יש עולם אחד מחוצה לנו, אשר רק לעתים רחוקות אנו שולחים שמה מבט ­– עולם המומרים. רחוק מאתנו העולם הזה, אבל גם קרוב. אנו גומרים אתם את חשבונותינו באותה השעה, שבה הם עושים את הצעד האחרון, המנתק אותם מעל עמם, אבל העלה הזה כאלו נשאר בספר החשבון גם אחרי הליקווידציה הגמורה ליחוסים שבינינו וביניהם. אנו מלאים חמה, התמרמרות וקצף. אנו מקללים ומחרימים, מתיחסים בבוז ובשאט-נפש לעוזבים את המחנה, אבל אין אנו מתיחסים להם בשויון-נפש, כלכל בני האדם, ודבר זה בלבד גורם, כי גורלם הוא תמיד לנגד עינינו. מה לעשות? כך הוא טבעם של בני האדם: דבר הקבוע בלב ושיש לו יסוד ברגש אי אפשר לעקרו משורש, עד לבלי השאיר זכר. רשמים איזו שהם נשארים. וכשם שגם אביו של בן סורר ומורה לא היה מוציא, אולי, אותו לסקילה ברגע האחרון אלו היה הדבר תלוי בו, מפני שהוא אב, כך מתגלגלים לפעמים גם רחמי האומה על בניה הסוררים והמורדים עד שהיא באה ואומרת: “ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא”.

ואותם המנזרים הרחוקים והעטופים סוד, הארמונות של ה“פריצים”, או היכלי השרים, שבהם היו מוצאים המשומדים היהודים מחסה, וכל אלה היושבים בהם אולי לא ידעו, כי משם, מן העיירה הקטנה, או העיר הגדולה, אשר ממנה יצאה נפש מישראל לעולמים, נשקפים ומכונים אליהם מבטים, מבטי תוגה וצער; כי אלה העומדים מן החוץ, הנשארים מאחורי החומות, מנסים לחדור לפנים מן הקלעים, לגלות את קצות המסך הפרוש על החיים ההם: איך חיים שם האחים הנפשעים בעולם ההוא, שבו אמרו למצוא חסות? המצאו שם את המנוחה הנכספה? ההשקיטו שם את עצביהם המרוגזים? הנמצא להם גן-העדן בעולם הזה?

והמחנה הנשאר היה נותן את תשובתו על השאלות האלה, היה פותר את החידה, שאולי היא סתומה למשומדים עצמם. בהרגש הטבעי היה חש העם, כי אותם שני העולמות הרחוקים לא התקרבו, כי הבדל המושגים, הדעות, ההשקפות, ההרגלים, האמונות, הסביבה, עשה את שלו ונטע נטיעה חדשה על אדמה שאינה עשויה לקלוט את הנטיעות הזרות. ואף לרגע לא יעלה על לב היהודי הנשאר מעבר לגדר הדחויה לקנא בחלקם של אלה, שזכו להכנס אל העולם האחר, להתרומם מאשפתות, לעלות לגדולה, לעלות במעלות הכהונות החשובות, שאיש מהיהודים לא היה עלול להגיע להן מעולם. לבם הגיד להם, כי המומרים לא מצאו שם את מבוקשם. ולא משום רגש של אהבה עצמית לאומית, שהיה חי בלבו של היהודי, אך משום שעננים קודרים היו מכסים תמיד את שמיהם של המומרים והיו מעיבים את קרני האור המדומה שנראו להם מרחוק.

הדמיון היהודי ארג הרבה הרבה אגדות על דבר הענויים של המומרים בעולם ההוא. רוב האגדות לקוחות במדה ידועה מחיי המציאות. רק במעטות מהן אנו שומעים נעימה של שמחה לאיד של נקמה בבנים בוגדים. ברובן אנו שומעים נעימה של רחמים וחנינה, של חמלה על הנפשות העלובות, על הנשמות התועות בעולם התוהו, שנקרעו מפה ולא נגשו לשם, כנשמות ערטילאיות שאין להם תקון בעולם הזה. ביחוד יודע הדמיון היהודי לתאר את הרשעים ה“מלאים חרטה” תמיד. הבנים הנדחים אינם יכולים לשכוח את עברם, להנתק ולהקרע מעל העולם העברי, לבגוד על מנת שלא לחזור. הטבילה, ואפילו הכפירה הלאומית, אינן תריס בפני הגעגועים אל חיק ההורים, אל הסביבה הישנה, אל ההרגלים. “לשוא את בשרי במי ירדן טבלתי” – אנחה זו שנפלטה מפיו של המומר המשורר העברי קונסטנטין שפירא, משמשת מוטו לאותו הרגש הקבוע בלבו של המומר. “לשוא”! אי אפשר להוציא מתוך הלב והדם את הירושה, ירושת הדורות.

היהדות מוסיפה להיות אסון לכל אלה העוזבים אותה. היא מלפפת את האדם ואינה מרפה ממנו, אפילו בשעה שנדמה, כי כבר בא הקץ לכל. גם אחרי שכבתה הלהבה, נשארת תמיד באיזו פנה שבלב גחלת לוחשת, הנכונה להתלהב לרגל כל מקרה שהוא. יש אשר יבלעו החיים החדשים את המומר עד כי יחדל להרגיש את צער- הגעגועים. הסביבה החדשה קולטת אותו, בולעת אותו כולו, ובחפצו להשביח את המית לבבו, יש אשר יהפך עוד מנרדף לרודף; אבל לפתע פתאם הוא מתנער ומתעורר, מרים את ראשו מתוך הגלים ורואה את החוף שמשם ירד, שעת-צרה באה לעם, שעת-קטרוג, ובאורח פלא, נוגע הכאב גם ללבו, החרפה מאדימה גם את לחייו, והוא אינו יכול למצוא מנוחה. נדמה לו, שאויבים ירדפוהו, לועגים לו, ילטשו אליו עינים. אותם הרעים והידידים החדשים, אשר בתוך זרועותיהם מצא לו מנוחה, אותו הרע, או אותה הרעיה, אשר בחיקה מצא אהבה ועונג-עולמים, כאלו בגדו בו ועזבוהו לנפשו, ורגש מתעורר בקרבו: להחבא עד יעבור זעם, לברוח ממחנה השונאים והרודפים, לשוב לחדר הורתו, להתענות יחד עם אחיו.

אגדת-החיים באה והוסיפה צבעים לתמונה זו. בימי הפוגרומים היו מומרים, שהלכו אל רחוב היהודים לקראת הגרזן יחד עם אחיהם. לא הרעמים והפרעות היו נראים להם, אך אותה המנוחה האיומה השוררת ברחוב הנוצרים, שקנאים לא פגעו בו. שם, ברחוב הזרים, רחפו לפניהם צללי-הדם, ולא פה, בין ברד-האבנים ומטר-המהלומות. למות בין אחים ­­– זה היה האידיאל של החיים בין זרים. המומרים לא היו יכולים לחשוב עצמם כעומדים מן הצד, כי אם כנרדפים, המרגישים את טעם הרדיפה.

והנה לפני ציור יפה ¹הנותן הארה לטרגדיה העמוקה אשר בלבו של המומר באותה שעה שמקרה קל, זעזוע כלשהוא, מעורר בו את הנים הטמיר, שלא העיז לנגוע בו, את הפצע העמוק שהגליד כמעט.

אל החיים השקטים והשלוים של הזוג המאושר: הרופא המהולל ד"ר גברילוב ואשתו טאטיאנה ארקדיבנה – מתגנב השטן בדמות דיוקנו של אבי האשה, “שמראהו כמראה ז’יד”, לפי מבטאה של המשרתת. הוא בא לביתה של בתו כעבור עשר שנים, אחרי שכלתה נפשו ונפש האם לבתם יחידתם, שעזבה אותם מתוך שויון-נפש, והלכה אחרי מאהבה. בכל העת הזאת התאמצה האשה לשכוח את כל אשר עבר עליה, את כל המקשר אותה למולדתה. “היא יותר פרוסלבית ממני” ­– מעיד עליה בעלה לפני אביו הכהן. ובבוא אביה היא מתביישת בפני המשרתים ואינה מעיזה להזמינו אל חדר-האכל, ששם יושב חותנה, הכהן הפרוסלבי. ואולם מאותו הרגע, שבו מגלה אביה לפניה את ים-התלאות והפגעים שעברו על היהודים בזיטומיר עיר מולדתה; מאותו הרגע, שהיא שומעת את הספורים הנוראים על אמללים שנהרגו ועל עוללים שנרסקו אבריהם – חולף גל חדש וחודר אל לב האשה העברית, “יהודית אשר צלב תלוי לה על צוארה”, כמו שמכנה טאטיאנה את עצמה באירוניה. וחדשות ונצורות נתגלו לה כתוך עולמה זה, שבו מצאה מחסה עשר שנים רצופות. את בעלה לא ידעה, את מכיריה לא הכירה, כלם נראו לה פתאם כחדשים. היא מתחילה, לתמהונו של בעלה, להציע לפניו שאלות, שלא ענו את רוחה לפני יומים.