_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

גורקי המבקר: 'ספרים ואישים'

משה בסוק

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

למפעלו הבלטריסטי רחב-ההיקף מצרף מ' גורקי מראשיתו, קרוב למ"ה שנה, עשייה ציבורית ומחשבה ספרותית-ביקורתית.  בעל-הנסיון הרב ביצירה הוא גם בעל-הלכה; מגשים בדמויות – ומטיף כמבקר; מבצע כאמן – ומנמק כתיאוריטיקן.  מאז שנות התשעים למאה שעברה נשמע דברו גם במאמר ובמסה, בפיליטון ובפולמוס, ברשימה ובדיוקן הספרותי, בהרצאה ובזכרונות.

תלמידם המובהק של החיים, הוא גם צמא-ספר, צמאון לא-ירווה.  הנודד ברחבי רוסיה ידע נדודי-רוח בתרבות דורות ועמים.  רעב וסקרן עבר מתחום לתחום: פולקלור וספרי דת ויראה, רומאן והיסטוריה, תורות בפילוסופיה ואסתיטיקה.  החיים והספר, שני יוּבלים הם שפירנסו את הנהר הרוסי הרחב ששמו: גורקי.

את מציאות החיים העלה לפנינו בנובילה וברומאן ובדראמה, ואת הגותו הספרותית – בכתביו הפובליציסטיים.  וכשם שהדמות והתיאור הבלטריסטי מלווים הגותו ומחשבתו, כך המחשבה הפובליציסטית מעוּגנת בתיאור מציאותי.  כאן אתה מוצא את הספר והנה הוא נפש פועלת, חיה ומניעה, וכאן אתה מוצא את הריאליה והיא נקודת-מוצא לחיפושי רוח, לעיון תיאוריטי.  שתי גדות הן לנהר סואן זה, אחת צופה אל חברתה, מקבילה לה, 'מסבירה' אותה, אך הזרם אחד וקולו אחד.

הקול – קולו הרם של מ' גורקי.  זה היחס הביקורתי מיסודו, וזה הבוז לעבדי החולין; זו המשטמה לתיפלות באשר היא, בעליות החברה ובמרתפיה, וזו מלחמת-התמיד באותו משטר הנפש המכוּנה בפיו 'בעלי-ביתיות', שהוא חושפו בחיים ובספרוּת, בקרב קטני-ארץ וגדולי-עולם, מוקיעו בכשרון אכזרי כאת אויבו הגדול.  אך מעל לבוז ולמשטמה ולתרועות-המלחמה מתרוממת ונישאת אמונה ואהבה.  אמונה שצורפה במיבחני אש, כי יכול האדם – ואם גם רעים יצריו! – להיות טוב, כי הוא-הוא יוצר כל הטוב והנאה שבחיים; אהבה לאדם הבונה, הטורח בישובו של עולם ובתיקונו.

מנסיונו העצום בחיים ובאמנות, מקריאה ועיון מרובה נתגבשה האסתיטיקה של מ' גורקי.  בין ראשי-פרקיה נשמע: יזמת היצירה נתברכו בה גם המוני העם ולא רק הצמרת והמעמדות השליטים.  העם איננו אובייקט פאסיבי של ההתפתחות ההיסטורית: קולקטיב יוצר הוא.  ראשיתה של אמנות המלה – בפולקלור.  היצירה העממית שבעל-פה השפיעה השפעה עצומה על גדולי היוצרים.  הגאון בן העם הוא ותמיד נוטל הוא מיצירתו: באפוס, בלשון, בפיתגם.  'את זווס יצר העם, פידיאס רק הגשים אותו בשיש'.

דרכו של מ' גורקי ביצירה היא דרך הריאליזם הרוסי הקלאסי.  קרוב ללבו מתמיד הריאליזם הביקרתי, המוקיע, החושפני.  ימי עלייתו בספרוּת הם ימי עלייתה של התנועה המהפכנית ברוסיה שהטילה על עצמה משימת-גיבורים, וגורקי שהרגיש כי 'כה נחוץ ההירואי, הכל מבקשים את המעורר, הבהיר שאינו דומה לחיים, שהוא מעל להם ויפה מהם' ממזג בריאליזם שלו את ההירואי, את הרומאנטי, המאוּוה.  אף לאחר-מכן רואה הוא את אמנות העתיד כזיווּג מבורך של ריאליזם ורומאנטיזם: לא האינדיבידואלי, הפאסיבי כי אם הפעיל, המהפכני, 'המגביר את רצון החיים שבאדם, מקוממו נגד המציאות'.  ספרוּת הריאליזם הסוציאליסטי ללא פולחן ה'גיבור החיובי', וללא קיפוח חיי הפרט וקרעים שבלב, כפי שגורקי חזה אותה, תהא חדורה אף היא רומאנטיזם מהפכני, שהוא חיוב החיים כפעילות, כיצירה, 'למען האושר לחיות על פני האדמה כבביתה הנהדר של האנושות המאוחדת אחדות משפחה אחת'.

מעריץ מפעלם וכשרונם של האמנים הגדולים סופרי המאה הי"ט, ביחוד של הרוסים והצרפתים, העלה ומצא, כי כל היצירות הנעלות ספוגות ורווּיות, מדעת ושלא מדעת, שלילת היסודות של החברה המעמדית. אמני האמת ראו סתירות וניגודים שבחברה, לא סוככו על פשעיה.  את יחסו האישי העמוק למורשת הספרוּת הגדולה מצווה גורקי ברוחב-לב לדור ולסופריו.

 

את עבודתו רבת-האנפּין של גורקי כמבקר וכתיאוריטיקן, שלא זכתה עדיין גם במקורה לכינוס שיטתי מקיף, מבקש ספרנו[i] לייצג במבחר דברים בשלושה מדורות.

מדור א', ביקרתי-ספרותי, הוא דברן הרענן ופורץ-מוסכמות של תקופות שונות, החל ב-1905 ולאחריה ועד לשנות השלושים.  כמה וכמה מן המאמרים, האחוזים בקרקע הספרוּת, הם גם תגובה למאורעות והתרחשויות.

במדור ב' נראה את גורקי בעל הדיוקנאות הספרותיים המעוּלים.  מקוטעים, לכאורה, הדברים על טולסטוי וצ'יחוב, אך אידיאה אחת מרתקתם.  הדמות מתוארת בקוי אופיה האינדיבידואליים ומוערכת לאור מושגיו של גורקי על תפקידי האמן.  כאן מיוצג גם גורקי מעריצה של הספרוּת הצרפתית הגדולה (סטאֶנדאל), ניתן דבר אופייני על משורר נוף ואדמה (פרישווין) ובאים כמה דברים יקרים לנו במיוחד – פגישתו עם ביאליק ועם 'הבימה'.  אכן, מן הראוי לשוב ולצרף אחד לאחד דברי גורקי הנוגעים לנו ולתרבותנו.

מדור ג' הוא ילקוט קטן של אגרות, המגלות טפח וטפחיים מקשריו של גורקי עם האמנות לסוגיה: ספרוּת ותיאטרון, מוסיקה וציור.  בעל קורספונדנציה עצומה היה גורקי: עם כּתבי-כפר-וצבא, עם סופרים ואנשי-עם בארצו ובחוץ-לארץ – ואין המעט הניתן בזה בא אלא להטעימנו מטעם האנושות והאהבה שבהן.  כינוס אגרותיו ודאי יקנה להן מקום נכבד ביותר בספרוּת האֶפיסטולרית.

רשאים אנו לומר, כי במבחר הדברים העברי בא לידי מבע גורקי היודע את ערכה הנשגב של המלה, הקשוב ליצירה, של היחיד ושל הרבים, הקולט מספירות שונות, פוסק הלכות ללא פסקנות, האוהב – ונאבק עם נערציו.

 

[תשי"ג]

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[i] 'ספרים ואישים', תרגום משה בסוק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ג.