חש מעורבות רגשית עמוקה עם סבל היהודים בפרעות אלה "כאילו היה זה קישינב שלו." הרגשת הכאב הגדול יחד עם בושה גדולה יוצרים אצלו תודעה של גהינום. והנה הוא נשלח מטעם עבודתו דווקא למחוז זה. לעולם לא ישכח את הזכרת "אל מלא רחמים" שעשו בבית הכנסת על 'הרוגי קישינב'. גיהינום חדש נפתח לפניו.
שלום עליכם מעלה את פרעות קישינב בצורה ספרותית המאפקת את האירועים.                   1. ראשית הוא מספר את האירועים בלשון עבר, ולא כתמונה דרמתית המתרחשת בהווה, מול עינינו. 2. שנית, הוא מזכיר את האירועים כרשימה: "נזכרים אתם כי פה במקום כזה, התגלגלו..., ופה נפלו...פה רוסקו ..., פה זב דם,...ניתז מוח אנשים". 3. נוסף על כך הוא מעלה את זוועות קישינב בין שני קטעים "מרגיעים": בפתיחה הוא מניח הנחה שהקוראים -בוודאי קרה להם שעברו בנוסעם ברכבת על פני מקום שקרה בו אסון; אך הם יכולים "לשבת במנוחה" כי אסון כזה לא יקרה שנית באותו המקום. ובסיום רשימת הזוועות הוא מציין: "תענוג גדול אתם מרגישים בעוברכם על פני מקום אשר כזה בשלום..." (פרק ב). 4. בהצמידו את שם התואר "יפה" לנושאים טרגיים, הוא מקל על הטרגיות שלהם, וה"יפה" נתפס כלשון סגי-נהור: "המעטות הן המעשיות היפות האלה ששמע שם בביתו?" ומהן המעשיות הללו? "למשמע הרציחות הנוראות שלא נשמעו כמוהן בכל מלוא העולם?"(שם). אף המלה "מעשיות" במקום מעשים מעידה על אותו כיוון סגנוני.
מאקס רוצה תחילה לברוח ממקומות כאלה, אך לבסוף נתפס להתנהגות של "דווקא". מלה זו חוזרת מספר פעמים בתיאור מעשיו בתחנת הרכבת, ויוצרת אפקט קומי. לאחר שרצה תחילה להישאר בתאו, הריהו דווקא קופץ מן הרכבת כמו אחרים, ניגש דווקא אל המזנון כאדם שליבו טוב עליו ושותה דווקא כוס יפה וטועם מאכלים אסורים וכו'. פעילות הדווקא היא של הרצון לחיות, ולהראות שהוא קיים בעולם הזה, למרות הפרעות. אולם כאבו של מאקס מבצבץ דווקא בשנתו, בחלומו: "ומאיזה מקום נסתר מגיע קול בכי: 'קי-שי-נוב!'"  (פרק ד). כלומר, בלא-מודע שלו קיימת קישינב, למרות כל נסיונותיו  בחיי היום יום לברוח ממנה וממה שהיא מסמלת.
דמות פטי
מיהו פטי? לפנינו סוכן נוסע , בדומה למאקס ברליאנט. יש לו תואר – גנרל-אינספקטור, סוכן של חברה. שמו בישראל: חיים.  אולם הוא חותם שמו: אלברט. כינויו: פטי. כיצד נולד שם זה?
מן השם חיים הושמטה אות ח' ונותר: איים. אזי הושמטו שני י' ו- מ', ונותר: א (בפתח). עליה הוסיף הגיבור אותיות ל'ב'ר'ט' וכך נוצר: אלברט. כינויו: אלברטי, ברטי, בטי, פטי. המספר מלגלג עליו ואומר: 1) "כך חולפת תהילת עולם" (אימרה  בלטינית), בהתכוונות לתהילת עולם של השם חיים שחלפה לה. 2) "הנה כי כן יהיה הכלב לחתול" (פרק ג). כלומר, חילוף השם היה שינוי טוטאלי של הזהות. חילוף זה מעלה על הזיכרון את הפסוק המקראי "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו"[5]. על כך עונה שלום עליכם: כן וכן. הנה דוגמה לאדם שהפך עורו על ידי סירוס טוטאלי של שמו. נזכיר גם שהשם פטי משמעו בצרפתית: קטן, ואילו הדמות שלפנינו היא כרסתנית ועבת בשר. כך שם שלום עליכם את הדמות לחוכא ואיטלולא.
שינוי הזהות על ידי שינוי השם בא ללמד, כי הדמות רודפת אחרי חשיבות שתבוא לה ממקור השם הלועזי. וזוהי תכונת "תרנגוליות" – רדיפה אחר כבוד, אמיתי או מדומה. 
אפיון נוסף של פטי – הוא מנוגד למאקס ברליאנט לא רק בשמחת החיים שלו, שהוזכרה לעיל, אלא גם ביחסו ליהדות. הוא אוהב את כל הקשור ליהודי ואורחותיו – את השבת, המאכלים היהודיים, נשים יהודיות ובדיחות יהודיות.
אהבת הבדיחות מופיעה כאפיון מרכזי של פטי. בזה הוא מפורסם "בכל העולם".  אולם זה גם מה שמעמיד את דמותו כ"שקרן", כי כל בדיחה הוא מספר כאילו המעשה אירע בו עצמו, והוא משנה בכל פעם את מקום האירוע. 
בראות פטי בפעם הראשונה את מאקס ברליאנט, הוא חושב שלפניו בדיחה חדשה לספר אותה...והוא נוהג כמנהג הלה ורוכש עותק של עיתון  ה"בסראבץ", שוכב לכל אורכו על הספסל שמול מאקס ברליאנט ודואג לנוחיותו: הוא מוציא כרית ושמיכה, וזוג סנדלים, ואף בקבוק בושם, כאילו הוא בביתו, מביט על מאקס ומצטחק ונרדם גם הוא. תיאור הירדמותו הוא קומי: "עצם בראשונה עין אחת, אחר כך את השנית, התחיל בראשונה לנמנם לאט-לאט, אחר כך לנחור ולשרוק בחוטמו כנהוג תמיד בשעה שנוסעים בלילה" וכו'. (פרק ג).

ההתוודעות
כאשר מאקס מתעורר משנתו טרופת החלומות, הוא נבהל: מולו שוכב אדם המכוסה כמוהו בעותק של אותו עיתון. ו"מאקס  שלנו מבוהל ומשתומם! נדמה לו כי רואה הוא את עצמו ...ואיככה זה יוכל אדם לראות את עצמו בלי ראי?..." (פרק ד). זוהי סיטואציה קומית לעילא. ומסקנתו של מאקס: "אפשר שיהודי חכם הוא ורצה לשטות בי. הרי גם אני יהודי חכם ומשטה בו?... " (שם). זוהי התחכמות המגלה אף היא את תכונת  ה"תרנגוליות" של הדמויות.
וכך, שתי הדמויות שוכבות זו מול זו ומביטות זו בזו, משתוקקות לדעת כל אחת את זהות האחרת, אך מתאפקות איפוק רב. והנה נמצאה להן דרך זיהוי מתוחכמת: מאקס מרשרש בדפי העיתון והשוכב מולו משמיע גם הוא רשרוש בדפי העיתון; פטי מתחיל לשרוק בשפתיו חרישית ניגון יהודי ידוע, ומאקס עונה אחריו – חרישית אף הוא – בשריקת שפתיים את המשפט השני של אותו ניגון יהודי. או אז קמים שניהם ממשכבם על הספסל, משליכים מעליהם את העיתונים ומסיימים ביחד את הניגון הידוע, עתה במילים של ממש.
והמספר מסיים: "כך נזדמנו שני תרנגולים לפונדק אחד" (שם).
דמות המספר והסיטואציה הסיפורית
הנסיעה ברכבת היא סיטואציה הקיימת בכמה וכמה סיפורים מן הספרות הרוסית של התקופה. בדרך כלל המספר נקלע ברכבת לפגישה לא צפויה עם אדם כלשהו, השופך לפניו את לבו, ומספר את סיפורו. זוהי סיטואציה המאפשרת את סיפור הסיפור ובאה להקנות לו ממד של אמינות.
אולם בסיפור שלפנינו המספר הוא בלתי נראה. למרות שאין הוא נמצא ברכבת, הוא יודע את כל המתרחש בתא של הגיבורים, כמו גם בנפשם. זהו מספר יודע-כל, מעין עין צופיה ואוזן שומעת.
יחד עם זאת לאורך הסיפור המספר משתף את הקורא במתרחש בעלילה ובעולמן של הדמויות. הוא  פונה אל הקורא ורוצה לקרב אותו. כך הוא רוצה לשמור את התעניינות הקורא במסופר. כגון: "אמת הדבר שגיבורנו..." וכד'.  זוהי טכניקה (או קונבנציה) ספרותית רווחת במאה ה- 19 ומופיעה גם פעמים רבות בסיפורנו, אולם כיום כבר איננה מקובלת ונתפסת כאנאכרוניסטית.
עם זאת, כאשר המספר משתמש בלשון הגיבור הוא מסמן טכניקה האופיינית לספרות המאה העשרים. דיבור המספר מסגיר את זווית ראייתו של הגיבור: "לאסונו הגדול יהודי הוא"; "נענש גיבורנו באומנות" "אומלל הוא וראוי לרחם עליו" (פרק א). הגיבור הוא שמרגיש אומלל, נענש ובעל אסון. במיוחד מודרנית טכניקה כמו: "והוא, מאקס, נשאר לבדו, יחידי לבדו כגראף על פני כל הספסל, חה חה חה, חי נפשי, תחבולה נפלאה" וכו' (פרק ב). משפט זה מתחיל בגוף שלישי של המספר היודע-כל והופך בהמשך לגוף ראשון של הגיבור. זוהי טכניקה של דיבור משולב. שילוב קול הגיבור מעניק אותנטיות למסופר.

כותרת הסיפור  "שני תרנגולים" - על שום מה?
יש לציין כי  המשפט שהוזכר לעיל המסיים את הסיפור ("כך נזדמנו שני תרנגולים לפונדק אחד") הושמט על ידי המחבר בנוסח היידי. אולי הוא נתפס כמסגיר מפורשות מדי את המגמה הקומית שלו. ואכן ביידיש הכותרת היא עניינית: "צוויי בעסאראבעצעס" (בווארשה), או מאוחר יותר "צוויי אנטיסעמיטן" (בניו-יורק).
אולם בכל זאת המגמה הקומית נשמרת בכותרת הסיפור בעברית וכן ברוב הסיטואציות המתוארות בו.
כותרת הסיפור "שני תרנגולים" באה ללמד אותנו את ביקורתו של המחבר שלום עליכם על הגיבורים. הוא מלגלג על שני היהודים, שיש להם בעיה של זהות והם רוצים בכל מאודם להידמות לגויים. זאת הם עושים על ידי אימוץ שם חדש (פטי) או מלכתחילה מוצג שמם כלועזי (ברליאנט, הנשמע כשיבוש של: בריליאנט, יהלום, ומייצג נימה של לגלוג מצד המחבר). השמות הם בבחינת מסכות של ההופעה שלהם כלפי חוץ, מסכות המסתירות  את זהותם היהודית.
תכונת ה"תרנגוליות" מעידה על מידה של חשיבות שהגיבור שואף אליה, ברצונו להיות כגויים. הדרך שבה מואס ברליאנט ביהודים וביהדותו, בצד סבלו מפרעות קישינב, מצביעה על כך שהוא אינו רוצה להשתייך לעם הזה, היהודי. הוא רוצה להיות ככל הגויים, במאכל, בלבוש ובמראה, כלומר, להיות לא הוא אלא אחר. ואילו פטי, האוהב יהודים, שואב את תשומת לב הסובבים אותו על ידי בדיחות ושקרים, ובכך קונה הוא את מעמדו החברתי. אך גם לו יש בעיה של זהות המתבטאת, כאמור, בשינוי שמו.
דרך נוספת, היתולית, להסוואת זהותם היהודית, היא ההתכסות בעתון אנטישמי. זוהי מידת ההתחכמות שבהסוואת זהותם, המשותפת לשני הגיבורים,  וגם היא תכונה של "תרנגוליות".
הקומיות מגיעה לשיאה בסצנת הסיום, כאשר הם שוכבים בקרון הרכבת זה מול זה כבתמונת מראה, ובודקים את זהותם. הם מתוודעים זה אל זה בהדרגה בהסרת המסכות (העתון האנטישמי) ובשירה משותפת של שיר יהודי ידוע. 
תחת הקומיות הזו מסתתר כאב גדול. יש אומרים כי מקור הכאב הוא מה שמייחד את ההומור היהודי. נציין, כי בעקבות פרעות קישינב, פנה שלום עליכם אל גדולי הספרות הרוסית  דאז (כמו: טולסטוי, צ'כוב, מ.גורקי ועוד) וביקשם שיכתבו יצירות שתאוגדנה בקובץ אחד, שכל הכנסותיו תהיינה קודש למשפחות של נפגעי פוגרום קישינב. וכך היה. הקובץ שנוצר נקרא בשם "הילף" (ביידיש, שפירושו: עזרה –נ.ש), יצא לאור בוורשה, והייתה לו הצלחה רבה. זו הייתה דרכו של שלום עליכם לסייע לנפגעי הפרעות. 
כלומר, היו לשלום עליכם תגובות שונות לפוגרום, ובסיפורנו מוצג ההומור, הבא לעזור ולהתגבר, למעשה, על הכאב.

כתבה:
 נעמי שני, ד"ר בספרות

[1] הסיפור התפרסם בעתון "הצפירה ב-1905. באותה השנה נכתב הסיפור על ידי המחבר גם ביידיש, בהשמטת מספר קטעים. הסיפור תורגם שוב לעברית על ידי בני מר.
[2] ראה: גוגול, ולדימיר נבוקוב, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 1997.
[3] האף, גוגול, בתוך: סיפורים פטרבורגיים, מאת ניקולאי ו.גוגול, הוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, אוקטובר 1993. עמ'  33 - 54.
[4] החלום הוא יסוד של פנטזיה. בסיפור הפנטזיה "האף" מאת גוגול, החוטם נעלם ואחר כך שב ונמצא.
[5]  ירמיה , י"ג, 23.