הקדמה

הנה השלמתי חֻקי, קורא יקר! והֵא לך גם החלק האחרון “מסתרי פאריז”, וכל אזן אשר תבחן הוד מליצת שפת עֵבר, וכל חֵךְ אשר יטעם נופת צוף דִבשה, הלא יבחן ויטעם כי גדול כבוד החלק האחרון הזה בצחות מליצותיו על שלשת החלקים ההולכים לפניו, ויתר שאת לו עליהם במֶתק ניבו ונאֻמו, בטֹהר הגיונו וחמדת לשונו. ובטחתי כי גם מְתֵי מעט מְזֵי אש הקנאה ולחֻמי רשף השנאה – אשר כתבו עלי מְררות וישפכו מְרֵרָתָם על ההעתקה הזאת – דם מתי מעט ההם ינחמו על מעשיהם, וידם לא תאחז עוד במשפט מעֻקל בקראם את דברי החלק האחרון הזה, ועין בעין יראו כי תכליתו מוסר השכל, וצדק ומשפט חסד ורחמים הם הם אוצרו. אפס אם גם בפעם הזאת יָקוֹט מבטחי, ובני רשף ההם יגביהו עוד עוּף לַחתות גחלי רתמים על ראשי, גם אז אחריש אתאפק ולא אשיבם דבר, ובשובה ונחת מוסר כלמתי אשמע וְאֶדוֹם, כאשר עשיתי עד כה. עֵדִי בשחק כי כל ישעי וכל חפצי בהעתקה הזאת, היו רק להעיר ולעורר את אהבת שפתנו בלבות בני הנעורים, ולהראות גם לחכמי העמים והשרים את טובה ואת יפיה, את הודה וכבודה, ואת כּחָה וגבורתה. וחפצי הצליח ה' בידי, כי מרבית בני עמנו נעוֹרוּ וַיְעוררו את אהבתם לשפתנו אוצר כל כלי חמדה וְאֵם כל קֹדֶש בארץ, וגם יראי ה' ומשכילים באמת, ראו את ההעתקה הזאת וַיְהַללוה, שָׁרים ומליצים ויאשרוה, וגם חכמי העמים ושָׂרִים נכבדים ספרו את כבודה בדברי הימים ללשונותם, וַיִוָכְחו כי שפתנו עוד אתנו, ולא עלינו יִסב חֲזוֹן עובדיה (ב')¹ –. ומה לי ולדִבת שנים שלשה מלשני בסתר ומוציאי דבה, הראשון סופר אולד, ולפני כל חוברי חברים חוללתי, הטרם ידעתי כי מני שים סופר וספר עֲלֵי ארץ, לא נִקו שניהם מִשוֹט לָשון וקנאת עָם, חִצֵי לְשון רמיה נִחתו בם וחמת מקנאים שֹׁתָה רוחם –. מראשית כזאת ידעתי ואת חדרי לבי הצַבתי מטרה לבני אשפתם, וללשוני שַׂמתי מַחסום. וזאת נחמתי כי קנאת המקנאים כעשן תכלה ודברי הבליהם ישא רוח יקח הבל, אך התועלת אשר תצא מההעתקה הזאת לשפתנו הַנָוָה והמעֻנגה תעמוד לעד.

נא: אחרית הארווילע