א

הקיבוץ הלאומי, שהוא הולך וגדל כהלכה, הוא מגיע לידי יצירת גזעו ואמונתו. הגזע והאמונה אינם ההתחלה, נקודת-המוצא של הקיבוץ הלאומי, אלא הם הנקודה הראשית, שאליה יכולה האומה להתרומם כשיש לה הכוחות הכבירים הראויים לכך. אדמת- האומה, סדר כלכלתה, משטרה המדיני, חוקיה ומשפטיה, לשונה, שירתה, ספרותה ועל הכול – החומר האנושי, שממנו נוצרה האומה – בוראים את האפשרות להתהוות הגזע וליצירת האומה. האומה מתחילתה לא תמיד היא בת משפחה אחת, נקיה מתערובות. על פי רוב היא “קונגלומראט” של משפחות שונות, הרכבה של חטרים היוצאים מגזע אחד, או גם משנים שלושה גזעים. עיתים הרכבה זו, שנעשית בילדותה של האומה ושלא מדעתה, פוסלת את האומה למפרע ועושה אותה בלתי-מוכשרת ליצירה גדולה, או לחיים טובים וארוכים. ועיתים ההרכבה עולה יפה, החלקים מתאחדים באחדות שלמה והארמונית, מלאת-חיים ושמחת-החיים, או, לפחות, מתמזגים באותה המידה הנעלמה, שבו תלויה האפשרות של היצירה הלאומית. בשעה שההרכבה היתה מוצלחת, הולכת האומה ועולה ממדריגה למדריגה: מתערה כאזרח רענן בתוך אדמתה, מתארגנת אורגאניזציה כלכלית ומדינית, בוראת תורת חוקיה ומשפטיה, משכללת את לשונה, מעמדת משוררים וסופרים, נביאים ואנשי-רוח. ואם זכתה – היא הולכת אחרי כל אלה ובאה עד הראש: היא נעשית לגזע, ל“ראסה אריסטוקראטית”, ויוצרת את אמונתה שלה, את השקפתה המיוחדת על העולם ועל האדם. אבל הגזע והאמונה, אף-על-פי שהם ההתגלויות העליונות של הקיבוץ הלאומי, אי-אפשר להם להתגדל ולהתפתח בלא אותו הקיבוץ, שבו הם מתגלים, ואין צורך לומר, שאי-אפשר להם למלא את מקומו של זה. אין התגלותו של דבר שלמה אלא אם כן אותו הדבר עצמו הוא שלם, ואין ההתגלות, אפילו היותר עליונה, של דבר, יכולה לבוא במקומו של כל הדבר כולו.

האומה הישראלית, כשישבה על אדמתה, לא היתה מן העומדים, אלא מן המהלכים. מטפסת ועולה, עולה ומטפסת היתה כל ימיה. כמה פעמים נכשלה ונפלה, אבל אחר כל נפילה קמה שוב, וטיפסה ביתר שאת וביתר עוז מעלה מעלה. בדרכה הקשה, הארוכה והתלולה, המלאה מכשולים, מעצורים ופגעים רעים, איבדה חלקים קטנים וגדולים מן הנחשלים, שלא עצרו כוח ללכת עמה. מבני בנימין נותרה רק “שארית פליטה”, “אפרים בעמים התבולל”, “בני משה הלכו מעבר לנהר סמבטיון”. כאלה וכאלה בלעה הדרך, בלעה על מנת לפלוט ושלא על מנת לפלוט. אבל לב המהלכים והמטפסים לא נפל, רוחם היה איתן, בטחונם בכוחם ובתכליתם רב ועצום. והביטחון לא נכזב. העבודה הקשה עשתה פרי. באו נביאי יהודה ואפרים, וכאש מצרף טיהרו את רוח האומה מילדי נכרים ומעבודה זרה, ומלהבות אש הוציאו את האמונה הישראלית מזוקקה ומצורפה, מיוחדת במינה. באו תלמידים אחריהם ועברו כרוח סערה מטהרת על פני העם; הוציאו מן הקהל את הערב-רב, שעלה עמו ממצרים ומאשור, מעמון וממואב, מאדום ומן הממזר היושב באשדוד. כך נוצר הגזע הישראלי, נושא האמונה הישראלית בעולם.

אבל בה בשעה שנוצרה יצירה זו – הגזע הישראלי, הנושא את האמונה הישראלית – כבר עמד האויב מאחריה, וחרב שלופה בידו לגדע ולהשחית את שרשה, לנסוח את הגזע מאדמתו, ולגזול ממנו את האור והאויר המחיים אותו. האויב החריב את האומה, ביטל את החיים הלאומיים, שהולידו, גידלו וריבו אותו הגזע ואמונתו. ישראל היה ללא-אומה – לפי שניטלו ממנו כל תנאי החיים הלאומיים: ניטלו ממנו אדמתו, סדר-כלכלתו ומשטרו המדיני, נקרעו אברים חיים מן הגוף הלאומי, אבדו חלקים חלקים משירתו ומספרותו, נכרת מפיו הדבור העברי, ומלשונו הלאומית לא נשאר אלא שריד ופליט בשרידי ספרים מוצלים מאש. אמת, כנסת ישראל הצילה מן הכליון את שני קנייניה העליונים – את האמונה ואת הגזע, נצרה אותם בכל ארצות פזוריה כבבת-עינה, באה עליהם באש והמים, נידונה בשבילם בכל מיני מיתות משונות, אבל באין קיבוץ לאומי וחיים לאומיים ייפרע עם. כי לא על האמונה ועל הגזע בלבד תחיה האומה. כי אם על כל הקניינים הלאומיים.

ולא זו בלבד: אפילו שני הקניינים שניצלו אי-אפשר היה להם להישמר בטהרתם. הקניינים העליונים של היהודים באו במגע תמידי לא רק עם הקניינים העליונים, אלא – ובמידה יותר מרובה – עם הקניינים התחתונים של הנכרים. הקיבוץ הלאומי, שהיהודים נמצאו בו, היה כולו נכרי. ואם במרכז עמד הגזע בעינו, הנה מסביב דבקה ספחת ההתבוללות הגזעית לבית יעקב. בני השפחות כיתרו את בני האימהות. ולדות של כותים ועבדים, שבאו על בנות ישראל, באו בקהל ה'. ויותר משנטמא הגזע נטמאה האמונה. “דת משה” היתה ל“דת יהודית”. “דרכי האמורי” נכנסו אל “דרך הקודש”, מנהגים זרים נטפלו על עיקרי האמונה. ולעומת זה בטלו כל המצוות התלויות בארץ, קודם-כול דיני לקט, שכחה ופאה, שמיטה ויובל, – כלומר: החלק העיקרי מתורת המוסר החברתי של היהדות.

והרע והנורא מכול: האמונה הישראלית והגזע הישראלי עוברים מעט מעט מרשותה של שארית ישראל לרשות מעניה ומנדיה. פליטי ישראל שוכחים את תורתםואת לשונם מיום ליום, עוזבים את אמונתם לגמרי, או משאירים ממנה שרידים מדולדלים, שאין להם לא טעם ולא תכלית – בשעה שאומות העולם יושבות ודורשות בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות על כל חזיונות היהדות מראשית התהוותה, הולכת וקריבה השעה הנוראה, שבה תישאר היהדות בלא יהודים, שבה ייקלט החלק האחד של היהדות לתוך המחשבה הכללית, וכל הנותר זרה ייזרה כמוץ אשר תדפנו הרוח. ומה שעולה לה לאמונת ישראל עולה גם לגזעו. המרכז של הגזע הישראלי הולך ונעלם, המשפחות האציליות של כנסת-ישראל עוזבות אותה אחת אחת, והן הולכות ונבלעות בעמים האחרים. כך היה בימי-הבינים בספרד ובפורטוגל. כך הוא עכשיו באשכנז ובאנגליה, בצרפת ובפולניה וכו' וכו'.

רק על ידי החזרת הקניינים התחתונים לישראל אפשר יהיה להציל את הקניינים העליונים. רק בתוך קיבוץ לאומי ישראלי, באטמוספירה לאומית ישראלית, תפרח עוד הפעם אמונת ישראל ויצא חוטר מגזע ישראל.