רקע
משה בסוק
הנער המשורר: אברהם גראבוב

אכן, כנער היה עוד גראבוב אתנו, בחבורה שלנו, כמו אז, בפגישה אתו בדומאצ’יבה, בועידת ‘החלוץ-הצעיר’ בפולין. על החינוך בשכבה הבינונית הרצה, והוא בעצמו בן ט“ז-י”ז.


בְּנֵךְ יִהְיֶה תָּמִיד יֶלֶד בְּהִיר-עֵינַיִם

לאט לי חבר למראה גראבוב רחב-הכתפים, עם הגוף המיתמר חסון ורוטט כאחד, מאוּחז בקרקע ומתנגן ברוח. הוא הירצה, הן הוטל עליו להתוודות, לאַלף, אך ראה ראיתי: עדיין הוא עומד בפני החיים כבפני פלא, בפני סוד. אח — הירהרתי לעצמי את הרהוריו הוא — אילו, אילו זכינו להביט גלויי-עינים ולחשות, לצוד קולות ולגנזם, לתהות ולהזות; ואם לבטא אחר כך את הרחשים שבלב, את ההזיות שלית בהן תפיסה כלל, הלא יפה מימרא אחת, ‘אח’ או ‘אַי’, רמז ממעמקים, אות מעל המגדל, כדרך שהיה מתבטא אורי ניסן גנסין, האח הגדול.

בראותי אותו על הבמה באותו בית שבתוך יערות-האורן שאלתי את נפשי: כלום בשבילו הבמה? אם איש-דברים הוא? הריחותי דבריו — בחלקם שהיו שלו ורק שלו — כמו ריח השרף הנוטף מן העץ אשר ביער. רגע משנהו הבהיקו לי דבריו כמו רסיסי-הבדולח, שמנער מעליו במשובה של פולחן הנער, שעלה זה עתה, רענן וצוהל, מתוך הנחל. הוא היה בעיני כנער רץ אחרי צפרים, הן נעלמות במרומים, הוא מזדקף על ראשי האצבעות, ראשו נטוי אל השמים ואל הנקודות המעופפות. אך פעמים יורדות הן, הצפרים, ועומדות על כתפו, על כף ידו הפרושה, וניצב הנער מוקף עדת בנות-כנף ממריאות עוף. כאחת מהן עמד על פני הארץ הזאת…

לימים תכפה הפגישה, פגישה שבקירבת-מקום וקירוב לבבות, ראיתי מחברות-נעורים שלו, שירים ורשימות, אגרותיו מדרכים. הבהקות שבהן רמזים היו למסתרים בלב ובאופק. היתה בהם בדבריו תהייה מרובה, עמידה לפני הפליאה-החיים. לא קל היה לנחש לשירו אם הוא מיסוד התפארת שבנפשו או שדינרו ייחפש ויימצא במקום אחר. ברשימותיו — מעין גילגול-נשמות של נערי ברדיצ’בסקי וניגון עצב עולה מתוכן, ניגון של כובשים שרצונם נשגב מיכלתם. בעניני תנועה — רבו ברשימותיו הספק וההיסוס, ואם-כי מחנך ומדריך היה וכבר הוטל עליו להורות דרך לאחרים. הספק פירנס את הוודאי, והשמא העשיר את הברי. אגרותיו — לבני-המשפחה, לריעים וידידים ומוסדות-התנועה, מבית ומדרכים, שהמו באותם הימים מרוב נעורים ומשפע כוחות חורגים אל הארץ. אגרות אלו, מתבוננות ונוגות, אפשר יש בהן גם משום ציוּן לעיירות ולכפרים בפולין היהודית שמלפני המבול. באגרות הפנימיות-האינטימיות, כשהוא סר הצידה, מן הכביש הראשי, נוטה ‘אצל’ עצמו, הוא מתיר לעצמו מעין התפנקות והתרפקות, ודמעה עצורה נוצצת בעינו כבעיני האח הגדול אורי-ניסן. נעימת הדברים — כמשק גלים באותה סירה הקשורה אל החוף ומתנועעת לרוח החלום, ואין יודע אם נפשה למרחב, ואפשר מבקשת היא להירתק אל חוף-ביתה. עירוּב שם וכאן, סכסוכי בית בנדודים ודרכים שהיו לבית — ‘אני כותב לכם זאת ביער, הוא הולך ומאפיל’ — ומן האפילה האירו הדברים.

אכן, משורר היה הנער הזה, משורר נסתר. כלום יחידי היה בתוכנו? המעטים הם אשר נפשם סוערה אל התנועה החלוצית, אל נפנוף דגלה, כאל שיר-השירים שלנפש, לתרועת-השמחה ולדממת המכאובים?

גראבוב ואחרים, חברינו וידידינו — משוררים נסתרים. אין להם חדר לייחוד- הנפש ושעה להתבודדות להם אין. בתוך המולת הרבים יקשיבו לנפשם ולדממתה. משוררים, שהיו למדריכים-נודדים, אגיטטורים המכשירים את עצמם ואחרים, בגוף ובנפש, לקראת הארץ, העבודה. גנסיניות שבהם מתברנרת — —

רואה אני אותם בדרכים, כשהם נתלים בעגלות המובילות מן העיר קמח ונפט אל עיירות ישראל. לאן, צעירי? מה אתם מובילים, זכַּי וטהורַי? הם נבוכים מענוֹת אך אני ידעתי: שמן למאור אתם לילדי ישראל ולחם-שמים להם. הנה הם נכנסים ‘השליחים הכובשים’ לעיירה, וקראו: ייכנסו אלינו בעלי-מקרא ובעלי-משנה! עמי-הארצות ובוּרים ומחוסרי-כל! האחרונים יהיו אולי הראשונים. בואו-בואו, משה’לאך- שלמה’לאך, לכלוכים ורעבים, קרועים ובלויים, מפוחדים ונבוכים. והרי הם מתכנסים ובאים כצפרים וכעורבים וככלבים אל השיר ואל הריקוד, אל סיפור-החיים העצוב ואל — אגדת הארץ שבמרחק הפורח — — והמשוררים הנודדים פותחים נפשם, מפזרים כל אשר להם (כי גבר הרעב ושוממים האסמים), ומפרנסים את הדור הצעיר…

אֵי לא פיזרו את נפשם! מכל חוזר מטושטש על שפירוגראף, משיחות בסניפים ובמושבות ובכינוסים, מאגרות ריעים ופתקות-אדהכי, עולה אלי שירתם, המייתה, בנות-קולה. להקות מתנבאים במחנה!

אכן, כמוכם כבני-הנביאים לפנים: אין שיור לנפשכם לא בספר ולא במגילה, לא בשיר ובסיפור, אך היא צרורה וסוערת בספר-החיים הנכתב בהמוני ידים בתמצית הנפש של הדור…

להקות מתנבאים, אגיטטורים-משוררים, חולמים צנועים ופרופוגאנדיסטים. נפשכם לחלום ולעמל, וגורלכם — נדודים ודברים; אתם לשתיקה ולקשב, וחייכם — על הבמה וברשות הרבים. התגיעו פעם לעצמכם? האומנם גזר הוא כי תתעלמו מבשרכם ומדמכם, מ’השיר שבלב'? האומנם תעברו בתהלוכת-הדורות רואים-לא-נראים, ‘ללא התגלות’?

לא פעם, משפגשתי את גראבוב, משנפגשה בו מחשבתי, שואל הייתי בחשאי: התבוא שעת-הרצון, היתגלה? חששתי לשאול, האם מפעם אותו יצר היצירה, פן הישהו אלהים. אך ראיתי והנה השכינה, שכינת הילדות הרחוקה, לא נסתלקה מעיניו; ראיתיו והוא לא אץ ‘להתבגר’ ול’התפכח' גם מנסיון מגעו עם הנוער הארץ-ישראלי. ראיתי, כי מבקש הוא בעינים איזה רקיעים שאינם, כי רודף הוא אחרי ניצוצות שתועים במרחקי נפשו ובמעמקי מאוויו לבקשם בנשמות של דור, שקורץ, אולי, מחומר אחר. שבוי היה בידי שיר שהתנגן פעם מעל לראשו ומאז יבקש אותו, מצותת גם לאחרים, אולי יגונב צליל-ריע לצלילים ‘ההם’ המהלכים בנפשו, אולי יינתן האות. שבוי-שיר היה — ושוֹבה בשירו-אשר-לא-הושר — —


[ת"ש]

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!